1

פלג 61: תקועים במינסק

תקציר

  1. רוסיה בשבועות האחרונים מרכזת כוחות רבים בגבול עם אוקראינה.
  2. מטרת ריכוז הכוחות היא קרוב לודאי ליצור לחץ על אוקראינה והביא אותה לבצע פרובוקציה כלשהי נגד הרוסים, דבר שיהווה עילה לתגובת נגד רוסית.
  3. מבצעי צבאי מוגבל בגבול רוסיה-אוקראינה יכול להתניע מחדש את התהליך הפוליטי סביב הסכמי מינסק – הסכמים במסגרתם אוקראינה תצרף מחדש את הרפובליקות הבדלניות בחבל דונבאס, דבר שעלול לערער ואף לגרום למלחמת אזרחים חדשה.
  4. מטרת רוסיה לקדם את ההסכמים ולא, בניגוד למה שחושבים, לספח את הדונבאס והבדלנים בו אליה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבועות האחרונים קורה משהו שלא מבשר טובות לא לאוקראינה, לא לאירופה ולא לביטחון הגלובאלי כולו: רוסיה מגייסת כוחות רבים, כולל כוחות ארטילריה ושריון, ושולחת אותם לגבול שלה עם אוקראינה ולחצי האי קרים [מקור]. סרטונים שעלו לרשת במרץ מראים שיירות שריון על רכבות, נגמ״שים בכבישים ומה שנראה כגיוס הכי גדול של כוחות רוסים ליד אוקראינה מאז 2014.

ריכוז הכוחות בגבול מגיע אחרי רבעון מתוח בין רוסיה ואוקראינה ובין רוסיה והמערב: מאז ינואר השנה הגבול בין אוקראינה ובין הרפובליקות הבדלניות של אזור דונבאס (Donbas) הפך מתוח, עם חיילים אוקראינים נהרגים מירי הכוחות הבדלנים [מקור]. ממשל ביידן סימן את רוסיה כאחד האיומים האסטרטגים הגדולים על ארה״ב אם לא הגדול שבהם, דבר שהתבטא גם בחבילת סיוע צבאי חדשה לאוקראינה בסך 125 מיליון דולר [מקור] וגם בקריאה של הנשיא ביידן לפוטין ״רוצח״. לבסוף, היחסים בין מוסקבה והאיחוד האירופי נמצאים במשבר מאז כליאתו של מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני, צעד שהביא את האיחוד להטיל סנקציות על רוסיה [מקור].

השאלה הגדולה עכשיו היא האם רוסיה מתכוונת לפלוש למזרח אוקראינה, והאם זו עלולה להיות הפתיחה למלחמה אירופית גדולה יותר [מקור]: האם כוחות השריון שהיא העבירה לגבול הם הכנה להשתלטות על כל מזרח אוקראינה? או שמא מדובר בסה״כ בבלוף, ניסיון רוסי ״לעשות שרירים״ מול המערב ולהשיג ממנו וויתורים כלשהם – אולי להפסיק את הסיוע לאוקראינה? להסיר סנקציות? אולי להרגיע את הטון מוושינגטון?

התשובה היא מורכבת: רוסיה אינה מעוניינת לפלוש למזרח אוקראינה ולכבוש אותה. היא אינה מעוניינת לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס. מה שרוסיה רוצה היא שקייב תספח אותן. הרוסים לא רוצים להשתלט על אוקראינה – הם רוצים להכריח אותה ליישם את הסכמי מינסק שימנעו מאוקראינה לצמיתות להצטרף לנאט״ו ואולי אפילו יגרמו לפירוק של המדינה. זה כנראה נשמע אבסורדי, אבל הבנייה הצבאית של רוסיה בגבול כנראה נועדה להביא לפתרון דיפלומטי של הסכסוך במזרח אוקראינה, שכבר חגג 6 שנים. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

״רוסיה החדשה״

עסקנו בעבר בהרחבה בצורך הרוסי בעומק אסטרטגי, במצב הגיאופוליטי הבעייתי שלה במזרח אירופה ועד כמה היא חשופה לפלישה מהמערב. למי שמעוניין בריענון או בהרחבה, מוזמן לפנות לניתוח מס׳ 44 ״המשחק הרוסי״ [כאן] או ניתוח מס׳ 28 ״המאבק על בלארוס״ [כאן]. בגדול רוסיה מעוניינת למנוע כל נוכחות זרה במזרח אירופה בשביל להבטיח את הלב הדמוגרפי שלה סביב מוסקבה. אחרי התפרקות בריה״מ רוסיה איבדה את חגורת הביטחון שלה סביב הלב – היא איבדה את המדינות הבלטיות, שהצטרפו לנאט״ו; היא איבדה את בלארוס, השער למוסקבה; והיא איבדה את אוקראינה.

הרפובליקות של בריה״מ. שימו לב לחגורת המדינות מערבית לרוסיה באירופה.

מבין כל הרפובליקות לשעבר של בריה״מ, ספק אם יש מי שחשובה יותר לרוסיה מאוקראינה. כלכלית, באוקראינה נמצאים שטחים חקלאיים רבים ומכרות פחם, ששימשו בעבר להאכיל ולתדלק את התעשייה הסובייטית. גיאוגרפית, אוקראינה נתנה למוסקבה גישה לים השחור עם קו חוף ארוך ושליטה בחצי האי קרים, וכמו כן גישה לפולין מדרום. דרך אוקראינה גם עובר הנתיב הדרומי למוסקבה – ברגע שחוצים את נהר הדנייפר במרכז המדינה, כל שנדרש הוא לנוע צפונה בשביל להגיע למוסקבה. תרבותית והיסטורית, מזרח אוקראינה הייתה חלק מהאימפריה הצארית מאז המאה ה-18, עם כיבושיה של יקטרינה הגדולה את אגן הים השחור מהעות׳מאנים. אותו חלק מאוקראינה נקרא ״רוסיה החדשה״ [מקור].

האיבוד של אוקראינה בהתפרקות בריה״מ הייתה לכן מכה כלכלית, אסטרטגית והיסטורית. רוסיה איבדה את הגישה הנוחה לים השחור, והנתיב למוסקבה דרך הדנייפר הפך שוב פתוח לאויבים פוטנציאלים. כפי שהרחבתי בניתוח ״המשחק הרוסי״, המטרה של מוסקבה מאז התפרקות בריה״מ היא להחזיר את ההשפעה שלה על אותה חגורת ביטחון, למנוע כניסה של כוחות זרים ולהבטיח מחדש את הלב הדמוגרפי שלה. וכאן נכנסת אוקראינה.

סיפור היחסים בין רוסיה ואוקראינה הוא בגדול הסיפור של מוסקבה מנסה למנוע בכל דרך אפשרית את ההתקרבות של אוקראינה למערב, ובמיוחד הפיכתה לחלק מנאט״ו. המדינות הבלטיות כבר עברו לנאט״ו בשנות ה-2000. אם אוקראינה הייתה עוברת גם לנאט״ו, זה היה מציב כוחות מערביים בשתי צמתים קריטים לרוסיה – הים הבלטי והים השחור, עם יכולת מערבית להקרין כוח עמוק אל תוך הלב הרוסי – אל מוסקבה, אל הקווקז, אולי אפילו לים הכספי.

עם אוקראינה החשש שהיא תעבור לצד המערבי הפך ממשי ב-2007, אז קייב התחילה בדיונים על הסכם שיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי [מקור], הסכם שתוכנן להיות צעד ראשון לקראת צירופה האפשרי לאיחוד האירופי בעתיד. ההסכם היה אמור לכלול בין השאר הסכם סחר חופשי בין קייב ובריסל ואימוץ רגולציות ותקנים אירופים ע״י קייב, שני צעדים שהיו אוטומטית מכניסים את אוקראינה לתוך אזור ההשפעה הכלכלי של בריסל. משם ועד לצירוף פוליטי של קייב לאיחוד הדרך קצרה.

התגובה הרוסית הייתה לנסות וללחוץ את אוקראינה לבטל את השיחות ובמקום להצטרף לפרויקט השוק המשותף של מוסקבה – האיחוד הכלכלי של אירו-אסיה. נתונה ללחץ משני כוחות גדולים, קייב ניסתה לתמרן בין רוסיה והאיחוד: היא לא דחתה את הרעיון להצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך גם לא ניסתה לקדם את הצטרפותה. היא המשיכה בשיחות על הסכם חדש עם האיחוד, בעודה מנסה לפייס את חששותיה של רוסיה מפני התפשטות מערבית. היא ניסתה לדוגמה להציע דרכים שונות בהן היא תצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך לא באמת תהיה חברה בו [מקור].

