1

פלג 71: זהירות! מוקשים

תקציר

  1. אמת המידה השימושית ביותר לבחינת התנהגות הממשלה החדשה היא לא של רשימת המלצות מה היא צריכה לעשות, אלא רשימת המלצות מה היא לא צריכה לעשות. ישנם 4 ״מוקשים״ שעומדים בדרכה של הממשלה: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.
  2. יש שתי בעיות אסטרטגיות שנובעות מההיגיון שלו: ראשית, הוא לוקח מישראל את היוזמה המדינית. שנית, תהליך השלום תוקע את הנרמול בינינו ובין העולם הערבי.עד להסכמי אברהם הנוסחה הייתה שישראל קודם צריכה לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני כדי לקבל יחסים נורמאליים עם שאר המרחב הערבי. חלופה להחייאת התהליך כמו״מ ומדיני הוא קידום קשרים כלכלים, תרבותיים וטכנולוגים בין ישראל ועמי האזור, כולל הפלשתינים.
  3. על הממשלה יהיה לחץ משמעותי להמשיך ולהתמקד בממד הצבאי מול האיראנים. קודם כל מפני שזה מה שהמערכת הביטחונית רגילה אליו. שנית, פעילות צבאית יוצרת כותרות ונותנת לציבור תחושה של עשייה מול האיום איראני. שלישית, הממשלה החדשה עומדת לקבל איראן שתהיה הרבה יותר אגרסיבית במדיניות החוץ שלה. איראן מרוויחה משמירת העימות בממד הצבאי בלבד, מאנרכיה במזרח התיכון, ומכך שישראל פועלת באופן חשאי תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי. במקום להתמקד רק בפעילות הצבאית מול איראן, עדיף לממשלה לגבש גישה רב ממדית נגד איראן, כזו שכוללת גם ממד כלכלי וממד דיפלומטי מול האיראנים.
  4. המוקש השלישי שעומד לפתחה של הממשלה הוא התמקדות בזירה המקומית שלנו במקום בזירה הגלובאלית, וחשיבה על ישראל רק בהקשר המזרח תיכוני המצומצם במקום בהקשר של הגלובוס כולו. אם ישראל לא תעסוק בקשרים עם מדינות העולם היום, לאורך זמן היא תגלה שהיא בגרעון אסטרטגי שיהיה קשה למלא.
  5. המוקש הרביעי הוא ללכת ירוק מדי, מוקדם מדי. גילוי הגז במזרח הים התיכון הופך את ישראל ליצואנית אנרגיה. המיקום הגיאוגרפי שלנו גם מאפשר לנו להיות מסדרון אנרגיה חשוב בין הים האדום, הים התיכון והמפרץ הפרסי. זה טוב ומבורך שהממשלה מעוניינת להגן על הסביבה. רק שלא תנתק אותנו מהסחר הגלובאלי באנרגיה, שאנחנו יכולים להיות חוליה מאוד חשובה בו.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר נבחרה ממשלה חדשה בישראל, הממשלה הראשונה בראשה לא עומד בנימין נתניהו מזה 12 שנה. אני מניח שחלקכם ציפיתם שאפרסם לכבוד המאורע ניתוח חדש, שינסה לשרטט את מדיניות החוץ החדשה שלה. זה לא קרה. אולי ציפיתם שאפרסם ניתוח עם המלצות חיוביות לממשלה, מה היא צריכה לעשות בשביל לקדם את הביטחון הלאומי שלנו. חשבתי לעשות את זה, אבל גם זה לא יקרה, לא בזמן הקרוב לפחות.

הסיבה שלא פרסמתי תחזית למה הממשלה החדשה תעשה היא מפני שאיני יודע איך היא תתנהג. ב-12 השנים האחרונות בנימין נתניהו היה הגורם הכי חשוב בהבנה ובחיזוי של מדיניות החוץ הישראלית. נתניהו הפך את משרד ראש הממשלה לזה שמוביל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל בפועל, גם אם לא רשמית. תחת נתניהו ראש המוסד הפך לשר החוץ בפועל, וראש הממשלה יזם מהלכים מדינים ללא התייעצות עם שר החוץ או הקבינט. אם זה טוב או רע, פסול או מותר – אני לא נכנס לשאלה הזו. זו שאלה חשובה, אבל היא לא מענייננו כאן בפל״ג.

עכשיו שבנימין נתניהו מחוץ לממשלה, יצא מהמשוואה גורם ידוע. בנוסף, הממשלה החדשה היא ממשלה ייחודית בשילוב שלה של שמאל וימין אידיאולוגי, ממשלה בראשה עומדת מפלגה קטנה שנתמכת ע״י המפלגה הגדולה בקואליציה. המצב הזה מעלה שאלות על הדינמיקה בממשלה: מה תהיה מידת ההשפעה של נפתלי בנט על יאיר לפיד, שר החוץ שלו? או על בנימין גנץ, שר הביטחון שלו? ומה המדיניות שהם רוצים להוביל? והאם הם ינסו להוביל את המדיניות שלהם כחלק מהממשלה, או שמא ינסו להתחרות זה בזה על יוקרה וכבוד, מעדיפים לריב על יוזמות מדיניות במקום לקדם אותן יחד?

מעבר לשאלות התיאורטיות, יש עבורי כאן גם סוגיה אישית. אני למדתי על בשרי שעדיף כשמישהו חדש נכנס לשלטון לשתוק ולראות איך הוא מתמודד עם משברים מדינים, לפני שמתחילים לקבוע מה הוא כן או לא יעשה. בשנת 2017, מעט אחרי שטראמפ נכנס לבית הלבן, אסד תקף בגז כימי את המורדים. קבעתי באותו יום שטראמפ אולי מצהיר שהוא יתנגד לשימוש בנשק כימי בסוריה, אך הוא לא באמת יעשה משהו. וטעיתי – טראמפ תקף את כוחות הצבא שהיו מעורבים בתקיפה הכימית. טעיתי ולמדתי שכשאדם נכנס למשרת כוח עדיף להמתין ולראות מה הוא יעשה, בשביל להבין איך הוא פועל כעת כשיש כוח בידו.

אז זה מוציא מהתמונה, לפחות לזמן הקרוב, את הרעיון של חיזוי התנהגות הממשלה. מה עם רשימת המלצות חיוביות בשבילה? אני לא רוצה לעשות רשימה כזו, כרגע, משתי סיבות: ראשית, יכול להיות שהממשלה הנוכחית לא תתפקד, ואז כל מה שאמליץ לא יקרה. אני ואתם אולי נרגיש מאוד חכמים שאנחנו יודעים מה צריך לעשות, אבל בשורה התחתונה מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות לא קורה. אז מה הערך שנשיג בזה? שנית וזו סיבה חשובה יותר, קרוב לוודאי שלממשלה יהיה סדר עדיפויות שיביא שרק שחלק מהדברים שאמליץ עליהם יקרו, וחלק אחר לא. רשימת ההמלצות אז תהיה אמת מידה חלקית להערכת הפעילות של הממשלה בתחום יחסי החוץ והביטחון הלאומי, אמת מידה חלקית להעריך עד כמה היא טובה או רעה בפעולתה.

אני חושב שאמת מידה הרבה יותר חזקה, הרבה יותר שימושית, היא מה הממשלה צריכה לא לעשות. ממה ממשלת ישראל החדשה צריכה להימנע בשנות כהונתה? רשימה כזו תעזור לנו להבין אם הממשלה עושה שגיאות אסטרטגיות, לאמוד עד כמה יש לה ראייה ארוכת טווח והאם יש לה סיכוי לעשות תרומה משמעותית לביטחון ישראל, או שמא היא תלכד בטעויות אסטרטגיות שיאכלו את כוחה ויקחו ממנה את היוזמה.

הניתוח שלפניכם הוא לא חיזוי של העתיד, ולא רשימת המלצות חיובית, אלא רשימת מלכודות, מיפוי שדה מוקשים אם תרצו. על מה ממשלת ישראל צריכה לא לדרוך, אם היא רוצה לתרום תרומה משמעותית לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו?

לא לשלום, כן לצמצום

לפתחה של הממשלה הנוכחית ישנם 4 מוקשים: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.

המוקש הראשון, החייאת תהליך השלום, הוא אולי המוקש הכי מפתה לממשלה, משום שהוא גם נוגע בשאיפות האידיאולוגיות של חלק מחבריה, הוא גם נוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני שמעסיק את כולנו והוא גם מסמן אותה כשונה מהותית מממשלת נתניהו – נתניהו הואשם בניהול הסכסוך והקפאת תהליך השלום. הממשלה הנוכחית יכולה להיות זו שמחייה את התהליך מחדש, ואולי מביאה פתרון לסכסוך, לא רק ניהולו. בבית הלבן הנוכחי כנראה ישמחו לראות את הפלשתינים והישראלים מעוניינים להתניע מחדש את התהליך, גם אם הקשב של הבית הלבן יהיה נמוך משנים עברו, עקב ההתרכזות בסין. אולם החייאת תהליך השלום לא תשרת את ישראל, אלא תפגע בה, תפגע בה ותפגע בממשלה.

מה ההיגיון של תהליך השלום? שע״י משא ומתן בין ההנהגה הפלשתינית והישראלית ניתן להגיע להסכם מדיני בין הצדדים שיסיים את האיבה ביניהם, יסיים את הסכסוך הצבאי בארץ ישראל המערבית ויפתח את הדרך לנרמול יחסים מלא בין ישראל ושאר מדינות ערב. מאז שנות ה-90׳ ועד 2014 בערך מדינת ישראל והפלשתינים ניסו להגיע להסכם השלום, אך התהליך תמיד נפל על נקודה כזו או אחרת: הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היקף חזרת הפליטים הפלשתינים, הבנייה בהתנחלויות או מעמד ירושלים.

אפשר לתהות מה השתנה ב-7 השנים האחרונות שיגדיל היום את הסיכוי להגעה למשא ומתן. אבו-מאזן הוא המנהיג הלא נבחר של הרשות הפלשתינית, וחמאס מסרבים להכיר בישראל. הנקודות הקשות לא השתנו: ההתנחלויות לא נעלמו, הפליטים הפלשתינים גם. אבל מעבר לשאלות הפרקטיות בנוגע לסיכויים של תהליך השלום, יש שתי בעיות אסטרטגיות שנובעות מההיגיון שלו:

ראשית, הוא לוקח מישראל את היוזמה המדינית. תהליך השלום כובל את ישראל בתהליך משא ומתן עם הפלשתינים, שחייב להיות בתיווך של צד שלישי כלשהו. אנחנו נצטרך להיות תלויים במתווך שיבחר, ולהיות תלויים בתגובת הפלשתינים. תהליך השלום מטבעו מזמין את המעצמות לכאן, מזמין את העיסוק הבינלאומי בסכסוך ולוקח מאתנו את היכולת ליזום באופן חופשי מול הפלשתינים או המרחב הערבי.

שנית, תהליך השלום תוקע את הנרמול בינינו ובין העולם הערבי. עד להסכמי אברהם הנוסחה הייתה שישראל קודם צריכה לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני כדי לקבל יחסים נורמאליים עם שאר המרחב הערבי. עסקנו לא פעם בעד כמה המצב הזה חריג בזירה הבינלאומית [ראו כאן], שמדינה מוחרמת ע״י שכנותיה, ועד כמה המצב רע לישראל ולערבים: מדינות ערב מחרימות את אחת המדינות החזקות והמצליחות במרחב, והן לא יכולות לעבוד יחד איתנו מול איומים משותפים כמו מחסור במים, ביטחון תזונתי או איראן. הרעיון שישראל צריכה לעשות משהו כדי לקבל יחסים נורמאליים – לא טובים, נורמאליים – עם המרחב האזורי הוא אבסורד.

החייאת תהליך השלום עם הפלשתינים תחזיר אותנו אחורה. היא תחזיר את הנוסחה ״שלום עם הפלשתינים תחילה״, מבלי לתת לפלשתינים סיבה להגיע לשלום הזה. היא גם תשלול מישראל את היוזמה המדינית, וכנראה תכלה את הקשב של הממשלה, שתצטרך לתמרן בין האגף הימני והשמאלי שלה, כשכל אחד ירצה למשוך לכיוון אחר במשא ומתן.

מצד שני אפשר לטעון ובצדק שללא תזוזה כלשהי מול הפלשתינים ספק אם תהיה תזוזה גם מול העולם הערבי: ממשל טראמפ הצליח להביא 4 מדינות ערביות לחתום איתנו על הסכמים ע״י תמריצים, מתנות מהממשל. ספק אם ממשל ביידן יהיה מוכן כמוהו להציע תמריצים כאלה, תוך שהוא מזיז הצידה את הסוגיה הפלשתינית. לממשל יהיה קשה לקדם נורמליזציה בלי תנועה כלשהי בזירה הפלשתינית, ולמדינות ערב יהיה קשה לנוע לעברנו בלי תזוזה כלשהי בזירה הפלשתינית. אז מה עושים?

במקום להחיות את תהליך השלום במתכונת של משא ומתן מדיני לשתי מדינות לשני עמים, בואו ונחיה אותו בגרסה אחרת – של קודם כל שלום בין אנשים, ורק לאחר מכן של הסכם שלום בין ישראל והפלשתינים. מדוע שהפלשתינים יושיטו ידם לשלום, כשהאזור מחרים אותנו? ואיך אנחנו והפלשתינים נוכל לעבוד יחד, כשאנחנו מוחרמים באזור? כל עוד יש חרם ערבי, הפלשתינים יתפתו לשמר אותו, רואים בעצמם מין גשר בינינו לעולם הערבי. אם נסיר את החרם, נוכל לעבוד יחד, כל האזור, לקדם שלום בין אנשים, שיביא גם לשלום בין מדינות.

מה זה אומר בפועל? שאנחנו צריכים להגדיל את הקשרים בינינו ובין הפלשתינים, ובינינו ובין הפלשתינים ושאר המרחב הערבי. כבר היום קיימים קשרים כלכלים בינינו לפלשתינים – מדוע לא להשתמש בכסף ערבי ובמדינות ערב כדי לחזק אותם? ומדוע לא להשתמש באותם קשרים כדי לחזק את הקשרים שלנו גם עם מדינות ערב? לדוגמה, אזורי תעשייה בשטחי C, במימון של ערב הסעודית, נוכחות של חברות ישראליות וכוח אדם פלשתיני וישראלי מהאזור. או קווי תעופה ישירים בינינו ובין מדינות ערב, כך שהפלשתינים לא יצטרכו לעבור דרך ירדן בשביל לטוס לכווית או עומאן. אפשר גם לחשוב על מיזמים בתחום החינוך הטכנולוגי, טיפול בשפכים, אנרגיה ירוקה ועוד. כל המיזמים האלו יפגישו בינינו ובין הפלשתינים ובינינו ובין מדינות ערב, לרווחת האזור כולו. כל היוזמות האלו יהיו אבל חייבות את נרמול היחסים בינינו למדינות האזור, בשביל לאפשר שיתוף פעולה אפקטיבי.

ברור לי שהיוזמות האלו לא יהפכו ביום את היחסים בינינו לפלשתינים, או בינינו לערבים. אין כאן תקווה לשלום כלכלי. ברור לי שיש הסתה ברשות הפלשתינית שיש לטפל בה, ואסור למדינת ישראל לטאטא מתחת לשטיח כדי לא להפריע ליחסים [מקור]. גם קיימת האפשרות שהערבים ידחו אותן, מעדיפים להתבצר בנוסחה של ״שלום עם הפלשתינים תחילה״. אולם ככל שבריאד, בגדאד ומדינות נוספות יבינו שהעניין האמריקני באזור יורד, וישראל היא פרטנר חשוב מול הבעיות האזוריות, כנראה שהן יהיו מוכנות להתחיל ולהגמיש את עמדתן מולנו. ישראל לא צריכה לצאת מגדרה כדי שינרמלו אתנו את היחסים, מפני שזה אינטרס משותף לשני הצדדים. ישראל אבל צריכה לנסות וליזום נרמול, ואם צריך דרך שיפור יחסינו עם הפלשתינים במישור הכלכלי, לא המדיני.

בסופו של יום, למדינת ישראל יש שתי ברירות: היא יכולה לנרמל את היחסים עם מדינות ערב ולהתחיל לעבוד עם המרחב סביבה מול בעיות אזוריות, בעיות אזוריות שבסוף מגיעות גם אלינו בדרך כזו או אחרת. מלחמת האזרחים בסוריה נתנה לאיראן אחיזה ליד הגולן. התפוררות לבנון רק מחזקת את חיזבאללה במדינה. רעב המוני או מחסור במים במדינות כמו מצרים, ירדן או תימן יחזקו גורמים קיצוניים ויאיימו עלינו. אנחנו יכולים לעזור למדינות האלו לפתור את הבעיות, ובדרך לחזק את עצמנו, כפי שהראיתי בניתוח ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״ [ראו כאן].

