פלג 56: מלחמת החיסונים

חידוש המנוי לפל״ג: לחיצה על הקישור ובחירת renew – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-4.3, חברת אסטרה-זנקה פנתה לממשלת איטליה בבקשה לאשר ייצוא של רבע מיליון חיסונים לאוסטרליה ממפעל שיש לה ליד רומא. איטליה סירבה, בתמיכת נציבות האיחוד האירופי [מקור].

למה אסטרה-זנקה מלכתחילה ביקשה? מאז ינואר ישנו מנגנון פיקוח ייצוא באיחוד, שמטרתו להבטיח שיצרניות חיסונים יענו קודם על החוזים שלהן לאיחוד האירופי לפני שהן מייצאות מחוץ לו. על הנייר לאיחוד יש כמעט 1.2 מיליארד מנות חיסון שהוזמנו, אך יצרנים רבים מתעכבים באספקה לאיחוד. האיחוד במיוחד מתוסכל מאסטרה-זנקה שחתכה בחצי את כמות המנות שהיא צפויה להעביר לאיחוד ברבעון הראשון של 2021 והזהירה שהיא עלולה לחתוך בעוד 50% את כמות המנות שיועברו ברבעון השני של 2021. אוסטרליה אגב פחות מוטרדת מהידיעה, משום שהיא אמורה להתחיל לייצר כמיליון מנות חיסון החל מסוף מרץ [מקור].

למה אני מספר לכם על הידיעה הזו? אנחנו בישראל חיים בסוג של בועה. זה היה נכון עוד לפני הקורונה: יש לנו אובססיה עם לראות כל דבר דרך העדשות של ״איך זה קשור לישראל״ או ״איך זה משפיע על ישראל״, מה שמביא אותנו לעיתים לראות את כל הזירה הבינלאומית כסובבת סביבנו. אולם אני לא כאן בשביל לדבר אתכם היום על ההתעניינות שלנו בנו.

אנחנו בישראל חיים בבועה משום שיש לנו את כל מנות החיסון שאנחנו צריכים מבלי שהיינו צריכים להיאבק במדינות גדולות יותר לאספקה, להסתמך על האו״ם שיעביר לנו חיסונים או לייצר אותם בעצמנו. מדינה של פחות מ-10 מיליון בני אדם קיבלה את המנות הדרושות שלה, היא מחסנת את האוכלוסייה שלה והיא עומדת לחזור לעסקים כמעט כרגיל. כל זה בעוד בעולם הרחב, באיחוד האירופי, באפריקה, במזרח אסיה, יש מאבק לחיסונים, יש מחסור בחיסונים, שמביא מדינות להילחם זו בזו על אספקה ואנשים להיות מוכנים לשלם אלפי דולרים תמורתם.

אנחנו חיים בבועה בה אנחנו לא מרגישים ופחות מודעים למאבק הגלובאלי שיש היום לחיסונים. הידיעה על איטליה היא רק דוגמה אחת לתחרות בין מדינות על חיסונים וחומרי הגלם הדרושים להם. בפרק היום נסקור את התחרות, את הגיאופוליטיקה של חלוקת החיסונים, ומה המשמעות של מלחמות החיסונים לעתיד הגלובליזציה. בואו נתחיל.

כיצד לייצר חיסון

עד למשבר הקורונה חיסונים לא נתפסו כמשאב לאומי. תעשיית החיסונים הייתה, עד לבוא הקורונה, אחד הסקטורים הפחות תחרותיים בתחום תעשיית התרופות [מקור]. תהליכי פיתוח ארוכים, ניסויים קליניים ארוכים עוד יותר ותהליך אישור איטי הרתיעו חברות רבות מלהיכנס לתחום בו הרווח הוא גם ככה נמוך יחסית להשקעה. משום הצורך בהשקעה כספית גבוהה ותהליכי פיתוח ארוכים, ב-2018 שוק החיסונים נשלט ע״י 4 חברות בלבד: גלקסו-סמית׳-קליין, מרק, סאנופי (Sanofi) ופייזר.

הקורונה שינתה את השוק באופן רדיקלי משום שממשלות הפכו נואשות ברצון שלהן להשיג את החיסון. עם הנזק הכלכלי מסגרים לאומיים והחשש מקריסה של מערכת הבריאות עקב מטופלים רבים מדי, ממשלות ראו בחיסון את הפתרון האולטימטיבי לבעיות שלהן. הן האיצו לכן את תהליך האישור לחיסונים, מקטינות את הזמן שחברה צריכה להמתין בין פיתוח החיסון ויציאתו לשוק.

הקורונה גם יצרה שוק חדש ועצום לחיסונים: משום שהקורונה היא מחלה חדשה, רוב האוכלוסייה העולמית אינה מחזיקה בחסינות טבעית אליה. בנוסף, בניגוד לפוליו או חצבת, קורונה היא (עדיין) מחלה של העולם המפותח והמתפתח. גם אחרי מבצע החיסונים הראשון, בהנחה ולא יפותח חיסון שיהיה אפקטיבי לכל החיים, אנשים יצטרכו להמשיך ולהתחסן כל שנה בערך. הערכה היא ששוק החיסונים לקורונה יהיה בהיקף של כ-10 מיליארד דולר בשנה, ואולי אף יגיע ל-25 מיליארד דולר בשנה, כתלות בתדירות החיסונים ובעלות למנה [מקור].

משום כך המירוץ לחיסון נגד הקורונה משך המון חברות, וותיקות וחדשות. משום שיש כל-כך הרבה יצרנים פוטנציאלים, ברמה התיאורטית כבר השנה אמור להיות לכל העולם מספיק חיסונים. לפי הצהרות של יצרני חיסונים, אלה שכבר אושרו ואלה שעדיין בפיתוח, ב-2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד מנות, מספיק בשביל כל אוכלוסיית הבוגרים בכדור הארץ [מקור]. תיאורטית, לא אמורות להיות מלחמות חיסונים.

רק שתיאורטית כמובן עובד רק בתיאוריה. על הנייר עד סוף 2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד חיסונים, אך מדינות לא רוצות להמתין עד סוף 2021 בשביל לגלות אם יש מספיק חיסונים. לחלקן אין ברירה אלא להמתין: מדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או צפון קוריאה לא יכולות פשוט לסגור חוזים ישירות מול פייזר או מודרנה למנות חיסון. אין להן את הכסף בשביל זה. הן ומדינות מתפתחות אחרות תלויות ביוזמת החיסון הבינלאומית, COVAX, שמטרתה להבטיח שגם למדינות מתפתחות תהיה גישה לחיסונים.

מה היא COVAX? COVAX היא אחת משלושת עמודי התווך של Accelerator Access to COVID-19, שהושק באפריל על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), הנציבות האירופית וצרפת בתגובה למגיפת הקורונה. היוזמה מפגישה בין ממשלות, ארגוני בריאות עולמיים, יצרנים, מדענים, מגזר פרטי, חברה אזרחית ופילנתרופיה, במטרה לספק גישה חדשנית ושוויונית לאבחון, טיפולים וחיסונים נגד קורונה. עמוד התווך היא COVAX, שנועדה להבטיח שכל מדינות העולם, גם מדינות מתפתחות יקבלו גישה למנות חיסון. רוב העולם המתפתח תלוי ב-COVAX.

מדינות מפותחות לעומת זאת יכולות לקנות ישירות מיצרנים, והרבה. חצי מאספקת החיסונים של העולם כבר ננעלה ע״י מדינות מפותחות בחוזים, למרות שהן מהוות רק כ-15% מכל האוכלוסייה הגלובאלית [מקור]. קנדה לדוגמה קנתה מספיק מנות בשביל לחסן את האוכלוסייה שלה 7 פעמים, האיחוד האירופי שלוש פעמים וארה״ב פעמיים וקצת. המשמעות היא שגם אם 12 מיליארד מנות ייוצרו מחר, הן יחולקו בהתאם לכוח הכלכלי של מדינה ולא לפי האוכלוסייה המבוגרת שלה.

גם אם לא הייתה את בעית החוזים, ישנן בעיות לוגיסטיות בייצור וחלוקה של חיסונים. כאן כדאי אולי להקדים ולהסביר איך בדיוק מייצרים חיסונים. ישנן שתי דרכים מרכזיות לייצור חיסונים, כתלות בסוג החיסון: דרך אחת, המסורתית נקרא לה, היא ייצור של הווירוסים עצמם בגרסה מוחלשת או חלבונים של הווירוס ע״י תרביות תאים בביו-ריאקטורים. בדרך השנייה, החדשנית יותר, חיידקים משמשים לייצור ה-DNA של הווירוס, DNA שאחר-כך משמש לייצור ה-mRNA הויראלי [מקור]. ה-mRNA הזה מוזרק לגוף בחיסונים כמו מודרנה ופייזר וגורם לתגובה חיסונית. בשני המקרים, לוקח זמן, לעיתים חודשים, עד שמגיעים לאופטימיזציה של הייצור. הרחבה של יכולות הייצור גם היא לוקחת זמן, משום הסטנדרטים הגבוהים בהם המפעלים נדרשים לעמוד. השיטה החדשנית יותר של mRNA גמישה יותר מזו המסורתית, אך גם היא צריכה זמן לייצור החומר הגנטי ואריזתו בצורה שניתן להזריק אותו לגוף.

אחרי הייצור, שינוע וחלוקה הופכות לשתי הסוגיות המרכזיות. חיסוני ה-mRNA של מודרנה ופייזר דורשים קירור במינוס 70 מעלות, מה שהופך אותם ללא רלוונטים ברוב המדינות המתפתחות שאינן מחזיקות מתקני קירור מתאימים או אפילו עם אספקת חשמל יציבה מספיק. חיסונים מסורתיים של ווירוסים מוחלשים או חלבוני ווירוס דורשים קירור סטנדרטי ב-4 מעלות צלזיוס, אך לוקח יותר זמן להעביר קו ייצור מסורתי לייצור חיסון נגד וריאנט חדש. כלומר עד שהעולם המתפתח יקבל את החיסונים המסורתיים, יכול להיות שהוא כבר יצטרך גרסה חדשה נגד הוריאנטים השונים.

