1

פלג 83: המלחמה באתיופיה – התפתחויות

תקציר

  1. בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש.
  2. עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF. ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום.
  3. הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי.
  4. מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה, בכך להכריח את אדיס אבבה לבחור בין מערכה צבאית יקרה או שיחות הפסקת אש.
  5. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה.

להורדת הפרק – קישור.

לפי כמעט שנה בנובמבר 2020 עסקנו במלחמה שפרצה בצפון אתיופיה בין הממשל באדיס אבבה ובין החזית לשחרור תיגראי, ה-TPLF [ראו כאן]. מאז הרבה דברים קרו: צבא אתיופיה הצליח לכבוש את בירת מדינת תיגראי, רק בשביל שה-TPLF יבריח אותו מהמדינה באמצעות לוחמת גרילה. מה שנראה בהתחלה כמערכה מהירה בה אבי אחמד, ראש ממשלת אתיופיה, ישיג ניצחון מוחץ, הופכת עכשיו למלחמת התשה. ה-TPLF התקדם מחוץ למדינת תיגראי, ועושה את דרכו מערבה לבירת מדינת אמהרה השכנה לתיגראי, ומזרחה לג׳יבוטי על חוף הים האדום. האם אתיופיה בדרך למלחמת אזרחים, ולאסון הומניטרי בקרן אפריקה?

כנראה שעדיין לא. בפרק היום נסקור מחדש את המלחמה באתיופיה, נבין מה האופציות בשביל השחקנים השונים ולמה המדינה, עדיין, לא נמצאת בסיכון לקרוס במלחמת אזרחים. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

תקציר הפרקים הקודמים

משום שעברה כמעט שנה מאז דיברנו על אתיופיה, אני חושב שנכון שנתחיל בסקירה קצרה של הסכסוך, ומשם נתקדם:

אתיופיה היא מדינה רב-אתנית של יותר מ-70 קבוצות, כשהגדולות שבהם הם האורומו, המהווים כ-34% מהאוכלוסייה, האמהרים המהווים כ-27% והתיגרים המהווים כ-6% ממנה. בנוסף להן ישנו גם מיעוט סומלי במזרח המדינה המהווה כ-6% מהאוכלוסייה ושאר האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים המפוזרים במדינה כולה.

הקבוצות האתניות השונות באתיופיה.

ב-1994 הסתיימה מלחמת אזרחים באתיופיה והמפלגה האתנית של התיגרים, החזית לשחרור תיגראי, ביחד עם המפלגות האתניות האחרות, שינו את מבנה המדינה לכזה של פדרציה אתנית [מקור]. בניגוד לפדרציה בגרמניה או בארה״ב לדוגמה, המדינות בפדרציה האתיופית מבוססות על קבוצות אתניות וזהויות אתניות, כשכל מדינה לפי החוקה זוכה לאוטונומיה רבה מול הממשל המרכזי ויכולה, אם תרצה בכך, להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית. לכאורה המטרה של המבנה החדש הייתה להבטיח שמצב בו השלטון המרכזי מנסה להשתלט על הקבוצות השונות לא יחזור על עצמו כמו שהיה בשנות ה-80׳.

אולם בעוד שהחוקה האתיופית דיברה על דמוקרטיה וחופש בחירה, בפועל החזית לשחרור תיגראי שלטה ביד רמה במדינה, רודפת את האופוזיציה, מבטלת את תוצאות הבחירות כשלא היו נוחות לה ומשתלטת על אדמות וכלכלת המדינה [מקור]. במשך כ-20 שנה, בין 1994 ל-2018, הדמוקרטיה באתיופיה והמערכת הפדראלית היו מילים מתות ותו לא – מפגינים נורו ברחובות, מתנגדי אופוזיציה עונו בבתי ככלא סודיים, שטחים של קבוצות אתניות נלקחו ע״י הממשל המרכזי והוחכרו לתאגידים בינלאומיים [מקור].

החזית לשחרור תיגראי הייתה יכולה לשלוט במדינה למרות שהתיגרים מהווים רק כ-6% מהאוכלוסייה, הודות למבנה האתני: ע״י קביעת בסיס חלוקת הכוח הפוליטי על קווים אתניים, התיגרים ביטלו את יתרון הגודל של בני אורומו והאמהרים, המהווים ביחד כ-60% מהאוכלוסייה. התיגרים דאגו שראשי המודיעין והצבא יהיו תיגרים, ושגם שראש הממשלה יהיה שייך לקבוצה. במשך כ-20 שנה התיגרים שלטו בפועל במדינה הרב-אתנית, גם אם על הנייר היא הייתה אמורה להישלט בשיתוף פעולה בין הקבוצות.

אולם כל זה השתנה ב-2018, כשלראשונה מונה לראשות הממשלה בן אורומו – ד״ר אבי אחמד. השינוי לא נעשה מרצונה הטוב של החזית לשחרור תיגראי, אלא מכורח הנסיבות: בנובמבר 2015 פרצו הפגנות אצל בני האורומו, בתגובה לתוכניות להרחיב את הבירה אדיס אבבה ולקחת שטחים מהם לטובת הבירה [מקור]. הבירה אינה חלק מאף מדינה אתנית באתיופיה, ונתפסה כסמל לשלטון התיגרים במדינה. השלטון המרכזי הגיב באלימות להפגנות, אולם במקום לדכא אותן הוא רק הרחיב את גל ההפגנות גם לאמהרים. בין נובמבר 2015 לפברואר 2018 אתיופיה נכנסה לסערה של הפגנות, מהומות ודיכוי ממשלתי, עם הכרזה על מצב חירום במדינה באוקטובר 2016, חסימת האינטרנט ועוצר באזורים שונים באתיופיה.

מבינים שהמצב אינו עומד להשתפר ללא איזו מחווה למפגינים, בפברואר 2018 התפטר – יש אומרים פוטר – ראש הממשלה דֶסָלֶן ובאפריל 2018 מונה ד״ר אבי אחמד, ראש ארגון האורומו העממי-דמוקרטי. אבי הבטיח רפורמות משמעותיות במדינה, כלכליות ופוליטיות, הודיע על הסרת החסימות על האינטרנט, שחרור אלפי אסירים פוליטיים והזמנת קבוצות אופוזיציה שנאלצו לגלות מאתיופיה לשוב אליה ולהשתתף בדיאלוג הלאומי החדש שירפא את הקרעים בחברה האתיופית.

בניגוד לחזית לשחרור תיגראי, אבי מאמין לא במדינה פדראלית אתנית, כי אם במדינה פדראלית אזרחית, כזו בה הדגש אינו על הזהות האתנית אלא זכויות אזרח ואינטרסים כלכליים [מקור]. בפדרציה כזו באופן טבעי הכוח הפוליטי יעבור לאורומו ולאמהרים, הרוב במדינה, והתיגרים ידחקו הצידה כמיעוט. נראה אבל שאבי כבר עכשיו דוחק אותם הצידה.

במהלך השנתיים האחרונות במסגרת הרפורמות של אבי הוסרו בכירים תיגרים במערכת הביטחון, בכלכלה ובפוליטיקה, ובמקומם מונו נאמנים מבני האורומו והאמהרים [מקור]. אבי התחיל בצעדים להפרטה של חברות ממשלתיות שהיו בשליטת בכירים תיגרים והוא פירק את קואליצית השלטון האתנית, מקים במקומה את מפלגת השגשוג [מקור]. החזית לשחרור תיגראי החרימה את המפלגה החדשה והצטרפה לאופוזיציה, משם ניסתה להפיל את הממשלה ללא הצלחה.

היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה ב-2020 כשהבחירות שתוכננו למאי נדחו עד הודעה חדשה ע״י ועידת הבחירות המרכזית בעקבות הקורונה. משום שהמנדט של ממשלתו של אבי היה אמור להסתיים באוקטובר 2020, הפרלמנט אישר – כלומר מפלגת השגשוג אישרה ע״י הרוב שלה בפרלמנט – את הארכת מנדט הממשלה ונתן לה להחליט מתי יתקיימו הבחירות החדשות [מקור].

התיגרים האשימו את אבי במחטף פוליטי והודיעו שהם יערכו את הבחירות האזוריות שלהם בניגוד להנחיות הממשלה, מקיימים בחירות במדינת תיגראי בספטמבר 2020, בחירות בהן החזית לשחרור עממי זכתה ביותר מ-95% מהקולות ומפלגת השגשוג לא יכלה להתמודד [מקור]. אבי השיב לצעד הזה בהחרמת הממשלה המקומית החדשה של תיגראי וצמצום דרסטי בתקציבים המועברים אליה. הממשלה המקומית בתגובה הודיעה שהיא אינה מכירה עוד בממשלת אבי כממשלה החוקית של אתיופיה, ושהיא שוקלת להכריז עצמאות ממנה.

מה שהביא למלחמה הנוכחית היה מתקפה בתחילת נובמבר של כוחות תיגרים על בסיס של צבא אתיופיה במדינה. בתגובה אבי הכריז ב-4 בנובמבר שקו אדום נחצה ושהממשל הפדראלי יפלוש למדינת תיגראי בצפון אתיופיה בשביל להביא אותה לסדר, יעצור בכירים בממשלת תיגראי ובחזית לשחרור תיגראי ויסיים את הניסיון לחתור מתחת לאחדותה של המדינה האתיופית [מקור]. מצב חירום הוכרז בצפון המדינה ותיגראי נותקה לחלוטין מהעולם החיצון, עם החשכה תקשורתית מוחלטת.

חבל תיגראי באתיופיה.

עד כאן תקציר האירועים הקודמים.

בעקבות פריצת המלחמה הערכנו שיש שלושה תרחישים סבירים למערכה האתיופית:

בתרחיש האופטימי, צבא אתיופיה יצליח לכבוש במהירות את מקלה, בירת חבל תיגראי וללכוד את כל או רוב ההנהגה התיגרית שאבי סימן למעצר.

בתרחיש הריאלי, הלכידה של ההנהגה התיגרית תתארך וכוחות צבא אתיופיה יעברו ממצב של פלישה למצב של כיבוש והחזקת השטח. היגרים יתחילו במלחמת גרילה נגד האתיופים ואדיס אבבה תאלץ להציב כוח קבוע בצפון, מנהלת מלחמת התשה מול ה-TPLF.

בתרחיש הפאסימי, הערכנו שהצבא יכשל ויספוג אבדות משמעותיות מצד התיגרים שיצליחו לשמור על שלטונם בצפון. הסכסוך בצפון המדינה יתפשט ויהפוך למלחמת אזרחים כוללת בכל המדינה.

הערכתי אז בנובמבר שסביר שהכוחות האתיופים יצליחו להשתלט על מקלה, אך הם יאלצו להתמודד עם לוחמת גרילה של התיגרים. הערכתי גם שאתיופיה אינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים, בין השאר משום שלא סביר שהצבא יובס ואדיס אבבה תאבד את כוחה.

איך ההערכות האלו החזיקו במבחן הזמן?

המערכה כעת

בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש [מקור]. בעקבות הנסיגה של צבא אתיופיה, אבי קרא להפסקת אש חד צדדית [מקור], אך ה-TPLF דחו אותה, רואים בה ניסיון של הממשלה לקנות זמן בעוד הצבא האתיופי נסוג ומתארגן מחדש.

עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה [מקור]. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF.

ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום. אם ה-TPLF יצליח להשתלט על הגבול עם המדינה, הם יוכלו לבסס קו אספקה מהים. בתרחיש כזה מצרים תוכל לספק ציוד ל-TPLF דרך הים האדום.

נראה שצבא אתיופיה עדיין לא התארגן מחדש לשם מתקפת נגד, ורוב ההתנגדות בה נתקל ה-TPLF כרגע היא של מליציות מקומיות. נכון למועד כתיבת הדברים בתחילת ספטמבר, נראה שה-TPLF עצר את התקדמותו גם במערב וגם במזרח.

מפת הלחימה בחבל תיגראי, נכון לסוף אוגוסט. בירוק – שטח בשליטת התיגרים; אפור – שטח תיגרי בשליטת מלציות אמהריות; אדום – אתיופיה; כחול – אריתריאה.

איך ההתפתחויות האלו משפיעות על התחזיות ארוכות הטווח שלנו לסכסוך באתיופיה? האם אנחנו עכשיו יותר קרובים למלחמת אזרחים כוללת במדינה? אני לא חושב. אני כן חושב שככל שהמלחמה תתארך היא תהיה עול על אתיופיה, ושאם המערב לא ישחק את הקלפים שלו נכון הוא עלול למצוא את עצמו בעמדת נחיתות בקרן אפריקה.

מבחינה כלכלית ומבחינת יציבות ההתפתחויות האחרונות אינן חדשות טובות לאתיופיה. צבא אתיופיה איבד לפי דיווחים אלפי חיילים וציוד כבד רב. אבי אחמד מנסה לפצות על ההפסדים האלו ע"י גיוס המוני של אזרחים אתיופים למאמץ המלחמתי, קורא לכל אתיופי המסוגל להילחם להתגייס לצבא [מקור].

לגיוס המוני יש שתי משמעויות חשובות: ראשית, הוא מגדיל את העול הכלכלי של המלחמה. כוח אדם שהיה יכול להיות בשוק העבודה יופנה עכשיו למלחמה. הממשלה האתיופית תצטרך להשקיע משאבים באימון, ציוד ולוגיסטיקה של הכוחות החדשים, ותצטרך לפצות על חוסרים שנגרמו במהלך הלחימה בתיגראי.

שנית, גיוס המונים עלול להביא לפשעי מלחמה. אבי קורא להמוני אתיופים להתגייס בשביל להגן על אתיופיה מפני התיגרים. הוא מקדם זעם אתני כדרך להניע את ההמונים. מגוייסים חדשים בצבא כנראה יהיו להוטים ״לנקום״ באוכלוסיית האויב. תיגרים כבר עכשיו סובלים מפשעי שנאה [מקור], והלחימה בחבל תיגראי לוותה לפי דיווחים בפגיעה מכוונת באזרחים, רצח חפים מפשע ואונס [מקור].

הפגיעה באזרחים גם לא מוגבלת רק ללחימה עצמה. נראה שאדיס אבבה הטילה דה-פקטו מצור על חבל תיגראי בשביל להרעיב אותו, גם אם היא לא מכריזה על כך שזו מדיניות רשמית. מאז נובמבר 2020 הממשלה האתיופית מגבילה את הגישה של ארגוני סיוע הומניטרי לחבל [מקור] כמו גם אספקה של מים, חשמל ושירותי תקשורת. הממשל שומר על האזור מבודד מהעולם ונראה שהוא באופן מכוון מנסה להרעיב את האוכלוסייה האזרחית בו. ארגון הסיוע של האו״ם וארגונים בינלאומיים מזהירים מפני רעב המוני של כ-350 אלף איש [מקור].

הבעיה עם פשעי מלחמה וניסיונות מכוונים לפגוע באוכלוסייה אזרחית היא שהם רק מחמירים את הסכסוך. כמובן הם גם רעים בפני עצמם, ופגיעה מכוונת בחפים מפשע היא דבר איום, אך מעבר לעובדה שהם פשע מוסרי, הם גם מחמירים את הסכסוך בשני מובנים: ראשית, הם נותנים לשני הצדדים תחושה של מלחמת אין-ברירה, של לנצח או להיכחד. הדבר מצמצם את האפשרות לשיחות שלום וסיום הסכסוך לפני שאחד הצדדים מובס לחלוטין.

שנית, פשעי מלחמה רק מגדילים את הנזק שהמלחמה גורמת. אוכלוסייה אזרחית באזורי עימות חוששת להישאר ובורחת. במדינת תיגראי יש לפי הערכה כ-1.7 מיליון בני אדם שברחו מבתיהם, ועוד כ-60 אלף שברחו לסודן [מקור]. אלה אוכלוסיות פליטים שמגדילות את העול הכלכלי, והופכות חממות לפשע ואידיאולוגיות קיצוניות, מה שעלול להמשיך את הסכסוך הרבה אחרי שהוא יסתיים רשמית.

אבי אחמד, בניסיון שלו לגייס את הלהט הלאומני של האתיופים, מסתכן בגרירת המלחמה עוד חודשים ושנים, וביצירת קרעים שלא ניתן יהיה לגשר עליהם בין התיגרים ושאר הקבוצות באתיופיה.

מה האופציות של התיגרים מול הפעולות של אדיס אבבה?

הם כרגע מחזיקים ביוזמה, והם מנסים להרחיק את קו החזית מתיגראי ולפרוץ את המצור שאדיס אבבה שמה עליהם. הם גם מנסים להשתמש בניצחונות הנוכחיים שלהם כדי ללחוץ את אדיס אבבה לקבל את התכתיבים הפוליטים שלהם: הפסקת אש בתמורה לממשלת מעבר, והתפטרות של אבי אחמד.

הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי [מקור].

עבור המדינות השונות של אתיופיה, אבי אחמד מציע מודל של אתיופיה כפדרציה אמיתית, שלא נשלטת ביד ברזל ע״י אדיס אבבה. אם אבי יקיים את ההבטחות שלו או לא עוד צריך לראות, אך לפחות יש הבטחות. ה-TPLF מציע לחזור למצב בו אתיופיה הייתה דה-פקטו דיקטטורה של מפלגה אחת, עם הקבוצות האתניות השונות מופלות לרעה ע״י התיגרים. למה שאיזו מדינה תתקומם ביחד עם תיגראי, אם בסוף הדרך ממתינה לה רק עוד אפליה?

ה-TPLF כנראה מקווה שככל שצבא אתיופיה יוחלש, כן יתחזקו קבוצות קיצוניות במדינות השונות של אתיופיה. גם אם רוב האזרחים אינם תומכים ב-TPLF, הקבוצות הקיצוניות יוכלו להפעיל לחץ צבאי על אדיס אבבה ולהכריח אותה להגיע לפשרה עם ה-TPLF בשביל לטפל במליציות האחרות. ישנן קבוצות קיצוניות שהודיעו שהן עובדות ביחד עם ה-TPLF: לדוגמה, צבא השחרור של האורומו הודיע בתחילת אוגוסט 2021 שהוא כרת ברית עם ה-TPLF [מקור]. אולם צבא השחרור הוא ארגון קטן יחסית בדרום אתיופיה, שלא ברור כמה הוא יכול לאיים על אדיס אבבה או לעזור ל-TPLF.

הבעיה השנייה של התיגרים שהאיום שלהם בעצמאות, שהם הולכים לעזוב אתיופיה ולהפוך להיות מדינה עצמאית, הוא כנראה בלוף שנועד לאיים על אדיס אבבה ותו לא. אם ה-TPLF יכריז על עצמאות תיגראי, הוא יהפוך לשליט על מדינה נעולה יבשתית המוקפת באריתריאה, סודאן ואתיופיה, מדינה שתהיה חסרה משאבי טבע ועם אוכלוסיית פליטים גדולה. אם החזית תכריז עצמאות, היא תהפוך את עצמה לשליטה של עוד מדינה נחשלת בקרן אפריקה במקום להיות השליטה של המדינה השנייה הכי מאוכלסת ביבשת השחורה. אז למה שיעשו את זה?

הדבר היחיד שיעלה את הסיכוי לעצמאות הוא רק המשך האלימות נגד האוכלוסייה האזרחית בתיגראי, ורדיפה אתנית של תיגרים באתיופיה. אולם גם אז העם התיגרי יצטרך ללחוץ על ה-TPLF להכריז בדלנות, צעד שכפי שאמרתי יחליש אותם.

מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה. כך הם יוכלו להכריח את אדיס אבבה לבחור בין הפסקת אש והתחלת שיחות שלום, ובין ניסיון יקר לכבוש מחדש את השטחים שהתיגרים לקחו. זו הסיבה שהם מתקדמים בשתי חזיתות: באמהרה הם מנסים לקחת מחדש שטחים שמליציות אמהריות כבשו בסוף 2020 ומפרידות בין הטיגרים לסודאן. הם גם מתקדמים מזרחה לעבר ג'יבוטי ומקווים ליצור מסדרון יבשתי שיחבר אותם ישירות לים האדום.

איך זה נראה מהצד של אבי אחמד? החדשות הטובות הן שהמליציות האתניות של אתיופיה מצטרפות למלחמה ושהוא ניצח בבחירות האחרונות לפרלמנט ברוב עצום של 410 מושבים מתוך 546 מושבים [מקור]. הניצחון מבטיח לו מנדט פוליטי לעוד 5 שנים.

החדשות הרעות שהוא מוצא את עצמו תחת לחץ מערבי לסיים את המלחמה, לחץ בראשה עומדת ארה"ב. האמריקנים מוטרדים גם מהמלחמה עצמה וגם ממה שנראה כמצור של אדיס אבבה על חבל תיגראי [מקור]. האמריקנים דורשים גישה של ארגוני סיוע, הפסקת אש ושיחות שלום. הם הטילו סנקציות על אתיופיה ועצרו העברת כספים בשביל ללחוץ את אדיס אבבה להסכים לדרישות שלהם [מקור].

