טיזר: פוסט אימפריום

הזמנת כרטיסים להרצאה ״(אי) סדר עולמי חדש״ – קישור

ב-1918 נשיא ארה״ב וודרו ווילסון קיווה שארה״ב תעזור להקים סדר בינלאומי חדש. עם הכוחות האירופים מוכים, עם רוסיה וסין במלחמות אזרחים, הבמה הייתה מוכנה לליברליזם הבינלאומי של ווילסון. לא עוד מלחמת הכול-בכול, לא עוד אנרכיה חסרת מטרה, כי אם סדר, חוק, מבנה בינלאומי בו מדינות יוכלו לשתף פעולה זו עם זו במקום להילחם זו בזו.

אולם ווילסון טעה לחשוב שארה״ב רוצה להנהיג. בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה ארה״ב שוב שקעה בגל בדלני, דוחה את חבר העמים שווילסון עזר להקים ומפנה את גבה לאירופה ולעולם. למה שארה״ב, היושבת לבטח בצפון אמריקה הרחק מהמלחמות של העולם הישן, תשקיע מאמצים בלנסות ולשקם אותו?

אז העולם הדרדר בפעם השנייה למלחמת עולם ושוב ארה״ב נגררה בניגוד לרצונה ע״י רוזוולט והמתקפה על פרל הארבור. שוב ארה״ב נלחמה באירופה, שוב נשיא אמריקני דמיין עולם טוב יותר ובטוח יותר לכולם ושוב עלה החשש בקרב בריטניה שאחרי שהמלחמה תסתיים וגרמניה ויפן יובסו ארה״ב שוב תיסוג מהעולם, שוב הבדלנות האמריקנית תרים את ראשה. באופן מאוד מפתיע, זה לא קרה אלא להפך – האמריקנים בחרו להתערב בעולם ולהנהיג מחנה של מדינות דמוקרטיות מול האיום הסובייטי. העולם שאנחנו חיים בו היום, עולם של גלובליזציה, של סחר חופשי, של שלום יחסי בין הכלכלות הגדולות, הוא עולם שנוצר הודות למנהיגות האמריקנית. אולם מה יקרה לעולם הזה אם האמריקנים יפסיקו להנהיג אותו? מה יקרה לנו, למדינת ישראל ולכל אחד מאתנו שנהנה מהסדר העולמי כיום, ביום שאחרי ההתנערות האמריקנית מהנהגה עולמית?

אלו לא שאלות תיאורטיות בלבד ואלא לא שאלות שאנו יכולים להיות אדישים אליהן. כל אחד מאתנו נהנה מסדר עולמי שהוא ייחודי בהיסטוריה, סדר בו מדינות מעדיפות בדרך כלל לעבוד זו עם זו ולסחור זו עם זו מאשר להילחם זו בוז. אנו נהנים מסדר בו יש זרימה חופשית של סחורות, מידע והון, זרימה שמשפרת את איכות החיים שלנו ומרחיבה את האופקים שלנו. הסדר הזה אינו מובן מאליו והוא וודאי שאינו הכרחי. לסדר הזה יש התחלה ולכן יש לו גם, פוטנציאלית, סוף.

הסדרה החדשה ״פוסט-אימפריום״ תבחן את העלייה של הסדר האמריקני מתוך ההרס של מלחמת העולם השנייה ותשאל לא רק האם לאמריקנים נמאס מהנהגת העולם (ונמאס להם) אלא גם מה ההשלכות של כך על כל הסדר העולמי. ביחד נבין את המאמצים מאחורי הסדר העולמי שלנו היום, את איבוד המשמעות של אחרי המלחמה הקרה וגם למה, וזה יפתיע את כולכם, אובמה וטראמפ הם לא נשיאים מנוגדים, אלא שני גוונים של אותה התנערות בסיסית מתפקיד ההנהגה. כשנסיים נבין יותר את מדיניות החוץ האמריקנית ב-30 השנים האחרונות ואת המשברים שעוד עתידים לפגוש אותנו באירופה ובמזרח התיכון.

הפרק הראשון של הסדרה יעלה ב-16.2 ואני מתרגש לפתוח סדרה חדשה של ״המשחק הגדול״ לשנת 2020.

נשתמע,

ניצן דוד פוקס




מקור ראשון: בעלות הברית




הודעה: הרצאת הקרטלים – בעקבות ההסלמה במקסיקו

לכרטיסים – קישור

לאיוונט בפייסבוק – קישור

היי,

אני יודע שהבטחתי שאני לוקח הפסקה, אך הייתי חייב לפרסם גם בפודקאסט על הרצאה חדשה במסגרת Think&Drink על הקרטלים במקסיקו, שתתקיים ביום רביעי, ה-18.12, בשעה 19:30 בת״א.

למה הייתי חייב לעדכן? תראו, אחת הסדרות הפופולאריות ביותר של ״המשחק הגדול״ היא על הקרטלים במקסיקו שרצה בקיץ 2018. אני יודע שחלקכם עדיין לא עוקבים אחר המשחק הגדול בדף הפייסבוק או בערוץ הטלגרם, ולכן רציתי קודם כל לוודא שתכירו שיש הרצאה על סדרה אהודה של הפודקסט. אבל יותר מזה: זו לא הרצאה שאתם רוצים לפספס, גם אם האזנתם לסדרה.

מאז קיץ 2018 הקרטלים התפתחו בכיוון שחזיתי – מארגוני פשע רב-לאומיים לכנופיות קטנות ואלימות שעוסקות בכל דבר משוד, לגניבה לרצח. הקרטלים היום פעילים בשוד דלק, סחיטת מפעלים וכניסה לתעשיית האבוקדו. אני לא צוחק: הקרטלים משתלטים על מטעי אבוקדו ומוכרים אותם לשוק האמריקני [מקור].

ההתפתחויות האלו הופכות את הקרטלים לאיום יותר מסוכן מבעבר על המדינה המקסיקנית וארה״ב: הם פוגעים בתשתיות של מקסיקו ומבריחים ממנה עסקים. הם משתלבים אל תוך המשק החוקי שלה, מרתיעים משקיעים ומעלימים מיסים. הם מעוררים תגובת נגד בקרב אזרחי מקסיקו שמקימים כוחות שיטור משלהם, פוגעים לא רק בקרטלים אלא גם בנציגי הממשלה הפדראלית. אם המגמה הנוכחית תמשך, האלימות במקסיקו תנדוד לדרום ארה״ב ותכריח את הבית הלבן למקד את תשומת ליבו בקרטלים ובניסיון לחסל אותם. מדינה מקסיקנית בלתי מתפקדת או אף מתפוררת תשלח גלי פליטים לצפון ותערער את כל מרכז אמריקה, הבטן האסטרטגית של ארה״ב. אני מעריך ש-2020 תהיה שנה של הסלמה במקסיקו, שנה בה אולי אף נראה לראשונה מזה מאה שנה פעילות צבאית אמריקנית ברפובליקה המקסיקנית.

זו הולכת להיות הרצאה מרתקת ואני אישית מאוד מתרגש לקראתה. אז שוב – הרצאת ״הקרטלים״ ביום רביעי, ה-18.12, בשעה 19:30 בת״א. בואו.




למה אני מאזין? גרסת חורף 2019

בעקבות פניות חוזרות של עוקבים, החלטתי לפרסם רשימה של פודקסטים שאני עוקב אחריהם. אם אתם קוראים את זה וכבר מרץ 2020, שלחו הודעה שאוציא את מהדורת אביב (בהנחה ומשהו השתנה ברשימה):

  1. Monocle 24: The Foreign Desk – סקירה מעולה של סוגיות בינלאומיות בוערות, עם מומחים מכל העולם.
  2. The Ben Shapiro Show – ווידוי: אני משתמש בפודקסט של בן שפירו כ"מנקה מוח". הוא מאוד זורם, מאוד ברורה העמדה שלו, יש מעט מאוד חשיבה שצריך לעשות כדי לעקוב אחריו והדבר היחיד שמפריע הן הפרסומות שהוא תוקע באמצע הפרק. אם אתם נהנים מהסוג הזה של פוליטיקה – שווה, סתם בשביל להאזין למשהו בפקקים.
  3. Freakonomics Radio – מדהים. אחד הפודקסטים שאני הכי נהנה מהם אם לא ה-, בעיקר משום נקודת המבט הייחודית שהם מביאים לסוגיות "מוכרות" וסיפורים מעוררי מחשבה. מומלץ מומלץ מומלץ.
  4. CSIS cybersecurity and Technology – אחד ממכוני המחקר החביבים עליי הוא ה-Center for Strategic and International studies, שיש לו כמה פודקסטים שמככבים ברשימה. הראשון הוא "Cybersecurity and Technology" שכולל הקלטות מהאירועים של המכון בנושא. מומלץ.
  5. CSIS The Asia Chessboard – פודקסט יחסית חדש של ה-CSIS, על אסטרטגיה ו"Grand Strategy" במזרח אסיה, מנקודת מבט אמריקאית. מעניין, אבל ציפיתי למשהו קצת יותר מעמיק. עדיין שווה האזנה.
  6. CSIS Energy 360 – פודקסט של ה-CSIS שעוסק בכל מה שקשור לאנרגיה, ביטחון אנרגיה ושוקי אנרגיה. מאוד מעניין.
  7. הספינר: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה – "הספינר" הוא לדעתי אחד הפודקסטים החשובים שיש היום בישראל ולו מפני שהוא מסביר שפוליטיקה היא מקצוע ושלמקצוע הזה יש חוקים, כללים ושיטות כיצד יש לעבוד. אדגיש שהתופעות ש"הספינר" אינן מוגבלות רק לישראל או אפילו רק לפוליטיקה פנים מדינית – "ספינים" ועיצוב תודעה קיימים גם ביחסים בין מדינות.
  8. כשבגרוש היה חור: פודקסט על כסף ששינה את ההיסטוריה – שפנגלר כתב, אני חושב ב"אדם וטכניקה", שעדיין חסר תיאור של ההיסטוריה העולמית מנקודת מבט כלכלית, של אמצעים וכסף. "כשבגרוש היה חור" הוא פודקסט איכותי על כלכלה משנת היסטוריה, עם הסברים ברורים גם לאלה מאיתנו שלא למדו כלכלה (אני למשל). מומלץ.
  9. Revolutions – כתלמיד של ההיסטוריה, "Revolutions" הוא אוצר. בסגנון ברור וקולח מייק דונקן (Duncan) לוקח אותנו דרך המהפכות הגדולות של ההיסטוריה. העונה הנוכחית עוסקת ב"מהפכה הרוסית" ואני מחכה בציפייה דרוכה לכל פרק חדש. מומלץ מאוד.



פרק 52 – קיסר אדום: ישראל וסין

הרצאת ״קיסר אדום״ ב-8.12 – קישור

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

כמעט שנה חיכיתם והנה הוא הגיע – הפרק על סין וישראל. מה המטרות של סין בהשקעות שלה בישראל? מה המטרות של ישראל מול סין? ולמה העמדה השכיחה במדינה לא מבינה נכון לא את סין, לא אותנו ולא את ארה״ב? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

המטרה של הפרק היום היא לא לסקור את היקף והרכב ההשקעות הסיניות בישראל. טובים ממני עשו זאת ואני מזמין את כל מי שמתעניין לעיין בתחקיר בנושא של אתר ״לתוך הלילה״ ודו״ח של תאגיד RAND בנושא ״היחסים המתפתחים של ישראל-סין״ [ראו כאן וכאן]. אני לא רוצה לסקור את ההשקעות הסיניות מפני שזו לא הסוגיה החשובה, הסוגיה המהותית. הסוגיה המהותית, הסוגיה שאני מבקש לעסוק בה היום, היא מה צריכה להיות הגישה שלנו כלפי סין?

כיום הגישה השולטת בארץ היא שהיחסים עם סין הם דבר טוב וחשוב אסטרטגית לישראל משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, השוק הסיני הוא הזדמנות כלכלית מצוינת לתעשייה הישראלית. הוא גדול, הוא צומח והוא צמא לחידושים טכנולוגים כמו אלה שישראל מפתחת. שנית, סין משקיעה בישראל סכומי כסף גדולים ועוזרת לנו לפתח את התשתיות הלאומיות שלנו ואת תעשיית ההיי-טק שלנו. רק בין 2015 ל-2017 סין השקיעה בסטארט-אפים ישראלים כחצי מיליארד דולר, 12% מכל ההון שגויס בישראל באותה עת [מקור]. שלישית, קשרים עם סין מחזקים את כוחה של ישראל, בתחום הדיפלומטי והכלכלי. בתחום הדיפלומטי ישראל תקבל בעלת ברית חדשה עם זכות ווטו באו״ם והשפעה רבה בזירה הבינלאומית. בתחום הכלכלי ייצוא לסין יגוון את יעדי הייצוא של ישראל ויוריד את התלות הכלכלית שלה באיחוד האירופי, תלות שיש לה גם משקל פוליטי.

בגישה כזו הלחץ האמריקאי על ישראל בנוגע ליחסיה עם סין נתפס לכל הפחות כגורם שיש ״להתחשב בו״ ולנסות ולחמוק ממנו, אם לא גורם שלילי ממש. הנרטיב הוא ש״הלחץ האמריקאי״ הכריח את ישראל לעצור את הייצוא הביטחוני לסין [שם] ו״הלחץ האמריקאי״ הביא אותנו להקים מנגנון פיקוח על השקעות זרות [מקור] ויש פחד ש״הלחץ האמריקאי״ יכריח אותנו להצטרף למלחמת הסחר בין המעצמות [מקור]. בשיחות סגורות אני שומע שנכון שישראל חייבת להתחשב בארה״ב, אך זו כניעה לאימפריאליזם האמריקאי במאבקו בסין. למה שישראל תאבק בשביל ארה״ב בסין? יש אף מי שמשתעשע ברעיון לזנוח את אמריקה לטובת סין [ראו כאן].

התוצאה של הגישה הזו, בה אנחנו רואים את סין כאוהב ואת ארה״ב כסוג של אויב, או לכל הפחות מין גורם מטריד, היא שאנחנו גוררים רגליים בכל הקשור לפיקוח על השקעות סיניות. אנחנו דוחקים הצידה את הנושא של סין מסדר היום הלאומי ואם אנחנו כבר ״נכנעים״ ללחץ האמריקאי אנו עושים זאת בחוסר רצון ותוך מינימום השקעה. כך למשל הועדה לפיקוח על השקעות זרות שהקמתה הוכרזה בנובמבר 2019 היא בגדר ״המינימום הנדרש״ לרצות את האמריקאים. היא לא תהיה בעלת מנדט עצמאי והיא לא תעסוק בתחום הסייבר, כנראה אחד הנושאים המרכזיים שטורדים את רוחם של האמריקאים ביחסים בין סין לישראל. אבל לפחות תהיה ועדה.

אני מאמין שהגישה הנוכחית של ישראל לסין היא לא רק נאיבית, היא מסוכנת אסטרטגית. היא תעמיד את ישראל מול אתגרים וסכנות אסטרטגים, שיביאו אותנו להצטער שלא פעלנו היום בשביל לעצב מחדש את היחסים עם סין, במיוחד לאור התחרות האסטרטגית המתפתחת בין ארה״ב וסין. אם אנחנו לא נפעל היום בשביל לצמצם את הסיכונים האסטרטגים ולהרגיע את האמריקאים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול יותר מרק לחץ מצד האמריקאים.

חשוב להבין שהתחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב לא תסתיים עם טראמפ משום שטראמפ הוא לא זה שהתחיל אותה. אנחנו יכולים לראות כבר בימי אובמה שינוי בגישה של ארה״ב לסין מגישה של התקשרות לגישה של תחרות. טראמפ אולי האיץ ונתן ביטוי פומבי לשינוי שהתרחש ב-deep state האמריקאי. לדוגמה, הממסד הביטחוני בארה״ב רואה בסין היום את האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב [מקור] ואחרי שנים של תרדמת הוא הגיע לנקודת “Holy S***” בה הוא מבין שהוא חייב לנצח במרוץ הטכנולוגי מול סין [מקור].

גם הקונגרס כבר שנים פועל לקדם חקיקה נגד סין וההשפעה שלה, חקיקה שבאה מרפובליקנים ודמוקרטים. לדוגמה, החוק לזכויות אדם של אויגורים עבר בסנאט בתמיכה דו-מפלגתית וקורא לממשלת ארה״ב להדגיש דו״ח לקונגרס על הפעילות הסינית בשינג׳יאנג והטלת סנקציות על יחידים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם במחוז [מקור]. גם החוק לזכויות אדם ודמוקרטיה של הונג קונג שכולל גם הוא סעיף סנקציות זוכה לתמיכה דו-מפלגתית [מקור]. ננסי פלוסי, חברת הקונגרס הדמוקרטית הבכירה ביותר היום, היא בעלת רקורד ארוך של ביקורת על מצב זכויות האדם בסין, כולל חקיקה להגנת זכויות אדם בסין עוד מימי כיכר טיאנאנמן [מקור]. אפילו מכסים הם לא רעיון ייחודי לטראמפ – ממשל בוש מנע מהקונגרס להטיל מכסים בגובה 27.5% על כל הייבוא מסין [מקור].

על כן סביר להניח שהתחרות בין סין לארה״ב היא כאן בשביל להישאר והיא תעצב את היחסים בין המעצמות אל תוך המאה ה-21. שינוי במדיניות של וושינגטון יקרה רק אם יהיה שינוי משמעותי בסין, כלכלית ופוליטית, אך כפי שהראיתי בפרק ״סין החדשה״ לא צפוי ששינוי כזה יקרה אלא להפך, סין תהפוך יותר טוטליטרית ויותר אגרסיבית עם הזמן. במצב כזה של סכסוך מתמשך ארה״ב תדרוש במוקדם או במאוחר מישראל להצטרף אליה נגד סין. אם ישראל עכשיו לא תיקח את היוזמה לעצב את יחסיה מול סין, כשארה״ב תדרוש זאת הדרישות יהיו דרקוניות יותר.

למה? חשבו מה יקרה במצב היפותטי בו ישראל ממשיכה לשבת על הגדר והאמריקאים מגיעים לנקודת רתיחה. הם מסתכלים על מי שהיא לכאורה בעלת בריתם משתפת פעולה עם הממשל הסיני בתחומים כמו ״דרך המשי החדשה״, חדשנות ופיתוח טכנולוגיות כפולות שימוש. במקרה הטוב הם ידרשו לצמצם את הקשר ויתעלמו מהבקשה הישראלית להתחשב באינטרסים האסטרטגים של ישראל. במקרה הפחות טוב הם יראו לנו את הדלת ויאחלו לנו בהצלחה עם איראן, טורקיה וערב הסעודית. אנחנו חיים בעידן בו העניין של ארה״ב במזרח תיכון דועך ככל שתפוקת הנפט והגז באמריקה גדלה, ולכן הברית עם ישראל הופכת לפחות ופחות חשובה. האם אנחנו רוצים שנוסף לחוסר העניין האמריקאי באזור תהיה הדעה שישראל משתפת פעולה עם יריבה של ארה״ב? זכרו שיש תמיכה דו-מפלגתית למדיניות נוקשה מול סין. אם ישראל תיתפס בוושינגטון כמדינה שותפה לסין, התמיכה הפוליטית בנו היא שתפגע.

לעומת תרחיש כזה, חשבו על היתרונות בלפעול כבר היום לעצב את יחסינו עם סין. אנו נוכל לקבוע את טיב היחסים, מידת ואופי הפיקוח עליהם ולהציג לאמריקאים את תפיסתנו האסטרטגית שתיקח בחשבון את הצרכים והרצונות שלנו והתחשבות באינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במצב כזה האמריקאים הם שיגיבו לנו, ינהלו משא ומתן על המסגרת שאנחנו נקבע ואנחנו נוכל לשמור על האינטרסים האסטרטגים שלנו. לקונגרס יהיה יותר קל לקבל את היחסים שלנו עם סין אם ידע שהם עוצבו בעצה אחת ארה״ב.

אולם לא היחסים עם האמריקאים צריכים להיות הסיבה העיקרית שלנו לחשוב מחדש על היחסים עם סין, אלא סין עצמה. סין אינה אוהבת ישראל, אפילו לא ידידה. כן, היחסים עם סין מציעים לישראל הזדמנויות חדשות – כפי שיחסים עם כל מדינה זרה מציעים. אך לפתוח את השערים לסין ללא הגבלה היא טעות חמורה, טעות שנובעת מחוסר הבנה מי זו בדיוק סין שעמה אנו מתקשרים. כפי שדו״ח המחקר של RAND עצמו קובע, בישראל חסר בסיס ידע על סין המודרנית, האינטרסים שלה וההתנהגות שלה. ״קיסר אדום״ הוא תרומה קטנה לבסיס הידע הזה ועם מה שכבר למדנו על סין אנחנו יכולים בקלות יחסית להראות שהדבר הנכון ביותר לישראל הוא לנקוט במדיניות ״כבדהו וחדשהו״ כלפי סין.

העניין הסיני בישראל

בשביל להסביר את הטעות בגישה הנוכחית של ממשלת ישראל לסין אנחנו צריכים להתחיל בלמה סין מתעניינת בקשר אתנו. לסין יש שלושה אינטרסים מרכזיים בקשר שלה עם ישראל: הראשון הוא ללמוד מישראל איך יצרה את כלכלת החדשנות שלה. סין מעוניינת ללמוד מישראל כיצד ליצור כלכלת חדשנות מקומית אצלה בבית. ישראל נתפסת ובצדק כמדינה של חדשנות שהצלחתה לא קשורה לגודלה הפיזי או העושר שלה במשאבים [ראו לדוגמה כאן]. סין רוצה ללמוד מישראל את הכלים והמדיניות הנדרשים בשביל שתוכל גם היא להפוך ל״מדינת חדשנות״ [ראו לדוגמה את הדברים שאמר הנציג הסיני בפתח הקמת מרכז חדשנות סין ישראל כאן].

האינטרס השני של סין הוא להשיג טכנולוגיות ישראליות לצרכי סין. חברות היי-טק ישראליות פועלות בתחומים בעלי עניין לסין כמו בינה מלאכותית, חקלאות, אבטחה ושבבים. רכישה של החברה, או אפילו השקעה משמעותית בה, יכולה לתת לסין גישה לטכנולוגיה ולהשתמש בה לצרכיה שלה. לחברות ישראליות יש גם יתרון על חברות אמריקאיות משום שלישראל אין גוף מפקח על השקעות זרות כמו CFIUS (Committee on Foreign Investment in the United States). יותר קל לקנות חברה ישראלית שעוסקת באינטליגנציה מלאכותית מלקנות את המתחרה האמריקאית שלה.