המשמעות של כל זה היא שלמרות שתיאורטית יצרני החיסונים התחייבו לכמעט 12 מיליארד מנות חיסון, אנחנו לא יודעים מתי הן יתחילו להגיע, למי הן יהיו רלוונטיות והאם זו באמת תהיה הכמות הסופית שתיוצר, או הרבה פחות. העולם לכן נתון כרגע במחסור, במחסור של מה שנתפס כמשאב הכי קריטי בשביל להתמודד עם מגפת הקורונה. מה שקורה עכשיו בעולם הוא מה שקורה בכל פעם שיש תחרות על משאבים מוגבלים: מלחמה.

המאבק על חיסונים

ההחלטה של האיחוד האירופי להטיל חסם ייצוא על חיסונים היא רק דוגמה אחת למה שמדינות מוכנות לעשות בשביל להבטיח לעצמן אספקה. היא גם לא מבשרת טובות למאמץ לחסן את העולם. אירופה היא אחד ממרכזי הייצור החשובים בעולם לחיסונים: ב-2019 אירופה ייצרה 76% מכלל החיסונים בעולם [מקור]. מחסום הייצוא של האיחוד יכריח יצרנים לחפש מקומות אחרים בשביל להרחיב את יכולת הייצור שלהם, חוששים שבריסל תמשיך להתערב בעסקים שלהם.

בעוד אירופה חוסמת ייצוא של חיסונים, בארה״ב ממשל ביידן הפעיל את חוק הייצור לצרכי ביטחון (Defense Production Act, DPA). החוק נותן לממשל סמכויות נרחבות בנוגע לניהול יכולת הייצור של ארה״ב. במילים פשוטות, החוק מאפשר לנשיא לדרוש מחברות אמריקניות לתעדף חוזים ממשלתיים על פני חוזים אחרים, ולכוון את יכולות הייצור ומאגרי החומרים בידיהן למטרות לאומיות [מקור]. משמעות החוק היא שארה״ב שומרת לעצמה את חומרי הגלם הדרושים לייצור חיסונים, ודואגת שיצרנים אמריקנים יסיימו קודם את ההתחייבויות שלהם לממשל הפדראלי לפני שהם מייצאים את החיסונים למדינות אחרות. בכך ממשל ביידן ממשיך את הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ מתחילת דצמבר 2020, צו שדרש מחברות אמריקניות לתעדף את ארה״ב במילוי חוזי חיסונים [מקור].

סגירת השוק האמריקני לייצוא משפיעה על שרשרות אספקה בחלקים אחרים של העולם. אחד המפעלים החשובים ביותר במאמץ לחסן את העולם המתפתח הוא מכון הסרום של הודו (Serum Institute of India, SII), שמתכוון לייצר כמיליארד מנות חיסון ב-2021, כחלק ממאמץ החיסון של COVAX [מקור]. הבעיה של המכון שהפעלת חוק הייצור בארה״ב מקשה עליו להשיג חומרי גלם הנחוצים לייצור החיסונים שלו [מקור]. בהנחה שהחוק ימשיך לפעול עד שארה״ב תשיג את כל מנות החיסון שלה, אפשרי שמכון הסרום ומרכזי ייצור אחרים בעולם לא יוכלו להשיג את חומרי הגלם הנחוצים להם עד אמצע 2021, אז ארה״ב אמורה להשיג את כל מנות החיסון הדרושות לה ובתקווה להטיל לשחרר את החסמים.

לצערנו, מחסור במשאב חיוני תמיד מביא לשחיתות ופשע. במדינות בהם אספקת החיסונים מוגבלת, אנחנו רואים כיצד שחיתות פוליטית וארגוני פשע מנסים להשתלט על אספקת החיסונים או למכור זיופים. ישנם מספר דיווחים ממדינות שונות בעולם בהן אליטות פוליטיות וכלכליות השתמשו בקשרים שלהן בשביל לעקוף בתור להשגת חיסון. לדוגמה בלבנון בסוף פברואר הבנק העולמי איים לעצור את המימון של חיסוני קורונה למדינה לאחר דיווח שמספר פוליטיקאים קיבלו זריקות בבניין הפרלמנט, מבלי שברור אם הם חלק מקבוצת סיכון [מקור]. שני שרים בפרו ושר אחד בארגנטינה התפטרו אחרי שהתגלה שקיבלו את החיסון עקב יחס מועדף [מקור]. תובעים בשתי המדינות כמו גם בברזיל בוחנים אלפי מקרים נוספים של פקידים שהשתמשו בכוחם הפוליטי בשביל לדאוג לעצמם ולמקורבים להם.

המחסור בחיסון גם מביא ארגוני פשע לנסות ולגנוב או למכור חיסונים מזוייפים. אין מדינה בה התופעה יותר ברורה ומסוכנת לבריאות הציבור ממקסיקו, שם הקרטלים החלו להקים אתרים למכירת חיסונים מזויפים המתחזים לאלה של יצרניות תרופות כמו פייזר או מודרנה, ויש חשש שהם יחדרו לשרשרות האספקה של החיסונים בשביל לגנוב אותם בדרכם למרפאות מקומיות [מקור]. מקסיקו כבר סובלת מאחד משיעורי התמותה הגבוהים בעולם עקב הקורונה, והקרטלים כעת מאיימים לעכב את מאמצי החיסון שלה.

בזירה הבינלאומית, המחסור בחיסונים ברוב העולם מציע למדינות שיש להן עודף מנות או יכולת ייצור לעזור למדינות שאין להן. סין ורוסיה החלו לייצא חיסונים למדינות מתפתחות ומדינות במזרח אירופה, וגם הודו החלה לשלוח מנות חיסון לעולם המתפתח. התופעה מכונה ״דיפלומטית חיסונים״, ובתקשורת העולמית מציגים אותה כתחרות הבאה להשפעה גלובאלית בין סין וארה״ב [מקור].

אני חושב שהתקשורת העולמית מנסה לנפח סיפור שאין בו ממש מצד ההשפעה ארוכת הטווח שהוא נותן: גם מדינה שתקבל חיסונים מסין או רוסיה לא תהפוך אוטומטית למדינת חסות שלהן. גם לא נראה שהחיסונים הסינים או הרוסים מזיזים מדינה ממחנה אחד לאחר – רוב אירופה מסרבת לחיסונים הרוסים או הסינים, ומי שפתוחות לקבל אותן הן בעיקר מדינות באפריקה ודרום אמריקה שנואשות לחיסונים. ארה״ב גם צפויה להצטרף למרוץ החל מהרבעון השלישי של 2021: לאמריקנים כנראה יתחילו להיווצר עודפי חיסונים, עודפי חיסונים שהם יוכלו להשתמש בהם בשביל לתמוך לדוגמה במקסיקו, ברזיל, או מדינות בדרום מזרח אסיה.

ברזיל היא אגב אחת הדוגמאות היחידות לאיך דיפלומטית חיסונים באמת יכולה לשנות את שיוך המחנה של מדינה: במשך רוב כהונת טראמפ ברזיל אותתה שהיא שוקלת להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה [מקור]. אחרי שטראמפ הוחלף בביידן ברזיל הודיעה שלא תחסום אף יצרן מלהשתתף במכרזים שלה [מקור]. עכשיו היא משתמשת בנושא של גישה לתשתית ה-5G שלה כדי למשוך את סין וארה״ב לספק לה חיסונים, מתחרות על השפעה בכלכלה הגדולה ביותר של אמריקה הלטינית [מקור]. ברזיל אבל היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – דיפלומטית חיסונים לא תשנה הרבה את הגישה של מדינות העולם לסין, רוסיה או ארה״ב, בדיוק כפי שדיפלומטית המסכות לא עשתה זאת [ראו כאן].

יש גם אינדיקציה אחת לפחות שאולי דיפלומטית החיסונים פועלת גם בצורה של מניעת חיסונים: לטענת שר הבריאות של טאיוואן עסקה לרכישת 5 מיליון מנות חיסון מיצרן החיסונים הגרמני BioNTech SE הוקפאה עקב לחץ חיצוני [מקור]. אפשר וגישה לחיסונים הפכה למנוף הלחץ החדש של בייג׳ן נגד טאיפיי.

מה שכן, ומה שחשוב לשים לב, הוא שמדינות מחפשות לתת את החיסונים ישירות, ולא דרך גוף בינלאומי שלישי. זה מדגיש את אחד המאפיינים של העולם הרב-קוטבי החדש שלנו – ההיחלשות של מסגרות בינלאומיות רבות משתתפים בזירה הבינלאומית. ממשל ביידן הכריז על החשיבות שהוא רואה בארגונים רב-לאומיים ובשיתוך פעולה בינלאומי, אך חסם את הייצוא של חומרים קריטים מארה״ב. האיחוד האירופי, הקול הכי חזק לשיתוף פעולה בינלאומי בימי טראמפ, הטיל חסם ייצוא על חיסונים. כל הצעדים האלה כמובן מובנים, וברור שמדינות יעדיפו קודם לתת עזרה לאוכלוסייה שלהן לפני שהן יוצאות לעזור למדינות אחרות. אך זה לא משנה את ההשפעה בפועל של כל הצעדים האלו: הם מוכיחים שוב למדינות שהן לא יכולות עוד להסתמך על שרשרות האספקה הגלובאליות בעת משבר.

לאומנות חיסונים

אחד הנושאים שאנחנו חוזרים עליהם כאן שוב ושוב היא העלייה של לאומנות כלכלית והשבירה של שרשרות האספקה הגלובאליות לשרשרות אספקה מקומיות יותר. רק בשבוע שעבר דיברנו על המחסור בשבבים ואיך הוא יביא מדינות מתועשות להחזיר חלק מיכולת הייצור של שבבים אליהן. המחסור בחיסוני קורונה יעשה את אותו דבר לשרשרות האספקה של חברות התרופות.