אם אתיופיה הייתה תלויה רק בארה״ב, אולי הסנקציות האמריקניות היו מצליחות לעצור את המלחמה. אולם לאתיופיה יש גם חברים לא מערביים. אתיופיה חתמה בחודשים האחרונים על הסכמי ביטחון וסחר עם סין, רוסיה ותורכיה [מקור]. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה. עם ניצחון צבאי כזה, הוא יהיה בעמדה טובה יותר לשיחות להפסקת אש ולנסות ולהגיע להסדר פוליטי.

אף אחד מהצדדים עדיין לא הגיע לנקודה בה הוא מוכן לפנות לפתרון פוליטי של הסכסוך. כל צד מאמין שהוא עדיין לא מיצה את הלחימה. סביר שבטווח המיידי נראה את צבא אתיופיה חוזר להפעיל לחץ על הכוחות התיגרים, בעוד התיגרים נלחמים לשבור את המצור עליהם. ארה"ב תמשיך לדרוש הפסקת אש וגישה הומניטרית לחבל תיגראי, אך היא מסתכנת שאם היא תגביר את הלחץ על אתיופיה, אתיופיה פשוט תתקרב לסין, לרוסיה ולתורכיה, שלושתן מחזיקות בנוכחות צבאית וכלכלית בקרן אפריקה ושלושתן ישמחו לצרף את אתיופיה, המדינה החשובה בקרן לתחום השפעתם. ממשל ביידן עם הסנקציות שלו עלול למצוא את עצמו מאבד לחלוטין השפעה בקרן אפריקה.

הנקודה הישראלית

איך המלחמה מתקשרת ומשפיעה על ישראל? עבור ישראל ישנן שתי סוגיות חשובות. ראשית, אסור שסיוע צבאי יגיע לצבא אתיופיה או צבא אריתריאה שגם הוא משתתף במלחמה [מקור]. אני יודע שיש כיום ציוד צבאי ישראלי ברשות אריתריאה, אך אסור להוסיף עליו. סיוע ביטחוני ישראלי לאיזה מהצדדים הלוחמים יסכן אותנו בלחץ מוושינגטון ויפגע ביחסים שלנו עם סודאן ומצרים, שרוצות לראות את אבי אחמד נחלש בעקבות המלחמה, מה שיכול לשפר את העמדה שלהן בשיחות על סכר התחייה.

שנית, ככל שהמלחמה תתארך, כן יגדל הסיכון לזרם פליטים שיצא מאתיופיה לכיווננו ולכיוון אירופה. ישראל יכולה לעבוד ביחד עם האיחוד האירופי ועם סודאן על הקמת מחנות פליטים וסיוע הומניטרי שמטרתם תהיה להגביל את תנועת הפליטים לעברה. ישראל צריכה לשאוף לסייע הומניטרית לאתיופיה עצמה, גם לתיגרים וגם לממשל.

הסיכון במלחמת אזרחים באתיופיה הוא עדיין נמוך משום שהקבוצות האתניות השונות בה לא רואות את עצמן שותפות במאבק של התיגרים. התיגרים ירצו לפרוץ את המצור עליהם ולהכריח את אבי להתפטר מרשות הממשלה. אבי לא יעשה דבר כזה ללא הפסד צבאי משמעותי והוא מתכוון להמשיך את המערכה נגד התיגרים עד לניצחון או עד להפסד המר.




פלג 42: סקירה עולמית מס׳ 3

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום, באופן לא מכוון, עוסקת בנושאים מגוונים אך בעלי מכנה משותף אחד: השינוי של המערכת הבינלאומית לעולם רב-קוטבי מלא, עולם בו מדינות רבות מנהלות מדיניות חוץ עצמאית מארה״ב ומתחרות זו עם זו על כוח והשפעה. בפרק היום נראה איך יוון ואיחוד האמירויות מגבשות ציר אנטי-טורקי, כחלק מההיערכות מחדש של כוחות במזרח התיכון; נראה את בריטניה מתחילה להתוות את חזרתה לזירה העולמית ככוח צבאי משמעותי; נבין את המשמעויות של הסכם שביתת הנשק בנגורנו-קרבאך; ונראה איך דרום-מזרח אסיה מנסה לנהל משחק מורכב בסביבה של יריבות הולכת וגדלה בין סין, יפן, הודו וארה״ב. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאתונה עד דובאי

ב-17.11.2020, ראש ממשלת יוון ביקר באיחוד האמירויות במטרה לחזק את הקשר ביניהן. במהלך הביקור נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני המכיל סעיף מפתיע – סעיף הגנה הדדית [מקור]. לפי הסעיף יוון והאמירויות יסייעו זו לזו במקרה של איום צבאי אחת על השנייה, ויפעלו לשמור על השלמות הטריטוריאלית והריבונות זו של זו. המשמעות הפרקטית של ההסכם הוא שהמדינות יוכלו להציב כוחות צבא זו בשטחה של זו, ושהן יחלקו מודיעין מסווג הרלוונטי לשתיהן.

למה ליוון והאמירויות לחתום על הסכם המכיל סעיף כזה? התשובה היא ברורה – טורקיה. יוון והאמירויות רואות בטורקיה יריב ואיום, כל אחת מסיבותיה שלה: יוון רואה בהתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון איום טריטוריאלי עליה, וברור שנוסח הסעיף המדבר על ״שלמות טריטוריאלית וריבונות״ מכוון מול איום ימי מצד הטורקים על אחד מאיי יוון. איחוד האמירויות רואה בטורקיה איום על היציבות שלה משום התמיכה של טורקיה באחים המוסלמים, המעוניינים להחליף את המונרכיות הערביות. יש לכן ליוון והאמירויות אינטרס לבלום את הטורקים, וההסכם החדש יאפשר לאמירויות להציב כוחות ביוון עצמה ולשתף פעולה עם שחקנים נוספים כמו קפריסין, ישראל, מצרים וצרפת נגד טורקיה של ארדואן. החתימה על הסעיף אגב באה כמה ימים לפני הודעה על תרגיל ״מדוזה 2020״, תרגיל ימי-אווירי משותף למצרים, יוון וקפריסין, בו ישתתפו הפעם גם צרפת ואיחוד האמירויות [מקור]. העובדה שישראל לא תשתתף היא אכזבה, והיא מחייבת אותנו בשינוי שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה שלנו לעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט.

החתימה על הסכם הגנה הדדי מחייב אותנו לעדכן מהיסוד את החשיבה שלנו על המזרח התיכון ולהבין שהחשיבה המיושנת על ״מחנות״ בהובלת מדינה כלשהי היא כבר לא רלוונטית לעולם בכללו, וודאי לא למזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא במונחים של מחנה מול מחנה, אלא ברשתות שאינן מובלות ע״י מדינה אחת כלשהי ושמשנות את צורתן עם שינוי האינטרסים של כל מרכיב ברשת.

איך זה מתבטא במקרה שלנו? טורקיה, יוון ואיחוד האמירויות יכולות כולן להיחשב כחלק מ״המחנה האמריקני״, טורקיה אפילו יותר מהאמירויות לאור החברות שלה בנאט״ו ויוון יותר מטורקיה לאור החברות שלה בנאט״ו ובאיחוד האירופי. לדבר על האמירויות ויוון בהקשר של ״מחנה אמריקני״ הוא לכן לא רלוונטי, כי: א׳ שהקשר שלהן מכוון נגד חברה שלישית במחנה ו-ב׳ לא ברור מה החלק של ארה״ב אם בכלל ביצירת הקשר – יוון ואיחוד האמירויות שתיהן מתנהלות כיום ככוחות עצמאיים, עם מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה בארה״ב.

זה מביא אותי לנקודה השנייה: החיפוש אחר מנהיגה מובילה למחנה הוא חיפוש חסר טעם, משום שמדינות רבות היום מתנהלות באופן עצמאי מול המעצמות הגדולות, מחפשות למקסם את הקשרים שלהן. כל עוד אנחנו מקובעים לדוגמה סביב הרעיון של מחנה אמריקני, אנחנו עוקבים אחר הפעולות של ארה״ב ומתעלמים שלא במודע מהפעילות העצמאית של אבו-דאבי ואתונה בזירה הבינלאומית.

יוון במיוחד אינה זוכה להתייחסות משמעותית בשיח האסטרטגי בארץ: מאז 2019 יוון החלה בצעדים קונקרטיים לחזק את מעמדה במזרח הים התיכון ולהפוך עצמה למדינה חשובה לאיחוד האירופי ונאט״ו [מקור]. היא מתכוונת להגדיל את כוחה הצבאי, אם בגיוס חיילים נוספים, רכש ספינות או רכש מטוסי F-35 מארה״ב [מקור] ומטוסי רפאל מצרפת [מקור]; היא הקימה שתי מסגרות דיאלוג אסטרטגיות במזרח הים התיכון, אחת עם ישראל ואחת עם מצרים; היא שולחת כוחות מיוחדים למאלי לעזור לצרפת בלחימה נגד גורמי טרור [מקור]; וע״י צינור ה-EastMed מתכוונת להיות השער האנרגטי של האיחוד האירופי לגז במזרח הים התיכון. כל עוד אנחנו מחפשים מדינה מובילה למחנה שלא קיים, אנחנו לא יכולים לראות ולהעריך את הפעולות העצמאיות של שחקנים שהם אולי לא מעצמת-על, אך הם משמעותיים לזירה שלנו.

לבסוף, בזמן שיוון והאמירויות אכן מהוות ציר אנטי-טורקי, אסור לנו ליפול לניסיון לחלק את המזרח התיכון למחנה אנטי-טורקי או מחנה אנטי-איראני, משהו שרבים אוהבים לעשות בארץ – לדמיין שנרמול היחסים עם סודן הוא חלק ממחנה אנטי-איראני גדול בהובלת ארה״ב, ישראל וסעודיה. כבר דיברתי בעבר שציר סוני אנטי-איראני לא קיים [ראו כאן], וספק אם יש מחנה אנטי-איראני.

יוון והאמירויות שותפות בהתנגדות שלהן לטורקיה, אך כנראה שאת יוון קרן אפריקה לא ממש מעניינת בדיוק כפי שאת האמירויות לא מעניינת מאלי או היחסים עם צרפת. לקרוא להן ״מחנה אנטי-טורקי״ הוא לצמצם אותן, לנסות ולתפוס אותן רק דרך נקודה אחת. דרך יותר טובה יותר היא לחשוב עליהן כ״ציר אנטי-טורקי״ או אולי כ״קואליציה אנטי-טורקית״: המשמעות של ציר היא שהן יוצרות מבנה, המורכב מהסכמים, תרגילים משותפים ודיאלוג אסטרטגי. המבנה הזה הוא לא הפן היחיד של מדיניות החוץ שלהן, אך הוא בהחלט חלק ממדיניות החוץ שלהן. הוא קיים כמבנה בזירה הבינלאומית שטורקיה צריכה להתמודד מולו ויריבות של טורקיה יחפשו לעבוד עמו – משהו שהצעתי שישראל תקים במזרח הים התיכון עוד בקיץ 2020 [ראו כאן].

קואליציה היא התאגדות זמנית של מדינות לשם מטרה משותפת. קואליציות היו נפוצות באירופה במאה ה-17 וה-18, והן שיחקו תפקיד בשתי מלחמות המפרץ של ארה״ב בעיראק ואפגניסטן. קואליציות העבר היו בעיקר התאגדות צבאית לשם ניהול מלחמה, כשהקואליציות בימינו הן התאגדות צבאית ולעיתים כלכלית בשביל להרתיע מפני מלחמה. קואליציות הן פחות נוקשות ממחנות והן משנות את הרכבן עם שינוי האינטרסים בין החברים בהן. כיום יוון והאמירויות, ביחד עם מצרים, קפריסין, ישראל וצרפת, מהוות קואליציה אנטי-טורקית – אולם חברותן בקואליציה אינה אומרת שהן אינן מתחרות זו בזו בזירות אחרות, או שהן מחויבות זו לזו.

בעולם בו יחסי החוץ הם דינמיים יותר, עם קואליציות וצירים, אנחנו צריכים להפסיק ולחפש מחנות ואת המנהיגות האמריקנית, ובמקום לחפש איך אפשר להתאגד עם מדינות בעלות אינטרס דומה לשלנו, מול מדינות עם אינטרס שונה משלנו. תפיסה כזו כמובן תחייב שינויים משמעותיים באיך מדינת ישראל מנהלת מדיניות חוץ: היא תצטרך תיאום בין משרדי הביטחון, החוץ והכלכלה בשביל לקדם אג׳נדה רלוונטית מול כל מדינת עניין; היא תצטרך כוח אדם שמוכשר בניתוח על בסיס ריאלי-גיאופוליטי, עם גישה למגוון מומחים עבור מדינות שונות (משום שמודל של one-fits-all כבר לא יהיה אפקטיבי); והיא תצטרך להביא את חיל הים וחיל האוויר לעבוד ביחד כפנים שלה בזירה הבינלאומית, ודאי בזירות הקרובות שלנו של הים התיכון והים האדום.

הנקודה האחרונה היא הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה, מפני שהיא רלוונטית גם לנושא הבא שלנו על בריטניה: הסכסוכים באזור שלנו, הסכסוכים הגדולים, כנראה יהיו ברובם ימיים – טורקיה/צרפת בים התיכון, פיראטים בים האדום, התחרות להשפעה באוקיינוס ההודי. אולם הסכסוך הימי העתידי לא יתנהל רק בין ספינות, אלא גם בין מטוסים ומל״טים – לכן לדוגמה תרגיל ״מדוזה 2020״ הוא תרגיל ימי-אווירי.

אם ישראל רוצה להשתלב בקואליציות המקומיות, היא חייבת כוח ימי-אווירי שיודע לפעול ביחד ואפשר להפעיל אותו ביחד לאזורי עניין. אנחנו כבר מחזיקים במאפיין חשוב אחד שיאפשר לנו להשתלב בקואליציות מקומיות והוא טייסות האדיר, ה-F-35 שלנו. אנחנו והאיטלקים כבר מפעילים טייסות, ובהמשך כנראה יפעילו גם יוון ואיחוד האמירויות. טורקיה לעומת זאת הוסרה מהתוכנית.

הדבר יוצר עבור טורקיה לא רק חיסרון בתחום האמל״ח עם היעדר מטוסי קרב חמקנים, אלא גם יפגע ביכולת שלה לשתף פעולה עם חברות נאט״ו אחרות, בעוד ישראל, האמירויות והיוונים יוכלו לעבוד זה עם זה ועם כוחות נוספים דוגמת האיטלקים, הבריטים והאמריקנים. בהנחה וישראל תרכוש מטוסי F-35B בעלי יכולת נחיתה אנכית, היא תוכל להפעיל את המטוסים מנושאות מטוסים איטלקיות, בריטיות, או אמריקניות. היא תוכל לעבוד ביחד עם יוון והאמירויות על הפעלת המטוסים במתארי חדירה לאזורים רווי נ״מ, והלוגיסטיקה הדומה תקל על פריסת טייסות ישראליות בבסיסים של מפעילות אחרות.

אולם כוח אווירי הוא רק חלק מהמשוואה. אם ישראל רוצה להיות רלוונטית לקואליציות המקומיות, היא חייבת להיות מסוגלת לשלוח כוח ימי שיכול להשתתף בהגנה על קווי שיט, לוחמה נגד פיראטים, הרתעה ובמקרה הצורך תקיפה של ספינות אויב. הצירוף של ספינות ״סער 6״ לחיל הים הישראלי הוא צעד חשוב בכיוון הזה [מקור] ואסור לישראל לראות בספינות רק ״שומרות של אסדות הגז שלנו״ – הן צריכות להישלח לתרגילים בינלאומיים ולהשתתף בהגנה על אזורי שיט חשובים לישראל, כמו הים התיכון והים האדום. אנחנו צריכים באופן אקטיבי לחפש כיצד לשלב אותן במסגרות כוח גדולות יותר, לדוגמה בשיתוף פעולה עם נושאות מטוסים של בעלות ברית.

בשביל למקסם את האפקטיביות של זרוע הים וזרוע האוויר, ישראל חייבת שהן יעבדו יחד, יתרגלו יחד את היכולות החדשות שלהן וייקחו חלק פעיל באירועים בינלאומיים תחת פיקוד משותף. אפשר ונכון גם לבחון מסלול פיתוח ללוחמים בשתי הזרועות בה הם יבצעו תפקידים בשתיהן, כדי לקבל קצונה בכירה שמבינה טוב יותר את היכולות של צה״ל גם באוויר וגם בים, וכיצד הן יכולות להשתלב.

ומחיל הים והאוויר שלנו, לזה הבריטי.

שוטי (שוב) בריטניה

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, הודיע ביום חמישי ה-19.11.2020 על תוספת לתקציב הביטחון של בריטניה בסך של כ-22 מיליארד דולר, תוספת התקציב הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה. לטענת ג׳ונסון למרות המשבר הכלכלי הקשה שבריטניה עוברת עקב הקורונה והברקזיט, ועל-אף ההפצרות בו לחתוך בתקציב ההגנה, הוא סירב לעשות זאת, מתוך חשש שאם ימשיך בקיצוצים שהתחילו קודמיו, בריטניה תתעורר יום אחד ללא כוחות חמושים שיכולים להגן עליה. ג׳ונסון לכן החליט לא רק שלא לחתוך בתקציב, אלא להגדיל אותו, בשביל להבטיח שהכוחות המזויינים של בריטניה יוכלו להתמודד עם האתגרים לא רק של השנה הבאה – אלא גם של 20 השנים הבאות.

מעבר לרטוריקה ההחלטה של ג׳ונסון על הגדלת התקציב היא משמעותית מ-3 סיבות:

ראשית, היא מסמנת שבריטניה מבינה שאחרי הברקזיט, היא תהיה חייבת ליצור לעצמה מקום משלה בעולם. מחוץ לאיחוד האירופי, בריטניה לא תהיה עוד מוגבלת ע״י הצורך להתאים עמדות עם חברותיה לאיחוד, ועם העצמאות לקבוע את הסכמי הסחר ומדיניות החוץ שלה בעצמה, היא תוכל למצוא לה מחדש מקום ככוח מרכזי בזירה הבינלאומית.

חשוב לזכור שמאה השנים האחרונות לא היו טובות לבריטים, ודאי לא למעמדם בעולם: ב-1914 הם נאלצו להילחם במלחמה יבשתית באירופה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הקיסרית, מלחמה שהרגה את מיטב בניה של בריטניה וחיסלה את אוצר האימפריה. ב-1939 שוב היא נאלצה לצאת למלחמה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הנאצית, וללא משאבים משל עצמה נאלצה להישען לחלוטין על האמריקנים בשביל אספקה. עם סוף מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה עוד חזקה מספיק לעמוד מול תנועות העצמאות באימפריה שלה, והאימפריה הבריטית, האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת, התפרקה.

את המחצית הנותרת של המאה ה-20 הבריטים העבירו בצל האמריקנים. מבינים שהם אינם עוד חזקים להיות כוח עצמאי, הם השתלבו בתוך הממסד המדיני והביטחוני של ארה״ב בשביל לעצב את החלטותיה כך שיתרמו לבריטניה. האמריקנים סיפקו נשק גרעיני וטילים לבריטניה [מקור], הבריטים הם השותף היחיד ברמה 1 בתוכנית ה-F-35, שתי המדינות חולקות מודיעין, תיאום ביטחוני ויחסי השקעה ומסחר ענפים. אולם בריטניה לא יכולה לסמוך ש״היחסים המיוחדים״ עם ארה״ב ימשיכו רק מכוח האינרציה, או מכוח התרבות המשותפת להן – בריטניה צריכה להוכיח שהיא עדיין כוח צבאי רלוונטי במערב אירו-אסיה, עם יכולת פעולה בים הבלטי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, ויכולה לתמוך גם בפעילות האמריקנית במקומות רחוקים יותר, כמו במזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. היא גם אינה יכולה עוד לסמוך על האמריקנים שיגנו על האינטרסים שלה, ולכן עליה לגבש לעצמה כוח עצמאי משלה, גם אם היא תחפש להמשיך ולעבוד בתיאום עם האמריקנים. ההחלטה להגדיל את תקציב הביטחון היא ראייה שלונדון אכן מתכוונת לקחת את האתגר ולהגדיל את כוחה הקשה, הבסיס של כל מעצמה.

שנית, ההכרזה באה עם כניסתו המסתמנת של ביידן, שרואה את בוריס ג׳ונסון כחיקוי בריטי של טראמפ, וההערכה שביידן יהיה הרבה יותר קריר כלפי הבריטים מאשר טראמפ. המשמעות המעשית של הקרירות היא עדיין לא ברורה לחלוטין, אולי דחייה או אפילו ביטול של השיחות להסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ג׳ונסון יכול למתן בכל מקרה את השפעתה ע״י חיזוק החשיבות של בריטניה בעיני האמריקנים.

