1

פלג 84: הגיאוגרפיה של אי-יציבות

תקציר

  1. פרופ׳ סול כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות לחלוקת המרחב הגיאופוליטי של העולם:
    1. הרמה הראשונה היא רמת המדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.
    2. הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי.
    3. הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו.
  2. לא כל אזור חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, להילחץ על ידם. כזו היא ״חגורת שבר״: חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. שתי חגורות השבר של העולם הן: המזרח התיכון, ואפריקה שמתחת לסהרה.
  3. חגורות שבר מערערות את המערכת הבינלאומית ב-4 דרכים מרכזיות:
    1. הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר.
    2. הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים.
    3. הן בדרך כלל משמשות בסיסי טרור.
    4. האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן.

להורדת הפרק – קישור.

אנחנו מדברים הרבה בשבועות האחרונים על מלחמות אזרחים, מדינות לא יציבות, טרור, מהגרים וסמים. בכלל את 2021 סימנו כשנה של מתיחות גיאופוליטית וחוסר יציבות ואני מאמין שגם 2022 תהיה כזו. מחירי המזון ימשיכו להיות גבוהים, שרשרות האספקה העולמיות ימשיכו לחוות שיבושים והמצב הכלכלי של מדינות מתפתחות ימשיך להיות קשה משום שהן לא מצליחות לחסן מספיק מהאוכלוסייה שלהן כדי לחזור לשגרה. בנוסף הן נאלצות להתמודד עם אינפלציה גבוהה, שתכריח אותן לבחור בין העלאת ריבית והאטה בצמיחה הכלכלית, או השארת הריבית נמוכה ואינפלציה דוהרת.

מול כל האירועים האלה והגידול באי-היציבות בזירה הבינלאומית, אפשר וכדאי לשאול האם אנחנו יכולים להציע איזושהי מסגרת גיאו-פוליטית שתחבר את הנקודות השונות של חוסר היציבות יחד? שתאפשר לנו להבין איך הן יכולות להשפיע על הזירה הבינלאומית? האם יש איזשהו קשר בין אפגניסטן בה הטליבן מנסה לייצב את המדינה ובין מיאנמר או אתיופיה שחוות מלחמה פנימית? האם אנחנו יכולים להציע מסגרת שבה אפשר למקם את אותם מוקדי אי-יציבות ולנסות ולהבין לאן הם יתפתחו?

דיברנו לפני כחודש על היררכית המדינות של פרופסור סול כהן, היררכיה שמוצגת בספרו “Geopolitics: the geography of international relations” [ראו כאן]. בניתוח היום אני רוצה לדבר על רעיון אחר שמציג פרופסור כהן בספרו: היררכיה מרחבית של העולם. נדבר על אזורים גיאופוליטים, תחומים גיאו-אסטרטגים, וחגורות השבר שמגדירות את אזורי חוסר-היציבות של הזירה הבינלאומית. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

סידור מחדש של המרחב

לפני שנה וקצת דיברנו על ״הניתוח הגיאופוליטי״ בניתוח מס׳ 17 של פל״ג [ראו כאן]. קבעתי שם שגיאופוליטיקה עוסקת בקשר בין כוח ומרחב, איך כוח פוליטי מושפע ונובע מהמרחב הפיזי. הנחת היסוד של הניתוח הגיאופוליטי שמדינות פועלות תחת צרכים ומגבלות הנובעים מהגיאוגרפיה שלהן, שהגיאוגרפיה שלהן מכתיבה את הצרכים שלהן – מה הן צריכות כדי לשמור על כוחן ולשגשג – ואת המגבלות שלהן – מה הן אינן יכולות לעשות.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה כיצד לחלק ולסדר את המרחב הגיאופוליטי של העולם. ברור לנו אינטואיטיבית שיש הבדל מרחבי בין יבשת אירופה, ובין גרמניה – הראשונה היא יבשת, השנייה היא מדינה. הגבולות של גרמניה מוגדרים בצורה מובהקת, בעוד שהגבולות של אירופה הם יותר גמישים – יש וויכוח ער איפה בדיוק נפסקת אירופה ומתחילה אסיה, אם בכלל מתחילה – אולי צריך להתייחס לאירופה ואסיה כיבשת אחת, אירו-אסיה?

בכל מקרה, ברור שיש הבדל מרחבי בין גרמניה ואירופה, בין ארה״ב וצפון אמריקה, בין סין ומזרח אסיה. פרופ׳ כהן מציע היררכיה של יחידות מרחביות בשביל לחלק ולסדר את העולם, מציע לנו מסגרת לא רק בשביל לסדר את הזירה הבינלאומית, אלא גם בשביל לחשוב יותר טוב על האירועים בה.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות:

הרמה הראשונה היא רמתהמדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.

לדוגמה – ארה״ב. היחידה שקובעת את יחסי החוץ של ארה״ב היא הממשלה הפדראלית היושבת בוושינגטון. אולם ארה״ב עצמה מנוהלת גם ע״י הממשלה הפדראלית וגם ע״י ממשלות המדינות השונות שמרכיבות את האיחוד. אותו דבר נכון גם לסין עם ממשלות המחוזות, המדינות השונות בפדרציה הרוסית, הגרמנית ועוד. כולן מורכבות מתת-יחידות מנהלתיות, שכפופות לריבון יחיד המנהל את יחסי החוץ שלהן.

ברגע שמוקדי כוח נוספים במדינה מתחילים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, במנותק מהשלטון המרכזי, המדינה התפרקה ליחידות קטנות יותר מבחינה גיאופוליטית. אי-אפשר עוד להתייחס למחוזות המורדים ולמדינה המרכזית כיחידה אחת, אלא כשתי יחידות. לעיתים הדבר מלווה בהכרזה רשמית – לדוגמה פירוק בריה״מ. לעיתים מתחילה מלחמה בין הממשל המרכזי והיחידות שהיו בשליטתו – לדוגמה המלחמה בגיאורגיה בין טביליסי והחבלים הבדלנים של דרום אוסטיה ואבחזיה. יכול להיות שעם הזמן היחידות החדשות יכנסו תחת שליטתה של יחידה מתחרה – דרום אוסטיה ואבחזיה נכנסו תחת שליטתה של רוסיה, המנהלת את יחסי החוץ שלהן. בכל מקרה, היחידות ברמת המיקרו מתאפיינות בריבון אחד שמנהל את מדיניות החוץ שלהן.

הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי. לדוגמה, גיאורגיה, דרום אוסטיה ואבחזיה מהוות ביחד חלק מאזור הקווקז, אזור גיאופוליטי שכולל גם את ארמניה, אזרבייג׳ן, וצפון הקווקז בשליטת רוסיה.

אזור גיאופוליטי אחר שמוכר לנו הוא צפון ומרכז אמריקה, שכולל את קנדה, ארה״ב, מקסיקו, מדינות מרכז אמריקה צפונית לקולומביה ומדינות הים הקריבי, כולל וונצואלה וקולומביה. המשותף לכל המדינות בו הוא הסחר הער ביניהן, הרכב אתני ושפה משותפת לרובן, כמו גם היסטוריה משותפת ודומיננטיות מוחלטת של ארה״ב כמרכז הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי של האזור.

האזורים השונים של העולם.

הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו. המעצמה הגדולה קושרת את המדינות והאזורים השונים אליה באמצעות קשרי מסחר, דיפלומטיה וצבא, וצריכה לשלוט בנקודות חשובות גיאו-אסטרטגית בשביל לשלוט בתחום. אני מזמין את מי שלא זוכר מהי בדיוק מעצמה גדולה, ומה ההבדל בינה למעצמה אזורית, לשוב לניתוח מס׳ 78 בו דיברנו על הנושא [ראו כאן].

ישנם שלושה תחומים גיאו-אסטרטגים בראייתו של פרופ׳ כהן: התחום הראשון הוא התחום האטלנטי-פסיפי, שכולל את מערב אירופה, המגרב – טוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו – האמריקות, אוסטרליה וניו-זילנד, ומזרח אסיה לא כולל סין. התחום השני הוא התחום האירו-אסיאתי היבשתי, הכולל את רוסיה, מדינות מרכז אסיה ובלארוס. התחום השלישי הוא מזרח אסיה, הכולל בעיקר את סין ולדעת פרופ׳ כהן גם את הודו-סין: המדינות ווייטנאם, לאוס וקמבודיה.

בשביל להבהיר לעצמנו יותר טוב את הרעיון של תחום גיאו-אסטרטגי, בואו ונסתכל על התחום האטלנטי-פסיפי. התחום כולל מספר אזורים גיאופוליטים: אירופה הימית והמגרב, צפון ומרכז אמריקה, דרום אמריקה, והאזור הפסיפי של אסיה, כולל אוסטרליה וניו-זילנד. המדינות השונות בו מחוברות יחד בקשרי כלכלה, דיפלומטיה וביטחון וחולקות ארגונים משותפים רבים: נאט״ו, ה-G7, ה-G20, ה-OECD ועוד. הן גם חולקות נורמות תרבותיות, היסטוריה, דת ופילוסופיה.

התחום הגיאו-אסטרטגי במידה רבה משקף את הצרכים האסטרטגים של המעצמות הגדולות בו. הוא מוגדר ע״י הצרכים שלהן. לדוגמה, התחום האטלנטי-פסיפי משקף את מערכת הבריתות האמריקנית, ואת הגיאו-אסטרטגיה שלה: ארה״ב תלויה לשם ביטחונה בשליטה בשני האוקיינוסים הגדולים של העולם, האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. יש לה בעלות ברית בשני החופים של אירו-אסיה (אירופה ומזרח אסיה), והיא מחזיקה בהשפעה רבה על הים הקריבי ודרום אמריקה. הודות לכך היא בטוחה מאיום צבאי מאירו-אסיה.

אולם התחום האטלנטי-פסיפי פוגש תחומים אחרים: במזרח אירופה את התחום האירו-אסיתי של רוסיה, ובמערב האוקיינוס השקט את סין והתחום של מזרח אסיה. התחום שמוגדר ע״י הצרכים של ארה״ב והמעצמות האירופיות, פוגש את התחומים שמוגדרים ע״י הצרכים של המעצמות האירו-אסיאתיות, רוסיה וסין. במקומות בהם התחומים נפגשים, עלולה להיות תחרות וחיכוך צבאי. לכן נקודות חיכוך אפשריות כיום בין סין ורוסיה לארה״ב הן בטאיוואן, בחצי האי הקוריאני, בים סין הדרומי, בים השחור ובמזרח אירופה. כל המקומות שנמצאים במפגש בין התחומים.

תחומים גיאו-אסטרטגים גם תלויים לתפקודם בשליטה במעברים אסטרטגים, שמחברים בין האזורים השונים בהם. התחום האטלנטי-פסיפי תלוי במעברים ימיים שנמצאים מחוץ לתחום שלו: תעלת סואץ ובאב אל מנדב בקרן אפריקה מחברים את אירופה הימית לאוקיינוס השקט דרך האוקיינוס ההודי. התנועה הגלובאלית של סחר תלויה במעברים האלה, שאינם חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי ולכן מהווים מוקד תחרות בין המעצמות מתחומים שונים.

לבסוף, תחומים אינם סטטיים, והם משתנים בהתאם לצרכים של המעצמות הגדולות בהם. משום שינויים דמוגרפים וכלכלים, התחום האטלנטי-פסיפי כנראה יתפשט לאזורים נוספים בעולם, בראשם האוקיינוס ההודי ומזרח אפריקה. מדינות התחום ברובן מזדקנות, והן יחפשו שווקים חדשים לצריכה. שיתופי הפעולה בין ארה״ב ויפן להודו, ההשקעות הבריטיות בקניה ומזרח אפריקה [ראו כאן], הנוכחות הצרפתית במערב ומזרח אפריקה, הם כולם חלק מהתנועה של התחום האטלנטי-פסיפי לעבר האוקיינוס ההודי.

התחומים השונים של העולם, חגורות השבר ואזורי ההתלכדות. שחור – אזור שאינו נמצא בתחום (דרום אסיה). ראו בהמשך להסברת המושגים חגורת שבר ואזור התלכדות.

ההתפשטות של התחום האטלנטי-פסיפי לאוקיינוס ההודי מעלה שאלה חדשה: האם האוקיינוס ההודי נמצא בתחום כלשהו? אנחנו יודעים שהודו היא חלק מאזור גיאופוליטי מוגדר – דרום אסיה, שנמתח ממיאנמר עד אפגניסטן. האם זה לא תחום גיאו-אסטרטגי? ומה בנוגע למזרח אפריקה? האם יש תחום גיאו-אסטרטגי אפריקני?

אמרנו שתחום גיאו-אסטרטגי מוגדר ע״י המעצמה הגדולה בו, שמארגנת את המדינות והאזורים שבו סביבה בקשרי מסחר, דיפלומטיה וביטחון. הודו היא מעצמה אזורית בדרום אסיה, אך לא מעצמה גדולה. בנוסף אליה יש נוכחות של מעצמות גדולות כמו רוסיה וסין במיאנמר ופקיסטן. הודו אינה מהווה יעד ייצוא חשוב או מקור השקעה חשוב למדינות דרום אסיה: בנגלדש מייצאת יותר לגרמניה או ארה״ב מאשר להודו [מקור]. אותו הדבר נכון למיאנמר [מקור] ופקיסטן [מקור].

לא כל אזור גיאופוליטי בעולם חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, לעיתים נלחץ על-ידם ולעיתים משמש כגשר ביניהם.

כאלה הם המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. שני האזורים הם מה שפרופ׳ כהן קורא לו ״חגורת שבר״. חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. חגורות שבר מאופיינות בחוסר יציבות פוליטית וביטחונית, עוני, פליטים, פשע וטרור.

חגורת שבר אחת היא המזרח התיכון, שנמתחת מאפגניסטן עד לוב, וכוללת גם את טורקיה וסודן. המזרח התיכון סובל מפילוג פנימי על רקע אתני, דתי, וכלכלי – מדינות המפרץ העשירות לעומת מדינות ערב העניות. סונים לעומת שיעים בעיראק, איראן, לבנון וערב הסעודית. יהודים מול ערבים, וכורדים מול… טוב, כל השאר. את הפילוג הפנימי מגבירות המעצמות הגדולות, שמעוניינות בהשפעה במזרח התיכון עקב הנפט והגז בו, כמו גם חשיבותו הגיאו-אסטרטגית כגשר בין אירופה ומזרח אסיה.

המעצמות הגדולות מגבירות את הפילוג באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית בשחקנים השונים שבאזור. הם עצמם מחפשים את התמיכה הזו, משום התחרות ביניהם. לדוגמה, אסד נשיא סוריה הזמין את רוסיה למדינתו בשביל להתמודד עם המורדים נגדו. הם עצמם נהנו מסיוע מערבי, בין השאר סיוע אמריקני [מקור]. ישראל תלויה בסיוע האמריקני ובמטריה הדיפלומטית שלה כדי לאזן מול היריבות הערביות שלה. איראן עובדת עם רוסיה וסין משום הצורך בסיוע כלכלי, צבאי וטכנולוגי מול ארה״ב ומדינות המפרץ שזוכות לתמיכה אמריקנית.

חגורת שבר אחרת היא אפריקה שמתחת לסהרה. המורשת של הקולוניאליזם האירופי היא אזור הבנוי מעשרות מדינות עם מעט היגיון גיאוגרפי או אתני, ושסובלות מחוסר-יציבות פוליטית, היעדר תשתיות ועוני רב. זה לא ניסיון להאשים את האירופים בסבל הנוכחי של אפריקה, רק הבחנה: קניה לדוגמה מורכבת מ-70 קבוצות אתניות [מקור]. ניגריה היא אוסף של שבטים מקבוצות אתניות ודתיות שונות, עם רוב נוצרי בדרום ומוסלמי בצפון [מקור]. אין מעצמה גדולה באפריקה שמתחת לסהרה, ועדיין אין מעצמה אזורית שתוכל לאגד את המדינות השונות בחגורת השבר. במקום, המעצמות הגדולות מתחרות זו עם זו על גישה למשאבים ושווקים, תומכות במדינות השונות בחגורה. אנחנו רואים את זה עם התמיכה הרוסית, הטורקית והסינית לאתיופיה, או עם הפעילות האמריקנית בקניה.