מה שמשותף לשני המשברים, החיסונים והשבבים, שהם חשפו את השבירות של קווי האספקה הגלובלים ואת התלות של מדינות בסחר הבינלאומי בשביל לספק צרכים חיוניים. עוד לפני משבר הקורונה מדינות ידעו שהן תלויות בייצור במדינות אחרות בשביל צרכיהן, אבל לא הייתה להן סיבה לטפל בתלות הזו. הגישה ששלטה במשך שלושים השנים האחרונות במערכת הגלובאלית היא זו של קץ ההיסטוריה, של סיום הסכסוך בין מדינות, ושההיפר גלובליזציה שחווינו, של יציאת מפעלים ממדינות, היא טובה מפני שהיא מורידה את יוקר המחייה. הסכנה האסטרטגית ביציאת יכולות ייצור לא זכתה להתייחסות משום שהניחו שמשברים כמו מלחמה או מגפה הם נחלת העבר.

משבר הקורונה שינה את זה, הוא עורר מדינות לסכנה האסטרטגית בלהיות תלויות במדינות אחרות לצרכים חיוניים כמו ציוד מגן, תרופות או חיסונים. כשהאבק של משבר הקורונה ישקע, מדינות יסתכלו על מוצרים קריטיים שהן צריכות וירצו את שרשרות האספקה חזרה אצלן. הן ירצו אותן חזרה אצלן משום שהן יזכרו את התקופה שלנו, בה מדינות היו צריכות להתחרות זו עם זו על מנות חיסון ומשאבים.

בטווח הארוך לאומנות חיסונים פוגעת בכלכלה העולמית, משום שהיא מעכבת את החזרה של כל הכלכלה הגלובאלית לכמעט-שגרה, או מה שמכנים ״השגרה החדשה״ עם הקורונה כמחלה אנדמית. אפריקה כנראה תחזור לכמעט שגרה ב-2022 או 2023, וארה״ב אולי תצא בקיץ 2021 מהמגפה אך שותפי הסחר החשובים שלה – האיחוד האירופי, מקסיקו, סין – יהיו עדיין בקמפיין החיסונים שלהם. התאוששות לא שווה בחלקים שונים של העולם תתבטא בצמיחה לא שווה, וביקוש נמוך יותר ממה שהיה יכול להיות למוצרים ושירותים. לפי מחקר אחד חלוקה לא שווה של חיסונים עלולה לעלות לכלכלה הגלובלית כ-9.2 טריליון דולר, בערך פי 2 מהתמ״ג של יפן [מקור].

אולם נזקי טווח ארוך והפסדים פוטנציאלים לא מורגשים. אף אחד לא מרגיש את ההפסד מצמיחה נמוכה יותר ממה שיכולה להיות, כולם מרגישים את ההפסד מהיעדר חזרה לשגרה במדינה שלהם. אנחנו נראה את שרשרות האספקה לייצור חיסונים הופכות לנושא של ביטחון לאומי, עם מדינות משקיעות משאבים בהקמת מפעלים אצלן והקטנת התלות במדינות אחרות. כאן יהיה מעניין לראות האם מדינות האנגלוספרה, עליהן דיברנו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], יהדקו את שיתוף הפעולה ביניהן גם בתחום של ייצור חיסונים ותרופות. אפשר והן יחתמו על הסכמים בתחום של תיאום ייצור חיסונים וחלוקת עודפים.

המעניין הוא שבזמן שמדינות גדולות בעלות אוכלוסייה רבה יצטרכו לרכז את יכולת הייצור אצלן בשביל לענות לביקוש מקומי, מדינות קטנות יותר יהיו גמישות ביכולת שלהן לחלוק ביכולת הייצור. מפעל שיכול לייצר מיליון מנות חיסון בשבוע עבור ארה״ב לא מזיז בחישוב האסטרטגי. עבור מדינה כמו ישראל, עם 10 מיליון בני אדם, או מדינה כמו דנמרק עם כמעט 6 מיליון בני אדם, מפעל כזה יכול להבטיח שהן יהיו בשגרה כמעט תמידית, עם המפעל מייצר את כל המנות הדרושות מול התפרצות של וריאנט חדש בתוך חודשיים או פחות. לישראל, ולמדינות קטנות כמוה, יש פוטנציאל משמעותי בשיתוף פעולה ביניהן דווקא בעולם של לאומנות חיסונים.

ציר ישראלי

אם לאומנות כלכלית היא נושא אחד שאני חוזר עליו בניתוחים של פל״ג, הרי שישראל כציר אסטרטגי במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל היא הנושא השני. אנחנו מדינה קטנה עם פוטנציאל אנושי גבוה ומיקום מעולה באירו-אסיה, גובלים בים התיכון ובים האדום וקרובים למפרץ הפרסי, מזרח אפריקה ומזרח אירופה. דווקא כשהעולם עובר למגמה של לאומנות כלכלית, של החזרת קווי ייצור אליו, של הגנה אגרסיבית יותר על אינטרסים לאומיים, ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים עם מדינות דומות לה ועם מעצמות גדולות כמו ארה״ב, הודו ויפן. ישראל היא לא ארה״ב או הודו – אנחנו לא מחזיקים בשוק צרכני גדול מספיק בשביל לחסום ייבוא ואנחנו לא מחזיקים בכוח צבאי חזק מספיק בשביל להתמודד לבד עם כל האיומים סביבנו – איראן, טורקיה, תימן, חיזבאללה בלבנון ועוד.

הנקודה שאני חוזר בה בכל הניתוחים השונים של פל״ג שישראל צריכה לחשוב בצורה של השתתפות בקואליציות, של הצטרפות לשרשרות האספקה החדשות של העולם, של חיפוש אחר שיתופי פעולה שיעצימו אותה ואת השותפות שלה. החיסונים הם עוד כיוון בו אנו יכולים לעבוד עם מדינות נוספות בשביל לחזק אותנו, לחזק אותן, להגדיל את ההשפעה שלנו בעולם ולעשות בו טוב.

דוגמה אחת היא דיפלומטית החיסונים בה ישראל רצתה להתחיל [מקור], ושמחזיקה פוטנציאל רב עבורה. אנחנו מדינה שהבעיה המרכזית שלה היא שרוב האזור שלה מחרים אותה רשמית, גם אם לא בפועל. התחלנו לשבור את החרם עם הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. אנחנו יכולים להשתמש בחיסונים להמשיך ולהגדיל את מעגל המדינות שמנרמלות איתנו יחסים: למה שלא נשלח מנות חיסון לעיראק, תימן, סומליה או לבנון? דיפלומטית חיסונים לא תהפוך אותן לאוהבות ישראל, אך היא בהחלט יכולה להיות מה שידחוף אותן להסכים לנרמול יחסים אתנו.

ישראל גם יכולה לעבוד עם מדינות נוספות ויצרניות חיסונים בשביל להקים מפעלי ייצור בארץ, ולחתום על הסכמים בינלאומיים לחלוקה של מנות הייצור בין המדינות השונות. ראש ממשלת אוסטריה וראש ממשלת דנמרק נפגשו בשבוע שעבר עם ראש הממשלה נתניהו בדיוק בשביל לדון על אפשרות כזו [מקור], ולטענת ראש הממשלה ישראל נמצאת בשיחות עם פייזר ומודרנה להקמת מרכז מחקר ומפעל ייצור למנות חיסון כאן בארץ [מקור]. הסכמים כאלה, מרכז ייצור כזה, יחזקו את המעמד הבינלאומי של ישראל ויחזקו את הכוח הדיפלומטי שלה.

סיכום

התחרות לחיסונים היא עוד כוח שמופעל על הכלכלה הגלובלית שלנו וידחוף לפירוקה. ברמה התיאורטית מדינות יכולות להרוויח יותר אם יעבדו ביחד, אך מה שעובד בתיאוריה לא קורה במציאות. האינטרס הלאומי של כל מדינה להבטיח אספקת חיסונים לה הביא אותן וימשיך להביא אותן להתחרות על מנות חיסון. בטווח הקצר העולם המתפתח יפגע מהתחרות הזו, מתקשה להשיג את מנות החיסון הדרושות לו. בטווח הארוך, מדינות ירצו להחזיר קווי אספקה לתרופות וחיסונים אליהן. כמו עם שבבים, כמו עם רכיבים לתעשיית הביטחון, הלאומנות הכלכלית תגיע גם לתעשיית התרופות. דווקא בעולם כזה ישראל יכולה להינות מיותר פתיחות ושיתוף פעולה בינלאומי, עובדת ביחד עם המדינות הקטנות של העולם על קואליציה חדשה בתחום החיסונים. נראה אם זה יתממש.




פלג 17: הניתוח הגיאופוליטי

להורדת הפרק – קישור.

אני חושב שהגענו לשלב בפל״ג בפרט ובמשחק הגדול בכלל שאנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה ולעסוק לא בניתוח גיאופוליטי של משהו כי אם בניתוח הגיאופוליטי עצמו. אני רואה בעוד ועוד מקומות שהמונח ״גיאופוליטיקה״ מופיע בשיח היום-יומי ואני חושב שהדרך היחידה להעמיק ולהעשיר את השיח, להעמיק ולהעשיר גם את מה שאנו לוקחים מהניתוח הגיאופוליטי, היא רק אם נקדיש זמן לדבר על מה בדיוק נכלל בניתוח הגיאופוליטי ומה ההיגיון שעומד בבסיס שלו.

