1

פלג 42: סקירה עולמית מס׳ 3

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום, באופן לא מכוון, עוסקת בנושאים מגוונים אך בעלי מכנה משותף אחד: השינוי של המערכת הבינלאומית לעולם רב-קוטבי מלא, עולם בו מדינות רבות מנהלות מדיניות חוץ עצמאית מארה״ב ומתחרות זו עם זו על כוח והשפעה. בפרק היום נראה איך יוון ואיחוד האמירויות מגבשות ציר אנטי-טורקי, כחלק מההיערכות מחדש של כוחות במזרח התיכון; נראה את בריטניה מתחילה להתוות את חזרתה לזירה העולמית ככוח צבאי משמעותי; נבין את המשמעויות של הסכם שביתת הנשק בנגורנו-קרבאך; ונראה איך דרום-מזרח אסיה מנסה לנהל משחק מורכב בסביבה של יריבות הולכת וגדלה בין סין, יפן, הודו וארה״ב. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאתונה עד דובאי

ב-17.11.2020, ראש ממשלת יוון ביקר באיחוד האמירויות במטרה לחזק את הקשר ביניהן. במהלך הביקור נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני המכיל סעיף מפתיע – סעיף הגנה הדדית [מקור]. לפי הסעיף יוון והאמירויות יסייעו זו לזו במקרה של איום צבאי אחת על השנייה, ויפעלו לשמור על השלמות הטריטוריאלית והריבונות זו של זו. המשמעות הפרקטית של ההסכם הוא שהמדינות יוכלו להציב כוחות צבא זו בשטחה של זו, ושהן יחלקו מודיעין מסווג הרלוונטי לשתיהן.

למה ליוון והאמירויות לחתום על הסכם המכיל סעיף כזה? התשובה היא ברורה – טורקיה. יוון והאמירויות רואות בטורקיה יריב ואיום, כל אחת מסיבותיה שלה: יוון רואה בהתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון איום טריטוריאלי עליה, וברור שנוסח הסעיף המדבר על ״שלמות טריטוריאלית וריבונות״ מכוון מול איום ימי מצד הטורקים על אחד מאיי יוון. איחוד האמירויות רואה בטורקיה איום על היציבות שלה משום התמיכה של טורקיה באחים המוסלמים, המעוניינים להחליף את המונרכיות הערביות. יש לכן ליוון והאמירויות אינטרס לבלום את הטורקים, וההסכם החדש יאפשר לאמירויות להציב כוחות ביוון עצמה ולשתף פעולה עם שחקנים נוספים כמו קפריסין, ישראל, מצרים וצרפת נגד טורקיה של ארדואן. החתימה על הסעיף אגב באה כמה ימים לפני הודעה על תרגיל ״מדוזה 2020״, תרגיל ימי-אווירי משותף למצרים, יוון וקפריסין, בו ישתתפו הפעם גם צרפת ואיחוד האמירויות [מקור]. העובדה שישראל לא תשתתף היא אכזבה, והיא מחייבת אותנו בשינוי שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה שלנו לעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט.

החתימה על הסכם הגנה הדדי מחייב אותנו לעדכן מהיסוד את החשיבה שלנו על המזרח התיכון ולהבין שהחשיבה המיושנת על ״מחנות״ בהובלת מדינה כלשהי היא כבר לא רלוונטית לעולם בכללו, וודאי לא למזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא במונחים של מחנה מול מחנה, אלא ברשתות שאינן מובלות ע״י מדינה אחת כלשהי ושמשנות את צורתן עם שינוי האינטרסים של כל מרכיב ברשת.

איך זה מתבטא במקרה שלנו? טורקיה, יוון ואיחוד האמירויות יכולות כולן להיחשב כחלק מ״המחנה האמריקני״, טורקיה אפילו יותר מהאמירויות לאור החברות שלה בנאט״ו ויוון יותר מטורקיה לאור החברות שלה בנאט״ו ובאיחוד האירופי. לדבר על האמירויות ויוון בהקשר של ״מחנה אמריקני״ הוא לכן לא רלוונטי, כי: א׳ שהקשר שלהן מכוון נגד חברה שלישית במחנה ו-ב׳ לא ברור מה החלק של ארה״ב אם בכלל ביצירת הקשר – יוון ואיחוד האמירויות שתיהן מתנהלות כיום ככוחות עצמאיים, עם מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה בארה״ב.

זה מביא אותי לנקודה השנייה: החיפוש אחר מנהיגה מובילה למחנה הוא חיפוש חסר טעם, משום שמדינות רבות היום מתנהלות באופן עצמאי מול המעצמות הגדולות, מחפשות למקסם את הקשרים שלהן. כל עוד אנחנו מקובעים לדוגמה סביב הרעיון של מחנה אמריקני, אנחנו עוקבים אחר הפעולות של ארה״ב ומתעלמים שלא במודע מהפעילות העצמאית של אבו-דאבי ואתונה בזירה הבינלאומית.

יוון במיוחד אינה זוכה להתייחסות משמעותית בשיח האסטרטגי בארץ: מאז 2019 יוון החלה בצעדים קונקרטיים לחזק את מעמדה במזרח הים התיכון ולהפוך עצמה למדינה חשובה לאיחוד האירופי ונאט״ו [מקור]. היא מתכוונת להגדיל את כוחה הצבאי, אם בגיוס חיילים נוספים, רכש ספינות או רכש מטוסי F-35 מארה״ב [מקור] ומטוסי רפאל מצרפת [מקור]; היא הקימה שתי מסגרות דיאלוג אסטרטגיות במזרח הים התיכון, אחת עם ישראל ואחת עם מצרים; היא שולחת כוחות מיוחדים למאלי לעזור לצרפת בלחימה נגד גורמי טרור [מקור]; וע״י צינור ה-EastMed מתכוונת להיות השער האנרגטי של האיחוד האירופי לגז במזרח הים התיכון. כל עוד אנחנו מחפשים מדינה מובילה למחנה שלא קיים, אנחנו לא יכולים לראות ולהעריך את הפעולות העצמאיות של שחקנים שהם אולי לא מעצמת-על, אך הם משמעותיים לזירה שלנו.

לבסוף, בזמן שיוון והאמירויות אכן מהוות ציר אנטי-טורקי, אסור לנו ליפול לניסיון לחלק את המזרח התיכון למחנה אנטי-טורקי או מחנה אנטי-איראני, משהו שרבים אוהבים לעשות בארץ – לדמיין שנרמול היחסים עם סודן הוא חלק ממחנה אנטי-איראני גדול בהובלת ארה״ב, ישראל וסעודיה. כבר דיברתי בעבר שציר סוני אנטי-איראני לא קיים [ראו כאן], וספק אם יש מחנה אנטי-איראני.

יוון והאמירויות שותפות בהתנגדות שלהן לטורקיה, אך כנראה שאת יוון קרן אפריקה לא ממש מעניינת בדיוק כפי שאת האמירויות לא מעניינת מאלי או היחסים עם צרפת. לקרוא להן ״מחנה אנטי-טורקי״ הוא לצמצם אותן, לנסות ולתפוס אותן רק דרך נקודה אחת. דרך יותר טובה יותר היא לחשוב עליהן כ״ציר אנטי-טורקי״ או אולי כ״קואליציה אנטי-טורקית״: המשמעות של ציר היא שהן יוצרות מבנה, המורכב מהסכמים, תרגילים משותפים ודיאלוג אסטרטגי. המבנה הזה הוא לא הפן היחיד של מדיניות החוץ שלהן, אך הוא בהחלט חלק ממדיניות החוץ שלהן. הוא קיים כמבנה בזירה הבינלאומית שטורקיה צריכה להתמודד מולו ויריבות של טורקיה יחפשו לעבוד עמו – משהו שהצעתי שישראל תקים במזרח הים התיכון עוד בקיץ 2020 [ראו כאן].

קואליציה היא התאגדות זמנית של מדינות לשם מטרה משותפת. קואליציות היו נפוצות באירופה במאה ה-17 וה-18, והן שיחקו תפקיד בשתי מלחמות המפרץ של ארה״ב בעיראק ואפגניסטן. קואליציות העבר היו בעיקר התאגדות צבאית לשם ניהול מלחמה, כשהקואליציות בימינו הן התאגדות צבאית ולעיתים כלכלית בשביל להרתיע מפני מלחמה. קואליציות הן פחות נוקשות ממחנות והן משנות את הרכבן עם שינוי האינטרסים בין החברים בהן. כיום יוון והאמירויות, ביחד עם מצרים, קפריסין, ישראל וצרפת, מהוות קואליציה אנטי-טורקית – אולם חברותן בקואליציה אינה אומרת שהן אינן מתחרות זו בזו בזירות אחרות, או שהן מחויבות זו לזו.

בעולם בו יחסי החוץ הם דינמיים יותר, עם קואליציות וצירים, אנחנו צריכים להפסיק ולחפש מחנות ואת המנהיגות האמריקנית, ובמקום לחפש איך אפשר להתאגד עם מדינות בעלות אינטרס דומה לשלנו, מול מדינות עם אינטרס שונה משלנו. תפיסה כזו כמובן תחייב שינויים משמעותיים באיך מדינת ישראל מנהלת מדיניות חוץ: היא תצטרך תיאום בין משרדי הביטחון, החוץ והכלכלה בשביל לקדם אג׳נדה רלוונטית מול כל מדינת עניין; היא תצטרך כוח אדם שמוכשר בניתוח על בסיס ריאלי-גיאופוליטי, עם גישה למגוון מומחים עבור מדינות שונות (משום שמודל של one-fits-all כבר לא יהיה אפקטיבי); והיא תצטרך להביא את חיל הים וחיל האוויר לעבוד ביחד כפנים שלה בזירה הבינלאומית, ודאי בזירות הקרובות שלנו של הים התיכון והים האדום.

הנקודה האחרונה היא הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה, מפני שהיא רלוונטית גם לנושא הבא שלנו על בריטניה: הסכסוכים באזור שלנו, הסכסוכים הגדולים, כנראה יהיו ברובם ימיים – טורקיה/צרפת בים התיכון, פיראטים בים האדום, התחרות להשפעה באוקיינוס ההודי. אולם הסכסוך הימי העתידי לא יתנהל רק בין ספינות, אלא גם בין מטוסים ומל״טים – לכן לדוגמה תרגיל ״מדוזה 2020״ הוא תרגיל ימי-אווירי.

אם ישראל רוצה להשתלב בקואליציות המקומיות, היא חייבת כוח ימי-אווירי שיודע לפעול ביחד ואפשר להפעיל אותו ביחד לאזורי עניין. אנחנו כבר מחזיקים במאפיין חשוב אחד שיאפשר לנו להשתלב בקואליציות מקומיות והוא טייסות האדיר, ה-F-35 שלנו. אנחנו והאיטלקים כבר מפעילים טייסות, ובהמשך כנראה יפעילו גם יוון ואיחוד האמירויות. טורקיה לעומת זאת הוסרה מהתוכנית.