האינטרס השלישי הוא לצרף את ישראל ל״דרך המשי החדשה״. ישראל נמצאת במיקום גיאוגרפי טוב – היא קרובה לים התיכון, הים האדום ותעלת סואץ. היא מדינה יציבה יחסית, עם הון אנושי גבוה, שקט ביטחוני וסביבה עסקית פשוטה יחסית לשאר האזור. הקמה של נמלים, רכבות ומרכז לוגיסטי גדול בישראל תיתן לסין נוכחות חשובה באגן הים התיכון ותהיה חוליה נוספת ב״דרך המשי הימית״ הנמתחת בין מזרח אסיה לאירופה.

כל אחד מהאינטרסים האלו עלול להביא לאתגר או איום אסטרטגי על ישראל. נתחיל מהחדשנות. סין קבעה לעצמה מטרה לשדרג את הכלכלה שלה מכלכלה מבוססת ייצור המוני וזול לכלכלת היי-טק וידע. לשם כך סין הכריזה ב-2015 על תוכנית ״תוצרת סין 2025״, שהיא המחולל העיקרי של החדשנות הסינית שראינו בשנים האחרונות. יש אבל בעיה עם ״תוצרת סין 2025״ – היא קוראת לא רק לשדרוג הכלכלה, אלא גם לעצמאות טכנולוגית. ״תוצרת סין 2025״ מדגישה שהתעשייה הסינית צריכה להקטין את התלות בטכנולוגיה ורכיבים זרים ולהסתמך על ייצור וחדשנות מקומית [ראו כאן]. כלומר המטרה של סין אינה לשלב את ישראל בתוך כלכלת חדשנות מקומית, אלא ליצור כלכלת חדשנות שתהיה עצמאית מישראל ועלולה אף להתחרות בישראל. לכל הפחות כלכלת חדשנות כזו עלולה למשוך הון זר מישראל לסין.

הרצון בעצמאות טכנולוגית אינו מקרי או זמני, אלא נובע מהרצון של סין להיות בטוחה שתוכל לעמוד בפני לחץ זר, במיוחד לחץ מארה״ב. תלות בטכנולוגיה זרה הופכת את הכלכלה הסינית לפגיעה ואת הפגיעות הזו יכולה ארה״ב לנצל כפי שהיא עושה היום בסכסוך הסחר, לדוגמה בסנקציות על חוואווי או הסנקציות על ZTE [מקור]. שימוש בטכנולוגיה ישראלית אינו פותר את הבעיה, משום שכל חברה ישראלית שעובדת בסין תפסיק את הפעילות שלה ברגע שסנקציות אמריקאיות יוכרזו. סין לכן תלמד מישראל, תיישם את השיעורים מישראל ותפתח סביבת חדשנות שאינה תלויה בישראל.

מכאן לרכישה של טכנולוגיות ישראליות. בשביל להבין את הבעיה האסטרטגית ברכישה והשקעה בטכנולוגיות ישראליות ע״י חברות סיניות צריך קודם להבהיר שמבחינה אסטרטגית אין הבדל בין חברה סינית בשליטת הממשלה ובין חברה סינית ״פרטית״. למה? נתחיל מזה שיש נוכחות מפלגתית משמעותית גם בחברות פרטיות בסין, כולל בהנהלה הבכירה שלהן [ראו כאן]. מנכ״לים מצטרפים למפלגה הקומוניסטית כחברים בשביל להבטיח תמיכה כלכלית מהמפלגה ו – בשביל לוודא שהם לא ימצאו את עצמם בצד הלא נכון של החוק. כזכור תחת סעיף 105 של חוק העונשין הסיני כל אדם יכול למצוא עצמו בכלא משום ״חתירה תחת כוחה של המדינה״ [ראו כאן]. מה נחשב בתור ״חתירה תחת כוחה של המדינה״? כל מה שהמדינה מוצאת לנכון. בסין שלטון החוק לא קיים – בתי המשפט כפופים למפלגה – ולכן המדינה שולטת באופן אבסולוטי. חברה פרטית לא באמת קיימת במצב כזה – מנכ״ל חברה שיסרב לשתף פעולה עם המדינה עלול למצוא עצמו בכלא משום ש״חתר תחת כוחה של המדינה״.

אם אין קו מפריד ברור בין חברה פרטית לחברה ממשלתית, אם אין שלטון חוק תקין, פטנט שנמכר לחברה פרטית בסין עלול להגיע לידי ממשלת סין. טכנולוגיה ישראלית בבעלות סינית, או אפילו חשופה לעיניים סיניות, עלולה להגיע ליישומים צבאיים סינים ולשמש את הרפובליקה העממית בפעילות שנויה במחלוקת כמו במדינת המשטרה של שינג׳יאנג או נגד המפגינים בהונג קונג.

יש כאן שתי בעיות: פגיעה במעמד הבינלאומי של ישראל ופגיעה בביטחון ישראל. הפגיעה במעמד הבינלאומי תקרה אם ימצא שטכנולוגיה ישראלית משמשת למעקב אחר אויגורים בשינג׳יאנג או לזיהוי מפגינים בהונג קונג. ישראל תיתפס כמי שעוזרת לדיכוי במדינה הסינית, מה שעלול להביא לביקורת מצד מדינות מערביות ובראשן ארה״ב. אני יודע שרבים בישראל לא לוקחים ברצינות את התפיסה הבינלאומית שלנו כי ״או״ם שמום״, אבל כמדינה שרוצה להפוך לכוח משמעותי התדמית שלנו חשובה לא פחות מהכוח הקשה שלנו.

הפוטנציאל בפגיעה בביטחון ישראל נובע מהיחסים הטובים של סין עם מדינות יריבות לנו. לסין יש יחסים קרובים עם איראן וערב הסעודית, שתי מדינות שסין מכרה להם טכנולוגיה צבאית בעבר, כולל בתחום הטילים והטכנולוגיה הגרעינית, ושומרת על יחסים קרובים עם שתיהן [מקור]. סין גם אינה מכירה בחמאס כארגון טרור [מקור] ובנקים סינים היו מעורבים לכאורה בהלבנת הון ומימון ארגוני טרור [ראו כאן וכאן]. ברור שיש לסין עניין לשמור על קשר טוב עם המרחב הערבי ועם איראן, קשר שכולל גם מכירת ציוד צבאי. מה נעשה אם חברה סינית תמכור מוצר ביטחוני הכולל טכנולוגיה ישראלית ליריבה? נאמר מערכת תקשורת לוויינית לאיראן, או מל״טים עם מצלמות ביומטריות לסעודיה? יש חשיבות בפיקוח על השקעה סינית גם בטכנולוגיות שנראה שהן רחוקות מיישום צבאי במבט ראשון, משום הפוטנציאל שלהן בכל זאת לשמש ביישומים צבאיים כאלה ואחרים.

לבסוף, דרך המשי החדשה. ההשקעה הסינית בתשתיות בישראל, במיוחד בנמלים, עוררה לא מעט פאניקה וקריאות להקים מנגנון פיקוח על הפעילות הסינית, במיוחד בתחום הבנייה. המבקרים את הפעילות הסינית טענו שהיא חושפת את ישראל ללחץ פוליטי וריגול מסין, ועלולה גם לפגוע ביחסים בינינו לבין האמריקאים, לדוגמה ע״י הימנעות הצי השישי מביקור בנמל חיפה. מה שחסר אבל בביקורת הוא תקדים שמראה שנמלים הנבנים ע״י סין הופכים לבסיסים סיניים. אם אין חשש שהפעילות הסינית בישראל תביא את הצי הסיני אלינו, למה למנוע מחברות סיניות להתמודד במכרזים להקמת תשתית? הן בדרך כלל זולות יותר מהמתחרות המערביות שלהן. למה שלא נשתמש בהן?

במילה אחת: גִ'יבּוּטִי.

נמל אזרחי היום, בסיס צבאי מחר

באוגוסט 2017 סין חנכה באופן רשמי בסיס ימי, מה שהיא קוראת לו ״מרכז לוגיסטי״, בג׳יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה [מקור]. לטענת סין מטרתו של הבסיס להיות מרכז אספקה לספינות חיל הים הפועלות בקרן אפריקה נגד פיראטים, אך אנליסטים מעריכים שהבסיס נבנה גם כדי לשמש לאיסוף מודיעין ולוחמה בטרור [מקור]. לפי צילומי לוויין נראה שהבסיס גם מתוכנן לתמוך בהפעלת מסוקים, דבר שיאפשר לסין לפעול ברחבי קרן אפריקה [מקור].

מה שמעניין בנוגע לג׳יבוטי הוא שהקמת הבסיס הסיני הוא עוד שלב במסכת יחסים ארוכה ומורכבת בין המדינה הקטנה והענק הסיני. דו״ח של המרכז לניתוח ימי (Center for Naval Analyses) מראה שהבסיס הוא עוד שלב ביחסים בין סין וג׳יבוטי והוא מבוסס על שלבים קודמים ביחסים. לפני הקמת הבסיס חברות סיניות השקיעו והקימו תשתיות במדינה והדרגים הצבאיים והפוליטיים ניהלו מספר מפגשים שמטרתם להגדיל את שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי בין המדינות [מקור]. מה שבמיוחד מרתק – ורלוונטי מאוד לנו – הוא שחברות סיניות מימנו והקימו נמל ימי במדינה קודם להקמת הבסיס הסיני, והנמל ישמש ביחד עם הבסיס כדי לתמוך בפעילות הצי הסיני.

הקיום של נמל ימי ליד הבסיס אינו מקרי. לפי הדו״ח חוקרים סינים מהמכון למחקר ימי המליצו לחיל הים הסיני להעדיף הקמת בסיסים ליד תשתית שהוקמה או מופעלת ע״י חברות סיניות. הקמה של בסיסים ליד תשתית סינית מאפשרת לצי להרחיב את פעילותו ומבטיחה לו עורקי תחבורה במדינה.

המקרה של ג׳יבוטי הוא תקדים ברור של הקמת תשתית צבאית סינית המתבססת על נוכחות תשתית אזרחית סינית. לא קשה לדמיין איך אחד מביא לשני. תחילה המדינה המארחת רואה עלייה בהשקעה ובפעילות הסינית בה. ההנהגה שמחה בהקמת פרויקטים שתומכים בכלכלה ונותנים לה נקודות בדעת הקהל. לאחר מכן מגיע שיתוף הפעולה הביטחוני-מדיני ומתקיימות פגישות בין דרגים בכירים בצבא ובהנהגה עם סין, פגישות בהן סין מתחילה להעלות את הרעיון של נוכחות צבאית. משם זה ממשיך ומתקדם – תרגיל צבאי פה, שיתוף פעולה שם, והרעיון של בסיס צבאי סיני הופך מהזוי לטבעי. זו בדיוק אסטרטגית ההשפעה הסינית, הטיה ושינוי איטי של דעת היריב מבלי שישים לב אליה [ראו כאן].

הפעילות הסינית כאן בישראל בונה לחץ פוליטי על ההנהגה שלנו. בסיס צבאי של סין כרגע נראה הזוי. אך בעוד עשור? הדרגים הבכירים שלנו היום מקיימים פגישות מול מקביליהם הסינים, דרגים אזרחיים וצבאיים [מקור]. ישראל וג׳יבוטי גם דומות בחשיבותן הגיאוגרפית – ג׳יבוטי יושבת בפתח הים האדום, ישראל מחברת בין הים האדום והים התיכון. בסיס סיני בחיפה או אשדוד יאפשר פעילות צבאית לאורך אגן הים התיכון, מתעלת סואץ עד טורקיה ויכסה חלקית את נתיבי הסחר החשובים לסין לאירופה ואת שדות הגז החדשים המתגלים במזרח הים התיכון. גיאופוליטית, לסין יש אינטרס ברור בנוכחות קבועה בישראל.

הדבר היחיד שמונע נוכחות כזו הוא הקשר בינינו לבין ארה״ב, דבר המעלה שאלה חדשה: האם טוב שישראל ממשיכה לשמור על הקשר שלה עם ארה״ב, גם במחיר התרחקות ממעצמות אחרות?

לא אותו סוג של מעצמה

אפתח בהבהרה: אני תומך גדול בעצמאות אסטרטגית למדינת ישראל. אני מאמין שישראל צריכה לפעול להפוך את עצמה לכוח העומד באופן עצמאי בעולם, ללא תלות באף מעצמה אחת ש״תגן עליו״. כמובן שקשרים עם מעצמות הם חשובים, אך הם לא אמורים לבוא על חשבון האינטרסים הלאומים שלנו או לצמצם את מרחב הפעולה שלנו.

אחת הדרכים להשיג עצמאות אסטרטגית היא לאזן בין כמה מעצמות מתחרות. במקום להיות במחנה רק של מעצמה אחת, מדינה יכולה להיות בקשר עם כמה מעצמות. אם מעצמה אחת הופכת אגרסיבית מדי, מאיימת על האינטרסים של המדינה, המדינה יכולה להתקרב למעצמה אחרת ולהשתמש בה כדי לאזן את המעצמה הראשונה. אלו יחסים דינמיים שמבוססים על איזון מתמשך ויכולים להתקיים רק במקום בו אף מעצמה לא תהיה מוכנה שיריבתה תקבל אותו.

הרעיון האסטרטגי שקרבה לסין נותנת לישראל חופש גדול יותר הוא נכון בבסיסו. גיוון מקורות ההשקעה בישראל וגיוון השווקים מהם היא מייבאת ואליהם היא מייצאת הוא דבר מצוין. לשמור על יחסים דיפלומטים חיוביים עם כמה שיותר מדינות הוא גם דבר מעולה. להחליט שאנחנו נוטשים או מתרחקים מארה״ב בשביל קשר עם סין היא טעות אסטרטגית.

סין היא לא ארה״ב. סין לא מחפשת להקים מערכת בריתות וליצור מחנה ״סיני״ שאותו היא תוביל מול המחנה האמריקאי. שי ג׳ינפינג אמר זאת בפירוש בנאום ב-2017, נאום שהבאתי בעבר ואני רואה חשיבות לחזור ולצטט ממנו ישירות:

“We call on the people of all countries to work together to build a community with a shared future for mankind […] We should resolutely reject the Cold War mentality and power politics, and take a new approach to developing state-to-state relations with communication, not confrontation, and with partnership, not alliance”

שי ג׳ינפינג מתנגד לתפיסת המלחמה הקרה של בריתות ומחנות ומבקש ליצור גישה חלופית, של שותפות וקהילה בעלת עתיד משותף לאנושות. זה הניסוח המודרני של שי לרעיון ״כל שתחת השמיים״, בו סין היא המרכז העולמי המוכר ככזה ע״י מדינות העולם. בתמורה להכרתן סין נותנת להן גישה כלכלית אליה אך היא אינה מתחייבת להגן עליהן או לפעול להסדיר את היחסים ביניהן.

כשאנחנו חושבים שהברירה היא בין סין לארה״ב, הברירה היא באמת בין ארה״ב או כלום. סין אינה מעוניינת במחנה סיני חדש שיעמוד מול ארה״ב ובעלות בריתה. המטרה של סין היא להבטיח זרם יציב של משאבים אליה ומוצרים ממנה. המטרה הזו עומדת מאחורי ״דרך המשי החדשה״ והמטרה הזו עומדת מאחורי ההשתתפות הסינית במשימות שלום בעולם. סין לא תפעל להביא שלום במזרח התיכון, לקרב את איראן וסעודיה או למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא וודאי לא תפעל להשתמש בזכות הווטו שלה להגן על ישראל בזירה הבינלאומית. אמרתי ואומר זאת שוב ושוב עד שהנקודה תקלט: סין מעוניינת בשמירת שלטון המפלגה הקומוניסטית. כל מה שלא משרת את המטרה הזו לא חשוב.

התקרבות שלנו לסין על חשבון היחסים עם ארה״ב תהיה פגיעה אסטרטגית בנו. סין לא תחליף את ארה״ב ככוח ידידותי לנו ולא תרצה לקחת תפקיד של מתווך שלום אזורי. סין גם נמצאת בניגוד אינטרסים אסטרטגי עם מדינת ישראל משום התלות שלה באיראן וסעודיה לנפט והערך הכלכלי הגדול יותר של המרחב הערבי לעומתנו. סין לא נכנסת למזרח התיכון בשביל לקדם שלום וזכויות אדם, היא נכנסת בשביל לעשות עסקים. זה תלוי בנו להבטיח שאנחנו מרוויחים מהכניסה הסינית ומצמצמים את ההשפעה השלילית שלה.

גישה חדשה

בואו ונסכם על מה דיברנו עד עכשיו: הכניסה הסינית לישראל מאיימת להביא השפעה לא רצויה של סין עלינו, לפגוע ביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, להקטין את היתרון הטכנולוגי שלנו ולהעביר טכנולוגיות ישראליות לשימוש סיני, דבר שעלול להוביל להעברת טכנולוגיות למדינות עוינות או לפגוע במעמד הבינלאומי שלנו אם ישתמשו בטכנולוגיות כחול-לבן לדיכוי ההפגנות בהונג קונג או במדינת המשטרה של שינג׳יאנג. יש כאן גם סוגיה מוסרית ואעסוק בה לקראת סוף הפרק.

עם כל האיומים הפוטנציאלים מהקשר עם סין, אינני מכחיש שהקשר מביא גם הזדמנויות חדשות למשק הישראלי. השקעות סיניות יכולות לעזור לנו בהקמת תשתיות לאומיות, הן יכולות לתת דחיפה משמעותית לשוק ההיי-טק המקומי ויש לסין וישראל עניין משותף בפיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומי החקלאות, המים, אנרגיות חלופיות והמאבק במדבור. כן, אנחנו צריכים להעדיף את היחסים שלנו עם ארה״ב על-פני היחסים עם סין, אך אנחנו לא צריכים לוותר על היחסים עם סין. התחרות האסטרטגית בין ארה״ב לסין היא העניין שלהן – שלא נוגע אלינו ישירות. לכן כל כך חשוב שאנחנו ניזום ונקבע את אופי והיקף היחסים עם סין, לפני שארה״ב תדחק אותנו לקיר. זה האינטרס האסטרטגי שלנו, לא משנה איך תהפכו את זה.

אני מציע שמדינת ישראל תפעל בהתאם לשלושה קווים מנחים: הראשון הוא שקיפות ופיקוח בפעילות הסינית בארץ. לא כל השקעה סינית היא איום בטחוני, אך בשביל לדעת מה כן ומה לא מדינת ישראל חייבת לקבל תמונה מלאה וברורה של היקף הפעילות הסינית בארץ ולהחזיק בכלים לנטר ובמקרה הצורך לחסום פעילות כזו. הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות, בבעלות ממשלתית או פרטית, המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת של סין בשינג׳יאנג, הונג קונג וים סין הדרומי. הקו הזה מצמצם את הסיכון שישראל תהיה חשופה לסנקציות אמריקאיות עתידיות. הקו הזה גם נכון מוסרית, כפי שעוד אטען. לבסוף, ישראל צריכה לשאוף לשיתוף פעולה עם סין בתחומים בעלי עניין לשתי המדינות, מוודאת ששיתוף הפעולה הוא win-win לשתיהן. אלו שלושת הקווים שאני חושב שצריכים להנחות את ישראל בגיבוש המדיניות שלה מול סין. בשורות הבאות אבקש לפרט ולהבהיר למה בדיוק כוונתי בכל קו ומה הצעדים הקונקרטיים שכדאי למדינת ישראל לנקוט על-פיהם.

ראשון, שקיפות ופיקוח. חלק מהפאניקה שהפעילות הסינית מעוררת בישראל נובע מהיעדר שקיפות על היקפה והרכבה והיעדר דיון ציבורי בנוגע אליה. היעדר פיקוח גם יכול לגרום למצב בו גוף מקומי פועל מבלי להתחשב בהכרח באסטרטגיה הלאומית. קחו לדוגמה את ההכרזה של עיריית אשדוד שהיא חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת סין להצטרפותה ל״דרך המשי החדשה״ [מקור]. האם הדבר נעשה באישור ממשלה? האם עיריית אשדוד התייעצה עם נציגי מערכת הביטחון או המועצה לביטחון לאומי? האם הם מחויבים לכך? אם לא – מדוע לא? אשדוד היא עיר נמל חשובה למדינת ישראל ויכולה להיות חלק מפרויקט לחיבור הים האדום לים התיכון. האם אנו רוצים שהסינים יהיו עם נוכחות משמעותית בעיר? ומה בדיוק התחייבה סין להקים בעיר אשדוד ואילו התחייבויות נתנה העיר אשדוד בתמורה? כל אלה שאלות שצריכות להיות בדיון הציבורי ולקבל מענה, אך מענה כזה לא יהיה כל עוד אין שקיפות ואין פיקוח.

הכנסת והממשלה יכולות יחד לשפר את המצב, כל אחת בתחומה. הכנסת יכולה לקבוע, אם בתיקון לחוק או חקיקה נפרדת, שהממשלה תגיש אחת לשנה לוועידת החוץ והביטחון דו״ח חשוף לציבור על הפעילות הסינית בארץ. מומלץ שהדו״ח יכלול: היכן ובאיזה היקף משקיעות חברות סיניות בכלכלה, אילו מהן חברות פרטיות ואילו חברות בבעלות ממשלתית; תשתיות לאומיות בהן חברה סינית מקימה או מפעילה את התשתית; באילו מכרזים ממשלתיים התקבלו הצעות מחברות סיניות, מי החברות ומה מטרת המכרז (הקמת תשתית, תפעול וכדומה); הסכמי שיתוף פעולה בין ישראל וסין קיימים ושנחתמו בשנה החולפת, כולל הסכמי שיתוף פעולה של גופים אקדמיים בארץ; אירועי סייבר שמקורם בסין, דוגמת ניסיונות פריצה או השתלטות על נכסים לאומים, כולל התעשיות הביטחוניות.

דו״ח מקיף בסגנון הזה, שיתפרסם פעם בשנה לעיון כל הציבור, ייתן למחוקק ולציבור הבנה טובה על היקף ואופי הפעילות הסינית. הוא בו זמנית יעזור לנו לראות את המקומות בהם צריך לדאוג לאינטרס הלאומי ויוריד את התגובה השלילית לפעילות הסינית בארץ. אם כולנו נדע מה בדיוק עושה סין בארץ, הדיון בפעילות יהיה מבוסס עובדות ולא הפחדות. שקיפות כרגיל היא התרופה הטובה ביותר.

