1

פלג 83: המלחמה באתיופיה – התפתחויות

תקציר

  1. בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש.
  2. עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF. ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום.
  3. הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי.
  4. מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה, בכך להכריח את אדיס אבבה לבחור בין מערכה צבאית יקרה או שיחות הפסקת אש.
  5. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה.

להורדת הפרק – קישור.

לפי כמעט שנה בנובמבר 2020 עסקנו במלחמה שפרצה בצפון אתיופיה בין הממשל באדיס אבבה ובין החזית לשחרור תיגראי, ה-TPLF [ראו כאן]. מאז הרבה דברים קרו: צבא אתיופיה הצליח לכבוש את בירת מדינת תיגראי, רק בשביל שה-TPLF יבריח אותו מהמדינה באמצעות לוחמת גרילה. מה שנראה בהתחלה כמערכה מהירה בה אבי אחמד, ראש ממשלת אתיופיה, ישיג ניצחון מוחץ, הופכת עכשיו למלחמת התשה. ה-TPLF התקדם מחוץ למדינת תיגראי, ועושה את דרכו מערבה לבירת מדינת אמהרה השכנה לתיגראי, ומזרחה לג׳יבוטי על חוף הים האדום. האם אתיופיה בדרך למלחמת אזרחים, ולאסון הומניטרי בקרן אפריקה?

כנראה שעדיין לא. בפרק היום נסקור מחדש את המלחמה באתיופיה, נבין מה האופציות בשביל השחקנים השונים ולמה המדינה, עדיין, לא נמצאת בסיכון לקרוס במלחמת אזרחים. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

תקציר הפרקים הקודמים

משום שעברה כמעט שנה מאז דיברנו על אתיופיה, אני חושב שנכון שנתחיל בסקירה קצרה של הסכסוך, ומשם נתקדם:

אתיופיה היא מדינה רב-אתנית של יותר מ-70 קבוצות, כשהגדולות שבהם הם האורומו, המהווים כ-34% מהאוכלוסייה, האמהרים המהווים כ-27% והתיגרים המהווים כ-6% ממנה. בנוסף להן ישנו גם מיעוט סומלי במזרח המדינה המהווה כ-6% מהאוכלוסייה ושאר האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים המפוזרים במדינה כולה.

הקבוצות האתניות השונות באתיופיה.

ב-1994 הסתיימה מלחמת אזרחים באתיופיה והמפלגה האתנית של התיגרים, החזית לשחרור תיגראי, ביחד עם המפלגות האתניות האחרות, שינו את מבנה המדינה לכזה של פדרציה אתנית [מקור]. בניגוד לפדרציה בגרמניה או בארה״ב לדוגמה, המדינות בפדרציה האתיופית מבוססות על קבוצות אתניות וזהויות אתניות, כשכל מדינה לפי החוקה זוכה לאוטונומיה רבה מול הממשל המרכזי ויכולה, אם תרצה בכך, להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית. לכאורה המטרה של המבנה החדש הייתה להבטיח שמצב בו השלטון המרכזי מנסה להשתלט על הקבוצות השונות לא יחזור על עצמו כמו שהיה בשנות ה-80׳.

אולם בעוד שהחוקה האתיופית דיברה על דמוקרטיה וחופש בחירה, בפועל החזית לשחרור תיגראי שלטה ביד רמה במדינה, רודפת את האופוזיציה, מבטלת את תוצאות הבחירות כשלא היו נוחות לה ומשתלטת על אדמות וכלכלת המדינה [מקור]. במשך כ-20 שנה, בין 1994 ל-2018, הדמוקרטיה באתיופיה והמערכת הפדראלית היו מילים מתות ותו לא – מפגינים נורו ברחובות, מתנגדי אופוזיציה עונו בבתי ככלא סודיים, שטחים של קבוצות אתניות נלקחו ע״י הממשל המרכזי והוחכרו לתאגידים בינלאומיים [מקור].