הדבר יוצר עבור טורקיה לא רק חיסרון בתחום האמל״ח עם היעדר מטוסי קרב חמקנים, אלא גם יפגע ביכולת שלה לשתף פעולה עם חברות נאט״ו אחרות, בעוד ישראל, האמירויות והיוונים יוכלו לעבוד זה עם זה ועם כוחות נוספים דוגמת האיטלקים, הבריטים והאמריקנים. בהנחה וישראל תרכוש מטוסי F-35B בעלי יכולת נחיתה אנכית, היא תוכל להפעיל את המטוסים מנושאות מטוסים איטלקיות, בריטיות, או אמריקניות. היא תוכל לעבוד ביחד עם יוון והאמירויות על הפעלת המטוסים במתארי חדירה לאזורים רווי נ״מ, והלוגיסטיקה הדומה תקל על פריסת טייסות ישראליות בבסיסים של מפעילות אחרות.

אולם כוח אווירי הוא רק חלק מהמשוואה. אם ישראל רוצה להיות רלוונטית לקואליציות המקומיות, היא חייבת להיות מסוגלת לשלוח כוח ימי שיכול להשתתף בהגנה על קווי שיט, לוחמה נגד פיראטים, הרתעה ובמקרה הצורך תקיפה של ספינות אויב. הצירוף של ספינות ״סער 6״ לחיל הים הישראלי הוא צעד חשוב בכיוון הזה [מקור] ואסור לישראל לראות בספינות רק ״שומרות של אסדות הגז שלנו״ – הן צריכות להישלח לתרגילים בינלאומיים ולהשתתף בהגנה על אזורי שיט חשובים לישראל, כמו הים התיכון והים האדום. אנחנו צריכים באופן אקטיבי לחפש כיצד לשלב אותן במסגרות כוח גדולות יותר, לדוגמה בשיתוף פעולה עם נושאות מטוסים של בעלות ברית.

בשביל למקסם את האפקטיביות של זרוע הים וזרוע האוויר, ישראל חייבת שהן יעבדו יחד, יתרגלו יחד את היכולות החדשות שלהן וייקחו חלק פעיל באירועים בינלאומיים תחת פיקוד משותף. אפשר ונכון גם לבחון מסלול פיתוח ללוחמים בשתי הזרועות בה הם יבצעו תפקידים בשתיהן, כדי לקבל קצונה בכירה שמבינה טוב יותר את היכולות של צה״ל גם באוויר וגם בים, וכיצד הן יכולות להשתלב.

ומחיל הים והאוויר שלנו, לזה הבריטי.

שוטי (שוב) בריטניה

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, הודיע ביום חמישי ה-19.11.2020 על תוספת לתקציב הביטחון של בריטניה בסך של כ-22 מיליארד דולר, תוספת התקציב הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה. לטענת ג׳ונסון למרות המשבר הכלכלי הקשה שבריטניה עוברת עקב הקורונה והברקזיט, ועל-אף ההפצרות בו לחתוך בתקציב ההגנה, הוא סירב לעשות זאת, מתוך חשש שאם ימשיך בקיצוצים שהתחילו קודמיו, בריטניה תתעורר יום אחד ללא כוחות חמושים שיכולים להגן עליה. ג׳ונסון לכן החליט לא רק שלא לחתוך בתקציב, אלא להגדיל אותו, בשביל להבטיח שהכוחות המזויינים של בריטניה יוכלו להתמודד עם האתגרים לא רק של השנה הבאה – אלא גם של 20 השנים הבאות.

מעבר לרטוריקה ההחלטה של ג׳ונסון על הגדלת התקציב היא משמעותית מ-3 סיבות:

ראשית, היא מסמנת שבריטניה מבינה שאחרי הברקזיט, היא תהיה חייבת ליצור לעצמה מקום משלה בעולם. מחוץ לאיחוד האירופי, בריטניה לא תהיה עוד מוגבלת ע״י הצורך להתאים עמדות עם חברותיה לאיחוד, ועם העצמאות לקבוע את הסכמי הסחר ומדיניות החוץ שלה בעצמה, היא תוכל למצוא לה מחדש מקום ככוח מרכזי בזירה הבינלאומית.

חשוב לזכור שמאה השנים האחרונות לא היו טובות לבריטים, ודאי לא למעמדם בעולם: ב-1914 הם נאלצו להילחם במלחמה יבשתית באירופה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הקיסרית, מלחמה שהרגה את מיטב בניה של בריטניה וחיסלה את אוצר האימפריה. ב-1939 שוב היא נאלצה לצאת למלחמה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הנאצית, וללא משאבים משל עצמה נאלצה להישען לחלוטין על האמריקנים בשביל אספקה. עם סוף מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה עוד חזקה מספיק לעמוד מול תנועות העצמאות באימפריה שלה, והאימפריה הבריטית, האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת, התפרקה.

את המחצית הנותרת של המאה ה-20 הבריטים העבירו בצל האמריקנים. מבינים שהם אינם עוד חזקים להיות כוח עצמאי, הם השתלבו בתוך הממסד המדיני והביטחוני של ארה״ב בשביל לעצב את החלטותיה כך שיתרמו לבריטניה. האמריקנים סיפקו נשק גרעיני וטילים לבריטניה [מקור], הבריטים הם השותף היחיד ברמה 1 בתוכנית ה-F-35, שתי המדינות חולקות מודיעין, תיאום ביטחוני ויחסי השקעה ומסחר ענפים. אולם בריטניה לא יכולה לסמוך ש״היחסים המיוחדים״ עם ארה״ב ימשיכו רק מכוח האינרציה, או מכוח התרבות המשותפת להן – בריטניה צריכה להוכיח שהיא עדיין כוח צבאי רלוונטי במערב אירו-אסיה, עם יכולת פעולה בים הבלטי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, ויכולה לתמוך גם בפעילות האמריקנית במקומות רחוקים יותר, כמו במזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. היא גם אינה יכולה עוד לסמוך על האמריקנים שיגנו על האינטרסים שלה, ולכן עליה לגבש לעצמה כוח עצמאי משלה, גם אם היא תחפש להמשיך ולעבוד בתיאום עם האמריקנים. ההחלטה להגדיל את תקציב הביטחון היא ראייה שלונדון אכן מתכוונת לקחת את האתגר ולהגדיל את כוחה הקשה, הבסיס של כל מעצמה.

שנית, ההכרזה באה עם כניסתו המסתמנת של ביידן, שרואה את בוריס ג׳ונסון כחיקוי בריטי של טראמפ, וההערכה שביידן יהיה הרבה יותר קריר כלפי הבריטים מאשר טראמפ. המשמעות המעשית של הקרירות היא עדיין לא ברורה לחלוטין, אולי דחייה או אפילו ביטול של השיחות להסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ג׳ונסון יכול למתן בכל מקרה את השפעתה ע״י חיזוק החשיבות של בריטניה בעיני האמריקנים.

איך תוספת התקציב עושה זאת? התוספת תופנה בין השאר לרכישת 13 אוניות מלחמה ומספר לא ידוע של ספינות לוגיסטיקה שיתמכו בשתי נושאות המטוסים החדשות של בריטניה, המלכה אליזבת והנסיך מויילס. המלכה אליזבת צפויה לבצע את הפריסה המבצעית הראשונה שלה ב-2021, כנראה לאזור ההינדו-פסיפי [מקור], בתמיכה של המאמצים האמריקנים מול סין.

חיזוק הכוח הימי של בריטניה והיכולת להפעיל שתי קבוצות לחימה של נושאות מטוסים (Carrier Battle Group) – קבוצות ימיות הכוללות מלבד נושאת המטוסים גם ספינות תקיפה וסיוע – יהפוך אותה לנכס חשוב עבור ארה״ב מול סין במזרח אסיה ומול רוסיה בים הצפוני ובים הבלטי. כיום יש לאמריקנים חור בצפון אירופה מבחינת כיסוי של נושאות מטוסים, והיא מחזיקה בשתי נושאות מטוסים פעילות בלבד במזרח אסיה – מספר שהסינים מתכוונים בשנים הקרובות להשוות. בריטניה תוכל לסתום את החור בצפון אירופה ולסייע במזרח אסיה. בנוסף, בריטניה גם תוכל לסייע לבעלות ברית מערביות באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי, משתמשת ברשת הבסיסים שלה הפרוסים בין השאר בחצי האי הערב בעומאן ובים התיכון.

נושאות המטוסים הבריטיות מתוכננות להשתמש במטוסי F-35 בעלי נחיתה אנכית, מה שאומר שמגוון בעלות ברית אמריקניות יוכלו לעבוד אתן, כולל יפן, דרום קוריאה, ישראל, יוון ואיטליה, ואולי גם האמירויות וקטאר אם תאושר האספקה לשתיהן.

הכוח הימי הבריטי יהפוך לנכס חשוב בתכנון האסטרטגי של וושינגטון ויוכל להקל מעליה חלק מהעול של בלימת הסינים והרוסים גם יחד. גם אם ביידן יתעב בכל ליבו את בוריס ג׳ונסון, משרד המדינה ומשרד ההגנה ירסנו כל תגובה שלילית של הממשל לבריטניה, ויבטיחו שהיחסים המיוחדים ימשיכו, גם אם יותר ברמת הפקידות ופחות ברמת ההנהגה.

הסיבה השלישית והאחרונה מדוע הגדלת התקציב היא משמעותית קשורה לחזון ארוך הטווח של ההגדלה – חוץ מרכש ספינות קרב, התקציב גם יופנה להקמת כוח סייבר לאומי, כוח חלל, וסוכנות לאינטליגנציה מלאכותית, שמטרתה לפתח יישומים לצרכי הצבא הבריטי. בריטניה מסמנת את הרצון שלה להפוך למובילה טכנולוגית בתחום הסייבר והאינטליגנציה המלאכותית, ולהחזיר לעצמה יכולות בתחום החלל – היא מתכננת לשגר לוויין בריטי ראשון בעצמה ב-2022.

מחקר ופיתוח צבאי נוטים בדרך כלל להפוך גם למוצרים אזרחיים, ועם התוכנית התעשייתית של בריטניה לייצור חכם [מקור], אנחנו כנראה נראה בשנים הקרובות חברות הזנק שמקורן במערכת הביטחון הבריטית שמפתחות ומוכרות מוצרים טכנולוגיים לשוק האזרחי. הדבר יכול לתרום בטווח הארוך לצמיחה הכלכלית של המדינה, ע״י שיקום מגזר הייצור שלה והקמת מגזר חדש של שירותים ותעשיית היי-טק. בזמן שכולם מתמקדים בהשלכות השליליות של הברקזיט, נכון למשקיעים לבחון את הצפי הכלכלי של המדינה בטווח הארוך – אפשר והירידה במדדים עכשיו היא ירידה לשם עלייה.

