ג'ון ביידן כינה את בנימין נתניהו "כפוי טובה". תומאס פרידמן, לאחר שממשלת ישראל סירבה למחוא כף לחינגה הדמוקרטית במצרים, טען שוושינגטון "נגעלה". ובימים אלה ממש, כאשר הטורקים מסלימים באופן עצמאי, כל אידיוט עם עט מאשים את ביבי מדוע סרב להתכופף בפני הטורקי ולחשוב על אנגליה לעשר דקות. ביבי כנראה כבר התרגל לעובדה שיש מחנה שלם ששונא אותו, לא משנה באיזה אופן יפעל. ולמעט כחומר תעמולה זול עבור איראנים (המצטטים בלהט את הארץ כדי להוכיח את שקיעת ישראל), אין זה גם משנה מה אותו מחנה חושב. אם הדבר היה תלוי בו, בעיית הדיור בישראל הייתה כבר נעלמת: בים התיכון יש מספיק מקום לכולנו.

הטורקים סטרו על פרצופנו ודרשו התנצלות רשמית על כך שכואבת להם היד. במקום להפוך עליהם את השולחן ולדרוש מהם התנצלות, סירבנו לדרישה המגוחכת. לא נורא. אם היינו מתנצלים הסטירה השנייה הייתה כואבת יותר. עתה אפשר לתת לעולם להרים גבה אל מול המטורלל באנקרה, המאיים במלחמה אזורית עם "הכובש הישראלי" בעודו מפציץ כורדים בצפון עיראק. אם עיתונאיי ישראל רוצים לעשות משהו טוב למדינה, ייקחו את עטיהם ויכתבו כמה מילים על סבל כורדי וכיבוש טורקי. עדיף מאשר להתחיל לצייר תרחישי מלחמה עם טורקיה ומצרים בשתי חזיתות.

מה שמביא לעניין הידוק היחסים בין טורקיה למצרים:

ארדואן הוא נחש וכנחש בוגדני אינו מהווה את אותו איום שהיה נאצר לפני ששת הימים. הידוק היחסים עם מצרים נעשה בצל הבגידה באיראן עם הצבת מערכת מכ"ם מערבית והזריקה של אסד לכלבים. גם הגמגום הטורקי בנוגע למובראק (כן מהפכה, לא מהפכה, אולי מהפכה) לא מוסיף לו נקודות יושר. והממשל הצבאי במצרים, זה שבימינו משפיל את המפקד העליון שלו בכדי להציל את עורו, בוגדני מספיק בשביל לא לסמוך על ארדואן. מה שלא ברור מה הידוק היחסים בין המדינות יכול בכלל להניב.

מצרים כיום נמצאת בשלבים של אנרכיה מתקדמת, המונעת על-ידי עוני וייאוש מקרב מיליוני חקלאים מוכי רעב. מה שנראה לשלטון כדרך בטוחה לשליטה חברתית – דאגה שהחקלאים במצרים יהיו מספיק עניים בשביל לא לנסות להגר לערים – מובילה את האומה המצרית לחורבן. התחזית הסבירה ביותר היא מכת רעב בממדים תנ"כיים וספק אם לעולם יהיו המשאבים להאכיל 40 מיליון איש. האסטרטגיה הישראלית הטובה ביותר מול מצב כזה הוא זירוז הבנייה של גדר (אם לא חומה) בגבול הדרום והוראה לירות בכל מסיג גבול. הומאני זה לא יהיה, אך לפחות להומאניים שלנו יהיה הלוקסוס להתלונן.

עם גורל כזה, מה טורקיה יכולה להציע למצרים? הלוואות קצרות טווח? החוב הטורקי מתנפח טפו-טפו יום-יום והתחזיות הדמוגרפיות לא פחות שחורות. יש משהו קומי בברית בין טורקיה ומצרים, כמו תרומה כספית של עני לאביון. אף אחד מן השניים לא יצא מהעסק עשיר. ואולי הרצון הטורקי והמצרים הוא לנצל את האלימות שתפרוץ בספטמבר?

סוגיית ספטמבר, או "הצונאמי המדיני", הוא גרסת 2011 ל-"אם לא תאכל יבוא שוטר". הכרזת העצמאות הפלשתינית הנוכחית היא הרביעית במספר והפעם הפלשתינים מפולגים יותר מאי-פעם. עובדה: אפילו על אזור זמן משותף הם לא יכולים להסכים! ספק אם אבו-מאזן סובל מעודף ביטחון בחבריו בחמאס ומי יודע כמה זמן הצגת האחדות תחזיק. בכל מקרה, אינתיפאדה שלישית תצליח להרגיז יותר חברים מלרצוח ישראלים. חזרה של גל טרור ומבצעים ישראלים בשטחי הרשות יקרבו את המזרח התיכון לקראת מלחמה אזורית, כאשר טורקיה ואיראן ינסו לקפוץ על הגל. סעודיה, אשר באביב הערבי הנוכחי מנסה עד כמה שאפשר להכיל התחזקות איראנית, תתלה את אבו-מאזן על מתן ההזדמנות לאויב לקדם עוד כלים.

