הקורונה תשאר איתנו, והעולם יצטרך ללמוד כיצד לחיות איתה כמחלה אנדמית.
בעיות כלכליות ודמוגרפיות בסין – בייג׳ין תגדיל את האשראי וההשקעות במשק כדי לשמור על צמיחה של מעל 5% ב-2022, ותנסה לפתח דרכים חדשות לעודד ילודה בקרב הציבור הסיני.
האנרכיה העולמית תמשיך, אך גם יתגבש הסדר העולמי הרב-קוטבי החדש – בתחילת ינואר ארה״ב ורוסיה יפגשו בשביל לעסוק בדרישות הרוסיות, ובמזרח אסיה המדינות מתחילות להסתדר לשני מחנות: אמריקני וסיני.
חשוב לשים לב בהקשר של האנרכיה העולמית גם למחירי המזון הגבוהים היסטורית בעולם. 2022 צפויה להמשיך לראות מחירי מזון גבוהים, מה שישפיע לרעה על היציבות של כלכלות מתפתחות והמצב הכלכלי של שכבות חלשות במדינות מפותחות.
חדשנות טכנולוגית, שתונע ע״י התחרות הגיאופוליטית, הצורך של חברות לארגן מחדש את שרשרות האספקה שלהן וגידול משמעותי בהון סיכון (הכסף שזרם לתעשיית ההון סיכון הכפיל את עצמו מאז 2020).
במיוחד יהיה מעניין לעקוב אחר הפריסה של אינטרנט לוויני, עם אמזון, starlink ו-OneWeb כולן צפויות להתחיל או להרחיב את הרשתות שלהן ב-2022.
האירועים והמקומות החשובים של 2022:
אפגניסטן תמשיך בהדרדרות למדינה נכשלת ומוקד אי-יציבות. חוסר היציבות באפגניסטן מקרין לרעה על פקיסטן, מה שבתורו פוגע בהשקעות הסיניות במדינה – בדיוק כפי שהערכתי בקיץ 2021.
באתיופיה התיגרים נדחקו אחורה לתיגראי, ולא ידוע כרגע אם אבי אחמד, ראש הממשלה, מתכוון לדחוף פנימה לתיגראי. בכל מקרה, כפי שהערכתי שום קבוצה אתנית גדולה לא קמה לעזרת התיגרים אלא להיפך – מדינות אתיופיה העדיפו לתמוך בממשל המרכזי של אבי אחמד מול התיגרים.
בנוגע למתיחות באוקראינה, ב-10 בינואר ארה״ב ורוסיה עתידות להיפגש בשביל לדון בהסדר ביטחון חדש, וסביר שנראה ירידה במתיחות מסביב למדינה ברבעון הראשון של 2022.
שיחות הגרעין בווינה התחילו סבב חדש, ויש אופטימיות זהירה שהן יצליחו, לאור דיווחים שהאיראנים מוותרים על חלק מהדרישות שלהם.
ב-8 בנובמבר יערכו בחירות האמצע בארה״ב. סיכוי סביר שהרפובליקנים ישיגו רוב בשני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט – ויהפכו את ממשל ביידן למשותק.
בנובמבר גם יערך הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של סין, בה שי ג׳ינפינג יועמד לבחירה מחדש כמזכיר הכללי של המפלגה.
תחזיות:
90% שארה״ב תסכים להפסיק את התפשטות נאט״ו מזרחה.
90% שצינור Nord Stream 2 יאושר להפעלה השנה.
70% שארה״ב ואיראן יחזרו להסכם הגרעין עוד השנה.
80% איראן תקבל הקלה בסנקציות על תעשיות האנרגיה והבנקים, כמו גם על הכלכלה האזרחית, אך לא תראה הקלה בסנקציות הקשורות לתמיכה ומימון טרור.
95% שההסכם אליו יחזרו לא יתייחס לתוכנית הטילים האיראנית או לפעילות האזורית שלה, ויהיה בעצם העתק של הסכם הגרעין מ-2015.
סיכמנו בשבוע שעבר את 2021 וקראנו לה ״שנת האנרכיה הראשונה״. עכשיו הגיע הזמן להעריך מה מצפה לנו בשנה הבאה? מתיחות גיאופוליטית כמובן תישאר, ועמה נקודות החיכוך הקבועות בין המעצמות: אוקראינה, טאיוואן וכנראה שגם פקיסטן והקווקז יככבו בשנה הקרובה. אולם מה מעבר לזה? למה אנחנו יכולים לצפות בשנת 2022? בסקירה השנתית הנוכחית נעשה משהו טיפה שונה משנה שעברה – במקום להסתכל על העולם דרך מגמות ורבעונים, נסתכל עליו דרך מגמות ואירועים בזמן ובמקום. ננסה לסמן את המגמות המעניינות של שנת 2022, ואת האירועים שכנראה יעצבו במידה רבה את השנה.
המגמות הגדולות של 2022
המגמה הראשונה והכי חשובה שצריך לא רק להכיר אלא גם להפנים היא שהקורונה עדיין אתנו, והיא תישאר אתנו. ווירוס הקורונה קרוב לוודאי לא יעלם מהעולם. יש מעט מאוד מחלות ויראליות שהצלחנו כבני-אדם להכחיד. למען האמת יש בדיוק שתיים: אבעבועות שחורות ודבר הבקר [מקור]. לא סביר שנראה את המחלה נכחדת בימי חיינו.
החדשות הטובות הן שהקורונה כנראה תהפוך מפנדמית (pandemic) לאנדמית (endemic) [מקור]. חסינות עדר נבנת עבור הווירוס, ולאט לאט הווירוס כנראה יהפוך פחות קטלני. אנחנו כבר לא נחשוש מהתפרצויות, ו-ווריאנטים חדשים פחות יטרידו אותנו. מה שנצטרך ללמוד ב-2022 הוא איך לחיות עם הווירוס.
החדשות הטובות הן שנראה שהוריאנט החדש, אומיקרון, הוא כנראה תחילת הפיכתה של הקורונה למחלה אנדמית. הווירוס מדבק מאוד, יותר מדלתא [מקור]. מצד שני, דיווחים ראשונים מראים שהוא פחות חמור מדלתא [מקור]. יכול להיות שהוריאנט הזה יביא אותנו לחסינות עדר, ידחוק וריאנטים אחרים, קטלניים יותר, ויתן לנו לחזור לשגרה חדשה עם הקורונה כעוד מחלה אנדמית. כמו שפעת למשל.
עבור חלק מהעולם אלו חדשות טובות. עבור חלק אחר לא כל-כך.
בסיכום הרבעון השלישי של 2021 הבחנו בשלושה אזורים שונים בעולם והתגובה שלהם לקורונה: אלו שלומדים לחיות איתה. אלו שמנסים להדביר אותה. ואלו שאין להם ברירה אלא לחיות איתה. הקבוצה הראשונה, אלו שלומדים לחיות מורכבת בעיקר ממדינות מערביות, שמשתמשות בשילוב של חיסונים, בדיקות ועוד מעט תרופות כדי לטפל במחלה. הקבוצה האחרונה, אלו שחייבים לחיות, מורכבת מעיקר ממדינות מתפתחות שעדיין לא קיבלו מספיק חיסונים ואין להן את המשאבים לנהל סגרים או מערכי בדיקות גדולים.
ביניהן נמצאות מדינות שדוגלות באפס קורונה, כמו סין [מקור]. ווריאנט אומיקרון הוא חדשות רעות לאלו שמנסים להדביר את המחלה [מקור]. מדיניות אפס קורונה שואפת לדאוג שרוב הציבור, רוב הזמן, יהנה מחיים רגילים. המדיניות עובדת ע״י זיהוי מהיר של התפרצויות והטלת סגרים, ככה שמוקד ההתפשטות נבלם ואז נותנים לו לדעוך. אבל מה קורה כשיש עוד ועוד מוקדים? מה קורה כשההתפרצות לא דועכת אחרי שבוע?
בסוף דצמבר סין הטילה סגר על העיר שיאן (Xian) במרכז סין, עיר בת 14 מיליון תושבים. שיאן נתונה לסגר כבר כמעט שבועיים, סגר חריף כמו זה שהוטל בתחילת 2020 – לאנשים אסור לצאת מהבית חוץ מקניות מזון הכרחיות [מקור]. ככל שהתדירות והאורך של הסגרים האלו יגדל, כן יגדל השיבוש הכלכלי בסין והמחיר הפסיכולוגי שאזרחי המדינה יאלצו לשלם בשביל ״0 קורונה״. הדבר יפגע בכלכלה הסינית: הצריכה תעמוד במקום, והממשלה תצטרך להתערב בשביל לשמור על צמיחה של מעל 5% ב-2022. וזו המגמה השנייה שלנו ל-2022: בעיות כלכליות ודמוגרפיות בסין.
איך שגלגל מסתובב לו
אנחנו נראה ב-2022 את סין מגדילה את ההשקעה הממשלתית בכלכלה בשביל לשמור על צמיחה. משום שההשקעות אינן פרודקטיביות, יחס החוב לתמ״ג של סין ימשיך לגדול, והכלכלה תתקשה לפתח מקורות צמיחה אחרים חוץ מהשקעות.
הערכתי כבר ב-2021 שנראה את זה קורה משום שתי בעיות מרכזיות של סין: בעית החוב, ובעית הדמוגרפיה. שתי הבעיות יככבו ב-2022.
על בעית החוב הרחבתי במספר מקומות, כולל בקיסר אדום [ראו כאן]. בקצרה, מאז 2008 הצמיחה בתמ״ג של סין תלויה בגידול בחוב שלה. הממשל הסיני מנסה כל כמה שנים להשתלט על החוב, ואז כשהוא רואה את הפגיעה בצמיחה הוא מפסיק.
2022 היא שנה חשובה פוליטית למפלגה ולשי, משום שבסופה יערך הקונגרס ה-20. אז אין סיכוי שסין לא תעמוד בצמיחה של מעל 5% השנה. הם יזרקו את הכול כולל הכיור אם צריך.
ובעיית החוב אינה לא הבעיה היחידה.
בניתוח מס׳ 69 עסקנו בהרחבה במפקד האוכלוסין האחרון של סין שהתפרסם ב-2021. ראינו שם שהמצב הדמוגרפי של סין גרוע מאוד – שיעור הילודה בפועל שנמדד בסין נמוך יותר מהמודל הפסימי של האו״ם [מקור]. המשמעות היא שאם בייג׳ין לא תצליח לעודד את הילודה, אוכלוסיית סין תצטמק בחצי עד 2100. היא עלולה להתחיל להצטמק כבר ב-2023 [מקור].
מה שאנחנו הולכים לראות ב-2022 הוא את בייג׳ין מנסה למצוא דרכים לעודד אנשים להביא עוד ילדים. היא כבר מציעה סבסוד למעונות ויותר ימי חופשה לאימהות [מקור]. היא אולי תנסה ללחוץ חברי מפלגה להביא שלושה ילדים [מקור].
בניגוד למה שמקובל לחשוב, גם מדינות טוטליטריות כמו סין לא יכולות פשוט להקיש באצבעות ולשנות מגמות דמוגרפיות. מדינות יכולות להציע שלל כלים ותוכניות לעודד ילודה, אך השינוי בפריון הכולל הוא בדרך כלל קטן – במקום 1.5 ילדים לאישה במהלך חייה, תוכניות יכולות להגדיל את המספר ל-1.7 או 1.8 [מקור]. הגורמים שמשפיעים על הפריון הם לא רק כלכלים. חברות בהן יש חוסר-שוויון חריף במטלות הבית – מצפים מהאישה שתעשה את כל עבודות משק הבית, בעוד הגבר נדרש בעיקר לעבוד – הן גם חברות שסובלות משיעור ילודה נמוך, לדוגמה יפן או דרום קוריאה [מקור].
בכל מקרה, ב-2022 נראה את בייג׳ין מנסה למצוא פתרונות לירידה בילודה. גם אם היא תצליח, התוצאות של שינוי במגמה לא יורגשו עד שהילדים יכנסו לשוק העבודה – אי-שם ב-2045 או 2050. עד אז בייג׳ין תצטרך להתמודד עם הכפלה של מספר הגמלאים שלה, והעול הכלכלי והחברתי שהכפלה כזו תגרום.
אנרכיה גלובאלית
המגמה השלישית החשובה של 2022 היא כמובן האנרכיה הגלובאלית שלנו. משום שאני לא רוצה להישמע כמו תקליט שבור, אני אדגיש בקצרה מה צפוי שימשך מ-2021, ומה הדברים החדשים שאפשר לצפות להם ב-2022.
מה שצפוי שימשך מ-2021 הוא החיכוך ומירוץ החימוש בין המעצמות. היחסים בין ארה״ב לסין לא ישתפרו. טאיוואן, ההימלאיה, ים סין הדרומי, מזרח אירופה – ימשיכו להיות נקודות חיכוך ועם פוטנציאל לעימותים חמושים. ארה״ב, סין, רוסיה, וכמוהן מעצמות כמו בריטניה, יפן והודו, ימשיכו בבניית הכוח הצבאי שלהן. אנחנו נראה עוד דיווחים על טילים היפרסונים, על מל״טים אוטונומים, ואיך מדינות מגדילות את ההשקעה בהבאת קווי אספקה קריטים וטכנולוגית קריטיות אליהן.
מה שכן יהיה חדש ב-2022 הוא הניסיון לגבש את הסדר העולמי הבא. ציינתי את זה כבר בסיכום של 2021: תקופה של אנרכיה גלובאלית היא גם התקופה בה מתגבש הסדר העולמי הבא [ראו כאן].
אנחנו כבר רואים את תחילתו של הסדר הבא: רוסיה והמערב עומדים לערוך מספר פגישות בינואר שמטרתן להסדיר את ההתרחבות של נאט״ו במזרח אירופה וליצור, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, את הבסיס לאזור השפעה רוסי [מקור]. הערכתי בסוף דצמבר בניתוח מס׳ 97 שהאמריקנים יסכימו לעצור את ההתפשטות של נאט״ו, ואני עדיין מאמין שזו האופציה הסבירה ביותר [ראו כאן]. מזרח אירופה היא אזור אסטרטגי משני עבור וושינגטון, והיא לא מתכוונת להשקיע יותר מהמינימום בה.
אלו לא חדשות טובות עבור אוקראינה, אך אלו חדשות טובות לסדר הגלובאלי. ארה״ב ורוסיה קרוב לוודאי יגיעו למספר הסכמים חדשים בנוגע להתרחבות של נאט״ו, פריסה של נשק גרעיני במזרח אירופה ויצירת מנגנון חדש לטיפול בקונפליקטים. אם אנחנו רוצים למנוע מלחמת עולם שלישית, זו הדרך – ע״י יצירת מנגנון תקשורת ונורמות שיוכלו לעזור להוריד את המתיחות במזרח אירופה בטווח הארוך.
לעומת זאת, במזרח אסיה היחסים נותרים מתוחים. סין וארה״ב מתקשות להסכים על קווים מנחים, משום שהן משחקות משחק סכום אפס: ארה״ב לא תשלים מרצונה עם אזור השפעה סיני במזרח אסיה, ואזור השפעה כזה הכרחי לסין בשביל לשמור על היציבות שלה בטווח הארוך [ראו כאן]. התוצאה של זה תהיה שהאזור יעבור פולריזציה, קיטוב, בו מדינות יצטרכו להחליט עם מי משתי המעצמות הן הולכות. מזרח אסיה תזכיר את אירופה במלחמה הקרה.
אנחנו כבר רואים תנועה של שחקנים שונים לאחד ממרחבי ההשפעה: קמבודיה וסין חיזקו בשנה האחרונה את הקשרים הביטחוניים והדיפלומטים שלהן [מקור]. הפיליפינים התרחקו מסין, חוזרים למחנה האמריקני [מקור]. נראה שגם אינדונזיה מתקרבת לארה״ב, עם מספר הסכמי ביטחון שנחתמו בין המדינות, ביניהן הסכמה על הקמת דיאלוג אסטרטגי ביניהן [מקור].
המפנה של אינדונזיה הוא מפנה חשוב: משום המיקום הגיאוגרפי שלה, אינדונזיה היא קריטית לכל מאמץ אמריקני להכיל את סין במזרח אסיה. יושבת בשער של ים סין הדרומי לאוקיינוס ההודי, אינדונזיה היא קריטית לאזור ההשפעה הסיני במזרח אסיה, ומכאן גם חשובה לארה״ב כדי למנוע את התגבשות האזור הזה. נעקוב מקרוב אחר השיפור ביחסים בין המדינות.
כחלק מהאנרכיה הגלובאלית שלנו ימשיכו גם השיבושים בשרשרות אספקה ומחירי מזון גבוהים. החדשות הטובות הן שבהנחה ולא יהיו שיבושים בתפוקת גז ונפט, מחירי האנרגיה כנראה יתחילו לרדת החל מהרבעון השני של 2022 [מקור].
אולם חוץ מאנרגיה לא נראה עוד הקלות משמעותיות: השיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות – בעיקר בשבבים ושינוע ימי – לא צפויים להסתיים לפני 2023, אם לא מאוחר יותר [מקור]. המשמעות היא המשך עליית מחירים, בעוד יצרנים וספקים מחפשים דרכים לארגן מחדש את שרשרות האספקה שלהם.
בנוסף, עלייה במחירי האנרגיה הביאה לעלייה במחירי הדשנים [מקור] שכנראה תתבטא בעלייה נוספת במחירי המזון ב-2022 [מקור]. אנחנו כבר נמצאים ברמת מחירים גבוהה היסטורית, עם עלייה חדה במחירי המזון מאז מאי 2020. עלייה במחירי המזון תשפיע לרעה על היציבות של מדינות מתפתחות, ותפגע בשכבות החלשות במדינות מפותחות. אי-השקט של 2021 ימשיך ב-2022 ואנחנו נעקוב אחר מהומות וחלילה הפיכות חדשות בעולם המתפתח.
חדשנות טכנולוגית
יחד עם האנרכיה הגלובאלית, חשוב לשים לב גם למגמה חיובית מאוד של 2022 – חדשנות טכנולוגית. מאז 2020 כמות הכסף שזרמה להון סיכון הכפילה את עצמה [מקור]. גופים שמסורתית נמנעו מלהיכנס לתעשייה, כמו קרנות הון לאומיות ופנסיה, מתחילים להצטרף לתעשיית ההון סיכון [מקור].
דיברנו לאורך 2021 איך התחרות הגיאופוליטית בין מעצמות, ביחד עם שיבוש בשרשרות האספקה, מעודדים מדינות וחברות להשקיע בטכנולוגיות חדשות [ראו כאן]. הגידול בהון סיכון יהיה עוד כוח שישפיע לטובה על החדשנות הטכנולוגית, ע״י הגדלת המימון הזמין ליזמים. זה לא אומר שלא יהיו חברות הזנק שיכשלו, או שאפילו יוקמו חברות בשביל לגנוב כסף ממשקיעים. גידול בהון בכל תעשייה מוביל לספקולציה ושחיתות. אולם היתרון בהון סיכון שגם אם 9 מתוך 10 חברות יכשלו, האחת שתצליח לפתח מוצר מהפכני תשנה בצורה משמעותית את חיינו.