מוסקבה כמובן ראתה מבעד למהלכים האלו והגבירה את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על קייב לוותר על ההסכם עם האיחוד האירופי – רוסיה הטילה מגבלות על ייבוא מאוקראינה, מה שפגע אנושות בכלכלה [מקור]. השיחות על ההסכם נמשכו, ונוסח סופי נכתב כבר ב-2012. אולם שבוע לפני מועד החתימה עליו, בסוף נובמבר 2013, נשיא אוקראינה דאז ויקטור יָנוּקוֹבִיץ׳ הודיע שלא יחתום על ההסכם עם האיחוד ובמקום יחל בשיחות להסכם סחר עם רוסיה [מקור]. קייב גם לא הסתירה מה היה הגורם לסירוב: היא הצהירה בפירוש שהיא מעדיפה לעבוד עם רוסיה בשביל לחדש את המסחר עמה, טוענת שמשיקולים של ביטחון לאומי אינה יכולה להתעלם מהיחסים שלה עם מוסקבה [מקור]. בתגובה אלפי מפגינים יצאו לרחובות קייב למחות על המהלך, הפגנות שהתחילו את המשבר הפוליטי באוקראינה והביאו לבריחתו של ינוקוביץ׳ מהמדינה בפברואר 2014 ועליית ממשלה פרו-מערבית ואנטי-רוסית חדשה.

הנפילה של ממשלת ינוקוביץ׳, דווקא כאשר הוא סוף-סוף נכנע ללחץ הרוסי, כנראה נתפסה בקרמלין לא רק כעיכוב לצירוף של אוקראינה לרוסיה אלא כאיום ממש: הממשל החדש שקם התאפיין בגישה פרו-מערבית ואנטי-רוסית ברורה [מקור]. חשש עלה שקייב עומדת לסלק את הצי הרוסי מחצי-האי קרים ולפתוח את הדלת לנאט״ו. מעט אחרי שינוקוביץ׳ ברח מהמדינה, כוחות בלתי מזוהים – כנראה כוחות מיוחדים של רוסיה – השתלטו על חצי-האי קרים בסוף פברואר 2014 [מקור]. באותו זמן הפגנות ומהומות אלימות התחילו במזרח אוקראינה, בדונבאס – האזור ההיסטורי של ״רוסיה החדשה״ עם ריכוז משמעותי של דוברי רוסית.

בחודשים הבאים מה שהתחיל כהפגנות אלימות הפך ללוחמה לכל דבר: כוחות בדלנים החלו לתקוף את צבא אוקראינה, כנראה נתמכים ע״י חיילים וציוד צבאי רוסי. באפריל 2014 אוקראינה הכריזה על מבצע צבאי נגד ״הטרוריסטים״ במזרח, אך לאחר מספר ניצחונות בקיץ 2014 על המורדים, התערבות רוסית החלה להטות את הכף נגד אוקראינה. התקדמות צבא אוקראינה נעצרה בסתיו 2014, ובתחילת 2015 הצבא ספג מספר תבוסות מצד הכוחות הבדלנים, כנראה בתמיכת חיילים ושריון רוסי [מקור].

ללא יכולת להכריע את הסכסוך צבאית, קייב הסכימה לשיחות על הפסקת אש. בתיווך גרמניה וצרפת, נחתמו שני פרוטוקולים שמטרתם להביא לסיום של הסכסוך במזרח אוקראינה ולהחזיר את הסדר לאזור: הסכם מינסק הראשון נחתם בספטמבר 2014 והיה אמור להביא להפסקת אש קבועה. אחרי שזו הופרה, נחתם הסכם מינסק השני, בפברואר 2015. מאז המצב במזרח אוקראינה התייצב פחות או יותר – חיילים אוקראינים עדיין נהרגים מאש צלפים ופצצות מרגמה, אך לא היו עוד מבצעים צבאיים רחבי היקף באזור מאז החתימה על הסכם מינסק השני.

הסכמי מינסק הם המפתח בשביל להבין מה רוסיה מחפשת להשיג באוקראינה. הם המפתח להבין מה מוסקבה תרצה להשיג במבצע צבאי מוגבל ומדוע אוקראינה עד היום לא מצליחה להתגבר על הסכסוך במזרח המדינה.

התפוח המורעל

הסכמי מינסק מגדירים סדרה של צעדים לשם סיום הסכסוך במזרח אוקראינה [מקור]: כוחות זרים יצאו מדונבאס, והעימות הצבאי יסתיים. בחירות מקומיות יערכו לבתי נבחרים בשתי הרפובליקות הבדלניות. שינויים בחוקה של אוקראינה יכירו במעמד המיוחד של אותן רפובליקות והן יצורפו מחדש למדינה, כעת במעמד של רפובליקות אוטונומיות. יהיה להן בית נבחרים משלהן, כוח צבא משלהן והן אפילו יוכלו לנהל יחסי חוץ משלהן עם רוסיה.

שימו לב לשתי נקודות מרכזיות: ראשית, לפי הסכמי מינסק הרפובליקות הבדלניות של דונבאס לא יפרדו מאוקראינה או יסופחו לרוסיה, אלא יחזרו מחדש לשליטתה של קייב. שנית, הרפובליקות יקבלו מעמד אוטונומי מיוחד בתוך המדינה האוקראינית, זוכות ליותר עצמאות פוליטית ותרבותית ממה שהיה להן בעבר. מי שמתנגדת לפתרון הזה היא אוקראינה, ומי שתומכת בפתרון הזה היא רוסיה.

הטעות בנוגע לסכסוך בדונבאס היא לחשוב שרוסיה מעוניינת לספח את האזור אליה. בזמן שהדונבאס מכיל את אחד משדות הפחם הגדולים באירופה, וסיפוח של כל החלק דובר הרוסית של אוקראינה יתן למוסקבה מעבר יבשתי בינה לחצי האי-קרים, סיפוח לא ישרת את המטרה ארוכת הטווח של מוסקבה למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט״ו. סיפוח גם רק יעודד את המערב לתמוך בקייב.

המטרה של מוסקבה היא לא לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס, אלא להפוך אותן לסוס טרויאני בתוך המדינה האוקראינית. במקרה הטוב, הרפובליקות יחסמו כל ניסיון של קייב להתקרב לנאט״ו ולאיחוד האירופי: במקרה שקייב תנסה לעשות מהלך כזה, הרפובליקות יאיימו בפרישה מאוקראינה. צעד כזה יבלום את ההצטרפות של אוקראינה לנאט״ו משום שנאט״ו מסרב לצרף אליו מדינה עם סכסוך טריטוריאלי פעיל [מקור].

במקרה המאוד טוב (עבור רוסיה), הרפובליקות יגרמו מלחמת אזרחים חדשה באוקראינה: אוקראינה מכילה חוץ מדוברי רוסית גם רומנים, מולדבים והונגרים. המעמד החדש של הרפובליקות דוברות הרוסית במזרח המדינה עלול לעודד עוד קבוצות אתניות לדרוש עצמאות גדולה יותר עבור עצמן. בנוסף, באוקראינה מחנה לאומני משמעותי, שמתנגד לכל מעמד אוטונומי לרפובליקות הבדלניות ולכל צמצום בכוחה של קייב במדינה. אם הסכמי מינסק ייושמו באופן מלא, לא רק שהממשלה בקייב שתיישם אותם כנראה תופל, אלא שכוחות לאומנים יקראו למלחמה חדשה בשביל לכבוש את הרפובליקות האוטונומיות [מקור].

מפה אתנית-לשונית של אוקראינה. כחול – אוקראינים, אדום – רוסים, כתום – הונגרים, ירוק – רומנים/מולדבים, סגול – בולגרים.

הסכמי מינסק הם תפוח מורעל עבור אוקראינה – אם היא תיישם אותם, היא במקרה הטוב תחדיר סוכנים רוסים קבועים לתוך מערכת השלטון שלה. במקרה הרע, היא תפסיק לתפקד. זו לכן הסיבה שעל-אף שנחתמו ב-2015, קייב עד היום נמנעת מליישם אותם באופן מלא. שינויים קבועים בחוקה לא נעשו, והחוק המיוחד שמכיר במעמד של שתי הרפובליקות הבדלניות צריך הארכה כל שנה בפרלמנט [מקור]. הוא גם עדיין לא ייושם, משום שלא נערכו ברפובליקות בחירות שקייב מכירה בהן. כשבאוגוסט 2015 נעשה ניסיון לשנות את החוקה באופן קבוע, מהומות פרצו בין מפגינים לאומנים וכוחות משטרה, מהומות בהן נהרג שוטר ונפצעו כ-100 בני אדם [מקור]. סקר מסוף 2019 הראה שכ-60% מהציבור באוקראינה מתנגד לכל מתן אוטונומיה לרפובליקות בדונבאס [מקור].