זה חשוב ממספר סיבות: ראשית, הניתוח הגיאופוליטי יכול להיות לחלק מהאנשים לא-אינטואיטיבי, ולצאת נגד מה שהם רואים כ״שכל הישר״. בזמן שאני חושב ש״השכל הישר״ שלנו לא יותר מדי שימושי בהבנת מערכות מורכבות, אפשר וההיכרות עם ההיגיון של הניתוח הגיאופוליטי תעזור לאנשים להפנים את מסקנותיו ואולי אף לשכלל את מה שהם רואים כ״אינטואיטיבי״.

שנית, גיאופוליטיקה נראת פשוטה עד כדי פשטנות. גיאופוליטיקה פותחת במפות ובדרך כלל נשארת במסגרת המפות. בעידן שלנו של עודף מידע וחוסר בהירות מחשבתית, משהו ברור כמו גיאופוליטיקה מרגיש לנו לא ״רציני״ או לא ״אמין״. רק אם נסביר את הבסיס של הניתוח הגיאופוליטי נוכל להראות שהפשטות איננה פשטנות.

שלישית, הבנת הניתוח הגיאופוליטי עוזרת לנו להבין מה שייך לגיאופוליטיקה ומה לא. זה עוזר לנו למקד את השיח, להעמיק אותו וגם להבין מה הניתוח הגיאופוליטי יכול לתת לנו ומה הוא לא. ניתוח גיאופוליטי מאפשר לנו להבין את העולם ולדעת את כיוון ההתקדמות של הזירה הבינלאומית. יש הרבה מידע שמשמש בניתוח, אך התוצר הסופי שלו הוא גיאופוליטי. ניתוח גיאופוליטי אינו עוסק בחיזוי שוק, ניתוח חברות או חיזוי בחירות. במה הוא כן עוסק? טוב, בשביל זה אנחנו פה.

כן אקדים ואומר שהפרק היום לא בא להיות מבוא אקדמי לגיאופוליטיקה ועל-כן אין כאן סקירת ספרות בנושא. למתעניינים אני ממליץ על הספר “The Revenge of Geography” של רוברט קפלן [זמין באמזון כאן] כמבוא טוב להתפתחות ההיסטורית של גיאופוליטיקה, השורשים הרעיוניים שלה והיישומים שלה.

היגיון בשיגעון

נקודת הפתיחה שלנו לשיחה היום היא למה כולנו כאן מלכתחילה: אנחנו רוצים להבין את העולם. אנחנו רוצים להבין למה מדינות עושות את מה שהן עושות, אנחנו רוצים להבין מדוע אירועים כאלה ואחרים קורים ואנחנו רוצים להבין עד כמה שאפשר לאן הזירה הבינלאומית מתקדמת. אנחנו רוצים להבין מפני שבעולם גלובאלי שינויים בזירה הבינלאומית יכולים להשפיע על התעסוקה שלנו, על הבריאות שלנו (כמו שראינו במשבר הקורונה) ועל הביטחון שלנו. אנחנו גם רוצים להבין את העולם סביבנו פשוט משום הסקרנות הטבעית שלנו – מי רוצה לחיות את חייו בעולם שהוא אינו מבין? חוסר הבנה יוצר פחד, לחץ ונותן לנו תחושה של חוסר-אונים מול עולם סתום לכאורה. ככל שאנו מבינים יותר את העולם כן אנו מרגישים יותר פרו-אקטיביים ומתחילים להבין לא רק איך הזירה הבינלאומית פועלת, אלא גם איך להשפיע עליה – לא רק בחיינו האישיים, אלא גם דרך המנגנון הפוליטי-הדמוקרטי שלנו. בשביל שמדינת ישראל תצליח בזירה הבינלאומית, אנחנו כציבור חייבים להבין כיצד הזירה הזו פועלת ומה היעדים שעלינו להציב לעצמנו כאומה. זו האחראיות שלנו כאזרחים, כמצביעים.

אולם כשאנחנו באים לנסות ולהבין את העולם אנחנו מתמודדים לא רק עם כמויות עצומות של מידע, אלא גם עם תחושה שאין באמת היגיון בשיגעון. משום שאנחנו צורכים את רוב המידע שלנו על העולם דרך התקשורת, אנחנו רואים את הזירה הבינלאומית כסכום של אינטרקציות בין אנשים: בין נשיאים, ראשי ממשלות ושרי חוץ. אנחנו מאמינים שהאישיות של המנהיג היא החשובה לדעת את התנהגותה של מדינה, שהאלמנט המכריע בזירה הבינלאומית היא מי ראש הממשלה או הנשיא, מהם היחסים ביניהם והיכולות שלהם.

מפני שקשה כל-כך לחזות את ההתנהגות של יחידים, נקודת המבט הזו לא מציעה שום יכולת חיזוי או אפילו הבנה אמיתית של הזירה הבינלאומית: מה יכולה להיות הסיבה לסכסוך הסחר בין ארה״ב וסין חוץ מהאישיות האגרסיבית של טראמפ? מדוע שלא נפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני פשוט ע״י זה שנחליט שהוא פתור? מי יכול בכלל לדעת לאן מתקדם האיחוד האירופי או סין או איראן, כשהאלמנט הקובע היא האישיות של המנהיגים העומדים בראש המדינות? מכאן שלזירה הבינלאומית אין לא סדר ולא חוקיות, והניסיון להבין או לחזות אותה הוא בלתי אפשרי לחלוטין. הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהבין בכל רגע מה קורה, ולנסות ולקבוע מה אנחנו רוצים שיקרה, מאמינים שאם נצליח להשפיע על האנשים, נקבל את התוצאה הרצויה. אין דבר יותר רחוק מהאמת.

הזירה הבינלאומית מונעת ומעוצבת ע״י אינטרסים וכוחות שיש ביניהם יחס ויש להם היגיון. לכל מדינה יש מגבלות ויש צרכים. אף מדינה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. כל מנהיג של מדינה מוגבל ביכולות שלו ומונחה ע״י התפיסה האסטרטגית שסביבו. אם אנחנו מבינים את האינטרסים, אם אנחנו מבינים את הכוחות, אנחנו יכולים לא רק להבין את הזירה הבינלאומית אלא גם לחזות את כיוונה. האינטרסים והכוחות האלו הם עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

גיאוגרפיה

מהי גיאופוליטיקה? ההגדרה המקובלת היא שגיאופוליטיקה היא מחקר של ההשפעה של גורמים כמו גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה על הפוליטיקה ובמיוחד מדיניות החוץ של מדינה [מקור]. בזמן שברור שעניינה של גיאופוליטיקה היא בהבנת הפוליטיקה ומדיניות החוץ של מדינה, למה הדגש הוא דווקא על גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה? האם יש עוד מרכיבים? האם יש פחות? מה הקשר ביניהם? למה אנחנו מתמקדים דווקא במדינה? ומה קורה כשמספר מדינות נפגשות זו עם זו?

אני רוצה להציע הגדרה אחרת, שהיא אולי פחות אקדמית אך אני חושב שהיא הרבה יותר שימושית: גיאופוליטיקה היא המחקר של כוח במרחב. הכוונה בכוח כמובן היא לא לכוח חשמלי או מכאני אלא לכוח פוליטי. הכוונה במרחב היא המרחב הפיזי של העולם שלנו. גיאופוליטיקה עוסקת באיך כוח נוצר, נשמר ומופעל במרחב הפיזי.

נקודת המוצא של הגיאופוליטיקה היא בהבחנה הבסיסית ביותר, הברורה ביותר וגם זו שאנו נוטים הכי להתעלם ממנה: אנחנו יצורים פיזיים מוגבלים. אנחנו מוגבלים בזמן שלנו, אנחנו מוגבלים בכוח שלנו ואנחנו מוגבלים במרחב שלנו. אנחנו גם תלויים במשאבים חיצוניים לנו בשביל לשרוד ולהתפתח: המשאבים הבסיסים ביותר הם מים ומזון. אולם אנו גם צריכים עורות או צמר לבגדים בשביל שמירת חום, עץ או ברזל לכלים ויסודות נדירים בשביל השבבים שלנו.

כמובן המוגבלות שלנו אינה שלילית בהכרח, היא פשוט עובדה של החיים. הודות למוגבלות שלנו הגענו לרמה הטכנית הגבוהה שלנו היום: משום שיש לנו רק זמן וכוח מוגבלים, אנחנו מחפשים תמיד טכניקות חדשות לעשות יותר בפחות. עבור בני אלמוות מהירות או יעילות הם חסרי משמעות. גם כסף. כשאין מגבלה על הזמן שלנו אין לנו צורך לתמחר דבר, מפני שאין לנו צורך להחליט בין אפשרויות שונות. התרבות האנושית – וכאן אני כולל את כל המבנים שאנו יוצרים – קשורה באופן עמוק עם הסופיות האנושית. אך זה כבר נושא לדיון פילוסופי, מעבר לתחומי השיחה שלנו.

הכוח שלנו תלוי במרחב שלנו – וזה נכון ליחידים כפי שזה נכון לקהילות. קהילה אנושית תלויה לכוחה במשאבים שיש לה והיא מושפעת מהמרחב בו היא נמצאת. כפר בעמק פורה יחזיק יותר משאבים מכפר על הר צחיח, מה שיגדיל את כוחו הכלכלי והדמוגרפי. אם שני הכפרים יצאו למלחמה, הכפר בעמק כנראה יהיה בעל הכוח הגדול יותר.

אולם גיאופוליטיקה בדרך כלל אינה עוסקת בכפרים או בערים כי אם במדינות. ב-300 השנים האחרונות המדינה היא השחקן הראשי בזירה הבינלאומית, כשהיא משתמשת בכלים שונים לקדם את כוחה. המיקוד הגיאופוליטי בימינו הוא בכוח של מדינות במרחב, והתחרות ביניהן על כוח. גם היום במאה ה-21 הגיאוגרפיה עדיין קובעת במידה רבה את הכוח של מדינות ואת היחסים ביניהן.