אילו טכנולוגיות? ב-2022 יזמים מתכוונים להרחיב את התחום של ״חוות אנכיות״, מתחמים שמאפשרים גידול מזון גם במקומות צחיחים או קשים לגידול כמו דנמרק ואיחוד האמירויות [מקור]. תעשיית תיירות החלל צפויה להמשיך לצמוח, מקדמת אותנו לקראת טיסות מסחריות לחלל – אולי לא לאנשים פרטיים, אך כן לעסקים שצריכים להציב לווינים [מקור]. וזו אולי המגמה הכי מעניינת לשים לב אליה ב-2022: הפריסה של רשת אינטרנט גלובאלית, מבוססת לוויינים.
כיום רוב האינטרנט שלנו תלוי בכבלים, אם אלו סיבי הנחושת בקירות הבית שלנו או סיבים אופטים על קרקעית האוקיינוס. הצורך בתשתית קרקעית מגביל את הגישה לאינטרנט עבור חלקים משמעותיים מאוכלוסיית העולם: האו״ם מעריך שכשליש מאוכלוסיית העולם מעולם לא השתמשה באינטרנט, כמעט 3 מיליארד בני אדם [מקור].
היעדר אינטרנט פוגע באנשים ופוגע ביכולת הצמיחה של תעשיית המידע. עבור אנשים, האינטרנט מציע יכולת לעבוד וללמוד מרחוק – משהו שהפך קריטי בימי הקורונה. חיבור אינטרנט יציב יכול לאפשר לילדים בכפרים מרוחקים להשיג השכלה טובה, למרות המרחק, ולאפשר לחברות ויזמים להצטרף לתעשיית המידע, גם אם הם נמצאים בחלק מרוחק של העולם.
הפתרון הוא פריסה של רשת לוויינים שתספק אינטרנט מהיר בכיסוי באמת גלובאלי – שתהפוך את ה-World Wide Web באמת ל-World Wide.
ב-2022 נראה שלוש התפחויות חשובות בכיוון הזה: ראשית, רשת Starlink של אילון מאסק, המייסד של טסלה, תמשיך לצמוח וכנראה תציע שירותי אינטרנט בהודו ותאפשר ללקוחות בים שידור אינטרנט רציף [מקור]. Starlink כיום נותנת כיסוי באירופה, ארה״ב וחלקים של אוסטרליה [מקור].
שנית, רשת OneWeb מקווה לפרוס רשת גלובאלית משלה עד סוף 2022, שתציע כיסוי אינטרנט בכל העולם [מקור]. OneWeb מכוונת ללקוחות מוסדיים ועסקיים גדולים, כמו ממשלות, כוחות ביטחון, וספקי תקשורת, בעוד Starlink מכוונת לצרכן הפרטי.
שתי סיבות: א׳ הדרום העולמי, במיוחד אפריקה, נמצא מאחור בשימוש באינטרנט. מאות מיליוני בני אדם שלא גולשים, לא לומדים ולא צורכים דרך האינטרנט. כל צמיחה ארוכת טווח של התעשייה הדיגיטלית במערב חייבת גם צירוף של הדרום העולמי לרשת האינטרנט. אינטרנט לוויני יכול לאפשר זאת בקלות יחסית.
אחוז האוכלוסייה המשתמשת באינטרנט, 2019
ב׳ מדינות מנתקות את האינטרנט בשטחן ככלי לשליטה באוכלוסייה. מדינות כמו איראן או הודו מנתקות את האינטרנט בכל פעם שיש אי-שקט אזרחי בשביל למנוע תיאום בין מפגינים ולהשיג החשכה תקשורתית [מקור]. רשת אינטרנט לוויינית יכולה לקחת ממדינות את הכוח להחשיך את האינטרנט אצלן, מאפשרת לתנועות מחאה לצמוח באופן אורגני ולאיים על משטרים. כמובן, יקח עוד זמן עד שרשתות כאלה באמת יוכלו לאיים על מדינות – הן צריכות הרבה יותר לווינים, והאנטנות צריכות להיות הרבה יותר קטנות כדי שיהיה אפשר להחביא אותן [מקור]. אנחנו גם רואים את סין מתכוונת להקים רשת לוויינים משל עצמה, כזו שקרוב לודאי תנסה לדחוק את Starlink החוצה ולשמור על שליטת האינטרנט של בייג׳ין [מקור]. בכל מקרה, זו מגמה חשובה ומעניינת, שנעקוב אחריה לאורך 2022.
זמן ומקום ב-2022
עד כאן למגמות הגדולות של 2022. מה עם אירועים ומקומות מרכזיים בשנה?
עקבנו במהלך 2021 אחר מספר נקודות חיכוך ואי-יציבות באירו-אסיה:
באפגניסטן, ראינו את ההשתלטות של הטאליבן על המדינה [ראו כאן]. כיום הוא נמצא במלחמה עזה מול דאע״ש, בעוד הכלכלה נמצאת על סף קריסה ורעב המוני [מקור]. כפי שהערכתי עוד בסוף יולי, חוסר היציבות באפגניסטן מקרין על פקיסטן: הטאליבן הפקיסטני פתח במתקפות נגד כוחות הביטחון במדינה, ומכוון את מתקפותיו גם נגד סינים במדינה [מקור]. המתקפות, ביחד עם הפגנות של אזרחים פקיסטנים נגד השקעות סיניות, מאטות את התקדמות המסדרון הכלכלי של סין פקיסטן [מקור]. אנחנו יכולים לצפות לעוד מתקפות טרור נגד יעדים סינים, ומתיחות בין איסלמבאד ובייג׳ין.
באתיופיה, הצבא האתיופי בתמיכת מליציות מקומיות הצליח לדחוק אחורה את התיגרים חזרה לתיגראי [מקור]. זאת למרות הדיווחים באמצע השנה על ״ניצחון אסטרטגי״ של התיגרים, שבפועל היה תפיסה של כמה ערים בכביש המוביל לאדיס אבבה.
הבעיה של התיגרים הייתה ונותרה חוסר תמיכה רחבה בהם. מבחינת המדינות של אתיופיה, התיגרים הם רודנים שנאבקים לחזור ולשלוט באתיופיה ביד ברזל. כפי שהערכתי, הקבוצות האתניות השונות באתיופיה יצאו לעזרתו של אבי אחמד, ראש הממשלה, ועזרו לצבא אתיופיה לדחוק את התיגרים חזרה לתיגראי.
עם הדחיקה של התיגרים חזרה לתיגראי, לא ברור מה הצעד הבאשל אבי אחמד. הממשלה הודיעה שהיא לא תתקדם לתוך תיגראי כרגע [מקור]. השאלה היא האם ממשלת אתיופיה מתכוונת לפתוח במו״מ בשביל לשים סוף למלחמה, או שהיא מארגנת את הכוחות לקראת פלישה נוספת לתיגראי וכיבוש מקלה.
נוסף לאפגניסטן ואתיופיה, מסביב לטאיוואן הסינים שמרו על מתיחות, מאיימים לפעול בכל דרך לאחד את האי. בטורקיה ארדואן החל בניסוי כלכלי מסוכן, שעלול לעלות לו בהרס המשק הטורקי. וסיימנו את השנה עם ניתוח של העמדה הרוסית מול אוקראינה, והערכה שלי שרוסיה מכינה אופציה צבאית אם המערב לא יענה לדרישות שלה של הסדר ביטחוני חדש במזרח אירופה.
מה צפוי לנו ב-2022?
ב-10 בינואר בכירים מארה״ב ורוסיה יפגשו בשביל לדון במתיחות מסביב לאוקראינה, ולאחריה יהיו גם פגישות ב-12 וב-13 בינואר עם נאט״ו ועם מדינות אירופה. 90%שארה״ב תסכים לדרישה הרוסית להפסיק את ההתרחבות מזרחה של נאט״ו, גם אם לא תצהיר זאת במפורש. היא יכולה ליצור מנגנון שיקפיא את התפשטות הברית ע״י הגדלת כוחו של ה-OSCE, הארגון לשיתוף פעולה וביטחון באירופה. הרחבתי איך היא יכולה לעשות זאת בניתוח מס׳ 97 [ראו כאן].
המעניין הוא שהאיחוד האירופי יהיה גלגל חמישי בשיחות האלו: הקואליציה הגרמנית מפוצלת ביחס לרוסיה, וצרפת לא מחזיקה בהשפעה פוליטית גדולה מספיק בשביל לאחד את האיחוד סביבה. האיחוד האירופי נכנס ל-2022 עם משבר מנהיגות שיפגע ביכולת שלו להשפיע על הזירה הבינלאומית, או אפילו לקדם יוזמות בבית.
מקור המשבר בפרישה של אנגלה מרקל, והקמת קואליציה גרמנית חדשה ש – כפי שהערכתי עוד בספטמבר 2021 – סובלת מפיצול אישיות: הסוציאליסטים, ה-SPD, מחזיקים במשרת הקנצלר ותיק הביטחון. הם מחוייבים לשמירת היחסים העסקיים עם סין ורוסיה. לעומתם, הירוקים קיבלו את תיק החוץ והתיק לעניינים כלכליים, והם דובקים ברטוריקה לוחמנית מול רוסיה וסין. התוצאה הסופית היא קואליציה שמדברת בשני קולות: שרת החוץ שולחת איומים, בעוד הקנצלר משוחח עם שי ופוטין על יחסים כלכלים קרובים [מקור]. זו אינה קואליציה שמתעניינת בחזון אסטרטגי גדול איחוד האירופי, מעבר למדיניות אקלים. ספק אם היא תצליח ליצור חזית אחידה בנוגע ליחסי האיחוד עם סין או רוסיה.
והבעיה שאין מי שיחליף את גרמניה.
כמובן, יש מי שחושב שיכול להחליף את גרמניה – מקרון, שכנראה ינסה למלא את החלל שמרקל השאירה מאחוריה. לדוגמה, מקרון חתם עם איטליה מעין ברית אסטרטגית בסוף נובמבר 2021 [מקור]. המטרה של ההסכם שנחתם הוא להגדיל את התיאום בין איטליה וצרפת, כך שיוכלו ליצור חזית אחידה באיחוד. כך מקרון כנראה מקווה הוא יוכל לדחוף את גרמניה בכיוון שפריז רוצה. בהנחה והוא ינצח בבחירות באפריל השנה, אנחנו יכולים לצפות לנשיא יותר אסרטיבי בהצעות וביוזמות שלו ל״עתיד האיחוד״.
הבעיה שאף אחד לא מעוניין לראות את צרפת מנהיגה, או מאמין בה, חוץ מצרפת. גרמניה תשתף פעולה עם צרפת כל עוד היוזמות האסטרטגיות שלה לא מאיימות על האינטרסים הכלכלים של גרמניה. מה שאומר שברלין אולי תאיים על רוסיה, אך 90% שצינור נורד סטרים 2 יאושר השנה להפעלה.
פולין והמדינות הבלטיות לא רואות בצרפת מדינה שאפשר לבטוח בה מול רוסיה, לא מול הגישושים הידידותיים של מקרון לפוטין [מקור]. מבחינת מדינות מזרח אירופה, ארה״ב היא הפרטנר האמין היחיד מול מוסקבה.
משום כך לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות באפריל 2022 בצרפת, אפשר לצפות להמשך השיתוק הגיאופוליטי של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית.
שיחות הגרעין
אירוע אחר שמתחולל באירופה ומתקרב אולי לסיומו הן שיחות הגרעין בווינה. סיבוב נוסף של השיחות התחיל ממש בתחילת ינואר, עם אופטימיות זהירה – נראה שהאיראנים מוכנים לרדת מחלק מהדרישות שלהם, כנראה ״התחייבויות משפטיות״ שארה״ב לא תפרוש מההסכם [מקור]. אנחנו עוקבים אחרי האפשרות לחזרה להסכם הגרעין מאז אוקטובר 2020, ובכל הזמן הזה הערכתי שני דברים: איראן לא תקבל הסרה של כל הסנקציות, וארה״ב לא תקבל הסכם חדש.
אם איראן אכן מוכנה להתגמש בדרישות שלה, סביר מאוד (70%) שהשיחות יושלמו בהצלחה השנה עם חזרה של ארה״ב ואיראן להסכם הגרעין הישן. סביר מאוד (80%) שאיראן תקבל הקלה בסנקציות על תעשיית הנפט והבנקים, אך לא בסנקציות הקשורות במימון ותמיכה טרור – סנקציות ישארו נגד משרד המנהיג העליון, ומשמרות המהפכה ימשיכו להיות מוגדרים כארגון טרור. לבסוף, סיכוי כמעט ודאי (95%) שההסכם החדש יהיה ללא התייחסות לתוכנית הטילים האיראנית או פעילות הטרור שלה. איראנים לא יסכימו לדון במשהו מעבר לחזרה להסכם הגרעין של 2015.
הבעיה עבור ישראל שהסכם כזה יסגור את הגולל על האופציה הצבאית מול איראן: ארה״ב לא תתמוך בשום פעולה צבאית ישראלית, משום שהמטרה המרכזית של ארה״ב היא יציבות במזרח התיכון – וההסכם קונה לה את זה למספר שנים [ראו כאן]. עם חתימת ההסכם, ישראל תסתכן שכל תקיפה על איראן תזכה לא בתמיכה אמריקנית – אלא בגינוי, ומשבר משמעותי ביחסים.
ישראל צריכה להתכונן לתרחיש הסביר של הסכם גרעין, ולהתמקד בעבודה עם האמריקנים ושותפים מקומיים בהגבלת ההשפעה האזורית האיראנית.
הולכים לבחירות
לקראת סוף השנה יהיו לנו את שני האירועים הגדולים של 2022, ואף אחד מהם הוא לא המונדיאל:
ב-8 בנובמבר יערכו בחירות האמצע בארה״ב. כפי שהערכתי כבר בנובמבר 2020, הרפובליקנים חילקו מחדש את המחוזות במדינות בהם הם שולטים, משפרים את הסיכוי שלהם לקחת את בית הנבחרים [מקור]. סביר מאוד שאחרי הבחירות בנובמבר, בית הנבחרים יהיה בשליטה רפובליקנית.
בסנאט התמונה יותר מורכבת: התחרות היא על 34 מושבים, 20 מושבים רפובליקנים ו-14 דמוקרטים. מתוך הרפובליקנים, ב-5 מהם הסנטור המכהן לא יתחרה שוב, מה שמגדיל את הסיכוי להפיכה של אחד המושבים לדמוקרטי. מצד שני, משום שבדרך כלל המפלגה של הנשיא המכהן משיגה תוצאות גרועות בבחירות האמצע, סביר שנראה את הרפובליקנים משיגים רוב בקונגרס, בבית הנבחרים ובסנאט, מה שיהפוך את ממשל ביידן למשותק פוליטית.
האירוע הגדול השני של נובמבר הוא הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בה יועמד לבחירה מחדש שי ג׳ינפינג. הערכנו ש-2022 תהיה שנת מתיחות מסביב לטאיוואן משום הבחירות [ראו כאן] ואנחנו נעקוב מקרוב אחר מצר טאיוואן למחטף סיני, כמו גם לנסות ולראות האם יש מתחים בתוך המפלגה וניסיון להדיח את שי.
סיכום
שנת 2022 צפויה להיות שנה מלאה באירועים. אם זו המתיחות באוקראינה, השנה הגורלית של שי ג׳ינפינג בסין או חדשנות טכנולוגית בחלל – 2022 תמשיך את התנודתיות הרבה שראינו ב-2021. למזלנו, הודות לניתוח הגיאופוליטי, יש לנו הבנה טובה יותר של השחקנים, הכוחות והמגמות שיעצבו את השנה החדשה. עכשיו רק נותר לראות איך היא מתפתחת.
פלג 98: סיכום שנת 2021
|
תקציר
פרסמתי בתחילת 2021 סקירה עולמית של השנה, ניסיון לחזות את המגמות והאירועים שיעצבו את השנה.
הערכתי שהשנה תעוצב ע״י שלוש מגמות גדולות: מבצע חיסונים נרחב בעולם המפותח, אי-שקט אזרחי, וחיכוך גיאופוליטי גובר
מבחינת אירועים, הערכתי שאם הסכם גרעין יושג השנה, הוא יהיה חלקי; ארה״ב תראה משבר מהגרים חדש בגבול עם מקסיקו באביב-קיץ; וסכנה לאינפלציה ברבעון האחרון של השנה
הערכתי נכון בנוגע לתחזיות – השנה אכן התאפיינה בחיכוך גיאופולטי גובר, עם מתיחות בין רוסיה וסין לארה״ב.
בנוגע לאירועים, לעיתים הייתי מעט אופטימי או פסימי מדי:
הסכם גרעין חדש לא נחתם בין איראן והמעצמות השנה, עקב התעקשות איראנית. האיראנים אינם מוכנים להסרה חלקית של הסנקציות ודורשים התחייבות אמריקנית להישאר בהסכם החדש. ככל שהם ימשיכו להתעקש, הם עלולים לתסכל לא רק את ארה״ב, אלא גם את מדינות אירופה ורוסיה.
קמפיין החיסונים באיחוד האירופי האיץ ברבעון השני והאיחוד חזר לכמעט שגרה כבר בקיץ.
לא הייתה התנגשות חדשה בין סין והודו, למרות שהמתיחות בין הצדדים נשמרה.
איך אפשר לסכם את שנת 2021? כשנת האנרכיה העולמית הראשונה.
הסדר החד-קוטבי של ארה״ב קרס סופית, ואנו רואים היום מעצמות גדולות ואזוריות מנסות לגבש אזורי השפעה וקשרים חדשים.
בזמן שאנרכיה נשמעת מפחיד, היא מציעה גם פוטנציאל רב:
עבור ישראל היא מציעה אפשרות לעצב לראשונה את הסדר העולמי החדש, שמתגבש כיום, לפחות בחלק שלנו – במזרח התיכון. ההתקרבות של מדינות ערב אלינו היא חלק מקריסת הסדר העולמי הישן.
מדינות מגדילות את ההשקעה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות מהפכניות, כמו מחשוב קוונטי, אינטליגנציה מלאכותית וביוטכנולוגיה מתקדמת.
חברות פועלות לארגן מחדש את קווי האספקה שלהן, ולשדרג את הטכנולוגיה בהם.
