1

פלג 52: המבחן הבורמזי

תקציר

  1. ביום שני האחרון, ה-1 בפברואר 2021, צבא מיאנמר ביצע הפיכה צבאית נגד הממשל האזרחי במדינה.
  2. הצבא עשה זאת כנראה כדי לעצור את התחזקות מפלגת השלטון במיאנמר, הליגה הלאומית לדמוקרטיה. הליגה זכתה בניצחון מוחץ בבחירות לפרלמנט בנובמבר 2020 והיא פועלת לקדם רפורמות דמוקרטיות משמעותיות במדינה.
  3. מיאנמר חשובה אסטרטגית לסין כשער לאוקיינוס ההודי ונתיב עוקף לים סין הדרומי. השפעתה של סין מדאיגה את הצבא, והייתה אחת הסיבות מדוע הצבא החליט לשחרר מעט משלטונו במדינה בתחילת שנות ה-2000
  4. ארה״ב מעוניינת למנוע את התקרבותה של מיאנמר לסין, אך ממשל ביידן התחייב להגן על זכויות אדם ודמוקרטיה – אם לא יעניש בצורה כלשהי את המשטר הצבאי, העמדה האידיאלית שלו תתפס כחלולה.
  5. סביר שארה״ב תטיל סנקציות על חברות בבעלות צבאית, אך תמשיך בסיוע הומניטרי למיאנמר וניסיון להביא את הצבא לשוב בו מניסיון ההפיכה.
  6. הצבא יהיה נתון ללחץ בינלאומי ולחץ מהבית – הפגנות המוניות – לחזור בו מההפיכה.

להורדת הפרק – קישור.

ביום שני האחרון, ה-1 בפברואר 2021, צבא מיאנמר ביצע הפיכה צבאית נגד הממשל האזרחי במדינה. עבור מיאנמר, או בורמה כפי שהיא מוכרת בחלקים גדולים של העולם,  הפיכות צבאיות או שלטון צבאי אינן דבר חדש. המדינה הכריזה עצמאות מהשלטון הבריטי ב-1948 וב-1962 הצבא ביצע הפיכה נגד הממשלה האזרחית. במשך 50 שנה הצבא שלט לבדו במדינה, מוחץ באלימות כל תנועה דמוקרטית שניסתה לערער על שלטונו. סנקציות הוטלו על מיאנמר והמדינה שקעה כלכלית והפכה מבודדת דיפלומטית.

ב-2003 נראה אבל שהמדינה מתחילה דרך חדשה: באותה שנה ראש הממשלה של המשטר הצבאי הכריז על מפת דרכים לדמוקרטיה [מקור], שתכלול חוקה ובחירות לפרלמנט. ב-2008 התקבלה חוקה חדשה למיאנמר שהבטיחה את שליטתו המוחלטת של הצבא בממשל האזרחי, אך לפחות היה ממשל אזרחי. תחת החוקה החדשה אזרחי מיאנמר יוכלו להצביע לפרלמנט ולבחור את הנשיא שלהם. החוקה החדשה נתנה לצבא רבע מהמושבים בפרלמנט, מה שאומר שאין דרך לשנות את החוקה ללא תמיכת הצבא, והרמטכ״ל הוא שממנה את שר הביטחון, השר לביטחון פנים והאחראי לגבולות המדינה [מקור]. במילים אחרות, הרמטכ״ל הוא השולט בכל מנגנוני הביטחון במדינה.

ב-2010 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט תחת החוקה החדשה, בחירות שהוחרמו ע״י הליגה הלאומית לדמוקרטיה (National League for Democracy, NLD), מפלגת האופוזיציה המרכזית למשטר הצבאי. הליגה הוקמה ע״י אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י ב-1988, והיא זכתה לניצחון משמעותי בבחירות של 1990. החונטה התעלמה מתוצאות הבחירות האלו והכניסה את סו צ׳י למעצר בית עד 2010.

משום שהליגה לדמוקרטיה החרימה את הבחירות, מי שניצחה ניצחון סוחף ב-2010 הייתה מפלגת הסולידריות והפיתוח של האיחוד (Union Solidarity and Development Party, USDP). מדובר במפלגה בה חברים גנרלים לשעבר והיא מהווה מעין חזית אזרחית של הצבא בפוליטיקה במיאנמר. עם ניצחון המפלגה בבחירות, מונה ב-2011 נשיא אזרחי חדש למיאנמר: תיין סיין, גנרל לשעבר. רשמית, שלטון החונטה הסתיים. בפועל היא עדיין החזיקה במושכות השלטון.

על-אף שהחרימו את הבחירות ב-2010, סו צ׳י והליגה החלו במגעים עם הממשל האזרחי החדש והחליטו להשתתף בתהליך הדמוקרטי במיאנמר. בבחירות ב-2015 הליגה זכתה לניצחון משמעותי והפכה למפלגת השלטון החדשה במיאנמר. על-אף שזכתה ברוב הקולות, סו צ׳י לא יכלה להתמנות לנשיאה: לפי החוקה אדם לא יכול להתמנות לנשיא אם יש לו קרובים בעלי אזרחות זרה. במקרה יצא שלסו צ׳י, היריבה המרכזית של הצבא, יש שני בנים בעלי אזרחות בריטית [מקור]. הפרלמנט לכן יצר עבור סו צ׳י משרה חדשה – יועצת למדינה, מקבילה לתפקיד ראש הממשלה אצלנו. סו צ׳י הפכה למנהיגה דה-פקטו של הממשל האזרחי, גם אם רשמית הייתה כפופה לנשיא הרפובליקה.

במשך 5 שנים, בין 2016 עד 2021, מיאנמר התנהלה עם ממשל היברידי מוזר: שני מוקדי כוח, אחד אזרחי ואחד צבאי, ועם הממשלה האזרחית מנוהלת בפועל ע״י ״יועצת המדינה״ בעוד דה-יורה מנהל אותה הנשיא. בלאגן פוליטי שיכול להתחרות אפילו בהסכמי הרוטציה שלנו כאן ארץ. מתיחות וחיכוכים כמובן היו בין שני מוקדי הכוח, האזרחי והצבאי, אך לא נראה היה שמיאנמר עומדת לשוב לימי המשטר הצבאי. מה הביא לכן את הצבא לבצע הפיכה? ולמה ההפיכה הזו היא-היא המבחן המשמעותי הראשון של ממשל ביידן? על הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

נלחמים בגיאוגרפיה

הבנה של מדינה מתחילה בגיאוגרפיה שלה, והגיאוגרפיה של מיאנמר היא הגיאוגרפיה של קונפליקט: המדינה נמתחת לאורך מצפון לדרום, מסין עד מפרץ בנגל. במרכזה היא מישורית, נחצת ע״י נהר אירודי (Irrawaddy) ונהר צ׳ינדוין (Chindwin). במרכז המדינה המישורי חייה הקבוצה האתנית הגדולה ביותר של מיאנמר, הבורמזים, המהווים קצת יותר ממחצית האוכלוסייה [מקור].

את המישור הבורמזי מקיפים שרשרות הרים וג׳ונגלים במזרח, בצפון ובמערב. ההרים מהווים מחסום גיאוגרפי יעיל מול הענקים השכנים למיאנמר, סין מצפון והודו במערב, מאפשרים לה להתקיים עצמאית בין שתי המעצמות. מצד שני, ההרים הם גם בית למעל 100 קבוצות אתניות שונות, חלקן נלחמות לעצמאות ממיאנמר, מהמישור המרכזי, מאז הקמת המדינה ב-1948. נקודת הפתיחה הגיאופוליטית של מיאנמר היא מאבק בין המרכז הדמוגרפי במישור ובין הפריפריה בהרים. במיאנמר המאבק הזה מתבטא לא בתחרות כלכלית או פוליטית אלא במלחמה ממש, מלחמת גרילה בין השלטון המרכזי במישור והמחתרות השונות בהרים שנמשכת כבר למעלה מ-70 שנה.

מדינה הצריכה להילחם בפריפריה שלה בשביל לשלוט בה תפתח מאפיינים צבאיים, אם לא שלטון צבאי ממש. הצבא הפך במיאנמר למוסד הלאומי המבטיח את קיום האומה, והוא בראייתו היה עליון גם על הממשלה הנבחרת. ב-1962 הצבא הדיח את הממשלה האזרחית בטענה שהוא צריך יד חופשית במאבק נגד ארגוני הגרילה השונים במדינה [מקור]. במשך כ-50 שנה הצבא ניהל מלחמה עיקשת נגד קבוצות הגרילה בהרים, בעודו מדכא את שאיפות החופש של העם הבורמזי, חושש שדמוקרטיה תוביל לאנרכיה והתפרקות המדינה. אם אבל הוא רואה עצמו כמבטיח את קיומה של מיאנמר, ואם הוא שלט ללא עוררין מאז 1962 במדינה, מה הביא אותו בשנות ה-2000 להתחיל בתהליך דמוקרטי שבסופו הוא ישלוט לצד ממשל אזרחי? שתי סיבות מרכזיות:

מיאנמר דעכה כלכלית עקב הסנקציות החריפות שהוטלו עליה, במיוחד אחרי דיכוי הפגנות דמוקרטיות בשנות ה-80׳ וה-90׳. על אף העושר המינראלי האדיר שלה, מיאנמר הפכה לאחת המדינות העניות והבלתי מפותחות ביותר בדרום מזרח אסיה. בזמן ששכנותיה כמו סין או תאילנד צמחו בקצב מהיר, היא נותרה מאחור, מתקשה למשוך הון זר אליה ולתת תעסוקה ושירותים לאוכלוסייה שלה.

הסנקציות גם הפכו את מיאנמר למבודדת בזירה הבינלאומית, עם סין כמדינה היחידה שמוכנה לעשות עמה עסקים. הממשל הצבאי חשש אבל שהתקשרות עם סין תאיים על מיאנמר. הוא חשד בסינים שהם תומכים בארגוני הגרילה בצפון מיאנמר בגבול עם סין [מקור], וחשש שהתקרבות לסין המתעצמת תהפוך את מיאנמר למדינת חסות של בייג׳ין. מה הטעם להילחם בארגוני גרילה בהרים אם בסוף הופכים למושבה סינית?