מה המסקנה? חדשו את אספקת הפופקורן ואל תעבירו מהערוץ המזרח-תיכוני; עונת החגים הזו הולכת להיות מרתקת.

נפתח בידיעה מעניינת, מאת הפייננשייל פוסט, על תגליות אחרונות בנוגע למאגר פצלי השמן בישראל (פצלי שמן הם משקע אבן עשיר בחומר אורגני, אשר ניתן להפיק ממנו גז ונפט). מהידיעה:

One of the largest deposits – 250 billion barrels of oil in Israel’s Shfela basin, comparable to Saudi Arabia’s entire reserves of 260 billion barrels of oil – has until now been unexploited.

אם המספרים אף קרובים לטיעון והמאגר באמת יהיה ניתן לניצול, הרי שביחד עם מאגרי הגז המתגלים לישראל יהיה את הבסיס הכלכלי לעמוד עליו בשעות קשות יותר, תוך מינוף עוצמה כלכלית להגמוניה אזורית (אם רק נחליט לשחק כמו גדולים).

ועתה לעניין אחר: דו"ח אונר"א בנוגע לכלכלה ברצועת עזה. ותחילה, חייב אני להתוודות – אינני לא כלכלן ולא בן כלכלן והידע שלי בתחום הוא קטן ומצומצם ובקושי יש לי מושג על מה הבנקאי שלי מדבר. ובכל זאת, על אף היותי ראש וראשון להדיוטות, יודע אני את טבעו של הסקטור הציבורי – אין הוא קשור כמעט למצב הכלכלי. מדינה יכולה להיות בפני פשיטת רגל והמגזר הציבורי אצלה ימשיך לשגשג.

ולכן סתומה לי לחלוטין הפסקה הבאה (ההדגשה שלי):

הדו"ח מוצא כי הסקטור הפרטי נפגע באופן משמעותי יותר מהסקטור הציבורי. לדברי אונר"א במחצית השנייה של 2010 קיזזו העסקים ברצועה 8,000 משרות, ירידה של קרוב ל-8% בכמות המשרות ביחס למחצית הראשונה של אותה השנה. באופן פרדוקסלי, תפקידי הסקטור הציבורי, הנשלטים בידי חמאס, גדלו בקרוב ל-3% במהלך אותה התקופה. "המחקר שלנו מצביע על כך שמאז 2007, חמאס הצליח להגדיל את התעסוקה הציבורית ב-20%", אמר גונס.

באופן פרדוקסלי? מה פרדוקסלי בהגדלת משרות ציבוריות בתקופת אבטלה? כך ממשלות כושלות מנסות לשפר את המצב הכלכלי, על-ידי יצירת עוד משרות ובעצם הפיכת אבטלה אמתית ל"אבטלה שקטה". העובדה כי חמאס עושה זאת, אין בה בכדי להציג "התחזקות", אלא להפך – עתה עליו להשקיע יותר משאבים בפרויקטים סוציו-אקונומיים מאשר בטרור [1].

ציינתי שאיני לא כלכלן ולא בן כלכלן, אך גם אני יכול לדעת מתי מישהו מנסה לשקר לי:

"אם הסגר נועד להחליש את ממשל החמאס, נתוני התעסוקה בשירות הציבורי מעידים כי מטרה זו נכשלה", אמר גונס. לדבריו הסגר התגלה כ"מוצלח בהענשת האוכלוסייה הענייה והמסכנה ביותר במזרח התיכון".

סורים נטבחים על-ידי אסד, לעזתיים יש תוחלת חיים גבוהה משל מצרים ועל-אף כל זאת טוען גונס, דובר אונר"א ואידיוט שימושי, כי ישראל (לא ישראל ומצרים, אלא רק ישראל – כאילו שהגבול עם מצרים אינו קיים) לוחצת את האוכלוסייה המסכנה ביותר ללא פגיעה בחמאס. וכיצד יודעים זאת? כי הוא יוצר עבודות פיקטיביות!

אגב, שלא יהיה ספק – אני בטוח שהמצב בעזה גרוע יותר עתה לאחר ההסגר ואינני רואה בכך כל רע. העזתים בחרו בחמאס והוא תלוי בהם להמשך יציבותו. ירצו – ימרדו, לא ירצו – ירעבו. "אחראיות" היא אינה מילה גסה.

הערות

[1] הקורא חייב לזכור את היות חמאס תנועת צדקה ורווחה במקורה, בדיוק כמו תנועת האם שלה: "האחים המוסלמים". ללא הבסיס של פעילות צדקה, הוא יאבד את הפופולאריות העממית שלו.