ההתחמשות מחדש של יפן הייתה נושא הפרק הקודם. אם יפן תצליח להפוך לכוח צבאי במזרח אסיה, היחסים בינה ובין סין יעצבו את האזור. כשתי המדינות החזקות ביותר כלכלית וצבאית שם הן יוכלו, אם יעבדו ביחד, אף להתחרות באמריקאים. לחילופין, אם הן יהיו יריבות, הן בקלות יוכלו להפוך סכסוכים טריטוריאלים על מספר איים לא מיושבים למלחמות עקובות מדם, לאיים על חופש המסחר במערב האוקיינוס השקט ולשסע את דרום מזרח אסיה. כיצד נוכל להעריך לאן ילכו היחסים? ע"י הבנה של דינמיקת הכוח בין יפן-סין.
תהליך כתיבה של פרק מתחיל תמיד בסיעור מוחות וכתיבת כל הרעיונות שעולים לי בנושא מסוים. הפרק הקרוב יוקדש לתכונות החדשות שטראמפ מעניק לסדר הליבראלי ובין הרעיונות שעלו – עלה גם זה: האינטרס הרוסי הוא המשך קיום האיחוד האירופאי.
למה? טוב, צריך להבין קודם מה המשמעות של אירופה, ספציפית מערב אירופה, לרוסיה. במשך רוב ההיסטוריה הרוסית, מערב אירופה הייתה האיום הביטחוני הגדול ביותר עליה. היא הייתה המתועעשת יותר, בעלת הצבא המתקדם יותר ועם השאיפה להתקדם ולהתפשט בעולם. הצארות הרוסית נאלצה להילחם מול המעצמות האירופאיות בשביל להשיג דריסת רגל בעולם. המלחמות המוכרות ביותר הן פלישת נפוליאון ללב המולדת בתחילת המאה ה-19 ושתי פלישות גרמניות, במלחמת העולם הראשונה והשנייה. חשוב לזכור גם את המאבק הרוסי-בריטי, בו בריטניה פעלה לצמצם את כוחה של רוסיה, אם ע"י המשחק הגדול במרכז אסיה או מלחמת קרים.
גיאו-פוליטית, מערב אירופה נמצאת בקצה של המישור הרוסי הגדול, איזור הלב של רוסיה. הדבר אומר שהאינטרס האסטרטגי הרוסי הוא לעולם למנוע עלית כוח צבאי חזק שם, שיוכל להתקדם במהירות לתוך הלב של רוסיה (כפי שעשה הרייך השלישי במבצע ברברוסה ב-1941). חולשה צבאית של מערב אירופה מאפשרת לרוסיה לעבר ממגננה להתקפה ולפעול בחופשיות גדולה יותר בחזיתות אחרות. בדיוק מה שקורה היום.
החופש של רוסיה לפעול במספר חזיתות – באוקראינה, בסוריה, במרכז אסיה, במזרח הרחוק – נובע מהעובדה שהיא אינה צריכה לדאוג מטורי שריון גרמנים על הגבול. במקום להשקיע את מירב המשאבים בהגנה נגד כוח צבאי אירופאי, מוסקבה יכולה לפזר אותם במספר חזיתות. היא חופשית לפעול באירו-אסיה, פטורה מהטרדות ההיסטוריות של בריה"מ והאימפריה הצארית.
כיצד ניתן לשמור על המצב הזה? ע"י דאגה שהאיחוד האירופאי יישאר… טוב, מאוחד. כל גוף על-מדינתי בהכרח יהיה פחות יעיל מגוף מדינתי קטן יותר. גוף על-מדינתי כולל יותר ביורוקרטיה, יותר פיקוח, יותר ועידות, דיונים וכו'. בעוד שמדינה יכולה להחליט בפשטות יחסית מה האינטרסים הלאומים שלה ומה הקצאת המשאבים שהיא מעוניינת לתת להם, גוף על-מדינתי חייב להצביע, להתדיין ולנסות להביא להסכמה רוב יחסי של חבריו. ומפני שכל מדינה היא שונה, תמיד החלטת הגוף הגדול תהיה לא אידיאלית למדינות בו. זה נכון בתרבות, כלכלה וביטחון.
כל עוד המעצמות האירופאיות כבולות באיחוד האירופאי, הן אינן רוצות לפעול עצמאית. יש להן את הפרלמנט בבריסל והגוף העל-מדינתי בשביל לדאוג לביטחון, לבצע שיתופי מודיעין ולדון בביטחון היבשת. אם החברות יפעלו באופן עצמאי, הן יודו שהאיחוד האירופאי לא באמת חשוב או משפיע. הגדלת תקציב הביטחון, תרגילים צבאים משותפים, יהיו הצבעה ברגלים שהאיחוד האירופאי לא רלוונטי. ואם הוא לא רלוונטי, למה להמשיך להיות בו?
האינטרס הרוסי הוא להשאיר את גרמניה וצרפת (בריטניה בדרך החוצה) בתוך האיחוד. כל עוד פריז וברלין ממשיכות לדבוק בטענה שהאיחוד האירופאי חשוב, הן לא יתנגדו צבאית לאיום הרוסי. הן ישלמו מס שפתים בדמות "צבא אירופאי מאוחד", שאם אי-פעם יקום יהיה לא יעיל כמו האיחוד האירופאי.
אז למה בכל זאת רוסיה תומכת בעלית מנהיגי ימין שהם נגד האיחוד, כמו מארין לה-פן בצרפת? יכול להיות שרוסיה מקווה שהמנהיגים החדשים יהיו פרו-רוסים. הבאת ההשפעה הרוסית למערב אירופה תהיה מפנה אסטרטגי היסטורי, שיחליש משמעותית את ארה"ב ויגדיל את כוחה של רוסיה באי העולמי. האיום על רוסיה היא אירופה חזקה אנטי-רוסית, לא אירופה חזקה כשלעצמה. שיתוף פעולה בין רוסיה לצרפת או בריטניה יאפשר למוסקבה לעצב כרצונה את כל מערב אירו-אסיה, כולל המזרח התיכון. האמריקאים יאלצו להתמודד עם עזיבת בעלות-ברית מסורתיות ולחפש דריסת רגל במקום אחר.
הבעיה של רוסיה היא שיש לה נטייה להיות דורסנית. ספק אם אחרי ירח דבש רגעי, מנהיגי ימין באירופה יסכימו לתוקפנות רוסית כלפי אוקראינה או המדינות הבאלטיות. מוסקבה, אם לא תזהר מהשאפתנות שלה, עוד עלולה למצוא שוב טנקים גרמנים בגבול.