הממשלה יכולה, אם על בסיס החלטת ממשלה או חקיקה, להקים ועדה לפיקוח על השקעות זרות בארץ. ועדה כזו צריכה להיות בעלת מנדט דומה ל-CFIUS האמריקאית, כך שהיא תוכל לחקור ובמקרה הצורך לשנות או לבטל כל השקעה או רכישה של גוף זר חברה ישראלית. מוצע שמנדט הועדה יהיה כזה בו בעלי עניין יוכלו מרצונם ליידע את הועדה ולקבל אישור עקרוני להמשך ההתקשרות, אך אי-יידוע הועדה לא יהיה בו למנוע ממנה לחקור את ההתקשרות ובמקרה הצורך לבטל אותה. מנדט כזה יבטיח למדינה את היכולת לשנות השקעות שפוגעות באינטרסים שלה ויעודד חברות להיות שקופות בנוגע להתקשרות שלהן עם סין. המנדט של הועדה צריך לכלול גם השקעות ורכישות בתחומי הסייבר וההיי-טק, במיוחד טכנולוגיות בעלות שימוש כפול, אזרחי וצבאי.

הועדה צריכה לכלול את תחומי הסייבר וההיי-טק משום החשיבות הגדולה שלהם ליישומים צבאיים מתקדמים. המוקד המרכזי של ההשקעות הסיניות בארץ היא בתחומים אלה, כך שאם אנחנו מחריגים אותם אנחנו קודם כל הופכים את הועדה לקישוט יותר מגוף בעל משמעות ונמנעים מלצמצם את הסיכון שסין תשמש בטכנולוגיות כחול-לבן באופן שיפגע בישראל. בשביל לצמצם את הסיכון מהשקעות סיניות אנחנו חייבים ועדה בעלת יכולת אכיפה ומנדט רחב, שתוכל להתייחס לכל השקעה שעלולה לפגוע באינטרסים הלאומיים שלנו.

כמובן, המטרה היא לא לעצור את ההשקעות הסיניות, אלא לוודא שהאינטרס הלאומי נלקח בחשבון כשהשקעה כזו מאושרת. בשביל להבטיח שהועדה תתחשב לא רק בשיקול בטחוני צר אלא בכל התמונה האסטרטגית, כולל שיקולים כלכלים, טוב שהיא תשב במשרד ראש הממשלה ותורכב מנציגים ממשרדי האוצר, הכלכלה, החוץ, הביטחון והמשפטים, עם מעמד משקיף לנציגים מהמטה לביטחון לאומי והמועצה הלאומית לכלכלה.

עד כאן לקו הראשון, שקיפות ופיקוח.

הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת בהונג קונג, שינג׳יאנג או ים סין הדרומי. מהי פעילות שנויה במחלוקת? לדוגמה מעורבות בהקמה והפעלה של מנגנוני הפיקוח והדיכוי בשינג׳יאנג, הפעלת תוכנות וכלים נוספים לאיתור ופגיעה במפגינים בהונג קונג, השתתפות בהקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי. כל פעילות שיש בה פגיעה בזכויות אדם בסיסיות לפרטיות וביטחון, או פעילות שנויה במחלוקת בזירה הבינלאומית, היא פעילות שישראל לא רוצה ולא צריכה שיהיה לה קשר אליה.

למה? כי אם האמריקאים יחליטו להפעיל סנקציות על גופים שמעורבים בפעילות כזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצד הלא נכון של הסנקציות. דמיינו שחברה שמפעילה את הרכבת הקלה בת״א פתאום תהיה תחת סנקציות אמריקאיות בגלל הקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי – נצטרך לסלק אותה ולחפש חברה מחליפה. זה עלול לקחת שבועות, חודשים, ואפשר וגם יהיו קנסות שנצטרך לשלם ותהליך ארוך ומייגע של ניתוק קשרים. במקום להיכנס למיטה חולה אנחנו יכולים מראש לחסום כל חברה סינית שתמצא מעורבת בפעילות כזו מהשתתפות במכרזים ממשלתיים או השקעה בישראל.

אתם כמובן חוששים שהסינים יזעמו על צעד כזה. זו זכותם המלאה לזעום. טוב יהיה אם נזכיר להם שהם סירבו שעובדים סינים יועסקו ביהודה ושומרון [מקור]. ברור לי למה סין דרשה זאת – היא לא רצתה לעורר את זעם הרחוב הערבי. גם אנחנו לא רוצים לעורר את זעמה של ארה״ב. למה הצעד לגיטימי כשנעשה ע״י סין ועל-ידינו לא?

יותר מזה – זה הצעד הנכון מוסרית במקרה של שינג׳יאנג והונג קונג. זו זכותה של ממשלת סין להגן על אזרחיה ועל שטחה. זו זכותו של העם הסיני לבחור בעצמו את דרכו. ישראל לא צריכה לנסות להשפיע על המדיניות הסינית או להתוות את דרכה של סין. אך זו חובתה של ישראל להימנע מלעזור לממשלת סין לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה לחיים, פרטיות וביטחון. איך אנחנו יכולים לשמור על הזכויות האלו כאן אצלנו בבית ובו בזמן לעזור בפגיעה בהן במדינה אחרת? הנחת יסוד של זכויות אדם היא האוניברסאליות שלהם. אם אנחנו מוכנים לעזור בפגיעה בהן במקום מחוץ לישראל, אנחנו פוגעים, גם אם באופן לא מורגש, בחשיבותן כאן אצלנו. אנחנו לכל הפחות מפתחים גישה צינית אליהן.

מול עמדה כזו יש הטוענים שאם אנחנו לא נמכור לסינים ״מישהו אחר כן״ ולכן זה לא באמת משנה מה נעשה. טיעון כזה מפספס את הסיבה למה העמדה ננקטת מלכתחילה – הסיבה שאנחנו מונעים התקשרות שלנו עם פעילות שנויה במחלוקת של סין היא בשביל שאנחנו לא נהיה מעורבים. אם חברה צרפתית, אמריקאית או יפנית רוצות להיות מעורבות – זו החלטתן. אנחנו נהיה נקיים.

הקו השלישי והאחרון הוא לחפש שיתוף פעולה במקומות בהם יש לישראל וסין עניין משותף ובהם אין חשש לטכנולוגיה בעלת שימוש כפול. שוב, המטרה היא לא לחסום את הפעילות הסינית בארץ – היא לסנן ולכוון אותה כך שנפיק את המרב והמיטב ממנה. יש נושאים שרלוונטיים לשתי המדינות ובהם אין חשש לשימוש כפול או שימוש שנוי במחלוקת. לדוגמה סין מתמודדת עם מדבור רחב היקף, שעלול לפגוע בתפוקה החקלאית שלה [מקור]. פיתוח כלים וטכנולוגיות למאבק במדבור, לשימוש חכם יותר במשאבים, להגדלת התפוקה החקלאית ומציאת מקורות חלופיים למים רלוונטיים לסין ולנו. לסין ולנו יש גם עניין משותף בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים, רובוטים רפואיים, שיקום סביבתי ועוד. בכל התחומים האלו יכול להיות שיתוף פעולה פורה בין ישראל וסין, שיתוף פעולה שיתרום לאזרחים בשתי המדינות.

סיכום

סין החדשה עבור ארה״ב היא יריבה אסטרטגית במזרח אסיה ובסדר העולמי. עבורנו היא מביאה איומים והזדמנויות, דבר שמחייב אותנו לנקוט משנה זהירות ולקחת את היוזמה לעצב את היחסים בינינו בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלנו. ברור לי שסין אינה בראש סדר היום הלאומי, אך עדיף לנו לפעול עכשיו מלהמתין למשבר בשביל לטפל בבעיה. בהצלחה לנו.




פרק 51 – קיסר אדום: אמריקה וסין

הודעה:

כל הכרטיסים נמכרו להרצאה הראשונה, אבל לא לדאוג – יש עוד הרצאה!
 
הרצאת ״קיסר אדום״ תקח את 20 הפרקים של הסדרה ותציג אותם כיחידה אחת, כסיפור הגדול של שי ג׳ינפינג, המפלגה הקומוניסטית וסין העממית.
 
למה כדאי לבוא?
א. גם אם עקבתם אחרי כל הסדרה, ההרצאה מומלצת כדי לעשות סדר ולתפוס את הסדרה כולה כיחידה אחת, כמכלול רעיוני שלם.
ב. לכל אחד (גם לי) יש את החברים שהמלצנו להם על ״קיסר אדום״ והם אמרו ש-20 פרקים זה כבד מדי. אז עכשיו אין תירוצים – שעה וחצי והם מבינים מי זו סין, מה היא רוצה ולאן היא הולכת.
ג. אני אשמח לראות אתכם! אני יודע שרבים מהעוקבים לא הספיקו להירשם, אז הנה עוד הזדמנות. מבטיח להישאר לבירה ולדבר אחרי ההרצאה.
 
אז בואו!
לינק לכרטיסים בקישור הזה – קישור
איוונט האירוע – קישור

 

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

 

תקראו לו משוגע, תקראו לו חסר-אחראיות, תאמרו שאין לו מושג – אך דונאלד טראמפ בנוגע לסין עושה את מה שהממסד האמריקאי היה צריך לעשות כבר לפני שני עשורים. בפרק היום נראה איך נשיאים שונים התייחסו באופן דומה לסין, האסטרטגיות האמריקאיות לסין ולמה התחרות של דונאלד טראמפ היא כאן כדי להישאר.

בואו ונחזור לרגע בקצרה על מה שדיברנו בפרק הקודם: סין עומדת בפני הידוק מחדש של אחיזת המפלגה במדינה. למען האמת התהליך כבר התחיל עוד מימיו הראשונים של שי ג׳ינפינג, ואנחנו עתידים לראות אותו משתכלל ומתרחב, והוא יקיף בעזרת מערכת הדירוג החברתי את כל היבטי החיים של הסיני הממוצע. במקביל להידוק האחיזה המפלגה הקומוניסטית מחליפה את ההבטחה שלה לעם הסיני מ״שפע ושגשג חומרי״ ל״תחייה לאומית״ של האומה וחזרתה כמרכז הכלכלי, הטכנולוגי והפוליטי של העולם. סין הזו, סין של דיכוי מבית ואגרסיביות כלפי חוץ, פועלת ותמשיך לפעול לשנות את אופיו של הסדר הליבראלי לכזה שיתאים לה, מקדמת את הפרשנות שלה לזכויות אדם, לחירות ושלטון החוק.

הקטע האחרון הוא חשוב, חשוב מאוד. רבים כשהם דנים במקומה של סין בעולם מתעלמים מהנקודה שסין היא בו זמנית שחקנית אחראית בסדר העולמי ושחקנית רוויזיוניסטית בו. הסדר העולמי הנוכחי משרת את הצרכים הכלכליים של סין, מבטיח לה זרימה יציבה של משאבים אליה וייצוא מוצרים ממנה. סין צריכה שהסדר העולמי יתפקד, לפחות עד שהיא תוכל להגן על נתיבי המסחר שלה ללא הצי האמריקאי. באותו זמן היא משנה את אופיו של הסדר הבינלאומי מסדר ליבראלי לאוטוקרטי, אם לא טוטאליטרי, שבו משטרים לא-דמוקרטים יכולים להיות בטוחים שהפעולות שלהם במדינתם לא יענו בביקורת ואולי בסנקציות מצד העולם. בסדר כזה סין תהיה בטוחה יותר מסנקציות והשלטון הקומוניסטי בה ייתפס לא רק כמשהו נורמאלי אלא אפילו מודל ראוי לחיקוי. לכן צודקים מי שאומרים שסין היא שחקנית אחראית בסדר העולמי, אך מפספסים – אולי מתעלמים – שהיא גם שחקנית רוויזיוניסטית בו.

מדוע זה חשוב? הוויכוח שקיים היום בוושינגטון בנוגע לאסטרטגיה שעל ארה״ב לנקוט כלפי סין מתעלם מהמורכבות של סין כשחקן גלובאלי. אלה שתומכים בהמשך היחסים עם סין מתעלמים מהשפעתה המזיקה על זכויות האדם בעולם. הם גם מתעלמים מהשפעתה המזיקה על זכויות אדם בארה״ב עצמה.

בפרק היום אנסה להציג תמונה תמציתית של גישת ארה״ב לסין והמקום של סין בעולם. נראה את המרכיבים הדומים בין נשיאים שונים מאוד – ריצ׳ארד ניקסון וביל קלינטון, ג׳ורג׳ בוש האב וברק אובמה – נבין את החשיבות של ממשל טראמפ ליחסים ואנסה להציע מודיפיקציה של הגישה של טראמפ לסין במסגרת האסטרטגיה שהממשל שלו עצמו הגה – תחרות בין מעצמות.

בין הכלה להתקשרות

החשיבה האמריקאית על היחסים של ארה״ב וסין נעה בין שני מוקדים, הכלה והתקשרות (engagement). אסטרטגיה של הכלה קוראת להפעלת לחץ עקבי על סין במטרה למנוע את התפשטותה ולהכריח אותה לשנות את התנהגותה. הכלה יושמה נגד בריה״מ במהלך המלחמה הקרה בשביל למנוע את התפשטות הסובייטים באירו-אסיה. לעומת הכלה אסטרטגיה של התקשרות מבקשת לשנות את התנהגותה של סין ע״י יצירת קשרים ודו-שיח רציף בינה ובין ארה״ב. לפי התומכים באסטרטגיה של התקשרות, דו-שיח רציף וקשרים בין שתי המדינות יעודדו את הליברליזציה של החברה הסינית ויביאו לבסוף לדמוקרטיה ברפובליקה העממית של סין.

מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה העממית החשיבה האסטרטגית של ארה״ב נעה בין שתי האסטרטגיות האלו. כך בשנות ה-50׳ וה-60׳ המוקדמות מצד אחד עמד הקונגרס שתמך בנקיטת אסטרטגיה תקיפה של הכלה, מושפע מהלובי הסיני של טאיוואן. מצד שני היה הנשיא דוויט אייזנהאואר (1953-1961) שתמך בהכרה דיפלומטית בסין הקומוניסטית ויצירת קשרי מסחר, מעין אסטרטגית התקשרות. אולם אייזנהאואר לא ביטא בפומבי את דעותיו, משום ש – כך לפי אייזנהאואר עצמו – ״יש יותר מדי חברי קונגרס שיצלבו כל מי שטוען בעד איזה מסחר בין המדינות החופשיות וסין הקומוניסטית״ [מקור].

הראשון לאותת בגלוי על שינוי בגישה כלפי סין הקומוניסטית ומי שלבסוף יביא להכרה הדיפלומטית בה היה ריצ׳ארד מ. ניקסון, שפרסם ב-Foreign Affairs ב-1967 מאמר בשם ״אסיה לאחר ווייטנאם״. בשנה בה פורסם המאמר ניקסון החל במסע הבחירות שלו להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות  – הוא עתיד לנצח במרוץ למועמדות ולנשיאות ולהיות נשיא ארה״ב ב-1969 – והוא כתב את המאמר ״אסיה לאחר ווייטנאם״ בשביל לשרטט את האסטרטגיה שלו למזרח אסיה.

במאמר ניקסון טען ובצדק שארה״ב היא מדינה פסיפית וחלק ממזרח אסיה. גם אחרי שהמלחמה בווייטנאם תסתיים, ארה״ב לא תוכל לעזוב את האזור. היא שותפה טבעית בו כמו יפן או אוסטרליה, והאזור יהפוך למרכז כלכלי חדש חשוב מאירופה. ניקסון ראה בציר הפסיפי את העתיד של ארה״ב וטען שאמריקה תהיה חייבת לנהל את האסטרטגיה שלה באזור ביחס לשלושת הכוחות האסיאתיים הגדולים: הודו, המדינה הלא-קומוניסטית המאוכלסת ביותר באסיה, יפן, המרכז התעשייתי של מזרח אסיה, וסין, המדינה המאוכלסת ביותר באסיה.

בהתייחסו לסין ניקסון כתב שהעולם אינו יכול שמיליארד מתושביו יחיו בבידוד, מטפחים פנטזיות של שנאה ואלימות. כן, העולם לא יהיה בטוח עד שסין תשתנה, אך השינוי הזה חייב לבוא דווקא ע״י שילובה של סין בעולם ולא בידודה. ניקסון הכיר ששילוב של סין במצבה הנוכחי, כדיקטטורה קומוניסטית הרואה עצמה כמובילת המהפכה העולמית, תהיה טעות חמורה. הוא גם הכיר שבידוד מוחלט של סין לא ישיג דבר חוץ מלעודד אותה להיות כוח גרעיני לא אחראי. הוא הציע לכן אסטרטגיה של ״הכלה ללא בידוד״, אסטרטגיה בה ארה״ב מכילה את סין הקומוניסטית ע״י בעלות בריתה באסיה בעודה מקיימת מגעים דיפלומטים עם סין לשנות את התנהגותה. ניקסון האמין שע״י שילוב שני קווי הפעולה, הכלה והתקשרות, סין תמתן את עצמה ותצטרף למשפחת העמים.

לאחר שנבחר לנשיאות ב-1969 ניקסון פעל לממש את החזון שלו לסין בסדר העולמי האמריקאי. ב-1971 הוא שלח את היועץ לביטחון לאומי שלו הנרי קיסינג'ר לביקור חשאי בסין שנועד להכין את השטח לקראת ביקורו של ניקסון במדינה. ב-1972 ניקסון עצמו ביקר בבייג׳ין, הביקור הראשון של נשיא אמריקאי ברפובליקה העממית. בביקור ההיסטורי ניקסון התניע את הנורמליזציה בין ארה״ב וסין הקומוניסטית, נורמליזציה שתגיע לשיאה בהכרה דיפלומטית מלאה של וושינגטון בבייג׳ין ב-1979 תחת ממשלו של קרטר. ההכרה בבייג׳ין לוותה בסילוק ההכרה הדיפלומטית של ארה״ב בממשלה הסינית הלאומנית בטאיוואן.

סילוק ההכרה בממשלה הסינית בטאיוואן לא הייתה דבר של מה בכך. הממשלה הלאומנית נלחמה ביחד עם ארה״ב נגד יפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה והייתה ממייסדות האו״ם. רבים אולי לא יודעים אך הממשלה הלאומנית היא זו שהחזיקה בכיסא של סין במועצת הביטחון והיא זו שהייתה בעלת זכות הווטו עד שהוחלפה בסין הקומוניסטית. לאור הקשר ההיסטורי בין ארה״ב לטאיוואן הקונגרס האמריקאי העביר את חוק טאיוואן ב-1979 בתגובה להסרת ההכרה הדיפלומטית באי. לפי החוק ממשלת ארה״ב תפעל לטפח את קשריה עם טאיוואן ותחזיק בכוח צבאי מספיק בשביל להרתיע כל ניסיון לפגוע בביטחון האי או שגשוגו [מקור]. במילים אחרות הקונגרס ווידא שארה״ב לא תפקיר את טאיוואן לסין הקומוניסטית לאחר ההכרה.

מדוע הבית הלבן היה מוכן לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם סין הקומוניסטית על חשבון בעלת הברית הוותיקה שלו בטאיוואן? התשובה נמצאת בשיקול האסטרטגי של ניקסון להתקרבות לסין, שיקול שהוא לא כתב במאמרו ״אסיה לאחר ווייטנאם״. ניקסון ראה את סין הקומוניסטית כמעצמה מאזנת לבריה״מ במה שהוא קיווה שיהיה משולש כוח בין ארה״ב, בריה״מ וסין [מקור]. במשולש כזה ארה״ב תוכל להשתמש בסין הקומוניסטית כמנוף לחץ על בריה״מ ובבריה״מ כמנוף לחץ על סין, מאיימת על כל צד שהיא תתקרב לצד השני אם זה לא יענה לה. מול שיקול כזה, של יצירת איזון אסטרטגי מול בריה״מ, הנאמנות לטאיוואן נראתה קורבן שכדאי להקריב. טאיוואן לא תהיה האחרונה להיות מוקרבת בשביל היחסים בין ארה״ב וסין.

התקשרות תחת בוש וקלינטון

בשנות ה-80׳ דנג שיאופינג התחיל בשורה של רפורמות כלכליות בשוק הסיני שהזניקו את סין מכלכלה מפגרת למרכז היצרני של העולם. המסחר של סין עם העולם כולו זינק, והמסחר עם ארה״ב לא היה שונה. ב-1975 סה״כ המסחר בין סין לארה״ב עמד על כחצי מיליארד דולר. ב-1985 הוא זינק ל-7 מיליארד דולר וב-1989 הוא כבר עמד על כמעט 20 מיליארד דולר [מקור]. תחת ממשל רייגן היחסים עם סין הוגדרו כ״שיתוף פעולה אסטרטגי״ [מקור] וסין נתפסה כמי שנמצאת בדרכה לחופש, או כפי שרייגן ניסח זאת הצעדים של דנג שיאופינג הם ״הטעימה הראשונה של חופש עבור מיליארד איש״ [מקור]. בכל מקרה השיקול האסטרטגי נותר על כנו – סין נתפסה ככוח מאזן לבריה״מ באירו-אסיה ומנוף לחץ חשוב על הסובייטים. גם כאשר בריה״מ החלה להיחלש, בסוף שנות ה-80׳, הממשל בבית הלבן התעקש לשמור על יחסים קרובים עם בייג׳ין, גם במחיר עימות עם הקונגרס.

בקיץ 1989 דנג שיאופינג אישר לצבא לדכא בכוח את ההפגנות בכיכר טיאנאנמן [ראו כאן]. הנשיא באותה עת היה ג׳ורג׳ בוש האב, שהשקפת עולמו עוצבה ע״י ניקסון וקיסינג׳ר. כמוהם בוש האמין ששיקולים מוסריים הם משניים לאינטרסים של ביטחון לאומי, והיחסים בין ארה״ב לסין חשובים מדי אסטרטגית וכלכלית בשביל לתת לאירוע בכיכר לפגוע בהם [מקור]. הקונגרס חלק עליו – חברי קונגרס משתי המפלגות רצו להטיל סנקציות חריפות על סין כעונש על מעשיה בטיאנאנמן. שני הצדדים – הבית הלבן והקונגרס – נאבקו לקבוע מה תהיה התגובה האמריקאית לטבח [שם].

בוש התעקש שפגיעה כלכלית בסין תפגע בסיכויים לדמוקרטיזציה שלה. במילותיו של בוש: ״כשלאנשים יש תמריצים מסחריים, אם בסין או במדינות טוטליטריות אחרות, התנועה לעבר דמוקרטיה הופכת לבלתי נמנעת״ [שם]. הוא גם ידע שבמאזן הכוח במזרח אסיה, לסין יש תפקיד חשוב ככוח מאזן ליפן והודו. קשרים קרובים בינה לבין ארה״ב חשובים לכן לביטחון הלאומי האמריקאי. על אף הפצרותיו הקונגרס תכנן להעביר תיקון לחוק הסיוע הזר שיטיל סנקציות על סין. בוש בתגובה דרש שאל התיקון יוכנסו סעיפים המתירים לנשיא ליישם את הסנקציות בהתאם לשיקול של ״האינטרס הלאומי״, מושג מעורפל מספיק בשביל להפוך את הסנקציות לחסרות משמעות, משום שלממשל יהיה חופש מלא בהטלתן והוא – כפי שציינתי – לא היה מעוניין להטיל אותן [שם].