מפה אתנו-לשונית של אפריקה.

חגורות שבר אינן חלק משום תחום. בנוסף לחגורות שבר, יש לנו גם אזורי התלכדות. אזורי התלכדות הם אזורים שלכודים בין תחומים וגורלם עדיין לא הוכרע, לאיזה תחום הם יצטרפו. אזורי התלכדות עלולים להפוך לחגורות שבר, אם התחרות בין המעצמות עליהם תהפוך משמעותית. אזור התלכדות אחד הוא הקווקז, שנמצא בין חגורת השבר של המזרח התיכון, התחום האירו-אסיאתי של רוסיה והתחום האטלנטי-פסיפי. אזור התלכדות אחר היא מונגוליה, שנעולה בין רוסיה וסין. אם סין תגביר את השפעתה הכלכלית והצבאית במרכז אסיה, האזור יצא מהתחום הרוסי ויהפוך לאזור התלכדות שעלול להפוך לחגורת שבר עקב תחרות בין סין ורוסיה.

אז יש תחומים ויש אזורים ויש חגורות שבר והתלכדויות וכו׳ וכו׳ – למה אני מספר לכם את כל זה? למה זה שימושי? טוב, עכשיו אחרי שיש לנו דרך לקטלג בצורה מסודרת את האזורים השונים של העולם, אנחנו יכולים להתחיל ולהבין טוב יותר איך חוסר יציבות, איך מדינות נחשלות, יכולות להשפיע על כל הזירה הבינלאומית.

תנועות טקטוניות

רוב מוקדי חוסר היציבות היום בעולם – מדינות בלתי-יציבות שגם מייצאות טרור, פליטים ופשע למדינות אחרות – נמצאים בשתי חגורות השבר של העולם: המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. לא משנה אם אנחנו מדברים על אפגניסטן, תימן, ניגריה, עיראק או סומליה, לרוב העיסוק בטרור, פשע ופליטים יהיה באזורים האלו.

חגורות שבר מערערות ב-4 דרכים מרכזיות את המערכת הבינלאומית:

ראשית, הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר. תנועת פליטים גורמת חוסר יציבות במדינות בהם הם עוברים – משום העומס על מערכות הרווחה, עימותים עם מקומיים וארגוני פשע שמנסים להרוויח קופון מהברחת הפליטים – ומהווה עול כלכלי ופוליטי למדינות אליהן הם מגיעים: פליטים צריכים תמיכה ממערכות רווחה, דיור ומזון, והקליטה שלהם בדרך כלל תלווה בעלייה בשנאת זרים בקרב האוכלוסייה המקומית. אין כאן שיפוט מוסרי, או המלצה למדיניות: פליטים יכולים גם לעזור לכלכלה, רובם בדרך כלל צעירים ומחפשים תעסוקה [מקור]. עלייה בשנאת זרים לא בהכרח תהפוך קבועה. אולם אי-אפשר להכחיש שתנועה מאסיבית של פליטים גורמת חוסר-יציבות.

שנית, הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים. בדרך כלל בחגורות שבר לארגוני פשע יהיה קל יותר לגדל ולייצר סמים ואז לנסות ולהבריח אותם לאזורים היציבים יותר שבהם נמצאים עיקר הצרכנים. לדוגמא, במזרח התיכון אפגניסטן הייתה ועודנה המדינה המובילה בעולם בייצור אופיום והרואין [מקור]. לבנון הפכה להיות מרכז גידול מוביל של מריחואנה [מקור]. סוריה הפכה ליצרנית חשובה של סמים למזרח התיכון ואירופה, עם משטר אסד מסתמך על סחר בסמים כמקור הכנסה מרכזי [מקור]. באפריקה שמתחת לסהרה מדינות מערב אפריקה חשובות בסחר הקוקאין בין דרום אמריקה ואירופה [מקור].

שלישית, יש לנו טרור. חגורות שבר מציעות לארגוני טרור רצף גיאוגרפי לפעול בו, עם רשתות טרור בין-אזוריות. אל-קאעידה, צבא ההתנגדות של האל, דאע״ש, כולם ארגוני טרור שהתפשטו בחגורות השבר העולמיות. שניים מהם, אל-קאעידה ודאע״ש, השתמשו בבסיסים בחגורות השבר בשביל לתכנן ולבצע פיגועי טרור במערב. בנוסף, משום שהאזורים האלו חווים מלחמות וסכסוכים מזויינים בתדירות גבוהה, נשק קל להשגה. לעיתים, המעצמות הגדולות עצמן, במכוון או שלא במכוון, מספקות נשק לארגוני טרור באזור [מקור].

לבסוף, רביעית, האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן. טורקיה לדוגמה, אחת המעצמות האזוריות הגדולות בחגורת השבר המזרח תיכונית, משתמשת בכוחה בשביל לאיים על יוון וקפריסין, חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי. איראן מחזיקה בכוח טילים שמאיים על אירופה, ועלולה להשיג נשק גרעיני. מדינות בחגורות שבר חייבות להחזיק כוח צבאי משמעותי, והן עלולות להפעיל אותו נגד מדינות מחוץ לחגורה.

היותו של אזור חגורת שבר הוא לא דבר קבוע או מוכרח המציאות. אזורים יכולים להשיג יציבות ולהפסיק להיות חגורות שבר והם גם יכולים לאבד את היציבות שלהם. לדוגמה דרום מזרח אסיה הייתה חגורת שבר במהלך המלחמה הקרה עקב הלחץ שהפעילו עליה ארה"ב, סין וברית המועצות. הלחץ הזה עודד מלחמות אזרחים וכוחות גרילה, מה שהביא לחוסר יציבות של מדינות האזור: בין 1948 ל-1960 מלזיה חוותה מלחמת גרילה שאיימה להפוך אותה למדינה קומוניסטית [מקור]. ווייטנאם, קמבודיה ולאוס ראו מלחמות אזרחים בשנות ה-60׳ וה-70׳. משך רוב המלחמה הקרה האזור ידע ארגוני גרילה, ארגוני טרור ומלחמות אזרחים. רק עם סיום המלחמה הקרה, התפרקות בריה״מ וההתמקדות של סין בפיתוח הכלכלה בבית במקום הרחבת המהפכה, האזור ידע יציבות.

דוגמה אחרת היא מזרח אירופה, שהייתה פעם חגורת שבר בין האימפריה הרוסית, גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית. היא משכה את האימפריות שסביבה למאבקי כוח שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. כיום מזרח אירופה יציבה יותר הודות לצירוף של רוב המדינות בה לאיחוד האירופי ונאט"ו. אולם, לחץ מצד רוסיה ביחד עם חוסר יציבות פנימית עלולים לדרדר את האזור שוב למצב של חגורת שבר.

חגורות שבר הן איום מתפתח, והאזורים הכי מעניינים בהן הן החזיתות הפעילות עם אזורים אחרים, חזיתות שעלולות להתרחב. נקח לדוגמה את המזרח התיכון: למזרח התיכון 4 חזיתות פעילות עם אזורים יציבים יותר, ממזרח למערב: עם דרום אסיה דרך אפגניסטן, עם מרכז אסיה גם דרך אפגניסטן, עם הקווקז דרך איראן וטורקיה, ועם המגרב דרך לוב.

מכאן שהחגורה מאיימת על סין, רוסיה והאיחוד האירופי, כמו גם על הודו. למשל תרחיש האימים של בייג׳ין ומוסקבה הוא תנועה של ג׳יהדיסטים מאפגניסטן למרכז אסיה, ומיטוט של המשטרים החילוניים שם. במצב כזה סין תנותק יבשתית משדות הגז והנפט של מרכז אסיה והמזרח התיכון, ואיום טרור משמעותי יהיה גם עליה וגם על רוסיה.

תרחיש אחר שמדאיג את רוסיה הוא התפשטות של חגורת השבר אל הקווקז, עם התפרצות מחודשת של טרור בצפון הקווקז שבשליטת מוסקבה. זה היה אחד השיקולים להתערבות הרוסית בסוריה: הקרמלין חשש שהתמוטטות מוחלטת של סוריה תהפוך אותה לבסיס טרור שיקרין גם על הקווקז [מקור].

לבסוף, תרחיש שמטריד את האיחוד האירופי הוא התמוטטות של המגרב, אזור הכולל את טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו [מקור]. המגרב מאופיין ביציבות פוליטית יחסית הודות לקשרים ההדוקים שלו עם מערב אירופה ובמיוחד צרפת [מקור]. מרוקו היא מדינה חשובה לצרפתים במערב אפריקה ואלג'יריה היא מקור חשוב לנפט וגז למדינות מערב ודרום אירופה, במיוחד ספרד ואיטליה [מקור]. אנרכיה באזור תגביר את הפליטים שגם ככה זורמים לדרום אירופה דרך לוב, ותאיים על הביטחון האנרגטי של האיחוד האירופי.

גם מדינות שאינן בחזית של חגורת השבר יכולות להיות משמעותיות לתחומים סביבה, ע״י הפיכתן למוקדי אי-יציבות. המוקדים האלה אז מייצאים פליטים, פשע וטרור שעוברים לאורך החגורה בדרכם לתחומים שכנים. כך לדוגמה סוריה הפכה מוקד יציאה של פליטים לאירופה. אתיופיה עלולה להפוך למוקד דומה, עם פליטים לאירופה, ובסיס לארגוני טרור ומליציות שיאיימו על שאר מדינות קרן אפריקה [ראו כאן].

מכל זה עולה שהאינטרס של המדינות הגובלות בחגורות שבר הוא לבלום את ההתפשטות שלהן, לצמצם את ההשפעות השליליות שלהן ואם אפשר לייצב אותן. כך לדוגמה האיחוד האירופי פעיל בצפון ומערב אפריקה כלכלית, דיפלומטית וביטחונית במטרה לייצב את המדינות שם ולמנוע ייצוא של פליטים וטרור לאיחוד. את המאמץ באפריקה מובילה צרפת, שהצליחה לגייס עוד מדינות אירופיות לפעילות ביטחונית ביבשת [ראו כאן]. רוסיה כפי שראינו בניתוחים קודמים מגדילה ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה בשביל למנוע תנועה של ג'יהאדיסטים אל תוך האזור ומשם לרוסיה עצמה.

דרך אחת בה אפשר לייצב חגורות שבר היא השקעה במדינות בחגורה, וכך ליצור מרכזים כלכלים שיקדמו אינטגרציה אזורית כוללת. כך לדוגמה ההשקעה הבינלאומית בקניה, אתיופיה, ומדינות נוספות במזרח אפריקה עוזרת להן לפתח כלכלה מתועשת, ולעבוד יחד על אינטגרציה כלכלית שעם הזמן יכולה לייצב את האזור. דבר דומה יכול לקרות גם במזרח התיכון, ע״י עידוד אינטגרציה בין ישראל ומדינות ערב (כמובן, דבר שתלוי ברצון הערבים).

במקביל לייצוב החגורה, פעילות נגד טרור, שיתוף פעולה באכיפה משטרתית ומאבק בהלבנת הון יכולים כולם לעזור ולצמצם את ההשפעות המזיקות שלה. הדגש כאן בפל״ג הוא לרוב על הפעילות הצבאית הרגילה של מדינות, והתמרונים האסטרטגים זו נגד זו. אולם גם פעילות נגד טרור חשובה כחלק מהתמרונים האלו, בשביל להבטיח יציבות. הקמפיין האמריקני נגד דאע״ש במזרח התיכון, או משימת השלום של האיחוד האפריקני לסומליה [מקור], שניהם היו חשובים במניעת אירועי טרור והדרדרות נוספת בחגורות השבר של המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה.

סיכום

חגורת שבר נותנת לנו מונח גיאופוליטי בשביל לחשוב על מוקדי אי-יציבות ועל האזורים הפחות מצליחים של העולם. היא נותנת לנו לסמן נקודות עניין פוטנציאליות לעתיד של הזירה הבינלאומית: האם מרכז אסיה והקווקז יצטרפו לחגורת השבר של המזרח התיכון? האם במזרח אפריקה תקום מעצמה אפריקאית שתוכל לייצב את חגורת השבר? איך הפעילות הרוסית במרכז ומערב אפריקה עלולה לאיים על האיחוד האירופי?

הקרבה של מדינות לחגורות שבר מספרת לנו על האילוצים שלהן, אם במאבק בטרור, בפשיעה, או הגנה על הגבולות ממהגרים ופליטים. מדינות בתוך וליד חגורות שבר יכולות להיות יעדים אטרקטיבים לייצוא ביטחוני ישראלי, צריכות ייעוץ וציוד בשביל להיאבק בהשפעות השליליות של החגורה.

אנחנו נמשיך ונפתח את המושגים של חגורות שבר, אזורים גיאופוליטים ותחומיים, ונראה כיצד הם משתלבים עם הניתוחים הקונקרטיים של פל״ג על העתיד של מערכת הבריתות האמריקנית, על התחרות להשפעה באירו-אסיה ועל מקומה של ישראל בעולם.




פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.




פלג 14: העתיד של יחסי ארה״ב-סין

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

משבר הקורונה עורר דיון עמוק בקרב חוגי חשיבה ומדיניות האם מדובר כאן בהזדמנות לסין להפוך למעצמת העל הבאה של העולם [מקור]. בדרך כלל מי שתומך בטענה מדגיש את היעדר או כישלון ההנהגה של ארה״ב [מקור] ומציג את סין כאלטרנטיבה האחראית או לכל הפחות כמי שמנצלת את כשלונה של וושינגטון בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת העל הבאה.

הקדשתי סדרה שלמה לטפל בנושא של סין ולהראות שהיא אינה מעצמת העל הבאה. דיברתי על הכלכלה והפוליטיקה והתרבות והעובדה שהמפלגה הקומוניסטית תעדיף לכלוא את העם הסיני מלתת לו לצמוח ולהתפתח חופשי. אך על דבר אחד לא דיברתי ואני חושב שטוב להקדיש לו התייחסות משום שהוא מראה שלא משנה כמה סין תהיה חזקה, היא לעולם לא תהיה מעצמת על כמו ארה״ב. הגיאוגרפיה שלה פשוט לא מתאימה.

It’s the Geography, stupid

בפשטות: סין יושבת באירו-אסיה, ארה״ב לא. סין קרובה גיאוגרפית לכמה מהמדינות הכי גדולות או חזקות בעולם: יפן, דרום קוריאה, רוסיה, הודו ואינדונזיה. היא יושבת במרכז הכלכלי והתעשייתי של העולם – מזרח אסיה. ארה״ב לעומתה יושבת בצפון אמריקה, עם כ-5,000 ק״מ של ים שמפרידים בינה ובין כל מעצמה גדולה אחרת. ארה״ב היא גם הכוח הכי חזק באמריקות, ובפער ניכר.

המשמעות של ההבדל הגיאוגרפי הזה היא שכאשר ארה״ב הפכה מעצמת על לא היו הרבה מדינות שפחדו שהאמריקנים יפלשו דרך הגבול. אין למעצמה גדולה אחרת מחלוקת טריטוריאלית עם ארה״ב או גבול משותף. אף מעצמה לא מפחדת שהאמריקנים יבואו לקחת ממנה טריטוריה פשוט מפני שהאמריקנים כל-כך רחוקים מכל מקום ויש להם די ויותר משאבים אצלם. ארה״ב היא לא רוסיה, שצריכה את מזרח אירופה. היא לא סין שצריכה את מזרח אסיה. היא לא איראן שצריכה את עיראק.