החזית לשחרור תיגראי הייתה יכולה לשלוט במדינה למרות שהתיגרים מהווים רק כ-6% מהאוכלוסייה, הודות למבנה האתני: ע״י קביעת בסיס חלוקת הכוח הפוליטי על קווים אתניים, התיגרים ביטלו את יתרון הגודל של בני אורומו והאמהרים, המהווים ביחד כ-60% מהאוכלוסייה. התיגרים דאגו שראשי המודיעין והצבא יהיו תיגרים, ושגם שראש הממשלה יהיה שייך לקבוצה. במשך כ-20 שנה התיגרים שלטו בפועל במדינה הרב-אתנית, גם אם על הנייר היא הייתה אמורה להישלט בשיתוף פעולה בין הקבוצות.

אולם כל זה השתנה ב-2018, כשלראשונה מונה לראשות הממשלה בן אורומו – ד״ר אבי אחמד. השינוי לא נעשה מרצונה הטוב של החזית לשחרור תיגראי, אלא מכורח הנסיבות: בנובמבר 2015 פרצו הפגנות אצל בני האורומו, בתגובה לתוכניות להרחיב את הבירה אדיס אבבה ולקחת שטחים מהם לטובת הבירה [מקור]. הבירה אינה חלק מאף מדינה אתנית באתיופיה, ונתפסה כסמל לשלטון התיגרים במדינה. השלטון המרכזי הגיב באלימות להפגנות, אולם במקום לדכא אותן הוא רק הרחיב את גל ההפגנות גם לאמהרים. בין נובמבר 2015 לפברואר 2018 אתיופיה נכנסה לסערה של הפגנות, מהומות ודיכוי ממשלתי, עם הכרזה על מצב חירום במדינה באוקטובר 2016, חסימת האינטרנט ועוצר באזורים שונים באתיופיה.

מבינים שהמצב אינו עומד להשתפר ללא איזו מחווה למפגינים, בפברואר 2018 התפטר – יש אומרים פוטר – ראש הממשלה דֶסָלֶן ובאפריל 2018 מונה ד״ר אבי אחמד, ראש ארגון האורומו העממי-דמוקרטי. אבי הבטיח רפורמות משמעותיות במדינה, כלכליות ופוליטיות, הודיע על הסרת החסימות על האינטרנט, שחרור אלפי אסירים פוליטיים והזמנת קבוצות אופוזיציה שנאלצו לגלות מאתיופיה לשוב אליה ולהשתתף בדיאלוג הלאומי החדש שירפא את הקרעים בחברה האתיופית.

בניגוד לחזית לשחרור תיגראי, אבי מאמין לא במדינה פדראלית אתנית, כי אם במדינה פדראלית אזרחית, כזו בה הדגש אינו על הזהות האתנית אלא זכויות אזרח ואינטרסים כלכליים [מקור]. בפדרציה כזו באופן טבעי הכוח הפוליטי יעבור לאורומו ולאמהרים, הרוב במדינה, והתיגרים ידחקו הצידה כמיעוט. נראה אבל שאבי כבר עכשיו דוחק אותם הצידה.

במהלך השנתיים האחרונות במסגרת הרפורמות של אבי הוסרו בכירים תיגרים במערכת הביטחון, בכלכלה ובפוליטיקה, ובמקומם מונו נאמנים מבני האורומו והאמהרים [מקור]. אבי התחיל בצעדים להפרטה של חברות ממשלתיות שהיו בשליטת בכירים תיגרים והוא פירק את קואליצית השלטון האתנית, מקים במקומה את מפלגת השגשוג [מקור]. החזית לשחרור תיגראי החרימה את המפלגה החדשה והצטרפה לאופוזיציה, משם ניסתה להפיל את הממשלה ללא הצלחה.

היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה ב-2020 כשהבחירות שתוכננו למאי נדחו עד הודעה חדשה ע״י ועידת הבחירות המרכזית בעקבות הקורונה. משום שהמנדט של ממשלתו של אבי היה אמור להסתיים באוקטובר 2020, הפרלמנט אישר – כלומר מפלגת השגשוג אישרה ע״י הרוב שלה בפרלמנט – את הארכת מנדט הממשלה ונתן לה להחליט מתי יתקיימו הבחירות החדשות [מקור].