איך תוספת התקציב עושה זאת? התוספת תופנה בין השאר לרכישת 13 אוניות מלחמה ומספר לא ידוע של ספינות לוגיסטיקה שיתמכו בשתי נושאות המטוסים החדשות של בריטניה, המלכה אליזבת והנסיך מויילס. המלכה אליזבת צפויה לבצע את הפריסה המבצעית הראשונה שלה ב-2021, כנראה לאזור ההינדו-פסיפי [מקור], בתמיכה של המאמצים האמריקנים מול סין.

חיזוק הכוח הימי של בריטניה והיכולת להפעיל שתי קבוצות לחימה של נושאות מטוסים (Carrier Battle Group) – קבוצות ימיות הכוללות מלבד נושאת המטוסים גם ספינות תקיפה וסיוע – יהפוך אותה לנכס חשוב עבור ארה״ב מול סין במזרח אסיה ומול רוסיה בים הצפוני ובים הבלטי. כיום יש לאמריקנים חור בצפון אירופה מבחינת כיסוי של נושאות מטוסים, והיא מחזיקה בשתי נושאות מטוסים פעילות בלבד במזרח אסיה – מספר שהסינים מתכוונים בשנים הקרובות להשוות. בריטניה תוכל לסתום את החור בצפון אירופה ולסייע במזרח אסיה. בנוסף, בריטניה גם תוכל לסייע לבעלות ברית מערביות באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי, משתמשת ברשת הבסיסים שלה הפרוסים בין השאר בחצי האי הערב בעומאן ובים התיכון.

נושאות המטוסים הבריטיות מתוכננות להשתמש במטוסי F-35 בעלי נחיתה אנכית, מה שאומר שמגוון בעלות ברית אמריקניות יוכלו לעבוד אתן, כולל יפן, דרום קוריאה, ישראל, יוון ואיטליה, ואולי גם האמירויות וקטאר אם תאושר האספקה לשתיהן.

הכוח הימי הבריטי יהפוך לנכס חשוב בתכנון האסטרטגי של וושינגטון ויוכל להקל מעליה חלק מהעול של בלימת הסינים והרוסים גם יחד. גם אם ביידן יתעב בכל ליבו את בוריס ג׳ונסון, משרד המדינה ומשרד ההגנה ירסנו כל תגובה שלילית של הממשל לבריטניה, ויבטיחו שהיחסים המיוחדים ימשיכו, גם אם יותר ברמת הפקידות ופחות ברמת ההנהגה.

הסיבה השלישית והאחרונה מדוע הגדלת התקציב היא משמעותית קשורה לחזון ארוך הטווח של ההגדלה – חוץ מרכש ספינות קרב, התקציב גם יופנה להקמת כוח סייבר לאומי, כוח חלל, וסוכנות לאינטליגנציה מלאכותית, שמטרתה לפתח יישומים לצרכי הצבא הבריטי. בריטניה מסמנת את הרצון שלה להפוך למובילה טכנולוגית בתחום הסייבר והאינטליגנציה המלאכותית, ולהחזיר לעצמה יכולות בתחום החלל – היא מתכננת לשגר לוויין בריטי ראשון בעצמה ב-2022.

מחקר ופיתוח צבאי נוטים בדרך כלל להפוך גם למוצרים אזרחיים, ועם התוכנית התעשייתית של בריטניה לייצור חכם [מקור], אנחנו כנראה נראה בשנים הקרובות חברות הזנק שמקורן במערכת הביטחון הבריטית שמפתחות ומוכרות מוצרים טכנולוגיים לשוק האזרחי. הדבר יכול לתרום בטווח הארוך לצמיחה הכלכלית של המדינה, ע״י שיקום מגזר הייצור שלה והקמת מגזר חדש של שירותים ותעשיית היי-טק. בזמן שכולם מתמקדים בהשלכות השליליות של הברקזיט, נכון למשקיעים לבחון את הצפי הכלכלי של המדינה בטווח הארוך – אפשר והירידה במדדים עכשיו היא ירידה לשם עלייה.

ההחלטה להשקיע בתחומים של סייבר, חלל ואינטליגנציה מלאכותית היא גם הזדמנות לעסקים ישראלים ומדינת ישראל להשיג גישה לשוק חדש ולחזק את הקשרים האסטרטגים עם הבריטים. בריטניה היא עדיין הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, וההוצאה שלה על צרכי ביטחון עד 2024 תהיה כרבע טריליון דולר [מקור]. הבריטים קרוב לוודאי יחפשו כלים טכנולוגים ופרויקטים להשקעה ביטחונית, וחברות ישראליות כנראה יוכלו להיחשף להשקעה זו ע״י שיתוף פעולה עם חברות בריטיות.

עבור מדינת ישראל הרצון של בריטניה לקדם את יכולותיה היא הזדמנות להושיט יד לעזרה ולחפש כיצד לקרב בין שתי המדינות. הערוץ הראשון והברור ביותר הוא בפיתוח של יכולת חלל עצמאית, עם מפגשים מקצועיים של אנשי רפא״ל ויחידת ניסויי הטילים של צה״ל עם המקבילים הבריטים שלהם. ישראל יכולה להציע להקים דיאלוג אסטרטגי עם בריטניה, ולראות כיצד כוחות בריטים הממוקמים בים התיכון, במיוחד בקפריסין, יכולים לפעול ביחד עם כוחות ישראלים, לדוגמה ע״י סיורים אוויריים משותפים, הסכם לוגיסטי שיאפשר לחיל הים המלכותי לפעול מנמל חיפה או אשדוד ועוד. בריטניה תוכל לעזור לנו לאזן מול טורקיה, ותוכל לעזור לנו לצמצם את ההשפעה של צרפת באזור.

בריטניה כבר אינה מעצמה עולמית, אך התוספת לתקציב הביטחון מראה שבריטניה אינה מוכנה להידרדר למעמד של מעצמת משנה. היא מעוניינת להפוך לכוח משפיע באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה, הנושא הבא שלנו.

הסכם RCEP

ביום ראשון, ה-15.11, נחתם אחרי כמעט עשור של דיונים הסכם הסחר הגדול ביותר בעולם מבחינת אחוז התמ״ג של המדינות החברות בו – ה-Regional Comprehensive Economic Partnership, או RCEP בקיצור.

ארגוני החדשות רעשו: ״הסכם הסחר הגדול בעולם״, ״הסכם בהובלת סין״, ״ניצחון אסטרטגי של בייג׳ין על וושינגטון״. חלקכם גם שאלתם אותי כיצד החתימה על ה-RCEP מסתדרת עם ההערכה שלי מניתוח מס׳ 14 [ראו כאן] ש: ״מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה.״ איפה ההתאגדות הזו? והאם לא קורה בדיוק להיפך, עם הסכם הסחר הסיני? האם מזרח אסיה לא נכנסת תחת השפעתה של סין?

התשובה הקצר היא: לא, והסיקור התקשורתי של RCEP הוא דוגמה מעולה למה הקמתי את פל״ג מלכתחילה. גופי התקשורת בעולם לא מנסים באופן מכוון להטעות אתכם – לא רובם לפחות. אולם הם צריכים להפיק ידיעות באופן שוטף, ואין להם זמן להתעמק במשמעות של הסכמים ואין להם גם באמת רצון להבין אותם או את ההשלכות שלהם. מה שמוכר היום הם ביטויים בומבסטים וקביעות שחור-לבן של ״ניצחון-הפסד״. אז כשגופי התקשורת היו צריכים לדווח על ה-RCEP, הסכם סחר בן 20 פרקים ו-510 עמודים, עם עוד אלפי עמודי נספחים [מקור], הם הכניסו אותו לתוך קופסה של ״ניצחון סיני – הפסד אמריקני – חשוב ומשמעותי״ ופרסמו. הם הרוויחו עוד אייטם ואתם הוטעתם עוד קצת בנוגע למה שקורה בעולם.

בואו ונסתכל על RCEP כפי שהוא, לא כפי שהוא מדווח. ראשית לא מדובר בהסכם סיני, הסכם ביוזמת סין או הסכם בהובלת סין – זה הסכם שיזם והוביל ASEAN, איגוד מדינות דרום מזרח אסיה, שהחליט ב-2011 לפנות למדינות עמן יש לו הסכמי סחר חופשי בשביל לאחד את ההסכמים השונים בהסכם אחד, שיפשט את חוקי המקור ומשטר המכסים עבור יצרנים ב-ASEAN [מקור].

זו הנקודה השנייה בנוגע ל-RCEP: נכון יותר להסתכל עליו לא כהסכם סחר חדש, אלא כניסיון לסדר ולנקות את הסכמי הסחר הקיימים במזרח אסיה. לפני RCEP, כוס קפה שיוצרה בווייטנאם לדוגמה הייתה צריכה להתמודד עם חוקי מקור שונים עבור ייצוא ליפן, עבור ייצוא לסין ועבור ייצוא לניו-זילנד. חוק מקור קובע מה האחוז של מוצר שחייב להיות מיוצר במדינות חברות להסכם סחר כדי שההסכם יחול עליו – נעליים לדוגמה שמיוצרות בארה״ב ורק האריזה שלהן בוויטנאם אינן נהנות מהסכם הסחר החופשי של ASEAN עם יפן או סין.

RCEP לוקח את הסכמי הסחר החופשי הקיימים של ASEAN – עם סין, עם יפן, עם ניו-זילנד – ומאחד אותם להסכם אחד, עם חוק מקור אחד וסט אחד של מכסים. המשמעות היא שעוד לפני החתימה על RCEP, כ-83% מהסחר שמכוסה תחת ההסכם החדש כבר היה מכוסה תחת הסכמי סחר אחרים [מקור]. שיעורי המכס ש-RCEP יוריד היו כבר נמוכים לפניו.

RCEP גם אינו מוסיף משהו משמעותי על הסכמי הסחר הקיימים, לא מרחיב אותם ונתפס כהסכם שטחי לעומת הסכם הסחר החדש שממשל טראמפ העביר עם מקסיקו וקנדה, ה-USMCA. RCEP לא עוסק בסוגיות של חברות ממשלתיות וסבסוד ממשלתי, לא עוסק בתנאי עבודה ותנאים סביבתיים ולא ברור עד כמה הוא יקל על השקעות והתעשייה הדיגיטאלית באזור [מקור]. ברור למה הוא לא נוגע בחברות ממשלתיות וסבסוד – סין לעולם לא הייתה מסכימה לוותר עליהם. אולם אם הסינים יכולים להמשיך בהתערבות ממשלתית רחבה בכלכלה המשמעות היא שהם יוכלו לשלוט בסחר שלהם גם ללא העלאה של מכסים – מה שאומר ש-RCEP לא באמת פותח את סין לסחר בינלאומי חופשי, והוא יחייב את המדינות הסוחרות עמה להיזהר מהצפה שלהן בתוצרת סינית – סיכון שרק גדל עם התוכנית של בייג׳ין לסירקולציה כפולה וחיזוק סקטור הייצוא שלה [ראו כאן].

למה אז המדינות השונות חתמו על RCEP מלכתחילה? למדינות ASEAN יש כבר הסכם סחר חופשי עם הסינים, והן אינן מהססות להשתמש בכלים של פיחות מלאכותי במטבע והתערבות ממשלתית בשביל להגן על התעשייה המקומית בדומה לסינים. השינוי המשמעותי ב-RCEP הוא עבור דרום קוריאה ויפן, שיראו את סין מורידה מכסים על רוב הייצוא שלהן אליה – מה שאמור לתרום לצמיחה הכלכלית של שתיהן. בזמן שהיפנים לא יוכלו לחסום ייצוא סיני אליהם באמצעות מכסים, הם חתומים על הסכם עם אוסטרליה והודו על ״חיזוק קווי האספקה״ שלהם, הסכם שרשמית קורא לגיוון שרשרות האספקה של יפן ולא רשמית מכוון להקטין את התלות בסין [מקור]. יפן כנראה תחפש לאזן את סין מתוך גוש הסחר החדש, אם ע״י הוספה של חוקים בנוגע לחברות ממשלתיות, תקנות בנוגע לסבסוד ממשלתי, פיחות מלאכותי של המטבע, העברת טכנולוגיה בכפייה והדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות.

הודות לעובדה שחוק המקור החדש ב-RCEP הוא צנוע יחסית – רק 40% מהערך של מוצר חייב להיות מיוצר בתוך אזור הסחר כדי להנות ממיסים נמוכים [מקור] – יפן תוכל להיות השער לחברות הודיות, אמריקניות ואירופיות שירצו לייצא למזרח אסיה. כל שהן יצטרכו לעשות הוא לשלב את יפן בשרשרת האספקה שלהן בשביל לייצא לאזור. לחילופין הן יחפשו לשלב מדינות כמו וויטנאם או אינדונזיה בשרשרות הייצור שלהן.

זה ש-RCEP לא כולל את ארה״ב לא צריך להפתיע אותנו, בהתחשב בעובדה שממשל טראמפ היה סקפטי בנוגע להסכמי סחר רבי-משתתפים ויצא מהסכם ה-TPP שממשל אובמה קידם. עוד לפני RCEP מדינות מזרח אסיה הטילו מסים גבוהים יותר על תוצרת אמריקנית מאשר סינית, והחזיקו בעודף סחר גדול יותר מול ארה״ב מאשר מול סין.

המשמעות היא שאין כאן שינוי ממש בקשרים הכלכלים של סין עם מדינות האזור – הן סחרו באופן אינטנסיבי עם סין עוד לפני RCEP, עם ארה״ב משחקת בעיקר תפקיד של יעד ייצוא עבור מזרח אסיה ולא שותף סחר הנהנה מתנאים שווים לאלו של סין. אולם הפעילות הכלכלית שלהן עם סין לא אומרת שהן מקבלות את ההגמוניה של סין, או אפילו שהן יפסיקו להתנגד לאגרסיביות הסינית במזרח אסיה.

יפן ואוסטרליה לדוגמה, שתי חברות ב-RCEP, השתתפו, באותו יום בו נחתם ההסכם, בתרגיל הימי מלבר (Malabar) באוקיינוס ההודי, שכלל גם את ארה״ב והודו. כלומר שתי המדינות התאמנו ביחד עם נושאות מטוסים אמריקניות והודיות כיצד לפעול צבאית נגד סין, בעודן חותמות על הסכם סחר שכולל גם אותה.

או וויטנאם – מדינה שיש לה היסטוריה בת מאות שנים של התנגדות לסין, שפועלת באגרסיביות נגד הסינים בים סין הדרומי ורק לאחרונה חתמה על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם יפן מול סין [מקור] – היא גם מדינה שסין היא שותף הסחר הכי חשוב שלה [מקור].

הטעות שלנו היא לחשוב שרק מפני ששתי מדינות סוחרות זו עם זו הן ידידות, או שמפני שאחת מהן היא גדולה יותר הרי שהשנייה בהכרח נכנסת תחת תחום ההשפעה שלה. מדינות יכולות לנהל יריבות אסטרטגית, צבאית, ולהמשיך לסחור זו עם זו. כפי שאני חוזר ואומר בסדרה ״פוסט אימפריום״ [ראו כאן] – סחר לא מביא שלום. RCEP לא משנה דבר מבחינת היחס של יפן, אוסטרליה, וויטנאם, אינדונזיה והפיליפינים לאגרסיביות הסינית באזור. RCEP אינו הסכם שהובל ע״י סין והוא לא משנה בצורה משמעותית את המבנה הכלכלי באזור – הוא בסה״כ מקל על היכולת של שרשרות אספקה לפעול בו.

יש כן משמעות ל-RCEP ליחסים של מדינות דרום מזרח אסיה לארה״ב – מדינות ASEAN רוצות שארה״ב תהיה אגרסיבית עם סין בעוד הן ממשיכות לסחור עמה. עם ארה״ב מחוץ להסכם, שיעור מס גבוה שיצרנים אמריקנים סובלים ממנו, וושינגטון תצפה ש-ASEAN תציע תנאי סחר טובים יותר בתמורה למטריה הצבאית של ארה״ב. זה לא יקרה היום, זה כנראה לא יקרה תחת ממשל ביידן, אך ארה״ב תדרוש ממדינות ASEAN הסכם סחר אם הן רוצות ציוד צבאי מתקדם ונוכחות אמריקנית אצלן כהגנה מפני הסינים. הימים בהם ארה״ב לא ציפתה לתשלום על שירותיה עברו – ו-RCEP רק מחזק את הקולות שירצו הטבות מ-ASEAN בתמורה להגנה מסין.

מי ניצח בנגורנו-קרבאך?

וממרחב הסחר המורכב של מזרח אסיה למרחב הגיאופוליטי הלא פחות מורכב של הקווקז ולשאלה שכולם שואלים: מי ניצח בסכסוך בנגורנו-קרבאך? רוסיה או טורקיה?

גיאופוליטית הניצחון הוא של רוסיה. בהתאם להסכם שביתת הנשק בין ארמניה לאזרבייג׳ן הרוסים יציבו כוחות שלום בנגורנו קרבך, ישלטו במסדרון שיקשר בין הטריטוריה לארמניה וישלטו גם במסדרון שיחבר בין אזרבייג׳ן והמובלעת שלה ליד הגבול עם טורקיה [מקור]. מדובר בכ-2,000 חיילים רוסים, שיגיעו ביחד עם כלי רכב משוריינים, טנקים ואפשר וגם מסוקים – כוח בסדר גודל של מספר גדודים, שישלוט בשני עורקים חשובים של אזרבייג׳ן וארמניה. לפי הסכם שביתת הנשק הכוח יהיה שם למשך 5 שנים, ולאחר מכן שהותו תוארך כל 5 שנים באופן אוטומטי אלא אם אזרבייג׳ן או ארמניה יביעו התנגדות 6 חודשים מראש. לא סביר שזה יקרה, מה שאומר שהרוסים הם שם כדי להישאר.

בנוסף, הכוח הרוסי יצפה על קווי הגז והנפט ההולכים מהים הכספי לאיחוד האירופי. כך הרוסים שומרים על השפעה משמעותית בדרום הקווקז, ומאיימים על כל החלק הכספי של ״מסדרון הגז הדרומי״ של האיחוד האירופי – מה שמותיר את הגז במזרח הים התיכון כמקור היחיד לאירופה שעדיין לא נמצא תחת שליטה או איום רוסי.

הרוסים גם הצליחו למנוע את ההשתתפות של הטורקים בכוח שמירת השלום – חיילים טורקים לא יוצבו ביחד עם חיילים רוסים בנגורנו קרבך, למעט כוח צבאי מצומצם שישמש כמשקיף ביחד עם הרוסים למעקב אחר הפסקת האש. הטורקים חוגגים את הדבר כניצחון אסטרטגי והתרחבות מזרחה שלהם – אך בעצם הדבר היחיד שהשתנה הוא שהרוסים כעת מחזיקים כוחות צבא בשטחה הריבוני של אזרבייג׳ן והטורקים יוכלו לצפות עליהם (סוג של).

אולם הטורקים אינם יוצאים בידיים ריקות מהסכסוך. בזמן שהם לא הצליחו לשפר את העמדה האסטרטגית שלהם בדרום הקווקז ולחדור לאזור ההשפעה של רוסיה, השימוש ההרסני שהאזרים עשו במל״טים טורקים וישראלים והייעוץ צבאי של טורקיה מעלה עכשיו את קרנה של טורקיה בשוק הנשק העולמי [מקור], ומעורר חששות בקרב מתכננים צבאיים במערב [מקור].

מה קרה בנגורנו-קרבך שהוא כל-כך משמעותי? הציפייה הייתה, ואני הייתי שותף לה, שהאזרים יתקשו לבצע תמרון קרקעי רחב עקב איכות כוח אדם נמוכה והתוואי ההררי של החבל, ולכן לא יצליחו לכבוש חלקים רחבים ממנו למעט הדרום. האזרים הוכיחו שהציפייה הזו לא נכונה, מפני שהיא לא רלוונטית: הם הצליחו לכבוש שטחים רחבים לא ע״י תמרון קרקעי רחב, אלא ע״י כרסום של הכוחות הארמנים.

תחילה האזרים השתמשו במל״טים מתאבדים ישראלים בשביל לחסל את סוללות הנ״מ של ארמניה באזור. אחרי שהסוללות חוסלו והשמיים נפתחו, הם השתמשו במל״טים כדי לאתר את כוחות האויב ולכוון אש קונבנציונאלית נגדם – פצצות מרגמה, ארטילריה וטילים. האזרים כתשו את עמדות האויב באמצעות הנחייה של המל״טים, ואז המשיכו לפגיעה בכוחות העתודה שהיו מסביב לעמדות. לאחר שכוחות האויב הוכו, הם יכלו לחדור ולכבוש את השטח. אזורים הררים התגלו כמלכודות מוות – משום שיש רק מספר נקודות גישה מצומצמות, מל״טים יכלו לאתר בקלות תנועת כוחות ולכוון אש אריטלריה נגדם. האזרים פשוט כתשו את הארמנים לאט, משתמשים במל״טים בעיקר בשביל להנחות ירי קונבנציונאלי ולא בשביל תקיפת מטרות.

