1

פלג 92: טאיוואן עולה

תקציר

  1. בשנתיים האחרונות אנו רואים התחזקות של טאיוואן בזירה הבינלאומית, בעוד סין נחלשת.
  2. התפתחויות משמעותיות רק בחודשים האחרונים היו: קריאה של מזכיר המדינה בלינקן להשתתפות גדולה יותר של טאיוואן באו״ם; קריאה של הפרלמנט האירופי להסכם השקעה עם טאיוואן; ביקור סנטורים מארה״ב וחברי פרלמנט מהאיחוד באי; חיזוק הקשרים הביטחוניים בין טאיפיי וטוקיו.
  3. מדובר במגמה מדאיגה עבור בייג׳ין, שמנסה מזה חצי מאה לבודד את טאיוואן ולמצב את עצמה כנציגה היחידה של סין.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בניתוח הקודם על חלון הזמן הקצר שיש לשי ג׳ינפינג נשיא סין להביא את סין למעמד של מעצמה עולמית. לשי יש בערך כעשור וחצי לנסות ולהפוך את סין להגמון במזרח אסיה, לפני שהזדקנות האוכלוסייה והקואליציה האנטי-סינית יוודאו שסין תישאר לכודה בגבולותיה הנוכחיים. ראינו גם שיש קבוצות במפלגה שאינן מרוצות משי ואפשר וינסו למנוע את בחירתו מחדש כמזכיר הכללי של המפלגה בקונגרס של נובמבר 2022. בחנו שני תרחישים אפשריים – אחד לפני הקונגרס ואחד לאחריו – בהם שי ייצור משבר במצר טאיוואן כדי לחזק את כוחו בבית ולהבטיח את בחירתו.

היום נעסוק בעוד גורם שיכול להביא את שי ליצור משבר במצר טאיוואן. גורם שאינו קשור למה שקורה בסין פנימה, אלא ליחס של העולם למדינה שבייג׳ין במשך שנים ניסתה לבודד מהעולם: טאיוואן.

אבל לפני שנדבר על הגורם, כדאי קודם שנרענן את ההגדרות והשמות שנשתמש במהלך הפרק היום. טאיוואן הוא השם של האי הנמצא בדרום מזרח סין. הרפובליקה של סין הוא השם של הישות המדינית ששולטת באי של טאיוואן ובכ-150 איים קטנים סביבו. הרפובליקה העממית של סין היא הישות המדינית ששולטת בשטחה היבשתי של סין, והיא נשלטת ע״י המפלגה הקומוניסטית של סין.

כשאני אדבר היום על מה ״טאיוואן״ עושה, על השיפור במעמדה של טאיוואן – אני מתכוון לשיפור במעמדה של הרפובליקה של סין. כאשר אני מדבר על פלישה לטאיוואן, או פלישה לאחד האיים הקטנים היותר – אני מדבר על טאיוואן כאי, לא כישות מדינית.

ברור לי שזה יכול לבלבל טיפה, אך להשתמש כל פעם ב״רפובליקה של סין״ לא משפר את המצב. אני אשתדל לאורך הניתוח להדגיש מתי אני מדבר על טאיוואן כאי, כך שאם לא אמרתי ״האי של טאיוואן״ – אני מתכוון לרפובליקה של סין, שהשם הנרדף שלה הוא טאיוואן.

מזה 50 שנה שהרפובליקה העממית של סין מנסה לבודד את טאיוואן בעולם. ממדינה שמחזיקה בכיסא קבוע במועצת הביטחון של האו״ם טאיוואן הפכה למעין מדינה מצורעת בזירה הבינלאומית. לא שמדינות סירבו לנהל עמה יחסים בכלל – לטאיוואן יש יחסים כלכלים ענפים עם מדינות העולם – אך הן מסרבות לנהל יחסים רשמיים עמה. טאיוואן, כמו ישראל במזרח התיכון, נאלצת ברוב העולם להתנהל על בסיס לא רשמי, ללא הכרה בה.

למה זה קרה?

משום שבייג׳ין מתעקשת שטאיוואן היא מחוז בסין ומכאן שאם מדינה מנהלת יחסים דיפלומטיים רשמיים עם הרפובליקה העממית לא יכול להיות שהיא תנהל גם יחסים דיפלומטיים עם מחוז בתוכה. זה יהיה דומה למצב בו בארה״ב תהיה שגרירות גם של ישראל וגם של מחוז הדרום.

כל מדינה שרצתה יחסים דיפלומטיים רשמיים עם סין נאלצה לוותר על היחסים עם טאיוואן. תוך מספר שנים, החל משנות ה-70׳, טאיוואן איבדה את ההכרה הרשמית של רוב העולם המפותח, וכיום יש מספר מצומצם של מדינות שוליות, בעיקר באמריקה הלטינית ובאיי האוקיינוס השקט, שעדיין מכירות בטאיוואן, ולא ברפובליקה העממית.

אולם מאז הקורונה כל זה משתנה.

חזינו כבר לפני שנה וחצי, באפריל 2020, שטאיוואן תהיה המרוויחה הגדולה ממשבר הקורונה [ראו כאן]. ההצלחה של טאיוואן בהתמודדות עם המשבר בתחילתו, ביחד עם ההידרדרות ביחסים בין המערב לסין העממית, הביאו לחיזוק ביחסיו של האי עם העולם. כעת נראה שאולי דווקא הרפובליקה העממית של סין היא זו שתהיה הסין המצורעת מבין השתיים.

בניתוח היום נבין את המעמד העדין של הרפובליקה העממית בעולם – איך היא בכלל זכתה להכרה בינלאומית – מה השתנה ביחסים של טאיוואן עם העולם, ולמה זה כל-כך מדאיג את בייג׳ין. בואו נתחיל.

לקחי העבר

נפתח בחידה: כשהאו״ם הוקם ב-1945 5 מדינות זכו למושב קבוע במועצת הביטחון של האו״ם – צרפת, בריטניה, ארה״ב ובריה״מ. המדינה החמישית היא סין. עכשיו החידה – איזו סין ישבה במועצת הביטחון של האו״ם?

עד 1971 זו הייתה הרפובליקה של סין. כשהאו״ם הוקם הרפובליקה שלטה בכל שטחי סין, והייתה אחת ממייסדות האו״ם.

אולם ב-1949 בשטחה של סין הוקמה סין שנייה: הרפובליקה העממית של סין, שדחקה את הרפובליקה של סין אל טאיוואן. הרפובליקה העממית שלטה ברוב שטחה של סין ההיסטורית, אך לא זכתה להכרה בינלאומית רחבה.

למה? סיבה אחת היא שהיא הייתה קומוניסטית – סין העממית נתפסה בשנות ה-50׳ וה-60׳ חלק מהגוש הקומוניסטי ביחד עם בריה״מ. בעיני האמריקנים סין הייתה איום משמעותי על מזרח אסיה ושלום העולם, סוכנת סובייטית שמחפשת לערער את הגוש המערבי [מקור].

סיבה אחרת היא השותפות ארוכת השנים בין ארה״ב והרפובליקה של סין – הרפובליקה נלחמה ביחד עם האמריקנים נגד היפנים במלחמת העולם השנייה. גם אחרי שאיבדה את רוב השטחים של סין היבשתית, לרפובליקה הייתה השפעה רבה בקונגרס האמריקני והיא ניצלה אותה כדי למנוע התקרבות אמריקנית-סינית [מקור].

אולם לא לעולם חוסן. ב-1971 האספה הכללית של האו״ם קיבלה החלטה שמכירה ברפובליקה העממית כנציגה של סין, ולא בטאיוואן. לא היה כאן מתן חברות חדשה לרפובליקה העממית – האספה הכללית פשוט החליטה שמהיום מי שתשב על מושב המדינה הסינית תהיה הרפובליקה העממית ולא טאיוואן. לכן גם טאיוואן לא קיבלה מושב חדש באו״ם – ההכרזה של 1971 ראתה בה חלק מסין, ומכאן שאין סיבה לתת שני מושבים למדינה אחת.

מאז אותה החלטה מעמדה הבינלאומי של טאיוואן הדרדר עם הזמן, עם עוד ועוד מדינות מפסיקות את היחסים הדיפלומטים עמה ועוברות להכיר ברפובליקה העממית. השיא בשביל טאיוואן כנראה היה ב-1979, אז ארה״ב החליפה את ההכרה בה בהכרה ברפובליקה העממית. בעלת הברית הוותיקה נטשה אותה בשביל לשפר את היחסים עם בייג׳ין ולנסות וליצור קרע קבוע בין שני הענקים הקומוניסטים – סין ובריה״מ.

כתום – מדינות שמכירות רק בסין העממית, ללא יחסים עם טאיוואן, תכלת – מדינות שמכירות רק בטאיוואן, ללא יחסים עם סין העממית, כל השאר – מדינות שמכירות בסין העממית, עם קשרים לא רשמיים עם טאיוואן

מה אפשר ללמוד מסיפור נפילתה של טאיוואן?

א׳ שההכרה בטאיוואן או בסין משתנה בהתאם לאינטרסים אסטרטגים. ב-1971 ארה״ב התנגדה להחלטה לסלק את טאיוואן מהאו״ם, אך לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע זאת – כל הגוש הקומוניסטי תמך בהחלטה. ביחד עם מדינות העולם המתפתח, ההחלטה עברה.

ב-1979 ארה״ב מרצונה הכירה ברפובליקה העממית והפסיקה את היחסים הדיפלומטיים הרשמיים עם הרפובליקה של סין. היא עשתה זאת משום החישוב האסטרטגי שלה: וושינגטון רצתה לתמרן בין סין ובין בריה״מ באירו-אסיה. אם אחת מהן הייתה מאיימת על האינטרסים האמריקנים, ארה״ב הייתה מחזקת את השנייה. כך היא יכלה לתמרן את בייג׳ין ומוסקבה זו נגד זו, עם ארה״ב מרוויחה אסטרטגית [מקור].

ב׳ כפי שסין התקבלה לאו״ם, כן סין עלולה להיחלש באו״ם. סין סילקה את טאיוואן על בסיס הטענה: יש רק סין אחת, וסין העממית היא הנציגה של אותה סין. עם מספיק תמיכה ממדינות ידידותיות, טאיוואן וארה״ב יכולות לקדם את הטענה שאולי יש סין אחת, אך יש שתי נציגות שלה – סין העממית וטאיוואן. לתושבי סין בטאיוואן מגיע ייצוג באו״ם בדיוק כפי שלתושבי סין היבשתית מגיע. אז בואו ונפצל את המושב של סין לשניים – מה שגם יחזיר לטאיוואן חלק מהלגיטימיות בינלאומית וגם יחליש את סין העממית, שכבר לא תתפס כנציגה היחידה של האומה הסינית.

ג׳ לפני 50 שנה סין הייתה המדינה המצורעת בעיני העולם המערבי. המעמד שהיא זכתה לו מאז לא חקוק באבן. מדינות מערביות עלולות להתקרב שוב לטאיוואן, ואז סין תצטרך להחליט – האם היא תנתק קשר עם כל מדינה שתכיר בטאיוואן? האם היא תהיה מוכנה לנתק את היחסים עם רוב העולם המערבי?

במשך 50 שנה בייג׳ין הצליחה לכפות על העולם לבודד את טאיוואן אם הוא רוצה לעשות עסקים עם סין. עכשיו זה משתנה. העולם המערבי מתחיל להתקרב לטאיוואן, ובייג׳ין עלולה למצוא את עצמה בדילמה: האם לנתק את עצמה מהעולם, או להכיר, גם אם לא רשמית, בטאיוואן כמדינה עצמאית?

שינוי לטובה

מאז תחילת משבר הקורונה אנחנו רואים שתי מגמות ברורות: היחסים של סין עם המערב ועם המעצמות של מזרח אסיה מדרדרים, והיחסים של טאיוואן עם המערב והמעצמות של מזרח אסיה משתפרים.

אני לא ארחיב את הדיבור על היחסים המדרדרים של סין. סקרנו אותם במספיק הזדמנויות, ובמיוחד בניתוח מס׳ 48 – הקיסר והקורונה [ראו כאן].

אני כן רוצה להרחיב את הדיבור על היחסים המשתפרים של טאיוואן. אנחנו רואים שיפור משמעותי ביחסים של טאיוואן עם שלושה מוקדי כוח עולמיים: מדינות אירופה, במיוחד מזרח אירופה; יפן והודו; וארה״ב.

נתחיל עם אירופה: ב-30 בדצמבר 2020, אחרי 7 שנים של דיונים, האיחוד האירופי וסין הסכימו בעיקרון על הסכם השקעה ביניהם, הסכם שהיה אמור לפתוח מגזרים רבים בסין להשקעות אירופיות, כמו שירותי ענן, שירותים פיננסים, ייצור ולוגיסטיקה [מקור]. ההסכם היה אמור להסיר את הדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות. הוא היה אמור להסיר דרישות להעברת טכנולוגיה והוא היה אמור להסיר את המגבלה על אחוזי השליטה של חברות אירופיות בחברות סיניות. ההסכם גם היה מבטיח שסין לא תוכל להפלות בין חברות זרות למקומיות ע״י רגולציה [מקור].

אני אומר ״היה אמור״ מפני שהוא לא נחתם סופית. גרוע מזה: ב-20 במאי 2021, 5 חודשים אחרי ״שהוסכם בעיקרון״, הפרלמנט האירופי הקפיא את תהליך אישור ההסכם לאלתר וללא מועד חדש לעסוק בו [מקור]. הגורם המיידי להחלטה היו סנקציות שסין הטילה על מספר חברי פרלמנט אירופים, בתגובה לסנקציות שהאיחוד הטיל על מספר פקידים סינים בקשר לפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג [מקור].

הגורם היותר עמוק הוא הדרדרות בתפיסה של מדינות האיחוד את סין: הפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג, החוק לביטחון לאומי של הונג קונג והניסיון להסתיר מידע בנוגע לקורונה כולם פגעו בתדמית של סין בעיני האיחוד. הסנקציות הסיניות על חברי פרלמנט של האיחוד היה בגדר ״הקש ששבר את גב הגמל״.

אולם בעוד הסכם ההשקעה עם סין הוקפא לאלתר, באוקטובר 2021 פרלמנט האיחוד העביר החלטה שקוראת לנציבות האירופית לפתוח בשיחות להסכם השקעה בין האיחוד האירופי וטאיוואן [מקור]. בתחילת נובמבר מספר נציגים של הפרלמנט הגיעו לביקור בטאיוואן, נפגשים עם צאי יינג-וון, נשיאת טאיוואן [מקור].

הצעדים של פרלמנט האיחוד הם רק ביטוי ברמה הכלל אירופית של שינוי חיובי ביחסי היבשת עם האי. ראינו לדוגמה דיווחים על כך שצרפת הציבה ספינת מודיעין בסמוך לאי בשביל לבטא את המחויבות שלה ״לחופש השיט במצר טאיוואן״ [מקור]. ליטא הודיעה שתאפשר לטאיוואן לפתוח נציגות דיפלומטית אצלה, נציגות שתישא את השם ״טאיוואן״ [מקור]. ברוב העולם, וגם בארץ, הנציגויות הדיפלומטיות של טאיוואן נקראות ״משרד הכלכלה והתרבות של טאיפיי״. הזעם הסיני מההחלטה לא הוריד את ליטא אלא להיפך – נראה שהוא רק גורם לה יותר להתעקש עליה [מקור].

כמו עם אירופה, גם היחסים בין טאיוואן להודו ויפן משתפרים, במיוחד בין טאיוואן ויפן. בשנה האחרונה ממשלת יפן פרסמה שורה של הכרזות שמבהירות שיפן תתערב צבאית במקרה של מלחמה במצר טאיוואן [מקור]. לפי ההכרזות טוקיו רואה במצר טאיוואן אזור חשוב אסטרטגית לביטחון הלאומי שלה ומחוייבת לשמור על ביטחונו והתנועה החופשית בו [מקור].

השינוי בעמדה היפנית משמעותי משתי סיבות: א׳ יפן בונה את כוחה הצבאי כך שתוכל להעמיד כוח ימי, אווירי ורקטי אפקטיבי מול סין [מקור]. ראש הממשלה החדש קישידה התחייב להגדיל את ההוצאה הביטחונית ל-2% מהתמ״ג, או 100 מיליארד דולר [מקור].

ב׳ ההכרזה היפנית משמעותה שבמקרה של מלחמה בטאיוואן, יפן תתערב לטובת טאיפיי. עד היום ידענו שארה״ב תתערב, אך לא ידענו אם גם יפן תהיה מוכנה לשלוח את כוחותיה לעזרת טאיוואן. עכשיו ברור שבמקרה של מלחמה בטאיוואן יפן תהפוך לבסיס לא רק לכוחות האמריקנים, אלא גם לכוחות יפנים, כוחות אוויר וים, שיבואו לעזרת טאיפיי.

נוסף על חיזוק הקשרים הביטחוניים, טוקיו וטאיפיי גם עובדות על חיזוק הקשרים הכלכלים, במיוחד בתחום השבבים. TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הודיע שיקים מפעל חדש ביפן [מקור]. טאיוואן גם תעזור ליפן לחזק את התעשייה התומכת-שבבים שלה – חברות שמייצרות כלים וחומרים לתעשיית השבבים [מקור].

כמו עם יפן גם עם הודו אנו רואים הידוק קשרים כלכלים. טאיוואן וניו-דלהי פתחו בשיחות להקמתו של מפעל ייצור שבבים ראשון במדינה, כנראה לקראת 2025 [מקור]. עבור טאיוואן הודו היא בעלת פוטנציאל כלכלי משמעותי ואסטרטגי: האוכלוסייה של טאיוואן מזדקנת במהירות [מקור]. השוק ההודי העצום יכול להיות גם תחליף לשוק הסיני וגם להבטיח ביקוש ארוך טווח לייצור מטאיוואן.

לבסוף, יש לנו את ארה״ב. האמריקנים מאז שנות ה-70׳ מנהלים יחסים כפולים עם טאיוואן: מצד אחד, הם העדיפו את הרפובליקה העממית על פניה, בוחרים להכיר בה ולהסיר את הכרתם בטאיפיי. הם לאורך השנים הידקו את היחסים הכלכליים עם בייג׳ין, וחזרו שוב ושוב על המחויבות שלהם לעקרון ״סין האחת״ ושהם לא ינסו להקים שתי סין.

מצד שני, מודאגים מהאפשרות שסין תשתלט על טאיוואן ותשפיע לרעה על המאזן האסטרטגי במזרח אסיה, האמריקנים נותרו מחוייבים לביטחון האי. הם שמרו על יחסים כלכלים ותרבותיים איתו, ויצאו להגנתו כאשר בייג׳ין ניסתה לאיים עליו בכוח – לדוגמה במשבר טאיוואן ה-3 ב-1995 [מקור].

בשנתיים האחרונות אנחנו רואים את ארה״ב מחזקת את הקשרים עם האי מול האגרסיביות הסינית, אך מבלי שיהיה איזון נגדי. כלומר ארה״ב מתקרבת ומחזקת את טאיוואן, בעוד המתיחות בינה ובין סין רק גדלה.

כך לדוגמה ב-26 באוקטובר 2021, שלושה ימים לפני התאריך בו סין העממית צורפה לאו״ם, מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן פרסם קריאה לשפר את ההשתתפות של טאיוואן במוסדות האו״ם [מקור]. בזמן שזו לא קריאה רשמית להכיר בטאיוואן כמדינה נפרדת מסין, ברור שיש כאן רצון לשפר את המעמד הבינלאומי של טאיפיי.

דוגמה אחרת היא חקיקה שהוצגה בקונגרס ב-4 בנובמבר 2021 להעניק סיוע צבאי לטאיוואן בסך 2 מיליארד דולר, כשני שליש מהסיוע הצבאי שישראל מקבלת [מקור]. הדבר ישים את טאיוואן שנייה רק לירושלים בהיקף הסיוע הביטחוני שהיא מקבלת מארה״ב [מקור]. בסמיכות לאותו תאריך מספר מחוקקים אמריקנים הגיעו לביקור פתע באי, ביניהם שני סנטורים [מקור].

לבסוף בחודשים האחרונים מתפרסמות ידיעות רבות על חיילים אמריקנים שביקרו או מוצבים באי [ראו כאן וכאן]. מטרת הדיווחים כנראה להרתיע את סין מלבצע פעילות צבאית כלשהי נגד האי. הם גם מראים את היקף היחסים הביטחוניים בין טאיוואן וארה״ב, שמוכנה לשלוח כוחות צבא לאי עצמו.

מגמה מדאיגה לבייג׳ין

אנחנו רואים עוד ועוד מדינות שמעוניינות ביחסים טובים עם טאיוואן ומעוניינות ביחסים טובים עם טאיוואן למרות ההתנגדות הסינית. חשוב להבין שלא מדובר במגמה חולפת, משהו שנובע רק מרצון ״לעצבן את סין״.

טאיוואן מלכתחילה בודדה בעולם משום הלחץ הסיני, לא משום סיבה כלשהי בה. להיפך – טאיוואן כשלעצמה כנראה הייתה מושכת מדינות רבות לעבוד עמה. למה?

ראשית, טאיוואן היא דמוקרטיה ליבראלית, עם האזרחים בה נהנים מכל החירויות שיש במערב. עסקים שפועלים בטאיוואן אינם צריכים לדאוג מכוחה הבלתי מוגבל של המדינה – טאיוואן היא רפובליקה דמוקרטית, לא דיקטטורה קומוניסטית. מדינות שרוצות קשרים עם טאיוואן לא צריכות לחשוב כיצד להתייחס לפגיעה בזכויות אדם בשטחה – מפני שאין.

שנית, טאיוואן היא מדינה חשובה בשרשראות האספקה הגלובליות. חברות השבבים שלה מספקות את רוב השבבים לתעשייה העולמית. טאיוואן היא ״ערב הסעודית של השבבים״. כל מדינה עם תעשייה מתקדמת תרצה קשר למדינה שאחראית על הסיליקון שמריץ את הכלכלה והתעשייה המודרנית.

שלישית, טאיוואן הוכיחה את עצמה, במיוחד במשבר הקורונה כמדינה שיש לה את הידע והיכולת להתמודד עם מחלות מדבקות ומדינה שמעוניינת לעבוד עם מדינות אחרות כדי לשפר את הבריאות העולמית. טאיוואן היא מדינה ידידותית ופתוחה לעולם. למה לא לסחור עם מדינה כזאת?

ורביעית, לטאיוואן יש חשיבות אסטרטגית. טאיוואן נמצאת בשרשרת האיים הראשונה שמול סין והיא מהווה נקודה אסטרטגית שחולשת גם על ים סין המזרחי, גם על ים סין הדרומי ומהווה בעצם את הפקק שמחזיק את סין ומונע ממנה להתפשט לתוך האוקיינוס השקט. טאיוואן היא מדינה חשובה גיאו-אסטרטגית. על כן אנו מצפים שהיא תהיה שותפה צבאית חשובה של כל מדינה שמעוניינת לאתגר את הדומיננטיות הסינית במזרח אסיה. אם זו ארה"ב, אם זו יפן, הודו וכדומה.

כל עוד ההשפעה הסינית הייתה חזקה, מדינות נאלצו לבחור בין בייג׳ין ובין טאיוואן. עכשיו כשההשפעה הסינית יורדת, כשהאטרקטיביות של סין יורדת, מדינות יותר ויותר בוחרות לחזק את הקשרים עם טאיוואן.

אם ננסה להסתכל קדימה, ברור שיש כאן מגמה בה ארה"ב ובעלות בריתה ירצו לחזק את טאיוואן, להחזיר אותה לתוך המערכת הבינלאומית, לא רק מפני שזה יערער את הסינים, אלא גם מפני שזה באמת האינטרס האסטרטגי שלהן. הן ירצו להבטיח את הביטחון של טאיוואן כספקית שבבים משמעותית והן ירצו לשתף פעולה עם טאיוואן והן ירצו לשמור על הביטחון של טאיוואן כדמוקרטיה שחברה במחנה הדמוקרטי. כמובן, הן גם ירצו לערער על הלגיטימיות של הרפובליקה העממית של סין ולנסות אפילו אם אפשר לבוא ולבודד אותה.

הנקודה הישראלית

איפה כל זה פוגש אותנו כישראלים? הטאיוונים מאותתים שהם רוצים לעבוד עם ישראל.

לדוגמה בסוף יולי 2021, שר החוץ של טאיוואן ושר הסייבר של טאיוואן הוציאו מאמר בג'רוזלם פוסט שמצהיר שטאיוואן מעוניינת לעבוד עם ישראל בסייבר [מקור]. טאיוואן סובלת מאיומים רבים מסין, וכמו ישראל היא עוסקת ללא הפסק בהגנה על התשתיות הדיגיטליות שלה.

בנוסף לסייבר אפשר לחשוב על עוד תחומים בהם לישראל ולטאיוואן אינטרסים משותפים: יירוט והגנה מפני טילים; נשק נגד ספינות; פריסה מהירה של כוחות מול תרחישים ימיים – טאיוואן מול סין, ישראל מול טורקיה; טיפול במים [מקור]; אנרגיה מתחדשת [מקור] ועוד.

אני לא קורא לישראל להכיר בטאיוואן רשמית. ישראל כרגע צריכה להימנע מעימות ישיר עם סין. אנחנו לא צריכים להכיר רשמית בטאיוואן כדי לדבר ולעמוד ביחד. יש לה כבר נציגים כאן: בישראל יש נציגות לא רשמית של טאיוואן, בישראל יש נוכחות של חברות טאיווניות. ואנחנו יודעים מאוד, מאוד, מאוד, מאוד טוב לעבוד גם בערוצים לא רשמיים. אנחנו יודעים את זה משום העבודה שלנו עם מדינות ערב.

מדינת ישראל צריכה לשתף פעולה עם טאיוואן. לחזק את הקשרים הכלכליים שלנו, לחזק את הקשרים המדעיים-טכנולוגיים שלנו, לחזק את קשרי הסייבר שלנו, אפילו לנסות ולחפש את המקומות שבהם אפשר לעבוד ביחד מבחינת אימון צבאי, מחקר צבאי ופיתוח דוקטרינות הפעלת כוח.

אנחנו צריכים לעשות זאת מפני שטאיוואן היא מדינה מתקדמת טכנולוגית, היא חולקת איתנו ערכים משותפים, איומים דומים והיא תהפוך עם הזמן למדינה יותר ויותר חשובה במזרח אסיה בפרט ובעולם בכלל. טאיוואן מציעה לישראל שוק חשוב לייצוא טכנולוגי, והיא יכולה להפוך לבעלת ברית חשובה בזירה הבינלאומית.

סיכום

סין במשך 50 שנה פעלה לבודד את טאיוואן. עכשיו היא רואה היפוך מגמה – עוד ועוד מדינות רוצות להתקרב ולעבוד עם טאיוואן. היפוך המגמה מאיים על סין – הוא עלול להחליש אותה באו״ם, הוא עלול לכפות עליה להכיר בפועל בטאיוואן כמדינה עצמאית מסין. בפרק הבא נראה איך ע״י יצירת משבר ביטחוני, סין יכולה לנסות ולתקוע, אם לא להפוך ממש, את המגמה החיובית לטאיוואן. על כל זאת ועוד בניתוח הבא.




פלג 88: משברי האנרגיה

תקציר

  1. אנחנו במשבר אנרגיה. המחיר של גז טבעי, של גז טבעי נוזלי (הגז שמשונע בספינות), של נפט, של פחם קפץ. בסין, בדרום מזרח אסיה, באירופה, מדינות מתקשות לספק את החשמל.
  2. הגורם הישיר לקפיצת המחירים היא תחרות בין מזרח אסיה ואירופה לאספקה. כל אחד מהאזורים עושה זאת מסיבות אחרות:
    1. במזרח אסיה ממלאים מאגרים לקראת החורף, חוששים שהחורף הנוכחי יהיה קשה כמו החורף של סוף 2020.
    2. סין במיוחד ממלאת מאגרים אחרי שמלאי הפחם במדינה ירד לרמה נמוכה מדי. סין סובלת בחודשים האחרונים מהפסקות חשמל תכופות הפוגעות בייצור ובחיי האזרחים בה. משבר החשמל נגרם עקב רגולוציה לא טובה של הממשלה הסינית, וכעת סין מנסה לתקן את הנזקים שהרגולציה יצרה.
    3. אירופה צריכה למלא את המאגרים שלה לקראת החורף, לאחר שהגיעו לשפל היסטורי של עשור. משום שרוסיה צמצמה את ייצוא הגז דרך צינורות, האירופים חייבים לפנות לשוק הגז הטבעי הנוזלי בשביל ייבוא – שוק בו הם מתחרים ישירות מול מזרח אסיה.
  3. תעשיית האנרגיה אינה יכולה לענות לקפיצה המהירה בביקוש, משום שייצור גז ונפט ירד עקב הקורונה, ואין מספיק יכולת ייצוא של גט״ן.
  4. המצב הזה לא צפוי להשתפר: עם המעבר לכלכלה החדשה של אנרגיה מתחדשת, פחות השקעה הולכת לכלכלה הישנה של דלקים מאובנים. האספקה של דלקים אלה תקטן, בו בזמן שהתלות בהם במצבי קיצון תגדל – עקב התלות הגדולה יותר באנרגיה מתחדשת.
  5. זה אינו משבר האנרגיה האחרון הצפוי לעולם, וזו הזדמנות אסטרטגית לישראל לקדם את צינור ה-EastMed עם אירופה.

להורדת הפרק – קישור.

בואו ונתחיל מלקרוא לילד בשמו: אנחנו במשבר אנרגיה. 

למי שפחות מכיר מה קורה בדיוק בשוק האנרגיה כרגע, המחיר של גז טבעי, של גז טבעי נוזלי (הגז שמשונע בספינות), של נפט, של פחם – בקיצור, של כל דלק שבני-אדם יכולים לשרוף בשביל כוח – קפץ. באירופה מחיר הגז שבר שיא של כל זמנים [מקור]. בפקיסטן ובנגלדש תחנות כוח עברו מגז טבעי לנפט משום שזה זול יותר, כרגע לפחות – מחיר הנפט כבר חצה את ה-80$ לחבית, ויכול להיות שיגיע אף ל-100$ [מקור].

מקור נתונים: FRED

זה לא משבר אנרגיה סגנון ״נגמר לנו הגז או הנפט״, אך זה בהחלט משבר אנרגיה: בסין, בדרום מזרח אסיה, באירופה, מדינות מתקשות לספק את החשמל  [מקור]. בסינגפור שתי חברות לאספקת חשמל כבר הודיעו שהן יוצאות מהשוק עקב מחירי האנרגיה הגבוהים, וממליצות ללקוחות למצוא ספקים אחרים בהקדם [מקור].

איך הגענו למשבר הזה? והאם הוא מספר לנו משהו על המגמה ארוכת הטווח של שוק האנרגיה? התרגלנו למחירי אנרגיה נמוכים מאז בערך 2016. המחיר של נפט בין 2016 ל-2020 לא עבר את ה-75 דולר לחבית [מקור]. המחיר של גז טבעי באיחוד האירופי נשאר יציב שנים [מקור]. האם העתיד עכשיו הוא חבית ב-100$? מרכזים תעשייתיים שלא מצליחים לשמור על האורות דלוקים?

לא.

כמו שאמרתי, זה אינו משבר אנרגיה בו נגמרה לנו האנרגיה – שדות הנפט של רוסיה וערב הסעודית עדיין מלאים, גז טבעי יש שפע. המשבר הזה, כמו משברים אחרים בשרשרת האספקה שלנו, נובע מחוסר סנכרון בין היצע לביקוש, ומשיבושים שגרמה הקורונה אך לא רק. המשבר הזה יעבור, כנראה ברבעון הראשון של 2022 עם סוף החורף.

מצד שני, בניתוח היום נראה שבזמן שהמגמה ארוכת הטווח היא מחירי אנרגיה נמוכים, בין השאר משום המעבר לאנרגיות מתחדשות, אירועים כאלה – שפתאום מחיר הגז או הנפט קופצים – ימשיכו להופיע. אנחנו נמצאים במעבר של משק האנרגיה הגלובאלי מדלקים מאובנים לאנרגיות מתחדשות. בזמן המעבר הזה, התלות שלנו בדלקים מאובנים בו זמנית תהיה קטנה יותר, וחשופה יותר להפרעות. למה? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

בעיות רגולציה

בשביל להבין איך נוצר משבר האנרגיה הנוכחי אנחנו צריכים להתחיל משאלה פשוטה: למה המחירים קפצו? מה הגורם הישיר לקפיצת המחירים?

התשובה היא פשוטה: האיחוד האירופי ומזרח אסיה מתחרים שניהם על דלקים. שני האזורים מחפשים למלא את המאגרים שלהם, ולכן הם מתחרים אחד מול השני על כל מה שאפשר להדליק: גז, נפט, פחם. התחרות שלהם מניעה את עליית המחיר.

אולם מה שונה השנה משנים קודמות? הרי זה לא שהשנה בסין התחילו להפעיל תנורים על גז. הביקוש של שני האזורים לאנרגיה קיים שנים, עשורים אפילו – במה שונה 2021 משנים קודמות?

כאן אנחנו כבר נכנסים לעניין של קצב השינוי בביקוש, והיכולת של יצרני האנרגיה השונים לענות לביקוש.

נתחיל בסין: בקיץ 2021 התחילו להופיע דיווחים על הפסקות חשמל בדרום המדינה. עם הזמן הדיווחים התרבו והתרחבו, וכיום רוב המחוזות בסין נאלצים לבצע הקצבה של צריכת החשמל אצלם [מקור]. וכשאני אומר הקצבה אני מתכוון הקצבה: מפעלים לא יכולים לייצר באופן רציף, אנשים צריכים לשבת בדירות ללא חשמל.

דוגמה להפסקת חשמל בסין, שהותירה כביש מהיר בחושך.

מה הגורם למשבר החשמל בסין? יכול להיות ששמעתם שהגורם לבעיות החשמל הוא ״מחסור בפחם״ במדינה [מקור]. יכול להיות ששמעתם שהגורם לבעית החשמל הוא ניסיון של הפקידים בסין לעמוד ביעדי הפליטה שהממשל המרכזי נתן להם [מקור]. הם מודאגים מזיהום, ולכן הורידו את השאלטר על מפעלים. אני ראיתי אפילו מישהו שטוען שכל השבתות החשמל הן בכלל מעשה מכוון, ניסיון של סין לפגוע במערב. 

הטיעון הזה כמובן לא נכון – סין תלויה בייצור שלה לעולם. וכמוהו כנראה גם לא נכון הטיעון בדבר מחסור בפחם או הניסיון לעמוד ביעדי פליטה.

נראה שמה שבאמת גורם למשבר האנרגיה בסין היא רגולציה לא טובה [מקור]. אסביר:

מיד אחרי הסגר הראשון של 2020, הכלכלה חזרה לפעילות, עם פעילות מוגברת בתעשייה הכבדה ובבנייה. הביקוש לחשמל עלה, וכמוהו גם הביקוש לפחם המשמש לייצור פלדה וחומרי בנייה [מקור]. בשוק חופשי עליות כאלה היו גורמות לעלייה במחיר החשמל. אבל בסין שוק החשמל אינו חופשי, אלא מפוקח. ולמרות עלייה בביקושים לחשמל ובמחיר הפחם, הרגולטורים הסינים לא הרשו למחיר החשמל לעלות, חוששים שהדבר יביא לאינפלציה שתפגע בצרכנים וביצרנים. אז תחנות הכוח היו צריכות לספוג את עליית המחיר בפחם.

כשהמחירים הגיעו לנקודה שכבר לא השתלם לתחנות הכוח לייצר, הן פשוט הפסיקו. הן כמובן לא הודיעו שהן מפסיקות כי המחיר יקר – זה יסבך אותם עם הרגולטורים. במקום הן הודיעו שיש להן תקלות טכניות, או מפני שהן לא הצליחו לקנות מספיק פחם כדי לשמור על פעילות רציפה [מקור]. הדבר הוביל באמת לירידה בכמות הפחם שמחזיקות תחנות כוח בסין, אך הירידה הזו לא נובעת ״ממחסור בפחם״. פחם יש וזמין – התחנות הן שהחליטו לא לקנות, יוצרות מצב בו הן לא יכולות לעבוד רציף וכך מצמצמות את ההפסדים שהרגולציה גרמה להן.

מאגרי הפחם בתחנות כוח מרכזיות בסין. מקור נתונים: Foreign Policy

לקראת הקיץ המצב כבר הפך בלתי נסבל: עוד ועוד תחנות הפסיקו לעבוד, ומקורות חשמל חלופיים כמו חשמל מסכרים הניבו פחות כוח עקב בצורות. 

עכשיו עם משברים שמשפיעים על הייצור במדינה הפקידים סוף-סוף מבינים את הרגולציה העקומה שלהם, ומנסים לתקן: מספר מחוזות כבר הודיעו שיאפשרו עלייה במחירי החשמל [מקור]. בייג׳ין מנסה לקנות פחם, כמו גם גז ונפט, בשביל להגדיל מחדש את המאגרים בתחנות הכוח [מקור]. עם החורף מתקרב במהירות יש גם חשש בסין, כמו גם במדינות נוספות במזרח אסיה, שהחורף יהיה קשה כמו זה של סוף 2020-2021, אז הטמפרטורות צנחו בחדות ומחירי האנרגיה קפצו [מקור]. מדינות מזרח אסיה ממלאות עכשיו מאגרים בשביל להבטיח שיהיה להן מספיק דלק לחורף, לא משנה כמה יהיה קשה.

והמרדף הזה אחר דלקים בדיוק פוגש את האירופים, שגם הם מחפשים למלא את המאגרים המדוללים שלהם.

קיץ חם מדי

גם באירופה יש לנו בעיות של רגולציה לא טובה: האיחוד האירופי מאז סביבות 2010 בנה את שוק האנרגיה שלו כך שיוכל להגיב למחסור פתאומי בגז, ודחף את השוק לעבור לאנרגיה מתחדשת [מקור]. בשביל להתמודד עם מחסור פתאומי בגז האיחוד חיבר את כל צנרת הגז של היבשת למערכת אחת, כך שגז יוכל לזרום במהירות ממדינה למדינה [מקור]. הוא גם הגדיל את היכולת שלו לייבא גז טבעי נוזלי, ועודד את שוק הגז להתבסס על חוזים קצרי טווח, במקום ארוכים [מקור]. כך האיחוד האירופי השיג גמישות רבה במחיר ובאספקה.

משבר הגז האחרון של אירופה ב-2009, אז נותקה מגז באמצע החורף.

הבעיה שגמישות לא עוזרת כשמחיר הגז קופץ במהירות ויש מחסור בחשמל. ברגע שזה קורה, צרכנים לא מוגנים ע״י חוזים ארוכים טווח – הם חייבים לספוג את הקפיצה במחיר. זה גם לא עוזר שיש לך מתקני גז טבעי נוזלי כשהמחיר של גז טבעי נוזלי גם הוא קופץ [מקור]. 

וזה במיוחד לא עוזר כשאתה נמצא בעדיפות נמוכה יותר לאספקה – היסטורית מזרח אסיה רגילה לשלם יותר על נפט וגז טבעי נוזלי מאשר האיחוד האירופי [מקור]. רוב הגידול בצריכה של גט״ן בשנים האחרונות היה בסין, מה שאומר שרוב היצרנים מכוונים לאספקה למזרח אסיה קודם ולאירופה אחרונה [ראו כאן]. ב-2020 זה היה טוב לאירופים: אף אחד במזרח אסיה לא רצה גז טבעי, ואירופה קלטה אותו במחיר כמעט אפסי. כעת כשהמחיר קפץ, אירופה חייבת להתחרות עם מזרח אסיה על אספקה.

המצב גם לא משתפר כשהביקוש לגז רק גדל כשאנרגיות מתחדשות מפסיקות לייצר חשמל [מקור]. הבעיה של אנרגיות מתחדשות, של הדומיננטיות שבהן – רוח ואנרגיה סולארית – שהן לא עובדות 24/7. באנרגיה סולארית זה די ברור – השמש לא זורחת כל הזמן. אך גם באנרגית רוח – רוח יכולה להפסיק לנשוב לתקופות ממושכות. 

תיאורטית בעתיד לרשת החשמל יהיו סוללות או דרכים אחרות לאחסן אנרגיה מהשמש והרוח בשביל להבטיח אספקה רציפה. עד שזה יקרה רשתות שמתבססות על אנרגיה מתחדשת אמורות להחזיק גם תחנות כוח רגילות, שמונעות ע״י גז או פחם או נפט, בשביל להבטיח אספקה רציפה. תחנות כאלה גם משמשות במקרה והביקוש לפתע עולה על מה שהתחנות המתחדשות יכולות לספק.

מה שקרה באירופה בחודשים אוגוסט-ספטמבר היה ביקוש גבוה לאנרגיה בגלל הקיץ החם [מקור], ביחד עם ירידה בתפוקה של אנרגיה סולארית ואנרגית רוח. ספקי חשמל נאלצו להפעיל תחנות כוח רגילות, מה שהגדיל את הביקוש לגז – ביקוש שהוא בדרך כלל מתון בחודשי הקיץ. 

בדרך כלל בחודשי הקיץ אירופה מחדשת את המאגרים שלה לקראת החורף. השנה, בגלל הקיץ החם יחסית, מאגרי הגז הגיעו לשפל היסטורי של עשור [מקור]. בנוסף, גזפרום צמצמה את ייצוא הגז לאירופה ממש בסוף ספטמבר, יוצרת פחד בקרב צרכנים אירופים שלא יהיה להם מספיק גז לקראת החורף הקרוב.

אספקת גז מרוסיה לאיחוד האירופי. שימו לב לירידה החדה בייצוא לקראת סוף ספטמבר, בדיוק לפני תחילת החורף (הראשון באוקטובר)

כל הגורמים האלה יחד דוחפים את אירופה לחפש גז טבעי בדיוק כשהסינים ומזרח אסיה מחפשים אותו.ברגע שהמחיר של גז טבעי הפך גבוה מספיק, תחנות כוח התחילו לעבור לנפט ופחם, מה שהקפיץ גם את המחיר שלהם. תחנות כוח בבנגלדש, בפקיסטן, אפילו באירופה, התחילו לשרוף נפט ופחם בשביל לייצר חשמל [מקור]. הביקוש לפחם הפך כל-כך משמעותי שאפילו המחיר של ספינות שינוע עלה, עם מדינות מחפשות איך להביא את הפחם שדרוש להן, אם בכלל יש איפה למצוא אותו [מקור].

עד כאן לצד הביקוש. איפה ההיצע? 

אז מזרח אסיה ואירופה, כל אחת מהסיבות שלה, רוצות מלא דלק לקראת החורף. למה יצרנים בארה״ב, בערב הסעודית, ברוסיה, לא מגדילים את התפוקה ועונים לביקוש? טוב, בין השאר מפני שהם עדיין זוכרים את הקורונה.

היצע חסר

בתחילת 2020 מחירי האנרגיה של העולם קרסו – מדינות נכנסו לסגר, הביקוש לנפט וגז הצטמק, ורוסיה וסעודיה ניהלו באפריל מלחמת מחירים שהביאה לראשונה בהיסטוריה את מחיר הנפט לתחום השלילי. אז בתחילת 2020 אמרנו שהמטרה של פוטין במלחמת המחירים היא לדלל את שוק היצרנים [ראו כאן] – יצרנים שתלויים במחיר גבוה לחבית, או שאין להם את אורך הנשימה המספיק לעבור את המשבר, יפשטו את הרגל, ויותירו את היצרנים הזולים יותר – כמו רוסיה – עם נתח שוק גדול.

מה שקורה ב-2021 הוא התממשות החזון הרוסי: שוק האנרגיה ראה יצרנים, במיוחד יצרני פצלים בארה״ב, פושטים את הרגל [מקור]. חברות אנרגיה צמצמו או הפסיקו השקעה ופיתוח של שדות חדשים [מקור]. אופ״ק חתך את ייצור הנפט ב-2020 והוא מתכוון להחזיר את התפוקה באיטיות מספקת בשביל לשמור על מחירים גבוהים [מקור]. רוסיה עכשיו נמצאת בעמדה ליהנות משוק עם מחירי אנרגיה גבוהים, ועם התפוקה שלה כמעט זהה לתפוקה שלפני משבר הקורונה.

אולם ההישג הכי חשוב של הרוסים הוא כנראה שחברות פצלי הנפט של ארה״ב הפכו יותר… ממושמעות.לפני משבר הקורונה מחיר חבית של 80$ היה מביא את יצרני הפצלים האמריקנים לקדוח בארות כמו משוגעים. יצרני הפצלים היו הסיבה שבמשך חצי עשור מחירי האנרגיה היו נמוכים: בכל פעם שמחיר הנפט עלה, הם היו קודחים בארות חדשות ומורידים אותו [מקור]. הם גם היו מייצרים גז טבעי כתוצר לוואי של קידוח הנפט, מה שהבטיח מחירי גז נמוכים [מקור].

כעת המצב שונה. אחרי השנה הקשה של 2020 חברות פצלים מעדיפות לקחת את הרווחים ממחירי אנרגיה גבוהים ולשפר את המצב הפיננסי שלהן או לשלם דיווידנדים למשקיעים [מקור]. הן ממשיכות לקדוח ולהפעיל בארות, אך בקצב נמוך הרבה יותר מלפני המשבר. רוב ההשקעה שהן מתכננות ב-2022 מכוונת לשימור התפוקה הקיימת [מקור].

כמו חברות הפצלים גם ענקי האנרגיה כמו שברון ואקסון לא ממהרים להשקיע מחדש בשדות נפט או גז [מקור].

חוץ ממחסור בתפוקה, יש גם מחסור ביכולת שינוע: במהלך 2014-2016 מחירי הגז קרסו, והשקעות בפיתוח התשתית להובלה של גז טבעי נוזלי נעצרה [מקור]. כמובן בו בזמן שהמחיר קרס, הצריכה רק גדלה. הגידול בצריכת הגז מאז 2016 עודדה השקעה חדשה בתשתיות שינוע, במיוחד מתקני הנזלה, אולם עכשיו ב-2021 אנחנו תקועים עם המחסור בהשקעה בתשתיות של 2016. לוקח בערך 5 שנים להקים מתקן הנזלה [מקור]. כאשר אירופה ומזרח אסיה הגדילו את הביקוש שלהם באוגוסט-ספטמבר, יצרני גז כבר עבדו בכמעט מקסימום היכולת שלהם [מקור].

יכולת נוספת לשינוע גז טבעי נוזלי אמורה להתחיל לפעול בשנים הקרובות, במיוחד בארה״ב [מקור]. הגידול ביכולת הייצוא אמורה להיות גדולה יותר מהביקוש העתידי בחמש השנים הקרובות, מה שאומר שמחיר הגז שוב ירד [מקור]. אולם אז יחזור על עצמו התהליך שאנו רואים היום: ירידה במחיר הגז תביא לירידה בהשקעות בתשתית אך עלייה בביקוש, עד לנקודה בה עלייה חדה בביקוש תגרום לעלייה חדה במחיר. במילים אחרות, המשבר הזה יחלוף, אך זה אינו משבר האנרגיה האחרון שלנו.

הדלת קטנה מדי

כשעבדתי על הניתוח הנוכחי כל הזמן חזרה בראשי אמירה של נאסים טאלב, האיש שנתן לנו את המונח ברבור שחור: אם אתה רוצה לדעת את הסיכויים להימחצות המונית, אל תסתכל בגודל האולם, אלא ברוחב דלת היציאה. משבר האנרגיה הנוכחי לא קשור לכמות האנרגיה שיש בעולם, אלא לרוחב הדלת שאירופה ואסיה צריכות לעבור בה. הדלת צרה מדי, אז המחיר קופץ.

העניין שהדלת לא הולכת להתרחב. תחשבו על זה: משק האנרגיה העולמי עובר לאנרגיות מתחדשות. אנחנו הולכים לראות יותר אנרגיה סולארית, יותר אנרגית רוח, אולי גם יותר אנרגיה גרעינית. הבעיה שגם כאשר נגיע ל-2050 וכולנו ניסע במכוניות חשמליות ונטען את הטלפון מלוח סולרי על הגג, עדיין נהיה תלויים בפחם ונפט וגז טבעי – אם בשביל תחנות הכוח שישמשו גיבוי לאנרגיה מתחדשת, אם כחומר גלם בתעשייה, אם פשוט מפני שהעולם המתפתח ימשיך להשתמש בדלקים מאובנים [מקור].

אולם ההשקעה בדלקים מאובנים תקטן, משום שיצרניות האנרגיה יעברו לאנרגיות מתחדשות. תהיה פחות אספקה של דלקים מאובנים, מה שאומר שברגע שתהיה קפיצה בביקוש – לא יהיה מאיפה להביא אותו מהיר מספיק.

ולא צריך להמתין ל-2050: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, ובתקופת מעבר הזו יותר השקעות הולכות לכלכלה החדשה – של אנרגיה מתחדשת, סוללות, רכבים חשמליים – ופחות לכלכלה הישנה – זו של נפט, גז, ומנועי בעירה פנימית [מקור]. הבעיה שבתקופת המעבר הכלכלה החדשה תשב על הכלכלה הישנה: אנחנו נשתמש בגז טבעי לתחנות כוח שיגבו לוחות סולאריים. אנחנו נצטרך נפט ופחם בשביל לכרות את הברזל ולייצר את הפלדה לטורבינות רוח.

ואנחנו נצטרך עוד משאבים: הגידול ברכבים חשמליים יביא לגידול בביקוש לנחושת, ליתיום וקובלט [מקור]. גידול בלוחות סולאריים יביא לגידול בביקוש ליסודות נדירים [מקור]. נצטרך להקים עוד תחנות כוח, ולמתוח עוד קווי מתח בשביל לספק את הביקוש לאנרגיה – כל אלה דורשים כרייה והפקה של חומרי גלם. הכלכלה החדשה לא תהיה פטורה מטלטלות במחיר של סחורות – הן פשוט יהיו סחורות אחרות.

אבל נחזור לעניין המעבר: במעבר בין הכלכלה הישנה לכלכלה החדשה עדיין דרושה השקעה בדלקים מאובנים. הבעיה שמפני שהתחום לא צפוי לצמוח בטווח הארוך, ומפני שיש יותר ויותר דגש על ״השקעה ירוקה״ בקרב גופים פיננסים, יש פחות ופחות השקעה בו. הירידה במחיר של ארגיה מתחדשת גם היא תורמת לצמצום ההשקעה בתחנות כוח על בסיס דלקים [מקור].

אולם עדיין צריכים את התחנות האלו, עדיין צריכים דלקים מאובנים. אז מה שקורה הוא שהדלת הופכת להיות יותר צרה: הביקוש לחשמל ממשיך לגדול במדינות, בטח עם הדחיפה לרכבים חשמליים. רשת החשמל עוברת לאנרגיה מתחדשת, אך תלויה למקרי קיצון בדלקים מאובנים. רוב הזמן המערכת תעבוד. עד שהיא לא. ואז כולנו נהייה תלויים בתחנות כוח מזהמות, שיתחרו זו עם זו על היצע מוגבל של דלקים מאובנים. כולנו ננסה לעבור בדלת בו זמנית.