למה? משום שאנחנו עדיין תלויים במרחב סביבנו ואנחנו עדיין פועלים בו. הגיאוגרפיה משפיעה על הפעילות האנושית בה בשתי דרכים מרכזיות: היא מציעה משאבים לפעילות הזו והיא מפעילה כוח על הפעילות הזו. המשאבים ידועים לנו: מדינה מתועשת צריכה אספקה סדירה של דלק, בטון וברזל בשביל לתפקד. גם כשהמדינה עוברת לתעשייה מתקדמת יותר טכנולוגית התלות במשאבים אינה יורדת, היא רק משתנה: אנחנו עדיין צריכים דלק לתחנות כוח וצריכים חומרים כמו קובלט וליתיום בשביל השבבים והסוללות שלנו.

cropped-shipping_routes_red_black-1.png
נתיבי שיט בעולם – התשתית הפיזית של הכלכלה הגלובאלית

הכוח שגיאוגרפיה מפעילה ברור אם רק נסתכל לדוגמה על הרים. קשה לנוע דרך הרים משום הכוח שיש להשקיע בעלייה והדרך המפותלת שיש לעשות כדי לנוע בהם. אנו יכולים לומר שההרים מפעילים כוח שלילי על תנועה, שהיא הבסיס של מסחר ופלישה. בני אדם יחצו הרים רק אם הרווח מהחצייה שלהם גדול מהכוח והזמן שיש להשקיע בשביל לחצות אותם. בפעילות מסחרית ההשקעה והרווח מתומחרים ע״י כסף – כמה עולה לי לחצות את ההרים. בפעילות צבאית החישוב הוא אחר ונוגע לסיכויי ההצלחה של החצייה לעומת הסיכון שהכוח ייתפס למארב או יותש. ללא רווח ברור לחצות את ההרים אנשים יעדיפו לעקוף אותם, מתאימים את נתיבי המסחר והפלישה שלהם.

בני-אדם כמובן יכולים להתגבר במידה מסוימת על הכוח של הגיאוגרפיה, אך הם חייבים לשם כך להשקיע כסף וטכנולוגיה. בשביל לחצות הרים צריך לחפור מנהרות. בשביל להתיישב באזור מדברי צריך להתפיל מים. בשביל להתנתק מהצורך בדלקים מאובנים צריך אנרגיה גרעינית ופיתוח של אנרגיות מתחדשות (או כלכלת מימן). ככל שהיכולת הכלכלית והטכנית גדולה יותר כן ההשפעה של הגיאוגרפיה קטנה, אך לא נעלמת. אנחנו עדיין חיים ונעים במרחב תלת-ממדי. אנחנו עדיין מוגבלים בזמן וכסף. למרות כל ההשקעה של הסינים ברכבות שיחצו את אירו-אסיה, עדיין משתלם יותר כלכלית לחברות להשתמש בנתיבים ימיים כדי להגיע למזרח אסיה. אנחנו לא יכולים להעלים את הגיאוגרפיה, רק למתן את השפעתה.

הגיאוגרפיה גם מפעילה כוח על האינטראקציה בין קהילות אנושיות שונות. היא יכולה לחזק את הקשר, מה שבתורו יכול להביא לתנועה ערה של אנשים, סחורות ומלחמות, או להחליש את הקשר, מה שיביא לבידוד ביניהן. צרפת וגרמניה ניהלו ומנהלות עד היום קשרים ערים – אם היום כידידות אסטרטגיות ואם לפני מאה שנה כיריבות. צרפת ושבדיה לעומת זאת מנהלות קשרים מעטים אם בכלל מיוזמתן שלהן. הן שתיהן חברות באיחוד האירופי וכאן זה בערך נגמר. למה? כי צרפת ושבדיה לא חולקות גבול משותף והן מופרדות ע״י מרכז אירופה. קשרים בין מדינות מושפעים עמוקות מהגיאוגרפיה שלהן.

בוא וניקח דוגמה קצת יותר מעניינת: בריטניה תמיד תעדיף את ארה״ב על פני סין. למה? מפני שגיאוגרפית היחס של בריטניה ליבשת אירופה דומה ליחס של ארה״ב ליבשת אירופה: הן שתיהן איים ליבשת. שתיהן לכן, מנקודת מבט גיאופוליטית, מעוניינות למנוע הגמון אירופי משום שזה יוכל לאיים עליהן. סין אינה חולקת את האינטרס הזה עם הבריטים. הגיאוגרפיה של סין מבודדת אותה מכל הגמון אירופי ע״י הרים ומדבריות במרכז אסיה והאוקיינוס ההודי. הגיאוגרפיה מכוונת את בריטניה להעדיף באופן ברור את ארה״ב, לא משנה מה הגזר שהסינים מציעים.

אולם הגיאוגרפיה היא רק השלב הראשון של הגיאופוליטיקה. מה שנדרש בשביל להפוך את הגיאוגרפי לגיאופוליטי היא הבנה של מה מניע את הזירה הבינלאומית בכלל ומדינות בפרט: הרצון לכוח.

כוח

כל מדינה בשביל לשמור על קיומה חייבת להגדיל את כוחה, משום שהיא נתונה בתחרות עם מדינות נוספות. אם המדינה תכשל בבניית הכוח שלה, מדינה אחרת תוכל או ללחוץ עליה ולפגוע בעצמאותה או לחסל אותה ממש. הרצון לכוח אינו קשור לכוונות של השכנים שלנו: גם אם אנו מוקפים במדינות פציפיסטיות, אין לדעת אם בעתיד הן לא יהפכו תוקפניות. אם נטעה בחישוב שלנו ולא נכין את כוחנו, נחוסל כשאחת השכנות תשנה את אופייה.

אנחנו יכולים להסתכל על זה דרך הגישה של לקיחת סיכונים בעולם של ברבורים שחורים: נניח שיש סיכויי של 0.01% שהמדינה השכנה לי תפתח נגדי במלחמה. באופק זמן מספיק ארוך – ומדינות בכל זאת יכולות להתקיים מאות בשנים – הסיכוי הזה יתממש. אינני יכול להרשות לעצמי, לי כמדינה, להיתפס מול אירוע קיצון כזה לא מוכן. לכן אני חייב לבנות את כוחי ולהיות מסוגל לעמוד מול תוקפנות. כמובן השכן שלי עושה את אותו חישוב, ואם לא נזהר החשש ממלחמה עלול להביא באופן פרדוקסלי למלחמה. המטרה של הדיפלומטיה, של אמנות לפירוק ופיקוח על נשק, של השיח הבינלאומי, לוודא שהחשש ממלחמה לא מביא למלחמה ממש ושהתחרות לכוח לא הופכת למרוץ למלחמה. הדיפלומטיה אבל לא יכולה להחליף את בניין הכוח של המדינה, משום שהכוח הזה הוא הבסיס עליו בכלל הדיפלומטיה יכולה לפעול. כי אם יש מולי יריב שמעוניין במלחמה, הסיבה היחידה שהוא יסכים ללכת בנתיב הדיפלומטיה תהיה רק אם יאמין שאינו יכול להילחם נגדי.

ב-300 השנים האחרונות המערכת הבינלאומית שלנו התפתחה והתייצבה בהתאם למאזן הכוח בין המדינות השונות. מדינות חלשות נעלמו ונבלעו ע״י החזקות יותר, או לחילופין פוצלו לשלל מדינות. השאיפה לכוח אבל לא נעלמה: כל מדינה היום רוצה כוח ובונה את כוחה. מה שמכתיב את הכיוון הנכון ביותר לבניין הכוח היא הגיאוגרפיה.

הגיאוגרפיה הרי מפעילה כוח על הפעילות האנושית. כל מדינה לכן תרצה לשפר עד כמה שאפשר את הגיאוגרפיה שלה בשביל להגדיל את כוחה. היא תרצה להשיג גישה למשאבים שנחוצים לכלכלה שלה, מזון לאוכלוסייה שלה, להשיג גבולות טובים יותר גיאוגרפית בינה ובין היריבות שלה וגישה נוחה יותר לסחר הבינלאומי ע״י גישה לים. כל צעד שמדינה עושה לשיפור הגיאוגרפיה שלה מגדיל את כוחה.

השיפור של הגיאוגרפיה אינו חייב להיות בהכרח ע״י כיבוש של מדינות אחרות. הכלים שעומדים בפני מדינה לשפר את הגיאוגרפיה שלה הם מגוונים וכוללים הסכמי סחר, סנקציות, תעמולה, סיוע זר ועוד. הדבר החשוב להבין הוא שהיעד של שיפור הגיאוגרפיה הוא יעד גיאופוליטי, של שיפור הכוח במרחב.

אולם כפי שגיאוגרפיה יכולה לשפר את כוחה של מדינה, כן היא מגבילה עד כמה היא יכולה להגדיל את כוחה. לא כל מדינה יכולה להפוך למעצמה, לא כל מעצמה יכולה להפוך למעצמת על. ישראל לדוגמה לעולם לא תוכל להפוך בעצמה למעצמה מזרח תיכונית, משום הגיאוגרפיה. כל ניסיון להתפשטות של מדינת ישראל יפגיש אותה לא רק עם קבוצות אתניות עוינות לה, אלא גם עם גבולות גיאוגרפים בעייתים – השטח השימושי של המזרח התיכון הוא רצועת הסהר הפורה שנמתחת בין המפרץ הפרסי לים התיכון במעין… טוב, סהר. המבנה הזה חולק גבולות עם שתי יחידות גיאוגרפיות יציבות – איראן וטורקיה – ועם המדבר הערבי. אם ישראל תרצה לקיים את המבנה הזה היא תצטרך להשקיע משאבים עצומים בהחזקת גבולות שיהיו מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה שלה ונוחים לתקיפה מצד גורמים עוינים. הדרך של ישראל לכן להשפעה במזרח התיכון עוברת דרך שיתוף פעולה עם המדינות בו – אנחנו מגדילים את כוחנו ע״י שיתופי פעולה אזוריים.