התיגרים האשימו את אבי במחטף פוליטי והודיעו שהם יערכו את הבחירות האזוריות שלהם בניגוד להנחיות הממשלה, מקיימים בחירות במדינת תיגראי בספטמבר 2020, בחירות בהן החזית לשחרור עממי זכתה ביותר מ-95% מהקולות ומפלגת השגשוג לא יכלה להתמודד [מקור]. אבי השיב לצעד הזה בהחרמת הממשלה המקומית החדשה של תיגראי וצמצום דרסטי בתקציבים המועברים אליה. הממשלה המקומית בתגובה הודיעה שהיא אינה מכירה עוד בממשלת אבי כממשלה החוקית של אתיופיה, ושהיא שוקלת להכריז עצמאות ממנה.

מה שהביא למלחמה הנוכחית היה מתקפה בתחילת נובמבר של כוחות תיגרים על בסיס של צבא אתיופיה במדינה. בתגובה אבי הכריז ב-4 בנובמבר שקו אדום נחצה ושהממשל הפדראלי יפלוש למדינת תיגראי בצפון אתיופיה בשביל להביא אותה לסדר, יעצור בכירים בממשלת תיגראי ובחזית לשחרור תיגראי ויסיים את הניסיון לחתור מתחת לאחדותה של המדינה האתיופית [מקור]. מצב חירום הוכרז בצפון המדינה ותיגראי נותקה לחלוטין מהעולם החיצון, עם החשכה תקשורתית מוחלטת.

חבל תיגראי באתיופיה.

עד כאן תקציר האירועים הקודמים.

בעקבות פריצת המלחמה הערכנו שיש שלושה תרחישים סבירים למערכה האתיופית:

בתרחיש האופטימי, צבא אתיופיה יצליח לכבוש במהירות את מקלה, בירת חבל תיגראי וללכוד את כל או רוב ההנהגה התיגרית שאבי סימן למעצר.

בתרחיש הריאלי, הלכידה של ההנהגה התיגרית תתארך וכוחות צבא אתיופיה יעברו ממצב של פלישה למצב של כיבוש והחזקת השטח. היגרים יתחילו במלחמת גרילה נגד האתיופים ואדיס אבבה תאלץ להציב כוח קבוע בצפון, מנהלת מלחמת התשה מול ה-TPLF.

בתרחיש הפאסימי, הערכנו שהצבא יכשל ויספוג אבדות משמעותיות מצד התיגרים שיצליחו לשמור על שלטונם בצפון. הסכסוך בצפון המדינה יתפשט ויהפוך למלחמת אזרחים כוללת בכל המדינה.

הערכתי אז בנובמבר שסביר שהכוחות האתיופים יצליחו להשתלט על מקלה, אך הם יאלצו להתמודד עם לוחמת גרילה של התיגרים. הערכתי גם שאתיופיה אינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים, בין השאר משום שלא סביר שהצבא יובס ואדיס אבבה תאבד את כוחה.

איך ההערכות האלו החזיקו במבחן הזמן?

המערכה כעת

בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש [מקור]. בעקבות הנסיגה של צבא אתיופיה, אבי קרא להפסקת אש חד צדדית [מקור], אך ה-TPLF דחו אותה, רואים בה ניסיון של הממשלה לקנות זמן בעוד הצבא האתיופי נסוג ומתארגן מחדש.

עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה [מקור]. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF.

ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום. אם ה-TPLF יצליח להשתלט על הגבול עם המדינה, הם יוכלו לבסס קו אספקה מהים. בתרחיש כזה מצרים תוכל לספק ציוד ל-TPLF דרך הים האדום.

נראה שצבא אתיופיה עדיין לא התארגן מחדש לשם מתקפת נגד, ורוב ההתנגדות בה נתקל ה-TPLF כרגע היא של מליציות מקומיות. נכון למועד כתיבת הדברים בתחילת ספטמבר, נראה שה-TPLF עצר את התקדמותו גם במערב וגם במזרח.

מפת הלחימה בחבל תיגראי, נכון לסוף אוגוסט. בירוק – שטח בשליטת התיגרים; אפור – שטח תיגרי בשליטת מלציות אמהריות; אדום – אתיופיה; כחול – אריתריאה.