התוצאה הסופית של הסכמי מינסק היא שכבר 6 שנים רוסיה תומכת בפתרון דיפלומטי להחזיר את השטחים לידי קייב, וקייב מסרבת, מודעת להשלכות הפוליטיות שיהיו אם תחזיר את השטחים האלו כרפובליקות אוטונומיות. כבר 6 שנים שממשלות בקייב קמות ונופלות על השאלה כיצד להיחלץ מהסכמי מינסק, מחפשות דרכים שונות ליישם את ההסכמים כך שהשטח יחזור לידי אוקראינה מבלי שזו תעניק מעמד מיוחד לרפובליקות הבדלניות. הרוסים כאן הם הצד שרוצה את הפתרון הדיפלומטי שסוכם עליו. ונראה שאחרי 6 שנים של המתנה לפתרון, הם מתכוננים ליצור את התנאים בשביל סוף סוף ליישם אותו.

עריכה מחדש של השולחן

בשלושת החודשים הראשונים של 2021 קרו שלוש התרחשויות מרכזיות שכנראה דוחפות את מוסקבה לנסות ולהכריח את קייב ליישם את הסכם מינסק, אם תרצה ואם לא: ראשית, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, החל לפעול נגד גורמים פרו-רוסים בתוך אוקראינה. כשרק נבחר ב-2019, נראה שזלנסקי מתכוון לקדם קו פרו-רוסי במטרה להביא לסיום הסכסוך בדונבאס [מקור]. זלנסקי נבחר על ההבטחה לסיים את המלחמה במזרח, והוא ניסה ע״י דיפלומטיה אישית ו-וויתורים למוסקבה להביא לסיום הסכסוך.

עכשיו אבל נראה שזלנסקי, מסיבות לא ברורות לחלוטין, החליט לשנות גישה: בפברואר 2021 מועצת הביטחון הלאומי של אוקראינה הטילה סנקציות נגד אחד מבעלי הברית החשובים והקרובים ביותר של פוטין במדינה – ויקטור מדודשוק (Medvedchuk) [מקור]. כדי שתבינו עד כמה זה משמעותי, ויקטור היה השליח ההומניטרי של זלנסקי לחילופי שבויים בדונבאס, והוא חבר הפרלמנט האוקראיני. הוא גם ביחסים אישיים כל-כך טובים עם פוטין שנשיא רוסיה הוא הסנדק של בתו [מקור].

נוסף על הטלת הסנקציות נגד מדודשוק, זלנסקי הטיל סנקציות על שורה של גופים בתוך אוקראינה המואשמים בתעמולה לטובת הרוסים, כולל שלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים במדינה [מקור]. ביחד הצעדים האלו משקפים תפנית לרעה ביחסים של זלנסקי עם מוסקבה, משום שהוא לוקח ממנה את ערוצי ההשפעה האזרחיים שלה במדינה. אולם אם הקרמלין לא יכול להשפיע על אוקראינה דרך ערוצים אזרחיים, הוא עדיין יכול להשפיע עליה דרך ערוצים צבאיים.

ההתפתחות השנייה השלילית לרוסיה היא ההידרדרות ביחסים עם גרמניה וצרפת בעקבות מאסר נבלני. גרמניה וצרפת הן המתווכות המרכזיות בין רוסיה ואוקראינה, והן מהוות את הגב הבינלאומי המרכזי של זלנסקי מול מוסקבה. הידרדרות היחסים בין שתי המעצמות האירופיות לרוסיה משמעותה שהן לא ילחצו את קייב לקדם את היישום של הסכמי מינסק, ואולי אף יהיו פתוחות להצעות מצד אוקראינה לניסוח מחדש של החלקים הפוליטים בהסכמים כך שהרפובליקות הבדלניות יקבלו פחות אוטונומיה וקייב לא תבצע התאבדות פוליטית אם תיישם אותם.

לבסוף, הכניסה של ממשל ביידן מבשרת מתיחות חדשה בין רוסיה וארה״ב, עם וושינגטון מחפשת לבלום את מוסקבה במזרח אירופה. עוד לפני שביידן בכלל נבחר הוא סימן את רוסיה כ״איום הגדולה ביותר על ארה״ב״ [מקור]. רוסיה הפכה בחוגים דמוקרטים למעין ״שד״, אם תרצו ״השטן הגדול״ – רוסיה נתפסת כמי שמפיצה אוטוקרטיה בעולם, פוגעת בדמוקרטיה ע״י קמפיינים של דיסאינפורמציה וכמובן אחראית לבחירתו של דונאלד טראמפ.

מאז שביידן נכנס לבית הלבן הרטוריקה והפעולות של הממשל לא התמתנו: ביידן האשים את פוטין שהוא רוצח, והממשל מסמן שהוא פתוח לאפשרות שגיאורגיה ואוקראינה יצטרפו לנאט״ו, שני קווים אדומים עבור מוסקבה. עם בית לבן אגרסיבי יותר מול מוסקבה, לקייב לא תהיה סיבה לקדם את הסכמי מינסק. להפך – היא תעדיף לנצל את שעת הרצון מוושינגטון בשביל לבנות את כוחה הצבאי ולנסות ולהקטין את הסיכון לחיי הכוחות שלה במזרח המדינה.

שלוש ההתפתחויות האלו – שינוי היחס מצד זלנסקי, ההידרדרות ביחסים עם ברלין ופריז, כניסת ממשל ביידן – מבשרות שהסכמי מינסק כנראה לא ייושמו בשנים הקרובות, והסכסוך הקפוא במזרח המדינה לא יגיע לפתרון נוח למוסקבה. במקום, קייב עלולה לנצל את היחסים המתוחים בין רוסיה והמערב בשביל לחזק את עצמה, מושכת סיוע כלכלי, צבאי ודיפלומטי. במקום לערער את אוקראינה, הסכסוך במזרח המדינה עוד עלול לחזק אותה, אם קייב תשתמש בו כהוכחה מדוע המערב צריך לתמוך בה.

מה שרוסיה צריכה הוא להתניע מחדש את התהליך הפוליטי של הסכמי מינסק. אם היא לא יכולה לעשות זאת דיפלומטית, דרך ערוצי התקשורת הקיימים עם המערב, היא תעשה זאת צבאית: עימות צבאי במזרח המדינה יכריח את גרמניה וצרפת להתניע מחדש את התהליך הפוליטי כדרך למנוע עימותים נוספים. מוסקבה תטען שיש פתרון דיפלומטי בנמצא – הסכמי מינסק – וכל שנדרש הוא לכפות על קייב ליישם אותם. אחרי תבוסה צבאית, אוקראינה תתקשה לעמוד בלחץ מצרפת וגרמניה ליישם את ההסכמים, עם שתי המדינות מוטרדות מעימותים נוספים. רוסיה גם תוכל להשתמש בעימות צבאי כתירוץ להציב ״משקיפי שלום״ מטעמה במזרח אוקראינה, מה שיהפוך את הנוכחות הצבאית של רוסיה באזור רשמית ויערער עוד את קייב.

בשביל שזה אבל יעבוד רוסיה צריכה שאוקראינה תהיה הראשונה לירות, שאוקראינה תהיה התוקפן. הבנייה הצבאית בגבול כנראה נועדה להלחיץ את אוקראינה ולגרום לה לעשות טעות – אולי להפגיז עמדה של הבדלנים, או לנסות לבצע מתקפת מנע מול מה שנראה כמתקפה רוסית בלתי נמנעת. התמיכה של ארה״ב והאיחוד האירופי באוקראינה רק מעלים את הביטחון של קייב, וזו עלולה להתפתות ולחשוב שאם תפתח ראשונה במתקפה, בעלי הברית המערביים שלה עדיין יתמכו בה.

ברגע שפרובוקציה אוקראינית תקרה, אם תקרה, יש שני תרחישים אפשריים לתגובה רוסית:

התרחיש הראשון והפחות סביר, לפחות כרגע, היא פלישה מוגבלת לדרום-מזרח אוקראינה. פלישה כזו כנראה תבקש ליצור רצף יבשתי מדונבאס לחצי האי קרים, ולהרחיב את השליטה הרוסית בדרום אוקראינה עד שפך נהר הדנייפר, צפונית מערבית לחצי-האי קרים. פלישה כזו גם תביס את האוקראינים וגם תיתן לרוסיה הישגים טריטוריאליים.