רוסיה לעומתנו נתונה במצב דומה אך הפוך: הרוסים צריכים לשלוט במזרח אירופה אך אינם יכולים, לא מבלי לרושש את עצמם. הבעיה בשבילם שככל שמדינות מזרח אירופה יעמיקו את הקשרים אליהם, הן יחפשו לאזן את הקשרים האלו עם קשרים עם מעצמות מתחרות כמו גרמניה, בריטניה או ארה״ב. עבור מדינות המזרח התיכון התקרבות לישראל לא צריכה איזון מפני שישראל אינה כוח שיכול לאיים עליהם. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה היא איום פוטנציאלי. רוסיה לכן מוגבלת בכוחה: הברירה היחידה שלה היא לנסות ולשמור על אזור השפעה מוגבל במזרח אירופה, מחזקת קשרים עם אלה המעוניינות אך מוודאת כל הזמן שאף מדינה אינה הופכת חזקה מספיק בשביל להיות איום על רוסיה אם תחליף צד.

Europe_topography_map_en
הגיאוגרפיה הבעייתית של רוסיה – אין הרים בינה לגרמניה או צרפת

מכאן הגיאוגרפיה מציבה צרכים ומגבלות על המדינה. ככל שתענה על יותר צרכים, כך תחזק את כוחה. יש גבול עליון אבל על כמה כוח היא יכולה להשיג ולעיתים המגבלות שלה אף עלולות לערער אותה: גרמניה לדוגמה אינה יכולה להיות בטוחה ללא שליטה על אירופה כולה. אולם שליטה כזו הביאה את גרמניה להתנגשות עם בריטניה, ארה״ב ורוסיה. גרמניה צריכה את אירופה, אך לא יכולה לשלוט באירופה צבאית. על-כן היא תמכה בפתרון של איחוד אירופי כדרך לשפר את הגיאוגרפיה שלה ולהתגבר על המגבלות הגיאוגרפיות שלה (מה שכמובן יצר מגבלות חדשות, אך בואו לא נסטה מהנושא).

אולם כאן עולה השאלה: האם מדינות בהכרח מתנהגות לפי ההיגיון של הגיאוגרפיה? האם הן בהכרח יבקשו יעדים גיאופוליטים, יגדירו את האינטרס הלאומי שלהן בהתאם לגיאוגרפיה שלהן? התשובה בקצרה היא: לא.

מבנה הכוח

הגיאוגרפיה נותנת מסגרת כללית למדינה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות ומה היא צריכה לעשות בשביל לשמור ולהגדיל את כוחה. מדינה יכולה לעקוב אחרי ההיגיון של הגיאוגרפיה גם מבלי לדעת שהיא עושה זאת – לדוגמה ההתפשטות של ארה״ב אל תוך צפון אמריקה במאה ה-19 לא נתפסה כמאמץ גיאופוליטי, אך היא בהחלט שיפרה את הגיאוגרפיה של המושבות וביססה את כוחה של ארה״ב. הגיאוגרפיה היא כמו חוקי הפיזיקה – אנחנו יכולים להשתמש בהם ואנחנו יכולים להתעלם מהם, אך הם יהיו שם.

מדינה יכולה להגדיר את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר לגיאוגרפיה ואפילו בניגוד לגיאוגרפיה. בשנות ה-90׳ של המאה ה-20 ממשל קלינטון ראה את האינטרס הלאומי של ארה״ב בהרחבת הסדר הליבראלי שארה״ב הקימה במלחמה הקרה אל כל העולם. האינטרס הזה מתעלם מהגיאוגרפיה האמריקנית שמנותקת מאירו-אסיה ולכן לכאורה ארה״ב לא צריכה להשקיע מאמצים בהרחבת מערכת שאינה משפרת את כוחה בצורה משמעותית (אם החריגות היחידות הן אירופה ומזרח אסיה). בתחילת המאה ה-21 ממשל בוש יצא לשתי מלחמות קרקעיות במזרח התיכון, מול אויבים שלא היוו איום קיומי על צפון אמריקה. ממשל בוש הכריח את ארה״ב, כוח ימי קלאסי שהיתרון שלו הוא במהירות ותמרון, לשקוע במלחמות יבשתיות יקרות עם השפעה מעטה אם בכלל על הכוח של ארה״ב. בימינו אנו מדינת ישראל מגדירה את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר למפה, עם קביעה ששמירת צביונה היהודי והדמוקרטי הוא יעד לאומי.

חשוב להבין שגם אם מדינה מתעלמת מהגיאוגרפיה, הגיאוגרפיה עדיין תהיה שם. האיחוד האירופי לא מצליח להפוך את עצמו לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית משום שהגיאוגרפיה של אירופה מפעילה כוח נגד האיחוד שלה. בריסל יכולה לצאת בכמה יוזמות פוליטיות שהיא רוצה – לאירופה יש יותר מדי נהרות נפרדים ונוחים לשיט בשביל לאפשר איחוד של היבשת. תמיד יהיו קבוצות שונות באירופה והקבוצות האלו תמיד יראו איומים בצורה שונה. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה וגרמניה הן יריבות במקרה הטוב ואיום קיומי במקרה הרע. עבור צרפת גרמניה היא האיום הקיומי, עם רוסיה רחוקה מספיק בשביל להתייחס אליה כמין יריבה-ידידה. בריטניה רואה את האיחוד עצמו של היבשת כאיום על האינטרס הלאומי שלה. כל מדינה באירופה מקיימת מדיניות ביטחון שונה ומדיניות חוץ שונה, משקיעה את המשאבים שלה בצורה שונה ומקדמת יעדים שונים. המדינה היחידה שכל אירופה נוגעת לה היא גרמניה, אך גרמניה נתונה בפרדוקס שככל שהיא מגבירה את שליטתה באירופה כן אירופה מתנערת ממנה.

euriv
הנהרות של אירופה

האפשרות של מדינה להתעלם מהגיאוגרפיה, לפעול בניגוד להיגיון הגיאופוליטי, מצביעה על קיומם של עוד כוחות המעצבים את התנהגותה. כבר ציינו קודם שני גורמים כאלה: כלכלה וטכנולוגיה. מכאן שאם מטרתו של הניתוח הגיאופוליטי לחזות את התנהגותן של מדינות, ואם העיסוק שלו הוא בכוח במרחב, הוא אינו יכול להגביל את עצמו לגיאוגרפיה בלבד. הגיאוגרפיה היא נקודת הפתיחה של הניתוח אך היא אינה סופו. אילו עוד גורמים משפיעים על כוחה של המדינה? אילו כוחות מעצבים את התנהגותה?

אנחנו יכולים לחשוב על מדינה כמורכבת משכבות, עם הגיאוגרפיה כשכבת הבסיס. מעל הגיאוגרפיה השכבה השנייה היא הכלכלה של המדינה. יש קשר עמוק בין כלכלה לגיאוגרפיה – הוא מתחיל בחקלאי והאדמה, ממשיך בסוחר ובים ומגיע עד ימינו עם מפעל ייצור השבבים והיסודות הנדירים מאפריקה וסין. להיאבק נגד הגיאוגרפיה עולה כסף, ולכן הכלכלה נוטה ללא התערבות זרה לעקוב אחרי הגיאוגרפיה. ערים קמות בצמתי מסחר נוחים גיאוגרפית, אם על נהרות – פריז, לונדון, ברלין, פרנקפורט, אמסטרדם, אנטוורפן, רומא – ואם בקרבת חוף הים – תל-אביב, חיפה, צידון, איסטנבול, אלכסנדריה, סאו פאולו, לוס אנג׳לס וטוקיו. מפעלים קמים בסמוך לנתיבי מסחר מרכזיים, והם צריכים לפעולתם דלקים – גרמניה וארה״ב ידעו תיעוש מהיר הודות לפחם בשטחן, וכשזה נגמר הן נאלצו לצאת ולחפש מקורות דלק חדשים. תעשיית ההיי-טק אינה פטורה מהקשר לגיאוגרפיה, גם אם הוא קטן יותר: תעשיית היי-טק בדרך כלל תופיע במרכזים אורבניים מתקדמים, משום הצורך בכוח עבודה משכיל ומיומן, גישה נוחה לשווקים פיננסים ותשתיות ברמה גבוהה (נראה אתכם מנהלים חוות שרתים עם הפסקות חשמל תדירות). היכולת שלה לשבש תעשיות ישנות ולהעניק יתרונות כלכלים וצבאיים למחזיקים בה גם הופך אותה למרכיב במשחק הגיאופוליטי בין מדינות, אך זה נושא נפרד.

מעל השכבה הכלכלית נמצאת הפוליטיקה של המדינה, או מבנה הכוח שלה: מי מקבל את ההחלטות? מי הקבוצות הדומיננטיות במדינה? מהם המוסדות והמנגנונים ששולטים בה? מבנה הכוח של מדינה קובע איך היא מגיבה להזדמנויות ואתגרים ועד כמה הכלכלה והגיאוגרפיה מעצבות את ההתנהגות של המדינה. כאן חשוב להדגיש שאין הבדל מהותי בין מדינה לא-דמוקרטית ומדינה דמוקרטית בכל הקשור ליחס שלהן לגיאופוליטיקה: דיקטטורה יכולה להתעלם מהגיאופוליטיקה ולהיות ממוקדת בהעשרת המנהיג והאוליגרכיה שלו. דמוקרטיה יכולה להיות ממוקדת בגיאופוליטיקה ולבסס את יחסי החוץ שלה על גיאו-אסטרטגיה הודות לציבור משכיל בנושאים האלו ומערכת פקידות ציבורית שחושבת לפיה. ארה״ב לדוגמה פועלת גם תחת ממשל טראמפ לפי היגיון גיאופוליטי ברור, עם זיהוי של סין ורוסיה כמתחרות אסטרטגיות באזורי השפעה חשובים.