או, שאנחנו יכולים לשבת ולהמתין עד שאולי האזור יבין שהוא צריך אותנו. אנחנו יכולים להמתין שערב הסעודית תועיל בטובה לנרמל את היחסים אתנו, אנחנו יכולים להמתין שעיראק תתעורר לפוטנציאל של עבודה איתנו, ואנחנו יכולים להמתין עד שישוב נשיא רפובליקני ולקוות שהוא יהיה ידידותי לישראל כמו שהיה טראמפ. אולי הבעיות שלנו לא יגדלו עד אז. אולי. ואולי כן. אסטרטגית, עדיף לה לישראל למצוא דרך להניע מחדש את נרמול היחסים עם המרחב הערבי, והדרך לעשות זאת, והדרך לרתום את וושינגטון לעשות זאת, היא דרך הצגת תנועה מול הפלשתינים. לא תנועה לעבר הסכם שלום, אך בהחלט לעבר יחסים טובים יותר בין האנשים והקהילות בארץ ישראל המערבית ובאזור בכלל.

המאבק באיראן

המוקש השני שעומד לפתחה של הממשלה הוא מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן. ישראל בשנים האחרונות ממוקדת בעיקר במאבק צבאי נגד איראן, הנעשה הרחק מאור הזרקורים. כוחות מיוחדים, כוחות אוויר ומרגלים מעורבים במערכה אזורית נגד טהרן, הכוללת תקיפה של משלוחי נשק בסוריה, חבלה במתקנים קריטיים באיראן עצמה ופגיעה בצי הסוחר שלה.

על הממשלה יהיה לחץ משמעותי להמשיך ולהתמקד בממד הצבאי מול האיראנים. קודם כל מפני שזה מה שהמערכת הביטחונית רגילה אליו, עם הכלים והשיטות קיימים ומנוסים. המערכת הביטחונית רגילה למערכה החשאית מול האיראנים, והדבר הקל ביותר לממשלה הוא לתת לה להמשיך ולהתנהל כפי שהיא התנהלה עד כה.

שנית, פעילות צבאית יוצרת כותרות ונותנת לציבור תחושה של עשייה מול האיום איראני. הממשלה יכולה להראות שהנה היא מגנה על ישראל בדיוק כמו ממשלת נתניהו, ולהצביע על הפעילות הרבה שלה בסוריה, לבנון וזירות אחרות כהוכחה למאמצים הרבים שהיא משקיעה. העובדה שאנחנו מכסחים את הדשא כבר שנים בסוריה ללא עקירה של האיראנים איכשהו לא משנה את האפקטיביות של הטיעון הזה.

שלישית, הממשלה החדשה עומדת לקבל איראן שתהיה הרבה יותר אגרסיבית במדיניות החוץ שלה. בשישי האחרון איראן בחרה נשיא חדש, איברהים ראיסי, שנחשב כשמרן קיצוני ויורש אפשרי למנהיג העליון ח׳אמנאי [מקור]. סביר שראיסי ירצה לקדם קו אגרסיבי מול ישראל, גם רטורית וגם במעשים [מקור]. סביר שבחודשים הקרובים איראן תחזור להסכם הגרעין, והיא תקבל משאבים חדשים, בעיקר חשבונות בנק שיופשרו אחרי הסרת הסנקציות. ראיסי ירצה להשתמש בכספים האלו לשם חיזוק המליציות בעיראק וסוריה, פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, והגברת משלוחי הנשק לחות׳ים בתימן. התחושה תהיה שאיראן סוגרת עלינו, ובראשה עומד אדם שיהיה מוכן לצאת נגדנו גם למלחמה. מול מצב עניינים כזה הממשלה תרצה להראות שהיא אינה נכנעת ללחץ האיראני, ותרצה להגיב בקו צבאי אגרסיבי משלה מול ראיסי.

זו תהיה טעות. הראנו כבר מספר פעמים כאן בפל״ג שאיראן מרוויחה משמירת העימות בממד הצבאי בלבד, מאנרכיה במזרח התיכון, ומכך שישראל פועלת באופן חשאי תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי (לדוגמה עם תקיפת ספינות סוחר) [ראו כאן לדוגמה]. אם ישראל תתמקד רק בממד הצבאי מול איראן תחת ראיסי, היא תאבד את היתרונות האסטרטגים שיש לה, ובראשם העובדה שהיא לא מדינה תומכת טרור עם ממשלה שמדכאת את העם שלה.

במקום להתמקד רק בפעילות הצבאית מול איראן, עדיף לממשלה לגבש גישה רב ממדית נגד איראן, כזו שכוללת גם ממד כלכלי וממד דיפלומטי מול האיראנים. ישראל צריכה להשתמש בעובדה שבראש המשטר עומד שמרן קיצוני בשביל לעודד מדינות להחרים את משטר האייתוללות כמשטר מצורע, הפוגע באזרחיו. היא צריכה להשתמש בהזרמת המשאבים למליציות טרור כדי לעודד מדינות להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור, מה שיפגע כלכלית באיראן, משום שהמשמרות מעורבים עמוקות בכלכלה האיראנית.

כמובן, ישראל לא צריכה לוותר על פעילות צבאית נגד טהרן. ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות של משטר אגרסיבי יותר בשביל לעודד אותו לבזבז את משאביו בסוריה, עיראק, וזירות נוספות. ישראל צריכה לחפש לתקוף מטרות יקרות כלכלית לאיראנים, כמו נשק מתקדם ומחסני תחמושת, ומטרות איכות שיעודדו אותם רק להקצין את הקו נגדנו – לדוגמה גנרלים ואישים בכירים במערך האזורי של כוח קודס. הדבר האחרון שכלכלת איראן צריכה כרגע הוא משטר שמחויב יותר לטרור אזורי משיקום הכלכלה. ישראל צריכה לחפש להביך את האיראנים, ולמקד את טהרן בפעילות הצבאית נגדנו, במקום בבנייה של המשק שלה אחרי ההקלה בסנקציות. ראיסי יכול להיות הישג אסטרטגי לישראל – אם נדע לנצל אותו.

חשיבה מקומית, במקום גלובאלית

המוקש השלישי שעומד לפתחה של הממשלה הוא התמקדות בזירה המקומית שלנו במקום בזירה הגלובאלית, וחשיבה על ישראל רק בהקשר המזרח תיכוני המצומצם במקום בהקשר של הגלובוס כולו. הדבר הכי מפתה לממשלה, ודאי לממשלה ישראלית, הוא להתמקד במה שקורה בגבול שלה ולא מעבר. להיות רוב הזמן מסביב לעזה, לבנון וסוריה, עם מבט לאיראן ולקשר האסטרטגי עם ארה״ב. זה מפתה קודם כל מפני שבזה עוסקת רוב היום התקשורת והעם. אין רבים שמדברים על יחסי ישראל צ׳אד או מבינים את החשיבות של יחסי ישראל ואמריקה הלטינית. העיתונים, הפרשנים והאזרחים מתמקדים במה קורה בעזה, מה קורה בלבנון, ומה יחסינו עם הבית הלבן.

זה גם מפתה מפני שהתמקדות במקומי לא דורשת לקחת משאבים שיש עכשיו ולהשקיע אותם בשביל משהו שאת הפירות שלו אולי נקצור בעוד כמה שנים. בלוני תבערה פורחים עכשיו מעזה. הטילים של חיזבאללה מכוונים עכשיו על חיפה. איראן עכשיו עובדת פרויקט הגרעין שלה. היחסים שלנו עם מדינות העולם יכולים להניב לאורך זמן פירות חשובים, אך הם לא יניבו אותם עכשיו והם לא יוצרים לנו איזה סיכון עכשיו – ולכן הפיתוי הוא לא להתעסק בהם, עכשיו.

איך תבוא לידי ביטוי דריכה על המוקש הזה? לדוגמה ע״י הקפאת פרויקט ה-EastMed בינינו ובין קפריסין ויוון, אם ישראל תפסיק לדחוף למימושו. בכלל ירידה ברמת היחסים עם שתי המדינות, שהן אינן לא מעצמות צבאיות או כלכליות, ולכן לא יהיה מפתה לירושלים להתמקד בחיזוק היחסים איתן – שגיאה אסטרטגית, לאור החשיבות שלהן בריסון טורקיה במזרח הים התיכון והבטחת פיתוח הגז בו [ראו כאן].

ביטוי אחר למוקש הוא ירידה במספר ביקורי הבכירים ממזרח אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית, וצמצום הביקורים של בכירים ישראלים במדינות האלו. לא רק ביקורים של ראש הממשלה – מדוע שר החוץ או שר הביטחון לא יפגשו עם עמיתיהם במדינות כמו יוון, צרפת, או קניה? למה ששר הכלכלה והמסחר לא יצא בראש משלחת תעשיינים לבריטניה או יפן? בשביל זה אבל דרושה יוזמה, דרושה החלטה מודעת של הממשלה לעבוד על הקשרים עם מדינות העולם.

אם ישראל לא תעסוק בקשרים עם מדינות העולם היום, לאורך זמן היא תגלה שהיא בגרעון אסטרטגי שיהיה קשה למלא. ישראל צריכה את הקשרים עם מדינות אחרות כדי לאזן מול איבוד העניין האמריקני במזרח התיכון, וכדי לחזק את כוחה – הכלכלי, הצבאי, הדיפלומטי. לישראל יש מה להציע למדינות מזרח אירופה, אפריקה, אמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה, בתחומים מגוונים של ביטחון, חקלאות, אנרגיה ועוד. אולם בשביל שעסקים ישראלים ישיגו דריסת רגל בשווקים האלו, נדרשת תמיכה של ממשלת ישראל ברמה הדיפלומטית. בעולם של לאומנות כלכלית, יחסים פוליטיים בין מדינות משפיעים על יחסי המסחר שלהן.

יותר מזה – יחסים דיפלומטים ענפים יעזרו לנו באו״ם, ויעזרו לנו לקדם יוזמות אזוריות כאן באגן הים התיכון ובמזרח התיכון. חשבו לדוגמה על פרויקטים בתחום האנרגיה לשינוע נפט וגז מרוסיה דרכנו למזרח אפריקה והודו. או יוזמת ביטחון ימי בים האדום, נגד פיראטים והברחות נשק. או פרויקטים טכנולוגים משותפים בתחומים כמו אנרגיה סולארית ורוח, חקלאות מדברית או סוללות מתקדמות. מדינות ידידותיות גם יכולות לעזור לנו לצמצם את הנוכחות הגלובאלית של איראן וחיזבאללה, במיוחד במקומות כמו אמריקה הלטינית או מערב אפריקה [ראו כאן]. עם יותר מדינות ידידותיות לנו, לישראל יהיו יותר שותפים פוטנציאלים לקדם את מה שהיא רוצה.

אם אבל הממשלה לא תקבע יעדים ואסטרטגיה מול הזירות האלה, הקשרים יחלשו וישראל תהפוך תלויה יותר בארה״ב, דווקא בשעה שזו הופכת יותר ממוקדת בסין. הגרעון האסטרטגי הזה לא יתגלה היום או מחר, אבל כאשר הוא יתגלה זו תהיה מכה קשה לביטחון הלאומי שלנו. אנחנו נהיה מוגבלים ביכולת התמרון שלנו, ואנחנו מוגבלים מול איומים קיימים או חדשים. הממשלה צריכה להמשיך בתנופת הקשרים עם מדינות העולם, גם אם הסוגיה אינה בוערת לפתחה.

ירוק מדי, מוקדם מדי

הממשלה הנוכחית שמה לה להיאבק בשינוי האקלים והגנת הסביבה. השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג הדגישה שישראל צריכה להתרחק מדלקים מאובנים, ולעבור לאנרגיות מתחדשות [מקור]. כחלק מהדאגה לסביבה השרה הביעה התנגדות להסכם העברת הנפט בצינור קצא״א בין ישראל והאמירויות, מחשש לפגיעה במפרץ אילת עקב תנועת מיכליות וזיהום נפט משמעותי [מקור].

אני לא רוצה להתייחס ספציפית לצינור קצא״א מפני שכל עוד לא פורסם הנספח הסודי להסכמי אברהם, אנחנו לא באמת יודעים מה הוסכם במסגרתו. אני לא יכול לחוות דעה על מה שאני לא יודע. אני כן אבל רוצה להזהיר את הממשלה ממוקש אחד שקשור למוקש הקודם ויכול להשפיע עליו – ללכת ירוק מדי, מוקדם מדי.

גילוי הגז במזרח הים התיכון הופך את ישראל ליצואנית אנרגיה. הוא מאפשר לישראל ליהנות מאספקת אנרגיה יציבה, ולהיות ספקית אנרגיה חשובה למזרח אירופה ובעתיד אולי גם למזרח אפריקה. המיקום הגיאוגרפי שלנו גם מאפשר לנו להיות מסדרון אנרגיה חשוב בין הים האדום, הים התיכון והמפרץ הפרסי: נפט וגז רוסי יוכלו לעבור דרכנו למזרח אסיה, ונפט וגז מהאמירויות יוכלו וכנראה עוברים דרכנו לאירופה. רק התחלנו לממש את הפוטנציאל שיש לנו: לדוגמה נרמול יחסים עם ערב הסעודית יוכל להחיות גם את הרעיון של קו נפט חוצה ערב, שיחבר את חיפה לשדות הנפט של המפרץ הפרסי. קו נפט כזה היה קיים בשנות ה-70, ועבר מהמפרץ הפרסי דרך ערב הסעודית, ירדן, רמת הגולן והסתיים בסוריה. פעולת הקו נפסקה בגלל מחלוקות בין ירדן, ערב הסעודית וסוריה, והוא כיום לא שמיש, אך אפשר לחשוב על קו חדש, שיהיה קו עוקף לתעלת סואץ ויסתיים בחיפה במקום בסוריה.

ישראל גם יכולה לעזור לעיראק לגוון את המקומות מהן היא מייצאת נפט – כיום הצינור היחיד שיש לעיראק לים התיכון ומשם לאירופה עובר דרך דרום טורקיה. קו חדש מתוכנן לנוע מבצרה לעקבה בירדן. אולם אפשר והקו הזה יתפצל, חלקו חוצה את ירדן וחלקו עובר דרך ישראל לחיפה. עיראק תקבל עוד מקום ממנו ניתן לייצא נפט, וישראל תקבל עוד רווחים מהשינוע שלו.

ברור שיש כאן סיכונים אקולוגים ובטיחותיים עם שינוע של כמויות אדירות של גז ונפט. ברור שישראל תצטרך לוודא שכל תשתית שמוקמת כאן תתמודד עם הנפחים האלו, לשדרג היכן שצריך ולתקן היכן שצריך. אולם מה שישראל לא צריכה לעשות הוא לסגור את עצמה כמסדרון אנרגיה אסטרטגי בשביל להאיץ את המעבר לאנרגיה מתחדשת.

העולם המתפתח ימשיך לצרוך אנרגיה מדלקים מאובנים גם ב-2050 [מקור]. אירופה תמשיך לצרוך נפט וגז. הביקוש לדלקים מאובנים לא יעלם בשנים הבאות, וישראל יכולה לבחור איפה היא עומדת בסחר המתמשך בדלקים האלו, אבל לא אם הוא יהיה. ישראל יכולה למקם את עצמה כציר תשתית חשוב – לשנע נפט וגז מהמפרץ הפרסי לאירופה, ממזרח הים התיכון והים השחור למזרח אסיה. הדבר יגדיל את החשיבות האסטרטגית שלנו ויעזור לנו לתת יסוד יציב לקשרים שלנו עם מדינות המפרץ – לא רק איחוד האמירויות, אלא גם ערב הסעודית, עומאן, ואפילו עיראק.

בשביל להבטיח שהפיכתנו למסדרון אנרגיה לא תשפיע לרעה על הכלכלה הישראלית, בצורה של עידוד הוצאה ממשלתית בזבזנית, ישראל יכולה להשקיע את הרווחים משינוע אנרגיה בשטחה בקרן הון לאומית, או להשתמש בהם בשביל מימון פרויקטים למחקר טכנולוגיות מתחדשות ופיתוח אקולוגי וחברתי. חשוב שישראל תמצב את עצמה בחזית המחקר של הטכנולוגיה הירוקה ובפיתוח שיטות חדשניות להתמודד עם אתגרי האקלים. זה טוב ומבורך שהממשלה מעוניינת להגן על הסביבה. רק שלא תנתק אותנו מהסחר הגלובאלי באנרגיה, שאנחנו יכולים להיות חוליה מאוד חשובה בו.

סיכום

הממשלה החדשה נכנסת לעולם שנמצא בשינוי – ארה״ב מתמקדת בסין, המזרח התיכון נתון בטלטלה מהשפעה רוסית, טורקית ואיראנית. הפיתוי הוא לחזור לדפוסי התנהלות קודמים של ישראל, להתמקד בתהליך השלום וביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, על חשבון כל השאר. הפיתוי הוא להמשיך ולפעול בעיקר צבאית מול איראן, ולחשוב על ישראל כווילה בג׳ונגל, במקום ציר אסטרטגי באירו-אסיה. כל אלו יהיו טעויות, כל אלו יהיו מוקשים שאם הממשלה תדרוך עליהם היא תאבד את היוזמה, והיא תפגע בביטחון הלאומי שלנו לאורך זמן. הממשלה לא צריכה לעשות צעדים דרמטיים כדי לשפר את מצבנו. היא בסך הכול צריכה להמשיך ולעבוד להגדיל את הקישוריות שלנו עם שאר העולם.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 70: נורד סטרים 2

תקציר

  1. פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2. התוכנית הרוסית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה, תוך עקיפה של פולין ואוקראינה.
  2. עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב.
  3. צינור נורד סטרים 2 גם יקטין את התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה; הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה. אולם ברגע שנורד סטרים 2 יפעל, לגרמניה יהיה את כל הגז שתרצה. הדבר יחליש את התמריץ לגרמניה לתמוך במאמץ אירופי לגיוון מקורות האנרגיה של היבשת.
  4. נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל.
  5. ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך לא עצרו אותה. הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.
  6. ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור.
  7. ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

להורדת הפרק – קישור.