מה המשמעות של כל זה עבור צבאות אחרים? רוב הצבאות המערביים, במיוחד צבאות אירופים, אינם מחזיקים ביכולות לשבש את האות של מל״טים למעט לטווח קצר ואינם מחזיקים במערכות נ״מ שיכולות ללוות כוחות קרקע נעים ולחסל מטרות איטיות וקטנות כמו מל״טים ומזל״טים. השילוב של מל״טים וכוח ארטילרי הוכח כקטלני, גם כאשר הצד המותקף החזיק בעמדה גיאוגרפית עדיפה וכוח אדם מיומן יותר.

המלחמה בנגורנו-קרבך לכן תחזק ארבע תהליכים:

1) היא תחזק את ההתחמשות של צבאות במל״טים, שראו את האפקטיביות שלהם במלחמה. זו תהיה הזדמנות ליצרנים ישראלים וטורקים.

2) צבאות ירצו לפתח משבשים ארוכי טווח, או לחילופין משבשים ניידים שיכולים לנוע עם הכוחות. כיום רק לצרפת וגרמניה יש יכולת שיבוש קצרת טווח של מל״טים מכל צבאות אירופה [מקור].

3) הצורך בפיתוח של מערכות נגד מל״טים ומזל״טים הפך עוד יותר ברור עם הניצחון האזרי בנגורנו-קרבך.

4) הפיתוח של מערכות לשיבוש אותות תעודד את הפיתוח של מל״טים אוטונומיים, כאלה שלא תלויים באות מיחידת בקרה רחוקה ויכולים לאתר ולתקוף מטרות באופן עצמאי. מל״טים כאלה יהיו חשובים בשביל איתור והשמדת משבשים.

כדאי גם להגיד מילה על צרפת והאיחוד האירופי בהקשר של נגורנו קרבך: רוסיה הביאה להסכם שביתת נשק והציבה כוחות שלום מבלי להתייעץ פעם אחת עם בריסל או פריז. הקווקז הוא אזור אסטרטגי לביטחון אירופה, וחוסר היכולת שלה להשפיע כהוא זה על איך יסתיים הסכסוך ואיך הסיום הזה יראה מוכיחים שוב שיש עוד מרחק גדול בין הדיבורים הצרפתיים ״על אירופה ככוח גיאופוליטי״ ובין המציאות בפועל.

מדענים מתים ואתיופים כובשים

ושתי נקודות קצרות לפני סיום: ביום ראשון, ה-29.11, אבי אחמד הודיע שכוחות צבא אתיופיה הצליחו לכבוש את מקלה, בירת תיגראי. כעת עם כיבוש הבירה הצבא עובר לשלב השני של המלחמה: לכידת ההנהגה הבכירה של התיגרים. לא סביר שהצבא יצליח ללכוד אותם במהירות, והוא כעת עובר ממצב של פלישה למצב של החזקת השטח. צפוי שנראה דיווחים על התקפות גרילה נגד הצבא, וניסיון של אדיס אבבה למנות הנהגה אלטרנטיבית לתיגראי.

שנית, בסוף השבוע האחרון נהרג אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחזדן פח׳ריזאדה בהתנקשות, שיש מי שמאשים את המוסד בה. בהנחה וזה אכן המוסד, הסבר סביר אחד הוא שממשל טראמפ נתן אור ירוק לירושלים להתחיל להוציא חיסולים בהתאם לבנק המטרות שלה באיראן, במטרה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית לפני כניסתו של ביידן. במקרה כזה כנראה שמוחזדן לא יהיה האיראני האחרון לפגוש את בוראו בשבועות הקרובים.




פלג 41: מלחמה באתיופיה

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בפרק הקודם על החשיבות של מזרח אפריקה בעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט [ראו כאן]. עכשיו עם הבנה טובה של למה אמור להיות לנו אכפת מה קורה במזרח אפריקה, אנו יכולים להתמקד במלחמה המתרחשת כעת בצפון אתיופיה, בין הממשל המרכזי בראשות ד״ר אבי אחמד והחזית העממית לשחרור תיגראי (Tigray People’s Liberation Front, TPLF).

אם תאמינו לתקשורת העולמית, אתיופיה נמצאת על סף מלחמת אזרחים. בפרק היום אני רוצה לא רק להוריד את סף הפאניקה, אלא גם להסביר למה המלחמה הזו יכולה להיות דבר טוב עבור אתיופיה: אם אבי אחמד יצליח להביס את החזית לשחרור תיגראי, הוא יעשה צעד חשוב בדרך לייצוב המדינה פוליטית ולשגשוג הכלכלי שלה. אם אבי יצליח במלחמה שלו, אתיופיה תהפוך מהר מאוד ליעד מבוקש להשקעה ותהיה המנוע שיניע את הצמיחה בכל מזרח אפריקה. יש כמובן סיכונים במלחמה הזו, כמו בכל מלחמה, אך התנאים כרגע נראים דווקא לטובתו של אבי. למה? ומה התרחישים האפשריים? הכול בניתוח היום.

סיכום האירועים עד כאן

בואו ונתחיל מסקירה קצרה להבין איך בדיוק הגענו למלחמה הזו, מי השחקנים המעורבים ומה האינטרסים שלהם. הסכסוך הנוכחי תחילתו ב-1994, כשאתיופיה סיימה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה כ-20 שנה נגד החונטה הקומוניסטית ששלטה במדינה. החזית לשחרור תיגראי הפילה את החונטה והקימה קואליציית שלטון חדשה באתיופיה, החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית. החזית הייתה קואליציה בין מספר מפלגות אתניות: החזית לשחרור תיגראי, ארגון האורומו העממי-דמוקרטי, התנועה הלאומית-דמוקרטית האמהרית והחזית הדמוקרטית העממית הדרום אתיופית.

אתיופיה אינה מדינה של קבוצה אתנית אחת, ואתיופים אינם קבוצה אתנית. אוכלוסיית אתיופיה מורכבת מכ-70 קבוצות אתניות, כשהגדולות שבהם הם האורומו, המהווים כ-34% מהאוכלוסייה, האמהרים המהווים כ-27% והתיגרים המהווים כ-6% ממנה. בנוסף להם ישנו גם מיעוט סומלי במזרח המדינה המהווה כ-6% מהאוכלוסייה ושאר האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים המפוזרים במדינה כולה.

לאחר מלחמת האזרחים נגד החונטה, התיגרים, ביחד עם המפלגות האתניות האחרות, שינו את מבנה המדינה לכזה של פדרציה אתנית [מקור]. בניגוד לפדרציה בגרמניה או בארה״ב לדוגמה, המדינות בפדרציה האתיופית מבוססות על קבוצות אתניות וזהויות אתניות, כשכל מדינה לפי החוקה זוכה לאוטונומיה רבה מול הממשל המרכזי ויכולה, אם תרצה בכך, להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית. המטרה לכאורה של המבנה הזה היא להבטיח שמצב בו השלטון המרכזי מנסה להשתלט על הקבוצות השונות לא יחזור על עצמו.

אולם בעוד שהחוקה האתיופית דיברה על דמוקרטיה וחופש בחירה, בפועל החזית לשחרור תיגראי שלטה ביד רמה במדינה, רודפת את האופוזיציה, מבטלת את תוצאות הבחירות כשלא היו נוחות לה ומשתלטת על אדמות וכלכלת המדינה [מקור]. במשך כ-20 שנה, בין 1994 ל-2018, הדמוקרטיה באתיופיה והמערכת הפדראלית היו מילים מתות ותו לא – מפגינים נורו ברחובות, מתנגדי אופוזיציה עונו בבתי ככלא סודיים, שטחים של קבוצות אתניות נלקחו ע״י הממשל המרכזי והוחכרו לתאגידים בינלאומיים [מקור].

החזית לשחרור תיגראי הייתה יכולה לשלוט במדינה, למרות שהתיגרים מהווים רק כ-6% מהאוכלוסייה, הודות למבנה האתני: ע״י קביעת בסיס חלוקת הכוח הפוליטי על קווים אתניים, התיגרים ביטלו את יתרון הגודל של בני אורומו והאמהרים, המהווים ביחד כ-60% מהאוכלוסייה. התיגרים דאגו שראשי המודיעין והצבא יהיו תיגרים, וכמוהם גם שראש הממשלה יהיה שייך לקבוצה. במשך כ-20 שנה התיגרים שלטו בפועל במדינה הרב-אתנית, גם אם על הנייר היא הייתה אמורה להישלט בשיתוף פעולה בין הקבוצות.

אולם כל זה השתנה ב-2018, כשלראשונה מונה לראשות הממשלה בן אורומו – ד״ר אבי אחמד. השינוי לא נעשה מרצונה הטוב של החזית לשחרור תיגראי, אלא מכורח הנסיבות: בנובמבר 2015 פרצו הפגנות אצל בני האורומו, בתגובה לתוכניות להרחיב את הבירה אדיס אבבה ולקחת שטחים מהם לטובת הבירה [מקור]. הבירה אינה חלק מאף מדינה אתנית באתיופיה, ונתפסה אז כסמל לשלטון התיגרים במדינה. השלטון המרכזי הגיב באלימות להפגנות, אולם במקום לדכא אותן הוא רק הרחיב את גל ההפגנות גם לאמהרים. בין נובמבר 2015 לפברואר 2018 אתיופיה נכנסה לסערה של הפגנות, מהומות ודיכוי ממשלתי, עם הכרזה על מצב חירום במדינה באוקטובר 2016, חסימת האינטרנט ועוצר באזורים שונים באתיופיה.

מבינים שהמצב אינו עומד להשתפר ללא איזו מחווה למפגינים, בפברואר 2018 התפטר – יש אומרים פוטר – ראש הממשלה דֶסָלֶן ובאפריל 2018 מונה ד״ר אבי אחמד, ראש ארגון האורומו העממי-דמוקרטי. עם מינוי אבי הבטיח רפורמות משמעותיות במדינה, כלכליות ופוליטיות, הודיע על הסרת החסימות על האינטרנט, שחרור אלפי אסירים פוליטיים והזמנת קבוצות אופוזיציה שנאלצו לגלות מאתיופיה לשוב אליה ולהשתתף בדיאלוג הלאומי החדש שירפא את הקרעים בחברה האתיופית. בניגוד לחזית לשחרור תיגראי, אבי מאמין לא במדינה פדראלית אתנית, כי אם במדינה פדראלית אזרחית, כזו בה הדגש אינו על הזהות האתנית אלא זכויות אזרח ואינטרסים כלכליים [מקור]. בפדרציה כזו באופן טבעי הכוח הפוליטי יעבור לאורומו ולאמהרים, הרוב במדינה, והתיגרים ידחקו הצידה כמיעוט. נראה אבל שאבי כבר עכשיו דוחק אותם הצידה.

במהלך השנתיים האחרונות במסגרת הרפורמות שלו אבי הסיר בכירים תיגרים במערכת הביטחון, בכלכלה ובפוליטיקה, ומינה במקומם נאמנים מבני האורומו והאמהרים [מקור]. הוא התחיל בצעדים להפרטה של חברות ממשלתיות שהיו בשליטת בכירים תיגרים והוא פירק את קואליצית השלטון האתנית, מקים במקומה את מפלגת השגשוג [מקור]. החזית לשחרור תיגראי החרימה את המפלגה החדשה והצטרפה לאופוזיציה, ניסתה להפיל את הממשלה וללא הצלחה.

היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה השנה כשהבחירות שתוכננו למאי 2020 נדחו עד הודעה חדשה ע״י ועידת הבחירות המרכזית בעקבות הקורונה. משום שהמנדט של ממשלתו של אבי היה אמור להסתיים באוקטובר 2020, הפרלמנט אישר – כלומר מפלגת השגשוג אישרה ע״י הרוב שלה בפרלמנט – את הארכת מנדט הממשלה ונתן לה להחליט מתי יתקיימו הבחירות החדשות [מקור]. התיגרים האשימו את אבי במחטף פוליטי והודיעו שהם יערכו את הבחירות האזוריות שלהם בניגוד להנחיות הממשלה, מקיימים בחירות במדינת תיגראי בספטמבר 2020, בחירות בהן החזית לשחרור עממי זכתה ביותר מ-95% מהקולות ומפלגת השגשוג לא יכלה להתמודד [מקור]. אבי השיב לצעד הזה בהחרמת הממשלה המקומית החדשה של תיגראי וצמצום דרסטי בתקציבים המועברים אליה. הממשלה המקומית בתגובה הודיעה שהיא אינה מכירה עוד בממשלת אבי כממשלה החוקית של אתיופיה, ושהיא שוקלת אם להכריז עצמאות ממנה.

הקש ששבר את גב הגמל היה מתקפה בתחילת נובמבר של כוחות תיגרים על בסיס של צבא אתיופיה במדינה. בתגובה אבי הכריז ב-4 בנובמבר שקו אדום נחצה ושהממשל הפדראלי יפלוש לתיגראי בשביל להביא אותה לסדר, יעצור בכירים בממשלת תיגראי ובחזית לשחרור תיגראי ויסיים את הניסיון לחתור מתחת לאחדותה של המדינה האתיופית [מקור]. מצב חירום הוכרז בצפון המדינה ותיגראי נותקה לחלוטין מהעולם החיצוני עם החשכה תקשורתית מוחלטת. משום ההחשכה התקשורתית אנו לא יודעים מה בדיוק קורה בימים אלה, מה מספר ההרוגים בשני הצדדים והאם הממשל אכן מצליח להתקדם לעבר עיר הבירה האזורית מֶקֶלֶה (Mekelle) וללכידת אותם 64 בכירים שבהם הוא רואה כמנהיגים של ההתקוממות נגדו.

שלוש רמות של קונפליקט

המעניין בנוגע למלחמה בין שני הצדדים שהקונפליקט ביניהם מתנהל בשלוש רמות שונות, ובעוד הסיקור התקשורתי מתמקד ברמה אחת או שתיים, הוא לא מתייחס לכל השלוש. כדאי לרגע להתבונן באותן שלוש רמות בשביל להבין טוב יותר על מה בעצם אבי והתיגרים נלחמים.

הרמה הראשונה היא רמת האירועים בפועל, רמת ההחלטות בפועל שנעשו ע״י הצדדים. ברמה הזו הקונפליקט הוא על ההחלטה של התיגרים לקיים בחירות בניגוד לדעתו של הממשל המרכזי והחלטתו של הממשל המרכזי להאריך את המנדט שלו מבלי לקבוע תאריך החלטי לבחירות. ברמה הזו הקונפליקט הוא בין ממשל מרכזי שמעוניין לאכוף את סמכותו ובין ממשל מקומי שאינו מכיר בו – מצב קלאסי בפדרציות או מדינות עם קבוצות רבות ללא זהות לאומית חזקה. כפי שממשלת ספרד פעלה בחריפות נגד ניסיון הכרזת העצמאות של קטלוניה [ראו כאן], כן אדיס אבבה פועלת נגד ניסיון העצמאות של מדינת טיגראי.

ברמה השנייה, רמת המבנה הפוליטי, הקונפליקט בין אבי לתיגרים הוא הקונפליקט בין פדרציה לאומית-אזרחית ובין פדרציה אתנית, או אפילו בין פדרציה בה השלטון המרכזי הוא דומיננטי ובין פדרציה בה השלטון המקומי הוא הדומיננטי.

החזון של אבי לפדרציה לאומית הוא חזון שמעוניין לראות זהות לאומית אתיופית שהיא עליונה על פני הזהויות האתניות השונות, גם אם היא מכילה אותן כחלק מזהותה. הזהות הלאומית האתיופית תקושר לממשל המרכזי באדיס אבבה, והפיכת הזהות הלאומית לעליונה על הזהויות האתניות הנפרדות משמעותה הון פוליטי רב לשלטון המרכזי לעשות את מה שהוא רואה כטוב עבור כל אתיופיה, גם על חשבון הממשלים האתניים המקומיים.

כל עוד אתיופיה היא פדרציה אתנית, באופן טבעי קבוצות אתניות שונות ימשכו בכיוונים שונים את המדיניות הלאומית ויתחרו זו עם זו על גישה למשאבי המדינה ותקציביה. תחת שליטתם של התיגרים המדיניות הלאומית העדיפה אותם, והדבר לא ישתנה אם ישלטו לפתע האמהרים או בני האורומו. כל עוד המבנה הפוליטי מבוסס על קווים אתניים, לא תהיה זהות אתיופית על-אתנית שתתגבר על התחרות לכוח בין הקבוצות ותהיה מסוגלת לקדם אג׳נדה שתטיב עם כל אתיופיה, לא רק עם קבוצה כזו או אחרת.

אם החזון הפדראלי של אבי יתממש, ואת התחרות האתנית הפנימית תחליף עבודה משותפת לבנייתה של אתיופיה, יהיה מדובר בצעד חשוב בקידום המצב הכלכלי והיציבות הפוליטית בכל מזרח אפריקה ובקרן אפריקה בפרט. אתיופיה היא ייחודית מבין מדינות מזרח אפריקה בפוטנציאל שלה להקים סקטור ייצור קל משגשג שיכול להתחרות עם מדינות כמו סין, הודו ומקסיקו [מקור]. הודות לאוכלוסייה של 110 מיליון בני אדם, רובם צעירים, יש לאתיופיה כוח עבודה זול שיוכל לקלוט ייצור ממזרח אסיה, שם עלויות העבודה מתייקרות ככל שהאוכלוסייה מזדקנת.

אתיופיה גם ממוקמת גיאוגרפית במרכז של מזרח אפריקה, גובלת בסודן, דרום סודן, אריתריאה, סומליה וקניה, וללא גישה משלה לים. הדרך היחידה בשביל אתיופיה לייצא לשווקים העולמיים היא דרך מדינות מזרח אפריקה הגובלות בה, מה שאומר: א׳ שכל צמיחה כלכלית באתיופיה תתורגם לצמיחה כלכלית בשכנותיה, שיראו השקעה בתשתיות הלוגיסטיקה שלהן ומכסים על סחורה אתיופית שתעבור לשטחן; ב׳ לאתיופיה יש אינטרס אסטרטגי ברור ביציבות מזרח אפריקה בשביל לאפשר את ייצוא הסחורות שלה ולמנוע זליגה של פליטים וחמושים ממוקדי סכסוך אליה. אתיופיה היא המדינה השנייה בגודלה באפריקה אחרי ניגריה, היא מחזיקה בצבא גדול ומאומן, והיא יכולה בהחלט לתרום ליציבות של האזור ע״י שיתופי פעולה ביטחוניים, שליחת כוחות שלום ועזרה לממשלות המתמודדות עם משברים מקומיים. כוחות אתיופיים כבר היום מהווים מרכיב חשוב במשימת השלום של האיחוד האפריקני בסומליה [מקור] ובמאבק בגורמי טרור במזרח אפריקה. החזון הפדראלי של אבי יכול להביא שלום ושגשוג לא רק לאתיופיה עצמה, אלא לאזור כולו.

ברמה השלישית, אחרי רמת ההחלטות והמבנה הפדראלי, נמצאת שאלה בסיסית: מי בעצם מחזיק או צריך להחזיק בכוח במדינה? ברמה הזו הקונפליקט בין אבי לתיגרים הוא מעבר לקונפליקט אידיאולוגי או חוקי או חוקתי – הוא פשוט המאבק לכוח שקיים בין כל שני צדדים בעולם, ועכשיו מנוהל בצורה אלימה דרך מלחמה. התיגרים היו במרכז הכוח של אתיופיה – עכשיו הם לא. הם החזיקו בתקציבים, הם ניתבו את הסיוע הבינלאומי למדינה, הם שלטו באדמות ובתאגידים הממשלתיים – עכשיו הם לא. המבנה הפדראלי האתני שמר את כוחם, והקונפליקט עם אבי מסביב לשאלת הבחירות הוא רק דרך לערער את סמכותו ולהביא את התיגרים למטרתם הסופית – לשוב להיות מרכז הכוח של המדינה.

מנקודת המבט הזו המאבק בין התיגרים לאבי הופך להרבה יותר ברור מבחינת ההתנהלות שלו: הרי ברור היה לתיגרים שעריכת בחירות בספטמבר בניגוד להחלטת הממשל המרכזי תביא אותו להחרים את הבחירות ולצמצם את התקציבים אליהם. גם ברור היה שתקיפת בסיס צבאי של צבא אתיופיה יביא את אבי לתקוף אותם. למה לעשות זאת מלכתחילה? רק אם התיגרים רצו להביא את אבי לפלוש אליהם.