מה המשמעות של כל זה? ראשית שמשבר האנרגיה הנוכחי הוא לא משבר האנרגיה האחרון, וסביר שימשיכו להיות קפיצות במחירי האנרגיה בתקופות מעבר – לפני הקיץ ולפני החורף. מדינות יכולות לצמצם את הקפיצות האלה ע״י השקעה במאגרים אסטרטגים, בפיתוח שדות והקמת עוד תחנות כוח מזהמות שישמשו כגיבוי. יש רק שתי בעיות: א׳ זה מאוד לא פופולארי, בטח באירופה, להקים תחנות כוח על בסיס פחם או גז, ובטח שלא להשקיע בדלקים מאובנים; ב׳ זה עולה המון, וזו לא השקעה שצריך רוב הזמן. רוב הזמן יש אנרגיה מהשמש, והרוח, ומחירי הגז הם נמוכים. למה להשקיע בתחנת פחם חדשה אם היא לא תעבוד, רוב הזמן?

אם ננסה לחשוב על המשמעות של המגמה הזו להשקעות, הרי שהיציאה של הון מחברות ״מזהמות״ לחברות ירוקות יכולה ליצור הערכת חסר של המניות של אותן חברות, שיקפצו ברגע של משבר אנרגטי. זו אינה המלצה להשקעה, ובטח שאני לא ממליץ לנסות ולתזמן השקעה בשוק – אך יכול להיות שחברות אנרגיה הן תוספת טובה לתיק סולידי שרוצים טיפה להקפיץ את התשואה שלו בתקופות כאלה.

שנית, הבעיה של המעבר לאנרגיה מתחדשת הוא אחסון האנרגיה. זו אינה בעיה חדשה, אך עם רשת החשמל שלנו עוברת יותר ויותר לאנרגיה מתחדשת כן עולה הצורך בפתרונות אחסון [מקור]. אם אתם מחפשים את חזית ההשקעה החדשה באנרגיה ירוקה – חפשו חברות שעוסקות בפיתוח סוללות או אמצעי אחסון אחרים.

שלישית, הקפיצות האלו באנרגיה יכולות לעזור לישראל לקדם את צינור ה-EastMed וסוף סוף להשיג את התקציב הדרוש לפרויקט המורכב הזה.

מן הים התיכון

נתחיל מהברור מאליו ונתקדם ממנו: ישראל לא יכולה להחליף את רוסיה כספק האנרגיה הראשי של היבשת. היא כן יכולה לעזור להוריד את ההשפעה של רוסיה, אך לא לבדה. היא גם יכולה לעזור למשק האנרגיה האירופי לספוג קפיצות מחיר בגז טבעי נוזלי, אך שוב לא לבדה.

הבעיה של האיחוד האירופי שבזמן שהוא שיפר את הצנרת בתוך היבשת, הוא לא שיפר את הצנרת מחוץ ליבשת. רוב הגז שזורם בצינורות של האיחוד מגיע מרוסיה או נורבגיה [מקור]. שיבוש באספקה מאחת מהן מקפיץ את מחיר הגז ביבשת. רוב הזמן השיבוש בצנרת אמור להתאזן עם ייבוא של גט״ן, שיהפוך זול יותר מהגז בצינורות. אולם מה קורה כשיש גם שיבוש באספקה בצנרת וגם קפיצה במחיר לגט״ן? אירופה צריכה לשלם מחיר גבוה ב-400% על גז טבעי. 

האיחוד האירופי צריך להקים עוד צינורות גז שיחברו אותו לספקים השונים באזור. כיום ישנם מספר מצומצם של צינורות לים הכספי דרך הקווקז, ללוב ולאלג׳יריה. אולם המקורות האלה, ביחד עם גז ממזרח הים התיכון, יכולים להתחרות יחד במחירי הגז הרוסי.

הצעד החכם בשביל ממשלת ישראל בתקופה הזו היא להקים לובי אזורי, בשיתוף עם ארה״ב אם אפשר, שילחץ על אירופה לקדם תוכניות לצנרת גז חדשה. צינור ה-EastMed צריך להיות אחד מהם, ביחד עם צינורות חדשים לקווקז, ללוב ולאלג׳יריה. אפשר גם להציע חוזה ארוך טווח לייבוא גט״ן ממצרים, בתנאי שהאיחוד ישתתף בהקמת הצינורות שיחברו את ישראל וקפריסין למתקני ההנזלה המצריים. 

מה ישראל תרוויח מצעד כזה? קודם כל שוק ייצוא יציב ל-30 השנים הבאות. האיחוד האירופי ימשיך להיות מרכז ייצור תעשייתי, גם אם חשיבותו תקטן. ישראל גם תרוויח מקור יציב של מטבע זר, שישמור על יציבות השקל ועל היציבות הכלכלית שלנו. בנוסף נחזק את הקשרים האסטרטגים שלנו עם האיחוד האירופי בכלל ועם מזרח אירופה בפרט. אנחנו נהפוך להיות חלק מהביטחון האנרגטי של היבשת, זוכים להשפעה חדשה על מדינות האיחוד. השאלה היא אם מדינת ישראל תדע לנצל את המשבר הנוכחי כדי לקדם את הצינור.

סיכום

משבר האנרגיה הנוכחי יחלוף, אך הוא לא יהיה האחרון. המעבר לכלכלה של אנרגיה מתחדשת משמעותו שבדרך אנחנו נהייה יותר ויותר תלויים בדלקים מאובנים, שיהיו באספקה יותר ויותר נמוכה. לא מפני שהם יגמרו – פשוט מפני שרבים לא יראו טעם להשקיע בהם. ישראל יכולה לנצל את המצב הזה בשביל לקדם, ביחד עם האיחוד האירופי, יוזמה להקמת עוד צנרת גז לאיחוד. צנרת כזו תאפשר לאיחוד לעבור בצורה טובה יותר את תקופת המעבר, ותתרום כלכלית ואסטרטגית למדינת ישראל. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 87: סיכום רבעון שלישי 2021

תקציר

  1. הקורונה עדיין איתנו, אך מדיניות לא אחידה בעולם יצרה שלושה אזורים גלובאלים:
    1. האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה.
    2. האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. האזור הזה מנסה ללא הרבה הצלחה להשתלט על התפרצויות של קורונה, פוגע בכלכלה שלו בדרך.
    3. האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. ההערכות הן שרק ב-2024 מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה.
  2. אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022.
  3. לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה.
  4. והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020, לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. 
  5. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן. יש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:
    1. היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה.
    2. היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה.
    3. היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה – הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן, טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.
    4. תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים.
  6. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי:
    1. ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה. בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית.
    2. אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

להורדת הפרק – קישור.

סיימנו את הרבעון השלישי של 2021 לפני שבועיים – ואיזה רבעון זה היה!

התחלנו אותו עם ״משבר הומניטרי״ בלבנון שבבחינה מעמיקה יותר התגלה כמשבר מוניטרי [ראו כאן]. 

המשכנו עם סין יוצאת נגד חברות הטכנולוגיה הגדולות שלה [ראו כאן], ועם ארה״ב יוצאת מאפגניסטן [ראו כאן].

סיימנו אותו עם קשיים במגזר הנדל״ן הסיני [ראו כאן], ועם שותפות ביטחונית חדשה בין ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה [ראו כאן]. בנוסף גרמניה יצאה להצביע על קואליצית שלטון חדשה [ראו כאן] וראש ממשלת יפן סוגה התפטר והוחלף בשר החוץ לשעבר, פומיו קישידה (Fumio Kishida) [מקור].

בסקירה הזו של הרבעון נעמוד על האירועים החשובים מבחינה כלכלית ובריאותית – וירוס הקורונה עדיין אתנו, גם אם אנו פחות מרגישים בנוכחותו – כמו גם מבחינה גיאופוליטית. בסקירה היום גם אחלוק אתכם באילו קריטריונים אני משתמש בשביל להבחין בין אירוע חשוב ומשמעותי, ובין אירוע שהוא בעיקרו – פשוט רעש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

מדלתא עד אומגה

וירוס הקורונה התפרץ לחיינו בינואר 2020 ומאז הוא מסרב לעזוב. לשמחתנו, הפיתוח של חיסונים וערכות בדיקה מהירות מאפשר לנו לנהל כיום חיים כמעט שגרתיים בצל הקורונה. העולם התחלק לשלושה אזורים:

האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה. בארה״ב, בישראל ובאירופה אחוז המחוסנים עומד על מעל 70%, ועל אף התפרצויות של נגיף הדלתא המדינות השונות לא הכריזו על סגרים חדשים [מקור].

חשוב לציין לטובה את האיחוד האירופי, שהתחיל בדשדוש את קמפיין החיסונים שלו בתחילת 2021, אך הצליח להאיץ את הקצב [מקור]. הערכתי בתחילת 2021 שרק ברבעון הרביעי האיחוד יצליח לחזור לשגרה [ראו כאן], והנה הוא הקדים את הציפיות והגיע כבר ברבעון השלישי לשגרה. יחד איתו בארה״ב ובישראל יש שגרה כמעט מלאה.

האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. מדינות כמו וויטנאם [מקור], סין [מקור] ויפן [מקור] מנסות להשתלט על התפרצויות חדשות באמצעות סגרים מהירים והגבלות על פעילות כלכלית וחברתית. יש שתי בעיות עם האסטרטגיה הזו:

ראשית, הנגיף הפך הרבה יותר מדבק, הודות לוריאנט הדלתא שלו. אם פעם מדינות היו יכולות לחזור לשגרה לאחר זמן קצר של סגר, היום הן לא רואות את הסוף. דוגמה קיצונית לכישלון המודל היא סידני אוסטרליה, שסיימה השבוע סגר של מעל שלושה חודשים [מקור]. הניסיון להדביר לחלוטין את נגיף הקורונה פשוט לא עובד.

שנית, יש מחיר כלכלי משמעותי שהסגרים האלו גורמים למדינות. בסין הסגרים בדרום המדינה משבשים את שרשרות האספקה בה, ויוצרים עוד מקור לחץ עליהן, בנוסף לאינפלציה במחירי השינוע הימי ובחומרי הגלם. כך גם בוויטנאם [מקור]. ביפן הסגרים פוגעים בצריכה הפרטית [מקור].

האזור השני, ״האזור של 0 קורונה״ נקרא לו, יצטרך להתחיל וללמוד איך לחיות עם הקורונה, אם הוא רוצה לחזור לשגרה. המדינות השונות באזור יצטרכו לתת דגש על קמפיין ההתחסנות שלהן, ביחד עם מערך טוב יותר של בדיקות. ביפן אחוז המחוסנים במנה ראשונה לפחות עומד על 74%, ובוויטנאם על 39% [מקור].

האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. מדינות עולם שלישי, במיוחד באפריקה שמתחת לסהרה, עדיין לא הגיעו לחסינות עדר ע״י מבצע חיסונים רחב. חלק מהבעיה היא שהאוכלוסייה במדינות האלו נמצאת בעיקר באזורים כפריים, מה שמקשה על מבצע חיסונים רחב היקף. חלק אחר של הבעיה שלמדינות האלו אין מספיק חיסונים בשביל האוכלוסייה שלהן. COVAX, המיזם הבינלאומי שהיה אמור לדאוג למנות חיסון למדינות עולם שלישי, מתקשה להשיג אותן [מקור]. ההערכות הן שרק ב-2024מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה [מקור].

מה ההשלכות של עולם לא הומוגני ברמת החיסונים לקורונה? החשובה ביותר היא שהתנועה בין מדינות הפכה לנושא פוליטי: המדינה צריכה להחליט למי היא מאפשרת להיכנס לגבולותיה ולמי לא. היא יכולה להחליטל לעשות זאת על בסיס שיקולי בריאות, אך היא לא חייבת. בכל מקרה ההחלטה נתונה בידי הדרג המבצע. זו עוד חתיכה מהגלובליזציה שהיינו רגילים אליה שלנו שנעלמת: כיום אנשים לא יכולים לנסוע בין אירופה לארה״ב משום החלטה של ממשל טראמפ שממשל ביידן יבטל רק בנובמבר [מקור]. סין הפכה סגורה לחלוטין למבקרים מהחוץ [מקור].

ההגבלות על מבקרים במדינות פוגעת בחברות הטיסה ובחברות התיירות, שהיו רגילות לראות תנועה ערה של אנשי עסקים ותיירים. ההערכה של מקינזי שלמרות החזרה לכמעט שגרה הודות לחיסונים, חברות הטיסה יראו רק 80% ממספר הנוסעים העסקיים שלפני המשבר [מקור]. לדבר יש משמעויות כלכליות שליליות לכל מי שתלוי בתעשיית התעופה והתיירות – אם אלו מדינות ואם אלו עסקים.

בנוסף לשיבושים בתעופה ובתיירות אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות.הטריגר של השיבושים האלו הייתה מגפת הקורונה: בתחילת 2020 הביקוש למוצרים ירד בחדות, ואז עלה בחדות במחצית השנייה של השנה [ראו כאן]. התזוזה המהירה הזו בביקוש מצאה את שרשרות האספקה הגלובאליות ללא יכולת עודפת לספוג את השינוי, ומאז אנו רואים את המרכיבים השונים שלה מנסים להתמודד, אם אלו חברות ספנות, חברות שבבים, או אפילו חברות משאיות [מקור].

חשוב לשים שבזמן שהקרונה היא הטריגר לשיבוש בשרשרת האספקה, היא אינה הגורם לשיבוש. יש מחסור אמיתי בהשקעה בשרשרות האספקה שלנו, שהפכו יעילות מדי, ללא שום יכולת עודפת בשביל לספוג שיבושים כאלה. לכן גם אחרי שמזרח אסיה תצליח להשתלט על הווירוס באמצעות חיסונים, אנחנו נמשיך ונראה שיבושים בשרשרות האספקה. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר [מקור]. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022 [מקור].

לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה [מקור]. חברות רכב החלו לקנות מפעלי סוללות בשביל לוודא שתהיה להן אספקה [מקור].

והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020 [ראו כאן], לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. לכן אנו רואים ונמשיך לראות מדינות כמו ארה״ב, יפן, סין, והודו, משקיעות בתעשיות מקומיות בתחומים קריטיים, כמו שבבים [מקור], רכבים אוטונומיים [מקור] ועוד.

כוח אחר היא התחרות בין סין והאנגלוספרה, כמו גם בין סין והאיחוד האירופי. שני הגושים רואים יותר ויותר בסין יריב, יריב שיש להוציא ממנו שרשרות אספקה קריטיות ולצמצם את ההשפעה שלו על הכלכלה הגלובאלית. המשמעות היא לא רק צמצום הייצור בסין, אלא גם, בהקשר של תעשיית ההיי-טק, מציאת מקורות אחרים לסיליקון עבור שבבים ותאים סולריים [מקור] ומקור אחר ליסודות נדירים [מקור]. כדאי לחפש מי הם היצרנים הלא סינים הגדולים בתחומים האלה.

גיאופוליטיקה בלתי יציבה

ומהמצב הבריאותי-כלכלי, למצב הגיאופוליטי והגיאו-אסטרטגי. ראינו ברבעון האחרון שורה של אירועים חשובים יותר וחשובים פחות למאזן הכוח בעולם. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן.

דיברנו בהרחבה על המשמעות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן ולא ארחיב כאן [ראו כאן וכאן]. בקצרהקבענו שהיציאה האמריקנית מאפגניסטן אינה מסמנת את סוף ההגמוניה האמריקנית, ואינה אפילו מחזקת את הכוח הסיני באירו-אסיה.

הדיבורים על המרבצים הנרחבים של מינראליים ומתכות באפגניסטן מבוססים על ההערכות גסות שמעולם לא לקחו בחשבון את עלות הכרייה והשינוע של אותם מחצבים. אפגניסטן היא מדינה נעולה יבשתית, מגוונת אתנית ודתית, שידעה ב-40 השנים האחרונות סדרה של מלחמות אזרחים, פלישות ומערכות טרור.

עם היציאה מאפגניסטן האמריקנים יהיו פנויים למקד את מלוא תשומת הלב והמשאבים שלהם במזרח אסיה ובמזרח אירופה, מחפשים לבלום את סין ורוסיה. סין ורוסיה לעומתה צריכות עכשיו להשקיע משאבים חדשים במרכז אסיה בשביל לבלום את חוסר היציבות שמייצאת אפגניסטן.

דיברנו בניתוח מס׳ 80 מה דרוש כדי שאפגניסטן תהפוך למדינה יציבה [ראו כאן]. הטאליבאן לא ממש עקב אחר הנוסחה שהצעתי שם: הוא הקים ממשלה שמורכבת בעיקר מחברי הארגון, מדיר קבוצות וארגונים אחרים [מקור]. הוא חזר לאלימות ולאפלייה נגד נשים, ופתח בירי חי נגד מפגינים במספר מקרים, כמו בהפגנת הנשים בקאבול ב-30 בספטמבר [מקור]. הוא לא זכה להכרה בינלאומית, אפילו לא מסין, והסיוע הבינלאומי שכרגע מגיע לאפגניסטן לא מספיק כדי לעצור את המשבר ההומניטרי המתרחב במדינה – אין מזון [מקור], אין תרופות [מקור], כנראה שבקרוב גם לא יהיה אפילו חשמל [מקור].

נוסף על כל הקשיים האלו, הטאליבאן נמצא במלחמה גלויה עם דאע״ש באפגניסטן. דאע״ש הכריז על הטאליבאן כארגון בוגד, והוא מבצע מתקפות טרור כמעט יומיות נגד אזרחים וחברי טאליבאן. לדוגמה ב-8 באוקטובר מחבל מתאבד התפוצץ במסגד שיעי והרג 46 בני-אדם [מקור]. דאע״ש פרסמו לאחר מכן סרטון לקיחת אחריות, בו הדגישו שהמחבל הוא ממוצא אויגורי – רמיזה ברורה לכיוונה של סין [מקור].

כפי שחזינו עוד לפני היציאה האמריקנית מאפגניסטן, מה שיקרה במדינה לא ישאר במדינה. במקביל לפיגועים באפגניסטן, גם פקיסטן רואה עלייה במספר פיגועי הטרור אצלה [מקור]. חלקם של הפיגועים מכוונים נגד פרויקטים סינים במדינה, והם באים במקביל להפגנות המוניות נגד המסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן [מקור].

אם ננסה לקחת נקודת מבט רחבה יותר של היציאה האמריקנית מאפגניסטן, הרי שיש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:

ראשית, היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה. בייג׳ין מנהלת יחסים טובים עם הטאליבאן, אך עד עתה נמנעה מלהיות המדינה הראשונה להכיר בהם. הדבר מצביע על חשדנות בבייג׳ין כלפי הטאליבאן, ורצון לראות האם הוא יצליח להשתלט על המדינה. אם לא, אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור על גבולה של סין.

שנית, היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה. כפי שכבר ראינו הרוסים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם באזור וניהלו מספר תרגילים צבאיים עם מדינות מרכז אסיה האחרות. אם אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור, הרוסים יצטרכו להשקיע משאבים צבאיים ומודיעינים גם במרכז אסיה, וגם בצפון הקווקז, שם ארגוני הג׳יהאד חגגו את ניצחון הטאליבאן [מקור].

שלישית, היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה. הציר הטורקי מורכב מטורקיה, אזרבייג׳ן, פקיסטן וקטאר, שביחד יוצרות מעין רצף אסטרטגי מתת-היבשת ההודית עד אירופה. היציאה האמריקנית מאפגניסטן נותנת לטורקיה הזדמנות להגדיל את הנוכחות הצבאית והכלכלית שלה גם במדינה עצמה, כמו גם במרכז אסיה בכלל.

הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן [מקור], טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.

זה נשמע אולי טיפה מצחיק לדבר על טורקיה כ״מתחרה״ לסין ורוסיה, אולם חשוב לזכור שהטורקים כיום מצליחים לאזן מול הרוסים בזירות כמו צפון סוריה ולוב, והם מחזיקים בקשרים תרבותיים ודתיים חזקים יותר עם מרכז אסיה לעומת הסינים. טורקיה יכולה להיות שחקן משמעותי במרכז אסיה, דבר שידאיג את כל המעצמות הגדולות של האזור – רוסיה, סין ואיראן, עליה עוד נדבר.

לבסוף, רביעית, תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים. נוצר משבר הומניטרי בגבול בין פולין ובלארוס, משום שבלארוס מעודדת פליטים לעבור בשטחה ופולין מסרבת לתת להם לחצות את הגבול [מקור]. הממשלה בפולין מתנגדת לקליטת הפליטים האלו, והיא תסרב לכל דרישה של בריסל לקבל על עצמה את האחריות לגבול, מה שעלול להוביל לתנועה פנימה של פליטים [מקור]. זו תהיה עוד נקודת חיכוך בין פולין והאיחוד האירופי, ודווקא בזמן בו גרמניה, מי שהייתה אחראית לגשר בין מזרח ומערב אירופה, עסוקה בגיבוש קואליציית שלטון חדשה.

פולין ובריסל (שוב) מתגוששות

משבר הפליטים הוא גם לא הבעיה היחידה של האיחוד. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי.

נתחיל עם הפולנים, משום שהנושא פשוט יותר להסבר: אם תזכרו במרץ 2020 בית המשפט לחוקה של גרמניה קבע שהתוכנית לקניית אג״ח של הבנק האירופי המרכזי, ה-ECB, אינה חוקית וחייבת להיפסק או להיות מוצדקת. הפסיקה הזו הייתה פסיקה תקדימית: כמה חודשים לפני שבית המשפט לחוקה בגרמניה עסק בסוגיה, בית המשפט הגבוה לצדק של אירופה כבר עסק בה והכריע שהתוכנית חוקית. מה שבית המשפט הגרמני יצר הוא תקדים בו בית משפט לאומי של מדינה באיחוד מערער על הסמכות החוקית של האיחוד.

כבר לפני שנה וחצי, בניתוח מס׳ 13, הזהרנו מהתוצאה של התקדים הזה [ראו כאן]: עוד מדינות באיחוד יערערו על החוקים שלו, טוענות שהריבונות הלאומית שלהן עליונה על הסמכות החוקית של האיחוד.

וזה בדיוק מה שעשתה פולין: ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה [מקור]. אילו בדיוק? בית המשפט התייחס ספציפית לקביעה שבית הדין הגבוה לצדק של האיחוד הוא עליון על מערכת המשפט הלאומית של המדינות החברות בו. או במילים אחרות, בית המשפט הפולני קבע את סמכותו מול בית המשפט האירופי. 

בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית. לדבר שתי משמעויות חשובות:

המשמעות הראשונה היא שפולין מאיימת על המשך האיחוד האירופי כגוף פוליטי. אם החקיקה של האיחוד מתקבלת על בסיס רצון חופשי, הרי שהאיחוד אינו יותר ממליץ על מדיניות. הדבר יפגע בכוחו של האיחוד לנהל מדיניות אחידה, וידרדר את בריסל לשחקן משנה בפוליטיקה של היבשת.

המשמעות השנייה היא שפולין מוכיחה את עצמה שוב כמדינה דומיננטית ביבשת, שמוכנה להתנגש עם בריסל על העצמאות שלה מול האיחוד האירופי. דיברנו על פולין מספר פעמים בהקשרים שונים של האיחוד האירופי, במיוחד כמרכז של גוש ביטחוני חדש במזרח אירופה שיחליף את גרמניה וצרפת כגוש החשוב ביותר לארה״ב ביבשת [ראו כאן וכאן].

אני לא חושב שההחלטה הפולנית רומזת על יציאה שלה מהאיחוד, Polexit. פולין מקבלת הרבה מאוד כסף מהאיחוד – מעל 10 מיליארד אירו בשנים האחרונות, כחלק מתוכנית של האיחוד לשפר את הרמה הכלכלית של מדינות מזרח אירופה החברות באיחוד [מקור]. אין לפולין אינטרס כלכלי לצאת מהאיחודכן יש לה אינטרס פוליטי לצמצם את האיחוד רק לפן הכלכלי שלו – כשוק חופשי יבשתי, עם העברות כספים מהמדינות העשירות לעניות בו.

מה בריסל מתכוונת לעשות בנידון? כרגע הפקידים הבכירים של האיחוד מסתפקים בהצהרות בדבר ״זעזוע״ וגינוי ההחלטות הפולניות. יש דיבורים על עצירת כספי הסיוע לפולין מקרן ההתאוששות מהקורונה שהאיחוד החליט עליה בקיץ 2020 [מקור]. 

זו אינה הפעם הראשונה שבריסל ופולין מתנגשות. במהלך 2021 האיחוד איים בצעדי ענישה כלכליים נגד פולין אם זו לא תבטל מנגנון משמעת לשופטים בה [מקור]. המנגנון נתפס כהתערבות בוטה של הממשלה במערכת המשפט הפולנית, והפרה של החוק האירופי. באוגוסט 2021 הפולנים הצהירו שיבטלו את המנגנון, אך מאז הם לא ממש עשו צעד כדי לבטל אותו [מקור].

למה בריסל לא פשוט מפעילה סנקציות על פולין ומסיימת עם זה? הבעיה של בריסל עם פולין שניסיון ״ליישר אותה״ עלול להביא עוד מדינות לצאת נגד האיחוד, לדוגמה מדינות כמו הונגריה ואוסטריה. פולין הפכה את עצמה למנהיגה אזורית חשובה במזרח אירופה, עם ארגונים אזוריים כמו קבוצת וישגרד ויוזמת שלושת הימים (Three Seas Initiative, 3SI) [מקור].

מול בריסל גם עומדת גרמניה, שצריכה את מזרח אירופה בתוך האיחוד בשביל שרשרות האספקה שלה [ראו כאן]. ברלין תהיה מעוניינת למנוע כל קרע בין מזרח אירופה והאיחוד, קרע שיאיים על האינטרסים התעשייתים שלה. ללא הגב של גרמניה, ועם חשש שלפולין יצטרפו עוד מדינות, לבריסל אין הרבה אופציות טובות.

האופציה הסבירה היא שבריסל תאיים בצעדי ענישה כלכלים ופולין לא תהפוך את הפסיקה של בית המשפט העליון שלה לתקדים בו ניתן להשתמש. הממשלה תכיר בפסיקה אך תאפסן אותה, כך שפרקטית היא לא באמת קרתה [מקור].

חורף יקר

הבעיה השנייה של האיחוד היא אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים [מקור]. אנחנו נמצאים בפתחו של החורף, וגז טבעי משמש לא רק לחשמל אלא גם לחימום וכחומר גלם בתעשיות חשובות כמו תעשיית הדשנים, שם הוא משמש לייצור אמוניה [מקור]. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

מה הגורם להתייקרות במחירי האנרגיה? אנחנו יכולים למנות שניים גדולים: הקורונה, והרוסים.

הקורונה אם תזכרו לפני שנה גרמה לצניחה פתאומית בביקוש לגז, נפט ודלקים אחרים. הירידה החדה בביקוש הביאה לירידה חדה במחיר וגרמה לחברות אנרגיה להפסיק פעילות ולחוות הפסדים משמעותיים. לדוגמה אקסון ראתה ירידה של 30% ברווחים שלה [מקור].

עכשיו כשהמחיר עולה, החברות לא ממהרות להגדיל את התפוקה [מקור]. בניגוד למה שהיינו יכולים לחשוב במודל כלכלי נאיבי – שההיצע בהכרח גדל בהתאם לביקוש – החברות מעדיפות לתת למחיר להיות גבוה ולהשתמש ברווחים בשביל לכסות הפסדים של השנה שעברה. כך בעוד העולם חזרה לשגרה כלכלית, חברות האנרגיה עדיין לא חזרו לתפוקה מלאה.

אגב, אנחנו לא רואים את זה רק בשוק האנרגיה: למרות עלייה במחיר של סחורות רבות כמו ברזל או נחושת, מכרות העדיפו לקחת את הכסף ולהשתמש בו לשיפור מצבם הפיננסי מאשר להרחבת הפעילות הכלכלית שלהם [מקור]. שוב, אותו הגיון: המכרות ראו כמעט עשור של מחירי סחורות נמוכים, ומעדיפים לנצל את העלייה במחירים בשביל לצבור הון מאשר להרחיב פעילות.

אז העולם בכלל ואירופה בפרט חוזרים לשגרה כלכלית, עם פחות גז בשוק. הצרה השנייה של האירופים היא הרוסים.

אם תזכרו דיברנו ביוני בניתוח מס׳ 70 על נורד סטרים 2 ואיך הוא יהפוך למשבר אסטרטגי באיחוד האירופי [ראו כאן]. ממשל ביידן ניסה להבטיח שזה לא יהיה המצב ע״י הגעה להסכם עם גרמניה בו היא מתחייבת לפעול בנחישות מול רוסיה אם זו תעצור את זרימת הגז לאוקראינה.

הרוסים, באופן צפוי וכפי שהזהרתי כבר אז, עסוקים כעת בלחשוף את הבלוף: מאז ספטמבר גזפרום צמצמה את הייצוא של גז טבעי לאיחוד, בדיוק לפני שהחורף מגיע. רזרבות הגז של אירופה נמצאת במינימום של עשור, למרות שהביקוש לאנרגיה לא דעך [מקור]. כעת אירופה מוצאת את עצמה בבעיה קשה: ייבוא של גז טבעי נוזלי יקר משום שהוא קשור למחיר של גז טבעי. ייבוא פחם ונפט יפגעו במטרות האקלים של האיחוד. האופציה היחידה היא לבקש מרוסיה להגדיל את הייצוא של גז טבעי, ובתקווה שהרוסים יצליחו לייצב את המחיר.

תלויים ברוסים לאנרגיה הגרמנים לא יוכלו לאיים בסנקציות. יותר מזה – אם הם ירצו שרוסיה תייצב את המחירים, הם יצטרכו לשנות הטון כלפי רוסיה. הרוסים ישתמשו בצורך של האיחוד בגז בשביל לשנות את היחסים ביניהם, דורשים לדוגמה מגרמניה לקדם את ההפעלה של נורד-סטרים 2 ולוחצים אותה ואת צרפת שתחזיר את אוקראינה לשיחות על עתיד החבלים הבדלנים במזרח המדינה [ראו כאן].

רוסיה תנצל את הנשק האנרגטי בשביל לשלוט בהתנהגות האיחוד – דוגמה נפלאה לגיאו-כלכלה, לשימוש בפעולה כלכלית – סחר במשאבים – בשביל יעדים פוליטיים. עם ההפעלה של נורד סטרים 2 המצב רק יחמיר: אירופה תהיה עוד יותר תלויה בגז רוסי, ומוסקבה תמשיך לנצל את התלות הזו לטובתה.

מתיחויות פחות חשובות

יחד עם האירועים המשמעותיים האלו ואחרים, היו לנו גם אירועים שרבים ראו בהם תחילתו של משבר משמעותי או אפילו מלחמת עולם, והם לא זה ולא זה.

כך לדוגמה המשבר ההומניטרי בלבנון צויר כבעל פוטנציאל למלחמת אזרחים חדשה ואולי הסלמה בצפון מול חיזבאללה. אבל אנחנו הראנו שהמשבר ההומניטרי נובע משחיתות של האליטות בלבנון [ראו כאן], שרוצות לקבל כספי סיוע בינלאומי לכסות את ההפסדים שלהן. אין כאן אסון טבע שמביא את הקבוצות השונות בלבנון להילחם זו בזו. יש כאן מקרה מדהים – אפשר להגיד גם מזעזע – של אליטות שחטפו מדינה לצרכים שלהן.

דוגמה אחרת היא המתיחות בין סין לטאיוואן, עם סין מכניסה מעל 100 מטוסים למרחב הזיהוי האווירי של האי [מקור]. גם כאן רבים טענו שיש הסלמה, ואני טוען – שאין. הכנסה של מטוסים מתרחשת כבר מעל שנה, והיא חלק ממלחמת ההתשה של בייג׳ין נגד האי [ראו כאן]. אין כאן שום הסלמה, משום שאין שינוי באיום או בצורת הפעולה הסינית. 

אם המטוסים היו לדוגמה חודרים למרחב האווירי הריבוני של האי – זו הייתה הסלמה. אם הם היו מתחילים לשגר טילים מעל האי – זו הייתה הסלמה. אם היו מרכזים כוחות לכיבוש אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן – זו הייתה הסלמה.

לבסוף, יש לנו מתיחות בין איראן ואזרבייג׳ן, עם טהרן מבצעת מספר תרגילים צבאיים בגבול בין המדינות [מקור]. האזרים כמובן לא נשארו חייבים, עם תרגילים צבאיים משלהם בשיתוף טורקיה [מקור].

המתיחות בין אזרבייג׳ן לאיראן קרוב לודאי לא תהפוך למלחמה ביניהן, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, היתרון הצבאי נמצא אצל האזרים. הצבא האיראני הוא החלק החלש בכוחות החמושים של איראן [מקור]. משמרות המהפכה זוכים לרוב התקציבים, והם מתמחים בהפעלת מליציות זרות ופעולות טרור נקודתיות. איראן לא ניהלה מלחמה קונבנציונאלית משמעותית מאז מלחמת איראן-עיראק.

לעומתה אזרבייג׳ן סיימה רק לפני שנה מלחמה גדולה מול ארמניה, משתמשת במל״טים ישראלים וטורקים בשביל להשיג ניצחונות משמעותיים. בזמן שלאיראן יש את היתרון המספרי, אין לה לא יתרון איכותי ולא יתרון בניסיון קרבי.

שנית, במקרה של מלחמה כזו טורקיה ורוסיה ירצו להתערב, מחלישות את איראן. הטורקים יבואו לתמיכת אזרבייג׳ן וינסו לקחת שטחים בצפון איראן, מרחיבים את אזרבייג׳ן ודוחקים את איראן לחלוטין מהקווקז. רוסיה תרצה להתערב כמתווך שלום, מחפשת להחדיר כוחות משלה בגבול אזרבייג׳ן-איראן, מה שיתן לה מנוף לחץ חדש גם על האיראנים וגם על האזרים.

שלישית, באיראן מיעוט אזרי משמעותי. מלחמה בינה ובין אזרבייג׳ן עלולה להיות הטריגר למהומות אתניות רחבות בצפון איראן, וליצירת תנועת בדלנות אתנית במדינה. איראן היא ערב-רב של קבוצות אתניות, המאוחדות ע״י הדת השיעית. במלחמה מול אזרבייג׳ן לטהרן אין את הקלף השיעי לשחק עליו – אזרבייג׳ן גם היא שיעית – ובמקום היא עלולה לראות איך הזהות האתנית עולה נגד המשטר האיראני.

קרוב לודאי שאיראן יודעת את כל זה, ולכן תמנע ממלחמה. אולם אם יודעת את כל זה, למה היא בכל זאת עושה שרירים בגבול?

אחרי מלחמת נגורנו-קרבאך האיראנים מצאו את עצמם מחוץ לקווקז, מנותקים ע״י אזרבייג׳ן מארמניה ועם הטורקים והרוסים מתעלמים מהם לחלוטין. האיראנים גם רואים איך הטורקים מרחיבים את השפעתם באזורים סמוכים לאיראן – בקווקז, במרכז אסיה, באפגניסטן ובמפרץ הפרסי.

איראן רוצה שיכירו בה כמעצמה אזורית חשובה, והיא רוצה לנסות ולבלום את ההתקרבות בין אזרבייג׳ן וטורקיה. היא מעוניינת להחזיר לעצמה גישה ישירה לארמניה דרך הטריטוריה האזרית, והיא מעוניינת לתקוע טריז במסדרון תחבורתי שיקשר בין טורקיה ואזרבייג׳ן [מקור]. עשיית השרירים היא ניסיון להשיג זאת, ניסיון שיקשיבו לה.

סינון אירועים

איך אנחנו יכולים לדעת איזה אירוע הוא חשוב יותר ואיזה פחות? איך אנחנו יכולים לזהות נקודות מפנה היסטוריות, ואיפה מדובר באירוע שבטווח הארוך לא ישנה הרבה? אני משתמש במספר קריטריונים בשביל לעשות את הסינון הזה, אך קודם אני חייב לעשות הקדמה חשובה:

משום שאנחנו חיים במערכת מורכבת, אי-אפשר לחזות ב-100% מהמקרים מהו אירוע חשוב ומה לא. אירועים קטנים יכולים ליצור השפעות גדולות, מה שמכונה בשפה המקצועית ״תגובה לא לינארית״. 

ירי בשגריר ישראלי בלונדון יכול לגרום למלחמה בין ישראל ללבנון.

התנקשות ביורש עצר בלתי פופולארי יכולה להתחיל מלחמת עולם.

אולם רוב האירועים אינם כאלה. רוב האירועים אינם ברבורים שחורים – אירועים בלתי צפויים בעלי השפעה משמעותית. מול ברבורים שחורים חיזוי לא עוזר – צריך לזהות מראש החולשות והרגישויות שלנו ולהכין תוכניות גיבוי או לנסות ולצמצם את הרגישות שלנו לשינויים קיצוניים. כאן כבר נכנס ניתוח מבני, שלא אדבר עליו היום.

אז אם נשים את הברבורים השחורים בצד, איך אנחנו יכולים לסנן רק את האירועים החשובים?

ראשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה התרחיש הכי חמור שיכול לקרות מהאירוע, ומה התרחיש הכי טוב. כחלק מזה אנחנו גם צריכים לחשוב על שרשרת אירועים סבירה שלוקחת אותנו מאירוע א׳ עד לתרחיש שלנו: איך לדוגמה חדירת מטוסים סינים למרחב הזיהוי של טאיוואן יכולה להידרדר למלחמת עולם שלישית?

טוב, כהתחלה כוחות האוויר של טאיוואן עלולים ליירט מטוס סיני ולהפיל אותו בטעות. מה אז? בייג׳ין תגיב בזעם, ואולי תתקוף את הסוללה המיירטת או את שדה תעופה ממנו יצא המטוס.

מה הלאה? טוב, כאן זה כבר נהיה בעייתי – נניח שבייג׳ין ״נקמה״ את נפילת המטוס. למה לה עכשיו להמשיך ולהסלים, ולנסות פלישה ימית לטאיוואן? או אפילו משהו מתון יותר – לשגר מעל האי טילים?

הרי ברגע שהיא נקמה בטאיוואן, היא עשתה שני דברים: א׳ היא איבדה את אלמנט ההפתעה, כי האמריקנים ובעלי בריתם יעמידו כוחות בכוננות ויתכוננו להסלמה. ב׳ היא סיימה את המומנטום שהתקרית נתנה לה.

אבל נגיד שהיא לא תנקום ע״י תקיפת שדה התעופה או הסוללה המיירטת, אלא תשגר במהירות כוח אמפיבי לכבוש את אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן. אפשר לעשות מהלך כזה בסמיכות לנפילת המטוס ולפני שלאמריקנים יהיה זמן להגיב.

מה הלאה? כיבוש האי ימריץ את ארה״ב להציב כוח צבאי קבוע במיצר טאיוואן כדי למנוע תקריות נוספות. טאיוואן רק תתחזק בנחישות שלה לעמוד מול הלחץ הצבאי הסיני.

כמובן העובדה שאנחנו לא יכולים לשרטט שרשרת צעדים שיביאו לתרחיש החמור לא אומרת שאין שרשרת כזו. 

לכן כקריטריון שני אנחנו צריכים לחשוב האם לאחד מהצדדים יש בכלל אינטרס להגיע לתרחיש שאנחנו בוחנים? אם לאיזה מהצדדים אין אינטרס להגיע לתרחיש שאנו בוחנים, כנראה שהוא לא יתממש. אין כוח שיקדם את האירועים לקראת התרחיש.

לבסוף, גם אם שרטטנו תרחיש וגם אם זיהינו אינטרסים, מה הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו? האם השחקנים עשו פעם משהו דומה? שוב, בואו נקח את סין – המלחמה האחרונה שסין ניהלה הייתה בשנות ה-70׳ נגד ווייטנאם. לסינים אין ניסיון קרבי, ואין ניסיון בספיגת אבידות. הפעולות ״האגרסיביות״ שלהם היו בעיקר נגד מי שלא יכול להתנגד צבאית – הונג קונג, שינג׳יאנג – או במקומות רחוקים ודלילי אוכלוסייה – הגבול עם הודו בהימלאיה, ים סין הדרומי. 

אין לנו שום תקדים לסין יוצאת לקרב עם מעצמה, בטח לא עם מדינה, שיכול להסלים למלחמה. אז למה שהפעם הראשונה שהם יעשו משהו כזה תהיה בפלישה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית לאי בן 23 מיליון בני אדם?

אני לא אומר שזה לא אפשרי. אך ניסיון העבר מלמד אותנו שהסינים מוכנים ללכת עד למלחמה, ולא מעבר.

זאת בניגוד לדוגמה לרוסיה, שהוכיחה ב-20 השנים האחרונות שהיא אינה מהססת להפעיל כוח צבאי בשביל להשיג את האינטרסים שלה. עם מטוסי קרב רוסים יתחילו לעוף מעל קייב, סביר שהרוסים מתכוננים לפלישה. כמובן, אם תרחיש כזה יקרה – מה שלא קרה עד עכשיו. הניסיון ההיסטורי עוזר לנו לסנן את האפשרויות התיאורטיות, ולצמצם את מרחב התרחישים. כך אנו יכולים להבחין באירועים בעלי פוטנציאל להיות משמעותיים וכאלה שכנראה לא ישנו הרבה בטווח הארוך.

סיכום

הרבעון השלישי של 2021 ממשיך את המגמות הגדולות ששרטטנו עוד בתחילת השנה: לאומנות כלכלית ממשיכה להתחזק, עם הדרדרות בשרשרות האספקה הגלובאליות. התחרות בין סין וארה״ב ממשיכה להעמיק. הקורונה עדיין איתנו, אך אנו לומדים לחיות איתה. הרבעון הרביעי מסתמן כרבעון מאתגר לאיחוד האירופי, ואנו נעקוב מקרוב לראות איך רוסיה משתמשת בנשק האנרגיה בשביל לקדם את האינטרסים שלה מול בריסל.




פלג 82: לאן, גרמניה?

תקציר

  1. הבחירות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:
    1. הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית.
    2. הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות.
    3. הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה.
  2. גרמניה נתונה בצומת דרכים:
    1. היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה.
    2. היא מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.
  3. הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין.
  4. הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין.
  5. חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה.
  6. היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד.
  7. הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר.
  8. קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כשלושה שבועות גרמניה יוצאת לבחור קואליציית שלטון חדשה. ולראשונה מזה 16 שנים, אנגלה מרקל לא תעמוד בראש הקואליציה של המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות, ה-CDU ואחותה הבווארית ה-CSU.

הבחירות בגרמניה הן במידה רבה בלתי צפויות כמו הבחירות כאן בארץ. לפני שנה בזמן משבר הקורונה נראה שהמפלגה של מרקל נהנית מתמיכה משמעותית הודות לטיפול שלה במשבר. המפלגה עמדה על תמיכה של יותר מ-30% בסקרים, ונראה שהיא עומדת בפני ניצחון סוחף. אולם ככל שעבר הזמן, המפלגה של מרקל איבדה מכוחה ובמקום ראינו עלייה של הירוקים.

לפני ארבע חודשים, בתחילת מאי 2021, הסקרים הראו לראשונה את הירוקים עוקפים את הנוצרים-דמוקרטים, והופכים למפלגה עם הכי הרבה תמיכה. נראה היה שהירוקים הם-הם שיהיו מפלגת השלטון החדשה בגרמניה, עם קנצלר ירוק ראשון בהיסטוריה.

אך כמו בארץ סקרים משתנים עם זמן. עכשיו כשאנו במרחק שלושה שבועות מהבחירות, נראה שהמפלגה שהולכת להיות המפלגה הגדולה ביותר היא דווקא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. אני אומר ״דווקא״ משום שהסקרים לאורך רוב השנה ניבאו לה מקום שני או שלישי בפער ניכר לעומת הנוצרים דמוקרטים והירוקים. היה נראה שמפלגת השמאל המסורתית של גרמניה עומדת להיעלם מהמפה הפוליטית, בדומה למפלגת העבודה כאן בארץ.

קואליציות אפשריות לפי תוצאות סקר בחירות מה-29 באוגוסט. שימו לב לגודל שתי המפלגות הגדולות – באדום הסוציאל-דמוקרטים, בשחור הנוצרים דמוקרטים. הסוציאל דמוקרטים התחזקו מאוד בשבועות האחרונים.

מה יהיו תוצאות האמת? אינני יודע. אני יודע שסקרים לא בהכרח משקפים את תוצאות האמת, ויכול להיות שלמרות סקרים מחמיאים לסוציאל-דמוקרטים, דווקא הנוצרים-דמוקרטים יהפכו למפלגה הגדולה ביותר. נצטרך להמתין ולראות לתוצאות הבחירות, שעתידות להתקיים בסוף החודש, ב-26 בספטמבר.

מה שאנחנו כן כבר יודעים הוא שהבחירות המתקרבות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, כפי שאמרתי, הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מרקל מכהנת כקנצלרית של גרמניה מאז 2005, ובמשך כמעט 16 שנה הובילה את גרמניה ובמידה רבה את האיחוד האירופי דרך משברים משמעותיים כמו המשבר הפיננסי העולמי של 2008, משבר החוב של יוון, משבר הפליטים שהיה ב-2015 וכמובן הסיפוח הבלתי חוקי של חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014. מרקל הייתה מקור של יציבות בפוליטיקה של האיחוד, ולעיתים נתפסה כ״מנהיגה דה פקטו״ שלו [מקור]. הקנצלר שיבוא אחריה, יהיה אשר יהיה, יצטרך להתאמץ בשביל לזכות מחדש בהשפעה שהייתה למרקל.

שנית, הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות. הפוליטיקה הגרמנית הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר שסועה, עם המפלגות הגדולות של הסוציאל-דמוקרטים והנוצרים-דמוקרטים מאבדות תומכים לטובת מפלגות שמאליות או ימניות יותר: הסוציאל-דמוקרטים ראו כיצד הירוקים מאגפים אותם משמאל, בעוד הנוצרים דמוקרטים ראו את הליברלים ואלטרנטיבה לגרמניה מאגפות אותם מימין. התוצאה היא שלראשונה מאז שנות ה-50׳, סביר שבגרמניה תשלוט קואליציית שלטון של שלוש מפלגות במקום שתיים. הדבר עלול להפוך את הקואליציה החדשה למסורבלת יותר בהתנהלות שלה, במיוחד במדיניות החוץ.

לבסוף, הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה. ולמרות שהתחרות הזאת הרבה יותר ברורה, למרות שנראה בבירור שתחרות לכוח עם אלמנט צבאי חזרה כמאפיין דומיננטי בזירה הבינלאומית ושל היחסים בין מדינות, גרמניה ברמה עקרונית דוחה להתמודד עם המציאות הזאת. גרמניה חושבת שהיא יכולה להיות גשר בין הצדדים הניצים של רוסיה, סין, ארה"ב [מקור]. היא חושבת שהיא יכולה לנהל דיאלוג בין המדינות ולנסות לעזור להן להשיג שיתוף פעולה ביניהן.

גרמניה גם מסרבת לחשוב על כוח צבאי כמרכיב הכרחי במדיניות החוץ שלה. היא רואה את עצמה כמדינה גדולה כלכלית שמשפיעה על העולם הודות לדיפלומטיה וכוח רך, לא באמצעות איום בכוח קשה. הגישה הזו מתבטאת בפועל במצב הירוד של הצבא הגרמני, שאין לו מספיק ציוד לחמש את כל האוגדות שלו [מקור].

הבעיה שההתנהלות הגרמנית, זו של סירוב לקחת צד בסכסוך בין ארה"ב לסין ורוסיה, סירוב לבנות ולהשתמש בכוחה הצבאי, פוגעת בעצמה וביכולת שלה להשפיע בטווח הארוך על הזירה הבינלאומית. היא פוגעת גם ביכולת של האיחוד האירופי להפוך לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, ומגדיל את העול הצבאי על ארה״ב, הנאלצת להגן כמעט לבדה על הסדר הליבראלי הבינלאומי.

בניתוח היום נראה מדוע גרמניה מסרבת לפתח את כוחה הצבאי וננסה גם להבין מדוע הבחירות הקרובות לא מבשרות טובות, לא לגרמניה ולא לסדר הליבראלי הבינלאומי.

עבר בעייתי

עסקנו בעבר, בניתוח מס׳ 13 של פל״ג, בעול הכלכלי שגרמניה יוצרת על האיחוד האירופי עקב השמרנות התקציבית שלה [ראו כאן]. ראינו שם שהאיחוד האירופי תלוי לקיומו בקניית אג״ח של מדינות האיחוד ע"י הבנק האירופי המרכזי. הקנייה של האג"ח מאפשר למדינות להנות מריביות נמוכות, מה ששומר על יציבות פיננסית של מדינות כמו יוון ואיטליה.

הבעיה שקניית אג"ח לא מעודדת צמיחה כלכלית וכך בזמן שהמדינות החלשות של האיחוד נשארות יציבות פיננסית, הן לא יכולות לנסות ולהמריץ את הכלכלה שלהן באמצעות הורדת ריבית או הגדלת ההשקעה הממשלתית. דרך טובה יותר גם לשמור על היציבות של האיחוד וגם להשיג צמיחה היא השקעה מאסיבית של גרמניה בעצמה – אם בתשתיות, במחקר ופיתוח, או עסקים חדשים. התשתיות של גרמניה במיוחד צריכות השקעה: גרמניה סובלת מגשרים מתפוררים, כבישים סדוקים [מקור], ואינטרנט איטי להחריד [מקור].

אולם, במקום להשקיע בתשתיות הציבוריות שלה, במקום להשקיע בעסקים, במחקר ופיתוח, גרמניה מעדיפה לשמור את ההוצאה הציבורית שלה נמוכה, את התשתיות שלה במצב גרוע ולתת לבנק האירופי המרכזי להמשיך ולייצב את האיחוד האירופי. הדבר נעשה מתוך תפיסה כמעט אידיאולוגית בדבר ״צמצום החוב״, או כפי שהגרמנים קוראים לה – Schwarze null (״אפס שחור״), אפס גירעון תקציבי. במהלך משבר החוב ביוון, גרמניה פעלה לכפות את התפיסה של גרעון ממשלתי אפסי על האיחוד, גם במחיר של צעדי צנע כלכלים [מקור].

אולם גרמניה לא מהווה רק בעיה כלכלית לאיחוד האירופי עם השמרנות התקציבית שלה. בעיה נוספת, בעיה מרכזית היא הסירוב הגרמני להכיר שתחרות לכוח חזרה לזירה הבינלאומית ושניסיונות לדיאלוג לא יצליחו אם אין למדינה כוח צבאי חזק לאיים איתו. הסירוב הגרמני לחשוב על כוח צבאי ככלי לגיטימי במדיניות החוץ של מדינה הוא מובן מבחינה היסטורית: גרמניה המודרנית נוצרה ע"י מלחמות שהובילה פרוסיה נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת במהלך שנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19. הנסיכויות הגרמניות השונות אוחדו במהלך המלחמות האלו ולבסוף הרייך הגרמני החדש, הקיסרות הגרמנית הוכרזה ב-1871.

הרייך הגרמני הפך בין לילה לענק דמוגרפי, כלכלי וצבאי בליבה של אירופה. אם עד לאיחודה של גרמניה האיום הכי גדול על צרפת הייתה בריטניה והאיום הכי גדול על בריטניה הייתה צרפת, הרי הרייך השני הפך איום על שתיהן. מחזיק מצד אחד בכוח דמוגרפי רב, מה שהפך אותו לכוח יבשתי משמעותי באירופה ומצד שני, מחזיק כוח תעשייתי רב, מה שהיה יכול לאפשר לו להפוך גם לכוח ימי גדול, שיאיים על העליונות הימית של בריטניה.