מאבק דומה בין הקונגרס לנשיא חזר על עצמו תחת ממשל קלינטון בשנות ה-90׳. ממשל קלינטון היה הראשון להגדיר את האסטרטגיה מול סין כאסטרטגיה של ״התקשרות״, בה ארה״ב תנסה לשלב את סין לתוך הסדר האמריקאי. בניגוד לקודמיו ממשל קלינטון הבהיר שהשגשוג הכלכלי לא בהכרח יביא לדמוקרטיזציה, אלא ליצירתו של מעמד ביניים שבתורו ידרוש ליברליזציה במדינה [מקור]. בכירים בממשל הדגישו שבשביל להביא לליברליזציה במדינה יידרש לחץ חיצוני מצד ארה״ב, שתצטרך להמשיך ולעמוד על חשיבותם של זכויות אדם ושלטון החוק [שם].

עם האסטרטגיה הזו הממשל לחץ בשנת 2000 על הקונגרס להעביר חקיקה שתנרמל את יחסי המסחר של ארה״ב עם סין, חקיקה בשם ״Permanent normal trade relations״. עד אותה שנה, יחסי המסחר בין ארה״ב וסין היו נתונים לסקירה שנתית ע״י הקונגרס, שהיה מחליט אם להמשיך ולאפשר סחר חופשי בין המדינות [מקור]. ממשל קלינטון רצה לקבע את מצב הסחר החופשי בין המדינות וטען שע״י אישור החקיקה הקונגרס יקדם את המטרה של ליברליזציה של סין, ע״י עידוד יצירתו של מעמד ביניים משגשג כלכלית. לאחר שפתח את השווקים האמריקאים לסין, קלינטון טען שיש לתמוך בכניסתה של סין לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) בשביל לפתוח את סין לארה״ב. בשנת 2000, בתמיכתה של ארה״ב, סין צורפה ל-WTO עם הבטחות לרפורמות גדולות בכלכלה שלה, צמצום מעורבות הממשל, הורדת רמת הסבסוד והמכסים. ההבטחות לא החזיקו הרבה זמן.

החל מ-2003, בזמן ממשל בוש הבן, סין התחילה לקחת צעדים אחורה בכול הקשור לפתיחות כלכלית. תחת הנהגתו של חו ג׳ינטאו, קודמו בתפקיד של שי, סין שכללה והעמיקה את שליטתה במשק הסיני. היא הקימה גוף ממשלתי יחיד לניהול החברות הממשלתיות, שהמשיכו לשחק תפקיד משמעותי במשק הסיני, ויצאה בתוכנית תעשייתית חדשה שקראה – שימו לב – ״לפיתוח וחדשנות מקומית״. אם זה נשמע מוכר, זה מפני שזה ניסוח דומה לתוכנית ״תוצרת סין 2025״ שהושקה תחת שי ג׳ינפינג.

נוסף על חיזוק שליטתה בכלכלה, בייג׳ין חזרה להשתמש באסטרטגיות בלתי חוקיות בשביל להשיג טכנולוגיה זרה. מאמר של פאול בלושטיין (Paul Blustein) ב-Foreign Policy מאוקטובר 2019 מראה איך בייג׳ין השתמשה לדוגמה בדרישה שטורבינות רוח חייבות להיות מיוצרות בסין בשביל להשתלט על השוק. תחילה חברות מערביות הקימו מפעלים בסין בשביל להיענות לדרישת הממשל, מכשירות ספקים מקומיים ליצר את הטורבינות. בהמשך אותם ספקים הקימו חברות סיניות מתחרות לחברות המערביות, מכרסמות בנתח השוק שלהן ודוחקות אותן החוצה מסין. לבסוף החברות הסיניות התחילו להתחרות עם החברות המערביות בשווקים העולמיים. בייג׳ין ידעה שהחברות לא יתלוננו לממשלות שלהן על ההפרות האלו משום שהן יפחדו לאבד את האחוז הקטן שעוד נותר להן בסין. בשוק גדול כמו סין אפילו אחוזים בודדים הם רווחים לרוב החברות.

במאמרו בלושטיין מראה איך בזמן שממשל בוש היה ממוקד במזרח התיכון סין הפכה לכוח מערער בכלכלה האמריקאית. הסינים ייצאו עוד ועוד סחורות לשוק האמריקאי, מציפות אותו, וממשל בוש סירב להטיל מכסי מגן מהפחד לפגוע ביחסים עם סין. הממשל האמין, בהתאם לאסטרטגית ההתקשרות, שהדרך היחידה להשפיע על התנהגותה של סין היא באמצעות דיאלוג, לא עימות. הממשל שכנע את הקונגרס להימנע מהטלת מכס בגובה 27.5% על מוצרים מסין בתגובה למניפולציות ביואן וניסה לגבש פורום לדיאלוג כלכלי אסטרטגי עם סין. בשלהי כהונתו השנייה, 2007-2008, ממשל בוש הצליח לגבש את הפורום, אך הוא עשה זאת בדיוק בזמן שהמערכת הפיננסית של ארה״ב קרסה. בעיני הסינים לא רק שהאמריקאים איבדו את הזכות להטיף להם על המודל הכלכלי שלהם, אלא שהגיעה העת שהם יטיפו לארה״ב מהו המודל הכלכלי הנכון.

אובמה וטראמפ

כשברק אובמה נבחר ב-2009 הוא ירש מבוש לא רק את אחד המשברים הפיננסים החמורים בתולדות ארה״ב, אלא גם סין אגרסיבית יותר. תחת ממשל אובמה אנחנו רואים לראשונה התרחקות מאסטרטגית ההתקשרות ותחילתה של אסטרטגית הכלה מחודשת, גם אם לא באופן מובהק.

במאמר משנת 2017 פרופ׳ סוי-שנג ז׳או (Suisheng Zhao) מאוניברסיטת דנבר סקר את השינוי במדיניות של אובמה מכזו המבקשת להתחשב ולהתקשר עם סין, לכזו שמכירה בהתנהגות האגרסיבית שלה ומבקשת להכיל אותה. בתחילת כהונתו ב-2009 אובמה חיפש להשיג שיתוף פעולה ויחסים חיוביים עם סין, עד כדי כך שמזכירת המדינה קלינטון הצהירה שבשביל לשמור על היחסים בין המדינות נושא זכויות האדם ״יוזז הצידה״. אולם בייג׳ין ראתה בצעד של אובמה ביטוי של חולשה וענתה לניסיונות של אובמה להושיט ענף זית בהתנהגות אגרסיבית בים סין הדרומי ובמרחב הסייבר בריגול תעשייתי.

התגובה של ממשל אובמה הייתה לנוע מאסטרטגיה של התקשרות לתחילתה של הכלה. ממשל אובמה סימן את מזרח אסיה מחדש כאזור אסטרטגי לארה״ב והכריז על ה-“pivot to asia”, התמקדות מחדש במזרח אסיה והשבת מעמדה של ארה״ב כמעצמה פסיפית. תחת אובמה הצי האמריקאי התחיל במבצעי חופש שיט בים סין הדרומי בשביל לערער על הטענה לריבונות של סין. הוא גם ניסה להביא את בעלות הברית של ארה״ב להחרים את יוזמת דרך המשי החדשה של סין ופעל להכיל כלכלית את סין באמצעות ה-TPP, הסכם הסחר הטרנס פסיפי שבו סין לא הייתה כלולה. אובמה גם היה הראשון לאיים בסנקציות על סין אם זו לא תעצור את ריגול הסייבר שלה בארה״ב, איום שהביא לחתימת הסכם בין המעצמות בנושא ולירידה משמעותית בהתקפות הסייבר נגד חברות אמריקאיות [מקור].

מנקודת המבט הזו טראמפ הוא ממשיך דרכו של אובמה, ממשיך ומעצים את קו ההכלה שממשל אובמה החל בו בעודו עוזב מאחור את אסטרטגית ההתקשרות. אפשר לכנות את האסטרטגיה של ממשל טראמפ אסטרטגיה של תחרות, אסטרטגיה שהתוותה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי שהממשל פרסם בסוף 2017 [מקור].

התחרות שטראמפ מביא אינה זמנית, והיא אסטרטגיה שלא קשורה אישית לטראמפ האיש (למרות שהוא בהחלט מעצים אותה). גם אחרי שטראמפ יעזוב את הבית הלבן – אם ב-2020 או 2024 – תחרות אסטרטגית בין סינית לארה״ב תמשיך. למה? ראשית קיים רצון פוליטי בקרב הציבור האמריקאי להתחרות בסין. חלקים בעם האמריקאי מתוסכלים מסין ומהנזק הכלכלי שהיא מסבה לו. על אף ההתעקשות שהסחר עם סין תרם בסה״כ כלכלית לארה״ב, בחינה מדוקדקת מראה על איבוד של 2 מיליון משרות ייצור בארה״ב עקב הייבוא מסין [מקור] בעוד שוק העבודה בארה״ב לא הצליח להתאים את עצמו לקלוט את המובטלים החדשים [מקור]. ממשל קלינטון וממשל בוש הבן התעלמו מהנזק ומהקריאות של העם האמריקאי, מה שהביא לבסוף לבחירתו של טראמפ כיחיד שנתפס כמי שמוכן ״להיאבק למען העובד האמריקאי״ בסין. אסטרטגיה שלא תכיר בנזק הכלכלי שנגרם לארה״ב, אסטרטגיה שלא תכיל מרכיב ברור של תחרות עם סין, לא תזכה לתמיכה של הציבור האמריקאי ותוסיף רק תסכול שימשיך לכרסם ביחסים בין המדינות.

שנית, סכסוך הסחר מראה שארה״ב יכולה להפעיל לחץ כלכלי על סין ולגרום לה נזק, מבלי להסב נזק משמעותי לכלכלת ארה״ב. דו״ח של האו״ם מפברואר 2019 מראה שהנזק שארה״ב מסבה לסין עם המכסים הוא לא סימטרי, מזיק הרבה יותר לסין מאשר לארה״ב [מקור]. סכסוך הסחר גם מאיץ את היציאה של חברות מסין ומביא לשינויים בשרשרות אספקה גלובאליות [מקור], מראה שניתן ע״י מכסים לפגוע בתעשיית ההיי-טק בסין ואולי אף לפגוע במאמצים שלה להתקדם במעלה שרשרת הערך העולמית. ההצלחה היחסית של ממשל טראמפ בסכסוך הסחר הנוכחי תעודד את הממשלים הבאים אחריו להמשיך ולדגול באסטרטגיה של תחרות מול סין.

מה שנדרש אבל הוא לבצע ארגון ושיפור של מדיניות ממשל טראמפ לסין, הבהרה של הלוגיקה שלה והבנת הפגמים בביצועה. בפסקאות הבאות אבקש קודם כל להציג את הרעיון המתחרה לאסטרטגית התחרות, הפגמים בו והיתרונות בתחרות ומה ממשל טראמפ צריך לתקן – או ממשלים אחרים צריכים שלא לחזור עליו – בשביל ליישם אותה במידה גדולה יותר של הצלחה.

מבט חדש

בשביל להבין את המדיניות של טראמפ צריך קודם להבין על מדברת בימינו ״הביצה״, צוותי החשיבה והממסד האקדמי בארה״ב. כיום הדיון שם נע סביב הרעיון של התקשרות עם תחרות או ״דו קיום תחרותי״, בו ארה״ב וסין יכולות לשתף פעולה בנושאים מסוימים ולהתחרות בנושאים אחרים [ראו כאן וכאן]. אם לתמצת את הרעיון למרכיביו הרי שהם:

  • ניסיון להכיל את סין ע״י לחץ בכל החזיתות יפגע בארה״ב, יפגע בכלכלה העולמית ועלול לבודד את אמריקה בזירה הבינלאומית. ניסיון כזה גם לא יצליח לשנות את התנהגותה של סין ועלול להידרדר לעוינות גלויה בין המעצמות.
  • ישנם אלמנטים חיוביים וחשובים ביחסים עם סין שצריך לשמור, כמו שיתוף הפעולה בנושא התחממות גלובאלית, פיתוח תשתיות באסיה ואפריקה, מניעת הפצה של נשק גרעיני ומאבק בפשע המאורגן.
  • הדרך להשפיע על התנהגותה השלילית של סין היא ע״י פעולה משותפת של ארה״ב ובעלות בריתה להפעלת לחץ ממוקד על סין בנקודות ספציפיות, כמו בנושא זכויות אדם, ריבונות בים סין הדרומי, הונג קונג ושינג׳יאנג.
  • המענה להתחזקות הצבאית של סין צריך להיות ע״י חיזוק המחויבות של ארה״ב לבעלות בריתה באזור ופיתוח של אמצעים ואסטרטגיות הגנתיות במהותן בשביל להפוך את האופציה הצבאית ליקרה מדי עבור בייג׳ין.

הבעיה של הרעיון שהדינמיקה שלו אינה בת-קיימא. על הנייר אפשר גם לשתף פעולה בתחומים מסוימים וגם להתחרות בתחומים אחרים. במציאות כל התחומים קשורים אחד בשני. אין שום מדד אובייקטיבי שמבדיל בין תחום ״חשוב לשיתוף פעולה״ ותחום ״לגטימי לתחרות״. בייג׳ין יכולה בקלות לקשור בין התחומים ולהבהיר שאם ארה״ב רוצה שיתוף פעולה באחד, היא חייבת לרדת מאחר. מה שיקרה אז הוא שארה״ב תיסוג מהלחץ שלה, מעדיפה את המשך שיתוף הפעולה על פני עימות עם בייג׳ין.

חשבו על המקרה ההיפותטי הבא: בואו ונניח שארה״ב רוצה לקדם הסכם להורדת הפליטה של גזי חממה, כחלק מהמאמץ להיאבק בהתחממות גלובאלית. במקביל, הקונגרס האמריקאי מקדם חקיקה שתבקש להטיל סנקציות על פקידים בממשל הסיני שמעורבים ברדיפה ודיכוי אויגורים בשינג׳יאנג. במהלך המו״מ על ההסכם הצוות הסיני רומז לנציגים האמריקאים שבייג׳ין אינה יכולה להצטרף להסכם כל עוד ארה״ב מתערבת בנושא סיני פנימי. מה הבית הלבן יעשה? האם הוא ימשיך ללחוץ ויקריב את שיתוף הפעולה, או יעדיף את שיתוף הפעולה ויפסיק ללחוץ?

לא מדובר בתרחיש היפותטי בלבד. הדינמיקה הבעייתית הזו היא שהביאה לכישלון אסטרטגית ההתקשרות תחת ממשל קלינטון [מקור]. כשהממשל עמד בפני הדילמה של ללחוץ בנושא זכויות אדם או להמשיך בשיתוף הפעולה הכלכלי, הוא העדיף את שיתוף הפעולה. על אף הצהרותיו של הממשל בדבר הצורך בלחץ רציף על סין בשביל ליברליזציה של המדינה, הוא זנח את הלחץ והעדיף לקדם את יחסי המסחר בין המדינות.

הדינמיקה של הרעיון אינה בת-קיימא גם משום הלובי העסקי החזק בוושינגטון, שילחץ על הממשל להתיישר עם בייג׳ין בכל פעם שיהיה סיכון ליחסי המסחר בין הכלכלות. הלובי ימשוך את הממשל להעדיף את החלק של ״דו-קיום״ על חשבון ״התחרותי״[א] ויחזיר את ארה״ב לנקודת ההתחלה.

לעומת הרעיון של דו-קיום תחרותי, אסטרטגיה של תחרות מבוססת על לוגיקה שאינה כוללת אבחנה שרירותית בין ״נושאים לתחרות״ ונושאים ״לשיתוף פעולה״. אסטרטגיה של תחרות מכירה שכן, ארה״ב הרוויחה ומרוויחה מהקשר עם סין, וסין הרוויחה אף יותר מהקשר שלה עם ארה״ב. ארה״ב וסין יכולות לשתף פעולה בשביל לקבוע את האג׳נדה הבינלאומית בנושאים כמו סחר, חדשנות, לחימה בטרור והתחממות גלובאלית. הן שתיהן מעצמות פסיפיות וסין לפחות רוצה את המשך היציבות של הסדר העולמי שהוקם ומתוחזק ע״י ארה״ב.

הבעיה שכל עוד בייג׳ין ממשיכה בקו הטוטליטרי שלה, ממשיכה בהפרת זכויות אדם, גניבת קניין רוחני, סגירת חלקים בשוק שלה לחברות אמריקאיות ונקיטת מדיניות כלכלית שאינה עולה בקנה אחד לא עם נורמות של כלכלת שוק או סחר חופשי, ארה״ב אינה יכולה להמשיך ולהתקשר עמה. יותר מזה – בייג׳ין מפעילה לחץ על חברות ויחידים אמריקאים ופוגעת בזכות הבסיסית של אזרחים אמריקאים לחופש הביטוי, בעודה מקדמת רביזיה לזכויות אדם שתפגע בעקרונות עליהם נוסדה ארה״ב – הזכות לחיים, חירות והחתירה אחר האושר [מקור].

בייג׳ין גם, עם הנרטיב של ״תחייה לאומית״, מערערת את היציבות הביטחונית במזרח אסיה. לבייג׳ין מספר סכסוכים טריטוריאליים עם מדינות האזור, במיוחד בים סין הדרומי וים סין המזרחי. כיצד וושינגטון אמורה להגיב אם לא בתחרות, כשבייג׳ין בונה את כוחה הצבאי בעודה מבטיחה לעם את חזרתה של סין לעברה המפואר? זו אינה הפעם הראשונה שמדינה מקדמת נרטיב לאומני וריאקציונרי בתגובה לבעיות בבית. להתעלם מהאיום הפוטנציאלי שיש בסין חזקה ולאומנית תהיה טעות אסטרטגית.

ארה״ב אינה מבקשת לשנות את סין, למוטט אותה או להקים בה דמוקרטיה. זו זכותו של העם הסיני לבחור את שיטת השלטון שלו והוא בסופו של יום זה שיבחר אם להשלים עם הטוטליטריות של המפלגה. אך זו זכותה של ארה״ב להגן על האינטרסים הלאומיים שלה, על עסקים אמריקאים ועל הקניין הרוחני של אזרחיה.

המכסים הם חלק מהתשובה האמריקאית למדיניות האגרסיבית והבלתי הוגנת של סין. נוסף על המכסים ארה״ב הטילה סנקציות על חברות שמעורבות במדינת המשטרה של שינג׳יאנג [מקור], הורידה לכמעט אפס את ההשקעה הסינית בארה״ב [מקור], ופועלת להקטין את ההשפעה של סין בקמפוסים בארה״ב [מקור]. היא גם פועלת להגדיל את כוחה במרחב האינדו-פסיפי (Indo-Pacific) בשביל להרתיע תוקפנות סינית במיוחד מול טאיוואן ובים סין הדרומי [מקור]. לבסוף ארה״ב פועלת למנוע מחוואווי להתקין תשתית 5G בקרב בעלות בריתה, עם הצלחה מעורבת [מקור]. כל אלה הם היבטים שונים של התחרות האסטרטגית של ארה״ב, תחרות שהממשל רואה בה הכרחית לשמירת כוחה של ארה״ב במזרח אסיה בפרט ובעולם בכלל.

הביקורת שנמתחת נגד האסטרטגיה שהיא עלולה להביא לניתוק בין הכלכלות ולדרדר את המדינות למשבר מסוכן ביחסים. בזמן שזה מצב פחות רצוי, זה מצב מתקבל על הדעת במסגרת אסטרטגיה של תחרות. שוב, ארה״ב לא יכולה להמשיך ב״עסקים כרגיל״ בעוד סין פוגעת בעסקים אמריקאים ומתחזקת צבאית במזרח אסיה. סין יכולה בכל רגע להסכים לדרישות האמריקאיות למגרש משחקים הוגן כלכלית, לשמירת הקניין הרוחני של חברות ולעצירת המאמצים שלה להדק את אחיזת המדינה בחברה. אם היא בוחרת שלא לעשות זאת – זו החלטתה, והיא צריכה לשאת בתוצאות.

חשוב גם לשים לב שלמרות שמספר פעמים במהלך סכסוך הסחר הזהירו שהמצב ידרדר מעבר לשליטה, ההידרדרות לא קרתה. הסיבה היא שארה״ב חזקה יותר מסין, צבאית וכלכלית. סין אינה יכולה להתקיים ללא השוק הצרכני הגדול של ארה״ב, בעוד ארה״ב יכולה למצוא מרכזים חדשים של ייצור זול. במקרה של הסלמה הנגרמת מהדדיות, ארה״ב תנצח פשוט משום שסין תהיה הראשונה להגיע לנקודת שבירה. יותר מזה – המוכנות של סין לנקוט במדיניות של הסלמה הדדית תלויה בהערכה של בייג׳ין עד איפה ארה״ב מוכנה להסלים. אם בייג׳ין תבין שארה״ב תהיה מוכנה להגיע לסכסוך גלוי, היא תעדיף לחפש פשרה עם ארה״ב במקום המשך הסכסוך. זו הסיבה שבייג׳ין העדיפה מחוות של רצון טוב והורדת המתיחות במקום להמשיך בהסלמה מול ארה״ב במסגרת סכסוך הסחר [לדוגמה].

אסטרטגיה של תחרות היא האסטרטגיה שוושינגטון הייתה צריכה לנקוט בה עוד תחת ממשל בוש, אך נמנעה מלעשות זאת מפחד של ״הדרדרות ביחסים״. עכשיו עם טראמפ האסטרטגיה מצליחה להסב נזק לסין, להביא אותה לשקול מחדש את התנהגותה ולכל הפחות מחזקת את העמדה של ארה״ב מולה.

ממשל טראמפ עוד יכול להוסיף על הצעדים שכבר נקט צעדים שנועדו לפגוע ולהביך את המפלגה הקומוניסטית. לדוגמה פרסום הנכסים שחברי מפלגה בכירים ומשפחותיהם מחזיקים מחוץ לסין, או תמיכה בגופי תקשורת אמריקאים ואחרים שבוחרים לחקור ולפרסם את היקף השחיתות של המפלגה גם אחרי ״הטיהור הגדול״ של שי ג׳ינפינג [ראו כאן]. פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתה של המפלגה ויפגעו בתמיכה הציבורית בה. ארה״ב גם יכולה לחזק את בעלות בריתה ושותפים אזורים מול סין, במיוחד דרום קוריאה, יפן ווויטנאם. לבסוף קמפיין מידע עקבי להפצת המידע על הקורה בשינג׳יאנג ובתי כלא פוליטים בסין יביך את המפלגה בזירה העולמית ויחשוף לאזרחי סין את הפשעים הנעשים בשמם.