אז בתחילת שנות ה-2000 החונטה החליטה לצאת בתהליך שבסופו מיאנמר תהיה דמוקרטית, גם אם נתונה לחלוטין לשליטתו של הצבא. החוקה של 2008 הבטיחה את הכוח המבני של הצבא, וגם אחרי הניצחון של הליגה הדמוקרטית ב-2015, אחיזתו של הצבא לא התרופפה. במקביל הסנקציות על מיאנמר הוסרו וחברות זרות החלו להיכנס למדינה, מקימות מפעלים לניצול כוח העבודה הזול בה [מקור] ומכרות לכריית המשאבים היקרים בה כמו זהב, ניקל ויסודות נדירים [מקור]. מיאנמר המשיכה לעשות עסקים עם הסינים, אך אליהם הצטרפו גם היפנים וההודים, שהחלו להשקיע בצורה משמעותית בעסקים ותשתיות במדינה. החונטה קיבלה את כל מה שרצתה, ובכל זאת בפברואר 2021 החליטה שוב לקחת את השליטה לידיה ולהדיח את הממשלה האזרחית. למה?

לא התוצאות שציפו להן

בנובמבר 2020 התקיימו בחירות חדשות לפרלמנט, בחירות בהן הליגה לדמוקרטיה זכתה ברוב מוחץ של המושבים בפרלמנט – 83% מהמושבים הפנויים בפרלמנט (הצבא כזכור מחזיק ברבע מהמושבים לפי החוקה). מפלגת הסולידריות של יוצאי הצבא זכתה רק ב-7% [מקור]. הניצחון הזה היה עבור הצבא דגל אדום.

כמה חודשים לפני הבחירות, בתחילת 2020, הליגה לדמוקרטיה הגישה מספר הצעות לשינוי החוקה, ביניהן צמצום חלקו של הצבא בפרלמנט והורדת הסף לאישור שינויים בחוקה מ-75% מכלל חברי הפרלמנט. שתי ההצעות, בנפרד או יחד, היו מקטינות את כוחו המבני של הצבא [מקור]. ההצעות כמובן נפלו בהצבעה בפרלמנט במרץ 2020 [מקור], הצבא הצביע נגדן, אך מטרתן כנראה הייתה סמלית: הן הראו שהליגה לדמוקרטיה וסו צ׳י לא השלימו עם המבנה הפוליטי שיצר הצבא בחוקה של 2008 והליגה מוכנה לאתגר את כוחו של הצבא.

הצבא גם ראה כיצד סו צ׳י מגדילה את כוחה במיאנמר ומהדקת את קשריה עם סין, בונה לעצמה בסיס כוח עצמאי. בזמן שהצבא המשיך לחשוד בהתקרבות לסין, סו צ׳י פעלה לקדם פרויקטים כלכלים משותפים ולבנות יחסים ידידותיים יותר עם בייג׳ין [מקור]. סין השיבה בנדיבות: בינואר 2020 שי ג׳ינפינג ביקר במיאנמר, הביקור הראשון של נשיא סיני למדינה מזה 19 שנה [מקור]. שי ערך את הביקור בעוד הקהילה הבינלאומית האשימה את סו צ׳י בהעלמת עין מרדיפת הצבא את בני עם הרוהינגה, מיעוט מוסלמי במערב מיאנמר [מקור].

לא אכנס לכל הסיפור של רדיפת הרוהינגה, אך כן יש אירוע בסיפור שחשוב לנו: בדצמבר 2019 סו צ׳י, שהיא אגב זוכת פרס נובל לשלום ל-1991, עמדה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג והבהירה שהאלימות כלפי בני הרוהינגה אינה רצח עם [מקור]. לטענתה האלימות שתוארה בעדויות של ניצולים אינה שיטתית וממשלת מיאנמר מחפשת כיצד לשפר את חייהם של אנשיה, לא לרדוף אותם. היא האשימה את העולם בכך שאינו מבין את המורכבות האתנית של מיאנמר והצורך של הצבא להילחם בארגוני טרור. בזמן שהעדות של סו צ׳י הכתימה את התדמית הבינלאומית שלה, היא הגדילה את הפופולאריות שלה בבית: בסקר מאוקטובר 2020, חודש לפני הבחירות, 79% מאזרחי מיאנמר הביעו אמון בסו צ׳י, לעומת רק 70% ב-2019 [מקור]. הנאום שלה בהאג הציג אותה כמגינה של מיאנמר מפני העולם החיצון, כך שבעוד התדמית הבינלאומית שלה נפגעה, התדמית שלה בבית התחזקה [מקור].

הניצחון המוחץ של הליגה לדמוקרטיה בבחירות בנובמבר הציג בפני הצבא בעיה שהוא לא ציפה לה: בעוד הוא מחזיק בכוח הפוליטי במדינה, הליגה קנתה לה אחיזה בלבבות העם. כן, הצבא עדיין שולט במדינה הבורמזית, אך הוא החל לאבד את תמיכת העם – באותו סקר מאוקטובר 2020, רק 44% מהמשיבים הביעו אמון בצבא. הצבא כנראה חשש שהליגה, מעודדת מהניצחון של בנובמבר 2020, עלולה לנסות ולהניע את האוכלוסייה לדרוש רפורמות דמוקרטיות אמתיות.

הניצחון של הליגה גם הציב בעיה עבור הרמטכ״ל הנוכחי של צבא מיאנמר, שעתיד להגיע לגיל פרישה ביולי השנה. לטענת מקורות דיפלומטים הגנרל תכנן שמפלגת הסולידריות תזכה לאחוז גבוה יותר מהמושבים בפרלמנט, ואז היא ביחד עם הצבא יבחרו בו כנשיא החדש של מיאנמר [מקור]. ללא המושבים הנדרשים, תוכנית הפנסיה של הגנרל התבטלה.

הצבא היה יכול להודיע שתוצאות הבחירות לא תקפות, לבטל את הפרלמנט ולהחזיר את שלטונו, בדיוק כפי שעשה ב-1990. במקום הוא החליט לעשות משהו מתוחכם יותר: אחרי הבחירות הוא הפיץ את הטענה של מפלגת הסולידריות בדבר אי-סדרים וזיופים בבחירות, מנסה לערער את אמון האזרחים בסו צ׳י ובתוצאות הבחירות. הוא עשה זאת למרות שמשקיפים בינלאומיים טענו שהבחירות התנהלו כסדרן, ואין סימן לזיופים בהיקף שיכול לשנות את תוצאות הבחירות [מקור]. סו צ׳י סירבה להתחיל בספירה מחדש של הקולות והתכוננה להתכנסות הפרלמנט החדש ב-1 בפברואר 2021.

אחרי שהניסיון לדחות את התכנסות הפרלמנט נכשל, לצבא לא הייתה ברירה אלא לפזר אותו. אולם גם כאן הוא הראה גישה מתוחכמת, שמטרתה הראשית לגרום להפיכה לא להיראות כמו הפיכה: מבחינה טכנית משפטית השתלטות הצבא אינה הפיכה נגד הממשל האזרחי, אלא תוצאה של הכרזת מצב חירום ע״י הנשיא בפועל של מיאנמר. על-פי החוקה אם הנשיא מכריז על מצב חירום לאומי, הרמטכ״ל הופך לראש המדינה ומקבל את כל סמכויות השלטון אליו. נכון שהנשיא בפועל הפך לנשיא אחרי שהצבא הדיח את הנשיא המכהן, אך יש בסיס משפטי לצבא לטעון שאין כאן באמת הפיכה.

הצבא גם לא פשוט העלים את סו צ׳י או זרק אותה למעצר בית, אלא פתח נגדה בהליך פלילי. בתחילת ההפיכה הצבא האשים את סו צ׳י באי-סדרים חמורים בבחירות. לאחר מעצרה, הוא החליף את ההאשמות באי-סדרים ב… טוב, אין דרך שזה לא ישמע מצחיק: ייבוא בלתי חוקי של ווקי-טוקי [מקור]. בפשיטה על ביתה נמצאו עשרה מכשירי קשר והיא כעת עומדת למשפט פלילי על ייבוא בלתי חוקי של המכשירים, עם אפשרות למאסר של שנתיים.

לפי התגובה של הצבא סביר להניח שהוא לא מתכנן לבטל לחלוטין את הממשל האזרחי ולהחזיר את השעון אחורה כשהוא שלט לבדו. מהלך כזה יעורר התנגדות אזרחית נרחבת ועלול להשיב את הסנקציות הבינלאומיות על מיאנמר. יותר סביר שהוא רוצה לפגוע בפופולאריות של סו צ׳י והליגה לדמוקרטיה ע״י האשמות בדבר אי-סדרים ושחיתות, וכך לוודא שכאשר יערכו מחדש בחירות מפלגת הסולידריות היא שתנצח. ההפיכה הנוכחית נועדה ״לתקן״ את מגמת ההתחזקות של הליגה.

הצבא לוקח כאן הימור: אם הקהילה הבינלאומית תחליט להטיל מחדש סנקציות על מיאנמר, הכלכלה תפגע קשות וסין שוב תהיה הקשר היחיד של מיאנמר לעולם החיצון. זה הימור משמעותי, אך יש לצבא שתי סיבות להאמין שהעולם יהסס בתגובה שלו: ראשית, יש כבר עסקים זרים שפועלים במיאנמר, עם השקעות משמעותיות. קהילות עסקיות במדינות כמו ארה״ב, הודו ויפן ירצו למנוע סנקציות חריפות נגד מיאנמר בשביל לשמור על העסקים שלהן במדינה. שנית, המערב יחשוש שאם יטיל סנקציות חריפות מדי נגד מיאנמר, הוא ידחוק אותה לידיה של סין. הצבא מקווה שהודות לתחרות האסטרטגית בין המערב לסין, ספציפית בין ארה״ב לסין, הוא יוכל לבצע את ההפיכה עם התנגדות בינלאומית מינימאלית. בכל זאת, וושינגטון לא תרצה לאבד מדינה אסטרטגית כמו מיאנמר לבייג׳ין. או שמא כן?

הדרך לבנגל

בשביל להבין יותר טוב את המשחק האסטרטגי שמתנהל סביב מיאנמר, ולמה התגובה של ממשל ביידן למשבר תלמד אותנו הרבה על מדיניות החוץ שלו, צריך להבין את החשיבות האסטרטגית של המדינה דווקא עבור בייג׳ין.

מיאנמר גובלת בסין בצפון ובמפרץ בנגל בדרום, חלק מהאוקיינוס ההודי. מסדרון כלכלי בין מיאנמר לסין, שיכלול כבישים, רכבות, צינורות גז ונפט, יהיה הנתיב החדש של בייג׳ין לאוקיינוס ההודי. הנתיב הזה יעקוף את ים סין הדרומי ומצר מלקה, שני אזורים שנמצאים בתחרות צבאית בין בייג׳ין לוושינגטון, ויאפשר לה גישה בטוחה יותר למשאבים של מזרח אפריקה והמפרץ הפרסי. נוכחות צבאית של סין במיאנמר תאפשר לה להקרין כוח על הודו עצמה.