כתלות בתאריך בו הפרק הזה פוגש אתכם, ביידן ופוטין עתידים או כבר נפגשו ב-16 ביוני בג׳נבה. מדובר בפגישה הראשונה של שני המנהיגים מאז ביידן נכנס לתפקידו בבית הלבן, ומדובר בפגישה שהיא כנראה אחת הטעונות שהיו בין מנהיג אמריקני ורוסי מאז המלחמה הקרה. עוד לפני שהתחיל את תפקידו ביידן הגדיר את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ולאחר שנכנס לתפקידו קרא לפוטין ״רוצח״. הממשל הטיל סדרה של סנקציות על אישים וחברות רוסיות בעקבות התערבות בבחירות ב-2020 [מקור] ובעקבות הפריצה למשרדי הממשל הפדראלי במסגרת מה שמכונה The SolarWinds Hacks [מקור]. הממשל גם הודיע על סיוע צבאי בסך כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור], ושב ומבהיר בכל הזדמנות שמטרתו היא לבלום את התוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

הרוסים כמובן הגיבו לאגרסיביות האמריקנית באגרסיביות משלהם: במרץ השנה היו חששות שרוסיה מתכוננת לפלוש לאוקראינה, בעקבות ריכוז מאסיבי של כוחות רוסים על גבול אוקראינה-רוסיה. פלישה כזו לא קרתה, אך הרוסים עדיין שומרים חלק מהכוחות שגויסו בתחילת השנה בגבול, מוכנים לכל הסלמה [מקור]. כשפעיל האופוזיציה אלכסיי נבלני שב לרוסיה היא עצרה אותו, לקול מחאה מצד האיחוד וארה״ב [מקור]. היא גם המשיכה לתמוך בלוקשנקו, גם כשזה חטף מטוס אירי בסוף מאי בשביל להוריד ממנו פעיל אופוזיציה גולה, רומן פרוטסביץ׳ [מקור].

קשה להפריז אם אומר שיש מעט מאוד ציפיות מהועידה הזו. ארה״ב ורוסיה מגיעות אליה כבר עם רמת חיכוך גבוהה, ושני הצדדים אינם מראים שהם מעוניינים להתקרב מחדש זה לזה, אולי רק לנסות ולנהל עד כמה שאפשר את החיכוך ביניהם [מקור]. ביידן רואה בפוטין את האיום הכי גדול על אירופה ונאט״ו, ומעוניין להראות בפגישה הזו שארה״ב לא תהיה מוכנה לספוג תוקפנות רוסית באירופה. הבעיה שלא משנה מה הוא יגיד בפגישה, המעשים שלו מראים שהוא דווקא כן מוכן לתת לאירופה להתפצל, ולפגוע בסולידריות של נאט״ו. הוא אולי אפילו מחליש את השפעתה של ארה״ב באירופה.

בשביל הקרנת כוח על רוסיה ארה״ב תלויה בנאט״ו והאיחוד האירופי שיתפקדו כגוף אחד. אולם האחדות הזו כבר לא מובטחת, וחמור מכך – ממשל ביידן לא פועל כדי להבטיח אותה. בזמן שממשל ביידן מתמקד באוקראינה, ברוסיה, בסיוע ביטחוני ובהבטחות ש״ארה״ב חזרה״ כמנהיגה עולמית, פוטין שוקד לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו בלב שלהם – בגרמניה. וממשל ביידן, במקום לעצור את הפיצול, נותן לו לקרות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

צינור בעייתי

פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2 (Nord Stream 2). נורד סטרים 2 הוא צינור גז תת ימי שיחבר ישירות בין רוסיה וגרמניה ויעבור על קרקעית הים הבלטי. תוואי הצינור יעקוב אחר צינור אחר שכבר קיים שם, נורד סטרים 1. ביחד, שני הצינורות יוכלו לספק כ-110 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי בשנה לגרמניה [מקור]. התוכנית אבל היא לא לספק רק לגרמניה. גרמניה לא צריכה את כל הכמות, היא צורכת בשנה פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. לא, התוכנית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה.

אני אומר אפילו מפני שכבר היום יש צינורות רוסים שמספקים גז למזרח אירופה, וממנה לשאר היבשת, ועוברים דרך אוקראינה, בלארוס ופולין. הקיבולת של הצינורות האלו היא עצומה – רק דרך אוקראינה יכולים לעבור בשנה כ-140 מיליארד מטר מעוקב [מקור].

למה אז רוסיה בנתה את צינור נורד סטרים 2? טוב, זה לא מפני שחסרה לה יכולת ייצוא. להפך, כנראה שבשנים הקרובות חלק מהתשתית הרוסית תנוצל לפחות ממקסימום היכולת שלה. רוסיה ייצאה ב-2019 לאיחוד האירופי קצת פחות מ-170 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. למערב אירופה לבדה רוסיה ייצא כ-153 מיליארד מטר מעוקב. ההערכה היא שהכמות הזו לא תגדל עם השנים אלא תקטן, עקב המעבר של אירופה לכלכלה ירוקה ואנרגיה מתחדשת. ההערכה היא שב-2021 הייצוא ירד ל-130 מיליארד מטר מעוקב, וימשיך לרדת [מקור]. הקמה של עוד צינור לכן לא ברורה משיקול של הגדלת יכולת ייצוא.

אולי הסיבה היא כלכלית? אולי העברת גז דרך הים הבלטי היא זולה יותר? עלות הפרויקט מוערכת בכמעט 12 מיליארד דולר [מקור], וכפי שאמרתי צינורות מרוסיה לגרמניה כבר קיימים והם עוברים דרך היבשה, במקום מתחת לים. רוסיה משלמת למדינות שבשטחן הגז עובר עמלות, אך היא תשלם את אותן עמלות גם לגרמניה – הצינור לא משנה באופן מהותי את הכלכלה של העברת גז.

מה אם כן הסיבה שהרוסים החליטו להניח צינור גז חדש בים הבלטי? ויותר מזה – למה גרמניה כל-כך תומכת ומגנה על הפרויקט? ב-2015, מעט אחרי שהצינור הוכרז, הבטיח אז שר הכלכלה והאנרגיה של גרמניה בשיחה עם פוטין שגרמניה תפעל שהצינור יהיה לחלוטין תחת הריבונות המשפטית של גרמניה, ולא של האיחוד האירופי, בכדי לצמצם ״השפעות זרות״ [מקור]. כשביקורת התחילה לעלות נגד הצינור גם מתוך האיחוד האירופי וגם מחוץ לו  – עוד רגע למה יש ביקורת – גרמניה התעקשה וחזרה והתעקשה שמדובר במיזם כלכלי בלבד. למה?

טוב, עבור גרמניה בהחלט למיזם יש סיבות כלכליות, כלכליות ופוליטיות: גרמניה תקבל כ-2 מיליארד דולר בשנה עמלות מהעברת הגז בשטחה [מקור]. עסקים גרמנים מעורבים בבניית התשתית של הצנרת, ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה מצפה להכנסה ממעבר הגז בשטחה [מקור]. הצינור גם יבטיח את הביטחון האנרגטי של גרמניה – בזמן שגרמניה לא מתכננת להשתמש בכל אספקת הגז ממנו, הוא בהחלט יוכל להזין לבדו את כל צרכי האנרגיה שלה. בנוסף, כנראה שמעורבת כאן גם השפעה אישית של העומד בראש החברה האחראית להקמת הצינור: גרהרד שרדר (Schröder), קנצלר גרמניה לשעבר.

אז מבחינתה של גרמניה המיזם הוא בעיקר כלכלי, וזה כנראה ברובו נכון. אך מה מבחינת הרוסים? אם מנקודת מבט כלכלית לא ברור הצורך בצינור, האם יש עוד שיקולים כאן?

אם תקחו מפה של צנרת הגז מרוסיה לאירופה, תוכלו לראות שצינור הנורד סטרים 2, ביחד עם צינור הנורד סטרים 1, מפצל את היבשת לשני אזורים: האזור של אוקראינה, בלרוס ופולין, נקרא לו אזור החגורה, ומדינות מרכז ומערב אירופה, בראשן גרמניה. כיום אם רוסיה תרצה לנתק את אזור החגורה מגז, היא בהכרח גם תנתק את מרכז ומערב אירופה. כל סכסוך צבאי בין המדינות האלו ורוסיה בהכרח יאיים על אספקת האנרגיה לכל היבשת, ולכן כל היבשת תתגייס למערכה נגד רוסיה, אם הדבר יידרש.

הקמת נורד סטרים 2 עלולה לשנות את כל זה: עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. היא גם לא חייבת לנתק ממש, או חלילה לפלוש, כדי לסדוק את האיחוד האירופי. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב, במיוחד עבור אוקראינה. אם מוסקבה לא תהיה עוד תלויה בשתי המדינות בשביל לייצא את הגז שלה, אלא תעביר אותו דרך גרמניה, הן יאבדו מנוף לחץ משמעותי נגד מוסקבה.

הדבר במיוחד חמור במקרה של אוקראינה. אוקראינה כיום נתונה ללחץ צבאי מצד רוסיה בחצי האי-קרים, נאלצת להתמודד עם בדלנים רוסים במזרחה, וסובלת מעת לעת מהתקפות סייבר נגד תשתיות ועסקים בה. אם רוסיה לא תהיה עוד תלויה בהעברת גז דרך אוקראינה, קייב תאבד מנוף לחץ על הרוסים ותאבד הכנסה – בערך כחצי מיליארד דולר בשנה. למוסקבה אז יהיה חופש גדול יותר ללחוץ את קייב, ולגרמניה יהיה עוד פחות תמריץ לבוא לעזרתה.

טענה שמושמעת נגד התרחיש הזה היא שגם עם נורד סטרים 2 רוסיה לא תוכל לייצא את כל הגז רק דרך הצינורות הבלטים –רוסיה צפויה לייצא 130 מיליארד מטר מעוקב, והצינורות יוכלו לייצא רק 110 מיליארד מטר. יש עדיין הפרש של 20 מיליארד, שיצטרך להיות מועבר דרך איפשהו. ואכן רוסיה הקימה במקביל לצינור הנורד סטרים 2 את הצינור טורק סטרים, שעובר בתחתית הים השחור לטורקיה וממנה לאירופה [מקור]. הצינור יכול לספק כ-30 מיליארד מטר מעוקב, מחצית מהגז לטורקיה ומחצית לאירופה. אם באמת הביקוש האירופי לגז ידעך בעשור הקרוב ל-130 מיליארד מטר מעוקב, הרי שלרוסיה תהיה את כל הצנרת הדרושה לה לייצא את רוב הגז במסלול העוקף את פולין ואוקראינה.

הסיבה שאני מדגיש את פולין ואוקראינה היא משום החשיבות האסטרטגית שלהן לרוסיה, ומכאן גם החשיבות האסטרטגית שלהן למערב. פולין ואוקראינה, ביחד עם בלארוס, מהוות את השער של רוסיה לאירופה ושל אירופה לרוסיה [ראו כאן להרחבה]. כל מערכה גדולה בין אירופה ורוסיה של 200 השנים האחרונות עברה דרך המדינות האלו, ואם רוסיה תצליח לעקור אותן מנאט״ו ולהכניס אותן תחת השפעתה, היא תעשה צעד משמעותי מאוד לאבטחת המרכז הדמוגרפי והכלכלי שלה מסביב למוסקבה. היא גם תעשה צעד חשוב בשביל לאיים על נאט״ו במרכז אירופה. את בלארוס היא כבר הכניסה תחת השפעתה – עכשיו נותרו אוקראינה ופולין.

צינור נורד סטרים 2 ישיג זאת לא רק ע״י פיצול אנרגטי בין מזרח ומערב, אלא גם ע״י הקטנת התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה, ע״י הגדלת מספר מסופי הגז וקנייה ממדינות כמו קטאר, ארה״ב ומצרים. הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה, כמו לוב ואלג׳יריה, מזרח הים התיכון ושדות הגז של אזרבייג׳ן ומרכז אסיה.

שני הוקטורים האלו דורשים השקעה כלכלית, בתשתיות ובחוזים, ואולי אפילו בסבסוד מחיר הגז. הם אבל יאפשרו לאירופה גיוון גדול יותר במקורות האנרגיה שלה, ובמקרה של הוקטור הראשון, זה של הנזלת גז, גם ישמרו על היחסים האסטרטגים בין ארה״ב ואירופה. אם אירופה תהפוך ללקוח משמעותי של גז טבעי אמריקני, לוושינגטון יהיה תמריץ כלכלי, לא רק אסטרטגי, לשמור על היחסים עם היבשת.

אם אבל גרמניה תוכל לקבל את כל אספקת הגז שלה מרוסיה, למה שהיא תשקיע בפרויקטים יקרים? נכון, גרמניה כרגע לא מתוכננת לצרוך את כל אספקת גז מהצינורות הבלטים. מה אבל יעצור אותה בעוד שנה או חמש שנים לקנות את כל אספקת הגז שלה משם? גרמניה כיום צורכת פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה. היא יכולה בהחלט להסתפק באספקה של נורד סטרים, ללא עוד אספקה מארה״ב, קטאר או מדינה אחרת. אם היא תרצה לגוון, היא תוכל לקנות חלק מהגז מנורבגיה או בריטניה, משתמשת בתשתית קיימת. בכל מקרה, גרמניה כבר תהיה ״מסודרת״, עם תשתית גז קיימת. מה אז יניע אותה לתמוך בפרויקטים בפולין לדוגמה, שמחפשת כיצד להתנתק מהגז הרוסי? סולידריות אירופית?

חולשה פרגמטית

סולידריות אירופית היא מוצר נדיר כבר היום, כשגרמניה עדיין מודאגת ממה שקורה בגבול המזרחי של היבשת. משום שהיא תלויה לכמעט מחצית מהצריכה שלה בגז רוסי, גרמניה, וכמוה מדינות כמו הולנד, בלגיה ואוסטריה, מהססות לפעול בתקיפות גדולה מדי נגד הרוסים. בכל תקרית של 5 השנים האחרונות, בהן רוסיה חצתה קו אדום של האיחוד האירופי, ברלין הייתה יכולה להקפיא או לבטל את צינור הנורד סטרים 2. בכל פעם שהרוסים תקפו פעיל אופוזיציה או ביצעו תוקפנות בגבול, גרמניה הייתה יכולה להכריז שהיא לא מתכוונת להגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ולהקפיא את פרויקט נורד סטרים 2 עד הודעה חדשה. היא לא עשתה זאת.

היא לא עשתה זאת גם מפני שיש לה אינטרסים ברורים בצינור, וגם מפני שיש לה אינטרסים כלכלים ברוסיה, ויש לה, כך היא מאמינה, אינטרס אסטרטגי ביחסים טובים עם הרוסים. חברות גרמניות השקיעו רק ב-2018 כמעט 4 מיליארד דולר ברוסיה [מקור], שמהווה את אחד משותפי הסחר החשובים של המדינה [מקור]. גרמניה גם מאמינה שהדרך היחידה לפתור מתחים עם מוסקבה היא רק אם יהיה לה גזר כלשהו, אפיק כלשהו של שיתוף פעולה חיובי עם הקרמלין. אז גרמניה מעדיפה לגנות את פוטין כשהוא תומך בלוקשנקו בבלארוס וכשהוא מזיז חטיבות שריון לגבול עם אוקראינה וכשהוא כולא פעילי אופוזיציה – אבל היא מסרבת לגעת בנורד סטרים, רואה בו ערוץ תקשורת חיובי.

אפשר לשאול אם אולי נורד סטרים לא כל-כך חשוב לרוסיה, ולכן אין באמת משמעות אם גרמניה תקפיא אותו או לא. זו שאלה לגיטימית. חשוב להבין שכמו שגז רוסי חשוב לאיחוד, האיחוד חשוב לרוסיה כשוק צרכני: כמעט 80% מהגז הטבעי הרוסי מיוצא לאיחוד האירופי [מקור]. מוסקבה עובדת על פרויקטים שיתנו לה להעביר חלק מהייצוא למזרח אסיה, אך היא מגלה שסין לדוגמה, שהייתה אמורה להיות שוק צרכני גדול, מחפשת לגוון את המקורות שלה ומהססת לממן תשתיות רוסיות אליה [מקור]. הקפאת נורד סטרים 2 תהיה איתות ברור לרוסיה שאירופה אינה מוכנה עוד להיות תלויה במוסקבה לאספקת הגז שלה, ושהיא מתכוונת לחפש כיצד לצמצם את מנוף הלחץ הרוסי עליה.