מבנה הכוח קובע מי מעצב את התנהגותה של מדינה, כיצד תהליך קבלת ההחלטות מתבצע ומי ומה משפיעים עליהם. לדוגמה ישראל היא מדינה בה מדיניות החוץ נקבעת במידה רבה ע״י ראש הממשלה, בעיקר מפני שהפוליטיקה הפנימית בישראל – שהיא שקובעת מי יהיה ראש הממשלה ומה כוחו – לא מתעניינת במדיניות חוץ. מתי בפעם האחרונה שמעתם בחדשות דיון על מדיניות הסחר הנכונה של ישראל? או יחסינו האסטרטגים עם דרום אמריקה? בישראל מדיניות חוץ מעובדת דרך היחס שלה לשלוש סוגיות: ישראל ופלשתין, האיום האיראני וההון או הנזק הפוליטי הפנימי שאפשר להפיק ממנה. סוגיות כמו הסכמי סחר חופשי, פיתוח וקידום יחסים עם מדינות בינוניות ועוד אינן מעסיקות את השיח הציבורי. זה יוצר מצב שבו אם ראש הממשלה מבין את החשיבות האסטרטגית של הסוגיות האלו יש לו יד חופשית לפעול, ואם הוא אינו מבין או אינו מתעניין, יש לו מעט מאוד מוטיבציה לפעול.

זה אגב לא אומר שבמשרדים הממשלתיים עצמם לא פועלים כדי לחזק את ישראל. אולם הפקידות מוגבלת ובצדק ע״י הממשלה הנבחרת. ממשלה שלא תגדיר לעצמה אינטרסים לאומים בזירת החוץ לא תשקיע את המשאבים כדי לקדם אותם.

בנוסף לשכבה הכלכלית ולשכבה הפוליטית, לכל מדינה יש שני כלים מרכזיים שמאפשרים לה להעצים את כוחה, להתגבר על הגיאוגרפיה שלה ולהתחרות עם מדינות אחרות בזירה הבינלאומית: טכנולוגיה וצבא. טכנולוגיה וצבא יכולים לשמש לחזק את הכלכלה של המדינה, יכולים לחזק את מבנה הכוח שלה ויכולים לעזור לה לשפר את הגיאוגרפיה שלה. כך לדוגמה ישראל משתמשת בטכנולוגיה בשביל חקלאות מתקדמת והתפלת מים, בעודה משתמשת בצבא שלה בשביל להגיע למאזן כוח מול מדינות גדולות ממנה פי כמה. סין וארה״ב מתחרות זו בזו על יתרון טכנולוגי משום ההשפעה שלו גם על הכלכלה וגם על הצבא, השפעה שיש בה לשנות את מאזן הכוח בין המדינות.

לבסוף, לכל מדינה יש גם תרבות – שכוללת את הערכים, המנהגים ותפיסת העולם של המדינה – שעוטפת את כל מרכיביה. הלוגיקה של כוח היא אוניברסאלית, גיאוגרפיה גם, אך הגיאופוליטיקה של מדינה מושפעת גם ממה היא מוכנה ולא מוכנה לעשות, את מי היא רואה כחבר ואת מי היא רואה כיריב. תרבות יכולה להשתנות והיא בעצמה תוצר של גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה, אך היא מרכיב שאסור להתעלם ממנו בניתוח הגיאופוליטי.

הדוגמה הכי ברורה לזה היא גרמניה. במשך 70 שנות קיומה הראשונות כמדינה מאוחדת, מ-1870 עד 1945, גרמניה ראתה את עצמה כיריבה למערב, כיריבה של צרפת ובריטניה. התרבות של גרמניה הכתיבה לה מסלול התנגשות עם המערב ומאבק צבאי להשתלטות על אירופה. אולם אחרי 1945, התרבות עצמה של גרמניה שונתה כך שגרמניה המערבית והיום גרמניה המאוחדת רואה את עצמה כחלק מן המערב וכמחויבת לזכויות אדם, לסדר הבינלאומי הליבראלי ולהתנגדות לאלימות. בזמן שאפשר והמחויבות הזו תשתנה בעתיד, אי-אפשר היום עוד לחשוב שגרמניה תכבוש את מזרח אירופה או תבוא בברית עם רוסיה האנטי-ליבראלית. זה לא אומר שגרמניה לא תעשה עסקים עם רוסיה או שהיא לא מגדילה את השפעתה דרך האיחוד במזרח אירופה אך התרבות של גרמניה מכתיבה לה אינטרסים פרוגרסיביים והימנעות מאלימות.

אם נסכם, מדינה מורכבת משלוש שכבות – גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה – מחזיקה שני כלים – טכנולוגיה וצבא – ועטופה בתרבות שמחזיקה את כל הרכיבים ביחד. ביחד כל המרכיבים האלו קובעים את ההתנהגות של מדינה בזירה הבינלאומית, איך היא תופסת איומים ואיך היא מחזקת את כוחה. היחסים בין המרכיבים השונים הם הלוגיקה של המדינה, לוגיקה שברגע שאנו מבינים אותה נותנת לנו להבין לא רק את העבר של המדינה אלא גם לחזות את עתידה. אם אנו יודעים מדוע מדינה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, אנו יכולים לדעת גם כיצד היא תתנהג מול הנסיבות המשתנות.

הניתוח הגיאופוליטי

אז דיברנו על גיאוגרפיה, על המרכיבים השונים של מדינה ועל הקשר בין גיאוגרפיה לבני-אדם, קשר שנובע מהעובדה הבסיסית שכולנו בסופו של דבר יצורים מוגבלים, מוגבלים בזמן, בכוח ובמשאבים. איך אבל בפועל לוקחים את המרכיבים האלו והופכים את המפה לכלי ניתוח וחיזוי? זה עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

כמו כל דבר טוב בחיים ניתוח גיאופוליטי הוא אומנות, במובן הזה שצריך הרבה ניסיון, ידע, כללי אצבע וקצת תחושת בטן בשביל להוציא ניתוח שהוא באמת אפקטיבי, גם במובן הזה שהוא יודע להסביר מה קורה וגם שהוא מצליח לשרטט את העתיד של מה שהוא עוסק בו. זה נמצא בכל מקצוע אגב – כמהנדס צעיר אחד השיעורים הראשונים שלמדתי הוא שהרבה מהחומר שאתה לומד באקדמיה הוא בעיקר רלוונטי… טוב, לאקדמיה. טאלב עוסק בנושא שהרבה מהידע שלנו נלמד רק ע״י ניסיון ב״אנטי-שביר״ ואני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא את הספר לקרוא אותו.

אז איך נעשה הניתוח הגיאופוליטי בפועל? טוב, הוא מתחיל בהגדרת הנושא של הניתוח – מה אנו רוצים לדעת? הנושא צריך להיות ספציפי במרחב וקשור לכוח בשביל שהניתוח יהיה לא רק אפקטיבי, אלא גם רלוונטי. לדוגמה השאלה ״האם המערב עתיד לאבד את עליונותו״ היא שאלה לא טובה, כי ״המערב״ הוא לא מונח גיאוגרפי ספציפי אלא מאגד את מערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה ויפן. אלו מדינות שונות מאוד זו מזו, שחלקן כנראה ישגשגו בעוד אחרון ידעכו. גם לא ברור מהשאלה מול מי המערב יאבד את עליונותו, או איזו עליונות בכלל – האם הכוונה להיותו של המערב המרכז הכלכלי העולמי? או אולי להשפעתו בפוליטיקה העולמית? אנחנו רוצים שאלה עם מונח גיאוגרפי ברור ועם מטרה ברורה כדי שנדע אם ענינו עליה.

בתור דוגמה מעשית בואו וניקח את הניתוח הגיאופוליטי הבא בפל״ג: אם יש הסלמה בסכסוך בין סין לארה״ב, מה יהיה הצעד הבא של סין לשמור על כוחה? השאלה הזו מניחה שיש הסלמה – משהו שביססתי אותו כבר בניתוח קודם בפל״ג. השאלה הזו ספציפית – יש לנו את סין ויש לנו את ארה״ב. אני יכול להצביע על המפה על מי אני מדבר. אני רוצה לדעת מה יהיה הצעד הבא של סין במסגרת המאבק הזה, הצעד הבא שמטרתו לשמור על כוחה.

אני כבר מכיר את המרכיבים השונים של סין הודות ל״קיסר אדום״. אני יודע שהמרחב בו סין וארה״ב נפגשות הוא קו החוף של סין שתחום ע״י נוכחות אמריקנית מיפן עד אינדונזיה, ומכאן שהמאבק לכוח בין שתיהן יהיה בזירה הזו. אני גם יודע מהכלכלה שלה שסין תלויה בקווי השיט שעוברים דרך ים סין הדרומי. אני יודע שפוליטית המפלגה מעוניינת לבסס את שליטתה של סין בים סין הדרומי, גם משום שהוא נתפס כחלק מסין הגדולה וגם משום חשיבותו האסטרטגית. מכאן אני מניח, וזו ההיפותזה שלי, שהצעד הבא של סין יהיה לבסס את ריבונותה בים סין הדרומי.

אולם ההיפותזה הזו מעלה כמה שאלות: ראשית, איך סין יכולה לבסס את ריבונותה בפועל בים? איך מעשית כובשים ים? האם זה דורש פעולה צבאית? האם הכוח הצבאי של סין ערוך למשימה? מה הסיכונים בפעולה כזו? האם יש דרכים אחרות לכבוש את הים?