ההחלטה להשקיע בתחומים של סייבר, חלל ואינטליגנציה מלאכותית היא גם הזדמנות לעסקים ישראלים ומדינת ישראל להשיג גישה לשוק חדש ולחזק את הקשרים האסטרטגים עם הבריטים. בריטניה היא עדיין הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, וההוצאה שלה על צרכי ביטחון עד 2024 תהיה כרבע טריליון דולר [מקור]. הבריטים קרוב לוודאי יחפשו כלים טכנולוגים ופרויקטים להשקעה ביטחונית, וחברות ישראליות כנראה יוכלו להיחשף להשקעה זו ע״י שיתוף פעולה עם חברות בריטיות.

עבור מדינת ישראל הרצון של בריטניה לקדם את יכולותיה היא הזדמנות להושיט יד לעזרה ולחפש כיצד לקרב בין שתי המדינות. הערוץ הראשון והברור ביותר הוא בפיתוח של יכולת חלל עצמאית, עם מפגשים מקצועיים של אנשי רפא״ל ויחידת ניסויי הטילים של צה״ל עם המקבילים הבריטים שלהם. ישראל יכולה להציע להקים דיאלוג אסטרטגי עם בריטניה, ולראות כיצד כוחות בריטים הממוקמים בים התיכון, במיוחד בקפריסין, יכולים לפעול ביחד עם כוחות ישראלים, לדוגמה ע״י סיורים אוויריים משותפים, הסכם לוגיסטי שיאפשר לחיל הים המלכותי לפעול מנמל חיפה או אשדוד ועוד. בריטניה תוכל לעזור לנו לאזן מול טורקיה, ותוכל לעזור לנו לצמצם את ההשפעה של צרפת באזור.

בריטניה כבר אינה מעצמה עולמית, אך התוספת לתקציב הביטחון מראה שבריטניה אינה מוכנה להידרדר למעמד של מעצמת משנה. היא מעוניינת להפוך לכוח משפיע באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה, הנושא הבא שלנו.

הסכם RCEP

ביום ראשון, ה-15.11, נחתם אחרי כמעט עשור של דיונים הסכם הסחר הגדול ביותר בעולם מבחינת אחוז התמ״ג של המדינות החברות בו – ה-Regional Comprehensive Economic Partnership, או RCEP בקיצור.

ארגוני החדשות רעשו: ״הסכם הסחר הגדול בעולם״, ״הסכם בהובלת סין״, ״ניצחון אסטרטגי של בייג׳ין על וושינגטון״. חלקכם גם שאלתם אותי כיצד החתימה על ה-RCEP מסתדרת עם ההערכה שלי מניתוח מס׳ 14 [ראו כאן] ש: ״מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה.״ איפה ההתאגדות הזו? והאם לא קורה בדיוק להיפך, עם הסכם הסחר הסיני? האם מזרח אסיה לא נכנסת תחת השפעתה של סין?

התשובה הקצר היא: לא, והסיקור התקשורתי של RCEP הוא דוגמה מעולה למה הקמתי את פל״ג מלכתחילה. גופי התקשורת בעולם לא מנסים באופן מכוון להטעות אתכם – לא רובם לפחות. אולם הם צריכים להפיק ידיעות באופן שוטף, ואין להם זמן להתעמק במשמעות של הסכמים ואין להם גם באמת רצון להבין אותם או את ההשלכות שלהם. מה שמוכר היום הם ביטויים בומבסטים וקביעות שחור-לבן של ״ניצחון-הפסד״. אז כשגופי התקשורת היו צריכים לדווח על ה-RCEP, הסכם סחר בן 20 פרקים ו-510 עמודים, עם עוד אלפי עמודי נספחים [מקור], הם הכניסו אותו לתוך קופסה של ״ניצחון סיני – הפסד אמריקני – חשוב ומשמעותי״ ופרסמו. הם הרוויחו עוד אייטם ואתם הוטעתם עוד קצת בנוגע למה שקורה בעולם.

בואו ונסתכל על RCEP כפי שהוא, לא כפי שהוא מדווח. ראשית לא מדובר בהסכם סיני, הסכם ביוזמת סין או הסכם בהובלת סין – זה הסכם שיזם והוביל ASEAN, איגוד מדינות דרום מזרח אסיה, שהחליט ב-2011 לפנות למדינות עמן יש לו הסכמי סחר חופשי בשביל לאחד את ההסכמים השונים בהסכם אחד, שיפשט את חוקי המקור ומשטר המכסים עבור יצרנים ב-ASEAN [מקור].

זו הנקודה השנייה בנוגע ל-RCEP: נכון יותר להסתכל עליו לא כהסכם סחר חדש, אלא כניסיון לסדר ולנקות את הסכמי הסחר הקיימים במזרח אסיה. לפני RCEP, כוס קפה שיוצרה בווייטנאם לדוגמה הייתה צריכה להתמודד עם חוקי מקור שונים עבור ייצוא ליפן, עבור ייצוא לסין ועבור ייצוא לניו-זילנד. חוק מקור קובע מה האחוז של מוצר שחייב להיות מיוצר במדינות חברות להסכם סחר כדי שההסכם יחול עליו – נעליים לדוגמה שמיוצרות בארה״ב ורק האריזה שלהן בוויטנאם אינן נהנות מהסכם הסחר החופשי של ASEAN עם יפן או סין.

RCEP לוקח את הסכמי הסחר החופשי הקיימים של ASEAN – עם סין, עם יפן, עם ניו-זילנד – ומאחד אותם להסכם אחד, עם חוק מקור אחד וסט אחד של מכסים. המשמעות היא שעוד לפני החתימה על RCEP, כ-83% מהסחר שמכוסה תחת ההסכם החדש כבר היה מכוסה תחת הסכמי סחר אחרים [מקור]. שיעורי המכס ש-RCEP יוריד היו כבר נמוכים לפניו.

RCEP גם אינו מוסיף משהו משמעותי על הסכמי הסחר הקיימים, לא מרחיב אותם ונתפס כהסכם שטחי לעומת הסכם הסחר החדש שממשל טראמפ העביר עם מקסיקו וקנדה, ה-USMCA. RCEP לא עוסק בסוגיות של חברות ממשלתיות וסבסוד ממשלתי, לא עוסק בתנאי עבודה ותנאים סביבתיים ולא ברור עד כמה הוא יקל על השקעות והתעשייה הדיגיטאלית באזור [מקור]. ברור למה הוא לא נוגע בחברות ממשלתיות וסבסוד – סין לעולם לא הייתה מסכימה לוותר עליהם. אולם אם הסינים יכולים להמשיך בהתערבות ממשלתית רחבה בכלכלה המשמעות היא שהם יוכלו לשלוט בסחר שלהם גם ללא העלאה של מכסים – מה שאומר ש-RCEP לא באמת פותח את סין לסחר בינלאומי חופשי, והוא יחייב את המדינות הסוחרות עמה להיזהר מהצפה שלהן בתוצרת סינית – סיכון שרק גדל עם התוכנית של בייג׳ין לסירקולציה כפולה וחיזוק סקטור הייצוא שלה [ראו כאן].

למה אז המדינות השונות חתמו על RCEP מלכתחילה? למדינות ASEAN יש כבר הסכם סחר חופשי עם הסינים, והן אינן מהססות להשתמש בכלים של פיחות מלאכותי במטבע והתערבות ממשלתית בשביל להגן על התעשייה המקומית בדומה לסינים. השינוי המשמעותי ב-RCEP הוא עבור דרום קוריאה ויפן, שיראו את סין מורידה מכסים על רוב הייצוא שלהן אליה – מה שאמור לתרום לצמיחה הכלכלית של שתיהן. בזמן שהיפנים לא יוכלו לחסום ייצוא סיני אליהם באמצעות מכסים, הם חתומים על הסכם עם אוסטרליה והודו על ״חיזוק קווי האספקה״ שלהם, הסכם שרשמית קורא לגיוון שרשרות האספקה של יפן ולא רשמית מכוון להקטין את התלות בסין [מקור]. יפן כנראה תחפש לאזן את סין מתוך גוש הסחר החדש, אם ע״י הוספה של חוקים בנוגע לחברות ממשלתיות, תקנות בנוגע לסבסוד ממשלתי, פיחות מלאכותי של המטבע, העברת טכנולוגיה בכפייה והדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות.

הודות לעובדה שחוק המקור החדש ב-RCEP הוא צנוע יחסית – רק 40% מהערך של מוצר חייב להיות מיוצר בתוך אזור הסחר כדי להנות ממיסים נמוכים [מקור] – יפן תוכל להיות השער לחברות הודיות, אמריקניות ואירופיות שירצו לייצא למזרח אסיה. כל שהן יצטרכו לעשות הוא לשלב את יפן בשרשרת האספקה שלהן בשביל לייצא לאזור. לחילופין הן יחפשו לשלב מדינות כמו וויטנאם או אינדונזיה בשרשרות הייצור שלהן.

זה ש-RCEP לא כולל את ארה״ב לא צריך להפתיע אותנו, בהתחשב בעובדה שממשל טראמפ היה סקפטי בנוגע להסכמי סחר רבי-משתתפים ויצא מהסכם ה-TPP שממשל אובמה קידם. עוד לפני RCEP מדינות מזרח אסיה הטילו מסים גבוהים יותר על תוצרת אמריקנית מאשר סינית, והחזיקו בעודף סחר גדול יותר מול ארה״ב מאשר מול סין.

המשמעות היא שאין כאן שינוי ממש בקשרים הכלכלים של סין עם מדינות האזור – הן סחרו באופן אינטנסיבי עם סין עוד לפני RCEP, עם ארה״ב משחקת בעיקר תפקיד של יעד ייצוא עבור מזרח אסיה ולא שותף סחר הנהנה מתנאים שווים לאלו של סין. אולם הפעילות הכלכלית שלהן עם סין לא אומרת שהן מקבלות את ההגמוניה של סין, או אפילו שהן יפסיקו להתנגד לאגרסיביות הסינית במזרח אסיה.

יפן ואוסטרליה לדוגמה, שתי חברות ב-RCEP, השתתפו, באותו יום בו נחתם ההסכם, בתרגיל הימי מלבר (Malabar) באוקיינוס ההודי, שכלל גם את ארה״ב והודו. כלומר שתי המדינות התאמנו ביחד עם נושאות מטוסים אמריקניות והודיות כיצד לפעול צבאית נגד סין, בעודן חותמות על הסכם סחר שכולל גם אותה.