את זה דורשות מדינות כמו אוקראינה, פולין וארה״ב. מאז שהוכרז נורד סטרים 2 המדינות האלו מבקרות את הגרמנים על הפרויקט, אך במקום לבטל אותו, הגרמנים מחפשים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי שלו. החשש הגרמני עכשיו, כשהצינור כמעט הושלם – בנייתו אמורה להסתיים הקיץ – שאם הוא יבוטל, מוסקבה תגיב באגרסיביות. הביטול גם עלול לחשוף את גרמניה לתביעות נזקים, ויפגע בתדמית של ברלין בעיני הקהילה העסקית כמי שמכבדת חוזים.

גרמניה לכן מחפשת דרכים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי של הצינור אחרי שיוקם [מקור]: הצעה אחת היא שסתום חירום שינתק את הגז ברגע שרוסיה תפסיק להעביר גז דרך אוקראינה. בזמן ששסתום כזה נשמע כמו פתרון – הוא יוצר מחדש סולידריות בין אוקראינה ושאר אירופה – הוא לא באמת מנוף לחץ על רוסיה: שסתום כזה בעצם ינתק את הגז לגרמניה ושאר אירופה, אם הרוסים יפסיקו להזרים גז דרך אוקראינה. המפסידה הגדולה פה תהיה אירופה, ולא ברור כמה זמן גרמניה תהיה מוכנה לסבול את הפגיעה הכלכלית מהיעדר גז. מה גם שהאירוע שאמור להפעיל את השסתום הוא לא ברור: נגיד והרוסים ימשיכו להזרים גז דרך אוקראינה, אבל במקום עשרות מיליארדים של מטרים מעוקבים, יזרימו רק מיליון. גם אז גרמניה תפעיל את השסתום?

הצעה אחרת היא שהצינור יושלם, אך לא יופעל עד שרוסיה תיתן ערבויות שהיא תשנה את התנהגותה. אין אבל תשובה איך ערבויות כאלה יראו, ומה גרמניה תעשה ברגע שהצינור יופעל ורוסיה תפר את הערבויות. גם מה זה אומר תשנה את התנהגותה – מה בדיוק בהתנהגותה? כוחות הצבא בגבול אוקראינה? מאסר פעילי אופוזיציה? לא ברור, והרוסים ינצלו את חוסר הבהירות הזו.

נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה, משום שהיא מראה שברלין מוכנה לנהל פרויקט שישפיע על כלל אירופה תוך שהיא אוטמת את אוזניה לביקורת מתוך ומחוץ לגרמניה עליה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב [מקור]. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל [מקור]. כולם חוששים שנורד סטרים יגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ויגרום לניתוק בין מזרח היבשת ומערבה. ההתעקשות הגרמנית להמשיך בפרויקט רק מתסכלים את אותן מדינות, שחלקן כעת מחפשות איך לאזן אסטרטגית מול השלמת הצינור – על כך עוד רגע.

ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019, מאיימת על כל חברה שתשתתף בו שהיא לא תוכל לעשות עוד עסקים עם ארה״ב [מקור]. רובן של החברות המעורבות נסוגו, והחולפו בספינות רוסיות. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך כפי שציינתי, הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.

הטעויות של ביידן

ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. מה שהונח לפתחו של הממשל הוא האם בכל זאת להטיל עוד סנקציות על הפרויקט, במיוחד על החברה המנהלת אותו, Nord Stream AG, או להימנע מכך, בכדי לא לפגוע ביחסים עם ברלין.

בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור [מקור]. בראייתו של ממשל ביידן היחסים הטרנס-אטלנטיים חשובים מדי בשביל לפגוע בהם עם עוד סנקציות על צינור שגם ככה יושלם. ממשל ביידן רואה בגרמניה כיום את השחקן המשמעותי ביותר באיחוד האירופי ולכן פגיעה ביחסים איתה תהיה פגיעה ביחסים הטרנס-אטלנטיים. בכך שהממשל סירב להטיל סנקציות, הוא בעצם אותת לברלין שהוא מעוניין לעבוד יחד על הבעיות של אירופה, ולא לנסות ולהכתיב לברלין מה המדיניות שהיא צריכה לבצע.

ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. ברלין מעוניינת לשמור על יחסים קרובים עם כל שלוש המעצמות, וההחלטה האמריקנית לא להטיל סנקציות פשוט תאפשר לברלין להמשיך באסטרטגיה הצפה שלה מבלי לגבות ממנה מחיר כלכלי. יכול להיות ששינוי במדיניות החוץ של גרמניה יקרה עם הפיכת הירוקים לחלק מקואליציית השלטון, אך זה יקרה למרות שארה״ב סירבה להטיל סנקציות ולא בגלל. הירוקים תומכים בקו אסרטיבי יותר מול רוסיה וסין, אך צריך להמתין ולראות אם הם ימשיכו לתמוך בקו הזה גם כשיכנסו לקואליציה, ויצטרכו להתחשב בלובי העסקי של גרמניה.

שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. מבחינתן ההחלטה האמריקנית היא העדפה של ברלין על פניהן, וכתף קרה מצד ממשל שהכריז עד כמה חשוב לו לבלום את רוסיה [מקור]. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. במהלך השנה החולפת פולין, המדינה המרכזית במערך האזורי המתגבש של מזרח אירופה, חיזקה את קשריה הביטחוניים והכלכלים עם טורקיה [מקור]. רק במאי השנה וורשה הודיעה על רכישת מל״טים מטורקיה, המדינה הראשונה מנאט״ו לעשות זאת [מקור]. לטביה מאותת שגם היא מעוניינת לרכוש מל״טים טורקים [מקור], ובין אוקראינה וטורקיה כבר מספר שנים מתגבשת רשת של קשרים כלכלים, ביטחוניים וטכנולוגים, אותם סקרתי בהרחבה יותר בניתוח ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

סביר שבשלב כלשהו וושינגטון תבין את השגיאה שלה, ותתחיל להתרחק מגרמניה לעבר מזרח אירופה. כפי שהצגתי בניתוח ״האנגלוספרה״ [ראו כאן], הרצון של גרמניה לשחק בין שלושת מוקדי הכוח של סין-רוסיה-ארה״ב יתסכל את האמריקנים, ויביא אותם להזיז את המיקוד שלהם באירופה מגרמניה לפולין, ששוקדת על הקמת גוש אזורי עצמאי בתוך האיחוד האירופי. פולין בונה צינור גז ישיר לים הצפוני שייתן לה גז טבעי מנורבגיה, והיא בונה מסופי גז טבעי נוזלי כדי לקבל אספקה מארה״ב וקטאר [מקור].

יש כאן גם משמעויות לישראל: עבור ישראל פולין היא שחקן אסטרטגי חשוב לגז טבעי ישראלי וטכנולוגיה צבאית, והיא תהיה כנראה הראש של הלובי הישראלי באיחוד האירופי. היחסים בינינו לבין וורשה היו מתוחים לעיתים, אך חשוב לשמור על פרספקטיבה רחבה: פולין כנראה תהיה אחת מבעלות הברית הכי חשובות של האמריקנים באירופה. יחסים טובים איתה, יפתחו הזדמנויות דיפלומטיות וכלכליות עבור ישראל. ישראל גם תצטרך להיות ביחסים טובים עם טורקיה, בשביל שזו לא תחסום ממנה את אותן הזדמנויות במזרח אירופה. השינוי במאזן הכוח ביבשת אירופה הוא גם הזדמנות וגם אתגר לנו, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים למה שנראה כהיחלשות של גרמניה ככוח המוביל באירופה.

סיכום

ההחלטה של ממשל ביידן שלא להטיל סנקציות על נורד סטרים 2 תפגע ביחסים של ארה״ב עם מזרח אירופה ותאפשר לגרמניה להמשיך במשחק המשולש שלה. ההתפצלות של האיחוד האירופי ונאט״ו היא סבירה, אך לא בלתי נמנעת – ממשל ביידן היה יכול להראות את המחוייבות שלו לבלימת הרוסים ע״י פגיעה בפרויקט הכי חשוב שלהם עם גרמניה, וע״י לחץ על ברלין לבחור צד. במקום הממשל העדיף להיות פרגמטי, פרגמטיות שהיא מובנת, אך קצרת ראייה. כל עוד גרמניה ממשיכה את המשחק המשולש, אין לארה״ב סיבה להמשיך ולשים את המיקוד שלה באירופה דווקא בה. פולין ומדינות מזרח אירופה משוועות לתמיכה אמריקנית מול הרוסים. בתקווה בבית הלבן יבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 56: מלחמת החיסונים

חידוש המנוי לפל״ג: לחיצה על הקישור ובחירת renew – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-4.3, חברת אסטרה-זנקה פנתה לממשלת איטליה בבקשה לאשר ייצוא של רבע מיליון חיסונים לאוסטרליה ממפעל שיש לה ליד רומא. איטליה סירבה, בתמיכת נציבות האיחוד האירופי [מקור].

למה אסטרה-זנקה מלכתחילה ביקשה? מאז ינואר ישנו מנגנון פיקוח ייצוא באיחוד, שמטרתו להבטיח שיצרניות חיסונים יענו קודם על החוזים שלהן לאיחוד האירופי לפני שהן מייצאות מחוץ לו. על הנייר לאיחוד יש כמעט 1.2 מיליארד מנות חיסון שהוזמנו, אך יצרנים רבים מתעכבים באספקה לאיחוד. האיחוד במיוחד מתוסכל מאסטרה-זנקה שחתכה בחצי את כמות המנות שהיא צפויה להעביר לאיחוד ברבעון הראשון של 2021 והזהירה שהיא עלולה לחתוך בעוד 50% את כמות המנות שיועברו ברבעון השני של 2021. אוסטרליה אגב פחות מוטרדת מהידיעה, משום שהיא אמורה להתחיל לייצר כמיליון מנות חיסון החל מסוף מרץ [מקור].

למה אני מספר לכם על הידיעה הזו? אנחנו בישראל חיים בסוג של בועה. זה היה נכון עוד לפני הקורונה: יש לנו אובססיה עם לראות כל דבר דרך העדשות של ״איך זה קשור לישראל״ או ״איך זה משפיע על ישראל״, מה שמביא אותנו לעיתים לראות את כל הזירה הבינלאומית כסובבת סביבנו. אולם אני לא כאן בשביל לדבר אתכם היום על ההתעניינות שלנו בנו.

אנחנו בישראל חיים בבועה משום שיש לנו את כל מנות החיסון שאנחנו צריכים מבלי שהיינו צריכים להיאבק במדינות גדולות יותר לאספקה, להסתמך על האו״ם שיעביר לנו חיסונים או לייצר אותם בעצמנו. מדינה של פחות מ-10 מיליון בני אדם קיבלה את המנות הדרושות שלה, היא מחסנת את האוכלוסייה שלה והיא עומדת לחזור לעסקים כמעט כרגיל. כל זה בעוד בעולם הרחב, באיחוד האירופי, באפריקה, במזרח אסיה, יש מאבק לחיסונים, יש מחסור בחיסונים, שמביא מדינות להילחם זו בזו על אספקה ואנשים להיות מוכנים לשלם אלפי דולרים תמורתם.

אנחנו חיים בבועה בה אנחנו לא מרגישים ופחות מודעים למאבק הגלובאלי שיש היום לחיסונים. הידיעה על איטליה היא רק דוגמה אחת לתחרות בין מדינות על חיסונים וחומרי הגלם הדרושים להם. בפרק היום נסקור את התחרות, את הגיאופוליטיקה של חלוקת החיסונים, ומה המשמעות של מלחמות החיסונים לעתיד הגלובליזציה. בואו נתחיל.

כיצד לייצר חיסון

עד למשבר הקורונה חיסונים לא נתפסו כמשאב לאומי. תעשיית החיסונים הייתה, עד לבוא הקורונה, אחד הסקטורים הפחות תחרותיים בתחום תעשיית התרופות [מקור]. תהליכי פיתוח ארוכים, ניסויים קליניים ארוכים עוד יותר ותהליך אישור איטי הרתיעו חברות רבות מלהיכנס לתחום בו הרווח הוא גם ככה נמוך יחסית להשקעה. משום הצורך בהשקעה כספית גבוהה ותהליכי פיתוח ארוכים, ב-2018 שוק החיסונים נשלט ע״י 4 חברות בלבד: גלקסו-סמית׳-קליין, מרק, סאנופי (Sanofi) ופייזר.

הקורונה שינתה את השוק באופן רדיקלי משום שממשלות הפכו נואשות ברצון שלהן להשיג את החיסון. עם הנזק הכלכלי מסגרים לאומיים והחשש מקריסה של מערכת הבריאות עקב מטופלים רבים מדי, ממשלות ראו בחיסון את הפתרון האולטימטיבי לבעיות שלהן. הן האיצו לכן את תהליך האישור לחיסונים, מקטינות את הזמן שחברה צריכה להמתין בין פיתוח החיסון ויציאתו לשוק.

הקורונה גם יצרה שוק חדש ועצום לחיסונים: משום שהקורונה היא מחלה חדשה, רוב האוכלוסייה העולמית אינה מחזיקה בחסינות טבעית אליה. בנוסף, בניגוד לפוליו או חצבת, קורונה היא (עדיין) מחלה של העולם המפותח והמתפתח. גם אחרי מבצע החיסונים הראשון, בהנחה ולא יפותח חיסון שיהיה אפקטיבי לכל החיים, אנשים יצטרכו להמשיך ולהתחסן כל שנה בערך. הערכה היא ששוק החיסונים לקורונה יהיה בהיקף של כ-10 מיליארד דולר בשנה, ואולי אף יגיע ל-25 מיליארד דולר בשנה, כתלות בתדירות החיסונים ובעלות למנה [מקור].

משום כך המירוץ לחיסון נגד הקורונה משך המון חברות, וותיקות וחדשות. משום שיש כל-כך הרבה יצרנים פוטנציאלים, ברמה התיאורטית כבר השנה אמור להיות לכל העולם מספיק חיסונים. לפי הצהרות של יצרני חיסונים, אלה שכבר אושרו ואלה שעדיין בפיתוח, ב-2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד מנות, מספיק בשביל כל אוכלוסיית הבוגרים בכדור הארץ [מקור]. תיאורטית, לא אמורות להיות מלחמות חיסונים.

רק שתיאורטית כמובן עובד רק בתיאוריה. על הנייר עד סוף 2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד חיסונים, אך מדינות לא רוצות להמתין עד סוף 2021 בשביל לגלות אם יש מספיק חיסונים. לחלקן אין ברירה אלא להמתין: מדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או צפון קוריאה לא יכולות פשוט לסגור חוזים ישירות מול פייזר או מודרנה למנות חיסון. אין להן את הכסף בשביל זה. הן ומדינות מתפתחות אחרות תלויות ביוזמת החיסון הבינלאומית, COVAX, שמטרתה להבטיח שגם למדינות מתפתחות תהיה גישה לחיסונים.

מה היא COVAX? COVAX היא אחת משלושת עמודי התווך של Accelerator Access to COVID-19, שהושק באפריל על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), הנציבות האירופית וצרפת בתגובה למגיפת הקורונה. היוזמה מפגישה בין ממשלות, ארגוני בריאות עולמיים, יצרנים, מדענים, מגזר פרטי, חברה אזרחית ופילנתרופיה, במטרה לספק גישה חדשנית ושוויונית לאבחון, טיפולים וחיסונים נגד קורונה. עמוד התווך היא COVAX, שנועדה להבטיח שכל מדינות העולם, גם מדינות מתפתחות יקבלו גישה למנות חיסון. רוב העולם המתפתח תלוי ב-COVAX.

מדינות מפותחות לעומת זאת יכולות לקנות ישירות מיצרנים, והרבה. חצי מאספקת החיסונים של העולם כבר ננעלה ע״י מדינות מפותחות בחוזים, למרות שהן מהוות רק כ-15% מכל האוכלוסייה הגלובאלית [מקור]. קנדה לדוגמה קנתה מספיק מנות בשביל לחסן את האוכלוסייה שלה 7 פעמים, האיחוד האירופי שלוש פעמים וארה״ב פעמיים וקצת. המשמעות היא שגם אם 12 מיליארד מנות ייוצרו מחר, הן יחולקו בהתאם לכוח הכלכלי של מדינה ולא לפי האוכלוסייה המבוגרת שלה.

גם אם לא הייתה את בעית החוזים, ישנן בעיות לוגיסטיות בייצור וחלוקה של חיסונים. כאן כדאי אולי להקדים ולהסביר איך בדיוק מייצרים חיסונים. ישנן שתי דרכים מרכזיות לייצור חיסונים, כתלות בסוג החיסון: דרך אחת, המסורתית נקרא לה, היא ייצור של הווירוסים עצמם בגרסה מוחלשת או חלבונים של הווירוס ע״י תרביות תאים בביו-ריאקטורים. בדרך השנייה, החדשנית יותר, חיידקים משמשים לייצור ה-DNA של הווירוס, DNA שאחר-כך משמש לייצור ה-mRNA הויראלי [מקור]. ה-mRNA הזה מוזרק לגוף בחיסונים כמו מודרנה ופייזר וגורם לתגובה חיסונית. בשני המקרים, לוקח זמן, לעיתים חודשים, עד שמגיעים לאופטימיזציה של הייצור. הרחבה של יכולות הייצור גם היא לוקחת זמן, משום הסטנדרטים הגבוהים בהם המפעלים נדרשים לעמוד. השיטה החדשנית יותר של mRNA גמישה יותר מזו המסורתית, אך גם היא צריכה זמן לייצור החומר הגנטי ואריזתו בצורה שניתן להזריק אותו לגוף.