פרסמתי בתחילת 2021 סקירה עולמית של השנה [ראו כאן]. רציתי שהסקירה הזו תהיה לנו מפת דרכים לשנה החדשה, ותאפשר לנו להעריך לאן מתקדמת הזירה הבינלאומית. הסקירה הורכבה מחיזוי של המגמות הגדולות של השנה, והערכת האירועים החשובים בכל רבעון של השנה.
הערכתי שהשנה תעוצב ע״י שלוש מגמות גדולות: מבצע חיסונים נרחב בעולם המפותח, אי-שקט אזרחי, וחיכוך גיאופוליטי גובר. מבחינת אירועים, הערכתי שאם הסכם גרעין יושג השנה, הוא יהיה חלקי; ארה״ב תראה משבר מהגרים חדש בגבול עם מקסיקו באביב-קיץ; וסכנה לאינפלציה ברבעון האחרון של השנה.
עכשיו כשהגענו לסוף השנה, איך עמדו התחזיות?
הערכתי נכון בנוגע למגמות הגדולות: השנה אכן התאפיינה בחיכוך גיאופוליטי גובר. ראינו השנה את רוסיה מרכזת פעמיים כוחות בגבול אוקראינה, ומאיימת בפלישה. באפריל הערכתי שהרוסים אינם מתכוונים לפלוש ללא עילה מוצדקת מצד אוקראינה, ושהם מעוניינים ללחוץ את אוקראינה, צרפת וגרמניה ליישום של הסכמי מינסק [ראו כאן]. בדצמבר, רק לפני שבוע, פרסמתי ניתוח המראה שהפעם הרוסים מוכנים לפתוח במבצע צבאי באוקראינה ביוזמתם, אם ארה״ב לא תענה לדרישות שלהם [ראו כאן].
סין שלחה מטוסים למרחב האווירי של טאיוואן, דבר שהגיע לשיא באוקטובר השנה [מקור]. היא גם קיימה תרגילים ימיים מסביב לאי, חלקם במטרה לדמות פלישה אמפיבית [מקור]. כפי שהערכתי עוד באוקטובר 2020, החלפת ממשל טראמפ בממשל ביידן לא הביאה לירידה במתיחות בין המעצמות [ראו כאן]. אנו צפויים לראות את המשך ההידרדרות ביחסים בין המדינות גם ב-2022.
ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה הודיעו על ברית חדשה, שמטרתה הראשית לבלום את סין במזרח אסיה [ראו כאן]. AUKUS נועדה לשפר את האינטגרציה בין שלוש המדינות, והיא חלק מהמגמה הגדולה יותר של התגבשות האנגלוספרה כגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית. זו מגמה עליה דיברתי לראשונה בפברואר 2021, בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן].
מצד שני, אני הייתי לעיתים מעט פסימי מדי או אופטימי מדי בהערכות.
לדוגמה, הערכתי שארה״ב ואיראן יסכימו לחזור להסכם גרעין חלקי כבר השנה. זה לא קרה. איראן מתעקשת על הסרה מלאה של כל הסנקציות שהוטלו עליה והתחייבות אמריקנית שלא תעזוב את ההסכם החדש [מקור]. מבחינת איראן ארה״ב היא זו שהפרה את ההסכם ראשונה, ולכן היא קודם כל צריכה להסיר את כל הסנקציות שהוטלו על טהרן, גם אלה שלא קשורות להסכם הגרעין, אם היא רוצה שטהרן תשוב לשולחן המו״מ. זה לא יקרה.
ההתעקשות האיראנית מעכבת את המו״מ על חזרה להסכם הגרעין, מפני שביידן לא יכול לתת להם את מה שהם רוצים. ממשל ביידן חלש מדי בקונגרס בשביל לתת לאיראנים וויתורים שיעלו לו בהון פוליטי נחוץ [מקור]. הדרישות האיראניות להסרה מלאה של כל הסנקציות היא מוגזמת, ואם טהרן תמשיך להתעקש על כך היא תתסכל לא רק את ארה״ב, אלא גם את המעצמות האירופיות ואפילו את רוסיה [מקור]. איראן עלולה לראות הידוק של הסנקציות נגדה ב-2022, אם לא תתפשר.
קמפיין החיסונים באיחוד האירופי האיץ ברבעון השני והאיחוד חזר לכמעט שגרה כבר בקיץ [מקור].בתחילת השנה נראה שהאיחוד מדשדש מאחור, עם עיכובים ברכש של חיסונים. אבל הוא הצליח לרכוש עוד חיסונים, להסדיר את הפריסה שלהם ולחסן מעל 70% מהאוכלוסיה במערב אירופה. האיחוד האירופי חזר לשגרה כבר ברבעון השלישי של 2021, ולא ברבעון הרביעי כפי שהערכתי.
לבסוף, לא ראינו התנגשות חדשה בין הודו וסין בהימלאיה. זאת למרות שהמתיחות בין הצדדים נשארה, והם ממשיכים לבנות את הכוחות שלהם באזור. הודו עתידה לפרוס סוללות S-400 רוסיות בהימלאיה בתחילת 2022 [מקור]. סין מאמנת את כוחותיה בלוחמה בגובה רב [מקור]. נראה שהענקים האסיאתיים מעדיפים כרגע לבנות את כוחותיהם, במקום להתנגש שוב על גג העולם.
שנת האנרכיה
איך אפשר לסכם את שנת 2021?
בסיכום שנת 2020 התמקדנו במשמעות של משבר הקורונה כמשבר מאיץ [ראו כאן]. אמרתי שישנם שני סוגים של משברים: משברים שמאיצים מגמה, ומשברים שמשנים מגמה. לדוגמה התפרקות בריה״מ הייתה משבר ששינה מגמה – העולם עבר ממצב דו-קוטבי למצב חד-קוטבי. הקורונה לעומת זאת לא שינתה מגמה אלא האיצה מגמות שכבר היו קיימות במערכת הבינלאומית.
אלו מגמות? ראשית, הקריסה של הסדר העולמי החד-קוטבי האמריקני. נושא ששב וחוזר בניתוחים שלנו בפל״ג הוא השינוי במערכת הבינלאומית מכזו בה ארה״ב היא המעצמה היחידה שקובעת, לכזו בה ארה״ב היא עוד מעצמה שקובעת [ראו כאן למשל]. הקורונה האיצה את המגמה בה מדינות מבינות שארה״ב לא יכולה או לא רוצה לקבוע את האג׳נדה העולמית, וכל אחת צריכה לדאוג לעצמה בכוחות עצמה. ראינו מדינות חוסמות ייצוא של ציוד רפואי משטחן, ואז ראינו תיאום אזורי בנושאים כמו חיסונים ופתיחה מחדש של גבולות.
הקורונה גם האיצה את המגמה של לאומנות כלכלית. לאומנות כלכלית היא הרצון של מדינה להחזיק בייצור הקריטי לה בשטחה ובשליטתה. לאומנות כלכלית נובעת משילוב של גורמים: שיקולי ביטחון לאומי – אני לא רוצה להיות תלוי ביריב שלי; ושיקולים כלכלים – אני רוצה לתמוך בתעסוקה, במיוחד תעסוקה במגזר הייצור – במדינה שלי. הקורונה האיצה את המגמה של לאומנות כלכלית ע״י שיבוש שרשרות האספקה הגלובאליות, והדגשת התלות של מדינות בייצור בסין עבור רכיבים קריטיים כמו תרופות וציוד רפואי. היום ממשל ביידן דוחף להגדלת הייצור האמריקני, יפן הקימה משרד ממשלתי שכל עניינו ביטחון כלכלי (כלומר, לוודא שהייצור שהיא צריכה קורה בשטחה) והאיחוד האירופי בוחן החזרת שרשרות אספקה קריטיות לשטחו [מקור].
והקורונה האיצה מגמות של חדשנות טכנולוגית ברפואה דיגיטלית, אוטומטיזציהוקמעונות מקוונת. השיבושים בשרשרות האספקה, הסגרים, הצורך להמשיך לעבוד גם כשאין אנשים שיכולים להגיע למפעל – כולם עזרו לדחוף עסקים להשקיע בטכנולוגיות חדשות. היעדר קניונים פיזיים דחפו אנשים ללכת לקניות מקוונות. כפי שמנכ״ל Shopify אמר במסיבת עיתונאים במאי 2020 – ״2030 הגיעה בן לילה״, בהתייחס לתאוצה במכירות מקוונות [מקור].
אם 2020 הייתה שנת האצה של מגמות מתחת לפני השטח – הסגרים כיסו על כל מה שקורה בשרשרות האספקה הגלובאליות – הרי ששנת 2021 היא השנה בה אנו כבר חיים בעולם החדש של המגמות האלו. ראינו השנה אינפלציה גבוהה יחסית בעולם המפותח, ראינו חיכוכים בין המעצמות, אנחנו רואים האצה טכנולוגית.
אם אני צריך לסכם את 2021, הרי שזו השנה הראשונה של האנרכיה העולמית החדשה. הכוונה באנרכיה היא ממש לפירוש המילולי – היעדר שלטון. במקרה של אנרכיה עולמית, הכוונה להיעדר סדר עולמי לזירה הבינלאומית.
סדר עולמי הוא אוסף של נורמות, מנגנונים, ולעיתים מוסדות בינלאומיים שמאפשרים למדינות השונות בתוך הסדר לנהל את ענייניהן בצורה אחרת חוץ מתחרות לכוח. במקום שמדינה תאיים על מדינה אחרת באמצעות כוח הנשק שלה, באמצעות גודל הצבא שלה, באמצעות תמרונים אסטרטגיים, הסדר העולמי מאפשר לה לטפל בבעיות דרך משא ומתן, הסכמים, בוררות בינלאומית וכדומה.
סדר עולמי צריך מישהו שיאכוף אותו, אם זו מעצמה אחת או כמה מעצמות.
כיום ארה”ב לא מעוניינת לאכוף את הנורמות שהגדירו את הסדר החד קוטבי שלה. אם הסדר החד קוטבי עסק בהגנה על זכויות אדם, בעידוד הדמוקרטיה וארה”ב הייתה מוכנה לפעול צבאית כדי לאכוף את הנורמות האלו, הרי שעכשיו ארה”ב אינה מעוניינת. לא מעבר לפעולות כלכליות כמו סנקציות שקרוב לוודאי לא ישנו את המצב.
וחוץ מארה”ב, אנחנו לא רואים עוד גוף, וודאי לא גוף בינלאומי שיכול לבוא ולהחליף את האכיפה האמריקנית.
סדרים עולמיים היו כבר בעבר. אחרי סיום מלחמות נפוליאון באירופה בתחילת המאה ה-19, מדינות אירופה הקימו את ״הקונצרט האירופי״, סט של נורמות ומנגנונים לטפל במתחים בין המעצמות. כאשר היו מחלוקות או סכסוכים ביניהן, המעצמות הסכימו להיפגש ולדון בקונגרס ולנסות ולהגיע לפתרון מדיני, מוסכם על כולן מבלי להשתמש בכוח צבאי [מקור]. מנגנון הקונגרסים החזיק פחות או יותר כ-60-70 שנה ונתן לאירופה כמעט מאה שנים בהן לא הייתה מלחמה גדולה בין כל המעצמות האירופיות.
אולם, עם הזמן השימוש במנגנון קטן, הנורמה להשתמש בו נשחקה ובמקום לנסות ולדון דרך קונגרסים, המדינות של אירופה עברו יותר ויותר לתחרות לכוח. התוצאה הסופית הייתה מלחמת העולם הראשונה.
דבר דומה התרחש בתקופה שבין מלחמות העולם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים שנועד להיות גוף בינלאומי, דרכו מדינות יסדירו את הסכסוכים ביניהן והוא ישמש דרך לאכוף את השלום ולהגן על מדינות העולם מפני תוקפנות [מקור]. אולם גם הסדר הזה נשחק, עם הנורמות של היעדר תוקפנות ושיח נשחקו והוחלפו בתחרות לכוח.
היום אנחנו נמצאים שוב בנקודה בה הנורמות הבינלאומיות נשחקו והמנגנונים הבינלאומיים כבר לא מתפקדים. דיברנו לפני כמעט שנתיים, בתחילת 2020, איך ארגון הסחר העולמי הפך לא מתפקד [ראו כאן]. נציג הסחר של ארה”ב דאז, רוברט לייטהייזר, מנע מינוי של שופט אמריקני לפאנל של ארגון הסחר העולמי וכך מנע מארגון הסחר העולמי לדון בסכסוכי סחר – הפאנל לא יכול להתכנס אם אין לו את כל חבריו. כיום מדינות משתמשות בכוח, משתמשות בדיפלומטיה, משתמשות בתמרונים אסטרטגיים כדי להסדיר את ענייני הסחר שלהן.
דבר דומה קרה עם הנורמות הבינלאומיות. מדינות שולחות כוחות צבא לשטחן של מדינות אחרות, פועלות נגד זכויות האדם והדמוקרטיה בשטחן, והאו״ם אינו מסוגל לפעול נגדן. דיקטטורים מרגישים חופשי לפעול נגד האזרחים שלהם, וכוחות צבא מרגישים חופשיים להפיל את הממשלות שלהן. אנחנו היום מסתכלים בדברים האלו כמובנים מאליהם משום שכבר הפנמנו באופן לא מודע שהסדר העולמי הסתיים, גם אם לא היינו מודעים לכך. הפנמנו שהאו״ם כבר לא מתפקד. שהדמוקרטיה בנסיגה. הפנמנו שאנחנו באנרכיה.
צדדים שונים למטבע
אנרכיה בינלאומית היא מצד אחד מצב מפחיד. עצם השם ״אנרכיה בינלאומית״ מעורר פחד. תקופה של אנרכיה מאופיינת בחוסר יציבות במערכת הבינלאומית, עם אירועים כמו מלחמות אזוריות, מלחמות אזרחים, רעב וטרור עולים בתדירות ובהיקף שלהם.
הם עולים בתדירות ובהיקף שלהם מפני שהמעצמות הגדולות לא עובדות ביחד לשמור על הסדר הבינלאומי – מפני שאין. כל מעצמה חותרת בשביל לממש את האינטרס הלאומי שלה, אם צריך על חשבון מדינות אחרות. סין תומכת בשקט בחונטה של מיאנמר בשביל להבטיח את המסדרון הכלכלי שלה במדינה [מקור]. רוסיה מגנה על אסד במועצת הביטחון משום האינטרסים הכלכליים והצבאיים שלה בסוריה. טורקיה תומכת בממשלת אתיופיה במלחמת האזרחים שלה [מקור]. למעצמות הגדולות אין עוד בסיס לשיתוף פעולה, אין עוד סדר להגן עליו. אז מלחמות יכולות לפרוץ ולבעור.
טנק הרוס של צבא אתיופיה, בצפון המדינה. נובמבר 2020.
אנרכיה בינלאומית גם מתאפיינת בחשש מתמיד מפני מלחמה בין המעצמות הגדולות – רוסיה מול ארה״ב, ארה״ב מול סין. בשנה האחרונה ראינו לא פעם אתרי חדשות ופרשנים מזהירים מפני עימות אפשרי בין רוסיה לנאט״ו, או בין סין לארה״ב סביב טאיוואן. יש חשש קבוע שאירוע קטן כלשהו – נגיד, הפלת מטוס סיני ע״י טאיוואן – יגרום להסלמה בלתי-נשלטת עד כדי מלחמת עולם.
לבסוף, כפי שהמעצמות אינן מצליחות לשתף פעולה במשברים אזוריים, כן הן לא מצליחות לשתף פעולה בנושאים בינלאומיים רחבים יותר, כמו לדוגמה טיפול במגפה עולמית, מניעת התפוצה של נשק גרעיני ונשק מתקדם אחר או התחממות גלובאלית. זה לא מקרה שמכל הסכמי פיקוח הנשק שנחתמו בין ארה״ב ורוסיה במהלך המלחמה הקרה ואחריה, ההסכם היחיד שעדיין לא בוטל הוא זה שמגביל את מספר פצצות הגרעין של המעצמות [מקור]. ויכול להיות שגם ההסכם הזה יבוטל, כמו הסכמים אחרים שהגבילו פריסה של טילים בליסטים קצרי טווח או אפשרו למדינות להטיס מטוסי מודיעין בשמיים זו של זו [מקור]. ההכרזות של המעצמות על יעדי 0 פליטה, כמו היעד הסיני ל-2060, נובעות יותר מתחרות דיפלומטית מי תהיה המנהיגה הירוקה החדשה של העולם, ופחות מרצון לשתף פעולה במאבק נגד התחממות גלובאלית [ראו כאן].
מצד שני אנרכיה בינלאומית גם מציעה פוטנציאל רב, כלכלי ודיפלומטי.
המשמעות של אנרכיה היא שאנחנו נמצאים בעצם בשלב ההתהוות של סדר עולמי חדש. לסדר עולמי יש מנצחים, יש מפסידים, יש מי שקובע את האג׳נדה ומי שלא. כשהסדר החד-קוטבי נוצר, ישראל הייתה מדינה מבודדת יחסית במזרח התיכון, עם כלכלה מדשדשת ואינתיפאדה בבית. היום אנחנו נהנים מקשרים רחבים עם רוב המזרח התיכון, ומחזיקים בכלכלה מתקדמת וצומחת. אנחנו נמצאים היום בעמדה הרבה יותר טובה ממה שהיינו בה לפני 30 שנה. והעמדה הזו קיימת בדיוק כשסדר חדש מתחיל.
אנחנו רואים לדוגמה איך חלק ממדינות ערב מתקרבות לישראל. הן מבינות שהן לא יכולות לסמוך יותר על ארה״ב כספק ביטחון, ושהנפט לא יהיה תמיד בשביל לשמור על הכלכלה שלהן. הן רוצות קשרים טכנולוגים איתנו, קשרים כלכלים איתנו, וכמובן קשרים ביטחוניים. אנחנו צריכים לנצל את הרצון שלהן בקשרים האלו, בשביל לקדם גם קשרים מדיניים – בשביל לקדם את הנורמליזציה שהתחילה עם הסכמי אברהם [ראו כאן].
ומדינות ערב הן לא היחידות. הקריסה של נורמות בינלאומיות ושינויים במאזן הכוח הגלובאלי מחייבים מדינות לגבש יחסים חדשים. אנחנו רואים את יפן מגדילה את הנוכחות שלה בדרום-מזרח אסיה, מקדמת את החזון שלה לסדר ליבראלי באזור [ראו כאן]. בריטניה השיקה אסטרטגיה חדשה לחזרתה ככוח עולמי חשוב – global Britain [ראו כאן]. איחוד האמירויות הופכת את עצמה לשחקן אזורי חשוב, ע״י יצירת קשרים טובים עם כל מדינות האזור – אם זו איראן, טורקיה, או אפילו סוריה. כל המדינות מחפשות קשרים חדשים, שותפים חדשים, והמשמעות היא מגרש משחקים הרבה יותר פתוח בשביל ישראל, להגדיל את ההשפעה שלה ולהשיג תמיכה מעוד מדינות חוץ מארה״ב.