הסינים מאז 2013 מקדמים את ״המסדרון הכלכלי של סין מיאנמר״ (China Myanmar Economic Corridor, CMEC), שורה של פרויקטים שאפתניים במטרה לפתח את התשתיות במיאנמר ולחבר אותה לדרום סין. בין הפרויקטים נמצא נמל ימי חדש ואזור תעשייתי במערב המדינה, קו רכבת מהיר, צינורות גז ונפט, ופיתוח עירוני של בירת מיאנמר יאנגון [מקור]. עבור בייג׳ין הפרויקטים האלו הם בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, והיא מתוסכלת מהעיכובים מצד מיאנמר בפיתוח שלהם [מקור].

על-אף שהפרויקטים מציעים השקעה קריטית עבור מיאנמר בפיתוח התשתית שלה, ומציעים מקומות עבודה לאוכלוסייה הצעירה שלה, ממשלת מיאנמר גררה רגליים לאורך השנים ביישום הפרויקטים. החשש במיאנמר הוא מכך שהפרויקטים הסינים יגדילו את השפעתה של בייג׳ין ועלולים להכניס את מיאנמר למלכודת חוב ממנו היא לא תוכל לצאת. לכן במקרים מסוימים ממשלת מיאנמר לחצה לקצץ פרויקטים שנראו גדולים מדי, ובמקרים אחרים הקפיאה פרויקטים לגמרי. גרירת הרגליים של מיאנמר הייתה אחת הסיבות לביקור של שי במדינה ב-2020, ביקור בו הוא הדגיש את הצורך לעבור משלב התוכניות לשלב המימוש של המסדרון הכלכלי [מקור].

אם עבור בייג׳ין מיאנמר היא נכס אסטרטגי, עבור ארה״ב מיאנמר היא מדינה שעדיף שתישאר מחוץ לתחום ההשפעה של סין. בזמן ממשל אובמה האמריקנים השתמשו בפחד של הצבא מהסינים בשביל לשכנע אותו לקדם רפורמות דמוקרטיות [מקור]. שמירת סין מחוץ למפרץ בנגל גם תקל את העול הביטחוני על הודו ותעזור לארה״ב לבלום את ההשפעה הגדלה של בייג׳ין בדרום מזרח אסיה.

אם ארה״ב תטיל מחדש סנקציות כלכליות גורפות בתגובה להפיכה היא עלולה לדחוף את המדינה לידיה של סין. גם לא בטוח שהסנקציות יועילו, הן עלולות לשכנע את הצבא רק להעמיק את שליטתו במדינה ולבטל גם את מעט הדמוקרטיה שיש. לכאורה השיקול האסטרטגי הקר מכתיב לוושינגטון שעדיף לבלוע את ההפיכה, להטיל סנקציות אישיות על חלק מהגנרלים – שגם ככה יש נגדם סנקציות קיימות – ולהמשיך לעשות עסקים עם מיאנמר. אולם השיקול הזה לא לוקח בחשבון שני דברים: המחויבות המוצהרת של ממשל ביידן לזכויות אדם ודמוקרטיה במסגרת ״שיבתה של ארה״ב לתפקיד ההנהגה״ [ראו כאן] והעובדה שוושינגטון יודעת שגם הצבא מפחד מסין.

באותה מידה שקיים השיקול הקר של אינטרסים על-פני ערכים, קיים גם השיקול הקר לא פחות של ערכים על-פני אינטרסים: ממשל ביידן נכנס לבית הלבן בהצהרה שארה״ב שבה לתפקידה כמנהיגה של הסדר הליבראלי. הממשל חרט על דגלו עוד לפני שהתחיל את כהונתו את הנושא של זכויות אדם ודמוקרטיה. בזמן שצפוי שהוא יהיה פרגמטי במקומות מסוימים, ההפיכה במיאנמר ברורה מדי, בוטה מדי, בשביל שיהיה אפשר להצדיק המשך עסקים כרגיל.

מיאנמר היא גם לא נכס קריטי לאסטרטגיה האמריקנית באזור. במיאנמר אין בסיסי צבא אמריקנים והמיקוד הצבאי של וושינגטון נמצא בים סין הדרומי, לא מפרץ בנגל. ארה״ב יודעת שהצבא חושש מהשפעתה של סין, ויכול להיות שדווקא בידוד מחדש יביא אותו לוותר על ניסיון ההפיכה ולכבד את תוצאות הבחירות של נובמבר 2020. הרווח שוושינגטון תשיג מלהטיל סנקציות ולדבוק בערכים שלה יכול להיות הרבה יותר משמעותי מגישה פרגמטית וצינית למצב הדמוקרטיה במדינה.

ארה״ב גם תעדיף להטיל סנקציות במקרה בו הצבא יתחיל לדכא באלימות את ההפגנות נגדו. בימים האחרונים הפגנות ברחבי מיאנמר נגד ההפיכה משכו עשרות אלפי אנשים, שקוראים לצבא לשחרר את סו צ׳י ולוותר על השלטון [מקור]. הצבא ניסה לחסום את האינטרנט בשביל לעצור את התיאום של ההפגנות, אך זה רק הגדיל את הכעס נגדו. ככל שההפגנות ימשכו, הצבא יאלץ להחליט אם ללכת אחורה מההפיכה, לדכא באלימות את המפגינים, או לנסות ולשחוק את רצונם לאט, מקווה שארה״ב והמערב לא יטילו סנקציות כלכליות נגד מיאנמר. הבעיה עבור הצבא שגם אם המערב לא יטיל סנקציות, חודשים של הפגנות ומהומות ירתיעו הון זר מלהיכנס למדינה ואף יבריחו עסקים שכבר פועלים בה. מיאנמר עלולה לסבול בכל מקרה ממכה כלכלית ב-2021.

המבחן של ביידן

ההפיכה במיאנמר היא המבחן האמיתי הראשון של ממשל ביידן בזירת החוץ. יש שתי שאלות גדולות בנוגע למשבר: ראשית, כיצד הממשל יגיב? האם הוא יטיל עוד סנקציות על אנשי הצבא, אך ימנע מלבודד את מיאנמר? האם הוא יטיל סנקציות גורפות על המדינה? האם משהו בין לבין?

אם ממשל ביידן רוצה להראות את המחויבות שלו לדמוקרטיה וזכויות אדם, אך רוצה להימנע מלפגוע באוכלוסייה האזרחית של מיאנמר, התגובה האמריקנית הטובה ביותר תהיה סנקציות כלכליות על חברות בבעלות הצבא. סנקציות כאלה יפגעו בתזרים המזומנים של הצבא, ירחיקו עסקים זרים מלהיכנס למדינה, אך ישמרו על רמת קשר כלכלי ודיפלומטי שיאפשרו לארה״ב לנסות ולהחזיר את מיאנמר למסלול של דמוקרטיה.

אם הצבא יגיב באלימות למפגינים, סביר שארה״ב תעדיף משטר סנקציות חריף יותר נגד מיאנמר. תחת משטר כזה כל סיוע, הומניטרי או לא, יופסק, וסנקציות יוטלו נגד כל עסק שיפעל בשטח המדינה. משטר סנקציות כזה ישאיר לצבא בחירה פשוטה: ללכת אחורה עם ההפיכה, או לשמור על השלטון הצבאי ולחפש השקעה מסין שתפצה על איבוד ההשקעה הזרה. התגובה האמריקנית בכל מקרה תעזור לנו להבין טוב יותר מה סדר העדיפויות של הממשל וכמה הוא מתוחכם בתגובה שלו.

השאלה השנייה היא האם הממשל יצליח להביא את בעלות בריתה של ארה״ב באזור, בראשן יפן והודו, ללחוץ גם הן על הצבא. טוקיו וניו-דלהי נהנות שתיהן מיחסים טובים עם מיאנמר, קשרים עסקיים משמעותיים ורצון משותף לוודא שמיאנמר לא תיפול לידיה של סין. שתיהן גם נקטו היסטורית בגישה ריאליסטית כלפי המדינה, שמות בצד סוגיות של דמוקרטיה וזכויות אדם [ראו כאן וכאן]. אם ממשל ביידן באמת ירצה ללחוץ את החונטה, הוא יהיה חייב שגם בעלות הברית שלו, שהאינטרס שלהן הוא להמשיך את הקשר, יישרו קו עם וושינגטון.

הודו ויפן כמובן שונות ביחסיהן עם ארה״ב, ולכן התגובה של כל אחת מהן תלמד אותנו על איך הן תופסות את הממשל החדש והיחס שלהן אליו. הודו מעולם לא הייתה חלק ממערכת הבריתות האמריקנית וההתקרבות בשנים האחרונות בין שתי המדינות נובעת בעיקרה מהחשש המשותף מסין. קרוב לודאי שניו-דלהי תסרב לנתק קשרים כלכלים עם מיאנמר, בצעד שידגיש את העצמאות האסטרטגית של הודו ויהיה נקודת חיכוך ראשונה בין הממשל האמריקני החדש וניו-דלהי.

יפן עדיין תלויה ביטחונית בארה״ב, אך תחת מנהיגותו של ראש הממשלה לשעבר אבה היא הפכה שחקן הרבה יותר אסרטיבי במזרח אסיה, במיוחד בדרום מזרח אסיה [ראו כאן]. אם סוגה יחליט שלא ליישר קו עם וושינגטון המשמעות היא שגם הוא רואה ביפן שחקן עצמאי אסטרטגית, שחקן שמוכן לפעול נגד וושינגטון היכן שהדבר משרת את האינטרס הלאומי שלו.

סיכום

ההפיכה במיאנמר היא מבחן עבור המדינה, והיא מבחן עבור ממשל ביידן. הצבא במיאנמר מעוניין ״לתקן״ את המצב בו המפלגה המתנגדת לשלטונו היא הפופולארית ביותר במדינה. אם יצליח, הוא יבטיח שכאשר יהיו שוב בחירות במדינה ב-2022, הן לא יאיימו עליו. נראה שכרגע הרחוב במיאנמר מתנגד להפיכה, אך ההצלחה שלו תלויה בתגובה של ארה״ב – האם ממשל ביידן יאיים בסנקציות חריפות על מיאנמר בשביל להביא את הצבא להסיר את שלטונו? האם יסתפק במילים וימשיך את הקשרים עם הצבא, במטרה לאזן את השפעתה של סין? אולי משהו בין לבין? עוד נראה. בכל מקרה ברור שזהו המבחן הגדול הראשון של ביידן.