אחרי הייצור, שינוע וחלוקה הופכות לשתי הסוגיות המרכזיות. חיסוני ה-mRNA של מודרנה ופייזר דורשים קירור במינוס 70 מעלות, מה שהופך אותם ללא רלוונטים ברוב המדינות המתפתחות שאינן מחזיקות מתקני קירור מתאימים או אפילו עם אספקת חשמל יציבה מספיק. חיסונים מסורתיים של ווירוסים מוחלשים או חלבוני ווירוס דורשים קירור סטנדרטי ב-4 מעלות צלזיוס, אך לוקח יותר זמן להעביר קו ייצור מסורתי לייצור חיסון נגד וריאנט חדש. כלומר עד שהעולם המתפתח יקבל את החיסונים המסורתיים, יכול להיות שהוא כבר יצטרך גרסה חדשה נגד הוריאנטים השונים.

המשמעות של כל זה היא שלמרות שתיאורטית יצרני החיסונים התחייבו לכמעט 12 מיליארד מנות חיסון, אנחנו לא יודעים מתי הן יתחילו להגיע, למי הן יהיו רלוונטיות והאם זו באמת תהיה הכמות הסופית שתיוצר, או הרבה פחות. העולם לכן נתון כרגע במחסור, במחסור של מה שנתפס כמשאב הכי קריטי בשביל להתמודד עם מגפת הקורונה. מה שקורה עכשיו בעולם הוא מה שקורה בכל פעם שיש תחרות על משאבים מוגבלים: מלחמה.

המאבק על חיסונים

ההחלטה של האיחוד האירופי להטיל חסם ייצוא על חיסונים היא רק דוגמה אחת למה שמדינות מוכנות לעשות בשביל להבטיח לעצמן אספקה. היא גם לא מבשרת טובות למאמץ לחסן את העולם. אירופה היא אחד ממרכזי הייצור החשובים בעולם לחיסונים: ב-2019 אירופה ייצרה 76% מכלל החיסונים בעולם [מקור]. מחסום הייצוא של האיחוד יכריח יצרנים לחפש מקומות אחרים בשביל להרחיב את יכולת הייצור שלהם, חוששים שבריסל תמשיך להתערב בעסקים שלהם.

בעוד אירופה חוסמת ייצוא של חיסונים, בארה״ב ממשל ביידן הפעיל את חוק הייצור לצרכי ביטחון (Defense Production Act, DPA). החוק נותן לממשל סמכויות נרחבות בנוגע לניהול יכולת הייצור של ארה״ב. במילים פשוטות, החוק מאפשר לנשיא לדרוש מחברות אמריקניות לתעדף חוזים ממשלתיים על פני חוזים אחרים, ולכוון את יכולות הייצור ומאגרי החומרים בידיהן למטרות לאומיות [מקור]. משמעות החוק היא שארה״ב שומרת לעצמה את חומרי הגלם הדרושים לייצור חיסונים, ודואגת שיצרנים אמריקנים יסיימו קודם את ההתחייבויות שלהם לממשל הפדראלי לפני שהם מייצאים את החיסונים למדינות אחרות. בכך ממשל ביידן ממשיך את הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ מתחילת דצמבר 2020, צו שדרש מחברות אמריקניות לתעדף את ארה״ב במילוי חוזי חיסונים [מקור].

סגירת השוק האמריקני לייצוא משפיעה על שרשרות אספקה בחלקים אחרים של העולם. אחד המפעלים החשובים ביותר במאמץ לחסן את העולם המתפתח הוא מכון הסרום של הודו (Serum Institute of India, SII), שמתכוון לייצר כמיליארד מנות חיסון ב-2021, כחלק ממאמץ החיסון של COVAX [מקור]. הבעיה של המכון שהפעלת חוק הייצור בארה״ב מקשה עליו להשיג חומרי גלם הנחוצים לייצור החיסונים שלו [מקור]. בהנחה שהחוק ימשיך לפעול עד שארה״ב תשיג את כל מנות החיסון שלה, אפשרי שמכון הסרום ומרכזי ייצור אחרים בעולם לא יוכלו להשיג את חומרי הגלם הנחוצים להם עד אמצע 2021, אז ארה״ב אמורה להשיג את כל מנות החיסון הדרושות לה ובתקווה להטיל לשחרר את החסמים.

לצערנו, מחסור במשאב חיוני תמיד מביא לשחיתות ופשע. במדינות בהם אספקת החיסונים מוגבלת, אנחנו רואים כיצד שחיתות פוליטית וארגוני פשע מנסים להשתלט על אספקת החיסונים או למכור זיופים. ישנם מספר דיווחים ממדינות שונות בעולם בהן אליטות פוליטיות וכלכליות השתמשו בקשרים שלהן בשביל לעקוף בתור להשגת חיסון. לדוגמה בלבנון בסוף פברואר הבנק העולמי איים לעצור את המימון של חיסוני קורונה למדינה לאחר דיווח שמספר פוליטיקאים קיבלו זריקות בבניין הפרלמנט, מבלי שברור אם הם חלק מקבוצת סיכון [מקור]. שני שרים בפרו ושר אחד בארגנטינה התפטרו אחרי שהתגלה שקיבלו את החיסון עקב יחס מועדף [מקור]. תובעים בשתי המדינות כמו גם בברזיל בוחנים אלפי מקרים נוספים של פקידים שהשתמשו בכוחם הפוליטי בשביל לדאוג לעצמם ולמקורבים להם.

המחסור בחיסון גם מביא ארגוני פשע לנסות ולגנוב או למכור חיסונים מזוייפים. אין מדינה בה התופעה יותר ברורה ומסוכנת לבריאות הציבור ממקסיקו, שם הקרטלים החלו להקים אתרים למכירת חיסונים מזויפים המתחזים לאלה של יצרניות תרופות כמו פייזר או מודרנה, ויש חשש שהם יחדרו לשרשרות האספקה של החיסונים בשביל לגנוב אותם בדרכם למרפאות מקומיות [מקור]. מקסיקו כבר סובלת מאחד משיעורי התמותה הגבוהים בעולם עקב הקורונה, והקרטלים כעת מאיימים לעכב את מאמצי החיסון שלה.

בזירה הבינלאומית, המחסור בחיסונים ברוב העולם מציע למדינות שיש להן עודף מנות או יכולת ייצור לעזור למדינות שאין להן. סין ורוסיה החלו לייצא חיסונים למדינות מתפתחות ומדינות במזרח אירופה, וגם הודו החלה לשלוח מנות חיסון לעולם המתפתח. התופעה מכונה ״דיפלומטית חיסונים״, ובתקשורת העולמית מציגים אותה כתחרות הבאה להשפעה גלובאלית בין סין וארה״ב [מקור].

אני חושב שהתקשורת העולמית מנסה לנפח סיפור שאין בו ממש מצד ההשפעה ארוכת הטווח שהוא נותן: גם מדינה שתקבל חיסונים מסין או רוסיה לא תהפוך אוטומטית למדינת חסות שלהן. גם לא נראה שהחיסונים הסינים או הרוסים מזיזים מדינה ממחנה אחד לאחר – רוב אירופה מסרבת לחיסונים הרוסים או הסינים, ומי שפתוחות לקבל אותן הן בעיקר מדינות באפריקה ודרום אמריקה שנואשות לחיסונים. ארה״ב גם צפויה להצטרף למרוץ החל מהרבעון השלישי של 2021: לאמריקנים כנראה יתחילו להיווצר עודפי חיסונים, עודפי חיסונים שהם יוכלו להשתמש בהם בשביל לתמוך לדוגמה במקסיקו, ברזיל, או מדינות בדרום מזרח אסיה.

ברזיל היא אגב אחת הדוגמאות היחידות לאיך דיפלומטית חיסונים באמת יכולה לשנות את שיוך המחנה של מדינה: במשך רוב כהונת טראמפ ברזיל אותתה שהיא שוקלת להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה [מקור]. אחרי שטראמפ הוחלף בביידן ברזיל הודיעה שלא תחסום אף יצרן מלהשתתף במכרזים שלה [מקור]. עכשיו היא משתמשת בנושא של גישה לתשתית ה-5G שלה כדי למשוך את סין וארה״ב לספק לה חיסונים, מתחרות על השפעה בכלכלה הגדולה ביותר של אמריקה הלטינית [מקור]. ברזיל אבל היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – דיפלומטית חיסונים לא תשנה הרבה את הגישה של מדינות העולם לסין, רוסיה או ארה״ב, בדיוק כפי שדיפלומטית המסכות לא עשתה זאת [ראו כאן].

יש גם אינדיקציה אחת לפחות שאולי דיפלומטית החיסונים פועלת גם בצורה של מניעת חיסונים: לטענת שר הבריאות של טאיוואן עסקה לרכישת 5 מיליון מנות חיסון מיצרן החיסונים הגרמני BioNTech SE הוקפאה עקב לחץ חיצוני [מקור]. אפשר וגישה לחיסונים הפכה למנוף הלחץ החדש של בייג׳ן נגד טאיפיי.

מה שכן, ומה שחשוב לשים לב, הוא שמדינות מחפשות לתת את החיסונים ישירות, ולא דרך גוף בינלאומי שלישי. זה מדגיש את אחד המאפיינים של העולם הרב-קוטבי החדש שלנו – ההיחלשות של מסגרות בינלאומיות רבות משתתפים בזירה הבינלאומית. ממשל ביידן הכריז על החשיבות שהוא רואה בארגונים רב-לאומיים ובשיתוך פעולה בינלאומי, אך חסם את הייצוא של חומרים קריטים מארה״ב. האיחוד האירופי, הקול הכי חזק לשיתוף פעולה בינלאומי בימי טראמפ, הטיל חסם ייצוא על חיסונים. כל הצעדים האלה כמובן מובנים, וברור שמדינות יעדיפו קודם לתת עזרה לאוכלוסייה שלהן לפני שהן יוצאות לעזור למדינות אחרות. אך זה לא משנה את ההשפעה בפועל של כל הצעדים האלו: הם מוכיחים שוב למדינות שהן לא יכולות עוד להסתמך על שרשרות האספקה הגלובאליות בעת משבר.

לאומנות חיסונים

אחד הנושאים שאנחנו חוזרים עליהם כאן שוב ושוב היא העלייה של לאומנות כלכלית והשבירה של שרשרות האספקה הגלובאליות לשרשרות אספקה מקומיות יותר. רק בשבוע שעבר דיברנו על המחסור בשבבים ואיך הוא יביא מדינות מתועשות להחזיר חלק מיכולת הייצור של שבבים אליהן. המחסור בחיסוני קורונה יעשה את אותו דבר לשרשרות האספקה של חברות התרופות.

מה שמשותף לשני המשברים, החיסונים והשבבים, שהם חשפו את השבירות של קווי האספקה הגלובלים ואת התלות של מדינות בסחר הבינלאומי בשביל לספק צרכים חיוניים. עוד לפני משבר הקורונה מדינות ידעו שהן תלויות בייצור במדינות אחרות בשביל צרכיהן, אבל לא הייתה להן סיבה לטפל בתלות הזו. הגישה ששלטה במשך שלושים השנים האחרונות במערכת הגלובאלית היא זו של קץ ההיסטוריה, של סיום הסכסוך בין מדינות, ושההיפר גלובליזציה שחווינו, של יציאת מפעלים ממדינות, היא טובה מפני שהיא מורידה את יוקר המחייה. הסכנה האסטרטגית ביציאת יכולות ייצור לא זכתה להתייחסות משום שהניחו שמשברים כמו מלחמה או מגפה הם נחלת העבר.

משבר הקורונה שינה את זה, הוא עורר מדינות לסכנה האסטרטגית בלהיות תלויות במדינות אחרות לצרכים חיוניים כמו ציוד מגן, תרופות או חיסונים. כשהאבק של משבר הקורונה ישקע, מדינות יסתכלו על מוצרים קריטיים שהן צריכות וירצו את שרשרות האספקה חזרה אצלן. הן ירצו אותן חזרה אצלן משום שהן יזכרו את התקופה שלנו, בה מדינות היו צריכות להתחרות זו עם זו על מנות חיסון ומשאבים.

בטווח הארוך לאומנות חיסונים פוגעת בכלכלה העולמית, משום שהיא מעכבת את החזרה של כל הכלכלה הגלובאלית לכמעט-שגרה, או מה שמכנים ״השגרה החדשה״ עם הקורונה כמחלה אנדמית. אפריקה כנראה תחזור לכמעט שגרה ב-2022 או 2023, וארה״ב אולי תצא בקיץ 2021 מהמגפה אך שותפי הסחר החשובים שלה – האיחוד האירופי, מקסיקו, סין – יהיו עדיין בקמפיין החיסונים שלהם. התאוששות לא שווה בחלקים שונים של העולם תתבטא בצמיחה לא שווה, וביקוש נמוך יותר ממה שהיה יכול להיות למוצרים ושירותים. לפי מחקר אחד חלוקה לא שווה של חיסונים עלולה לעלות לכלכלה הגלובלית כ-9.2 טריליון דולר, בערך פי 2 מהתמ״ג של יפן [מקור].

אולם נזקי טווח ארוך והפסדים פוטנציאלים לא מורגשים. אף אחד לא מרגיש את ההפסד מצמיחה נמוכה יותר ממה שיכולה להיות, כולם מרגישים את ההפסד מהיעדר חזרה לשגרה במדינה שלהם. אנחנו נראה את שרשרות האספקה לייצור חיסונים הופכות לנושא של ביטחון לאומי, עם מדינות משקיעות משאבים בהקמת מפעלים אצלן והקטנת התלות במדינות אחרות. כאן יהיה מעניין לראות האם מדינות האנגלוספרה, עליהן דיברנו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], יהדקו את שיתוף הפעולה ביניהן גם בתחום של ייצור חיסונים ותרופות. אפשר והן יחתמו על הסכמים בתחום של תיאום ייצור חיסונים וחלוקת עודפים.

המעניין הוא שבזמן שמדינות גדולות בעלות אוכלוסייה רבה יצטרכו לרכז את יכולת הייצור אצלן בשביל לענות לביקוש מקומי, מדינות קטנות יותר יהיו גמישות ביכולת שלהן לחלוק ביכולת הייצור. מפעל שיכול לייצר מיליון מנות חיסון בשבוע עבור ארה״ב לא מזיז בחישוב האסטרטגי. עבור מדינה כמו ישראל, עם 10 מיליון בני אדם, או מדינה כמו דנמרק עם כמעט 6 מיליון בני אדם, מפעל כזה יכול להבטיח שהן יהיו בשגרה כמעט תמידית, עם המפעל מייצר את כל המנות הדרושות מול התפרצות של וריאנט חדש בתוך חודשיים או פחות. לישראל, ולמדינות קטנות כמוה, יש פוטנציאל משמעותי בשיתוף פעולה ביניהן דווקא בעולם של לאומנות חיסונים.

ציר ישראלי

אם לאומנות כלכלית היא נושא אחד שאני חוזר עליו בניתוחים של פל״ג, הרי שישראל כציר אסטרטגי במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל היא הנושא השני. אנחנו מדינה קטנה עם פוטנציאל אנושי גבוה ומיקום מעולה באירו-אסיה, גובלים בים התיכון ובים האדום וקרובים למפרץ הפרסי, מזרח אפריקה ומזרח אירופה. דווקא כשהעולם עובר למגמה של לאומנות כלכלית, של החזרת קווי ייצור אליו, של הגנה אגרסיבית יותר על אינטרסים לאומיים, ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים עם מדינות דומות לה ועם מעצמות גדולות כמו ארה״ב, הודו ויפן. ישראל היא לא ארה״ב או הודו – אנחנו לא מחזיקים בשוק צרכני גדול מספיק בשביל לחסום ייבוא ואנחנו לא מחזיקים בכוח צבאי חזק מספיק בשביל להתמודד לבד עם כל האיומים סביבנו – איראן, טורקיה, תימן, חיזבאללה בלבנון ועוד.

הנקודה שאני חוזר בה בכל הניתוחים השונים של פל״ג שישראל צריכה לחשוב בצורה של השתתפות בקואליציות, של הצטרפות לשרשרות האספקה החדשות של העולם, של חיפוש אחר שיתופי פעולה שיעצימו אותה ואת השותפות שלה. החיסונים הם עוד כיוון בו אנו יכולים לעבוד עם מדינות נוספות בשביל לחזק אותנו, לחזק אותן, להגדיל את ההשפעה שלנו בעולם ולעשות בו טוב.

דוגמה אחת היא דיפלומטית החיסונים בה ישראל רצתה להתחיל [מקור], ושמחזיקה פוטנציאל רב עבורה. אנחנו מדינה שהבעיה המרכזית שלה היא שרוב האזור שלה מחרים אותה רשמית, גם אם לא בפועל. התחלנו לשבור את החרם עם הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. אנחנו יכולים להשתמש בחיסונים להמשיך ולהגדיל את מעגל המדינות שמנרמלות איתנו יחסים: למה שלא נשלח מנות חיסון לעיראק, תימן, סומליה או לבנון? דיפלומטית חיסונים לא תהפוך אותן לאוהבות ישראל, אך היא בהחלט יכולה להיות מה שידחוף אותן להסכים לנרמול יחסים אתנו.

