1

פלג 86: AUKUS והאנגלוספרה

תקציר

  1. ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות להגדיל את האינטגרציה הצבאית, הטכנולוגית והתעשייתית בין המדינות.
  2. במסגרת היוזמה ארה״ב ובריטניה יעזרו לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר. הצוללות האלו יטו את המאזן האסטרטגי לטובת ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות:
    1. הן יחייבו את אוסטרליה להקים בסיסים מתאימים לצוללות, שיוכלו לשמש גם צוללות אמריקניות.
    2. הצוללות האוסטרליות יוכלו לסיור באופן קבוע בים סין הדרומי וליד טאיוואן, מוכנות לתגובה מהירה נגד מתקפת פתע סינית.
    3. הן יוכלו לסייר לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטרות פעילות סינית חשודה ובתרחיש מלחמה צדות את צי הסוחר הסיני.
  3. מטרתה של AUKUS היא הגדלת האינטגרציה בין שלוש חברות באנגלוספרה. כל חברות האנגלוספרה כבר נהנות מאינטגרציה מסויימת, הודות להסכמי שיתוף המודיעין שלהן והסכמי שיתוף הפעולה בתחום המחקר והציוד הצבאי.
  4. היא שונה מהקוואד, שמטרתו הראשית היא תיאום בין השחקניות השונות בו.
  5. סביר שנראה את המשך האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה, והגדלת התיאום ביניהן ובין מדינות חשובות במזרח אסיה – הודו, צרפת, יפן.
  6. ישראל יכולה להצטרף למאמצי האנגלוספרה בהיבטים האזרחיים שלה – מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, הקמת שרשרות אספקה עמידות בפני הפרעה.

להורדת הפרק – קישור.

ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות לשפר את היכולות והאינטגרציה בין שלוש המדינות בתחומים של מדע, טכנולוגיה, שרשרות אספקה ותעשייה (industrial base) [מקור]. במסגרת השותפות שלוש המדינות יעבדו ביחד על פיתוח יכולות הסייבר שלהן, אינטליגנציה מלאכותית, טכנולוגיה קוונטית ויכולות נוספות בתחום התת-ימי [מקור]. 

הסיבה שהם אומרים ״יכולות נוספות בתחום התת-ימי״ היא משום שהיוזמה הקונקרטית הראשונה של השותפות היא לעזור לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר [מקור]. בריטניה וארה״ב יבחנו יחד עם אוסטרליה את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת ויעזרו לה להצטרף למועדון המצומצם של מדינות שמחזיקות צוללות גרעין.

לא בכל יום ארה״ב משתפת טכנולוגיה גרעינית. למען האמת זה לא קרה כבר 60 שנה: ב-1958 היא שיתפה טכנולוגיה גרעינית עם בריטניה מול האיום הסובייטי [מקור].

מה כל כך מיוחד בצוללות גרעיניות? צוללות גרעין הן לא עוד צוללת: בהשוואה לצוללות דיזל רגילות צוללות גרעין לא צריכות לעלות לפני הים בשביל חמצן למנועים שלהן. בהשוואה לצוללות חשמליות, כמו צוללות הדולפין הישראליות, הן נהנות מטווח ארוך יותר ועומק גדול יותר.

אנחנו יכולים לחשוב על צוללות גרעין ככלים שמטרתם העיקרית היא הקרנת כוח, ותקיפה עמוק מאחורי קווי האויב: הן יכולות להגיע רחוק יותר, לשהות זמן ארוך יותר, והצוללות המתקדמות של ימינו גם יכולות לתקוף מטרות יבשתיות. לדוגמה, הצוללת הגרעינית מדגם וירג׳יניה של ארה״ב יכולה לתקוף מטרות יבשתיות באמצעות 16 טילי שיוט מדגם טומהווק [מקור]. 

כמובן, גם לצוללות רגילות יש יתרונות. לעומת הצוללות הגרעיניות צוללות שמונעות באמצעות דיזל או סוללות הן יותר שקטות, ומותאמות טוב יותר לציד ספינות קרוב לאזורי חוף. הן מהוות היבט משלים לצוללות הגרעין – בזמן שצוללות הגרעין פועלות הרחק מעבר לקווי האויב, הצוללות הקונבנציונאליות רודפות את הספינות שלו בחזית.

אבל מכאן עולה שאלה: למה ארה״ב מתכוונת להעביר דווקא צוללות גרעין דווקא לאוסטרליה?

ולמה בריטניה צורפה להסכם הזה?

ובמה הוא שונה מהקוואד, אחריו אנחנו עוקבים כבר מספר חודשים[ראו כאן וכאן לדוגמה]?