פרק 47 – קיסר אדום: דרך המשי החדשה

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

*חדש* הרצאות של ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

בפרק הקודם דיברתי על החשיבות של טאיוואן להנהגה הקומוניסטית של סין, בהיבט אסטרטגי, היסטורי ופוליטי. עם הפרק הזה חתמנו את הסקירה הקצרה שלנו של הגיאו-אסטרטגיה של סין במזרח אסיה, ואנו פונים עכשיו להסתכל בגיאו-אסטרטגיה שלה לאירו-אסיה. אחרי שראינו כיצד סין מתכוונת לאזן מול ארה״ב בים, מה התוכניות שלה ליבשה? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

הפרק היום הוא פרק מרגש מאוד. הוא מרגש מפני שהוא עוסק באחת ממילות הבאז הכי גדולות של השנים האחרונות – ״דרך המשי החדשה״. כל מי שמתעניין ולו קצת בסין ובעולם שמע על ״דרך המשי החדשה״, על ״פרויקט התשתית הגדול בהיסטוריה״ ואיך סין ״עומדת להשתלט על העולם״ בעזרת כבישים ורכבות.

אני מתרגש מפני שהיום אנחנו הולכים להרוס את כל מה שחשבתם או שסיפרו לכם על ״דרך המשי החדשה״. למי שאולי לא מכיר, ״דרך המשי החדשה״ מוצגת כיוזמה אסטרטגית של סין להשקיע מעל טריליון דולר(!) בתשתיות ברחבי אירו-אסיה ואפריקה, בשביל ליצור גוש כלכלי אחד. אומרים על התוכנית הזו שהיא ניסיון סיני לכבוש את העולם, או הגרסה הסינית לתוכנית מרשל של ארה״ב. בכל מקרה כולם מסכימים שהיא ההתעוררות של הענק הסיני והצעד הראשון שלו לכבוש לו מקום בפסגת העולם.

המציאות כרגיל היא יותר אפורה. ״דרך המשי החדשה״ אינה תוכנית מאורגנת היטב להשתלטות על העולם. היא גם לא המבשרת של עידן העליונות הסינית. היא בעיקר סיסמה שהמנהיגים הסינים אוהבים לזרוק, בעוד בנקים וחברות ממשלתיות מנצלים אותה בשביל להגדיל את הרווחים שלהם.

בפרק היום נסתכל על ״דרך המשי החדשה״ כפי שהיא, על כל היבטיה השונים. ברמה האסטרטגית היא יוזמה שמטרתה לחבר את אירו-אסיה לסין, במיוחד דרך נתיבים יבשתיים שאינם בשליטה אמריקאית. ביום-יום שלה היא יוזמה בה בנקים סינים מלווים לממשלות זרות כסף סיני כדי שאותן ממשלות יוכלו לשלם לחברות סיניות להקים פרויקטים. מההיבט הזה ״דרך המשי החדשה״ היא הרחבה של מודל הצמיחה הסיני לעולם, מאפשרת לסין לזרוק על העולם את עודף הייצור וההון שלה. עוד נרחיב את הנקודה הזו.

מה שחשוב לי להדגיש לפני שנתחיל היא שאתם חייבים להיות פתוחים לקלוט את המורכבות של ״דרך המשי החדשה״. יוזמה יכולה להיות בו זמנית אסטרטגית ומושחתת, טובה ורעה. ביוזמות בקנה מידה כל-כך גדול, גם בהיבט של מספר הגופים המעורבים בה וגם בטווח הגיאוגרפי שהיא מכסה, אנחנו נראה שאותה יוזמה יכולה להיות הצלחה במקום אחד וכישלון במקום אחר.

אני מקווה שעכשיו ב״קיסר אדום״ אתם כבר מבינים שממשלת סין אינה פטורה מבעיות שיש בכל ממשל – חוסר יעילות, אדישות, שחיתות וראיה קצרת טווח. גם פקידי הממשל בבייג׳ין הם רק בני אדם, טועים כמו כל בן-אדם. אם לא מבינים את זה, לא מבינים את ״דרך המשי החדשה״ ומציירים אותה כאיזו תוכנית סינית להשתלט על העולם.

הדיון שלנו יתחיל דווקא בתפיסה השגויה הזו, שממנה נוכל לפתח תפיסה מאוזנת ונכונה יותר של ״דרך המשי החדשה״.

הסינים באים, הסינים באים!

התיאור הנפוץ של ״דרך המשי החדשה״ הוא כזה:

בספטמבר 2013 שי ג׳ינפינג נשיא סין קרא בנאום בקזחסטן להקים חגורה כלכלית לאורך ״דרך המשי״ [מקור]. הנאום נחשב כנאום ההשקה של יוזמת ״החגורה והדרך״ (Belt And Road initiative, BRI or One Belt One Road initiative OBOR ), שמוכרת אצלנו יותר כ״דרך המשי החדשה״ ואני אתייחס אליה בשם הזה בשביל לא לבלבל אותנו.

״דרך המשי החדשה״ נועדה, כך לפי התיאור הנפוץ, לשנות את הגיאופוליטיקה של העולם, במיוחד באירו-אסיה, ולהביא את סין למרכז שלו. ״דרך המשי החדשה״ היא יוזמה אסטרטגית של סין לחבר אליה את מרכז אסיה, דרום מזרח אסיה ואירופה בדרכים יבשתיות, בעודה מחברת אליה את אפריקה דרך נתיב ימי שקיבל את השם ״דרך המשי הימית״ (Maritime Silk Road, MSR). ״דרך המשי החדשה״ נמשלת לעיתים לתוכנית מרשל [לדוגמה], יוזמה כלכלית עם מטרות אסטרטגיות.

נקודה מרכזית בתיאור הנפוץ היא ש״דרך המשי החדשה״ היא יוזמה מתוכננת מלמעלה ע״י הממשלה הסינית. כל ההיבטים של היוזמה – מהמטרות של היוזמה, הפרויקטים שכלולים בה, המיקום הגיאוגרפי שלהם – כולם מנוהלים ומוכתבים ע״י בייג׳ין. הממשל המרכזי הסיני מצליח, איכשהו, לנהל במקביל אלפי פרויקטים בשלוש יבשות. מרשים.

העניין של ניהול מרכזי מלמעלה הוא חשוב, מפני שהוא מביאה לתפיסה אחרת שגם היא קנתה לה אחיזה בעולם: דיפלומטיה של מלכודות חוב (Debt trap diplomacy). חלק מהממשלות המעורבות ב״דרך המשי החדשה״ נקלעו לחובות עקב לקיחת הלוואות עבור הפרויקטים במסגרת היוזמה. אם אנחנו מניחים שהכול מתוכנן ב״דרך המשי״, אז אנחנו חייבים להניח שגם ההיקלעות לחובות היא חלק מהתוכנית הסינית. הדבר מתאים במיוחד למי שרואה בסין איום מרושע על העולם. אם ההיקלעות לחובות היא חלק מהתוכנית הסינית, הרי ש״דרך המשי החדשה״ אינה באמת יוזמה תמימה לעזור למדינות לפתח את התשתית בהן, אלא להכניס אותן לחובות ותחת השליטה הכלכלית של בייג׳ין. לפי התפיסה הזו ״דרך המשי החדשה״ היא צורה חדשה של קולוניאליזם אימפריאלי.

לא מפתיע שהראשון שטבע את המונח ״דיפלומטיה של מלכודות חוב״ היה פרשן הודי ב-2017 [מקור]. ממנו המונח תפס כנפיים והגיע עד מזכיר המדינה לשעבר רקס טילרסון שטען שמדיניות ההלוואות של סין משחרת לטרף [מקור]. כשסרי לנקה מסרה ל-99 שנים את הנמל החדש שלה לידי חברה סינית, נמל שנבנה ע״י חברה סינית, רבים קפצו וראו בזה הוכחה שבייג׳ין מעוניינת לקנות את העולם, נמל אחד בכל פעם [מקור].

ברור לי למה התיאור של ״דרך המשי״ כתוכנית להשתלט על העולם הוא ה תיאור הנפוץ: הוא פשוט, הוא ברור, הוא צהוב. הוא מעורר בנו פחד, הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו מבינים משהו ומאוד קל לזכור אותו – ״הסינים רוצים להשתלט על העולם בעזרת קולוניאליזם מבוסס חוב״. הוא אבל כל-כך לא נכון, שהוא מפספס לחלוטין את המציאות והחשיבות של ״דרך המשי החדשה״.

בואו נתחיל בטעות הראשונה: ״דרך המשי החדשה״ היא לא יוזמה מתוכננת מלמעלה. היא בהחלט יוזמה שמקבלת תמיכה מלמעלה, מקבלת כיוון מלמעלה, אך היא ממש לא היוזמה המתוכננת היטב שחושבים שהיא. למה זו ההערכה שלי? כי נכון להיום, ממשלת סין לא פרסמה רשימה של פרויקטים מאושרים תחת יוזמת ״דרך המשי החדשה״. אם אין רשימה כזו, אם אין אפילו מסמך שמגדיר מה נחשב כפרויקט תחת היוזמה ומה לא, איך אנחנו יודעים מה כוללת היוזמה? איך הסינים יודעים מה כוללת היוזמה? אם אני מנהל יוזמה חוצת יבשות, אני כנראה ארצה רשימה של כל הפרויקטים שיש לי. אם רשימה כזו לא קיימת בשום מקום ציבורי, אחת משתיים: או שאני מסתיר אותה, או שאני לא באמת מנהל כל היבט בה. האפשרות הראשונה, זו של הסתרה, היא פחות סבירה כי למה לך להסתיר את הרשימה? להפך – רשימה של פרויקטים מאושרים הייתה עושה המון טוב לממשלת סין, במיוחד בכל הקשור ליחסי הציבור של היוזמה.

בשביל להבין למה קחו דוגמה: במסגרת דרך המשי החדשה, קמבודיה ראתה קפיצה בהשקעה הסינית בה, מ-76 מיליון דולר ב-2008 למעל חצי מיליארד דולר ב-2017. הסינים הקימו בקמבודיה כבישים, בתי זיקוק, נמל ימי חדש ובתי קזינו [מקור]. המון בתי קזינו. בדרום קמבודיה משקיעים סינים הפכו עיירת דייגים מנומנמת לעיר תיירות שוקקת, בנו בה בתי מלון, בתי קזינו והביאו עוד ועוד תיירים סינים ששינו לחלוטין את פני העיירה. מחירי הדירות עלו והתושבים המקומיים התחילו לעזוב מפני שלא יכלו לעמוד יותר במחיר השכירות [מקור].

האם ״דרך המשי החדשה״ אחראית לבתי הקזינו, המלונות והתיירים הסינים? האם ״דרך המשי״ היא הסיבה שאלפי קמבודים עוזבים את בתיהם? טוב, אנחנו לא יודעים נכון? אין רשימה של פרויקטים מאושרים. עד כמה שאנחנו יודעים, בתי הקזינו הם חלק מ״דרך המשי החדשה״. הם הרי השקעה סינית במדינה שנמצאת בנתיב הימי של היוזמה. למה להניח שהם לא ובתי זיקוק כן? זה אגב יוצר בעיה אחרת, בעיה שנתקלים בה כשמנסים לאמוד את ההיקף של ״דרך המשי החדשה״: מפני שאין הגדרה רשמית מה ביוזמה ומה לא, החוקר או האנליסט חייב להפעיל שיקול דעת איזה פרויקט סיני לכלול ואיזה לא. אחד יכול להחליט שבתי קזינו הם לא חלק מהיוזמה, אחר כן. מי צודק?