או וויטנאם – מדינה שיש לה היסטוריה בת מאות שנים של התנגדות לסין, שפועלת באגרסיביות נגד הסינים בים סין הדרומי ורק לאחרונה חתמה על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם יפן מול סין [מקור] – היא גם מדינה שסין היא שותף הסחר הכי חשוב שלה [מקור].

הטעות שלנו היא לחשוב שרק מפני ששתי מדינות סוחרות זו עם זו הן ידידות, או שמפני שאחת מהן היא גדולה יותר הרי שהשנייה בהכרח נכנסת תחת תחום ההשפעה שלה. מדינות יכולות לנהל יריבות אסטרטגית, צבאית, ולהמשיך לסחור זו עם זו. כפי שאני חוזר ואומר בסדרה ״פוסט אימפריום״ [ראו כאן] – סחר לא מביא שלום. RCEP לא משנה דבר מבחינת היחס של יפן, אוסטרליה, וויטנאם, אינדונזיה והפיליפינים לאגרסיביות הסינית באזור. RCEP אינו הסכם שהובל ע״י סין והוא לא משנה בצורה משמעותית את המבנה הכלכלי באזור – הוא בסה״כ מקל על היכולת של שרשרות אספקה לפעול בו.

יש כן משמעות ל-RCEP ליחסים של מדינות דרום מזרח אסיה לארה״ב – מדינות ASEAN רוצות שארה״ב תהיה אגרסיבית עם סין בעוד הן ממשיכות לסחור עמה. עם ארה״ב מחוץ להסכם, שיעור מס גבוה שיצרנים אמריקנים סובלים ממנו, וושינגטון תצפה ש-ASEAN תציע תנאי סחר טובים יותר בתמורה למטריה הצבאית של ארה״ב. זה לא יקרה היום, זה כנראה לא יקרה תחת ממשל ביידן, אך ארה״ב תדרוש ממדינות ASEAN הסכם סחר אם הן רוצות ציוד צבאי מתקדם ונוכחות אמריקנית אצלן כהגנה מפני הסינים. הימים בהם ארה״ב לא ציפתה לתשלום על שירותיה עברו – ו-RCEP רק מחזק את הקולות שירצו הטבות מ-ASEAN בתמורה להגנה מסין.

מי ניצח בנגורנו-קרבאך?

וממרחב הסחר המורכב של מזרח אסיה למרחב הגיאופוליטי הלא פחות מורכב של הקווקז ולשאלה שכולם שואלים: מי ניצח בסכסוך בנגורנו-קרבאך? רוסיה או טורקיה?

גיאופוליטית הניצחון הוא של רוסיה. בהתאם להסכם שביתת הנשק בין ארמניה לאזרבייג׳ן הרוסים יציבו כוחות שלום בנגורנו קרבך, ישלטו במסדרון שיקשר בין הטריטוריה לארמניה וישלטו גם במסדרון שיחבר בין אזרבייג׳ן והמובלעת שלה ליד הגבול עם טורקיה [מקור]. מדובר בכ-2,000 חיילים רוסים, שיגיעו ביחד עם כלי רכב משוריינים, טנקים ואפשר וגם מסוקים – כוח בסדר גודל של מספר גדודים, שישלוט בשני עורקים חשובים של אזרבייג׳ן וארמניה. לפי הסכם שביתת הנשק הכוח יהיה שם למשך 5 שנים, ולאחר מכן שהותו תוארך כל 5 שנים באופן אוטומטי אלא אם אזרבייג׳ן או ארמניה יביעו התנגדות 6 חודשים מראש. לא סביר שזה יקרה, מה שאומר שהרוסים הם שם כדי להישאר.

בנוסף, הכוח הרוסי יצפה על קווי הגז והנפט ההולכים מהים הכספי לאיחוד האירופי. כך הרוסים שומרים על השפעה משמעותית בדרום הקווקז, ומאיימים על כל החלק הכספי של ״מסדרון הגז הדרומי״ של האיחוד האירופי – מה שמותיר את הגז במזרח הים התיכון כמקור היחיד לאירופה שעדיין לא נמצא תחת שליטה או איום רוסי.

הרוסים גם הצליחו למנוע את ההשתתפות של הטורקים בכוח שמירת השלום – חיילים טורקים לא יוצבו ביחד עם חיילים רוסים בנגורנו קרבך, למעט כוח צבאי מצומצם שישמש כמשקיף ביחד עם הרוסים למעקב אחר הפסקת האש. הטורקים חוגגים את הדבר כניצחון אסטרטגי והתרחבות מזרחה שלהם – אך בעצם הדבר היחיד שהשתנה הוא שהרוסים כעת מחזיקים כוחות צבא בשטחה הריבוני של אזרבייג׳ן והטורקים יוכלו לצפות עליהם (סוג של).

אולם הטורקים אינם יוצאים בידיים ריקות מהסכסוך. בזמן שהם לא הצליחו לשפר את העמדה האסטרטגית שלהם בדרום הקווקז ולחדור לאזור ההשפעה של רוסיה, השימוש ההרסני שהאזרים עשו במל״טים טורקים וישראלים והייעוץ צבאי של טורקיה מעלה עכשיו את קרנה של טורקיה בשוק הנשק העולמי [מקור], ומעורר חששות בקרב מתכננים צבאיים במערב [מקור].

מה קרה בנגורנו-קרבך שהוא כל-כך משמעותי? הציפייה הייתה, ואני הייתי שותף לה, שהאזרים יתקשו לבצע תמרון קרקעי רחב עקב איכות כוח אדם נמוכה והתוואי ההררי של החבל, ולכן לא יצליחו לכבוש חלקים רחבים ממנו למעט הדרום. האזרים הוכיחו שהציפייה הזו לא נכונה, מפני שהיא לא רלוונטית: הם הצליחו לכבוש שטחים רחבים לא ע״י תמרון קרקעי רחב, אלא ע״י כרסום של הכוחות הארמנים.

תחילה האזרים השתמשו במל״טים מתאבדים ישראלים בשביל לחסל את סוללות הנ״מ של ארמניה באזור. אחרי שהסוללות חוסלו והשמיים נפתחו, הם השתמשו במל״טים כדי לאתר את כוחות האויב ולכוון אש קונבנציונאלית נגדם – פצצות מרגמה, ארטילריה וטילים. האזרים כתשו את עמדות האויב באמצעות הנחייה של המל״טים, ואז המשיכו לפגיעה בכוחות העתודה שהיו מסביב לעמדות. לאחר שכוחות האויב הוכו, הם יכלו לחדור ולכבוש את השטח. אזורים הררים התגלו כמלכודות מוות – משום שיש רק מספר נקודות גישה מצומצמות, מל״טים יכלו לאתר בקלות תנועת כוחות ולכוון אש אריטלריה נגדם. האזרים פשוט כתשו את הארמנים לאט, משתמשים במל״טים בעיקר בשביל להנחות ירי קונבנציונאלי ולא בשביל תקיפת מטרות.

מה המשמעות של כל זה עבור צבאות אחרים? רוב הצבאות המערביים, במיוחד צבאות אירופים, אינם מחזיקים ביכולות לשבש את האות של מל״טים למעט לטווח קצר ואינם מחזיקים במערכות נ״מ שיכולות ללוות כוחות קרקע נעים ולחסל מטרות איטיות וקטנות כמו מל״טים ומזל״טים. השילוב של מל״טים וכוח ארטילרי הוכח כקטלני, גם כאשר הצד המותקף החזיק בעמדה גיאוגרפית עדיפה וכוח אדם מיומן יותר.

המלחמה בנגורנו-קרבך לכן תחזק ארבע תהליכים:

1) היא תחזק את ההתחמשות של צבאות במל״טים, שראו את האפקטיביות שלהם במלחמה. זו תהיה הזדמנות ליצרנים ישראלים וטורקים.

2) צבאות ירצו לפתח משבשים ארוכי טווח, או לחילופין משבשים ניידים שיכולים לנוע עם הכוחות. כיום רק לצרפת וגרמניה יש יכולת שיבוש קצרת טווח של מל״טים מכל צבאות אירופה [מקור].

3) הצורך בפיתוח של מערכות נגד מל״טים ומזל״טים הפך עוד יותר ברור עם הניצחון האזרי בנגורנו-קרבך.

4) הפיתוח של מערכות לשיבוש אותות תעודד את הפיתוח של מל״טים אוטונומיים, כאלה שלא תלויים באות מיחידת בקרה רחוקה ויכולים לאתר ולתקוף מטרות באופן עצמאי. מל״טים כאלה יהיו חשובים בשביל איתור והשמדת משבשים.

כדאי גם להגיד מילה על צרפת והאיחוד האירופי בהקשר של נגורנו קרבך: רוסיה הביאה להסכם שביתת נשק והציבה כוחות שלום מבלי להתייעץ פעם אחת עם בריסל או פריז. הקווקז הוא אזור אסטרטגי לביטחון אירופה, וחוסר היכולת שלה להשפיע כהוא זה על איך יסתיים הסכסוך ואיך הסיום הזה יראה מוכיחים שוב שיש עוד מרחק גדול בין הדיבורים הצרפתיים ״על אירופה ככוח גיאופוליטי״ ובין המציאות בפועל.

מדענים מתים ואתיופים כובשים

ושתי נקודות קצרות לפני סיום: ביום ראשון, ה-29.11, אבי אחמד הודיע שכוחות צבא אתיופיה הצליחו לכבוש את מקלה, בירת תיגראי. כעת עם כיבוש הבירה הצבא עובר לשלב השני של המלחמה: לכידת ההנהגה הבכירה של התיגרים. לא סביר שהצבא יצליח ללכוד אותם במהירות, והוא כעת עובר ממצב של פלישה למצב של החזקת השטח. צפוי שנראה דיווחים על התקפות גרילה נגד הצבא, וניסיון של אדיס אבבה למנות הנהגה אלטרנטיבית לתיגראי.

שנית, בסוף השבוע האחרון נהרג אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחזדן פח׳ריזאדה בהתנקשות, שיש מי שמאשים את המוסד בה. בהנחה וזה אכן המוסד, הסבר סביר אחד הוא שממשל טראמפ נתן אור ירוק לירושלים להתחיל להוציא חיסולים בהתאם לבנק המטרות שלה באיראן, במטרה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית לפני כניסתו של ביידן. במקרה כזה כנראה שמוחזדן לא יהיה האיראני האחרון לפגוש את בוראו בשבועות הקרובים.