ואיך ההסכם הזה מתקשר לרעיון שדיברנו עליו בתחילת השנה, של ״האנגלוספרה״ – גוש צבאי-טכנולוגי-כלכלי של המדינות דוברות האנגלית, שיהיה המרכז החדש של מערכת הבריתות האמריקנית?

על כל השאלות האלו, ועוד, נענה היום בניתוח. בואו נתחיל.

המלחמה הימית

אחת הנקודות שאני חוזר עליהן שוב ושוב בפל״ג, והרחבתי עליה מאוד בהרצאה החודשית של יולי – ״זו לא מלחמה קרה (עדיין)״ – היא שהזירה הצבאית החשובה ביותר בין ארה״ב וסין היא הזירה הימית. המאבק בין סין לארה״ב הוא בבסיסו מאבק להגמוניה ימית – מי תשלוט במים של מזרח אסיה?

יש כמובן עוד היבטים ועוד שכבות למאבק הימי – יש תחרות טכנולוגית, יש תחרות כלכלית, דיפלומטית, אידיאולוגית – אך הם כולם יושבים על המאבק להגמוניה ימית. אם סין תצליח להפוך לכוח הימי החזק ביותר במזרח אסיה, היא תדיח את ארה״ב מעמדתה כמעצמת על ותהפוך להיות המעצמה הדומיננטית באירו-אסיה. איך?

בשלושה שלבים: ראשית היא תלחץ את בעלות הברית הקיימות של וושינגטון לגרש את הכוחות האמריקנים משטחם. יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים, אוסטרליה, כולן תלויות בגישה לים בשביל השגשוג שלהן. אם סין תשלוט בקווי השיט של מזרח אסיה, היא תשלוט בקווי החיים של המדינות האלו.

לאחר מכן, היא תוכל ללחוץ את המזרח התיכון ואירופה להיכנע לתכתיבים שלה. המזרח התיכון כאזור ייצוא אנרגיה תלוי לשגשוג שלו במזרח אסיה, שהופך במהירות לצרכן הגדול ביותר של גז טבעי [מקור] וכבר היום הוא הצרכן הכי גדול של נפט [מקור].

האיחוד האירופי תלוי בשווקים של מזרח אסיה לייצור וצריכה, עם סין מהווה את אחד משותפי הסחר החשובים ביותר של האיחוד ובמיוחד של הכלכלה הגדולה בו – גרמניה.

לבסוף, עם שליטה בימים של מזרח אסיה בייג׳ין תוכל לחדור לאוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, ולאתגר את חופש התנועה של הצי האמריקני. היא גם תוכל לאיים על המולדת האמריקנית עצמה. אנחנו נוטים לשכוח שאחת הסיבות המרכזיות שארה״ב היא מעצמת על היא משום שאין לה איום משמעותי על גבולה. 

בעוד כל מדינה אחרת בעולם צריכה להיות מודאגת ממעצמה שכנה לה – רוסיה מגרמניה, גרמניה מצרפת, סין מיפן – ארה״ב נהנית מדומיננטיות מוחלטת בהמיספרה המערבית. עם הגמוניה ימית במזרח אסיה, סין תוכל לשלוח צוללות וקבוצות קרב להוואי, לחוף המערבי, אולי אפילו ללחוץ את פנמה לפתוח את התעלה לכוחותיה ומשם לחוף המזרחי. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, קווי השיט האמריקנים יאוימו ע״י צי עוין.

בשביל למנוע תרחיש כזה, כל שארה״ב צריכה לעשות הוא למנוע מסין הגמוניה ימית, מבלי שהיא בהכרח תשמור על הגמוניה ימית בכוחות עצמה. אסביר: מאז סוף המלחמה הקרה הצי האמריקני הצטמק – מכמעט 600 ב-1987 לקצת פחות מ-300 היום [מקור]. בנייה מחדש של הצי לגודל של 500 ספינות יעלה כטריליון דולר וייקח שנים [מקור]. 

האמריקנים כיום מנהלים דיון ער אם ומאיפה להביא את המשאבים לבניית הצי שלהם, כמו גם איך צריך להיראות הרכב הכוחות שלהם בשביל ניהול מלחמה נגד סין. הם משקיעים במחקר בפלטפורמות בלתי מאוישות ימיות, והנחתים סוגרים את כוחות השריון והארטילריה שלהם בשביל להפוך לכוח ימי נייד וחמוש בטילים נגד ספינות [מקור]. הנסיגה מאפגניסטן היא חלק מהמהלך הגדול יותר של ארה״ב של העברת המוקד הצבאי שלהם למזרח אסיה, ולזירה הימית בעיקר [ראו כאן].