ביצוע לא מושלם

התחרות האסטרטגית שממשל טראמפ פתח בה היא הדרך הנכונה להתמודד עם האיום הסיני. כפי שהראתי בפרק הקודם המפלגה רק תמשיך בקו הטוטליטרי, מהדקת את אחיזתה בסין פנימה ומקדמת מדיניות חוץ ומדיניות כלכלית אגרסיביות בעולם.

ישנם אבל פגמים בביצוע של הממשל את האסטרטגיה שהוא עצמו בחר, פגמים שמונעים את היישום המלא של האסטרטגיה ובמובנים רבים פוגעים באפקטיביות שלה. אתייחס לשלושת המרכזיים: ראשית, מעולם לא הוסבר לעם האמריקאי ע״י הנשיא שסכסוך הסחר הוא חלק מתחרות אסטרטגית בין המדינות; שנית, לא ברור מה במדיניות החוץ של הבית הלבן הוא קלף מיקוח לשיחות הסחר ומה הוא עמדה עקרונית; ושלישית, הזנחה של נושא זכויות האדם והפרת זכויות אדם בסין.

נתחיל עם הפגם הראשון, היעדר הסבר. בכל הזמן של סכסוך ולפניו טראמפ טען והמשיך לטעון שסכסוך הסחר נובע מ״הגרעון העצום שיש לארה״ב עם סין״ [דוגמאות רבות מובאות בסרט של FRONTLINE בנושא, ראו כאן – קישור]. אולם המכסים שהוא הטיל על סין אינם על בסיס הגרעון, אלא על בסיס חקירה של נציג הסחר של ארה״ב שמצא שסין פוגעת בקניין רוחני אמריקאי ומאיימת על היתרון הטכנולוגי של ארה״ב [מקור]. אם המטרה היא לצמצם את גרעון הסחר – הגרעון רק גדל מאז הטלת המכסים. ואם המטרה היא שונה – האם העם האמריקאים לא זכאי לדעת מהי? הרי מי שמשלם בסוף את המכסים אינה סין, אלא עסקים וצרכנים אמריקאים. היעדר הסבר ברור מצד טראמפ מה בדיוק המטרה של הסכסוך פוגע בתמיכה הציבורית מבית לאסטרטגיה האמריקאית.

הפגם השני הוא הזיגזג של הממשל בנוגע לנושאים לכאורה ״מהותיים״, שיום אחד הם קו אדום ויום אחר הם קלף מיקוח בסכסוך הסחר. לדוגמה הונג קונג – בתחילת ההפגנות ממשל טראמפ שמר על שתיקה רועמת ונמנע מלתמוך בהן, אך עם הזמן התחיל לתמוך בהן ולקשור בין הסכם הסחר ובין ההפגנות בהונג קונג [ראו את נאומו של טראמפ כאן ונאומו של סגן הנשיא מייק פנס כאן]. דבר דומה קורה בנוגע לחוואווי, שרגע אחד מוחרמת כאיום ביטחוני לארה״ב [מקור] ורגע אחר נרמז שהחרם יוסר עליה כחלק מהסכם סחר [מקור]. האם הסכם סחר פתאום ישנה באופן קסום את האיום הביטחוני מהחברה? או שחוואווי מעולם לא הייתה איום כזה ומשמשת רק כקלף מיקוח? לדבר יש השלכות משמעותיות, משום שוושינגטון לחצה את בעלות בריתה לא להשתמש במוצרים של חוואווי ברשתות ה-5G שלהן. יהיה המון זעם אם יבינו שוושינגטון הפעילה עליהן לחץ רק כחלק מסכסוך הסחר עם סין.

שלישית, אחד האלמנטים החשובים ביותר בלמה ארה״ב וסין נמצאות בתחרות אם לא יריבות ממש היא הנושא של זכויות אדם. זכויות אדם אוניברסאליות עומדות בבסיס הקמתה של ארה״ב [ראו בהכרזת העצמאות האמריקאית – כאן] והיא נלחמה להגן עליהן מפני משטרים עריצים בשתי מלחמות עולם והמלחמה הקרה. הסיבה המרכזית ליריבות בין ארה״ב לסין היא המשטר הטוטליטרי של המפלגה הקומוניסטית, שמבקש לשמור על עצמו בבית ע״י שינוי האופי הליבראלי של הסדר העולמי. הוא מבקש לשמור על עצמו בבית ומכריח גופים אמריקאים לצנזר את עצמם. הוא מבקש לשמור על עצמו בבית ומקדם הבטחה חדשה לעם הסיני על ״תחייה לאומית״ שהיא תחייה לאומנית, עם כל הסכנה שיש בהבטחה כזו. זכויות אדם אינן עניין שולי פה, או דבר שיש להותיר כקלף מיקוח מול בייג׳ין.

יותר מזה – המשטר הקומוניסטי של בייג׳ין הוא שביר, שונא תנודתיות ורגיש לברבורים שחורים. אם ארה״ב תתמוך במי שמבקש זכויות אדם בסין מוסרית, אם היא תחשוף את פשעיה של סין ותדרוש מבייג׳ין לעמוד בהתחייבויות שלה עצמה לשמירה על זכויות אדם, אם היא תתעקש שסין תוריד את חומת האש הגדולה שלה משום שזו פוגעת בזרימה החופשית של מידע, מעמודי התווך של הגלובליזציה, ופוגעת בזכות לחירות של כל אזרח בה – ארה״ב תחשוף את המשטר הקומוניסטי לתנודות שיוכלו להביא לסופו, להביא לסופו ע״י הפעולה הספונטנית של סינים רבים שיהיו מוכנים לקום ולדרוש חופש גדול יותר לעצמם ולארצם. תמיכה בזכויות אדם היא לא רק חובה מוסרית, אלא גם הנשק היעיל ביותר נגד משטרים טוטליטריים.

האם זה יצליח? אינני יודע. יותר מזה, חשוב לי להדגיש שמיטוט המפלגה הקומוניסטית לא צריך להיות מטרה של ארה״ב. זו זכותו של העם הסיני לבחור את צורת הממשל הרצויה לו. גם אם העם הסיני יבחר להתקומם נגד המפלגה, ארה״ב צריכה להימנע מלתמוך בו מעבר לתמיכה מוסרית בו ואיום בסנקציות על המפלגה אם היא תחליט לפעול באלימות נגדו במקום לפתוח בדיאלוג. התערבות זרה בסין או בכל מדינה אחרת בדרך כלל מביאה רק עוד חורבן ומוות. וודאי שהעולם אינו צריך לשתוק מול זוועות, אך הוא צריך להעדיף סנקציות על-פני שליחת כוחות חמושים לקונפליקט. זה לא הסתיים טוב בלוב, זה לא הסתיים טוב בסוריה וזה לא יסתיים טוב בסין אם המצב יגיע לזה. ארה״ב צריכה לתמוך בזכותו של כל עם לריבונותו ולתמוך מוסרית ודיפלומטית בעם המחליט להיאבק לחירותו.

סיכום

האסטרטגיה של תחרות בין מעצמות שממשל טראמפ נוקט בה היא הדרך הנכונה להתמודדות בין סין לארה״ב. תמו הימים של הכלה, אך גם תמו הימים של ההתקשרות. אם ממשל טראמפ ישכיל להתייחס לפגמים שמניתי ולהעלות את נושא זכויות האדם, אפשר והוא יצליח לא רק לשנות את היחסים בין ארה״ב לסין, אלא את סין עצמה.

בפרק הבא נראה מה צריכה להיות העמדה האסטרטגית של ישראל מול סין החדשה.

[א] כוחו של הלובי העסקי נובע מא-סימטריה בסיסית בין וושינגטון לבייג׳ין – מקבלי ההחלטות בוושינגטון נתונים ללחץ והשפעה מקבוצות אינטרסים שונות, קבוצות אינטרסים שחשופות ללחץ של סין. לוושינגטון אין דבר דומה בסין – מקבלי ההחלטות בבייג׳ין אינם נתונים לקבוצות לחץ שוושינגטון יכולה להשפיע עליהן.




פרק 50 – קיסר אדום: סין החדשה

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

הודעה:

הרצאה ראשונה של המשחק הגדול במסגרת Think&Drink different – ״(אי) סדר עולמי חדש״, תתקיים ב-24.11 יום א׳ בשעה 19:30 בקן הקוקיה, תל אביב, על השינויים בזירה הבינלאומית שעוברת מעולם חד קוטבי לרב קוטבי.

אדבר בהרצאה על ארה״ב שמחפשת משמעות, המשחק הסיני בעולם רב קוטבי, רוסיה ועוד! יהיה מאוד מעניין, מאוד כיף ואשמח לראות את כולכם. מבטיח להישאר אחרי ההרצאה לבירה.

אז בואו! הזמנת כרטיסים להרצאה ״אי-סדר עולמי חדש״ כאן – קישור

במשך 19 פרקים למדנו את סין החדשה, סין של שי ג׳ינפינג. התחלנו במחשבה הפוליטית העתיקה של סין, ב״מנדט השמיים״ ו״כל שתחת השמיים״. למדנו על ״מאה שנות השפלה״ ועל מאבקי הכוח בצמרת המפלגה הקומוניסטית. הכרנו את שי, את הביוגרפיה האישית שלו, הצעדים שעשה לבסס את כוחו והחזון שלו לסין בעולם. אחרי שהבנו את שי עברנו ללמוד את מגוון האתגרים והיוזמות של סין החדשה – בעיית החוב, האיזון האסטרטגי מול ארה״ב, דרך המשי החדשה ורשת ההשפעה שבייג׳ין פורשת מסביב לעולם. סוף-סוף הסרנו את המסך מעל סין, סוף-סוף אנחנו רואים אותה כעוד מדינה ככל המדינות, עם שאיפות והצלחות וכישלונות.

הפרק היום הוא פרק ראשון משלושה פרקי ״סיכום ותחזית״. הם יתבססו על כל מה שלמדנו עד עכשיו וינסה לא רק להתוות את העתיד שאנו יכולים לצפות לו, אלא גם המלצות מדיניות קונקרטיות מול סין החדשה. הפרק היום יתווה את העתיד של סין מכאן והלאה ויסמן את האתגרים והאיומים שסין תציב למערב בכלל ולמדינת ישראל בפרט. היום נסתכל בפעם האחרונה דרך העיניים של שי ג׳ינפינג על המפלגה, על סין ועל מקומה בעולם. בואו נתחיל.

פתחתי את ״קיסר אדום״ בשאלה האם סין עומדת לכבוש את כולנו או להתפוצץ ולהיעלם מהעולם. אמרתי שאלו שתי האפשרויות שלנו, שחור ולבן, מפני שלא רבים טורחים להסתכל מאחורי המסך שסין מציגה לעולם, על המבנה הפנימי שלה, האתגרים, הכישלונות והרצונות שלה. ״מה סין רוצה?״ הייתה השאלה שליוותה אותנו כשהתקדמנו צעד-צעד וניתחנו את הרפובליקה העממית של סין. עכשיו אנחנו סוף-סוף יכולים לענות על השאלה.

מה שסין רוצה הוא לשמור על שלטון המפלגה הקומוניסטית. כשאני אומר ״סין״ אני מתכוון למפלגה הקומוניסטית הסינית, שהיא הגוף הפוליטי היחיד בסין, הגוף שמכתיב את מדיניות הפנים והחוץ של סין, מכוונת את המשק הסיני ושולטת באגרוף ברזל וקורי עכביש בחברה בה. במילים אחרות המפלגה הקומוניסטית של סין רוצה להמשיך ולשלוט. זה הרצון הבסיסי של המפלגה, זו המטרה העליונה שלה.

כמובן המפלגה לא אומרת זאת בגלוי. המפלגה מספרת שהיא המושיעה היחידה של סין, שהיא הוציאה אותה ממאה שנות השפלה להווה זוהר של שפע חומרי ותחייה לאומית. בנאום לכבוד 70 שנים להקמת הרפובליקה העממית שי אמר בפירוש [מקור]: ״תחת הנהגתה האמיצה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, העם הסיני […] הדביק את העולם ועכשיו אנו צועדים קדימה בחזית עם אנרגיה בלתי מוגבלת. האומה הסינית הגשימה שינוי עצום: היא קמה על רגליה, הפכה חזקה ועשירה והיא אימצה את הרעיון של התחדשות לאומית״. לפי שי, ושי הוא בסופו של דבר המנהיג המנחה של המפלגה, המפלגה הקומוניסטית היא היחידה שיכולה וזכאית לשלוט באומה הסינית בשביל להגשים את חלום התחייה הלאומית של העם [ראו כאן].

מטבעה כל קבוצה בשלטון רוצה להמשיך ולשלוט. השלטון מביא כוח, השלטון מביא חופש לשולט, השלטון מביא את מנעמיו ומתנותיו. ההבדל רק בין המפלגה הקומוניסטית הסינית ומפלגה בדמוקרטיה מערבית היא שהמפלגה הקומוניסטית נמצאת מעל המדינה, לא בתוכה. בדמוקרטיה מערבית מפלגת השלטון היא אחת מכמה מפלגות, המתחרות ביחד על מנדט העם לניהולה של המדינה. בדמוקרטיה מערבית המפלגה מאוזנת ע״י המדינה, שבתורה מאוזנת בין חלקיה השונים ע״י איזון רשויות, שקיפות ושלטון החוק. כל אלה נועדו להגן על חירותו של העם ויחידים בו לפעול כרצונם, מאורגנים בחברה אזרחית עצמאית מהמדינה, שגם היא – החברה האזרחית – בתורה מאזנת את כוחה של המדינה. כל זה אינו קיים בדיקטטורה הדמוקרטית של העם.

בדיקטטורה הדמוקרטית של העם, שיטת הממשל של הרפובליקה העממית, המפלגה שולטת במדינה. המפלגה עליונה על המדינה. המפלגה היא שמובילה את המהפכה הסוציאליסטית והיא נציגתו של כל העם, לא של חלק אחד בו. כמובילת המהפכה המפלגה חייבת לשלוט בכל מרכיב של החברה והמדינה והיא עליונה על שלטון החוק, עליונה על חופש הביטוי והמחשבה, עליונה על הממשלה והצבא. רק עם עליונות כזו המפלגה יכולה להגן מפני כוחות ריאקציונרים, אנטי-מהפכניים שעלולים לפגוע במהפכה הסוציאליסטית. רק עם עליונות כזו המפלגה יכולה להגשים את ייעודה.

לכן בסין לא המפלגה היא שמשרתת את המדינה, אלא המדינה את המפלגה. כשהמפלגה הקומוניסטית רוצה את המשך שלטונה, כפי שכל מפלגה רוצה להמשיך לשלוט, הרצון הזה הופך לרצון המדינה. המפלגה הקומוניסטית תוביל את סין לעשות כל שיידרש בשביל לשמור על שלטון המפלגה. משום שהרצון הזה עוקף כל רצון אחר, בכל מקום בו תהיה צומת קבלת החלטות אם לבחור בשימור שלטון המפלגה או פתיחות כלכלית, אם לשמור על המפלגה או לסגת מדרישות טריטוריאליות – שימור שלטון המפלגה ינצח.

החשיבות של כל המסע שלנו ב״קיסר אדום״ היא ששרטטנו את תוואי השטח בו המפלגה מנווטת. אנחנו יודעים עכשיו מה קורה בכלכלה הסינית, האתגרים של סין במזרח אסיה, ההצלחות והכישלונות של ״דרך המשי החדשה״ והמתח המתמיד בין הפקידות המפלגתית והנהגת המפלגה, כמו גם מאבקי הכוח בהנהגה עצמה. אנחנו יודעים את תוואי השטח, ועכשיו אני מוסיף הנחת עבודה חדשה – מטרתה של המפלגה הקומוניסטית לשמור על שלטונה. עם ידיעת התוואי והנחת העבודה, אנו יכולים לשרטט את נתיבה של סין מכאן והלאה. זה אותו נתיב שעברו בו כל השושלות הקיסריות של סין משחר הציוויליזציה.

האתגר הגיאוגרפי

לא פעם יצא לי לקרוא או לשמוע שסין היא ״ציוויליזציה של 5,000 שנה״ ולכן היא ״חכמה יותר/יציבה יותר/עם סבלנות גדולה יותר״ מכל היריבות לה. זו סיסמה, וסיסמה שמעידה על בורות של האומר אותה. בורות למה? מפני שאם ההיסטוריה הסינית מלמדת אותנו משהו, היא הסופיות של המדינה הסינית.

כן, הציוויליזציה הסינית היא בת 5,000 שנה ונתנה לנו מתנות נפלאות כמו אבק שריפה, המצפן וההדפסה על נייר. הרפובליקה העממית של סין היא קצת יותר צעירה מישראל, הוקמה ב-1 באוקטובר 1949. מדוע ההבדל העצום בין המדינה והציוויליזציה? אם נסתכל בהיסטוריה של הציוויליזציה הסינית נראה שבעוד הסינים הצליחו לפתח את אבק השריפה, לנסח את ״אומנות המלחמה״ ולבסס את היסודות לביורוקרטיה המודרנית, הם לא הצליחו להקים מדינה שתחזיק לאורך זמן. היסטוריונים של סין יזעמו עלי על פשטנות, אך בקווים כללים ההיסטוריה הפוליטית של סין היא סיפור מחזורי של מספר מדינות סיניות שנלחמות זו בזו, מדינה אחת מנצחת וכובשת אותן, המדינה הזו מתנוונת, מתערערת ומתפרקת למדינות חדשות ששוב מתחרות על שליטה. ההיסטוריה של סין היא תנועה תמידית בין אנרכיה וריכוזיות, בין קיסרות ומרידות[1].

אם באמת נסתכל מנקודת מבטה של הציוויליזציה הסינית, הרפובליקה העממית של סין היא עוד פרק של יציבות יחסית אחרי אנרכיה, דומה לפרקים אחרים של יציבות כמו שושלת צ׳ינג שבאה אחרי התמוטטות שושלת מינג, שזו בתורה באה אחרי התמוטטות השושלת המונגולית ששלטה בסין. יותר מזה, היא יחסית צעירה במונחים סינים – שושלת צ׳ינג שלטה כ-270 שנה, ושושלת מינג לפניה כ-280 שנה. העובדה שהציוויליזציה הסינית היא בת 5,000 שנה דווקא יכולה לשמש כטיעון לזמניות של המפלגה הקומוניסטית, לא לאריכות הימים שלה.

טיעון כזה חייב אבל לענות על שאלה חדשה: האם סין היום דומה לסין בעבר? האם יכול להיות שמה שהניע את התהליך המחזורי בהיסטוריה הסינית של תחרות-ריכוז-התפרקות כבר לא קיים? אם המניע לא קיים, אולי בעקבות שינוי דמוגרפי או טכנולוגי, הרי שהמפלגה כבר לא חיה תחת איומו התמידי.

מה שמניע את התהליך המחזורי בהיסטוריה הפוליטית של סין הוא שילוב של שני גורמים: הגיאוגרפיה הגדולה והמגוונת של סין, שהמדינה – לא משנה אם אלו הקיסרים של צ׳ינג או הקומיסרים של מאו – מנסה לשלוט בה עם שלטון ריכוזי.

סין היא עצומה, נמתחת ממנצ׳וריה בצפון מזרח אסיה עד ווייטנאם בדרום, מרחק של כ-3,000 ק״מ. היא גם נמתחת מן החוף הפסיפי אל תוך מרכז אסיה, מרחק של כ-4,000 ק״מ. מרחק רב מאט את התנועה של מידע בין מרכז שלטוני והקצוות, ומגדיל את המשאבים שנדרשים בשביל לשלוט בטריטוריה. חשבו כמה חיילים נדרש להציב לרוחבה, והזמן שלוקח לרכז כוחות בשביל לדכא מרד בשלטון.

נוסף על המרחקים העצומים בה, הגיאוגרפיה הסינית מגוונת מאוד וכוללת אזורים קרים ויבשים בצפון המדינה, מדבריות במערב המדינה ואזורי חוף לחים וטרופים בדרומה.

גיוון גיאוגרפי יוצר גיוון כלכלי, תרבותי ופוליטי. סוחר בדרום סין ממוקד במסחר עם דרום מזרח אסיה, והאינטרסים שלו הם פתיחות סינית לעולם, תנועה חופשית של סחורות וכסף וכוח ימי סיני שיגן על האינטרסים שלו. לעומתו חקלאי אורז בצפון סין מתעניין בעיקר במפעלים ממשלתיים לייצוב זרימת הנהר הצהוב, אגירת מזון לשעת חירום והגנה מפני נוודים וברברים.

אנשים באזורים שונים גם מפתחים מאפיינים תרבותיים שונים, כפי שעמדנו עליו בפרק ״ארץ ושמיים״. חברות הצומחות באזורי מדבר מפתחות אופי נוודי ושבטי, עוסקות במסחר ופשיטות (תלוי במיקום הגיאוגרפי). חברות חקלאיות לעומתן נוטות לאופי ריכוזי וביורוקרטי, עם שכלול תרבותי וטכנולוגי משמעותי. סין אינה שונה בזה מאזורים אחרים הדומים לה כמו אירופה או ארה״ב. הוכחה אחת שגיוון כזה אכן קיים הוא בדעות הקדומות שיש לסינים בכל אזור על כל אזור אחר [מקור]. לדוגמה אנשים במחוז שַאנְדונְג בצפון מזרח סין נתפסים כ״ישרים וכנים״, בעוד הסינים בגְוָאנְגְדונג בדרום המדינה נחשבים ל״אוהבי חדשנות ולקיחת סיכונים״. אינני חס וחלילה רומז שהדעות האלו נכונות, אך הקיום שלהן מראה שיש קבוצות תרבותיות שונות, קבוצות להן משויכת התנהגות אופיינית.

הוכחה אחרת היא הגיוון הדיאלקטי של סינית, גיוון שעוקב אחר הטופוגרפיה של סין. בעוד המישורים הנמתחים מצפון מזרח המדינה למרכזה נשלטים ע״י ניבים של מנדרינית, דרום המדינה מאופיין במגוון ניבים של קנטונזית ומערב המדינה בניבים של טורקמנית וטיבטית. שפה יוצרת תודעה קבוצתית, מבדילה בין מי ששייך לקבוצה ומי שלא. אדם שמדבר בניב המנדריני של בייג׳ין יתגלה מיד כזר כשיפתח את הפה בהונג קונג. הדרך לאגד מדינה עם מספר ניבים או שפות היא לקבוע שפה רשמית אחת, שתשמש בשביל לקשר בין הקבוצות השונות. בבריה״מ זו הייתה הרוסית, ברפובליקה העממית זו המנדרינית התקנית.