גם אם מעצמה אחרת הייתה רוצה להגביל את כוחה של אמריקה היא הייתה נתקלת בבעיה שהגיאוגרפיה האמריקנית חסינה לכל פעולה של הגבלה. החוף המזרחי והחוף המערבי לא מוקפים בשרשרות איים. צפון ארה״ב הוא שטח ארקטי קפוא בשם ״קנדה״. דרום ארה״ב הוא שטח הררי ומדברי בשם ״מקסיקו״. המקום היחיד שיכול להצר מעט את צעדיהם של האמריקנים הוא האי של קובה והאחרונים לנסות ולעשות משהו שם כמעט וספגו שואה גרעינית.

סין היא סיפור שונה. החוף היחיד של סין מוקף שרשרות איים מצפון לדרום, מחצי האי הקוריאני דרך איי יפן, טאיוואן והפיליפינים. אם מעצמה אחרת רוצה להצר את צעדיה של סין באוקיינוס כל שהיא צריכה לעשות הוא להציב מטוסים וטילים נגד ספינות בשרשרות האיים האלו (מה שהאמריקנים עשו). ויש הרבה מעצמות שירצו לעשות זאת.

1200px-Geographic_Boundaries_of_the_First_and_Second_Island_Chains

אם לארה״ב אין סכסוך טריטוריאלי עם אף מעצמה, לסין יש עם כמעט כל שכנה שלה: עם יפן בים סין המזרחי, עם אינדונזיה בים סין הדרומי, עם ההודים בהימלאיה. סין גם גובלת באזור ההשפעה הרוסי במרכז אסיה. הגמוניה סינית במזרח אסיה מאיימת על כל מעצמה שסוחרת עם האזור – שזו כל מעצמה בעולם.

לכן כאשר הסינים מתחזקים, וודאי אם הם הופכים אסרטיביים, הם מעוררים אי-נחת בהרבה מאוד בירות. טוקיו לפתע חוששת מהעצמאות שלה מול סין תוקפנית. אינדונזיה חוששת לאזור הכלכלי שלה בים סין הדרומי. הודו מריחה הזדמנות לפגוע במעמד של סין ומחפשת למשוך עסקים והשפעה מהסינים. המעצמות האירופיות הופך מוטרדות מחופש השיט שלהן במזרח אסיה. אפילו רוסיה מסתכלת בחשד שמא סין תנסה לפעול ולקחת ממנה את אזור ההשפעה שלה במרכז אסיה.

דנג שיאופינג, האיש שעשה את המהפכה הכלכלית בסין, הבין את הבעיה הגיאוגרפית של סין. הוא הבין שאם סין תהפוך אגרסיבית מוקדם מדי, העולם יעשה יד אחת נגדה. הוא הבין שלא משנה כמה חזקה סין תהיה, ארה״ב תוכל להשתמש ביפן ודרום קוריאה וטאיוואן בשביל להגביל ולערער את סין. זו הסיבה שהוא קרא לסין ״לשמור על פרופיל נמוך ולהמתין״ ו-״לעולם לא לדרוש את המנהיגות״ [מקור]. אם סין לא תהיה חזקה מספיק כשהיא תבקש את המנהיגות, תגובת הנגד תהרוס אותה.

שובו של מאזן הכוח

האם סין יכולה להתגבר על הגיאופוליטיקה שלה ולשכנע את העולם לקבל את מנהיגותה, גם אם זה מאיים על האינטרסים שלו? אולי. קרוב לוודאי שבכל תרחיש בו סין הופכת למנהיגה עולמית ארה״ב לא רק שמוותרת על תפקיד ההנהגה אלא גם מאבדת את כוחה הכלכלי וכוחה הצבאי. רק במצב כזה המעצמות האסיאתיות של יפן, הודו ואינדונזיה יאלצו להשלים עם ההגמוניה הסינית ללא תקווה שהאמריקנים יבואו לעזור.

אולם אנחנו לא מתעסקים כאן באולי ומה אם. עם כניסתו לתפקיד שי ג׳ינפינג החליט שסין חיכתה מספיק ובמקום לשמור על פרופיל נמוך סין תחת שלטונו הפכה יותר ויותר אגרסיבית ויותר ויותר אסרטיבית בעולם, מקדמת את עצמה כמעצמת על חדשה וכמנהיגה החדשה של העולם.

הבעיה בשביל סין שתעמולה לא משנה את המציאות הגיאופוליטית. יפן לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה יוכל לשלוט בה – היפנים מייבאים כמעט את כל חומרי הגלם והמזון שלהם. אין ליפן קיום עצמאי אם הימים של מזרח אסיה לא חופשיים לשיט. הודו לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה ידחוק אותה לעמדה של חוסר חשיבות, יסגור בפניה את דרום מזרח אסיה ויחזק את פקיסטן בשביל לערער את הודו. והכי חשובה – ארה״ב לא תרשה את עלייתו של הגמון סיני, משום שזה יוכל לאיים על חופש הפעולה של ארה״ב לא רק במזרח אסיה, אלא גם באוקיינוס השקט. הביטחון הלאומי של ארה״ב מחייב שליטה באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, דבר שלא יכול לקרות עם הגמוניה סינית במזרח אסיה.

נוסף על המעצמות האלו יש עוד שלל מדינות שישמחו להצטרף לכל מאמץ להכיל את סין. ווייטנאם, מלזיה ואינדונזיה רוצות לשמור על השטחים שלהן בים סין הדרומי. טאיוואן רוצה לשמור על עצמאותה. אוסטרליה כבר שנים חושדת בסינים ובזמן שהיא שומרת על קשרים כלכליים קרובים עם סין היא מחזקת את הנוכחות האמריקנית באוסטרליה ואת שיתוף הפעולה עם יפן. בריטניה צריכה את ים סין הדרומי חופשי בשביל הסחר שלה עם האזור [מקור]. צרפת תצטרף לחגיגה רק כדי לבסס את העצמאות שלה מול סין.

מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה. ארה״ב מעולם לא סבלה ממאזן כוח נגדה מפני שאין לשום קואליציה של מדינות סיבה להתאגד נגדה – שוב, היא פשוט רחוקה. אף לא אחד בלונדון או פריז או ברלין אי-פעם חשש שהאמריקנים יפלשו אליו (אלא אם הוא קודם יפלוש למישהו אחר).

המזל של סין, אם אפשר לקרוא לזה מזל, הוא שממשל טראמפ לא מתעניין ביצירת קואליציות בין-לאומיות. זו הסיבה שלמרות שהמערכת הבינלאומית החלה לפנות בכיוון של מאזן כוח מול סין, ארה״ב לא מנסה כרגע לנצל את השינוי ולהקים מסגרות כמו שיתופי פעולה צבאיים והסכמי סחר שידחקו את סין החוצה. אובמה ניסה לעשות זאת עם ה-TPP [מקור] אך טראמפ ביטל את ההסכם. ממשל אמריקני אחר, ממשל אסטרטגי יותר, ינצל את מאזן הכוח נגד סין.

לוחם הזאב

עם ההבנה של הבעיה המהותית של סין, עם ההבנה של התגובה הבינלאומית לעליית האסרטיביות הסינית, קל להבין שמשבר הקורונה אולי חושף את חוסר העניין האמריקני בלהנהיג את העולם (הפוסט-אימפריום שאני מדבר עליו ב״משחק הגדול״) אך הוא בהחלט לא ההזדמנות של סין להיות מעצמת על. המערכת הבינלאומית לא רצתה את סין כמנהיגה החדשה לפני הקורונה. ווירוס סיני שהתפשט הודות לכשלים של המפלגה הקומוניסטית בוודאי לא הולך לשנות זאת.

על-אף זאת הסינים מתעקשים לקדם את עצמם ולנסות ולהשתלט על הנרטיב הבינלאומי. מאז פרוץ המשבר הם מנהלים מדיניות חוץ תקיפה בשביל לייצר ספין חיובי על המשבר, להציג את המענה שלהם כטוב ביותר ולנסות ולהאשים מדינות אחרות שהן היו המקור לווירוס. הם קוראים לדיפלומטיה הזו ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

מנקודת המבט של המפלגה יש היגיון בלנסות ולצאת למתקפה ולו בשביל ליצור בלבול בקהילה הבינלאומית ולעורר להט לאומני באוכלוסייה הסינית, להט שיופנה למאבק בבוגדים מבית והזרים מבחוץ במקום לשאלה האם המפלגה כשלה. דיפלומטית ״לוחם הזאב״ היא גם המשך הגיוני של הקו האסרטבי שסין נוקטת מאז כניסתו לתפקיד של שי בסוף 2012. אם סין הגיבה בתקיפות כשהאשימו אותה בתקיפת מפגינים בהונג קונג וריכוז אויגורים בשינג׳יאנג היא בטוח תגיב בתקיפות כשמאשימים אותה במגיפה עולמית.

אולם גם אם דיפלומטית ״לוחם הזאב״ זוכה לאהדה בבית – וחשוב לציין שיש קולות בסין שמתנגדים לה – היא לא עושה דבר לשנות את הבעיה המבנית שלה בזירה הבינלאומית. להפך – היא מביאה גם מדינות שניסו להימנע מסכסוך דיפלומטי עם בייג׳ין להיכנס לאחד.

הדוגמה הכי ברורה שהכוח הרך של בייג׳ין מפסיק לעבוד היא אוסטרליה, אחת המדינות הראשונות לקרוא לחקירה בינלאומית למקור הווירוס בסין [מקור]. הסינים איימו בצעדי ענישה נגד האוסטרלים אך האוסטרלים המשיכו לקדם את הדרישה לחקירה בינלאומית.

לא מדובר בצעד פשוט מנקודת מבטה של אוסטרליה: 35% מהייצוא של אוסטרליה הולך לסין. יעד הייצוא הבא של אוסטרליה אחרי סין היא יפן, עם 14% מהייצוא האוסטרלי. רק 3.5% מהייצוא האוסטרלי הולך לארה״ב. להחליט בזמן משבר כלכלי לצאת נגד שותף הסחר הכי חשוב שלך הוא צעד שחושף עד כמה סין איבדה את הכוח הרך שלה. אוסטרליה תלויה בסחר עם סין ובכל זאת קידמה אג׳נדה שסין התנגדה לה.

הסינים כמובן לא נשארו חייבים: הם אסרו על ארבע יצרני בשר בקר אוסטרלים למכור בסין [מקור] והטילו מכס על דגנים מאוסטרליה [מקור]. האוסטרלים טוענים שלא מדובר במלחמת סחר בין סין לאוסטרליה [מקור], אך המשמעות היא רק שאוסטרליה לא תגיב כרגע לצעדים של סין. סין השיבה לטענה האוסטרלית שמדובר בנקמנות סינית בכך שהטענה עצמה ״מגוחכת״ [מקור]. לעת עתה האוסטרלים מסרבים להטיל מכסים נגד סין, מבינים את הכוח הכלכלי שלה. אולם אם הם מוכנים לנקוט עמדה מנוגדת לסין בחקירה של הקורונה, הם כנראה יהיו מוכנים לתמוך ביוזמות אמריקניות בזירה הבינלאומית גם בנושאים כמו הונג קונג ושינג׳יאנג.

סכסוך הסחר

אם מדברים על האמריקנים, ארה״ב כרגע אינה מנצלת את שעת המשבר הזו לקדם את מאזן הכוח מול סין ולשרת את האינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במקום לפעול לחזק את מערכת הבריתות האמריקנית ולקדם לחץ בינלאומי אחיד מול סין, ממשל טראמפ עסוק בעיקר בלהביא את סין לעמוד בהתחייבויות שלה במסגרת ״שלב 1״ של הסכם הסחר.

במסגרת ההסכם הסינים התחייבו לקנות תוצרת אמריקנית בהיקף של כ-200 מיליארד דולר ב-2020 וב-2021, כשב-2020 לבדה הייבוא הסיני מארה״ב היה אמור לגדול ב-76 מיליארד דולר. משום הפגיעה הכלכלית של הווירוס הסינים כמובן לא עומדים ביעדי הייבוא, אך את טראמפ זה פחות מעניין. עם אבטלה גבוהה ושנת בחירות הוא צריך את הרכישות הסיניות בשביל לצמצם את הנזק הכלכלי שהווירוס גרם לארה״ב.

הבעיה בשביל טראמפ – ולייטהייזר – שנשק המכסים לא רלוונטי בזמן משבר כלכלי. אם ארה״ב תטיל מכסים על סין, היא תפגע בעסקים שלה. זה תמיד היה נכון, אך ב-2018 ו-2019 העסקים האמריקנים יכלו לספוג את המכסים ולהמשיך לשגשג. עכשיו עם הפגיעה הכלכלית מהקורונה מכסים רק יעמיקו את המשבר ויפגעו בסיכויי הניצחון של טראמפ.

הממשל לכן מקדם לחץ על סין מכיוונים אחרים: ראשית, ביום שישי האחרון הוא החמיר את המגבלה על ייצוא שבבים לחוואווי והוסיף דרישה שכל יצרן לא-אמריקני שמשתמש בכלים אמריקנים – אם אלו מכונות או תוכנות – חייב לקבל אישור ממשלת ארה״ב לייצוא של שבבים לחוואווי [מקור]. מדובר בהחמרה של איסור קודם שהממשל הטיל על חברות אמריקניות לספק חלקים ושירותים לחוואווי וחברות הבת שלה.

שנית, הממשל ממשיך לנתק את ארה״ב מסין. בתחילת מאי 2020 הנשיא הוציא צו האוסר שימוש בציוד של חברות סיניות ברשת החשמל האמריקנית [מקור] ובאמצע מאי הודות ללחץ מטראמפ מנהלי קרן הפנסיה של גמלאי הצבא והממשל הפדראלי עצרו השקעה במניות סיניות [מקור].

שלישית, הממשל ממשיך לקדם את הקו שסין היא האחראית למגפה הנוכחית ושיש לארה״ב ומדינות נוספות הזכות לדרוש ממנה פיצויים. הקו הזה פוגע בעמדה הבינלאומית של סין ומשמש את הממשל להפנות את האשמה על המשבר ממנו לסין.

כל הצעדים האלו לוחצים את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם במסגרת שלב 1 של הסכם הסחר מבלי להטיל ממש מכסים עליהם. בטווח הקצר אולי וושינגטון תצליח להביא את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם או לכל הפחות לפצות את ארה״ב. בטווח הארוך הצעדים האלו ממשיכים לנתק את ארה״ב מסין ויותר מזה מדגישים בעיניי ההנהגה הסינית את הסכנה בתלות באמריקנים. זה רק ממריץ אותם להעמיק את ההשקעה הטכנולוגית שלהם ולבסס את העצמאות שלהם מהאמריקנים.

שינוי במערך הבריתות

אז דיברנו על הבעיה המהותית של סין. דיברנו על דיפלומטית ״לוחם הזאב״ שלה במשבר הקורונה וחוסר ההצלחה שלה. דיברנו על וושינגטון שכרגע אינה מנצלת את מאזן הכוח שנבנה מול סין בשביל לקדם את האינטרסים האסטרטגים שלה באזור. לאן המצב הזה יכול להתקדם?

אם וושינגטון באמת רואה בסין מתחרה אסטרטגי – והיא רואה – היא תבקש לנצל את מבנה הבריתות שלה ומאזן הכוח נגד סין לטובתה. מה זה אומר? בואו נזכור שארה״ב ברמה האסטרטגית פועלת בהתאם לאינטרס הלאומי שלה, משום שאין לה חזון גדול יותר [עסקנו בנושא בפרק קודם]. לצערם של הסינים האינטרס הלאומי האמריקני מכתיב: א׳ שלא יהיה הגמון במזרח אסיה שיוכל לאתגר את חופש הפעולה של ארה״ב בו ו-ב׳ לשמור על גישה חופשית של ציי הסחר האמריקנים למזרח אסיה, מתוך ראייה שמזרח אסיה ובמיוחד דרום מזרח אסיה הם שני אזורים חשובים לשגשוג הכלכלי של ארה״ב. האמריקנים לכן ירצו לעזור לכל מדינה שמתנגדת לסינים באזור – וויטנאם, אינדונזיה, מלזיה, טאיוואן, יפן – ויענישו כל בעל ברית שלא יהיה איתם מול הסינים.