בכל מקרה, גם אם הצי יחזור לגודלו מימי המלחמה הקרה, ארה״ב תצטרך את עזרתם של שותפים בשביל לבלום את סין: הסינים בונים ספינות בקצב מסחרר, עומדים לדוגמה להכפיל את מספר המשחתות שלהם בתוך 5 שנים מ-20 ל-40 [מקור]. קיים וויכוח ער האם נכון להשוות את הצי האמריקני והצי הסיני רק לפי מספרים, או שיש גם להתחשב בטיב החימוש ומערכות התקשורת, כמו גם בניסיון הלחימה שיש לצי האמריקני בניגוד לצי הסיני.

אולם את זה אין להכחיש: לסינים יש את יתרון המגרש הביתי במזרח אסיה. בסיסי הבית שלהם נמצאים בזירה, והספינות שלהם לא יצטרכו לחצות אלפי קילומטרים בשביל להגיע לזירות הקרב.

האמריקנים מאזנים במידת מה את היתרון הסיני עם בסיסים ימיים משלהם ביפן, גואם, אוסטרליה וסינגפור. רוב הבסיסים האלו מתארחים בטריטוריה זרה, ותלויים ברצון המארחים. הבסיסים האלו גם מרוחקים מהמולדת האמריקנית, מה שאומר שבשלבים הראשונים של כל מלחמה הם יהיו תלויים בתגבורת של כוחות מקומיים בזירה.

שותפים מקומיים גם חשובים בשביל לנצל את החולשה הכי גדולה של סין: הגיאוגרפיה שלה.

החוף המזרחי של סין מוקף בשרשרת איים שנמתחת מיפן עד אינדונזיה, ובעצם לוכדת את החוף הסיני בשני ימים: ים סין המזרחי וים סין הדרומי. המאבק להגמוניה ימית במזרח אסיה הוא בעצם מאבק לחופש פעולה סיני בשני הימים האלו. קל לחסום חופש פעולה כזה ע״י חימוש של מדינות שרשרת האיים בטילים נגד ספינות, במטוסים נגד צוללות, וכמובן בספינות וצוללות. 

זו הסיבה שארה״ב משתדלת לשמור על יחסים ביטחוניים הדוקים עם מדינות כמו הפיליפינים [מקור] ואינדונזיה [מקור], שחשובות בשביל לחסום את התנועה הסינית במזרח אסיה. זו גם הסיבה שהאמריקנים מחויבים להגנת טאיוואן: טאיוואן נמצאת בנקודת המפגש של ים סין המזרחי וים סין הדרומי. נפילה של טאיוואן בידי סין – אם ע״י כיבוש צבאי, או סיפוח מרצון – יצרו פתח בשרשרת האיים שתאפשר לסין לפעול בחופשיות באוקיינוס השקט, ללא מעקב של נכסי מודיעין אמריקנים [מקור].

איפה משתלבת אוסטרליה בתוך המערך הזה? אוסטרליה אינה חלק משרשרת האיים הראשונה, אך היא כן משקיפה על השרשרת, ממוקמת דרומית לאינדונזיה. אוסטרליה היא הבסיס הכמעט אידיאלי בשביל לתמוך בשרשרת האיים הראשונה מול הסינים.

עניין של מיקום

אנחנו לא מרבים לדבר על אוסטרליה כאן בפודקסט, משום שאוסטרליה היא לא מעצמה משמעותית בזכות עצמה. היא יושבת רחוק ממרכזי האוכלוסייה של מזרח אסיה, אירופה או צפון אמריקה ואוכלוסיית המדינה עצמה היא קצת פחות מ-26 מיליון בני אדם, קטנה יותר מנפאל או מלזיה. היא הכלכלה ה-12 בגודלה בעולם, נמצאת בין ברזיל ורוסיה.

החשיבות האסטרטגית של אוסטרליה נובעת לא ממנה עצמה, אלא מהמיקום היחסי שלה [מקור]: אוסטרליה יושבת בנקודת המפגש של האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, עם חופים ארוכים לשניהם שאינם חסומים ע״י איים. היא ממוקמת קרוב לאינדונזיה, משקיפה מן החוץ על שרשרת האיים שמחברת בין ים סין הדרומי והאוקיינוס ההודי. 

כוח ימי ואווירי שממוקם באוסטרליה יוכל לשמור על פעילות רציפה בים סין הדרומי, במצר מלקה ומסביב לאינדונזיה. כוח כזה יוכל ״לגעת״ בסין, מבלי שזו תוכל לגעת בו: הבסיסים שלו יהיו מחוץ לטווח של רוב הטילים הבליסטיים של הסינים [מקור].