יש אבל שתי בעיות מרכזיות עם התרחיש הזה: ראשית, השלג של חודשי החורף הפשיר וכעת התחילה ״עונת הבוץ״ במזרח אוקראינה. כפי שהגרמנים למדו במלחמת העולם השנייה וכפי שהרוסים לבטח יודעים, עונת הבוץ מקשה על כל תנועה מאסיבית של שריון. ללא תנועה כזו, רוסיה לא תצליח בפלישה מהירה לאוקראינה. עונת הבוץ אמורה להסתיים רק במאי-יוני.

שנית, הצבא האוקראיני עבר בשנים האחרונות מספר שדרוגים משמעותיים, אם בדוקטרינה, אימון כוחות, שדרוג של ציוד צבאי או פשוט הוספה של עוד חיילים [מקור]. צבא אוקראינה של היום הוא לא הצבא של 2015. במקום מערכה צבאית מהירה רוסיה עלולה למצוא את עצמה במלחמת התשה ממושכת עם הכוחות האוקראינים, שיבקשו להסב כמה שיותר אבדות לרוסים.

התרחיש השני והסביר יותר הוא שרוסיה מתכוננת למבצע צבאי מוגבל אך אינטנסיבי באזור דונבאס, מבצע שיבקש לכתוש במהירות את הכוחות האוקראינים ולגרום תבוסה צורבת לקייב. רוסיה תציג את עצמה כמגינה של הרוסים באוקראינה וכמי שעדיין תומכת בפתרון בדרכי שלום של הסכסוך ע״י הסכמי מינסק. אוקראינה תתפס כתוקפן, רוסיה כמדינה שומרת החוק, והתהליך הפוליטי של הסכמי מינסק יותנע מחדש, כעת עם תבוסה צבאית מוחצת של אוקראינה בידי הרוסים.

בשני התרחישים המטרה היא לא הניצחון הצבאי עצמו. הניצחון הצבאי משמש רק כמנוף בשביל להביא לפתרונות פוליטים: הצבה של משקיפי שלום, יישום של הסכמי מינסק, אולי אף הפלה של זלנסקי מכס השלטון. המשחק הגיאופוליטי של רוסיה לא מחפש ליצור מחדש את בריה״מ בכל מזרח אירופה ע״י כיבוש צבאי – לרוסיה אין את המשאבים לזה ונאט״ו עומדת בדרכה. במקום המשחק הגיאופוליטי של רוסיה נועד ליצור מדינות חסות או מדינות בלתי-מתפקדות שלא יכולות לאיים עליה. ב-2020 היא הכניסה את בלארוס תחת כנפיה, והציבה את כוחותיה בקווקז בין אזרבייג׳ן וארמניה. כעת ב-2021 נראה שמוסקבה מתכוננת להשתמש בעימות צבאי מוגבל בשביל להכריח את הפתרון הפוליטי שבו היא מעוניינת.

מה המערב יעשה בתגובה? הסכמי מינסק עדיין נתפסים כפתרון הדיפלומטי המוסכם היחיד לסכסוך במזרח אוקראינה. בזמן שגרמניה וצרפת דנות באפשרויות שונות כיצד ליישם את ההסכמים, אין מי שמתנגד לעצם קיומם. המשמעות היא שגם אחרי פעולה צבאית רוסית במזרח אוקראינה, המערב יהיה מוגבל בתגובה שלו: נאט״ו לא תפלוש לרוסיה. ארה״ב אולי תספק סיוע צבאי לאוקראינה, אך לא מעבר. גינויים בינלאומיים ישמעו, סנקציות נוספות אולי יוטלו על מוסקבה, אך בסופו של יום הפתרון הפוליטי היחיד שקיים לסכסוך הוא הפתרון שמאיים לערער את אוקראינה. בסופו של יום, מוסקבה כנראה תמשיך להיות בעלת היוזמה מול המערב באוקראינה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 50: סקירה עולמית 2021

תקציר

  1. ל-2021 יהיו שלושה מאפיינים מרכזים: מאמצי התחסנות במדינות העולם, אי-שקט אזרחי ומתיחות גיאופוליטית.
  2. ברבעון הראשון צפוי שסגרים ימשכו באירופה, ארה״ב וסין, בעוד הן עובדות על חיסון האוכלוסייה. מגעים בין ממשל ביידן לאיראן בנוגע לחזרה להסכם הגרעין יתחילו.
  3. ברבעון השני, בהנחה וישראל תשמור על קצב ההתחסנות כרגע, היא תחזור לכמעט שגרה. התחממות מזג האוויר תביא לחזרת עימותים צבאיים בנקודות סכסוך מרכזיות. בחירות לנשיאות איראן בסוף הרבעון השני, ב-18 ביוני, יקבעו את הקו של טהרן כלפי וושינגטון וישראל.
  4. ברבעון השלישי, צפוי שארה״ב תגיע לרמת חיסון מספיקה בשביל להתחיל לחזור לשגרה. בסוף הרבעון, ב-26 בספטמבר, גרמניה תערוך בחירות כלליות, בהן מרקל לא תתמודד לבחירה מחדש.
  5. ברבעון הרביעי, בהנחה וקצבי החיסון יעלו וכן ייצור המנות, אירופה תתחיל לחזור לשגרה עם הסרת הסגרים וארה״ב תראה התאוששות כלכלית. קיים חשש נמוך לאינפלציה.

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום היא שונה מהרגיל: אנחנו לא הולכים לדבר על מה היה, אלא על מה יהיה. המטרה של סקירה עולמית 2021 היא לתת תחזית עבור כל שנת 2021, שתכלול את המגמות הגדולות של השנה והאירועים שאנו יכולים לצפות להם בכל רבעון ורבעון שלה. לסקירה כזו שלושה יתרונות: א׳ היא תיתן לנו להבין אם יש שינוי בכוחות או בשחקנים בזירה הבינלאומית לאורך השנה – שנת 2021 היא שנת ההתחסנות מהקורונה, והיא השנה בה גרמניה תבחר קואליצית שלטון חדשה. אלו תהליכים דינמיים שיכולים להשתנות לאורך זמן, והם ישפיעו על מהלך השנה הזו והשנים הבאות. רק אם תהיה לנו תחזית למהלך השינויים האלו בהתחלה, נוכל לשים לב אם הם משתנים.

ב׳ עבורי כשנגיע לסוף 2021 אוכל להשוות בין מה שחשבתי שיקרה ובין מה שקרה בפועל ולשפר על בסיס זה את הניתוח שלי: אולי אראה שלא הערכתי נכון את הכוחות הפועלים, או שלא הבנתי את כל האינטרסים של השחקנים השונים. הערכה שנתית ודירוגה בסוף השנה היא הדרך היחידה לשפר את יכולות התחזית שלי. אנחנו לכן עוד נחזור לסקירה העולמית הזו.

ג׳ עבורכם, תחזית לשנה תוציא חלק מחוסר הוודאות בנוגע לשנה הקרובה שצפויה להיות דינמית מאוד, עם ממשל חדש בבית הלבן, סין ורוסיה אגרסיביות ומאמצי החיסון בעולם. אני רוצה שהתחזית ל-2021 תהיה עבורכם כמו מפת דרכים לשנה – יכול להיות שהיא לא תהיה מדויקת לחלוטין, אבל היא תיתן לכם להבין את המגמות הגדולות והאירועים החשובים הצפויים לנו ובתקווה תעזור לכם לחוש בטוחים יותר בה. תחושת אי-וודאות היא משתקת, אני מקווה שהתחזית היום תקל את האי-וודאות.

אז מה בפרק היום? ראשית, נתחיל משלושת המאפיינים המשמעותיים ביותר של השנה: מאמצי החיסונים בעולם, אי-שקט אזרחי רחב ומתיחות בזירה הבינלאומית. על בסיס המאפיינים הללו נשרטט את השנה רבעון אחר רבעון, עם האירועים החשובים בכל אחד: סגרים בסין ברבעון הראשון, תקריות צבאיות ברבעון השני והשלישי, בחירות בגרמניה בסוף הרבעון השלישי והתאוששות כלכלית בארה״ב ברבעון הרביעי. יהיה מעניין. בואו נתחיל.

שלושת המאפיינים של 2021

שלושת המאפיינים של 2021 הם אלה שיתנו ל-2021 את אופייה ויעצבו את המגמות בה.