ההנחה ש״דרך המשי החדשה״ היא יוזמה מתוכננת מלמעלה מחייבת אותנו לקבל הנחות נוספות, כמו הסתרת אילו פרויקטים הם ביוזמה ואילו לא ושהמדינה הסינית מצליחה לנהל במקביל כ-3,000 פרויקטים בשלוש יבשות [מקור]. הנחה פשוטה יותר, שמסבירה טוב יותר את ההצלחות והכישלונות של היוזמה, היא ש״דרך המשי החדשה״ אינה מתוכננת בצורה ריכוזית. היא יותר סיסמה ורעיון מסדר לפעילות הסינית מחוץ למדינה, רעיון עליו רוכבים גופים בעלי אינטרס, במיוחד הבנקים וחברות ממשלתיות בסין.

מסיסמה למציאות

בואו ונסתכל מחדש על ״דרך המשי החדשה״, אך במקום כסיסמה נסתכל על מי באמת פועלים בה. יש לנו שלושה שחקנים שמעורבים בדינמיקה של ״דרך המשי החדשה״: הראשון הוא ההנהגה הסינית, שי ג׳ינפינג והלשכה הפוליטית, שהם שיצאו בהכרזה. שניים אחריהם הם הפקידים במחוזות ובמשרדים השונים, שצריכים לקחת את ההכרזה על ״חגורה כלכלית ושיתוף פעולה בינלאומי״ ולהפוך אותה ליעדים, פרויקטים ומסמכי מדיניות. לבסוף יש לנו את הבנקים והחברות הממשלתיות הסיניות, שממנות ומבצעות את הפרויקטים שההנהגה הפוליטית הגדירה. לכל אחד מהשחקנים האלו יש אינטרסים שונים ונקודת מבט שונה על ״דרך המשי החדשה״.

נתחיל עם ההנהגה. ״דרך המשי החדשה״ משרתת את החזון של שי של סין כמרכז עולמי חדש [להרחבה ראו כאן]. אם היוזמה תצליח, היא תחבר מחדש את אירו-אסיה כגוש כלכלי אחד, הנמתח מהאוקיינוס השקט עד האוקיינוס האטלנטי. היא תהפוך את מרכז אסיה מאזור בלתי ניתן למעבר, מה שבמשך אלפי שנים ניתק בין מזרח אסיה לאירופה, למרכז תחבורה שוקק. סחורות סיניות יזרמו לאורך אסיה אל אירופה, בעוד נפט וגז יזרמו מהים הכספי והמפרץ הפרסי לסין. התנועה של סחורות, משאבים וכסף תהיה כולה מרוכזת מסביב לסין, שתהנה מגישה נוחה יותר לכלכלות לכל אורכה של אירו-אסיה. כמו האימפריה הרומית בזמנה, סין תדאג שכל הדרכים יובילו לבייג׳ין.

״דרך המשי החדשה״ היא גם איזון מול הדומיננטיות האמריקאית בים. לאמריקאים יש נוכחות מוגבלת במרכז אסיה והנתיבים היבשתיים של ״דרך המשי החדשה״ עוברים ברובם במדינות בהן לאמריקאים אין השפעה. ״דרך המשי החדשה״ מקטינה את החולשה האסטרטגית של סין מול ארה״ב.

לבסוף, ״דרך המשי״ עוזרת לסגור את הפער שבין מזרח ומערב סין. השגשוג הכלכלי שסין נהנתה ממנו במשך שלושה עשורים התחלק באופן לא שווה במדינה [מקור]. מזרח המדינה זינק ברמת החיים והתעשייה, השאיר מאחור את מערב המדינה שראה מעט אם בכלל שינוי כלכלי. במסגרת ״דרך המשי החדשה״ סין משקיעה מיליארדים במערב המדינה בשביל להפוך אותו לשער של סין לעולם ושל העולם לסין. ההשקעה כוללת הקמת כבישים, רכבות, אזורי תעשייה ופרויקטים בתחום האנרגיה [מקור].

בשביל ההנהגה של סין, בשביל שי ג׳ינפינג והלשכה הפוליטית, ״דרך המשי החדשה״ היא באמת יוזמה אסטרטגית להציב את סין כמרכז עולמי חדש, שיהיה מרכז הכובד של אירו-אסיה. על הדרך היוזמה גם תקטין את החולשה האסטרטגית של סין מול ארה״ב ותביא שגשוג (ויציבות) למחוזות המערביים של סין.

ההנהגה אבל לא אחראית ליישום בפועל של היוזמה. מי שצריכים לקחת את הסיסמה ולהפוך אותה למדיניות הם הפקידים במחוזות ובמשרדי הממשלה, שצריכים לתרגם את החזון למעשים קונקרטיים. האינטרס שלהם הוא לאשר כמה שיותר פרויקטים תחת ״דרך המשי החדשה״, לא משנה אם הם באמת משרתים את החזון האסטרטגי של שי או אם הם בכלל ברי קיימא.

חשבו על זה כך: נניח שאתם פקיד במשרד להובלת הבנייה של ״דרך המשי החדשה״ (Office of The Leading Group on the Construction of the Belt and Road). אתם רוצים להתקדם בקריירה שלכם, לעבור למשרד גדול יותר ואולי, אם ירצו השמיים, גם לקבל העלאה בשכר. שמעתם שהממשל המרכזי בבייג׳ין נותן עדיפות לכל פרויקט שקשור ל״דרך המשי החדשה״ ואתם כמובן רוצים לרצות את בייג׳ין. אז כשחברה מבקשת אישור להקים מסילה בין שינג׳יאנג לפקיטסטן אתם מאשרים לה, כי הם אומרים שזה קשור ל״דרך המשי החדשה״. גם כשחברה אחרת רוצה לסלול כביש בין מונגוליה הפנימית לחוף המזרחי אתם מאשרים, כי הרי זה פרויקט תשתית שיגביר את המסחר וזו כל המטרה של ״דרך המשי החדשה״, מה לא? וכך אתם מאשרים עוד פרויקט ועוד פרויקט, מראים לממונים עליכם שהנה אתם מקדמים את החזון של הנשיא שי במלוא המרץ. כמובן שגם הפקידים בשולחנות לידכם מאשרים במלוא המרץ, כי כולם רוצים להראות הצלחה יוצאת מגדר הרגיל בתפקיד שלהם. אם הפרויקטים האלו באמת מקדמים את ״דרך המשי החדשה״ או בכלל יצליחו להתרומם היא לא עניינכם. המערכת בנויה ככה שאתם נמדדים לפי מספר הפרויקטים שמתחילים, לא לפי איכותם או סיומם.

התוצאה? אין כמעט קשר גיאוגרפי בין הפרויקטים שמזוהים כפרויקטים של ״דרך המשי החדשה״ ובין האזורים שבייג׳ין הגדירה כ״מסדרונות הכלכליים״ של היוזמה [מקור]. בייג׳ין אולי מפרסמת מפות פנטסטיות שמשרטטות איך סין תתחבר לעולם, אך בפועל פרויקטים נקבעים ללא קשר למפה. המפה היא רק יח״צ, לא תוכנית עבודה.

יש אם כן פער משמעותי בין ההנהגה הסינית והפקידים שלה: ההנהגה רוצה ליצור מצב גיאו-אסטרטגי חדש לסין. הפקידים רוצים בעיקר להתקדם בקריירה ובדרגות השכר. המנצלים הראשיים של הפער בין ההנהגה לפקידים הם הבנקים והחברות הממשלתיות.

כמו שוק אפור, רק ממשלתי

הסתכלנו על ״דרך המשי״ מנקודת מבטה של ההנהגה הסינית ושל הפקידים בממשל. הם אלו שיצרו את היוזמה והם אלה שאחראים למשוך מדינות אל תוכה. הם אבל לא אלה שבונים את התשתית בפועל, או אפילו ממנים אותה. מי שעושים את זה הם הבנקים והחברות הממשלתיות של סין.

מבחינתם של הבנקים והחברות הממשלתיות ״דרך המשי החדשה״ היא ייצוא של המודל הכלכלי הסיני למדינות נוספות. כפי שתיארתי בפרקים קודמים [כאן], הצמיחה של הכלכלה הסינית מבוססת היום יותר על השקעה מצריכה. הסינים בונים עוד מפעלים ושדות תעופה גם אם לא ברור הצורך שלהם, רק בשביל לרשום את זה כצמיחה של התמ״ג. מודל דומה פועל ב״דרך המשי החדשה״: בנקים סינים מלווים לממשלות זרות כסף כדי שיוכלו לשלם לחברות ממשלתיות סיניות להקים תשתיות ומפעלים [מקור]. הבנקים רושמים הצלחה משום שיש להם לאיפה להפנות את עודף הכסף שיש להם. החברות הסיניות רושמות הצלחה מפני שיש להן הכנסה ומה לעשות עם יכולת הייצור העודפת שלהם (אני מזכיר שלסין יש יכולת ייצור עודפת, במיוחד בחומרי בניין שכעת יש להם דרישה במסגרת התשתיות של ״דרך המשי החדשה״). הבעיה שהם רושמים הצלחה אם הפרויקט מצליח ואם לא. לבנקים ולחברות הממשלתיות פחות משנה אם לפרויקט הצדקה כלכלית, או שהממשלות הזרות יוכלו לשלם את ההלוואות.

התוצאה היא ש״דרך המשי החדשה״ סובלת מבעיות קשות של חוב בלתי ניתן למימון ופרויקטים בסכנת עצירה. כ-30% מכל הפרויקטים במסגרת היוזמה בדרום מזרח אסיה מעוכבים בגלל בעיות פיננסיות או ישימות [מקור]. בפקיסטן, שם הסינים מקימים מסדרון כלכלי לחבר אותם לאוקיינוס ההודי, הלוואות סיניות הכניסו את המדינה למשבר חוב [מקור]. בקירגיזסטן כישלון של תחנת כוח ב-2018 ששופצה ע״י הסינים חשפה פרשת שחיתות שעדיין מסעירה את המדינה [מקור].

כל הבעיות האלו שקופות לבנקים ולחברות הממשלתיות. מי שצריכה להתמודד עם הבלגן היא בייג׳ין, שנאלצת להשתמש בדיפלומטיה וכוח רך בשביל לשכנע מחדש מדינות זרות להישאר ביוזמה. מה שקורה בדרך כלל הוא שבייג׳ין מוחקת את החוב של המדינה ומציעה לה הלוואות גדולות יותר, ככלי לשמור עליה ביוזמה.