עבור האמריקנים זה היתרון הכי חשוב של אוסטרליה – המרחק מסין. לארה״ב יש בסיסים במזרח אסיה שיכולים לתת לה לפעול באופן רציף בזירה: בגואם, ביפן, בסינגפור וכדומה. הבעיה שכל הבסיסים האלו נמצאים בטווח התקיפה של רוב הטילים והמפציצים של סין.

נקודת המוצא של המתכננים האמריקנים כיום היא שבכל מלחמה עם סין, הצעד הראשון של הסינים יהיה תקיפה מאסיבית באמצעות טילים ומטוסים נגד הבסיסים האמריקנים באזור [מקור]. בשילוב עם מתקפת סייבר רחבה על מערכות התקשורת של צבא ארה״ב, בייג׳ין תשתק את ארה״ב בזירה ותנסה להשתלט במהירות על צירי תנועה ונקודות חשובות אסטרטגית, כמו אוקינוואה, טאיוואן ומצרי מלקה. עד שהאמריקנים יוכלו לשלוח תגבורות מהמולדת, מזרח אסיה תוכנס תחת השליטה הסינית, וארה״ב תאלץ או להשלים עם המצב או להתחיל מלחמה ממושכת נגד הסינים בזירה.

ראינו בעבר שהאמריקנים עובדים לשנות את מבנה הכוח שלהם מול התרחיש הזה [ראו כאן]. חלק מהשינוי הוא לנסות ולפזר את הבסיסים שלהם במזרח אסיה ולהשיג מערכות ליירוט טילים שיגנו עליהם. הפנטגון מעוניין בכוח אמריקני שהוא הרבה יותר מבוזר, גמיש ומהיר, כוח שיוכל לענות במהירות לכל משבר בזירה. כוח כזה יהיה הרבה יותר חסין למתקפת פתע סינית.

חלק אחר בשינוי הוא להסתמך יותר על אוסטרליה כבסיס אמריקני אחורי, שיוכל לתמוך בכוחות בשרשרת האיים הראשונה. בסיסים קטנים וניידים הם טובים עבור כוחות רגלים או כוחות אוויר שלא צריכים הרבה לוגיסטיקה או מסלול בשביל לפעול. מפציצים כבדים, מטוסי תדלוק, ספינות מלחמה, לא יכולים לפעול מבסיסים כאלה. אוסטרליה יכולה להיות בסיס אידיאלי בשבילם, רחוקה מספיק ממתקפת פתע סינית, קרובה מספיק בשביל להיות רלוונטית לזירה.

האמריקנים מנסים כבר מספר שנים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם באוסטרליה, ולנסות ולגייס את האוסטרלים לצד שלהם ביריבות עם סין. לדוגמה, ב-2016 ארה״ב ניהלה שיחות להצבת מפציצים ארוכי טווח באוסטרליה [מקור]. ב-2018 שתי המדינות הכריזו שהן יעבדו ביחד על פיתוח הבסיס הימי של אוסטרליה באי מאנוס (Manus), צפונית לאוסטרליה. אולם עד לא מזמן האוסטרלים חששו שנוכחות צבאית מאסיבית של ארה״ב אצלם תפגע ביחסים עם סין.

עכשיו זה משתנה.

עם AUKUS האוסטרלים מציבים את עצמם באופן ברור במחנה האמריקני, ומצהירים מפורשות שהם בעד הגדלת האינטגרציה הביטחונית שלהם עם ארה״ב. ממשל ביידן מקווה שעכשיו אחרי שההסכם נחתם, ארה״ב תוכל להציב יותר כוחות במדינה, כולל את אותם מפציצים שהיא מנסה להכניס מאז 2016 [מקור].

אם תצליח להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה ואם לא, בכל מקרה צי צוללות גרעין אוסטרליות יזיז משמעותית את המאזן האסטרטגי לטובת האמריקנים.

לאוסטרליה יש כיום 6 צוללות דיזל מייצור עצמאי, שמותאמות בעיקר ללוחמה ימית [מקור], ללא יכולת לתקוף מטרות יבשתיות. טווח הפעילות שלהן הוא מוגבל: צוללת הדיזל יכולה לפעול רק שבועיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור לבסיס. צוללת גרעין לעומת זאת תוכל לפעול חודשיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור [מקור].

כוח של צוללות גרעין באוסטרליה, יוכל לתת לאמריקנים שלושה יתרונות משמעותיים: ראשית, הוא יכריח את האוסטרלים להגדיל את הבסיסים הימיים שלהם כך שיוכלו להתאים לצוללות [מקור]. בשעת הצורך הבסיסים האלו יוכלו לארח לא רק צוללות אוסטרליות אלא גם צוללות אמריקניות.