פלג 33: מלחמות הקווקז

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק השבוע יהיה סקירה עולמית על נושאים כמו המתיחות במזרח הים התיכון והמשבר החוקתי של כווית, אך כפי שכתוב במקורות: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״ (משלי י״ט, כ״א). בראשון השבוע, ערב יום הכיפורים, ארמניה ואזרבייג׳ן פתחו במלחמה זו נגד זו סביב החבל הבדלני נַגוֹרְנוֹ קַרָבָּאך [מקור]. ארמניה הודיעה על משטר צבאי וגיוס חירום, כמו גם אזרבייג׳ן. בעודכם שומעים את זה כנראה שהארמנים והאזרים עדיין נלחמים, כל צד מפעיל מל״טים, טנקים וארטילריה כבדה, כותש זה את זה – הארמנים מחסלים שיירות תחמושת והאזרים מחסלים טנקים ארמנים. המצב נזיל מאוד ולכן כל מה שאדבר עליו בנוגע לסכסוך בין המדינות נכון לבוקר של יום רביעי, ה-30/9/2020. אינני יודע אם עד שתקשיבו לפרק מועצת הביטחון תקבל החלטה לסיום העוינות ותאיים בסנקציות על הצדדים.

מה קרה ששני הצדדים דווקא עכשיו נלחמים זה בזה? לא ברור. באמצע יולי הארמנים תקפו עמדות של אזרבייג׳ן והרגו מספר חיילים אזרים, כולל גנרל [מקור]. עכשיו נראה שהיו חילופי אש בין שני הצדדים, והאזרים החליטו לצאת במבצע לכבוש את נגורנו קרבאך, חבל ארץ הנשלט ע״י ארמניה אך מוכר ע״י הקהילה הבינלאומית כשייך לאזרבייג׳ן. העימות גם לא נדלק מחדש ביולי – ירי צלפים וחילופי אש מתרחשים כל הזמן בחבל, שגם ראה התכתשות דומה בהיקפה בין אזרבייג׳ן לארמניה ב-2016, אז נהרגו כ-120 חיילים [מקור].

מה הסיפור עם נגורנו קרבאך? נגורנו קרבאך הוא חבל ארץ שרוב האוכלוסייה בו ארמנית, אולם בזמן בריה״מ מוסקבה החליטה להעביר אותו לידי הרפובליקה הסוציאליסטית של אזרבייג׳ן, ולא לידי הרפובליקה של ארמניה [מקור]. זו טקטיקת ״הפרד ומשול״ קלאסית של הסובייטים [מקור], שהיו מערבבים כמה קבוצות אתניות באותה רפובליקה סוציאליסטית בשביל להחליש אותה ולהפוך אותה לתלויה במוסקבה.

עם ההיחלשות של בריה״מ קרבות התחילו בין אזרבייג׳ן וארמניה התחילו סביב סוף 1987, וכשבריה״מ התפרקה סופית בדצמבר 1991 בדלנים בחבל נגורנו קרבאך הכריזו על עצמאותם מאזרבייג׳ן בתחילת 1992, מביאים את אזרבייג׳ן לפלוש לחבל ואת הארמנים לצאת לעזרתו. ב-1994, אחרי כ-30 אלף הרוגים, שני הצדדים הגיעו להפסקת אש, אך מבלי שגורל החבל יוכרע: מבחינת הקהילה הבינלאומית, חבל נגורנו קרבאך מוכר כשטח השייך לאזרבייג׳ן, והקהילה הבינלאומית אינה מכירה במדינה העצמאית שהוכרזה ע״י הבדלנים. הארמנים מחזיקים בחבל צבאית, אך הם מאפשרים לו להתקיים כמדינה עצמאית לכאורה, אך מבלי שגם ארמניה מכירה בו ככזו. עמדתם של הארמנים שתושבי החבל צריכים להחליט בעצמם על עתידם, ע״י משאל עם [מקור]. בפועל המדינה של נגורנו קרבאך תלויה כל-כך בארמניה שניתן ויש המתייחסים אליה כחלק מארמניה ממש.

השליטה של ארמניה בנגורנו קרבאך נותנת לה יתרון גיאוגרפי על אזרבייג׳ן, ע״י שליטה ברכס הרי ארמניה המשקיף על שפך נהר קורה, שם נמצאת רוב אוכלוסיית אזרבייג׳ן. אנחנו יכולים לחשוב על נגורנו קרבאך כיהודה ושומרון של האזרים, רכס הררי המשקיף למישור בו נמצא הלב הכלכלי והדמוגרפי של המדינה.

מאז ראשון, ה-27/09/2020, אזרבייג׳ן מנסה להשתלט על חלקים של נגורנו קרבאך ולהחזיר את הטריטוריה שהיא רואה כשלה. הבעיה בשביל האזרים ש: א׳ החבל הררי מאוד, מה שמקשה על פלישה צבאית אליו. ב׳ כוחות השריון שלה מיושנים ואינם מסוגלים להתמודד עם הטילים והארטילריה הארמנית. כוחות השריון של אזרבייג׳ן מורכבים בעיקר מטנקים סובייטים מדגם T-72 [מקור]. הבעיה בשביל הארמנים שגם כוחות השריון שלהם מיושנים, והאזרים מפעילים מל״טים ישראלים דוגמת ההרמס 450 וההארופ [מקור]. כוחות השריון האזרים לא מצליחים כרגע להתקדם לתוך נגורנו קרבאך ושני הצדדים כותשים זה את זה בארטילריה והתקפות אוויריות, מביאים את החזית לקיפאון. אלא אם האזרים מתכוונים להפתיע עם תמרוני שריון והפעלת אש, לא סביר שנגורנו קרבאך יפול בידיהם בעימות הנוכחי.

צילומי תקיפות של כלים ארמנים ע״י מל״ט אזרי.

למה זה צריך לעניין אותנו? מה אכפת לנו אם הארמנים והאזרים נלחמים על חבל ארץ שכוח אל אי-שם בקווקז? שאלה לגטימית. הסכסוך בקווקז צריך לעניין אותנו מכמה סיבות: ראשית, אנחנו מעורבים בו. אזרבייג׳ן היא אחת מלקוחות הנשק הגדולות של מדינת ישראל, מפעילה סדרה של מל״טים כחול לבן שכעת פועלים במקביל לכלים טורקיים ונגד צבא המפעיל ציוד רוסי, כולל סוללות S-300 [מקור]. אין ספק בכלל שהרוסים לומדים את הביצועים של המל״טים שלנו, כמו גם הטורקים. יש גם את הסוגיה של נפילת ציוד רגיש לידיים עוינות, אך בתקווה משרד הביטחון דאג שזה לא יקרה כשאישר את הייצוא לאזרבייג׳ן.

שנית, הסכסוך בין אזרבייג׳ן לארמניה הוא לא רק הסכסוך שלהן. מאחורי אזרבייג׳ן עומדת טורקיה, שחתמה אתה ב-2010 על שיתוף פעולה אסטרטגי [מקור]. הטורקים ירצו לראות ניצחון אזרי ודחיקה של ארמניה, במה שיגדיל את כוחם בקווקז. הרוסים משחקים עם שני הצדדים, מכרו נשק לארמנים ולאזרים ומחזיקים בבסיס צבאי קבוע בארמניה, המהווה חלק מכוח רוסי-ארמני משותף [מקור]. ארמניה נהנת גם מתמיכתה של איחוד האמירויות [מקור], הרואה בה גורם מאזן לאזרבייג׳ן הנתמכת ע״י טורקיה. כלומר ישראל כרגע מחמשת ומחזקת מדינה שהיא חלק מהציר האסטרטגי של הטורקים. מה אבו-דובאי חושבת על זה היא שאלה מעניינת. לבסוף, גם לאיראנים יש עניין בסכסוך: רשמית איראן תומכת בריבונות של אזרבייג׳ן על נגורנו קרבאך, אך מקיימת קשרים קרובים עם הארמנים, אם בתחום הכלכלה או האנרגיה.

ככל שהסכסוך בנגורנו קרבאך ימשיך כסכסוך פעיל, כן הוא ימשוך את כל שלושת השחקנים לשלוח ציוד וכוחות לעזור לצד בו הם תומכים. יש כבר שמועות שהטורקים שולחים כוחות סורים לעזרת אזרבייג׳ן [מקור] ויש דיווח על כך שרוסיה העבירה מטוסי קרב לארמניה דרך איראן [מקור]. הסכסוך בנגורנו קרבאך עלול להפוך לעוד סכסוך אזורי במזרח התיכון, למשוך טרוריסטים וחברי מליציות ולשים את ישראל במקום בעייתי בו היא מספקת נשק לידידה של טורקיה בסכסוך נגד בעלת ברית של רוסיה שנהנת גם מתמיכת האמירויות.

שלישית, הקווקז הוא הגשר היבשתי שמחבר בין האיחוד האירופי ובין הים הכספי, מזרים לאירופה נפט וגז. אם האזור ידרדר לאנרכיה, מדינות כמו איטליה ויוון ימצאו עצמן ללא אספקה סדירה של גז ונפט, כמו גם ישראל שחלק מהנפט שלה מיובא מאזרבייג׳ן [מקור]. מצד שני, אם הקווקז יהפוך לשדה קרב בין הטורקים לרוסים, מזרח הים התיכון יהפוך עוד יותר כדאי מבחינת האיחוד כמקור המרכזי לאנרגיה. אם ישראל צריכה לעשות משהו עכשיו הוא למנף את הסכסוך בנגורנו קרבאך בשביל להביא את האיחוד להתחייב להשקעה בצינור ה-EastMed.

בפסקאות הבאות אני רוצה לשרטט ביחד אתכם את החשיבות הגיאופוליטית של אזור הקווקז, האינטרסים של המעצמות השונות בו ומה ההתפתחויות וההשלכות של הסכסוך הנוכחי בנגורנו קראבך עלינו ועל מערב אירו-אסיה. בואו נתחיל.

ציר גיאופוליטי

יש מדינות ואזורים בעולם שהחשיבות שלהם נובעת ממה שיש בהם: נפט, גז, שוק צרכני גדול או יכולות תעשייתיות ייחודיות. יש מדינות ואזורים בעולם שהחשיבות שלהם נובעת מאיפה שהם נמצאים: הם נמצאים על נתיבי ים ויבשה שהופכים אותם לאסטרטגים. סינגפור היא דוגמה למקום חשוב משום איפה שהיא נמצאת, במצר מלקה. קטאר חשובה משום מאגרי הגז העצומים שלה. ויש מקומות שהם חשובים משום שיש להם גם וגם – הם גם מכילים משאבים חשובים והם גם נמצאים במיקום גיאוגרפי אסטרטגי.