זה אולי יפתיע רבים, אך בניגוד לטענה שבייג׳ין נוקטת ב״דיפלומטיה של מלכודות חוב״, סקירה של משברי חוב של סין עם מדינות אחרות מראה שברוב המקרים בייג׳ין מוחקת את החוב או מגיעה להסדר עם המדינה הלווה, כמו הארכת תקופת התשלום או שינוי תנאי התשלום [מקור]. גם במקרים בהם בייג׳ין לא מעוניינת בהסדר, היכולת שלה לכפות גביית חובות היא מוגבלת. ב-2014 סין נאלצה לתבוע את אוקראינה בבית המשפט לבוררות בינלאומית, אחרי שזו סירבה להעביר אליה דגנים בתמורה להלוואה של כ-3 מיליארד דולר [מקור].

היעדר הוכחות לדיפלומטיה של מלכודות חוב כמובן מפתיעה רק תחת ההנחה של ניהול מרכזי. הדינמיקה שאני מציע, של מספר שחקנים עצמאים עם אינטרסים שונים הפועלים כולם יחד ובמקביל ב״דרך המשי החדשה״, מסבירה מצוין את תשלום החובות: הבנקים מלווים לחברות ממשלתיות מפני שהן בונות את ״דרך המשי החדשה״. החברות בונות, עם או בלי ידיעה שהפרויקט יצליח לממן את החוב. כשהממשלה הזרה כורעת תחת עול החובות, בייג׳ין נכנסת כדי לשלם לבנקים את החוב שלהם ולשמור על המדינה הזרה ב״דרך המשי״, ממשיכה את הדינמיקה. אין כאן כוונת זדון, רק ניצול כלכלי של יוזמה אסטרטגית.

הצורך בכסף

בואו ונסכם על מה דיברנו עד כאן: הגישה הנפוצה ל״דרך המשי החדשה״, הרואה בה יוזמה מנוהלת בצורה מרכזית, היא חסרת אחיזה במציאות. גישה טובה יותר, שמצליחה לתפוס את המורכבות של היוזמה, רואה שלושה שחקנים ב״דרך המשי החדשה״ – ההנהגה הקומוניסטית, הפקידות הממשלתית, והגופים הכלכליים של הממשלה, אם הבנקים ואם התאגידים. לשלושת השחקנים יש אינטרסים שונים וכל אחד מהם רואה את ״דרך המשי החדשה״ בצורה שונה: ההנהגה רואה בה יוזמה אסטרטגית לשדרג את מעמדה של סין בעולם. הפקידות רואה בה סיסמה שיש לקדם אם היא רוצה להמשיך ולטפס בסולם הקריירה. הבנקים והחברות הממשלתיות רואים בה דרך לנצל את הכסף העודף ויכולת הייצור העודפת שיש להם ע״י הקמת פרויקטים במדינות זרות.

הקשיים והבעיות שתיארתי אינם סודות, והם ידועים להנהגה בבייג׳ין. ההנהגה יודעת שב-6 השנים האחרונות ״דרך המשי החדשה״ הצליחה לקדם פרויקטים אסטרטגים אך גם אינטרסים כלכלים צרים, משברי חוב ושחיתות. היא יודעת שיש ליוזמה בעיית תדמית ושהיא חייבת לנקות ולבצע ״כיוונון מחדש״ אם היא רוצה למנוע תגובת נגד מהעולם [מקור]. באפריל 2019, בכנס השני של פורום ״החגורה והדרך״ (Belt and Road Forum for International cooperation, BRF) שי ג׳ינפינג התייחס לדאגות בדבר ״מלכודות חוב״ ושחיתות ומשרד החוץ הסיני פרסם ש״דרך המשי החדשה״ תתמקד יותר בהסכמים ופרויקטים של אנשים לאנשים, מאשר בניית תשתית שממומנת ומבוצעת כמעט לחלוטין ע״י סינים [מקור]. רק הזמן יגלה אם ההצהרות הן יותר מרק מילים.

נותרה לנו עוד שאלה אחת, שאלה אחת אחרונה שעומדת ברקע של ״דרך המשי החדשה״ והיא שאלה שאף אחד לא שואל למרות שהיא נוגעת לא רק לסין והיוזמה הבינלאומית שלה, אלא גם לרלוונטיות של המערב לעתיד הכלכלה הגלובאלית: למה כל-כך הרבה מדינות רוצות להשתתף ב״דרך המשי החדשה״, למרות כל הסיכונים של חובות, פגיעה סביבתית, שחיתות וכניסה תחת השפעתה של בייג׳ין? למה הסינים רק אמרו ״השקעה בתשתיות״ ופתאום חצי אסיה ואפריקה נעמדות בתור לקבל השקעה?

מפני שהן צריכות את הכסף.

אנחנו אוהבים לדבר על כמה מדינות עולם שלישי סובלות מעוני, מחלות ומלחמות, על האוכלוסייה הצעירה שלהן ובעיות של אבטלה ופשע שמכרסמות במרקם החברתי שלהן. אנחנו אוהבים לתאר את המדינות האלו כמדינות מוכות גורל, מסכנות, שאנחנו חייבים או לתת להן צדקה או להתכונן לקלוט את גלי ההגירה שיגיעו מהן.

למזלנו אותן מדינות לא מתייחסות אל עצמן כ״עלובי החיים״ ואנחנו רואים באופן הדרגתי צמיחה כלכלית ועם הזמן עלייה ברמת החיים שלהן. רק הסתכלו על מדינות כמו רואנדה, אתיופיה או ווייטנאם, שהכלכלות שלהן צמחו בעשור האחרון בקצב של בין 6% לווייטנאם ועד 10% לאתיופיה [נתוני הבנק העולמי]. ״העולם השלישי״ חווה צמיחה אדירה, שרק תמשיך הודות לאוכלוסייה הצעירה שלו. כל עוד אנחנו מסתכלים עליו רק כמקום של מסכנות, אנחנו מפספסים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלו. אנחנו גם מפספסים צורך חשוב שלו: תשתיות.

צמיחה כלכלית לא יכולה להיות ללא השקעה רחבה בתשתיות, כמו כבישים, רכבות, נמלים, שדות תעופה, תחנות כוח ועוד. תשתיות הן הבסיס של הפעילות הכלכלית, מאפשרות ייצור, שינוע ומסחר. הכלכלות של מדינות עולם שלישי, של מדינות ״מתפתחות״, צריכות במיוחד השקעה מאסיבית בתשתיות שלהן בשביל ליצור את הבסיס הפיזי למשק תעשייתי מודרני.

בכמה השקעה מדובר? מאמר של מקינזי (McKinsey) משנת 2015 נוקב במספר של 57 טריליון דולר שהעולם יידרש להשקיע עד 2030 בתשתיות, 60% מאותו סכום במדינות מתפתחות [מקור]. בנק הפיתוח האסיאתי (Asian Development Bank, ADB) מעריך שבאסיה תידרש השקעה של כ-1.7 טריליון דולר כל שנה בין 2016 ל-2030 בשביל להמשיך את מומנטום הצמיחה ביבשת ולהמשיך במאבק בעוני החריף בה [מקור]. בנק הפיתוח האפריקאי (African Investment Bank) העריך בדו״ח מ-2018 שלאפריקה כיום דרושה השקעה של כ-170 מיליארד דולר בשנה בתשתיות, והיא מצליחה להשיג רק כ-70 מיליארד דולר, מה שאומר שהצמיחה באפריקה מוגבלת ע״י פער שנתי של כ-100 מיליארד דולר בהשקעות בתשתית [מקור].

מאיפה העולם המתפתח ישיג את הכסף? בנקים וממשלות מערביים זהירים יותר במתן הלוואות מאז המשבר הכלכלי של 2008, חוששים שמדינות מתפתחות לא יוכלו לשלם את החוב. מי שכן מסוגלת לספוג את הסיכון – אם משום עתודות מט״ח גדולות או פשוט מפני שהיא לא מעריכה נכון סיכון – היא סין. מדינות מתפתחות לא מצטרפות ל״דרך המשי החדשה״ כי הן התאהבו בסוציאליזם הסיני – הן מצטרפות כי סין היא היחידה שמוכנה להעמיד מיליארדים לטובת הקמת תשתיות. כפי שהגדיר זאת שר המסחר לשעבר של פקיסטן: ״סין היא המופע היחיד בעיר״ [מקור].

ההצלחה הגדולה של ״דרך המשי החדשה״ לצרף חברות חדשות פחות קשורה לכוח הרך של סין ויותר לצורך של העולם המתפתח בכסף לתשתיות, לא משנה מאיפה מגיע הכסף. הן היו שמחות לקחת אותו מגופים מערביים – הם פשוט לא מציעים מספיק, או חוששים להציע בגלל הסיכון לכאורה במדינות מתפתחות.

מכאן אנו יכולים להסיק שלוש מסקנות: ראשית, ההסתכלות שלנו על מדינות מתפתחות כמסכנות ועלובות פוגעת בהן, מונעת מהן השקעה נחוצה בתשתיות ודוחקת אותן לידי הסינים. שנית, ההתחזקות הסינית בקרב מדינות מתפתחות, במיוחד באפריקה, היא הרבה יותר אינטרסנטית ממה שמישהו חושב. סין לא ״כובשת״ את אפריקה – סין בונה את אפריקה. סין משקיעה כסף בשביל לתת למדינות כמו אתיופיה, קונגו או אנגולה את התשתית שדרושה להן. כן, היא לא עושה זאת כצדקה – רוב הכסף שסין השקיעה באפריקה היה בצורה של הלוואות נושאות ריבית [מקור]. אבל לפחות היא משקיעה כסף. לא רוצים שהן ייקחו הלוואות מהסינים? תעמידו אתם הלוואות. לא מעוניינים? תפסיקו למתוח ביקורת על אפריקה שהיא לוקחת כסף סיני ועל הסינים שמלווים אותו. שלישית, סין פשוט רוכבת על צורך אמתי בעולם. המערב יכול לעשות את אותו דבר, להתחרות עם הסינים ולקטוף את הפירות.

סיכום

״דרך המשי החדשה״ אינה תוכנית-על סינית להשתלט על העולם. היא יוזמה אסטרטגית של סין לחבר את אירו-אסיה אליה, עוזרת למדינות לבנות תשתית שדרושה להן בעודה מנצלת את הכסף ויכולת הייצור העודפת שלה. אולם ״דרך המשי החדשה״ אינה רק עוקבת אחר דרך המשי ההיסטורית. חוץ מלחבר את אירופה ואפריקה לסין, סין רוצה לחבר עוד אזור אליה – הקוטב הצפוני. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא. תודה על ההקשבה.