איך ההתפתחויות האלו משפיעות על התחזיות ארוכות הטווח שלנו לסכסוך באתיופיה? האם אנחנו עכשיו יותר קרובים למלחמת אזרחים כוללת במדינה? אני לא חושב. אני כן חושב שככל שהמלחמה תתארך היא תהיה עול על אתיופיה, ושאם המערב לא ישחק את הקלפים שלו נכון הוא עלול למצוא את עצמו בעמדת נחיתות בקרן אפריקה.

מבחינה כלכלית ומבחינת יציבות ההתפתחויות האחרונות אינן חדשות טובות לאתיופיה. צבא אתיופיה איבד לפי דיווחים אלפי חיילים וציוד כבד רב. אבי אחמד מנסה לפצות על ההפסדים האלו ע"י גיוס המוני של אזרחים אתיופים למאמץ המלחמתי, קורא לכל אתיופי המסוגל להילחם להתגייס לצבא [מקור].

לגיוס המוני יש שתי משמעויות חשובות: ראשית, הוא מגדיל את העול הכלכלי של המלחמה. כוח אדם שהיה יכול להיות בשוק העבודה יופנה עכשיו למלחמה. הממשלה האתיופית תצטרך להשקיע משאבים באימון, ציוד ולוגיסטיקה של הכוחות החדשים, ותצטרך לפצות על חוסרים שנגרמו במהלך הלחימה בתיגראי.

שנית, גיוס המונים עלול להביא לפשעי מלחמה. אבי קורא להמוני אתיופים להתגייס בשביל להגן על אתיופיה מפני התיגרים. הוא מקדם זעם אתני כדרך להניע את ההמונים. מגוייסים חדשים בצבא כנראה יהיו להוטים ״לנקום״ באוכלוסיית האויב. תיגרים כבר עכשיו סובלים מפשעי שנאה [מקור], והלחימה בחבל תיגראי לוותה לפי דיווחים בפגיעה מכוונת באזרחים, רצח חפים מפשע ואונס [מקור].

הפגיעה באזרחים גם לא מוגבלת רק ללחימה עצמה. נראה שאדיס אבבה הטילה דה-פקטו מצור על חבל תיגראי בשביל להרעיב אותו, גם אם היא לא מכריזה על כך שזו מדיניות רשמית. מאז נובמבר 2020 הממשלה האתיופית מגבילה את הגישה של ארגוני סיוע הומניטרי לחבל [מקור] כמו גם אספקה של מים, חשמל ושירותי תקשורת. הממשל שומר על האזור מבודד מהעולם ונראה שהוא באופן מכוון מנסה להרעיב את האוכלוסייה האזרחית בו. ארגון הסיוע של האו״ם וארגונים בינלאומיים מזהירים מפני רעב המוני של כ-350 אלף איש [מקור].

הבעיה עם פשעי מלחמה וניסיונות מכוונים לפגוע באוכלוסייה אזרחית היא שהם רק מחמירים את הסכסוך. כמובן הם גם רעים בפני עצמם, ופגיעה מכוונת בחפים מפשע היא דבר איום, אך מעבר לעובדה שהם פשע מוסרי, הם גם מחמירים את הסכסוך בשני מובנים: ראשית, הם נותנים לשני הצדדים תחושה של מלחמת אין-ברירה, של לנצח או להיכחד. הדבר מצמצם את האפשרות לשיחות שלום וסיום הסכסוך לפני שאחד הצדדים מובס לחלוטין.

שנית, פשעי מלחמה רק מגדילים את הנזק שהמלחמה גורמת. אוכלוסייה אזרחית באזורי עימות חוששת להישאר ובורחת. במדינת תיגראי יש לפי הערכה כ-1.7 מיליון בני אדם שברחו מבתיהם, ועוד כ-60 אלף שברחו לסודן [מקור]. אלה אוכלוסיות פליטים שמגדילות את העול הכלכלי, והופכות חממות לפשע ואידיאולוגיות קיצוניות, מה שעלול להמשיך את הסכסוך הרבה אחרי שהוא יסתיים רשמית.

אבי אחמד, בניסיון שלו לגייס את הלהט הלאומני של האתיופים, מסתכן בגרירת המלחמה עוד חודשים ושנים, וביצירת קרעים שלא ניתן יהיה לגשר עליהם בין התיגרים ושאר הקבוצות באתיופיה.