הקווקז הוא אחד האזורים האלו, מכיל גם משאבים חשובים וגם מהווה ציר גיאוגרפי חשוב למערב אירו-אסיה. הקווקז גובל במזרח בים הכספי, במערב בים השחור, בצפון ברוסיה ובמישור המזרח אירופי ובדרום בטורקיה, עיראק ואיראן. היסטורית הוא היה שער חשוב לברברים של מרכז אסיה בדרך לרוסיה ולרוסיה בדרך למזרח התיכון. לאורך המאות הוא עבר ידיים רבות, בין השאר נשלט ע״י האימפריה הרומית, הביזאנטית, העות׳מאנית והרוסית.

משום שהוא הררי ברובו ועבר ידיים רבות לאורך שנות קיומו, בקווקז חיות קבוצות אתניות רבות ושונות, חלקן בעלות מדינה וחלקן לא. בין הקבוצות השונות ניתן למנות: גיאורגים, אזרים, כורדים, ארמנים, צ׳צ׳נים, אוסטים, טטרים, צ׳רקסים, רוסים ועוד כתריסר קבוצות אתניות קטנות וגדולות. לאזרים, לגיאורגים ולארמנים יש מדינות עצמאיות. שאר הקבוצות מוכלות באותן מדינות, או מוכלות ברוסיה, אם כרפובליקות במסגרת הפדרציה או כמיעוטים אתניים.

הנוכחות של כל כך הרבה קבוצות אתניות שונות במרחב שהוא בעיקרו הררי מביאה באופן טבעי לבעיות משילות ולמאבקים בין אתניים על שליטה, כשקבוצות קטנות וחמושות יכולות לנהל בקלות מלחמת גרילה בהרים נגד צבא סדיר וגדול מהן. מיעוטים אתניים יכולים להיאבק לעיתים שנים נגד הרוב האתני במדינות בהן הם חיים. כך הצ׳צ׳נים עשו כשניהלו קמפיין טרור ומלחמת עצמאות נגד הרוסים במשך עשור בסוף המאה ה-20 [מקור], כך עשו בדלנים באוסטיה ודרום אבחזיה נגד גיאורגיה בתחילת המאה ה-21 [מקור] וכך עד היום עושים תאי טרור מוסלמים בקווקז הרוסי, תוקפים לפרקים תחנות משטרה, נקודות ביקורת גבולות וכוחות רוסיים [מקור].

המיקום הגיאוגרפי של הקווקז הופך אותו למרכז אנרגיה חשוב לאיחוד האירופי, וכפועל יוצא מזה למרכז אנרגיה חשוב אסטרטגית באירו-אסיה. רובו של הנפט והגז בקווקז מופק באזרבייג׳ן, הגובלת בים הכספי ומהווה יצרנית חשובה של נפט וגז, במיוחד לאיחוד האירופי [מקור]. נוסף על שדות הגז והנפט באזרבייג׳ן, דרך הקווקז נעים צינורות המחברים את האיחוד האירופי דרך טורקיה לשדות הגז והנפט של הים הכספי, נותנים לאירופה מקור אנרגיה שאינו בשליטה הישירה של רוסיה. האיחוד האירופי רואה בקווקז, במיוחד באזרבייג׳ן וגיאורגיה, את השער היבשתי לאנרגיה של הים הכספי, שער שיכול להחליף את הרוסים.

דיברתי בעבר על ״מסדרון הגז הדרומי״ שהאיחוד רוצה להקים דרך טורקיה ויוון ולהביא לאיחוד ישירות גז ממזרח הים התיכון והקווקז [ראו כאן]. לאיחוד האירופי יש יחסים קרובים עם כל הרפובליקות של הקווקז, אם זו אזרבייג׳ן, גיאורגיה [מקור] או ארמניה [מקור]. אזרבייג׳ן במיוחד נתפסת כמרכיב חשוב ב״מסדרון הגז הדרומי״, והיא מתוכננת להיות הספקית המרכזית של גז טבעי דרך טורקיה והים השחור לדרום אירופה [מקור]. זה כמובן יבוא על חשבון רוסיה ואיראן.

כמובן שאם האיחוד מתעניין בקווקז בשביל לגוון את מקורות האנרגיה שלו מרוסיה, רוסיה מתעניינת בשליטה בו בשביל להבטיח את השליטה שלה בביטחון האנרגטי של האיחוד. היסטורית הרוסים רואים בקווקז חלק מאזור ההשפעה שלהם, יש יאמרו אפילו ״החצר האחורית שלהם״, לא רק משום משאבי האנרגיה הרבים שלו, אלא גם מפני שהוא מהווה מחסום גיאוגרפי מדרום למישור המזרח אירופי. כזכור רוב האוכלוסייה והכלכלה של רוסיה נמצא במישור המזרח האירופי, במיוחד בצבר הערים מסביב למוסקבה וסנט-פטרבורג. היסטורית רוסיה התפשטה מסביב לצבר הזה, מחפשת להשיג גבולות גיאוגרפים המאבטחים אותו. בתחילת המאה ה-19 האימפריה הרוסית התפשטה לתוך הקווקז, כובשת את העמים תחתיה [מקור]. שליטה בקווקז לא רק מאבטחת את הגישה מדרום ללב הרוסי, אלא גם מגדילה את השפעתה של מוסקבה בים השחור ובים הכספי, אחד חשוב משום היותו גוף מים חמים המתחבר לים התיכון והשני משום משאבי האנרגיה הרבים בו.

ב-2008 רוסיה יצאה למלחמה עם גיאורגיה בין השאר כדי למנוע את הניסיון של ארה״ב להרחיב עוד את נאט״ו ולהיכנס לחצר האחורית של רוסיה [מקור]. היא עקרה מהגיאורגים את אבחזיה ודרום אוסטיה, לוקחת בעצם כחצי מחוף הים השחור של הגיאורגים ומקימה בו מתקנים צבאיים. את המרד הצ׳צ׳ני היא מחצה באגרוף ברזל בתחילת שנות ה-2000 ומנהלת עד היום לחימה עיקשת נגד בדלנים שעוד פועלים באזור.

עם ארמניה ואזרבייג׳ן מוסקבה מנצלת את הסכסוך סביב נגורנו קרבאך בשביל להפוך את שני הצדדים לתלויים בה. רשמית מוסקבה אינה מכירה בחבל כשייך לארמניה והיא אחת מספקיות הנשק המרכזיות לאזרים, מספקת להם בין השאר טנקים חדישים, נגמ״שים וסוללות S-300 [מקור]. מצד שני, רוסיה תומכת בארמניה, אם ע״י אספקה של ציוד צבאי מתקדם כמו טילים בליסטיים קצרי טווח [מקור], שיתוף פעולה ביטחוני ומסחר ער. לרוסיה בסיס קבע בארמניה, הכולל כ-3,000 חיילים, כמאה טנקים ועוד כוחות ארטילריה ונגמ״שים [מקור]. משום שהארמנים מוחרמים ע״י האזרים והטורקים, הם תלויים ברוסים כדי להגן על עצמם. מוסקבה מנצלת את התלות הארמנית בשביל לשמור את המערב מחוץ לקווקז, ולהחזיק כוחות צבא קרוב לקו הגז של דרום הקווקז, שמעביר גז מאזרבייג׳ן לטורקיה ובעתיד מטורקיה לאירופה. עם הרוסים, תמיד טוב להסתכל איפה הצינורות עוברים.

אולם הרוסים הם לא השחקן היחיד בקווקז. טורקיה רואה בקווקז חלק מאזור ההשפעה הלגטימי שלה, עם קשרים היסטוריים לאוכלוסיות המוסלמיות והטורקמניות שלו. הקווקז הוא גם החוליה המפרידה בין טורקיה לים הכספי ולמרכז אסיה, שם חיים רובם של העמים הטורקמניים. שליטה בקווקז תחזק את טורקיה בשלוש דרכים: ראשית, היא תיתן לה מנוף לחץ על הרוסים, מאיימת עליהם בגבול הדרומי של רוסיה ומכריחה אותם לפצל את הכוחות שלהם בין אגן הים השחור והים הכספי. שנית, שליטה בגשר היבשתי של האיחוד לים הכספי תחזק את מעמדה של טורקיה כגשר אנרגטי לאיחוד, ותכריח אותו לבחור בינה ובין רוסיה (או בינינו, אבל נגיע לנקודה הזו בהמשך). שלישית, היא תפתח את הדרך לטורקיה לים הכספי ומרכז אסיה, שני אזורים חשובים אנרגטית וחשובים אסטרטגית לא רק לרוסיה, אלא גם לסין, הודו ואיראן.

הבעיה של הטורקים שבעוד הרוסים משחקים עם כל הרפובליקות של הקווקז – אפילו עם גיאורגיה – הטורקים מהמרים בעיקר על מדינה אחת: אזרבייג׳ן. לטורקים יש דיאלוג ביטחוני עם האזרים, הסכם שיתוף פעולה צבאי, והאזרים אישרו ביוני 2020 שהם מתכוונים לקנות ציוד צבאי מתקדם מטורקיה, כולל מל״טים [מקור].

להגנתם של הטורקים יאמר שאין להם הרבה ברירות: בין הטורקים לגיאורגים אין יחסי מסחר מפותחים ואין קשר תרבותי או היסטורי. בין הטורקים והארמנים המצב גרוע יותר: במלחמת העולם הראשונה הטורקים ביצעו טיהור אתני של הארמנים במזרח טורקיה, הורגים כ-1.5 מיליון בני אדם [מקור]. הטיהור האתני בוצע בעזרתן של קבוצות עוינות לארמנים, כמו הכורדים [מקור[. האירוניה כמובן שאת מקומם של הארמנים תפסו הכורדים, שהיום מדירים שינה מעיניהם של הטורקים [ראו כאן]. ללא בסיס משותף עם גיאורגיה ועם עוינות היסטורית עמוקה בינם לבין הארמנים, לטורקים נשארה רק אזרבייג׳ן בשביל להתערב במשחקי הכוח של הקווקז. המפתיע שהיא היחידה במצב הזה.

איראן תופתעו משחקת עם האזרים והארמנים, מנהלת יחסי מסחר קרובים מאוד עם אזרבייג׳ן אך גם עם ארמניה. לאיראן יש מיעוט אזרי גדול בצפון המדינה ורובם של האזרים שיעיים. יחד עם זאת, אזרבייג׳ן מחזיקה בעמדות פרו-מערביות וביחסים ידידותיים עם ישראל, שבאים לידי ביטוי בביקורי בכירים של שני הצדדים – ראש הממשלה נתניהו ביקר באזרבייג׳ן ב-2016 [מקור] – ורכש ביטחוני. איראן חוששת שאם אזרבייג׳ן תתחזק מדי היא עלולה לעודד בדלנות אזרית בצפון איראן, והתחזקות שלה תחזק את טורקיה, שתתפשט לתוך אזור ההשפעה האיראני באגן הים הכספי.