ישראל גם יכולה לעבוד עם מדינות נוספות ויצרניות חיסונים בשביל להקים מפעלי ייצור בארץ, ולחתום על הסכמים בינלאומיים לחלוקה של מנות הייצור בין המדינות השונות. ראש ממשלת אוסטריה וראש ממשלת דנמרק נפגשו בשבוע שעבר עם ראש הממשלה נתניהו בדיוק בשביל לדון על אפשרות כזו [מקור], ולטענת ראש הממשלה ישראל נמצאת בשיחות עם פייזר ומודרנה להקמת מרכז מחקר ומפעל ייצור למנות חיסון כאן בארץ [מקור]. הסכמים כאלה, מרכז ייצור כזה, יחזקו את המעמד הבינלאומי של ישראל ויחזקו את הכוח הדיפלומטי שלה.

סיכום

התחרות לחיסונים היא עוד כוח שמופעל על הכלכלה הגלובלית שלנו וידחוף לפירוקה. ברמה התיאורטית מדינות יכולות להרוויח יותר אם יעבדו ביחד, אך מה שעובד בתיאוריה לא קורה במציאות. האינטרס הלאומי של כל מדינה להבטיח אספקת חיסונים לה הביא אותן וימשיך להביא אותן להתחרות על מנות חיסון. בטווח הקצר העולם המתפתח יפגע מהתחרות הזו, מתקשה להשיג את מנות החיסון הדרושות לו. בטווח הארוך, מדינות ירצו להחזיר קווי אספקה לתרופות וחיסונים אליהן. כמו עם שבבים, כמו עם רכיבים לתעשיית הביטחון, הלאומנות הכלכלית תגיע גם לתעשיית התרופות. דווקא בעולם כזה ישראל יכולה להינות מיותר פתיחות ושיתוף פעולה בינלאומי, עובדת ביחד עם המדינות הקטנות של העולם על קואליציה חדשה בתחום החיסונים. נראה אם זה יתממש.




פלג 17: הניתוח הגיאופוליטי

להורדת הפרק – קישור.

אני חושב שהגענו לשלב בפל״ג בפרט ובמשחק הגדול בכלל שאנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה ולעסוק לא בניתוח גיאופוליטי של משהו כי אם בניתוח הגיאופוליטי עצמו. אני רואה בעוד ועוד מקומות שהמונח ״גיאופוליטיקה״ מופיע בשיח היום-יומי ואני חושב שהדרך היחידה להעמיק ולהעשיר את השיח, להעמיק ולהעשיר גם את מה שאנו לוקחים מהניתוח הגיאופוליטי, היא רק אם נקדיש זמן לדבר על מה בדיוק נכלל בניתוח הגיאופוליטי ומה ההיגיון שעומד בבסיס שלו.

זה חשוב ממספר סיבות: ראשית, הניתוח הגיאופוליטי יכול להיות לחלק מהאנשים לא-אינטואיטיבי, ולצאת נגד מה שהם רואים כ״שכל הישר״. בזמן שאני חושב ש״השכל הישר״ שלנו לא יותר מדי שימושי בהבנת מערכות מורכבות, אפשר וההיכרות עם ההיגיון של הניתוח הגיאופוליטי תעזור לאנשים להפנים את מסקנותיו ואולי אף לשכלל את מה שהם רואים כ״אינטואיטיבי״.

שנית, גיאופוליטיקה נראת פשוטה עד כדי פשטנות. גיאופוליטיקה פותחת במפות ובדרך כלל נשארת במסגרת המפות. בעידן שלנו של עודף מידע וחוסר בהירות מחשבתית, משהו ברור כמו גיאופוליטיקה מרגיש לנו לא ״רציני״ או לא ״אמין״. רק אם נסביר את הבסיס של הניתוח הגיאופוליטי נוכל להראות שהפשטות איננה פשטנות.

שלישית, הבנת הניתוח הגיאופוליטי עוזרת לנו להבין מה שייך לגיאופוליטיקה ומה לא. זה עוזר לנו למקד את השיח, להעמיק אותו וגם להבין מה הניתוח הגיאופוליטי יכול לתת לנו ומה הוא לא. ניתוח גיאופוליטי מאפשר לנו להבין את העולם ולדעת את כיוון ההתקדמות של הזירה הבינלאומית. יש הרבה מידע שמשמש בניתוח, אך התוצר הסופי שלו הוא גיאופוליטי. ניתוח גיאופוליטי אינו עוסק בחיזוי שוק, ניתוח חברות או חיזוי בחירות. במה הוא כן עוסק? טוב, בשביל זה אנחנו פה.

כן אקדים ואומר שהפרק היום לא בא להיות מבוא אקדמי לגיאופוליטיקה ועל-כן אין כאן סקירת ספרות בנושא. למתעניינים אני ממליץ על הספר “The Revenge of Geography” של רוברט קפלן [זמין באמזון כאן] כמבוא טוב להתפתחות ההיסטורית של גיאופוליטיקה, השורשים הרעיוניים שלה והיישומים שלה.

היגיון בשיגעון

נקודת הפתיחה שלנו לשיחה היום היא למה כולנו כאן מלכתחילה: אנחנו רוצים להבין את העולם. אנחנו רוצים להבין למה מדינות עושות את מה שהן עושות, אנחנו רוצים להבין מדוע אירועים כאלה ואחרים קורים ואנחנו רוצים להבין עד כמה שאפשר לאן הזירה הבינלאומית מתקדמת. אנחנו רוצים להבין מפני שבעולם גלובאלי שינויים בזירה הבינלאומית יכולים להשפיע על התעסוקה שלנו, על הבריאות שלנו (כמו שראינו במשבר הקורונה) ועל הביטחון שלנו. אנחנו גם רוצים להבין את העולם סביבנו פשוט משום הסקרנות הטבעית שלנו – מי רוצה לחיות את חייו בעולם שהוא אינו מבין? חוסר הבנה יוצר פחד, לחץ ונותן לנו תחושה של חוסר-אונים מול עולם סתום לכאורה. ככל שאנו מבינים יותר את העולם כן אנו מרגישים יותר פרו-אקטיביים ומתחילים להבין לא רק איך הזירה הבינלאומית פועלת, אלא גם איך להשפיע עליה – לא רק בחיינו האישיים, אלא גם דרך המנגנון הפוליטי-הדמוקרטי שלנו. בשביל שמדינת ישראל תצליח בזירה הבינלאומית, אנחנו כציבור חייבים להבין כיצד הזירה הזו פועלת ומה היעדים שעלינו להציב לעצמנו כאומה. זו האחראיות שלנו כאזרחים, כמצביעים.

אולם כשאנחנו באים לנסות ולהבין את העולם אנחנו מתמודדים לא רק עם כמויות עצומות של מידע, אלא גם עם תחושה שאין באמת היגיון בשיגעון. משום שאנחנו צורכים את רוב המידע שלנו על העולם דרך התקשורת, אנחנו רואים את הזירה הבינלאומית כסכום של אינטרקציות בין אנשים: בין נשיאים, ראשי ממשלות ושרי חוץ. אנחנו מאמינים שהאישיות של המנהיג היא החשובה לדעת את התנהגותה של מדינה, שהאלמנט המכריע בזירה הבינלאומית היא מי ראש הממשלה או הנשיא, מהם היחסים ביניהם והיכולות שלהם.

מפני שקשה כל-כך לחזות את ההתנהגות של יחידים, נקודת המבט הזו לא מציעה שום יכולת חיזוי או אפילו הבנה אמיתית של הזירה הבינלאומית: מה יכולה להיות הסיבה לסכסוך הסחר בין ארה״ב וסין חוץ מהאישיות האגרסיבית של טראמפ? מדוע שלא נפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני פשוט ע״י זה שנחליט שהוא פתור? מי יכול בכלל לדעת לאן מתקדם האיחוד האירופי או סין או איראן, כשהאלמנט הקובע היא האישיות של המנהיגים העומדים בראש המדינות? מכאן שלזירה הבינלאומית אין לא סדר ולא חוקיות, והניסיון להבין או לחזות אותה הוא בלתי אפשרי לחלוטין. הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהבין בכל רגע מה קורה, ולנסות ולקבוע מה אנחנו רוצים שיקרה, מאמינים שאם נצליח להשפיע על האנשים, נקבל את התוצאה הרצויה. אין דבר יותר רחוק מהאמת.

הזירה הבינלאומית מונעת ומעוצבת ע״י אינטרסים וכוחות שיש ביניהם יחס ויש להם היגיון. לכל מדינה יש מגבלות ויש צרכים. אף מדינה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. כל מנהיג של מדינה מוגבל ביכולות שלו ומונחה ע״י התפיסה האסטרטגית שסביבו. אם אנחנו מבינים את האינטרסים, אם אנחנו מבינים את הכוחות, אנחנו יכולים לא רק להבין את הזירה הבינלאומית אלא גם לחזות את כיוונה. האינטרסים והכוחות האלו הם עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

גיאוגרפיה

מהי גיאופוליטיקה? ההגדרה המקובלת היא שגיאופוליטיקה היא מחקר של ההשפעה של גורמים כמו גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה על הפוליטיקה ובמיוחד מדיניות החוץ של מדינה [מקור]. בזמן שברור שעניינה של גיאופוליטיקה היא בהבנת הפוליטיקה ומדיניות החוץ של מדינה, למה הדגש הוא דווקא על גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה? האם יש עוד מרכיבים? האם יש פחות? מה הקשר ביניהם? למה אנחנו מתמקדים דווקא במדינה? ומה קורה כשמספר מדינות נפגשות זו עם זו?

אני רוצה להציע הגדרה אחרת, שהיא אולי פחות אקדמית אך אני חושב שהיא הרבה יותר שימושית: גיאופוליטיקה היא המחקר של כוח במרחב. הכוונה בכוח כמובן היא לא לכוח חשמלי או מכאני אלא לכוח פוליטי. הכוונה במרחב היא המרחב הפיזי של העולם שלנו. גיאופוליטיקה עוסקת באיך כוח נוצר, נשמר ומופעל במרחב הפיזי.

נקודת המוצא של הגיאופוליטיקה היא בהבחנה הבסיסית ביותר, הברורה ביותר וגם זו שאנו נוטים הכי להתעלם ממנה: אנחנו יצורים פיזיים מוגבלים. אנחנו מוגבלים בזמן שלנו, אנחנו מוגבלים בכוח שלנו ואנחנו מוגבלים במרחב שלנו. אנחנו גם תלויים במשאבים חיצוניים לנו בשביל לשרוד ולהתפתח: המשאבים הבסיסים ביותר הם מים ומזון. אולם אנו גם צריכים עורות או צמר לבגדים בשביל שמירת חום, עץ או ברזל לכלים ויסודות נדירים בשביל השבבים שלנו.

כמובן המוגבלות שלנו אינה שלילית בהכרח, היא פשוט עובדה של החיים. הודות למוגבלות שלנו הגענו לרמה הטכנית הגבוהה שלנו היום: משום שיש לנו רק זמן וכוח מוגבלים, אנחנו מחפשים תמיד טכניקות חדשות לעשות יותר בפחות. עבור בני אלמוות מהירות או יעילות הם חסרי משמעות. גם כסף. כשאין מגבלה על הזמן שלנו אין לנו צורך לתמחר דבר, מפני שאין לנו צורך להחליט בין אפשרויות שונות. התרבות האנושית – וכאן אני כולל את כל המבנים שאנו יוצרים – קשורה באופן עמוק עם הסופיות האנושית. אך זה כבר נושא לדיון פילוסופי, מעבר לתחומי השיחה שלנו.

הכוח שלנו תלוי במרחב שלנו – וזה נכון ליחידים כפי שזה נכון לקהילות. קהילה אנושית תלויה לכוחה במשאבים שיש לה והיא מושפעת מהמרחב בו היא נמצאת. כפר בעמק פורה יחזיק יותר משאבים מכפר על הר צחיח, מה שיגדיל את כוחו הכלכלי והדמוגרפי. אם שני הכפרים יצאו למלחמה, הכפר בעמק כנראה יהיה בעל הכוח הגדול יותר.

אולם גיאופוליטיקה בדרך כלל אינה עוסקת בכפרים או בערים כי אם במדינות. ב-300 השנים האחרונות המדינה היא השחקן הראשי בזירה הבינלאומית, כשהיא משתמשת בכלים שונים לקדם את כוחה. המיקוד הגיאופוליטי בימינו הוא בכוח של מדינות במרחב, והתחרות ביניהן על כוח. גם היום במאה ה-21 הגיאוגרפיה עדיין קובעת במידה רבה את הכוח של מדינות ואת היחסים ביניהן.

למה? משום שאנחנו עדיין תלויים במרחב סביבנו ואנחנו עדיין פועלים בו. הגיאוגרפיה משפיעה על הפעילות האנושית בה בשתי דרכים מרכזיות: היא מציעה משאבים לפעילות הזו והיא מפעילה כוח על הפעילות הזו. המשאבים ידועים לנו: מדינה מתועשת צריכה אספקה סדירה של דלק, בטון וברזל בשביל לתפקד. גם כשהמדינה עוברת לתעשייה מתקדמת יותר טכנולוגית התלות במשאבים אינה יורדת, היא רק משתנה: אנחנו עדיין צריכים דלק לתחנות כוח וצריכים חומרים כמו קובלט וליתיום בשביל השבבים והסוללות שלנו.

cropped-shipping_routes_red_black-1.png
נתיבי שיט בעולם – התשתית הפיזית של הכלכלה הגלובאלית

הכוח שגיאוגרפיה מפעילה ברור אם רק נסתכל לדוגמה על הרים. קשה לנוע דרך הרים משום הכוח שיש להשקיע בעלייה והדרך המפותלת שיש לעשות כדי לנוע בהם. אנו יכולים לומר שההרים מפעילים כוח שלילי על תנועה, שהיא הבסיס של מסחר ופלישה. בני אדם יחצו הרים רק אם הרווח מהחצייה שלהם גדול מהכוח והזמן שיש להשקיע בשביל לחצות אותם. בפעילות מסחרית ההשקעה והרווח מתומחרים ע״י כסף – כמה עולה לי לחצות את ההרים. בפעילות צבאית החישוב הוא אחר ונוגע לסיכויי ההצלחה של החצייה לעומת הסיכון שהכוח ייתפס למארב או יותש. ללא רווח ברור לחצות את ההרים אנשים יעדיפו לעקוף אותם, מתאימים את נתיבי המסחר והפלישה שלהם.

בני-אדם כמובן יכולים להתגבר במידה מסוימת על הכוח של הגיאוגרפיה, אך הם חייבים לשם כך להשקיע כסף וטכנולוגיה. בשביל לחצות הרים צריך לחפור מנהרות. בשביל להתיישב באזור מדברי צריך להתפיל מים. בשביל להתנתק מהצורך בדלקים מאובנים צריך אנרגיה גרעינית ופיתוח של אנרגיות מתחדשות (או כלכלת מימן). ככל שהיכולת הכלכלית והטכנית גדולה יותר כן ההשפעה של הגיאוגרפיה קטנה, אך לא נעלמת. אנחנו עדיין חיים ונעים במרחב תלת-ממדי. אנחנו עדיין מוגבלים בזמן וכסף. למרות כל ההשקעה של הסינים ברכבות שיחצו את אירו-אסיה, עדיין משתלם יותר כלכלית לחברות להשתמש בנתיבים ימיים כדי להגיע למזרח אסיה. אנחנו לא יכולים להעלים את הגיאוגרפיה, רק למתן את השפעתה.

הגיאוגרפיה גם מפעילה כוח על האינטראקציה בין קהילות אנושיות שונות. היא יכולה לחזק את הקשר, מה שבתורו יכול להביא לתנועה ערה של אנשים, סחורות ומלחמות, או להחליש את הקשר, מה שיביא לבידוד ביניהן. צרפת וגרמניה ניהלו ומנהלות עד היום קשרים ערים – אם היום כידידות אסטרטגיות ואם לפני מאה שנה כיריבות. צרפת ושבדיה לעומת זאת מנהלות קשרים מעטים אם בכלל מיוזמתן שלהן. הן שתיהן חברות באיחוד האירופי וכאן זה בערך נגמר. למה? כי צרפת ושבדיה לא חולקות גבול משותף והן מופרדות ע״י מרכז אירופה. קשרים בין מדינות מושפעים עמוקות מהגיאוגרפיה שלהן.

בוא וניקח דוגמה קצת יותר מעניינת: בריטניה תמיד תעדיף את ארה״ב על פני סין. למה? מפני שגיאוגרפית היחס של בריטניה ליבשת אירופה דומה ליחס של ארה״ב ליבשת אירופה: הן שתיהן איים ליבשת. שתיהן לכן, מנקודת מבט גיאופוליטית, מעוניינות למנוע הגמון אירופי משום שזה יוכל לאיים עליהן. סין אינה חולקת את האינטרס הזה עם הבריטים. הגיאוגרפיה של סין מבודדת אותה מכל הגמון אירופי ע״י הרים ומדבריות במרכז אסיה והאוקיינוס ההודי. הגיאוגרפיה מכוונת את בריטניה להעדיף באופן ברור את ארה״ב, לא משנה מה הגזר שהסינים מציעים.