מפה של אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. הקיסרות הגרמנית במרכז המפה, עם 67 מיליון תושבים.

בנוסף לאיום שהרייך היווה הודות להיותו ענק כלכלי על צרפת ובריטניה, הוא גם סבל מגיאוגרפיה לא טובה. גרמניה היא מדינה אירופית במובן הזה שהיא מחוברת או גובלת בכל אזור אחר של אירופה: היא גובלת במדינות הנורדיות מצפון, היא מחוברת לדרום אירופה דרך הדנובה, לארצות השפלה דרך הריין ודרך גבול גיאוגרפי משותף ומשום שהיא ממוקמת במישור הצפון-אירופי, הרי שהיא גם מחוברת דרך תנועה במישור לצרפת ורוסיה. הקנצלר הראשון של הרייך הגרמני החדש אוטו פון ביסמרק הבין את הגאו-אסטרטגיה הבעייתית של גרמניה ורצה לדאוג שלא תקום קואליציה עוינת שתקיף את גרמניה. לכן הוא דאג לשמור על יחסים טובים עם רוסיה כדי שזו לא תצטרף בברית עם צרפת וניסה עד כמה שאפשר לדחוק את צרפת מכל עמדה של השפעה ביבשת.

אולם, ב-1890 ביסמרק פוטר מתפקיד הקנצלר ע"י וילהלם השני, קיסר גרמניה והקיסר לא חלק את חוכמתו של הקנצלר. וילהלם ראה בגרמניה מעצמה גדולה שהודות לגאוגרפיה, הודות לכוחה התעשייתי יכולה להפוך למעצמה עולמית. וילהלם חשב שאם יבנה את גרמניה ככוח צבאי הוא יוכל לכפות על רוסיה, על צרפת ועל בריטניה להכיר בגרמניה כמעצמה עולמית חדשה. את הסוף אנחנו כולנו מכירים: השאפתנות של הקיסר הגרמני הביאה למרוץ חימוש ביבשת אירופה ואת ההיווצרות של קואליציה עוינת לגרמניה בשתי חזיתות. ממזרח, רוסיה. ממערב, צרפת ובריטניה. מלחמת העולם הראשונה פרצה והמעצמות האירופיות טבחו זו בזו.

אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, השאיפה לאימפריה לא נעלמה בגרמניה ואליה גם התווספה תחושה שבגדו בגרמניה, שאם גרמניה הייתה נלחמת עוד קצת במלחמת העולם הראשונה, היא הייתה מנצחת את בעלות הברית והופכת לכוח הדומיננטי ביבשת אירופה. שוב, אנחנו יודעים איך זה הסתיים: גרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה, משלבת אידאולוגיה גזענית אלימה ביחד עם כוח צבאי תעשייתי, טובחת מיליונים של חפים מפשע ומביאה את המעצמות האירופיות להקיז את מעט הדם שעוד נשאר להן אחרי מלחמת העולם הראשונה. התוצאה הסופית הייתה שבריטניה וצרפת הותשו, גרמניה חולקה ואירופה הפכה להיות זירת המאבק של שתי מעצמות על חיצוניות לה: ברית המועצות וארה"ב. אירופה הפסיקה להיות מוקד כוח הודות לאגרסיביות המיליטריסטית של גרמניה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה המערבית דחתה את העבר הלאומני והמיליטריסטי שלה, רואה בהצטרפות לנאט"ו ולשוק האירופי המשותף דרך בשבילה לחזור לחיק העמים. היא גם האמינה שע"י הצטרפות למחנה האמריקני, היא תוכל להבטיח את עצמאותה מול ברית המועצות.

כחלק מהסדר האמריקני, גרמניה נהנתה לראשונה מגישה חופשית לשווקים ומשאבים. היא נהנתה ממטריה צבאית אמריקנית ולא חששה עוד מהיריבות האירופיות המסורתיות שלה כמו צרפת ובריטניה. גרמניה במהלך המלחמה הקרה יכלה לראות בכוח צבאי דבר חשוב פחות, משהו שהוא כבר לא מקובל בין מדינות מתורבתות, והדגישה יותר את החשיבות של סחר, של דיאלוג של עבודה דרך פורומים בינלאומיים עם מדינות שבסופו של דבר חולקות אינטרסים דומים.

נפילת ברית המועצות רק חיזקה את התפיסה הזו, של שיתוף פעולה בינלאומי כצורה הדומיננטית של יחסים בינלאומיים. גרמניה ראתה איך האיום הצבאי הכי גדול עליה נעלם, והממסד הפוליטי והאקדמי בגרמניה האמין שכוח צבאי הפסיק להיות רלוונטי בזירה הבינלאומית ושהפעילות בה תעשה בעיקר דרך שיתוף פעולה ודרך המוסדות הבינלאומיים השונים, בראשם האו"ם.

חלומות באספמיה

הגרמנים היום מדברים וחושבים שזו פעולה מפני שהם באמת מאמינים שדיבורים הם פעולה בזירה הבינלאומית. כפי שבסטיאן גיגריך ומקסימליאן תרהאל מביאים בספרם ״האחריות להגן״ על החשיבה האסטרטגית של גרמניה [מקור], ניתן לסכם את החשיבה האסטרטגית של גרמניה ב: ״לעולם לא עוד״, כלומר הדחייה של התפשטות צבאית וטוטליטריות; ״לעולם לא לבד״, כלומר צריך לפעול ביחד עם שותפים, לעולם לא באופן חד צדדי; ו״פוליטיקה לפני כוח״, שאין לסכסוך פתרון צבאי ושהאופציה הצבאית היא האחרונה לבוא בחשבון ורק לאחר שנוסו כל שאר האפשרויות.

כמובן יש קולות אחרים בגרמניה, שמאמינים שגרמניה צריכה לשקול מחדש את הדחייה הכמעט רפלקסיבית שלה של כוח צבאי. הם מבינים שגרמניה לא יכולה לנהל מדיניות חוץ עם כל-כך הרבה ניגודים: מצד אחד לדבר על הצורך של האיחוד האירופי להסתמך יותר על עצמו בזירה הבינלאומית [מקור], ומצד שני לא להשקיע בכוח הצבאי הגרמני, כשגרמניה היא המדינה הגדולה ביותר באיחוד גם דמוגרפית וגם כלכלית. גרמניה גם לא יכולה לדבר על חיזוק היחסים הטרנס-אטלנטיים עם ארה"ב, בעודה מחזרת באופן פעיל אחרי רוסיה וסין. החיזור אחר שתי המעצמות האוטוקרטיות גם שם בספק את המחויבות שלהם לזכויות אדם, דמוקרטיה וביטחון אירופה.

הבעיה שהקולות האלו מעטים ולא משפיעים. הם גם מבקשים לפעול בניגוד לאינטרסים הכלכליים של גרמניה: גרמניה תלויה בייצוא בשביל לשמור על הכלכלה שלה. ייצוא מהווה מעל 40% מהתמ״ג הגרמני, נתון חריג לכלכלה גדולה: עבור סין ייצוא מהווה רק 18% מהתמ״ג, בארה״ב רק 11% [מקור]. בין יעדי הייצוא הגדולים שלה נמצאות סין, עם ייצוא בשווי 100 מיליארד דולר ב-2019, טורקיה עם ייצוא בשווי 20 מיליארד דולר ורוסיה, עם ייצוא בשווי 30 מיליארד דולר [מקור]. בנוסף, באותן מדינות עסקים גרמניים מושקעים במיליארדים במפעלים, עסקים ותשתיות. לדוגמה, בין 2015 ל-2019 רוסיה ראתה השקעה גרמנית בסך של כמעט 9 מיליארד אירו, או כמעט 10 מיליארד דולר [מקור]. לבסוף, במקרה של רוסיה ספציפית, גרמניה תלויה בייבוא של גז רוסי זול בשביל התעשייה שלה [ראו כאן].

גרמניה נמצאת בצומת דרכים: היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה. זה נכון שהיא השתתפה במבצעים בינלאומיים והגדילה לאט את ההוצאה הצבאית שלה, אך זה בעיקר בשביל להראות שהיא ״בעלת ברית אמינה״ [מקור]. כלומר, הפעולות הביטחוניות של גרמניה נועדו בשביל לשמור על היחסים הדיפלומטיים עם בעלות הברית שלה. הן נועדו כדי להציג תמונה, לא כדי באמת לבוא ולהגדיל את ההשפעה הצבאית הגרמנית בעולם ולא מציגים שינוי מהותי בתפיסה הגרמנית של הפעלת כוח.

שנית, גרמניה מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.

הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופאית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין. מרקל קידמה סנקציות על רוסיה, אך סירבה לראות בפוטין יריב וקראה לקשר ישיר מולו [מקור]. היא גם סירבה לעצור את פרויקט Nord Stream 2, פרויקט התשתית הכי חשוב שיש לרוסיה באיחוד האירופי. היא דיברה על חיזוק היחסים עם ארה״ב, בעודה מנסה לקדם הסכם השקעות חדש עם סין – הסכם ההשקעות שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020 קודם ע״י לחץ גרמני [מקור]. כפי שמרקל עצמה אמרה, ״גרמניה אינה מעוניינת לבנות גושים״ [מקור].

הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין. ממשל ביידן, אם גרמניה לא תשנה את דרכה, יהיה הממשל האמריקני הידידותי האחרון לגרמניה שיראה בה שותפה אירופית חשובה. ארה״ב מעוניינת להפעיל חזית אחידה של בעלות ברית, והניסיון הגרמני למשוך את סין לאיחוד הוא בעיה אסטרטגית עבור וושינגטון. כפי שראינו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], הניסיון הגרמני לרקוד בשתי חתונות יביא את ארה״ב להסתמך יותר ויותר על האנגלוספרה כקואליציה הבינלאומית שלה.

חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה (הצריכה הפרטית בגרמניה מהווה פחות ממחצית מהתמ״ג, בדומה לסין [מקור]). הדבר יותיר את גרמניה תלויה בייצוא, ומכאן גם מוגבלת בנקיטת עמדה אסרטיבית בזירה הבינלאומית.

לבסוף, היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד. צרפת טוענת שאירופה צריכה להיות אוטונומית מבחינת אסטרטגיה ולהשיג את היעדים שלה בזירה הבינלאומית בכוחות עצמה [מקור]. אבל כל עוד השחקן הכי גדול באיחוד דמוגרפית, כלכלית ופוליטית לא מוכן לפעולה צבאית, לא יכול לפעול צבאית, הרי שכל הדיבורים על אוטונומיה אסטרטגית הם לא יותר מזה – דיבורים. כך ראינו שבסכסוך בין יוון וטורקיה, צרפת ניסתה לקדם קו אגרסיבי מול הטורקים, בעוד גרמניה מרסנת אותה ומעדיפה לקדם דיאלוג בין הצדדים.

הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר. הקומבינציות הסבירות הן או של הסוציאל-דמוקרטים שכרגע מובילים בסקרים עם הירוקים והליברלים, מה שנקרא קואליציית רמזור על שם הצבעים של שלוש המפלגות (סוציאל-דמוקרטים – אדום, ירוקים – ירוק, ליברלים – צהוב). או של הנוצרים-דמוקרטים, מפלגתה של מרקל עם הירוקים והליברלים, קואליציה שנקראת ג'מייקה, משום שהצבעים שחור של הנוצרים-דמוקרטים, ירוק של הירוקים וצהוב של הליברלים הם אותם צבעים של דגל ג׳מייקה.

פחות סביר שנראה קואליציה שכוללת גם את הסוציאל-דמוקרטים וגם את הנוצרים-דמוקרטים. הם היו בקואליציה יחד מאז 2017, ובמסגרתה הסוציאל-דמוקרטים ראו ביקורת עליהם משמאל ואיבוד של מצביעים לטובת הירוקים. המפלגה אף כמעט נקרעה סביב הוויכוח האם להמשיך את הקואליציה עם הנוצרים-דמוקרטים, שנחשבים לימין-מרכז בפוליטיקה הגרמנית [מקור]. בשביל הקבלה, תחשבו על קואליציה של הליכוד והעבודה.

לא הסוציאל-דמוקרטים ולא הנוצרים-דמוקרטים מעוניינים במדיניות חוץ גרמנית אסרטיבית יותר או אפילו שינוי של החשיבה האסטרטגית הגרמנית כך שתכלול גם כוח צבאי. שתי המפלגות הגדולות גם מחויבות לאינטרסים הכלכליים של הלובי העסקי בגרמניה, מה שאומר שהן מחויבות ליחסים טובים עם רוסיה וסין [מקור]. הירוקים והליברלים, מפלגות הקטנות יותר, מתעניינים בעיקר בנושא פנים: שינוי אקלים, מיסוי, השקעה בתשתיות. הם כן מחזיקים בעמדות יותר אסרטיביות מול רוסיה וסין בעיקר בנוגע לזכויות אדם [מקור], אך הירוקים הם פציפיסטיים שדוחים את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ"ג ותוהים אם גרמניה צריכה להמשיך לארח נשק גרעיני אמריקני בשטחה [מקור]. גם בקרב הסוציאל-דמוקרטים יש מי שדוחה את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% ותוהה אם גרמניה לא צריכה להפסיק לדוגמא לארח נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור].

קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

יכול להיות שקואליציה חדשה תביא השקעה ציבורית לכלכלה הגרמנית, אך גם כאן ההשקעה עלולה להיות בעיקר באנרגיה ירוקה ולהתלוות לה רגולציה חדשה בשוק שרק תפגע בצמיחה ארוכת הטווח של גרמניה [מקור]. לדוגמה, הסוציאל-דמוקרטים מעוניינים להעלות את שכר המינימום בגרמניה, מה שעלול להבריח עוד יצרנים מהמדינה [מקור].

סיכום

גרמניה נמצאת בצומת דרכים. היא יכולה לבחור לנקוט מדיניות אסרטיבית יותר בעולם, לבנות את כוחה הצבאי ולהפוך להיות עוד מדינה מערבית שמגנה על הסדר הליברלי הבינלאומי ביחד עם ארה"ב, בריטניה, צרפת ויפן. היא יכולה אבל גם להמשיך ולדבוק בסטטוס קוו, להמשיך ולהתנהל במדיניות המאמינה שניתן לגשר בין מדינות יריבות ושכוח צבאי הוא כבר לא רלוונטי בעולם שלנו.

סביר שהדרך השנייה היא זאתי שתקרה. סביר שהקואליציה הגרמנית שתבוא אחרי הבחירות בספטמבר לא תשנה באופן מהותי את ההתנהלות של גרמניה במדיניות החוץ. הדבר יגרום לתסכול בארה"ב, הדבר יגרום לתסכול בקרב השותפה הבכירה של גרמניה באיחוד האירופי, צרפת. והדבר יביא את ארה״ב לראות במדינות מזרח אירופה, ובמיוחד פולין, את הגוש החוסם החדש לרוסיה. יש למה לצפות.




פלג 70: נורד סטרים 2

תקציר

  1. פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2. התוכנית הרוסית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה, תוך עקיפה של פולין ואוקראינה.
  2. עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב.
  3. צינור נורד סטרים 2 גם יקטין את התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה; הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה. אולם ברגע שנורד סטרים 2 יפעל, לגרמניה יהיה את כל הגז שתרצה. הדבר יחליש את התמריץ לגרמניה לתמוך במאמץ אירופי לגיוון מקורות האנרגיה של היבשת.
  4. נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל.
  5. ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך לא עצרו אותה. הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.
  6. ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור.
  7. ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

להורדת הפרק – קישור.

כתלות בתאריך בו הפרק הזה פוגש אתכם, ביידן ופוטין עתידים או כבר נפגשו ב-16 ביוני בג׳נבה. מדובר בפגישה הראשונה של שני המנהיגים מאז ביידן נכנס לתפקידו בבית הלבן, ומדובר בפגישה שהיא כנראה אחת הטעונות שהיו בין מנהיג אמריקני ורוסי מאז המלחמה הקרה. עוד לפני שהתחיל את תפקידו ביידן הגדיר את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ולאחר שנכנס לתפקידו קרא לפוטין ״רוצח״. הממשל הטיל סדרה של סנקציות על אישים וחברות רוסיות בעקבות התערבות בבחירות ב-2020 [מקור] ובעקבות הפריצה למשרדי הממשל הפדראלי במסגרת מה שמכונה The SolarWinds Hacks [מקור]. הממשל גם הודיע על סיוע צבאי בסך כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור], ושב ומבהיר בכל הזדמנות שמטרתו היא לבלום את התוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

הרוסים כמובן הגיבו לאגרסיביות האמריקנית באגרסיביות משלהם: במרץ השנה היו חששות שרוסיה מתכוננת לפלוש לאוקראינה, בעקבות ריכוז מאסיבי של כוחות רוסים על גבול אוקראינה-רוסיה. פלישה כזו לא קרתה, אך הרוסים עדיין שומרים חלק מהכוחות שגויסו בתחילת השנה בגבול, מוכנים לכל הסלמה [מקור]. כשפעיל האופוזיציה אלכסיי נבלני שב לרוסיה היא עצרה אותו, לקול מחאה מצד האיחוד וארה״ב [מקור]. היא גם המשיכה לתמוך בלוקשנקו, גם כשזה חטף מטוס אירי בסוף מאי בשביל להוריד ממנו פעיל אופוזיציה גולה, רומן פרוטסביץ׳ [מקור].

קשה להפריז אם אומר שיש מעט מאוד ציפיות מהועידה הזו. ארה״ב ורוסיה מגיעות אליה כבר עם רמת חיכוך גבוהה, ושני הצדדים אינם מראים שהם מעוניינים להתקרב מחדש זה לזה, אולי רק לנסות ולנהל עד כמה שאפשר את החיכוך ביניהם [מקור]. ביידן רואה בפוטין את האיום הכי גדול על אירופה ונאט״ו, ומעוניין להראות בפגישה הזו שארה״ב לא תהיה מוכנה לספוג תוקפנות רוסית באירופה. הבעיה שלא משנה מה הוא יגיד בפגישה, המעשים שלו מראים שהוא דווקא כן מוכן לתת לאירופה להתפצל, ולפגוע בסולידריות של נאט״ו. הוא אולי אפילו מחליש את השפעתה של ארה״ב באירופה.

בשביל הקרנת כוח על רוסיה ארה״ב תלויה בנאט״ו והאיחוד האירופי שיתפקדו כגוף אחד. אולם האחדות הזו כבר לא מובטחת, וחמור מכך – ממשל ביידן לא פועל כדי להבטיח אותה. בזמן שממשל ביידן מתמקד באוקראינה, ברוסיה, בסיוע ביטחוני ובהבטחות ש״ארה״ב חזרה״ כמנהיגה עולמית, פוטין שוקד לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו בלב שלהם – בגרמניה. וממשל ביידן, במקום לעצור את הפיצול, נותן לו לקרות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

צינור בעייתי

פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2 (Nord Stream 2). נורד סטרים 2 הוא צינור גז תת ימי שיחבר ישירות בין רוסיה וגרמניה ויעבור על קרקעית הים הבלטי. תוואי הצינור יעקוב אחר צינור אחר שכבר קיים שם, נורד סטרים 1. ביחד, שני הצינורות יוכלו לספק כ-110 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי בשנה לגרמניה [מקור]. התוכנית אבל היא לא לספק רק לגרמניה. גרמניה לא צריכה את כל הכמות, היא צורכת בשנה פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. לא, התוכנית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה.

אני אומר אפילו מפני שכבר היום יש צינורות רוסים שמספקים גז למזרח אירופה, וממנה לשאר היבשת, ועוברים דרך אוקראינה, בלארוס ופולין. הקיבולת של הצינורות האלו היא עצומה – רק דרך אוקראינה יכולים לעבור בשנה כ-140 מיליארד מטר מעוקב [מקור].

למה אז רוסיה בנתה את צינור נורד סטרים 2? טוב, זה לא מפני שחסרה לה יכולת ייצוא. להפך, כנראה שבשנים הקרובות חלק מהתשתית הרוסית תנוצל לפחות ממקסימום היכולת שלה. רוסיה ייצאה ב-2019 לאיחוד האירופי קצת פחות מ-170 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. למערב אירופה לבדה רוסיה ייצא כ-153 מיליארד מטר מעוקב. ההערכה היא שהכמות הזו לא תגדל עם השנים אלא תקטן, עקב המעבר של אירופה לכלכלה ירוקה ואנרגיה מתחדשת. ההערכה היא שב-2021 הייצוא ירד ל-130 מיליארד מטר מעוקב, וימשיך לרדת [מקור]. הקמה של עוד צינור לכן לא ברורה משיקול של הגדלת יכולת ייצוא.

אולי הסיבה היא כלכלית? אולי העברת גז דרך הים הבלטי היא זולה יותר? עלות הפרויקט מוערכת בכמעט 12 מיליארד דולר [מקור], וכפי שאמרתי צינורות מרוסיה לגרמניה כבר קיימים והם עוברים דרך היבשה, במקום מתחת לים. רוסיה משלמת למדינות שבשטחן הגז עובר עמלות, אך היא תשלם את אותן עמלות גם לגרמניה – הצינור לא משנה באופן מהותי את הכלכלה של העברת גז.

מה אם כן הסיבה שהרוסים החליטו להניח צינור גז חדש בים הבלטי? ויותר מזה – למה גרמניה כל-כך תומכת ומגנה על הפרויקט? ב-2015, מעט אחרי שהצינור הוכרז, הבטיח אז שר הכלכלה והאנרגיה של גרמניה בשיחה עם פוטין שגרמניה תפעל שהצינור יהיה לחלוטין תחת הריבונות המשפטית של גרמניה, ולא של האיחוד האירופי, בכדי לצמצם ״השפעות זרות״ [מקור]. כשביקורת התחילה לעלות נגד הצינור גם מתוך האיחוד האירופי וגם מחוץ לו  – עוד רגע למה יש ביקורת – גרמניה התעקשה וחזרה והתעקשה שמדובר במיזם כלכלי בלבד. למה?

טוב, עבור גרמניה בהחלט למיזם יש סיבות כלכליות, כלכליות ופוליטיות: גרמניה תקבל כ-2 מיליארד דולר בשנה עמלות מהעברת הגז בשטחה [מקור]. עסקים גרמנים מעורבים בבניית התשתית של הצנרת, ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה מצפה להכנסה ממעבר הגז בשטחה [מקור]. הצינור גם יבטיח את הביטחון האנרגטי של גרמניה – בזמן שגרמניה לא מתכננת להשתמש בכל אספקת הגז ממנו, הוא בהחלט יוכל להזין לבדו את כל צרכי האנרגיה שלה. בנוסף, כנראה שמעורבת כאן גם השפעה אישית של העומד בראש החברה האחראית להקמת הצינור: גרהרד שרדר (Schröder), קנצלר גרמניה לשעבר.

אז מבחינתה של גרמניה המיזם הוא בעיקר כלכלי, וזה כנראה ברובו נכון. אך מה מבחינת הרוסים? אם מנקודת מבט כלכלית לא ברור הצורך בצינור, האם יש עוד שיקולים כאן?

אם תקחו מפה של צנרת הגז מרוסיה לאירופה, תוכלו לראות שצינור הנורד סטרים 2, ביחד עם צינור הנורד סטרים 1, מפצל את היבשת לשני אזורים: האזור של אוקראינה, בלרוס ופולין, נקרא לו אזור החגורה, ומדינות מרכז ומערב אירופה, בראשן גרמניה. כיום אם רוסיה תרצה לנתק את אזור החגורה מגז, היא בהכרח גם תנתק את מרכז ומערב אירופה. כל סכסוך צבאי בין המדינות האלו ורוסיה בהכרח יאיים על אספקת האנרגיה לכל היבשת, ולכן כל היבשת תתגייס למערכה נגד רוסיה, אם הדבר יידרש.

הקמת נורד סטרים 2 עלולה לשנות את כל זה: עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. היא גם לא חייבת לנתק ממש, או חלילה לפלוש, כדי לסדוק את האיחוד האירופי. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב, במיוחד עבור אוקראינה. אם מוסקבה לא תהיה עוד תלויה בשתי המדינות בשביל לייצא את הגז שלה, אלא תעביר אותו דרך גרמניה, הן יאבדו מנוף לחץ משמעותי נגד מוסקבה.

הדבר במיוחד חמור במקרה של אוקראינה. אוקראינה כיום נתונה ללחץ צבאי מצד רוסיה בחצי האי-קרים, נאלצת להתמודד עם בדלנים רוסים במזרחה, וסובלת מעת לעת מהתקפות סייבר נגד תשתיות ועסקים בה. אם רוסיה לא תהיה עוד תלויה בהעברת גז דרך אוקראינה, קייב תאבד מנוף לחץ על הרוסים ותאבד הכנסה – בערך כחצי מיליארד דולר בשנה. למוסקבה אז יהיה חופש גדול יותר ללחוץ את קייב, ולגרמניה יהיה עוד פחות תמריץ לבוא לעזרתה.

טענה שמושמעת נגד התרחיש הזה היא שגם עם נורד סטרים 2 רוסיה לא תוכל לייצא את כל הגז רק דרך הצינורות הבלטים –רוסיה צפויה לייצא 130 מיליארד מטר מעוקב, והצינורות יוכלו לייצא רק 110 מיליארד מטר. יש עדיין הפרש של 20 מיליארד, שיצטרך להיות מועבר דרך איפשהו. ואכן רוסיה הקימה במקביל לצינור הנורד סטרים 2 את הצינור טורק סטרים, שעובר בתחתית הים השחור לטורקיה וממנה לאירופה [מקור]. הצינור יכול לספק כ-30 מיליארד מטר מעוקב, מחצית מהגז לטורקיה ומחצית לאירופה. אם באמת הביקוש האירופי לגז ידעך בעשור הקרוב ל-130 מיליארד מטר מעוקב, הרי שלרוסיה תהיה את כל הצנרת הדרושה לה לייצא את רוב הגז במסלול העוקף את פולין ואוקראינה.

הסיבה שאני מדגיש את פולין ואוקראינה היא משום החשיבות האסטרטגית שלהן לרוסיה, ומכאן גם החשיבות האסטרטגית שלהן למערב. פולין ואוקראינה, ביחד עם בלארוס, מהוות את השער של רוסיה לאירופה ושל אירופה לרוסיה [ראו כאן להרחבה]. כל מערכה גדולה בין אירופה ורוסיה של 200 השנים האחרונות עברה דרך המדינות האלו, ואם רוסיה תצליח לעקור אותן מנאט״ו ולהכניס אותן תחת השפעתה, היא תעשה צעד משמעותי מאוד לאבטחת המרכז הדמוגרפי והכלכלי שלה מסביב למוסקבה. היא גם תעשה צעד חשוב בשביל לאיים על נאט״ו במרכז אירופה. את בלארוס היא כבר הכניסה תחת השפעתה – עכשיו נותרו אוקראינה ופולין.

צינור נורד סטרים 2 ישיג זאת לא רק ע״י פיצול אנרגטי בין מזרח ומערב, אלא גם ע״י הקטנת התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה, ע״י הגדלת מספר מסופי הגז וקנייה ממדינות כמו קטאר, ארה״ב ומצרים. הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה, כמו לוב ואלג׳יריה, מזרח הים התיכון ושדות הגז של אזרבייג׳ן ומרכז אסיה.

שני הוקטורים האלו דורשים השקעה כלכלית, בתשתיות ובחוזים, ואולי אפילו בסבסוד מחיר הגז. הם אבל יאפשרו לאירופה גיוון גדול יותר במקורות האנרגיה שלה, ובמקרה של הוקטור הראשון, זה של הנזלת גז, גם ישמרו על היחסים האסטרטגים בין ארה״ב ואירופה. אם אירופה תהפוך ללקוח משמעותי של גז טבעי אמריקני, לוושינגטון יהיה תמריץ כלכלי, לא רק אסטרטגי, לשמור על היחסים עם היבשת.

אם אבל גרמניה תוכל לקבל את כל אספקת הגז שלה מרוסיה, למה שהיא תשקיע בפרויקטים יקרים? נכון, גרמניה כרגע לא מתוכננת לצרוך את כל אספקת גז מהצינורות הבלטים. מה אבל יעצור אותה בעוד שנה או חמש שנים לקנות את כל אספקת הגז שלה משם? גרמניה כיום צורכת פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה. היא יכולה בהחלט להסתפק באספקה של נורד סטרים, ללא עוד אספקה מארה״ב, קטאר או מדינה אחרת. אם היא תרצה לגוון, היא תוכל לקנות חלק מהגז מנורבגיה או בריטניה, משתמשת בתשתית קיימת. בכל מקרה, גרמניה כבר תהיה ״מסודרת״, עם תשתית גז קיימת. מה אז יניע אותה לתמוך בפרויקטים בפולין לדוגמה, שמחפשת כיצד להתנתק מהגז הרוסי? סולידריות אירופית?

חולשה פרגמטית

סולידריות אירופית היא מוצר נדיר כבר היום, כשגרמניה עדיין מודאגת ממה שקורה בגבול המזרחי של היבשת. משום שהיא תלויה לכמעט מחצית מהצריכה שלה בגז רוסי, גרמניה, וכמוה מדינות כמו הולנד, בלגיה ואוסטריה, מהססות לפעול בתקיפות גדולה מדי נגד הרוסים. בכל תקרית של 5 השנים האחרונות, בהן רוסיה חצתה קו אדום של האיחוד האירופי, ברלין הייתה יכולה להקפיא או לבטל את צינור הנורד סטרים 2. בכל פעם שהרוסים תקפו פעיל אופוזיציה או ביצעו תוקפנות בגבול, גרמניה הייתה יכולה להכריז שהיא לא מתכוונת להגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ולהקפיא את פרויקט נורד סטרים 2 עד הודעה חדשה. היא לא עשתה זאת.

היא לא עשתה זאת גם מפני שיש לה אינטרסים ברורים בצינור, וגם מפני שיש לה אינטרסים כלכלים ברוסיה, ויש לה, כך היא מאמינה, אינטרס אסטרטגי ביחסים טובים עם הרוסים. חברות גרמניות השקיעו רק ב-2018 כמעט 4 מיליארד דולר ברוסיה [מקור], שמהווה את אחד משותפי הסחר החשובים של המדינה [מקור]. גרמניה גם מאמינה שהדרך היחידה לפתור מתחים עם מוסקבה היא רק אם יהיה לה גזר כלשהו, אפיק כלשהו של שיתוף פעולה חיובי עם הקרמלין. אז גרמניה מעדיפה לגנות את פוטין כשהוא תומך בלוקשנקו בבלארוס וכשהוא מזיז חטיבות שריון לגבול עם אוקראינה וכשהוא כולא פעילי אופוזיציה – אבל היא מסרבת לגעת בנורד סטרים, רואה בו ערוץ תקשורת חיובי.

אפשר לשאול אם אולי נורד סטרים לא כל-כך חשוב לרוסיה, ולכן אין באמת משמעות אם גרמניה תקפיא אותו או לא. זו שאלה לגיטימית. חשוב להבין שכמו שגז רוסי חשוב לאיחוד, האיחוד חשוב לרוסיה כשוק צרכני: כמעט 80% מהגז הטבעי הרוסי מיוצא לאיחוד האירופי [מקור]. מוסקבה עובדת על פרויקטים שיתנו לה להעביר חלק מהייצוא למזרח אסיה, אך היא מגלה שסין לדוגמה, שהייתה אמורה להיות שוק צרכני גדול, מחפשת לגוון את המקורות שלה ומהססת לממן תשתיות רוסיות אליה [מקור]. הקפאת נורד סטרים 2 תהיה איתות ברור לרוסיה שאירופה אינה מוכנה עוד להיות תלויה במוסקבה לאספקת הגז שלה, ושהיא מתכוונת לחפש כיצד לצמצם את מנוף הלחץ הרוסי עליה.

את זה דורשות מדינות כמו אוקראינה, פולין וארה״ב. מאז שהוכרז נורד סטרים 2 המדינות האלו מבקרות את הגרמנים על הפרויקט, אך במקום לבטל אותו, הגרמנים מחפשים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי שלו. החשש הגרמני עכשיו, כשהצינור כמעט הושלם – בנייתו אמורה להסתיים הקיץ – שאם הוא יבוטל, מוסקבה תגיב באגרסיביות. הביטול גם עלול לחשוף את גרמניה לתביעות נזקים, ויפגע בתדמית של ברלין בעיני הקהילה העסקית כמי שמכבדת חוזים.

גרמניה לכן מחפשת דרכים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי של הצינור אחרי שיוקם [מקור]: הצעה אחת היא שסתום חירום שינתק את הגז ברגע שרוסיה תפסיק להעביר גז דרך אוקראינה. בזמן ששסתום כזה נשמע כמו פתרון – הוא יוצר מחדש סולידריות בין אוקראינה ושאר אירופה – הוא לא באמת מנוף לחץ על רוסיה: שסתום כזה בעצם ינתק את הגז לגרמניה ושאר אירופה, אם הרוסים יפסיקו להזרים גז דרך אוקראינה. המפסידה הגדולה פה תהיה אירופה, ולא ברור כמה זמן גרמניה תהיה מוכנה לסבול את הפגיעה הכלכלית מהיעדר גז. מה גם שהאירוע שאמור להפעיל את השסתום הוא לא ברור: נגיד והרוסים ימשיכו להזרים גז דרך אוקראינה, אבל במקום עשרות מיליארדים של מטרים מעוקבים, יזרימו רק מיליון. גם אז גרמניה תפעיל את השסתום?

הצעה אחרת היא שהצינור יושלם, אך לא יופעל עד שרוסיה תיתן ערבויות שהיא תשנה את התנהגותה. אין אבל תשובה איך ערבויות כאלה יראו, ומה גרמניה תעשה ברגע שהצינור יופעל ורוסיה תפר את הערבויות. גם מה זה אומר תשנה את התנהגותה – מה בדיוק בהתנהגותה? כוחות הצבא בגבול אוקראינה? מאסר פעילי אופוזיציה? לא ברור, והרוסים ינצלו את חוסר הבהירות הזו.

נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה, משום שהיא מראה שברלין מוכנה לנהל פרויקט שישפיע על כלל אירופה תוך שהיא אוטמת את אוזניה לביקורת מתוך ומחוץ לגרמניה עליה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב [מקור]. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל [מקור]. כולם חוששים שנורד סטרים יגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ויגרום לניתוק בין מזרח היבשת ומערבה. ההתעקשות הגרמנית להמשיך בפרויקט רק מתסכלים את אותן מדינות, שחלקן כעת מחפשות איך לאזן אסטרטגית מול השלמת הצינור – על כך עוד רגע.

ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019, מאיימת על כל חברה שתשתתף בו שהיא לא תוכל לעשות עוד עסקים עם ארה״ב [מקור]. רובן של החברות המעורבות נסוגו, והחולפו בספינות רוסיות. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך כפי שציינתי, הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.

הטעויות של ביידן

ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. מה שהונח לפתחו של הממשל הוא האם בכל זאת להטיל עוד סנקציות על הפרויקט, במיוחד על החברה המנהלת אותו, Nord Stream AG, או להימנע מכך, בכדי לא לפגוע ביחסים עם ברלין.

בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור [מקור]. בראייתו של ממשל ביידן היחסים הטרנס-אטלנטיים חשובים מדי בשביל לפגוע בהם עם עוד סנקציות על צינור שגם ככה יושלם. ממשל ביידן רואה בגרמניה כיום את השחקן המשמעותי ביותר באיחוד האירופי ולכן פגיעה ביחסים איתה תהיה פגיעה ביחסים הטרנס-אטלנטיים. בכך שהממשל סירב להטיל סנקציות, הוא בעצם אותת לברלין שהוא מעוניין לעבוד יחד על הבעיות של אירופה, ולא לנסות ולהכתיב לברלין מה המדיניות שהיא צריכה לבצע.

ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. ברלין מעוניינת לשמור על יחסים קרובים עם כל שלוש המעצמות, וההחלטה האמריקנית לא להטיל סנקציות פשוט תאפשר לברלין להמשיך באסטרטגיה הצפה שלה מבלי לגבות ממנה מחיר כלכלי. יכול להיות ששינוי במדיניות החוץ של גרמניה יקרה עם הפיכת הירוקים לחלק מקואליציית השלטון, אך זה יקרה למרות שארה״ב סירבה להטיל סנקציות ולא בגלל. הירוקים תומכים בקו אסרטיבי יותר מול רוסיה וסין, אך צריך להמתין ולראות אם הם ימשיכו לתמוך בקו הזה גם כשיכנסו לקואליציה, ויצטרכו להתחשב בלובי העסקי של גרמניה.

שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. מבחינתן ההחלטה האמריקנית היא העדפה של ברלין על פניהן, וכתף קרה מצד ממשל שהכריז עד כמה חשוב לו לבלום את רוסיה [מקור]. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. במהלך השנה החולפת פולין, המדינה המרכזית במערך האזורי המתגבש של מזרח אירופה, חיזקה את קשריה הביטחוניים והכלכלים עם טורקיה [מקור]. רק במאי השנה וורשה הודיעה על רכישת מל״טים מטורקיה, המדינה הראשונה מנאט״ו לעשות זאת [מקור]. לטביה מאותת שגם היא מעוניינת לרכוש מל״טים טורקים [מקור], ובין אוקראינה וטורקיה כבר מספר שנים מתגבשת רשת של קשרים כלכלים, ביטחוניים וטכנולוגים, אותם סקרתי בהרחבה יותר בניתוח ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

סביר שבשלב כלשהו וושינגטון תבין את השגיאה שלה, ותתחיל להתרחק מגרמניה לעבר מזרח אירופה. כפי שהצגתי בניתוח ״האנגלוספרה״ [ראו כאן], הרצון של גרמניה לשחק בין שלושת מוקדי הכוח של סין-רוסיה-ארה״ב יתסכל את האמריקנים, ויביא אותם להזיז את המיקוד שלהם באירופה מגרמניה לפולין, ששוקדת על הקמת גוש אזורי עצמאי בתוך האיחוד האירופי. פולין בונה צינור גז ישיר לים הצפוני שייתן לה גז טבעי מנורבגיה, והיא בונה מסופי גז טבעי נוזלי כדי לקבל אספקה מארה״ב וקטאר [מקור].

יש כאן גם משמעויות לישראל: עבור ישראל פולין היא שחקן אסטרטגי חשוב לגז טבעי ישראלי וטכנולוגיה צבאית, והיא תהיה כנראה הראש של הלובי הישראלי באיחוד האירופי. היחסים בינינו לבין וורשה היו מתוחים לעיתים, אך חשוב לשמור על פרספקטיבה רחבה: פולין כנראה תהיה אחת מבעלות הברית הכי חשובות של האמריקנים באירופה. יחסים טובים איתה, יפתחו הזדמנויות דיפלומטיות וכלכליות עבור ישראל. ישראל גם תצטרך להיות ביחסים טובים עם טורקיה, בשביל שזו לא תחסום ממנה את אותן הזדמנויות במזרח אירופה. השינוי במאזן הכוח ביבשת אירופה הוא גם הזדמנות וגם אתגר לנו, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים למה שנראה כהיחלשות של גרמניה ככוח המוביל באירופה.

סיכום

ההחלטה של ממשל ביידן שלא להטיל סנקציות על נורד סטרים 2 תפגע ביחסים של ארה״ב עם מזרח אירופה ותאפשר לגרמניה להמשיך במשחק המשולש שלה. ההתפצלות של האיחוד האירופי ונאט״ו היא סבירה, אך לא בלתי נמנעת – ממשל ביידן היה יכול להראות את המחוייבות שלו לבלימת הרוסים ע״י פגיעה בפרויקט הכי חשוב שלהם עם גרמניה, וע״י לחץ על ברלין לבחור צד. במקום הממשל העדיף להיות פרגמטי, פרגמטיות שהיא מובנת, אך קצרת ראייה. כל עוד גרמניה ממשיכה את המשחק המשולש, אין לארה״ב סיבה להמשיך ולשים את המיקוד שלה באירופה דווקא בה. פולין ומדינות מזרח אירופה משוועות לתמיכה אמריקנית מול הרוסים. בתקווה בבית הלבן יבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 62: המאבק הירוק

תקציר

  1. ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים.
  2. במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים. זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן.
  3. אולם לתפיסה הזו שתי בעיות: א׳ העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם. ב׳ שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם.
  4. בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. הדרך לקדם את המאבק בשינוי האקלים צריכה להיות דרך תחרות בין מדינות, במקום ע״י שיתוף פעולה. מדינות יחפשו להיות ראשונות לפתח טכנולוגיות מתקדמות בתחום האקלים, לבצע שדרוג תשתית כולל לתעשייה ירוקה, ויטילו מסי פחמן וקנסות אחרים על מדינות מזהמות.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים [מקור]. בתקופת אובמה שתי המדינות הגיעו להסכם היסטורי להקטנת גזי החממה, הסכם שגם סלל את הדרך להסכם פריז בנושא האקלים. תחת ממשל טראמפ שיתוף הפעולה נעצר, עם ממשל טראמפ פורש מהסכם פריז ולוקח את ארה״ב בכיוון ״ירוק פחות״. כעת ממשל ביידן מקווה להחזיר את שיתוף הפעולה בין סין לארה״ב בתחום האקלים, גם ובמקביל לתחרות ביניהן בתחומים כמו טכנולוגיה, זכויות אדם וביטחון אזורי. הביקור הסתיים לכאורה בהצלחה – שתי המדינות הצהירו שהן מחויבות למאבק בשינוי האקלים, מחויבות לצמצם את גזי החממה שלהן ולעבור למשק אנרגיה ירוק יותר [מקור].

אולם האם באמת מה שהעולם צריך הוא שיתוף פעולה אמריקני-סיני בתחום האקלים? ועד כמה שוות ההתחייבויות של סין בנוגע למאבק אקלים? ב-2020 לדוגמה סין הובילה כיצרנית מספר 1 בעולם של חשמל מפחם, והיא אישרה בשנה שעברה הקמה של עוד תחנות חשמל מבוססות פחם, בתפוקה כוללת של 46 ג׳יגה וואט חשמל [מקור]. זה יותר מתפוקת החשמל מפחם שכבר קיימת במדינות כמו רוסיה או גרמניה. וכל זה למרות שסין מחויבת מאז 2015 ליעדי צמצום גזי החממה של הסכם פריז, אותו הסכם ממנו טראמפ פרש.

בניתוח היום נכיר את הדינמיקה החדשה של המאבק באקלים – לא שיתוף פעולה, כי אם תחרות. אחרי שלושה עשורים בהם התנועה הירוקה בזירה הבינלאומית התקדמה ע״י הבנות והסכמים בינלאומיים, נראה שהיא עומדת לעשות את הקפיצה הבאה שלה לא דרך שיתוף פעולה והבנות, כי אם דרך תחרות ומאבק. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

כולנו עולם אחד(?)

במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים: כך לדוגמה ב-1987 נחתם הסכם בינלאומי לצמצום השימוש בחומרים מזיקים לשכבת האוזון [מקור]. ב-1997 נחתם פרוטוקול קיוטו, הסכם בינלאומי נוסף, לצמצום גזי חממה [מקור] וההסכם הזה הוחלף בהסכם פריז שנחתם ב-2016 [מקור]. המשותף לכל ההסכמים האלו שהם נעשו במסגרת האו״ם והם מייצגים הסכמה בינלאומית ומוכנות בינלאומית לעבוד יחד כדי לצמצם את פליטת גזי החממה לאטמוספירה.

הסיבה שהמאמץ הירוק במשך רוב שנותיו התבסס על שיתוף פעולה היא ההנחה שבסופו של יום, לכל מדינות העולם אמור להיות אכפת מה קורה לעולם. בזמן שיש סוגיות רבות שהן רלוונטיות רק למדינה כזו או אחרת – סכסוכים טריטוריאלים, הבטחת אספקה של משאבים, פיקוח נשק וכדומה – המאבק נגד שינוי האקלים הוא במהותו מאבק גלובאלי, משום ששינוי האקלים משפיע באופן גלובאלי. זה לא משנה אם אתה חקלאי באתיופיה, איש עסקים בסינגפור או אומן רחוב בברלין, כולנו מושפעים משינוי האקלים. אין מדינה שיכולה להגיד שהיא אינה מושפעת ממנו, ואין מדינה שלא תסבול מהנזק ששינוי האקלים יגרום, אם ישירות ואם בעקיפין, ע״י פגיעה בכלכלה הגלובאלית. שינוי האקלים הוא איום גלובאלי, ולכן, כך ההנחה הולכת, המאמץ צריך להיות גלובאלי, ע״י עבודה משותפת של מדינות העולם דרך המוסדות הבינלאומיים שיש לנו – בעיקר האו״ם.

זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: איום האקלים הוא איום משותף על שתיהן, והוא צריך להיות, כפי שהצהיר ג׳ון קרי בסוף ינואר 2021, סוגיה נפרדת משאר היחסים בין סין וארה״ב [מקור]. ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן. אלו תפיסות וותיקות, שהביאו הישגים נאים לאורך השנים, אך אלו תפיסות שלא רק מעריכות הערכת יתר כמה אכפת למדינות משינוי האקלים, הן מתעלמות לחלוטין מהמאפיין המשמעותי החדש של הזירה הבינלאומית – תחרות גיאופוליטית.

תחרות גיאופוליטית משמעותה שמדינות נאבקות זו בזו לשם השגת האינטרס הלאומי שלהן. במקום לשתף פעולה זו עם זו בשביל להבטיח גישה לשווקים ומשאבים, הן נאבקות זו בזו, מתחרות זו עם זו, בשביל להבטיח את הישרדותן ושגשוגן הלאומי. לאורך הניתוחים של פל״ג ראינו דוגמאות רבות לתחרות הגיאופוליטית הזו: אם זה במאבק לייצור עצמאי של שבבים, התחרות להבטחת קווי אספקה, תחרות טכנולוגית בין מדינות ואפילו תחרות על חיסונים לקורונה [ראו כאן]. העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם.

נוסף על התחרות הגיאופוליטית, שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם. כן, אף אחד לא רוצה לחיות בעולם שחלקו שממה מדברית, חלקו מרחבי קרח ארקטיים וביניהם רצועה חקלאית דקה שרובה נשלטת ע״י מוסקבה [ראו כאן]. אולם תרחיש האימים הזה הוא: א׳ אמור לקרות רק בעוד עשורים, לקראת 2050. ב׳ מדובר בסופו של יום רק בתרחיש, הערכה של העתיד לבוא. אנחנו לא יודעים בוודאות של 100% איך יראה העולם בעוד שלושים שנה. אנחנו יכולים להעריך, אך לא לדעת.

אני לא מנסה לזלזל חלילה במי שעיסוקו להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של שינוי האקלים. אני מנסה להסביר את המציאות הפוליטית שרבים שוכחים ממנה: כשמנהיג מחליט לצמצם את גזי חממה במדינה שלו, במיוחד במדינה מתפתחת, הוא צריך לבצע בחירה בין צמצום גזי חממה ובין אינטרסים אחרים, מנוגדים לאותו יעד.

מה למשל? לדוגמה פיתוח כלכלי שתלוי בחשמל זול, חשמל שעבור רוב העולם המתפתח מופק ע״י פחם [מקור]. פחם הוא חומר דלק קל לשינוע ואחסון, ופשוט להפיק ממנו אנרגיה. בניגוד לנפט הוא לא דולף, ובניגוד לגז הוא לא דורש מכלים מיוחדים לאחסון. הוא גם מספק אנרגיה קבועה, ללא צורך באמצעי אחסון כלשהם – בניגוד לאנרגיה סולארית או מהרוח. לכן עבור מדינות מתפתחות רבות אם הברירה היא בין חשמל זול ובין צמצום גזי חממה, הן יבחרו בחשמל הזול.

במדינות רבות גם קיימת תעשייה של הפקת דלקים, אם פחם, נפט או גז טבעי, ותעשיית חשמל שמבוססת על אותם דלקים. כשמדינה מחליטה לצמצם את כריית הפחם או לסגור תחנות כוח מזהמות, היא פוגעת במחייתם של אלפים מאזרחיה. זה לא משנה שהפגיעה נעשת בשביל ״להציל את העולם״ – בסופו של יום פוגעים במחייתם של אנשים, והדבר יוצר טינה ותסכול. כל מנהיג יהסס לעשות את הצעד הזה, מחשש שאותם אלפים עוד ינקמו בו – אם ע״י בחירת היריב שלו, אם ע״י הפגנות ומהומות.

הדוגמה הכי טובה לחוסר ההצלחה של מאבק האקלים לשנות את החישוב הפוליטי של מדינה היא סין. למרות שסין לאורך השנים התחייבה להיאבק בזיהום התעשייתי בה ולצמצם את גזי החממה שהיא פולטת, התוצאות הן במקרה הטוב מעורבות: סין בהחלט שיפרה את איכות האוויר בחוף המזרחי העשיר שלה, אך עשתה זאת ע״י העברה של מפעלים ותחנות כוח מזהמות פנימה אל תוך המדינה [מקור]. היא הקימה תחנות כוח סולאריות ורוח רבות, אך אלו מגובות ע״י תחנות כוח פחמיות – שיעור הניצול של תחנות כוח פחמיות בסין עומד על 50%, בעוד של תחנות כוח סולאריות על 15% ושל רוח על 24% [מקור]. המשמעות היא שלמרות שסין מתקינה לוחות סולריים בקצב מסחרר, את האנרגיה הסולארית מגבה אנרגיה מפחם. אותו הדבר נכון גם לשוק הרכב החשמלי בסין – גם אם כל צי הרכב הסיני יעבור לרכבים חשמליים, הוא ברובו יוטען ע״י פחם, הדלק המזהם ביותר [מקור].

יש מספר סיבות מדוע סין מסרבת להתנתק מפחם, שמהווה עדיין כמעט שני שליש מתפוקת החשמל שלה [מקור]: ראשית, מדובר בדלק זמין וזול עבורה. עתודות הפחם של בייג׳ין נמצאות במקום הרביעי בעולם, והיא מייצרת כמעט מחצית מכל הפחם בעולם. סין עדיין נמצאת בתהליך אורבניזציה נרחב, וצפויה להוסיף עוד כ-350 מיליון תושבים לערים שלה בשנים הקרובות [מקור]. היא צריכה מקור חשמל זול וזמין בשביל לתמוך בתהליך הזה – ופחם זמין לה ובשפע.

שנית, בניית תחנות כוח הייתה ועודנה דרך קלה לעמוד ביעדי צמיחה מקומיים. כפי שסקרתי באופן נרחב בקיסר אדום [ראו כאן], הממשל המקומי בסין נתון תחת לחץ תמידי לעמוד ביעדי הצמיחה שהממשל המרכזי קובע. תחנות כוח הן דרך פשוטה לעמוד ביעדי הצמיחה, מעניקות גם תעסוקה לעובדי בניין, גם למהנדסי חשמל וגם לעובדים בתחנה, עם היתרון הנוסף של חשמל זמין למחוז.

שלישית, תחנות כוח מעסיקות עשרות מיליוני בני אדם. כל צמצום מהיר מדי במספר התחנות יגרום להמוני מובטלים, שיאיימו על שלטון המפלגה. משום שתחנות כוח של אנרגיה מתחדשת לרוב מעסיקות פחות אנשים בממוצע מתחנות כוח פחמיות [מקור], המעבר לאנרגיה ירוקה לא יציע משרות לרוב העובדים המפוטרים. וזה עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון את העובדים במכרות הפחם שיהפכו מחוסרי עבודה.