חשבו על זה: התיגרים ראו בשנתיים האחרונות איך אבי מוציא אותם מכל מוקדי הכוח המסורתיים שלהם במדינה. יש טענות שבשנתיים האלה הם עמדו מאחורי רבות מהתקריות של אלימות בין עדתית באתיופיה, מנסים לערער את שלטונו של אבי ולעצור את הרפורמות שלו [מקור]. מבינים שאבי לא מתכוון לעצור, התיגרים קיוו שהבחירות יביאו את אדיס אבבה לפעול נגדם צבאית – כשזה לא קרה, הם תקפו בסיס צבאי והביאו את אבי סוף-סוף להכריז מלחמה עליהם.

עם הכרזת המלחמה המאבק הפוליטי בין הצדדים עבר מלהתנהל בתוך המערכת הפוליטית להתנהלות בשדה הקרב. זה שיעור חשוב ללמוד ולזכור, שיעור שלצערי ישראל לא מצטיינת בו אך התיגרים מיישמים אותו כעת באופן מדהים: המלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, כלומר מלחמה אינה איזו פעולה שמנותקת מהפוליטיקה, אלא המשך של הפוליטיקה המתנהלת בשדה הקרב במקום בעמדות ההצבעה ובבניין הפרלמנט. אם התיגרים ינצחו את אבי בשדה הקרב, הם יפגעו בו פוליטית ויגדילו את הסיכויים שלהם להקים מחדש קואליצית שלטון שתדיח אותו. אם הם יפסידו, אבי יזכה להון פוליטי רב שיוכל להשתמש בו בבחירות של 2021 ולהשיג את החזון הפדראלי שלו. לא מסוגלים לנצח את אבי בתוך המערכת הפוליטית של אתיופיה, התיגרים פנו לנסות ולנצח את המאבק בשדה הקרב.

עתיד המלחמה

אם הניתוח נכון, ויש כאן התמודדות בין התיגרים לאבי על השליטה במדינה, הרי שלכל אחד מהצדדים יש מטרות שונות: המטרה של אבי תהיה לעצור את חברי הנהגת החזית לשחרור תיגראי וממשלת תיגראי כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות מוות של אזרחים. אם הוא רוצה להגדיל את הונו הפוליטי ולנטרל את היריב הכי גדול שלו לחזון הפדראלי הלאומי, הוא יהיה חייב להבטיח שלא נעשים מעשי טבח באוכלוסייה התיגרית ולהחזיר את השליטה הפדראלית במדינה.

מדובר באתגר לא פשוט משום שבנוסף לצבא אתיופיה הלאומי שפועל באזור, פועלות גם מליציות אמהריות. לאמהרים יש עוינות רבת שנים לתיגרים והם מעוניינים להחזיר לעצמם שטחים שהם רואים כשטחי אבות שנעקרו מהם וסופחו למדינת תיגראי תחת השלטון הקודם. ככל שהמערכה תארך, כך יגדל הסיכוי שאבי יאבד שליטה על המליציות, התעללות באזרחים תהפוך נפוצה יותר ויותר ומה שאדיס אבבה מנסה להציג כמאבק בפורעי חוק יתפס כמלחמה אתנית נגד התיגרים – ואם אדיס אבבה מוכנה להילחם נגד התיגרים, מה מבטיח שהיא לא תאבק גם נגד הקבוצות האחרות במדינה?

אם המטרה של אבי היא לתפוס כמה שיותר מהר את ההנהגה של התיגרים, לשמור על הלגיטימיות שלו ולהגדיל את ההון הפוליטי שלו לקראת הבחירות, שכרגע מתוכננות לחצי השני של 2021, המטרה של התיגרים תהיה להטביע את הצבא האתיופי בבוץ ולהפוך את המערכה המהירה למשימת שליטה בשטח, מה שיגדיל את התסכול בקרב הכוחות הכובשים, יעלה את הסיכוי למעשי טבח ויתיש את כוחה של אדיס אבבה.

הטופוגרפיה כאן עוזרת לתיגרים: מדינת תיגראי היא ברובה הררית, מה שיקל על לוחמת גרילה נגד הכוחות האתיופיים. התיגרים יוכלו להחביא את ההנהגה שלהם בהרים, מושכים את צבא אתיופיה לרדוף אחריהם ולאבד את היתרון הכמותי והאיכותי שלו מול התיגרים. הסוגיה המרכזית עבור התיגרים תהיה אז כיצד להשיג קווי אספקה שיוכלו לתמוך במלחמה ממושכת נגד צבא אתיופיה. הדבר יהיה תלוי במדינות שמסביב לאתיופיה, מדינות שנעסוק בהן בהמשך.

מה שקורה ברגעים אלה בשטח הוא שצבא אתיופיה ממהר לתפוס את הבירה האזורית של תיגראי מקלה, כשמליציות משתלטות ומאבטחות את העיירות בדרך. לפי דיווחים לא מאומתים יש קרבות בערים שצבא אתיופיה לכאורה אבטח [מקור], מה שאומר שגם אם הצבא יצליח לכבוש את מקלה, הוא יצטרך להתמודד עם התקפות על קווי האספקה שלו. ככל שכיבוש מקלה יתארך, כן הצבא יהפוך רגיש יותר להתקפות על קווי האספקה שלו.

ישנם שלושה תרחישים להמשך המלחמה:

בתרחיש האופטימי, צבא אתיופיה מצליח לכבוש במהירות את מקלה וללכוד את כל או רוב ההנהגה התיגרית שאבי סימן למעצר. ההצלחה של הצבא מפוררת את ההתנגדות התיגרית, החזית לשחרור תיגראי מתפרקת ואבי זוכה להון פוליטי רב עמו הוא מבטיח את ניצחון מפלגת השגשוג בבחירות 2021.

בתרחיש הריאלי, הלכידה של ההנהגה התיגרית מתארכת וכוחות צבא אתיופיה עוברים ממצב של פלישה למצב של כיבוש ואחזקת השטח. התיגרים מתחילים במלחמת גרילה נגדם ואדיס אבבה נאלצת להציב כוח קבוע בצפון. בהנחה ומקלה נכבשת, אבי ירצה להציב הנהגה תיגרית מתחרה להנהגה של חזית השחרור, בשביל ליצור פיצול פוליטי בקרב התיגרים. עם המצב בצפון המדינה מעורער אך מוכל, אתיופיה תמשיך ברפורמות הכלכליות שלה. אבי כנראה ינצח בבחירות, אך לא יהיה לו די הון פוליטי לרפורמות מקיפות.

בתרחיש הפסימי, צבא אתיופיה נכשל לכבוש את מקלה וסופג אבדות משמעותיות מצד התיגרים, שמצליחים לשמור על שלטונם. התבוסה של אדיס אבבה בצפון המדינה פוגעת קשות בתדמיתו של אבי, ומפלגת השגשוג מחליטה להיפטר ממנו. התבוסה גם מעודדת קבוצות אתניות נוספות באתיופיה להתקומם, והסכסוך בצפון הופך למלחמת אזרחים בכל המדינה. הרפורמות הכלכליות מבוטלות ומזרח אפריקה כולה הופכת לא יציבה כשפליטים וחמושים בורחים מאתיופיה למדינות אחרות, כמו סודן, סומליה וקניה.

רוב הסיקור התקשורתי של המלחמה מתמקד בתרחיש הפסימי, גם מפני שהוא יותר מעניין – זה הרבה יותר מעניין לדבר על מלחמת אזרחים משגשוג כלכלי – וגם משום העבר של אתיופיה המכיל מלחמת אזרחים וסכסוכים אתניים. חשוב אבל לזכור שלוש נקודות שבגללן אני מאמין שהתרחיש הסביר יותר הוא מלחמת גרילה ממושכת, אך לא התפרקות של המדינה האתיופית:

ראשית, התיגרים נמצאים בעמדה ייחודית כמי שמחזיקים בניסיון צבאי ובכוח צבאי שיכול להתמודד עם צבא אתיופיה. למדינת תיגראי יש מליציות פעילות [מקור], שמורכבות מחיילים ומפקדים תיגרים שהודחו מצבא אתיופיה ע״י אבי. לפי הכרזות של התיגרים הם הצליחו להשתלט על ציוד כבד של הפיקוד הצפוני של צבא אתיופיה במדינה, והשטח ההררי תומך בפעילות גרילה. אין עוד קבוצה אתנית עם ניסיון צבאי דומה.

שנית, רובן של הקבוצות סבלו תחת שלטון התיגרים – מה שאומר שגם אם הם לא מחבבים את אבי, אין להם סימפטיה לתיגרים ומאבקם. האמהרים ובני האורומו, שתי הקבוצות הגדולות באתיופיה, תמכו בעלייתו של אבי והחזון הפדראלי שלו ישרת אותם – אין להם סיבה להתקומם נגד ממשל שתומך בהם. להיפך – הם קרוב לוודאי יתמכו בהמשך המלחמה בצפון גם אם תתארך.

שלישית, ההתנהגות של מדינות מפתח בסכסוך – אריתריאה וסודן – מעידה שהן כרגע תומכות באדיס אבבה, ולו רק משום שאינן תומכות בתיגרים עצמם. מה הכוונה? בשביל להסביר את זה אנחנו צריכים להסביר את האינטרסים של השחקנים הזרים בסכסוך.

עיניים זרות

מדינת תיגראי נמצאת בצפון אתיופיה וגובלת באריתריאה בצפון וסודן במערב. משום שהיא לכודה יבשתית, הדרך היחידה של התיגרים להשיג אספקה למאבק ממושך בצבא אתיופיה היא רק דרך שתי המדינות האלו.

אריתריאה אינה אופציה ריאלית משום העוינות רבת השנים בינה ובין החזית לשחרור תיגראי. התיגרים הם שהובילו את המלחמה נגד אריתריאה כשזו נפרדה מאתיופיה ונשיא אריתריאה, אִיסָאיָס, ישמח לראות את אבי מביס את החזית לשחרור תיגראי. גם משום הסכם השלום שנחתם בין אריתריאה ואתיופיה והיחסים הקרובים בין המנהיגים, לא סביר שאריתריאה תעזור לתיגרים עם אספקה.

התיגרים כן ניסו, בתחילת הסכסוך, למשוך את האריתראים להצטרף למלחמה ע״י ירי טילים נגדם ב-11 בנובמבר [מקור]. הצטרפות של אריתריאה למלחמה תפגע באבי, שייתפס כמי שמשתף פעולה עם כוח זר נגד אתיופים, ותסבך את המצב הביטחוני ע״י הכנסת כוחות של אריתריאה לתוך אתיופיה. אולם נראה שאריתריאה מבינה את המשחק התיגרי וכרגע מסרבת להצטרף למאבק נגדם. סביר שכל עוד צבא אתיופיה ישמור על יתרון בסכסוך, אריתריאה תמנע מלשלוח את כוחותיה.

סודן לעומתה לכאורה  יותר מעוניינת לעזור לתיגרים או לכל הפחות להשתמש בעזרה לתיגרים כאיום נגד אדיס אבבה בשביל לסחוט ממנה וויתורים בנושאים כמו סכר התחייה או שטחים שסודן מחזיקה בהם ואתיופיה ראה בהם כשלה [מקור]. אולם מיד עם תחילת הקרבות סודן סגרה חלקים מהגבול עם תיגראי והציבה כ-6,000 חיילים בו [מקור] בשביל למנוע הברחות נשק ולשלוט על זרם הפליטים שמגיע אליה – כ-40 אלף בני אדם ברחו עד עתה מתיגראי לסודן והצפי הוא שאם הסכסוך יימשך המספר יגדל לכ-100 אלף [מקור].

הסודנים כנראה מבינים שתמיכה בתיגרים תיצור שלוש בעיות מרכזיות בשבילם: ראשית, ככל שהסכסוך ימשך, כן יגדל זרם הפליטים לתוך סודן. ככל שהוא יימשך ויתרבו הברחות הנשק, חלקן יזלגו לקבוצות טרור בסודן עצמה, מה שיסכן את יציבות המדינה. עדיף לסודן שהסכסוך באתיופיה יהיה קצר עד כמה שניתן.

שנית, אם הסודנים יתמכו בתיגרים ואבי ינצח, או אפילו אם התיגרים יצליחו להדיח אותו ולחזור לשלטון, חרטום או תפגע קשות ביחסים שלה עם אתיופיה, או שהיא לא תשיג שום יתרון. התיגרים אינם ידידים של הסודנים – תחת הממשל התיגרי אתיופיה החלה בהקמת סכר התחייה, ואין לתיגרים שום סיבה להיות יותר ידידותיים לחרטום אם יעלו שוב לשלטון. למה אם כך לסכן את היחסים הטובים עם אתיופיה, בשביל לא להרוויח כלום?

שלישית, סודן משחקת משחק איזון עדין בין מצרים ואתיופיה בשביל להבטיח את העצמאות האסטרטגית שלה. דיברנו בסקירה העולמית הקודמת שסודן כנראה תהפוך ידידותית יותר למצרים [ראו כאן], אך לא סביר שהיא תהפוך לבעלת ברית שלה מול אתיופיה. אם אתיופיה תתמוטט, סודן לא תוכל יותר לנהל איזון אסטרטגי בין שני הענקים האפריקאים ותהפוך תלויה במצרים. עדיף לה לסודן למנוע את התמוטטות המדינה האתיופית ולו בשביל העצמאות האסטרטגית שלה.

היופי בשביל סודן שהיא לא חייבת לעשות משהו באופן אקטיבי כדי לתמוך באדיס אבבה, רק להימנע מלתמוך בטיגרים. סודן רק צריכה לסגור את הגבול ולמנוע הברחת נשק ואספקה משטחה לעבר תיגראי – משהו שנעשה כבר במסגרת האכיפה בגבול. כל עוד אין יתרון ברור לתיגרים במערכה, לא סביר שסודן תאפשר העברת אספקה אליהם. ללא קווי אספקה, הסיכוי של התיגרים לנהל מערכה רבת שנים נגד אדיס אבבה הוא נמוך עד אפסי.

מי שכן תשמח להתערב בסכסוך וכנראה תחפש דרכים אקטיביות לתמוך בתיגרים היא מצרים. תמיכה בתיגרים תיתן מנוף לחץ לקהיר על אדיס אבבה במו״מ על סכר התחייה, כשהמצרים לא חייבים למוטט את אבי כדי להוציא ממנו וויתורים בתמורה להפסקת התמיכה בתיגרים. הבעיה של המצרים שאם סודן לא תסכים לתמוך בתיגרים, האפשרויות שלהם לתמוך בהם מוגבלות: הם יוכלו לבצע תרגילים צבאיים בסמוך לאתיופיה כמין איום מרומז, הם יוכלו לנסות ולהביא לחץ בינלאומי לטובת התיגרים והם אולי ינסו ללחוץ על סודן לפתוח נתיב הברחה לתיגראי – אך ללא גבול משותף עם אתיופיה, האפשרויות שלהם מוגבלות.

כמו המצרים, גם הטורקים קרוב לוודאי ישמחו למצוא דרך להתערב בסכסוך, אך לא לעזרת התיגרים כי אם לעזרתו של אבי. לטורקיה של ארדואן יחסים טובים עם אבי, הכוללים השקעות טורקיות באתיופיה ושיתופי פעולה בתחום הגז והמכרות [מקור]. ככל שהלכידה של ההנהגה התיגרית תארך, והלחימה נגד כוחות גרילה תעלה בעוד קורבנות, טורקיה תציע לאתיופיה פתרונות צבאיים בדמות מל״טים ויועצים. לטורקים יש ניסיון ארוך שנים בלחימה נגד קבוצות גרילה בהרים הודות למלחמה שלה עם הכורדים במזרח טורקיה, כך שהיא יכולה להציע ניסיון צבאי רלוונטי לאתיופים.

אם אדיס אבבה תסכים לקבל את העזרה זו כבר שאלה אחרת – אתיופיה שומרת בקנאות על העצמאות האסטרטגית שלה ע״י שמירה על קשרים טובים עם כל השחקנים באזור, בין השאר איחוד האמירויות, המחזיקה בסיס באריתריאה. אתיופיה תרצה להימנע מסיוע טורקי כל עוד היא יכולה, בשביל לא לסמן את עצמה בעיני האמירויות כחלק מהציר הטורקי.

מי שיכולות להיות המרוויחות הגדולות של הסכסוך באתיופיה הן רוסיה וסין, אך זה תלוי לא רק באיך הסכסוך יתקדם אלא גם בתגובה של ארה״ב אליו. ככל שארה״ב תגנה ותעצור סיוע לאתיופיה בעוון הפרת זכויות אדם בתיגראי, כן יווצר וואקום ביטחוני ודיפלומטי אותו רוסיה וסין יוכלו למלא. ככל שמשקיעים מערביים יברחו מאתיופיה, כן יגדל הוואקום הכלכלי שסין ורוסיה יוכלו למלא. כלומר, ככל שהסכסוך יימשך, ככל שמעשי זוועה יתחילו להופיע בתיגראי, כן יגדל הפוטנציאל להתערבות רוסית וסינית לטובת אדיס אבבה.

מה ההתערבות הזו תכיל? ראשית, השקעות בתשתיות ועסקים אתיופים, שיתקשו למצוא משקיעים מערביים שיחששו מהאלימות במדינה. שנית, תמיכה בציוד צבאי מתקדם שיעזור מול כוחות הגרילה התיגרים. שלישית, שיתופי פעולה ביטחוניים, דוגמת יועצים צבאיים ותרגילים משותפים. זה יהיה ניצחון אסטרטגי משמעותי למוסקבה ובייג׳ין אם הן יצליחו לקרב את אתיופיה אליהן. בתקווה ארה״ב תהיה מודעת לכך, ותמנע מלהפסיק את התמיכה שלה באדיס אבבה במקרה של התארכות הסכסוך.

המדינה הזרה שכנראה תפגע באופן הכי משמעותי מהתארכות של הסכסוך, למרות שהיא עצמה לא תהיה צד בו, היא סומליה. כוחות אתיופיים כפי שציינתי משמשים כחלק מכוחות שמירת השלום במדינה, שב-2021 תערוך בחירות העלולות לערער את המצב הפוליטי בה. יציאה של כוחות אתיופיים מסומליה תותיר וואקום ביטחוני בו יוכל לפעול ארגון א-שבאב, שינסה להוציא פיגועים לא רק בסומליה, אלא גם באתיופיה וקניה. אם אתם או יקירכם מתכננים טיסות עסקיות לאיזו משלוש המדינות האלו, מומלץ לצמצם אותן למינימום ההכרחי ב-2021 אם הסכסוך בצפון אתיופיה לא יסתיים וכוחות אתיופיים יצאו מסומליה.

איפה ישראל נמצאת בכל הסיפור? ירושלים שומרת על יחסים טובים עם אתיופיה, ואין לנו שום אינטרס לראות את אתיופיה או מזרח אפריקה הופכות בלתי יציבות – במצב כזה גורמי טרור יתחזקו, הגירה מהאזור תגבר והאיראנים עלולים להגדיל את השפעתם שוב. יחד עם זאת, האתגר שהצבא האתיופי יתמודד איתו עם לחימה בהרים ואיתור אישים ספציפיים בתוך האוכלוסייה הכללית נותנת הזדמנות לחברות ביטחוניות ישראליות שאולי מחפשות דריסת רגל באזור. אם יש לכם מוצר סייבר שמאפשר איתור ומעקב אחר אנשים, או שאתם מחזיקים ביכולות לאתר מבוקשים בשטחים קשים לגישה – כנראה שיהיה מישהו באדיס אבבה שיהיה מעוניין בשירותים שלכם.

סיכום

אתיופיה נמצאת במצב רגיש, אך היא עדיין לא נמצאת בקריסה. הסיכון למלחמת אזרחים קיים, אך סביר שנראה את אדיס אבבה משתלטת על מדינת תיגראי ומנהלת מלחמת התשה מול חזית השחרור, בעודה ממשיכה בפיתוח הכלכלי של המדינה. ההתנהגות של אריתריאה וסודן יקבעו האם המאמצים של אדיס אבבה יצליחו, והאם אתיופיה בסכנה של מלחמת אזרחים כוללת. אם אבי יצליח במשימתו להשתלט על תיגראי, אם הוא יצליח להביס את היריבים המרכזיים שלו לחזון הפדרציה הלאומית, אתיופיה תהיה בדרך להפוך לא רק למדינה יציבה ומשגשגת יותר, אלא גם בדרך להיות מעצמה אזורית במזרח אפריקה.




פלג 40: מזרח אפריקה והים האדום

להורדת הפרק – קישור.