המאפיין הראשון הם מאמצי החיסון ברחבי העולם, שכבר התחילו בעולם המפותח – אירופה, צפון אמריקה, מזרח אסיה – וימשיכו לאורך 2021. החיסונים שכבר קיבלו אישור במערב ונמצאים כיום בשימוש הם החיסון של Pfizer, מודרנה, ו-AstraZeneca/Oxford. שלושת החיסונים דורשים שתי מנות חיסון, והחיסון של Pfizer דורש קירור מיוחד במינוס 70 מעלות. הצפי הוא שבנוסף לחיסונים הללו, במרץ חברת Johnson&Johnson תציג את תוצאות המחקר הקליני שלה לחיסון, חיסון הדורש מנה אחת בלבד ואינו צריך ציוד קירור מיוחד לשמירתו [מקור].

לפי הצהרות של יצרני החיסונים שכבר אושרו, עד סוף 2021 הם יוכלו לייצר כ-8.2 מיליארד מנות חיסון [מקור], מספיק לחסן את כל העולם המערבי וחלק מהמדינות המתפתחות (זכרו, נדרשות שתי מנות של החיסון – כלומר 8.2 מיליארד מנות יכולות לחסן כ-4 מיליארד בני אדם). אולם כמות הייצור הכוללת לשנה היא פחות מעניינת – 8.2 מיליארד מנות אינן ממתינות עכשיו לכל דורש. מה שיותר מעניין הם שני משתנים: קצב הייצור של מנות חיסון, וקצב החלוקה של החיסונים. כאן התמונה הופכת מורכבת יותר, ומשתנה ממדינה למדינה.

בארה״ב, Pfizer ומודרנה מייצרות בין 12 ל-18 מיליון מנות חיסון בשבוע. משום שהחיסונים עדיין לא אושרו לשימוש על ילדים, היעד בארה״ב הוא לחסן בין 70% ל-85% מאוכלוסיית הבוגרים בה [מקור], המונה כ-209 מיליון בני אדם. מכאן ש-Pfizer ומודרנה כרגע מייצרות בשבוע כמות המספיקה לכ-4% מאוכלוסיית הבוגרים בארה״ב. אליהן כנראה תצטרף Johnson&Johnson באביב, וסביר שלארה״ב יהיו את כל מנות החיסון הנדרשות לאוכלוסייה שלה כבר בתחילת הרבעון השלישי של 2021, סביבות יוני-יולי.

התמונה עבור האיחוד האירופי לעומת זאת שונה דרמטית.

האיחוד צפוי לראות ברבעון הראשון של 2021 פחות מנות חיסון ממה שציפה: Pfizer מתכוונת להקטין זמנית את מספר המנות שנשלחות לאירופה כחלק מהגדלת יכולת הייצור שלה לשתי מיליארד מנות בשנה [מקור]. AstraZeneca הודיעה החודש שהיא תעביר ברבעון הראשון לאיחוד 60% פחות מנות ממה שהובטח לו עקב קשיים בייצור [מקור]. אגב, AstraZeneca עדיין לא אושרה לשימוש רפואי באיחוד. איטליה כבר הודיעה שהיא מתכוונת לתבוע את Pfizer על העיכוב באספקת המנות [מקור]. המשמעות של כל זה היא שאנו לא יודעים כרגע מתי לאיחוד האירופי יהיו את המנות הדרושות לו לחסן 70% מהאוכלוסייה הבוגרת שלו, כ-260 מיליון בני אדם [מקור]. זו לא הבעיה היחידה של האיחוד.

הגורם שני שישפיע על מתי נחזור לשגרה הוא קצב ההתחסנות של האוכלוסייה. נכון ל-24 בינואר 2021 ארה״ב הגיעה לממוצע יומי של כ-1.2 מיליון זריקות, עם מגמת עלייה [מקור]. התקווה היא שע״י הגדלת המשאבים למרפאות במדינות השונות ותיאום טוב יותר ברמה הפדראלית [מקור], ארה״ב תוכל להגיע לכשתי מיליון זריקות ביום, מה שיביא אותה לרמת חיסון מספקת כבר הקיץ, סביבות אוגוסט.

באיחוד האירופי, שוב, התמונה היא שונה. היעדר תשתית לוגיסטית אצל חלק מהמדינות עבור מבצע חיסונים נרחב, לדוגמה צרפת, והיעדר תיאום ברמה העל-מדינתית מצד האיחוד, יחד עם הגעה איטית של מנות חיסון וחלוקתן, הביאו לכך שהאיחוד כולו עומד כרגע על כחצי מיליון זריקות ביום, פחות מארה״ב [מקור]. ללא שינוי משמעותי גם בקצב ייצור החיסונים וגם בקצב הזריקות, סביר שאירופה תגיע לרמת חיסון מספקת לחזרה לשגרה רק ברבעון השלישי של 2021, כלומר סביבות הסתיו בספטמבר-אוקטובר, אם לא יותר מאוחר [מקור].

אצלנו בישראל, הודות לקצב אספקה גבוה של חיסונים וקצב חיסון גבוה [מקור], אפשר לצפות שעד סוף רבעון ראשון, מרץ-אפריל, נגיע לחיסון של רוב האוכלוסייה, וחיסון מלא של כל קבוצות הסיכון (אנשים מעל גיל 65 ובעלי מחלות רקע). בהנחה וקצב ההתחסנות אכן ישמר, ישראל תוכל לראות חזרה לפעילות כלכלית ברמה כמעט שגרתית כבר ברבעון השני של 2021, המדינה הראשונה במערב לעשות זאת.

כל התחזיות הללו נשענות על ההנחה שקצב ייצור החיסונים והזרקתם יגבר, ללא שיבושים משמעותיים. בשביל להגיע בארה״ב ואירופה לחזרה לשגרה צריך שקצבי החיסונים שלהם יעלו ויתייצבו סביב ה-2 מיליון זריקות כבר בסוף הרבעון הראשון של 2021.

דבר נוסף שיהיה חשוב לשים אליו, הוא הופעתן של מוטציות שעלולות להוריד את האפקטיביות של החיסונים הנוכחיים. מוטציות כאלה הן בגדר ברבור לבן – כמו ברבור שחור, ברבור לבן הוא אירוע נדיר בעל השפעה משמעותית על המערכת. בניגוד לברבור שחור, ניתן לצפות ברבור לבן מראש.

אנחנו כבר היום יודעים שהמוטציה הדרום-אפריקאית עמידה יותר בפני טיפולי פלזמה ויכולה לחמוק מנוגדנים שפותחו בחשיפה טבעית לווירוס הקורונה [מקור]. אנחנו לא יודעים עד כמה היא עמידה בפני חיסונים אם היא בכלל עמידה. חשוב לי להבהיר שכרגע איננו יודעים על מוטציות עמידות בפני חיסונים, והסיכון לכך הוא יחסית נמוך. חשוב להבין שהברבור הלבן הוא סיכון שקיים למערכת שלנו, הוא לא סיכון שבהכרח יתממש – יכול להיות שמוטציה כזו לא תופיע כלל. אולם אנחנו חייבים להיות מודעים לסיכון הקטן הזה, משום ההשלכות שלו: הופעה של מוטציה חסינה מפני החיסונים הנוכחים, אפילו כזו שמורידה את האפקטיביות שלהם אל מתחת ל-50%, תעכב את החזרה שלנו לשגרה ותזיז את ההערכות לחזרה לפעילות כלכלית נורמאלית ל-2022 אם לא רחוק יותר, במקום אמצע-סוף 2021. חיסון למוטציה החדשה קרוב לוודאי יפותח, אך העיכוב בייצור ובחיסון האוכלוסייה מחדש נגד המוטציה יאריך את לוחות הזמנים להתאוששות.

בכל מקרה, כל עוד האוכלוסייה לא חוסנה כולה, התפרצויות וסגרים מקומיים ימשיכו להתרחש לאורך 2021 בעולם. כבר עכשיו לדוגמה במחוזות בצפון מזרח סין קיים סגר עקב התפרצות הקורונה, כולל בחלקים של שנחאי ובייג׳ין [מקור]. סגרים קיימים בגרמניה ובריטניה [מקור], וצפוי שסגרים יהיו גם בחלק ממדינות ארה״ב. העולם כולו עדיין לא התחיל את היציאה ממשבר הקורונה, והמערב לא צפוי לעשות זאת עד סוף 2021.

אי-שקט ומתיחות

במקביל למאמצים לחסן את האוכלוסייה ולהיאבק בקורונה, ל-2021 יהיו עוד שני מאפיינים מרכזיים: אי-שקט אזרחי במדינות שימשיכו לסבול מהסגרים והירידה בפעילות הכלכלית, ומתיחות בזירה הבינלאומית, במיוחד בין ארה״ב, סין ורוסיה.