בשביל לאזן מול האזרים האיראנים מנהלים יחסים קרובים עם ארמניה, כולל ביקורי בכירים [מקור], שיתופי פעולה בתחום האנרגיה, הספורט, הבריאות והמסחר [מקור], ואף הקמת קווי חשמל מאיראן לארמניה [מקור]. נראה שגם איראן לא מהססת לנהל משחק כפול בכל הקשור לנגורנו קרבאך: רשמית האיראנים מכירים בריבונות האזרית על החבל. אולם אזרבייג׳ן גילתה באמצע יוני 2020 משאיות עם לוחיות רישוי איראניות שהעבירו דלק לחבל [מקור]. משום שהאיראנים מתמחים בהקמה והפעלת כוחות לא סדירים באזורי מחלוקת – חיזבאללה בלבנון, המליציות השיעיות בעיראק – אפשר ודלק הוא לא הדבר היחיד שהם סיפקו לכוחות הבדלנים בנגורנו קרבאך. חיזוק של כוחות הבדלנים יוצר מנוף לחץ על אזרבייג׳ן ומגדיל את ההשפעה האיראנית בארמניה, בעלת ברית של רוסיה.

הקווקז נמצא במשולש תחרות בין איראן, רוסיה וטורקיה. כל אחד מהשחקנים רוצה להשיג שליטה בו, כשהכוונה בשליטה לא לכבוש ממש אלא להשיג את השפעתו. הטורקים העמיקו את הקשרים שלהם עם אזרבייג׳ן, רואים בה את המפתח שלהם להשפעה בקווקז. הרוסים והאיראנים משחקים עם שני הצדדים, כשהרוסים והאיראנים כיום תומכים בארמנים נגד האזרים כדי לאזן את אזרבייג׳ן ואת הפטרון הטורקי שלה. מה כל אחד מהצדדים מקווה להשיג עכשיו עם הסכסוך בנגורנו קרבאך, ומה ישראל צריכה לעשות כדי מצד אחד להרוויח מהסכסוך ומצד שני לא להישאב לתוכו?

הזדמנויות ואיומים

הראשונים להיות מעורבים ומי שכנראה מזרימים ציוד, שכירי חרב ואולי אף כוחות משלהם הם כמובן הטורקים. אחרי שארדואן הכניס את טורקיה לצפון עיראק, צפון סוריה, לוב ומזרח הים התיכון, הסכסוך בקווקז הוא הזדמנות שקשה לוותר עליה: לטורקיה יש כבר בעל ברית בסכסוך. הקווקז הוא חלק מזירת ההתגוששות הגדולה יותר של רוסיה וטורקיה. אם הטורקים יבואו לעזרתה של אזרבייג׳ן אפשר וזו תאפשר להם לראשונה להקים בסיס צבאי בה ולחזק את ההשפעה הטורקית בקווקז [מקור].

ב-30 בספטמבר שר החוץ של טורקיה הצהיר שטורקיה תעשה כל שנדרש אם אזרבייג׳ן תבקש ממנה סיוע [מקור]. בסוף יולי הטורקים הציבו מטוסי F-16 שלהם לתרגילים משותפים עם האזרים [מקור] ולפי דיווחים מארמניה מטוסים טורקיים כבר מעורבים בלחימה באזור [מקור], טענה שכמובן הטורקים והאזרים מכחישים נמרצות [מקור]. ברור מה העמדה של טורקיה בסכסוך – מתחילתו היא הודיעה על תמיכתה באזרבייג׳ן ושהפתרון היחיד לסכסוך הוא שארמניה תיסוג מהשטחים אותם היא כבשה באופן בלתי חוקי [מקור] – כלומר הפתרון היחיד למלחמה הוא סילוק של ארמניה, כשהשאלה היחידה אם זה יעשה מרצונה או יכפה עליה.

נוסף על ההצהרות בעד אזרבייג׳ן וציוד צבאי טורקי שהאזרים מפעילים, ישנן טענות שהטורקים שולחים לוחמים מצפון סוריה לטובת האזרים [מקור]. לפי דיווחים ראשונים לפחות שני לוחמים מסוריה זוהו בוודאות כהרוגים באזרבייג׳ן [מקור], ולאור העובדה שטורקיה שלחה בעבר לוחמים סורים ללוב [מקור], לא יפתיע אם היא עכשיו משנעת אותם לאזרבייג׳ן – אליה הגישה מטורקיה הרבה יותר קלה מאשר ללוב. יש גם דיווח על מטוס נוסעים שהגיע ב-30 בספטמבר לאזרבייג׳ן מטריפולי בלוב [מקור].

אם הטורקים באמת שולחים כוחות וציוד לאזרבייג׳ן, הם לא רק פותחים עוד זירה, הם מכניסים את עצמם לבוץ בקווקז וחושפים את עצמם לאיראן ורוסיה, שישמחו לנצל את התפשטות היתר של אנקרה בשביל להחליש אותה עוד, במיוחד רוסיה. הפתיחה של עוד חזית לא עושה טוב ללירה הטורקית – הלירה צנחה משער של 7.6 לדולר ביום ראשון ל-7.8 בשלישי, וזאת אחרי שהבנק המרכזי של טורקיה העלה את הריבית בניסיון להשתלט על הצניחה בערך המטבע והאינפלציה במדינה [מקור]. זירה נוספת, זירה קרקעית נוספת, אומרת שכוחות טורקים עכשיו פועלים בלפחות ארבע מדינות – אזרבייג׳ן, עיראק, סוריה ולוב. הפעילות הזו דורשת לוגיסטיקה, דורשת מודיעין, דורשת תקציבים ותשומת לב מהצבא שמתקשה להשתלט על המחתרת הכורדית בעיראק [מקור] וסופג מתקפות בסוריה. משום שנגורנו קרבאך הוא חבל הררי שרובו ארמני, גם אם האזרים יצליחו לכבוש אותו, הטורקים יכולים לצפות לכיבוש ארוך ומדמם בניסיון להשתלט על האוכלוסייה, מה שיאפשר לרוסים לתמרן סביבם, תומכים בכוחות ארמנים בשביל להקיז את דמם של הטורקים.

ההתערבות של טורקיה באזרבייג׳ן מחזקת את רוסיה בעוד ארבע היבטים: ראשית, אם טורקיה מתערבת באזרבייג׳ן, ארמניה תצטרך את עזרת הרוסים. לרוסים תהיה עילה להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה בארמניה ואולי אף לפרוס כוחות בנגורנו קרבאך, מגדילים את הנוכחות הצבאית שלהם על הגבול עם טורקיה וקרוב לקווי הגז והנפט החוצים את הקווקז.

שנית, כדי שאזרבייג׳ן תנצח, היא חייבת לכבוש שטחים אסטרטגים מהארמנים. כדי שהארמנים ינצחו, הם רק צריכים לא להפסיד שטחים לאזרים. קלאוזוביץ׳ לפני 200 שנה עמד על-כך שהגנה היא צורה עליונה להתקפה, קלה יותר לביצוע ולעמידה לאורך זמן. אם האזרים יפסידו בסכסוך, אם הם יאבדו מל״טים רבים, כוחות שריון וחיילים, הם עלולים להבין שההסתמכות שלהם על כוח אווירי לא שימושית לצרכי הביטחון שלהם. במקום להמשיך ולרכוש מל״טים מתקדמים מהטורקים והישראלים, אזרבייג׳ן תפנה לרוסיה לרכש טנקים מתקדמים. מוסקבה תגדיל את נתח השוק שלה, דוחקת את טורקיה.

שלישית, אפשר והרוסים רוצים להקיז את דמם של האזרים והטורקים בשביל ללמד את באקו (בירת אזרבייג׳ן) שההתקרבות שלה לטורקיה על חשבון הרוסים פוגעת בה. הרוסים ירצו לתת לטורקים להזרים כוחות לאזור בשביל להצדיק הצבת כוחות של מוסקבה בו, ואולי אף בשביל להביא לפעולה בינלאומית להרחקתה של טורקיה לצמיתות ממנו.

רביעית, ההתערבות של טורקיה בסכסוך בין ארמניה לאזרבייג׳ן מוכיחה שטורקיה אינה כוח אחראי, לא כוח שהאיחוד האירופי או הקהילה הבינלאומית יכולים לעבוד אתו בשביל להשתלט על המצב. משום החשיבות של הקווקז למשק האנרגיה של אירופה, לבריסל לא תהיה ברירה אלא לעבוד עם מוסקבה בשביל להשתלט על המצב – מה שיחזק את ההשפעה של רוסיה באיחוד, ויגדיל עוד יותר את הפערים בין האיחוד לטורקיה.

מוסקבה היא כנראה המרוויחה הגדולה מהסכסוך הזה, לא משנה אם הוא יסתיים בתבוסה אזרית או בקיפאון בין ארמניה ואזרבייג׳ן. אני מניח שהתרחיש של תבוסה ארמנית הוא בלתי סביר, משום שרוסיה קרוב לוודאי תתערב לטובת הארמנים אם האזרים יצליחו להתקדם לתוך נגורנו קרבאך. הרוסים ימצבו את עצמם כמתווכים היחידים בסכסוכים של הקווקז, ויכריחו את בריסל לבוא אליהם אם היא תהיה מעוניינת בהבטחת אספקת הגז שלה מהאזור. זה מנוף לחץ משמעותי של הרוסים, שהם יוכלו להשתמש בו נגד האיחוד בסוגיות כמו זו של בלארוס וההרעלה של איש האופוזיציה הרוסי אלכסיי נַבָלְנִי.

מה האינטרס של האיראנים בסכסוך הנוכחי? האיראנים קראו להפסקה מיידית של מעשי העוינות בין הצדדים [מקור], אך האינטרס שלהם נמצא בערעור של שניהם. לאיראן אין צד משלה בסכסוך – הארמנים עם הרוסים, האזרים עם הטורקים. האזרים כנראה ימשיכו להיתמך ע״י הטורקים, בעוד הרוסים יתנו לארמנים לפעול להבטיח את גבולם אך ימנעו משליחת כוחות או נקיטת צד בסכסוך כל עוד האזרים לא מטים את הכף לטובתם. האיראנים יכולים להיכנס לתמונה ולהציע, מתחת לשולחן, תמיכה בארמנים, אם ע״י ציוד, דלק או מודיעין. לא סביר שאיראן תשלח כוחות משלה לסכסוך, בשביל לא לפגוע ביחסים שלה עם אזרבייג׳ן, אך היא תרצה לתמוך בארמנים במה שכן אפשר בשביל לקרב אותם תחת השפעתה. אם בתהליך טורקיה תוחלש – מה טוב.