פרק 18 – איראן לאן?

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

בפרק היום אנו שבים אל איראן ומשמרות המהפכה, היריב הכי גדול שלנו כיום. עם הרקע הנחוץ על מבנה הכוח באיראן ועל החלום הסיני, נוכל סוף-סוף לשרטט את עתידה של המדינה: אם להיות מעצמה מרכז אסיאתית החיה בשלום עם העולם, או אם להיכנס למלחמה לא רק איתנו, אלא גם עם ארה"ב ומוסקבה. בואו נתחיל.

בפרק הקודם דיברנו על "החלום הסיני" וכיצד סין עוזרת לאפריקה להפוך למרכז כלכלי חדש בעולם. מה שלא הדגשתי אז ומה שאני רוצה להדגיש עכשיו היא העובדה שהחלום הסיני וכל תוכנית וחזון שנגזרים ממנו, הם כלכליים במהותם. זו אולי הנקודה הכי חשובה שהכי הרבה מתעלמים ממנה בעיסוק בסין. סין היא המעצמה הראשונה עם חזון עולמי שהוא לא אידיאולוגי או דתי, אלא כלכלי. היא לא מחפשת "להשתלט על העולם", או להביא צדק וחירות לכול. היא מחפשת להבטיח לעצמה צמיחה כלכלית ולאפשר ל-550 מיליון סינים להפוך למעמד הביניים הגדול בעולם.

זה שינוי מהותי בזירה הבינלאומית. עד סין, כל מעצמה טענה שהיא משרתת אידיאל נשגב יותר. נכון, אפשר להיות ציניים ולטעון שגם אז הן פעלו רק בשביל עצמן, אבל העובדה נשארת שגם אם כן, הרי הן הרגישו את הצורך להסתיר את האינטרסנטיות שלהן מאחורי מעטה של אידיאלים נעלים. מלחים פורטוגלים כבשו את האוקיינוס ההודי במאה ה-16 לא בשביל עושר – הם חיסלו את המסחר באוקיינוס – אלא בשם ישו והנצרות. ארה"ב התפשטה בצפון אמריקה ובעולם במאה ה-19 וה-20 לא בשם הרצון לעוצמה, אלא בשם הרצון להביא חירות וצדק לעולם. כמעט כל כוח עולמי מאז המאה ה-15 טען שהוא משרת איזה אידיאל עליון, אם הוא הגשמת הרצון האלוקי, הפצת הנאורות או שמירת הגזע הארי.

והנה באה סין ואומרת "חברים, אני רוצה אצלי כלכלה צומחת. בואו נעשה עסקים". לא צדק. לא חירות. לא "תירבות הברברים". סין מחפשת לעשות עסקים, להרוויח כסף ולהבטיח את עתידה החומרי.

 

מעבר לטוב ולרוע

אחד המאפיינים של גישה כזו היא הא-מוסריות שלה. אנחנו רואים את זה באפריקה. סין לא מהססת לעשות עסקים עם דיקטטורות, גם כאלו המואשמות ברצח עם. כשב-2008 בית הדין הבין-לאומי בהאג קבע שמנהיג סודן עומר חסן אשם ברצח עם בדרפור, סין הביעה דאגה עמוקה – על ההחלטה! גם עם הדיקטטור לשעבר של זימבבואה לסין היו יחסים טובים, תוך התעלמות ברורה מהפשעים שהוא ביצע. כמובן, סין לא נמנעת מקשרים גם עם דמוקרטיות כמו נמיביה או דרום אפריקה. אבל אל תצפו שסין תצא למתקפה צבאית בתגובה לפשעי מלחמה, כמו ארה"ב. סין רוצה לעשות עסקים, לשמור על יציבות וזרימה של ערך. מלחמות מוסריות ממש לא עולות בקנה אחד עם הרצון הזה.

איך אבל כל זה קשור אלינו? טוב, הגישה הא-מוסרית של סין היא צרה אסטרטגית בשבילנו. זאת משום שהיריבה הגדולה שלנו – איראן – מתוכננת להיות חולית מפתח בדרך המשי החדשה. ומפני שלסין לא ממש אכפת מזכויות אדם או תמיכה בטרור, היא לא הולכת להתנות את ההשקעות שלה באיראן בהתנהגות של האחרונה במזרח התיכון. משמרות המהפכה יוכלו להמשיך בהרפתקה בסוריה בעוד סין מזרימה עוד כסף לטהרן ומשדרגת את היחסים אתה. אם חשבתם שברית איראנית-רוסית היא גרועה, נסו לדמיין איך תראה אחת בין סין לאיראן. או גרוע עוד יותר – בין איראן, סין ורוסיה.

 

הגיאו-פוליטיקה של דרך המשי

הצרה האסטרטגית הזו נובעת מהמיקום הגיאוגרפי המצוין של איראן. גיאוגרפית איראן מהווה גשר יבשתי בין מרכז ודרום אסיה לקווקז, אנטוליה והאוקיינוס ההודי. כבר היום סחורות מהודו עוברות דרך איראן למרכז אסיה ורוסיה ומשם לאירופה. במסגרת דרך המשי החדשה, איראן תקשר בין מערב סין ומרכז אסיה לרוסיה ואירופה ותאפשר תנועה של סחורות במהירות בין מערב ומזרח אירו-אסיה.

בשביל לממש זאת, סין משקיעה מיליארדים באיראן. היא מקימה פסי רכבת וכבישים ומשדרגת נמלים. היא סיפקה הלוואה של 1.5 מיליארד דולר לאיראן לטובת שדרוג קו רכבת מטהרן למשהד, עיר בגבול איראן-טורקמניסטן. בספטמבר 2017 היא חתמה על הסכם להלוואות בסך 10 מיליארד דולר לבנקים איראנים לטובת פרויקטים בתחום התחבורה, המים והאנרגיה.

עכשיו, אתם יכולים לבוא ולהגיד – "ניצן, כל ההשקעות האלו באמת נחמדות, אפילו מרשימות. אבל סין לא תפקיר אותנו – כי גם אנחנו חשובים לדרך המשי החדשה." טוב חברים, יש לי חדשות רעות בשבילכם – אנחנו לא עד כדי כך חשובים. הפרויקט הקטן של קו רכבת אשדוד-אילת הוא נחמד, אבל הוא מתגמד מול קווי הרכבת שיחצו את איראן. ואגב, הסינים כבר היום מעלימים עין מהאיום האיראני כלפי מדינה הרבה יותר חשובה להם מאתנו – ערב הסעודית.

ערב הסעודית היא הספקית השנייה בגודלה של נפט לסין אחרי רוסיה. איראן נמצאת איפשהו במקום החמישי. ולמרות זאת ועל-אף זאת, סין לא לוחצת את איראן לחדול מהחתרנות שלה במזרח התיכון. היא הייתה יכולה לעשות זאת, בתור שותפת המסחר הכי חשובה של איראן. במקום היא מעדיפה לתמוך בריאד ובתקווה ליצור מאזן אסטרטגי בינה ובין טהרן. ואם זה היחס שמקבלת מדינה חשובה אסטרטגית לסין, דמיינו למה אנחנו נזכה אם יבוא היום ונבקש עזרה.

אבל. לא הכול שחור. אני לא מציג את היחסים של סין עם איראן במטרה להעביר ביקורת מרומזת. אני לא מצפה מאף אחד – לא מוושינגטון, לא מניו-דלהי או מבייג'ינג – לדאוג לאינטרסים שלנו. אנחנו צריכים להבין את המציאות כפי שהיא, לא כפי שנרצה שתהיה ולתכנן בהתאם. ויש צד חיובי לחשיבות של איראן לסין.

 

כוח מרכז אסיאתי

סין מעוניינת באיראן כגשר של מרכז אסיה לאירופה. זו התוכנית הסינית – סחורות ממערב המדינה יעברו דרך שדות הגז והנפט של מרכז אסיה אל איראן ומשם לאירופה. סין-מרכז אסיה-איראן-אירופה. באף מקום בתוכנית הזו אין "שליטה בסוריה", או "כיבוש של תימן". לבייג'ינג לא אכפת אם משמרות המהפכה מצליחים להקים עוד מליציות או לא, או אם ספינות איראניות יעגנו בנמלי סוריה. למען האמת מבחינת בייג'ינג זו הסחת דעת מהפונקציה המרכזית של טהרן כגשר. היא רוצה אותה כמדינה שמחוברת למרכז אסיה, לא כהגמון מזרח תיכוני.

עבור טהרן המשמעות היא שכל ההרפתקה האימפריאלית לא נחוצה. איראן יכולה לרכב על פרויקט "דרך המשי החדשה" לעתיד של שפע. כסף סיני יפתח את הדרכים, תשתית המים והחשמל. התנועה של כסף ומסחר תעודד הקמה של חברות לוגיסטיקה, מסחר ובנקאות. כך איראן תוכל לגוון את הכלכלה שלה, למנוע את משבר המים המתקרב ולתת ל-70 מיליון איראנים עתיד טוב יותר.

וכמובן הרווח לא יהיה רק של האיראנים. אם האיראנים יקפלו את הזרועות שלהם מהמזרח התיכון האיום הכי גדול על מדינת ישראל יחזור להיות מהפכה איסלאמיסטית בירדן ומצרים. לבנון תוכל לנסות ולנהל דמוקרטיה פרלמנטרית תקינה. אסד יאלץ, אחרי רבע מיליון הרוגים, להשלים עם העובדה שהוא לא יוכל להיות הנשיא של סוריה החדשה. המתחים העדתיים בעיראק יתמתנו עם יציאת המליציות השיעיות מהמדינה. כל האזור יוכל להרוויח.

רק מה? את איראן מנהל צמד רעיל: המנהיג העליון ומשמרות המהפכה. רווחת העם מעניינת אותם פחות מהעשרת עצמם או הפצת המהפכה האיסלאמית. במציאות בה איראן מתמקדת בעיקר ברפורמות כלכליות ומסחר, למשמרות ולמנהיג העליון יש מעט מאוד הצדקה. הם מוסדות מהפכניים, שקיומם מיועד להפצת המהפכה. אם המהפכה אינה מופצת, אם היא יורדת מסדר היום הציבורי, אזי עולה השאלה: למה הם עדיין קיימים? חברת שפע איראנית אינה חברה מהפכנית. היא לא תצטרך עוד את המנהיג העליון או משמרות המהפכה. ואין סיכוי שהם יוותרו על הקיום שלהם.

מה שנדרש בשביל להזיז את איראן למסלול של שפע ושגשוג ככוח מרכז אסיאתי הוא לנטרל את הצמד המנהיג העליון ומשמרות המהפכה. השאלה היא רק – איך?