שנית, בהנחה שהצוללות יחומשו בטילי שיוט, כוח כזה יוכל להיות מוצב באורח קבע בנקודות אסטרטגיות בים סין הדרומי וסמוך לטאיוואן, מוכן לפעול במקרה של מתקפת פתע סינית. צוללות יוכלו לתקוף ריכוזי כוחות ומרכזי פיקוד. כוח כזה גם יוכל לאסוף מודיעין אותות ולעקוב אחר תנועת הכוחות בזירה [מקור].

זו נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה: דיברנו בניתוח של ים סין הדרומי שסין מעוניינת לנצח ב״מלחמת המידע״ [מקור]. היא מעוניינת למנוע מהיריב את היכולת לראות את שדה הקרב, ע״י שיבוש אמצעי האיסוף והתקשורת שלו, כמו לדוגמה מל״טים ולוויניים. צוללות, מאוישות או לא, יכולות להיות דרך לעקוף שיבושים כאלה, ע״י איסוף מודיעין בעודן מתחת למים.

לבסוף, שלישית, כוח של צוללות גרעין אוסטרליות יוכל לפעול לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטר פעילות סינית חשודה ובתרחיש של מלחמה מאיים על צי הסוחר הסיני. צוללות אוסטרליות יוכלו לצוד מכליות נפט מהמזרח התיכון, בעוד צוללות אמריקניות מתמקדות בזירת הקרב המרכזית של ים סין הדרומי.

במלחמה כוח צוללות גרעין אוסטרלי ישחרר את הצי האמריקני להתמקד בזירה הימית של ים סין הדרומי וים הסין המזרחי, עם האוסטרלים חותכים מסביב את קווי האספקה של סין. בזמני שלום, כוח כזה יוכל לנהל סיורים קבועים בים סין הדרומי, מנטר את הפעילות הסינית ועומד מוכן לפעולה.

והחשיבות של AUKUS לא נעצרת רק בצוללות הגרעין. AUKUS הוא ביטוי ברור של המגמה שחזינו כבר בתחילת 2021 [ראו כאן]: ההתגבשות של האנגלוספרה לגוש ביטחוני, מדיני וכלכלי, כחלק משינוי כולל במערך הבריתות האמריקני.

האנגלוספרה, AUKUS, ושאר ירקות

אני חושב שההכרזה על AUKUS היא הזדמנות טובה לעשות קצת סדר בכל המונחים שאני משתמש בהם, וכדאי שנעשה זאת בהקדם משום שסביר מאוד שהולכים להיות עוד מושגים המשך הדרך. אני בקלות יכול לראות שותפות ביטחונית דומה בין יפן, ארה״ב ובריטניה (JUKUS? JAKUS?), כמו גם בין קנדה, ארה״ב ובריטניה (CAKUS?).

מה ההבדל בין האנגלוספרה, AUKUS, והקוואד? האנגלוספרה היא קבוצה של מדינות דוברות אנגלית, בעלות יחסים קרובים וידידותיים כבר מעל 70 שנה. היא כוללת את ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. כגוש ביטחוני האנגלוספרה מבוססת על ״ברית חמש העיניים״ [מקור], במסגרתה המדינות השונות חולקות מודיעין אותות זו עם זו. בנוסף יש ביניהן הסכמים למחקר משותף, הסכמי הגנה, התאמת ציוד צבאי ועוד [ראו כאן].

הודות לעובדה שהמדינות השונות באנגלוספרה משתפות כבר שנים מודיעין זו עם זו, כמו גם מחזיקות בקשרים פוליטים, כלכלים וטכנולוגים ענפיים, הן יכולות בקלות להעמיק את האינטגרציה ביניהן. זה בדיוק מה ש-AUKUS עושה. AUKUS היא לא שותפות לרכש צוללות גרעין לאוסטרליה. היא שותפות ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית, שמבקשת לאחד את משאבי שלוש המדינות בתחומים קריטיים עבורן.

היא מצרפת את אוסטרליה, ארה״ב ובריטניה כשלוש מדינות שמובילות את הפעילות של האנגלוספרה נגד סין. בריטניה כפי שראינו בניתוח קודם, ״בריטניה הגלובאלית״ [ראו כאן], מעוניינת לתפוס תפקיד דומיננטי יותר בזירה הבינלאומית בכלל ובמזרח אסיה בפרט. AUKUS מציעה מסגרת חדשה לשלוש המדינות לעבוד יחד מול האתגר הסיני המשותף.