חשוב להבין שבזירה הפנימית של ארה״ב, מפגינים מימין ומשמאל ימשיכו בהתקפות על מוסדות מדינה וימשיכו במהומות אלימות. הכניסה של ביידן לנשיאות ארה״ב לא תעלים את האלימות והמהומות ברחובות. ביום ההשבעה של ביידן מפגינים מהצד השמאלי של המפה בסיאטל ופורטלנד שרפו משרדים של המפלגה הדמוקרטית והתעמתו עם המשטרה בשביל למחות נגד הבחירה של ביידן [מקור]. ההסתערות על הקונגרס מצד תומכים של טראמפ מעידה על בסיס התמיכה המשמעותי שעדיין יש לו בקרב המפלגה הרפובליקנית [מקור]. עשרת הרפובליקנים בבית הנבחרים שהצביעו בעד הדחת טראמפ עכשיו מתמודדים עם תגובת נגד מצד המפלגה שלהם ומצד בסיס התומכים שלה [מקור]. טראמפ לא ייעלם, התומכים שלו לא ייעלמו, וכך גם המפגינים האלימים בשמאל, דוגמת Antifa.

באירופה, המשך הסגרים יביא להפגנות ומהומות אלימות, אם זה בגרמניה, צרפת, הולנד, בלגיה ועוד, מהומות שאנו כבר רואים ונמשיך לראות לאורך 2021. לכל אורך המשבר בשנה שעברה ראינו הפגנות נגד הסגרים, והן ימשכו כל עוד הסגרים יהיו, ביחד עם תסכול ציבורי גדל כלפי הממשלה. המשמעות היא מעורבת למנהיגי האיחוד: עבור אנגלה מרקל זו אינה בעיה, משום שהיא תסיים את תפקידה כקנצלרית בספטמבר 2021. עבור מקרון, שיתמודד על כהונה שנייה באפריל 2022, המשך הסגרים כבר פוגעים בסיכויים שלו להיבחר לפי סקרים עדכניים [מקור].

בעולם המתפתח, במיוחד במדינות ערב, סביר שנראה גלי הפגנות המונעים ע״י התייקרות במחירי המזון. מאז אמצע 2020 מחירי המזון נמצאים בעלייה, עלייה שצפויה להמשיך לתוך 2021 [מקור]. שילוב של בצורות, יבול נמוך, צמצום ייצוא מצד יצרניות דגן גדולות ועיכובים בתנועת סחורות כולם גרמו וממשיכים לגרום לעלייה במחירי המזון ומביאים מדינות לנסות ולאגור מזון מחשש לשיבושים ב-2021. עלייה במחירי המזון בדרך כלל מביאה להפגנות, בעיקר במדינות עולם מתפתחות. לדוגמה, טוניסיה כבר נתונה לסדרת הפגנות של צעירים עקב המשבר הכלכלי [מקור]. סביר שנראה גלי הפגנות בלבנון, עיראק, מצרים ואיראן על רקע התייקרות המזון במהלך 2021.

במקביל לאי-שקט אזרחי פנימה, 2021 תראה מתיחות גיאופוליטית גדולה, במיוחד בין שלושת מוקדי הכוח של ארה״ב, סין ורוסיה. אנחנו נמצאים בתחילת התגבשותו של הסדר הרב-קוטבי החדש, מה שאומר תחרות בין מוקדים שונים על השפעה באזורים קריטיים לכלכלה ולביטחון הגלובאלי – מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי, קרן אפריקה, המפרץ הפרסי, הים התיכון, הים השחור ומזרח אירופה. בכל המקומות הללו צפוי שנראה תחרויות בין שחקנים זרים להשפעה ותקריות צבאיות. עם השיא, אני מעריך, יהיה באביב-קיץ 2021.

במיוחד יבלטו שלושה מוקדים: במזרח אסיה, סין תמשך ללחוץ צבאית את שכנותיה, מקדמת את ההשפעה שלה ומחפשת להחליש את ארה״ב. באגן הים השחור, רוסיה כנראה תלחץ את גיאורגיה ואוקראינה כלכלית וצבאית, משום שהן יזכו לתמיכה מחודשת מצד ארה״ב. ממה שעולה מהשימוע של מזכיר המדינה הנכנס אנתוני בלינקן בסנאט, ברור שממשל ביידן מעוניין לבלום את מוסקבה. בשימוע הוא הבהיר את האתגר שהממשל רואה ברוסיה והצורך לבלום אותה, וכמו כן הבהיר שהוא תומך בהצטרפותה של גיאורגיה לנאט״ו אם תתאים מבחינת קריטריונים [מקור]. בנוגע לאוקראינה הוא אמר שהוא תומך בהעברה של נשק קטלני אליה, ככל הנראה נשק שובר שוויון מול רוסיה כמו טילי נ״ט [מקור].

עבור רוסיה אמירה כזו של מזכיר המדינה היא בגדר דגל אדום. העשור האחרון ראה את מוסקבה מתעמתת עם המערב בשביל להחזיר לעצמה את מרחב ההשפעה שלה. מוסקבה תרצה ללחוץ את גיאורגיה, כמו גם את אוקראינה, בשביל להזכיר לשתיהן שרוסיה היא עדיין הכוח המשפיע באזור. היא גם תרצה לחזק את נוכחותה הצבאית באגן הים השחור, נגד כל ניסיון כניסה אמריקני. אפשרות אחת ללחוץ את גיאורגיה יכולה להיות תקריות גבול בין כוחות רוסים וגיאורגים. אפשרות שנייה היא סנקציות רוסיות על סחורות מגיאורגיה. אפשרות שלישית יכולה להיות איומים בסיפוח החבלים הבדלנים של גיאורגיה לרוסיה, דבר שייצור משבר פוליטי בגיאורגיה.

המוקד השלישי יהיה קרן אפריקה. עסקנו בעבר בחשיבות של קרן אפריקה [ראו כאן] ובסכסוך בחבל טיגראי באתיופיה [ראו כאן]. חוסר היציבות באזור תמשוך את רוסיה וסין, כמו גם את טורקיה, מצרים ובמידה מסוימת אפילו את ארה״ב – בעיקר משום דאגה למצב ההומניטרי בחבל טיגראי אחרי כיבושו ע״י הצבא האתיופי. עוד שחקנים שפועלים באזור הם איחוד האמירויות וקטאר, ששתיהן כנראה יגדילו את ההשקעה בנמלים בסומליה ובפרויקטים כלכלים בסודן ואתיופיה. קרן אפריקה היא החזית הכלכלית הבאה של הגלובליזציה, ומדינות יאבקו בשביל חלק בה.

כמובן, יהיו עוד אירועים: טילים ימשיכו לעוף מתימן לריאד והאיראנים ינצלו את ההקלה הכלכלית שביידן ייתן להם במסגרת הסכם פשרה על תוכנית הגרעין בשביל טרור (ראו בהמשך), הטורקים ימשיכו ללחוץ את יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, ובלארוס תתקדם בסיפוח שלה לרוסיה. אך אלה לא יהיו הסוגיות הגדולות – אלו לא יהיו הסוגיות שיעצבו את הדינמיקה הבינלאומית או את השווקים העולמיים. נגע בהם חלקית כשנצלול לרבעונים השונים.

אז עם התובנות הכלליות הללו על המגמות הגדולות של השנה, בואו נתחיל לפרוט את 2021 לרבעונים.

רבעון ראשון – ברוכים הבאים לג׳ונגל

נכנסנו לרבעון הראשון של 2021 ברגשות מעורבים: מצד אחד יש את האופוריה של החיסונים, שהביאה לעלייה בערך של תעשיות שנחשבות ״פוסט קורונה״ – מלונאות, תעופה – ועלייה במחירים של סחורות, במיוחד נפט ומתכות. מצד שני, נכנסו ל-2021 עם התקפה על בניין הקונגרס, חטיפה של מכלית דרום קוריאנית ע״י איראן והתפרצות חדשה של קורונה בצפון מזרח סין. הרבעון הראשון של 2021 ימשיך את החדשות הרעות, עם הארכה של הסגרים באירופה, סגרים חדשים בסין, וכנראה סגרים בארה״ב בעידוד ממשל ביידן. קרוב לוודאי שיבוצעו הערכות מחדש לצמיחה הגלובאלית ל-2021, לאור היעדר התאוששות בכלכלה במערב וירידה בפעילות בסין עקב התפרצות הווירוס. מחסור בחיסונים יביא מדינות להיאבק על מנות חיסון, עם בריסל במיוחד מנסה להבטיח שכל מנות החיסון שמיוצרות באיחוד קודם כל אליו.