תסבוכת כחול-לבן

מה עם ישראל? ישראל נמצאת במצב מורכב: מצד אחד, היחסים עם אזרבייג׳ן חשובים לנו. לפי עדותו של שגריר אזרבייג׳ן לארה״ב, כ-40% מהנפט של ישראל מגיע מאזרבייג׳ן [מקור], מה שאומר שאספקת הנפט שלנו מסוכנת ישירות ע״י העימות באזור. לטענת ממשלת אזרבייג׳ן קווי הנפט והגז מאובטחים, אך אין לדעת אם כחלק מהסלמה של הסכסוך הארמנים לא יחליטו לפגוע בתשתיות קריטיות לאזרבייג׳ן כולל תשתיות אנרגיה. נרמול היחסים עם האמירויות יכול לעזור לישראל לגוון את מקורות הנפט שלה, ונושא האנרגיה קרוב לוודאי נמצא בשיחות בין הצדדים.

יחסים ביטחוניים קרובים עם אזרבייג׳ן נותנים לישראל לבלום את איראן בקווקז, עוזרת לדוגמה לאזרבייג׳ן לפעול נגד תאי טרור איראניים בשטחה [מקור]. ישנם דיווחים שישראל עזרה לאזרבייג׳ן להקים בשנות ה-90׳ תחנות איסוף מודיעין אותות על הגבול עם איראן, וב-2012 Foreign Policy דיווחה שאזרבייג׳ן נתנה אישור עקרוני לשימוש של חיל האוויר בבסיסיה, אך הדיווחים האלו מעולם לא אושרו – הדיווח של Foreign Policy הוכחש במרץ ע״י האזרים והישראלים [מקור]. בכל מקרה, אזרבייג׳ן נתפסת כחלק מהציר האנטי-איראני של ישראל, ביחד עם מדינות כמו ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות.

הבעיה שבזמן שישראל מדמיינת ציר התנגדות לאיראן, בפועל האזרים שומרים על יחסים כלכלים קרובים עם האיראנים – הסחר בין המדינות הגיע ב-2018 ל-450 מיליון דולר [מקור] – ויחסים דיפלומטים טובים, גם אם שתי המדינות חושדות זו בזו. אזרבייג׳ן קרוב לודאי לא תיתן לישראל בסיסים לתקיפה באיראן ואולי יש נכסי מודיעין במדינה אך אנו לא יודעים עליהם דבר. אם מסתכלים על היחסים בינינו לבין האזרים, יש כאן בעיקר שיתוף אינטרסים – ישראל מחפשת שותפים כלכלים וביטחוניים, ואזרבייג׳ן שמחה לקנות ציוד ישראלי. היא עושה זאת אבל במקביל להתקרבות לטורקיה, ומשתמשת בציוד הצבאי בשביל לתקוף את הארמנים, שהחליטו ב-2019 לשלוח לראשונה שגריר ראשון לישראל, כחלק מחימום יחסים בינינו לבינם, חימום יחסים שמדאיג את האיראנים [מקור].

המצב הנוכחי בקווקז יוצר עבור ישראל תסבוכת: אנחנו מספקים נשק לשותפה אסטרטגית של טורקיה, שנתונה תחת הדיקטטורה של אילהם אלייב [מקור]. היא משתמשת בנשק הזה נגד ארמניה, בעלת ברית של רוסיה שכעת עוברת תהליך דמוקרטי של ביסוס שלטון החוק אחרי שנים של דיקטטורה [מקור] והכלכלה שלה עוברת צמיחה משמעותית, מונעת ע״י עלייה בצריכה הפרטית והתרחבות של תעשיית השירותים [מקור]. שתי המדינות אינן מעוניינות להיות חלק מאזור ההשפעה האיראני, ושתיהן שומרות על קשרים טובים עם טהרן. הארמנים גם מסתמנים כחלק מהציר של האמירויות נגד הטורקים באזור.

הקווקז יכול למשוך את טורקיה, רוסיה ואיראן למאבק מתמשך על השפעה. טורקיה לצד האזרים, רוסיה לצד הארמנים, עם האיראנים מחפשים כיצד לערער את האזור. ככל שהאזור יהיה פחות יציב, כך הערך של הגז הישראלי יגדל. גישה צינית יכולה לראות במכירת נשק לאזרבייג׳ן וארמניה צעד שמשרת את ישראל בטווח הקצר והארוך, בטווח הקצר ע״י העשרת המדינה ממכירות ביטחוניות ובטווח הארוך ע״י ערעור של האזור. אולם אני לא חושב שישראל רוצה או צריכה להתנהל בצורה כל-כך צינית כדי לקדם את האינטרסים שלה.

הקשרים הטובים שלנו עם אזרבייג׳ן ובתקווה ארמניה צריכים להמשך, אך הם צריכים להיות מופרדים ממכירות של ציוד ביטחוני לשתי המדינות. ישראל צריכה להימנע ממכירת ציוד התקפי לשני הצדדים, משום שאנחנו עוזרים ליתרון הצבאי של שתיהן, בכך מעודדים אותן להיאבק זו עם זו במקום לנהל מו״מ זו עם זו ולסיים את המאבק מסביב לנגורנו קרבאך. תראו, אפשר לשחק עד מחר בתרחישים אסטרטגים מי תצא עם ידה על העליונה בקווקז ואיך טורקיה ואיראן ישאבו למסדרון של אנרכיה שימתח מהים הכספי עד דמשק. בסופו של יום, איראן, טורקיה ורוסיה מרוויחות במקומות של אנרכיה. איראן, טורקיה ורוסיה מרוויחות ממדינות חלשות. אם האזרים והארמנים יצליחו לפתור את הבעיות שלהם ביניהם, אם הם יצליחו להתקדם מעבר למלחמה לשיתוף פעולה, הקווקז יהפוך ממוקד אנרכיה לאזור של יציבות. זה לא תלוי בנו – אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות שלהם. אך אנחנו בהחלט יכולים לעזור ע״י הפסקה של מכירת ציוד צבאי לקווקז.

אנחנו יכולים להשתמש בסכסוך הנוכחי בשביל להקפיא חוזים שנחתמו, ולעצור משא ומתן על חוזים חדשים, בטענה שישראל אינה מעוניינת שנשק ישראלי יופעל בסכסוך לו מתנגדת הקהילה הבינלאומית. במקביל לעצירת המכירה של ציוד צבאי לצדדים הלוחמים, ישראל צריכה לחפש כיצד לחזק את שיתוף הפעולה הכלכלי והטכנולוגי בינה ובין ארמניה, בינה ובין אזרבייג׳ן ולחפש כיצד לתווך בין הצדדים אם הם יהיו מעוניינים בכך. אנו גם יכולים לחפש כיצד מיזמים ישראלים יכולים להפגיש אנשים משני הצדדים, כדרך להתחיל ליצור קשרים מלמטה למעלה שיוכלו לשפר את היחסים.

כמובן, התקווה שזה יקרה היא לא ממש ריאלית. האינטרסים של התעשייה הביטחונית, ביחד עם ההתמקדות שלנו בביטחון כביטחון צבאי, משמעותה שישראל תמשיך למכור ציוד צבאי לאזרבייג׳ן ותמכור אותו גם לארמניה, מחמשים את שני הצדדים שימשיכו להתגושש זה עם זה בעידוד אנקרה, מוסקבה וטהרן. כל עוד שתי המדינות לא יסדירו את ענייניהן בדרכי שלום, התלקחויות אלימות ימשיכו לערער את האזור, לפגוע בכלכלה של שתי המדינות ולמשוך גורמי טרור אליו. סביר שנראה גורמי ג׳יאהד נעים בין נגורנו קרבאך לסוריה, מזינים את רשתות הטרור של האזור.

תוצאה חיובית אחת לפחות אבל מהמצב הוא שישראל יכולה להשתמש בו כהוכחה שגז ממזרח הים התיכון הוא הרבה יותר בטוח ויציב מגז מהים הכספי דרך הקווקז. בריסל עכשיו רואה איך טורקיה מעודדת באופן פעיל חוסר יציבות באזור חשוב אסטרטגית לאיחוד – מדוע אם כן שהאיחוד ימשיך לקדם תשתיות אנרגיה שיעברו בטורקיה ויהפכו את ברלין ופריז לתלויות באנקרה? ישראל יכולה להשתמש בסכסוך הנוכחי בקווקז בשביל להשיג הבטחת מימון מהאיחוד לצינור ה-East Med והמשך פיתוח שדות הגז במזרח הים התיכון.

לבסוף, השימוש של שני הצדדים במל״טים וטילים מראה שללא שדרוג ההגנה של כוחות הקרקע, במיוחד רכבים משוריינים כמו טנקים וסוללות ארטילריה, הם הופכים טרף קל לכוחות אווירים. מל״טים לא יכולים לכבוש את שדה הקרב, אך הם בהחלט יכולים להגביל את התנועה של כוחות אויב בו. סביר להניח שעם סיום הסיבוב הנוכחי בקווקז, העניין במערכות הגנה נגד איומים אוויריים – במיוחד מל״טים – תגדל משמעותית, עם דגש על מערכות ניידות שיכולות ללוות כוחות בתנועה. קיימים כבר היום פיתוחים ישראלים בנושא, לדוגמה של חברת רפא״ל [מקור] ושל הסטאר-טאפ הישראלי SKYLOCK [מקור]. הגנה מפני מל״טים, ביחד עם הגנה מפני טילים, הולכת להיות אחד הנושאים החמים של התעשייה הביטחונית בעשור הקרוב.

סיכום

ההתכתשות הנוכחית בין אזרבייג׳ן וארמניה היא חלק ממשחקי כוח גדולים יותר בין רוסיה, טורקיה ובמידה פחותה יותר איראן להשפעה על הקווקז. כציר גיאוגרפי חשוב וכמקור אנרגטי חלופי לאיחוד האירופי, השפעה על הקווקז נתפסת בטהרן, מוסקבה ואנקרה כאבן דרך להשגה או ביסוס של המעמד שלהן כמעצמה אזורית. ישראל יכולה לשחק תפקיד חיובי ע״י עידוד של דיאלוג ופיתוח כלכלי של שני הצדדים, אך סביר שנראה את ירושלים בעיקר מוכרת נשק לשניהם. הסכסוך הנוכחי בנגורנו קרבך כנראה לא יהיה אחרון, והוא יעזור לישראל להדגיש עד כמה גז במזרח הים התיכון הוא מקור אמין יותר לאירופה לעומת הקווקז. המשך הסכסוך, פגיעה כלכלית בארמניה ואזרבייג׳ן, הגעה של שכירי חרב וגורמי טרור, עלולה להזין רשתות טרור שימשיכו לערער את המזרח התיכון. בתקווה רוסיה, יחד עם בריסל, יצליחו להביא ליציבות בקווקז לפני שזה יקרה. תודה לכם על ההקשבה.