עד כאן לחלק הגיאוגרפי. בואו נעלה רמה לחלק הפוליטי. גיוון של קבוצות במדינה גורם ל: א׳ חיכוך ביניהן על משאבים וכוח פוליטי ו-ב׳ הוא מוסיף מורכבות בניהול המדינה. גיוון יוצר חיכוך מפני שכל קבוצה מעוניינת שקולה ישמע ויתחשבו באינטרסים שלה בהתוויית המדיניות הלאומית. ככל שהמדינה ריכוזית יותר ופולשנית יותר, כן החיכוך בין הקבוצות עולה משום שכולן נאבקות להשפיע על השחקן הכי חזק שנמצא – המדינה על מנגנוניה השונים. זה גם עובד הפוך – תקטינו את הריכוזיות של המדינה, תאפשרו לקבוצות השונות לנהל יותר ויותר מענייניהן באופן עצמאי ותראו איך החיכוך יורד. עוד נעמיק בנקודה הזו.

נוסף על החיכוך, גיוון של קבוצות הופך את ניהול המדינה ליותר מורכב. מה הכוונה ב״יותר מורכב״? קבוצות שונות יגיבו שונה לאותה מדיניות לאומית ויש להן צרכים שונים שהמדינה צריכה להתחשב בהם. במקום שהמדינה תוכל להכתיב מדיניות אחת כללית, היא חייבת לפתח מדיניות ספציפית לכל קבוצה, ועוד לדאוג שאף מדיניות לא סותרת את השניה.

למשל, מס אורז של 15% על היבול יהיה קל לאזורים עשירים אך עלול להוביל לרעב והתקוממות של אזורים עניים. מדיניות של 0% חסמי ייבוא תחזק קהילות סוחרים ותפגע בקהילות של חקלאים ויצרנים. קהילות של כורי פחם יפגעו ממדיניות ירוקה, בעוד קהילות בעלות נטייה פרוגרסיבית יתמכו בה. כל קבוצה גם צריכה דברים שונים מן המדינה – קבוצות שעיקר עניינן מסחר צריכות השקעה לאומית בנמלים, הגנה על הימים ומיקוד של המדינה בהסכמי סחר ופתיחת שווקים חדשים. קבוצות חקלאיות לעומת זאת צריכות גישה לכוח אדם זול, לעיתים הגנה מייבוא, תיאום פעילות נגד מזיקים והקצאה מועדפת של מים ואדמה להן. ככל שהמדינה ריכוזית יותר, כן היא חייבת להתייחס יותר ויותר למורכבות הדרישות של הקבוצות השונות בה, להקים משרדים וקבוצות חשיבה, להקדיש כ״א פרטני לטיפול בהן ועוד. אם היא לא תעשה זאת, הקבוצות יפגעו, יתרחקו ולבסוף ימרדו בה.

יש שתי דרכים להתמודד עם גיוון גיאוגרפי – אפשר להקים פדרציה, מדינה שמאחדת את הקבוצות כיחידות אוטונומיות תחת ממשל מרכזי, ואפשר להקים מדינה ריכוזית שתשלוט ישירות בקבוצות השונות. מדינות כמו רוסיה, גרמניה או ארה״ב הן פדרציות, כל אחת עם ממשל פדרלי שמנהל את המדינה ברמה הלאומית, בעוד המדינות המרכיבות את הפדרציה מנהלות את ענייניהן הפנימיים. מדינה ריכוזית לעומת זאת מבקשת לנהל את כל הקבוצות במדינה ישירות ממרכז כוח אחד, ללא אוטונומיה כלשהי לאף אחת מהן.

הרפובליקה העממית של סין, כמו קיסרויות העבר, היא משהו בין פדרציה לבין מדינה ריכוזית. משום הגודל העצום שלה סין אינה יכולה להיות מנוהלת כיחידה אחת. הזמן שלוקח למידע לנוע מדרום סין לבייג׳ין ומבייג׳ין לדרום סין מחייב הקמה של גופים מתווכים בין הממשל המרכזי לתושבים – הלא הן הממשלות המקומיות של המחוזות [ראו כאן]. הממשלות המקומיות בסין אינן נהנות מאותה עצמאות שיש למדינות בפדרציה, והן גם אינן נשלטות ע״י תושבי המדינה. בארה״ב תושבי המדינה בוחרים את המושל ואת בית הנבחרים שלהם. בסין, בימי הקיסרות ובימי המפלגה, ממשלות המחוזות מאוישות ע״י פקידים של השלטון המרכזי [מקור], מה שמבטיח שממשלת המחוז בראש ובראשונה תהיה מחויבת לממשל המרכזי.

מבנה כזה, של שלטון ריכוזי המנסה לנהל בבת אחת ארץ רחבה ומגוונת, הוא שביר להחריד. הוא דורש מהממשל המרכזי להיות קשוב לכל הדרישות של הקבוצות תחתיו, לקבל מידע ולהגיב לכל שינוי שקורה במדינה. משום הגודל העצום של המדינה, מבנה כזה הופך יותר ויותר מורכב ביורוקרטית, מוסיף עוד ועוד פקידים ומשרדים בשביל לעסוק בעוד ועוד תחומי אחראיות שנופלים תחת שלטונו. משום שיש גבול כמה אדם אחד יכול לעבד, ההיררכיה הפקידותית גדלה וזמן התגובה מתארך עוד יותר. הזמן שלוקח למידע להגיע מתארך ואתו גם הזמן לקבל ולבצע החלטה – כשפקיד בבייג׳ין מקבל דיווח על בצורת בצפון, זה עוד דיווח שהוא קיבל, עם עוד דיווחים רבים. עד שהפקיד יגיע לטפל בו, הבצורת כבר תהפוך לרעב ומרד איכרים – מה שקרה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה הסינית [ראו כאן]. היכולת של המדינה הסינית להגיב לברבורים שחורים לאורך ההיסטוריה הייתה מוגבלת עקב הריכוזיות הגדולה שלה והיא התרסקה שוב ושוב כשהיא כבר לא הצליחה להעמיד את המשאבים הדרושים לניהול של מדינה גדולה כל-כך.

מזרח ומערב

גיוון גיאוגרפי ומבנה ריכוזי מניעים ביחד את המחזור הגדול של תחרות-ריכוזיות-התרסקות בהיסטוריה הסינית. הרפובליקה העממית של סין דומה לקודמותיה הקיסריות והיא מנסה כמוהן לשלוט במדינה גדולה מדי ומגוונת מדי באמצעות ניהול ריכוזי. נראה שלמרות השינויים המשמעותיים שהמפלגה הקומוניסטית הביאה, מבנה השלטון נותר על כנו – הם פשוט החליפו את הקיסר בלשכה הפוליטית. גם הגיוון הגיאוגרפי נשאר על כנו והיום אנו יכולים לראות לא רק גיוון תרבותי או לשוני, אלא גם גיוון כלכלי – סוג של גיוון.

בסין של ימינו עיקר הכוח הכלכלי ועיקר המשקל הדמוגרפי נמצא במזרח המדינה, בגוש המחוזות שנמתחים בין שאנדונג בצפון מזרח לגואנדונג בדרום. בגוש הזה (ראו איור 1) נמצאת 62% מאוכלוסיית סין ו-68% מהתמ״ג שלה.

Picture 1.png

איור 1 – הלב של סין

בתוך הגוש הזה בולטים מחוזות החוף המזרחי, כמו גואנדונג, פֿוּ-גְ'ייֵן, ובייג׳ין, שהם בעלי תמ״ג לנפש גבוה יותר משאר המחוזות, והם נהנים מהכנסה גבוהה יותר יחסית לשאר המדינה, גם משקי הבית העירוניים וגם משקי הבית הכפריים (ראה איורים 2-5).

ההבדלים הכלכליים מחלקים את סין בין מרכז ופריפריההמרכז הוא החוף המזרחי העשיר, שכמו כל אזור חוף נהנה מגישה נוחה למסחר העולמי ולכן משפע כלכלי. תושביו מייצרים יותר ומרוויחים יותר, בערך פי 1.5 עד פי 2 מהממוצע הלאומי. הפריפריה היא כל שאר סין, כל המחוזות שאינם חלק מהחוף המזרחי. משום שהם רובם כלואים יבשתית, הם אינם יכולים לקיים מסחר בהיקף גדול כמו החוף ולכן גם מקבלים פחות השקעה ע״י חברות זרות. שני האזורים האלו – הפריפריה והמרכז – ביחד יוצרים מתח עצום על המפלגה בבייג׳ין, שתצטרך לוודא ששניהם קשובים לה אם היא רוצה להמשיך ולשלוט. אם היא תאבד את השליטה בחוף המזרחי היא תאבד את הלב של סין. אם היא תאבד את השליטה בפריפריה של סין, הפריפריה תקים מתוכה מהפכה חדשה.

Picture 2.png

איור 2 – תוצר אזורי גולמי לנפש ביחס לממוצע הלאומי, 2018.

Picture 3.png

איור 3 – הכנסה פנויה לנפש ביחס לממוצע הלאומי, 2017.

Picture 4.png

איור 4 – הכנסה פנויה למשק בית עירוני ביחס לממוצע הלאומי, 2017.

Picture 5.png

איור 5 – הכנסה פנויה למשק בית כפרי ביחס לממוצע הלאומי, 2017.

בשביל להבין את הדינמיקה של המפלגה עם המרכז והפריפריה, בואו ונחזור לנקודה בה פתחתי – המטרה של סין היא לשמור על שלטון המפלגה. מה נדרש בשביל לשמור על שלטון המפלגה? למנוע מהומות בבית ופלישה מבחוץ, מה ששושלת צ׳ינג נכשלה בו ב״מאה שנות השפלה״. איך אנחנו מונעים מהומות בבית? שני חלקים. החלק הראשון, נקרא לו ״הקשה״, הוא שליטה בכל מוקדי הכוח במדינה, בכל ערוצי המידע ובכל היבטי החברה בה.

הדרך היחידה של המפלגה הקומוניסטית להבטיח את שלטונה בבית הוא להבטיח שאין לה מתחרה, אפילו מתחרה פוטנציאלי, על כוח. זה אומר שאין תקשורת חופשית, אין חברה אזרחית ואין חופש כלכלי. המפלגה גם לא תרשה לאף תאגיד פרטי לצבור כוח גדול מדי במשק, מחשש שימנף אותו לכוח פוליטי, היא לא תאפשר להון זר לפעול באופן חופשי בכלכלה והיא וודאי לא תאפשר למידע זר להיכנס לסין שלא דרך ערוצי התקשורת של הממשל. המפלגה שולטת בכל האקולוגיה החברתית, מהבנקים והתאגידים, דרך בתי המשפט ואכיפת החוק ועד ערוצי התקשורת והדת המאורגנת.

על החלק ״הקשה״, החלק של השליטה הטוטאלית של המדינה הסינית, מורכב החלק ״הרך״, ההבטחה של המפלגה הקומוניסטית לעם הסיני. המפלגה מבטיחה לעם הסיני מאז דנג שיאופינג שהיא דואגת לרווחתו, ושעם הנהגתה העם הסיני ישיג רווחה חסרת תקדים. האזרח הסיני מוכן להשלים עם דיכוי הזכויות שלו כל עוד המפלגה עומדת בחלקה בעסקה, מביאה שפע ורווחה חומרית.

מאז הכניסה של שי ג׳ינפינג לשלטון ב-2013 ההבטחה הזו החלה להשתנות, הדגש ירד מעושר ורווחה חומרית להבטחה של ״תחייה לאומית״ לאומה הסינית. מדובר בהבטחה לאומנית יותר, שמדברת על התחזקות האומה הסינית בכוח ועושר ולא בהכרח על הרווחה החומרית של כל פרט בחברה הסינית. למה השינוי? שתי סיבות: ראשית, שי ג׳ינפינג. כפי שראינו הביוגרפיה האישית של שי ג׳ינפינג נתנה לו את ההבנה ההיסטורית שהגיע העת של סין לעמוד באופן תקיף בעולם, כמעצמה החוזרת למקומה הטבעי בו [ראו כאן]. רק טבעי שהתפיסה ההיסטורית האישית של שי תתבטא בהבטחה חדשה של המפלגה לעם הסיני. שנית, את ההבטחה הכלכלית כבר אי אפשר לקיים.

ב-2017 חיו באזורים הכפריים של סין כ-568 מיליון בני אדם, 75% מהם חיו בפריפריה של סין עם הכנסה ממוצעת הנמוכה בחצי מההכנסה הממוצעת בסין כולה, ואפילו פחות ממה שמרוויחה האוכלוסייה הכפרית במרכז [חישובי המחבר על בסיס נתונים של הממשל הסיני]. מה שהניע את הקפיצה המדהימה ברמת החיים בסין, ייצור זול, כבר לא יכול לספק את אותה צמיחה מופלאה של שנות ה-90׳. בשביל להמשיך ולצמוח, סין חייבת לעבור לתעשיות מתקדמות טכנולוגית ולעלות בשרשרת הייצור. בשביל להשיג זאת בייג׳ין יצאה בתוכנית ״תוצרת סין 2025״ [כאן], שמבקשת להפוך את סין למרכז טכנולוגיה עולמי. אך השינוי הזה יהיה בעיקר בחוף המזרחי, שם כבר נמצאים מוקדי הטכנולוגיה של סין. השדרוג בבסיס התעשייתי יקדם את האוכלוסייה בחוף המזרחי, בעוד האוכלוסייה בפריפריה, במיוחד הכפרית, תמצא את עצמה נותרת מאחור.

Picture 6.png

קבוצה נוספת שההבטחה הכלכלית כבר אינה רלוונטית אליה היא ״הענפים החשופים״ (Bare Branches), מיליוני רווקים סינים שלא ימצאו כלות בימי חייהם.

״הענפים החשופים״ הם תוצאה של מדיניות הילד האחד של סין שגרמה ליחס מעוות בין בנים לבנות. בדרך כלל היחס בין בנים לבנות בלידה הוא כמעט 1 ל-1, עם העדפה קלה לבנים. בסין, נכון ל-2017, היחס היה 118 בנים לכל 100 בנות בגילאי 0-4 [מקור]. זה אגב שנתיים אחרי שמדיניות הילד האחד בוטלה. במצב כזה, בו יש עודף של בנים על בנות, רווקות יכולות להיות בררניות יותר עם מי להתחתן. הן יעדיפו להתחתן עם בני זוג בעלי מעמד סוציו-אקונומי שווה או טוב משלהן, גם אם נדרש להגר מהמחוז שלהן [מקור]. מי שנשארים מאחור הם ״הענפים החשופים״, רווקים שבדרך כלל עובדים בתעשיות מסורתיות כמו פלדה ופחם, בעלי השכלה מינימאלית אם בכלל. בשביל ״הענפים החשופים״ האלו לא רק שאין הבטחה לעתיד טוב יותר כלכלית – הם נמצאים במגזרים לא רלוונטיים יותר למשק הסיני – בשבילם אין הבטחה לעתיד בכלל. ללא אישה או ילדים, רבים מהם מבלים את ימיהם בשתייה והימורים, צורכים באופן מוגבר זנות ופורנוגרפיה ועוסקים בפעילות פלילית. ההערכה היא שעודף הגברים ימשיך ויעלה ויגיע ב-2040 לעודף של כ-44 מיליון גברים, כלומר ש״הענפים החשופים״ ימשיכו להיות תופעה של מלווה את החברה הסינית לפחות עד אמצע המאה ה-21 [מקור].

בתוכנית הגדולה של המפלגה לשנות את הכלכלה הסינית, ״הענפים החשופים״ הם נטל כלכלי. הם בלתי רלוונטיים לכלכלת העתיד של סין, אך אי אפשר לפטר אותם מחשש שמיליוני גברים מובטלים ורווקים יתקוממו נגד המפלגה [מקור]. יציאה מוקדמת שלהם לפנסיה תיצור נטל כלכלי על סין, ואותם ״פנסיונרים צעירים״ יצטרפו למיליונים בפריפריה שיבינו שהבטחת המפלגה לעתיד טוב יותר כבר אינה רלוונטית לגביהם. מה המפלגה יכולה לעשות בתגובה?

בית כלא

התשובה היא פשוטה – מהדקים את שליטת המפלגה בהם. אם אי אפשר להיפטר מהפריפריה ואי אפשר להיפטר מ״הענפים החשופים״ אפשר ואפשר להדק את אחיזת המפלגה בהם בשביל להבטיח שלא ימרדו בה. המפלגה תצטרך להגדיל את חדירתה לחיי הפריפריה בשביל להבטיח שהדעיכה הכלכלית שלה לא תביא להתעוררות פוליטית.

בימים עברו הידוק האחיזה היה יכול להיעשות רק ע״י הגדלת כוחות המשטרה והצבא באזור. משום שהפריפריה הסינית כל-כך גדולה, צעד כזה היה עולה הון למפלגה הקומוניסטית. בימינו אבל ישנן דרכים אחרות – ע״י טכנולוגיות מעקב מתקדמות במרחב הפיזי ומרחב הסייבר מדינה יכולה לעקוב בעלות נמוכה יחסית אחרי מיליוני אזרחים ולמקד את מאמציה במספר קטן של ״בעיתים״.

בייג׳ין בימינו אנו מפתחת מערכת כזו, מערכת הניקוד החברתי. המערכת הזו מפותחת בשני ערוצים נפרדים: בערוץ הראשון, במדינת המשטרה של שינג׳יאנג, המפלגה מפתחת ומנסה כלים חדשים לאיסוף מידע דיגיטלי, ניטור התנועה וההתנהגות של אזרחים וחיזוי מי עלול להיות גורם סיכון [כאן]. הערוץ הראשון מפתח את הכלים הדיגיטליים שישמשו את המערכת, אם מצלמות ביומטריות או אינטליגנציה מלאכותית שתוכל לעבד את ים הנתונים לכדי פרופילים לכל אזרח. בערוץ השני, שקורה ברחבי סין, המפלגה מפעילה ״פיילוטים״ של המערכת לקראת יישום מלא שלה [מקור]. ב״פיילוטים״ בייג׳ין לא רק בודקת איך המערכת הראשונית עובדת, אלא גם מרגילה את האוכלוסייה לנוכחות שלה. שני הערוצים עתידים להיפגש, כשהאינטליגנציה המלאכותית שפותחה בשינג׳יאנג תשמש במערכת הניקוד החברתי לבניית פרופילים ודירוג כל אזרח מאזרחי סין. מי שיתנהג בהתאם לקו המפלגה יזכה לגישה לשירותים חברתיים, יוכל להתקבל למשרות בממשל ולזכות בהלוואות נוחות. מי שיחרוג מהקו המפלגתי יסומן ויסבול מסנקציות חמורות, כמו איסור על הזמנת טיסות או כרטיסי רכבת [מקור].

הרבה אנשים מקצינים את המערכת ולוקחים אותה למחוזות ״האח הגדול״ מ-״1984״, אך זו לא ההשוואה הנכונה. המטרה במערכת היא לא שהמפלגה תהיה גלויה בכל מקום אלא להיפך, שהמפלגה תוטמע ותהיה ברקע של כל פעולה. מערכת הניקוד החברתי תאפשר למפלגה לאחד בין הפרופיל הכלכלי, המשפטי והפוליטי של כל אזרח סיני, יוצרת פרופיל שמתגמל או מעניש אותך בהתאם להתנהגות הפוליטית שלך. המפלגה לא תצטרך לתלות פוסטרים שלה בכל פינת רחוב – האזרחים יזכרו את קיומה עם כל שימוש באשראי.

המערכת גם לא תוגבל רק לאזרחי סין, אלא תנקד גם עסקים זרים שפועלים במדינה [מקור]. עסקים שהמדינה הסינית תמצא כ״לא ראויים לאמון״ עלולים לסבול ממיסים גבוהים יותר, גישה מוגבלת להלוואות ובמקרים חמורים גירוש מהשוק הסיני. כמו מערכת הדירוג החברתי לאזרחים סינים, גם מערכת הדירוג לעסקים תבדוק את מידת הציות לקו המפלגה [מקור]. עסקים שיחרגו מקו המפלגה על טאיוואן, הונג קונג, טיבט או שינג׳יאנג יראו פגיעה בדירוג החברתי שלהם.

מצב כזה ירחיב בפועל את שליטת המפלגה מעבר לגבולות סין. כבר היום אנחנו רואים כיצד עסקים זרים שרוצים לפעול בסין מצנזרים את עצמם ועוקבים אחר קו המפלגה. גופים כמו ״נייק״, ה-NBA, לייקה, GAP, רשת מלונות ״מריוט״ – חברות בינלאומיות שאינן תחת שליטתה של בייג׳ין, מתאימות את עצמן לקו המפלגה בשביל לשמור על גישתן לשוק הסיני [מקור]. לפעמים זה אפילו לא קשור לקו המפלגה.

ב-2012 הניו-יורק טיימס ובלומברג פרסמו, כל אחד בנפרד, דיווחים ארוכים על שחיתות והעלמת מס בקרב האליטות של המפלגה הקומוניסטית, כולל משפחתו של שי ג׳ינפינג. בתגובה סין שללה את הוויזות של כל העיתונאים מבלומברג והטיימס. הברירה שנותרה בפניהם, היא לצנזר את עצמם אם הם רוצים להמשיך ולדווח בסין [מקור]. הסיבה שהמפלגה רצתה לצנזר את הסיפור היא כדי למנוע פגיעה בדימוי שלה מול דעת הקהל המקומית.

אחזור על זה בשביל דגש – המפלגה הכריחה גופי תקשורת מערביים לצנזר את עצמם בשביל לא לפגוע במעמדה.

הלב בכף ידה

מה עם החוף המזרחי? מה עם הלב של סין? לכאורה אנו יכולים לחשוב שלכל הפחות המרכז הכלכלי של סין ייהנה מחופש גדול יותר, מתוך הבנה של המפלגה שחופש כלכלי ומחשבתי דרושים בשביל תעשיית היי-טק פורחת.

הלב של סין יחווה את אותה התהדקות כמו שאר חלקי סין, עם דגש מיוחד על הנאמנות הפוליטית של המחוזות השונים למפלגה הקומוניסטית. ללא המחוזות של החוף המזרחי של סין, המפלגה תאבד כ-47% מהתמ״ג שלה, את מרכזי הטכנולוגיה שלה ואת הגישה שלה לאוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי. אם השליטה בפריפריה נועדה למנוע מהפכה נגד המפלגה, השליטה בחוף המזרחי נועדה להבטיח את עתידה.

אתם כמובן יכולים לגלגל עיניים ולגחך ש״אין סיכוי שהחוף המזרחי של סין יתקומם נגד בייג׳ין״ אבל תסתכלו רגע מנקודת המבט של המחוזות המזרחים – הם מהווים 36% מהאוכלוסייה של סין, 47% מהתמ״ג שלה ובהם נמצאים מרכזי הטכנולוגיה, המסחר והפיננסים שלה [חישובי המחבר על בסיס נתוני הממשלה הסינית]. למה הם אמורים לשלם על כבישים במונגוליה הפנימית או בתי חולים בטיבט? כי הם חלק מסין? כי בייג׳ין, דוברת המנדרינית שתקועה אי-שם בצפון, אמרה להם? אותה בייג׳ין ששולטת במידע שהם חשופים לו ומפקחת על כל היבט של חייהם? הבייג׳ין הזו?