משום שהאקלים ברבעון הראשון הוא עדיין חורפי בכל חצי הכדור הצפוני, לא סביר שיהיו תקריות צבאיות משמעותיות במוקדי סכסוך. הגבול של סין והודו בהימלאיה קפוא ובחלקו לא נגיש בתקופה הזו של השנה. בקווקז ובמזרח אירופה הטמפרטורות נעות סביב ה-2 עד 6 מעלות, עם גשם ושלג. זה לא הרבעון לעימותים צבאיים.

ממשל ביידן יהיה עסוק ברבעון בשיפור חלוקת החיסונים במדינה, וכמוהו גם האיחוד האירופי, רוסיה וסין. המשמעות היא שהממשל יהיה מרוכז בזירה הפנימית, עם מעט מאוד קשב לאירועים בינלאומיים בעודו מנסה להיאבק בקורונה בבית. המאבק הכי משמעותי שהממשל ינהל ברבעון הראשון של 2021 יהיה מול הרפובליקנים בסנאט בשביל להעביר תוכנית המרצה חדשה. ביידן הציג תוכנית בסך של 1.9 טריליון דולר, אך סביר שהתוכנית שתעבור לבסוף בקונגרס, אם תעבור, תהיה מצומצמת בהרבה. הדיונים על תוכנית ההמרצה ילמדו אותנו מה האסטרטגיה שהרפובליקנים ינקטו בה במהלך השנתיים הבאות: האם לעבוד עם ממשל ביידן, או להחרים כל יוזמה של הממשל כפי שעשו בתקופת אובמה [ראו כאן].

הערכתי בניתוח שהתפרסם לאחר הבחירות שהרפובליקנים יעדיפו להחרים כל יוזמה מצד הממשל, וכנראה ינסו להפיל או לצמצם עד כמה שאפשר את תוכנית ההמרצה של ביידן. ברבעון הזה נראה האם באמת זה הכיוון של המפלגה.

סוגית החוץ היחידה שכנראה כן תזכה ליחס מצד הממשל יהיה המשא ומתן עם איראן. מגעים בין הממשל לאיראן כנראה כבר התחילו, לאור העובדה שרבים בממשל החדש השתתפו במו״מ עם איראן תחת ממשל אובמה [מקור].

הסבירות שביידן יצליח להביא את איראן להסכם חדש ומשופר, שכולל את סוגיות הטילים והטרור האזורי, היא כמעט אפסית – מבחינת האיראנים אין שום מקום לדבר על הסכם חדש כל עוד ארה״ב מפרה את ההסכם הישן עם הסנקציות עליה. אם ממשל ביידן ינסה להסיר את כל הסנקציות, הוא יכנס לשדה מוקשים פוליטי: ממשל טראמפ הרחיב את משטר הסנקציות על איראן על בסיס פעילות הטרור שלה והיעדר שקיפות במוסדות הפיננסים שלה [מקור]. אף אחד בקונגרס לא יאמין שאיראן לפתע הפסיקה להיות תומכת טרור או מלבינת הון, וממשל ביידן יינזק פוליטית אם יסיר סנקציות משמעותיות ללא הסכם מורחב. לכן התרחיש הסביר הוא הסכם חלקי, בו איראן תעצור את העשרת האורניום בתמורה להקלות מצומצמות, בעיקר בתחום מכירת הנפט.

האיראנים מנסים להלחיץ את הממשל למהר במגעים, משתמשים גם בקצב העשרת האורניום וגם בבחירות המתקרבות לנשיאות איראן כאיום להביא את ביידן להסכם כמה שיותר מהר. הבחירות במיוחד רלוונטיות משום שהציפייה כרגע היא לניצחון המחנה השמרני בבחירות [מקור]. המחנה דוחה את הסכם הגרעין, ונשיא מהמחנה עלול להקשות את המו״מ בין איראן לארה״ב על חזרה להסכם. מצד שני, אם המנהיג העליון ח׳אמנאי יראה שהסכם חלקי משרת את האינטרסים האיראנים, סביר שהנשיא לא יוכל לעצור את ההגעה להסכם בין טהרן ו-וושינגטון. לסיכום, סביר שנראה מגעים בין ממשל ביידן והאייתוללות כבר ברבעון הראשון, עם אפשרות להסכם חלקי לקראת סוף הרבעון הראשון או תחילת השני (מרץ-אפריל). כישלון להגיע להסכם עם הממשל הנוכחי באיראן לא יסמן אבל את הסוף של המגעים, וסביר שנראה את המשך המו״מ אחרי הבחירות לנשיאות איראן באמצע יוני.

מה האירועים החשובים שאנו יכולים לצפות להם ברבעון הראשון? ב-8 בפברואר יערכו בחירות לנשיאות סומליה, אירוע שצפוי להביא מתיחות צבאית במדינה ומתקפות טרור בה. עד לסוף 2020 הייתה נוכחות צבאית זרה משמעותית בסומליה במטרה לשמור על היציבות בה, אך הנוכחות הזו נשחקה משום שתי סיבות מרכזיות: אתיופיה הוציאה חלק מהכוחות שלה מסומליה בשביל המלחמה בחבל תיגראי, וממשל טראמפ הוציא את רוב הכוחות האמריקנים בסומליה כחלק מצמצום כללי של הכוחות האמריקנים במוקדי סכסוך – יותר מפורסם צמצום הכוחות באפגניסטן ועיראק שטראמפ הורה עליו.

במרץ יתכנס הקונגרס הלאומי של סין ותוצג תוכנית החומש הכלכלית ל-2021-2025, כמו גם החזון הכלכלי ל-2035. התוכנית תספר לנו על היעדים ארוכי הטווח של בייג׳ין בתחום הטכנולוגיה, האם היא מוכנה לרפורמות משמעותיות לחיזוק הביקוש המקומי (לא סביר), וכיצד היא מתכוונת להמשיך ולתמוך במשק הסיני בעודו מתמודד עם הקורונה.

אחרון חביב, ב-23 במרץ יערכו בחירות לכנסת בישראל. תהיה אשר תהיה הממשלה שתקום, היא תקבל מדינה מחוסנת ברובה מקורונה, אך עם חוב ציבורי גדול וביקוש נמוך מצד העולם. תיאורטית זו יכולה להיות הזדמנות לרפורמות משמעותיות בעול הרגולטורי על העסקים בארץ, על רקע המשבר הכלכלי, אך לא הייתה מצפה ליותר מדי. עצם הקמתה של ממשלה אחרי הבחירות היא בסימן שאלה.

רבעון שני – הטמפרטורה עולה

הרבעון השני יראה את המשך הסגרים באירופה וארה״ב, עם חזרה כמעט לשגרה כאן בארץ. סין כנראה תסיים את גל הסגרים החדש שלה, והביקוש הסיני לחומרי גלם יגדל ביחד עם הזרקות אשראי חדשות לנדל״ן ותשתיות. אנחנו יכולים לצפות לאישור החיסון של Johnson&Johnson ותחילת השימוש בו בארה״ב.

העלייה בטמפרטורות תאפשר למדינות להתחיל וללחוץ מחדש זו את זו בזירות סכסוך: סביר שנראה ברבעון השני תקריות בין סין ליפן בים סין המזרחי, תקריות בים סין הדרומי, והתנגשויות צבאיות חדשות בגבול ההימלאיה בין סין והודו. על מה סין מתכננת לעשות ב-2021 דיברתי בהרחבה בניתוח מס׳ 49, המערכה הסינית [ראו כאן].

בקווקז ומזרח אירופה, הפעילות הרוסית קרוב לוודאי תהיה בתגובה לפעילות אמריקנית, ולא ביוזמתה שלה. רוסיה תרצה בעיקר להתמקד ברבעון השני בביסוס הנוכחית הצבאית שלה בארמניה ואזרבייג׳ן, חיזוק הנוכחות בלוב, וקידום תהליך הסיפוח של בלארוס לתוך רוסיה. אם האמריקנים ינסו לקרב את גיאורגיה או אוקראינה לנאט״ו, לדוגמה ע״י הצבת כוחות שם, מוסקבה תגיב עם סנקציות כלכליות ואולי אף תקריות גבול.

העלייה בטמפרטורה גם תאפשר למהגרים ממרכז אמריקה להגיע ביתר קלות לגבול עם ארה״ב, ואנו צפויים לראות שיירות מהגרים ועלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ביחס ל-2018 ו-2020, ואולי אפילו 2019 שהייתה שנת שיא. עסקתי בניתוח מס׳ 37 בסיבות מדוע ניתן לצפות לעלייה בכמות המהגרים הבלתי חוקיים בגבול עם ארה״ב ב-2021 [ראו כאן], ומשבר המהגרים יהיה הסוגיה החשובה ביותר של ממשל ביידן ברבעון השני והשלישי.