אנרכיה גם מגדילה לא רק את החיכוך בין מעצמות, אלא גם את ההשקעה שלהן במדע וטכנולוגיה. אנחנו חיים בעידן בו מדינות רואות ביתרון המדעי והטכנולוגי שלהן רכיב קריטי ליתרון הכלכלי והצבאי שלהן. מדינות היום שוקדות להגדיל את ההשקעה בטכנולוגיות שנחשבות פורצות דרך כמו אינטליגנציה מלאכותית, כלי טיס אוטונומיים, ביוטכנולוגיה מתקדמת ועוד.
למשל הסנאט האמריקני העביר תקציב של רבע טריליון דולר שיושקע בחדשנות אמריקנית [מקור]. התקציב יושקע בעידוד ייצור שבבים בארה״ב, הקמת מרכזי חדשנות של תעשייה ואקדמיה ותמיכה במחקרים.
בריטניה מתכוונת להגדיל את ההשקעה באינטליגנציה מלאכותית וייצור חכם, כחלק מאסטרטגיה של החזרת המדינה להיות מרכז ייצור משמעותי [מקור].
יפן הגדירה בסוף 2019 מפת דרכים בשביל להפוך את עצמה למרכז חשוב של מחשוב קוונטי, עם מטרה מוצהרת לפתח מחשבים קוונטים למגוון יישומים עד 2039 [מקור]. יפן וארה״ב גם הכריזו ב-2021 על השקעה משותפת בפיתוח טכנולוגית 6G, בסכום כולל של 4.5 מיליארד דולר [מקור].
ההשקעות הממשלתיות החדשות פוגשות את התעשייה והאקדמיה בדיוק כשהן מתחילות לעבוד על הדור הבא של החדשנות הטכנולוגית, מה שאפשר לקרוא לו ״Deep Tech״. חברות שמזוהות כדיפ טק עוסקות בתחומים כמו חיישנים מתקדמים, ריפוי גנטי, חומרים חדשים, הדפסת תלת-מימד, מחשוב קוונטי ועוד. השקעה ממשלתית גדלה בחברות האלו, ובמקביל השקעה באקדמיה, שעל המחקרים שלה אותן חברות מתבססות, יכולה להאיץ משמעותית את החדשנות הטכנולוגית של החברה שלנו.
ואלו לא רק ממשלות שמשקיעות עוד בטכנולוגיה.
חברות משקיעות בשדרוג הטכנולוגיה בקווי הייצור שלהן, כדרך להתמודד עם העלייה במחירי כוח אדם, חומרי גלם ושיבושים בשינוע הימי [מקור]. חברות בארה״ב משקיעות באוטומטיזציה של מחסני אספקה ועבודות משרדיות, כולל הכנסה של רובוטים, כדרך לצמצם שימוש בכוח אדם [מקור]. מסעדות מזון מהיר בארה״ב התחילו בפיילוטים של רובוטים מבשלים בשביל דברים כמו צ׳יפס או הפיכת המבורגרים [מקור]. פפסי החלה בשימוש בטכנולוגיה לבישה כדרך לצמצם תאונות עבודה וימי מחלה [מקור].
הסדר החד-קוטבי אפשר לחברות גישה נוחה למרכזי הייצור של מזרח אסיה – בעיקר סין – והיכולת להוריד עלויות ייצור לא ע״י שיפור טכנולוגי, אלא ע״י העברת הייצור למקומות בהם הוא זול יותר. עכשיו הם מחפשים דרכים חדשות להוריד עלויות, בעודם מקרבים מרכזי ייצור למוקדי צריכה – יצרנים היום רוצים שהייצור והצריכה של מוצר יהיו כמה שיותר קרובים, כדי להפוך את שרשרות האספקה לעמידות יותר בפני שיבוש [מקור].
אם העשור האחרון התאפיין בענקים טכנולוגים בתחום הקמעונות והתוכן, יכול להיות שהעשור הבא יתאפיין בענקים טכנולוגים בתחומים של רובוטיקה מתקדמת, ניהול שרשרות אספקה ופתרונות טכנולוגים מקיפים ליצרנים, מרובוטיקה, לניהול רשתות, לאינטליגנציה מלאכותית לניהול המלאי. וכל זה קורה לא למרות אלא בגלל האנרכיה הגלובאלית. עכשיו הזמן לחפש את הפייסבוק הבאה, ולא ברשתות החברתיות – אלא בדיוק בתחומים הטכנולוגים האלה, של ייצור, ניהול, אוטומטיזציה.
חכמים יותר לשנה חדשה
אני רוצה לסיים את הסיכום שנה בנקודה חשובה בנוגע לפל״ג. הקמתי את פל״ג כדי לתת מודיעין אסטרטגי לקורא ולמאזין בעברית [מקור]. לתת לו מקום בו הוא יכול ללמוד ולהבין את העולם, בצורה ברורה, פשוטה ואמינה. רציתי גם ליצור מקום שנותן לו הערכה של העתיד, לאיפה המערכת הבינלאומית תתקדם, ולא רק איפה היא עומדת.
הבעיה עם חיזוי של המערכת הבינלאומית היא שבדרך כלל אין אופציה אחת ויחידה של תחזית – אירוע יכול להסתיים בכמה צורות, או אפילו להיות מוחלף ע״י אירוע אחר. הפגנות הופכות למהומות שהופכות למהפכה שהופכת למלחמת אזרחים שהופכת למלחמת עולם. המערכת הבינלאומית משתנה כל הזמן, ואינה ניתנת לחיזוי מדויק.
ניסיתי בשנה האחרונה לשפר את החיזוי ע״י דיוק של התחזית – השתדלתי שתחזיות יוגדרו ע״י משפט אחד, מנוסח בפשטות ובבהירות. משפטי התחזית הוכנסו בתוך התקציר של הפרק – התקציר בראש כל פוסט – כך שתוכלו במהירות להבין מה אני חושב שיקרה בנושא כזה או אחר.
אולם דיוק של התחזית אינו מספיק. אירועים מתפתחים ומה שחשבתי שנכון היום אולי ישתנה מחר. גם כפי שאמרתי יש לעיתים מספר תרחישים, מה שאומר שיש לנו עסק עם הסתברויות – יש תרחישים שיותר סביר שיקרו, ויש תרחישים שפחות סביר שיקרו.
לרוב קהילת המודיעין, לפחות בארה״ב, משתמשת במילים כדי להעביר תחזית – היא מציינת אם סביר שמשהו יקרה, או לחילופין שיש לו סיכוי נמוך. הבעיה עם הערכה מילולית של סיכוי היא שהיא משתנה עם כל אחד, והיא לא מדויקת מספיק: אני יכול להגיד שלמשהו יש סיכוי נמוך, ולחשוב בראש ״טוב, יש לזה סיכוי של 20%״. מישהו אחר יכול לקרוא ולהבין שיש לזה סיכוי של ״40%״. היעדר הערכה מספרית גם מקשה לחשב בדיעבד את מידת הדיוק של התחזית – האם צדקת? אם כן, האם אני שמרני או אופטימי מדי בתחזיות שלי? ואם לא – בכמה טעיתי?
המתמטיקאים שביניכם כנראה תגידו שנתינת סיכוי מספרי לאירוע, מבלי לחשב את כל ההסתברויות, הוא נתון ללא משמעות. אבל מחקרים מצאו שאנשים דווקא טובים בלהעריך סיכויים, גם אם הם לא עושים את ההערכה בצורה מתמטית פורמלית [מקור]. כלומר המספר הוא לא חסר משמעות.
לכן מאז ניתוח 96 אני מצרף לתחזיות את הסיכוי לתחזית, כמו גם אופק זמן לתחזית – מתי לדעתי היא תתרחש, או מתי יהיה נכון להעריך מחדש את הסיכוי לתחזית. לדוגמה, התחזיות שנתתי לפעולות הצבאיות של רוסיה בניתוח מס׳ 97 תקפות עד סוף מרץ 2022. התחזית והסיכוי שלה נמצאים בתקציר הניתוח בתחילת הפוסט באתר, כך שהם זמינים בקלות. התחזיות גם מתועדות בקובץ שאני מקווה להפוך אותו זמין לכולכם בהמשך השנה.
למה אני עושה את זה?
ראשית כדי ללמוד טוב יותר מהטעויות שלי. אני לא נביא. אני אנליסט. אני מנסה לייצר הבנה ותחזיות על בסיס מידע לא שלם ועל אירועים משתנים. דיוק של התחזיות ונתינת ערך מספרי להן, יעזרו לי לזהות בקלות מתי טעיתי ולראות האם יש דפוס בטעויות – אולי אני שמרן מדי בהערכות שלי? אופטימי מדי? אולי יש תחום ספציפי שאני פחות טוב בו?
שנית, כדי לתת לכם מודיעין יותר מדויק. אם אני לכם ״יש סיכוי נמוך שא׳ יקרה״, זה לא ממש אומר לכם הרבה – מה זה סיכוי נמוך? 5%? 10%? 30%? מתן מספר עוזר להבין מה הסיכוי לאירוע, ולכם לגבש החלטות אם החיזוי רלוונטי.
אני משתדל לשמור על פל״ג במצב תמידי של שיפור, לתת לכם תוכן איכותי יותר, עמוק יותר ומדויק יותר. אנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה חדשה בהיסטוריה האנושית – העידן שאחרי הסדר החד-קוטבי. זה יהיה עידן של אנרכיה, של מלחמה, אבל גם של חדשנות, של קשרים חדשים ואולי אפילו של שגשוג. אני מקווה שפל״ג יהיה אחת הסיבות לא רק לשלוות נפש בתקופה הזו, אלא גם להצלחה האישית של כל אחד ואחד מכם. שנה אזרחית טובה, ונשתמע ב-2022.
הדבר הכי חשוב להבין ולהפנים שהתחרות בין ארה״ב לסין אינה ״סתם״, כפי שהשינוי לעולם רב-קוטבי הוא לא רק עניין תיאורטי. אני בטוח שיש מי מהמאזינים שלאורך הסדרה הקשיבו ופטרו את הדיבורים על תחרות לכוח בין מדינות, על מלחמות, ב-״נכון שהן מתחרות, אך האינטרסים הכלכלים שלהן ירסנו אותן, ימנעו מלחמה״. אולי הם מזדהים עם הדברים שכתב יובל נוח הררי בפתח ספרו ״ההיסטוריה של המחר״ על כך שהאנושות התעוררה מהחלום של מלחמה, רעב ומגיפות.[1] טוב, היא לא.
ראינו שהמלחמות הגדולות נעלמו מהעולם לא מפני שבני-אדם איבדו את הרצון להילחם, או מפני שהם ״התגברו״ על הרצון הזה – אלא מפני שהחישוב האסטרטגי שלהם השתנה. הודות לאימפריום האמריקני, רוב מעצמות העולם הוכנסו תחת מערכת בריתות אחת, ונהנו מסחר חופשי וגישה בטוחה למשאבים, ללא הצורך להיאבק זו בזו. מטרית הביטחון האמריקני היא שהביאה לתקופת שלום חסרת תקדים בעולם המערבי, לפאקס אמריקנה.
סחר, השקעות, מיזמים משותפים, נוגעים לכלכלה של מדינה. ההשפעה שלהם על החישוב האסטרטגי של מדינה מוגבלת – כל עוד מדינה לא מזהה איום במדינה אחרת, היא תהיה מוכנה לעבוד על קשרי מסחר איתה. אולם ברגע שהמדינה השנייה נתפסת כאיום, חישוב אחר מתחיל: חישוב אסטרטגי. המדינה מתחילה לחפש איך לנצח את היריבה שלה, איך לצמצם את כוחה. ככל שהאיום נתפס חמור יותר, כן נדחקים שיקולים כלכלים הצידה.
ארה״ב וסין מתחרות זו בזו משום שהן חוששות זו מזו – המפלגה הקומוניסטית של סין חוששת שהאמריקנים ינסו להפיל אותה. האמריקנים חוששים שהסינים יהפכו למעצמת על חדשה, וידחקו את ארה״ב לשוליים. השקעות ושרשרות אספקה משותפות לא משנות את החישוב האסטרטגי החדש שלהן. להיפך – התלות הכלכלית כיום נתפסת כחולשה אסטרטגית, לא חוזק.
סחר הוא לכן אינדיקציה מאוד לא טובה אם שתי מדינות יפתחו מלחמה או לא.
קחו לדוגמה את בריטניה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה. ב-16 ביוני 1914, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוצגה בפני החברה הסטטיסטית המלכותית סקירה של יחסי הסחר והצמיחה הכלכלית המרשימה של גרמניה.[2] הוצג שם שהאימפריה הבריטית היא שותף הסחר הגדול ביותר של גרמניה לייבוא, ויעד הייצוא הכי חשוב שלה. בריטניה הייתה בעלת חשיבות משמעותית לגרמניה, ובריטניה, גם אם לא תלויה ישירות בסחר עם גרמניה, הייתה תלויה בו בעקיפין לאור הסחר של גרמניה עם שאר האימפריה.
חצי שנה מאוחר יותר, שתי המדינות היו עסוקות בלטבוח זו בחייליה של זו.
בפרק היום נרצה להבין את החישוב האסטרטגי החדש של מדינות העולם, לאור התחרות בין ארה״ב, סין ורוסיה. נרצה להבין מה הכוחות שפועלים, ואיך עתידה להיראות המערכת הבינלאומית שלנו.
הכול בפרק היום, מיד אחרי ההודעה הבאה.
איזון, הפרעה, ואיזון מחדש
אנחנו יכולים לחשוב על הזירה הבינלאומית כמערכת ששואפת להגיע לשיווי משקל דינאמי בין הכוחות המנוגדים הפועלים בה. לדוגמה, מדינה תוקפנית מפעילה כוח על המדינות סביבה – אולי היא ממש פולשת אליהן, כמו גרמניה הנאצית, ואולי היא פשוט מפחידה אותן, כמו צפון קוריאה. בתגובה המדינות סביבה יוצרות כוח משלהן – הן מתחמשות, הן נלחמות, הן מזמינות בעלות ברית שיאזנו מול כוח המדינה התוקפנית. הכוח המנוגד משפיע על המדינה התוקפנית להפעיל כוח חדש משלה והמערכת רואה את התגברות שני הכוחות המנוגדים עד שבסופו של התהליך המדינות המקיפות מאזנות את כוח המדינה התוקפנית, ונוצר שיווי משקל – הכוחות המנוגדים הופכים שווים זה לזה.
חשוב לשים לב ששיווי המשקל שנוצר הוא דינאמי, לא סטטי: הכוחות משתנים עם הזמן, גם אם לאט. מדינות נחלשות או מתחזקות, כוחות חדשים מצטרפים, אירועים שונים מפירים את האיזון. לבסוף שיווי המשקל מופר, והתהליך חוזר על עצמו: איזון מחדש והגעה לשיווי משקל.
בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה המעצמות האירופיות ניסו לייצר שיווי משקל ביניהן, מאזן כוח, כפי שראינו בפרק 55 [ראו כאן]. בריטניה ניסתה לאזן מול רוסיה, צרפת מול גרמניה. המעצמות האירופיות בנו את כוחן הצבאי ויצרו רשת יותר ויותר סבוכה של בריתות בשביל לרסן זו את זו. למשך כמעט 100 שנים מאזן הכוח ביבשת שמר עליה ממלחמה: בין 1815 ל-1914 אירופה לא ראתה מלחמה שכללה את כל המעצמות בה. היו מלחמות, אך הן היו מוגבלות לשתיים או שלוש מדינות: מלחמת קרים, מלחמת פרוסיה-צרפת, או מלחמות העצמאות של איטליה נגד האימפריה האוסטרית.
זו הנקודה של שיווי משקל דינאמי: אירועים עדיין קורים, מלחמות פורצות, יש שינויים במאזן הכוחות, אולם הם אינם מספיקים בשביל ״להוציא״ את המערכת משיווי משקל. המערכת לרוב מתקנת את ההפרעות, וחוזרת לשיווי משקל.
אולם לבסוף ההפרעות מצטברות, כוחות חדשים מצטרפים, והמערכת יוצאת לחלוטין משיווי משקל. במקרה של אירופה ההתחזקות של גרמניה, ביחד עם האגרסיביות שלה, גרמו לאירופה להתאחד נגדה. מערכת הבריתות קשרה את כל היבשת יחד, כך שמלחמה אזורית קטנה – בסרביה – הפכה במהירות למלחמה יבשתית. שיפורים בטכנולוגיה הצבאית חייבו מדינות למהר ולפתוח במלחמה, שמא היריב יהיה מהיר יותר ויכריע אותן.[3]
בשתי מלחמות עולם המעצמות האירופיות התישו זו את כוחה של זו. שיווי משקל חדש נוצר: ארה״ב ובריה״מ, שני הענקים שמחוץ לאירופה, הפכו למעצמות העל של העולם. מזרח אירופה נלקח ע״י רוסיה, מערב אירופה נכנסה תחת חסות אמריקנית. הסובייטים והאמריקנים חילקו מחדש את העולם, לשני גושים מתחרים.
המערכת הבינלאומית עברה ממצב של רב-קוטביות, לדו-קוטביות, שני קטבים – ארה״ב ובריה״מ. שני הענקים יצרו מחדש שיווי משקל ביניהם: הם התוו את אזורי ההשפעה שלהם באירופה, ופעלו לבלום זה את השפעתו של זה במזרח התיכון, מזרח אסיה ואפריקה שמתחת לסהרה.[4]
שוב שיווי המשקל היה דינאמי: ארה״ב נכנסה ויצאה מווייטנאם. בריה״מ התחזקה ונסוגה באפריקה שמתחת לסהרה. סין התרחקה מבריה״מ לכיוון ארה״ב, בעוד גרמניה מנסה לעיתים לשחק בין שתי המעצמות. העולם לא עמד מלכת, אך הוא נע סביב שיווי משקל שהתוו שתי המעצמות.
לבסוף גם המערכת הזו קרסה: בריה״מ לא הצליחה עוד להחזיק את האימפריה הרחבה שלה ולנהל מרוץ חימוש נגד האמריקנים, והגוש המזרחי התפרק ב-1989. בריה״מ עצמה התפרקה ב-1991. האימפריה הסובייטית התפרקה לכתריסר מדינות. רוסיה נפלה מעמדה של מעצמת למדינה נחשלת, עם כלכלה במשבר, שחיתות רחבה, וצבא שהפך לצל של עצמו.