בשביל להבין עד לאיפה הדברים מגיעים קחו את המקרה של בריטניה: בוריס ג׳ונסון החליט בניגוד לרצונה של ארה״ב לאפשר לחוואווי השתתפות מוגבלת בהנחת תשתית ה-5G של המדינה [מקור]. הבריטים הבטיחו שמדובר בנוכחות שלא תפגע בביטחון של בריטניה או תסכן את המודיעין שארה״ב חולקת עם הבריטים במסגרת ברית ״5 העיניים״ (Five Eyes).

מה התגובה האמריקנית? לפי דיווח אחד ממשל טראמפ התחיל בסקירה של כל נכסי המודיעין של ארה״ב בבריטניה, כולל מטוסים וכוח אדם, והאם נדרש להוציא אותם מהמדינה [מקור]. אני מזכיר שמדובר כאן באחת משותפות הסחר החשובות של ארה״ב, בעלת ברית קרובה ומישהי שהאמריקנים נלחמו איתה בשתי מלחמות עולם. עכשיו כשהיא נוקטת צעד – גם אם מצומצם – לכיוון הסינים הבית הלבן מוכן לצמצם את הקשר איתה. הוצאת נכסי מודיעין תהיה השלב הראשון: אם בריטניה לא תהיה חשובה יותר למאמצי המודיעין של ארה״ב, החשיבות האסטרטגית של כל היחסים איתה תרד רמה. אם אין נכסי מודיעין, למה שארה״ב תחלוק מודיעין עם בריטניה? אם בריטניה מאפשרת לחוואווי להשתתף ברשתות ה-5G שלה, היא יוצרת פרצת אבטחה שהאמריקנים חייבים לפעול לצמצם את הסיכון ממנה. פגיעה ביחסים המיוחדים היא נזק נלווה להחלטה הבריטית.

התגובה לצעד של בריטניה חייבת להעלות את השאלה גם אצלנו האם אנו עלולים להיות בצד הלא נכון של מערכת הבריתות האמריקנית בתחרות מול סין? אני שומע רבים שמתעקשים שאם נסכים לדרישות האמריקניות מול סין נאבד את האוטונומיה שלנו והחופש להחליט על מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלנו לבד.

בזמן שאני מאוד מעריך את הרצון להיות עצמאיים ומאמין שישראל צריכה לשאוף ולחזק את עצמה, צריך להכיר בעובדות: אם וושינגטון תנתק את שיתוף הפעולה הבטחוני איתנו, תצמצם את כספי הסיוע, תפסיק בתמיכה דיפלומטית אתנו – אנחנו נספוג פגיעה קשה, אנושה אפילו. עם כל הדיבורים על כוחנו ועצמאותנו אנחנו עדיין תלויים בסיוע האמריקני לרכש ביטחוני ובתקצוב אמריקני לתוכניות ליירוט טילים שלנו. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על ״עצמאות אסטרטגית״ ו״שאסור להיכנע ללחץ האמריקני״ – כשהאמריקנים יאיימו לצמצם את הקשר איתנו, אנחנו נתקפל. אז למה להמתין עד המשבר במקום לבצע ניהול אסטרטגי של היחסים שלנו עם סין בתיאום ארה״ב?

ישראל יכולה וצריכה לנהל את היחסים שלנו עם סין מתוך עמדה פרו-אקטיבית. בפרק האחרון של ״קיסר אדום״ תיארתי בפירוט את קווי המדיניות הישראלית ואני מפנה את מי שלא שמע או שכח להאזין שוב לפרק. בקווים כלליים ישראל צריכה לפעול לשקיפות בנוגע להשקעות הסיניות בארץ וליצור מנגנון פיקוח עם שיניים שיוכל למנוע העברת טכנולוגיה רגישה לסינים, כל זאת תוך דיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב. ישראל תוכל להבהיר לאמריקנים את האינטרס שלה בקשר עם סין ובו בזמן להראות שהיא מתחשבת באינטרסים האמריקנים.

מאזן הכוח במזרח אסיה

מאזן כוח לצערנו גם אומר מתיחות הולכת וגדלה בין ארה״ב וסין. ארה״ב לא רק תשתמש במערכת הבריתות שלה מול סין אלא גם בעליונות הצבאית שלה: עוד תרגילים בים סין הדרומי, תמיכה צבאית לטאיוואן, עזרה ליפן בבניית הכוח הימי שלה. הודות לנושאות המטוסים שלהם לאמריקנים יש עליונות ימית במזרח אסיה והם יחפשו להקרין כוח באזור ביחד עם בעלות ברית ומדינות אנטי-סיניות נגד הצעדים של בייג׳ין להרחיב את תחום השפעתה.

לדבר יהיו שתי השלכות משמעותיות: ראשית, בייג׳ין תרצה לצמצם את העליונות הצבאית של ארה״ב ואם אפשר לחסל אותה. הדרך לזה עוברת לא רק בהקמת כוח ימי סיני משמעותי אלא גם בפיתוח יתרון טכנולוגי שיהפוך את נושאות המטוסים האמריקניות ללא רלוונטיות. לשם כך הסינים מפתחים טילים בליסטים נגד ספינות ומעגלי אש מהירים ומדויקים שיוכלו לאפשר להם להכות בנושאות מטוסים אמריקניות מתוך היבשת.

 ארה״ב תרצה לנטרל את האיום על נושאות המטוסים שלה ע״י פיתוח יכולת איתור ופגיעה מהירה בלב סין. יכולת כזו תאפשר לאמריקנים לאתר במהירות אתרי שיגור ולתקוף אותם. מרכיב חשוב ביכולת כזו יהיה כלי תקיפה שיוכל לחדור במהירות את הגנות הנ״מ של סין. כלי כזה נמצא בשלבי פיתוח: טיל היפרסוני.

אני מזכיר את הנושא ההיפרסוני כבר מספר פעמים ושווה להקדיש לו כמה מילים משום החשיבות שתהיה לו במאזן הכוח העולמי. כלי היפרסוני הוא כל כלי שיכול לטוס במהירות העולה על 5 מאך. המטרה של כלים כאלה לאפשר תקיפה מהירה ומדוייקת של יעדים רחוקים מבלי להשתמש במסלול בליסטי של יציאה וחזרה לאטסמוספירה.

למה לא להשתמש במסלול בליסטי? משום שכל מערכות ההגנה נגד טילים של מדינות מתוכננות כיום ליירוט של טילים בליסטים ויותר מזה – מערכות ההתראה לשיגור נשק גרעיני מתוכננות לזהות ולעקוב אחר שיגורים בליסטים. אם ארה״ב לדוגמה תחליט לשגר טיל בליסטי על מטרה בפקיסטן, השיגור יופיע אצל הסינים והרוסים כשיגור אפשרי של נשק גרעיני. הדבר ייצור מתיחות מיותרת ועלול להביא בטעות לתגובה גרעינית אמיתית של מדינה אחת נגד אחרת – נאמר שהרוסים יחשבו בטעות שטיל אמריקני לבסיס טרור בסוריה הוא בעצם פצצה גרעינית בדרך למוסקבה.

כלים היפרסונים אמורים לפתור את הבעיה הזו ולנצל את העובדה שמערכות היירוט הנוכחיות אינן מתוכנות להתמודד איתו. עקרון ההפעלה שלהם דומה לזה של טיל או טיל שיוט: מסמנים לטיל את המטרה והוא יוצא לדרך. הוא מנצל מנוע מתקדם בשביל להגיע למהירות של 5 מאך ומעלה ושומר על מסלול שאינו חוצה את האטמוספירה בשביל לא להפעיל את מערכות ההתראה של היריב. המסלול של כלי היפסרוני מזכיר צלחת עמוקה הפוכה – הוא מתחיל בשיגור אנכי בשביל לצבור תאוצה, עובר לטיסה אופקית בתוך האטמוספירה במהירות הרצויה ואז צולל אל עבר המטרה.

20190406_STC905

בתרחיש של מלחמה בין סין לארה״ב טילים היפרסונים מגואם או מארה״ב עצמה ישוגרו נגד אתרי שיגור בלב סין, כמו גם נגד עמדות פיקוד ושליטה של הכוח הסיני בחזית. המטרה תהיה לשבש את יכולות הפיקוד של הסינים ולצמצם את האיום הבליסטי על נושאות המטוסים.

כמובן כלים היפרסונים לא יהיו התוצאה היחידה של מרוץ חימוש בין הסינים לאמריקנים: כל צד ירצה להשיג אינטליגנציה מלאכותית שתאפשר מעגל אש מהיר, כל צד ירצה את היכולת ליירט טילים ולהגן על הנכסים שלו וכל צד ירצה יכולות שיבוש ואם אפשר השמדה של לווינים מעל שדה הקרב. אני לא אתפלא אם לשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני בתחום יירוט הטילים יש גם מימד ימי, לפיתוח פלטפורמה להצבה על נושאות מטוסים.

בנוסף למירוץ החימוש בין שתי המדינות, מתיחות עלולה להביא את הסינים לשקול את האפשרות של לתקוף ראשונים, התוצאה הפוטנציאלית השנייה של מתיחות בין המדינות. אסביר את ההיגיון הסיני: מה שסין תראה היא קואליציה בראשות ארה״ב שמצרה את צעדיה בים סין הדרומי, בטאיוואן, במזרח אסיה בכלל. החשש הסיני במצב כזה יהיה שלאט-לאט ארה״ב תעבור מרק להצר את צעדיה לממש להטיל מצור עליה, להטריד ספינות סיניות בים ולהשפיל את סין בזירה הבינלאומית. החשש הסיני הוא שמאה שנות השפלה יחזרו שוב, כשהפעם ארה״ב תמוטט את סין ולא בריטניה. מול חשש כזה בייג׳ין יכולה להחליט שאין לה ברירה אלא לתקוף ראשונה, לפגוע אנושות בכוח האמריקני במזרח אסיה ולבסס את עצמה באזור לפני שארה״ב תספיק להגיב – אסטרטגיה דומה למה שהיפנים קיוו להשיג במלחמת העולם השנייה [מקור].

ברור כמובן לבייג׳ין שצעד כזה עלול להסתיים במלחמה גרעינית. כרגע לפחות אנחנו רואים שלמרות דיפלומטית ״לוחם הזאב״ בייג׳ין מנסה לרצות את ארה״ב ולשלוט בלהט הלאומני שקורא לתקוף את טאיוואן [מקור]. על-אף האסרטיביות שלה בייג׳ין עדיין אינה מוכנה למלחמה עם ארה״ב, מלחמה שתהיה מהירה מספיק בשביל לשכנע את האמריקנים שלא להשתמש באופציה הגרעינית.

בארה״ב יש מודעות שלחץ על סין עלול להסתיים בהסלמה שאיש אינו רוצה בה. בתחילת אפריל 2020 הנרי קיסינג׳ר פרסם מאמר הקורא לארה״ב לשמור על הסדר הליבראלי ועל עקרון ״הלגטימיות״, תוך הפגנה של איפוק בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית [מקור]. קיסינג׳ר הוא תומך גדול ביחסים בין ארה״ב לסין והדגש שלו על שמירת עקרון ״הלגטימיות״ הוא רמז לוושינגטון שעליה להימנע מפעולות שיכולות לערער את הסינים. כהיסטוריון ומדינאי קיסינג׳ר יודע שכאשר מדינות מדרדרות לפוליטיקת כוח בלבד, כשהן מבקשות לפגוע זו בזו בכל דרך, עולה הסיכויי שתקרית אחת תצית את כל העולם. מהלימוד שלו את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה קיסינג׳ר כנראה מניח שאם ארה״ב תדחוק בסין, סין עלולה להגיב כמו גרמניה במלחמת העולם הראשונה: עם מכת מנע.

בזמן שגורמים כמו קיסינג׳ר ינסו למתן את המתיחות בין ארה״ב לסין, המתיחות הזו תשאר כעובדה קיימת של המערכת הבינלאומית. היא תקבע את הוצאות ההגנה והמחקר של שתי המדינות ותכריח את בעלות הברית של ארה״ב להתיישר עם הקו של וושינגטון מול סין.

כלכלית המשמעות של מתיחות בין שתי המעצמות שחברות יצטרכו להחליט עם איזה שוק הן הולכות, או לנסות ולפייס צד אחד בעודן עושות עסקים עם הצד השני. הכוונה כאן שחברות יצטרכו לדוגמה להקים שרשרות אספקה מקבילות בארה״ב וסין, בשביל לחמוק ממכסים ולהיות בצד הטוב של הממשל. אפל כבר עושה את זה: היא הודיעה שאת המקבוק פרו החדש שלה היא תייצר בטקסס [מקור], שם היא גם מרחיבה את הקמפוס שלה [מקור], והיא עושה זאת בו בזמן שהיא מעודדת את הספקים הסינים שלה להרחיב את יכולות הייצור שלהם [מקור].

אפל לא לבד: TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הכריז שהוא מתכוון להקים מפעל שבבים חדש בארה״ב בעלות של 12 מיליארד דולר [מקור]. המפעל יהיה מקביל למפעל בטאיוואן שנועד לענות על הצרכים של מזרח אסיה. יצרני שבבים כמו אינטל עובדים בתיאום עם הממשל האמריקני לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהביא חלק מהייצור חזרה הביתה [מקור].

סיכום

המשבר הנוכחי מפגיש את סין עם הגבולות המאוד אמיתיים של כוחה. עם  התנהגות תוקפנית סין הביאה על עצמה את תחילת היווצרותו של מאזן כוח חדש נגדה. מרוץ חימוש חדש, מתיחות עולה במזרח אסיה והמשך הניתוק בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם הם העתיד של היחסים בין ארה״ב ובעלות בריתה ובין סין. ישראל, שתלויה אסטרטגית בארה״ב, תעשה בחכמה אם תנהל את היחסים עם סין תוך תיאום ושקיפות עם וושינגטון. אנחנו לא רוצים שוב להסתכל על מערכת הבריתות האמריקנית מן החוץ.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 11: האסטרטגיה החדשה של אמריקה

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

אני רוצה להקדיש את הפרק היום בשביל לדבר קצת על הדברים הגדולים. כבר כמה שבועות שאנחנו עוקבים אחרי משבר הקורונה ומשברי הבת שלו, אם זה המשבר הכלכלי בארה״ב או מלחמת הנפט בין סעודיה ורוסיה. מהשאלות שלכם אני מבין אבל שחשוב רגע לקחת צעד אחורה ולדבר על הדברים היותר גדולים: מה עובר על ארה״ב בשלושים השנים האחרונות, למה העמדה של טראמפ בנוגע לסחר עולמי היא לא באג והסכסוך עם סין הוא לא תופעה חולפת.

בפרק היום אני רוצה לדבר אתכם על המעבר האמריקני ממצב בו יש לארה״ב אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור איך וכיצד לפעול, למצב של בלבול אסטרטגי, של חוסר חזון, של היעדר אסטרטגיה כוללת ליחס שלה לעולם. מה שאנו רואים היום ומה שאנו נראה בשנים הקרובות הן את התוצאות של היעדר האסטרטגיה הזו. ללא אסטרטגיה חיובית, ארה״ב מתכנסת לאסטרטגית ברירת המחדל של כל מעצמה בעולם – תחרות לכוח.