ברגעים אלה ממש יש מלחמה בצפון אתיופיה. מטוסים מפציצים עמדות צבאיות, חיילים זורמים אל האזור, טילים מתעופפים לעבר מטרות אזרחיות וחפים מפשע נרצחים. יש חשיבות עצומה למה מתחולל ועלול להתחולל באתיופיה, אך ככל שחשבתי יותר על הניתוח של המלחמה, הבנתי שלפני שאנו באים לעסוק במה קורה באתיופיה עכשיו, אני חייב קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית וחשובה  – מה אכפת לנו?

כן, מלחמה בכל חלק בעולם היא טרגדיה. כן, מלחמה שעלולה להידרדר למלחמת אזרחים במדינה בת 110 מיליון בני אדם היא אסון הומניטרי שמחכה לקרות. אך המלחמה בצפון אתיופיה היא עוד מלחמה בשרשרת הבלתי פוסקת של מלחמות ומאבקים וטרגדיות במזרח אפריקה. היא מצטרפת למלחמת האזרחים שעדיין לא הסתיימה בסומליה, למלחמת אריתריאה-אתיופיה שבאה לסיומה רק ב-2018, למלחמת האזרחים בסודן ולרצח העם בדארפור שהתרחש בתחילת שנות ה-2000. אז מה אכפת לנו אם יש עוד מלחמה בו? מה זה משנה לנו אם שוב האתיופים נלחמים בינם לבין עצמם, כמו במלחמת האזרחים הקודמת שלהם, שהסתיימה רק ב-1991?

התשובה היא שמזרח אפריקה הוא לא רק חממה לארגוני טרור ובית גידול לפיראטים, אלא גם אחד האזורים הדינמיים ביותר כלכלית ודמוגרפית בעולם. מדובר באזור שנמצא על אחד הצירים האסטרטגים הכי חשובים באירו-אסיה – הים האדום – ואזור שאם ירצה ואם לא יהפוך למוקד התחרות של העולם הרב-קוטבי החדש שלנו. עוני קיצוני ימשיך להיות תופעה שכיחה בו, אך מעמד הביניים הצומח בו ימשוך חברות מערביות ומזרח אסייתיות שיתחרו לספק את מבוקשם של כ-250 מיליון בני אדם.

הפרק היום הוא הקדמה לניתוח של המלחמה באתיופיה, והוא נועד לפתוח את עינינו לאזור שהוא כל-כך קרוב אלינו גיאוגרפית – הים האדום – אך מרגיש לנו רחוק תרבותית, כלכלית ואסטרטגית – וזה לא צריך להיות כך. מזרח אפריקה מציע גם לישראל הזדמנויות כלכליות ואסטרטגיות, אם נדע להשתלב במה שהופך במהירות למוקד התחרות החדש של המעצמות. על הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מהודו ועד כוש

הנה שלושה פרטי טריוויה בשביל להמחיש לנו למה מזרח אפריקה הוא כנראה לא כל-כך רחוק כמו שאנחנו חושבים: ראשית, בין 1840 ל-1856, סולטן עומאן שלט באימפריה העומאנית, שנמתחה מהמפרץ הפרסי עד מדגסקר, מבירתו בזנזיבר, מול מדגסקר, מרחק של כ-4,000 ק״מ מעומאן עצמה [מקור]. שנית, נוכחות של הודים במזרח אפריקה ידועה מאז המאה ה-1 לספירה, אז הם הגיעו כסוחרים לאזור [מקור]. עד היום יש קהילות ברחבי דרום ומזרח אפריקה, חלקן בנות מאות שנים, כמו הקהילה ההודית בטנזניה. שלישית, קינמון. היום אנו יודעים שקינמון מקורו בדרום אסיה, בהודו וסרי לנקה, אך היוונים והרומאים היו בטוחים שמקור התבלין הוא בסומליה בקרן אפריקה [מקור]. הסיבה היא שהסוחרים הסומלים, שעשו הון מלהביא את התבלין לים התיכון, רצו לוודא שהיוונים והרומאים לא ידעו מה מקור הצמח כדי שלא יחפשו לעקוף אותם. מקור הקינמון היה בעולם העתיק סוד מסחרי שמור כמו המתכון של קוקה קולה בימינו.

מפני שההיסטוריה שאנחנו לומדים בבית הספר היא אירו-צנטרית, מפני שאנחנו חיים במדינה עם אוריינטציה אטלנטית (אירופה-ארה״ב), קרן אפריקה ואפריקה בכלל נחשבת כמשהו שנמצא ״שם״, ״בדרום״, בפריפריה של העולם. בזמן שאפריקה שמתחת לסהרה בהחלט נדחקה לפריפריה במהלך המלחמה הקרה – שהמוקד שלה היה באירופה – היום עם העלייה הכלכלית של מזרח אסיה, גם מזרח אפריקה חוזרת למוקד העולמי. אנחנו צריכים לעדכן את החשיבה שלנו על מפת העולם, ולהתחיל להכיר את הקשרים הנשכחים בין הים התיכון, מזרח אפריקה ומזרח אסיה. המקום להתחיל הוא מלהכיר את מי שכנראה יהיה גוף המים הכי חשוב של המאה ה-21: האוקיינוס ההודי.

ישנם שלושה גופי מים גדולים בעולם – האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס השקט (הפסיפי) והאוקיינוס ההודי. במשך כ-500 שנה מוקד הכוח העולמי היה באירופה וצפון אמריקה, מה שיצר אוריינטציה אטלנטית למערכת הבינלאומית: רוב הסחר והכלכלה היו מסביב לאוקיינוס האטלנטי, והסכסוכים הגדולים היו סביבו – אם אלו שתי מלחמות העולם באירופה או המלחמה הקרה.

היום אנו נמצאים בשינויי של האוריינטציה של המערכת הבינלאומית, שמשתנה משום נדידה של מרכז הכוח והכלכלה העולמיים מהאוקיינוס האטלנטי למזרח אסיה. היינו יכולים לקרוא לאוריינטציה הזו ״פסיפית״, אולם זו תהיה הגדרה מצומצמת מדי, שהייתה שתדיר שני מרכזים חשובים: הודו, שנמצאת באוקיינוס ההודי, והמפרץ הפרסי, שגם הוא מתחבר לאוקיינוס ההודי. לכן המונח שיותר ויותר מדברים עליו הוא ״הינדו-פסיפי״ – חגורה ימית שנמתחת מיפן ודרום קוריאה בצפון מזרח אסיה, דרך הפיליפינים, אינדונזיה, מפרץ בנגל, הודו ועד מזרח אפריקה והים האדום. מדובר באזור שמכיל מעל 50% מאוכלוסיית העולם, את הכלכלות הדינמיות של מזרח ודרום מזרח אסיה ואת שדות הנפט והגז של המפרץ הפרסי.

מדובר גם באזור חשוב לסחר העולמי – דרכו זורמות סחורות ואנרגיה לאירופה, והוא מהווה את אחד מיעדי המסחר הכי חשובים של ארה״ב. ההערכות הן שהמאה ה-21 תהיה המאה של האזור ההינדו-פסיפי, עם הצמיחה הכלכלית של דרום מזרח-אסיה ושל הודו מכוונות מחדש את האוריינטציה של הכלכלה והפוליטיקה העולמית.

בתוך הרצועה הזו האוקיינוס ההודי חוזר למעמד ההיסטורי שלו, כאוקיינוס הבינלאומי הראשון. בעוד האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי קשים לשיט וניווט – מזג האוויר באוקיינוס האטלנטי לא צפוי, והאוקיינוס הפסיפי מכסה כמחצית מכדור הארץ, מה שמקשה על מסעות בין אמריקה למזרח אסיה, האוקיינוס ההודי אפשר כבר לראשוני בני-האדם לשוט בו בנוחות, מאפשר לדוגמה לילידים מאינדונזיה להתיישב במדגסקר, מרחק 6,000 ק״מ מאיי הבית שלהם [מקור].

מה הסוד של האוקיינוס ההודי? ראשית, יש קו חוף רציף מאוסטרליה במזרחו עד דרום אפריקה במערבו, מה שאפשר ליורדי ים לעקוב פשוט אחר החוף בשביל לנוע באוקיינוס. לאוקיינוס האטלנטי יש משהו דומה עם איסלנד וגרינלנד שממוקמים בין האיים הבריטים וצפון אמריקה, אך כל האזור קרוב לחוג האקרטי, מה שמקשה על השיט והחיים בו. הרצף היבשתי של האוקיינוס ההודי נמצא באזורים ממוזגים ברובו.

שנית, רוחות המונסון. המונסון הופך את כיוונו פעמיים בשנה – בחודשי הקיץ, רוחות המונסון נושבות באופן קבוע מדרום לצפון. בחודשי החורף, הרוחות נושבות מצפון לדרום. סוחרים יכלו להשתמש ברוחות האלה בעידן שלפני מנוע הקיטור כדי לעשות בתוך שנה שיט להודו, מסחר וחזרה הביתה לנמלים במצרים, קרן אפריקה ודרומה [מקור]. היום רוחות המונסון כבר אינן חשובות כשהיו, אך קשרי המסחר ההיסטוריים עדיין קיימים, עם יחסים תרבותיים וכלכליים ענפים בכל האוקיינוס ההודי. מזרח אפריקה הוא חלק מהרקמה החיה הזו של האוקיינוס ההודי, והוא מהווה את החוליה המחברת את האוקיינוס לים התיכון ואירופה.

משום שהגיאוגרפיה של אפריקה פחות מוכרת, טוב אם נתחיל מלסדר לעצמנו את המפה של היבשת בראש. אפשר לחלק את אפריקה לחמישה אזורים: צפון אפריקה, מערב אפריקה, מרכז אפריקה, דרום אפריקה ומזרח אפריקה. צפון אפריקה מוכרת לכולנו והיא נמתחת ממצרים עד מרוקו לאורך הים התיכון. היסטורית, כלכלית ודמוגרפית צפון אפריקה שונה משאר היבשת, בין השאר משום הנתק הגיאוגרפי שיוצר מדבר הסהרה.

מערב אפריקה הוא הבליטה של היבשת אל תוך האוקיינוס האטלנטי והוא נשלט ע״י נהר ניגר שחוצה את מערב אפריקה ממערב למזרח במעין חצי סהר שוכב. הכלכלה הגדולה באזור היא ניגריה, שבנתה את הונה על תגליות נפט רבות בשטחה.

מרכז אפריקה נשלט ע״י נהר קונגו, והוא מכיל את קונגו, גבון, הרפובליקה המרכז אפריקנית ובדרך כלל משייכים אליו גם את אנגולה, למרות שהיא גיאוגרפית יותר קשורה לדרום אפריקה מאשר למרכזה. מרכז אפריקה ברובו נמצא בתוך הרצועה הירוקה במרכז אפריקה, עם קונגו במיוחד ידועה ביערות הגשם שלה שמארחים מינים רבים של חרקים, יונקים ומליציות. המון מליציות [מקור]. הכלכלה הגדולה ביותר של מרכז אפריקה היא אנגולה, שגם היא כמו ניגריה בנתה את הונה על תגליות הנפט בשטחה.

דרום אפריקה נמצאת, כשמה, בדרום היבשת, כוללת את דרום אפריקה, בוצונה, נמיביה, זמביה, ומוזמביק. מדובר באזור יבש יחסית לעומת מרכז אפריקה, אך עשיר מאוד במשאבי טבע – יהלומים, זהב, אורניום, פלטינה, ניקל, נחושת ועוד נמצאים בשפע באזור ואפשרו לכלכלה הגדולה בו, דרום אפריקה, להקים תעשיית מכרות מתקדמת בשביל להפיק ולייצא את חומרי הגלם לעולם.

לבסוף, מזרח אפריקה. שוכן לחוף הים האדום בצפון והאוקיינוס ההודי במזרח, מזרח אפריקה נמתח מסודן עד מדגסקר וכולל את המדינות של סודן, דרום סודן, אריתריאה, אתיופיה, ג׳יבוטי, סומליה, קניה, אוגנדה, רואנדה ובורונדי. מדובר באזור גיאוגרפית מורכב יותר מהאזורים האחרים באפריקה, וניתן לזהות בו לפחות שלושה תת-אזורים חשובים: קרן אפריקה, המורכבת מהרמה האתיופית, סומליה, אריתריאה וג׳יבוטי. הקרן נמצאת בקצה המזרחי של אפריקה, חודרת אל תוך האוקיינוס ההודי ומהווה את החוף הדרומי של מפרץ עדן. אזור האגמים הגדולים, המכיל את קניה, אוגנדה, רונדה, בורונדי וטנזניה. מדובר באזור הררי ברובו, המכיל את גופי המים המתוקים הגדולים באפריקה. לבסוף, אזור הנילוס, הנמתח מאזור האגמים, דרך אתיופיה וסודן ועד מצרים. הנילוס מחבר את מצרים למזרח אפריקה וקושר את הרמה האתיופית לאזור האגמים הגדולים.

הגיוון הגיאוגרפי מביא לגיוון באקלים, עם הצפון מדברי וצחיח למעט בסביבות הנילוס, חקלאות אינטנסיבית יותר קיימת מסביב לאגמים, ובאזורים היבשים של קצה קרן אפריקה עיקר המחייה מגיעה דרך גידול עדרים וחיי נוודים. המגוון האקלימי והקושי לנוע באזור הביאו ליצירתן של מספר רב של קבוצות אתניות ושבטים החיים בו – באתיופיה לדוגמה חיות כ-100 קבוצות אתניות שונות [מקור]. סומליה לעומתה הומוגנית יחסית אתנית, אך עם מספר רב של שבטים [מקור]. בקניה יש כ-70 קבוצות אתניות שונות. המגוון האתני כמובן יוצר מתיחות במדינות, כשקבוצות שונות מתחרות על גישה למשאבים.

גיאו-אסטרטגית אנחנו יכולים לחשוב על מזרח אפריקה כשייך או משפיע על ארבע זירות שונות: האוקיינוס ההודי, הים האדום, חצי האי ערב והים התיכון. האוקיינוס ההודי ברור לנו – מזרח אפריקה נמצאת לחופו, ומנהלת יחסי מסחר וביטחון עם סין, הודו ויפן (נגיע אליהן בהמשך). הים האדום גם הוא ברור לנו – האזור גובל בים, המשמש כעורק מרכזי למסחר בין מזרח אסיה ואירופה. משום החשיבות של הים האדום, רוב המעצמות הגדולות מחזיקות בסיסים במזרח אפריקה כדי להבטיח את נתיבי שיט שלהן – ארה״ב, צרפת, איטליה, ערב הסעודית, יפן וסין מחזיקות בסיסים בג׳יבוטי [מקור], בעוד איחוד האמירויות מחזיקות בסיסים בסומליה ואריתריאה. לבריטים יש גם נוכחות בקרבת הים האדום, עם בסיסים בסומליה וקניה [מקור] וכמוהם גם לטורקים יש בסיס בסומליה [מקור].

חצי האי-ערב והים התיכון כבר מצריכים טיפה דימיון, אבל רק טיפה. רוחבו של הים האדום הוא כ-300 ק״מ, פחות מהמרחק בין ישראל וקפריסין. המרחק בין מפרץ עדן, בקצה הדרומי של תימן, ומפרץ עומאן הוא כ-2,500 ק״מ, מרחק אותו יכולה לעשות ספינת מלחמה בכ-4 ימים. שני האתרים הקדושים לאיסלאם, מכה ומדינה, נמצאים במרחק של בין 60 ק״מ (מכה) ל-140 ק״מ (מדינה) מהים, דומה למרחק בין ירושלים ואשדוד עבור מכה ובין חיפה וירושלים עבור מדינה. לבסוף רוחבו של מפרץ עדן הוא כ-350 ק״מ, דומה למרחק בין ישראל וקפריסין.

מה המטרה של כל המידות האלו? להמחיש עד כמה מזרח אפריקה קרוב לחצי האי-ערב והמפרץ הפרסי. אם כוח חיצוני רוצה לאתגר את מדינות המפרץ ולהשיג השפעה בו, הוא יכול להשתמש במזרח אפריקה כבסיס להקרנת כוח אל תוך המפרץ הפרסי. לדוגמה, כל יריב של ערב הסעודית שירצה לאתגר את הממלכה יוכל לעשות זאת בקלות ע״י נוכחות במזרח אפריקה, מכניס את החוף המערבי שלה תחת איום טילים ותחת כוחות הצי שלו. עם בסיס במזרח אפריקה הוא גם יוכל לתמוך בכוחות מתנגדים לסעודים בחצי האי ערב, דוגמת החות׳ים.

מזרח אפריקה גם גם יכול לשמש כעומק אסטרטגי עבור מדינות המפרץ, במיוחד האמירויות וקטאר. בסיסים במזרח אפריקה יאפשרו לאמירויות לדוגמה להמשיך ולהפעיל כוח צבאי בצורה חופשית גם אם כוח עוין יטיל על האמירויות עצמן מצור ימי, או יחסום את הכניסה למפרץ הפרסי.

עבור אגן הים התיכון מזרח אפריקה חשוב משום הים האדום המשמש כשער דרכו עוברות ספינות מ- ואל מזרח אסיה. ללא שיט בטוח בים האדום, הכלכלות של אגן הים התיכון יפגעו. מזרח אפריקה גם משמש כערוץ יבשתי לתנועה של מהגרים וגורמי טרור, המאיימים על ביטחונן של מצרים, ישראל ואירופה. איראן השתמשה במזרח אפריקה לא פעם כערוץ בשביל לנסות ולהבריח אמל״ח לחמאס ברצועה.

מעמד ביניים עולה

אולם אלו לא רק האיומים הפוטנציאלים ממזרח אפריקה שהופכים אותו למוקד עניין בעולם הרב-קוטבי שלנו. גם הפוטנציאל הכלכלי מושך מדינות וחברות רבות אליו.

אפריקה היא יבשת עשירה במשאבים, עשירה באדמה חקלאית, ועשירה באנשים. בזמן שעוני קיצוני כנראה לא יעלם מהיבשת בטווח הנראה לעין, ההקמה של תעשייה קלה, מיכון חקלאי, תעשיית שירותים והיי-טק ביבשת, במיוחד במזרח אפריקה, מבטיחה להצעיד קדימה מיליוני בני אדם מעוני למעמד ביניים חדש, ולתת למדינות אפריקה מקורות תקציב חדשים אתם הן יוכלו לשדרג את התשתיות שלהן ולשפר עוד יותר את מצבן הכלכלי.

כפי שאפשר לחלק את אפריקה לחמישה אזורים גיאוגרפיים, כן ניתן לחלק את המדינות בה לשתי קבוצות מרכזיות: אלו שבנו את הכלכלה שלהן על ייצוא משאבי טבע, ואלו שבנו את הכלכלה שלהן על אנשים. בקבוצה הראשונה נמצאות הכלכלות הגדולות של מערב, מרכז ודרום אפריקה, ניגריה, אנגולה ודרום אפריקה. הירידה במחיר הנפט מאז 2014  הכניסה את אנגולה וניגריה לקשיים כלכלים. משום שהן הסתמכו על הזהב השחור כמקור ההכנסה המרכזי שלהן, הן לא טרחו לבצע רפורמות משמעותיות במשק ולהגדיל את יעילותו. עם מגפת הקורונה, וההתרסקות הנוספת במחיר הנפט, אנגולה וניגריה צפויות לסבול ממיתון חריף והמשך ההתכווצות של הכלכלה שלהן[מקור].

כמוהן גם דרום אפריקה סובלת בימים אלה מההתרסקות של מחירי הסחורות. היסטורית דרום אפריקה הייתה המוקד הכלכלי של היבשת. עם עושר של משאבים טבעיים – זהב, יהלומים, מתכות – וגישה לכוח עבודה זול, דרום אפריקה בנתה תעשיית מכרות שהביאה לה עושר לאומי. אולם, בזמן שלדרום אפריקה יש רמת תשתיות טובה יחסית, ודאי יחסית ליבשת, אי-שוויון כלכלי חריף, שיעורי פשיעה גבוהים ותשתית חשמל לא מספקת פוגעים בצמיחה הכלכלית שלה [מקור]. משום שחלק נכבד מהייצוא הוא של חומרי גלם, היא תלויה מאוד בתנודתיות במחיר הסחורות. מאז סיום שלטון האפרטהייד הממשל במדינה מתקשה להעביר רפורמות משמעותיות והכלכלה ספגה מכה משמעותית במהלך הקורונה – רואה התכווצות של כ-50% בתמ״ג ופיחות חריף במטבע [מקור]. דרום אפריקה היא ענק אפריקני, אך כמו ניגריה היא כיום מתמודדת עם בעיות מבניות המאיימות לקחת אותה אחורה כלכלית, ובעיות כלכליות עמן מפלגת השלטון לא מוכנה להתמודד – סובלת משיתוק פוליטי ושחיתות רחבה [מקור].