 

מצודת איראן

האפשרות הראשונה שקופצת לראש היא החלפת השלטון באיראן. אבל החלפת שלטון היא לא עסק כל-כך פשוט, לא בכללי ובפרט לא באיראן. איראן היא מדינה המורכבת ממספר קבוצות אתניות, עם שטח הררי וצחיח. באפגניסטן השכנה השילוב הזה הוא הבסיס לאנרכיה במדינה. איראן לעומתה מצליחה לשמור על יציבות הודות למערכת ביטחון פנימי יעילה. המערכת הזו כוללת מספר גופים, ביניהם משמרות המהפכה, הצבא (שפועל גם בתוך המדינה) והמשרד למודיעין וביטחון. זו מערכת שאינה מפחדת ללכלך את הידיים ומשתמשת בבתי כלא סודיים, מרגלת אחרי אזרחים וסותמת פיות לעיתונאים ואינטלקטואלים.  ו – וזה מה שהופך אותה לכל-כך אפקטיבית במניעת חילופי שלטון – היא מכירה ממקור ראשון כיצד כוחות זרים מבצעים הפיכות. איך?

טוב, איראן המודרנית חוותה שלושה חילופי שלטון שמקורם בכוחות מחוץ למדינה. הראשון קרה ב-1921 כשהפיכה בתמיכה בריטית העלתה לשלטון את רזא ח'אן בשביל להבטיח את שליטתה של בריטניה באיראן. כשח'אן ניסה לשחק בניטראליות במלחמת העולם השנייה, הבריטים והסובייטים פלשו לאיראן והדיחו אותו. הם העלו לכס השלטון במקומו את מוחמד רזא שאה פהלווי, בנו. ב-1953, כשהממשלה הדמוקרטית של מוחמד מוסאדק איימה להלאים את תעשיות הנפט באיראן, בריטניה וארה"ב חוללו הפיכה צבאית שחיסלה את המשטר הדמוקרטי והפכה את רזא שאה לשליט יחיד.

רזא שאה, דיקטטור יחיד אחרי ההפיכה של 1953, התחיל בסדרה של רפורמות שהביאו עוני ואי-סדר למדינה. העם באיראן פנה לדת, לאיסלאם השיעי, כתגובת נגד ללאומיות החילונית של השאה. אייתוללה חומייני, אז גולה בצרפת, הפך לדמות נערצת בעיני ההמונים.

המפתיע – ואולי לא – שלאמריקאים הייתה יד גם בעלייתו של החומייני. על אף שהשאה היה פרו-מערבי, וושינגטון עזרה ב-1979 לחומייני לחזור לאיראן ולתפוס את מושכות השלטון. כמובן שבאותו זמן ממשל קרטר לא חשב שבכך הוא עוזר לאויב של העם האמריקאי וגם מביא להפסד שלו בבחירות מול רייגן.

שלוש ההפיכות הללו לימדו את השליטים הנוכחיים של איראן את החשיבות של מנגנוני ביטחון יעילים, את הדרכים בהן ממשלות זרות יכולות לחדור לאיראן וכיצד ניתן לנטרל אותן. לכן גם אם נרצה להחליף את השלטון באיראן, נצטרך למצוא דרך בה עיקר המאמץ הוא דווקא לא בתוך גבולות המדינה, אלא מחוץ לה – שם למערכת הביטחון האיראנית אין את היתרון הביתי. זה משאיר רק אחד מהצמד הרעיל כמטרה – משמרות המהפכה.

 

המערכה ההיברידית

משמרות המהפכה נהנים היום מכוח פוליטי וכלכלי הודות לקרבה והתלות של המנהיג העליון בהם. הם הצליחו, ע"י ניצול של האנרכיה במזרח התיכון, להקים מליציות שיעיות ורשתות טרור המתפרשות מהמפרץ הפרסי עד הים התיכון. החוזק שלהם – והחולשה שלהם – היא היכולת לארגן ולחמש אוכלוסיות שיעיות מקומיות. חוזק – מפני שכך האינטרסים של המשמרות מקודמים עם השקעה של מעט כוח אדם. חולשה – מפני שהמליציות הללו מעוררות עוינות מצד אוכלוסיות אחרות במדינה, בעיקר סונים.

הדרך לפגוע בהם היא לעורר אוכלוסיות לא-שיעיות לצאת נגדם. זה אפשרי בשתי מדינות מפתח: עיראק וסוריה. בעיראק האיראנים מפעילים מליציות שהפכו במהלך הלחימה בדאע"ש לחלק מהצבא העיראקי הסדיר. הבעיה שהן לא רק נלחמו בדאע"ש, אלא גם ביצעו פשעי מלחמה נגד האוכלוסיה הסונית האזרחית. הפשעים הללו כוללים מעצרים לתקופות ממושכות, עינוי והוצאות להורג. עם הניצחון על דאע"ש, המליציות הללו לא עתידות להיעלם. הן רק יעמיקו את שילובן בצבא העיראקי, בעוד הפוליטיקאים בבגדאד ינקטו בקו יותר ויותר פרו-איראני.

הסונים של עיראק כמובן שאינם מרוצים מכך. כבר לפני שנה הזהרתי שדאע"ש הוא לא בעיה כי אם סימפטום, תגובה לשינוי במאזן הכוח בין השיעים והסונים. עתה כשהארגון הובס והסונים מוצאים עצמם תחת שלטון שיעי פרו-איראני, הם יחפשו דרך חדשה להגן על עצמם. ישראל יכולה לעזור. אנו יכולים לתרום לשבטים הסונים ביכולות מודיעין ונשק, כולל אסטרטגיות וטקטיות להגנה מפני מליציות שיעיות. המטרה תהיה לאפשר לסונים להקים מליציות נגד למליציות השיעיות, שיוכלו לדחוק אותן מאזורים סונים ולאפשר לאוכלוסייה האזרחית שם לחיות בביטחון יחסי. תוכנית כזו תוכל למצוא אוזן קשבת גם בוושינגטון, המעוניינת לצמצם את הנוכחות שלה בעיראק מבלי שהשפעתה של איראן תתחזק.

אם הרעיון שאנחנו נתמוך ישירות בסונים של עיראק נשמע לכם מוזר, אין סיבה. השבטים הסונים, בעיקר אלו של אזור אנבר, הוכיחו את היכולת הצבאית שלהם וההתנגדות שלהם לארגוני טרור רצחניים כמו אל-קאעידה או דאע"ש. הם היו שחקן מפתח בהבסת הסניף העיראקי של אל-קאעידה ב-2005. אינני מצפה שהם יהפכו לאוהבי ישראל, או פרו-ציונים. אני כן חושב שהם יכולים להצר את צעדיה של איראן בעיראק.

המדינה השנייה היא סוריה. על-אף מה שנדמה, בין איראן לרוסיה ואסד יש תהום מהותית. האיראנים רוצים להפוך את סוריה לבסיס קדמי שלהם, שימצק את מעמדם כמעצמה אזורית. הרוסים ואסד לא מעוניינים להפוך את סוריה למדינת בובה של טהרן.

עדות ראשונה לתהום הוא במענה הקר של דמשק לדרישות של איראן. האיראנים הגישו לאסד רשימה ארוכה של דרישות, שמטרתן לשים כוח איראני ימי ואווירי בסוריה. הם מעוניינים לקבל בסיס טיסה ונמל צבאי בסוריה להצבת כוחות למשך 50 שנה, בדומה לבסיסים של רוסיה במדינה. במקום להיענות לדרישות האיראנים, שהקריבו אלפים בשביל לשמור על שלטונו, אסד הבהיר שהוא מעדיף להתקדם באיטיות ובזהירות.

רמז נוסף יש בהסכם בין רוסיה-ארה"ב-ירדן. ההסכם, שבא לקבע את הפסקת האש בדרום מערב סוריה, עוסק גם ב"כוחות זרים". ההסכם קורא ליציאתם ההדרגתית של כוחות זרים, בשביל להבטיח שלום יציב באזור.  חלק מאותם כוחות זרים הם המליציות של איראן, שמתקרבות יותר מדי לגבול עם ישראל.

רוסיה רוצה לצמצם כמה שאפשר את ההשפעה האיראנית בסוריה. יהיה מיותר מצדנו לפלוש לסוריה בשביל לסלק את המשמרות, כשהרוסים והאמריקאים כבר מחפשים דרכים לעשות זאת. ישראל כן נדרשת לקבוע קווים אדומים ברורים ברמת הגולן ובלבנון, קווים שכל הפרה שלהם תוביל לתגובה לא פרופורציונאלית. אם איראן, או מליציה איראנית, מקימה בסיס קרוב לגבול איתנו, ישראל צריכה להשמיד אותו ובסיס רחוק יותר. אם ירי זולג לרמת הגולן, מטוסי חיל האוויר צריכים להפציץ בדמשק מבנים של משמרות המהפכה. אסור שהתגובה שלנו תהיה ניתנת לחיזוי, כי אז האיראנים יעבדו איתנו בשיטת הסלמי, מקדמים באיטיות ובצעדים קטנים את התשתית הצבאית שלהם על הגבול שלנו.

יחד עם זאת, נכון שישראל תבחן גם שיתופי פעולה עם קבוצות אסטרטגיות בסוריה – הכורדים בצפון מזרח המדינה והמורדים הסונים המרכיבים את הקואליציה האמריקאית במזרח המדינה. מדובר בשני כוחות מתונים, שמעוניינים באוטונומיה במסגרת המדינה הסורית העתידית. הם שניהם נאבקים במליציות השיעיות של איראן ועם עזרה שלנו, אם במודיעין או ציוד, יוכלו לנהל מערכה יעילה נגדם. גם אם לא יאבקו בהם ישירות, הם יוכלו להצר את רגלי המליציות ולהכריח את איראן להפנות משאבים לאזן מולם במקום מולנו.

 

הדרך קדימה

איראן נמצאת בצומת דרכים. אם תמשיך במלחמה נגד הסונים, היא תמצא עצמה במלחמת התשה שתמשך עשרות שנים בעיראק, סוריה וחצי האי-ערב. משמרות המהפכה יהדקו את אחיזתם במדינה, שתקרוס תחת שחיתות ומשבר מים. אם תפנה לדרך המשי, היא יכולה להיות מדינת מפתח באירו-אסיה, כגשר בין מרכז אסיה ואירופה. אך זה לא יקרה עד שמשרות המהפכה יאבדו מכוחם.

אנו יכולים לתרום לכך, בתמיכה בכוחות אנטי-איראנים באזור, בהצבת קווים אדומים בסוריה ולבנון ובהמשך מלחמת הצללים שלנו נגדם. זו לא תהיה מלחמה קצרה או קלה, אך אין לנו אפשרות אחרת.

בהצלחה לנו.