התפרקות בריה״מ
בעקבות נפילת בריה״מ ג׳ורג׳ בוש האב רצה ליצור שיווי משקל חדש בעולם: ארה״ב תתמוך במאזני כוח מקומיים בכל אירו-אסיה. היא תתמוך בהקמתם של מאזני כוח שיוכלו לרסן את המדינות האגרסיביות של יבשת העל – את צפון קוריאה במזרח אסיה, איראן ועיראק במזרח התיכון, כל שאיפה רוסית להתפשטות מחדש במזרח אירופה. כפי שראינו בפרק ״סדר עולמי חדש״, התוכנית הייתה שארה״ב תחזיק כוח צבאי גדול מספיק וחזק מספיק כדי להתערב במקרה הצורך ולהחזיר את שיווי המשקל האזורי על כנו.
אולם החזון של בוש האב לא עניין את הציבור האמריקני. במקום ארה״ב החליטה פשוט… טוב, להתעלם מהרעיון של שיווי משקל. לדעת המנהיגים בוושינגטון סוף המלחמה הקרה הביא את הקץ לתחרות הגיאופוליטית, ולכן אין צורך לאזן בין כוחות מתנגדים משום שאין כוחות מתנגדים לשוק החופשי והדמוקרטיה של ארה״ב. ארה״ב האמינה שהיא הפכה להגמון של העולם, רוכבת על ניצחון הליברליזם את הטוטליטריות הסובייטית. הרגע החד-קוטבי נולד – ארה״ב ככוח החזק בעולם.
אולם הרגע החד-קוטבי היה בלתי יציב: עצם העוצמה האמריקנית עוררה התנגדות לה. מדינות לא-מערביות חששו שהיא תשתמש בכוחה בשביל להפיל אותן. ארה״ב הרחיבה את הסדר שלה ללא לקיחה בחשבון של שיקולים אסטרטגיים, כמו האם היא תיצור או תחזק יריבות בפעולות שלה. ברגע בו התחיל המצב החד-קוטבי, התחיל גם התהליך שיביא לסופו.
מדו-קוטביות לרב קוטביות
אנחנו יכולים לחלק את תהליך התיקון של המערכת הבינלאומית את הרגע החד-קוטבי לשלושה שלבים מרכזיים: (1) התפשטות יתר של ארה״ב; (2) הופעתם של כוחות נגד לאמריקנים; (3) והתאמה מחדש של הסדר האמריקני. אם נרצה למקם את השלבים בציר הזמן, הרי שהתפשטות היתר התרחשה תחת קלינטון והכהונה הראשונה של בוש הבן. כוחות הנגד הופיעו בכהונה השנייה של בוש הבן ובכהונה של אובמה (שתיהן). ההתאמה מחדש התחילה עם טראמפ, וסביר שתמשך גם אחרי ביידן, אל תוך העשור השלישי של המאה ה-21.
הכוונה בהתפשטות יתר היא החדירה של האמריקנים למרחבי השפעה מסורתיים של מעצמות אחרות, ויצירת איום על משטרים לא מערביים.
אין כאן שיפוט מוסרי – לאיזה צד. ברגע שהכוח הנגדי של בריה״מ נעלם, ארה״ב ראתה את העולם כנתון בידיה בלבד. היא ניסתה לשרטט אותו מחדש: היא הרחיבה את נאט״ו מזרחה בשביל לוודא שמזרח אירופה לא תהיה שוב זירת התגוששות בין מערב אירופה ורוסיה.[5] היא פלשה לאפגניסטן ועיראק בשביל לבנות את המזרח התיכון כאזור ליבראלי משגשג. היא איימה על מדינות לא מערביות בסנקציות ופעולות צבאיות אם הן לא יתיישרו עם הדרישות שלה ושל הקהילה הבינלאומית.[6]
אם הדברים מוצדקים או לא זו אינה השאלה. העובדה היא שכאשר בייג׳ין ומוסקבה ראו את הצעדים האלו, הן חשו מאוימות ולכן באה תגובת הנגד.[7] מדינות מצאו עצמן מחוץ לסדר האמריקני, מאויימות ע״י הסדר האמריקני, החלו להתנגד לו.
החשובה שבהן היא סין. סין הייתה עד אמצע המאה ה-19 אחת הכלכלות הגדולות בעולם, והכוח החשוב ביותר במזרח אסיה. אולם דווקא כשהמערכת הבינלאומית הנוכחית התגבשה, במאה ה-19 והמאה ה-20, סין נכנסה לתקופה של כ-150 שנים של עוני, רעב ומלחמות.[8] התקופה הזו הסתיימה רק כשסין החלה ברפורמות שוק ששמו אותה על הדרך לצמיחה כלכלית חדשה, בתחילת שנות ה-80׳ של המאה ה-20.
ההתחזקות הכלכלית של סין החזירה לזירה הבינלאומית שחקן גדול שלא היה שותף לגיבוש הנורמות והסדרים של המערכת האמריקנית. המערכת הבינלאומית שהאמריקנים הקימו לא משקפת את האינטרסים הסינים:
אין לבייג׳ין אזור השפעה משלה במזרח אסיה, במיוחד אזור השפעה המכסה את קווי השיט החשובים לה בים סין הדרומי.
אין לה כוח השפעה דומה לזה של ארה״ב במוסדות הפיננסים של העולם, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.
המערכת הפוליטית שלה נתפסת כחריגה, כלא רצויה, כעומדת בניגוד למודל הליבראלי המערבי של ארה״ב ובעלות בריתה.
עבור הסינים אלו לא סתם ״אי-נעימויות״: תחת המערכת הבינלאומית הליבראלית, מדינות לא-ליבראליות נמצאות בעמדת נחיתות מובנת – הן תמיד בסכנה שיטילו עליהן סנקציות על מעשיהן. בייג׳ין טעמה משהו מהאפשרות הזו עם הסנקציות האמריקניות אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן.[9]
סין רוצה סדר בינלאומי שיענה על הצרכים האסטרטגיים שלה, והסדר הזה הוא לא הסדר האמריקני.
כמו סין גם רוסיה רואה עצמה מחוץ לסדר האמריקני ומאוימת על ידיו.
בתחילת שנות ה-90׳, מיד לאחר נפילת בריה״מ, היה סיכוי שהיחסים בין רוסיה וארה״ב יהיו יותר ידידותיים, ושהרוסים אולי יצטרפו בצורה כזו או אחרת לסדר האמריקני. אולם הם ראו את וושינגטון מרחיבה את נאט״ו אל תוך מזרח אירופה, למרות שלכאורה המטרה של נאט״ו נעלמה – אם בריה״מ התפרקה, למה צריך את נאט״ו? ואם אין עוד איום ממזרח אירופה על מערבה, למה נאט״ו המשיכה להתקדם לכיוון מוסקבה?
פרופ׳ מרי אי. סרוטה (Sarotte), במאמר ל-Foreign Affairs, מסמנת שלוש החלטות שהביאו להידרדרות ביחסים בין וושינגטון ומוסקבה ולהפיכתה לכוח מתנגד לסדר האמריקני. שלוש ההחלטות קשורות להתרחבות של נאט״ו מזרחה.[10]
הראשונה הייתה ההחלטה של בוש האב לא לבטל את נאט״ו באירופה, לא לאחד אותו במערך ביטחון חדש של כל היבשת, ולא לפרז את מזרח אירופה. בוש רצה לשמור על הנוכחות הצבאית האמריקנית באירופה, ולהבטיח את התלות של אירופה בארה״ב לביטחונה. התוצאה הייתה שלמרות שבריה״מ התפרקה, נאט״ו נישאר.
ההחלטה השנייה הייתה ההחלטה של ממשל קלינטון לבצע התרחבות מהירה של נאט״ו מזרחה, במקום בתהליך איטי תוך התייעצות עם רוסיה. בהתחלה הרעיון היה שמדינות מזרח אירופה ישתפו פעולה עם נאט״ו, ובהתאם למידת ההתקדמות בשיתוף הפעולה, ובהתאם לצרכים הביטחוניים של כל מדינה, יוחלט אם לצרף אותה לנאט״ו.
כל זה השתנה במהלך מלחמת צ׳צ׳ניה הראשונה (1994-1996): מדינות מזרח אירופה לחצו את וושינגטון לצרף אותן בטענה שהן עלולות להיות הבאות בתור לפלישה רוסית. קלינטון החליט לוותר על הרעיון של התרחבות איטית, ובמקום הודיע שנאט״ו תורחב במהירות, ללא שלב ביניים של שיתוף פעולה.
ההחלטה השלישית, גם של ממשל קלינטון, הייתה לא להגביל את מידת ההתרחבות ולא להגביל את הנוכחות הצבאית הזרה בשטחן של החברות החדשות בארגון. ממשל קלינטון הבהיר שהוא ירחיב את נאט״ו כמה שאפשר, גם לתוך שטחה של בריה״מ לשעבר. הוא גם לא יירתע מלהציב כוחות צבא אמריקנים על הגבול הרוסי.
האמריקנים התעלמו מההתנגדות הרוסית מפני שהם יכלו להתעלם – מוסקבה בשנות ה-90׳ לא יכלה להפעיל לחץ צבאי או כלכלי על האמריקנים. אבל מוסקבה לא שכחה את השנים האלו. כשפוטין החזיר את היציבות לרוסיה, הוא פעל למנוע התרחבות נוספת של נאט״ו: הוא פלש לגיאורגיה ואוקראינה. רק אחרי שרוסיה הפעילה כוח צבאי נגד ארה״ב, ההתרחבות של נאט״ו סוף-סוף נעצרה.
סין ורוסיה הן שני הכוחות החשובים ביותר שפועלים כיום על הסדר האמריקני, מנסים לדחוק אותו אחורה ואם אפשר להחליף אותו. בזמן שהם שווים במטרתם, החלפת הסדר האמריקני, הם שונים ביחס שלהם אליו: רוסיה קמה מחורבות בריה״מ, מולה נבנה מלכתחילה הסדר האמריקני. סין לעומתה התחזקה ע״י הסדר האמריקני.
הנשר והדרקון
בתחילת המאה ה-20 סין מצאה עצמה עם מלחמת אזרחים בבית, בסיס תעשייתי כמעט ולא קיים, וכיבוש זוחל של מזרח המדינה ע״י יפן, המעצמה התעשייתית של מזרח אסיה.
השינוי המדהים שסין עשתה בתוך 30 שנה – ממדינה נחשלת בשנות ה-80׳ למעצמה כלכלית בתחילת שנות ה-2000 – הוא במידה רבה הודות לעולם שארה״ב יצרה.
איך? ראשית, האמריקנים ניטרלו את האיום היפני על מזרח אסיה. הם נתנו ליפן חוקה חדשה שאסרה עליה לפתוח במלחמה, והכניסו אותה תחת המטריה הביטחונית האמריקנית.[11] כך יפן גם הוגבלה חוקית מלפתח יכולות התקפיות, וגם הוסר התמריץ לעשות זאת – היא יכלה לסמוך על המטריה ההגנתית של ארה״ב.
שנית, ארה״ב עודדה את התנועה החופשית של אנשים, סחורות והון, כחלק מהחזון שלה לגוש דמוקרטי משגשג. הודות ללחץ אמריקני השווקים הפיננסים של העולם הפכו בשנות ה-70׳ וה-80׳ יותר פתוחים, והון יכל לנוע בקלות ממדינה למדינה.[12] שדרוגים טכנולוגים בסחר הימי – במיוחד האימוץ של מכולות ע״י הצבא האמריקני במהלך מלחמת ווייטנאם – הפכו את הסחר הגלובאלי ליותר אמין ויעיל.[13]
כשסין פתחה חלקים ממנה לתאגידים זרים, המערכת הבינלאומית הייתה מסוגלת לנצל את הפערים בעלות העבודה בין סין לשאר העולם. זו טעות לחשוב שהייצור הגלובאלי תמיד, לאורך ההיסטוריה, נע להיכן שהכי זול לייצר. במשך רוב ההיסטוריה מחוסמים לתנועה של הון, חוסר אמינות של הסחר הימי, איומים על הסחר הימי, הביאו תאגידים פעמים רבות להעדיף ייצור בבית, גם אם היו הפרשים משמעותיים בעלויות העבודה בין הבית למדינה אחרת.[14] הודות לפעילות האמריקנית המצב הזה השתנה.
סין הפכה את עצמה למרכז הייצור העולמי במערכת הכלכלית שארה״ב עודדה. ראינו עוד בפרק ״קץ ההיסטוריה״ איך האמריקנים דחפו לשילוב של סין במערכת הכלכלית העולמית, מקווים שהשילוב ישנה אותה ויהפוך אותה יותר ליבראלית. ארה״ב הפכה את עצמה ואת בעלות הברית שלה תלויות בייצור הסיני, מה שהפך את סין לא רק חזקה כלכלית, אלא גם חזקה פוליטית – מדינות החלו לחפש יחסים ידידותיים עם הסינים בשביל להבטיח את האינטרסים העסקיים שלהן.
עכשיו כשסין הופכת יריבה, ארה״ב צריכה להוציא את שרשרות הייצור הקריטיות שלה מסין, וכמוה כל בעלת ברית שלה. בעלת ברית שתשאיר את הייצור בסין, שתשמור על התלות הכלכלית שלה בה, תפסיק להיות בעלת ברית אמינה בעיני האמריקנים. היריבות האמריקנית-סינית לא תוגבל רק למישור הצבאי או הפוליטי, אלא תעבור למישור הכלכלי, כפי שכבר ראינו קורה בארה״ב. והדבר לא יוגבל רק לארה״ב וסין – בעלת ברית שתתעקש לשמור על הקשרים הכלכליים עם הסינים, או אפילו להעמיק אותם, תמצא עצמה מחוץ למערכת הבריתות האמריקנית.
זהו העיקרון המארגן החדש של הסדר האמריקני, זה שיקבע אילו מדינות יהיו חשובות יותר בעיניי האמריקנים ואלו ימצאו עצמן עם הזמן מחוץ לסדר.
הכוח שפועל עליו הוא זה של התחרות עם סין, ומכריח את ארה״ב לקבל החלטות חדשות על פריסת ואופי הכוח שלה: יותר דגש על מזרח אסיה, יותר דגש על הזירה הימית במזרח אסיה. כל סכסוך עתידי בין סין לארה״ב יהיה בהכרח סכסוך ימי, משום הגיאוגרפי של הזירה.
ההתמקדות האמריקנית במזרח אסיה בהכרח תביא לירידה במיקוד באזורים אחרים בעולם, בראשם אירופה והמזרח התיכון. הירידה במיקוד תביא מדינות שעד היום הסתמכו על ארה״ב – לדוגמה גרמניה וסעודיה – לקחת יותר אחריות על הביטחון הלאומי שלהן ויוזמה ביחסי החוץ. אחת התוצאות הייתה שערב הסעודית הפכה הרבה יותר אגרסיבית בזירה המקומית.[15]
בפסקאות הבאות ננסה לשרטט חלק מהמאפיינים של העולם תחת התחרות האמריקנית-סינית לכוח: עלייתה של האנגלוספרה, הבלקניזציה של הכלכלה הגלובאלית, והחזרה של האיום במלחמה בין מעצמות.
האנגלוספרה
המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל).
מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המונרך הבריטי.[16] במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות.
לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה המשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.[17]
הבעיה עם האנגלוספרה כעולם תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, שמורכב ממדינות שונות זו מזו כמו קניה, קנדה והפיליפינים.
לכן כשאני מדבר על האנגלוספרה אני לא מתכוון לגוש המדינות שחולקות את התרבות האנגלית, או עבר תחת השלטון האנגלי. לא, אני מדבר על 5 מדינות שמאוגדות ביחד בסדרה של הסכמי ביטחון, טכנולוגיה ומודיעין, שנלחמו זו לצד זו בכל קונפליקט גדול של המאה ה-20: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות האלו גם חולקות שפה ותרבות משותפת, מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. אך הן גם חולקות הרבה יותר.
5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין.[18] במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן.[19] אפשר לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובוס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים, כמו גם אנגלה מרקל.[20][21]
ברית 5 העיניים היא רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל לפעול יחד (The Air Force Interoperability Council, AFIC). תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה (ABCANZ Armies). תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות (The Technical Cooperation Program).
כל התוכניות יחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.
מקומה של האנגלוספרה במערכת הבריתות האמריקנית
המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח, שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא.[22]
נקודת הביקורת הזו הפכה שכיחה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה.[23] ראש ממשלת בריטניה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס בעיני מבקריו כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת.[24]
המבקרים צודקים שעד היום האנגלוספרה לא התנהלה כגוש מדיני מובחן. אבל הם מתעלמים מלמה זה בדיוק קרה: למה מדינות שמשתפות ביניהן מודיעין רגיש, לא מתאמות ביניהן גם מהלכים דיפלומטים?
טוב, הן כן. פשוט לא רק הן.
בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. הן פעלו כחלק מנאט״ו, שהיה הארגון המוביל את מערכת הבריתות האמריקנית מול הסובייטים. בנאט״ו חברות שלוש מ-5 מדינות האנגלוספרה: קנדה, בריטניה וארה״ב.
אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שדרכה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.
סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו. אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין. ארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.
המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה את התמונה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט. אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין. ארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור, אך המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית נותרה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.[25]
אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?
משום שהתחרות בין ארה״ב לסין עומדת לשנות את מערכת הבריתות האמריקנית.
לכאורה לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין קיים, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית.[26] למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?
אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו – האנגלוספרה ואירופה. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.
האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה שנה היה העברת חוק הביטחון הלאומי בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים.[27] אחרי העברת החוק בריטניה הודיעה שהיא תוציא את חוואווי מהרשת הסלולרית שלה לחלוטין.[28]
אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן, חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי, ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם.[29],[30],[31] מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין.
היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי.[32] סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה.[33] היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין, שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.[34]
היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין.[35] ניו-זילנד לפחות מאז 2017 נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין.[36],[37]
סביר שהלחץ על ניו-זילנד מצד החברות האחרות האחרות באנגלוספרה רק תגבר. ניו-זילנד היא נכס אסטרטגי חשוב מדי: המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה.[38] סביר שהיא תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר עמן קו, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, לניו-זילנד יהיה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.
בו בזמן שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, בעלות הברית האירופיות של ארה״ב חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן.[39] הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. הן לכן ממהרות ליישר קו עם האמריקנים.
לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת.[40] משום שצרפת רואה בעצמה מעצמה עצמאית מהאמריקנים, היא לא רואה קשר בין היחסים שלה ובין היריבות האמריקנית רוסית או האמריקנית סינית. צרפת מאמינה כעיקרון שהיא חופשית לנהל את היחסים בהתאם לחישוב האסטרטגי העצמאי שלה.[41]
כמו צרפת גם גרמניה מדברת על עצמאות אסטרטגית לאירופה. בניגוד לצרפת, האינטרס הגרמני הוא בעיקר כלכלי: שמירת היחסים הכלכליים הטובים בין המדינות. בניגוד לצרפת, גרמניה אינה מעוניינת בהקמת כוח צבאי אירופי עצמאי מהאמריקנים, או אפילו בהתעצמות צבאית שלה עצמה.[42] גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן.[43] כך בעודה מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ היא בנתה והשלימה ביחד עם רוסיה את צינור הגז נורדסטרים 2, שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי.[44] היא מעוניינת לעבוד עם ארה״ב יחד על אתגרים גלובאליים, בעודה דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי וסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד.[45]
גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה. צרפת משום שהיא רואה בעצמה מעצמה עצמאית, כוח גדול כמו רוסיה, סין וצרפת. אם היא תשתף פעולה עם האמריקנים, זה יהיה לפי החישוב הצרפתי. גרמניה מסרבת משום אינטרסים כלכליים ברורים, מעוניינת לשמור על שוק ייצוא חשוב ולשפר את ההזדמנויות לעסקים גרמנים שכבר מושקעים בשתי המדינות.
השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. בחלק הזה כלולות רוב חברות האנגלוספרה, יפן, הודו, ומדינות מזרח אירופה. חלק אחר הוא צרפת, גרמניה ומדינות אחרות במערב אירופה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. תחת המתח הזה של שתי קבוצות המושכות בשני כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה.
באירופה ארה״ב תעביר את משאביה הצבאיים למזרח אירופה ופולין תהפוך חשובה יותר בעיני האמריקנים לעומת גרמניה או צרפת. פולין כיום עובדת על גיבוש גוש אזורי במזרח אירופה, שיהווה גוש חוסם להשפעה הרוסית. כך לדוגמה היא מקדמת את יוזמת שלוש הימים להגדלת החיבוריות הלוגיסטית במזרח אירופה.[46] היא גם מקדמת הקמת תשתיות גז ונפט שיצמצמו את התלות באנרגיה רוסית.[47]את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכליים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית.
במקביל, מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המוקד החדש של מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו גם יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.
דוגמה אחת להידוק קשרים היא השותפות הביטחונית בין ארה״ב-בריטניה-אוסטרליה שהוכרזה בספטמבר 2021, AUKUS. AUKUS נועדה לשפר את האינטגרציה בין המדינות החברות בו בתחומים של מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, שרשרות אספקה (כלומר הוצאה של סין משרשרות האספקה) ותיאום גדול יותר כלכלית ומודעינית.[48]
דוגמה אחרת היא ה-QUAD, שמשמש לתיאום אסטרטגי בין ארה״ב, הודו, יפן ואוסטרליה.[49] ה-QUAD הוא יוזמה יפנית, שקיבלה חיים חדשים בעקבות משבר הקורונה והאגרסיביות הסינית כלפי אוסטרליה. הוא נועד לשמש פורום בכיר עבור המדינות החברות בו לתיאום אסטרטגי ביניהן – במיוחד מול סין במזרח אסיה.
סביר שנראה בשנים הבאות עוד הסכמים ומסגרות ארגוניות נבנות באנגלוספרה ובין האנגלוספרה למדינות ידידותיות, כמו יפן, הודו ופולין. ביחד האנגלוספרה תהפוך להיות המוקד החדש של מערכת הבריתות האמריקנית.
שינוי הסדר הזה במערכת הבריתות האמריקנית יעשה במקביל לשינוי באופי של הגלובליזציה שלנו.
בלקניזציה של העולם
סחר חופשי מעולם לא היה באמת חופשי. האיחוד האירופי מחזיק בשורה של מכסים שמעדיפים תוצרת חקלאית ותעשייתית מקומית, כחלק מהשוק המשותף. יפן שמרה ושומרת על מכסים שונים להגנה על תעשיות מקומיות. בסין סקטורים שלמים של הכלכלה סגורים למשקיעים זרים, או שהם מחויבים לעבוד יחד עם שותפים מקומיים.
היחידה שבאמת תמכה בסחר חופשי לשם סחר חופשי הייתה ארה״ב, שהאמינה בקץ ההיסטוריה שסחר חופשי הוא זה שישרת אותה אסטרטגית. הוא אכן הביא שגשוג כלכלי לרבים, אך גם דחק הצידה חלקים באוכלוסייה האמריקנית. קהילות במרכז ארה״ב מצאו עצמן עם אבטלה עולה ועם המרקם החברתי שלהן מתפורר.[50] עכשיו החישוב האסטרטגי משתנה: ארה״ב מעוניינת להעדיף ייצור מקומי גם בשביל לתמוך מחדש בעובדים האמריקנים, וגם משום התחרות האסטרטגית עם סין.
אל המדורה הזו של לאומנות כלכלית הקורונה רק שפכה עוד דלק: שיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות מביאים תאגידים ומדינות לשקול מחדש את האסטרטגיה שלהם בדבר פיזור של שרשרות האספקה ברחבי הגלובוס. שיבושים בשיט הימי, בייצור של שבבים, באספקה של חומרי גלם וחלקים – כולם מביאים עסקים לשקול מחדש את הלוגיסטיקה שלהם. במקום לפזר את הייצור בין ספקי משנה רבים – למה לא לשלוט בכל השרשרת? לקנות את הספקים? ולמה לא להביא את הייצור קרוב יותר למוקדי הצריכה?
ראינו במהלך 2020 ו-2021 מדינות ותאגידים מדגישים את החשיבות של אספקה על יעילות, ומחפשים איך להגדיל את הייצור אצלם. ממשל ביידן מעוניין להשקיע 50 מיליארד דולר בפיתוח יכולות ייצור שבבים בארה״ב, כולל הקמת מפעלים מקומיים.[51] בדומה לה יפן עובדת עם טאיוואן להגדיל את ייצור השבבים המקומי אצלה.[52] בריטניה מאז 2017 מובילה תוכנית לייצור חכם בממלכה, והפיכתה מחדש למוקד תעשייתי גלובאלי.[53] תאגידי רכב כמו טסלה, פורד וטויוטה עובדים להקים מפעלי סוללות משלהם, ומקימים מפעלי הרכבה חדשים בארה״ב, לראשונה מזה עשורים.[54] הם כבר לא יכולים לסמוך על ייצור במזרח שיגיע בדיוק בזמן לשווקי הצריכה במערב.
עם הזמן המגמה של לאומנות כלכלית רק תתחזק, עם מדינות בונות גושי סחר נפרדים. היא תתחזק משלוש סיבות מרכזיות:
ראשית, התחרות בין ארה״ב לסין לא תעלם, לא בעשור הקרוב. האמריקנים סימנו את הסינים כאתגר האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, והם לא יכולים להרשות שהם או בעלי הברית שלהם יהיו תלויים בייצור מסין. המשמעות היא השקעה מחודשת בבסיס התעשייתי האמריקני, החזרת מפעלים ומשרות מסין לארה״ב ושיפור היתרון הטכנולוגי של המשק האמריקני מול זה הסיני.[55]
שנית, פיתוחים טכנולוגיים, במיוחד בתחום של ייצור חכם, יאפשרו לתאגידים לחתוך בעלייה בעלויות הייצור במדינות מפותחות, ולהמשיך להיות תחרותיים.[56] היתרון המרכזי של מדינות מתפתחות, כוח עבודה זול, יישחק ויעלם מול האוטומטיזציה הגדלה של הייצור.[57] לתאגידים ומדינות יהיה פחות מניע להוציא את הייצור מחוץ למדינה.
שלישית, אחרי שנים של סחר גלובאלי, מדינות רבות מוצאות עצמן עם אי-שוויון חריף, ושחיקה של מעמד הביניים. התנועות הפופוליסטיות שהעולם ראה מאז המשבר הפיננסי של 2008 נובעות מהתסכול של חלקים באוכלוסייה מהגלובליזציה: היא הביאה מחירי מוצרים נמוכים, אך גם חוסר ביטחון בעבודה ושחיקה במשכורות.[58]
מה שנתפס כפופוליסטי בתחילה – התנגדות לסחר חופשי – הופך עם הזמן למיינסטרים. כבר ב-2016 שני המועמדים המובילים בבחירות בארה״ב – דונאלד טראמפ והילארי קלינטון – התנגדו להסכם הסחר של האוקיינוס השקט, ה-TPP.[59] המפלגה הרפובליקנית הופכת למפלגת עובדים, עם דגש על תעסוקה ויציבות, במקום על סחר חופשי לא מפוקח.[60] מדינות רואות חשיבות בכך שהסכמי הסחר שלהן ישרתו את העובדים שלהן, וידאגו לתעסוקה אצלן.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שמדינות העולם יתכנסו לתוך עצמן במטרה לחפש שגשוג כלכלי, או יחפשו כיצד להשפיע על הסחר שלהן בשביל לשרת מטרות לאומיות. זו לא תהיה הפעם הראשונה שסדר עולמי קורס. היינו כבר בתקופה דומה – בשנות ה-30׳ של המאה ה-20.
האיום במלחמה
היינו בסרט הזה פעם – הסדר העולמי הישן מתפורר עקב שילוב של תחרות לכוח בין מעצמות ומשבר כלכלי. עבר כל-כך הרבה זמן ששכחנו שזה קורה, או את התוצאות: המלחמה הגדולה האחרונה בין מעצמות הייתה בין 1939 ל-1945. כל המלחמות מאז, מלחמות ישראל והעולם הערבי, המלחמה בוויטנאם, בעיראק, לא היו מלחמות של מעצמה מול מעצמה, של כוח תעשייתי מול כוח תעשייתי. כל-כך התרגלנו לכך שזה לא קורה שהתחלנו לחשוב שזה לא אפשרי שזה יקרה.
אך זה אפשרי, ואנחנו מתקרבים לנקודה בה סביר שזה יקרה.
אולי המלחמה הגדולה הבאה תתחיל בטאיוואן, עם משבר בין סין והאי. בייג׳ין, עם צי חדש ועם תחושת מצור מצד ארה״ב, תנסה לעשות מחטף אסטרטגי ולהשתלט על האי ובכך לדחוק את האמריקנים ממזרח אסיה ולהבטיח את אספקת השבבים שנחוצה לה.
אולי המלחמה הגדולה הבאה תתחיל בכלל במזרח אירופה, עם רוסיה חומדת את עשרות הקילומטרים שמפרידים בין בלארוס ובין המובלעת הרוסית של קלינינגרד.
ואולי היא בכלל תתחיל במזרח אפריקה, במאבק של המעצמות לשווקים וגישה למשאבים החשובים של קובלט וליתיום שדרושים בשביל להניע את כלכלת ההיי-טק המודרנית שלנו.
אנחנו לא יודעים.
מה שאנחנו כן יודעים היא שאותה דינמיקה שהייתה לפני מלחמת העולם הראשונה והשנייה קיימת גם היום: מרוץ חימוש בין המעצמות, לאומנות כלכלית, תחרות על שווקים ומשאבים. הסדר העולמי כבר אינו מתפקד: האו״ם אינו מחזיק בכוח השפעה על המעצמות המתחרות. ארגון הסחר העולמי הפסיק לתפקד כבורר בסכסוכי סחר. נורמות של זכויות אדם ודמוקרטיה נשחקו, עם דיקטטורים מרגישים בנוח לבצע הפיכות ולפעול נגד האזרחים שלהם.[61]
אנחנו רוצים לקוות שנשק גרעיני ימנע את המלחמה הגדולה הבאה, אך לא ממש בטוח שזה יקרה. יש כבר תקדים של שתי מדינות גרעיניות שנלחמות זו בזו – פקיסטן והודו. למרות ששתי המדינות מחזיקות נשק גרעיני, הדבר לא מנע מהן לנהל מלחמות זו נגד זו. נשק גרעיני אינו הבטחה לשלום.
אנחנו נמצאים בתחילת גיבושו של הסדר העולמי החדש, של אזורי השפעה חדשים. יש נקודות חיכוך בין המעצמות, כפי שהיו לפני 80 שנה. החישוב האסטרטגי של מדינות לא השתנה. השאלה היחידה שנותרה היא איך אפשר למנוע את העימות הגדול הבא.
בפרק הבא, והאחרון לסדרה, נראה איך ישראל צריכה לפעול בעולם החדש שלנו. תודה על ההקשבה.
[1] יובל נוח הררי, ״ההיסטוריה של המחר״, כנרת זמורה-דביר, 2015.
[2] Edgar Crammond, “The Economic Relations of the British and German Empires”, Journal of the Royal Statistical Society, Vol. 77, No. 8 (July 1914). p. 777-824.
[4] Saul B. Cohen, “Geopolitics: The Geography of International Relations”, Rowman & Littlefield Publishers; 3rd edition (November 25, 2014). p. 92-132.
[5] ראו לדוגמה את ניקסון, בספרו ״Beyond Peace״, שם הוא מסביר את הרציונאל האסטרטגי להרחבת נאט״ו מזרחה גם אם הדבר יעורר התנגדות בקרב הרוסים.
[6] Renee de Nevers, “Imposing International Norms: Great Powers and Norm Enforcement.”, International Studies Review, vol. 9, no. 1. pp. 53–80
[7] לדוגמה, השילוב של הפגנות כיכר טיאנאנמן, מלחמת המפרץ הראשונה והתמוטטות בריה״מ שכנעו את סין שארה״ב תהרוס אותה אם תוכל. ראו: Rush Doshi, “The Long Game: China’s Grand Strategy to Displace American Order”, Oxford University Press, 2021.
[9] Skidmore, David, and William Gates, “After Tiananmen: The Struggle over U.S. Policy toward China in the Bush Administration”, Presidential Studies Quarterly, vol. 27, no. 3, 1997. pp. 514–39
[10] M. E. Sarotte, “Containment Beyond the Cold War: How Washington Lost the Post-Soviet Peace”, Foreign Affairs, Vol. 100, No. 6. https://www.foreignaffairs.com/articles/russia-fsu/2021-10-19/containment-beyond-cold-war
[11] Eugene Brown, “Japanese Security Policy in the Post-Cold War Era: Threat Perceptions and Strategic Options.”, Asian Survey, vol. 34, no. 5, 1994, pp. 430–46
[15] David Schenker, “The Shift in Saudi Foreign Policy”, The Washington Institute for Near East Policy, 10/02/2016. https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/shift-saudi-foreign-policy
[16] John Lloyd, “The Anglosphere Project”, The New Statesman, 13/03/2000. https://www.newstatesman.com/politics/2000/03/the-anglosphere-project
[17] See for Example: Andrew Roberts, “It’s Time to Revive the Anglosphere”, The Wall Street Journal, 08/08/2020. https://www.wsj.com/articles/its-time-to-revive-the-anglosphere-11596859260; James C. Bennet, “The Anglosphere Challenge: Why the English-Speaking Nations Will Lead the Way in the Twenty-First Century”, Rowman & Littlefield, 2004.
[18] Corey Pfluke, “A history of the Five Eyes Alliance: Possibility for reform and additions”, Comparative Strategy, Vol. 38, No. 4, 2019, 302-315
[19] Scarlet Kim and Paulina Perlin, “Newly Disclosed NSA Documents Shed Further Light on Five Eyes Alliance”, Lawfare, 25/03/2019. https://www.lawfareblog.com/newly-disclosed-nsa-documents-shed-further-light-five-eyes-alliance
[20]“NSA leaks: UK and US spying targets revealed”, BBC, 20/12/2013. https://www.bbc.com/news/world-25468263
[21]“NSA tapped German Chancellery for decades, WikiLeaks claims”, The Guardian, 08/07/2015. https://www.theguardian.com/us-news/2015/jul/08/nsa-tapped-german-chancellery-decades-wikileaks-claims-merkel
[22] Gareth Evans, “The Anglosphere illusion”, The Japan Times, 23/02/2016. https://www.japantimes.co.jp/opinion/2016/02/23/commentary/world-commentary/the-anglosphere-illusion/
[23] Ruadhán Mac Cormaic, “The Anglosphere is nothing more than a rhetorical wheeze”, The Irish Times, 10/10/2019. https://www.irishtimes.com/opinion/the-anglosphere-is-nothing-more-than-a-rhetorical-wheeze-1.3981684
[24] Edoardo Campanella, “A Diminished Nation in Search of an Empire”, Foreign Policy, 24/10/2019. https://foreignpolicy.com/2019/10/24/boris-johnson-dreams-anglosphere-european-union-empire-colonialism/
[25] R. Levinson-Waldman, “NSA Surveillance in the War on Terror”, In D. Gray & S. Henderson (Eds.), “The Cambridge Handbook of Surveillance Law”, (Cambridge Law Handbooks, pp. 7-43), Cambridge: Cambridge University Press, 2017.
[26] Stuart Lau, “Nato report says China could pose military threat to Europe and US”, South China Morning Post, 02/12/2020. https://www.scmp.com/news/china/diplomacy/article/3112179/nato-report-says-china-could-pose-military-threat-europe-and
[27] Adam Payne, “Trump could withdraw US spy planes and agents from the UK if Boris Johnson pushes ahead with Huawei 5G deal”, Business Insider, 05/05/2020. https://www.businessinsider.com/us-could-withdraw-spy-planes-agents-uk-huawei-5g-deal-2020-5
[28] Hadas Gold, “UK bans Huawei from its 5G network in rapid about-face”, CNN, 14/07/2020. https://edition.cnn.com/2020/07/14/tech/huawei-uk-ban/index.html
[29]“China slaps up to 200% tariffs on Australian wine”, BBC, 27/11/2020. https://www.bbc.com/news/business-55097100
[30]“China suspends importation of more Australian beef as trade battle escalates”, ABC, 07/12/2020. https://www.abc.net.au/news/2020-12-08/china-suspends-australian-beef-imports-latest-trade-hit/12958950
[31] Eryk Bagshaw, “Australian coal blocked indefinitely by Beijing”, The Sydney Morning Herald, 14/12/2020. https://www.smh.com.au/world/asia/australian-coal-blocked-indefinitely-by-beijing-20201214-p56ne7.html
[32] Daisuke Wakabayashi and Alan Rappeport, “Huawei C.F.O. Is Arrested in Canada for Extradition to the U.S.”, The New York Times, 05/12/2018. https://www.nytimes.com/2018/12/05/business/huawei-cfo-arrest-canada-extradition.html
[33]“Two Canadians held in China put on trial for alleged espionage”, Al-Jazeera, 10/12/2020. https://www.aljazeera.com/news/2020/12/10/two-canadians-held-in-china-put-on-trial-for-alleged-espionage
[34] Kait Bolongaro, “Trudeau riles China 50 years after his father established ties”, BNN Bloomberg, 14/10/2020. https://www.bnnbloomberg.ca/trudeau-riles-china-50-years-after-his-father-established-ties-1.1508195
[35]“New Zealand and China upgrade free trade agreement”, RNZ, 26/01/2021. https://www.rnz.co.nz/news/political/435211/new-zealand-and-china-upgrade-free-trade-agreement
[36] Anne-Marie Brady, “New Zealand needs to show it’s serious about addressing Chinese interference”, The Guardian, 23/01/2020. https://www.theguardian.com/world/commentisfree/2020/jan/24/new-zealand-needs-to-show-its-serious-about-addressing-chinese-interference
[37] Anne-Marie Brady, “New Zealand’s Quiet China Shift”, The Diplomat, 01/07/2020. https://thediplomat.com/2020/06/new-zealands-quiet-china-shift/
[38] Jose Miguel Alonso-Trabanco, “Rethinking New Zealand’s Grand Strategy”, Geopolitical Monitor, 15/10/2019. https://www.geopoliticalmonitor.com/rethinking-new-zealands-grand-strategy/
[39]“Which European Countries Support The 5G ‘Clean Network’ Initiative?”, RFERL, 03/11/2020. https://www.rferl.org/a/which-european-countries-support-the-5g-clean-network-initiative-/30928122.html
[40] ניצן דוד פוקס, ״הליגיון הצרפתי״, המשחק הגדול, 22/07/2020. https://greatgame.blog/2020/07/22/%D7%A4%D7%9C%D7%B4%D7%92-23-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA%D7%99/
[41] Kira Zueva and Pavel Timofeev, “Foreign Policy of the President of France E. Macron: Pragmatism behind The Mask of Atlantism?”, Mirovaia ekonomika i mezhdunarodnye otnosheniia, Vol. 62, No. 12, 2018: pp. 83-91.