המטרה העליונה של המפלגה בחוף המזרחי תהיה לשמור עליו תחת שליטתה, אפילו יותר מהפריפריה. גם בחוף המזרחי נראה את מערכת הניקוד החברתי, שתשמש את בייג׳ין לפקח על המעמד הבינוני החדש, הבורגנים החדשים שלה. ללכת בכיוון ההפוך, של הורדת חסמים על האינטרנט, המחקר האקדמי חופש הביטוי והחופש הכלכלי, תתיר למעמד כלכלי חדש להתהוות ללא פיקוח מצד המפלגה. כמה זמן יעבור עד שמעמד הביניים החדש יתעורר פוליטית לדרוש את זכויותיו?

בעית החוב

נוסף על כל אלה, יש עוד סיבה שבייג׳ין לא תשחרר את שליטתה בחברה ובכלכלה הסינית – בעית החוב. כזכור לסין יש חוב פנימי עצום, שלא ידוע לא ההרכב שלו – פרטי מול ממשלתי – או עד כמה הוא רעיל. החוב הזה הונע בין השאר ע״י בועת נדל״ן בסין, בועת נדל״ן בה השקיעו רבים ממשקי הבית הסינים, רכשו דירות ולקחו משכנתאות [מקור]. הצמיחה הנוכחית של בייג׳ין והשקט הכלכלי שלה בנויים על כך שבועת החוב לא תתפוצץ, שמחירי הדירות לא יפלו. אם הם ייפלו, אם תהיה פאניקה בבורסה, אם בנק מרכזי יקלע לבעית נזילות בגלל הלוואות בלתי מתפקדות – בועת החוב תתפוצץ ואתה הכלכלה. כשהבועה הזו תתפוצץ לא רק שסין תמצא עצמה במיתון – דבר שלא קרה מאז שנות ה-70׳ – רבים ממשקי הבית בה יאבדו את ההשקעה היחידה שהייתה להם – נדל״ן, שמחירו יצנח.

הדרך למנוע את התפוצצות הבועה היא שליטה מוחלטת של המדינה בשוק. אם המדינה שולטת מי יהיו השחקנים בשוק, מה הפעולות שהם יכולים לעשות ומה המידע שנחשף להם בכל רגע – היא יכולה להנדס את השוק ולמנוע ממנו לפוצץ את הבועה ע״י פאניקה המונית.

הממשל הסיני כבר עשה דבר דומה ב-2015, כשביקש לעצור את נפילת בורסת שנחאי ע״י השתלטות על המסחר בבורסה – הממשל הכתיב כמה מניות ניתן למכור וחייב ברוקרים גדולים לקנות מניות למרות הירידה בשוק [מקור]. צעדים כאלה לא יוכלו לקרות אם המערכת הפיננסית שלה תהיה פתוחה וחופשית למשקיעים זרים, שיפעלו לפי עקרונות של כלכלת שוק ולא לפי הוראותיה של בייג׳ין.

עולים בשרשרת

בואו ונסכם על מה דיברנו עד עכשיו: הבעיה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של סין היא ההטרוגניות של המחוזות בה. הלב של סין, החוף המזרחי, הוא עשיר עירוני ומפותח, בעוד הפריפריה של סין ענייה יחסית ומפגרת מאחור. המפלגה הקומוניסטית חייבת, חייבת, בשביל להבטיח את המשך שלטונה להדק את האחיזה בשני החלקים גם יחד, כל אחת מסיבותיה שלה. מערכת הניקוד החברתי נועדה לאפשר בדיוק את זה, מגבירה את שליטתה של המפלגה בכל היבטי החיים בסין.

עד כאן לזירה הפנימית. מה בנוגע לעולם?

שוב, נסתכל דרך הנחת העבודה שלנו – מטרתה של סין לשמור על שלטון המפלגה. העולם יכול לשרת את המפלגה ע״י אספקה של משאבים וחומרי גלם לכלכלה הסינית ורכישה של מוצרים סינים. העולם גם יכול לפגוע בשלטון המפלגה ע״י תקיפה צבאית, מצור כלכלי או פלישה אידיאולוגית – הכנסת הרעיונות של דמוקרטיה וזכויות הפרט לחברה הסינית.

שני הצדדים קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה – היא צריכה את העולם בשביל להתגונן מהעולם. בשביל להגן על עצמה צבאית וכלכלית סין צריכה בסיס תעשייתי חזק ומתקדם, דבר שלא היה לשושלת צ׳ינג. בייג׳ין מבינה שבסיס תעשייתי מתקדם, וודאי בסיס תעשייתי שנותר רלוונטי גם במהפכה התעשייתית הרביעית, חשוב לכוח הלאומי שלה. הממשלה הסינית כותבת בדיוק את זה בפתיחה למסמך המדיניות של ״תוצרת סין 2025״ [מקור]: ״מאז אמצע המאה ה-18 הוכח שוב ושוב […] שללא ייצור חזק אין שגשוג לאומי. הקמת יכולות ייצור תחרותיות בקנה מידה בינלאומי היא הדרך היחידה בה סין יכולה לחזק את כוחה, לשמור על ביטחון המדינה, ולהפוך לכוח עולמי״.

״תוצרת סין 2025״ תתן לסין איזון ואף יתרון מול העולם, אך גם יוצרת תלות בעולם. סין תצטרך משאבים מהעולם בשביל לבנות את התעשייה שלה ותצטרך צריכה עולמית בשביל להמשיך ולקיים את הכלכלה שלה. המדינות המתפתחות, במיוחד אלו באפריקה, הן השווקים העתידיים של סין לתוצרת ההיי-טק שלה והם יהיו המקורות שלה לחומרי גלם, דלקים ותוצרת חקלאית שיזינו את הכלכלה והאוכלוסייה שלה.

בעוד המדינות המתפתחות יספקו את המשאבים הדרושים ל״תוצרת סין 2025״, המדינות המפותחות יהיו נתונות ללחץ גדל והולך מצד סין שתטפס בשרשרת הייצור, מייצור פשוט לייצור מתקדם. כזכור התוכנית קוראת לסין להשיג: א׳ עצמאות טכנולוגית ויצרנית, ע״י ייצור רוב הרכיבים הדרושים לתעשייה בעצמה; ב׳ להפוך למובילה בתחומים כמו ייצור שבבים, רכבים אוטונומיים, מסכים, תרופות מתקדמות ועוד. קחו את א׳ ו-ב׳ ביחד והתוכנית רוצה להפוך את סין למתחרה לכל מדינה עם ייצור היי-טק משמעותי. העלייה של סין כמרכז ייצור טכנולוגי לא תביא להתעשרות של כלכלות אחרות, אלא להפך – תפגע בכלכלות כמו יפן, דרום קוריאה וגרמניה שיצטרכו להתחרות עם חברות סיניות בתחרות לא הוגנת [מקור].

תחרות לא הוגנת למה? משום שהתחרות תהיה בין חברות סיניות בתמיכה ממשלתית וחברות מערביות פרטיות. התמיכה הממשלתית יכולה להיות בריביות נמוכות על הלוואות לעסקים, במימון ממשלתי למחקר או בסגירה של חלקים מהשוק הסיני למתחרים חיצוניים. בתנאים כאלה חברות מערביות נאלצות להתחרות בסביבה שהיא א-סימטרית באופן מובהק נגדן.

הכוונה בא-סימטריה היא שבעוד חברות טכנולוגיה סיניות יכולות לפעול בעולם, חברות זרות כמו פייסבוק ואמזון אינן יכולות לפעול בסין. חברות סיניות זוכות למענקים ממשלתיים וסבסוד שמוסווה ע״י ריביות נמוכות, בעוד חברות זרות לא זוכות לשום תמיכה מצד הממשלות שלהן. חברות סיניות יוכלו להציע מוצרים זולים יותר מחברות מערביות, נשענות על התמיכה הממשלתית [מקור].  ללא תגובה ממשלתית כלשהי מצד המערב, במיוחד ארה״ב, חברות סיניות יתחרו וידחקו חברות מערביות בשוק העולמי, במיוחד בשווקים מתעוררים באפריקה ודרום מזרח אסיה.

להתראות לסדר המערבי

נוסף על האיום של ״תוצרת סין 2025״, סין הקומוניסטית היא גם – מעצם טבעה – מעצמה רוויזיוניסטית של הסדר הבינלאומי. סין היא מדינה בלתי-חופשית בסדר עולמי חופשי, מדינה בלתי-חופשית שיש לה כוח גדל והולך בסדר העולמי החופשי. החיכוך בינה ובין העולם החופשי גדל והולך והיא מפעילה לחץ לשנות את הסדר הבינלאומי על בסיס פרשנות חדשה – רביזיה – של זכויות אדם.

הראתי בפרק ״זכויות אדם נוסח סין״ שסין מקדמת פרשנות משלה לזכויות אדם, כזו בה זכויות אדם כלכליות, חברתיות ותרבותיות מקבלות חשיבות על פני זכויות פוליטיות. ע״י פעולה עקבית סין מצרפת אליה מדינות מתפתחות – שמהוות כ-65% מכל המדינות החברות באו״ם – בשביל לשנות את הסדר הבינלאומי כך שיתמוך בפרשנות שלה. בסדר העולמי שסין רוצה לכל מדינה תהיה שליטה על המידע בשטחה והיא תהיה חופשית לפעול כראות עיניה בכל הקשור לזכויות אדם.

למי שחושב שהרביזיה הסינית היא חסרת משמעות פרקטית כדאי לדעת שבין שאר הדברים שסין מקדמת במסגרת הרביזיה הוא הנושא של ״ריבונות במרחב הסייבר״, או הזכות של המדינה לשלוט באינטרנט בשטחה [מקור]. סין מעוניינת לקדם גישה חדשה למרחב הסייבר בו הריבונות של מדינה מורחבת אליו. כפי שמדינה זכאית לשלוט בגבולות שלה, להחליט מי נכנס ומי יוצא, מדינה גם צריכה להיות זכאית להחליט איזה מידע יוצא או נכנס לאינטרנט בשטחה. בייג׳ין כבר היום ״אוכפת״ את ״הזכות״ שלה ע״י ״חומת האש הגדולה״ והיא רוצה לעגן את שליטתה באינטרנט כנורמה החדשה בסדר הבינלאומי.

למה סין מקדמת את הפרשנות הזו? המפגש של שלטון בלתי חופשי עם סדר חופשי יוצר לחץ על השלטון הבלתי חופשי. הוא שוב ושוב מוצא עצמו תחת ביקורת במוסדות האו״ם, ביקורת ממדינות חופשיות ועלול להיות תחת סנקציות בגלל פעולותיו. סין הייתה קרובה לרגע כזה כשהעולם הגיב לטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 עם עצירת הלוואות והשקעות לסין [מקור]. הקיום של עולם חופשי מחוץ למשטר גם מעודד גורמים דמוקרטים בתוכו, שמקווים שהעולם החיצוני יבוא לעזרתם במאבק שלהם לחופש נגד המשטר. בעצם קיומו של סדר בינלאומי ליבראלי, משטרים בלתי-חופשים צריכים לחשוש יותר מהפגנות בבית.

הדרך להוריד את הלחץ מצד הסדר הליבראלי הוא לשנות אותו, או לכל הפחות להביא אותו להשלמה עם המשטרים הבלתי-דמוקרטים שנמצאים בקרבו. הרביזיה שסין מקדמת בזכויות אדם תשנה באופן מהותי את הסדר הבינלאומי, מסדר שתומך ביחידים לסדר שתומך או לכל הפחות משלים עם ממשלות דורסניות.

בשביל להבין איך עלינו להתעמק במה הופך את הסדר הליבראלי לסדר הליבראלי. האופי של הסדר הליבראלי נובע מהתפיסה שזכויות פוליטיות של יחידים עליונות, למעט במקרים ספציפיים, על כוחה של המדינה. בסדר הליבראלי מדינה אינה יכולה לרדוף יחידים בשטחה אלא אם אלה מהווים איום ברור על ביטחון המדינה. מדינה שתרה או תפציץ את אזרחיה תמצא עצמה מהר מאוד תחת סנקציות בינלאומיות. בשביל לשנות את האופי של הסדר הליבראלי, צריך להוריד את כוחן של הזכויות הפוליטיות ולתת למדינה בסיס חדש להתמודד איתן.

סין מקדמת פרשנות בה זכויות פוליטיות הן משניות לסוג אחר של זכויות, זכויות כלכליות, תרבותיות וחברתיות, עם דגש מיוחד על הזכות לפיתוח כלכלי. ההבדל בין הזכויות הוא במקומה של המדינה בהן. בזכויות פוליטיות היחיד אינו צריך שהמדינה תעשה פעולה כלשהי למימוש הזכויות האלה, אלא שתמנע מפעולה. אתם לא צריכים שהמדינה תפעל בשביל שתוכלו לממש את חופש הביטוי שלכם, אלא שתמנע מפעולה. לעומת זאת בשביל שתשיגו פיתוח כלכלי, תקבלו ביטוח סוציאלי או תנאי מחייה נאותים, המדינה חייבת להתערב, המדינה חייבת לפעול. סין מדגישה את הזכויות הכלכליות בשביל לתת למדינה לטעון: ״אני שוללת מאזרח פלוני את זכותו לחופש הביטוי, משום שבמימוש זכותו הוא עלול לפגוע בזכות החברה לפיתוח כלכלי ותנאי מחייה נאותים״. הטיעון הזה מבלבל אדם מערבי משום שבשבילו העליונות של זכויות פוליטיות היא הבסיס של זכויות אדם, זכויות שאי-אפשר לפגוע בהם אלא במקרים קיצוניים. בשביל הסינים דווקא הזכויות הכלכליות הן הבסיס של זכויות אדם, שבשבילן מותר גם לפגוע בזכויות פוליטיות. המטרה של סין היא לקדם את העמדה הזו מספיק בשביל שגישתה שלה תהיה הנפוצה, ולא הגישה המערבית.

סיכום

קצת יותר מ-70 שנה אחרי שקמה, המפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחויבת לעיקרון הראשון של כל משטר דיקטטורי: שימור כוחה בשלטון. עם שי ג׳ינפינג בהנהגה המפלגה ניקתה משורותיה מושחתים והיא מהדקת את אחיזתה בחברה הסינית, מבטיחה לעם הסיני לא עוד שפע חומרי – כי אם חזון של תחייה לאומית, בו סין עומדת בפסגה. אם המערב לא יתעורר החזון הזה עוד עלול להתממש עם השלכות חמורות לכולנו.

[1] אפשר לחשוב על ההיסטוריה הסינית כנעה בין שני ״מושכים״, אחד של יציבות ואחד של אנרכיה, אף פעם לא חוזרת על עצמה אך תמיד חוזרת על הצורה הכללית, מעין תנועה כאוטית.




פרק 49 – קיסר אדום: מבצעי השפעה

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות של ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

הפרק היום בא לענות על שאלה פשוטה יחסית – איך זה שדיקטטורה קומוניסטית, שאחראית לכמה מהפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית, מצליחה למכור את עצמה כמגדלור של הצלחה וחדשנות בעולם? ואיך זה שהעולם מסכים לאכול את התדמית? בפרק היום אחשוף את מה שבייג׳ין לא רוצה שידברו עליו – את מבצעי ההשפעה שלה. איך בייג׳ין מעצבת את דעת הקהל בעולם? ואיך אנחנו עלולים ליפול גם במלכודת? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

הנה. הגענו. 9 חודשים אחרי שהתחלנו במסע הארוך שלנו להבין את סין, אנחנו קרובים לסיום. הפרק היום הוא הפרק האחרון שמטרתו לחדש לנו משהו על סין. שלושת הפרקים אחריו יעסקו בסיכום וגיבוש תובנות לעתיד – תובנות על עתידה של סין, על עתידם של יחסי ארה״ב-סין, ומה צריכים להיות עתידם של יחסי סין-ישראל. עם שלושת הפרקים האלה אסיים את ״קיסר אדום״ ואקח חופש בשביל לתכנן את הנושא הבא. אל תדאגו – אני לא נעלם, ואני מכין לכם עוד כמה הפתעות אז שווה להמשיך ולעקוב פה באתר, בדף הפייסבוק ובערוץ הטלגרם.

הפרק היום הוא פרק מיוחד מפני שהוא פרק שעוסק בנושא שכנראה חלקכם חשדתם שקיים אך מעולם לא עסקו בו – מבצעי השפעה סינים. כולנו שמענו על מבצעי ההשפעה של רוסיה בבחירות בארה״ב, כולנו שמענו על פייק-ניוז וקמפיינים של דיסאינפורמציה, אך כמה שמענו עליהם בהקשר של בייג׳ין? האם שמעתם פעם על הקונספט של ״חזית מאוחדת״ (United Front) או מחלקת החזית מאוחדת (United Front work department)?

כנראה שחלקכם חשדתם שגם בייג׳ין עוסקת בתעמולה ומבצעי השפעה. דיקטטורות אינן שורדות זמן רב ללא מנגנון יעיל של תעמולה, פנימית וחיצונית. דיקטטורה חייבת מנגנון תעמולה פנימי בשביל להשקיט את העם ולמנוע מרד נגדה. היא גם צריכה תעמולה חיצונית בשביל לרכוש חברים ואוהדים בזירה הבינלאומית, משנה את העמדה הבינלאומית מעמדה עוינת לעמדה שאפילו אוהדת ומעריצה אותה. סין אינה שונה.

היום נראה את הרשתות, הארגונים והמוסדות שעוסקים יום ולילה בעיצוב התפיסה של העולם את סין. זה לא מקרה שיש פרופסורים, עיתונאים ואנשי עסקים שאוהדים את סין. זה לא מקרה שסין נתפסת כמעוז חדש של חדשנות והצלחה. המפלגה הקומוניסטית של סין הפכה את מבצעי ההשפעה לאומנות, ואנחנו צריכים להבין איך הם עובדים בשביל להצליח ולחמוק מהשפעתם.

חזית מאוחדת נגד אויבי המפלגה

הסיפור של מבצעי ההשפעה של סין מתחיל לפני הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, הרבה לפני. הוא מתחיל ברעיון סוציאליסטי שראשיתו אולי עוד בימי לנין, בימים שלפני ההפיכה הבולשביקית של 1917 – רעיון החזית מאוחדת, united front. הרעיון של חזית מאוחדת אומר שהמפלגה הקומוניסטית, חוד החנית של המהפכה הסוציאליסטית, צריכה לפעמים להתאחד עם גורמים פחות מהפכניים או סוציאליסטים בשביל לנצח אויב חזק יותר ממנה. המפלגה מתאחדת עם מפלגות וקבוצות אחרות בחזית מאוחדת, מביסה את האויב החזק יותר, ואז מתפנה לטפל באותן קבוצות שהיו עד לפני רגע בחזית אחת איתה.

כרעיון פוליטי החזית המאוחדת נותנת למפלגה הקומוניסטית גמישות פוליטית חשובה, מאפשרת לה להתאחד עם גופים לא מהפכנים או מהפכניים חלקית בשביל להפיל אויב גדול יותר – יהיה זה הצאר, המשטר הבורגני או דיקטטורה צבאית לאומנית. הרעיון של החזית המאוחדת מכיר שלעיתים המפלגה חלשה מדי להביא את המהפכה לבד ובשביל להגדיל את כוחה היא חייבת לשים בצד טהרנות אידיאולוגית בשביל לקדם את מטרותיה הפוליטיות. קשה שלא להעריך את הפרגמטיות הפוליטית הזו.

גם המפלגה הקומוניסטית של סין, דרך המחשבה של החבר מאו, נקטה בגישה של חזית מאוחדת בשביל קידום מטרותיה. תחילה בשנות ה-20 של המאה ה-20 המפלגה הייתה בחזית מאוחדת עם הרפובליקה של סין בשביל להילחם בשרי המלחמה בצפון המדינה ולהשיב את הצפון לשליטת הרפובליקה. לאחר מכן, בזמן מלחמת האזרחים סביב שנות ה-40, המפלגה הקומוניסטית הסינית צירפה אליה את האגפים השמאליים בשלטון הלאומני בשביל למלא את שורותיה ולנצח במלחמת האזרחים [מקור]. מאו הגדיר את החזית המאוחדת כאחד מ״נשקי הקסם״ של המפלגה על אויביה.

לאחר הניצחון על הכוחות הלאומנים ב-1949 והקמת הרפובליקה העממית, החזית המאוחדת המשיכה לשמש את המפלגה כרעיון המסדר בפעילותה עם גופים שאינם חלק ממנה. חשבו על זה כך – עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, המפלגה לא נעלמה. היא עכשיו הייתה קיימת במקביל לעוד גופים, כמו מנגנון המדינה הסינית, איגודי עובדים, איגודים מקצועיים, לשכות מסחר, עיתונים ועוד גופים של החברה הסינית. החזית המאוחדת קראה לתיאום מלא בין כל גופי החברה הסינית תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית.

השוו את הקריאה הזו למצב שלנו בדמוקרטיה מערבית. בדמוקרטיה מערבית, בה ישנן מספר מפלגות המופרדות ממנגנון המדינה, המפלגות הן גופים נפרדים הנדרשים לבצע אינטראקציה עם כל שאר הגופים בחברה כגופים נפרדים. אם מפלגת השלטון הייתה קוראת לתקשורת להיכנס תחת הנחייתה, אם מפלגת השלטון הייתה דורשת ששופטים יהיו חברים בה, היינו רואים בה איום על הדמוקרטיה, פוגעת בשלטון החוק ומאיימת על חופש הביטוי וחופש העיתונות בה. סין אינה דמוקרטיה מערבית.

הרפובליקה העממית של סין שונה מדמוקרטיות מערביות. היא, כהגדרתה שלה, ״הדיקטטורה הדמוקרטית של העם״ [מקור]. אתם אולי חושבים שזו הגדרה מצחיקה, אך בחינה קרובה יותר מראה שהיא עקבית לוגית [ראו כאן לדיון של מאו בנושא]. איך? נתחיל מ״הדמוקרטית״ – המפלגה הקומוניסטית של סין שולטת בשם העם, כשהמנדט ניתן לה מהעם ע״י הצבעה חופשית [למבוא על הפוליטיקה הסינית, ראו כאן]. מכאן שהשלטון הוא דמוקרטי – שלטון העם. ה״דיקטטורה״ נובעת מהעובדה שהרפובליקה העממית אינה מאפשרת לכוחות ריאקציונרים, אנטי-מהפכניים קול או זכות לפעול במסגרת המדינה הסינית. דיקטטורה – שלילת זכויות לאויבי המהפכה – דמוקרטית – שהמנדט ניתן לה ע״י העם. אתם כמובן יכולים לפקפק עד כמה היא באמת דמוקרטית כשהמפלגה שולטת במי יכול להיבחר ומי לא, אבל היי – זו כבר ההגדרה המערבית שלכם לדמוקרטיה. עוד נראה מה המפלגה חושבת עליה.