כמובן, סין ממשיכה להצהיר שהיא מחויבת למאבק בשינוי האקלים ולהשקעה באנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה ירוקה. אולם היא עושה זאת בעודה מפעילה את צי תחנות הכוח הפחמיות הגדול בעולם, מקימה תחנות פחם חדשות שימשיכו לעבוד גם בעוד 40 שנה, ואף עוזרת להקים כ-100 תחנות כוח פחמיות חדשות במדינות מתפתחות כמו מצרים, דרום אפריקה וקניה [מקור].

נוסף על החסמים הפנימים מדוע לא להפסיק את השימוש בפחם, התחרות הגיאופוליטית בין סין וארה״ב תקשה על שיתוף הפעולה ביניהן בתחום האקלים. בזמן שממשל ביידן מאמין שניתן להתחרות ולשתף פעולה במקביל, דובר משרד החוץ הסיני הבהיר עוד בסוף ינואר 2021 ששיתוף פעולה בתחום האקלים קשור למצב היחסים הכולל בין סין וארה״ב [מקור]. הוא הבהיר שזו תהיה טעות מצד ממשל ביידן לחשוב שסין תשתף פעולה בתחום אחד, בעוד ארה״ב פוגעת בבייג׳ין במה שהיא רואה כענייניה הפנימיים: הונג קונג, שינג׳יאנג, טאיוואן וכן הלאה.

בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. בייג׳ין תחפש כיצד למנף את הרצון הזה בשביל להשיג רווחים אסטרטגים עבורה – לגרום לממשל לוותר בנושא הדמוקרטיה בהונג קונג, להסיר הגבלות ייצוא טכנולוגי נגד חברות סיניות ולהסיר את המכסים שנותרו ממלחמת הסחר של טראמפ. ממשל ביידן, שבוי עדיין בתפיסה ששיתוף פעולה הוא הדרוש למאבק בשינוי האקלים, עלול להסכים בחוסר רצון להיכנע לדרישות סין, מאמין שהוא מוותר בנושאים ״פחות דחופים״ בשביל לקדם את המאבק באיום האסטרטגי הכי גדול בעיניו על ארה״ב.

הבעיה שגם אם יסכים לעשות וויתורים, לא סביר שסין תהיה מוכנה להסכים ליעדים שיאיימו בצורה רצינית על הפיתוח הכלכלי שלה או היציבות הפוליטית בה. היא כנראה תציע יעדים שבכל מקרה היא תעמוד בהם, או תבקש הקלות משום שהיא עדיין נחשבת ״מדינה מתפתחת״ שלא הגיעה לתיעוש מלא. בשלב הזה, כשהסינים יסרבו לכל מחויבות משמעותית בתחום האקלים, ממשל ביידן יהיה במלכוד: אם הוא ינסה ללחוץ על בייג׳ין, הוא עלול לאבד את שיתוף הפעולה. אם הוא ימשיך עם שיתוף הפעולה ויעלים עין, הוא לא יצליח להביא את הסינים לקבל על עצמם יעדים משמעותיים.

ומה שנכון לסינים יהיה נכון גם למדינות מתפתחות אחרות כמו אינדונזיה והודו, שמסתמכות על חשמל זול מפחם בשביל הצרכים של האוכלוסייה הגדלה שלהם. אם וושינגטון תנסה להשיג איתן שיתוף פעולה, היא כנראה תשיג יעדים צנועים אם בכלל.

הפתרון לדילמה הוא פשוט: ארה״ב לא צריכה לשתף פעולה עם סין בשביל עצירת שינוי האקלים, היא צריכה להתחרות בה. בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו, גם המאבק בשינוי האקלים יכול, ולמען האמת הוא כבר הופך, לחלק מהתחרות הגיאופוליטית בין המעצמות.

המאבק הירוק

המודל השיתופי של המאבק לשינוי האקלים התאים לעולם של היפר-גלובליזציה, של שיתופי פעולה בינלאומיים גדלים והולכים ומתחים נמוכים בין מדינות העולם. העולם הזה, כפי שראינו מספר פעמים בפל״ג, הסתיים. במקומו אנו כעת בעולם רב-קוטבי חדש, עולם רב-קוטבי שמתאפיין בעיקר ע״י תחרות, לא שיתוף פעולה [ראו כאן]. וכפי שהתחרות הזו מעצבת את הסחר שלנו, את הטכנולוגיה שלנו ואת הביטחון שלנו, התחרות הזו גם מתחילה לעצב את המאבק בשינוי האקלים.

תסתכלו לדוגמה על יוזמות האקלים של השנתיים האחרונות: בסוף 2020 בייג׳ין הכריזה שהיא מתכוונת להפוך לניטראלית מבחינת פליטה של פחמן דו-חמצני (פד״ח) עד 2060 [מקור]. מעט אחריה יפן הודיעה שגם היא תהפוך ניטראלית פחמן, ותעשה זאת מוקדם יותר – ב-2050 [מקור]. מדובר בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם, ויפן מובילה כיום בעולם במחקר ויישום של כלכלה מבוססת מימן [מקור]. הכרזות כאלה יכולות לדחוף מחקר ופיתוח בשתי המדינות, ולעודד מדינות אחרות במזרח אסיה להתחייב גם הן לניטראליות פחמן. שתי המדינות גם עשו את ההתחייבויות ללא לחץ או הסכם בינלאומי כלשהו.

יוזמה שאפתנית יותר, והרבה יותר תחרותית באופייה, היא של האיחוד האירופי, שפרסם בסוף 2019 את הגרין דיל שלו [מקור]. הגרין דיל הוא תוכנית אסטרטגית של האיחוד לא רק לצמצם את גזי החממה שלו, אלא גם להפוך אותו למוביל בתחומים של אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות ירוקות, ממקם את עצמו כענק חדשנות בתחום הכלכלה הירוקה. ניתוח מקיף של היוזמה פורסם באתר המשחק הגדול בספטמבר 2020 ע״י יהונתן פלוטניק, ואני מזמין אתכם לעיין בו בשביל להעמיק בנוגע ליוזמה [ראו כאן].

ממשל ביידן מתכנן גם הוא השקעה מאסיבית בתשתיות ירוקות ומחקר ופיתוח ירוק, תוך מתן דגש על ייצור אמריקני ופיתוח אמריקני [ראו כאן]. הממשל מעוניין להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב בעולם, להפוך אותה לפורצת דרך בתחומים של טכנולוגיה ירוקה ולבצע שדרוג תשתית משמעותי, שלא רק יחזיר את מעמדה כמרכז תעשייתי עולמי אלא גם יעזור לה במאבק בשינוי האקלים.

מה שמשותף לכל היוזמות האלו שהן לא מחפשות לעבוד עם מישהו, אלא להתחרות עם מדינות אחרות. היוזמות האלו לא נובעות ממאמץ בינלאומי מתואם, אלא מהחישובים האינטרסנטים של כל אחת מהמעצמות. הדגש כאן הוא לא לחלוק ידע או לעבוד ביחד להילחם בשינוי האקלים – הדגש הוא להבטיח שהמדינה שלי תהיה בקו החזית של המאבק, תהיה בקו החזית של הטכנולוגיה והתעשייה.

הסיבה שהן עושות את זה היא מפני שהן מאמינות, כל אחת, שיש רווחים להשיג מלהיות ראשונה במאבק הירוק. ראשית כל יש את הרווח הדיפלומטי בלהיות ״מובילה ירוקה״, מדינה אליה נושאים עיניים כדוגמה למדיניות ירוקה. כששינוי האקלים הוא סוגיה בינלאומית, שמעסיקה ארגונים רבים ואנשים רבים, להיות מובילה ירוקה נותן למדינה כוח רך שהיא יכולה להשתמש בו בשביל להשפיע במקומות אחרים – ככל שממשל ביידן לדוגמה יתקדם באג׳נדה הירוקה שלו, הוא כנראה ישיג עוד השפעה על האיחוד האירופי, השפעה שהוא יוכל להפנות נגד סין.

מעבר לרווח של כוח רך, מדינות גם מזהות פוטנציאל משמעותי בכלכלה הירוקה החדשה: בשביל להקטין פליטת גזי חממה, זיהום תעשייתי, בזבוז מים והרס אדמות, מדינות יהיו חייבות להשקיע בצורה מאסיבית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ירוקות, ולאחר מכן להשקיע בשדרוג התשתיות שלהן. הגרין דיל האירופי לדוגמה דורש השקעה של כטריליון אירו [מקור]. חברות ירוקות כיום מתומחרות ב-4 טריליון דולר לפי שווי המניות שלהן [מקור].

בעולם של היפר-גלובליזציה, הפוטנציאל הכלכלי העצום של השוק הירוק כנראה לא היה נתפס כהזדמנות אסטרטגית. אך אנחנו לא חיים כבר בעולם של היפר-גלובליזציה, אלא בעולם של לאומנות כלכלית: למדינות חשוב שיהיו להן חברות משלהן בתחומי טכנולוגיה קריטיים. חברות כאלה מקטינות את התלות שלהן במדינות זרות, נותנות להן רווח כלכלי, ונותנות להן השפעה דרך אותן חברות. זו הסיבה שארה״ב, האיחוד האירופי וסין עובדות כל אחת לעודד חברות מובילות גלובאלית בתחומים כמו שבבים, בינה מלאכותית ו – טכנולוגיה ירוקה [מקור].

מדינות גם רואות במעבר לכלכלה ירוקה הזדמנות לשדרוג כולל של התשתית שלהן, כך שהיא לא תהיה רק ירוקה יותר, אלא גם יעילה יותר. לדוגמה, תוכנית התשתית של ממשל ביידן בעלות של כ-2 טריליון דולר נועדה גם לקדם מעבר לאנרגיה ירוקה, וגם לתקן ולשפר את מערכת התחבורה והכבישים בארה״ב [מקור]. זה לא שכל דבר ירוק הוא גם בהכרח יעיל, או שחיבור מפעלים לאנרגיה מתחדשת פתאום יקפיץ את הפרודוקטיביות שלהם – שחקנים פוליטיים פשוט זיהו שאם הם מדביקים ״ירוק״ לתוכנית תשתית, הם יכולים לגייס הרבה יותר תמיכה בשבילה.

ואם ״ירוק״ עוזר לגייס תמיכה להשקעה לאומית בתשתיות, התחרות הגיאו-פוליטית עוזרת לתמיכה בשינוי הירוק. המאבק הירוק כבר לא נתפס כמשהו שנכפה באופן חיצוני על מדינה ע״י הסכמים בינלאומיים, אלא נובע ממנה, מהחישוב האסטרטגי שלה. האיחוד האירופי, ארה״ב, סין, הודו ומדינות נוספות משקיעות באנרגיה מתחדשת ומחקר ופיתוח משום שהן רואות בו כאינטרס הלאומי שלהן. לא בטוח אם האינטרס הזה יהיה חזק מספיק בשביל לגמול את סין מפחם, אך הוא מבטיח שגם ללא הסכמה בינלאומית מדינות ימשיכו לבצע שינוי ירוק אצלן.

נוסף על המניע הפנימי, התחרות בין המדינות גם תאפשר להן להטיל זו על זו מכסים וקנסות בשביל לאכוף את האג׳נדה הירוקה שלהן, עם מדינות מפותחות מחפשות לצמצם את הזיהום במדינות מתפתחות דרך כלים כלכלים. כלי אחד כזה הוא מס פחמן, מס מיוחד שיוטל על מוצרים בהתאם לכמות הפד״ח שנפלטה בייצור שלהם [מקור]. מס פחמן יכול להיות מוטל על מוצרים מיובאים ממדינות מזהמות, כמו סין לדוגמה. משום שרוב החשמל בסין מופק ע״י פחם, גם מוצרים ירוקים כמו טורבינות רוח וסוללות לרכבים חשמליים הם בעלי ״טביעת אצבע״ גדולה של פד״ח, משום החשמל המזהם שנדרש לייצורם [מקור]. הבעיה שמנגנון השוק אינו משקף את הזיהום שנוצר, והמוצרים הסינים נותרים מבוקשים הודות למחיר הנמוך שלהם. מס פחמן יתקן זאת, יגלם במחיר המוצרים את הזיהום שהיה כרוך בייצורם.

מס פחמן עד היום נותר בגדר אפשרות תיאורטית בלבד משום ההתנגדות העזה של סין אליו. רק בשבוע שעבר בשיחה בין שי ג׳ינפינג נשיא סין לקנצלרית גרמניה ונשיא צרפת שי הביע מורת רוח והתנגדות מוחלטת לרעיון של מס פחמן אירופי [מקור]. כל עוד האיחוד האירופי וארה״ב מתמקדות בשיתוף פעולה עם סין בנושא האקלים, הן לא יטילו מס פחמן. כל עוד הן לא יטילו מס פחמן, לסין לא יהיה מניע ברור לצמצם את השימוש שלה בפחם. היא תמשיך להקים תחנות רוח ושמש כמובן, אך שום דבר לא יכריח אותה לצמצם דרסטית את תעשיית הפחם שלה.

סביר להניח שהמצב הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן: התחרות הגיאופוליטית בין סין לארה״ב והאיחוד האירופי מתגברת, וסביר שגם התסכול מהזיהום המאסיבי של סין יגדל. ביחד, שתי המגמות ידחפו את ארה״ב והאיחוד לוותר על הניסיון לשתף פועלה עם בייג׳ין בתחום האקלים, ובמקום ללחוץ אותה לפעולה ע״י הטלת מס פחמן, חסימת יצרנים מזהמים וכלים אחרים. מס פחמן גם יעזור לתעשיות שלהן מול הייצור הזול מסין.

המשמעות של כל המגמה החדשה הזו שמי שמתעניין במאבק בשינוי האקלים, מי שרוצה לקדם אג׳נדה ירוקה, צריך לעשות שינוי מחשבתי – לא עוד חיפוש אחר הסכמים בינלאומיים חוצי גבולות, או דרישה מגופים בינלאומיים לכפות אג׳נדת אקלים על העולם. אם גרטה לדוגמה רוצה באמת לעשות שינוי במאבק באקלים, היא צריכה לא לדבר באו״ם על העתיד, אלא לשכנע את האיחוד האירופי להטיל מס פחמן על סין. התחרות הגיאופוליטית היא כוח חדש במאבק לשינוי האקלים. התנועות הירוקות שישכילו להבין זאת יצליחו להגיע להישגים משמעותיים.

כחול לבן ירוק

איפה ישראל עומדת בכל המאבק הירוק? הודות לשימוש הנרחב של ישראל בגז טבעי והגדלת השימוש באנרגיה מתחדשת, התעשייה הישראלית כנראה לא תפגע באופן משמעותי ממס פחמן. יותר מזה – מס פחמן יוכל לעזור לתעשייה הישראלית, אם הוא יהפוך מוצרים ישראלים לזולים יותר לעומת המקבילים הסינים שלהם. נכון שמדינת ישראל תבחן את הפוטנציאל לתעשייה המקומית בתרחיש של מס פחמן בתעשיות המתקדמות.

המאבק הירוק גם מביא תמריצים ממשלתיים בארה״ב ובאיחוד האירופי לחדשנות ירוקה, אם בצורה של מענקים, הלוואות או הטבות מס. ע״י שיתופי פעולה עם חברות אמריקניות ואירופיות, אפשר וחברות ישראליות יוכלו לקבל גישה לאותם תמריצים. ממשלת ישראל גם יכולה לפעול לפתוח את תוכניות התמריצים האלו לחברות הזנק ישראליות, בדומה לגישה שיש לנו כבר היום לתוכנית עידוד המחקר והפיתוח של האיחוד, Horizon Europe [מקור].

אולם המאבק הירוק גם ישים חברות ישראליות בצומת החלטה עם מי ללכת – האם עם משקיעים סינים, או שמא אמריקנים? בעולם של תחרות טכנולוגית גדלה, גם בתחום של טכנולוגיה ירוקה, חברות ישראליות כנראה לא יוכלו עוד לקבל השקעות ולעבוד גם עם סין וגם עם ארה״ב. כל תוכנית אסטרטגית לחברה תצטרך לבחור עם איזו מהמדינות הולכים לפיתוח וייצור.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 56: מלחמת החיסונים

חידוש המנוי לפל״ג: לחיצה על הקישור ובחירת renew – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-4.3, חברת אסטרה-זנקה פנתה לממשלת איטליה בבקשה לאשר ייצוא של רבע מיליון חיסונים לאוסטרליה ממפעל שיש לה ליד רומא. איטליה סירבה, בתמיכת נציבות האיחוד האירופי [מקור].

למה אסטרה-זנקה מלכתחילה ביקשה? מאז ינואר ישנו מנגנון פיקוח ייצוא באיחוד, שמטרתו להבטיח שיצרניות חיסונים יענו קודם על החוזים שלהן לאיחוד האירופי לפני שהן מייצאות מחוץ לו. על הנייר לאיחוד יש כמעט 1.2 מיליארד מנות חיסון שהוזמנו, אך יצרנים רבים מתעכבים באספקה לאיחוד. האיחוד במיוחד מתוסכל מאסטרה-זנקה שחתכה בחצי את כמות המנות שהיא צפויה להעביר לאיחוד ברבעון הראשון של 2021 והזהירה שהיא עלולה לחתוך בעוד 50% את כמות המנות שיועברו ברבעון השני של 2021. אוסטרליה אגב פחות מוטרדת מהידיעה, משום שהיא אמורה להתחיל לייצר כמיליון מנות חיסון החל מסוף מרץ [מקור].

למה אני מספר לכם על הידיעה הזו? אנחנו בישראל חיים בסוג של בועה. זה היה נכון עוד לפני הקורונה: יש לנו אובססיה עם לראות כל דבר דרך העדשות של ״איך זה קשור לישראל״ או ״איך זה משפיע על ישראל״, מה שמביא אותנו לעיתים לראות את כל הזירה הבינלאומית כסובבת סביבנו. אולם אני לא כאן בשביל לדבר אתכם היום על ההתעניינות שלנו בנו.

אנחנו בישראל חיים בבועה משום שיש לנו את כל מנות החיסון שאנחנו צריכים מבלי שהיינו צריכים להיאבק במדינות גדולות יותר לאספקה, להסתמך על האו״ם שיעביר לנו חיסונים או לייצר אותם בעצמנו. מדינה של פחות מ-10 מיליון בני אדם קיבלה את המנות הדרושות שלה, היא מחסנת את האוכלוסייה שלה והיא עומדת לחזור לעסקים כמעט כרגיל. כל זה בעוד בעולם הרחב, באיחוד האירופי, באפריקה, במזרח אסיה, יש מאבק לחיסונים, יש מחסור בחיסונים, שמביא מדינות להילחם זו בזו על אספקה ואנשים להיות מוכנים לשלם אלפי דולרים תמורתם.

אנחנו חיים בבועה בה אנחנו לא מרגישים ופחות מודעים למאבק הגלובאלי שיש היום לחיסונים. הידיעה על איטליה היא רק דוגמה אחת לתחרות בין מדינות על חיסונים וחומרי הגלם הדרושים להם. בפרק היום נסקור את התחרות, את הגיאופוליטיקה של חלוקת החיסונים, ומה המשמעות של מלחמות החיסונים לעתיד הגלובליזציה. בואו נתחיל.

כיצד לייצר חיסון

עד למשבר הקורונה חיסונים לא נתפסו כמשאב לאומי. תעשיית החיסונים הייתה, עד לבוא הקורונה, אחד הסקטורים הפחות תחרותיים בתחום תעשיית התרופות [מקור]. תהליכי פיתוח ארוכים, ניסויים קליניים ארוכים עוד יותר ותהליך אישור איטי הרתיעו חברות רבות מלהיכנס לתחום בו הרווח הוא גם ככה נמוך יחסית להשקעה. משום הצורך בהשקעה כספית גבוהה ותהליכי פיתוח ארוכים, ב-2018 שוק החיסונים נשלט ע״י 4 חברות בלבד: גלקסו-סמית׳-קליין, מרק, סאנופי (Sanofi) ופייזר.

הקורונה שינתה את השוק באופן רדיקלי משום שממשלות הפכו נואשות ברצון שלהן להשיג את החיסון. עם הנזק הכלכלי מסגרים לאומיים והחשש מקריסה של מערכת הבריאות עקב מטופלים רבים מדי, ממשלות ראו בחיסון את הפתרון האולטימטיבי לבעיות שלהן. הן האיצו לכן את תהליך האישור לחיסונים, מקטינות את הזמן שחברה צריכה להמתין בין פיתוח החיסון ויציאתו לשוק.

הקורונה גם יצרה שוק חדש ועצום לחיסונים: משום שהקורונה היא מחלה חדשה, רוב האוכלוסייה העולמית אינה מחזיקה בחסינות טבעית אליה. בנוסף, בניגוד לפוליו או חצבת, קורונה היא (עדיין) מחלה של העולם המפותח והמתפתח. גם אחרי מבצע החיסונים הראשון, בהנחה ולא יפותח חיסון שיהיה אפקטיבי לכל החיים, אנשים יצטרכו להמשיך ולהתחסן כל שנה בערך. הערכה היא ששוק החיסונים לקורונה יהיה בהיקף של כ-10 מיליארד דולר בשנה, ואולי אף יגיע ל-25 מיליארד דולר בשנה, כתלות בתדירות החיסונים ובעלות למנה [מקור].

משום כך המירוץ לחיסון נגד הקורונה משך המון חברות, וותיקות וחדשות. משום שיש כל-כך הרבה יצרנים פוטנציאלים, ברמה התיאורטית כבר השנה אמור להיות לכל העולם מספיק חיסונים. לפי הצהרות של יצרני חיסונים, אלה שכבר אושרו ואלה שעדיין בפיתוח, ב-2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד מנות, מספיק בשביל כל אוכלוסיית הבוגרים בכדור הארץ [מקור]. תיאורטית, לא אמורות להיות מלחמות חיסונים.

רק שתיאורטית כמובן עובד רק בתיאוריה. על הנייר עד סוף 2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד חיסונים, אך מדינות לא רוצות להמתין עד סוף 2021 בשביל לגלות אם יש מספיק חיסונים. לחלקן אין ברירה אלא להמתין: מדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או צפון קוריאה לא יכולות פשוט לסגור חוזים ישירות מול פייזר או מודרנה למנות חיסון. אין להן את הכסף בשביל זה. הן ומדינות מתפתחות אחרות תלויות ביוזמת החיסון הבינלאומית, COVAX, שמטרתה להבטיח שגם למדינות מתפתחות תהיה גישה לחיסונים.

מה היא COVAX? COVAX היא אחת משלושת עמודי התווך של Accelerator Access to COVID-19, שהושק באפריל על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), הנציבות האירופית וצרפת בתגובה למגיפת הקורונה. היוזמה מפגישה בין ממשלות, ארגוני בריאות עולמיים, יצרנים, מדענים, מגזר פרטי, חברה אזרחית ופילנתרופיה, במטרה לספק גישה חדשנית ושוויונית לאבחון, טיפולים וחיסונים נגד קורונה. עמוד התווך היא COVAX, שנועדה להבטיח שכל מדינות העולם, גם מדינות מתפתחות יקבלו גישה למנות חיסון. רוב העולם המתפתח תלוי ב-COVAX.

מדינות מפותחות לעומת זאת יכולות לקנות ישירות מיצרנים, והרבה. חצי מאספקת החיסונים של העולם כבר ננעלה ע״י מדינות מפותחות בחוזים, למרות שהן מהוות רק כ-15% מכל האוכלוסייה הגלובאלית [מקור]. קנדה לדוגמה קנתה מספיק מנות בשביל לחסן את האוכלוסייה שלה 7 פעמים, האיחוד האירופי שלוש פעמים וארה״ב פעמיים וקצת. המשמעות היא שגם אם 12 מיליארד מנות ייוצרו מחר, הן יחולקו בהתאם לכוח הכלכלי של מדינה ולא לפי האוכלוסייה המבוגרת שלה.

גם אם לא הייתה את בעית החוזים, ישנן בעיות לוגיסטיות בייצור וחלוקה של חיסונים. כאן כדאי אולי להקדים ולהסביר איך בדיוק מייצרים חיסונים. ישנן שתי דרכים מרכזיות לייצור חיסונים, כתלות בסוג החיסון: דרך אחת, המסורתית נקרא לה, היא ייצור של הווירוסים עצמם בגרסה מוחלשת או חלבונים של הווירוס ע״י תרביות תאים בביו-ריאקטורים. בדרך השנייה, החדשנית יותר, חיידקים משמשים לייצור ה-DNA של הווירוס, DNA שאחר-כך משמש לייצור ה-mRNA הויראלי [מקור]. ה-mRNA הזה מוזרק לגוף בחיסונים כמו מודרנה ופייזר וגורם לתגובה חיסונית. בשני המקרים, לוקח זמן, לעיתים חודשים, עד שמגיעים לאופטימיזציה של הייצור. הרחבה של יכולות הייצור גם היא לוקחת זמן, משום הסטנדרטים הגבוהים בהם המפעלים נדרשים לעמוד. השיטה החדשנית יותר של mRNA גמישה יותר מזו המסורתית, אך גם היא צריכה זמן לייצור החומר הגנטי ואריזתו בצורה שניתן להזריק אותו לגוף.

אחרי הייצור, שינוע וחלוקה הופכות לשתי הסוגיות המרכזיות. חיסוני ה-mRNA של מודרנה ופייזר דורשים קירור במינוס 70 מעלות, מה שהופך אותם ללא רלוונטים ברוב המדינות המתפתחות שאינן מחזיקות מתקני קירור מתאימים או אפילו עם אספקת חשמל יציבה מספיק. חיסונים מסורתיים של ווירוסים מוחלשים או חלבוני ווירוס דורשים קירור סטנדרטי ב-4 מעלות צלזיוס, אך לוקח יותר זמן להעביר קו ייצור מסורתי לייצור חיסון נגד וריאנט חדש. כלומר עד שהעולם המתפתח יקבל את החיסונים המסורתיים, יכול להיות שהוא כבר יצטרך גרסה חדשה נגד הוריאנטים השונים.

המשמעות של כל זה היא שלמרות שתיאורטית יצרני החיסונים התחייבו לכמעט 12 מיליארד מנות חיסון, אנחנו לא יודעים מתי הן יתחילו להגיע, למי הן יהיו רלוונטיות והאם זו באמת תהיה הכמות הסופית שתיוצר, או הרבה פחות. העולם לכן נתון כרגע במחסור, במחסור של מה שנתפס כמשאב הכי קריטי בשביל להתמודד עם מגפת הקורונה. מה שקורה עכשיו בעולם הוא מה שקורה בכל פעם שיש תחרות על משאבים מוגבלים: מלחמה.

המאבק על חיסונים

ההחלטה של האיחוד האירופי להטיל חסם ייצוא על חיסונים היא רק דוגמה אחת למה שמדינות מוכנות לעשות בשביל להבטיח לעצמן אספקה. היא גם לא מבשרת טובות למאמץ לחסן את העולם. אירופה היא אחד ממרכזי הייצור החשובים בעולם לחיסונים: ב-2019 אירופה ייצרה 76% מכלל החיסונים בעולם [מקור]. מחסום הייצוא של האיחוד יכריח יצרנים לחפש מקומות אחרים בשביל להרחיב את יכולת הייצור שלהם, חוששים שבריסל תמשיך להתערב בעסקים שלהם.

בעוד אירופה חוסמת ייצוא של חיסונים, בארה״ב ממשל ביידן הפעיל את חוק הייצור לצרכי ביטחון (Defense Production Act, DPA). החוק נותן לממשל סמכויות נרחבות בנוגע לניהול יכולת הייצור של ארה״ב. במילים פשוטות, החוק מאפשר לנשיא לדרוש מחברות אמריקניות לתעדף חוזים ממשלתיים על פני חוזים אחרים, ולכוון את יכולות הייצור ומאגרי החומרים בידיהן למטרות לאומיות [מקור]. משמעות החוק היא שארה״ב שומרת לעצמה את חומרי הגלם הדרושים לייצור חיסונים, ודואגת שיצרנים אמריקנים יסיימו קודם את ההתחייבויות שלהם לממשל הפדראלי לפני שהם מייצאים את החיסונים למדינות אחרות. בכך ממשל ביידן ממשיך את הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ מתחילת דצמבר 2020, צו שדרש מחברות אמריקניות לתעדף את ארה״ב במילוי חוזי חיסונים [מקור].

סגירת השוק האמריקני לייצוא משפיעה על שרשרות אספקה בחלקים אחרים של העולם. אחד המפעלים החשובים ביותר במאמץ לחסן את העולם המתפתח הוא מכון הסרום של הודו (Serum Institute of India, SII), שמתכוון לייצר כמיליארד מנות חיסון ב-2021, כחלק ממאמץ החיסון של COVAX [מקור]. הבעיה של המכון שהפעלת חוק הייצור בארה״ב מקשה עליו להשיג חומרי גלם הנחוצים לייצור החיסונים שלו [מקור]. בהנחה שהחוק ימשיך לפעול עד שארה״ב תשיג את כל מנות החיסון שלה, אפשרי שמכון הסרום ומרכזי ייצור אחרים בעולם לא יוכלו להשיג את חומרי הגלם הנחוצים להם עד אמצע 2021, אז ארה״ב אמורה להשיג את כל מנות החיסון הדרושות לה ובתקווה להטיל לשחרר את החסמים.

לצערנו, מחסור במשאב חיוני תמיד מביא לשחיתות ופשע. במדינות בהם אספקת החיסונים מוגבלת, אנחנו רואים כיצד שחיתות פוליטית וארגוני פשע מנסים להשתלט על אספקת החיסונים או למכור זיופים. ישנם מספר דיווחים ממדינות שונות בעולם בהן אליטות פוליטיות וכלכליות השתמשו בקשרים שלהן בשביל לעקוף בתור להשגת חיסון. לדוגמה בלבנון בסוף פברואר הבנק העולמי איים לעצור את המימון של חיסוני קורונה למדינה לאחר דיווח שמספר פוליטיקאים קיבלו זריקות בבניין הפרלמנט, מבלי שברור אם הם חלק מקבוצת סיכון [מקור]. שני שרים בפרו ושר אחד בארגנטינה התפטרו אחרי שהתגלה שקיבלו את החיסון עקב יחס מועדף [מקור]. תובעים בשתי המדינות כמו גם בברזיל בוחנים אלפי מקרים נוספים של פקידים שהשתמשו בכוחם הפוליטי בשביל לדאוג לעצמם ולמקורבים להם.

המחסור בחיסון גם מביא ארגוני פשע לנסות ולגנוב או למכור חיסונים מזוייפים. אין מדינה בה התופעה יותר ברורה ומסוכנת לבריאות הציבור ממקסיקו, שם הקרטלים החלו להקים אתרים למכירת חיסונים מזויפים המתחזים לאלה של יצרניות תרופות כמו פייזר או מודרנה, ויש חשש שהם יחדרו לשרשרות האספקה של החיסונים בשביל לגנוב אותם בדרכם למרפאות מקומיות [מקור]. מקסיקו כבר סובלת מאחד משיעורי התמותה הגבוהים בעולם עקב הקורונה, והקרטלים כעת מאיימים לעכב את מאמצי החיסון שלה.

בזירה הבינלאומית, המחסור בחיסונים ברוב העולם מציע למדינות שיש להן עודף מנות או יכולת ייצור לעזור למדינות שאין להן. סין ורוסיה החלו לייצא חיסונים למדינות מתפתחות ומדינות במזרח אירופה, וגם הודו החלה לשלוח מנות חיסון לעולם המתפתח. התופעה מכונה ״דיפלומטית חיסונים״, ובתקשורת העולמית מציגים אותה כתחרות הבאה להשפעה גלובאלית בין סין וארה״ב [מקור].

אני חושב שהתקשורת העולמית מנסה לנפח סיפור שאין בו ממש מצד ההשפעה ארוכת הטווח שהוא נותן: גם מדינה שתקבל חיסונים מסין או רוסיה לא תהפוך אוטומטית למדינת חסות שלהן. גם לא נראה שהחיסונים הסינים או הרוסים מזיזים מדינה ממחנה אחד לאחר – רוב אירופה מסרבת לחיסונים הרוסים או הסינים, ומי שפתוחות לקבל אותן הן בעיקר מדינות באפריקה ודרום אמריקה שנואשות לחיסונים. ארה״ב גם צפויה להצטרף למרוץ החל מהרבעון השלישי של 2021: לאמריקנים כנראה יתחילו להיווצר עודפי חיסונים, עודפי חיסונים שהם יוכלו להשתמש בהם בשביל לתמוך לדוגמה במקסיקו, ברזיל, או מדינות בדרום מזרח אסיה.

ברזיל היא אגב אחת הדוגמאות היחידות לאיך דיפלומטית חיסונים באמת יכולה לשנות את שיוך המחנה של מדינה: במשך רוב כהונת טראמפ ברזיל אותתה שהיא שוקלת להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה [מקור]. אחרי שטראמפ הוחלף בביידן ברזיל הודיעה שלא תחסום אף יצרן מלהשתתף במכרזים שלה [מקור]. עכשיו היא משתמשת בנושא של גישה לתשתית ה-5G שלה כדי למשוך את סין וארה״ב לספק לה חיסונים, מתחרות על השפעה בכלכלה הגדולה ביותר של אמריקה הלטינית [מקור]. ברזיל אבל היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – דיפלומטית חיסונים לא תשנה הרבה את הגישה של מדינות העולם לסין, רוסיה או ארה״ב, בדיוק כפי שדיפלומטית המסכות לא עשתה זאת [ראו כאן].

יש גם אינדיקציה אחת לפחות שאולי דיפלומטית החיסונים פועלת גם בצורה של מניעת חיסונים: לטענת שר הבריאות של טאיוואן עסקה לרכישת 5 מיליון מנות חיסון מיצרן החיסונים הגרמני BioNTech SE הוקפאה עקב לחץ חיצוני [מקור]. אפשר וגישה לחיסונים הפכה למנוף הלחץ החדש של בייג׳ן נגד טאיפיי.

מה שכן, ומה שחשוב לשים לב, הוא שמדינות מחפשות לתת את החיסונים ישירות, ולא דרך גוף בינלאומי שלישי. זה מדגיש את אחד המאפיינים של העולם הרב-קוטבי החדש שלנו – ההיחלשות של מסגרות בינלאומיות רבות משתתפים בזירה הבינלאומית. ממשל ביידן הכריז על החשיבות שהוא רואה בארגונים רב-לאומיים ובשיתוך פעולה בינלאומי, אך חסם את הייצוא של חומרים קריטים מארה״ב. האיחוד האירופי, הקול הכי חזק לשיתוף פעולה בינלאומי בימי טראמפ, הטיל חסם ייצוא על חיסונים. כל הצעדים האלה כמובן מובנים, וברור שמדינות יעדיפו קודם לתת עזרה לאוכלוסייה שלהן לפני שהן יוצאות לעזור למדינות אחרות. אך זה לא משנה את ההשפעה בפועל של כל הצעדים האלו: הם מוכיחים שוב למדינות שהן לא יכולות עוד להסתמך על שרשרות האספקה הגלובאליות בעת משבר.

לאומנות חיסונים

אחד הנושאים שאנחנו חוזרים עליהם כאן שוב ושוב היא העלייה של לאומנות כלכלית והשבירה של שרשרות האספקה הגלובאליות לשרשרות אספקה מקומיות יותר. רק בשבוע שעבר דיברנו על המחסור בשבבים ואיך הוא יביא מדינות מתועשות להחזיר חלק מיכולת הייצור של שבבים אליהן. המחסור בחיסוני קורונה יעשה את אותו דבר לשרשרות האספקה של חברות התרופות.

מה שמשותף לשני המשברים, החיסונים והשבבים, שהם חשפו את השבירות של קווי האספקה הגלובלים ואת התלות של מדינות בסחר הבינלאומי בשביל לספק צרכים חיוניים. עוד לפני משבר הקורונה מדינות ידעו שהן תלויות בייצור במדינות אחרות בשביל צרכיהן, אבל לא הייתה להן סיבה לטפל בתלות הזו. הגישה ששלטה במשך שלושים השנים האחרונות במערכת הגלובאלית היא זו של קץ ההיסטוריה, של סיום הסכסוך בין מדינות, ושההיפר גלובליזציה שחווינו, של יציאת מפעלים ממדינות, היא טובה מפני שהיא מורידה את יוקר המחייה. הסכנה האסטרטגית ביציאת יכולות ייצור לא זכתה להתייחסות משום שהניחו שמשברים כמו מלחמה או מגפה הם נחלת העבר.

משבר הקורונה שינה את זה, הוא עורר מדינות לסכנה האסטרטגית בלהיות תלויות במדינות אחרות לצרכים חיוניים כמו ציוד מגן, תרופות או חיסונים. כשהאבק של משבר הקורונה ישקע, מדינות יסתכלו על מוצרים קריטיים שהן צריכות וירצו את שרשרות האספקה חזרה אצלן. הן ירצו אותן חזרה אצלן משום שהן יזכרו את התקופה שלנו, בה מדינות היו צריכות להתחרות זו עם זו על מנות חיסון ומשאבים.

בטווח הארוך לאומנות חיסונים פוגעת בכלכלה העולמית, משום שהיא מעכבת את החזרה של כל הכלכלה הגלובאלית לכמעט-שגרה, או מה שמכנים ״השגרה החדשה״ עם הקורונה כמחלה אנדמית. אפריקה כנראה תחזור לכמעט שגרה ב-2022 או 2023, וארה״ב אולי תצא בקיץ 2021 מהמגפה אך שותפי הסחר החשובים שלה – האיחוד האירופי, מקסיקו, סין – יהיו עדיין בקמפיין החיסונים שלהם. התאוששות לא שווה בחלקים שונים של העולם תתבטא בצמיחה לא שווה, וביקוש נמוך יותר ממה שהיה יכול להיות למוצרים ושירותים. לפי מחקר אחד חלוקה לא שווה של חיסונים עלולה לעלות לכלכלה הגלובלית כ-9.2 טריליון דולר, בערך פי 2 מהתמ״ג של יפן [מקור].

אולם נזקי טווח ארוך והפסדים פוטנציאלים לא מורגשים. אף אחד לא מרגיש את ההפסד מצמיחה נמוכה יותר ממה שיכולה להיות, כולם מרגישים את ההפסד מהיעדר חזרה לשגרה במדינה שלהם. אנחנו נראה את שרשרות האספקה לייצור חיסונים הופכות לנושא של ביטחון לאומי, עם מדינות משקיעות משאבים בהקמת מפעלים אצלן והקטנת התלות במדינות אחרות. כאן יהיה מעניין לראות האם מדינות האנגלוספרה, עליהן דיברנו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], יהדקו את שיתוף הפעולה ביניהן גם בתחום של ייצור חיסונים ותרופות. אפשר והן יחתמו על הסכמים בתחום של תיאום ייצור חיסונים וחלוקת עודפים.

המעניין הוא שבזמן שמדינות גדולות בעלות אוכלוסייה רבה יצטרכו לרכז את יכולת הייצור אצלן בשביל לענות לביקוש מקומי, מדינות קטנות יותר יהיו גמישות ביכולת שלהן לחלוק ביכולת הייצור. מפעל שיכול לייצר מיליון מנות חיסון בשבוע עבור ארה״ב לא מזיז בחישוב האסטרטגי. עבור מדינה כמו ישראל, עם 10 מיליון בני אדם, או מדינה כמו דנמרק עם כמעט 6 מיליון בני אדם, מפעל כזה יכול להבטיח שהן יהיו בשגרה כמעט תמידית, עם המפעל מייצר את כל המנות הדרושות מול התפרצות של וריאנט חדש בתוך חודשיים או פחות. לישראל, ולמדינות קטנות כמוה, יש פוטנציאל משמעותי בשיתוף פעולה ביניהן דווקא בעולם של לאומנות חיסונים.

ציר ישראלי

אם לאומנות כלכלית היא נושא אחד שאני חוזר עליו בניתוחים של פל״ג, הרי שישראל כציר אסטרטגי במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל היא הנושא השני. אנחנו מדינה קטנה עם פוטנציאל אנושי גבוה ומיקום מעולה באירו-אסיה, גובלים בים התיכון ובים האדום וקרובים למפרץ הפרסי, מזרח אפריקה ומזרח אירופה. דווקא כשהעולם עובר למגמה של לאומנות כלכלית, של החזרת קווי ייצור אליו, של הגנה אגרסיבית יותר על אינטרסים לאומיים, ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים עם מדינות דומות לה ועם מעצמות גדולות כמו ארה״ב, הודו ויפן. ישראל היא לא ארה״ב או הודו – אנחנו לא מחזיקים בשוק צרכני גדול מספיק בשביל לחסום ייבוא ואנחנו לא מחזיקים בכוח צבאי חזק מספיק בשביל להתמודד לבד עם כל האיומים סביבנו – איראן, טורקיה, תימן, חיזבאללה בלבנון ועוד.

הנקודה שאני חוזר בה בכל הניתוחים השונים של פל״ג שישראל צריכה לחשוב בצורה של השתתפות בקואליציות, של הצטרפות לשרשרות האספקה החדשות של העולם, של חיפוש אחר שיתופי פעולה שיעצימו אותה ואת השותפות שלה. החיסונים הם עוד כיוון בו אנו יכולים לעבוד עם מדינות נוספות בשביל לחזק אותנו, לחזק אותן, להגדיל את ההשפעה שלנו בעולם ולעשות בו טוב.

דוגמה אחת היא דיפלומטית החיסונים בה ישראל רצתה להתחיל [מקור], ושמחזיקה פוטנציאל רב עבורה. אנחנו מדינה שהבעיה המרכזית שלה היא שרוב האזור שלה מחרים אותה רשמית, גם אם לא בפועל. התחלנו לשבור את החרם עם הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. אנחנו יכולים להשתמש בחיסונים להמשיך ולהגדיל את מעגל המדינות שמנרמלות איתנו יחסים: למה שלא נשלח מנות חיסון לעיראק, תימן, סומליה או לבנון? דיפלומטית חיסונים לא תהפוך אותן לאוהבות ישראל, אך היא בהחלט יכולה להיות מה שידחוף אותן להסכים לנרמול יחסים אתנו.

ישראל גם יכולה לעבוד עם מדינות נוספות ויצרניות חיסונים בשביל להקים מפעלי ייצור בארץ, ולחתום על הסכמים בינלאומיים לחלוקה של מנות הייצור בין המדינות השונות. ראש ממשלת אוסטריה וראש ממשלת דנמרק נפגשו בשבוע שעבר עם ראש הממשלה נתניהו בדיוק בשביל לדון על אפשרות כזו [מקור], ולטענת ראש הממשלה ישראל נמצאת בשיחות עם פייזר ומודרנה להקמת מרכז מחקר ומפעל ייצור למנות חיסון כאן בארץ [מקור]. הסכמים כאלה, מרכז ייצור כזה, יחזקו את המעמד הבינלאומי של ישראל ויחזקו את הכוח הדיפלומטי שלה.

סיכום

התחרות לחיסונים היא עוד כוח שמופעל על הכלכלה הגלובלית שלנו וידחוף לפירוקה. ברמה התיאורטית מדינות יכולות להרוויח יותר אם יעבדו ביחד, אך מה שעובד בתיאוריה לא קורה במציאות. האינטרס הלאומי של כל מדינה להבטיח אספקת חיסונים לה הביא אותן וימשיך להביא אותן להתחרות על מנות חיסון. בטווח הקצר העולם המתפתח יפגע מהתחרות הזו, מתקשה להשיג את מנות החיסון הדרושות לו. בטווח הארוך, מדינות ירצו להחזיר קווי אספקה לתרופות וחיסונים אליהן. כמו עם שבבים, כמו עם רכיבים לתעשיית הביטחון, הלאומנות הכלכלית תגיע גם לתעשיית התרופות. דווקא בעולם כזה ישראל יכולה להינות מיותר פתיחות ושיתוף פעולה בינלאומי, עובדת ביחד עם המדינות הקטנות של העולם על קואליציה חדשה בתחום החיסונים. נראה אם זה יתממש.




פלג 50: סקירה עולמית 2021

תקציר

  1. ל-2021 יהיו שלושה מאפיינים מרכזים: מאמצי התחסנות במדינות העולם, אי-שקט אזרחי ומתיחות גיאופוליטית.
  2. ברבעון הראשון צפוי שסגרים ימשכו באירופה, ארה״ב וסין, בעוד הן עובדות על חיסון האוכלוסייה. מגעים בין ממשל ביידן לאיראן בנוגע לחזרה להסכם הגרעין יתחילו.
  3. ברבעון השני, בהנחה וישראל תשמור על קצב ההתחסנות כרגע, היא תחזור לכמעט שגרה. התחממות מזג האוויר תביא לחזרת עימותים צבאיים בנקודות סכסוך מרכזיות. בחירות לנשיאות איראן בסוף הרבעון השני, ב-18 ביוני, יקבעו את הקו של טהרן כלפי וושינגטון וישראל.
  4. ברבעון השלישי, צפוי שארה״ב תגיע לרמת חיסון מספיקה בשביל להתחיל לחזור לשגרה. בסוף הרבעון, ב-26 בספטמבר, גרמניה תערוך בחירות כלליות, בהן מרקל לא תתמודד לבחירה מחדש.
  5. ברבעון הרביעי, בהנחה וקצבי החיסון יעלו וכן ייצור המנות, אירופה תתחיל לחזור לשגרה עם הסרת הסגרים וארה״ב תראה התאוששות כלכלית. קיים חשש נמוך לאינפלציה.

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום היא שונה מהרגיל: אנחנו לא הולכים לדבר על מה היה, אלא על מה יהיה. המטרה של סקירה עולמית 2021 היא לתת תחזית עבור כל שנת 2021, שתכלול את המגמות הגדולות של השנה והאירועים שאנו יכולים לצפות להם בכל רבעון ורבעון שלה. לסקירה כזו שלושה יתרונות: א׳ היא תיתן לנו להבין אם יש שינוי בכוחות או בשחקנים בזירה הבינלאומית לאורך השנה – שנת 2021 היא שנת ההתחסנות מהקורונה, והיא השנה בה גרמניה תבחר קואליצית שלטון חדשה. אלו תהליכים דינמיים שיכולים להשתנות לאורך זמן, והם ישפיעו על מהלך השנה הזו והשנים הבאות. רק אם תהיה לנו תחזית למהלך השינויים האלו בהתחלה, נוכל לשים לב אם הם משתנים.

ב׳ עבורי כשנגיע לסוף 2021 אוכל להשוות בין מה שחשבתי שיקרה ובין מה שקרה בפועל ולשפר על בסיס זה את הניתוח שלי: אולי אראה שלא הערכתי נכון את הכוחות הפועלים, או שלא הבנתי את כל האינטרסים של השחקנים השונים. הערכה שנתית ודירוגה בסוף השנה היא הדרך היחידה לשפר את יכולות התחזית שלי. אנחנו לכן עוד נחזור לסקירה העולמית הזו.

ג׳ עבורכם, תחזית לשנה תוציא חלק מחוסר הוודאות בנוגע לשנה הקרובה שצפויה להיות דינמית מאוד, עם ממשל חדש בבית הלבן, סין ורוסיה אגרסיביות ומאמצי החיסון בעולם. אני רוצה שהתחזית ל-2021 תהיה עבורכם כמו מפת דרכים לשנה – יכול להיות שהיא לא תהיה מדויקת לחלוטין, אבל היא תיתן לכם להבין את המגמות הגדולות והאירועים החשובים הצפויים לנו ובתקווה תעזור לכם לחוש בטוחים יותר בה. תחושת אי-וודאות היא משתקת, אני מקווה שהתחזית היום תקל את האי-וודאות.

אז מה בפרק היום? ראשית, נתחיל משלושת המאפיינים המשמעותיים ביותר של השנה: מאמצי החיסונים בעולם, אי-שקט אזרחי רחב ומתיחות בזירה הבינלאומית. על בסיס המאפיינים הללו נשרטט את השנה רבעון אחר רבעון, עם האירועים החשובים בכל אחד: סגרים בסין ברבעון הראשון, תקריות צבאיות ברבעון השני והשלישי, בחירות בגרמניה בסוף הרבעון השלישי והתאוששות כלכלית בארה״ב ברבעון הרביעי. יהיה מעניין. בואו נתחיל.

שלושת המאפיינים של 2021

שלושת המאפיינים של 2021 הם אלה שיתנו ל-2021 את אופייה ויעצבו את המגמות בה.

המאפיין הראשון הם מאמצי החיסון ברחבי העולם, שכבר התחילו בעולם המפותח – אירופה, צפון אמריקה, מזרח אסיה – וימשיכו לאורך 2021. החיסונים שכבר קיבלו אישור במערב ונמצאים כיום בשימוש הם החיסון של Pfizer, מודרנה, ו-AstraZeneca/Oxford. שלושת החיסונים דורשים שתי מנות חיסון, והחיסון של Pfizer דורש קירור מיוחד במינוס 70 מעלות. הצפי הוא שבנוסף לחיסונים הללו, במרץ חברת Johnson&Johnson תציג את תוצאות המחקר הקליני שלה לחיסון, חיסון הדורש מנה אחת בלבד ואינו צריך ציוד קירור מיוחד לשמירתו [מקור].

לפי הצהרות של יצרני החיסונים שכבר אושרו, עד סוף 2021 הם יוכלו לייצר כ-8.2 מיליארד מנות חיסון [מקור], מספיק לחסן את כל העולם המערבי וחלק מהמדינות המתפתחות (זכרו, נדרשות שתי מנות של החיסון – כלומר 8.2 מיליארד מנות יכולות לחסן כ-4 מיליארד בני אדם). אולם כמות הייצור הכוללת לשנה היא פחות מעניינת – 8.2 מיליארד מנות אינן ממתינות עכשיו לכל דורש. מה שיותר מעניין הם שני משתנים: קצב הייצור של מנות חיסון, וקצב החלוקה של החיסונים. כאן התמונה הופכת מורכבת יותר, ומשתנה ממדינה למדינה.

בארה״ב, Pfizer ומודרנה מייצרות בין 12 ל-18 מיליון מנות חיסון בשבוע. משום שהחיסונים עדיין לא אושרו לשימוש על ילדים, היעד בארה״ב הוא לחסן בין 70% ל-85% מאוכלוסיית הבוגרים בה [מקור], המונה כ-209 מיליון בני אדם. מכאן ש-Pfizer ומודרנה כרגע מייצרות בשבוע כמות המספיקה לכ-4% מאוכלוסיית הבוגרים בארה״ב. אליהן כנראה תצטרף Johnson&Johnson באביב, וסביר שלארה״ב יהיו את כל מנות החיסון הנדרשות לאוכלוסייה שלה כבר בתחילת הרבעון השלישי של 2021, סביבות יוני-יולי.

התמונה עבור האיחוד האירופי לעומת זאת שונה דרמטית.

האיחוד צפוי לראות ברבעון הראשון של 2021 פחות מנות חיסון ממה שציפה: Pfizer מתכוונת להקטין זמנית את מספר המנות שנשלחות לאירופה כחלק מהגדלת יכולת הייצור שלה לשתי מיליארד מנות בשנה [מקור]. AstraZeneca הודיעה החודש שהיא תעביר ברבעון הראשון לאיחוד 60% פחות מנות ממה שהובטח לו עקב קשיים בייצור [מקור]. אגב, AstraZeneca עדיין לא אושרה לשימוש רפואי באיחוד. איטליה כבר הודיעה שהיא מתכוונת לתבוע את Pfizer על העיכוב באספקת המנות [מקור]. המשמעות של כל זה היא שאנו לא יודעים כרגע מתי לאיחוד האירופי יהיו את המנות הדרושות לו לחסן 70% מהאוכלוסייה הבוגרת שלו, כ-260 מיליון בני אדם [מקור]. זו לא הבעיה היחידה של האיחוד.