מס׳ מהגרים בלתי חוקיים בגבול הדרומי של ארה״ב לפי שנה. כחול – 2021, כתום – 2019, אדום – 2020, אפור – 2018.

האירוע המעניין של הרבעון הן הבחירות לנשיאות באיראן, שיתרחשו ב-18 ביוני. הציפייה היא שהשמרנים באיראן ינצחו את הנשיאות, וממשל חדש שמאמין בקו עימות ברור מול ארה״ב יעלה בטהרן. אני לא חושב שעליית השמרנים תפגע בסיכויים להסכם חלקי בין ארה״ב לאיראן, בדיוק כפי שהמגעים בין ממשל אובמה לאיראן התחילו כבר בימי אחמדינג׳אד ב-2012 [מקור]. האיראנים ירצו הסכם חלקי בשביל הקלה בסנקציות, ממשל ביידן ירצה הסכם חלקי להוריד את הבעיה האיראנית מרשימת המטלות שלו. ישראל תצטרך לנצל את הקו הנוקשה של הממשל החדש בטהרן בשביל לגייס את הקהילה הבינלאומית להתנגד לפעולות הטרור של איראן בחוץ ולהפרה של זכויות אדם בבית.

רבעון שלישי – תחילת הסוף?

בהנחה והייצור של החיסונים התרחב כנדרש וקצב ההתחסנות הגיע ל-2 מיליון זריקות ביום, ברבעון השלישי, אזור יולי-אוגוסט, ארה״ב תגיע לרמת חיסון מספקת בשביל להתחיל לחזור לשגרה, דבר שילווה בתחילת התאוששות כלכלית. סגרים יוסרו בקליפורניה וניו-יורק, אירועים המוניים יחזרו, המסחר והתיירות יחזרו. אירופה עדיין לא תהיה שם, עם תסכול הולך וגדל בקרב אוכלוסיית מדינות האיחוד.

החזרה לשגרה בארה״ב תשחרר את ממשל ביידן להתמקד בזירת החוץ וברשימת המשימות שלו של בלימת רוסיה, הסכם חלקי עם איראן ותחרות עם סין. זאת כמובן בהנחה שהממשל יצליח להוריד את כמות המהגרים הבלתי-חוקיים בגבול ברבעון השני, אם ע״י גירוש מהגרים בלתי חוקיים, אם ע״י תמיכה במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה לעצור מהגרים בלתי חוקיים בדרכם לוושינגטון.

ברבעון השלישי או הרביעי אנחנו כנראה נראה את כנס הדמוקרטיות של ביידן, שאמור להזניק את מדיניות החוץ החדשה של הממשל להגנה על הדמוקרטיה. הדבר יגיע בדיוק כשצינור ה-Nord Stream 2, שיעביר גז בין רוסיה וגרמניה אמור להסתיים, מה שישים את מרקל במקום בעייתי, אותה או את הקנצלר שיירש אותה.

יש שני אירועים משמעותיים ברבעון השלישי:

בראשון ביולי המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג מאה שנים להקמתה. באותו תאריך היא אמורה גם לחגוג את ההגעה לאחת משתי מטרות המאה שהגדירה לעצמה, של הכפלת התמ״ג לנפש לעומת 2010, מותאם אינפלציה. צפוי שהאירוע ידגיש את המאבק בעוינות זרה, את ההתחדשות של סין אחרי מאה שנות השפלה ואת החשיבות של שלטון המפלגה כדי להבטיח את הפיכתה של סין למדינת עולם ראשון. טאיוואן עלולה להיות במוקד של תרגילים צבאיים שמטרתם ללחוץ את האי ולהפגין את כוחה של בייג׳ין.

האירוע השני יתרחש ב-26 בספטמבר, אז גרמניה תלך לבחירות כלליות. עם הבחירות תסתיים הכהונה של אנגלה מרקל, אחרי עשור וחצי בתפקיד הקנצלרית. הצפי הוא שהירוקים יהפכו לכוח החשוב בקואליצית השלטון שתקום – תהיה אשר תהיה, אם קואליצית מרכז בראשות ה-CDU, המפלגה של מרקל, ואם קואליצית שמאל-מרכז בראשות ה-SPD, מפלגת השמאל-מרכז הגרמנית. הבחירות בגרמניה יקבעו את היחסים שלה עם רוסיה וסין, ואפשר ויביאו את גרמניה סוף-סוף להתחיל ולהגדיל את ההשקעה בתשתיות שלה ובאיחוד האירופי.

רבעון רביעי – יציאה מהמשבר

בהנחה שקצבי החיסונים ישתפרו וכן הייצור שלהם, הרבעון הרביעי יראה את האיחוד האירופי מתחיל לחזור לשגרה ואת ארה״ב וסין בפעילות כלכלית דומה לזו שלפני משבר הקורונה. בשאר העולם המצב יראה פחות אופטימי – קשיים להבטיח חיסונים עבור מדינות אפריקה ואמריקה הלטינית יקשו על מבצעי החיסון, והעולם המתפתח ימשיך להתמודד עם הקורונה לאורך 2022. אולם החזרה של המדינות המתועשות לרמת פעילות כמעט נורמאלית משמעותה שהכלכלה העולמית כולה תחזור לצמוח.

כאן נעוצה אבל סכנה – אינפלציה. חזרה של הכלכלות המתועשות בעולם לרמה של כמעט לפני המשבר, השקעות רחבות בסין בתשתיות ובנייה, יעודדו עלייה של מחירי מזון וסחורות, כמו נפט, ברזל, נחושת, ניקל ועוד. הסיכוי שנראה אינפלציה מעל 2% ברבעון הרביעי היא נמוכה, אך אם היא תתרחש הבנקים המרכזיים יהיו בבעיה – שיעורי הריבית נמוכים כל-כך שכל העלאה שלהם עלולה להביא למיתון ונפילה של השווקים הפיננסים. הבנק המרכזי של ארה״ב רמז כבר ב-2020 שהוא יהיה מוכן לסבול תקופות של אינפלציה מעל 2% [מקור], מה שאומר שהוא לא ימהר להעלות את הריבית בשביל להשתלט על אינפלציה. גם אם האינפלציה הכוללת לא תעלה, התייקרות במזון ודלק תשפיע על משקי בית, בעיקר בעשירונים הנמוכים, ותתרום לאי-שקט אזרחי שימשיך ל-2022, אז יהיו בחירות לקונגרס בארה״ב ולנשיאות בצרפת.

האירוע החשוב לרבעון כנראה תהיה ההצבעה על רפורמות בחוקה הבלארוסית, שטיוטה שלה אמורה להיות מוכנה לקראת סוף 2021 [מקור]. לא ברור אם רפורמות בחוקה אכן יהיו, או שמא מדובר בתרגיל של לוקשנקו לקנות זמן ולהתיש את המפגינים ע״י הבטחה לרפורמות. הרפורמות בחוקה אמורות להקטין את הכוח של הנשיא ולהגדיל את כוחו של הפרלמנט. בתרחיש כזה, לפי מסמכים מסווגים של מוסקבה שהודלפו לרשת, הקרמלין ינסה להקים מפלגה פוליטית פרו-רוסית בבלארוס בשביל להבטיח את שליטתו במדינה גם אחרי שלוקשנקו יסיים את תפקידו [מקור].

סיכום

2021 היא לא שנת ההתאוששות מהקורונה, היא אולי שנת היציאה ממשבר הקורונה. מבצעי חיסון רחבים התחילו וימשכו בעולם המפותח, עם הצפי לחזרה לשגרה כמעט נורמאלית ברבעון הרביעי של 2021. השנה תתאפיין בהמשך אי-שקט אזרחי במדינות בפנים, יחד עם מתיחות גדולה בזירה הבינלאומית. סין תציין מאה שנים להקמת המפלגה הקומוניסטית וצפויה להמשיך בקו האגרסיבי במזרח אסיה. איראן תבחר נשיא חדש ביוני, וכנראה תחפש הסכם חלקי עם ממשל ביידן. רוסיה תמשיך לבסס את השפעתה החדשה בפריפריה שלה. וישראל? בתקווה הבחירות במרץ יסיימו את חוסר היציבות הפוליטית בה ויביאו ממשלה חדשה שתדע לנצל את היתרון העצום של יציאה מוקדמת מהמשבר ע״י הקלת העול על המגזר הפרטי, ותנצל את עלייתו של נשיא שמרן באיראן בשביל להגביר את הבידוד הבינלאומי של טהרן. עוד נראה מה יהיה.




מקור ראשון: בעלות הברית