אני אזהיר מראש שמה שאדבר עליו היום הוא סוג של ספויילר לסדרה ״פוסט אימפריום״. אני הולך להציג כאן בנקודות מרכזיות את הרעיון המרכזי של הפוסט אימפריום – המעבר של ארה״ב ממנהיגה עולמית למתחרה עולמית.

אימפריום ופוסט-אימפריום

אפשר לחלק את הגישה של ארה״ב לעולם מאז מלחמת העולם השנייה לשני שלבים: האימפריום והפוסט-אימפריום. בשלב האימפריום, שנמשך מ-1945 עד 1990, ארה״ב ראתה עצמה כמנהיגה וכאחראית לגוש המערבי, גוש מדינות דמוקרטיות ובעלות שוק חופשי שהתמודד עם הגוש הסובייטי שהובל ע״י בריה״מ.

ארה״ב האמינה שהדרך לעצור את התפשטות הסובייטים ואף להביא אותם להבין שהערכים האמריקנים של חירות אישית, שלטון חוק ושוק חופשי עליונים על הערכים הקומוניסטים היא רק ע״י הקמת גוש משגשג של מדינות דמוקרטיות. המחשבה האסטרטגית בארה״ב הייתה שאם היא תצליח להקים בגוש הזה מערכת סחר בינלאומית, לעודד את הדמוקרטיה והשוק החופשי, הרי שהיא תוכיח לא רק שהמודל שלה עליון על זה של הסובייטים אלא גם שהוא ישים למדינות אחרות. אם גרמניה ויפן יכולות לאמץ את המודל האמריקני ולזנק בכוחן הכלכלי, מדוע שרוסיה לא?

אינני ממציא את קו המחשבה הזה: המועצה לביטחון לאומי הגישה לנשיא טרומן ב-1950 דו״ח שמטרתו להגדיר את האסטרטגיה האמריקנית מול הסובייטים [NSC 68]. בדו״ח נכתב בפירוש שארה״ב מנהלת מאבק ערכי מול הסובייטים והדרך לנצח בו הוא להוכיח שהערכים של שוק חופשי, שלטון החוק וחירות אישית עדיפים. איך מוכיחים אותם? מקימים סדר עולמי חדש, מחנה עולמי חדש של דמוקרטיות, שיתבסס על העקרונות האלו. ההצלחה של המחנה תוכיח לסובייטים שהערכים האמריקנים עדיפים.

במשך 45 שנים האמריקנים הקדישו את כוחם ומרצם להקים ולהגן על הגוש הדמוקרטי. הם הקימו דמוקרטיות בגרמניה המערבית ויפן, וצירפו אותן לגוש הדמוקרטי עם הבטחה שארה״ב תגן עליהן מכל תוקפנות סובייטית. גרמניה צורפה לנאט״ו, יפן זכתה לפריסה של המטריה הגרעינית עליה. במקביל לצירופן של שתי האויבות לשעבר למערכת הבריתות האמריקנית, וושינגטון יצקה את היסודות למסחר חופשי וכלכלה גלובאלית מתפקדת: האמריקנים עודדו הורדת מכסים בין חברות GATT, הארגון הקודם לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) והקימו בהסכם ברטון-וודס (Bretton Woods) את הבנק העולמי (World Bank) וקרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund, IMF), שני ארגונים שהיו ועדיין אחראים לשמירת היציבות של הכלכלה הבינלאומית.

האמריקנים הוכיחו לאורך המלחמה הקרה שהם מוכנים להגן על הגוש הדמוקרטי, גם במחיר שליחת חיילים. תחילה הם נלחמו במלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ להדוף את הקומוניסטים אחורה ולהגן על דרום קוריאה הצעירה. לאחר מכן בשנות ה-60׳ הם נלחמו בווייטנאם למנוע את התפשטות הקומוניסטים בדרום מזרח אסיה. במזרח התיכון ארה״ב הבטיחה שלא תיתן לאף כוח – אם מחוץ לאזור או בתוכו – להשתלט עליו ולאיים על ביטחון האנרגיה של אירופה ומזרח אסיה [דוקטרינת קרטר ורייגן].

במשך 45 שנים האמריקנים הגנו על הגוש המערבי והמתינו לרגע בו בריה״מ תשלים שהיא מחזיקה בערכים השגויים ותבחר בדרך של שלום עם ארה״ב במקום מאבק נגדה. התוכנית לא הייתה שבריה״מ תתמוטט לחלוטין וכשהיא נעלמה בתוך פחות משנתיים ממפת העולם ארה״ב מצאה את עצמה בדילמה חדשה – מה לעשות עם הגוש המערבי שהיא הקימה ושמרה עליו?

זה שלב הפוסט-אימפריום, אחרי ההנהגה. ארה״ב ב-1990 הייתה מעצמת העל היחידה. היא הייתה הכוח העולמי היחיד. לא הייתה נפילה בכוחה וגם היום, 30 שנה אחרי, ארה״ב היא עדיין מעצמת העל היחידה בעולם, בפער ניכר על פני השאר. הסינים יכולים לדבר עד מחר על כוחם הצבאי העולה – לארה״ב יש פשוט גיאוגרפיה טובה יותר. סין תמיד תצטרך להתמודד עם וויטנאם ואינדונזיה ואוסטרליה ויפן וארה״ב במזרח אסיה. לאמריקנים אין שום איום דומה בצפון אמריקה. קרוב לוודאי שגם בעוד 30 שנים ארה״ב עדיין תהיה הכוח הצבאי החזק בעולם ותשמור על מקומה ככלכלה הגדולה בעולם. אולם כוח לא אומר מנהיגות – זה שארה״ב היא עדיין הכוח החזק בעולם לא אומר בהכרח שהכוח הזה מתעניין בכל משבר בעולם, אם זה רצח עם באפריקה, משבר פיננסי באירופה או מתקפות טילים איראניות במפרץ. הפוסט-אימפריום הוא השלב בו ארה״ב מסתכלת על העולם שהיא עזרה במידה רבה לבנות ושואלת: מה יש לי לעשות איתו?

כמובן, הדברים לא כל-כך פשטניים כפי שאני מציג אותם. אחרי המלחמה הקרה ממשל קלינטון וממשל בוש הבן ניסו לגבש אסטרטגיה כוללת למרחב החדש. ממשל קלינטון בשנות ה-90׳ ביקש לרכב על ה- “Unipolar Moment”, הרגע החד קוטבי [ראו כאן], בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה בעולם והיא יכולה, תיאורטית, לקדם ולהרחיב את המערכת הבינלאומית שהקימה בגוש המערבי לכל העולם.

שנות ה-90׳ לכן ראו את ההרחבה של ארגון הסחר העולמי והצטרפותה של סין, התפשטות מזרחה של נאט״ו והשוק האירופי והשתתפות של ארה״ב במשימות שלום של האו״ם לא כמובילה שלהן אלא כחברה בהן. התחושה הייתה בשנות ה-90׳ שזהו קץ ההיסטוריה, שהמאבקים הישנים של האימפריות נגמרו ושהדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי עומדים לכבוש את העולם כולו.

זה לא קרה.

ב-11 בספטמבר 2001 ארה״ב גילתה שההיסטוריה לא נגמרה, אפילו לא קרוב. במקום אסטרטגיה של התרחבות בינלאומית ארה״ב עברה לאסטרטגיה של ״מלחמה בטרור״. המזרח התיכון וארגוני טרור אסלאמיים הפכו למוקד העניין של וושינגטון, שפלשה לשתי מדינות תומכות טרור ופרשה רשת של סוכנים, לוויינים, מל״טים וכוחות מיוחדים כדי לרדוף פעילי טרור ברחבי הפלנטה. בוש אולי זכור כנשיא שפתח במלחמה בטרור, אך אובמה תרם את חלקו עם הרחבת מערכת המעקב האמריקנית ושימוש נרחב בתקיפות מל״טים.

אולם עד כמה שארגוני טרור הם אויבים משמעותיים – משום היכולת שלהם לייצר ברבורים שחורים כמו מטוסי נוסעים לתוך בניינים או מתקפה ביולוגית – הם לא שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית. הם לא מעצבים אותה עם הסכמי סחר ומכסים, עם הקמת בסיסים ופרישת כוחות, עם השקעות זרות בתעשיות אסטרטגיות. בזמן שוושינגטון הייתה עסוקה בטרור האיסלמי, סין ורוסיה הפכו לכוחות משמעותיים באזורי ההשפעה שלהן והן התחילו לעצב את האזורים האלה כרצונם: ב-2008 הרוסים יצאו למלחמה עם גיאורגיה כדי להבהיר לארה״ב שההתרחבות של נאט״ו למזרח אירופה הסתיימה. סין הפכה אגרסיבית בים סין הדרומי, מול טאיוואן ובמוסדות בין-לאומיים. הרוסים רוצים להחזיר לעצמם את אזורי ההשפעה שלהם במזרח אירופה ואת מעמדם ככוח עולמי. הסינים רוצים לעצב את המערכת הבינלאומית כך שתהיה נוחה להם, תבטיח אספקה יציבה של חומרי גלם, ביקוש קבוע לתוצרת סינית ובשום אופן לא תאיים בסנקציות על המשטר הקומוניסטי בבייג׳ין.

מה האמריקנים רוצים?

התחרות לכוח

סין ורוסיה פוגשות את ארה״ב כשאין לה אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור לאן היא רוצה להוביל אותו. החזון של התפשטות הגוש המערבי נזנח משום שלציבור בארה״ב אין עניין בו. ״המלחמה בטרור״ היא לא אסטרטגיה לכל המערכת הבינלאומית, אלא להיבט ספציפי אחד בה – ארגוני טרור, במיוחד ארגוני טרור אסלאמים. האסטרטגיה הזו לא אומרת אבל דבר בנוגע ליחס של ארה״ב לסין או רוסיה. בתקופת הנשיא בוש ראינו מול שתיהן מדיניות דומה לזו של ימי קלינטון: הרחבה של האיחוד האירופי ונאט״ו במזרח אירופה וניסיון להמשיך ביחסים טובים עם סין בציפייה שהם ״ישנו את דרכיהם״ [ראו כאן להרחבה]. אולם ככל שעברו השנים לא סין ולא רוסיה שינו את דרכיהן ובמקום לעקוב אחר הקו של ארה״ב, הן החלו נוקטות במדיניות עצמאית ולעיתים עוינת לאינטרסים האמריקנים.

אין כאן האשמה של רוסיה או סין – כל מדינה פועלת לפי ההיגיון של האינטרס הלאומי שלה. האשמה אם בכלל נמצאת בוושינגטון, שבכל השנים האלו לא גיבשה אסטרטגיה ברורה מה היא בדיוק רוצה מהעולם. ברור לאמריקנים שהם שינו את המבנה של המערכת הבינלאומית עם האו״ם ונאט״ו וארגון הסחר העולמי. ברור להם שיש להם אינטרסים מהותיים בעולם – כמו מזרח אסיה חופשית לשיט ואירופה שאינה תחת שליטה של אף מעצמה. אך מעבר לכך? האם עוד יש לארה״ב חזון חיובי לעולם, שארה״ב כולה – מהציבור עד צמרת הממסד הפוליטי – מוכן להשקיע עבורו זמן, הון ואם צריך דם? התשובה היא לא. אך זה לא אומר שאין שום דבר שמעצב את מדיניות החוץ והחשיבה האסטרטגית בוושינגטון. יש היגיון בשיגעון, הוא פשוט שונה ממה שלמדנו להכיר מארה״ב ב-45 השנים האחרונות.

אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לתפקידה בעולם אזי מה שיקבע את התנהגותה יהיה מה שקבע את ההתנהגות של כל מעצמה גדולה ב-300 השנים האחרונות: האינטרס הלאומי שלה. לכל מדינה יש אינטרס לאומי שמגדיר מה היא צריכה כדי לשרוד ומה היא צריכה כדי לשגשג. ככל שמדינה מרחיקה לראות וככל שהיא גדולה יותר, כן האינטרסים שלה גדולים יותר. האינטרס הלאומי קובע למדינה היכן היא צריכה להשקיע את המשאבים שלה ולאן היא צריכה להפנות את מרצה.

ארה״ב לא שונה. אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לאיך היא רוצה לראות את העולם, אז היא לכל הפחות תוודא לשמור על האינטרס הלאומי המהותי שלה בעולם. הפצת דמוקרטיה וסחר חופשי אולי נשמעים טוב, אך הם לא אינטרס לאומי מהותי. הביטחון של ארה״ב לא ישתנה כהוא זה אם המזרח התיכון יהיה יותר דמוקרטי או לא. היא כן תושפע אם סין תהפוך להגמון אזורי במזרח אסיה או רוסיה להגמון אירופי. בשני המקרים ארה״ב עלולה להיחסם משווקים חשובים לה כלכלית ולהיות בעמדה אסטרטגית נחותה יותר – אם סין תשלוט במזרח אסיה, היא תוכל להצר את צעדיה של ארה״ב באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי. האינטרס הלאומי של ארה״ב הוא בר מדידה וברור ולכן הוא שקובע ויקבע את האסטרטגיה האמריקנית כל עוד בוושינגטון אין חזון רחב יותר לעולם.

אל תצפו שזה ישתנה בקרוב: בגיליון מרץ/אפריל 2020 של הירחון Foreign Affairs ג׳ו ביידן שרטט את מדיניות החוץ שלו כנשיא. החזון של ביידן הוא ״קידום הדמוקרטיה״ בעולם. שזו אסטרטגיה נהדרת כסיסמת בחירות, אך פחות כאסטרטגיה שיכולה להנחות את ארה״ב בזירה הבינלאומית. האם לדוגמה ביידן יסיר את תמיכתה של אמריקה בערב הסעודית, בעלת ברית וותיקה של ארה״ב? או ינתק את הקשרים עם ווייטנאם, הידידה החדשה במזרח אסיה ודיקטטורה קומוניסטית? המעניין הוא שבנקודות מעשיות, כלומר במקום בו אי-אפשר לדבר בסיסמאות, ביידן מזכיר מאוד את טראמפ.  ביידן, כמו טראמפ, מבטיח שהוא יקדם רק הסכמי סחר שטובים לעובד האמריקני ולמעמד הביניים האמריקני, מה שאומר שסחר חופשי יהיה בעדיפות משנית לעומת האינטרסים הכלכליים של ארה״ב, אם בהבטחת השקעות זרות, תעסוקה או שווקים חדשים ליצרנים אמריקנים. הוא גם מבטיח לפעול נגד סין ורוסיה ביחד עם בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב, מה שאומר חיזוק הלחץ על שתי המתחרות האסטרטגיות של ארה״ב – בדיוק מה שמכתיב האינטרס הלאומי.

האינטרס הלאומי האמריקני הוא המפתח שלנו להבין את ההתנהגות של וושינגטון בזירה הבינלאומית עכשיו ובשנים הבאות. הוא יוגבל רק ע״י דבר אחד: היעדר העניין והרצון של הציבור האמריקני בעוד מלחמה מחוץ לגבולות ארה״ב [מקור]. נכון שלפי האינטרס הלאומי ארה״ב צריכה להתמקד בתחרות עם סין ורוסיה על השפעה, אך רובו של הציבור האמריקני מודאג יותר ממתקפות סייבר, טרור וצפון קוריאה מאשר רוסיה וסין [מקור]. תפיסות של הציבור כמובן ניתנות לשינוי, אך יהיה צורך באיום צבאי ברור בשביל להצדיק בעיני העם האמריקני מלחמה נוספת באירו-אסיה. אם הציבור לא מעוניין במלחמה הרי שגם הממסד הפוליטי לא מעוניין בה – הוא יהיה מוכן לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי אך יוודא שארה״ב אינה מסתכנת במלחמה שתעלה לו בכסאו. זו הסיבה שטראמפ נמנע מלפתוח במלחמה עם איראן וממשיך לחנוק אותה כלכלית בעודו סובל את ההתגרויות האיראניות.