AUKUS נועדה להעמיק את האינטגרציה הקיימת בין בריטניה, ארה״ב ואוסטרליה, והן יכולות לעשות זאת בקלות משום שהן כבר שנים חולקות מודיעין רגיש ועובדות יחד. AUKUS היא מסגרת מכוונת אינטגרציה.

הקוואד לעומתה הוא מסגרת מכוונת תיאוםהקוואד הוא פורום אסטרטגי בין 4 מדינות: ארה״ב, יפן, הודו ואוסטרליה. הקוואד הוקם ע״י יפן, ומטרתו הראשית היא תיאום האסטרטגיות של המדינות השונות. הקוואד לא נועד להעמיק את הקשר הצבאי או הכלכלי בין הודו לארה״ב, או בין יפן ואוסטרליה. הודו תהיה הראשונה להתנגד לכל מסגרת שמבקשת להגדיל את האינטגרציה שלה עם מדינה אחרת.

לא, הקוואד נועד לעזור בתיאום הפעילות בין השחקנים השונים. כן, יש שיתופי פעולה – שיתוף משאבים בשביל יעדים מוגדרים, כמו הגדלת מספר חיסוני הקורונה בעולם, או בשביל התמודדות עם אתגרים משותפים, כמו לדוגמה שיפור יכולות הסייבר של המדינות השונות. אולם סביר שאף מדינה בו לא תשתף מדינה אחרת בטכנולוגיה רגישה במסגרת הקוואד, כנראה גם לא מודיעין.

האנגלוספרה ומערכת הבריתות האמריקנית

מה שאנחנו נמשיך ונראה בשנים הבאות הוא את האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה השונות גדלה, בעודן מגדילות את התיאום עם מדינות אחרות. אילו מדינות למשל? קודם כל הודו, שתהנה מתיאום ביטחוני וטכנולוגי עם האנגלוספרה. 

מדינה אחרת היא צרפת .

צרפת היא שחקן חשוב באזור ההינדו-פסיפיק, הודות לטריטוריות שלה והכוח הצבאי הקבוע שלה באזור[מקור]. כרגע הצרפתים זועמים על כך שהאוסטרלים ביטלו איתם חוזה לצוללות דיזל בשווי 66 מיליארד דולר, אך זה יעבור. לצרפת אין אפשרויות עם מי עוד לעבוד בהינדו-פסיפיק מול סין: גרמניה לא תשתתף בשום קואליציה צבאית, ועם גרמניה לא תשתף פעולה גם לא שאר האיחוד, שרובו לא מחזיק בכוח ימי רלוונטי למזרח אסיה. צרפת תהיה שותפה חשובה של האנגלוספרה, זה פשוט שאלה של זמן.

יפן היא מדינה שמועמדת לא רק לתיאום, אלא ממש לאינטגרציה. יש דיונים האם לצרף את יפן לברית חמש העיניים [מקור], על בסיס יחסי הביטחון הארוכים של יפן עם ארה״ב. טוקיו מחזיקה ביחסים ביטחוניים וכלכלים קרובים גם עם אוסטרליה ובריטניה, שתי מדינות חשובות נוספות באנגלוספרה. סביר שנראה אינטגרציה מסוימת של יפן לאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של מודיעין, פיקוד כוחות משותף ושרשרות אספקה, במיוחד שבבים [מקור].

איפה ישראל משתלבת בכל הסיפור הזה?

לא כל-כך רחוק

לכאורה האנגלוספרה והמבנים השונים שלה רלוונטים רק עבור מדינות שנמצאות או פועלות במזרח אסיה. ישראל היא לא זה ולא זה. ישראל גם לא מוכנה לתפוס עמדת עימות ברורה מול סין, מחפשת במקום לאזן בין הלחץ האמריקני עליה והרצון להמשיך ולסחור עם סין.

אני לא חושב שישראל צריכה לשלוח ספינות או מטוסים למזרח אסיה, ואני לא חושב שישראל צריכה לנקוט קו עימות מול סין, לדוגמה ע״י חסימת השקעות מסין או שדרוג היחסים הדיפלומטים הרשמיים שלנו עם טאיוואן. מצד שני ישראל צריכה להבין שהיא לא ממש יכולה לשחק בין מחנות: אנחנו נמצאים עמוק במחנה האמריקני. ארה״ב היא ספק הנשק החשוב ביותר שלנו, היא השותף הכלכלי החשוב ביותר שלנו, ואנחנו תלויים במטריה הדיפלומטית שלה באו״ם. אנחנו יכולים לנסות ולצמצם את התלות שלנו באמריקנים ולנסות ולזוז הרחק מקו העימות שהם נוקטים, אך אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא באיזה מחנה. אנחנו במחנה האמריקני. השאלה היא איך אנחנו מתמרנים בתוכו.