לעומת ניגריה, אנגולה ודרום אפריקה, רובן של כלכלות מזרח אפריקה שייכות לקבוצה השנייה, זו שבנו את הצמיחה שלהן על ענפים תלויי אנשים, כמו תעשייה, בעיקר ייצור קל, ושירותים. הצמיחה הזו הוכיחה את העמידות שלה אחרי המשבר הכלכלי של 2008: בין 2009 ל-2018 התמ״ג לנפש באתיופיה צמח, יחסית ל-2009, בכ-82%, בקניה ב-30%, ובטנזניה ב-33%. באותה תקופת זמן התמ״ג לנפש בדרום אפריקה צמח ב-3%, בניגריה ב-10% ובאנגולה הוא התכווץ ב-9%.

שימו לב שאני מדבר על צמיחה בתמ״ג לנפש, לא בתמ״ג עצמו. האוכלוסייה במדינות מזרח אפריקה צומחת בקצב ממוצע של כ-3% בשנה אם לא יותר, כך שהצמיחה בתמ״ג לבדה אינה משקפת את ההצלחה הכלכלית שלהן. אם אנו מסתכלים אבל על הצמיחה בתמ״ג לנפש, ברור שהכלכלות של מזרח אפריקה שועטות קדימה.

אפילו המדינות הפחות יציבות באזור, כמו סודן, סומליה ואריתריאה, נהנות מצמיחה כלכלית או יכולות לצפות לשיפור בכלכלה שלהן בעתיד הקרוב. התמ״ג לנפש בסודן צמח בין 2009 ל-2018 בכ-25%, וסיום המלחמה בין אריתריאה ואתיופיה ב-2018 הביא להסרה של סנקציות בינלאומיות על אריתריאה [מקור]. אפילו סומליה רואה השקעות זרות אליה, בעיקר מצד מדינות כמו סין, טורקיה, איחוד האמירויות, קטאר וערב הסעודית, שבונות נמלים, כבישים ורכבות במדינה [מקור].

הצמיחה הכלכלית נעשת במקביל לקיומו של שוק פוטנציאלי עצום בגודלו באזור: בקרן אפריקה לבדה חיה אוכלוסייה של כ-160 מיליון בני אדם, עם מעמד ביניים שצפוי לגדול לכ-10 מיליון בני אדם ב-2030, 10 מיליון בני אדם עם כוח קנייה של כ-62 מיליארד דולר [מקור]. אם נוסיף גם את קניה וטנזניה, הרי שמדובר כבר בגוש אזורי של כ-250 מיליון בני אדם, רובם צעירים, החיים ועובדים בכלכלות תוססות וחלקם הופכים להיות אנשי מעמד הביניים, עם הכנסה פנויה שהם יכולים להוציא על מזון, ביגוד, או אלקטרוניקה.

הצמיחה הכלכלית של מזרח אפריקה והיצירה של מעמד ביניים חדש שם הם בעלי השלכות משמעותיות לכלכלה הגלובאלית: ראשית, צמיחה כלכלית משמעותה עיור נרחב, עם תנועה של אנשים מהכפרים לערים. עיור מביא איתו עלייה בביקוש לחשמל, לתחבורה, ושירותי תברואה. זה ייצור ביקוש לטכנולוגיות מים ושפכים, שירותי תכנון ובנייה, ופתרונות דיגיטאליים לתחבורה ציבורית, בשביל לצמצם את העומס בערים.

שנית, ברגע שאנשים מתקדמים מעוני למעמד ביניים, הם מגדילים את צריכת הבשר שלהם. הגדלת צריכת הבשר מעודדת חקלאות תעשייתית, ומביאה לעלייה בביקוש לדשנים בשביל לגדל מספיק דגן להאכיל את הבהמות לשחיטה. התקדמות לחקלאות תעשייתית תיצור ביקוש לטכניקות מתקדמות בניהול מים וגידול יבולים, אך לא רק – ככל שעולה הצפיפות בחוות, כן עולה התחלואה בקרב החיות. עלייה בביקוש לבשר לכן תביא גם לעלייה בביקוש לשירותים ווטרינריים, שגם כאן יש מקום להכנסת מוצרים טכנולוגים, דוגמת אפליקציה למעקב אחר חיסונים [מקור].

שלישית, עלייה ברמת החיים משמעותה עלייה בצריכה, עם ביקוש למוצרי בית חשמליים, רכבים, טלפונים חכמים וכמובן תרבות פנאי, אם אלו סרטים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב ואפליקציות.

כמובן, הצמיחה הכלכלית של מזרח אפריקה אינה מובטחת והיא תלויה ביכולת של המדינות בו לענות לשלושה אתגרים משמעותיים בתחום התשתיות: חשמל, לוגיסטיקה ותקשורת. באתיופיה לדוגמה רק כ-41% מכלל האוכלוסייה מחוברת לחשמל, ואלו המחוברים סובלים מהפסקות חשמל מרובות – בממוצע שנתי 23 ימים הם ללא חשמל בכלל, או כ-570 שעות בשנה. רשת חשמל לא אמינה פוגעת בפרודוקטיביות, גם משום איבוד שעות עבודה עקב הפסקת החשמל וגם משום שלא ניתן להתקין ציוד מתקדם יותר, הרגיש לנפילות מתח.

תשתית הדרכים במזרח אפריקה גם היא צריכה השקעה משמעותית בשביל לאפשר מסחר יעיל יותר בין המדינות השונות ובין הנמלים ותוך היבשת – מחברים אזורי חקלאות ותעשייה למסחר העולמי. שיפור בתשתיות הלוגיסטיקה גם יוזיל את יוקר המחייה במדינות וישפר את התחרותיות שלהן בשוק העולמי.

לבסוף, תשתית האינטרנט והסלולר של מזרח אפריקה עדיין לא מכסה את כל האוכלוסייה, והעלות של ג׳יגה אחד של מידע הוא עדיין גבוה מדי – כ-7% מההכנסה החודשית [מקור]. ללא כיסוי אינטרנט וסלולארי, ללא מהירות אינטרנט גבוהה והוזלת עלות המידע, מזרח אפריקה לא תוכל להשתלב בכלכלת המידע העולמית.

לביקוש לתשתיות יש אבל צד חיובי: המדינות של מזרח אפריקה רעבות לכסף זר בשביל לסגור את הפער, מה שמציע הזדמנויות השקעה רבות לגופים פיננסיים ממשלתיים ופרטיים. ב-2018 אפריקה כולה ראתה השקעות זרות בהיקף של כ-46 מיליארד דולר, עם צרפת כמשקיעה הגדולה ביותר ביבשת [מקור]. בזמן שמשבר הקורונה הביא לבריחה של חלק מההון הזה, המשבר לא שינה את היסודות הדמוגרפיים והמיקום החשוב של מזרח אפריקה כחלק מהאזור ההינדו-פסיפי. הוא גם לא שינה את התמונה הדמוגרפית הכוללת – ככל שנתקדם לתוך המאה ה-21, כך אפריקה תהפוך יותר ויותר חשובה ולו משום שהיא תהיה היבשת היחידה שתראה צמיחה משמעותית של האוכלוסייה. אירופה תאפיר, ויחד אתה מזרח אסיה וצפון אמריקה. 2020-2030 תראה את הצמיחה של מעמד ביניים משמעותי במזרח אסיה [מקור], צמיחה שתביא להתייקרות בעלויות העבודה באזור, מה שידחוף ייצור פשוט יותר למזרח אפריקה, שתהפוך לחלק משרשרות האספקה של מזרח אסיה ואירופה גם יחד. זו הסיבה לדוגמה שבתוכנית היפנית למרחב הינדו-פסיפי חופשי, מזרח אפריקה תשולב כחלק מהגוש הכלכלי של מזרח אסיה [מקור] – מתוך הבנה שכוח העבודה הזול של אפריקה נחוץ לייצור של מזרח אסיה, וגישה לשווקים האפריקנים חשובה להמשך הצמיחה במזרח אסיה.

משום כל הסיבות האלו – הכלכליות, הגיאוגרפיות, הביטחוניות – מזרח אפריקה חשוב בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו. בעולם בו מזרח אסיה הוא המרכז הכלכלי החדש של העולם, מזרח אפריקה משחק תפקיד חשוב כמקור למשאבים, כיעד לייצוא וכחוליה קריטית במסחר בין מזרח ומערב. לכן רק טבעי שבשנים האחרונות אנו רואים עוד ועוד שחקנים זרים שמחפשים לגבש נוכחות באזור.

המירוץ לקרן

אנחנו יכולים לחלק את השחקנים הזרים שפועלים במזרח אפריקה לשלוש קבוצות: יש לנו את המעצמות האירופיות, בעיקר צרפת ורוסיה. יש לנו את הכוחות של המזרח התיכון, ערב הסעודית, טורקיה, קטאר ואיחוד האמירויות, ויש לנו את הכוחות של מזרח אסיה, הודו, סין ויפן. כל אחד מהצדדים מתעניינים בהיבטים שונים של מזרח אפריקה, אך כולם פועלים יחד להשגת השפעה ודריסת רגל באזור.

מי שהכי מעניינים אותנו כישראלים הן כמובן מדינות המזרח התיכון, שמנהלות מאבק השפעה בקרן אפריקה. עבור טורקיה קרן אפריקה יכולה לשמש כבסיס להקרנת כוחה בעולם, עם בסיסים בסומליה משמשים את הצי והצבא הטורקי לפעול באוקיינוס ההודי ולהקרין את כוחם על חופו של חצי האי ערב. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות רואות בחשש את ההתפשטות של הציר האיסלמיסטי של קטאר-טורקיה בקרן אפריקה, ופועלות לאזן מולו ע״י נוכחות צבאית וכלכלית משלהן – האמירויות והסעודים מחזיקים ביחסים טובים ובסיסים צבאיים בסומלילנד – מדינה שפרשה מסומליה – אריתריאה וסודן. הנוכחות הצבאית והכלכלית שלהן בקרן אפריקה גם דוחקת אחורה את ההשפעה של איראן, שמוגבלת כלכלית מלהצליח ולהתחרות עם הסעודים מבחינת היקף השקעה ותמריצים.

האמירויות והסעודים מעוניינים גם בתוצרת החקלאית של קרן אפריקה, במיוחד מאתיופיה וסודן, והשקיעו כ-10 מיליארד דולר בפרוייקטים חקלאיים בשתי המדינות [מקור]. כיום רוב הייבוא של דגנים לערב הסעודית ואיחוד האמירויות נעשה מהודו ואירופה. תמיכה בסקטור החקלאי בקרן אפריקה תקרב את מקורות הייבוא אליהן, תוריד את עלויות המזון ותיתן להן יותר ביטחון תזונתי כשהן יחזיקו בבעלות ממש בשדות בהם גדל המזון שלהן.

המעצמות של מזרח אסיה ממוקדות בפיתוח תשתיות ואינטגרציה כלכלית של קרן אפריקה איתן, מחפשות בנוסף להשיג נוכחות צבאית באזור בשביל לאבטח את נתיבי הסחר שלהן לאירופה. הידועה ביותר היא כמובן סין, שההשקעות שלה בקרן אפריקה הפכו כבר לידועות לשמצה בטענה שהיא ״קונה באמצעות חוב את המדינות״. אולם אם נשים את הרטוריקה בצד, סין פשוט עונה לצרכי השוק – מדינות קרן אפריקה רעבות להון, וסין מחפשת מה לעשות עם חברות הבנייה והכסף שלה. הפרויקטים הסינים בתחום התשתיות, כמו הרכבת הקלה באדיס אבבה [מקור] ומסדרון לוגיסטי בין ג׳יבוטי ואתיופיה [מקור], יתרמו לפיתוח של האזור ושילובו בכלכלה העולמית. סין גם משקיעה בייצור באזור, עוזרת להקים ולמשוך חברות זרות לאזורי תעשייה חדשים [מקור].

יפן היא טכנית לא שחקן חדש במזרח אפריקה – היא המדינה הראשונה להקים פורום פיתוח לאפריקה [מקור] –רק בשנים האחרונות תחת ממשל אבה היא מתחילה להסתכל על התמיכה שלה בצורה אסטרטגית, לא רק כאיזון מול ההשפעה הסינית אלא גם כדי להבטיח גישה לחברות יפניות בשווקים הצומחים של האזור. בניגוד לסינים, שמתמקדים בכמות, היפנים מתמקדים באיכות ההשקעות שלהם, מחפשים לעזור לפיתוח של מדינות האזור לא רק ע״י השקעה בתשתיות, אלא גם ע״י הכשרה והעברת טכנולוגיות [מקור].

הודו היא בעלת קשרים היסטוריים עם מזרח אפריקה, אך הנוכחות שלה היא יחסית צנועה לזו של יפן וסין. הודו רואה במזרח אפריקה חלק מהמרחב האסטרטגי שלה – מזרח אפריקה הוא בכל זאת החוף המערבי של האוקיינוס ההודי – והיא מעוניינת לאזן את הנוכחות הסינית שם ולהגדיל את המסחר שלה עם האזור [מקור]. כיום אבל המסחר בין הודו לאפריקה מתמקד בעיקר במשאבים, במיוחד דלקים מאובנים, ולא סביר שהודו תוכל להתחרות עם סין או יפן ללא הורדה של מכסי המגן שלה על ענפי התעשייה והחקלאות שלה – משהו שלא סביר שיקרה בטווח הנראה לעין.

לבסוף, הכוחות האירופים. צרפת ורוסיה הם שני השחקנים המשמעותיים באזור, אך שניהם מחזיקים בעמדה נחותה יותר לעומת השחקנים מהמזרח התיכון או מזרח אסיה. צרפת מעולם לא החזיקה בנוכחות קולוניאלית משמעותית במזרח אפריקה לעומת מערב אפריקה, מה שמתבטא בהיעדר קשרים תרבותיים ומסחריים ענפים כמו אלה שיש לה עם מדינות מערב היבשת [ראו כאן]. רוסיה גם היא לא מחזיקה בקשרים ארוכי שנים עם מדינות קרן אפריקה, ובניגוד לצרפת אפילו לא מחזיקה בבסיס צבאי קבוע באזור. לאחרונה, ב-17/11/2020, רוסיה חתמה עם סודן על הסכם עקרוני להקמת בסיס ימי רוסי בשטחה, מה שתהיה דריסת הרגל הראשונה של רוסיה באזור [מקור].

עבור האירופים העניין בקרן אפריקה הוא ביטחוני וכלכלי, כשבנוסף לרצון להשיג גישה לשווקי האזור ולאבטח את נתיבי השיט, קיים גם רצון לייצב פוליטית את האזור בכדי להיאבק בטרור האסלאמי בו ולצמצם את ההגירה ממנו לאירופה. המאבק בטרור הוא גם המוקד של המדיניות האמריקנית, שרואה במזרח אפריקה אזור משני בחשיבותו האסטרטגית.

איפה ישראל בכל הקלחת הזו? לישראל יש יחסים טובים עם אריתריאה ואתיופיה, ועם הסכם הנורמליזציה פוטנציאל ליחסים טובים גם עם סודן. בעבר המיקוד שלנו בקרן אפריקה היה בבלימה של הנוכחות האיראנית באזור וסיכול של הברחות אמל״ח בו לעזה. אולם כיום כשישראל סוחרת יותר עם מזרח אסיה ומחפשת שווקים חדשים, מזרח אפריקה מציעה הזדמנויות רבות לישראל – כלכלית, מדינית וביטחונית.

ראשית, ביקוש לדשנים יעשיר את חברת ״כימיקלים לישראל״, ויעלה את הערך הכלכלי והאסטרטגי של האשלג המופק בים המלח. לכאורה מדינת ישראל אמורה להרוויח מהעלייה בביקוש, לאור המס שיש על הכנסות ״כימיקלים לישראל״, אך בפועל נראה שהחברה מתחמקת מתשלומי מס על עודף רווחים ע״י תרגילים חשבוניים [מקור] – דבר שעלול לסבך אותה עם רשות המיסים [מקור]. אם המדינה רוצה לסגור את הגרעון התקציבי, אם אנחנו רוצים להנות מהעלייה בביקוש לדשנים, חייבים להבטיח מיסוי אפקטיבי על הרווחים המופקים מים המלח. לצערי, אני לא בטוח עד כמה זה יקרה לאור העובדה שלא מדובר בסוגיה שנמצאת בתודעה הציבורית.

שנית, טכניקות וטכנולוגיה חקלאית. כאן ישראל יכולה לשתף פעולה עם איחוד האמירויות והסעודים בשביל לצמד כסף מהמפרץ וטכנולוגיה ישראלית בשביל לשפר את תפוקות היבול בקרן אפריקה ולעזור לחקלאים להשתמש בפחות מים, דשן וחומרי הדברה ליחידת יבול. לישראל יש כבר הישגים יפים בנושא של חקלאות ברת קיימא בהודו [מקור], ואין סיבה שהיא לא תעזור גם למדינות קרן אפריקה לקדם את החקלאות בהן.

שלישית, הכשרת כוח אדם. קרן אפריקה צריכה מהנדסים, רופאים ומורים שיאפשרו לה לקדם את הבסיס התעשייתי שלה ולעלות בשרשרת הייצור. בזמן שישראל לא יכולה להתחרות בהשקעות של כלכלות כמו סין וצרפת, היא בהחלט יכולה להתחרות בתחום ההכשרה של כוח אדם – אם ע״י חלוקת מלגות לסטודנטים מהאזור ללמוד כאן בארץ, אם ע״י שליחת מורים ומדריכים לשם, ואם ע״י יצירת תוכניות הכשרה לכוח אדם שם בשיתוף הממשלות. מדובר בהשקעה יחסית זולה, שמחזיקה ברווח דיפלומטי משמעותי והשפעה לטווח ארוך על הצמיחה הכלכלית של האזור.

רביעית, איך לא, מדינות שרואות עלייה בהכנסות שלהן רוצות גם לשדרג את הכוחות החמושים שלהם. אתיופיה במיוחד יכולה להיות שוק מבטיח לטכנולוגיה ישראלית, משום הצורך שלה להיאבק בתאי טרור בסומליה, קניה ודרום סודן, ולנהל פיקוח הדוק אחר המליציות השונות בשטחה. טכנולוגיות מעקב ומל״טים יקלו מאוד על אדיס אבבה לפקח על הנעשה בשטחה.

ישראל תרצה לשמור על היציבות של מזרח אפריקה ותרצה, אם הדבר יהיה אפשרי, לחזק את הנוכחות הימית שלה באזור – אם ע״י תרגילים משותפים עם האמירויות, אריתריאה ומצרים. ישראל תוכל לעזור במאבק נגד פיראטים, הגנה על נתיבי אספקה ומניעת הברחות אמל״ח של איראן לחצי האי סיני ועזה.

סיכום

מזרח אפריקה היא לא עוד אזור בעולם – היא קשורה אלינו, היסטורית, כלכלית וביטחונית. עם משאבי טבע רבים, עם מיקום מרכזי קרוב לעורקי הסחר של אירו-אסיה, עם אוכלוסייה צעירה וצומחת, מזרח אפריקה תהיה המוקד של התחרות החדשה לכוח בין המעצמות השונות – רוסיה ויפן וסין וערב הסעודית והאמירויות, כולן יאבקו להשפעה, כולן יאבקו לגישה לשווקים, כולן יאבקו לנוכחות במזרח אפריקה. רק עכשיו, אחרי שאנחנו מבינים את החשיבות של מזרח אפריקה, נוכל להתפנות ולעסוק באיך המלחמה באתיופיה עלולה לפגוע בעתידו של האזור. על כל זאת, ועוד, בניתוח הבא. תודה לכם על ההקשבה.                                                




פרק 17 – העתיד הוא שחור

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

בפרק הקודם דיברתי על הדיקטטורה במסווה של איראן והאלמנטים הרדיקלים שמובילים אותה. ועולה השאלה – מה האסטרטגיה הנכונה לטפל באיראן? טוב, אני מאמין שיש אחת כזו, אך בשביל להסביר אותה – אנחנו חייבים קודם להבין מה בדיוק סין מחפשת להשיג בתוכנית "דרך המשי החדשה" ומה יכולות להיות ההשפעות שלה על מדינות האי-העולמי. לכן בפרק היום אני רוצה להתנתק לחלוטין מהנושא האיראני, בשביל לחזור אליו מאוחר יותר מנקודת מבט חדשה. לא נדבר על איראן, אלא על יחסי סין-אפריקה. נעסוק בהבטחה הכלכלית הגדולה של אפריקה ואיך סין מתכוונת לעצב מחדש את השוק העולמי בשביל להבטיח את השגשוג שלה. בואו נתחיל.

כשאנחנו בדרך כלל שומעים את המילה "אפריקה" הדבר הראשון שעולה לנו לראש הוא כנראה רעב, או מלחמה, או מחלות. אנחנו מדמיינים סוואנות וג'ונגלים סבוכים, בהם חיים מינים אקזוטים של בעלי חיים. אפריקאים – וכאן ולאורך הפרק הכוונה לאפריקה שמתחת לסהרה – נדמים לנו כחצי-פראיים, שחיים קרוב לטבע בבקתות בוץ, רחוקים שנות אור מהמדינות המתועשות. טוב, אני שמח בשביל אפריקה והשוק העולמי להודיע לכם שאפריקה מתקרבת במהירות האור להיות המרכז הכלכלי החדש של העולם.