הנקודה הזו צריכה הרחבה: לכאורה הטענה שטראמפ סובל התגרויות איראניות עומדת בניגוד לעובדה שטראמפ חיסל את קסאם סולימאני משום המעורבות שלו במתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד. חשוב להבין שטראמפ פעל כאן משום שאיראן פגעה בריבונות של ארה״ב. לכל ממשל אמריקני, גם לכזה שמנסה להימנע ממלחמות, יש קו גבול. לכן סולימאני חוסל על המתקפה בשגרירות, אך ארה״ב לא תקפה את איראן כשזו הפציצה מתקני נפט בערב הסעודית. המתקפה הזו לא פגעה לא בריבונות האמריקנית ולא באינטרס הלאומי של ארה״ב.

מהו אם כך האינטרס הלאומי האמריקני? הראשון והחשוב ביותר הוא למנוע ממעצמה אחת להפוך להגמון באירו-אסיה. אירו-אסיה, או בכינוי שלה ״האי העולמי״, היא המרכז של העולם, אם משום שיש בה הכי הרבה בני אדם, הכי הרבה שטח או הכי הרבה משאבי טבע. שליטה של מעצמה אחת באי העולמי תאיים על העצמאות של צפון אמריקה. ארה״ב לכן יצאה למלחמה עם גרמניה ויפן ויצאה למאבק עם בריה״מ, בשביל למנוע את ההשתלטות שלהן על אירו-אסיה [מקור]. סין היא כיום האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב מאותה סיבה גיאופוליטית – אם סין תצליח להשתלט על מזרח אסיה, היא תוכל להקרין את כוחה ברחבי אירו-אסיה ואמריקה. האינטרס הלאומי לכן מחייב למנוע את העלייה של סין כהגמון באירו-אסיה.

איך עושים את זה? ראשית, מחזקים את הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. את זה אובמה התחיל וטראמפ המשיך [מקור]. שנית, מחזקים בעלות ברית מול סין – יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, אוסטרליה, ווייטנאם ואינדונזיה. המטרה היא להפוך את השכונה לכמה שיותר צפופה לסינים. שלישית, מקטינים את התלות הכלכלית בסין. מוציאים קווי אספקה ממנה, מצמצמים את ההשקעה הסינית בארה״ב. רביעית, שומרים על היתרון האסטרטגי של ארה״ב, במיוחד בתחום הטכנולוגי. סין לא יכולה להיות זו שתפרוש רשתות 5G במדינות המערב או להחזיק ראשונה במחשוב קוונטי או כלים היפר-סונים.

שתי הנקודות האחרונות מביאות אותי להיבט הבא של האינטרס הלאומי האמריקני: סחר חופשי שטוב לארה״ב – טוב לצרכן האמריקני אך גם טוב ליצרן האמריקני. הטעות, שכבר עמדנו עליה בפרק על רוברט לייטהייזר, היא לחשוב שארה״ב שינתה את עמדתה בנוגע לסחר חופשי. אין דבר רחוק מהאמת: טראמפ לא נגד סחר חופשי, וארה״ב תמיד תרצה לקדם סחר חופשי – כל עוד הסחר הזה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. לארה״ב יש אינטרס למכור לעולם ויש לה אינטרס לייעל את שרשרות האספקה שלה – אך לא בכל מחיר. אם הבחירה היא בין מפעל זול בסין למפעל מעט יקר יותר במקסיקו, מקסיקו עדיפה. אם הבחירה היא בין הסכם סחר גרוע ליצרן האמריקני או שום הסכם, שום הסכם עדיף.

המציאות הזו לא תשתנה כשטראמפ יעזוב את הבית הלבן, והנשיא הבא גם הוא ידחוף להסכמי סחר שמשרתים קודם כל את ארה״ב. לייטהייזר הניח את הבסיס החוקי עליו כל נשיא אחרי טראמפ יוכל להשתמש במכסים כדי לכפות את האינטרס המסחרי של ארה״ב על הצד השני. למה שנשיא שרוצה להשיג הסכם טוב ולהיראות כמי שמגן על היצרן האמריקני לא ישתמש בנשק של מכסים? כי זה לא יפה? כי האקדמים לא תומכים בו? ממשל טראמפ הוכיח שהם עובדים, גם אם הם לא פופולאריים. אין סיבה לממשל הבא לא להשתמש בהם גם כדי לקדם את האינטרס הלאומי של ארה״ב לעוד תעסוקה ועוד שווקים למכור להם.

בהקשר הזה משבר הקורונה רק יחזק את הממשל האמריקני הבא לדחוף להסכמים טובים יותר לארה״ב. המשק האמריקני יסבול מאבטלה גבוהה וירידה בצריכה הפרטית. הדרך לפתור את הבעיות האלו תהיה ע״י פרויקטים לאומיים רחבים במימון הממשל והסכמים שיפתחו שווקים שעד עכשיו היו סגורים ליצרנים אמריקנים: אם אלה שווקים ביפן, באירופה או באסיה. ביידן אולי יהיה מנומס יותר כשהוא ידבר עם האיחוד האירופי על סילוק מכסים אך הוא ירצה את אותו דבר שטראמפ רוצה: הסכם טוב ליצרן האמריקני.

המחקר בעולם החדש

מפני שארה״ב תרצה להבטיח את עליונותה האסטרטגית ואת השגשוג הכלכלי שלה, מחקר והשליטה במחקר ישחקו תפקיד חשוב בכל אסטרטגיה לאומית של הבית הלבן. אנחנו נמצאים בעיצומן של מספר מהפכות טכנולוגיות שלכל אחת מהן יש השלכות אסטרטגיות משמעותיות: הפריסה של רשתות 5G, ביחד עם רכבים אוטונומיים, אוטומטיזציה ובינה מלאכותית, תביא למהפכה בצורה בה אנו מייצרים. הדגש יהיה על קווי ייצור גמישים, שיוכלו להתאים בקלות יחסית את המוצר לדרישות של לקוחות שונים [מקור]. היום הרכב מיוצר בוורוד עם ריפוד בירוק זוהר, מחר בשחור עם ריפוד מפלסטיק ממוחזר. זרם נתונים קבוע מהחנות למפעל ומהמפעל לחנות יאפשר ליצרנים לנהל ברמת דיוק גבוהה את הייצור והמלאי שלהם, מגדילים את היעילות [מקור]. עם פחות דגש על עלות כוח אדם ויותר על איכות וזמינות, קווי האספקה עתידיים להתקרב למרכזי הצריכה ולהחזיר משרות ייצור שעד כה היו במדינות עם כוח עבודה זול [מקור].

מי שישלוט בתשתית של המהפכה הרביעית הזו, רשתות 5G, יהיה בעל יתרון אסטרטגי גם משום הרווח העצום שהוא יפיק וגם משום שהוא יהיה בעל נוכחות בליבן של הכלכלות המתועשות של העולם. זו הסיבה שהאוסטרלים מנעו כניסה של חוואווי לרשתות ה-5G שלהם: ב-2018 סימולצית מלחמה של משרד ההגנה האוסטרלי מצאה שרשתות 5G חשובות מדי כדי לאפשר לאיזה שחקן לא אמין להיות עם גישה אליהן [מקור]. עבור וושינגטון פריסה של רשתות 5G וקידום הבסיס התעשייתי שלה למהפכה הרביעית תהיה לא רק הישג כלכלי, אלא גם תפגע בסינים שיראו איך קווי אספקה עוזבים אותם.

טכנולוגיה נוספת בעלת חשיבות אסטרטגית היא מחשוב קוונטי. מחשוב קוונטי יאפשר לא רק חישובים מהירים יותר, אלא חישובים שלא אפשריים עם המחשבים שלנו היום [מקור]. תיאורטית מחשבים קוונטים יוכלו לפצח צפנים שייקחו למחשבים רגילים מיליוני שנים [מקור] – דבר שמסכן לא רק תקשורת צבאית קונבנציונאלית אלא גם את הצפנים להפעלת נשק גרעיני [מקור]. אף מעצמה לא רוצה להיתפס עם המכנסיים למטה ולגלות שהאפשרות היא לא רק תיאורטית, אלא גם מעשית.

וושינגטון תשקיע במחקר בטכנולוגיות האלו ובמקביל תמנע גישה של משקיעים זרים אל החברות שיפתחו אותן. יהיה כאן מירוץ טכנולוגי, בו כל מדינה תנסה להגן על המחקר שלה מהאחרות. אנחנו יכולים לצפות שהממסד בוושינגטון יקבע לחברות הזנק בקליפורניה אילו השקעות הן יכולות לקבל וממי, כשחברות שעוסקות בתחומים של טכנולוגיה קריטית יהיו מנועות מקבלת השקעות מגורמים תחרותיים.

כמובן ביחד עם המניעה יש גם השקעה – בתקציב ל-2020 ממשל טראמפ ביקש מהקונגרס 134 מיליארד דולר למחקר ופיתוח [מקור]. התקציב ל-2020 כמובן נקבע ע״י ההעדפות של ממשל טראמפ (פחות כסף למחקר לאנרגיה ירוקה למשל) אך הוא עדיין עוקב אחר האינטרס הלאומי האמריקני: התקציב למחקר אמל״ח גדל ב-9%, להגנת סייבר והגנת תשתיות ב-107% והתקציב לטכנולוגיות תקשורת לא השתנה [מקור]. אם וושינגטון מעוניינת לנצח במירוץ הטכנולוגי – והיא מעוניינת – תחומי מחקר שימצאו אסטרטגים קרוב לוודאי יראו עלייה משמעותית בהשקעה הממשלתית.

כאן אצלנו בשכונה

אז דיברנו על השינוי בארה״ב, על האינטרס הלאומי ועסקנו בכמה היבטים שלו. מה שמעניין את כולנו כמובן הוא להבין איפה המזרח התיכון פוגש את האינטרס הלאומי האמריקני.

המזרח התיכון תמיד היה פחות חשוב בחשיבה האסטרטגית האמריקנית משום שלא מדובר באזור שיכול גיאו-אסטרטגית לאיים על ארה״ב. המזרח התיכון נעול בין אירופה למזרח אסיה – גם אם איראן תהפוך להגמון אזורי, היכולת שלה לתקוף את צפון אמריקה היא מוגבלת. החשיבות של המזרח התיכון היא בהשפעה שלו על מחירי האנרגיה העולמיים והיכולת שלו לייצא טרור לצפון אמריקה, משהו שגם אחרי כמעט 20 שנה ארה״ב עדיין לא שכחה.

מבחינת האמריקנים מחירי נפט יציבים הם טובים לכלכלה העולמית וטובים גם לצרכן האמריקני – ארה״ב עדיין מייבאת נפט מהמזרח התיכון, גם אם בכמות נמוכה [מקור]. אולם בזה זה מסתיים. לארה״ב יש אינטרס לאומי למנוע מאיראן לכבוש את ערב הסעודית, אך מעבר לכך היא אינה מחויבת לא ליציבות של ערב הסעודית, עיראק או כל מדינה אחרת במפרץ. כשהאיראנים ירו טילים על ערב הסעודית הם לא איימו להפר את איזון הכוח במפרץ ולכן ארה״ב נמנעה מלהגיב במתקפה על האיראנים. הם שלחו כוחות להגנת ערב הסעודית – סוללת טילי פטריוט ומטוסי F-15 – אך נראה שהסעודים הולכים לשלם עליהם [מקור].

חוסר העניין של וושינגטון במזרח התיכון הוא לא דבר רע בשבילנו. סביר שממשל דמוקרטי יהיה פחות ידידותי לנו אבל לא יהיה לו מניע אסטרטגי כלשהו ללחוץ את ישראל. עם תחרות מול סין ורוסיה והיתרון הטכנולוגי שלנו אנחנו אפילו יכולים ללחוץ אותו אסטרטגית בחזרה, מאיימים לעבור למחנה השני.

מה שמביא אותי לנקודה נוספת: ישראל צריכה להבין שבעולם בו ארה״ב היא עוד מתחרה על כוח לחוק הבינלאומי יש פחות חשיבות מאינטרסים לאומיים. ישראל מחזיקה ביכולות שיהפכו אותה ליקרת ערך במהפכה התעשייתית הרביעית, עם חברות הזנק רבות שעוסקות באופטימיזציה של קווי ייצור, הדפסת תלת-מימד ועוד. ממשלת ישראל צריכה לשאוף קודם כל להמשיך ולחזק את המחקר והפיתוח בתחומים האסטרטגים האלה ואחרים – כמו מחשוב קוונטי – ולמשוך עוד הון זר למרכזי החדשנות שלה.

לאחר מכן הגישה לגז טבעי מציעה אפשרות של תיעוש מתקדם יותר למדינת ישראל – אם הסביבה הרגולטורית תהיה נוחה יותר ליזמים, עם ירידה במחירי החשמל וכוח אדם איכותי, יצרנים בארץ ובחו״ל יכולים למצוא את ישראל כמרכז ייצור ולוגיסטיקה מעולה משום הקרבה שלו גם לאירופה, גם למזרח אסיה וגם למזרח אפריקה. מדוע שישראל לא תייצר מדפסות תלת-מימד, רובוטים תעשייתים ומערכות אוטונומיות למפעלים?

לבסוף, בעידן של לאומנות כלכלית, הגישה הטובה ביותר להבטחת מסחר היא באמצעות הסכמי סחר בין מדינתיים. ישראל כבר מחזיקה בהסכמי סחר חופשי רבים והיא צריכה לשאוף ולהוסיף עליהם עוד – לדוגמה עם דרום מזרח אסיה – ולהרחיב את הקיימים כך שיכללו גם נושאים כמו סחר דיגיטלי, קניין רוחני והשקעות הון בנו.

סיכום

ארה״ב השתנתה. ממדינה עם חזון, היא הפכה לאומה שמחפשת את מטרתה. עד שהממסד הפוליטי בוושינגטון יצליח למצוא חזון חדש וכולל למדיניות החוץ האמריקנית, היא תמשיך להיות מונעת בראש ובראשונה ע״י האינטרס הלאומי שלה – שמירת הכוחות האירו-אסיאתים חלשים ומופרדים, הסכמי סחר טובים לארה״ב ועמידה בקדמת המרוץ הטכנולוגי. הודות ליחסים הטובים שלנו עם האמריקנים ישראל יכולה להניות מההשקעות של הממשל בטכנולוגיה וחוסר העניין שלו במזרח התיכון נותן לנו חופש אסטרטגי גדול יותר מול השכנות שלנו במרחב. הן אינן עוד זוכות לאוזן קשובה בבית הלבן והן יצטרכו להתחבר אלינו אם הן רוצות להמשיך ולהיות רלוונטיות בכלכלה החדשה של המאה ה-21. תודה לכם על ההקשבה.




פרק 45 – קיסר אדום: האריה מתעורר

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הענק הסיני מתעורר – ואיתו מתעוררת מחדש מרכז אסיה. כמדינה בעלת קו חוף עצום, עם שטח ענק ואוכלוסייה גדולה, סין היא ענק שמכובד משקלו משנה את הזירה הבינלאומית. כיצד היא עושה זאת? ומה היא מפחדת שהענק השני, ארה"ב, יעשה לה? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

דיברתי בפרק הקודם על מדינת המשטרה של שינג'יאנג, האינטרסים הסינים במחוז והיחס שמחוזות פרובלמטיים נוספים עלולים לקבל מבייג'ין, כמו למשל הונג קונג. ראינו איך סין מנצלת את תעשיית ההיי-טק שלה בשביל לשלול זכויות פוליטיות, בקו אחד עם העמדות של המשטר על כך ששגשוג חשוב מחירות וזכויות כלכליות חשובות מזכויות פוליטיות.