וכאן נכנס הנושא של האנגלוספרה: ישראל לא רלוונטית צבאית במזרח אסיה. היא כן רלוונטית בכל מאמץ לפיתוח יכולות סייבר, אינטליגנציה מלאכותית, רובוטיקה מתקדמת וכדומה. היא גם יכולה להיות רלוונטית במאמץ לבנות מחדש את שרשרות האספקה כך שלא יהיו תלויות בסין, עם ייצור מתקדם כאן בארץ. 

אני מקווה שמישהו במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ או הביטחון מבינים את הפוטנציאל שיש כאן לישראל: ארה״ב ובעלות בריתה הקרובות רוצות לנצח בתחרות הטכנולוגית עם סין, ורוצות לחווט מחדש את הכלכלה העולמית. למה לא להצטרף? למה לא לקבל מענקי מחקר? השקעות בתשתיות חדשות? ישראל יכולה לשתף פעולה בפרויקטים טכנולוגים ופרויקטי תשתית, מתחייבת שלא להעביר את המידע לסין. עם מנגנון פיקוח על השקעות זרות אפקטיבי, ההתחייבות הישראלית גם תיתפס כאמינה. ישראל צריכה למצוא את הדרך איך התחרות האמריקנית-סינית לא רק לוחצת אותנו, אלא גם מחזקת אותנו.

סיכום

AUKUS והאינטגרציה של האנגלוספרה מדגישה נקודות שאנו כבר חוזרים עליהן מספר פעמים: הזירה הימית תהיה המוקד של מירוץ החימוש החדש בין מעצמות. אם אתם מתעסקים בייצוא ביטחוני, במערכות בלתי מאוישות, בסייבר, בתקשורת, בפיתוח צבעים נגד קורוזיה – יכול להיות שיש כאן פוטנציאל עסקי משמעותי עבורכם.

הברית החדשה היא הוכחה ברורה שבעלות הברית של וושינגטון לא חושבות עליה כפחות אמינה אחרי אפגניסטן. למען האמת כפי שאמרתי כבר בניתוח על היציאה מאפגניסטן, אמינות היא לא פקטור [מקור]. בעלות הברית של האמריקנים עובדות איתם משום שיש להם כוח, והם יכולים ומוכנים להפעיל אותו. ארה״ב היא הכוח היחיד שיכול לאזן מול סין, ולכן היא נהנת מהשפעה רחבה במזרח אסיה.

לבסוף, ההחלטה להקים ברית חדשה במזרח אסיה משקפת את הירידה בחשיבות של נאט״ו עבור ארה״ב.נאט״ו מנסה לשמור על עצמה רלוונטית בעימות עם סין, עם הארגון לאורך השנתיים האחרונות מנסה לבחון כיצד הוא יכול לתרום למאמץ הבלימה שלה [מקור]. הבעיה של הארגון שבסופו של יום הוא נמצא בצד הלא נכון של אירו-אסיה: רוב חברות הארגון הן באירופה. ארה״ב תמשיך להזיז את המיקוד שלה למזרח אסיה, ואירופה תאלץ לקחת יותר ויותר מהביטחון שלה בידיה שלה. אותו הדבר גם נכון למזרח התיכון.

תודה לכם על ההקשבה.




היתרון של טראמפ במלחמות הסחר

ארצות הברית של אמריקה לכאורה צריכה להיות טרודה בחובות שלה ובמאזן המסחר השלילי שלה, שהגיע בשנת 2016 לכמעט טריליון דולר (מינוס). רק שלא ארה"ב צריכה להיות טרודה מהמאזן הזה, אלא העולם.

בדיחה ישנה מספרת שאשתו של הרשל'ה מתעוררת באמצע הלילה ורואה את בעלה הולך טרוד במעגלים באמצע חדר השינה.

"הרשל'ה!" היא אומרת "למה אתה כה טרוד?".

"יש לי חוב לבנק שעליי לשלם עד מחר ואינני יודע מאיפה אשלם לו".

"כמה אתה חייב לבנק?".

"10 מיליון שקלים!".

"הרשל'ה מותק, בכזה סכום מנהל הבנק צריך להיות טרוד מאיפה תביא את הכסף, לא אתה".

ארה"ב בשנת 2016 ייבאה סחורות ושירותים בהיקף של 2.12 טריליון דולר, מה שהפך אותה לכלכלה הראשונה בעולם בהיקף ייבוא, כשהכלכלה השנייה אחריה הייתה סין עם ייבוא בסך 1.23 טריליון דולר.