מופתעים? לא מאשים אתכם. יש מעט מאוד סיקור חיובי של אפריקה בתקשורת וכשכבר מדברים עליה, בדרך כלל מדברים על מלחמת אזרחים או התפרצות של אבולה. הידיעות השליליות הללו זוכות לכותרות ורייטינג, בעוד שהעובדה שאפריקה היא היבשת השנייה בצמיחתה הכלכלית בעולם נדחקת לקרן זווית. היום אנחנו נשנה את זה. אנחנו נדבר על הפוטנציאל האדיר שיש ביבשת, למה ואיך סין מתכוונת לממש אותו ואיך אנחנו, כישראלים, יכולים להשתלב גם. ומהמקרה של אפריקה נוכל להתחיל לשרטט כיצד יש לטפל באיראן.

יבשת של תקווה

הנה המספרים שאתם צריכים בשביל להבין למה העתיד יכול להיות של אפריקה: ב-2050 יחיו על הפלנטה כמעט 10 מיליארד בני אדם. 25% מהם יחיו באפריקה, שתכפיל את אוכלוסייתה  ממיליארד לשני מיליארד איש. הגיל החיצוני באפריקה יהיה אז 25, בעוד שבאסיה הוא יהיה 40 ו-46 באירופה. אפריקה תהיה היבשת הצעירה ביותר בעולם, עם כוח עבודה שימנה מעל ל-1.1 מיליארד איש, גדול יותר מזה של הודו או סין. האוכלוסייה שלהן אגב תפסיק לצמוח ב-2050 וזו של סין אף תתחיל להתכווץ.

במונחים של כלכלת שוק המשמעות היא שמפה ועד 2050, אפריקה תוסיף לעצמה מיליארד צרכנים חדשים. הצרכנים האלו יצטרכו בתים לגור בהם, תשתיות מים וחשמל, מערכת חינוך ורפואה ועבודה בשביל לפרנס את עצמם. אם הביקוש הזה ייענה, עד 2030 הכלכלה העולמית תוסיף לעצמה שוק של 12 טריליון דולר ו-380 מיליון מקומות עבודה. 12 טריליון דולר – שווה לערך לאיחוד האירופאי או סין. ורוב הצרכנים האלו גם עתידים להיות צעירים, עם משפחות צעירות שרק מתחילות את דרכן. המשמעות היא שהם ירצו לשדרג את המעמד שלהם, לשדרג את המוצרים שלהם ולעלות בסולם הסוציו-אקונומי. לא עוד בקתות מבוץ – אלא פרברים נעימים, עם כל הנוחות שאנחנו כל כך רגילים אליה. וזו אגב לא תהיה רק אפריקה – דו"ח של חברת מקינזי מעריך שב-2030 רוב הצריכה תהיה במדינות המתפתחות ולא המפותחות.

ואם אולי כל התיאורים האלו נשמעים לכם עתידנים, הנה העובדות של ההווה שלנו: התמ"ג של מזרח אפריקה צמח ב-2016 ב-5.3%, משאיר מאחור את הכלכלות המפותחות של ארה"ב או גרמניה. אתיופיה הייתה ב-2015 המדינה שצמחה הכי מהר בעולם והיא ממשיכה לשמור על צמיחה כלכלית יציבה, תוך גיוון של הכלכלה שלה. ביחד איתה נמצאות גם מדינות כמו טנזניה, קניה ורואנדה. כולן הצליחו לבנות כלכלות חזקות, שאינן מבוססות על ייצוא משאבים. דווקא מדינות שהיו תלויות בייצוא של משאבים טבעיים – בעיקר נפט – ראו האטה בצמיחה ואף התכווצות כלכלית בעקבות ירידת המחיר לחבית נפט ב-2016.

ההצלחה של הכלכלות של מזרח אפריקה להשיג צמיחה ללא תלות בייצוא משאבים טבעיים מוכיחה את הפוטנציאל שעוד טמון ביבשת כולה. שחיתות ומנהל לא תקין אינם גזרות גורל. מדינות אפריקאיות יכולות בהחלט לתקן אותם ולהפוך להיות תחרותיות בשוק העולמי.

כמובן, משאבים טבעיים לא פוגעים. באפריקה נמצאים 30% מהמינראלים הנותרים בעולם. יש בה מרבצים נרחבים של פלטינום וזהב, יהלומים, קובלט, וואנדיום ועוד. 60% מהקובלט בעולם מגיע מאפריקה, 19% מהזהב וכ-18% מהאורניום. גם בתחום הגז והנפט לאפריקה יש משאבים משמעותיים. 8% מעתודות הנפט העולמיות נמצאות באפריקה, כמו גם הגז. אנגולה וניגריה מייצאות כ-8% מכלל הנפט בעולם ומהוות יצואניות נפט חשובות גם לארה"ב וגם לסין.

מכל הנתונים העולה שאפריקה היום נמצאת בתהליך שיכול להפוך אותה לענק כלכלי שיעמוד בשורה אחת עם צפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. היא יכולה להיות יבשת של תקווה, שהצריכה שלה תניע את גלגלי הכלכלה העולמית אל תוך המאה ה-21. אך שום דבר אינו בטוח. בפני אפריקה עומדים גם אתגרים משמעותיים וסין מעוניינת לעזור לה להתגבר עליהם בשביל האינטרס שלה – הגשמת "החלום הסיני".

החלום הסיני ואפריקה

"החלום הסיני", אם לבטא אותו בפשטות, הוא השאיפה של בייג'ינג ליצור מעמד ביניים בסין שנהנה מאותה רמת נוחות כמו מעמד הביניים באירופה או ארה"ב. באופן אפילו יותר פשוט – דירה מרווחת, מכונית פרטית וחופשות שנתיות בחו"ל.

הגשמה של החלום הזה תשיג שתי מטרות: ראשית, היא תקנה את ליבם של העם הסיני ותבטיח למפלגה הקומוניסטית שנים של שקט. שנית, היא תבטיח את העוצמה הכלכלית של סין. מעמד ביניים עירוני מייצר וצורך יותר מאוכלוסייה כפרית או אוליגרכיה סופר-עשירה. זו הסיבה שלארה"ב עם 300 מיליון איש יש את אותו תמ"ג של סין, עם 1.3 מיליארד איש. הדרך היחידה של סין לעקוף את ארה"ב ולשמור על היתרון שלה הוא ע"י בנייה של מעמד ביניים נרחב, שיצמיח את הכלכלה שלה. איך היא תעשה זאת?

טוב, היא משנה את המבנה של הכלכלה שלה מכזו המבוססת על ייצור המוני של מוצרים פשוטים לכזו המבוססת על תעשיות עתירות-ידע, דוגמת שוק המכשירים הניידים. מי השתמש לפני 10 שנים בסלולרי שיוצר בסין ע"י יצרנית סינית? היום יצרניות סלולר סיניות מתחרות עם ענקיות כמו סמסונג ואפל. ואנו רואים את אותו דבר קורה בעוד תחומים, כמו בניית מטוסי נוסעים, מחשבים אישיים ומל"טים אזרחיים.

היא גם מובילה תהליך אורבניזציה שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית. ב-1950 13% מהאוכלוסייה הסינית התגוררה בערים. ב-2010 האחוז כבר עלה ל-45% והוא עתיד להגיע ב-2030 ל-70% מהאוכלוסייה [מקור]. במספרים מוחלטים המשמעות היא שכחצי מיליארד איש עברו לערים בשלושת העשורים האחרונים ואליה עתידים להצטרף עוד חצי מיליארד עד 2030. בסה"כ עד 2030 סין תעביר לערים אוכלוסיה גדולה פי 3 מכל ארה"ב, או כמעט פי 1.5 מזו של כל יבשת אירופה.

המשמעויות הכלכליות של מהלך כזה הן עצומות: קודם כל, נדרש לבנות מספיק מקום לכל האנשים הללו. לאחר מכן נדרשת השקעה עצומה בתשתיות תומכות כמו תחבורה, ביוב, חשמל ומים. הם יצטרכו מערכות חינוך ורפואה וכמובן – עבודה. אבל לא סתם עבודה – עבודה רווחית. תעשיות מעטות ידע, כמו ייצור המוני פשוט, לא יכולות להציע עבודות שיאפשרו לאוכלוסייה העירונית הגדולה של סין לשגשג. ושוב אנו חוזרים למרכיב הראשון במאמץ, התנועה לכלכלה שתתבסס בעיקר על שירותים ותעשיות עתירות ידע. שני המרכיבים בעצם עוזרים אחד לשני, קשורים אחד לשני. האוכלוסיה האורבאנית נותנת את כוח האדם לתעשיות, שנותנת את ההכנסה לאוכלוסיה האורבנית להמשיך ולשגשג. חסר רק מרכיב אחד – ביקוש לשירותים הסינים.

מישהו צריך לקנות סלולארי סיני ולרצות לשכור חברות סיניות. יש גבול כמה מהביקוש הזה יכול להיות פנימי. וכאן באה "דרך המשי החדשה", התוכנית לאיחוד של האי-העולמי כגוש כלכלי חדש. המטרה היא לא להשתלט על העולם, או להפוך את סין "למעצמת על". לסינים, כפי שהדגשתי כבר בעבר, לא מתעניינים במה קורה מחוץ לסין. המטרה היא ליצור נתיבי תחבורה יבשתיים וימיים, אזורי תעשיה וסחר חופשי שיחברו את אסיה, אירופה ואפריקה לגוש כלכלי אחד. האינטגרציה של האי-העולמי תאפשר תנועה פשוטה של סחורה מ- ואל סין ותעודד צמיחה כלכלית של המדינות בכל הגוש היבשתי. הצמיחה הזו היא שתהיה מקור הביקוש למוצרים ולשירותים הסינים ותבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית של סין בטווח הקצר עד הבינוני. הבעיה שעם השנים הגושים הכלכליים של אירופה ומרכז אסיה ידעכו במקביל לדעיכה הדמוגרפית שלהם. סין תצטרך אז שוק חדש להפנות אליו מוצרים. והשוק הזה יהיה אפריקה.

החזון הסיני

דמיינו בעיני רוחכם עולם שבו רוב המסחר העולמי עובר בין 4 מוקדים: מזרח אסיה-הודו-אפריקה-דרום אמריקה. אוניות עמוסות במוצרים מסין ותאילנד עוזבות לאתיופיה וקניה, שם הן פורקות את סחורתן לרכבות מהירות שחוצות את אפריקה מחוף לחוף, מוטענות מחדש בניגריה וקונגו ונשלחות לנמלים של ברזיל וארגנטינה. בעולם כזה החיים הכלכליים נעים ממזרח אסיה לדרום העולמי, מדלגים על רוסיה, המזרח התיכון ואירופה. סין והודו הן מוקדי הכוח בשרשרת הזו וארה"ב, ששלטה ללא עוררין על הצפון העולמי וההמיספרה המערבית, תאלץ להתחשב בדרום אמריקה משגשגת ולהשיג השפעה במדינות המפתח החדשות במזרח ומערב אפריקה.

העולם הזה הוא-הוא החזון ארוך טווח של סין בנושא "דרך המשי". אם מול אירופה ומרכז אסיה סין מבקשת רק להתחבר לשווקים קיימים, מול אפריקה היא רוצה ליצור שוק, שוק שיוכל לשגשג עוד עשורים מהיום. אפריקה תקלוט את התעשיות של ייצור המוני זול, בעודה צורכת מוצרים טכנולוגים ושירותים סיניים. מעמד הביניים הסיני יצמח ע"י פיתוח של הכלכלות האפריקאיות, שבתורן יוכלו לענות לצריכה הגוברת של אותו מעמד ביניים ע"י ייצור בזול.

מאז תחילת שנות האלפיים המסחר בין אפריקה לסין קפץ ממיליוני דולרים לכמעט 200 מיליארד דולר ב-2015. והוא יכול לצמוח הרבה יותר – סין רוצה שהוא יצמח הרבה יותר – אך לשם כך דרושה צמיחה כלכלית באפריקה עצמה. ובשביל להשיג זאת, אפריקה נדרשת להתגבר על מספר אתגרים.

הראשון הוא אורבניזציה. רק 41% מהאוכלוסיה באפריקה חיה בערים, לעומת 80% בצפון אמריקה ו-74% באירופה [מקור]. עיור הוא תנאי הכרחי לפיתוח כלכלי – בערים מתרחש רוב המסחר, ערים הם מקורה של רוב הצריכה בכלכלה. על מנת שאפריקה  תהיה שוק כלכלי משמעותי, היא חייבת אוכלוסייה עירונית גדולה. וכמו בסין, גם באפריקה המשמעות היא השקעה מאסיבית בבניית ערים והקמת תשתיות.

האתגר השני של אפריקה הוא תשתיות. תחבורה מפגרת מונעת מעבר נוח של סחורות ואנשים, מה שמקטין את הפריון של הכלכלות ביבשת. מה שדרוש הוא שדרוג תשתיות לכל רוחבה של היבשת, ליצירת מערכת אחת של נמלים, רכבות ואוטוסטרדות שתחבר את האוקיינוס ההודי לאטלנטי ואת המדינות שביניהם. במערכת זו חומרי גלם וסחורות יזרמו ביבשת וממנה הם יזרמו לכל שווקי העולם.

האתגר השלישי הוא כוח אדם מיומן. בשביל להקים מפעל דרוש לא רק הון התחלתי, אלא גם מהנדסים עם הידע לתכנן ולהפעיל אותו. ובשביל שיהיו מהנדסים דרושים מורים בבתי הספר שילמדו אותם ורופאים ואחיות שידאגו לבריאות שלהם. דו"ח של האו"ם מאוקטובר 17'  נוקב במספר של 11 מיליון מורים, רופאים ואחיות הדרושים ליבשת עד 2030. דרום אפריקה כבר היום מתמודדת עם מחסור חמור במהנדסים, מחסור שעלול לגרום לאחת הכלכלות הגדולות באפריקה לפגר מאחור בשוק העולמי.

אז מה סין עושה כדי לעזור ואיך אנחנו משתלבים בתמונה?

נלבישך שלמת בטון ומלט

התשובה הסינית לבעיות של אפריקה היא השקעה של הון וידע בשביל להקים תשתיות, ליצור עבודה ולהכשיר כוח אדם בכל רחבי היבשת. התמונה שיש לנו, של סין ככוח קולוניאליסטי שרק בא לשדוד את האפריקאים מנפט ומחצבים, היא שגויה לחלוטין. שוב – סין רואה באפריקה שותפה כלכלית לתוך המאה ה-21. לא אירופה. לא אמריקה. לא אנחנו. אפריקה. והם מוכנים לשים את הכסף לשם כך.

קחו את תחום התשתיות לדוגמה. סין השקיעה מיליארדים בהרחבת מסילות רכבת וכבישים והקמת חדשים. בין הפרויקטים נמצאת הקמת אוטוסטרדה לאורך החוף המערבי של אפריקה, חידוש מסילות בין אנגולה לקונגו כחלק מהתוכנית לחבר בין האוקיינוס האטלנטי וההודי, הקמת נמלים במזרח אפריקה ועוד. ואגב, גם המדינות האפריקאיות עצמן עובדות על פרויקטים שאפתנים, כמו פרויקט "סהרת הסיליקון" שמוקמת בקניה. וכן, זה נשמע יותר טוב באנגלית – Silicon Sahara.

סין גם עוזרת להכשיר כוח אדם, ע"י שימוש בכוח אדם מקומי במפעלים ואתרי בנייה. הטענה שהסינים מייבאים עובדים היא מיתוס – בין 80% ל-90% מכוח האדם בפרויקטים סינים הוא מקומי. והסינים תורמים להכשרה המקצועית לא רק ע"י עבודה בפועל. ב-2015 שי הכריז על הקמת עשרות מרכזי חינוך טכניים באפריקה, שיכשירו את כוח האדם שהיבשת כה זקוקה לו.

ולבסוף, יש לנו גם שיתופי פעולה בתחום הביטחון. ביולי 2017 סין הקימה את הבסיס הראשון שלה מחוץ למדינה בג'יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה. מטרת הבסיס להגן ולתמוך במשימות סיניות בקרן אפריקה ובמזרח אפריקה בכלל. ג'יבוטי אגב לא נבחרה סתם – הסינים עוסקים בפיתוח מאסיבי של התשתית הימית שלה, כחלק מתוכנית "One Belt, One road". היא גם מאפשרת לסין להקרין כוח לאוקיינוס ההודי ולתעלת סואץ, שניים מהמקומות החשובים ביותר לכלכלה העולמית.

לסין יש גם נוכחות חשובה במשימות של האו"ם והאיחוד האפריקאי לשמירת השלום. היא שלחה חטיבת חי"ר לדרפור ועוד כמעט 400 חיילים מהכוחות המיוחדים שלה בשביל לתמוך במשימת השלום שם. המטרה המרכזית של סין היא להגן על ההשקעות הכלכליות והאנשים שלה באפריקה. אך סין אינה עושה זאת לבד, או מנסה לכפות נוכחות צבאית על מדינות חלשות. היא משתפת פעולה, מחפשת לפעול במסגרת משימות רב-לאומיות כמו אלו של האו"ם.

מירושלים לאדיס אבבה

אפריקה היא יבשת העתיד, לפחות לפי ההשקעה של סין. איך אנחנו יכולים להצטרף לחגיגה?

טוב, קודם כול ולפני הכול ואני מקווה שהצלחתי במקצת לעשות זאת כאן – אנחנו צריכים להחליף דיסק בכל מה שקשור לאפריקה. אפריקה יכולה להיות אחד השווקים הגדולים בעולם בעוד שני עשורים, אם לא לפני. נמלים שוקקים, פארקים תעשייתים, מרכזים רפואיים מתקדמים – הכול נבנה שם. הערך של הקהילה האתיופית פה בארץ יעלה עם השנים, כשעוד ועוד חברות ישראליות ובינלאומיות ירצו להיכנס לאפריקה ובמיוחד למדינה השנייה בגודלה שם – אתיופיה.

מה יש לחברות ישראליות להציע באפריקה? הכשרת כוח אדם, טכנולוגיות מים וחקלאות, שיתופי פעולה בתחום הביטחון וההיי-טק. מהנדסים ישראלים הקימו את חדר המיון הראשון בקיסומו, קניה ויקימו את התחנה הסולארית הראשונה במזרח אפריקה ברואנדה. ולפי הקפיצה של 70% בייצוא הביטחוני לאפריקה ב-2016, מהנדסים ישראלים גם מחמשים את הממשלות האפריקאיות.

עד כמה שזה נשמע מלהיב, אנחנו לא התחלנו לגרד את פני השטח. סה"כ כל הייצוא לאפריקה ב-2015 היה פחות ממיליארד דולר. אנחנו מייצאים יותר לבלגיה, בהיקף של 2 מיליארד דולר. אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר. פיתוח התשתית העצום שסין מבצעת משמעה שבעוד מספר שנים חברות אפריקאיות יצטרכו טכנולוגיות של ניהול מידע, ביחד עם כלים דיגיטאליים אחרים בשביל ייצור ושיווק. הרחבת תשתית הסלולר והאורבניזציה תיצור שוק צרכנים שמעולם לא קיבל התייחסות מצד מפתחי אפליקציות או אתרים. חברות ישראליות יוכלו לשתף פעולה עם חברות אפריקאיות בפיתוח ושיווק מוצרים ייעודים לצרכנים החדשים. התעשיות של אפריקה גם יצטרכו מהנדסים, שהאוניברסיטאות בארץ יוכלו לעזור להכשיר כאן או להקים לשם כך קמפוסים שם. הגידול העצום באוכלוסייה של אפריקה יחייב עלייה בגידול המזון, תוך הקטנת השימוש במים לבן-אדם. גם כאן, כמו בהודו, לישראל יש יתרון עולמי בטכנולוגית מים וחקלאות. אנחנו יכולים לעזור לאפריקה ולסין ליצור מרכז חדש בדרום העולמי, מרכז שיוכל להמשיך להניע את העולם גם כשסין תאפיר ואירופה תצטמק.

הטאו של האי העולמי

אז מה היה לנו? "החלום הסיני" יצר תקווה חדשה ליבשת השחורה. לא עוד יבשת שכוחת אל, אלא חוליה חשובה בדרך המשי החדשה, שותפה כלכלית אסטרטגית לסין אל תוך המאה ה-21. והדוגמה של אפריקה היא אולי דוגמה פנטסטית, אולם היא אינה יחידה. האיחוד של האי-העולמי יכול להביא שפע ורווחה גם למרכז אסיה, לאירופה ו-לאיראן.

כל זאת ועוד בפרק הבא.