בפרק היום אנחנו מתחילים לפנות החוצה, אל היחס של סין אל העולם. הודות לניתוח שכבר עשיתי של הבסיס הרעיוני של שי והמפלגה הקומוניסטית, הבסיס ההיסטורי והפוליטי שהם עומדים עליו, אנחנו נוכל לבנות את הגישה של סין לעולם מעקרונות בסיסיים. נוכל להבין מדוע בזירות מסוימות סין אגרסיבית מאוד, כמו בים סין הדרומי וטאיוואן, ובזירות אחרות היא דווקא ידידותית ומחפשת שיתוף פעולה, כמו ב"דרך המשי החדשה" ובאפריקה.

הפרק היום יוקדש לבנייה של הגישה הגיאו-אסטרטגית של סין ממה שכבר למדנו עליה. אנחנו נבנה אותה ולא ננתח אותה, משום שבתהליך האקטיבי של בנייה אנחנו "נכנס" לראש של שי ג'ינפינג וההנהגה הסינית הבכירה. בפרק הזה נתמקד בהשלכות של הגישה הגיאו-אסטרטגית של סין על מזרח אסיה, בעוד בפרקים הבאים נראה כיצד היא מתבטאת באירו-אסיה ומעבר לה.

ואנחנו מתחילים, איך לא, במה סין רוצה.

מהעיניים שלו

אסטרטגיה משרתת מטרות, ומטרות נובעות מרצון. בשביל להבין את הגיאו-אסטרטגיה של סין, אנחנו חייבים להתחיל ממה סין רוצה. הבהרתי בתחילת הסדרה שכאשר אני אומר "סין" אני מתכוון ל"מפלגה הקומוניסטית של סין", ספציפית לקודקוד הכוח שלה הלשכה הפוליטית ועוד יותר ספציפית לשי ג'ינפינג.

חשוב לי כאן לסייג ולהבהיר ששי ג'ינפינג הוא כנראה האדם החזק ביותר בסין אך הוא לא היחיד בה. גם אחרי הטיהור הגדול שי עדיין נאלץ לחלוק את כוחו בפסגה עם המחנות היריבים של חו ג'ינטאו וגְ'יָאנְג דְזֶה-מִין. שי לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אני מקווה שעוד אפתח את הנקודה הזו, אך כרגע חשוב להדגיש ששי הוא מצד אחד לא שליט בלתי מעורער ומצד שני הוא גם לא מנהיג סמלי בלבד. כניסה לנעליים שלו לכן לא רק מפשטת לנו את התהליך של לחשוב על מה סין רוצה, היא גם קרובה למה שקורה בפועל – שי הוא המעצב הראשי של המדיניות הסינית.

אז מה שי רוצה? טוב, בואו נתמצת רגע את הנרטיב ההיסטורי של שי: לפני 170 שנה, סין הייתה כוח עולמי, אם לא ה-כוח העולמי. היא הייתה אימפריה חזקה ומשגשגת, שתרמה רבות לעולם אם במדע, טכנולוגיה או תרבות. אולם עקב אויבים מבית ומחוץ, בגלל מרידות בפנים ותוקפנות מבחוץ, האומה הסינית נפלה וחוותה את "מאה שנות השפלה לאומית". מאה שנות ההשפלה הסתיימו כשהמפלגה הקומוניסטית ניצחה את האויבים מבית ומחוץ והקימה את הרפובליקה העממית של סין ב-1949. הודות להצלחתה למפלגה יש עכשיו את המנדט הפוליטי להנהיג את האומה סינית אל תחייה לאומית, שתחזיר את ימי הפאר של העבר ותשיב את סין למקומה הטבעי במרכז העולם.

רק מהנרטיב ההיסטורי הזה אנחנו יכולים להסיק מספר מסקנות, שעמדתי עליהן בהרחבה בפרק 38 "החזון של שי": ראשית, המקום הטבעי והרצוי של סין הוא במרכז העולם. אם הוא לא היה טבעי, לא היינו רואים רצון לחזור אליו. אף אחד בבריטניה לדוגמה לא חושב שלונדון צריכה שוב לשלוט על רביעית מהעולם. האימפריה אינה נתפסת עוד כמצב הטבעי והרצוי של בריטניה. עבור שי סין כמרכז העולם הוא המצב הטבעי והרצוי, מצב ממנו סין נפלה. מה שמביא אותי למסקנה השנייה.

אם סין נפלה מהמצב הטבעי, חייבות להיות סיבות לכך. שי מציין שתי סיבות: מרידות מבפנים ואויבים מבחוץ. זה אומר שסין חייבת: א' להילחם בחוסר יציבות מבית ו-ב' להתגונן מאויבים מבחוץ. אם ננסח זאת כמסקנה סין חייבת להיות חזקה בפנים ובחוץ, לשמור על עצמה מבפנים ומחוץ. ההיסטוריה האישית של שי מעצימה את המסקנה הזו, לאור הילדות שלו בצל המהפכה התרבותית של מאו. שי ג'ינפינג חווה על בשרו חוסר יציבות והוא לא מתכוון לחזור על החוויה.

מסקנה שלישית היא שסין רואה את עצמה קורבן. זו מסקנה חשובה מפני שמי שרואה את עצמו כקורבן מניח שכל פעולה שהוא עושה לתקן את מה שקרה לו היא מוסרית. הוא גם נהיה רגיש מאוד למה שהוא רואה כפגיעה באינטרסים שלו או בכבודו. התקפי הזעם של סין יכולים להיות מוסברים על בסיס התפיסה הזו.

אז שי ג'ינפינג מאמין שסין נפלה קורבן לאויבים מבית ומחוץ ועל המפלגה הקומוניסטית מוטל כעת המנדט להשיב את האומה הסינית למקומה הראוי במרכז העולם. השיבה הזו היא "חלום התחייה הלאומית", "החלום הסיני" ששי מרבה לדבר עליו.

כבר כאן חשוב לשים לב שחלום התחייה הלאומית הוא קודם כל חלום התחייה של האומה, לא של כל פרט ופרט בה. המטרה היא לא שכל אזרח סיני יהנה מחירות ושפע, אלא שהאומה הסינית – שזהה עם המדינה הסינית – תחזור לכוחה, השפעתה ושגשוגה. השגשוג הכלכלי של הפרטים באומה הוא יעד משנה, תוצאה נלוות לתחייה הלאומית.

חשוב להדגיש את הנקודה הזו מפני שכשנתקדם בסדרה, אסור לנו לטעות ולשכוח שההנהגה הסינית קודם כל מחויבת לעצמה. המפלגה הקומוניסטית הסינית דואגת בראש ובראשונה לשימור של עצמה, ולשם כך היא מעוניינת להשיג רווחה כלכלית יחסית לעם שלה. אם המפלגה תעמוד בפני הברירה של לחדול או להחזיר את הדיקטטורה המפלגתית בכל כוחה, היא כנראה תבחר באחרונה. חשוב שהנקודה הזו תהיה לנו תמיד ברקע כשאנו מנסים לחזות את ההתנהגות הסינית.

אז חלום התחייה הלאומית הוא חלום התחייה של האומה, החזרה לעבר בו סין הייתה כוח עולמי. אבל חלומות לא מספיקים – איך סין תגשים את החלום? איך היא תשוב להיות מרכז העולם? היא קודם כל צריכה כוח צבאי חזק, שיוכל להגן על המולדת הסינית מפני תוקפנות זרה ואויבים מבית. שנית, היא צריכה כלכלה משגשגת שתוכל לקיים את הכוח הצבאי ולשמור על היציבות הפוליטית במדינה ע"י דאגה לרווחה החומרית של העם, בקנה אחד עם "מנדט השמיים". שלישית, הכלכלה חייבת להיות עצמאית עד כמה שניתן, עם תלות מינימאלית בגורמים חיצוניים. הכלכלה הסינית חייבת להיות עצמאית בשביל למנוע מנופי לחץ כלכלים על סין. כלכלה עצמאית גם נתונה תחת השליטה המלאה של המפלגה הקומוניסטית, שיכולה לוודא שכוחות זרים אינם מסתננים למשק הלאומי ומערערים את כוחה. כהערת אגב אעיר שהממשל הקומוניסטי במעשה הזה משחזר את טעויות העבר של קיסרות צ'ינג, יוצר זרימה חד כיוונית של הון וסחורות ומביא על עצמו את זעמה של מעצמת העל הנוכחית. אבל לא נתעמק בזה כרגע.

 העלייה הכלכלית תביא בהכרח גם לחזרה שלה למרכז העולם. למה? מפני שלפני 200 שנה סין הייתה במרכז העולם משום הכוח הכלכלי שלה. סין לפני 200 שנה הייתה המדינה המאוכלסת בעולם והכלכלה הגדולה בה. הסינים מתייחסים ליחס בין אוכלוסייה לכלכלה באופן כמעט מתמטי: אם אוכלוסיית סין גדולה פי 5 מאוכלוסיית ארה"ב, אז גם כלכלת סין אמורה להיות גדולה פי כמה מזו של ארה"ב. כשסין תהיה שוב מרכז הכובד הכלכלי של העולם, היא תהיה שוב במרכזו – כולם ירצו גישה לשוק העצום שלה, כולם ירצו קשרי מסחר איתה והיא תהיה שוב חזקה ומשגשגת.

זאת אומרת אם ארה"ב לא תחנוק אותה קודם.

ירידתה של אימפריה

החזרה של סין למרכז העולם היא בעלת משמעות היסטורית. הסדר העולמי הנוכחי שלנו, הסדר שארה"ב ובעלות בריתה גיבשו אחרי מלחמת העולם השנייה, גובש כשסין הייתה מוכה ומושפלת. ב-200 השנים בהן המערב הפך להיות הכוח הדומיננטי בפוליטיקה העולמית, סין נדחקה לשוליים של העולם, צבאית, כלכלית ופוליטית. רק בסוף המאה ה-20 סין התחילה לשוב לכוח הכלכלי שהיה לה בתחילת המאה ה-19.

הסדר העולמי הישן עוצב כשאירופה הייתה מרכז תעשייתי משמעותי, ויחסי המסחר החשובים ביותר היו בין אירופה לארה"ב באוקיינוס האטלנטי. מטה האו"ם נמצא בניו-יורק, 3 מתוך 5 החברות הקבועות במועצת הביטחון הן מדינות מערביות, ולמדינות מערביות דומיננטיות גם בבנק העולמי וגם בקרן המטבע העולמית.

המקום בו הכי ברורה הדומיננטיות המערבית, ספציפית הדומיננטיות של ארה"ב, היא בדולר כמטבע עולמי. לא משנה אם אתם קונים נפט במפרץ הפרסי, חיטה באוקראינה או סמים בקולומביה, אתם כנראה משתמשים בדולר. הדולר מהווה כ-62% מכל עתודות המט"ח של הבנקים המרכזיים בעולם ומשמש ב-90% מהמרות המט"ח בעולם [מקור]. הדומיננטיות של הדולר היא הבסיס שמאפשר לארה"ב להפעיל בצורה כה אפקטיבית סנקציות כלכליות נגד יריבות, צעד שהיא מבצעת יותר ויותר בשנים האחרונות [מקור].

אז דמיינו שאתם עכשיו יושבים בוושינגטון ואתם רואים איך הסדר העולמי שנתן לכם דומיננטיות, שקיבע אתכם כמעצמת העל היחידה של העולם, משתנה. אירופה יורדת בחשיבות הכלכלית שלה בעוד מזרח אסיה ובמיוחד סין עולות כלכלית. הבעיה העיקרית שלכם עם זה היא שאתם מאבדים את חוסר הסימטריה של הסדר הישן: בסדר המערבי הישן, המדינות האירופיות תמיד היו קטנות וחלשות יותר מארה"ב. ארה"ב הייתה הענק היבשתי, הדמוגרפי, הכלכלי והצבאי. זה היה תמיד המקל מעל האירופים, מקל שעכשיו טראמפ משתמש בו להוציא הסכמים נוחים יותר מהאירופים. אבל המקל תמיד היה – ארה"ב תמיד הייתה הענק בסדר המערבי הישן.

העלייה של סין יוצרת סימטריה מסוימת. סין לא קטנה כמו צרפת, גרמניה או בריטניה. היא ענק יבשתי ודמוגרפי בדיוק כמו ארה"ב. תוסיפו לזה כוח כלכלי בסדר גודל של ארה"ב ויש כאן מעצמה שיכולה להתמודד עם ארה"ב בזירה הבינלאומית. והיא מתמודדת – הסינים תחת שי ג'ינפינג התחילו לאתגר את הסדר העולמי הישן. הם הקימו את הבנק האסיאני להשקעות תשתית (Asian Infrastructure Investment Bank, AIIB) כגרסה סינית לבנק העולמי [מקור]. והם מנסים לקדם את היואן כמטבע גלובאלי דומה במעמדו לדולר, אם ע"י הכנסתו לסל המטבעות של קרן המטבע העולמית או פתיחת חוזים עתידיים לנפט ביואן.

הסינים מערערים את הסדר המערבי הישן ומתחילים, מעצם כובד משקלם, להזיז אותו לכיוונם. בניגוד לאירופה, הם בעלי רצון פוליטי אחד, היכול לקדם באופן אפקטיבי את האינטרסים הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים שלהם. שינוי כזה בהכרח מחליש את כוחה היחסי של ארה"ב, כי היא כבר אינה השחקן היחיד במגרש, היא אינה יכולה עוד לפעול באופן עצמאי לחלוטין, והיא תהיה חייבת להתחשב באינטרסים של הסינים.

הסינים אגב רואים בזה את המצב הרצוי. הסינים רואים את מצבם הטבעי כמרכז העולם, והם מצפים מארה"ב להתחשב באינטרסים שלהם ולחלוק איתם את ההשפעה בזירה הבינלאומית. מבחינת הסינים הרעיון שהם עולים וארה"ב מפנה להם מקום בפסגה – לא בהכרח מוותרת על מקומה, אך בהחלט מוותרת על הבלעדיות שלה בפסגה – הוא טבעי והגיוני.

הבעיה שבשביל האמריקאים מה שנראה לסינים כטבעי הוא לכל הפחות תחרות אסטרטגית בשביל ארה"ב, אם לא איום אסטרטגי עליה. מנקודת מבטה של ארה"ב סין היא מדינה אוטוקרטית, קומוניסטית, שמנצלת את הסדר הישן בשביל להתעצם בצורה לא הוגנת. והאמריקאים צודקים – סין מנצלת את הכלכלה הגלובאלית תוך שהיא אינה חולקת נורמות של שוק חופשי ושלטון חוק תקין. ההתערבות הממשלתית המאסיבית בכלכלה [ראו כאן], הדריסה של זכויות אדם פוליטיות בשם זכויות אדם כלכליות [ראו כאן], המניפולציה של המטבע, הסבסוד של חברות בשביל שיתחרו בחברות מערביות – סין חברה בסדר הישן אך מנצלת אותו בשביל ההתחזקות האישית שלה. אפשר להתווכח אם כלכלות מתקדמות כמו ארה"ב לא עשו דברים דומים בתחילת דרכם, אך הוויכוח מפספס נקודה חשובה – סין חברה בסדר העולמי בתקופה בה פעילות כזו אינה מקובלת, והיא עצמה חתומה על אמנות כמו זו של ארגון הסחר העולמי האוסרות על פעילות כזו. גם אם פעם הזירה הבינלאומית הייתה ג'ונגל, היום היא אינה כזו. לטעון שההצדקה להפרת נורמות בינלאומיות היא ש"הם עשו זאת קודם" [ראו כאן דוגמה לטיעון כזה] היא ילדותית ופוגעת בנורמות שהן הבסיס של הכלכלה הגלובאלית שלנו. אבל אני סוטה מהנושא.

נחזור לענייננו –

העלייה של סין מאיימת על הדומיננטיות האמריקאית, אם כמתחרה ואם כיריבה ממש. היא משנה את הסדר העולמי הישן, מערערת על יסודות הכוח של ארה"ב ובניגוד לאירופה או רוסיה יש לה את המשקל הדמוגרפי והכלכלי להתחרות אם האמריקאים. השאלה המעניינת אבל היא לא מה ארה"ב תעשה, אלא מה סין חושבת שארה"ב תעשה בשביל למנוע את עלייתה והגשמת חלום "התחייה הלאומית".