[42] See: Bastian Giegerich and Maximilian Terhalle, “The Responsibility to Defend: Rethinking Germany’s Strategic Culture”, Routledge, 2021.
[43] Noah Barkin, “What Merkel Really Thinks About China—and the World”, Foreign Policy, 31/12/2020. https://foreignpolicy.com/2020/12/31/what-merkel-really-thinks-about-china-and-the-world/
[44]“Russia’s Nord Stream 2 Natural Gas Pipeline to Germany”, Congress Research Service, 24/08/2021. https://crsreports.congress.gov/product/pdf/IF/IF11138
[45] Hans von der Burchard, “Merkel pushes EU-China investment deal over the finish line despite criticism”, Politico, 29/12/2020. https://www.politico.eu/article/eu-china-investment-deal-angela-merkel-pushes-finish-line-despite-criticism/
[46]“The Three Seas Initiative”, Congressional Research Service, 26/04/2021. https://sgp.fas.org/crs/row/IF11547.pdf
[47] Mateusz Bajek, Mariusz Bocian, and Mateusz Kubiak, “Belarus’ Oil Supply Diversification: Toward cooperation with the US and Poland”, ESPERIS, May 2020. https://esperis.pl/wp-content/uploads/2020/05/ESPERIS_Belarus_Oil_Diversification-MAY-2020.pdf
[48]“Joint Leaders Statement on AUKUS”, The White House, 15/09/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/09/15/joint-leaders-statement-on-aukus/
[49] Sumitha Narayanan Kutty and Rajesh Basrur, “The Quad: What it is–and what it is not”, The Diplomat, March 24 2021. https://thediplomat.com/2021/03/the-quad-what-it-is-and-what-it-is-not/
[50] Anne Case and Angus Deaton, “The Epidemic of Despair: Will America’s Mortality Crisis Spread to the Rest of the World?”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, 2020.
[51] Alex Leary and Paul Ziobro, “Biden Calls for $50 Billion to Boost U.S. Chip Industry”, The Wall Street Journal, 31/03/2020.
[52]“Japanese companies to develop chipmaking technology with TSMC -Nikkei”, Reuters, 31/05/2021. https://www.reuters.com/technology/around-20-japanese-firms-develop-chip-production-technology-with-tsmc-nikkei-2021-05-31/
[53]“Industrial Strategy: building a Britain fit for the future”, UK Department for Business, Energy & Industrial Strategy, 27/11/2017. https://www.gov.uk/government/publications/industrial-strategy-building-a-britain-fit-for-the-future
[54] Mike Colias, “Ford Fortifies EV Bet With Four New Factories in Tennessee and Kentucky”, The Wall Street Journal, 27/09/2021. https://www.wsj.com/articles/ford-fortifies-ev-bet-with-four-new-factories-in-tennessee-and-kentucky-11632783600
[55] Brian Deese, “The Biden White House plan for a new US industrial policy”, Speech at The Atlantic Council, 23/06/2021. https://www.atlanticcouncil.org/commentary/transcript/the-biden-white-house-plan-for-a-new-us-industrial-policy/
[56] Gary Anderson, “The Economic Impact of Technology Infrastructure for Smart Manufacturing”, NIST Economic Analysis Briefs 4, October 2016. https://nvlpubs.nist.gov/nistpubs/eab/NIST.EAB.4.pdf
[57] Francesco Carbonero, Ekkehard Ernst, and Enzo Weber, “Robots worldwide: The impact of automation on employment and trade”, 2020. https://www.econstor.eu/bitstream/10419/224602/1/vfs-2020-pid-40084.pdf
[59] Jacob Pramuk, “Clinton and Trump can agree on at least one thing”, CNBC, 11/08/2016. https://www.cnbc.com/2016/08/11/trump-and-clinton-now-sound-similar-on-one-key-issue.html
[60] Sam Tanenhaus, “How Trumpism Will Outlast Trump”, Time, 11/10/2018. https://time.com/5421576/donald-trump-trumpism/; Linda Feldman, “Why Trumpism is here to stay”, The Chrisitan Science Monitor, 05/11/2020. https://www.csmonitor.com/USA/Politics/2020/1105/Why-Trumpism-is-here-to-stay
[61] רק ב-2021 ראינו הפיכה במיאנמר וסודן, המשך הדרדרות במצב זכויות האדם בהונג קונג וההישארות של הרודן לוקשנקו בבלארוס.
פלג 11: האסטרטגיה החדשה של אמריקה
|
***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
אני רוצה להקדיש את הפרק היום בשביל לדבר קצת על הדברים הגדולים. כבר כמה שבועות שאנחנו עוקבים אחרי משבר הקורונה ומשברי הבת שלו, אם זה המשבר הכלכלי בארה״ב או מלחמת הנפט בין סעודיה ורוסיה. מהשאלות שלכם אני מבין אבל שחשוב רגע לקחת צעד אחורה ולדבר על הדברים היותר גדולים: מה עובר על ארה״ב בשלושים השנים האחרונות, למה העמדה של טראמפ בנוגע לסחר עולמי היא לא באג והסכסוך עם סין הוא לא תופעה חולפת.
בפרק היום אני רוצה לדבר אתכם על המעבר האמריקני ממצב בו יש לארה״ב אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור איך וכיצד לפעול, למצב של בלבול אסטרטגי, של חוסר חזון, של היעדר אסטרטגיה כוללת ליחס שלה לעולם. מה שאנו רואים היום ומה שאנו נראה בשנים הקרובות הן את התוצאות של היעדר האסטרטגיה הזו. ללא אסטרטגיה חיובית, ארה״ב מתכנסת לאסטרטגית ברירת המחדל של כל מעצמה בעולם – תחרות לכוח.
אני אזהיר מראש שמה שאדבר עליו היום הוא סוג של ספויילר לסדרה ״פוסט אימפריום״. אני הולך להציג כאן בנקודות מרכזיות את הרעיון המרכזי של הפוסט אימפריום – המעבר של ארה״ב ממנהיגה עולמית למתחרה עולמית.
אימפריום ופוסט-אימפריום
אפשר לחלק את הגישה של ארה״ב לעולם מאז מלחמת העולם השנייה לשני שלבים: האימפריום והפוסט-אימפריום. בשלב האימפריום, שנמשך מ-1945 עד 1990, ארה״ב ראתה עצמה כמנהיגה וכאחראית לגוש המערבי, גוש מדינות דמוקרטיות ובעלות שוק חופשי שהתמודד עם הגוש הסובייטי שהובל ע״י בריה״מ.
ארה״ב האמינה שהדרך לעצור את התפשטות הסובייטים ואף להביא אותם להבין שהערכים האמריקנים של חירות אישית, שלטון חוק ושוק חופשי עליונים על הערכים הקומוניסטים היא רק ע״י הקמת גוש משגשג של מדינות דמוקרטיות. המחשבה האסטרטגית בארה״ב הייתה שאם היא תצליח להקים בגוש הזה מערכת סחר בינלאומית, לעודד את הדמוקרטיה והשוק החופשי, הרי שהיא תוכיח לא רק שהמודל שלה עליון על זה של הסובייטים אלא גם שהוא ישים למדינות אחרות. אם גרמניה ויפן יכולות לאמץ את המודל האמריקני ולזנק בכוחן הכלכלי, מדוע שרוסיה לא?
אינני ממציא את קו המחשבה הזה: המועצה לביטחון לאומי הגישה לנשיא טרומן ב-1950 דו״ח שמטרתו להגדיר את האסטרטגיה האמריקנית מול הסובייטים [NSC 68]. בדו״ח נכתב בפירוש שארה״ב מנהלת מאבק ערכי מול הסובייטים והדרך לנצח בו הוא להוכיח שהערכים של שוק חופשי, שלטון החוק וחירות אישית עדיפים. איך מוכיחים אותם? מקימים סדר עולמי חדש, מחנה עולמי חדש של דמוקרטיות, שיתבסס על העקרונות האלו. ההצלחה של המחנה תוכיח לסובייטים שהערכים האמריקנים עדיפים.
במשך 45 שנים האמריקנים הקדישו את כוחם ומרצם להקים ולהגן על הגוש הדמוקרטי. הם הקימו דמוקרטיות בגרמניה המערבית ויפן, וצירפו אותן לגוש הדמוקרטי עם הבטחה שארה״ב תגן עליהן מכל תוקפנות סובייטית. גרמניה צורפה לנאט״ו, יפן זכתה לפריסה של המטריה הגרעינית עליה. במקביל לצירופן של שתי האויבות לשעבר למערכת הבריתות האמריקנית, וושינגטון יצקה את היסודות למסחר חופשי וכלכלה גלובאלית מתפקדת: האמריקנים עודדו הורדת מכסים בין חברות GATT, הארגון הקודם לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) והקימו בהסכם ברטון-וודס (Bretton Woods) את הבנק העולמי (World Bank) וקרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund, IMF), שני ארגונים שהיו ועדיין אחראים לשמירת היציבות של הכלכלה הבינלאומית.
האמריקנים הוכיחו לאורך המלחמה הקרה שהם מוכנים להגן על הגוש הדמוקרטי, גם במחיר שליחת חיילים. תחילה הם נלחמו במלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ להדוף את הקומוניסטים אחורה ולהגן על דרום קוריאה הצעירה. לאחר מכן בשנות ה-60׳ הם נלחמו בווייטנאם למנוע את התפשטות הקומוניסטים בדרום מזרח אסיה. במזרח התיכון ארה״ב הבטיחה שלא תיתן לאף כוח – אם מחוץ לאזור או בתוכו – להשתלט עליו ולאיים על ביטחון האנרגיה של אירופה ומזרח אסיה [דוקטרינת קרטר ורייגן].
במשך 45 שנים האמריקנים הגנו על הגוש המערבי והמתינו לרגע בו בריה״מ תשלים שהיא מחזיקה בערכים השגויים ותבחר בדרך של שלום עם ארה״ב במקום מאבק נגדה. התוכנית לא הייתה שבריה״מ תתמוטט לחלוטין וכשהיא נעלמה בתוך פחות משנתיים ממפת העולם ארה״ב מצאה את עצמה בדילמה חדשה – מה לעשות עם הגוש המערבי שהיא הקימה ושמרה עליו?
זה שלב הפוסט-אימפריום, אחרי ההנהגה. ארה״ב ב-1990 הייתה מעצמת העל היחידה. היא הייתה הכוח העולמי היחיד. לא הייתה נפילה בכוחה וגם היום, 30 שנה אחרי, ארה״ב היא עדיין מעצמת העל היחידה בעולם, בפער ניכר על פני השאר. הסינים יכולים לדבר עד מחר על כוחם הצבאי העולה – לארה״ב יש פשוט גיאוגרפיה טובה יותר. סין תמיד תצטרך להתמודד עם וויטנאם ואינדונזיה ואוסטרליה ויפן וארה״ב במזרח אסיה. לאמריקנים אין שום איום דומה בצפון אמריקה. קרוב לוודאי שגם בעוד 30 שנים ארה״ב עדיין תהיה הכוח הצבאי החזק בעולם ותשמור על מקומה ככלכלה הגדולה בעולם. אולם כוח לא אומר מנהיגות – זה שארה״ב היא עדיין הכוח החזק בעולם לא אומר בהכרח שהכוח הזה מתעניין בכל משבר בעולם, אם זה רצח עם באפריקה, משבר פיננסי באירופה או מתקפות טילים איראניות במפרץ. הפוסט-אימפריום הוא השלב בו ארה״ב מסתכלת על העולם שהיא עזרה במידה רבה לבנות ושואלת: מה יש לי לעשות איתו?
כמובן, הדברים לא כל-כך פשטניים כפי שאני מציג אותם. אחרי המלחמה הקרה ממשל קלינטון וממשל בוש הבן ניסו לגבש אסטרטגיה כוללת למרחב החדש. ממשל קלינטון בשנות ה-90׳ ביקש לרכב על ה- “Unipolar Moment”, הרגע החד קוטבי [ראו כאן], בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה בעולם והיא יכולה, תיאורטית, לקדם ולהרחיב את המערכת הבינלאומית שהקימה בגוש המערבי לכל העולם.
שנות ה-90׳ לכן ראו את ההרחבה של ארגון הסחר העולמי והצטרפותה של סין, התפשטות מזרחה של נאט״ו והשוק האירופי והשתתפות של ארה״ב במשימות שלום של האו״ם לא כמובילה שלהן אלא כחברה בהן. התחושה הייתה בשנות ה-90׳ שזהו קץ ההיסטוריה, שהמאבקים הישנים של האימפריות נגמרו ושהדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי עומדים לכבוש את העולם כולו.
זה לא קרה.
ב-11 בספטמבר 2001 ארה״ב גילתה שההיסטוריה לא נגמרה, אפילו לא קרוב. במקום אסטרטגיה של התרחבות בינלאומית ארה״ב עברה לאסטרטגיה של ״מלחמה בטרור״. המזרח התיכון וארגוני טרור אסלאמיים הפכו למוקד העניין של וושינגטון, שפלשה לשתי מדינות תומכות טרור ופרשה רשת של סוכנים, לוויינים, מל״טים וכוחות מיוחדים כדי לרדוף פעילי טרור ברחבי הפלנטה. בוש אולי זכור כנשיא שפתח במלחמה בטרור, אך אובמה תרם את חלקו עם הרחבת מערכת המעקב האמריקנית ושימוש נרחב בתקיפות מל״טים.
אולם עד כמה שארגוני טרור הם אויבים משמעותיים – משום היכולת שלהם לייצר ברבורים שחורים כמו מטוסי נוסעים לתוך בניינים או מתקפה ביולוגית – הם לא שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית. הם לא מעצבים אותה עם הסכמי סחר ומכסים, עם הקמת בסיסים ופרישת כוחות, עם השקעות זרות בתעשיות אסטרטגיות. בזמן שוושינגטון הייתה עסוקה בטרור האיסלמי, סין ורוסיה הפכו לכוחות משמעותיים באזורי ההשפעה שלהן והן התחילו לעצב את האזורים האלה כרצונם: ב-2008 הרוסים יצאו למלחמה עם גיאורגיה כדי להבהיר לארה״ב שההתרחבות של נאט״ו למזרח אירופה הסתיימה. סין הפכה אגרסיבית בים סין הדרומי, מול טאיוואן ובמוסדות בין-לאומיים. הרוסים רוצים להחזיר לעצמם את אזורי ההשפעה שלהם במזרח אירופה ואת מעמדם ככוח עולמי. הסינים רוצים לעצב את המערכת הבינלאומית כך שתהיה נוחה להם, תבטיח אספקה יציבה של חומרי גלם, ביקוש קבוע לתוצרת סינית ובשום אופן לא תאיים בסנקציות על המשטר הקומוניסטי בבייג׳ין.
מה האמריקנים רוצים?
התחרות לכוח
סין ורוסיה פוגשות את ארה״ב כשאין לה אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור לאן היא רוצה להוביל אותו. החזון של התפשטות הגוש המערבי נזנח משום שלציבור בארה״ב אין עניין בו. ״המלחמה בטרור״ היא לא אסטרטגיה לכל המערכת הבינלאומית, אלא להיבט ספציפי אחד בה – ארגוני טרור, במיוחד ארגוני טרור אסלאמים. האסטרטגיה הזו לא אומרת אבל דבר בנוגע ליחס של ארה״ב לסין או רוסיה. בתקופת הנשיא בוש ראינו מול שתיהן מדיניות דומה לזו של ימי קלינטון: הרחבה של האיחוד האירופי ונאט״ו במזרח אירופה וניסיון להמשיך ביחסים טובים עם סין בציפייה שהם ״ישנו את דרכיהם״ [ראו כאן להרחבה]. אולם ככל שעברו השנים לא סין ולא רוסיה שינו את דרכיהן ובמקום לעקוב אחר הקו של ארה״ב, הן החלו נוקטות במדיניות עצמאית ולעיתים עוינת לאינטרסים האמריקנים.
אין כאן האשמה של רוסיה או סין – כל מדינה פועלת לפי ההיגיון של האינטרס הלאומי שלה. האשמה אם בכלל נמצאת בוושינגטון, שבכל השנים האלו לא גיבשה אסטרטגיה ברורה מה היא בדיוק רוצה מהעולם. ברור לאמריקנים שהם שינו את המבנה של המערכת הבינלאומית עם האו״ם ונאט״ו וארגון הסחר העולמי. ברור להם שיש להם אינטרסים מהותיים בעולם – כמו מזרח אסיה חופשית לשיט ואירופה שאינה תחת שליטה של אף מעצמה. אך מעבר לכך? האם עוד יש לארה״ב חזון חיובי לעולם, שארה״ב כולה – מהציבור עד צמרת הממסד הפוליטי – מוכן להשקיע עבורו זמן, הון ואם צריך דם? התשובה היא לא. אך זה לא אומר שאין שום דבר שמעצב את מדיניות החוץ והחשיבה האסטרטגית בוושינגטון. יש היגיון בשיגעון, הוא פשוט שונה ממה שלמדנו להכיר מארה״ב ב-45 השנים האחרונות.
אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לתפקידה בעולם אזי מה שיקבע את התנהגותה יהיה מה שקבע את ההתנהגות של כל מעצמה גדולה ב-300 השנים האחרונות: האינטרס הלאומי שלה. לכל מדינה יש אינטרס לאומי שמגדיר מה היא צריכה כדי לשרוד ומה היא צריכה כדי לשגשג. ככל שמדינה מרחיקה לראות וככל שהיא גדולה יותר, כן האינטרסים שלה גדולים יותר. האינטרס הלאומי קובע למדינה היכן היא צריכה להשקיע את המשאבים שלה ולאן היא צריכה להפנות את מרצה.
ארה״ב לא שונה. אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לאיך היא רוצה לראות את העולם, אז היא לכל הפחות תוודא לשמור על האינטרס הלאומי המהותי שלה בעולם. הפצת דמוקרטיה וסחר חופשי אולי נשמעים טוב, אך הם לא אינטרס לאומי מהותי. הביטחון של ארה״ב לא ישתנה כהוא זה אם המזרח התיכון יהיה יותר דמוקרטי או לא. היא כן תושפע אם סין תהפוך להגמון אזורי במזרח אסיה או רוסיה להגמון אירופי. בשני המקרים ארה״ב עלולה להיחסם משווקים חשובים לה כלכלית ולהיות בעמדה אסטרטגית נחותה יותר – אם סין תשלוט במזרח אסיה, היא תוכל להצר את צעדיה של ארה״ב באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי. האינטרס הלאומי של ארה״ב הוא בר מדידה וברור ולכן הוא שקובע ויקבע את האסטרטגיה האמריקנית כל עוד בוושינגטון אין חזון רחב יותר לעולם.
אל תצפו שזה ישתנה בקרוב: בגיליון מרץ/אפריל 2020 של הירחון Foreign Affairs ג׳ו ביידן שרטט את מדיניות החוץ שלו כנשיא. החזון של ביידן הוא ״קידום הדמוקרטיה״ בעולם. שזו אסטרטגיה נהדרת כסיסמת בחירות, אך פחות כאסטרטגיה שיכולה להנחות את ארה״ב בזירה הבינלאומית. האם לדוגמה ביידן יסיר את תמיכתה של אמריקה בערב הסעודית, בעלת ברית וותיקה של ארה״ב? או ינתק את הקשרים עם ווייטנאם, הידידה החדשה במזרח אסיה ודיקטטורה קומוניסטית? המעניין הוא שבנקודות מעשיות, כלומר במקום בו אי-אפשר לדבר בסיסמאות, ביידן מזכיר מאוד את טראמפ. ביידן, כמו טראמפ, מבטיח שהוא יקדם רק הסכמי סחר שטובים לעובד האמריקני ולמעמד הביניים האמריקני, מה שאומר שסחר חופשי יהיה בעדיפות משנית לעומת האינטרסים הכלכליים של ארה״ב, אם בהבטחת השקעות זרות, תעסוקה או שווקים חדשים ליצרנים אמריקנים. הוא גם מבטיח לפעול נגד סין ורוסיה ביחד עם בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב, מה שאומר חיזוק הלחץ על שתי המתחרות האסטרטגיות של ארה״ב – בדיוק מה שמכתיב האינטרס הלאומי.
האינטרס הלאומי האמריקני הוא המפתח שלנו להבין את ההתנהגות של וושינגטון בזירה הבינלאומית עכשיו ובשנים הבאות. הוא יוגבל רק ע״י דבר אחד: היעדר העניין והרצון של הציבור האמריקני בעוד מלחמה מחוץ לגבולות ארה״ב [מקור]. נכון שלפי האינטרס הלאומי ארה״ב צריכה להתמקד בתחרות עם סין ורוסיה על השפעה, אך רובו של הציבור האמריקני מודאג יותר ממתקפות סייבר, טרור וצפון קוריאה מאשר רוסיה וסין [מקור]. תפיסות של הציבור כמובן ניתנות לשינוי, אך יהיה צורך באיום צבאי ברור בשביל להצדיק בעיני העם האמריקני מלחמה נוספת באירו-אסיה. אם הציבור לא מעוניין במלחמה הרי שגם הממסד הפוליטי לא מעוניין בה – הוא יהיה מוכן לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי אך יוודא שארה״ב אינה מסתכנת במלחמה שתעלה לו בכסאו. זו הסיבה שטראמפ נמנע מלפתוח במלחמה עם איראן וממשיך לחנוק אותה כלכלית בעודו סובל את ההתגרויות האיראניות.
הנקודה הזו צריכה הרחבה: לכאורה הטענה שטראמפ סובל התגרויות איראניות עומדת בניגוד לעובדה שטראמפ חיסל את קסאם סולימאני משום המעורבות שלו במתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד. חשוב להבין שטראמפ פעל כאן משום שאיראן פגעה בריבונות של ארה״ב. לכל ממשל אמריקני, גם לכזה שמנסה להימנע ממלחמות, יש קו גבול. לכן סולימאני חוסל על המתקפה בשגרירות, אך ארה״ב לא תקפה את איראן כשזו הפציצה מתקני נפט בערב הסעודית. המתקפה הזו לא פגעה לא בריבונות האמריקנית ולא באינטרס הלאומי של ארה״ב.
מהו אם כך האינטרס הלאומי האמריקני? הראשון והחשוב ביותר הוא למנוע ממעצמה אחת להפוך להגמון באירו-אסיה. אירו-אסיה, או בכינוי שלה ״האי העולמי״, היא המרכז של העולם, אם משום שיש בה הכי הרבה בני אדם, הכי הרבה שטח או הכי הרבה משאבי טבע. שליטה של מעצמה אחת באי העולמי תאיים על העצמאות של צפון אמריקה. ארה״ב לכן יצאה למלחמה עם גרמניה ויפן ויצאה למאבק עם בריה״מ, בשביל למנוע את ההשתלטות שלהן על אירו-אסיה [מקור]. סין היא כיום האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב מאותה סיבה גיאופוליטית – אם סין תצליח להשתלט על מזרח אסיה, היא תוכל להקרין את כוחה ברחבי אירו-אסיה ואמריקה. האינטרס הלאומי לכן מחייב למנוע את העלייה של סין כהגמון באירו-אסיה.
איך עושים את זה? ראשית, מחזקים את הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. את זה אובמה התחיל וטראמפ המשיך [מקור]. שנית, מחזקים בעלות ברית מול סין – יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, אוסטרליה, ווייטנאם ואינדונזיה. המטרה היא להפוך את השכונה לכמה שיותר צפופה לסינים. שלישית, מקטינים את התלות הכלכלית בסין. מוציאים קווי אספקה ממנה, מצמצמים את ההשקעה הסינית בארה״ב. רביעית, שומרים על היתרון האסטרטגי של ארה״ב, במיוחד בתחום הטכנולוגי. סין לא יכולה להיות זו שתפרוש רשתות 5G במדינות המערב או להחזיק ראשונה במחשוב קוונטי או כלים היפר-סונים.
שתי הנקודות האחרונות מביאות אותי להיבט הבא של האינטרס הלאומי האמריקני: סחר חופשי שטוב לארה״ב – טוב לצרכן האמריקני אך גם טוב ליצרן האמריקני. הטעות, שכבר עמדנו עליה בפרק על רוברט לייטהייזר, היא לחשוב שארה״ב שינתה את עמדתה בנוגע לסחר חופשי. אין דבר רחוק מהאמת: טראמפ לא נגד סחר חופשי, וארה״ב תמיד תרצה לקדם סחר חופשי – כל עוד הסחר הזה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. לארה״ב יש אינטרס למכור לעולם ויש לה אינטרס לייעל את שרשרות האספקה שלה – אך לא בכל מחיר. אם הבחירה היא בין מפעל זול בסין למפעל מעט יקר יותר במקסיקו, מקסיקו עדיפה. אם הבחירה היא בין הסכם סחר גרוע ליצרן האמריקני או שום הסכם, שום הסכם עדיף.
המציאות הזו לא תשתנה כשטראמפ יעזוב את הבית הלבן, והנשיא הבא גם הוא ידחוף להסכמי סחר שמשרתים קודם כל את ארה״ב. לייטהייזר הניח את הבסיס החוקי עליו כל נשיא אחרי טראמפ יוכל להשתמש במכסים כדי לכפות את האינטרס המסחרי של ארה״ב על הצד השני. למה שנשיא שרוצה להשיג הסכם טוב ולהיראות כמי שמגן על היצרן האמריקני לא ישתמש בנשק של מכסים? כי זה לא יפה? כי האקדמים לא תומכים בו? ממשל טראמפ הוכיח שהם עובדים, גם אם הם לא פופולאריים. אין סיבה לממשל הבא לא להשתמש בהם גם כדי לקדם את האינטרס הלאומי של ארה״ב לעוד תעסוקה ועוד שווקים למכור להם.
בהקשר הזה משבר הקורונה רק יחזק את הממשל האמריקני הבא לדחוף להסכמים טובים יותר לארה״ב. המשק האמריקני יסבול מאבטלה גבוהה וירידה בצריכה הפרטית. הדרך לפתור את הבעיות האלו תהיה ע״י פרויקטים לאומיים רחבים במימון הממשל והסכמים שיפתחו שווקים שעד עכשיו היו סגורים ליצרנים אמריקנים: אם אלה שווקים ביפן, באירופה או באסיה. ביידן אולי יהיה מנומס יותר כשהוא ידבר עם האיחוד האירופי על סילוק מכסים אך הוא ירצה את אותו דבר שטראמפ רוצה: הסכם טוב ליצרן האמריקני.
המחקר בעולם החדש
מפני שארה״ב תרצה להבטיח את עליונותה האסטרטגית ואת השגשוג הכלכלי שלה, מחקר והשליטה במחקר ישחקו תפקיד חשוב בכל אסטרטגיה לאומית של הבית הלבן. אנחנו נמצאים בעיצומן של מספר מהפכות טכנולוגיות שלכל אחת מהן יש השלכות אסטרטגיות משמעותיות: הפריסה של רשתות 5G, ביחד עם רכבים אוטונומיים, אוטומטיזציה ובינה מלאכותית, תביא למהפכה בצורה בה אנו מייצרים. הדגש יהיה על קווי ייצור גמישים, שיוכלו להתאים בקלות יחסית את המוצר לדרישות של לקוחות שונים [מקור]. היום הרכב מיוצר בוורוד עם ריפוד בירוק זוהר, מחר בשחור עם ריפוד מפלסטיק ממוחזר. זרם נתונים קבוע מהחנות למפעל ומהמפעל לחנות יאפשר ליצרנים לנהל ברמת דיוק גבוהה את הייצור והמלאי שלהם, מגדילים את היעילות [מקור]. עם פחות דגש על עלות כוח אדם ויותר על איכות וזמינות, קווי האספקה עתידיים להתקרב למרכזי הצריכה ולהחזיר משרות ייצור שעד כה היו במדינות עם כוח עבודה זול [מקור].
מי שישלוט בתשתית של המהפכה הרביעית הזו, רשתות 5G, יהיה בעל יתרון אסטרטגי גם משום הרווח העצום שהוא יפיק וגם משום שהוא יהיה בעל נוכחות בליבן של הכלכלות המתועשות של העולם. זו הסיבה שהאוסטרלים מנעו כניסה של חוואווי לרשתות ה-5G שלהם: ב-2018 סימולצית מלחמה של משרד ההגנה האוסטרלי מצאה שרשתות 5G חשובות מדי כדי לאפשר לאיזה שחקן לא אמין להיות עם גישה אליהן [מקור]. עבור וושינגטון פריסה של רשתות 5G וקידום הבסיס התעשייתי שלה למהפכה הרביעית תהיה לא רק הישג כלכלי, אלא גם תפגע בסינים שיראו איך קווי אספקה עוזבים אותם.
טכנולוגיה נוספת בעלת חשיבות אסטרטגית היא מחשוב קוונטי. מחשוב קוונטי יאפשר לא רק חישובים מהירים יותר, אלא חישובים שלא אפשריים עם המחשבים שלנו היום [מקור]. תיאורטית מחשבים קוונטים יוכלו לפצח צפנים שייקחו למחשבים רגילים מיליוני שנים [מקור] – דבר שמסכן לא רק תקשורת צבאית קונבנציונאלית אלא גם את הצפנים להפעלת נשק גרעיני [מקור]. אף מעצמה לא רוצה להיתפס עם המכנסיים למטה ולגלות שהאפשרות היא לא רק תיאורטית, אלא גם מעשית.
וושינגטון תשקיע במחקר בטכנולוגיות האלו ובמקביל תמנע גישה של משקיעים זרים אל החברות שיפתחו אותן. יהיה כאן מירוץ טכנולוגי, בו כל מדינה תנסה להגן על המחקר שלה מהאחרות. אנחנו יכולים לצפות שהממסד בוושינגטון יקבע לחברות הזנק בקליפורניה אילו השקעות הן יכולות לקבל וממי, כשחברות שעוסקות בתחומים של טכנולוגיה קריטית יהיו מנועות מקבלת השקעות מגורמים תחרותיים.
כמובן ביחד עם המניעה יש גם השקעה – בתקציב ל-2020 ממשל טראמפ ביקש מהקונגרס 134 מיליארד דולר למחקר ופיתוח [מקור]. התקציב ל-2020 כמובן נקבע ע״י ההעדפות של ממשל טראמפ (פחות כסף למחקר לאנרגיה ירוקה למשל) אך הוא עדיין עוקב אחר האינטרס הלאומי האמריקני: התקציב למחקר אמל״ח גדל ב-9%, להגנת סייבר והגנת תשתיות ב-107% והתקציב לטכנולוגיות תקשורת לא השתנה [מקור]. אם וושינגטון מעוניינת לנצח במירוץ הטכנולוגי – והיא מעוניינת – תחומי מחקר שימצאו אסטרטגים קרוב לוודאי יראו עלייה משמעותית בהשקעה הממשלתית.
כאן אצלנו בשכונה
אז דיברנו על השינוי בארה״ב, על האינטרס הלאומי ועסקנו בכמה היבטים שלו. מה שמעניין את כולנו כמובן הוא להבין איפה המזרח התיכון פוגש את האינטרס הלאומי האמריקני.
המזרח התיכון תמיד היה פחות חשוב בחשיבה האסטרטגית האמריקנית משום שלא מדובר באזור שיכול גיאו-אסטרטגית לאיים על ארה״ב. המזרח התיכון נעול בין אירופה למזרח אסיה – גם אם איראן תהפוך להגמון אזורי, היכולת שלה לתקוף את צפון אמריקה היא מוגבלת. החשיבות של המזרח התיכון היא בהשפעה שלו על מחירי האנרגיה העולמיים והיכולת שלו לייצא טרור לצפון אמריקה, משהו שגם אחרי כמעט 20 שנה ארה״ב עדיין לא שכחה.
מבחינת האמריקנים מחירי נפט יציבים הם טובים לכלכלה העולמית וטובים גם לצרכן האמריקני – ארה״ב עדיין מייבאת נפט מהמזרח התיכון, גם אם בכמות נמוכה [מקור]. אולם בזה זה מסתיים. לארה״ב יש אינטרס לאומי למנוע מאיראן לכבוש את ערב הסעודית, אך מעבר לכך היא אינה מחויבת לא ליציבות של ערב הסעודית, עיראק או כל מדינה אחרת במפרץ. כשהאיראנים ירו טילים על ערב הסעודית הם לא איימו להפר את איזון הכוח במפרץ ולכן ארה״ב נמנעה מלהגיב במתקפה על האיראנים. הם שלחו כוחות להגנת ערב הסעודית – סוללת טילי פטריוט ומטוסי F-15 – אך נראה שהסעודים הולכים לשלם עליהם [מקור].
חוסר העניין של וושינגטון במזרח התיכון הוא לא דבר רע בשבילנו. סביר שממשל דמוקרטי יהיה פחות ידידותי לנו אבל לא יהיה לו מניע אסטרטגי כלשהו ללחוץ את ישראל. עם תחרות מול סין ורוסיה והיתרון הטכנולוגי שלנו אנחנו אפילו יכולים ללחוץ אותו אסטרטגית בחזרה, מאיימים לעבור למחנה השני.
מה שמביא אותי לנקודה נוספת: ישראל צריכה להבין שבעולם בו ארה״ב היא עוד מתחרה על כוח לחוק הבינלאומי יש פחות חשיבות מאינטרסים לאומיים. ישראל מחזיקה ביכולות שיהפכו אותה ליקרת ערך במהפכה התעשייתית הרביעית, עם חברות הזנק רבות שעוסקות באופטימיזציה של קווי ייצור, הדפסת תלת-מימד ועוד. ממשלת ישראל צריכה לשאוף קודם כל להמשיך ולחזק את המחקר והפיתוח בתחומים האסטרטגים האלה ואחרים – כמו מחשוב קוונטי – ולמשוך עוד הון זר למרכזי החדשנות שלה.
לאחר מכן הגישה לגז טבעי מציעה אפשרות של תיעוש מתקדם יותר למדינת ישראל – אם הסביבה הרגולטורית תהיה נוחה יותר ליזמים, עם ירידה במחירי החשמל וכוח אדם איכותי, יצרנים בארץ ובחו״ל יכולים למצוא את ישראל כמרכז ייצור ולוגיסטיקה מעולה משום הקרבה שלו גם לאירופה, גם למזרח אסיה וגם למזרח אפריקה. מדוע שישראל לא תייצר מדפסות תלת-מימד, רובוטים תעשייתים ומערכות אוטונומיות למפעלים?
לבסוף, בעידן של לאומנות כלכלית, הגישה הטובה ביותר להבטחת מסחר היא באמצעות הסכמי סחר בין מדינתיים. ישראל כבר מחזיקה בהסכמי סחר חופשי רבים והיא צריכה לשאוף ולהוסיף עליהם עוד – לדוגמה עם דרום מזרח אסיה – ולהרחיב את הקיימים כך שיכללו גם נושאים כמו סחר דיגיטלי, קניין רוחני והשקעות הון בנו.
סיכום
ארה״ב השתנתה. ממדינה עם חזון, היא הפכה לאומה שמחפשת את מטרתה. עד שהממסד הפוליטי בוושינגטון יצליח למצוא חזון חדש וכולל למדיניות החוץ האמריקנית, היא תמשיך להיות מונעת בראש ובראשונה ע״י האינטרס הלאומי שלה – שמירת הכוחות האירו-אסיאתים חלשים ומופרדים, הסכמי סחר טובים לארה״ב ועמידה בקדמת המרוץ הטכנולוגי. הודות ליחסים הטובים שלנו עם האמריקנים ישראל יכולה להניות מההשקעות של הממשל בטכנולוגיה וחוסר העניין שלו במזרח התיכון נותן לנו חופש אסטרטגי גדול יותר מול השכנות שלנו במרחב. הן אינן עוד זוכות לאוזן קשובה בבית הלבן והן יצטרכו להתחבר אלינו אם הן רוצות להמשיך ולהיות רלוונטיות בכלכלה החדשה של המאה ה-21. תודה לכם על ההקשבה.