אולם הגיאוגרפיה היא רק השלב הראשון של הגיאופוליטיקה. מה שנדרש בשביל להפוך את הגיאוגרפי לגיאופוליטי היא הבנה של מה מניע את הזירה הבינלאומית בכלל ומדינות בפרט: הרצון לכוח.

כוח

כל מדינה בשביל לשמור על קיומה חייבת להגדיל את כוחה, משום שהיא נתונה בתחרות עם מדינות נוספות. אם המדינה תכשל בבניית הכוח שלה, מדינה אחרת תוכל או ללחוץ עליה ולפגוע בעצמאותה או לחסל אותה ממש. הרצון לכוח אינו קשור לכוונות של השכנים שלנו: גם אם אנו מוקפים במדינות פציפיסטיות, אין לדעת אם בעתיד הן לא יהפכו תוקפניות. אם נטעה בחישוב שלנו ולא נכין את כוחנו, נחוסל כשאחת השכנות תשנה את אופייה.

אנחנו יכולים להסתכל על זה דרך הגישה של לקיחת סיכונים בעולם של ברבורים שחורים: נניח שיש סיכויי של 0.01% שהמדינה השכנה לי תפתח נגדי במלחמה. באופק זמן מספיק ארוך – ומדינות בכל זאת יכולות להתקיים מאות בשנים – הסיכוי הזה יתממש. אינני יכול להרשות לעצמי, לי כמדינה, להיתפס מול אירוע קיצון כזה לא מוכן. לכן אני חייב לבנות את כוחי ולהיות מסוגל לעמוד מול תוקפנות. כמובן השכן שלי עושה את אותו חישוב, ואם לא נזהר החשש ממלחמה עלול להביא באופן פרדוקסלי למלחמה. המטרה של הדיפלומטיה, של אמנות לפירוק ופיקוח על נשק, של השיח הבינלאומי, לוודא שהחשש ממלחמה לא מביא למלחמה ממש ושהתחרות לכוח לא הופכת למרוץ למלחמה. הדיפלומטיה אבל לא יכולה להחליף את בניין הכוח של המדינה, משום שהכוח הזה הוא הבסיס עליו בכלל הדיפלומטיה יכולה לפעול. כי אם יש מולי יריב שמעוניין במלחמה, הסיבה היחידה שהוא יסכים ללכת בנתיב הדיפלומטיה תהיה רק אם יאמין שאינו יכול להילחם נגדי.

ב-300 השנים האחרונות המערכת הבינלאומית שלנו התפתחה והתייצבה בהתאם למאזן הכוח בין המדינות השונות. מדינות חלשות נעלמו ונבלעו ע״י החזקות יותר, או לחילופין פוצלו לשלל מדינות. השאיפה לכוח אבל לא נעלמה: כל מדינה היום רוצה כוח ובונה את כוחה. מה שמכתיב את הכיוון הנכון ביותר לבניין הכוח היא הגיאוגרפיה.

הגיאוגרפיה הרי מפעילה כוח על הפעילות האנושית. כל מדינה לכן תרצה לשפר עד כמה שאפשר את הגיאוגרפיה שלה בשביל להגדיל את כוחה. היא תרצה להשיג גישה למשאבים שנחוצים לכלכלה שלה, מזון לאוכלוסייה שלה, להשיג גבולות טובים יותר גיאוגרפית בינה ובין היריבות שלה וגישה נוחה יותר לסחר הבינלאומי ע״י גישה לים. כל צעד שמדינה עושה לשיפור הגיאוגרפיה שלה מגדיל את כוחה.

השיפור של הגיאוגרפיה אינו חייב להיות בהכרח ע״י כיבוש של מדינות אחרות. הכלים שעומדים בפני מדינה לשפר את הגיאוגרפיה שלה הם מגוונים וכוללים הסכמי סחר, סנקציות, תעמולה, סיוע זר ועוד. הדבר החשוב להבין הוא שהיעד של שיפור הגיאוגרפיה הוא יעד גיאופוליטי, של שיפור הכוח במרחב.

אולם כפי שגיאוגרפיה יכולה לשפר את כוחה של מדינה, כן היא מגבילה עד כמה היא יכולה להגדיל את כוחה. לא כל מדינה יכולה להפוך למעצמה, לא כל מעצמה יכולה להפוך למעצמת על. ישראל לדוגמה לעולם לא תוכל להפוך בעצמה למעצמה מזרח תיכונית, משום הגיאוגרפיה. כל ניסיון להתפשטות של מדינת ישראל יפגיש אותה לא רק עם קבוצות אתניות עוינות לה, אלא גם עם גבולות גיאוגרפים בעייתים – השטח השימושי של המזרח התיכון הוא רצועת הסהר הפורה שנמתחת בין המפרץ הפרסי לים התיכון במעין… טוב, סהר. המבנה הזה חולק גבולות עם שתי יחידות גיאוגרפיות יציבות – איראן וטורקיה – ועם המדבר הערבי. אם ישראל תרצה לקיים את המבנה הזה היא תצטרך להשקיע משאבים עצומים בהחזקת גבולות שיהיו מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה שלה ונוחים לתקיפה מצד גורמים עוינים. הדרך של ישראל לכן להשפעה במזרח התיכון עוברת דרך שיתוף פעולה עם המדינות בו – אנחנו מגדילים את כוחנו ע״י שיתופי פעולה אזוריים.

רוסיה לעומתנו נתונה במצב דומה אך הפוך: הרוסים צריכים לשלוט במזרח אירופה אך אינם יכולים, לא מבלי לרושש את עצמם. הבעיה בשבילם שככל שמדינות מזרח אירופה יעמיקו את הקשרים אליהם, הן יחפשו לאזן את הקשרים האלו עם קשרים עם מעצמות מתחרות כמו גרמניה, בריטניה או ארה״ב. עבור מדינות המזרח התיכון התקרבות לישראל לא צריכה איזון מפני שישראל אינה כוח שיכול לאיים עליהם. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה היא איום פוטנציאלי. רוסיה לכן מוגבלת בכוחה: הברירה היחידה שלה היא לנסות ולשמור על אזור השפעה מוגבל במזרח אירופה, מחזקת קשרים עם אלה המעוניינות אך מוודאת כל הזמן שאף מדינה אינה הופכת חזקה מספיק בשביל להיות איום על רוסיה אם תחליף צד.

Europe_topography_map_en
הגיאוגרפיה הבעייתית של רוסיה – אין הרים בינה לגרמניה או צרפת

מכאן הגיאוגרפיה מציבה צרכים ומגבלות על המדינה. ככל שתענה על יותר צרכים, כך תחזק את כוחה. יש גבול עליון אבל על כמה כוח היא יכולה להשיג ולעיתים המגבלות שלה אף עלולות לערער אותה: גרמניה לדוגמה אינה יכולה להיות בטוחה ללא שליטה על אירופה כולה. אולם שליטה כזו הביאה את גרמניה להתנגשות עם בריטניה, ארה״ב ורוסיה. גרמניה צריכה את אירופה, אך לא יכולה לשלוט באירופה צבאית. על-כן היא תמכה בפתרון של איחוד אירופי כדרך לשפר את הגיאוגרפיה שלה ולהתגבר על המגבלות הגיאוגרפיות שלה (מה שכמובן יצר מגבלות חדשות, אך בואו לא נסטה מהנושא).

אולם כאן עולה השאלה: האם מדינות בהכרח מתנהגות לפי ההיגיון של הגיאוגרפיה? האם הן בהכרח יבקשו יעדים גיאופוליטים, יגדירו את האינטרס הלאומי שלהן בהתאם לגיאוגרפיה שלהן? התשובה בקצרה היא: לא.

מבנה הכוח

הגיאוגרפיה נותנת מסגרת כללית למדינה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות ומה היא צריכה לעשות בשביל לשמור ולהגדיל את כוחה. מדינה יכולה לעקוב אחרי ההיגיון של הגיאוגרפיה גם מבלי לדעת שהיא עושה זאת – לדוגמה ההתפשטות של ארה״ב אל תוך צפון אמריקה במאה ה-19 לא נתפסה כמאמץ גיאופוליטי, אך היא בהחלט שיפרה את הגיאוגרפיה של המושבות וביססה את כוחה של ארה״ב. הגיאוגרפיה היא כמו חוקי הפיזיקה – אנחנו יכולים להשתמש בהם ואנחנו יכולים להתעלם מהם, אך הם יהיו שם.

מדינה יכולה להגדיר את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר לגיאוגרפיה ואפילו בניגוד לגיאוגרפיה. בשנות ה-90׳ של המאה ה-20 ממשל קלינטון ראה את האינטרס הלאומי של ארה״ב בהרחבת הסדר הליבראלי שארה״ב הקימה במלחמה הקרה אל כל העולם. האינטרס הזה מתעלם מהגיאוגרפיה האמריקנית שמנותקת מאירו-אסיה ולכן לכאורה ארה״ב לא צריכה להשקיע מאמצים בהרחבת מערכת שאינה משפרת את כוחה בצורה משמעותית (אם החריגות היחידות הן אירופה ומזרח אסיה). בתחילת המאה ה-21 ממשל בוש יצא לשתי מלחמות קרקעיות במזרח התיכון, מול אויבים שלא היוו איום קיומי על צפון אמריקה. ממשל בוש הכריח את ארה״ב, כוח ימי קלאסי שהיתרון שלו הוא במהירות ותמרון, לשקוע במלחמות יבשתיות יקרות עם השפעה מעטה אם בכלל על הכוח של ארה״ב. בימינו אנו מדינת ישראל מגדירה את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר למפה, עם קביעה ששמירת צביונה היהודי והדמוקרטי הוא יעד לאומי.

חשוב להבין שגם אם מדינה מתעלמת מהגיאוגרפיה, הגיאוגרפיה עדיין תהיה שם. האיחוד האירופי לא מצליח להפוך את עצמו לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית משום שהגיאוגרפיה של אירופה מפעילה כוח נגד האיחוד שלה. בריסל יכולה לצאת בכמה יוזמות פוליטיות שהיא רוצה – לאירופה יש יותר מדי נהרות נפרדים ונוחים לשיט בשביל לאפשר איחוד של היבשת. תמיד יהיו קבוצות שונות באירופה והקבוצות האלו תמיד יראו איומים בצורה שונה. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה וגרמניה הן יריבות במקרה הטוב ואיום קיומי במקרה הרע. עבור צרפת גרמניה היא האיום הקיומי, עם רוסיה רחוקה מספיק בשביל להתייחס אליה כמין יריבה-ידידה. בריטניה רואה את האיחוד עצמו של היבשת כאיום על האינטרס הלאומי שלה. כל מדינה באירופה מקיימת מדיניות ביטחון שונה ומדיניות חוץ שונה, משקיעה את המשאבים שלה בצורה שונה ומקדמת יעדים שונים. המדינה היחידה שכל אירופה נוגעת לה היא גרמניה, אך גרמניה נתונה בפרדוקס שככל שהיא מגבירה את שליטתה באירופה כן אירופה מתנערת ממנה.

euriv
הנהרות של אירופה

האפשרות של מדינה להתעלם מהגיאוגרפיה, לפעול בניגוד להיגיון הגיאופוליטי, מצביעה על קיומם של עוד כוחות המעצבים את התנהגותה. כבר ציינו קודם שני גורמים כאלה: כלכלה וטכנולוגיה. מכאן שאם מטרתו של הניתוח הגיאופוליטי לחזות את התנהגותן של מדינות, ואם העיסוק שלו הוא בכוח במרחב, הוא אינו יכול להגביל את עצמו לגיאוגרפיה בלבד. הגיאוגרפיה היא נקודת הפתיחה של הניתוח אך היא אינה סופו. אילו עוד גורמים משפיעים על כוחה של המדינה? אילו כוחות מעצבים את התנהגותה?

אנחנו יכולים לחשוב על מדינה כמורכבת משכבות, עם הגיאוגרפיה כשכבת הבסיס. מעל הגיאוגרפיה השכבה השנייה היא הכלכלה של המדינה. יש קשר עמוק בין כלכלה לגיאוגרפיה – הוא מתחיל בחקלאי והאדמה, ממשיך בסוחר ובים ומגיע עד ימינו עם מפעל ייצור השבבים והיסודות הנדירים מאפריקה וסין. להיאבק נגד הגיאוגרפיה עולה כסף, ולכן הכלכלה נוטה ללא התערבות זרה לעקוב אחרי הגיאוגרפיה. ערים קמות בצמתי מסחר נוחים גיאוגרפית, אם על נהרות – פריז, לונדון, ברלין, פרנקפורט, אמסטרדם, אנטוורפן, רומא – ואם בקרבת חוף הים – תל-אביב, חיפה, צידון, איסטנבול, אלכסנדריה, סאו פאולו, לוס אנג׳לס וטוקיו. מפעלים קמים בסמוך לנתיבי מסחר מרכזיים, והם צריכים לפעולתם דלקים – גרמניה וארה״ב ידעו תיעוש מהיר הודות לפחם בשטחן, וכשזה נגמר הן נאלצו לצאת ולחפש מקורות דלק חדשים. תעשיית ההיי-טק אינה פטורה מהקשר לגיאוגרפיה, גם אם הוא קטן יותר: תעשיית היי-טק בדרך כלל תופיע במרכזים אורבניים מתקדמים, משום הצורך בכוח עבודה משכיל ומיומן, גישה נוחה לשווקים פיננסים ותשתיות ברמה גבוהה (נראה אתכם מנהלים חוות שרתים עם הפסקות חשמל תדירות). היכולת שלה לשבש תעשיות ישנות ולהעניק יתרונות כלכלים וצבאיים למחזיקים בה גם הופך אותה למרכיב במשחק הגיאופוליטי בין מדינות, אך זה נושא נפרד.

מעל השכבה הכלכלית נמצאת הפוליטיקה של המדינה, או מבנה הכוח שלה: מי מקבל את ההחלטות? מי הקבוצות הדומיננטיות במדינה? מהם המוסדות והמנגנונים ששולטים בה? מבנה הכוח של מדינה קובע איך היא מגיבה להזדמנויות ואתגרים ועד כמה הכלכלה והגיאוגרפיה מעצבות את ההתנהגות של המדינה. כאן חשוב להדגיש שאין הבדל מהותי בין מדינה לא-דמוקרטית ומדינה דמוקרטית בכל הקשור ליחס שלהן לגיאופוליטיקה: דיקטטורה יכולה להתעלם מהגיאופוליטיקה ולהיות ממוקדת בהעשרת המנהיג והאוליגרכיה שלו. דמוקרטיה יכולה להיות ממוקדת בגיאופוליטיקה ולבסס את יחסי החוץ שלה על גיאו-אסטרטגיה הודות לציבור משכיל בנושאים האלו ומערכת פקידות ציבורית שחושבת לפיה. ארה״ב לדוגמה פועלת גם תחת ממשל טראמפ לפי היגיון גיאופוליטי ברור, עם זיהוי של סין ורוסיה כמתחרות אסטרטגיות באזורי השפעה חשובים.

מבנה הכוח קובע מי מעצב את התנהגותה של מדינה, כיצד תהליך קבלת ההחלטות מתבצע ומי ומה משפיעים עליהם. לדוגמה ישראל היא מדינה בה מדיניות החוץ נקבעת במידה רבה ע״י ראש הממשלה, בעיקר מפני שהפוליטיקה הפנימית בישראל – שהיא שקובעת מי יהיה ראש הממשלה ומה כוחו – לא מתעניינת במדיניות חוץ. מתי בפעם האחרונה שמעתם בחדשות דיון על מדיניות הסחר הנכונה של ישראל? או יחסינו האסטרטגים עם דרום אמריקה? בישראל מדיניות חוץ מעובדת דרך היחס שלה לשלוש סוגיות: ישראל ופלשתין, האיום האיראני וההון או הנזק הפוליטי הפנימי שאפשר להפיק ממנה. סוגיות כמו הסכמי סחר חופשי, פיתוח וקידום יחסים עם מדינות בינוניות ועוד אינן מעסיקות את השיח הציבורי. זה יוצר מצב שבו אם ראש הממשלה מבין את החשיבות האסטרטגית של הסוגיות האלו יש לו יד חופשית לפעול, ואם הוא אינו מבין או אינו מתעניין, יש לו מעט מאוד מוטיבציה לפעול.

זה אגב לא אומר שבמשרדים הממשלתיים עצמם לא פועלים כדי לחזק את ישראל. אולם הפקידות מוגבלת ובצדק ע״י הממשלה הנבחרת. ממשלה שלא תגדיר לעצמה אינטרסים לאומים בזירת החוץ לא תשקיע את המשאבים כדי לקדם אותם.

בנוסף לשכבה הכלכלית ולשכבה הפוליטית, לכל מדינה יש שני כלים מרכזיים שמאפשרים לה להעצים את כוחה, להתגבר על הגיאוגרפיה שלה ולהתחרות עם מדינות אחרות בזירה הבינלאומית: טכנולוגיה וצבא. טכנולוגיה וצבא יכולים לשמש לחזק את הכלכלה של המדינה, יכולים לחזק את מבנה הכוח שלה ויכולים לעזור לה לשפר את הגיאוגרפיה שלה. כך לדוגמה ישראל משתמשת בטכנולוגיה בשביל חקלאות מתקדמת והתפלת מים, בעודה משתמשת בצבא שלה בשביל להגיע למאזן כוח מול מדינות גדולות ממנה פי כמה. סין וארה״ב מתחרות זו בזו על יתרון טכנולוגי משום ההשפעה שלו גם על הכלכלה וגם על הצבא, השפעה שיש בה לשנות את מאזן הכוח בין המדינות.