מה האופציות של התיגרים מול הפעולות של אדיס אבבה?

הם כרגע מחזיקים ביוזמה, והם מנסים להרחיק את קו החזית מתיגראי ולפרוץ את המצור שאדיס אבבה שמה עליהם. הם גם מנסים להשתמש בניצחונות הנוכחיים שלהם כדי ללחוץ את אדיס אבבה לקבל את התכתיבים הפוליטים שלהם: הפסקת אש בתמורה לממשלת מעבר, והתפטרות של אבי אחמד.

הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי [מקור].

עבור המדינות השונות של אתיופיה, אבי אחמד מציע מודל של אתיופיה כפדרציה אמיתית, שלא נשלטת ביד ברזל ע״י אדיס אבבה. אם אבי יקיים את ההבטחות שלו או לא עוד צריך לראות, אך לפחות יש הבטחות. ה-TPLF מציע לחזור למצב בו אתיופיה הייתה דה-פקטו דיקטטורה של מפלגה אחת, עם הקבוצות האתניות השונות מופלות לרעה ע״י התיגרים. למה שאיזו מדינה תתקומם ביחד עם תיגראי, אם בסוף הדרך ממתינה לה רק עוד אפליה?

ה-TPLF כנראה מקווה שככל שצבא אתיופיה יוחלש, כן יתחזקו קבוצות קיצוניות במדינות השונות של אתיופיה. גם אם רוב האזרחים אינם תומכים ב-TPLF, הקבוצות הקיצוניות יוכלו להפעיל לחץ צבאי על אדיס אבבה ולהכריח אותה להגיע לפשרה עם ה-TPLF בשביל לטפל במליציות האחרות. ישנן קבוצות קיצוניות שהודיעו שהן עובדות ביחד עם ה-TPLF: לדוגמה, צבא השחרור של האורומו הודיע בתחילת אוגוסט 2021 שהוא כרת ברית עם ה-TPLF [מקור]. אולם צבא השחרור הוא ארגון קטן יחסית בדרום אתיופיה, שלא ברור כמה הוא יכול לאיים על אדיס אבבה או לעזור ל-TPLF.

הבעיה השנייה של התיגרים שהאיום שלהם בעצמאות, שהם הולכים לעזוב אתיופיה ולהפוך להיות מדינה עצמאית, הוא כנראה בלוף שנועד לאיים על אדיס אבבה ותו לא. אם ה-TPLF יכריז על עצמאות תיגראי, הוא יהפוך לשליט על מדינה נעולה יבשתית המוקפת באריתריאה, סודאן ואתיופיה, מדינה שתהיה חסרה משאבי טבע ועם אוכלוסיית פליטים גדולה. אם החזית תכריז עצמאות, היא תהפוך את עצמה לשליטה של עוד מדינה נחשלת בקרן אפריקה במקום להיות השליטה של המדינה השנייה הכי מאוכלסת ביבשת השחורה. אז למה שיעשו את זה?

הדבר היחיד שיעלה את הסיכוי לעצמאות הוא רק המשך האלימות נגד האוכלוסייה האזרחית בתיגראי, ורדיפה אתנית של תיגרים באתיופיה. אולם גם אז העם התיגרי יצטרך ללחוץ על ה-TPLF להכריז בדלנות, צעד שכפי שאמרתי יחליש אותם.

מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה. כך הם יוכלו להכריח את אדיס אבבה לבחור בין הפסקת אש והתחלת שיחות שלום, ובין ניסיון יקר לכבוש מחדש את השטחים שהתיגרים לקחו. זו הסיבה שהם מתקדמים בשתי חזיתות: באמהרה הם מנסים לקחת מחדש שטחים שמליציות אמהריות כבשו בסוף 2020 ומפרידות בין הטיגרים לסודאן. הם גם מתקדמים מזרחה לעבר ג'יבוטי ומקווים ליצור מסדרון יבשתי שיחבר אותם ישירות לים האדום.