הגורם שני שישפיע על מתי נחזור לשגרה הוא קצב ההתחסנות של האוכלוסייה. נכון ל-24 בינואר 2021 ארה״ב הגיעה לממוצע יומי של כ-1.2 מיליון זריקות, עם מגמת עלייה [מקור]. התקווה היא שע״י הגדלת המשאבים למרפאות במדינות השונות ותיאום טוב יותר ברמה הפדראלית [מקור], ארה״ב תוכל להגיע לכשתי מיליון זריקות ביום, מה שיביא אותה לרמת חיסון מספקת כבר הקיץ, סביבות אוגוסט.

באיחוד האירופי, שוב, התמונה היא שונה. היעדר תשתית לוגיסטית אצל חלק מהמדינות עבור מבצע חיסונים נרחב, לדוגמה צרפת, והיעדר תיאום ברמה העל-מדינתית מצד האיחוד, יחד עם הגעה איטית של מנות חיסון וחלוקתן, הביאו לכך שהאיחוד כולו עומד כרגע על כחצי מיליון זריקות ביום, פחות מארה״ב [מקור]. ללא שינוי משמעותי גם בקצב ייצור החיסונים וגם בקצב הזריקות, סביר שאירופה תגיע לרמת חיסון מספקת לחזרה לשגרה רק ברבעון השלישי של 2021, כלומר סביבות הסתיו בספטמבר-אוקטובר, אם לא יותר מאוחר [מקור].

אצלנו בישראל, הודות לקצב אספקה גבוה של חיסונים וקצב חיסון גבוה [מקור], אפשר לצפות שעד סוף רבעון ראשון, מרץ-אפריל, נגיע לחיסון של רוב האוכלוסייה, וחיסון מלא של כל קבוצות הסיכון (אנשים מעל גיל 65 ובעלי מחלות רקע). בהנחה וקצב ההתחסנות אכן ישמר, ישראל תוכל לראות חזרה לפעילות כלכלית ברמה כמעט שגרתית כבר ברבעון השני של 2021, המדינה הראשונה במערב לעשות זאת.

כל התחזיות הללו נשענות על ההנחה שקצב ייצור החיסונים והזרקתם יגבר, ללא שיבושים משמעותיים. בשביל להגיע בארה״ב ואירופה לחזרה לשגרה צריך שקצבי החיסונים שלהם יעלו ויתייצבו סביב ה-2 מיליון זריקות כבר בסוף הרבעון הראשון של 2021.

דבר נוסף שיהיה חשוב לשים אליו, הוא הופעתן של מוטציות שעלולות להוריד את האפקטיביות של החיסונים הנוכחיים. מוטציות כאלה הן בגדר ברבור לבן – כמו ברבור שחור, ברבור לבן הוא אירוע נדיר בעל השפעה משמעותית על המערכת. בניגוד לברבור שחור, ניתן לצפות ברבור לבן מראש.

אנחנו כבר היום יודעים שהמוטציה הדרום-אפריקאית עמידה יותר בפני טיפולי פלזמה ויכולה לחמוק מנוגדנים שפותחו בחשיפה טבעית לווירוס הקורונה [מקור]. אנחנו לא יודעים עד כמה היא עמידה בפני חיסונים אם היא בכלל עמידה. חשוב לי להבהיר שכרגע איננו יודעים על מוטציות עמידות בפני חיסונים, והסיכון לכך הוא יחסית נמוך. חשוב להבין שהברבור הלבן הוא סיכון שקיים למערכת שלנו, הוא לא סיכון שבהכרח יתממש – יכול להיות שמוטציה כזו לא תופיע כלל. אולם אנחנו חייבים להיות מודעים לסיכון הקטן הזה, משום ההשלכות שלו: הופעה של מוטציה חסינה מפני החיסונים הנוכחים, אפילו כזו שמורידה את האפקטיביות שלהם אל מתחת ל-50%, תעכב את החזרה שלנו לשגרה ותזיז את ההערכות לחזרה לפעילות כלכלית נורמאלית ל-2022 אם לא רחוק יותר, במקום אמצע-סוף 2021. חיסון למוטציה החדשה קרוב לוודאי יפותח, אך העיכוב בייצור ובחיסון האוכלוסייה מחדש נגד המוטציה יאריך את לוחות הזמנים להתאוששות.

בכל מקרה, כל עוד האוכלוסייה לא חוסנה כולה, התפרצויות וסגרים מקומיים ימשיכו להתרחש לאורך 2021 בעולם. כבר עכשיו לדוגמה במחוזות בצפון מזרח סין קיים סגר עקב התפרצות הקורונה, כולל בחלקים של שנחאי ובייג׳ין [מקור]. סגרים קיימים בגרמניה ובריטניה [מקור], וצפוי שסגרים יהיו גם בחלק ממדינות ארה״ב. העולם כולו עדיין לא התחיל את היציאה ממשבר הקורונה, והמערב לא צפוי לעשות זאת עד סוף 2021.

אי-שקט ומתיחות

במקביל למאמצים לחסן את האוכלוסייה ולהיאבק בקורונה, ל-2021 יהיו עוד שני מאפיינים מרכזיים: אי-שקט אזרחי במדינות שימשיכו לסבול מהסגרים והירידה בפעילות הכלכלית, ומתיחות בזירה הבינלאומית, במיוחד בין ארה״ב, סין ורוסיה.

חשוב להבין שבזירה הפנימית של ארה״ב, מפגינים מימין ומשמאל ימשיכו בהתקפות על מוסדות מדינה וימשיכו במהומות אלימות. הכניסה של ביידן לנשיאות ארה״ב לא תעלים את האלימות והמהומות ברחובות. ביום ההשבעה של ביידן מפגינים מהצד השמאלי של המפה בסיאטל ופורטלנד שרפו משרדים של המפלגה הדמוקרטית והתעמתו עם המשטרה בשביל למחות נגד הבחירה של ביידן [מקור]. ההסתערות על הקונגרס מצד תומכים של טראמפ מעידה על בסיס התמיכה המשמעותי שעדיין יש לו בקרב המפלגה הרפובליקנית [מקור]. עשרת הרפובליקנים בבית הנבחרים שהצביעו בעד הדחת טראמפ עכשיו מתמודדים עם תגובת נגד מצד המפלגה שלהם ומצד בסיס התומכים שלה [מקור]. טראמפ לא ייעלם, התומכים שלו לא ייעלמו, וכך גם המפגינים האלימים בשמאל, דוגמת Antifa.

באירופה, המשך הסגרים יביא להפגנות ומהומות אלימות, אם זה בגרמניה, צרפת, הולנד, בלגיה ועוד, מהומות שאנו כבר רואים ונמשיך לראות לאורך 2021. לכל אורך המשבר בשנה שעברה ראינו הפגנות נגד הסגרים, והן ימשכו כל עוד הסגרים יהיו, ביחד עם תסכול ציבורי גדל כלפי הממשלה. המשמעות היא מעורבת למנהיגי האיחוד: עבור אנגלה מרקל זו אינה בעיה, משום שהיא תסיים את תפקידה כקנצלרית בספטמבר 2021. עבור מקרון, שיתמודד על כהונה שנייה באפריל 2022, המשך הסגרים כבר פוגעים בסיכויים שלו להיבחר לפי סקרים עדכניים [מקור].

בעולם המתפתח, במיוחד במדינות ערב, סביר שנראה גלי הפגנות המונעים ע״י התייקרות במחירי המזון. מאז אמצע 2020 מחירי המזון נמצאים בעלייה, עלייה שצפויה להמשיך לתוך 2021 [מקור]. שילוב של בצורות, יבול נמוך, צמצום ייצוא מצד יצרניות דגן גדולות ועיכובים בתנועת סחורות כולם גרמו וממשיכים לגרום לעלייה במחירי המזון ומביאים מדינות לנסות ולאגור מזון מחשש לשיבושים ב-2021. עלייה במחירי המזון בדרך כלל מביאה להפגנות, בעיקר במדינות עולם מתפתחות. לדוגמה, טוניסיה כבר נתונה לסדרת הפגנות של צעירים עקב המשבר הכלכלי [מקור]. סביר שנראה גלי הפגנות בלבנון, עיראק, מצרים ואיראן על רקע התייקרות המזון במהלך 2021.

במקביל לאי-שקט אזרחי פנימה, 2021 תראה מתיחות גיאופוליטית גדולה, במיוחד בין שלושת מוקדי הכוח של ארה״ב, סין ורוסיה. אנחנו נמצאים בתחילת התגבשותו של הסדר הרב-קוטבי החדש, מה שאומר תחרות בין מוקדים שונים על השפעה באזורים קריטיים לכלכלה ולביטחון הגלובאלי – מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי, קרן אפריקה, המפרץ הפרסי, הים התיכון, הים השחור ומזרח אירופה. בכל המקומות הללו צפוי שנראה תחרויות בין שחקנים זרים להשפעה ותקריות צבאיות. עם השיא, אני מעריך, יהיה באביב-קיץ 2021.

במיוחד יבלטו שלושה מוקדים: במזרח אסיה, סין תמשך ללחוץ צבאית את שכנותיה, מקדמת את ההשפעה שלה ומחפשת להחליש את ארה״ב. באגן הים השחור, רוסיה כנראה תלחץ את גיאורגיה ואוקראינה כלכלית וצבאית, משום שהן יזכו לתמיכה מחודשת מצד ארה״ב. ממה שעולה מהשימוע של מזכיר המדינה הנכנס אנתוני בלינקן בסנאט, ברור שממשל ביידן מעוניין לבלום את מוסקבה. בשימוע הוא הבהיר את האתגר שהממשל רואה ברוסיה והצורך לבלום אותה, וכמו כן הבהיר שהוא תומך בהצטרפותה של גיאורגיה לנאט״ו אם תתאים מבחינת קריטריונים [מקור]. בנוגע לאוקראינה הוא אמר שהוא תומך בהעברה של נשק קטלני אליה, ככל הנראה נשק שובר שוויון מול רוסיה כמו טילי נ״ט [מקור].

עבור רוסיה אמירה כזו של מזכיר המדינה היא בגדר דגל אדום. העשור האחרון ראה את מוסקבה מתעמתת עם המערב בשביל להחזיר לעצמה את מרחב ההשפעה שלה. מוסקבה תרצה ללחוץ את גיאורגיה, כמו גם את אוקראינה, בשביל להזכיר לשתיהן שרוסיה היא עדיין הכוח המשפיע באזור. היא גם תרצה לחזק את נוכחותה הצבאית באגן הים השחור, נגד כל ניסיון כניסה אמריקני. אפשרות אחת ללחוץ את גיאורגיה יכולה להיות תקריות גבול בין כוחות רוסים וגיאורגים. אפשרות שנייה היא סנקציות רוסיות על סחורות מגיאורגיה. אפשרות שלישית יכולה להיות איומים בסיפוח החבלים הבדלנים של גיאורגיה לרוסיה, דבר שייצור משבר פוליטי בגיאורגיה.

המוקד השלישי יהיה קרן אפריקה. עסקנו בעבר בחשיבות של קרן אפריקה [ראו כאן] ובסכסוך בחבל טיגראי באתיופיה [ראו כאן]. חוסר היציבות באזור תמשוך את רוסיה וסין, כמו גם את טורקיה, מצרים ובמידה מסוימת אפילו את ארה״ב – בעיקר משום דאגה למצב ההומניטרי בחבל טיגראי אחרי כיבושו ע״י הצבא האתיופי. עוד שחקנים שפועלים באזור הם איחוד האמירויות וקטאר, ששתיהן כנראה יגדילו את ההשקעה בנמלים בסומליה ובפרויקטים כלכלים בסודן ואתיופיה. קרן אפריקה היא החזית הכלכלית הבאה של הגלובליזציה, ומדינות יאבקו בשביל חלק בה.

כמובן, יהיו עוד אירועים: טילים ימשיכו לעוף מתימן לריאד והאיראנים ינצלו את ההקלה הכלכלית שביידן ייתן להם במסגרת הסכם פשרה על תוכנית הגרעין בשביל טרור (ראו בהמשך), הטורקים ימשיכו ללחוץ את יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, ובלארוס תתקדם בסיפוח שלה לרוסיה. אך אלה לא יהיו הסוגיות הגדולות – אלו לא יהיו הסוגיות שיעצבו את הדינמיקה הבינלאומית או את השווקים העולמיים. נגע בהם חלקית כשנצלול לרבעונים השונים.

אז עם התובנות הכלליות הללו על המגמות הגדולות של השנה, בואו נתחיל לפרוט את 2021 לרבעונים.

רבעון ראשון – ברוכים הבאים לג׳ונגל

נכנסנו לרבעון הראשון של 2021 ברגשות מעורבים: מצד אחד יש את האופוריה של החיסונים, שהביאה לעלייה בערך של תעשיות שנחשבות ״פוסט קורונה״ – מלונאות, תעופה – ועלייה במחירים של סחורות, במיוחד נפט ומתכות. מצד שני, נכנסו ל-2021 עם התקפה על בניין הקונגרס, חטיפה של מכלית דרום קוריאנית ע״י איראן והתפרצות חדשה של קורונה בצפון מזרח סין. הרבעון הראשון של 2021 ימשיך את החדשות הרעות, עם הארכה של הסגרים באירופה, סגרים חדשים בסין, וכנראה סגרים בארה״ב בעידוד ממשל ביידן. קרוב לוודאי שיבוצעו הערכות מחדש לצמיחה הגלובאלית ל-2021, לאור היעדר התאוששות בכלכלה במערב וירידה בפעילות בסין עקב התפרצות הווירוס. מחסור בחיסונים יביא מדינות להיאבק על מנות חיסון, עם בריסל במיוחד מנסה להבטיח שכל מנות החיסון שמיוצרות באיחוד קודם כל אליו.

משום שהאקלים ברבעון הראשון הוא עדיין חורפי בכל חצי הכדור הצפוני, לא סביר שיהיו תקריות צבאיות משמעותיות במוקדי סכסוך. הגבול של סין והודו בהימלאיה קפוא ובחלקו לא נגיש בתקופה הזו של השנה. בקווקז ובמזרח אירופה הטמפרטורות נעות סביב ה-2 עד 6 מעלות, עם גשם ושלג. זה לא הרבעון לעימותים צבאיים.

ממשל ביידן יהיה עסוק ברבעון בשיפור חלוקת החיסונים במדינה, וכמוהו גם האיחוד האירופי, רוסיה וסין. המשמעות היא שהממשל יהיה מרוכז בזירה הפנימית, עם מעט מאוד קשב לאירועים בינלאומיים בעודו מנסה להיאבק בקורונה בבית. המאבק הכי משמעותי שהממשל ינהל ברבעון הראשון של 2021 יהיה מול הרפובליקנים בסנאט בשביל להעביר תוכנית המרצה חדשה. ביידן הציג תוכנית בסך של 1.9 טריליון דולר, אך סביר שהתוכנית שתעבור לבסוף בקונגרס, אם תעבור, תהיה מצומצמת בהרבה. הדיונים על תוכנית ההמרצה ילמדו אותנו מה האסטרטגיה שהרפובליקנים ינקטו בה במהלך השנתיים הבאות: האם לעבוד עם ממשל ביידן, או להחרים כל יוזמה של הממשל כפי שעשו בתקופת אובמה [ראו כאן].

הערכתי בניתוח שהתפרסם לאחר הבחירות שהרפובליקנים יעדיפו להחרים כל יוזמה מצד הממשל, וכנראה ינסו להפיל או לצמצם עד כמה שאפשר את תוכנית ההמרצה של ביידן. ברבעון הזה נראה האם באמת זה הכיוון של המפלגה.

סוגית החוץ היחידה שכנראה כן תזכה ליחס מצד הממשל יהיה המשא ומתן עם איראן. מגעים בין הממשל לאיראן כנראה כבר התחילו, לאור העובדה שרבים בממשל החדש השתתפו במו״מ עם איראן תחת ממשל אובמה [מקור].

הסבירות שביידן יצליח להביא את איראן להסכם חדש ומשופר, שכולל את סוגיות הטילים והטרור האזורי, היא כמעט אפסית – מבחינת האיראנים אין שום מקום לדבר על הסכם חדש כל עוד ארה״ב מפרה את ההסכם הישן עם הסנקציות עליה. אם ממשל ביידן ינסה להסיר את כל הסנקציות, הוא יכנס לשדה מוקשים פוליטי: ממשל טראמפ הרחיב את משטר הסנקציות על איראן על בסיס פעילות הטרור שלה והיעדר שקיפות במוסדות הפיננסים שלה [מקור]. אף אחד בקונגרס לא יאמין שאיראן לפתע הפסיקה להיות תומכת טרור או מלבינת הון, וממשל ביידן יינזק פוליטית אם יסיר סנקציות משמעותיות ללא הסכם מורחב. לכן התרחיש הסביר הוא הסכם חלקי, בו איראן תעצור את העשרת האורניום בתמורה להקלות מצומצמות, בעיקר בתחום מכירת הנפט.

האיראנים מנסים להלחיץ את הממשל למהר במגעים, משתמשים גם בקצב העשרת האורניום וגם בבחירות המתקרבות לנשיאות איראן כאיום להביא את ביידן להסכם כמה שיותר מהר. הבחירות במיוחד רלוונטיות משום שהציפייה כרגע היא לניצחון המחנה השמרני בבחירות [מקור]. המחנה דוחה את הסכם הגרעין, ונשיא מהמחנה עלול להקשות את המו״מ בין איראן לארה״ב על חזרה להסכם. מצד שני, אם המנהיג העליון ח׳אמנאי יראה שהסכם חלקי משרת את האינטרסים האיראנים, סביר שהנשיא לא יוכל לעצור את ההגעה להסכם בין טהרן ו-וושינגטון. לסיכום, סביר שנראה מגעים בין ממשל ביידן והאייתוללות כבר ברבעון הראשון, עם אפשרות להסכם חלקי לקראת סוף הרבעון הראשון או תחילת השני (מרץ-אפריל). כישלון להגיע להסכם עם הממשל הנוכחי באיראן לא יסמן אבל את הסוף של המגעים, וסביר שנראה את המשך המו״מ אחרי הבחירות לנשיאות איראן באמצע יוני.

מה האירועים החשובים שאנו יכולים לצפות להם ברבעון הראשון? ב-8 בפברואר יערכו בחירות לנשיאות סומליה, אירוע שצפוי להביא מתיחות צבאית במדינה ומתקפות טרור בה. עד לסוף 2020 הייתה נוכחות צבאית זרה משמעותית בסומליה במטרה לשמור על היציבות בה, אך הנוכחות הזו נשחקה משום שתי סיבות מרכזיות: אתיופיה הוציאה חלק מהכוחות שלה מסומליה בשביל המלחמה בחבל תיגראי, וממשל טראמפ הוציא את רוב הכוחות האמריקנים בסומליה כחלק מצמצום כללי של הכוחות האמריקנים במוקדי סכסוך – יותר מפורסם צמצום הכוחות באפגניסטן ועיראק שטראמפ הורה עליו.

במרץ יתכנס הקונגרס הלאומי של סין ותוצג תוכנית החומש הכלכלית ל-2021-2025, כמו גם החזון הכלכלי ל-2035. התוכנית תספר לנו על היעדים ארוכי הטווח של בייג׳ין בתחום הטכנולוגיה, האם היא מוכנה לרפורמות משמעותיות לחיזוק הביקוש המקומי (לא סביר), וכיצד היא מתכוונת להמשיך ולתמוך במשק הסיני בעודו מתמודד עם הקורונה.

אחרון חביב, ב-23 במרץ יערכו בחירות לכנסת בישראל. תהיה אשר תהיה הממשלה שתקום, היא תקבל מדינה מחוסנת ברובה מקורונה, אך עם חוב ציבורי גדול וביקוש נמוך מצד העולם. תיאורטית זו יכולה להיות הזדמנות לרפורמות משמעותיות בעול הרגולטורי על העסקים בארץ, על רקע המשבר הכלכלי, אך לא הייתה מצפה ליותר מדי. עצם הקמתה של ממשלה אחרי הבחירות היא בסימן שאלה.

רבעון שני – הטמפרטורה עולה

הרבעון השני יראה את המשך הסגרים באירופה וארה״ב, עם חזרה כמעט לשגרה כאן בארץ. סין כנראה תסיים את גל הסגרים החדש שלה, והביקוש הסיני לחומרי גלם יגדל ביחד עם הזרקות אשראי חדשות לנדל״ן ותשתיות. אנחנו יכולים לצפות לאישור החיסון של Johnson&Johnson ותחילת השימוש בו בארה״ב.

העלייה בטמפרטורות תאפשר למדינות להתחיל וללחוץ מחדש זו את זו בזירות סכסוך: סביר שנראה ברבעון השני תקריות בין סין ליפן בים סין המזרחי, תקריות בים סין הדרומי, והתנגשויות צבאיות חדשות בגבול ההימלאיה בין סין והודו. על מה סין מתכננת לעשות ב-2021 דיברתי בהרחבה בניתוח מס׳ 49, המערכה הסינית [ראו כאן].

בקווקז ומזרח אירופה, הפעילות הרוסית קרוב לוודאי תהיה בתגובה לפעילות אמריקנית, ולא ביוזמתה שלה. רוסיה תרצה בעיקר להתמקד ברבעון השני בביסוס הנוכחית הצבאית שלה בארמניה ואזרבייג׳ן, חיזוק הנוכחות בלוב, וקידום תהליך הסיפוח של בלארוס לתוך רוסיה. אם האמריקנים ינסו לקרב את גיאורגיה או אוקראינה לנאט״ו, לדוגמה ע״י הצבת כוחות שם, מוסקבה תגיב עם סנקציות כלכליות ואולי אף תקריות גבול.

העלייה בטמפרטורה גם תאפשר למהגרים ממרכז אמריקה להגיע ביתר קלות לגבול עם ארה״ב, ואנו צפויים לראות שיירות מהגרים ועלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ביחס ל-2018 ו-2020, ואולי אפילו 2019 שהייתה שנת שיא. עסקתי בניתוח מס׳ 37 בסיבות מדוע ניתן לצפות לעלייה בכמות המהגרים הבלתי חוקיים בגבול עם ארה״ב ב-2021 [ראו כאן], ומשבר המהגרים יהיה הסוגיה החשובה ביותר של ממשל ביידן ברבעון השני והשלישי.

מס׳ מהגרים בלתי חוקיים בגבול הדרומי של ארה״ב לפי שנה. כחול – 2021, כתום – 2019, אדום – 2020, אפור – 2018.

האירוע המעניין של הרבעון הן הבחירות לנשיאות באיראן, שיתרחשו ב-18 ביוני. הציפייה היא שהשמרנים באיראן ינצחו את הנשיאות, וממשל חדש שמאמין בקו עימות ברור מול ארה״ב יעלה בטהרן. אני לא חושב שעליית השמרנים תפגע בסיכויים להסכם חלקי בין ארה״ב לאיראן, בדיוק כפי שהמגעים בין ממשל אובמה לאיראן התחילו כבר בימי אחמדינג׳אד ב-2012 [מקור]. האיראנים ירצו הסכם חלקי בשביל הקלה בסנקציות, ממשל ביידן ירצה הסכם חלקי להוריד את הבעיה האיראנית מרשימת המטלות שלו. ישראל תצטרך לנצל את הקו הנוקשה של הממשל החדש בטהרן בשביל לגייס את הקהילה הבינלאומית להתנגד לפעולות הטרור של איראן בחוץ ולהפרה של זכויות אדם בבית.

רבעון שלישי – תחילת הסוף?

בהנחה והייצור של החיסונים התרחב כנדרש וקצב ההתחסנות הגיע ל-2 מיליון זריקות ביום, ברבעון השלישי, אזור יולי-אוגוסט, ארה״ב תגיע לרמת חיסון מספקת בשביל להתחיל לחזור לשגרה, דבר שילווה בתחילת התאוששות כלכלית. סגרים יוסרו בקליפורניה וניו-יורק, אירועים המוניים יחזרו, המסחר והתיירות יחזרו. אירופה עדיין לא תהיה שם, עם תסכול הולך וגדל בקרב אוכלוסיית מדינות האיחוד.

החזרה לשגרה בארה״ב תשחרר את ממשל ביידן להתמקד בזירת החוץ וברשימת המשימות שלו של בלימת רוסיה, הסכם חלקי עם איראן ותחרות עם סין. זאת כמובן בהנחה שהממשל יצליח להוריד את כמות המהגרים הבלתי-חוקיים בגבול ברבעון השני, אם ע״י גירוש מהגרים בלתי חוקיים, אם ע״י תמיכה במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה לעצור מהגרים בלתי חוקיים בדרכם לוושינגטון.

ברבעון השלישי או הרביעי אנחנו כנראה נראה את כנס הדמוקרטיות של ביידן, שאמור להזניק את מדיניות החוץ החדשה של הממשל להגנה על הדמוקרטיה. הדבר יגיע בדיוק כשצינור ה-Nord Stream 2, שיעביר גז בין רוסיה וגרמניה אמור להסתיים, מה שישים את מרקל במקום בעייתי, אותה או את הקנצלר שיירש אותה.

יש שני אירועים משמעותיים ברבעון השלישי:

בראשון ביולי המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג מאה שנים להקמתה. באותו תאריך היא אמורה גם לחגוג את ההגעה לאחת משתי מטרות המאה שהגדירה לעצמה, של הכפלת התמ״ג לנפש לעומת 2010, מותאם אינפלציה. צפוי שהאירוע ידגיש את המאבק בעוינות זרה, את ההתחדשות של סין אחרי מאה שנות השפלה ואת החשיבות של שלטון המפלגה כדי להבטיח את הפיכתה של סין למדינת עולם ראשון. טאיוואן עלולה להיות במוקד של תרגילים צבאיים שמטרתם ללחוץ את האי ולהפגין את כוחה של בייג׳ין.

האירוע השני יתרחש ב-26 בספטמבר, אז גרמניה תלך לבחירות כלליות. עם הבחירות תסתיים הכהונה של אנגלה מרקל, אחרי עשור וחצי בתפקיד הקנצלרית. הצפי הוא שהירוקים יהפכו לכוח החשוב בקואליצית השלטון שתקום – תהיה אשר תהיה, אם קואליצית מרכז בראשות ה-CDU, המפלגה של מרקל, ואם קואליצית שמאל-מרכז בראשות ה-SPD, מפלגת השמאל-מרכז הגרמנית. הבחירות בגרמניה יקבעו את היחסים שלה עם רוסיה וסין, ואפשר ויביאו את גרמניה סוף-סוף להתחיל ולהגדיל את ההשקעה בתשתיות שלה ובאיחוד האירופי.

רבעון רביעי – יציאה מהמשבר

בהנחה שקצבי החיסונים ישתפרו וכן הייצור שלהם, הרבעון הרביעי יראה את האיחוד האירופי מתחיל לחזור לשגרה ואת ארה״ב וסין בפעילות כלכלית דומה לזו שלפני משבר הקורונה. בשאר העולם המצב יראה פחות אופטימי – קשיים להבטיח חיסונים עבור מדינות אפריקה ואמריקה הלטינית יקשו על מבצעי החיסון, והעולם המתפתח ימשיך להתמודד עם הקורונה לאורך 2022. אולם החזרה של המדינות המתועשות לרמת פעילות כמעט נורמאלית משמעותה שהכלכלה העולמית כולה תחזור לצמוח.

כאן נעוצה אבל סכנה – אינפלציה. חזרה של הכלכלות המתועשות בעולם לרמה של כמעט לפני המשבר, השקעות רחבות בסין בתשתיות ובנייה, יעודדו עלייה של מחירי מזון וסחורות, כמו נפט, ברזל, נחושת, ניקל ועוד. הסיכוי שנראה אינפלציה מעל 2% ברבעון הרביעי היא נמוכה, אך אם היא תתרחש הבנקים המרכזיים יהיו בבעיה – שיעורי הריבית נמוכים כל-כך שכל העלאה שלהם עלולה להביא למיתון ונפילה של השווקים הפיננסים. הבנק המרכזי של ארה״ב רמז כבר ב-2020 שהוא יהיה מוכן לסבול תקופות של אינפלציה מעל 2% [מקור], מה שאומר שהוא לא ימהר להעלות את הריבית בשביל להשתלט על אינפלציה. גם אם האינפלציה הכוללת לא תעלה, התייקרות במזון ודלק תשפיע על משקי בית, בעיקר בעשירונים הנמוכים, ותתרום לאי-שקט אזרחי שימשיך ל-2022, אז יהיו בחירות לקונגרס בארה״ב ולנשיאות בצרפת.

האירוע החשוב לרבעון כנראה תהיה ההצבעה על רפורמות בחוקה הבלארוסית, שטיוטה שלה אמורה להיות מוכנה לקראת סוף 2021 [מקור]. לא ברור אם רפורמות בחוקה אכן יהיו, או שמא מדובר בתרגיל של לוקשנקו לקנות זמן ולהתיש את המפגינים ע״י הבטחה לרפורמות. הרפורמות בחוקה אמורות להקטין את הכוח של הנשיא ולהגדיל את כוחו של הפרלמנט. בתרחיש כזה, לפי מסמכים מסווגים של מוסקבה שהודלפו לרשת, הקרמלין ינסה להקים מפלגה פוליטית פרו-רוסית בבלארוס בשביל להבטיח את שליטתו במדינה גם אחרי שלוקשנקו יסיים את תפקידו [מקור].

סיכום

2021 היא לא שנת ההתאוששות מהקורונה, היא אולי שנת היציאה ממשבר הקורונה. מבצעי חיסון רחבים התחילו וימשכו בעולם המפותח, עם הצפי לחזרה לשגרה כמעט נורמאלית ברבעון הרביעי של 2021. השנה תתאפיין בהמשך אי-שקט אזרחי במדינות בפנים, יחד עם מתיחות גדולה בזירה הבינלאומית. סין תציין מאה שנים להקמת המפלגה הקומוניסטית וצפויה להמשיך בקו האגרסיבי במזרח אסיה. איראן תבחר נשיא חדש ביוני, וכנראה תחפש הסכם חלקי עם ממשל ביידן. רוסיה תמשיך לבסס את השפעתה החדשה בפריפריה שלה. וישראל? בתקווה הבחירות במרץ יסיימו את חוסר היציבות הפוליטית בה ויביאו ממשלה חדשה שתדע לנצל את היתרון העצום של יציאה מוקדמת מהמשבר ע״י הקלת העול על המגזר הפרטי, ותנצל את עלייתו של נשיא שמרן באיראן בשביל להגביר את הבידוד הבינלאומי של טהרן. עוד נראה מה יהיה.




פלג 25: הדילמה הביטחונית של גרמניה

קישור להורדת הפרק – קישור.

התבשרנו בסוף יולי שארה״ב מתכוונת להוציא כ-12 אלף חיילים מגרמניה [מקור], או כשליש מסה״כ הכוחות במדינה. לפי מזכיר ההגנה אספר מחצית מהחיילים יחזרו לארה״ב, בעוד מחצית יוותרו באירופה – כנראה יועברו לאיטליה, בלגיה, למדינות הבלטיות ולמדינות מזרח אירופה [מקור]. הדיווח כמובן עורר קול צעקה בגרמניה ובארה״ב, עם רבים וטובים בממשל הגרמני ובחוגי מדיניות בארה״ב [לדוגמה] שמבקרים את טראמפ על פגיעה בברית האטלנטית, פגיעה בביטחון של גרמניה, ערעור אירופה והקטנת ההשפעה של ארה״ב. בזמן שהמבקרים אולי צודקים בטיעונים הטכניים שלהם – שבאמת יש כאן ערעור של הביטחון האירופי – אני מאמין שהצעדים של טראמפ הם קריאת אזהרה לגרמניה שאם היא לא תשנה את דרכיה בזירה הבינלאומית – היא מסכנת את המפעל האירופי כולו.

אני רואה בטראמפ אדם שאם הוא ירצה ואם לא הוא קריאת התעוררות למערב בכלל ולאיחוד האירופי בפרט. עוד ב-2017 בפרק בשם ״העצמות של אירופה״, טענתי שטראמפ, בביקורת שלו על חברות נאט״ו שאינן מוציאות מספיק להגנתן, יכול להביא להתעוררות צבאית מחודשת באירופה, התעוררות שלא רק תאזן את רוסיה במערב אירו-אסיה אלא גם תעזור לארה״ב בשמירת הסדר הליברלי הבינלאומי. לצערי, רבים בארץ ובעולם אינם רואים בצעדים של טראמפ קריאות התעוררות ומעדיפים להתמקד באיש במקום במסר שלו – הם רוצים לראות את טראמפ ככוח אנטי-אירופי ואנטי-גלובלי, כשבעצם האיש רק אומר בגלוי ובאופן בוטה את מה שנשיאים אמריקנים חשבו לפניו.

אני רוצה היום להסביר את הבעיה המהותית בהתנהלות של גרמניה בזירה הבינלאומית, את הבעיות המבניות של הביטחון האירופי ומדוע יציאת הכוחות האמריקנים לא צריכה להיתפס כעונש לגרמניה, אלא כקריאת התעוררות לכל הברית הצפון האטלנטית. במעשיו הנמהרים, טראמפ מכריח את ברלין לבחור בין התנהלות אחראית כשחקן בינלאומי, או לתת לכוחות הגיאוגרפיים של אירופה לקרוע את האיחוד לגזרים. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

המשולש של האיחוד

בואו ניקח רגע צעד אחורה מהסיפור של יציאת הכוחות האמריקנים ונסתכל על האיחוד האירופי. עם היציאה של בריטניה מהאיחוד, באיחוד נותרו שלושה מרכזי השפעה גיאו-אסטרטגים, כלומר מרכזי השפעה שיכולים לכוון את מדיניות החוץ והביטחון של האיחוד: צרפת, גרמניה ו… פולין.

על צרפת דיברנו [כאן]. על גרמניה גם [כאן]. פולין היא המדינה היחידה שלא עסקנו בה והיא גם מדינה שרבים כשהם באים לעסוק באיחוד האירופי נוטים להתעלם ממנה. אפשר להבין למה: מול הענקים הכלכליים של צרפת וגרמניה פולין היא ננס – כלכלת פולין קטנה פי 6 מזו של צרפת ופי 9 מזו של גרמניה [מקור]. פולין גם לא נתפסת כחלק מ״אירופה הקלאסית״, חלק מהליבה האירופית, אלא חלק מ״מזרח אירופה״ – הגוש הלא מערבי, הלא מתקדם, שבמחשבתנו הוא עדיין גוש של מדינות קומוניסטיות לשעבר שמחפשות את דרכן. האיחוד לכן נתפס כמובל ע״י גרמניה וצרפת, עם פולין כמדינה במעמד שני אם לא שלישי בקבלת ההחלטות של האיחוד. אין דבר יותר רחוק מהאמת.

האיחוד האירופי אמור להיות מעצם שמו איחוד של אירופה. לאירופה יש שני גושים מרכזיים: מערב אירופה, שכולל את צרפת, ספרד ואיטליה ומזרח אירופה, שכולל את מדינות הלווין לשעבר של בריה״מ במלחמה הקרה. גרמניה נתונה באמצע בין שני הגושים האלו וכפי שהראנו בניתוח של גרמניה מהווה מדינה ייחודית באירופה כמדינה שהיא באמת אירופית -הגיאופוליטיקה של גרמניה קשורה לגיאופוליטיקה של אירופה כולה, מושפעת מכל אזור באירופה ומשפיעה על כל אזור באירופה.

במערב אירופה המדינה הדומיננטית היא צרפת, שהקימה את האיחוד האירופי מלכתחילה כדי לאחד את מערב אירופה ולתת לה במה להקרין את כוחה הפוליטי בעולם. צרפת היא מדינה שבו בזמן שהיא אירופית, היא גם אטלנטית וים תיכונית, מה שתמיד גורם לצרפתים גם כשהם מעורבים בענייניה של אירופה לפזול לזירות אחרות.

במזרח אירופה המדינה הדומיננטית היא פולין, היחידה ממדינות הגוש המזרחי לשעבר שיש לה גישה לאוקיינוס האטלנטי דרך הים הבלטי. פולין היא אולי גמד כלכלי יחסית לגרמניה או צרפת, אך היא הכלכלה הגדולה ביותר בגוש המזרחי.

בין שתי המדינות האלו נמצאת גרמניה, גרמניה שמעוניינת לשמור על האיחוד האירופי שלם, בו מזרח ומערב אירופה מאוחדים יחד. עבור ברלין האיחוד של אירופה הוא לא רק אידיאל – הוא צורך אסטרטגי: הגרמנים צריכים את הצרפתים באיחוד כדי לצמצם את האיום הצבאי ממערב להם. הם צריכים את המזרח באיחוד כדי לשמור על הגישה שלהם לכוח עבודה זול ולמהגרים צעירים יחסית בשביל לאזן מול ההזדקנות של האוכלוסייה הגרמנית.

הבעיה של גרמניה – וזו הבעיה של האיחוד – שהקשר גרמניה צרפת מבטיח רק את מערב אירופה בתוך האיחוד. בשביל לשמור על איחוד שלם, צריך גם את פולין – וכאן ברלין במו ידיה עזרה לדרדר את היחסים בין המדינות לשפל.

אבל למה שלברלין יהיה אכפת מפולין? על-פי מה אני קובע שפולין היא ״המדינה הדומיננטית במזרח אירופה״? טוב, גיאוגרפיה והיסטוריה: פולין נמצאת בנקודת המפגש של שלושה אזורים (בדומה לצרפת) – של הים הבלטי, של המישור הצפון אירופי ושל אגן הדנובה, אזור שכולל את בולגריה, רומניה, הונגריה, צ׳כיה וסלובקיה. פולין מחברת גיאוגרפית את המדינות הנורדיות למדינות הבלקן, את הים השחור לים הבלטי, את רוסיה לגרמניה. היסטורית הציר הזה אוים ע״י שלושה אויבים: רוסיה במזרח, גרמניה במערב וטורקיה בדרום. היסטורית מי שנאבקה בהם הייתה פולין, שגם נעלמה מבמת ההיסטוריה במאה ה-18 כאשר רוסיה וגרמניה התחזקו מספיק בשביל לבלוע אותה [מקור].

מעבר למיקום הגיאוגרפי שלה פולין היא המדינה המאוכלסת ביותר במזרח אירופה (חוץ מרוסיה כמובן), עם הכלכלה הגדולה ביותר ועם זהות לאומית מגובשת שלצערנו כיהודים סבלנו ממנה לא מעט. הפולנים הם עם עתיק, שרק במאה השנים האחרונות ניהלו מאבקים לעצמאות נגד הגרמנים ונגד הרוסים. הם גם דתיים מאוד, רובם נוצרים קתולים [מקור].

עבור מדינות מזרח אירופה, פולין היא המדינה הדומיננטית – מפני שהיא נמצאת במיקום גיאוגרפי מצוין, משום שהיא מחזיקה בכלכלה גדולה ומשום שהיא, בניגוד לרוסיה או גרמניה, לא כבשה אותן במאה השנים האחרונות. פולין חברה בקבוצת וישגרד, בעלת ברית חשובה של המדינות הבלטיות [מקור] ונמצאת בקשרי שיתוף פעולה חשובים עם המדינות הנורדיות [מקור]. זו לא תהיה לכן הפרזה אם נגדיר את פולין כמדינה הדומיננטית של מזרח אירופה, ומכאן שאם גרמניה רוצה איחוד אירופי – ולא איחוד מערב אירופי – היא חייבת לדאוג ליחסים שלה עם פולין. אולם ברלין עשתה הכול חוץ מלדאוג להם.

שאלת הביטחון

יש כמה נושאים עכשוויים שעומדים בין ברלין לוורשה – בעיקר סביב דמוקרטיה, שלטון החוק וקליטת הגירה מחוץ לאיחוד. אולם הנושא המהותי ביותר לדעתי הוא הנושא של מבנה הביטחון של אירופה. האיחוד האירופי יקום או ייפול בהתאם לתשובה מי אחראי ואיך לביטחון של אירופה מפני איומים חיצוניים.

בשביל להסביר את הנושא אנחנו צריכים להקדים על מה אנחנו בדיוק מדברים כשאנחנו אומרים ״ביטחון אירופי״: עד 1945 אירופה לא הייתה יישות אחת, אלא אוסף של מדינות וקואליציות, כל אחת מתחרה באחרת לכוח. עבור המדינות האלה לא הייתה שאלה של ביטחון לאירופה, אלא שאלה של ביטחון לכל אחת מהן – הן נלחמו בשביל הביטחון שלהן ונלחמו זו בזו לשמור על העליונות הצבאית שלהן. הן קיוו שע״י מאזני כוח משתנים הן יוכלו לצמצם את המלחמות ביניהן ולהביא ליציבות. מה שקרה בפועל, כפי שכולנו יודעים, שהמאזן נכשל והמעצמות האירופיות כתשו זו את זו בשתי מלחמות עולם. פולין ספציפית הוקרבה בשם ״היציבות״ של אירופה.

עם התבוסה במלחמת העולם השנייה והעלייה של בריה״מ כאיום קיומי על מערב אירופה, נולדה השאלה של ביטחון משותף לאירופה. אולם הכוונה הייתה, בין 1945 ל-1990, ב״אירופה״ ל״מערב אירופה״. השאלה הייתה כיצד ניתן להגן על אירופה מפני האיום הסובייטי. אם השאלה הייתה נשאלת בתחילת המאה ה-19, התשובה כנראה הייתה עם קואליציה מערב אירופית נגד בריה״מ. אולם קואליציה כזו לא הייתה מצליחה להתמודד עם האיום הצבאי של הסובייטים והיא גם לא הייתה מצליחה למשוך אליה את המדינה החשובה ביותר מול הסובייטים: גרמניה. גרמניה כנראה הייתה שואפת להיות נייטראלית בין מזרח ומערב.

מי שהצילו את מערב אירופה מנפילה לידי הסובייטים  – ומי שנתנו תשובה מהפכנית לשאלת הביטחון של אירופה – היו האמריקנים עם נאט״ו. עם ההקמה של נאט״ו האמריקנים התחייבו להגן על כל מדינה במערב אירופה מפני התוקפנות הסובייטית, בתמורה לכך שהצבא של אותה מדינה יהיה כפוף לפיקוד העליון של ארה״ב. נאט״ו לראשונה יצר את ״אירופה״: הוא הביא את צרפת, בריטניה וגרמניה המערבית לקואליציה צבאית אחת, בה כל מדינה מגנה על כל מדינה.

מי שכמובן עמדה מחוץ למערכת הביטחון הזו ומחוץ ל״אירופה״ הייתה פולין, שבאותו זמן הייתה נתונה תחת שליטה של מוסקבה ואולצה ב-1955 להצטרף לברית וורשה. אולם אחרי שקיר הברזל התמוטט ומדינות מזרח אירופה השתחררו, פולין מיהרה להצטרף לברית הצפון אטלנטית והפכה לחברה בה ב-1999 [מקור]. מאז פולין היא אחת המדינות היחידות בברית האטלנטית שמתקרבות לעמוד ביעד של הוצאה צבאית כ-2% מהתמ״ג ושותפה חשובה של ארה״ב במשימות הבינלאומיות שלה באפגינסטן, עיראק ונגד דאע״ש בסוריה [מקור].

מפני החוויה ההיסטורית השונה שלהן, לפולין, גרמניה וצרפת יש תשובה שונה עבור שאלת הביטחון האירופית. הצרפתים כפי שראינו [מקור] מעוניינים באירופה חזקה ועצמאית שכמובן תונהג ע״י צרפת. מאז שנאט״ו הוקם ב-1949 הצרפתים התעקשו לשמור על העצמאות של הפיקוד הצבאי שלהם, ליצור כוח גרעיני עצמאי ולנקוט מדיניות חוץ שגם אם הייתה ידידותית לעיתים לארה״ב הייתה בסופו של יום עצמאית [מקור]. כשצרפת נשאלת היום מה צריך להיות המענה לביטחון של אירופה, התשובה הצרפתית היא כוח צבאי אירופי עצמאי מארה״ב, מקביל לנאט״ו ובעל כוח גרעיני צרפתי [מקור].

התשובה של הפולנים היא 180 מעלות מזו של הצרפתים [מקור]: עבור הפולנים הצרפתים אינם שחקן אמין שיצא להגנתה של מזרח אירופה אם תותקף ע״י רוסיה. הרעיון של כוח אירופי נראה להם במקרה הטוב כבזבוז של כסף ומשאבים – מפני שכבר קיים כוח שמגן על אירופה והוא נאט״ו – ובמקרה הגרוע מדובר ברעיון שמאיים להרחיק את האמריקנים מאירופה ולשים את ביטחונה בידי הצרפתים, שהרבה יותר עסוקים במדינות כמו מאלי ולוב מאשר בלוחמה היברידית באוקראינה או סרביה.

הפולנים מאמינים שהמענה היחיד לביטחון האירופי הוא נאט״ו בראשות ארה״ב. אם מאיזו סיבה לאמריקנים ימאס מנאט״ו – הפולנים ינסו בכל דרך להביא את האמריקנים להציב את כוחותיהם במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט על בסיס הסכמים בין-מדינתיים. הפולנים מזהים בצדק שהאינטרס הלאומי האמריקני מכתיב שאסור לתת לרוסיה להשתלט על אירופה [מקור] – אך אין זה אומר בהכרח שכוחות אמריקנים חייבים להיות בגרמניה או איטליה. הם באותה מידה יכולים להיות מוצבים דרך קבע בפולין ובמדינות הבלטיות. עבור פולין אין תחליף לכוח האמריקני – וכל ניסיון להרחיק את האמריקנים מביטחונה של אירופה נתפס בעיניהם כאיום משמעותי על פולין עצמה.

בין שתי התשובות ההופכיות האלו נמצאת ברלין, שמנסה לאחוז את החבל בשתי קצותיו: מצד אחד ברלין מבינה שיציאה אמריקנית מנאט״ו תהיה משבר ביטחוני חסר תקדים עבור גרמניה. ללא המטריה הגרעינית של ארה״ב וללא סוללות הטילים של האמריקנים, ברלין תהיה חשופה לאיום גרעיני מצד הרוסים ולסחיטה באיומים. היא גם מבינה שבכל יציאה כזו הדבר הראשון שיקרה אחרי היציאה היא שהפולנים ינסו למשוך את האמריקנים בכל דרך אפשרית אליהם, בתמיכת המדינות הבלטיות. המשמעות היא תהיה לא רק שגרמניה תיוותר לא מוגנת – אלא גם שהאגף המזרחי של האיחוד ייפרד ממנו, פועל באופן אקטיבי להיכנס תחת חסותה של ארה״ב [מקור]. תם חלום האיחוד, ותמה הגישה של התעשייה הגרמנית לאגן הדנובה.

מצד שני, ברלין רואה בשיח הצרפתי על אוטונומיה אסטרטגית לאירופה גם כלי להעמיק את האינטגרציה של אירופה וגם תעודת ביטוח מפני נסיגה בלתי צפויה של האמריקנים. טראמפ הוא אולי הנשיא הקולני ביותר בנוגע לנאט״ו, אך ברלין החלה להבין שארה״ב לא תהיה שם לנצח עוד בימי אובמה [מקור]: תחת אובמה החלה יציאה של כוחות לא רק מהמזרח התיכון אלא גם מאירופה לטובת התמקדות חדשה במזרח אסיה. אירופה ראתה איך צפון אפריקה והמזרח התיכון מתפוררים ומביאים גלי פליטים אליה, במקביל להתחזקות רוסית בחזית המזרחית. נכון שעם מלחמת האזרחים באוקראינה אובמה הגדיל את הנוכחות הצבאית במזרח אירופה – ויותר ממנו טראמפ [מקור] – אך המחויבות של ארה״ב לבלום את הרוסים אינה שווה למחויבות אמריקנית להגן על אירופה. בעיניי ברלין השיח האסטרטגי של צרפת הוא לכן נחוץ.

הבעיה כפי שאמרתי שברלין מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו: לשמור על ארה״ב בנאט״ו ולקדם, לפחות במילים, חזון ביטחוני ללא ארה״ב. במקביל לכל זה גם ברלין מנסה לשמור על יחסים טובים עם הרוסים ועל יחסים טובים עם הסינים, לכאורה מגדילה את השפעתה ע״י נקיטת עמדה עצמאית בבמת העולם ובפועל מעוררת את זעמה של וושינגטון. התוצאה היא שבמקום שגרמניה תיתפס כשחקן אחראי באירופה ומנהיגה מקובלת על האיחוד כולו, היא נתפסת בצרפת כחלשה וחסרת אופי ובפולין כאכזבה וסכנה ביטחונית.

עבור צרפת הסירוב של ברלין לשים פעולות מאחורי המילים שלה בדבר תמיכה ״בדיאלוג אסטרטגי אירופי״, או ״צבא אירופי משותף״ מראה על חוסר רצינות ותלות באמריקנים. צרפת רוצה לקדם אוטונומיה אירופית, וגרמניה גוררת רגליים. עבור פולין לעומת זאת כל פעם שגרמניה מדברת בעד צבא אירופי ודיאלוג אסטרטגי זו הוכחה לפולין שהנה עוד רגע הגרמנים והצרפתים יסלקו את ארה״ב מהיבשת ופולין תישאר לבד מול הדוב הרוסי. זה מביא את הפולנים עוד יותר להתרחק מגרמניה וצרפת ולהתקרב לאמריקנים, מה שבתורו מותיר את ברלין רק עם פריז כשותפה היחידה של האיחוד. ברלין, עם הניסיון שלה ללכת בשביל הזהב, רק פוגעת באיחוד.

ועוד דבר – מעבר להתנהלות הדיפלומטית השגויה שלה, ברלין גם ניצלה את מטרית הביטחון האמריקנית בשביל לחסוך מעצמה את חוסר הנוחות בלהשקיע בצבא שלה, מדרדרת אותו לרמה בה שר גרמני אחד הגדיר אותו כ״לא רלוונטי״ [מקור]. הגרמנים באופן עקבי ולאורך שנים לא עומדים בהוצאה הביטחונית הנדרשת מהם, מעדיפים לתת לארה״ב לשמור על ביטחון היבשת. התוצאה שגרמניה לא מחזיקה לא כוח אווירי משמעותי, לא כוח יבשתי משמעותי וכמובן שגם לא כוח נגד טילים עצמאי: רק בשביל ההשוואה לגרמניה יש כ-2% מכמות הטנקים שיש לרוסיה, ורק שישית מהכוח האווירי שלה [מקור]. זאת למרות שלגרמניה יש כלכלה גדולה פי 2 מזו של רוסיה [מקור].

קריאת אזהרה

מול הרקע הזה קל להבין שהגרמנים יכולים לגנות עד מחר את טראמפ, בסופו של יום הוא צודק [מקור]: ברלין לא תורמת מספיק לביטחון היבשת וההתנהלות שלה בזירה הבינלאומית רק מעמיקה את הקרע שבין מערב ומזרח אירופה.