האתגר הימי

בואו ונחזור לנעליים של שי ג'ינפינג בבייג'ין. אנחנו מסתכלים על סין, הענק של אסיה, ואנחנו שואלים שאלה פשוטה – מה נקודות החולשה של סין שארה"ב יכולה לנצל בשביל להפיל אותה?

טוב, יש כמובן את החולשות הפנימיות של כל דיקטטורה רב-אתנית: התקוממות עממית ומחוזות בדלנים. הסינים חושדים כמו הרוסים שלאמריקאים יש את היכולת, הרצון והניסיון ביצירת התקוממות עממית ספונטאנית, במטרה למוטט מדינה. יש סיבה שבכירים בממשל כינו את ההפגנות בהונג קונג "מהפכת צבע" [מקור]. זה שם קוד, שמשמש את הרוסים באופן נרחב, לקטלג הפגנות כפעילות עוינת של הממשל האמריקאי. הרחבתי בנושא בפרקים על מלחמה היברידית ואני מזמין אותכם לעיין בהם [כאן].

אנחנו אבל נתמקד החוצה, בחולשות החיצוניות של סין. סין על אף כל הגודל שלה, היא בעיקרה מדינת חוף – רוב האוכלוסייה והכלכלה מרוכזת בחוף המזרחי של סין. מדובר בחוף עצום באורכו, כ-14,500 ק"מ [מקור], הנמתח מחצי האי הקוריאני בצפון עד ווייטנאם בדרום. קו החוף הארוך והנוח ברובו אפשר לסין להפוך למעצמת ייצוא, משום שהוא חיבר אותה למסחר הימי הבינלאומי שבו עוברות רובן של הסחורות בעולם [מקור]. סין גם תלויה במסחר הימי בשביל ייבוא, במיוחד של נפט מאיראן, ערב הסעודית, ברזיל ואנגולה [מקור]. בסה"כ כ-56% מהיבוא הסיני ו-60% מהייצוא הסיני עוברים דרך הים. במיוחד יש חשיבות לים סין הדרומי, שכ-39% מכל המסחר של סין עובר דרכו [מקור].

התלות של סין בים היא משמעותית, אם למסחר ואם לדלקים מאובנים וחומרי גלם לכלכלה שלה. רצה הגורל וארה"ב, היריבה של סין, היא מעצמה ימית עולמית, עם הצי החזק בעולם. נוסף על זה ארה"ב גם שולטת בשרשרת האיים לכל אורכו של החוף הסיני.

אסביר – משום הגיאוגרפיה של מזרח אסיה, המרחב הימי של סין לכוד בשני ימים מרכזיים – ים סין המזרחי וים סין הדרומי. ים סין המזרחי ממוקם בצפון מזרח סין, היכן שממוקמות בייג'ין ושנגחאי. הים הזה מוקף ממזרח ע"י דרום קוריאה ויפן, שתי בעלות ברית של ארה"ב עם נוכחות צבאית אמריקאית. ים סין הדרומי, שכשמו ממוקם בדרום סין, כולל את המרכזים של הונג-קונג, גואנגדונג ומקאו. כאן לאמריקאים יש נוכחות בפיליפינים, סינגפור וטיפה רחוק יותר באוסטרליה (אם אתם לא מצליחים לדמיין את כל זה מאוד ממליץ לכם להיכנס לאתר, שם תוכלו לראות מפה של כל מה שאני מתאר). לא משנה לאיזה כיוון סין תסתכל בים – צפונה, דרומה, מזרחה – היא תראה את ארה"ב ובעלות בריתה.

מקור

החשש הסיני שארה"ב תנצל את העליונות הימית שלה בשביל לשבש את תנועת האוניות אל סין או מסין. בתרחיש היפותטי כזה ארה"ב תנצל אירוע כמו ההפגנות בהונג-קונג או התנגשות ספינות בים סין הדרומי כתירוץ להטיל מצור ימי על סין. המטרה לא תהיה להרעיב את הסינים – זה לא אפשרי פרקטית ואסור לפי החוק הבינלאומי – אלא לפגוע כלכלית בהם. ארה"ב לדוגמה תוכל לעכב ספינות נפט וחומרי גלם מלהגיע למפעלים סינים, גורמת נזק של מיליונים באיחורים וביטול הזמנות. היא גם תוכל לעכב או אפילו לעצור ספינות עם סחורות סיניות, שוב גורמת לנזק של מיליונים ליבואנים שמצפים למשלוחים. לאורך זמן המצור עלול להביא יצרנים להוציא את מפעליהם מסין בשביל לצמצם נזקים ולנתק את סין מהכלכלה הגלובאלית. לאט ובהתמדה ארה"ב תוכל לחנוק את היריבה הכי גדולה שלה מאז בריה"מ.

עכשיו אני יודע מה אתם רוצים להגיד: "ניצן זה הזוי! הרי ברור שארה"ב לא תטיל מצור על סין בשביל לחנוק אותה! זה תרחיש לא אפשרי". אני רוצה להזכיר לכם חברים שלא רק שהתרחיש הזה אפשרי, הוא גם קרה – מלחמת האופיום הראשונה, אירוע הפתיחה של "מאה שנות השפלה", הייתה מלחמה מערבית נגד סין בגלל גרעון מסחר לטובת סין. האימפריה הגדולה של צ'ינג הובסה, הושפלה והתמוטטה מפני שהמערב ניצל את היתרון הצבאי שלו בשביל להשיג יתרון כלכלי.

אם בפועל נקודת המבט ההיסטורית הזו מדויקת או לא זה משנה – ההנהגה הקומוניסטית מחפשת לקחים מההיסטוריה, והלקח מ"מאה שנות השפלה" הוא מאוד ברור: אם סין לא תהיה חזקה מספיק להגן על עצמה, עלולים לחנוק אותה. כשבאים לעסוק באסטרטגיה לאומית, אי-אפשר להתבסס על הרצון הטוב של היריב והחוש המוסרי שלו. המפלגה הקומוניסטית לא יכולה פשוט לקוות שמעכשיו ועד סוף הימים ארה"ב תתחרה בה רק בדרכי שלום וסובלנות. כי מספיק שהיא תטעה פעם אחת בשביל לסיים אותה, ואת חלום התחייה של האומה הסינית.

אז מה התשובה הסינית לעוצמה האמריקאית?

דרקון ימי

בואו נעשה סיכום קצר של כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו: סין מעוניינת לעלות מחדש כמרכז עולמי. באופן טבעי עלייה כזו יוצרת חיכוך עם מעצמת העל הנוכחית. ניסיון העבר המר של הסינים מכריח אותם להניח שהאמריקאים עלולים לחנוק אותם ע"י מצור ימי ולהפסיק את העלייה שלהם.

מה בייג'ין יכולה לעשות בשביל למנוע את המצור?

כמה דברים: ראשית, היא יכולה להקטין את החשיבות של מסחר ימי לכלכלה שלה. אנחנו עוד נדבר בהרחבה שאחת המטרות של "דרך המשי החדשה" היא לייצר נתיב מסחר עוקף אוקיינוס בין סין לאירופה, נתיב מסחר שיהיה כמה שיותר רחוק מכוחות אמריקאים. במצב כזה גם אם מצור ימי יהיה, הוא לא יהיה אפקטיבי ולכן יורדי הסיכויים שהאמריקאים יטילו אותו מלכתחילה – כי למה להסתכן במלחמה בשביל צעד שלא ברורה היעילות שלו? הסינים בעצם פותרים את בעיית המצור ע"י שינוי יסודי של הצורה בה הם עושים מסחר.

שנית, בייג'ין יכולה לאבטח את נתיבי המסחר שלה. הסיכוי שמישהו יפריע לספינה סינית קטן יותר אם בקרבת מקום יש צוללות סיניות או משחתת. לשם כך סין צריכה צי גדול, ביחד עם בסיסים לוגיסטים לאורך נתיבי המסחר שלה מים סין הדרומי עד הים האדום. לסין כבר היום יש נוכחות צבאית בג'יבוטי בקרן אפריקה [מקור] והיא מקימה מספר נמלים באוקיינוס ההודי – כולל בפקיסטן, סרי לנקה ומפרץ באנגל – שיוכלו לתמוך בפעילות של הצי הסיני בעתיד [מקור]. היא גם מחזקת כל הזמן את הנוכחות הצבאית שלה בים סין הדרומי, בין השאר בשביל למנוע שיבוש של תנועת האוניות שלה שם.

שלישית, בייג'ין יכולה להגביל את מרחב הפעולה של הצי האמריקאי ע"י העלאת המחיר של הסלמה. בשביל להסביר למה הכוונה, אני רוצה שנדמיין ביחד תרחיש היפותטי:

דמיינו שמחר בבוקר ספינה של צי ווייטנאם מתנגשת בספינת משמר החופים של סין. משרד החוץ הסיני קורא להתנגשות "פעולה תוקפנית ברורה", שפוגעת בריבונות של סין בים סין הדרומי. משרד החוץ של ווייטנאם לעומתו טוען שספינת משמר החופים היא שהתנגשה בספינת הצי, ושבכלל סין היא זו שמפרה את הריבונות של ווייטנאם בים סין הדרומי. הסינים במחאה שולחים עוד ספינת משמר חופים, הפעם מלווה במשחתת. הווייטנאמים שולחים משחתות משלהם לסלק את הסינים. כל אחד מהמפקדים צועק על השני שיסוג, הם מתחילים לתמרן קרוב יותר ויותר אחד לשני, עד שהמתיחות והלחץ גורמים למלחים בשני הצדדים לפתוח בירי. יש הרוגים בצד של סין, יש הרוגים בצד של ווייטנאם.

תקרית הירי היא הזדמנות היסטורית לסין: היא יכולה להשתמש בה בשביל להכות את הצי של וויטנאם ולהשתלט על עוד שטח בים סין הדרומי. הוויטנאמים, נחושים עד כמה שיהיו, לא יעמדו מול מלוא הכוח של סין. רק מה? אם נושאות המטוסים של הצי השביעי יחליטו להתערב – מה שסביר שיקרה – סין תובס. מה שהיה אמור להיות הרגע בו בייג'ין מאלפת את הוויטנאמים יהפוך לתבוסה הראשונה של הצי הסיני במאה ה-21. לא נעים.

הדרך למנוע את זה, למנוע התערבות אמריקאית והסלמה בסכסוך בין סין לווייטנאם, היא לאיים על נושאות המטוסים של האמריקאים. על סיפון כל נושאת מטוסים משרתים כ-6,000 איש. אם נשיא אמריקאי ידע שבגלל התערבות בסכסוך בין סין לוויטנאם 6,000 מלחים אמריקאים עלולים למצוא את מותם במכה אחת הוא יהסס להתערב מלכתחילה. וודאי שהוא יגנה את סין, יציע תמיכה לוויטנאם, אולי אף יפעל בערוצים דיפלומטים – אבל לסכן 6,000 איש בשביל סכסוך במרחק אלפי קילומטרים מהמולדת? לא בטוח.

הסינים חייבים לוודא שהאיום אמין מספיק שהאמריקאים לא ינסו אותו. כי אם הם כן ינסו, אם הסינים ישמידו נושאת מטוסים, הם יחוו את מלוא הזעם האמריקאי עליהם. תקיפה של נושאת מטוסים אמריקאית תהיה הסלמה חדה שתהפוך את הסכסוך מכזה בין סין לוויטנאם לסין וארה"ב. ארה"ב תרצה לנטרל את האיום הסיני ולמנוע אבדות נוספות. עם 6,000 הרוגים הנשיא כנראה לא יהסס לאשר תקיפות אסטרטגיות בלב סין בשביל לחסל את כוחות הטילים שלה, בעוד הצי האמריקאי משמיד את הצי הסיני וחוסם ספינות מלהגיע לחופי סין. בתרחיש כזה המלחמה תתארך וסין תחווה נזקים משמעותיים לכוחה הצבאי והכלכלי ותסתכן במרד נגד המפלגה הקומוניסטית [מקור].

המסקנה של התרחיש ההיפותטי שלנו שסין רוצה ליצור איום שיהיה מספיק גדול להרתיע את ארה"ב מלהתערב בסכסוך אזורי, מחשש להסלמה מהירה שתפגע בכוחות אמריקאים. אם האיום הסיני לא יהיה גדול מספיק וברור מספיק, הם מסתכנים שארה"ב בכל זאת תתערב בסכסוך ותכריח אותם לממש את האיום, מה שיהפוך את הסכסוך האזורי למלחמה כוללת נגד מעצמת על.

ממה מורכב איום כזה? מכלים שמטרתם להשמיד כוחות ים ואוויר, כמו צוללות, מערכות נגד מטוסים וטילים נגד ספינות. אני רוצה ברשותכם להתמקד בטילים נגד ספינות מפני שהם מוצר מעניין ופחות מוכר של התעשייה הצבאית הסינית.

נושאות מטוסים הן עמוד השדרה של הצי האמריקאי, משמשות להקרנת כוח, השגת עליונות ימית וביצוע תקיפות אוויריות גם במקומות רחוקים מבסיסים אמריקאים. כספינות הן מאסיביות: כל נושאת מטוסים שוקלת כ-100 אלף טון(!) ועליה משרתים כ-6,000 אנשי צוות. עם המטוסים שלה וספינות התקיפה שמגנות עליה, נושאת המטוסים היא מטרה מפתה מאוד אך גם קשה מאוד לתקוף.

הפתרון של הסינים לבעיה הוא להפציץ את נושאת המטוסים עם טיל בליסטי. כן, מאלה שיוצאים מהאטמוספירה וחוזרים במהירות של כמה מאך. הסינים כיום עורכים ניסויים בשני טילים כאלה, ה-DF-21 ו-DF-26. מדובר בטילים שיכולים להיות משוגרים ממשגרים ניידים והם בעלי טווח שנע בין 1,500 ק"מ ל-3,000 ק"מ. כלומר טיל DF-26 יכול לפגוע בנושאת מטוסים בים סין הדרומי מטיבט [מקור].

הטילים האלו מציגים אתגרים מבצעיים לשני הצדדים: לאמריקאים מדובר באיום נייד, שיכול להסתתר בעומקה של סין, לירות ולהיעלם. במקרה של מלחמה בין ארה"ב לסין, גם מלחמה מוגבלת, ארה"ב תאלץ או ליירט את הטילים האלו או לחפש את המשגרים ולהשמיד אותם. האפשרות הראשונה קלה יותר לביצוע. לסינים יש אתגר ביצירת "Kill chain" שתוכל לאתר את מיקום נושאת המטוסים, להעביר אותו למשגר ואז לתקן את מסלול הטיל ע"י המשך הזנה של מיקום המטרה, שנעה ב-50 קמ"ש. "Kill Chain" כזו אולי תהיה אפשרית ע"י שימוש באינטליגנציה מלאכותית שתעבד בזמן אמת את המידע ותשלוט בטיל בזמן מעופו.

סיכום

נפוליאון בונפרטה אמר לפני 200 שנה: "סין היא אריה ישן. תנו לה לישון, כי כאשר היא תתעורר היא תזעזע את העולם כולו" [מקור]. סין התעוררה והיא החלה לזעזע את העולם. בראייתה היא חייבת להתגונן מארה"ב ולהבטיח שהחזרה שלה למרכז העולם לא תיעצר ע"י העליונות הימית האמריקאית. דיברנו בפרק על הצי המתחזק שלה, הבסיסים שנבנים לאורך נתיבי המסחר ובפרק הבא נראה איך סין רוצה לשבור את השרשרת האמריקאית ע"י שבירת החוליה החלשה שלה – טאיוואן. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.