איך זה נראה מהצד של אבי אחמד? החדשות הטובות הן שהמליציות האתניות של אתיופיה מצטרפות למלחמה ושהוא ניצח בבחירות האחרונות לפרלמנט ברוב עצום של 410 מושבים מתוך 546 מושבים [מקור]. הניצחון מבטיח לו מנדט פוליטי לעוד 5 שנים.

החדשות הרעות שהוא מוצא את עצמו תחת לחץ מערבי לסיים את המלחמה, לחץ בראשה עומדת ארה"ב. האמריקנים מוטרדים גם מהמלחמה עצמה וגם ממה שנראה כמצור של אדיס אבבה על חבל תיגראי [מקור]. האמריקנים דורשים גישה של ארגוני סיוע, הפסקת אש ושיחות שלום. הם הטילו סנקציות על אתיופיה ועצרו העברת כספים בשביל ללחוץ את אדיס אבבה להסכים לדרישות שלהם [מקור].

אם אתיופיה הייתה תלויה רק בארה״ב, אולי הסנקציות האמריקניות היו מצליחות לעצור את המלחמה. אולם לאתיופיה יש גם חברים לא מערביים. אתיופיה חתמה בחודשים האחרונים על הסכמי ביטחון וסחר עם סין, רוסיה ותורכיה [מקור]. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה. עם ניצחון צבאי כזה, הוא יהיה בעמדה טובה יותר לשיחות להפסקת אש ולנסות ולהגיע להסדר פוליטי.

אף אחד מהצדדים עדיין לא הגיע לנקודה בה הוא מוכן לפנות לפתרון פוליטי של הסכסוך. כל צד מאמין שהוא עדיין לא מיצה את הלחימה. סביר שבטווח המיידי נראה את צבא אתיופיה חוזר להפעיל לחץ על הכוחות התיגרים, בעוד התיגרים נלחמים לשבור את המצור עליהם. ארה"ב תמשיך לדרוש הפסקת אש וגישה הומניטרית לחבל תיגראי, אך היא מסתכנת שאם היא תגביר את הלחץ על אתיופיה, אתיופיה פשוט תתקרב לסין, לרוסיה ולתורכיה, שלושתן מחזיקות בנוכחות צבאית וכלכלית בקרן אפריקה ושלושתן ישמחו לצרף את אתיופיה, המדינה החשובה בקרן לתחום השפעתם. ממשל ביידן עם הסנקציות שלו עלול למצוא את עצמו מאבד לחלוטין השפעה בקרן אפריקה.

הנקודה הישראלית

איך המלחמה מתקשרת ומשפיעה על ישראל? עבור ישראל ישנן שתי סוגיות חשובות. ראשית, אסור שסיוע צבאי יגיע לצבא אתיופיה או צבא אריתריאה שגם הוא משתתף במלחמה [מקור]. אני יודע שיש כיום ציוד צבאי ישראלי ברשות אריתריאה, אך אסור להוסיף עליו. סיוע ביטחוני ישראלי לאיזה מהצדדים הלוחמים יסכן אותנו בלחץ מוושינגטון ויפגע ביחסים שלנו עם סודאן ומצרים, שרוצות לראות את אבי אחמד נחלש בעקבות המלחמה, מה שיכול לשפר את העמדה שלהן בשיחות על סכר התחייה.

שנית, ככל שהמלחמה תתארך, כן יגדל הסיכון לזרם פליטים שיצא מאתיופיה לכיווננו ולכיוון אירופה. ישראל יכולה לעבוד ביחד עם האיחוד האירופי ועם סודאן על הקמת מחנות פליטים וסיוע הומניטרי שמטרתם תהיה להגביל את תנועת הפליטים לעברה. ישראל צריכה לשאוף לסייע הומניטרית לאתיופיה עצמה, גם לתיגרים וגם לממשל.

הסיכון במלחמת אזרחים באתיופיה הוא עדיין נמוך משום שהקבוצות האתניות השונות בה לא רואות את עצמן שותפות במאבק של התיגרים. התיגרים ירצו לפרוץ את המצור עליהם ולהכריח את אבי להתפטר מרשות הממשלה. אבי לא יעשה דבר כזה ללא הפסד צבאי משמעותי והוא מתכוון להמשיך את המערכה נגד התיגרים עד לניצחון או עד להפסד המר.