אם ברלין תמשיך בקו הפעולה הנוכחי שלה, מותירה את הדיאלוג האסטרטגי בהובלת צרפת, שומרת על יחסים טובים עם הרוסים ונמנעת מלהגדיל את המחויבות הצבאית שלה במסגרת נאט״ו – פולין ומדינות מזרח אירופה יתרחקו מהאיחוד, רואות בו פרויקט מערב אירופי שרק פוגע בהן כלכלית ומאיים עליהן אסטרטגית. הפולנים פועלים באופן אינטנסיבי מול האמריקנים ברמה הבין-מדינתית להגדיל את הנוכחות הצבאית של ארה״ב בפולין – עבור וורשה החלטה אמריקנית להציב באופן קבוע כוחות בפולין היא מטרה לאומית מוצהרת [מקור]. הם עכשיו יפעלו למשוך את האמריקנים להזיז כוחות מגרמניה לפולין וירצו לנצל את שעת הכושר ההיסטורית אולי גם להביא את הנשק הגרעיני האמריקני המוצב בגרמניה לאדמת פולין – דבר שהציע השגריר האמריקני לפולין ושעורר תגובה חריפה ממוסקבה [מקור].

עבור הרוסים הרעיון שהאמריקנים יצאו מגרמניה רק כדי לקדם את קו החזית שלהם עמוק יותר למזרח אירופה הוא סיוט אסטרטגי – בין פולין לרוסיה מפרידה רק בלרוס ושטח מישורי. כוחות אמריקנים שיוצבו בפולין, כמו גם במדינות הבלטיות, יכריחו את הצבא הרוסי לאזן ע״י הצבת עוד כוחות קונבנציונאלים וגרעיניים במערב רוסיה. תגבור של כוחות רוסיים כמובן ידאיג את מדינות מזרח אירופה, שיחזקו את צבאן וירצו עוד תגבורות אמריקניות. היציאה של ארה״ב מנאט״ו עלולה להתגלות בסוף כיריית הפתיחה להתעצמות צבאית משמעותית על גבולה המערבי של רוסיה.

הבעיה מבחינת גרמניה שלא רק שמגנים את המהלך של טראמפ, אלא גם משדרים שיכול להיות שהוא יקח חודשים לתכנן ושנים לבצע [מקור] – רמז ברור שאם ברלין רק תמתין, ביידן ייבחר וכל המהלך הזה יבוטל. אולם גם אם ביידן יבטל את המהלך – וזה בהנחה והוא ינצח בנובמבר – זה לא ישנה את הבעיה הבסיסית של נאט״ו: שהשותפות האירופיות של ארה״ב אינן נותנות את תרומתן להצלחת הברית. הגרמנים עוד עלולים לראות בהחלטה של ביידן לבטל את הוצאת הכוחות כהצדקה לקיצוץ ביטחוני אצלם – במקום שברלין תגדיל את ההוצאה הצבאית שלה, היא תראה בביידן נשיא שיבטיח לה לפחות 4 שנים של שקט. עם הגרעון התקציבי מהקורונה, ברלין עלולה להתפתות לקצץ בתקציב הביטחון, מה שרק יתסכל את האמריקנים. שוב, הביקורת על כך שאירופה לא נותנת את חלקה מקורה לא בימי טראמפ אלא עוד בימי אובמה. מזכיר ההגנה שלו, שהיה גם מזכיר ההגנה של בוש, הזהיר את חברות נאט״ו בנאום הפרידה שלו ב-2011 שחוסר התרומה שלהן לברית יביא לתסכול אמריקני והתרחקות של וושינגטון מאירופה – בדיוק מה שקורה היום [מקור].

נוסף על כך, וזו הבעיה היותר גדולה לגרמנים, שההפכפכות של טראמפ והניתוק של אובמה יהיו הוכחות בעיניי גרמניה שארה״ב אינה יכולה עוד להיתפס כשחקן אחראי וכמי שמחויבת לביטחון היבשת. הדבר יביא אותה לקדם את השיח האסטרטגי הצרפתי, מה שבתורו רק ירחיק את הפולנים. ברלין יכולה להתעקש כמה שתרצה שוושינגטון כבר אינה רלוונטית לביטחון של אירופה – עבור וורשה וושינגטון היא היחידה שרלוונטית לביטחון שלה ולביטחון של מזרח אירופה.

אולם יש גם דרך אחרת שברלין יכולה לקחת, וזו דרך שלא רק תעזור לשמור על האיחוד מתפקד לפחות ביטחונית אלא גם עלול לדחוק את רוסיה חזרה למקומה כמעצמה סוג ב׳ כפי שהייתה בשנות ה-90׳: להקשיב לבעיות שטראמפ מצביע עליהן. במקום לנסות להחזיק את החבל בשני קצותיו, לתסכל את וושינגטון עם הגישה הידידותית למוסקבה ובייג׳ין ולהתעלם מהמצב הגרוע של הכוח הצבאי שלה, ברלין תיקח את עצמה בידיים ותבין שהיא חייבת להיות אסרטיבית יותר בזירה הבינלאומית.

בהנחה שמרקל תפרוש וגרמניה תקבל קנצלר חדש או חדשה, ברלין תוכל לקדם במקביל התחזקות צבאית שלה במסגרת נאט״ו וחיזוק החזית המזרחית שלה, בעודה מקדמת שיח אסטרטגי אירופי שמטרתו לא לעודד אינטגרציה של האיחוד אלא באמת להתייחס לבעיות הביטחוניות שלו. הנה כמה הצעות לאג׳נדה: ראשית, יישור קו עם ארה״ב בנוגע לסין, תוך שמירה על התעשיות הלאומיות של האיחוד האירופי מפני בייג׳ין והחרמה של ספקים סינים כמו חוואווי מהתשתית הגרמנית. הגרמנים כבר עושים קולות שהם מבינים שבייג׳ין היא יריב מערכתי לאיחוד [מקור], אך צריך יותר מרק קולות – צריך מעשים. כל עוד ברלין מסרבת להעמיד את האינטרס האסטרטגי של האיחוד מעל האינטרס הכלכלי הצר שלה היא לעולם לא תיתפס כמנהיגה של האיחוד ותהיה מקובלת על מזרח ומערב אירופה גם יחד.

שנית, בזמן ש-Nord Stream 2 הוא כנראה עובדה מוגמרת, ברלין יכולה לעזור לשפר את הביטחון האנרגטי של מזרח אירופה ע״י תמיכה בפרויקטים של ייבוא גז טבעי נוזלי מארה״ב וחיבור של מזרח אירופה לגז ממזרח הים התיכון. זהו מסדרון הגז הדרומי שדיברנו עליו בפרק על משחקי הגז של מצרים [כאן] ובו כלול גם צינור ה-East Med. מכאן שהרצון של ברלין לשפר את העצמאות האנרגטית של מזרח אירופה היא הזדמנות אסטרטגית לישראל: ירושלים צריכה להביא את ברלין להסכים להעמיד את הכסף הדרוש להקמת הצינור, ע״י הפעלת לחצים דרך יוון, קפריסין וגם פולין.

בכלל ההתחזקות של מזרח אירופה כגוש עצמאי ומשמעותי באיחוד פותחת בפני ישראל לא רק שוק כלכלי חדש, אלא גם מוקד כוח חדש לשתף עמו פעולה. הלחץ שמדינות מזרח אירופה יוכלו להפעיל על רוסיה יכריח אותה לצמצם את מעורבותה בסוריה ויכול לתת לישראל מנופי לחץ חדשים על הרוסים – ישראל לדוגמה יכולה למכור כלי סייבר מתקדמים למדינות האלו כדי למנוע מבצעי השפעה רוסים, לשתף פעולה בפיתוח שדות הגז, אימונים צבאיים משותפים ועוד.

שלישית, הגדלת ההוצאה הביטחונית של גרמניה וחיזוק של החזית המזרחית של נאט״ו. גרמניה לא צריכה לנטוש את נאט״ו גם אם היא חוששת שארה״ב עלולה לעשות זאת. במקום להקים מבנה ביטחוני אירופי מקביל, ברלין צריכה לנצל את המבנה הביטחוני הקיים של נאט״ו בשביל להגן על היבשת. היא צריכה להגדיל את ההוצאה הצבאית על רכש ציוד ופיתוח טכנולוגיה, במיוחד בתחום של הגנה מפני טילים. כאן שוב יש הזדמנות לישראל: אחרי שנים בהן אנחנו תלויים במימון אמריקני להגנת הטילים שלנו, אין סיבה שלא נחפש לפעול יחד עם גרמניה בפרויקטים חדשים. זה יקטין את התלות האסטרטגית שלנו בארה״ב ויתרום לביטון של אירופה.

במצב העניינים הזה ההתחזקות מחדש של גרמניה לא תיתפס כאיום על מזרח או מערב אירופה, משום שהיא תעשה במסגרת נאט״ו. הכוחות הגרמנים יוצבו תחת הפיקוד העליון של הברית וגרמניה תדגיש את המחויבות שלה לביטחון המשותף של כל היבשת. היא תמנע את ההתנתקות של מזרח אירופה מהאיחוד ובנוסף גם את היציאה המוחלטת של ארה״ב – עם גרמניה חזקה יותר, ארה״ב תצטרך להשקיע פחות משאבים באירופה ותרגיש גם שלא ״רוכבים עליה״ או שהיא צריכה לסבסד את ההגנה של היבשת.

כל זאת כמובן אם גרמניה תשכיל להבין שיש בעיות מהותיות ביחסים הביטחוניים בינה לבין ארה״ב ובהתנהלות שלה בזירה הבינלאומית. גרמניה יכולה להיות שחקן אחראי באיחוד האירופי – גם קואליציית שמאל-ירוקה כנראה תרצה לראות את גרמניה מגנה על האיחוד מהתערבות רוסית [מקור]. מה שמביא אותי לנקודה האחרונה שלנו.

הבעיה הרוסית

שאלת הביטחון של אירופה והמענה אליה לא קיימים בוואקום. האיחוד האירופי הוא הכלכלה הגדולה ביותר בעולם, עם כ-400 מיליון תושבים, גישה לאוקיינוס האטלנטי, לים הצפוני, הים התיכון והמישור הרוסי. אם האיחוד יחליט לגבש את עצמו לכוח אסטרטגי עצמאי מארה״ב, רוסיה תהיה בבעיה אסטרטגית מהותית.

אנחנו כיום חושבים על האיחוד כשחקן החלש מול הרוסים משום הסרבול והמחלוקות שלו, כמו גם הנחיתות הגרעינית והקונבנציונאלית שלו מול הרוסים. רוסיה אולי קטנה יותר כלכלית, אך היא מחזיק מספיק נשק גרעיני, טנקים וחיילים בשביל לאיים על אירופה. כל עוד האיחוד עסוק בבעיות של עצמו, סובל ממתחים חברתיים ולא מצליח להעמיד כוח צבאי משמעותי מול רוסיה, למוסקבה יש מרחב פעולה באירו-אסיה, חופשית לפעול כשהיא אינה צריכה לאזן מול כוח משמעותי בגבולה המערבי. הירידה במחויבות האמריקנית לנאט״ו תשנה את כל זה, לא משנה מה יהיה מערך הביטחון החדש.

ניקח את המקרה הגרוע ביותר: ארה״ב יוצאת מנאט״ו לחלוטין. האינטרס הלאומי האמריקני עדיין יחייב נוכחות צבאית במזרח אירופה כדי למנוע התפשטות רוסית מערבה – מה שאומר שבזמן שמספר החיילים האמריקנים בכל אירופה יירד, במזרח אירופה הוא יגדל. לארה״ב יהיו גם יותר עתודות שהיא תוכל לפרוס בשעת חירום למזרח אירופה, מה שיקטין את האפשרות של רוסיה למתקפת פתע במזרח. בנוסף, המעמד של פולין והמדינות הבלטיות יעלה בעיניי האמריקנים, שיתפסו אותן כחומת המגן האמתית מפני התפשטות רוסית – מדינות הרבה פחות ידידותיות לרוסיה מאשר גרמניה.

במקרה ונאט״ו לא יפורק לחלוטין אלא רק יעבור שינוי בו גרמניה מתחזקת, הרוסים גם יהיו בבעיה – אם גרמניה תרצה לשמור על הגישה שלה למזרח אירופה, היא תהיה חייבת לנקוט קו תקיף מול הרוסים. זאת אומרת בלי עוד צינורות שיחברו בין המדינות, עם הגדלה של כוחות גרמניים במזרח אירופה והרחבה של האיחוד לבלקנים. במצב עניינים כזה שוב רוסיה תהיה נעולה במערב, מאבדת את החופש האסטרטגי ונלחצת ע״י כוח גדול פי כמה ממנה.

הדילמה הביטחונית של אירופה לכן משליכה באופן ישיר על המעמד האסטרטגי של רוסיה עצמה, מאיימת להוריד אותה לדרגה של מעצמה שולית בזירה הבינלאומית. בניתוח הבא נראה מה בדיוק הרוסים מנסים בשביל לאזן מול האירופים, ואיך אגן הים התיכון נכנס לסיפור. תודה לכם על ההאזנה.

 




פלג 17: הניתוח הגיאופוליטי

להורדת הפרק – קישור.

אני חושב שהגענו לשלב בפל״ג בפרט ובמשחק הגדול בכלל שאנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה ולעסוק לא בניתוח גיאופוליטי של משהו כי אם בניתוח הגיאופוליטי עצמו. אני רואה בעוד ועוד מקומות שהמונח ״גיאופוליטיקה״ מופיע בשיח היום-יומי ואני חושב שהדרך היחידה להעמיק ולהעשיר את השיח, להעמיק ולהעשיר גם את מה שאנו לוקחים מהניתוח הגיאופוליטי, היא רק אם נקדיש זמן לדבר על מה בדיוק נכלל בניתוח הגיאופוליטי ומה ההיגיון שעומד בבסיס שלו.

זה חשוב ממספר סיבות: ראשית, הניתוח הגיאופוליטי יכול להיות לחלק מהאנשים לא-אינטואיטיבי, ולצאת נגד מה שהם רואים כ״שכל הישר״. בזמן שאני חושב ש״השכל הישר״ שלנו לא יותר מדי שימושי בהבנת מערכות מורכבות, אפשר וההיכרות עם ההיגיון של הניתוח הגיאופוליטי תעזור לאנשים להפנים את מסקנותיו ואולי אף לשכלל את מה שהם רואים כ״אינטואיטיבי״.

שנית, גיאופוליטיקה נראת פשוטה עד כדי פשטנות. גיאופוליטיקה פותחת במפות ובדרך כלל נשארת במסגרת המפות. בעידן שלנו של עודף מידע וחוסר בהירות מחשבתית, משהו ברור כמו גיאופוליטיקה מרגיש לנו לא ״רציני״ או לא ״אמין״. רק אם נסביר את הבסיס של הניתוח הגיאופוליטי נוכל להראות שהפשטות איננה פשטנות.

שלישית, הבנת הניתוח הגיאופוליטי עוזרת לנו להבין מה שייך לגיאופוליטיקה ומה לא. זה עוזר לנו למקד את השיח, להעמיק אותו וגם להבין מה הניתוח הגיאופוליטי יכול לתת לנו ומה הוא לא. ניתוח גיאופוליטי מאפשר לנו להבין את העולם ולדעת את כיוון ההתקדמות של הזירה הבינלאומית. יש הרבה מידע שמשמש בניתוח, אך התוצר הסופי שלו הוא גיאופוליטי. ניתוח גיאופוליטי אינו עוסק בחיזוי שוק, ניתוח חברות או חיזוי בחירות. במה הוא כן עוסק? טוב, בשביל זה אנחנו פה.

כן אקדים ואומר שהפרק היום לא בא להיות מבוא אקדמי לגיאופוליטיקה ועל-כן אין כאן סקירת ספרות בנושא. למתעניינים אני ממליץ על הספר “The Revenge of Geography” של רוברט קפלן [זמין באמזון כאן] כמבוא טוב להתפתחות ההיסטורית של גיאופוליטיקה, השורשים הרעיוניים שלה והיישומים שלה.

היגיון בשיגעון

נקודת הפתיחה שלנו לשיחה היום היא למה כולנו כאן מלכתחילה: אנחנו רוצים להבין את העולם. אנחנו רוצים להבין למה מדינות עושות את מה שהן עושות, אנחנו רוצים להבין מדוע אירועים כאלה ואחרים קורים ואנחנו רוצים להבין עד כמה שאפשר לאן הזירה הבינלאומית מתקדמת. אנחנו רוצים להבין מפני שבעולם גלובאלי שינויים בזירה הבינלאומית יכולים להשפיע על התעסוקה שלנו, על הבריאות שלנו (כמו שראינו במשבר הקורונה) ועל הביטחון שלנו. אנחנו גם רוצים להבין את העולם סביבנו פשוט משום הסקרנות הטבעית שלנו – מי רוצה לחיות את חייו בעולם שהוא אינו מבין? חוסר הבנה יוצר פחד, לחץ ונותן לנו תחושה של חוסר-אונים מול עולם סתום לכאורה. ככל שאנו מבינים יותר את העולם כן אנו מרגישים יותר פרו-אקטיביים ומתחילים להבין לא רק איך הזירה הבינלאומית פועלת, אלא גם איך להשפיע עליה – לא רק בחיינו האישיים, אלא גם דרך המנגנון הפוליטי-הדמוקרטי שלנו. בשביל שמדינת ישראל תצליח בזירה הבינלאומית, אנחנו כציבור חייבים להבין כיצד הזירה הזו פועלת ומה היעדים שעלינו להציב לעצמנו כאומה. זו האחראיות שלנו כאזרחים, כמצביעים.

אולם כשאנחנו באים לנסות ולהבין את העולם אנחנו מתמודדים לא רק עם כמויות עצומות של מידע, אלא גם עם תחושה שאין באמת היגיון בשיגעון. משום שאנחנו צורכים את רוב המידע שלנו על העולם דרך התקשורת, אנחנו רואים את הזירה הבינלאומית כסכום של אינטרקציות בין אנשים: בין נשיאים, ראשי ממשלות ושרי חוץ. אנחנו מאמינים שהאישיות של המנהיג היא החשובה לדעת את התנהגותה של מדינה, שהאלמנט המכריע בזירה הבינלאומית היא מי ראש הממשלה או הנשיא, מהם היחסים ביניהם והיכולות שלהם.

מפני שקשה כל-כך לחזות את ההתנהגות של יחידים, נקודת המבט הזו לא מציעה שום יכולת חיזוי או אפילו הבנה אמיתית של הזירה הבינלאומית: מה יכולה להיות הסיבה לסכסוך הסחר בין ארה״ב וסין חוץ מהאישיות האגרסיבית של טראמפ? מדוע שלא נפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני פשוט ע״י זה שנחליט שהוא פתור? מי יכול בכלל לדעת לאן מתקדם האיחוד האירופי או סין או איראן, כשהאלמנט הקובע היא האישיות של המנהיגים העומדים בראש המדינות? מכאן שלזירה הבינלאומית אין לא סדר ולא חוקיות, והניסיון להבין או לחזות אותה הוא בלתי אפשרי לחלוטין. הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהבין בכל רגע מה קורה, ולנסות ולקבוע מה אנחנו רוצים שיקרה, מאמינים שאם נצליח להשפיע על האנשים, נקבל את התוצאה הרצויה. אין דבר יותר רחוק מהאמת.

הזירה הבינלאומית מונעת ומעוצבת ע״י אינטרסים וכוחות שיש ביניהם יחס ויש להם היגיון. לכל מדינה יש מגבלות ויש צרכים. אף מדינה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. כל מנהיג של מדינה מוגבל ביכולות שלו ומונחה ע״י התפיסה האסטרטגית שסביבו. אם אנחנו מבינים את האינטרסים, אם אנחנו מבינים את הכוחות, אנחנו יכולים לא רק להבין את הזירה הבינלאומית אלא גם לחזות את כיוונה. האינטרסים והכוחות האלו הם עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

גיאוגרפיה

מהי גיאופוליטיקה? ההגדרה המקובלת היא שגיאופוליטיקה היא מחקר של ההשפעה של גורמים כמו גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה על הפוליטיקה ובמיוחד מדיניות החוץ של מדינה [מקור]. בזמן שברור שעניינה של גיאופוליטיקה היא בהבנת הפוליטיקה ומדיניות החוץ של מדינה, למה הדגש הוא דווקא על גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה? האם יש עוד מרכיבים? האם יש פחות? מה הקשר ביניהם? למה אנחנו מתמקדים דווקא במדינה? ומה קורה כשמספר מדינות נפגשות זו עם זו?

אני רוצה להציע הגדרה אחרת, שהיא אולי פחות אקדמית אך אני חושב שהיא הרבה יותר שימושית: גיאופוליטיקה היא המחקר של כוח במרחב. הכוונה בכוח כמובן היא לא לכוח חשמלי או מכאני אלא לכוח פוליטי. הכוונה במרחב היא המרחב הפיזי של העולם שלנו. גיאופוליטיקה עוסקת באיך כוח נוצר, נשמר ומופעל במרחב הפיזי.

נקודת המוצא של הגיאופוליטיקה היא בהבחנה הבסיסית ביותר, הברורה ביותר וגם זו שאנו נוטים הכי להתעלם ממנה: אנחנו יצורים פיזיים מוגבלים. אנחנו מוגבלים בזמן שלנו, אנחנו מוגבלים בכוח שלנו ואנחנו מוגבלים במרחב שלנו. אנחנו גם תלויים במשאבים חיצוניים לנו בשביל לשרוד ולהתפתח: המשאבים הבסיסים ביותר הם מים ומזון. אולם אנו גם צריכים עורות או צמר לבגדים בשביל שמירת חום, עץ או ברזל לכלים ויסודות נדירים בשביל השבבים שלנו.

כמובן המוגבלות שלנו אינה שלילית בהכרח, היא פשוט עובדה של החיים. הודות למוגבלות שלנו הגענו לרמה הטכנית הגבוהה שלנו היום: משום שיש לנו רק זמן וכוח מוגבלים, אנחנו מחפשים תמיד טכניקות חדשות לעשות יותר בפחות. עבור בני אלמוות מהירות או יעילות הם חסרי משמעות. גם כסף. כשאין מגבלה על הזמן שלנו אין לנו צורך לתמחר דבר, מפני שאין לנו צורך להחליט בין אפשרויות שונות. התרבות האנושית – וכאן אני כולל את כל המבנים שאנו יוצרים – קשורה באופן עמוק עם הסופיות האנושית. אך זה כבר נושא לדיון פילוסופי, מעבר לתחומי השיחה שלנו.

הכוח שלנו תלוי במרחב שלנו – וזה נכון ליחידים כפי שזה נכון לקהילות. קהילה אנושית תלויה לכוחה במשאבים שיש לה והיא מושפעת מהמרחב בו היא נמצאת. כפר בעמק פורה יחזיק יותר משאבים מכפר על הר צחיח, מה שיגדיל את כוחו הכלכלי והדמוגרפי. אם שני הכפרים יצאו למלחמה, הכפר בעמק כנראה יהיה בעל הכוח הגדול יותר.

אולם גיאופוליטיקה בדרך כלל אינה עוסקת בכפרים או בערים כי אם במדינות. ב-300 השנים האחרונות המדינה היא השחקן הראשי בזירה הבינלאומית, כשהיא משתמשת בכלים שונים לקדם את כוחה. המיקוד הגיאופוליטי בימינו הוא בכוח של מדינות במרחב, והתחרות ביניהן על כוח. גם היום במאה ה-21 הגיאוגרפיה עדיין קובעת במידה רבה את הכוח של מדינות ואת היחסים ביניהן.

למה? משום שאנחנו עדיין תלויים במרחב סביבנו ואנחנו עדיין פועלים בו. הגיאוגרפיה משפיעה על הפעילות האנושית בה בשתי דרכים מרכזיות: היא מציעה משאבים לפעילות הזו והיא מפעילה כוח על הפעילות הזו. המשאבים ידועים לנו: מדינה מתועשת צריכה אספקה סדירה של דלק, בטון וברזל בשביל לתפקד. גם כשהמדינה עוברת לתעשייה מתקדמת יותר טכנולוגית התלות במשאבים אינה יורדת, היא רק משתנה: אנחנו עדיין צריכים דלק לתחנות כוח וצריכים חומרים כמו קובלט וליתיום בשביל השבבים והסוללות שלנו.

cropped-shipping_routes_red_black-1.png
נתיבי שיט בעולם – התשתית הפיזית של הכלכלה הגלובאלית

הכוח שגיאוגרפיה מפעילה ברור אם רק נסתכל לדוגמה על הרים. קשה לנוע דרך הרים משום הכוח שיש להשקיע בעלייה והדרך המפותלת שיש לעשות כדי לנוע בהם. אנו יכולים לומר שההרים מפעילים כוח שלילי על תנועה, שהיא הבסיס של מסחר ופלישה. בני אדם יחצו הרים רק אם הרווח מהחצייה שלהם גדול מהכוח והזמן שיש להשקיע בשביל לחצות אותם. בפעילות מסחרית ההשקעה והרווח מתומחרים ע״י כסף – כמה עולה לי לחצות את ההרים. בפעילות צבאית החישוב הוא אחר ונוגע לסיכויי ההצלחה של החצייה לעומת הסיכון שהכוח ייתפס למארב או יותש. ללא רווח ברור לחצות את ההרים אנשים יעדיפו לעקוף אותם, מתאימים את נתיבי המסחר והפלישה שלהם.

בני-אדם כמובן יכולים להתגבר במידה מסוימת על הכוח של הגיאוגרפיה, אך הם חייבים לשם כך להשקיע כסף וטכנולוגיה. בשביל לחצות הרים צריך לחפור מנהרות. בשביל להתיישב באזור מדברי צריך להתפיל מים. בשביל להתנתק מהצורך בדלקים מאובנים צריך אנרגיה גרעינית ופיתוח של אנרגיות מתחדשות (או כלכלת מימן). ככל שהיכולת הכלכלית והטכנית גדולה יותר כן ההשפעה של הגיאוגרפיה קטנה, אך לא נעלמת. אנחנו עדיין חיים ונעים במרחב תלת-ממדי. אנחנו עדיין מוגבלים בזמן וכסף. למרות כל ההשקעה של הסינים ברכבות שיחצו את אירו-אסיה, עדיין משתלם יותר כלכלית לחברות להשתמש בנתיבים ימיים כדי להגיע למזרח אסיה. אנחנו לא יכולים להעלים את הגיאוגרפיה, רק למתן את השפעתה.

הגיאוגרפיה גם מפעילה כוח על האינטראקציה בין קהילות אנושיות שונות. היא יכולה לחזק את הקשר, מה שבתורו יכול להביא לתנועה ערה של אנשים, סחורות ומלחמות, או להחליש את הקשר, מה שיביא לבידוד ביניהן. צרפת וגרמניה ניהלו ומנהלות עד היום קשרים ערים – אם היום כידידות אסטרטגיות ואם לפני מאה שנה כיריבות. צרפת ושבדיה לעומת זאת מנהלות קשרים מעטים אם בכלל מיוזמתן שלהן. הן שתיהן חברות באיחוד האירופי וכאן זה בערך נגמר. למה? כי צרפת ושבדיה לא חולקות גבול משותף והן מופרדות ע״י מרכז אירופה. קשרים בין מדינות מושפעים עמוקות מהגיאוגרפיה שלהן.

בוא וניקח דוגמה קצת יותר מעניינת: בריטניה תמיד תעדיף את ארה״ב על פני סין. למה? מפני שגיאוגרפית היחס של בריטניה ליבשת אירופה דומה ליחס של ארה״ב ליבשת אירופה: הן שתיהן איים ליבשת. שתיהן לכן, מנקודת מבט גיאופוליטית, מעוניינות למנוע הגמון אירופי משום שזה יוכל לאיים עליהן. סין אינה חולקת את האינטרס הזה עם הבריטים. הגיאוגרפיה של סין מבודדת אותה מכל הגמון אירופי ע״י הרים ומדבריות במרכז אסיה והאוקיינוס ההודי. הגיאוגרפיה מכוונת את בריטניה להעדיף באופן ברור את ארה״ב, לא משנה מה הגזר שהסינים מציעים.

אולם הגיאוגרפיה היא רק השלב הראשון של הגיאופוליטיקה. מה שנדרש בשביל להפוך את הגיאוגרפי לגיאופוליטי היא הבנה של מה מניע את הזירה הבינלאומית בכלל ומדינות בפרט: הרצון לכוח.

כוח

כל מדינה בשביל לשמור על קיומה חייבת להגדיל את כוחה, משום שהיא נתונה בתחרות עם מדינות נוספות. אם המדינה תכשל בבניית הכוח שלה, מדינה אחרת תוכל או ללחוץ עליה ולפגוע בעצמאותה או לחסל אותה ממש. הרצון לכוח אינו קשור לכוונות של השכנים שלנו: גם אם אנו מוקפים במדינות פציפיסטיות, אין לדעת אם בעתיד הן לא יהפכו תוקפניות. אם נטעה בחישוב שלנו ולא נכין את כוחנו, נחוסל כשאחת השכנות תשנה את אופייה.

אנחנו יכולים להסתכל על זה דרך הגישה של לקיחת סיכונים בעולם של ברבורים שחורים: נניח שיש סיכויי של 0.01% שהמדינה השכנה לי תפתח נגדי במלחמה. באופק זמן מספיק ארוך – ומדינות בכל זאת יכולות להתקיים מאות בשנים – הסיכוי הזה יתממש. אינני יכול להרשות לעצמי, לי כמדינה, להיתפס מול אירוע קיצון כזה לא מוכן. לכן אני חייב לבנות את כוחי ולהיות מסוגל לעמוד מול תוקפנות. כמובן השכן שלי עושה את אותו חישוב, ואם לא נזהר החשש ממלחמה עלול להביא באופן פרדוקסלי למלחמה. המטרה של הדיפלומטיה, של אמנות לפירוק ופיקוח על נשק, של השיח הבינלאומי, לוודא שהחשש ממלחמה לא מביא למלחמה ממש ושהתחרות לכוח לא הופכת למרוץ למלחמה. הדיפלומטיה אבל לא יכולה להחליף את בניין הכוח של המדינה, משום שהכוח הזה הוא הבסיס עליו בכלל הדיפלומטיה יכולה לפעול. כי אם יש מולי יריב שמעוניין במלחמה, הסיבה היחידה שהוא יסכים ללכת בנתיב הדיפלומטיה תהיה רק אם יאמין שאינו יכול להילחם נגדי.

ב-300 השנים האחרונות המערכת הבינלאומית שלנו התפתחה והתייצבה בהתאם למאזן הכוח בין המדינות השונות. מדינות חלשות נעלמו ונבלעו ע״י החזקות יותר, או לחילופין פוצלו לשלל מדינות. השאיפה לכוח אבל לא נעלמה: כל מדינה היום רוצה כוח ובונה את כוחה. מה שמכתיב את הכיוון הנכון ביותר לבניין הכוח היא הגיאוגרפיה.

הגיאוגרפיה הרי מפעילה כוח על הפעילות האנושית. כל מדינה לכן תרצה לשפר עד כמה שאפשר את הגיאוגרפיה שלה בשביל להגדיל את כוחה. היא תרצה להשיג גישה למשאבים שנחוצים לכלכלה שלה, מזון לאוכלוסייה שלה, להשיג גבולות טובים יותר גיאוגרפית בינה ובין היריבות שלה וגישה נוחה יותר לסחר הבינלאומי ע״י גישה לים. כל צעד שמדינה עושה לשיפור הגיאוגרפיה שלה מגדיל את כוחה.

השיפור של הגיאוגרפיה אינו חייב להיות בהכרח ע״י כיבוש של מדינות אחרות. הכלים שעומדים בפני מדינה לשפר את הגיאוגרפיה שלה הם מגוונים וכוללים הסכמי סחר, סנקציות, תעמולה, סיוע זר ועוד. הדבר החשוב להבין הוא שהיעד של שיפור הגיאוגרפיה הוא יעד גיאופוליטי, של שיפור הכוח במרחב.

אולם כפי שגיאוגרפיה יכולה לשפר את כוחה של מדינה, כן היא מגבילה עד כמה היא יכולה להגדיל את כוחה. לא כל מדינה יכולה להפוך למעצמה, לא כל מעצמה יכולה להפוך למעצמת על. ישראל לדוגמה לעולם לא תוכל להפוך בעצמה למעצמה מזרח תיכונית, משום הגיאוגרפיה. כל ניסיון להתפשטות של מדינת ישראל יפגיש אותה לא רק עם קבוצות אתניות עוינות לה, אלא גם עם גבולות גיאוגרפים בעייתים – השטח השימושי של המזרח התיכון הוא רצועת הסהר הפורה שנמתחת בין המפרץ הפרסי לים התיכון במעין… טוב, סהר. המבנה הזה חולק גבולות עם שתי יחידות גיאוגרפיות יציבות – איראן וטורקיה – ועם המדבר הערבי. אם ישראל תרצה לקיים את המבנה הזה היא תצטרך להשקיע משאבים עצומים בהחזקת גבולות שיהיו מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה שלה ונוחים לתקיפה מצד גורמים עוינים. הדרך של ישראל לכן להשפעה במזרח התיכון עוברת דרך שיתוף פעולה עם המדינות בו – אנחנו מגדילים את כוחנו ע״י שיתופי פעולה אזוריים.

רוסיה לעומתנו נתונה במצב דומה אך הפוך: הרוסים צריכים לשלוט במזרח אירופה אך אינם יכולים, לא מבלי לרושש את עצמם. הבעיה בשבילם שככל שמדינות מזרח אירופה יעמיקו את הקשרים אליהם, הן יחפשו לאזן את הקשרים האלו עם קשרים עם מעצמות מתחרות כמו גרמניה, בריטניה או ארה״ב. עבור מדינות המזרח התיכון התקרבות לישראל לא צריכה איזון מפני שישראל אינה כוח שיכול לאיים עליהם. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה היא איום פוטנציאלי. רוסיה לכן מוגבלת בכוחה: הברירה היחידה שלה היא לנסות ולשמור על אזור השפעה מוגבל במזרח אירופה, מחזקת קשרים עם אלה המעוניינות אך מוודאת כל הזמן שאף מדינה אינה הופכת חזקה מספיק בשביל להיות איום על רוסיה אם תחליף צד.

Europe_topography_map_en
הגיאוגרפיה הבעייתית של רוסיה – אין הרים בינה לגרמניה או צרפת

מכאן הגיאוגרפיה מציבה צרכים ומגבלות על המדינה. ככל שתענה על יותר צרכים, כך תחזק את כוחה. יש גבול עליון אבל על כמה כוח היא יכולה להשיג ולעיתים המגבלות שלה אף עלולות לערער אותה: גרמניה לדוגמה אינה יכולה להיות בטוחה ללא שליטה על אירופה כולה. אולם שליטה כזו הביאה את גרמניה להתנגשות עם בריטניה, ארה״ב ורוסיה. גרמניה צריכה את אירופה, אך לא יכולה לשלוט באירופה צבאית. על-כן היא תמכה בפתרון של איחוד אירופי כדרך לשפר את הגיאוגרפיה שלה ולהתגבר על המגבלות הגיאוגרפיות שלה (מה שכמובן יצר מגבלות חדשות, אך בואו לא נסטה מהנושא).

אולם כאן עולה השאלה: האם מדינות בהכרח מתנהגות לפי ההיגיון של הגיאוגרפיה? האם הן בהכרח יבקשו יעדים גיאופוליטים, יגדירו את האינטרס הלאומי שלהן בהתאם לגיאוגרפיה שלהן? התשובה בקצרה היא: לא.

מבנה הכוח

הגיאוגרפיה נותנת מסגרת כללית למדינה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות ומה היא צריכה לעשות בשביל לשמור ולהגדיל את כוחה. מדינה יכולה לעקוב אחרי ההיגיון של הגיאוגרפיה גם מבלי לדעת שהיא עושה זאת – לדוגמה ההתפשטות של ארה״ב אל תוך צפון אמריקה במאה ה-19 לא נתפסה כמאמץ גיאופוליטי, אך היא בהחלט שיפרה את הגיאוגרפיה של המושבות וביססה את כוחה של ארה״ב. הגיאוגרפיה היא כמו חוקי הפיזיקה – אנחנו יכולים להשתמש בהם ואנחנו יכולים להתעלם מהם, אך הם יהיו שם.

מדינה יכולה להגדיר את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר לגיאוגרפיה ואפילו בניגוד לגיאוגרפיה. בשנות ה-90׳ של המאה ה-20 ממשל קלינטון ראה את האינטרס הלאומי של ארה״ב בהרחבת הסדר הליבראלי שארה״ב הקימה במלחמה הקרה אל כל העולם. האינטרס הזה מתעלם מהגיאוגרפיה האמריקנית שמנותקת מאירו-אסיה ולכן לכאורה ארה״ב לא צריכה להשקיע מאמצים בהרחבת מערכת שאינה משפרת את כוחה בצורה משמעותית (אם החריגות היחידות הן אירופה ומזרח אסיה). בתחילת המאה ה-21 ממשל בוש יצא לשתי מלחמות קרקעיות במזרח התיכון, מול אויבים שלא היוו איום קיומי על צפון אמריקה. ממשל בוש הכריח את ארה״ב, כוח ימי קלאסי שהיתרון שלו הוא במהירות ותמרון, לשקוע במלחמות יבשתיות יקרות עם השפעה מעטה אם בכלל על הכוח של ארה״ב. בימינו אנו מדינת ישראל מגדירה את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר למפה, עם קביעה ששמירת צביונה היהודי והדמוקרטי הוא יעד לאומי.

חשוב להבין שגם אם מדינה מתעלמת מהגיאוגרפיה, הגיאוגרפיה עדיין תהיה שם. האיחוד האירופי לא מצליח להפוך את עצמו לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית משום שהגיאוגרפיה של אירופה מפעילה כוח נגד האיחוד שלה. בריסל יכולה לצאת בכמה יוזמות פוליטיות שהיא רוצה – לאירופה יש יותר מדי נהרות נפרדים ונוחים לשיט בשביל לאפשר איחוד של היבשת. תמיד יהיו קבוצות שונות באירופה והקבוצות האלו תמיד יראו איומים בצורה שונה. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה וגרמניה הן יריבות במקרה הטוב ואיום קיומי במקרה הרע. עבור צרפת גרמניה היא האיום הקיומי, עם רוסיה רחוקה מספיק בשביל להתייחס אליה כמין יריבה-ידידה. בריטניה רואה את האיחוד עצמו של היבשת כאיום על האינטרס הלאומי שלה. כל מדינה באירופה מקיימת מדיניות ביטחון שונה ומדיניות חוץ שונה, משקיעה את המשאבים שלה בצורה שונה ומקדמת יעדים שונים. המדינה היחידה שכל אירופה נוגעת לה היא גרמניה, אך גרמניה נתונה בפרדוקס שככל שהיא מגבירה את שליטתה באירופה כן אירופה מתנערת ממנה.

euriv
הנהרות של אירופה

האפשרות של מדינה להתעלם מהגיאוגרפיה, לפעול בניגוד להיגיון הגיאופוליטי, מצביעה על קיומם של עוד כוחות המעצבים את התנהגותה. כבר ציינו קודם שני גורמים כאלה: כלכלה וטכנולוגיה. מכאן שאם מטרתו של הניתוח הגיאופוליטי לחזות את התנהגותן של מדינות, ואם העיסוק שלו הוא בכוח במרחב, הוא אינו יכול להגביל את עצמו לגיאוגרפיה בלבד. הגיאוגרפיה היא נקודת הפתיחה של הניתוח אך היא אינה סופו. אילו עוד גורמים משפיעים על כוחה של המדינה? אילו כוחות מעצבים את התנהגותה?

אנחנו יכולים לחשוב על מדינה כמורכבת משכבות, עם הגיאוגרפיה כשכבת הבסיס. מעל הגיאוגרפיה השכבה השנייה היא הכלכלה של המדינה. יש קשר עמוק בין כלכלה לגיאוגרפיה – הוא מתחיל בחקלאי והאדמה, ממשיך בסוחר ובים ומגיע עד ימינו עם מפעל ייצור השבבים והיסודות הנדירים מאפריקה וסין. להיאבק נגד הגיאוגרפיה עולה כסף, ולכן הכלכלה נוטה ללא התערבות זרה לעקוב אחרי הגיאוגרפיה. ערים קמות בצמתי מסחר נוחים גיאוגרפית, אם על נהרות – פריז, לונדון, ברלין, פרנקפורט, אמסטרדם, אנטוורפן, רומא – ואם בקרבת חוף הים – תל-אביב, חיפה, צידון, איסטנבול, אלכסנדריה, סאו פאולו, לוס אנג׳לס וטוקיו. מפעלים קמים בסמוך לנתיבי מסחר מרכזיים, והם צריכים לפעולתם דלקים – גרמניה וארה״ב ידעו תיעוש מהיר הודות לפחם בשטחן, וכשזה נגמר הן נאלצו לצאת ולחפש מקורות דלק חדשים. תעשיית ההיי-טק אינה פטורה מהקשר לגיאוגרפיה, גם אם הוא קטן יותר: תעשיית היי-טק בדרך כלל תופיע במרכזים אורבניים מתקדמים, משום הצורך בכוח עבודה משכיל ומיומן, גישה נוחה לשווקים פיננסים ותשתיות ברמה גבוהה (נראה אתכם מנהלים חוות שרתים עם הפסקות חשמל תדירות). היכולת שלה לשבש תעשיות ישנות ולהעניק יתרונות כלכלים וצבאיים למחזיקים בה גם הופך אותה למרכיב במשחק הגיאופוליטי בין מדינות, אך זה נושא נפרד.

מעל השכבה הכלכלית נמצאת הפוליטיקה של המדינה, או מבנה הכוח שלה: מי מקבל את ההחלטות? מי הקבוצות הדומיננטיות במדינה? מהם המוסדות והמנגנונים ששולטים בה? מבנה הכוח של מדינה קובע איך היא מגיבה להזדמנויות ואתגרים ועד כמה הכלכלה והגיאוגרפיה מעצבות את ההתנהגות של המדינה. כאן חשוב להדגיש שאין הבדל מהותי בין מדינה לא-דמוקרטית ומדינה דמוקרטית בכל הקשור ליחס שלהן לגיאופוליטיקה: דיקטטורה יכולה להתעלם מהגיאופוליטיקה ולהיות ממוקדת בהעשרת המנהיג והאוליגרכיה שלו. דמוקרטיה יכולה להיות ממוקדת בגיאופוליטיקה ולבסס את יחסי החוץ שלה על גיאו-אסטרטגיה הודות לציבור משכיל בנושאים האלו ומערכת פקידות ציבורית שחושבת לפיה. ארה״ב לדוגמה פועלת גם תחת ממשל טראמפ לפי היגיון גיאופוליטי ברור, עם זיהוי של סין ורוסיה כמתחרות אסטרטגיות באזורי השפעה חשובים.

מבנה הכוח קובע מי מעצב את התנהגותה של מדינה, כיצד תהליך קבלת ההחלטות מתבצע ומי ומה משפיעים עליהם. לדוגמה ישראל היא מדינה בה מדיניות החוץ נקבעת במידה רבה ע״י ראש הממשלה, בעיקר מפני שהפוליטיקה הפנימית בישראל – שהיא שקובעת מי יהיה ראש הממשלה ומה כוחו – לא מתעניינת במדיניות חוץ. מתי בפעם האחרונה שמעתם בחדשות דיון על מדיניות הסחר הנכונה של ישראל? או יחסינו האסטרטגים עם דרום אמריקה? בישראל מדיניות חוץ מעובדת דרך היחס שלה לשלוש סוגיות: ישראל ופלשתין, האיום האיראני וההון או הנזק הפוליטי הפנימי שאפשר להפיק ממנה. סוגיות כמו הסכמי סחר חופשי, פיתוח וקידום יחסים עם מדינות בינוניות ועוד אינן מעסיקות את השיח הציבורי. זה יוצר מצב שבו אם ראש הממשלה מבין את החשיבות האסטרטגית של הסוגיות האלו יש לו יד חופשית לפעול, ואם הוא אינו מבין או אינו מתעניין, יש לו מעט מאוד מוטיבציה לפעול.

זה אגב לא אומר שבמשרדים הממשלתיים עצמם לא פועלים כדי לחזק את ישראל. אולם הפקידות מוגבלת ובצדק ע״י הממשלה הנבחרת. ממשלה שלא תגדיר לעצמה אינטרסים לאומים בזירת החוץ לא תשקיע את המשאבים כדי לקדם אותם.

בנוסף לשכבה הכלכלית ולשכבה הפוליטית, לכל מדינה יש שני כלים מרכזיים שמאפשרים לה להעצים את כוחה, להתגבר על הגיאוגרפיה שלה ולהתחרות עם מדינות אחרות בזירה הבינלאומית: טכנולוגיה וצבא. טכנולוגיה וצבא יכולים לשמש לחזק את הכלכלה של המדינה, יכולים לחזק את מבנה הכוח שלה ויכולים לעזור לה לשפר את הגיאוגרפיה שלה. כך לדוגמה ישראל משתמשת בטכנולוגיה בשביל חקלאות מתקדמת והתפלת מים, בעודה משתמשת בצבא שלה בשביל להגיע למאזן כוח מול מדינות גדולות ממנה פי כמה. סין וארה״ב מתחרות זו בזו על יתרון טכנולוגי משום ההשפעה שלו גם על הכלכלה וגם על הצבא, השפעה שיש בה לשנות את מאזן הכוח בין המדינות.

לבסוף, לכל מדינה יש גם תרבות – שכוללת את הערכים, המנהגים ותפיסת העולם של המדינה – שעוטפת את כל מרכיביה. הלוגיקה של כוח היא אוניברסאלית, גיאוגרפיה גם, אך הגיאופוליטיקה של מדינה מושפעת גם ממה היא מוכנה ולא מוכנה לעשות, את מי היא רואה כחבר ואת מי היא רואה כיריב. תרבות יכולה להשתנות והיא בעצמה תוצר של גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה, אך היא מרכיב שאסור להתעלם ממנו בניתוח הגיאופוליטי.

הדוגמה הכי ברורה לזה היא גרמניה. במשך 70 שנות קיומה הראשונות כמדינה מאוחדת, מ-1870 עד 1945, גרמניה ראתה את עצמה כיריבה למערב, כיריבה של צרפת ובריטניה. התרבות של גרמניה הכתיבה לה מסלול התנגשות עם המערב ומאבק צבאי להשתלטות על אירופה. אולם אחרי 1945, התרבות עצמה של גרמניה שונתה כך שגרמניה המערבית והיום גרמניה המאוחדת רואה את עצמה כחלק מן המערב וכמחויבת לזכויות אדם, לסדר הבינלאומי הליבראלי ולהתנגדות לאלימות. בזמן שאפשר והמחויבות הזו תשתנה בעתיד, אי-אפשר היום עוד לחשוב שגרמניה תכבוש את מזרח אירופה או תבוא בברית עם רוסיה האנטי-ליבראלית. זה לא אומר שגרמניה לא תעשה עסקים עם רוסיה או שהיא לא מגדילה את השפעתה דרך האיחוד במזרח אירופה אך התרבות של גרמניה מכתיבה לה אינטרסים פרוגרסיביים והימנעות מאלימות.

אם נסכם, מדינה מורכבת משלוש שכבות – גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה – מחזיקה שני כלים – טכנולוגיה וצבא – ועטופה בתרבות שמחזיקה את כל הרכיבים ביחד. ביחד כל המרכיבים האלו קובעים את ההתנהגות של מדינה בזירה הבינלאומית, איך היא תופסת איומים ואיך היא מחזקת את כוחה. היחסים בין המרכיבים השונים הם הלוגיקה של המדינה, לוגיקה שברגע שאנו מבינים אותה נותנת לנו להבין לא רק את העבר של המדינה אלא גם לחזות את עתידה. אם אנו יודעים מדוע מדינה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, אנו יכולים לדעת גם כיצד היא תתנהג מול הנסיבות המשתנות.

הניתוח הגיאופוליטי

אז דיברנו על גיאוגרפיה, על המרכיבים השונים של מדינה ועל הקשר בין גיאוגרפיה לבני-אדם, קשר שנובע מהעובדה הבסיסית שכולנו בסופו של דבר יצורים מוגבלים, מוגבלים בזמן, בכוח ובמשאבים. איך אבל בפועל לוקחים את המרכיבים האלו והופכים את המפה לכלי ניתוח וחיזוי? זה עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

כמו כל דבר טוב בחיים ניתוח גיאופוליטי הוא אומנות, במובן הזה שצריך הרבה ניסיון, ידע, כללי אצבע וקצת תחושת בטן בשביל להוציא ניתוח שהוא באמת אפקטיבי, גם במובן הזה שהוא יודע להסביר מה קורה וגם שהוא מצליח לשרטט את העתיד של מה שהוא עוסק בו. זה נמצא בכל מקצוע אגב – כמהנדס צעיר אחד השיעורים הראשונים שלמדתי הוא שהרבה מהחומר שאתה לומד באקדמיה הוא בעיקר רלוונטי… טוב, לאקדמיה. טאלב עוסק בנושא שהרבה מהידע שלנו נלמד רק ע״י ניסיון ב״אנטי-שביר״ ואני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא את הספר לקרוא אותו.

אז איך נעשה הניתוח הגיאופוליטי בפועל? טוב, הוא מתחיל בהגדרת הנושא של הניתוח – מה אנו רוצים לדעת? הנושא צריך להיות ספציפי במרחב וקשור לכוח בשביל שהניתוח יהיה לא רק אפקטיבי, אלא גם רלוונטי. לדוגמה השאלה ״האם המערב עתיד לאבד את עליונותו״ היא שאלה לא טובה, כי ״המערב״ הוא לא מונח גיאוגרפי ספציפי אלא מאגד את מערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה ויפן. אלו מדינות שונות מאוד זו מזו, שחלקן כנראה ישגשגו בעוד אחרון ידעכו. גם לא ברור מהשאלה מול מי המערב יאבד את עליונותו, או איזו עליונות בכלל – האם הכוונה להיותו של המערב המרכז הכלכלי העולמי? או אולי להשפעתו בפוליטיקה העולמית? אנחנו רוצים שאלה עם מונח גיאוגרפי ברור ועם מטרה ברורה כדי שנדע אם ענינו עליה.

בתור דוגמה מעשית בואו וניקח את הניתוח הגיאופוליטי הבא בפל״ג: אם יש הסלמה בסכסוך בין סין לארה״ב, מה יהיה הצעד הבא של סין לשמור על כוחה? השאלה הזו מניחה שיש הסלמה – משהו שביססתי אותו כבר בניתוח קודם בפל״ג. השאלה הזו ספציפית – יש לנו את סין ויש לנו את ארה״ב. אני יכול להצביע על המפה על מי אני מדבר. אני רוצה לדעת מה יהיה הצעד הבא של סין במסגרת המאבק הזה, הצעד הבא שמטרתו לשמור על כוחה.

אני כבר מכיר את המרכיבים השונים של סין הודות ל״קיסר אדום״. אני יודע שהמרחב בו סין וארה״ב נפגשות הוא קו החוף של סין שתחום ע״י נוכחות אמריקנית מיפן עד אינדונזיה, ומכאן שהמאבק לכוח בין שתיהן יהיה בזירה הזו. אני גם יודע מהכלכלה שלה שסין תלויה בקווי השיט שעוברים דרך ים סין הדרומי. אני יודע שפוליטית המפלגה מעוניינת לבסס את שליטתה של סין בים סין הדרומי, גם משום שהוא נתפס כחלק מסין הגדולה וגם משום חשיבותו האסטרטגית. מכאן אני מניח, וזו ההיפותזה שלי, שהצעד הבא של סין יהיה לבסס את ריבונותה בים סין הדרומי.

אולם ההיפותזה הזו מעלה כמה שאלות: ראשית, איך סין יכולה לבסס את ריבונותה בפועל בים? איך מעשית כובשים ים? האם זה דורש פעולה צבאית? האם הכוח הצבאי של סין ערוך למשימה? מה הסיכונים בפעולה כזו? האם יש דרכים אחרות לכבוש את הים?