מה שמעניין אבל הוא לא הסכום המוחלט שארה"ב מייבאת, אלא המשקל של הייצוא לארה"ב בכל אחת מהכלכלות המייצאות לה. בחינה מעמיקה של הנתון הזה מעלה שארה"ב היא יעד הייצוא מספר אחד של רוב הכלכלות המייצאות אליה, עובדה שיכולה לתת לארה"ב מינוף רב בכל מה שקשור למכסים והסכמי סחר.

בטבלה הבאה נמצאות 15 הכלכלות הגדולות בעולם (לא כולל ארה"ב) והאחוז מהייצוא של כל כלכלה שהולך לארה"ב. בעמודה השלישית נמצא האחוז של המדינה הראשונה (אם זו לא ארה"ב) או השנייה (אחרי ארה"ב):

 טבלה דומיננטיות

מתוך 15 הכלכלות הגדולות בעולם, ארה"ב היא במקום הראשון כיעד ייצוא ב-8 מהן. סין נמצאת במקום הראשון רק ב-3 מהן ובמקום השני בעוד 3 מהן. גרמניה משמעותית כיעד לייצוא לכלכלות הגדולות של אירופה, מה שכנראה מסביר חלקית את הדומיננטיות שיש לה בתוך האיחוד האירופאי.

אם מחר בבוקר ארה"ב תחליט להטיל מכסים על כל הייבוא מהמדינות האלו, לא תהיה להן יותר מדי ברירות לאיפה לפנות. למרות שסין קרובה יחסית (הפרש של 900 מיליארד דולר) להיקף הייבוא של ארה"ב, פרופיל הייבוא שלהן שונה.

ארה"ב מייבאת המון מוצרים מוגמרים, בעיקר בתחום המכונות, הרכבים והרפואה:

en_visualize_explore_tree_map_hs92_import_usa_all_show_2016

לעומתה, סין בעיקר מייבאת חומרי גלם:

en_visualize_explore_tree_map_hs92_import_chn_all_show_2016

אם ארה"ב תחליט להשתמש ביתרון הכמותי האדיר הזה, לעולם לא יהיו הרבה ברירות. סין לא תוכל להמציא יש מאין מעמד ביניים מספיק גדול בשביל לצרוך כמו האמריקאים, יפן וגרמניה הן מדינות שבעיקר חוסכות ולא צורכות והודו עדיין לא הגיעה אפילו לבשלות הכלכלית להיות כלכלה מייבאת.

טראמפ לא מודאג ממלחמת הסחר, העולם הוא שצריך לדאוג.

כלל הנתונים בפוסט הזה מגיעים מה-OEC, שאני מאוד ממליץ לכם ללכת ולשחק איתו בשביל לגלות מי בדיוק מייצא למי ומה – קישור.


הערה –

אם תסתכלו על הטבלה שצירפתי למעלה, תוכלו ללמוד עוד כמה דברים מגניבים:

1. מקסיקו וקנדה תלויות כמעט לחלוטין בצריכה האמריקאית. NAFTA זו דרך יפה להסדיר את השליטה של ארה"ב בשתי הכלכלות מצפונה ומדרומה. קנדה לא תוכל להתנתק מארה"ב, גם אם תרצה.

2. למרות שהכלכלה העולמית היא גלובאלית, נראה שמדינות יסחרו בעיקר עם מדינות קרובות להן – דרום קוריאה עם סין, יפן עם סין, איטליה, צרפת ובריטניה עם גרמניה.

3. אפרופו גרמניה – גרמניה בעיקר מייצאת (65%) ומייבאת (67%) לאירופה ומאירופה. בהזדמנות אציץ יותר עמוק לנתונים, אך תחושת הבטן שלי אומרת שהגרמנים דואגים לשמור על האיחוד האירופאי בשביל לשמור על הכלכלה שלהם (קלות לייצא ולייבא).

4. רוסיה הופכת להיות יותר ויותר תלויה בסין כלכלית, מה שאומר שלסין תהיה יותר ויותר יכולת השפעה פוליטית על הקרמלין. כרגע הדוב והדרקון בעיקר עסוקים בלנסות ולסלק את ארה"ב מהאי העולמי, אך אתם יכולים להיות בטוחים שהסינים יפעילו את הלחץ הזה כשיגיע הרגע לחלק אזורי השפעה במרכז אסיה ובסיביר.

נהנתם מהפרק? מוזמנים להזמין אותי לקפה (תרומה של 6 שקלים) – קישור