מהשאלות האלו גם אוכל לדעת אם יש רק צעד קונקרטי אחד שנמצא מול סין, או שמא מספר אפשרויות שהבחירה של סין באחת מהן תספר לנו עוד על תהליך קבלת ההחלטות שקורה במפלגה עצמה. אם סין לדוגמה תבחר לכבוש את הים, הרי שהמפלגה או מניחה שהתגובה הבינלאומית תהיה לא משמעותית או שהיא רואה את עצמה כבר עכשיו נתונה למלחמה ולכן חייבת להגיב במהירות והחלטיות. אם לעומת זאת היא תנסה כלים דיפולמטים וכלכלים, אפשר והמפלגה עדיין מאמינה או רוצה לאפשר חזרה אחורה מההסלמה, כלומר שבייג׳ין אינה מחפשת מאבק. הסביר ביותר שנראה שילוב של צעדים דיפלומטים וצבאיים, מה שמומחים מכנים ״לוחמה אפורה״, בה סין מקדמת את האינטרס הלאומי שלה באופן צבאי אך בצורה כזו שמקשה על תגובה בינלאומית נחושה נגדה.

הסיבה שאני יודע להתמקד בים סין הדרומי היא משום ההיכרות עם הגיאוגרפיה והכלכלה של סין, כמו גם הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. ההבנה מה יהיה הצעד הנכון תושפע מהבנה מי מקבל את ההחלטות במדינה – הלשכה הפוליטית של המפלגה בראשות שי. ברור לי שקבוצה של 9 פוליטיקאים ומדינאים מנוסים מבינה את ההשלכות של פעולה צבאית חד צדדית, ולכן אם אשרטט את הצעדים והתגובות השונות, אדמה לעצמי את תהליך קבלת ההחלטות שכנראה נעשה שם בפועל.

הניתוח הגיאופוליטי לוקח את הנושא וממקם אותו גיאוגרפית, מסתכל על כל השחקנים הנמצאים שם ומסתכל על המרכיבים שלהם. התוצר של הניתוח הוא חיזוי ההתנהגות של מדינות וכתלות בהיקף האזור הגיאוגרפי אף של יבשות או של המערכת הבינלאומית בכלל. כמובן ככל שטווח הזמן גדל וההיקף גדל כן יורדת הרזולוציה של החיזוי, כשהוא עומד על השינוי ולא בהכרח על הפרטים של איך הוא יקרה.

סיכום

יש היגיון לזירה הבינלאומית והוא היגיון גיאופוליטי. הקשר בין גיאוגרפיה, כלכלה, פוליטיקה, צבא וטכנולוגיה נותן לנו לא רק להבין מדינות אלא גם לחזות את כיוון התקדמותן. הניתוח הגיאופוליטי משתמש בהיגיון הזה בשביל לתת תשובות לשאלות הבוערות לנו ביותר – לאן יתקדמו היחסים בין ארה״ב לסין, מה הוא עתידו של האיחוד האירופי ואיך מדינת ישראל יכולה להעצים את עצמה דווקא בעידן הזה של חוסר יציבות גלובאלית. גיאופוליטיקה לא עוסקת בלתאר את האירועים, אלא בלהבין את הכוחות שיוצרים אותם. היכרות שלנו, של כולנו, כאזרחים במדינת ישראל עם ההיגיון הגיאופוליטי היא חשובה לא רק לחיינו האישיים, אלא גם לעורר שיח ציבורי ער ופעילות ציבורית מרמת האזרח עד רמת המדינה בשביל לדאוג שישראל בונה את כוחה על הבסיס היציב של גיאופוליטיקה. תודה לכם על ההקשבה.




טראמפ – גאון?

אני מאמין שאני לא היחיד שמבין שהתקשורת איבדה את זה בכל הקשור לטראמפ. הדלפות, רדיפות, ביקורת קטנונית – כל אלה מאפיינים של הכיסוי התקשורתי (ואולי ציד מכשפות תקשורתי?) של טראמפ.

הבעיה עם סיקור תקשורתי מוטה שהנושא שלה – נשיא ארה"ב – הופך מאדם שמנהיג את מעצמת העל היחידה בעולם למין יצור דימוני שלא מצליח לשלוט על הסגל שלו. ולי קשה עם התמונה הזו. כי דונאלד טראמפ הצליח למרות שכולם אמרו שיכשל. הוא הפך לנשיא ה-45 של ארה"ב ובשבועות האחרונים הוא החל לפעול לפי מדיניות שרק לפני מספר חודשים איש לא האמין שתצא לפועל.

וללא קשר, אני אוהב לשחק עם תרחישים. ובסוגית החוץ, אני משחק עם שני תרחישים. תרחיש אחד הוא שטראמפ לא יודע מה הוא עושה ומתנהל באימפולסיביות-אינטרסנטית בזירה הבינלאומית. התרחיש השני שלשיגעון יש היגיון: טראמפ פועל ויפעל בשביל להפריד בין סין ורוסיה. בתרחיש הזה המדיניות האמריקאית תשאף להבטיח את מאזן הכוחות באי העולמי ע"י פירוק הברית הנרקמת בין שתי המדינות היריבות.

אני יודע, אתם מגלגלים את העיניים ואומרים "נו באמת". אבל לא רק אני חושב על תרחיש כזה: שני מאמרים ב-National Interest וב-Politico קוראים במפורש לנשיא להפעיל את רוסיה נגד סין. כפי שניקסון בשנות ה-70' התקרב לסין בשביל להרחיק אותה מבריה"מ, טראמפ יוכל להתקרב לרוסיה בשביל להרחיק אותה מסין. יוזמת דרך המשי החדשה של סין תעלה על שרטון, הגוש הביטחוני נגד ארה"ב יתפורר ואמריקה תוכל שוב להיות הכוח הדומיננטי באירואסיה.

הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט – ואולי אפילו לא אפשרי. מאמר מצוין של ג'ייקוב סטוקס ב-Foreign Affairs טוען שסין ורוסיה קרובות מדי בשביל שמשהו בסגנון של ניקסון יהיה אפשרי. יותר מכך הוא חושש שהמחיר שארה"ב תצטרך לשלם לרוסיה עבור ירידה ביחסים עם סין יהיה גבוה מדי ולא כדאי. איך רוסיה תוכל לתרום לאזן את סין, באם היא תחליט לעבור לצד של ארה"ב? עם הצי הפסיפי המיושן שלה? עם היחסים המתוחים עם יפן וד. קוריאה?

אבל מה אם טראמפ לא מחפש להעביר את רוסיה לצד שלו, אלא להחזיר לארה"ב את ההרתעה וההשפעה שהיו לה? הוא לא רוצה לנתק את סין ורוסיה, הוא רוצה להפוך את שתיהן לפחות רלוונטיות. ויכול להיות שהדרך הכי יעילה לעשות את זה היא להלחיץ את בעלות הברית של אמריקה.

כי הנה הבעיה האמיתית של הסדר הליבראלי-מערבי: חוץ מארה"ב, אין עוד כוח צבאי משמעותי בסדר הזה. רוסיה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה כי האיום הכי גדול עליה ב-200 השנים האחרונות – מערב אירופה – נעלם. האירופאים צמצמו בכוחות הצבא בעוד ארה"ב שילמה את המחיר. כעת, כשארה"ב נמצאת בעמדת חולשה, אירופה אינה יכולה להגן על האינטרסים של עצמה, וודאי שלא לעזור לבעלת הברית שלה.

הדיבורים של טראמפ על כך שנאט"ו מיותר הם בדיוק מה שהאירופאים צריכים לשמוע. זה מצוין שהם נחרדים מהרעיון של התקרבות בין ארה"ב ורוסיה. זה מצוין מפני שמדינות כצרפת, בריטניה וגרמניה מחזירות את נושאי הביטחון ובניין הצבא לסדר העדיפויות הלאומי. מבלי שנשים לב טראמפ בעצם עוזר להן. עד שטראמפ הגיע, אירופה לא הגיבה נכון לאסרטיביות הרוסית. היא העדיפה להשקיע בסנקציות ומילים רפות, במקום להזרים כסף להגדלת כוחות. עכשיו כשהיא מבינה שאולי לא יהיה לה גב אמריקאי, אירופה מתחילה לחזור למציאות – מציאות שבה גבולות לא מוגנים הם חולשה, לא חוזק.

האינטרסים האמריקאים ירוויחו מחזרה של אירופה ככוח צבאי. דוויזיות שריון גרמניות וצי בריטי חזק במערב יחייבו את רוסיה להפנות משאבים להגנת הגבול, בהתאם להיגיון הגיאו-אסטרטגי שלה. זה אומר הגדלה של תקציב הביטחון ונסיגה של רוסיה בחזיתות אחרות, כמו החזית הארקטית והחזית בסוריה. כוחות אירופאים גם יוכלו סוף-סוף לייצב את הפריפריה של היבשת – פעילות נרחבת בלוב, אכיפה אמיתית בים התיכון ואולי אף תרומה משמעותית יותר של כוחות מיוחדים וכוחות יבשה במלחמה בדאע"ש וארגוני טרור בסוריה ועיראק.

במזרח הרחוק, נסיגה אמריקאית מביאה את יפן להשיב את היכולת הצבאית שלה. היא מביאה את ד. קוריאה לקחת אחראיות על הביטחון שלה (כיום במקרה של מלחמה הצבא הקוריאני עובר להיות תחת פיקודו של גנרל אמריקאי) ומעודדת את אוסטרליה לקחת חלק משמעותי יותר במאבקים בים סין הדרומי. כפי שהזכרתי בעבר, בייג'ינג יכולה בקלות למצוא את עצמה מול שרשרת של מדינות יריבות, שיאזנו את התוקפנות שלה.

טראמפ יכול להיות השלב הבא במדיניות החוץ ובסדר העולמי האמריקאי. 70 שנה הסדר הזה התבסס על הכוח האמריקאי ונתן למדינות אחרות להינות מן הפירות מבלי לשלם את המחיר. עכשיו, כשארה"ב נחלשת והעולם נהיה יותר מורכב, הסדר האמריקאי צריך שמדינות אחרות ישאו במאמץ. מבלי משים דווקא הבדלנות, הרצון להקטין את המעורבות האמריקאית, יכול להגדיל את ההשפעה של האמריקאים ולהביא מחדש לאיזון את האי העולמי.




פודקסט-בזק: מחשבה על טראמפ

להורדת הפרק – קישור.