מהשאלות האלו גם אוכל לדעת אם יש רק צעד קונקרטי אחד שנמצא מול סין, או שמא מספר אפשרויות שהבחירה של סין באחת מהן תספר לנו עוד על תהליך קבלת ההחלטות שקורה במפלגה עצמה. אם סין לדוגמה תבחר לכבוש את הים, הרי שהמפלגה או מניחה שהתגובה הבינלאומית תהיה לא משמעותית או שהיא רואה את עצמה כבר עכשיו נתונה למלחמה ולכן חייבת להגיב במהירות והחלטיות. אם לעומת זאת היא תנסה כלים דיפולמטים וכלכלים, אפשר והמפלגה עדיין מאמינה או רוצה לאפשר חזרה אחורה מההסלמה, כלומר שבייג׳ין אינה מחפשת מאבק. הסביר ביותר שנראה שילוב של צעדים דיפלומטים וצבאיים, מה שמומחים מכנים ״לוחמה אפורה״, בה סין מקדמת את האינטרס הלאומי שלה באופן צבאי אך בצורה כזו שמקשה על תגובה בינלאומית נחושה נגדה.

הסיבה שאני יודע להתמקד בים סין הדרומי היא משום ההיכרות עם הגיאוגרפיה והכלכלה של סין, כמו גם הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. ההבנה מה יהיה הצעד הנכון תושפע מהבנה מי מקבל את ההחלטות במדינה – הלשכה הפוליטית של המפלגה בראשות שי. ברור לי שקבוצה של 9 פוליטיקאים ומדינאים מנוסים מבינה את ההשלכות של פעולה צבאית חד צדדית, ולכן אם אשרטט את הצעדים והתגובות השונות, אדמה לעצמי את תהליך קבלת ההחלטות שכנראה נעשה שם בפועל.

הניתוח הגיאופוליטי לוקח את הנושא וממקם אותו גיאוגרפית, מסתכל על כל השחקנים הנמצאים שם ומסתכל על המרכיבים שלהם. התוצר של הניתוח הוא חיזוי ההתנהגות של מדינות וכתלות בהיקף האזור הגיאוגרפי אף של יבשות או של המערכת הבינלאומית בכלל. כמובן ככל שטווח הזמן גדל וההיקף גדל כן יורדת הרזולוציה של החיזוי, כשהוא עומד על השינוי ולא בהכרח על הפרטים של איך הוא יקרה.

סיכום

יש היגיון לזירה הבינלאומית והוא היגיון גיאופוליטי. הקשר בין גיאוגרפיה, כלכלה, פוליטיקה, צבא וטכנולוגיה נותן לנו לא רק להבין מדינות אלא גם לחזות את כיוון התקדמותן. הניתוח הגיאופוליטי משתמש בהיגיון הזה בשביל לתת תשובות לשאלות הבוערות לנו ביותר – לאן יתקדמו היחסים בין ארה״ב לסין, מה הוא עתידו של האיחוד האירופי ואיך מדינת ישראל יכולה להעצים את עצמה דווקא בעידן הזה של חוסר יציבות גלובאלית. גיאופוליטיקה לא עוסקת בלתאר את האירועים, אלא בלהבין את הכוחות שיוצרים אותם. היכרות שלנו, של כולנו, כאזרחים במדינת ישראל עם ההיגיון הגיאופוליטי היא חשובה לא רק לחיינו האישיים, אלא גם לעורר שיח ציבורי ער ופעילות ציבורית מרמת האזרח עד רמת המדינה בשביל לדאוג שישראל בונה את כוחה על הבסיס היציב של גיאופוליטיקה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 13: חלל גרמני

הורדת הפרק – קישור

כל ניתוח גיאופוליטי מתחיל ממה מדינה צריכה לעשות ומה מדינה אינה יכולה לעשות. יש דברים שמדינה צריכה לעשות כדי לשמור ולהשיג כוח: רוסיה צריכה את מזרח אירופה, ארה״ב את הים הקריבי, ישראל את רמת הגולן. כל מדינה גם אינה יכולה לעשות דברים מסוימים: סין אינה יכולה להעלים את המדינות המתנגדות לה בפריפריה שלה, הודו אינה יכולה להתחבר באופן יבשתי לשאר אירו-אסיה, סעודיה לעולם לא תחזיק את אותו מספר בני אדם כמו איראן. צרכים ומגבלות קובעים את המסגרת של מדינה ואיתם אנחנו יכולים להתחיל ולשרטט את ההתנהגות שלה, את האפשרויות שעומדות בפניה בכל נקודת זמן.

מדינה שצריכה להשיג משהו אך אינה יכולה להשיג אותו היא מדינה במשבר. בפרק היום נראה בדיוק מדינה כזו: גרמניה. גרמניה צריכה את האיחוד האירופי. האיחוד הוא הצורה היחידה בה גרמניה שלמה יכולה להתקיים בשלום עם אירופה. גרמניה באותו זמן אבל אינה יכולה להנהיג את האיחוד, משום שהיא חוששת שהחוב העצום שיידרש בשביל לשמור את כל המדינות בו יאיים על הקיום שלה. גרמניה מסתכלת על עתיד אפור, בו עלייה במספר הפנסיונרים והצטמקות כוח העבודה תביא לעלייה בגרעון הממשלתי ולמיתון כלכלי נרחב. לגרמניה אין בטווח הארוך את הכסף להשקיע באירופה. אם היא לא תשקיע אבל, אין לאיחוד סיכוי להתקיים.

בפרק היום נצלול עמוק אל השאלה הגרמנית שהסעירה במשך 70 שנה את אירופה ועלתה לה בשתי מלחמות עולם. נכיר את המשבר הכלכלי בגרמניה, את המשבר הפוליטי בה ומה יעלה בגורלה של גרמניה כשאנגלה מרקל תפרוש מכס הקנצלרית ב-2021. אנחנו מתחילים אבל באירוע שכמעט ולא זכה לכותרות: ההחלטה של בית המשפט החוקתי של גרמניה נגד ההרחבה המוניטרית של הבנק האירופי המרכזי.

בעיה משפטית

בית המשפט החוקתי של גרמניה פרסם ב-5 במאי 2020 את פסיקתו בדבר החוקיות של תוכנית ה-PSPP (Public Sector Purchase Programme, PSPP) של הבנק האירופי המרכזי (European Central Bank, ECB). התוכנית, שהושקה ב-2015, נועדה לטענת הבנק האירופי המרכזי לשמור על יציבות מחירים ע״י רכישה של אג״ח ריבוני מחברות האיחוד. מאז תחילת התוכנית ב-2015 ועד סוף 2019 נרכש אג״ח בהיקף של מעל 2 טריליון אירו בשווקים משניים [מקור].

בית המשפט קבע שבזמן שהתוכנית אכן לא עוברת על החוק כלשונו, לא ברור אם היא פרופורציונאלית למטרתה – ייצוב מחירים – ואם לא מדובר בהפרה של אמנת האיחוד האוסרת ממדינה אחת לממן את החוב של מדינות אחרות בו. לאור זאת בית המשפט נתן לבנק האירופי המרכזי עד 3 חודשים להוכיח לו שהתוכנית אכן פרופורציונאלית לתוצאותיה הכלכליות ולא – הבנק הגרמני המרכזי לא יוכל עוד להשתתף ברכישות האג״ח של הבנק האירופי המרכזי. בנוסף, בית המשפט דרש מהבנק הגרמני המרכזי להציע תוכנית למכירת האג״ח שכבר נקנה על-ידו.

מה כל זה אומר? ראשית, בית המשפט הגרמני קבע שה-ECB לא יכול לקנות ללא הגבלה אג״ח ממשלתי משום שהוא מוריד את התשואה שממשלות צריכות לשלם על החוב שלהן, מקל עליהן ללוות ומשנה את המדיניות הכלכלית שלהן. הקנייה המאסיבית של אג״ח בסיכון גבוה – נאמר אג״ח איטלקי או יווני – גם מסכנת את המערכת הבנקאית האירופית, פוגעת בחסכונות של אזרחי האיחוד – משום שהתשואה על אג״ח ממשלתי יורדת – ונותנת לחברות בלתי יעילות להמשיך ולפעול בשוק. ה-ECB פעל מעבר לתחום האחראיות שלו.

שנית, הפסיקה של בית המשפט מכינה את הקרקע לתביעה דומה נגד ההרחבה המוניטרית הנוכחית של ה-ECB לצמצום נזקי ווירוס הקורונה – ה-PEPP (Pandemic Equity Purchase Programme). גם אם תביעה כזו לא תצא לפועל, די באיום בתביעה בשביל להכריח את ה-ECB לצמצם את כמות וסוג האג״ח שהוא יקנה במסגרת התוכנית, מה שיגביל את היכולת שלו לדחוק למטה את התשואה על אג״ח איטלקי, פצצת החוב המרכזית של האיחוד [ראה כאן].

ושלישית, ואולי הכי חשוב, הפסיקה של בית המשפט הגרמני יכולה להביא למשבר חוקתי בכל רחבי האיחוד האירופי. איך? בית הדין האירופי לצדק, בית הדין הגבוה של האיחוד, קבע לפני בית המשפט הגרמני שהפעילות של ה-ECB חוקית ואינה מפרה את אמנות האיחוד. כעת בית המשפט הגרמני עקף את הפסיקה של בית הדין האירופי לצדק, שאמור להיות בעל הסמכות המשפטית הבלעדית בכל האיחוד. יותר מזה – בית המשפט הגרמני קבע בפירוש שזו זכותם של בתי המשפט של המדינות החברות באיחוד לקבוע אם גופי האיחוד חרגו מסמכותם.

תקדים כזה, בו בית משפט של מדינה יכול לפסוק שהחלטה של אחד מגופי האיחוד אינה חוקית ואינה מחייבת את הממשלה שלו, הוא תקדים מסוכן [מקור]. ההשלכות יכולות להיות חמורות: בית משפט איטלקי עלול להחליט שהתנאים על הלוואות ה-ECB לאיטליה אינן פרופורציונאליות ואינן מחייבות עוד את הממשלה האיטלקית. בית משפט בהונגריה יוכל לבטל את מדיניות ההגירה של האיחוד. בית משפט פולני ידחה את החלטות האיחוד בדבר עצמאות הרשות השופטת במדינה [מקור]. האיחוד כולו עלול להידרדר למשבר חוקתי ופוליטי, כשכל חברה עושה בו כרצונה. ללא עוד יכולת לאכוף את רצונו, האיחוד יהיה מעשית מת.

האיחוד כמובן הגיב בזעם על החלטת בית המשפט. ה-ECB הודיע שהוא אינו מכיר בסמכות של בית המשפט ושהוא כפוף רק לבית הדין האירופי לצדק, שקבע שה-PSPP חוקי. הנציבות האירופית, גוף הממשל העליון של האיחוד, הודיעה שההחלטה אינה חוקית והיא שוקלת לתבוע את גרמניה על הפרה של חוקי האיחוד [מקור]. הוועידה המנהלת של ה-ECB הודיעה שהיא ממשיכה להיות מחויבת ליציבות האיחוד המוניטרי, או במילים אחרות שהיא מתעלמת מבית המשפט החוקתי של גרמניה [מקור].

הבחירה של האיחוד והבנק המרכזי להתעלם מהפסיקה ולתקוף את בית המשפט כמובן מובנת: הם מבינים את הסכנה שיש בפסיקת בית המשפט החוקתי של גרמניה. אולם הם סובלים מעיוורון כשהם רואים בבית המשפט את הבעיה ולא בהתנהלות שלהם. למה מלכתחילה היה צריך שה-ECB יקנה אג״ח ממשלתי ותאגידי בשביל לוודא שיוון או איטליה לא קורסות? למה ה-ECB נאלץ לבצע עוד ועוד הרחבות מוניטריות לכלכלות במשבר, בעודו מטיל עליהן צעדי צנע? איך זה שה-ECB הפך לכלי המרכזי איתו האיחוד מבטיח את היציבות שלו?

פשוט: מפני שהמדינה היחידה שצריכה את האיחוד ויכולה להנהיג אותו מסרבת לעשות זאת – גרמניה.

גרמניה ואירופה

בואו נדבר על הצרכים והמגבלות של גרמניה. גרמניה היא הלב של אירופה ולו משום מיקומה הגיאוגרפי בלבד: דרך גרמניה עוברים שלושה נהרות – האלבה, הריין והדנובה, שמחברים את גרמניה למזרח ומרכז אירופה. גרמניה בצפון היא חלק מהמישור הצפון אירופי הנמתח מצפון צרפת עד רוסיה, ובדרום היא גובלת באוסטריה ושוויץ. יש לה חוף בים הבלטי וחוף בים הצפוני, מה שנותן לה גישה לאוקיינוס האטלנטי. גיאוגרפית בלבד גרמניה קשורה לכל חלק באירופה.

e95f64b1287e1d1a9ded6ceb00e5000a

כמובן שהמיקום הגיאוגרפי נתן לה כוח כלכלי – קל יותר לשנע סחורות עם נהרות ועם הנהרות שלה גרמניה יכלה לשנע מליבה של אירופה אל האוקיינוס האטלנטי. הנהרות שלה, ביחד עם מזג האוויר הנוח שלה, שפע של מים ושפע של פחם, הפכו את גרמניה עוד בסוף המאה ה-19 לענק הדמוגרפי והתעשייתי של אירופה [מקור].

הבעיה של גרמניה שכפי שהגיאוגרפיה מחזקת אותה, כן היא מחלישה אותה: גרמניה פרוצה ממזרח וממערב. לכן הצורך של גרמניה הוא באבטחת הגבולות שלה, ממזרח וממערב. הבעיה שמכל צד נמצאות המעצמות הגדולות של אירופה. ממזרח רוסיה ניצבת כמדינה האירופית היחידה שיכולה להתחרות דמוגרפית עם הגרמנים, והיא הייתה ועודנה מעוניינת בתחום השפעה במזרח אירופה, מה שייתן לה אזור מגן נגד גרמניה אך בו בזמן גם יביא אותה על סף גבולם של הגרמנים. במערב ניצבות צרפת ובריטניה, שני כוחות שביחד יכולים להכריע את גרמניה צבאית ושני כוחות שראו בגרמניה מתחרה כלכלית נגדם.

כדי לנסות ולאבטח את גבולותיה גרמניה שקדה על בניית כוחה הצבאי, מתבססת על הכוח הכלכלי והדמוגרפי שלה. אולם ככל שהיא התחזקה, כן התחזקה ההתנגדות לה. ככל שהתחזקה ההתנגדות, כן העמיקה גרמניה את ההתחמשות שלה. במשך 70 שנות קיומה הראשונות כמדינה מאוחדת, בין 1870 ל-1945, גרמניה ניסתה להשיג את הצורך שלה בגבולות בטוחים ע״י כוח צבאי ואם צריך – מלחמה. מלחמת העולם הראשונה והשנייה היו הניסיון הגרמני להשיג את הצורך באבטחת הגבולות ע״י כיבוש צבאי. אולם בשתי הפעמים גרמניה גילתה שאין לה את היכולת לכבוש את אירופה מבלי להביא את עצמה במסלול התנגשות עם שתי המעצמות: רוסיה וארה״ב.

אז יש לגרמניה צורך – לאבטח את הגבולות שלה. יש לגרמניה מגבלה – היא אינה יכולה לעשות זאת צבאית. מה הפתרון? האיחוד האירופי. אם ב-70 השנים הראשונות שלה גרמניה ביקשה לאחד את אירופה ע״י כיבוש, אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה ביקשה לאחד את אירופה ע״י כלכלה ופוליטיקה. איחוד אירופי יוכל להפוך את גרמניה מיריב צבאי לאירופה לשותף כלכלי – אם יש שוק אחד, אם יש כלכלה אחת, ההצלחה של גרמניה תהיה ההצלחה של כל השאר.

הפעם הגרמנים הצליחו. האיחוד האירופי לא רק שהפך את היריבות המסורתיות של גרמניה לשותפות, אלא גם חיזק את הכלכלה הגרמנית. עם התפשטות האיחוד מזרחה גרמניה קיבלה גישה למדינות עם עלות עבודה נמוכה ושפע של כוח אדם צעיר. היצרנים הגרמנים ניצלו זאת ומתחו את קווי האספקה שלהם לאורך מרכז אירופה. ההורדה של חסמי ייבוא והמעבר החופשי של סחורות גם הציע לראשונה ליצרנים גרמנים שוק בקנה מידה אמריקני – כ-300 מיליון בני-אדם שיכולים לצרוך את תוצרת גרמניה. מדינות האיחוד גם שמחו לקבל גישה לגרמניה, המדינה המאוכלסת ביותר ביבשת: כיום גרמניה מהווה את שותפת הסחר החשובה ביותר של רוב מדינות האיחוד, כשבממוצע כל מדינה באיחוד מייצאת כ-14% מהתוצרת שלה לגרמניה.

Screenshot 2020-05-13 at 13.00.24

Screenshot 2020-05-13 at 13.00.39

Map_-_Unemployment_rate_2019
שימו לב לחפיפה בין האזורים עם האבטלה הנמוכה ובין גרמניה, פולין ואגן הדנובה (הרצועה הכחולה מהים השחור לתוך גרמניה)

וזה לא מסתיים בזה. האיחוד המוניטרי של אירופה עם האירו נתן לגרמניה מטבע חדש וזול יותר ממה שהיה המטבע הלאומי שלה. משום שהאירו מייצג גם את הכלכלה הגרמנית וגם את הכלכלה היוונית, גרמניה נהנתה ממטבע זול שאפשר לה לשמור על התעשייה מכוונת הייצוא שלה. בעוד מדינות אחרות באיחוד ראו דעיכה בתעשייה שלהן, גרמניה דווקא ראתה עלייה [מקור]. האיחוד נתן לה גישה לכוח עבודה זול, לשוק צרכני עצום ומטבע זול לייצא לשאר העולם. עבור גרמניה האיחוד היה הצלחה גיאופוליטית מסחררת. הבעיה שלא לכל השאר.

עיוותים

הבעיה המרכזית של האיחוד האירופי, מנקודת מבט גיאופוליטית בלבד, היא שאין לו בסיס גיאופוליטי. לגרמניה יש סיבה להיות מעוניינת לצרף את מזרח אירופה, צרפת ואיטליה אליה. למזרח אירופה, צרפת ואיטליה יש מעט מאוד סיבות להצטרף אחת לשנייה אם בכלל: הן לא חולקות גבול משותף, הן לא חולקות נתיבי מים משותפים והן לא דומות זו לזו גיאוגרפית. אם מחברים אותן אחת לשנייה ע״י איחוד מוניטרי, יוצרים מצב בו מטבע אחד מייצג מדינות שונות בתכלית: ענק תעשייתי כמו גרמניה, ענק חקלאי כמו צרפת וננס תיירותי כמו יוון. מעצם הגיאוגרפיה שלהן לכל מדינה יש עלויות שונות של עבודה, פרודקטיביות שונה ויתרונות יחסיים שונים. מטבע אחד שיתק את היכולת של המדינות להתאים את המדיניות המוניטרית שלהן למצב הכלכלי שלהן. במצב כזה גרמניה נהנת ממטבע עם ערך נמוך יחסית – ויוון סובלת ממטבע עם ערך גבוה מדי.

הבעיה עם האירו שבתחילתו אף אחד לא חשב שזו בעיה. להיפך – המדינות החלשות יותר נהנו מהמטבע החזק. בתחילת שנות ה-2000, כשהאירו רק הושק, למשך זמן מסוים יוון, איטליה ומדינות אחרות באירופה נהנו מהערך הגבוה של האירו. האיחוד המוניטרי אפשר להן לפתע ללוות כסף בתעריפים שלא היו זמינים להן לפני [מקור]. למרות שעל הנייר כל אחת מחברות האיחוד התחייבה לשמור על גרעון תקציבי של עד 3% מהתמ״ג, הפרה של ההתחייבות לא נאכפה [מקור]. מדינות הדרום – יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל – הרחיבו את ההוצאה הממשלתית שלהן. מדינות הצפון – גרמניה, פינלנד, הולנד ואוסטריה – ניצלו את האירו החלש בשביל הייצוא שלהן והגדילו את העודף התקציבי שלהן. שני הצדדים ניצלו את האירו, ניצלו את העובדה שהוא לא מייצג את המציאות הכלכלית הריאלית [מקור].

כולנו כמובן יודעים איך זה נגמר – משבר החוב היווני הזכיר למשקיעים שיש כלכלה ריאלית מאחורי האג״ח שהם קנו, ואג״ח יווני הוא לא אג״ח גרמני גם אם הוא באותו מטבע. הפאניקה שנוצרה בשווקים חייבה את גרמניה ומדינות הצפון לגייס כסף בשביל לחלץ את המדינות שנקלעו למשבר, אך למדינות הצפוניות היה תנאי: אין חילוץ בלי צנע. החשש הצפוני, החשש הגרמני, היה שחילוץ ללא צנע יביא את המדינות המחולצות להמשיך במדיניות התקציבית הלא מאוזנת שלהן. אם חייבים לחלץ אותן – וחייבים, בשביל לשמור על יציבות האיחוד – החילוץ חייב לבוא עם צעדי צנע משמעותיים.

הבעיה שצעדי הצנע באו כתנאי להלוואות, לא כמענקים. הם באו כתנאי למחיקת חוב, לא כהשקעה חיובית בכלכלות שנפגעו. למה לא הייתה תוכנית המרצה לכלכלות האלו? למה מדינות הצפון ובראשן גרמניה לא השתמשו בעודף התקציבי והשקיעו במדינות שנפגעו? או אפילו השקיעו בכלכלות שלהן בשביל לעודד השקעות וצריכה? ההתעקשות הגרמנית על צעדי צנע וההימנעות שלה מהשקעה ממשלתית קשורה לעקרון תקציבי שהוא כמעט בגדר אובססיה – אפס חוב, או בגרמנית “Schwarze Null”, מילולית ״אפס שחור״.

המדיניות התחילה ב-2014 כשגרמניה לראשונה הצליחה להשיג עודף תקציבי ע״י העלאת מיסים והימנעות מגיוס חוב חדש [מקור]. מאז גרמניה נהנית מעודף תקציבי קבוע ומפלגת השלטון – ה-CDU – והעומדת בראשה – אנגלה מרקל – מתעקשות להמשיך ולהימנע בכל מחיר מגיוס חיוב בשביל הגדלת ההוצאה הממשלתית [מקור]. אפילו תוכנית ההמרצה שהוכרזה בעקבות הקורונה מטרתה העיקרית לצמצם את הפגיעה בעסקים ולא להציג השקעה חדשה במשק הגרמני [מקור].

מנקודת מבט דמוגרפית אפשר להבין את האובססיה של הממשל למאזן תקציבי. גרמניה מתחילה עכשיו בפרישה של ה״בייבי-בומרס״ שלה, אנשים שנולדו בשנות ה-60׳ של המאה הקודמת והתהליך יגיע לשיאו ב-2032 [מקור], אז אחוז הפנסיונרים מעל גיל 65 יהיה 24%, לעומת אוכלוסייה בגיל העבודה של רק 57%, או יחס תלות של כמעט 1 ל-2. הגרמנים כמובן כבר נערכים לעתיד הרחוק: משרד האוצר הגרמני פרסם ב-2016 הערכה של ההשפעה של הדמוגרפיה הגרמנית על צרכי התקציב של גרמניה עד 2060. בתרחיש האופטימי שלו החוב הגרמני יצמח מ-60% היום ל-75% ב-2060. בתרחיש הפסימי הוא יגיע ל-220% [מקור]. מכאן ברור שמנקודת המבט של הטווח הארוך לגרמנים אין כסף לבזבז. הבעיה שאם הם לא ישקיעו עכשיו הם יפגעו בכלכלה שלהם ובסיכויי הצמיחה של האיחוד.

הכלכלה הגרמנית הייתה קרובה למיתון טכני עוד לפני משבר הקורונה. חלק מההסבר קשור למלחמות הסחר: משום שייצוא מהווה כמחצית מהתמ״ג של המדינה, גרמניה נפגעה ממלחמות הסחר של טראמפ. אולם זה לא כל ההסבר: גרמניה סובלת מסביבה עסקית מסורבלת ותשתית מיושנת. גרמניה מדורגת במקום ה-125 בקלות פתיחת עסק חדש ובמקום ה-46 בתשלום מיסים [מקור]. לשם השוואה, ספרד מדורגת במקום ה-35 וישראל במקום ה-13 בתשלום מיסים [מקור]. התשתית הטכנולוגית של גרמניה מיושנת [מקור], עם רבע מהחברות מדווחות שאינן יכולות להשיג את רוחב הפס הדרוש להן. כל אלה מכבידים על היכולת של הכלכלה הגרמנית לצמוח ובעקיפין משפיעים על האיחוד האירופי כולו – אם גרמניה מהווה יעד מרכזי לייצוא של חברות האיחוד, אם גרמניה מהווה אחוז נכבד מהתמ״ג האירופי, מיתון אצלה הוא מיתון של האיחוד כולו.

בנוסף, הסירוב הגרמני להשקיע הוא מה שהכריח את ה-ECB להפוך להיות הממשלה בפועל של האיחוד. אחרי המשבר הפיננסי של 2008 ה-ECB נאלץ להיכנס עם ההרחבות המוניטריות שלו בשביל לנסות ולהמריץ – או לפחות להציל – את הכלכלות החלשות יותר של האיחוד. ההחזקה שלו בחוב של אותן כלכלות היא אחת הסיבות המרכזיות שהן עדיין לא עזבו את האיחוד. השליטה שלו במצב הכלכלי שלהן היא שמכריחה אותן לציית למועצת האיחוד.

לגרמניה נוח שה-ECB עושה זאת מפני שהדבר לא מסכן את המאזן התקציבי שלה. גיוס חוב ע״י האיחוד עלול ליצור מצב בו מדינות הצפון ישלמו על פרויקטים במדינות הדרום. גרמניה עלולה למצוא את עצמה עם חוב גדול יותר שיושקע בכבישים ביוון והלוואות לעסקים קטנים בצרפת. במקום, ה-ECB נותן לממשלות המתקשות מרווח נשימה ומכריח אותן לנקוט בצעדי צנע לשיפור הכלכלה שלהן. עבור גרמניה זה נוח מאוד, אך זה לא מודל בר קיימא לאיחוד כולו.

המשבר הפוליטי

אז דיברנו על הצורך הגיאופוליטי של גרמניה באיחוד האירופי. דיברנו על היתרונות הכלכליים שהאיחוד נתן לגרמניה ועל כך שהסירוב הגרמני לגייס חוב, אם ברמה הלאומית ואם ברמה האירופית, הוא שדחף את ה-ECB להרחבות המוניטריות שלו מלכתחילה. עכשיו עם פסיקת בית המשפט הגרמני לא רק שידיו של ה-ECB יהיו קשורות במשברים הבאים, האיחוד כולו עלול להיכנס למשבר חוקתי. האם אולי המשבר הזה סוף-סוף יביא את גרמניה לאחוז במושכות ההנהגה? לא סביר.

לא סביר משתי סיבות: ראשית כמו שהבנו הדרך של גרמניה להנהיג עוברת דרך תוכנית המרצה אירופית שלא דומה למשכנתא מהבנק. אם גרמניה לא מוכנה לשים כסף בשביל תוכנית השקעה כלל אירופית, לאירופה לא יהיה עניין במה יש גרמניה להגיד. גרמניה יכולה להיחרד מהמשבר באיחוד, אך היא תעשה זאת מהמושב האחורי, בעודה מתעקשת שצנע היא הדרך היחידה קדימה.

שנית, ההנהגה של גרמניה עושה כיום צעדים לקראת משבר פוליטי שבמקרה הטוב ישתק אותה ובמקרה הרע יביא אותה להשקיע כסף דווקא במקומות שהיא לא צריכה. איך? הפרלמנט הגרמני מורכב כיום מ-7 מפלגות: הגדולה ביותר ומפלגת השלטון היא איחוד של הנוצרים הדמוקרטים (CDU) והנוצרים הסוציאלים (CSU). מדובר במפלגת ימין-מרכז, שתחת מרקל זזה למרכז בסוגיות כמו הגירה ותוכניות רווחה. המפלגה השנייה בגודלה והשותפה הקואליציונית של האיחוד הנוצרי היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), מפלגת מרכז-שמאל. ה-SPD אינו מרוצה מהחברות שלו בקואליציה עם מרקל: לתפיסת המפלגה היא נאלצה לנוע ימינה ולזנוח את העמדות הסוציאליסטיות שלה בשביל השמרנות הימנית של ה-CDU/CSU. הדבר הביא ב-2019 לבחירה של הנהגה חדשה למפלגה, הנהגה שהבהירה שהיא מעוניינת להתנתק ממרקל ולנוע שמאלה [מקור].

אחת הסיבות ואולי המרכזית לרצון של ה-SPD לנוע שמאלה ולקדם מדיניות יותר שמאלית היא משום שהמפלגה הירוקה של גרמניה מאגפת אותה משמאל. המפלגה הירוקה, שנתפסה בעבר כמפלגת נושא אחד, ממצבת את עצמה היום כמפלגת שמאל עם אג׳נדה חברתית כוללת, מבלי אבל לזנוח את המטרה של מאבק בהתחממות הגלובאלית. מאז יוני 2019 הסקרים מראים שהמפלגה הירוקה עומדת להיות המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט הגרמני, או לכל הפחות להיות צמודה במספר הכיסאות ביחד עם ה-SPD [מקור].

לא רק ה-SPD נלחץ אידיאולוגית. העמדות המרכזיות יותר של ה-CDU/CSU בנוגע להגירה וחילוצים במימון גרמני לחברות האיחוד הביאו לעלייתה של מפלגת ימין מובהק בגרמניה – אלטרנטיבה לגרמניה, או ה-AfD. ה-AfD מהווה כיום את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני והיא זוכה לפופולאריות גם בבחירות המקומיות במדינות מזרח ודרום גרמניה. הממסד הפוליטי הגרמני מחרים לחלוטין את ה-AfD, מה שכמובן דוחף עוד מצביעים אליו. הדבר הביא את האגף הימני במפלגה של מרקל לרצות בשינוי גישה ותזוזה של האיחוד הנוצרי מהמרכז ימינה [מקור].

Screenshot 2020-05-12 at 19.18.57

Screenshot 2020-05-13 at 13.01.11

המצב הזה, בו השדה הפוליטי הגרמני מפוצל בין כמה מפלגות, הוא לא ״באג״ רגעי: גרמניה עוברת מזה כמעט עשור פיצול פוליטי. קל יותר לראות זאת בממשלות של המדינות המרכיבות את גרמניה: מאז 2018 אין עוד ממשלה של מפלגה אחת באף אחת ממדינות גרמניה, והמפלגות השונות הוכיחו יצירתיות ביצירת קואליציות שונות עם מפלגות שונות. כך בסקסוניה התחתונה קיימת קואליציה זהה לקואליציה ברמה הלאומית בין ה-CDU ל-SPD, בעוד בהמבורג יש קואליציית שמאל בין ה-SPD והירוקים [מקור]. הפיצולים האלה מקשים על המשילות של גרמניה, בעיקר בכל הקשור לרפורמות נחוצות לכלכלה. כל רפורמה שתהיה חייבת את אישור הפרלמנט – נאמר השקעה לאומית בתשתיות – תהיה חייבת לקבל את הסכמתן של לפחות 5 מפלגות. כך אם מרקל תחליט שהגיע הזמן לשדרג את התשתיות הדיגיטליות של גרמניה, קרוב לוודאי שהירוקים ידרשו עוד השקעה באנרגיה ירוקה והסוציאלים ברווחה.

נכון לשעה זו מרקל הכריזה שהיא לא תתמודד בבחירות הקרובות ב-2021 והיא מנסה לוודא שמי שירש אותה כראש ה-CDU וכקנצלר ימשיך את המדיניות המרכזית שלה, של הגירה מתונה לגרמניה, איזון תקציבי והמשך תמיכה גרמנית ב-ECB. הבעיה בשביל של מרקל שגם אם היא תצליח במפעל הזה, ה-CDU כנראה ימצא עצמו אחרי הבחירות הבאות בקואליציה שמאלית עם ה-SPD והירוקים. קואליציה כזו תקרע בין שמרנות תקציבית מצד אחד והוצאה חברתית וירוקה גדולה יותר מצד שני. קואליציה כזו כנראה תקדם השקעה בתשתיות, אך ביחד עם הרחבת הרשת הסוציאלית לעובדים והגדלת ההשקעה באנרגיה ירוקה. המשמעות היא סוף לאיזון התקציבי של גרמניה וחוסר יעילות: החשמל בגרמניה ימשיך להיות יקר עקב הדגש על מקורות אנרגיה ירוקים [מקור] והסביבה העסקית תמשיך להיות מסורבלת ויקרה. צפו להשקעות גרמניות במקסיקו, ארה״ב ומזרח אירופה כאלטרנטיבות לייצור בבית.

בחזית האירופית קואליציה שמאלית בגרמניה היא סוג של חדשות טובות: הירוקים תומכים בהנפקת חוב משותף לאיחוד, כחלק מהחזון של אינטגרציה אירופית. המשמעות היא הזרמה של כסף לכלכלות החלשות יותר של האיחוד, מה שיוכל לעודד צמיחה כלכלית, אך קרוב לוודאי שההשקעה המרכזית תהיה ברווחה ואנרגיה ירוקה. האיחוד ימשיך במגמה הירוקה שלו, מה שלא יעזור לכלכלה שלו. כן יש בצעד כזה יתרון לישראל, משום שדגש ירוק ידחוף להגדלת צריכת הגז הטבעי של האיחוד.

אם כבר הזכרתי את ישראל, נראה שקואליצית מרכז-שמאל לא בהכרח תשנה את העמדה של גרמניה כלפי ישראל: גם ה-CDU, גם ה-SPD וגם המפלגה הירוקה בגרמניה ידידותיות לישראל. ה-SPD והירוקים כן מחזיקים בעמדות יותר יוניות בדבר סיוע צבאי, אך לא סביר לצפות להידרדרות ביחסים הבין-מדינתיים אחרי 2021. זאת כמובן בהנחה והקואליציה שתקום באמת תהיה מרכז שמאל ולא שמאל, כשבמקום לחבור ל-CDU הירוקים וה-SPD יצטרפו אל מפלגת השמאל Die Linke ויצרו קואליציה שמאלית למהדרין. במצב כזה לא רק שהיחסים המדינתיים עלולים להידרדר אלא גם העתיד הכלכלי של גרמניה. Die Linke היא מפלגת שמאל, קומוניסטית לשעבר, שתומכת בחלוקה מחדש של העושר ומדיניות סוציאליסטית נרחבת [מקור].

המשבר בפתח

גרמניה היא הלב של אירופה והיא המדינה היחידה שיש לה אינטרס גיאופוליטי ברור בהמשך קיומו של האיחוד. אולם גרמניה אינה מעוניינת לבצע את ההשקעות הדרושות בכלכלות החלשות יותר של האיחוד, חוששת שהשקעות כאלה יתבזבזו לריק ויסכנו את היציבות הפיננסית שלה. אל החלל שהותירה גרמניה נכנס ה-ECB, שעכשיו צריך, ביחד עם מועצת האיחוד, לנסות ולמנוע משבר כלכלי וחוקתי שנגרם עקב הפסיקה הגרמנית.

למה אנחנו יכולים לצפות? בטווח הקצר כנראה שהתשואות על אג״ח איטלקי ימשיכו להישאר יציבות. ה-ECB וגרמניה יטאטאו את החלטת בית המשפט, אך יותירו את הבעיות המבניות באיחוד במקומן. זה אומר שבטווח הארוך האיחוד לא יצליח לגבש תוכנית המרצה לכלכלות הפגועות שלו. תוכנית ההמרצה שנמצאת כרגע בדיונים היא בעצם תוכנית הלוואות, שקרוב לוודאי תהיה עם מרכיב ברור של השקעה ירוקה ורווחה חברתית [מקור]. גם אם גרמניה תחליט לגייס חוב ולאפשר מענקים לכלכלות מתקשות, התוצאה בתוך גרמניה תהיה התחזקות של האגף הימני ב-CDU ושל ה-AfD, שיסרבו לתמוך בעוד מענקים כאלה. גרמניה תפגע ממיתון עמוק, שכנראה יחזק את הקריאות לעוד הוצאות חברתיות. תוכנית הבראה כוללת למשק והשקעה בתשתיות לא נראת באופק, לא לגרמניה ולא לאיחוד כולו.

המשבר הפוליטי יהיה ברור יותר במזרח אירופה, שמזה כמה שנים מתרחק מבריסל ומגבש את עצמו כמרכז כוח נפרד באיחוד. פולין, אוסטריה והונגריה מסתמנות כמרכזי כוח חדשים באיחוד, מה שיצור מתיחות בינן ובין צרפת, שמעוניינת להתייצב כמנהיגה החדשה של האיחוד. סכסוכים פוליטים בין המדינות יגבילו את היכולת של האיחוד להגיב באופן אפקטיבי לרוסיה, סין וארה״ב.

ישראל חייבת מול תרחיש כזה לחזק את הקשרים שלה עם גושים אזוריים, כמו קפריסין-יוון ואוסטריה-מזרח אירופה. ככל שהאיחוד ידרדר לחוסר רלוונטיות, הגושים האלה יהפכו להיות השחקנים המשמעותיים ביבשת. עם תשתית קיימת של קשרי כלכלה, מסחר, טכנולוגיה ותרבות ישראל תוכל להבטיח שגם במקרה של התפרקות האיחוד, היא תוכל במהירות לגבש הסכמי סחר ושיתופי פעולה אסטרטגים עם הגושים שיחליפו אותו. בנוסף כפי שכבר ציינתי בפרק על משחקי הגז של מצרים, למזרח אירופה יש אינטרס אסטרטגי ברור באספקת גז ממזרח הים התיכון כאלטרנטיבה לגז הרוסי. ישראל צריכה לקדם את ההקמה של התשתית שתאפשר זאת, ע״י גיוס מדינות מזרח אירופה וגיוס ארה״ב. המשבר של האיחוד לא חייב להיות המשבר שלנו.




פלג 8: משבר הקורונה – ההלם הגיאופוליטי

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

דיברנו בפרק הקודם על ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה. זיהינו ארבע תגובות הלם שהמשבר יוצר בכלכלה: הלם ייצור, הלם צריכה, הלם אשראי והלם חדלות פירעון. דיברנו על המשבר שייווצר באיטליה עקב המכה לכלכלה ולתיירות ודיברנו על המשבר בארה״ב, שם חברות עם יותר מדי חובות יצטרכו להתמודד עם שוק עם מעט מדי צריכה. הפד התחיל בשבוע שעבר בהזרמת כסף ונראה שהוא כרגע הצליח להקל מעט את הלחץ באג״ח תאגידי – התשואה על אג״ח בדירוג BBB ירדה משיא של 5.56% ב-23 במרץ ל-4.94% ב-26 במרץ.

אנחנו בכל מקרה יכולים לצפות כרגע למיתון השנה, כשעסקים וצרכנים יצטרכו להתמודד עם ההשלכות החדשות של הווירוס. התכנסויות המוניות לא יהיו, אנשים יצמצמו את הצריכה שלהם עקב המכה הכלכלית של הגל הראשון וההיערכות לגל שני אפשרי בחורף. ענפי התעופה והתיירות יהיו בכל תרחיש הנפגעים העיקרים, והם לבדם בעלי משקל משמעותי בכלכלה הגלובאלית. ענף התיירות לבדו מהווה כ-10% מהתמ״ג העולמי [מקור].

אז אחרי שהבנו את ההשלכות על הכלכלה הגלובאלית, מה ההשלכות של הקורונה על הגיאופוליטיקה העולמית? אנחנו יכולים לזהות 4: ראשית, היא לוחצת מאוד את המפלגה הקומוניסטית והכלכלה הסינית, מאיימת גם על הלגיטימיות של המפלגה וגם על החיות הכלכלית של סין. שנית, היא מציאה לטאיוואן לראשונה לצאת מהבידוד הבינלאומי שלה ולהפוך את עצמה לשחקן משפיע בזירה הבינלאומית. טאיוואן התריעה על הקורונה לארגון הבריאות העולמי עוד בסוף שנה שעברה והתגובה שלה לווירוס היא דוגמה נפלאה איך דווקא שקיפות במידע ושיתוף הציבור הם כלים יעילים יותר במאבק במחלה הגישה הריכוזית של סין הקומוניסטית. שלישית, הקורונה מהווה מכה לאיחוד ולניסיון שלו להנדס זהות ״אירופית״. בשעת המשבר הזו כל אחת ממדינות האיחוד לא פנתה לעזור לשנייה ביחד, אלא פנתה לעזור לעצמה, נוטשת את האחרות. הקורונה הוא מבחן לפרויקט האירופי והוא נכשל בתגובה הראשונית. רביעית, אצלנו בשכונה – אין חדש תחת השמש: המדינות שהיו בלתי מתפקדות לפני ימשיכו לא לתפקד ואלו שכן מתפקדות ימשיכו לתפקד.

אני רוצה דווקא להתחיל אצלנו בשכונה לשם הדגשת המשמעות של הקורונה: הקורונה היא גורם לחץ על מערכת. היא לוחצת את המערכת בריאותית, חברתית, כלכלית ופוליטית. מערכת שהייתה קשיחה לפני תשרוד את הלחץ. מערכת שהייתה שבירה לפני תשבר. לכן כל-כך חשוב לנתח את המערכת, את המאפיינים שלה, בשביל לדעת מראש ממה כדאי להתרחק. הברבור השחור בסוף יגיע, אנחנו רוצים לצמצם את החשיפה אליו עד כמה שאפשר.

בשכונה שלנו המדינות שתפקדו לפני מתפקדות גם עכשיו. רובן של מדינות ערב נמצאות כרגע בעוצר כללי כמו בישראל. רובן עצרו תנועה מחו״ל, ביטלו בתי ספר ואוניברסיטאות והתקהלויות במסגדים. אצל העניות יותר יש מחסור בערכות בדיקה: לדוגמה שיעור הקטלניות במצרים ואלג׳יריה עומד על כ-6%, מה שמעיד כנראה על מחסור בערכות בדיקה. מבלי שיודעים את מספר הנדבקים האמתי, אחוז הקטלניות נראה גבוה יותר באופן חריג. שכנתנו במזרח ירדן קיבלה ב-22 במרץ עוד 21 אלף ערכות בדיקה והיא כרגע עומדת על שיעור קטלניות של 0.4%. היא התחילה בעוצר באמצע מרץ, בודדה חולים ומארחת אותם באתרי נופש, בדומה למלוניות קורונה כאן [מקור]. במפרץ כמובן המשאבים הרבים של הנסיכויות מאפשרים להן לערוך עשרות אלפי בדיקות (איחוד האמירויות לבדו ביצע עד אמצע מרץ כ-125 אלף בדיקות) ולטפל בחולים. סעודיה אף הגדילה לעשות וסגרה את מכה ומדינה לחג׳, בשביל למנוע הדבקה המונית [מקור].

Screenshot 2020-04-01 at 18.04.11

Screenshot 2020-04-01 at 18.04.34

לעומת המדינות האלו, המדינות הערביות המתפקדות, אלו שהיו בכאוס לפני ממשיכות בו גם עכשיו. לבנון, עיראק, סוריה, תימן – במדינות האלה אין ממשלה מתפקדת שיכולה לתאם צעדים לצמצום ההפצה של המחלה או בדיקות לאיתור נדבקים. לבנון לדוגמה נכנסה למשבר הקורונה אחרי שהכריזה על חדלות פירעון על חובותיה ועם משבר פוליטי שנמשך כבר מספר חודשים. על-אף שהממשלה הכריזה על עוצר רבים מפרים אותו, ממשיכים להפיץ את המחלה [מקור]. מערכת הבריאות בלבנון הייתה במחסור בציוד רפואי עוד לפני המשבר עקב הקשיים הכלכליים של המדינה [מקור] וקפיצה במספר החולים תביא לעומס אדיר על מערכת הבריאות במדינה. מדינת ישראל עלולה לראות לחץ פליטים בגבול הצפוני שלה, פליטים שינסו לברוח ממרכזי המחלה בערים הגדולות של ביירות, טריפולי וצידון. כדאי שממשלת ישראל כבר עכשיו תתגבר את הסיורים על הגבול עם לבנון ותהיה מוכנה לתאם תגובה רפואית עם הממשלה בביירות – לא לנו ולא להם יש עניין בקריסה רפואית של המדינה.

Screenshot 2020-04-01 at 18.05.53

עיראק נמצאת במצב דומה. עוד לפני הקורונה המדינה לא תפקדה עקב הפגנות ומהומות נגד הממשלה, שחיתות של הממשל ובחישה תמידית של איראן. עכשיו כשהממשלה מבקשת להגביל את תנועת התושבים הם רואים בזה צעד של מחאה פוליטית להמשיך ולהפגין. מקרה אחד יכול לספר הרבה על מה שקורה בעיראק:  ב-20 במרץ 400 אלף – 400 אלף – שיעים הגיעו לצפון בגדאד לציין את מותו של האימאם השביעי [מקור]. בהנחה שלווירוס לוקח כשבוע לדגור ועוד כשבועיים להביא אדם לאשפוז, אנחנו יכולים לצפות לגל חולים ומתים בעיראק בתחילת אפריל, גל חולים שיכה במערכת בריאות שכהודעתו של שר הבריאות העיראקי ״אין לה את היכולת לטפל במחלה״. הבעיה של העיראקים שאין להם לאן לברוח – הם מוקפים מדבר מכל הכיוונים. אפשר וחלק ינסו להתקדם לגבול עם כווית, שתצטרך לפרוש באזור כוחות ביטחון. משבר בעיראק יהיה הזדמנות לערב הסעודית להשיג מחדש השפעה במדינה, אם תנסה לתאם ביחד עם ארגון הבריאות העולמי תגובה נאותה שתכלול משלוח מסכות, מכונות הנשמה והקמת בתי חולים. בן סלמן יוכל סוף-סוף להוכיח שהוא מנהיג, לא רק ילד שמנופף עם אקדח.

מבין כל מדינות האזור מי שנפגע הכי קשה ומי שמובילה במספר החולים והמתים היא איראן, עם מעל 35 אלף חולים ועוד 2,500 מתים. בזמן שמספר המתים באיראן מתייצב, מספר החולים היומי בה עדיין גדל נכון ל-28 במרץ, עם 3,000 מקרים חדשים לעומת 2,900 ביום הקודם. הבעיה של המשטר באיראן, כמו כל משטר רודני, שיש לו רפלקס קודם כל לשקר ורק לאחר מכן לומר את האמת. בתחילת ההתפרצות ממשלת איראן הכחישה שבכלל יש התפרצות עד שבכירים בצמרת השלטון האיראנית החלו לחלות ולמות. בין המתים: יועץ קרוב למנהיג העליון, גנרל בכיר במשמרות המהפכה וחברת פרלמנט. בנוסף כ-10% מכל חברי הפרלמנט באיראן נמצאו חיובים לקורונה [מקור]. יש כבר שמועות שגם המנהיג העליון עצמו נדבק בווירוס ואלו לא חדשות טובות לו – ח׳אמנאי הוא בן 80 ולפי מספר דיווחים חולה בסרטן ושלל מחלות אחרות [מקור].

כמו את עיראק גם את איראן הקורונה פוגשת בזמן מאוד לא טוב: איראן כבר ידע מספר גלי הפגנות במדינה, הסנקציות הכלכליות של ארה״ב חונקות את הכלכלה שלה והקריסה במחירי הנפט מקשה עליה עוד יותר למצוא את המשאבים בשביל להתמודד עם ההתפרצות. על אף זאת, לא סביר שנראה את השלטון משתנה מבפנים – משמרות המהפכה עדיין שומרים על עמדת הכוח בשלטון באיראן. גם אם המנהיג העליון ימות, המשמרות ישמרו על השלטון מאוחד כלפי חוץ.

מה שאולי כן נראה הוא גל הפגנות חדשות באיראן. אזרחי איראן חגגו את ראש השנה הפרסי על אף בקשות של הנשיא להישאר בבית. גם כשהממשל איים ש-3.5 מיליון איש ימותו אם לא ישמעו להוראות, אלפי איראנים עזבו את הערים והלכו לבלות את ראש השנה ביעדי נופש פופולאריים [מקור]. גם באיראן אנחנו כנראה נראה קפיצה במספר החולים והמתים החל מאפריל. חוסר הציות של האזרחים, שנובע מחוסר אמון בשלטון, יגביר את הסבל האנושי מהמחלה. הסבל האנושי שיגרם יגביר את הזעם והתסכול של האזרחים מהשלטון, ששוב נתפס כיותר מחויב להישרדות של עצמו מאשר לרווחת האזרחים. כרגע הפחד מהווירוס כנראה מונע מהמונים לצאת ולהפגין נגד המשטר, אך זה ישתנה ברגע שהמשבר יחלוף. האם נראה את סופו של משטר האייתוללות בגלל הפגנות המוניות? קשה להאמין. אך אנחנו בהחלט הולכים לראות גל חדש של אי-סדר שישטוף אותה, את עיראק ולבנון.

חשוב לשים לב אבל שהמדינות שלא תפקדו לפני ימשיכו לא לתפקד. אלו שתפקדו ימשיכו לתפקד. אנחנו כנראה נראה תמונות קשות מעיראק, לבנון, איראן, סוריה – אך לא סביר שנראה מדינה יציבה מתמוטטת בגלל המחלה. המחלה היא כן הזדמנות לערב הסעודית לחזק את מעמדה כמנהיגה, אם תשכיל לנצל את משאביה בשביל לעזור למדינות האזור. גם ישראל יכולה להציע עזרה למדינות סביב ברגע שתסיים לטפל במשבר אצלה, עזרה שיכולה להיות עם מסכות, ערכות בדיקה ותרופות. יש כאן הזדמנויות, יש כאן עוד גורם של אי-יציבות שיערער עוד יותר את המדינות המעורערות גם ככה, אך לא מהקורונה מגיע האיום הכי גדול על יציבות האזור. אותו דבר אי אפשר להגיד על מקום אחר – סין ומזרח אסיה.

הסוף של Made in China

עבור סין משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול על המפלגה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 המפלגה הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב. המפלגה צריכה עכשיו לא רק להשקיע מאמצים עצומים בשביל להשקיט את האוכלוסייה אצלה ולהציל את הכלכלה ממיתון עמוק, אלא גם לשנות את הנרטיב הגלובאלי כך שלא יופנה נגדה ברגע שכל המשבר הזה יסתיים.

בשביל להבין את הלחץ על המפלגה בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות [מקור]. אחת השאלות הגדולות שעדיין קיימות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.

הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות קודם כל פוגע בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. עם ההתפרצות המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה בכלל ושל שי ג׳ינפינג בפרט. שוב, מקרה אחד יכול לספר לנו הרבה: חבר בכיר בקבוצת ״הנסיכים״, אליה גם שי שייך, חש מספיק אומץ אחרי הכישלון בהתמודדות עם הקורונה שהוא פרסם מאמר בו הוא קורא לשי ״ליצן לבוש בגדי קיסר״ שצריך להסתלק לפני שיעשה נזק רב מדי למדינה [מקור]. המאמר כמובן הוסר מהרשת מספר ימים אחרי שפורסם ואם אתם תוהים – כן, האיש נעלם.

המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה את עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות [מקור]. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והצפי הוא שהכלכלה הסינית לראשונה מאז המהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳ תתכווץ ברבעון הראשון של 2020. בנק סיני אחד כבר עדכן את הצפי לצמיחה של הכלכלה ל-2020 מ-6.1% ל-2.6% [מקור].

מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? ראשית, צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה. בנוסף, צמיחה של 2.6% משמעותה שהמפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה. כזכור המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע [מקור]. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.

לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים [מקור], וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן [מקור]. המשמעות של צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה היא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.

להתראות לסין

סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.

נתחיל בסיכון. סין מזה כמה שנים רואה את העזיבה של חברות ועסקים ממנה. עם ההתפתחות הכלכלית שלה מחיר העבודה בה עלה ועסקים החלו לחפש את המקום הזול הבא לייצר בו. מאז שטראמפ פתח בסכסוך הסחר עם סין ב-2018 אל השיקול הכלכלי התווסף שיקול של אי-וודאות – עסקים לא ידעו מתי יופסקו המכסים אם בכלל והעדיפו להעביר את קווי האספקה שלהם במקום להיות תלויים במשחקי הכוח של וושינגטון ובייגי׳ן. חברות רבות לכן העבירו את העסקים שלהן למדינות אחרות: ווייטנאם, תאילנד, הודו, מקסיקו ועוד, כל מדינה עם עלות עבודה נמוכה וממשלה יציבה פחות או יותר.

הקורונה עכשיו מוסיפה שיקול נוסף לעסקים שעדיין לא יצאו – סיכון. בייג׳ין ניסה להסתיר התפרצות של מחלה אצלה, נכשלה בלטפל בה והשביתה את רוב המשק שלה. לכאורה המצב הזה לא היה אמור לקרות, כי בייג׳ין כבר עשתה את כל הטעויות האלה כשנכשלה בלטפל במשבר ה-SARS אצלה [מקור]. מה מבטיח שהיא לא תכשל גם בטיפול במחלה הבאה? ומה אז יעשו חברות עם קווי אספקה במדינה? שוב יתקעו בלי מוצרים?

הקורונה גם מדגישה את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין [מקור]. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין [מקור]. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.

Screenshot 2020-04-01 at 18.06.33

מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין כבר איבדה הרבה מהכוח הרך שלה בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.

אחרי שהמשבר הסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.

מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודם מחזקים את הכלכלות המקומיות שלהם. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה [מקור]. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה [מקור]. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.

הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.

ההזדמנות לטאיוואן

מי שכנראה תרוויח מהמשבר הנוכחי היא סין האחרת – טאיוואן. כבר עסקתי בעבר באי הקטן על 23 מיליון תושביו בקיסר אדום. טאיוואן מציגה אלטרנטיבה לעם הסיני עם שלטון דמוקרטי ושוק חופשי משגשג. התגובה של טאיוואן להתפרצות מראה שגם ממשלות דמוקרטיות יכולות להגיב במהירות ויעילות למשבר מבלי להצטרך לבידוד הכפוי של תושבים.

טאיוואן עוד הגדילה לעשות כשהייתה הראשונה להתריע על הווירוס החדש לארגון הבריאות העולמי כבר בסוף דצמבר 2019 [מקור] ומאז פרוץ המשבר מציעה למדינות שונות להיעזר בניסיון שלה בשביל להתמודד איתו. טאיוואן גייסה את התעשייה הפרטית שלה בשביל להגדיל את הייצור של ציוד רפואי, בעודה מאפשרת שקיפות מידע לאזרחים כדי לדעת אם הם נדבקו או לא. תהליך סינון דיגיטלי בשדות התעופה אפשר לטאיוואן בזריזות לסנן אנשים שהם בסיכון גבוה יותר להיות נשאים ולבודד אותם משאר האוכלוסייה. היא גם התחייבה להתחיל לשלוח לארה״ב כ-100 אלף מסיכות בשבוע ברגע שהאספקה אצלה תתייצב [מקור].

עוד לפני משבר הקורונה טאיוואן נהנתה מיחס חם יותר מוושינגטון, יחס שנבע בעיקר מרצון ללחוץ את סין באחת הנקודות הכי כואבות לה. עכשיו טאיוואן מרוויחה יחס חם מארה״ב והעולם מצד עצמה בלבד: היא מזכירה לעולם שיש עוד סין, סין דמוקרטית ומתקדמת טכנולוגית שבמשך שנים הורחקה מגופים בינלאומיים כולל האו״ם וארגון הבריאות העולמי. ההתעקשות של ארגון הבריאות העולמי לא לצרף את טאיוואן לשורותיו, לא להיעזר בה, כנראה תפגע יותר בו: ארה״ב תמשיך לתמוך בקידום המעמד הבינלאומי של טאיוואן. יפן גם היא תתמוך בחיזוק טאיוואן כמשקל נגד וכמנוף לחץ לסין. ההתנגדות של ארגון הבריאות העולמי לצרף לשורותיו מדינה מתקדמת שיש לה ניסיון רב בטיפול במשבר הוויראלי הנוכחי ומשברים דומים היא שטות, שתכניס אותו תחת לחץ מצד ארה״ב ויפן.

טאיוואן תמשיך ותמנף את היחס החיובי מצד הקהילה הבינלאומית בשביל להוציא את עצמה מהבידוד הדיפלומטי שלה ולקדם קשרים כלכלים חדשים עם מדינות דרום מזרח אסיה ואירופה. הודות לעובדה שהיא כבר שנים מחזיקה באסטרטגיה הרואה בדרום מזרח אסיה את העתיד של טאיוואן [מקור], היא ממוקמת בעמדה מצוינת לעזור ליפן, ארה״ב ואירופה להעתיק את קווי הייצור שלהן מסין לאזור. כל ניסיון של סין לנסות ולמנוע את עלייתה של טאיוואן, כל ניסיון שלה לאיים על טאיוואן, תיתפס כמה שהיא – בריונות. עם הכוח הרך שלה בשפל ותדמיתה פגועה לסין לא יהיה אותו משקל להכתיב למדינות אחרות כיצד לנהוג במדינה הסינית שדווקא טיפלה כראוי במשבר עוד בתחילתו.

האם נראה הכרה בינלאומית בטאיוואן? אינני חושב. האם נראה אותה מתקבלת חזרה לארגונים בינלאומיים, כולל האו״ם? כן וודאי. זו שעתה היפה של טאיוואן והיא תצא מהמשבר הזה לא רק עם הצלחה בהתמודדות עם המחלה אלא גם עם מעמד בינלאומי איתן יותר.

להתראות אירופה

אז דיברנו על השכונה שלנו, על סין ועל טאיוואן. נותר לנו עוד מקום אחד לעסוק בו: האיחוד האירופי. האיחוד האירופי תמיד היה פרויקט מוזר – הוא התחיל כניסיון צרפתי לשמור על הדומיננטיות הפוליטית של צרפת באירופה, המשיך לפרויקט גרמני לשמור על הדומיננטיות הכלכלית של גרמניה באירופה וכעת הוא נראה כמו ניסיון מוזר לחבר ביחד עמים רבים ושונים תחת דגל אחד ומטבע אחד.

אולם הבעיה האמתית של האיחוד היא לא המטבע או החוב או הסחבת הביורוקרטית. יש מדינות רבות שסובלות מכל אלה. הבעיה האמתית של האיחוד שאין זהות ״אירופית״ שתחבר את כל העמים ביחד במטרה משותפת ובתחושת אחווה משותפת. זה זול לדבר על ״אחראיות קולקטיבית״ כשהיא אינה נדרשת. אך כשהיא כן? כשהגרמני נדרש לשלוח כסף וציוד לאיטלקי? או הפולני לספרדי? אז האחראיות הקולקטיבית מתרסקת אל קרקע המציאות והזהות האירופית מסולקת בשביל הזהות הלאומית.

משבר הקורונה היה יכול להיות שעתו היפה של האיחוד. אחרי שנים רבות כל-כך של חוב משתק, של מיתון כלכלי, של תחושת משבר, האיחוד היה יכול באמת להתאחד נגד אויב משותף. הוא היה יכול לשלוח אספקה ורופאים לאיטליה, לתאם מדיניות אחידה נגד הווירוס ואולי אף לנקוט עמדת מדיניות חוץ שתהיה שונה מזו של סין וארה״ב ותכריח את שתי הכלכלות הגדולות בעולם להפסיק להפנות אצבעות זו לזו ובמקום זה לעבוד ביחד למצוא תרופה למחלה.

במקום איטליה וספרד נותרו להגן על עצמן בעוד גרמניה וצרפת אסרו על ייצוא ציוד רפואי משטחן [מקור]. הבנק האירופי אכן העמיד 820 מיליארד דולר לטובת רכישות אג״ח של מדינות, אך הוא עשה את זה לא כדי לעזור לאיטליה – אלא כדי להציל את עצמו. כפי שהראתי ב״פצצה איטלקית״ חדלות פירעון של איטליה תאיים למוטט את כל גוש האירו. אז הבנק האירופי המרכזי התחייב לקנות אג״ח איטלקי בשביל למנוע פאניקת משקיעים והתרסקות של איטליה.

במקביל לכסף שהעמיד הבנק האירופי המרכזי, האיחוד אינו מצליח להגיע להסכמה בנוגע לתוכנית המרצה לכולו. מדינות הדרום מעוניינות לגייס אג״ח קורונה בשביל לתת להשקיע בכלכלות שלהן. מדינות הצפון, כמו גרמניה והולנד, מעוניינות שלא לגייס חוב מיותר. הן כמובן נוקטות בגישה הזו בעודן מגייסות חוב בשביל עצמן: גרמניה אישרה תוכנית המרצה בסך 810 מיליארד דולר שתמומן כולה ע״י גיוס אג״ח [מקור]. כלומר גרמניה מוכנה לגייס חוב בשביל תוכנית המרצה, כל עוד זה נוגע אליה. מה בנוגע לשאר אירופה? בהצלחה לה.

האיחוד לא נכנס למשבר הזה במצב טוב: החוב האיטלקי היה גבוה מדי, החוב הספרדי גבוה מדי, אירו-סקפטיות הייתה בעלייה. עכשיו איטליה רואה את עצמה כמי שננטשה ע״י שאר אירופה, האיחוד אינו מצליח לייצר תגובה אחידה למשבר או אפילו להשלכות הכלכליות שלו. הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד, גרמניה, כנראה תראה מיתון משמעותי עקב ירידה בביקוש בסין ובארה״ב, שני יעדי הייצוא הגדולים שלה. אם גרמניה תחווה מיתון היכולת של כלל האיחוד לעזור לחברות המתקשות תקטן, משום שגרמניה היא המקור התקציבי העיקרי של הבנק האירופי המרכזי.

האיחוד כמובן עדיין יכול לנסות ולהגיע לתגובה משותפת למשבר, לעזור לחברות המתקשות בו ולנסות וליצור תוכנית המרצה כלל אירופית. האיחוד כבר אישר עזרה בסך 50 מיליון אירו לרכישה וייצור של ציוד רפואי לאיטליה [מקור]. משלוח ציוד גם אושר לספרד, ביחד עם עזרה פיננסית לעסקים שם בסך 20 מיליארד אירו [מקור]. גם אם האיחוד יצליח לתאם לבסוף תגובה ראויה למשבר הקורונה, הוא יצטרך להתמודד עם שתי שאלות: ראשית, האם גרמניה והולנד יהיו מוכנות להמשיך ולהזרים כסף לאיטליה וספרד, שיסבלו מחודשים ארוכים של מיתון עמוק אם לא משבר כלכלי ממש? בשתי המדינות יחס החוב לתוצר הוא גבוה ובשתיהן ענף התיירות מהווה מעל 10% מהתמ״ג [מקור]. גם אם נניח שהייצור והצריכה הגלובאלים יחזרו כמעט לרמה לפני המשבר, לא סביר שנראה חזרה דומה של התיירות בזמן הקרוב. עכשיו כשהמשבר בשיאו ברור שגרמניה והולנד יפתחו את הארנק. אך בעוד חודשיים כשהייצור אצלן יתכווץ? כשארה״ב וסין יחוו מיתון? האם יש להן את הרצון הפוליטי לתמוך בשתיים מהכלכלות הגדולות באיחוד גם אחרי שהמשבר יעבור? לא בטוח. מה שבטוח שרומא ומדריד ירצו עוד תקציב בשביל עצמן. מה שבטוח הוא שהבנק האירופי ירצה לצמצם את יחס החוב-תוצר. אנחנו יכולים לצפות לריבים מחודשים בין איטליה לאיחוד כשמשבר הקורונה יהפוך להיות עוד בעיה בריאותית שתנוהל ברמת היום-יום.

השאלה השנייה והחשובה יותר היא האם הלחץ שהופעל כאן על האיחוד יעודד את החברות בו לשתף פעולה באופן הדוק יותר, אולי אף לגבש רשות אירופית לטיפול במשברי בריאות, או שמא דווקא להסתמך כל אחת על יכולותיה שלה? לשאלה הזו כנראה יהיו תשובות שונות אצל חברות שונות, מה שאומר דבר אחד – האיחוד יהפוך עוד פחות מתפקד ממה שהוא היה עד כה. בזמן שסביר לצפות מגרמניה וצרפת לתמוך ברשות בריאות כלל אירופית, או רשות חירום אירופית, איטליה, ספרד והונגריה כנראה יביעו סקפטיות מהמהלך אם לא יתנגדו לו ממש. ללא הסכמה של החברות רשות כזו לא תקום, או שהיא תהיה כל-כך חלשה שהיא לא תשנה משהו, מה שיכריח בכל מקרה את המדינות להסתמך זו על זו. אם האיחוד לא יכול לספק אבל ביטחון לאזרחיו או אפילו מענה מתאים לווירוס, מה הוא כן מספק? אני מניח שנראה קולות אירו-סקפטים רק מתחזקים באיטליה, מה שעוד יותר יעצים את הסכסוך שלה עם האיחוד על רקע כלכלי.

מחשבות להמשך

מה כל זה אומר לנו בישראל? מה המצב הבעייתי של סין, ההתחזקות של טאיוואן, הערעור של האיחוד, אומרים לנו? ראשית, שהסתמכות על עצמך היא תמיד עקרון טוב. אנחנו צריכים לשאוף להיות תלויים רק בעצמנו, גם בעודנו מחפשים שיתוף פעולה בינלאומי. שנית, עסקים ישראלים יעשו לנכון להתחיל לבחון העתקה של קווי ייצור לדרום מזרח אסיה. ממשלת ישראל תעשה נכון לעזור לעסקים למצוא יצרנים וצרכנים חדשים בדרום מזרח אסיה ומקסיקו. אנחנו יכולים לשם כך להיעזר ביפנים, בדרום קוריאנים ואף בטאיוואן דרך ערוץ לא רשמי. שלישית, ערעור של האיחוד האירופי ישפיע על שוק צרכני גדול לתוצרת ישראלית. ישראל כבר פועלת להסכם סחר חופשי עם בריטניה וצריכה לחפש שווקים נוספים כחלופה לשוק האירופי. אם גנץ רוצה רשימת יעדים כשר חוץ, הנה שלושה: הסכם סחר חופשי עם איחוד מדינות מזרח אסיה, ASEAN, חיזוק קשרי המסחר עם מקסיקו בדגש על שילוב תעשיות ישראליות בשרשרות הייצור של המדינה והסכם סחר חופשי עם בריטניה.

המיתון העולמי שיגיע יביא עסקים לחפש כיצד הם יכולים לייעל את תהליכי הייצור שלהם ולהקטין עלויות. זו הזדמנות מצוינת למחקר ופיתוח בכלל, וודאי ליכולות ההיי-טק הישראלי. גם התנועה מחדש של שרשרות ייצור תהיה הזדמנות להציע לעסקים לשלב טכנולוגיות שאולי לא היו זמינות כשהקימו לראשונה את המפעלים שלהם בסין – אם זה בתחום האוטומטיזציה, מערכות מידע חכמות, מערכות ניהול דיגיטליות ועוד.

ישראל גם יכולה לתרום בתחום המאבק בווירוס הקורונה והניהול של חיי היום-יום בשגרה חדשה של מעקב מתמיד אחר הווירוס. לדוגמה זיהוי של נדבקים באמצעות מצלמות תרמיות יכול להיות פתרון יעיל למרכזי תחבורה ובילוי המוניים. מערכות חיטוי אוטומטיות לחללים ציבוריים גם הן יהיו בביקוש. בכלל אנחנו יכולים לצפות לביקוש גדול יותר ברובוטים, אם בתעשייה, במשלוחים ואפילו בחקלאות [מקור]. המשבר הזה הוא אולי איום לסין והאיחוד, אך הוא הזדמנות לחדשנות הישראלית. אני בטוח שעוד נראה אותה מפתיעה את כולנו. תודה לכם על ההקשבה.

 




פלג 1: משחקי הגז של מצרים

להורדת הפרק – קישור.

יש בדיחה שאומרת שכשמשה רבינו הוביל את בני ישראל לארץ המובטחת, הוא טעה בכיוון – במקום לפנות שמאלה לארץ זבת חלב ודבש הוא היה צריך לפנות ימינה, לארץ זבת נפט וגז. אולם היום עם תגליות הגז הגדולות במזרח הים התיכון נראה שמשה רבינו כן ידע דבר או שניים לא רק בחקלאות אלא גם בדלקים מאובנים. אם למנות רק את השדות הגדולים שהתגלו עד היום במזרח הים התיכון הרי שעתודות הגז הן, נכון ל-2019, כמעט 2 טריליון מטר מעוקב (מ״ק) של גז[1]. ישראל לבדה מחזיקה בעתודות לוויתן ותמר כמעט 900 מיליארד מ״ק, עתודות שיש בהן לספק את צרכי האנרגיה של ישראל ל-100 השנים הבאות. עודף כזה באופן טבעי מביא לרצון לייצא, להפוך את הגז מדלק עבור השוק המקומי לסחורה. אנחנו רואים את הרצון לייצוא בקרב כל מדינות אגן הים התיכון, אם ישראל, אם קפריסין, יוון או – מצרים.

השכנה מדרום מתכננת להפוך את עצמה למרכז אנרגטי במזרח הים התיכון שייצא את הגז והנפט בו לשווקים באירופה ומזרח אסיה. במבט ראשון הרעיון שלה להיות מרכז ייצוא הוא מוזר, משום שבעקבות הביקוש העצום שלה לגז, מצרים בעתיד הקרוב תצטרך לייבא גז בשביל לענות על צרכי עצמה. איך אם כך מצרים תצליח להפוך למרכז ייצוא אנרגטי, אם היא לא תוכל לספק את צרכיה בכוחותיה שלה? טוב, זה המשחק המצרי והוא חשוב גם לנו.

בפרק היום נעסוק במשחק הגז של מצרים במרחב האנרגטי של הים התיכון. נתחיל בסקירה קצרה של הרקע לכל הפעילות במזרח הים התיכון – הביטחון האנרגטי של האיחוד האירופי מול רוסיה וטורקיה. נמשיך להבנת התפקיד שמצרים יכולה לשחק כמרכז האנרגטי של הים התיכון ונסיים בניסיון להבין מה כדאי לישראל לעשות במרחב האנרגטי החדש הזה.

המטרה: אירופה

אם רוצים לייצא משהו צריכים, איך לא, מישהו שיקנה. לגז טבעי יש שני לקוחות מרכזיים: אירופה ואסיה, שייבאו ביחד כ-650 מיליארד מ״ק גז טבעי בשנת 2018[2]. השוק האסיאתי נמצא בצמיחה מתמדת, עם הכלכלות הדינמיות של דרום קוריאה, סין, הודו ודרום מזרח אסיה מניעות את הביקוש העולמי לגז טבעי בכלל ובמיוחד לגז טבעי נוזלי או גט״ן (Liquefied Natural Gas, LNG). הצמיחה הזו מושכת שחקנים ישנים וחדשים לשדרג את יכולת הייצוא שלהם למזרח אסיה. רוסיה מקימה צינורות חדשים לסין ומתקני דיחוס גז ליפן ודרום מזרח אסיה, קטאר מגדילה את יכולת הגט״ן שלה למזרח אסיה וגם ארה״ב עתידה ב-2025 להתחיל לייצא נפחים גדולים של גט״ן[3]. כולם מכוונים את עיניהם לשווקים הצומחים של מזרח אסיה.

אירופה היא שוק שונה. כן, בשנת 2018 האיחוד האירופי היה היבואן הגדול בעולם של גז טבעי, עם ייבוא של כ-360 מיליארד מ״ק[4]. גז טבעי הוא דלק מרכזי להפקת אנרגיה באיחוד האירופי, עם כ-20% מהחשמל באירופה מופק מגז טבעי[5]. אולם בניגוד לשוק האסיאתי הצומח, השוק האירופי יישאר יציב ואולי אף יצטמק במקצת, ל-300 מיליארד מ״ק עד 2050[6]. הצפי הוא שאסיה עתידה לעקוף את האיחוד האירופי ולהפוך להיות צרכנית הגז הגדולה בעולם[7], מותירה את האיחוד במקום השני והרחק מאחור.

מקום שני בשוק הגז הוא חדשות רעות לאיחוד האירופי. אתם מבינים לאיחוד יש שני מקורות מרכזיים לגז טבעי – רוסיה ונורבגיה[8]. בעבר, כשהצריכה מאסיה הייתה נמוכה וכמוה יכולת הייצוא למזרח של רוסיה, מוסקבה הייתה תלויה באיחוד באותה מידה שהוא היה תלוי בה. האיחוד היה השוק המרכזי, השוק היחיד, לרוב הגז הרוסי. אולם מאז 2008 מוסקבה מגוונת את יעדי הייצוא שלה, מקימה צינורות חדשים לסין ומתקני הנזלת גז על חוף האוקיינוס השקט. עם יכולת להפנות את הגז לאירופה או אסיה, רוסיה תהיה פחות תלויה באיחוד. גז שהיא לא תמכור לאיחוד היא תוכל למכור באסיה. הגמישות הזו תאפשר לה להשתמש באנרגיה ככלי מינוף, לדוגמה בשביל ללחוץ את האיחוד להסיר את הסנקציות שהוטלו על מוסקבה בעקבות סיפוח חצי האי קרים. לדוגמה מוסקבה תוכל לטעון שעקב ״קפיצה בדרישה״ באסיה היא חייבת להפנות גז מהשוק האירופי לאסיאתי, בדיוק באמצע החורף באירופה. היא גם לא חייבת ממש להפנות – די באיום מרומז על סגירת צינור הגז בשביל להשפיע על החישוב האסטרטגי של האירופים.

המצב במיוחד חמור בקרב מדינות מזרח אירופה, שכולן מייבאות כמעט 100% מהגז הטבעי שלהן מרוסיה. הודות לתשתית מימי ״קיר הברזל״ מזרח אירופה מחוברת אנרגטית למוסקבה, החל במדינות הבלטיות של אסטוניה, ליטא ולטביה וכלה במדינות הבלקן כמו סרביה, צפון מקדוניה ויוון. התלות המוחלטת שלהן בגז הרוסי הופכת אותן לנקודת חולשה לאיחוד, נקודה שמוסקבה יכולה ללחוץ בשביל לזרוע חוסר הסכמה בקרב ההנהגה בבריסל. אם האיחוד ירצה לעמוד באופן אפקטיבי מול מוסקבה הוא יהיה חייב לפתור את מונופול הגז הרוסי במזרח אירופה.

נוסף על החופש האסטרטגי שרוסיה מקבלת מירידת חשיבותו של האיחוד, הייצור המקומי באיחוד עצמו דועך. יצרנית הגז המובילה ביבשת היא נורבגיה, שמספקת כחמישית מכל הגז באיחוד. הנורבגים עצמם מעריכים שעד 2035 תפוקת הגז שלהם תקטן בבין חצי לשליש, כתלות בגילוי והפקה משדות חדשים. אם לשים את זה במספרים מוחלטים הרי שבתרחיש הגרוע ביותר תפוקת הגז בנורבגיה תקטן בחצי בין 2025 ל-2035, מ-120 מיליארד מ״ק ל-60 מיליארד מ״ק ב-2035[9]. כלומר אם האיחוד לא יחפש מקורות גז חדשים, הוא עלול למצוא עצמו תלוי יותר ויותר ברוסיה בדיוק כשזו זוכה לחופש פעולה גדול יותר מולו הודות לעלייתה של אסיה.

ממי האיחוד יוכל לייבא? אפשרות אחת היא ארה״ב. החל מ-2025 ארה״ב תוכל לייצא 140 מיליארד מ״ק גז טבעי נוזלי בשנה, כמעט מחצית מכלל הצריכה של האיחוד[10]. הודות למהפכת פצלי השמן ארה״ב היא כיום יצרנית הגז הגדולה בעולם והיא תמשיך להיות כזו אל תוך 2030, גם כאשר תפוקת הנפט מפצלי השמן תקטן[11]. אולם האיחוד לא יכול לסמוך רק על ארה״ב. ראשית, האיחוד הוא לא השחקן היחיד בשוק. גט״ן אמריקני יכול ומגיע גם לאסיה, כשיצרנים אמריקנים יכולים להפנות את הגז לשוק עם המחיר היותר גבוה. האיחוד ירצה לגוון את מקורות הייבוא שלו בשביל למנוע מונופול אמריקני בשוק הגז. שנית, גט״ן אמריקני רלוונטי יותר לכלכלות של מערב אירופה, שיחליפו את הגז הנורבגי בגז אמריקני. עבור הכלכלות של מזרח אירופה נדרש פתרון קרוב יותר, פתרון שיוכל להתחרות במחירי הגז הרוסי.

הפתרון שהאיחוד הגה הוא ״מסדרון הגז הדרומי״ במסגרת אסטרטגית ביטחון האנרגיה שלו[12]. הרעיון הוא להקים סדרה של תשתיות שיחברו בין מזרח אירופה למרכזי הגז בים הכספי ובים התיכון בשלושה נתיבים מרכזיים: גז מהים הכספי יעבור דרך טורקיה, גז מישראל וקפריסין דרך צינור ה-EastMed ובנוסף דרך מצרים בצורת גט״ן. בעזרת שלושת הנתיבים האלו האיחוד ימלא את הפער שייווצר עקב דעיכה בייצור הנורבגי ויבטיח גיוון של מקורות הגז שלו הרחק מרוסיה. או כמעט הרחק.

בשנים האחרונות טורקיה נוקטת בעמדה אסטרטגית עצמאית ולעיתים עוינת לאיחוד האירופי. במסגרת העמדה הזו טורקיה לא פעם משתפת פעולה עם רוסיה בשביל השגת מטרות משותפות. במסגרת ״מסדרון הגז הדרומי״ גז מהים הכספי יעבור דרך טורקיה, שתוכל אם תרצה לשבש את האספקה שלו. הגדלת התלות של האיחוד בשחקן כמו טורקיה תפגע בביטחון האנרגטי שלו, לא תשפר אותו. לכן האיחוד צריך את הגז ממזרח הים התיכון בשביל לוודא שיש לו משקל נגד לטורקיה ולגז מהים הכספי. ״המסדרון הדרומי״ בעצם ייצור שני מסדרונות: אחד דרך טורקיה ואחד דרך דרום מזרח הים התיכון. וכאן נכנסות ישראל, קפריסין ומצרים.

מזרח אנרגטי חדש

מזרח הים התיכון עונה לשתי בעיות של האיחוד: הוא קרוב למזרח אירופה והוא לא נמצא בתחום ההשפעה של טורקיה או רוסיה, לא כרגע לפחות. בדרך כלל כשמדברים על הרלוונטיות של הים התיכון לאירופה משווים את סך כל העתודות באזור לסך כל הצריכה של אירופה, אך זה לא נכון מבחינה אסטרטגית. אסטרטגית הגז ממזרח הים התיכון יופנה למזרח אירופה והוא מכיל די ויותר עתודות גז לאזור. ההערכה היא שמזרח הים התיכון מכיל עתודות גז בהיקף של כ-3.5 טריליון מ״ק[13], מספיק בשביל לענות על הצריכה של מזרח אירופה ל-60 השנים הבאות[14]. השאלה היא כיצד לייצא את הגז אליה.

הדרך הראשונה וזו שמקדמות ישראל, קפריסין ויוון היא צינור EastMed שירוץ ממאגר לוויתן מערבית לישראל, דרך קפריסין וכריתים ליוון ומשם לדרום איטליה. מאיטליה הגז יוכל לזרום לבלקנים ומזרח אירופה וכמו כן לגרמניה ושאר היבשת. יש אבל שתי בעיות עם הפרויקט: ראשית, העלות המוערכת שלו היא כ-7 מיליארד דולר, סכום גבוה בעידן של מחירי גז ברצפה. הירידה במחירי הגז נובעת מעודף ייצור בארה״ב, עודף שרק ימשיך הודות לתעשיית פצלי השמן. בעידן של מחירים נמוכים קשה יהיה לגייס את הכסף לצינור גם עם השיקולים האסטרטגים. שנית, אורכו של הצינור יהיה כ-1,900 קילומטר ויונח בעומק של עד 3 ק״מ בים. מדובר באתגר טכני מורכב שמעיב על הפרויקט. 7 מיליארד דולר עלול להיות המחיר ההתחלתי, לא הסופי שלו.

הדרך השנייה ליצוא הגז היא ע״י הנזלתו ושליחתו בספינות למתקנים באיטליה, קרואטיה ויוון. הנזלת הגז תאפשר גם ייצוא שלו למזרח אסיה, הודו ופקיסטן, שיוכלו לגוון את המקורות שלהם מעבר למפרץ הפרסי וארה״ב.

בנתיב ההנזלה מצרים כבר עומדת מוכנה. למצרים שני מתקני הנזלת גז בדלתא של הנילוס בצפון המדינה עם יכולת תפוקה של כ-20 מיליארד מ״ק של גז[15]. לפני 2015 מצרים ייצאה גט״ן אל אירופה, מזרח אסיה, הודו ופקיסטן. אולם בעקבות ירידה בתפוקת הגז משדות קיימים ועלייה בצריכה, מצרים נאלצה החל מ-2015 לעצור את הייצוא ואף לייבא גט״ן בשביל לענות על צרכי השוק המקומי[16]. כיום, ב-2020, למצרים יש שוב עודף גז והצפי הוא שבין 2020 ל-2025 מצרים תחזור לייצא גז. אולם, אחרי 2025 הביקוש שוב יעקוף את ההיצע ומצרים תאלץ מחדש לייבא גז ממדינות אחרות[17]. לכאורה העתיד של מצרים כמרכז אנרגיה הוא קצר, קצר מאוד. רק לכאורה אבל.

למצרים יש שני יתרונות שלא קשורים לתפוקת הגז המקומית: היא נמצאת במיקום גיאוגרפי מצוין ויש לה את התשתית לנצל אותו. כמו כל סחורה אחרת מחיר הגז מושפע מהמרחק והמאמץ שנדרשים לשנע אותו. מצרים קרובה לשני השחקנים הגדולים בשוק גז: היא קרובה לדרום אירופה ודרך תעלת סואץ להודו ומזרח אסיה. היא וודאי קרובה יותר מארה״ב והודות למתיחות במפרץ הפרסי אספקה ממצרים בטוחה יותר מאספקת גז מקטאר. למצרים יש גם את התשתית לשנע גז ונפט ממזרח למערב וממערב למזרח. הזכרתי את שני מתקני ההנזלה בצפון המדינה וישנו קו SUMED, מהים התיכון לתעלת סואץ שמאפשר שינוע מהיר יחסית של דלקים מרוסיה למזרח אסיה ומהמפרץ הפרסי לאירופה. אם מצרים תקים מתקן הנזלה נוסף על שפת הים האדום היא תוכל במהירות להפנות מחדש גז בהתאם לביקוש, אם לאירופה או אסיה. היתרונות הכלכליים במעמד החדש הם ברורים: מצרים תוכל להבטיח זרם קבוע של כסף זר וגז אליה, מפנה חלק מהגז לצריכה מקומית ואת היתר לייצוא. כלומר למצרים יש את הבסיס להיות מרכז ייצוא אנרגטי. היא רק צריכה להבטיח לעצמה מקורות. כאן ישראל וקפריסין נכנסות לתמונה.

אוכלוסיית שתי המדינות ביחד קטנה פי 10 מאוכלוסיית מצרים והיחס יישאר כזה אל תוך המאה ה-21. לשתי המדינות יהיו לכן עודפי גז שהן ירצו לייצא. לשתיהן אין מתקני הנזלה ואין שום קו קיים שמחבר ביניהן לאירופה. גם אם יצליחו לממן את קו ה-EastMed, הקיבולת המקסימאלית שלו תהיה כ-10 מיליארד מ״ק בשנה, בערך התפוקה הצפויה משדה אפרודיטה הקפריסאי בלבד. יש לנו עוד תפוקה מלוויתן ותמר שצריך לייצא. מצרים היא התשובה.

המצרים ממקמים את עצמם כפתרון פשוט, מהיר ומקביל ל-EastMed. בזמן שישראל וקפריסין מנסות להקים את הקו, הן יכולות לייצא גז קיים למצרים שתמכור אותו כגט״ן. המצרים כבר הגיעו להסכמות עם ישראל וקפריסין להקמת קווי גז שיחברו את שדות הגז שלהן למערכת המצרית. בתוכנית המצרית יוקמו שני קווים, אחד מקפריסין ואחד מישראל, שיתחברו אל מתקני ההנזלה בצפון המדינה. מצרים תקנה את הגז מישראל וקפריסין במחיר נמוך ע״י חתימת חוזים ארוכי טווח ואז תמכור אותו כגז מונזל במחיר גבוה יותר. את ההפרש תוכל להכניס לכיסה וכך תשיג בו זמנית אספקה יציבה וזולה של גז לשוק המקומי וגז לצרכי ייצוא.

כמובן שבתור ישראלים התוכנית המצרית צורמת לנו – למה שלא נסלק את המתווך ונייצא את הגז בעצמנו? טוב, היו תוכניות להקמת מתקן הנזלה בחופי ישראל אך הן בוטלו עקב התנגדות ציבורית. נכון לאמצע 2019 חברות דלק ונובל אנרג׳י שוקלות הקמת מתקן הנזלה צף עם קיבולת של בין 3 ל-6.9 מיליארד מ״ק לשנה[18]. השאלה מה תהיה עלות הנזלת הגז במתקן והיכולת שלו לפעול גם במזג אוויר סוער, מה שיקרה בדרך כלל בחורף, בדיוק בזמן בו הביקוש לגז טבעי גדל. הקמת קו עד מזרח אסיה כמובן לא באה בחשבון משיקולים כלכלים, פוליטיים וביטחוניים ומכאן שהאפשרות היחידה לייצוא הגז שלא דרך מצרים יהיה ה-EastMed, שהוא כפי שציינתי פרויקט בעייתי גם משום עלותו הגבוהה וגם משום מורכבותו הטכנית. אני לא אומר שלא אפשרי שיקימו אותו או שלא יקימו אותו, רק שאתם לא רוצים לשים את כל התקוות שלכם עליו. מה גם שגם אם הוא יקום, עדיין יהיה עודף גז לייצוא. מצרים לכן היא פתרון מצוין לייצוא הישראלי, גם אם זה אומר שיש מתווך בדרך.

אבל אם נסתכל מעבר לאינסטינקט הישראלי של ״דופקים אותי״, הפיכת מצרים למרכז אנרגיה מקומי טובה לישראל גם בהיבט הגיאופוליטי. לא רק מפני שהיא תביא יציבות כלכלית למדינה הערבית הגדולה בעולם ותהדק קשרים כלכלים בינינו לשכנינו, אלא גם מפני שהיא תביא את מצרים במסלול התנגשות עם יריב אסטרטגי חדש לנו: טורקיה.

טורקיה נגד מצרים

במונחים של ייבוא גז טורקיה היא ענק אזורי – נכון ל-2018 טורקיה ייבאה כמעט חמישים מיליארד מ״ק של גז, מחצית ממנו מרוסיה. כמו האיחוד האירופי גם טורקיה תלויה בגז מרוסיה, אולם בניגוד לאיחוד טורקיה גובלת במה שמסתמן כמרכז אנרגטי חדש – מזרח הים התיכון. תוסיפו לחישוב האסטרטגי את ההתנהגות הבריונית של אֶרְדוֹאָן וקיבלתם שחקן שמחפש נתח אנרגטי בים התיכון ולא בוחל באמצעים. טורקיה כנראה גם מבינה את המהלך האסטרטגי של האיחוד לחפש נתיבים אלטרנטיביים לטורקיה להזרמת נפט וגז אליו. אם מצרים תבסס את עצמה כמרכז אנרגיה אזורי, אם יוון תוכל להבטיח קו אספקה עוקף טורקיה אל מזרח אירופה, הכוח האסטרטגי של טורקיה יקטן.

טורקיה לכן פועלת בשנים האחרונות לבסס את השפעתה באזור ולהכריח את המדינות השונות להכניס אותה לשולחן המשא ומתן. הצעד האחרון שלה בתחום היה בסוף 2019 כשחתמה עם הממשלה הלאומית של לוב הסכם המשרטט מחדש את הגבולות הימיים בין המדינות, מספח חלקים מהאזור הכלכלי של יוון לטורקיה ולוב ובאופן מאוד נוח מכניס את התוואי המוצע של ה-EastMed תחת חסות טורקית. הטורקים מנסים לאותת עם המהלך הזה שהם לא יהיו מוכנים להישאר מחוץ לתמונה בכל הקשור לגז ומצפים, כראוי למדינה גדולה, שגם קולם ישמע.

המהלך הלא נכון מול האגרסיביות הטורקית הוא להיכנע לה ולהכניס אותה לשולחן. אחת הסיבות שמלכתחילה האיחוד האירופי מתעניין באזור הים התיכון הוא כחלופה לקווי הגז העוברים דרך טורקיה. תכניסו את טורקיה והרסתם את החישוב האסטרטגי. יותר מזה, טורקיה אינה שחקן ידידותי לישראל והיא משתמשת בכוח בשביל לנסות ולכפות את רצונה על שחקנים אחרים. היום זו קפריסין שטורקיה קודחת במים שלה – ומחר? אם לנסח מחדש את אמרתו הידועה של צ׳רצ׳יל, ישראל לא יכולה להאכיל את טורקיה במדינות קטנות יותר בתקווה שהיא תהיה אחרונה. אנחנו חייבים לעמוד מול האיום הטורקי ולהבטיח את המשך הפיתוח של שדות הגז במזרח הים התיכון ללא עיכובים מצידה. השאלה היא כיצד.

הצי הטורקי גדול מהצי הישראלי והיכולת שלנו להקרין כוח בזירה הימית מוגבלת משום הנחיתות המספרית שלנו. התעצמות של הצי הישראלי היא אכן צו השעה, אך בניית צי ימי היא יקרה וארוכה. ספינות ״סע״ר 6״ החדשות של חיל הים עולות כל אחת כ-420 מיליון דולר וכל אחת מהן לוקחת כ-5 שנות בנייה. במחיר הזה ישראל יכולה לקנות כחצי טייסת של מטוסי ״אדיר״ (F-35). יש דרכים להתגבר על הקשיים האלו ואגע בהם בהמשך אך בטווח הקרוב הן לא משנות – אנחנו חלשים יותר בזירה הימית מול הטורקים.

למזלנו – וזה מוזר להגיד מזלנו בהקשר הזה – מצרים הקדישה שנים לבניית כוחה הימי. עם 319 ספינות, כולל משחתות, ספינות טילים וצוללות, מצרים יכולה להתמודד עם הצי הטורקי. האינטרס האסטרטגי של מצרים הוא בהפניית הגז בים התיכון אליה כמרכז אנרגטי חדש. בשיקול האסטרטגי שלה ל-EastMed אין משקל, אך מאוד אכפת לה מה יקרה אם קפריסין לא תצליח לפתח את שדות הגז שלה או שישראל וקפריסין יאלצו להפנות את הצנרת לטורקיה במקום למצרים. כניסה טורקית לאזור בהכרח תביא לתחרות אסטרטגית בין שתי המדינות, תחרות שישראל תרוויח ממנה.

איך? ראשית, ישראל תוכל להעמיק את שיתוף הפעולה בין חיל הים לצי המצרי, הקפריסאי והיווני. יוון, קפריסין ומצרים כבר קיימו תרגילים ימיים בעבר, האחרון בנובמבר 2019. ישראל יכולה וצריכה להשתתף בתרגילים כאלה ולהעמיק את שיתוף הפעולה בין הציים, אם ע״י שיתוף מודיעין, סיורים משותפים ועזרה לספינות במצוקה. חזית ימית אחידה תרתיע את טורקיה מהמשך הפעולות התוקפניות שלה.

שנית, בשביל להבטיח את קיום ההסכם שחתמה עם לוב טורקיה התחייבה לשלוח כוחות וציוד צבאי לעזור לממשלה בטריפולי מול גנרל חפתר. שליחת הכוחות היא הזדמנות מצוינת להקיז את דמה של טורקיה ושל כוחות המורדים בהם היא תומכת. מצרים תעשה עבורנו את הקזת הדם, אך ישראל יכולה לתרום במודיעין על תנועת הכוחות הטורקיים אל לוב ומיקומם. אחרי מספיק אבדות בקרב כוחות השליחים שלו ארדואן יאלץ לבחור בין שליחת חיילים טורקיים או נסיגה מלוב, מכה לכבוד הלאומי.

מצרים תהיה השריר אתו ישראל תוכל להתמודד מול טורקיה, אולם חובה על ישראל לעמוד מול התוקפנות של אנקרה אם היא רוצה שמצרים תצטרף אליה. ומצרים אינה היחידה שתצטרף אלינו מול טורקיה.

שלום לדוד מאירופה

בואו נחזור לתחילת הדיון שלנו. כל העניין במזרח הים התיכון נובע מהרצון של האיחוד האירופי למצוא ספקים חדשים במקום נורבגיה, ספקים שהם לא רוסיה או טורקיה ושקרובים למזרח אירופה. לאיחוד יש אינטרס אסטרטגי שמזרח הים התיכון יהפוך פעיל וחופשי מהשפעה רוסית וטורקית. מצרים היא חלק מזה, כמשקל נגד לטורקיה. אולם מצרים היא לא מספיקה. מצרים גדולה מספיק ועצמאית מספיק בשביל לעבור מעמדה פרו-אירופית לעמדה פרו-רוסית. היא כבר היום בקשרים טובים עם רוסיה ועלולה לרצות ולהתקרב אליה בשביל ליצור עמדה עצמאית מול האיחוד. אירופה צריכה עוד שחקן שיכול להוביל למאזן כוח תלת-קוטבי בים התיכון ולא דו-קוטבי כמו היום עם מצרים מול טורקיה. השחקן הזה הוא אנחנו.

אני יודע שמוזר לחשוב עלינו כחלק מהביטחון של האיחוד האירופי. אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כבעלי ברית של ארה״ב, לא האיחוד. אם אנחנו בכלל חושבים על האיחוד זה בעיקר כגוף עוין דיפלומטית ובלתי רלוונטי צבאית. אולם זה משתנה. ב-75 השנים האחרונות אירופה הייתה נתונה תחת המגן של ארה״ב. היא לא הייתה צריכה להבטיח בעצמה את גבולותיה או את אספקת האנרגיה שלה. עם איבוד העניין האמריקני באבטחת היבשת, האיחוד נאלץ לקבל על עצמו תפקידים שהיו עד עכשיו נתונים בידי האמריקנים. הוא צריך להגן מפני רוסיה, הוא צריך לשמור את הגבולות והוא צריך לאבטח את מקורות האנרגיה שלו. ישראל יכולה לעזור בחלק האחרון פשוט מפני שזה האינטרס שלנו למכור גז לאיחוד. בתמורה אנו צריכים לבקש שהאיחוד יעזור לנו לחזק את עצמנו. איך?

לאיחוד יש שני ראשים שישראל יכולה לקבל מכל אחד דברים שונים. הראש הראשון הוא צרפת, שאחרי יציאת בריטניה מהאיחוד תהיה הראש הצבאי שלו. בניגוד לגרמניה או איטליה לצרפת יש עדיין צבא פעיל, כולל צי מתפקד פחות או יותר. ישראל צריכה לקדם מול צרפת דיאלוג אסטרטגי שיכלול תרגילים משותפים, שיתוף מודיעין ואף שיתופי פעולה בתחום המחקר הביטחוני. ישראל כבר היום מנהלת פרויקטים רבים בתחום ההגנה נגד טילים עם ארה״ב, אין סיבה לא לנהל מחקרים בתחום הטכנולוגיה הימית עם צרפת בפרט והאיחוד בכלל. עם נושאת המטוסים הצרפתית יכולה להתאמן לא רק בתרגילים ימיים אלא גם בפעילות אווירית – מדוע שלא נשתמש בנושאת המטוסים של צרפת כמגביר כוח ימי שלנו? לצרפתים זה יוריד עומס, לנו זה יגדיל כוח.

הראש השני הוא גרמניה, הכוח הכלכלי של האיחוד. בניגוד לצי הצרפתי הצי הגרמני לא כשיר לפעילות משמעותית בים התיכון, אולם גרמניה בהחלט כשירה לייצר ספינות וצוללות לצרכי ישראל. יש לגרמניה אינטרס בהבטחת הביטחון האנרגטי של מזרח אירופה גם משיקולים אסטרטגים של האיחוד וגם משיקוליה שלה. גרמניה צריכה את כוח העבודה הצעיר יחסית של מזרח אירופה והיא לא תרצה שרוסיה תערער באיזו צורה את האינטגרציה הכלכלית בין גרמניה והאזור. ישראל לכן יכולה להציע לגרמניה לראות בחיזוק הצי הישראלי מהלך לחיזוק הביטחון האסטרטגי שלה. היא תעודד תמיכה תקציבית בפרויקטי מחקר ביטחוני משותף של ישראל והאיחוד ואף תוכל לבקש סבסוד מסויים של רכש ספינות חדשות לחיל הים בתמורה להגדלת שיתוף הפעולה הביטחוני, כולל עזרה לקפריסין ויוון מול הפרות ריבונות מצד טורקיה. כך ישראל תמקם עצמה כמרכיב חשוב בביטחון דרום ומזרח אירופה ותוכל למנף את המיקום לא רק לרווחים כלכלים אלא גם לרווחים דיפלומטיים, הודות להשגת השפעה חדשה על צרפת, גרמניה ומזרח אירופה.

יאמר לזכותה של ממשלת ישראל שכבר היום היא פועלת לחיזוק חיל הים בתמיכה גרמנית ומעמיקה את קשריה הדיפלומטים והכלכליים עם יוון ומדינות מזרח אירופה. היא יכולה לעשות עוד ולעזור למצרים להשיג גישה למדינות האזור. ככל שמצרים תייצא יותר גז כן הביקוש שלה לגז הישראלי יגדל. כמובן, צריך להיזהר לא לעודד יותר מדי את הביקוש שמא המצרים יהפכו למתחרים חדשים ל-EastMed.

סיכום

משחקי הגז של מצרים משקפים שינוי אסטרטגי גדול יותר במזרח הים התיכון. הצורך האירופי במקורות גז נוספים מביא לפיתוחו של האזור כמרכז אסטרטגי ליבשת. מצרים מעוניינת למקם עצמה כמרכז אנרגטי שייצא למזרח אסיה ואירופה, מהלך שבשביל ישראל רק יעזור לה לייצא את הגז שלה וישים את מצרים כמשקל נגד לתוקפנות הטורקית. בשנים הבאות ישראל תוכל למנף את העניין האירופי באזור בשביל לבסס עצמה כציר הדיפלומטי והביטחוני של מזרח הים התיכון. עם חיזוק חיל הים והעמקת הקשרים הכלכליים, הדיפלומטיים והביטחוניים, נראה שהים הוא העתיד של מדינת היהודים בעשור החדש. תודה לכם על ההקשבה.

[1] השדות שנספרו: לוויתן (605 מיליארד מטר מעוקב), תמר (318 מיליארד מטר מעוקב), אפרודיטה (129 מיליארד מטר מעוקב) וזור המצרי (850 מיליארד מטר מעוקב).

[2] Enerdata, Global Energy Statistical Yearbook 2019, https://yearbook.enerdata.net

[3] Niko Tsafos, “The Era of the Gas Mega-Players”, CSIS Report September 2019, https://www.csis.org/analysis/era-gas-mega-players

[4] Enerdata, Global Energy Statistical Yearbook 2019.

[5] IEA Electricity Information 2019 https://www.iea.org/subscribe-to-data-services/electricity-statistics

[6] Mihnea Cătuţi, Christian Egenhofer & Milan Elkerbout, “The future of gas in Europe: Review of recent studies on the future of gas”, CEPS no. 2013/03.

[7] EIA, “International energy Outlook 2019”, https://www.eia.gov/outlooks/ieo/

[8] נכון ל-2017 האחוז עבור רוסיה עמד על 34.13% ועובר נורבגיה על 22.43%. נתוני האיחוד האירופי.

[9] Marshall Hall, “Norwegian Gas Exports: Assessments of resources and supply to 2035”, OIES Paper NG 127, https://www.oxfordenergy.org/wpcms/wp-content/uploads/2018/03/Norwegian-Gas-Exports-Assessment-of-Resources-and-Supply-to-2035-NG-127.pdf

[10] Niko Tsafos, September 2019.

[11] כיום עיקר הגז המופק בארה״ב הוא תוצר משנה להפקת נפט, לכן גם המחיר הכה נמוך של גז טבעי בארה״ב – הוא מוצר פסולת שמפיקי פצלי השמן מנסים להיפטר ממנו ומשום שאי אפשר לתת לו פשוט להתפזר באוויר (מדובר בגז חממה) הם מוכרים אותו אפילו במחיר הפסד. להרחבה ראו: Peter Zeihan, “The Absent Superpower: The shale revolution and a world without America”, Austin Texas: Zeihan on Geopolitics, 2016: p. 57-60.

[12] European Commission, “Diversification of gas supply sources and routes”, Published: 31/07/2014, Last Updated: 10/01/2020, https://ec.europa.eu/energy/en/topics/energy-security/diversification-of-gas-supply-sources-and-routes

[13] Elias Boustros, “Natural Gas in East-Mediterranean Basin – Changing the Energy Landscape”, 8/11/2018.

[14] מזרח אירופה יבאה כ-52 מיליארד מ״ק בשנת 2017, לפני נתוני האיחוד האירופי. לחישוב כללתי את: בולגריה, מולדובה, רומניה, צ׳כיה, קרואטיה, הונגריה, אוסטריה, רומניה, סלובניה, סלובקיה, צפון מקדוניה, סרביה ובוסניה הרצגובינה.

[15] Massoud A. Derhally and Jennifer Gnana, “Egypt to double LNG export capacity in 2019”, The National, 7/4/2019, https://www.thenational.ae/business/energy/egypt-to-double-lng-export-capacity-in-2019-1.845955

[16] Egyptian gas association, “Egypt’s Natural Gas Market Overview”, A presentation for the International Gas Union,https://www.unece.org/fileadmin/DAM/energy/se/pp/geg/geg6_March.2019/Item_5_Pakinam_Kafafi_Egypt.pdf

[17] Mostefa Ouki, “Egypt -a return to a balanced gas market?”, OIES Paper NG 131, https://www.oxfordenergy.org/wpcms/wp-content/uploads/2018/06/Egypt-a-return-to-a-balanced-gas-market-NG-131.pdf

[18] Reutres, Leviathan partners considering LNG facility offshore Israel, 30/07/2019, https://www.reuters.com/article/us-israel-natgas-leviathan/leviathan-partners-considering-lng-facility-offshore-israel-idUSKCN1UP0SM