לבסוף, לכל מדינה יש גם תרבות – שכוללת את הערכים, המנהגים ותפיסת העולם של המדינה – שעוטפת את כל מרכיביה. הלוגיקה של כוח היא אוניברסאלית, גיאוגרפיה גם, אך הגיאופוליטיקה של מדינה מושפעת גם ממה היא מוכנה ולא מוכנה לעשות, את מי היא רואה כחבר ואת מי היא רואה כיריב. תרבות יכולה להשתנות והיא בעצמה תוצר של גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה, אך היא מרכיב שאסור להתעלם ממנו בניתוח הגיאופוליטי.

הדוגמה הכי ברורה לזה היא גרמניה. במשך 70 שנות קיומה הראשונות כמדינה מאוחדת, מ-1870 עד 1945, גרמניה ראתה את עצמה כיריבה למערב, כיריבה של צרפת ובריטניה. התרבות של גרמניה הכתיבה לה מסלול התנגשות עם המערב ומאבק צבאי להשתלטות על אירופה. אולם אחרי 1945, התרבות עצמה של גרמניה שונתה כך שגרמניה המערבית והיום גרמניה המאוחדת רואה את עצמה כחלק מן המערב וכמחויבת לזכויות אדם, לסדר הבינלאומי הליבראלי ולהתנגדות לאלימות. בזמן שאפשר והמחויבות הזו תשתנה בעתיד, אי-אפשר היום עוד לחשוב שגרמניה תכבוש את מזרח אירופה או תבוא בברית עם רוסיה האנטי-ליבראלית. זה לא אומר שגרמניה לא תעשה עסקים עם רוסיה או שהיא לא מגדילה את השפעתה דרך האיחוד במזרח אירופה אך התרבות של גרמניה מכתיבה לה אינטרסים פרוגרסיביים והימנעות מאלימות.

אם נסכם, מדינה מורכבת משלוש שכבות – גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה – מחזיקה שני כלים – טכנולוגיה וצבא – ועטופה בתרבות שמחזיקה את כל הרכיבים ביחד. ביחד כל המרכיבים האלו קובעים את ההתנהגות של מדינה בזירה הבינלאומית, איך היא תופסת איומים ואיך היא מחזקת את כוחה. היחסים בין המרכיבים השונים הם הלוגיקה של המדינה, לוגיקה שברגע שאנו מבינים אותה נותנת לנו להבין לא רק את העבר של המדינה אלא גם לחזות את עתידה. אם אנו יודעים מדוע מדינה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, אנו יכולים לדעת גם כיצד היא תתנהג מול הנסיבות המשתנות.

הניתוח הגיאופוליטי

אז דיברנו על גיאוגרפיה, על המרכיבים השונים של מדינה ועל הקשר בין גיאוגרפיה לבני-אדם, קשר שנובע מהעובדה הבסיסית שכולנו בסופו של דבר יצורים מוגבלים, מוגבלים בזמן, בכוח ובמשאבים. איך אבל בפועל לוקחים את המרכיבים האלו והופכים את המפה לכלי ניתוח וחיזוי? זה עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

כמו כל דבר טוב בחיים ניתוח גיאופוליטי הוא אומנות, במובן הזה שצריך הרבה ניסיון, ידע, כללי אצבע וקצת תחושת בטן בשביל להוציא ניתוח שהוא באמת אפקטיבי, גם במובן הזה שהוא יודע להסביר מה קורה וגם שהוא מצליח לשרטט את העתיד של מה שהוא עוסק בו. זה נמצא בכל מקצוע אגב – כמהנדס צעיר אחד השיעורים הראשונים שלמדתי הוא שהרבה מהחומר שאתה לומד באקדמיה הוא בעיקר רלוונטי… טוב, לאקדמיה. טאלב עוסק בנושא שהרבה מהידע שלנו נלמד רק ע״י ניסיון ב״אנטי-שביר״ ואני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא את הספר לקרוא אותו.

אז איך נעשה הניתוח הגיאופוליטי בפועל? טוב, הוא מתחיל בהגדרת הנושא של הניתוח – מה אנו רוצים לדעת? הנושא צריך להיות ספציפי במרחב וקשור לכוח בשביל שהניתוח יהיה לא רק אפקטיבי, אלא גם רלוונטי. לדוגמה השאלה ״האם המערב עתיד לאבד את עליונותו״ היא שאלה לא טובה, כי ״המערב״ הוא לא מונח גיאוגרפי ספציפי אלא מאגד את מערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה ויפן. אלו מדינות שונות מאוד זו מזו, שחלקן כנראה ישגשגו בעוד אחרון ידעכו. גם לא ברור מהשאלה מול מי המערב יאבד את עליונותו, או איזו עליונות בכלל – האם הכוונה להיותו של המערב המרכז הכלכלי העולמי? או אולי להשפעתו בפוליטיקה העולמית? אנחנו רוצים שאלה עם מונח גיאוגרפי ברור ועם מטרה ברורה כדי שנדע אם ענינו עליה.

בתור דוגמה מעשית בואו וניקח את הניתוח הגיאופוליטי הבא בפל״ג: אם יש הסלמה בסכסוך בין סין לארה״ב, מה יהיה הצעד הבא של סין לשמור על כוחה? השאלה הזו מניחה שיש הסלמה – משהו שביססתי אותו כבר בניתוח קודם בפל״ג. השאלה הזו ספציפית – יש לנו את סין ויש לנו את ארה״ב. אני יכול להצביע על המפה על מי אני מדבר. אני רוצה לדעת מה יהיה הצעד הבא של סין במסגרת המאבק הזה, הצעד הבא שמטרתו לשמור על כוחה.

אני כבר מכיר את המרכיבים השונים של סין הודות ל״קיסר אדום״. אני יודע שהמרחב בו סין וארה״ב נפגשות הוא קו החוף של סין שתחום ע״י נוכחות אמריקנית מיפן עד אינדונזיה, ומכאן שהמאבק לכוח בין שתיהן יהיה בזירה הזו. אני גם יודע מהכלכלה שלה שסין תלויה בקווי השיט שעוברים דרך ים סין הדרומי. אני יודע שפוליטית המפלגה מעוניינת לבסס את שליטתה של סין בים סין הדרומי, גם משום שהוא נתפס כחלק מסין הגדולה וגם משום חשיבותו האסטרטגית. מכאן אני מניח, וזו ההיפותזה שלי, שהצעד הבא של סין יהיה לבסס את ריבונותה בים סין הדרומי.

אולם ההיפותזה הזו מעלה כמה שאלות: ראשית, איך סין יכולה לבסס את ריבונותה בפועל בים? איך מעשית כובשים ים? האם זה דורש פעולה צבאית? האם הכוח הצבאי של סין ערוך למשימה? מה הסיכונים בפעולה כזו? האם יש דרכים אחרות לכבוש את הים?

מהשאלות האלו גם אוכל לדעת אם יש רק צעד קונקרטי אחד שנמצא מול סין, או שמא מספר אפשרויות שהבחירה של סין באחת מהן תספר לנו עוד על תהליך קבלת ההחלטות שקורה במפלגה עצמה. אם סין לדוגמה תבחר לכבוש את הים, הרי שהמפלגה או מניחה שהתגובה הבינלאומית תהיה לא משמעותית או שהיא רואה את עצמה כבר עכשיו נתונה למלחמה ולכן חייבת להגיב במהירות והחלטיות. אם לעומת זאת היא תנסה כלים דיפולמטים וכלכלים, אפשר והמפלגה עדיין מאמינה או רוצה לאפשר חזרה אחורה מההסלמה, כלומר שבייג׳ין אינה מחפשת מאבק. הסביר ביותר שנראה שילוב של צעדים דיפלומטים וצבאיים, מה שמומחים מכנים ״לוחמה אפורה״, בה סין מקדמת את האינטרס הלאומי שלה באופן צבאי אך בצורה כזו שמקשה על תגובה בינלאומית נחושה נגדה.

הסיבה שאני יודע להתמקד בים סין הדרומי היא משום ההיכרות עם הגיאוגרפיה והכלכלה של סין, כמו גם הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. ההבנה מה יהיה הצעד הנכון תושפע מהבנה מי מקבל את ההחלטות במדינה – הלשכה הפוליטית של המפלגה בראשות שי. ברור לי שקבוצה של 9 פוליטיקאים ומדינאים מנוסים מבינה את ההשלכות של פעולה צבאית חד צדדית, ולכן אם אשרטט את הצעדים והתגובות השונות, אדמה לעצמי את תהליך קבלת ההחלטות שכנראה נעשה שם בפועל.

הניתוח הגיאופוליטי לוקח את הנושא וממקם אותו גיאוגרפית, מסתכל על כל השחקנים הנמצאים שם ומסתכל על המרכיבים שלהם. התוצר של הניתוח הוא חיזוי ההתנהגות של מדינות וכתלות בהיקף האזור הגיאוגרפי אף של יבשות או של המערכת הבינלאומית בכלל. כמובן ככל שטווח הזמן גדל וההיקף גדל כן יורדת הרזולוציה של החיזוי, כשהוא עומד על השינוי ולא בהכרח על הפרטים של איך הוא יקרה.

סיכום

יש היגיון לזירה הבינלאומית והוא היגיון גיאופוליטי. הקשר בין גיאוגרפיה, כלכלה, פוליטיקה, צבא וטכנולוגיה נותן לנו לא רק להבין מדינות אלא גם לחזות את כיוון התקדמותן. הניתוח הגיאופוליטי משתמש בהיגיון הזה בשביל לתת תשובות לשאלות הבוערות לנו ביותר – לאן יתקדמו היחסים בין ארה״ב לסין, מה הוא עתידו של האיחוד האירופי ואיך מדינת ישראל יכולה להעצים את עצמה דווקא בעידן הזה של חוסר יציבות גלובאלית. גיאופוליטיקה לא עוסקת בלתאר את האירועים, אלא בלהבין את הכוחות שיוצרים אותם. היכרות שלנו, של כולנו, כאזרחים במדינת ישראל עם ההיגיון הגיאופוליטי היא חשובה לא רק לחיינו האישיים, אלא גם לעורר שיח ציבורי ער ופעילות ציבורית מרמת האזרח עד רמת המדינה בשביל לדאוג שישראל בונה את כוחה על הבסיס היציב של גיאופוליטיקה. תודה לכם על ההקשבה.




טראמפ – גאון?

אני מאמין שאני לא היחיד שמבין שהתקשורת איבדה את זה בכל הקשור לטראמפ. הדלפות, רדיפות, ביקורת קטנונית – כל אלה מאפיינים של הכיסוי התקשורתי (ואולי ציד מכשפות תקשורתי?) של טראמפ.

הבעיה עם סיקור תקשורתי מוטה שהנושא שלה – נשיא ארה"ב – הופך מאדם שמנהיג את מעצמת העל היחידה בעולם למין יצור דימוני שלא מצליח לשלוט על הסגל שלו. ולי קשה עם התמונה הזו. כי דונאלד טראמפ הצליח למרות שכולם אמרו שיכשל. הוא הפך לנשיא ה-45 של ארה"ב ובשבועות האחרונים הוא החל לפעול לפי מדיניות שרק לפני מספר חודשים איש לא האמין שתצא לפועל.

וללא קשר, אני אוהב לשחק עם תרחישים. ובסוגית החוץ, אני משחק עם שני תרחישים. תרחיש אחד הוא שטראמפ לא יודע מה הוא עושה ומתנהל באימפולסיביות-אינטרסנטית בזירה הבינלאומית. התרחיש השני שלשיגעון יש היגיון: טראמפ פועל ויפעל בשביל להפריד בין סין ורוסיה. בתרחיש הזה המדיניות האמריקאית תשאף להבטיח את מאזן הכוחות באי העולמי ע"י פירוק הברית הנרקמת בין שתי המדינות היריבות.

אני יודע, אתם מגלגלים את העיניים ואומרים "נו באמת". אבל לא רק אני חושב על תרחיש כזה: שני מאמרים ב-National Interest וב-Politico קוראים במפורש לנשיא להפעיל את רוסיה נגד סין. כפי שניקסון בשנות ה-70' התקרב לסין בשביל להרחיק אותה מבריה"מ, טראמפ יוכל להתקרב לרוסיה בשביל להרחיק אותה מסין. יוזמת דרך המשי החדשה של סין תעלה על שרטון, הגוש הביטחוני נגד ארה"ב יתפורר ואמריקה תוכל שוב להיות הכוח הדומיננטי באירואסיה.

הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט – ואולי אפילו לא אפשרי. מאמר מצוין של ג'ייקוב סטוקס ב-Foreign Affairs טוען שסין ורוסיה קרובות מדי בשביל שמשהו בסגנון של ניקסון יהיה אפשרי. יותר מכך הוא חושש שהמחיר שארה"ב תצטרך לשלם לרוסיה עבור ירידה ביחסים עם סין יהיה גבוה מדי ולא כדאי. איך רוסיה תוכל לתרום לאזן את סין, באם היא תחליט לעבור לצד של ארה"ב? עם הצי הפסיפי המיושן שלה? עם היחסים המתוחים עם יפן וד. קוריאה?

אבל מה אם טראמפ לא מחפש להעביר את רוסיה לצד שלו, אלא להחזיר לארה"ב את ההרתעה וההשפעה שהיו לה? הוא לא רוצה לנתק את סין ורוסיה, הוא רוצה להפוך את שתיהן לפחות רלוונטיות. ויכול להיות שהדרך הכי יעילה לעשות את זה היא להלחיץ את בעלות הברית של אמריקה.

כי הנה הבעיה האמיתית של הסדר הליבראלי-מערבי: חוץ מארה"ב, אין עוד כוח צבאי משמעותי בסדר הזה. רוסיה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה כי האיום הכי גדול עליה ב-200 השנים האחרונות – מערב אירופה – נעלם. האירופאים צמצמו בכוחות הצבא בעוד ארה"ב שילמה את המחיר. כעת, כשארה"ב נמצאת בעמדת חולשה, אירופה אינה יכולה להגן על האינטרסים של עצמה, וודאי שלא לעזור לבעלת הברית שלה.

הדיבורים של טראמפ על כך שנאט"ו מיותר הם בדיוק מה שהאירופאים צריכים לשמוע. זה מצוין שהם נחרדים מהרעיון של התקרבות בין ארה"ב ורוסיה. זה מצוין מפני שמדינות כצרפת, בריטניה וגרמניה מחזירות את נושאי הביטחון ובניין הצבא לסדר העדיפויות הלאומי. מבלי שנשים לב טראמפ בעצם עוזר להן. עד שטראמפ הגיע, אירופה לא הגיבה נכון לאסרטיביות הרוסית. היא העדיפה להשקיע בסנקציות ומילים רפות, במקום להזרים כסף להגדלת כוחות. עכשיו כשהיא מבינה שאולי לא יהיה לה גב אמריקאי, אירופה מתחילה לחזור למציאות – מציאות שבה גבולות לא מוגנים הם חולשה, לא חוזק.

האינטרסים האמריקאים ירוויחו מחזרה של אירופה ככוח צבאי. דוויזיות שריון גרמניות וצי בריטי חזק במערב יחייבו את רוסיה להפנות משאבים להגנת הגבול, בהתאם להיגיון הגיאו-אסטרטגי שלה. זה אומר הגדלה של תקציב הביטחון ונסיגה של רוסיה בחזיתות אחרות, כמו החזית הארקטית והחזית בסוריה. כוחות אירופאים גם יוכלו סוף-סוף לייצב את הפריפריה של היבשת – פעילות נרחבת בלוב, אכיפה אמיתית בים התיכון ואולי אף תרומה משמעותית יותר של כוחות מיוחדים וכוחות יבשה במלחמה בדאע"ש וארגוני טרור בסוריה ועיראק.

במזרח הרחוק, נסיגה אמריקאית מביאה את יפן להשיב את היכולת הצבאית שלה. היא מביאה את ד. קוריאה לקחת אחראיות על הביטחון שלה (כיום במקרה של מלחמה הצבא הקוריאני עובר להיות תחת פיקודו של גנרל אמריקאי) ומעודדת את אוסטרליה לקחת חלק משמעותי יותר במאבקים בים סין הדרומי. כפי שהזכרתי בעבר, בייג'ינג יכולה בקלות למצוא את עצמה מול שרשרת של מדינות יריבות, שיאזנו את התוקפנות שלה.

טראמפ יכול להיות השלב הבא במדיניות החוץ ובסדר העולמי האמריקאי. 70 שנה הסדר הזה התבסס על הכוח האמריקאי ונתן למדינות אחרות להינות מן הפירות מבלי לשלם את המחיר. עכשיו, כשארה"ב נחלשת והעולם נהיה יותר מורכב, הסדר האמריקאי צריך שמדינות אחרות ישאו במאמץ. מבלי משים דווקא הבדלנות, הרצון להקטין את המעורבות האמריקאית, יכול להגדיל את ההשפעה של האמריקאים ולהביא מחדש לאיזון את האי העולמי.




פודקסט-בזק: מחשבה על טראמפ

להורדת הפרק – קישור.