בשביל להבטיח את הגנתה של החברה הסינית מהכוחות הריאקציונרים, ובשביל להבטיח שכל גופי החברה יהיו מאוחדים בשאיפתם להגשמת החלום הסוציאליסטי, המפלגה נוקטת במדיניות של חזית מאוחדת. כל כוחות החברה והארגונים בה מצורפים ביחד לחזית מאוחדת אחת עם המפלגה. בניגוד למפלגות בדמוקרטיה מערבית שהן חלק מן החברה, שהן חלק מן השיח של החברה, המפלגה הקומוניסטית מחויבת לנהל את החברה, לשלוט בשיח של החברה.

הגישה הזו של חזית מאוחדת, של חזית אחת טוטאלית בחברה הסינית, היא אולי אחד הדברים החכמים והמפחידים שמאפיינים את השלטון הקומוניסטי בסין. ע״י החזית המאוחדת המפלגה משיגה שליטה טוטאלית מבלי לגרום להרגשה של כפייה בקרב האוכלוסייה. היא פשוט מטמיעה את עצמה בכל דרכי החיים של האוכלוסייה.

קל יותר להבין זאת אם נחשוב מהן הדרכים שעומדות בפני דיקטטורה מפלגתית לשלוט בחברה.

דרך אחת להשיג שליטה טוטאלית בחברה היא לרדוף כל גוף מתחרה למפלגה. זו אולי הדרך הפשוטה לשליטה אך גם במקרים רבים השגויה. רדיפה של האויבים הפוליטיים שלכם רק מחזקת אותם. ראשית, היא מעודדת אותם ליצור אופוזיציה מאוחדת נגדכם, גורמת להם להתמקד במשותף להם במקום בשונה ביניהם. שנית, היא יוצרת באופן אוטומטי אלטרנטיבה אליכם, כי ברדיפה אתם בעצם אומרים לאזרחים: ״יש אותנו ויש אותם, יש את הממשלה ויש את האופוזיציה – תבחרו למי אתם נאמנים״. ככל שהמצב במדינה חמור יותר, הם יבחרו באופוזיציה, כי היא פטורה מאחראיות לכשלים במדינה. שלישית, רדיפה מורידה את הגופים המתחרים לכם למחתרת, מעודדת אותם לפעול בניגוד לחוק ומחוץ לחוק. בשביל להמשיך ולרדוף אותם אתם חייבים להשקיע עוד ועוד משאבים, לחזק את המשטרה שלכם ולהשחית את מערכת החוק שלכם. אתם אולי לא מתכוונים לזה, אבל התוצאה הסופית של הרדיפה הפוליטית היא בדרך כלל מנגנון ביטחון פנים שעלול להיות חזק יותר משאר מנגנוני המדינה, חזק אפילו יותר מהמפלגה שהקימה אותו.

דרך שנייה ומורכבת יותר היא לא לרדוף גופים מתחרים במפלגה אלא לספח אותם אליה. במקום לרדוף את התקשורת, אתם מוודאים שמועסקים בה חברים נאמנים למפלגה. במקום לכלוא את בעלי העסקים, אתם נותנים להם להתאגד באיגודים בחסות המפלגה. במקום לרדוף את הכנסייה, אתם פשוט דורשים למנות את ראשיה. אתם מעצבים את האקולוגיה של החברה כך שתשלט ע״י המפלגה – ממוסדות החינוך והאקדמיה, דרך התקשורת, האיגודים המקצועיים, גופי התרבות, הכלכלה והחברה. במקום החלוקה הבינארית של אנחנו והם, אתם יוצרים חזית מאוחדת שמקיפה את החברה כולה וכוללת כל פרט בה. אי אפשר להיאבק במפלגה – אם המפלגה היא הכול.

הרעיון אולי נשמע דמיוני, אך זה בדיוק הרעיון של החזית המאוחדת ברפובליקה העממית של סין [מקור]. אחרי שאיחדה את הכוחות המהפכניים נגד הממשלה הלאומנית של סין, המפלגה פנתה לאחד את כוחות החברה הסינית בחזית מאוחדת אחת. ישנם מספר גופים האמונים על בניית החזית המאוחדת הזו, אך אנחנו נתמקד באחד מהם: מחלקת החזית המאוחדת (United Front Work Department). המחלקה כוללת לשכות לענייני טיבט ושינג׳יאנג, הבורגנים החדשים של סין (בעיקר אנשי עסקים), אינטלקטואלים שאינם חברי מפלגה ולשכה מיוחדת לענייני הונג קונג, מקאו וטאיוואן [מקור]. עניינה המרכזי של המחלקה הוא ביצירת תמיכה למדיניות המפלגה בקרב קבוצות פוליטיות, אתניות ודתיות בסין ובקרב סינים החיים מחוץ לרפובליקה. ביחד עם גופים נוספים, כמו משרד החוץ, המחלקה לקשרי חוץ במפלגה הקומוניסטית ומשרד המידע במועצת המדינה – מחלקת החזית המאוחדת אמונה על יצירתה של חזית אחת בתוך סין ומחוץ לה.

מסמך 9

כששי ג׳ינפינג התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בסוף 2012 המפלגה הייתה באווירת משבר. נראה היה שנגע השחיתות נמצא בכל דרג של המפלגה ושהוא מאיים, ע״י הסקנדלים שהוא גורם, להביא לסופה של המפלגה הקומוניסטית. בפרק ״הטיהור הגדול״ תיארתי את תחושת המשבר של המפלגה ואיך שי ג׳ינפינג ניצל אותה לביסוס כוחו [ראו כאן]. נוסף על השחיתות המפלגה ראתה עצמה בעיצומו של מאבק אידיאולוגי, מאבק שאם היא לא תנצח בו היא עלולה להעלם מהעולם.

עדות לראייה הזו הגיעה באפריל 2013, מעט אחרי כניסתו של שי ג׳ינפינג לתפקיד נשיא סין, כשהתפרסם במפלגה הקומוניסטית מזכר מסווג בעל השם הלקוני ״מסמך 9״ (Document 9). מקורו של ״מסמך 9״ במזכירות הכללית של המפלגה והוא הופץ בקרב הנהגת המפלגה, מזהיר אותם שהמפלגה נמצאת במאבק אידיאולוגי ומבקש מהם לשים לב לאיומים אידיאולוגים שעלולים למוטט את המפלגה.

מהם אותם איומים? מסמך 9 מונה שבעה איומים על המפלגה הקומוניסטית, על שלטונה ועל הסוציאליזם עם תווים סינים. שבעת האיומים הם:

  1. קידום דמוקרטיה חוקתית בנוסח מערבי – איום ישיר על שלטון המפלגה וניסיון לבטל את הדמוקרטיה של העם.
  2. קידום ״ערכים אוניברסאליים״ – ניסיון להציג ערכים מערביים כאוניברסליים ועל-זמניים, תוך פגיעה ביסודות התיאורטיים של המפלגה והצגה מעוותת של ניסיונה שלה לקדם דמוקרטיה, חופש, צדק ושלטון חוק.
  3. קידום של חברה אזרחית – הקמת חברה אזרחית שאינה כפופה להנהגתה של המפלגה, לכאורה כקידום של הדמוקרטיה אך בעצם ניסיון להביא לניתוק בין המפלגה וההמונים ואף לעימות בין המפלגה להמונים.
  4. קידום של ניאו-ליברליזם – לפי המסמך ניאו-ליברליזם היא גישה כלכלית הדוגלת בחופש כלכלי ללא הגבלה, הפרטה מוחלטת והתנגדות לכל רגולציה או התערבות ממשלתית בשוק. ניאו-ליברליזם מכרסם ביסודות הסוציאליזם הסיני, מאיים על החברות הממשלתיות הסיניות ועלול להביא את סין למשבר כלכלי חריף.
  5. קידום הרעיון המערבי של עיתונות וחופש העיתונות – מאתגר את העיקרון שהתקשורת ומערכת הפרסום תהיה תחת משמעת המפלגה.
  6. קידום של נִיהִילִיזְם היסטורי, ניסיון לפגוע בהיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית וסין החדשה – מהו ניהיליזם היסטורי? דחיית המהפכה; טענה שהמהפכה הקומוניסטית הביאה רק להרס; דחיית הבלתי-נמנעות בהחלטה של סין לצעוד בדרך הסוציאליסטית; לטעון שהדרך היא שגויה ושההיסטוריה של המפלגה וסין החדשה היא שורה של טעויות. ניהיליזם היסטורי מבקש לפגוע במטרה ההיסטורית של המפלגה הקומוניסטית, דבר שווה ערך להכחשת הלגיטימציה של המפלגה לשלוט פוליטית לטווח ארוך.
  7. הטלת ספקות בתקופת ״הרפורמה וההיפתחות״ והאופי הסוציאליסטי של ״סוציאליזם עם תווים סינים״ – אנשים שעושים זאת טוענים שהסוציאליזם עם תווים סינים הוא לא באמת סוציאליזם, אלא קפיטליזם במסווה או קפיטליזם מדינתי. הטלת ספקות אלו יוצאת נגד החלטות המפלגה.

אני רוצה ברשותכם להדגיש מבין הרשימה מה הם האיומים האידיאולוגים על המפלגה הקומוניסטית שהם גם היסוד של הדמוקרטיה המערבית: דמוקרטיה חוקתית, ערכים אוניברסאליים, חברה אזרחית וחופש העיתונות. מסמך 9 הוא אמירה ברורה ומפורשת של המפלגה הקומוניסטית שהמאמצים להפוך את סין לדמוקרטיה מערבית הם איום אידיאולוגי על המפלגה. איום על המפלגה. וזה ב-2013, 3 שנים לפני שדונאלד טראמפ אפילו ניסה לרוץ לנשיאות.

עכשיו אתם יכולים לטעון ובצדק: ״ניצן, עד כמה זה מפתיע שמפלגה קומוניסטית רואה בניסיון להפוך אותה לדמוקרטיה מערבית איום? זה כמו שאסד יפרסם מסמך שקידום זכויות אדם אצלו הוא איום – זה לא מפתיע, זה מובן מאליו״. כן ולא.

כן, זה באמת מובן מאליו – כמובן שדיקטטורה עממית תראה בניסיון להפוך אותה לדמוקרטיה מערבית איום. אבל זה מפתיע מפני שהעולם מתייחס לסין כאילו היא לא שוללת לחלוטין את הדמוקרטית המערבית. סין הקומוניסטית נתפסת כחברה לגיטימית במשפחת העמים, בו בזמן שהיא כולאת אנשים לשנים על מאמציהם לקדם דמוקרטיה במדינה [ראו כאן]. מדינות וחברות עושות בה עסקים בעודה שוללת ממיעוט אתני של כ-9 מיליון איש את זכויותיו הבסיסות ביותר לפרטיות והליך הוגן [ראו כאן]. איך יכול להיות שהסדר הליבראלי חי בשלום עם מעצמה כלכלית שדוחה את עצם הבסיס הרעיוני שלו?

סיבה אחת היא הציניות שמתלווה לעשיית עסקים. השווי של חברות נקבע לפי הרווחים שלהן, לא העמדה המוסרית שלהן. סיבה אחרת היא התקווה שאולי סין תשתנה, שאולי סין תהיה מוכנה לשנות את דרכיה ולאמץ לפחות חלקית את המודל המערבי. לפי התזה הזו אם רק ניתן לסין מספיק זמן וגישה למערב, התהליך הדמוקרטי יקרה מעצמו.

אחד המנסחים המפורסמים של התזה בדבר הדמוקרטיזציה של סין היה פרופ׳ פרנסיס פוּקוּיאמַה, שבמאמרו ״קץ ההיסטוריה?״ מ-1989 שרטט את המסלול הבלתי נמנע (לכאורה) של סין מדיקטטורה של העם לדמוקרטיה ליבראלית:

״יש היום מעל 20,000 סטודנטים סינים הלומדים בארה״ב ובמדינות מערביות אחרות, כמעט כולם ילדיהם של האליטות הסיניות. קשה להאמין שכאשר הם יחזרו הביתה לארצם הם יהיו שבעי רצון שסין היא המדינה היחידה באסיה שלא הושפעה מתהליך דמוקרטיזציה גדול. הפגנות הסטודנטים בבייג׳ין בדצמבר 1986 ושחזרו לאחרונה עם פטירתו של הו יאו-באנג (Hu Yaobang) [הכוונה להפגנות בכיכר טיאנאנמן – נד״פ] הן רק ההתחלה של מה שיהיה לחץ בלתי נמנע לשינוי במערכת הפוליטית.״

הלחץ לא היה בלתי נמנע. בטיאנאנמן סטודנטים סינים נורו ונדרסו ע״י טנקים. המפלגה הצליחה לשבור את המפגינים, הצליחה לאכוף סדר מבית והצליחה, גם אחרי הטבח בכיכר, לשכנע את העולם המערבי להמשיך לעשות עסקים עם סין.

ההצלחה שלה לשמור על מעמדה לאחר הטבח בטיאנאנמן קשורה ליישום המוצלח של החזית המאוחדת ע״י המחלקה הרלוונטית וגופים נוספים במנגנון ההשפעה הסיני [מקור]. מאז כיכר טיאנאנמן החזית המאוחדת הופנתה לשני מאמצים עיקריים: א׳ לשמור על הטוהר האידיאולוגי של החברה הסינית ע״י פיקוח, איתור וסילוק גורמים ״מזוהמים אידיאולוגית״, ובו בזמן לעודד את הנאמנות האידיאולוגית של האוכלוסייה[א]. ב׳ לפעול בתוך מדינות זרות בשביל לשנות את עמדתן על סין, אם ע״י גזרים ואם ע״י מקלות. החזית המאוחדת מאתרת ארגונים ומובילי דעת קהל, מושכת אותם (או מאימת עליהם) להתקרב לעמדת המפלגה ומשתמשת בהם בשביל להשפיע על מדינת המטרה. ביחד שני המאמצים האלו מבטיחים למפלגה יציבות מבית ותמיכה מחוץ, בונים חזית מאוחדת מול הכוחות הריאקציונרים שעלולים לאיים על שלטון המפלגה.

הכניסה של שי ג׳ינפינג לשלטון בסוף 2012 הביאה רוח חדשה למאמצי המפלגה להשיג חזית אחידה. מסמך 9 הוא במידה רבה ביטוי של הדחייה של שי את המודל המערבי, מודל שהוא רואה בו איום על המפלגה ומתחרה ״סוציאליזם עם תווים סינים״ [ראו כאן להרחבה]. שי דוחה את הבסיס הרעיוני של הדמוקרטיה המערבית, אך בעולם שנשלט ע״י דמוקרטיות כאלה, בעולם בו מקודמים ערכים אוניברסליים ושלטון החוק, המפלגה אינה יכולה רק לדחות הצהרתית את המערב אלא חייבת גם לפעול לשנות אותו בו בזמן שהיא מגנה על עצמה. ראינו בפרקים הקודמים את המאמצים שהמפלגה תחת שי השקיעה בניקוי אורוות אצלה בבית וחיזוק הנאמנות האידיאולוגית בקרב חברי המפלגה [כאן] ואת המאמצים שהיא משקיעה בשביל לדחוק את הנושא של זכויות אדם פוליטיות מהשיח הבינלאומי [כאן]. אלו המאמצים הגלויים, הברורים. שי ג׳ינפינג הביא גם שינוי במאמצים הנסתרים מהעין.

חזרתו של ״נשק הקסמים״

תחת שלטונו של שי המפלגה ביצעה ארגון מחדש וחיזוק של מחלקת החזית המאוחדת. המחלקה קיבלה תוספת של כ-40 אלף איש, ונוספו לה שלוש לשכות חדשות – לשכה לענייני סינים החיים מעבר לים, לשכה לענייני דתות ולשכה לענייני מיעוטים אתניים, כמו אלו בטיבט ושינג׳יאנג [מקור]. אל הארגון מחדש הזה נוספו קריאות ברורות של שי לכלל חברי המפלגה לראות בעבודת החזית המאוחדת חלק חשוב מתפקידם, ולא דבר שיש להזניח או לחשוב שרק המחלקה הרלוונטית צריכה לטפל בהם [מקור]. הוא גם הורה להקים קבוצה מובילה לענייני חזית מאוחדת שמטרתה לקדם את הסטטוס של עבודות למען חזית מאוחדת ואת התיאום של אותן עבודות בין גופי הביורוקרטיה השונים של המפלגה [מקור].

במקביל לארגון מחדש של המחלקה, שי ג׳ינפינג הדגיש שבמיקוד שלה צריכים להיות סטודנטים סינים הלומדים מחוץ למדינה [מקור]. למה דווקא סטודנטים סינים הלומדים מחוץ למדינה? מדובר בנקודה מעניינת, שיש לה רלוונטיות גם אלינו כאן בארץ.

עוד לפני הארגון מחדש של שי הייתה קיימת במחלקה לשכה לענייני סינים החיים מעבר לים. סינים כאלה, אם הם סינים אתניים או אזרחי הרפובליקה החיים מחוץ לה, מהווים קבוצת עניין למפלגה הקומוניסטית משום היכולת שלהם לעזור או לפגוע במפלגה. הם יכולים לעזור למפלגה ע״י תמיכה כלכלית או טכנולוגית, מרגלים לטובת סין ומעבירים לידיה טכנולוגיה הנחוצה לה [מקור]. במדינות בהן יש נוכחות סינית משמעותית, כמו סינגפור, ניו-זילנד או אוסטרליה, המפלגה יכולה להשתמש בסינים אזרחי המדינה כמנוף לחץ אלקטורלי על הממשלה בה. אותם אזרחים סינים גם יכולים להוות סוכני השפעה בשביל המפלגה, משחדים או מפיצים מידע שנועד להטות את יחסיה של המדינה לטובת סין.

לא מדובר כאן באפשרויות תיאורטיות בלבד – ב-2017 ראש מנגנוני הביטחון של סין, מנג ג׳יאנג-זו (Meng Jianzhu) הזהיר את נציגי מפלגת האופוזיציה באוסטרליה שאם לא יתמכו בהסכם הסגרה בין אוסטרליה לסין הם עלולים לאבד תמיכה בקרב הסינים באוסטרליה: ״זו תהיה אכזבה שממשלת סין תצטרך לספר לקהילה הסינית באוסטרליה שמפלגת האופוזיציה אינה תומכת ביחסים בין אוסטרליה לסין״ [מקור]. באותה שנה ראש המודיעין האוסטרלי חשף ששני אנשי עסקים אוסטרלים ממוצא סיני שתרמו מיליוני דולרים למערכת הפוליטית במדינה הם סוכנים של בייג׳ין, שהשתמשו בתרומות שלהם כדי להשפיע על החלטות הממשלה [מקור]. שני האירועים האלו, ביחד עם דו״ח של קהילת המודיעין על כמה המערכת הפוליטית באוסטרליה חשופה להשפעה זרה, הביאו את הממשלה ב-2018 להעביר שורה של חוקים שמטרתם לעצור התערבות זרה במערכת הפוליטית שלה [מקור].

הסינים מחוץ לסין גם יכולים לפגוע במפלגה. פזורות אתניות יכולות להיות בית חם לאופוזיציה שנאלצת לגלות מהמולדת [מקור]. סטודנטים סינים שלומדים מחוץ לסין עלולים ״לתפוס״ את החיידק הדמוקרטי ובשובם הביתה להדביק את אזרחי סין. מחלקת החזית המאוחדת מוודאת שזה לא יקרה.

כיצד? המחלקה מפעילה מאות ארגוני סטודנטים סינים באוניברסיטאות מחוץ למדינה, במיוחד בארה״ב [מקור]. על הנייר כמובן הארגונים האלו לא קשורים לממשלה הסינית ואין להם שייכות פוליטית. הם נועדו לעזור לסטודנטים סינים להתאקלם בקמפוסים זרים ומקיימים פעילויות לטובת סטודנטים סינים, כמו חניכה ע״י סטודנטים בוגרים, טיולים ומסיבות. אך עדויות מבוגרי האיגודים האלו מראות שמעבר לתמיכה בסטודנטים, הם גם מפקחים על הסטודנטים, מאפשרים לבייג׳ין לדעת מראש איזה סטודנט הפך לפרו-דמוקרטי הרבה לפני שהוא חוזר למולדת [מקור].

אותם איגודים גם מפעילים לחץ על האוניברסיטאות בהן הם נמצאים בשביל לשלוט בשיח האקדמי, על אילו נושאים ניתן לדבר ואילו אישים אפשר להזמין לקמפוס. לדוגמה ביוני 2017 באוניברסיטה של סן דייגו סניף של התאחדות הסטודנטים והמשכילים הסינים פתח במחאות על הזמנתו של הדאלי למה לשאת נאום באוניברסיטה [מקור]. לדברי הסניף הצעד נעשה לאחר התייעצות עם הקונסוליה הסינית [מקור].

המטרה של שי בפעולות של החזית המאוחדת הוא להטמיע את מרכיבי החברה בסין ואת הסינים מחוץ לרפובליקה אל תוך המפלגה. ע״י בניית חזית מאוחדת אחת שנמתחת מבייג׳ין אל העולם, שי יכול להטות את המערכת הבינלאומית לטובת סין ולנצח את המאבק האידיאולוגי עם הדמוקרטיה המערבית פשוט ע״י נטרול מדינות המערב. אבל איך בדיוק עובד כל המנגנון הזה? איך נראה מבצע השפעה סיני בפועל?

זהירות ממתנות

מבצעי ההשפעה הסינים שונים מאוד מעמיתיהם האמריקאים או הרוסים. המטרה של הסינים אינה להביא את המטרה לקבל החלטה מסוימת, אלא לשנות את המרחב בו היא חושבת. בייג׳ין לא רוצה שתחליטו לתמוך בהונג קונג – היא פשוט רוצה שתחליטו לא להתערב במה שנעשה בה [מקור]. הדרך לעשות זאת הוא לשלוט במידע שאתם חשופים אליו או לשתול בראשכם נקודות שמשרתות את המפלגה.

בשביל להמחיש את הדברים, בואו ונדמיין שאתם לדוגמה פקידים בכירים במשרד האוצר. הסינים רוצים שתאשרו לחברות סיניות לפעול בארץ, ושלא תעשו בעיות כשחברות סיניות קונות עוד חברות היי-טק מקומיות.

אם אתם לא עוקבים אחר ה״משחק הגדול״ – אתם כבר נתונים תחת מבצע השפעה סיני דרך ערוצי התקשורת. זה לא מקרה שיש תמימות דעים בדבר ״העלייה הבלתי נמנעת של סין כמעצמת על״. כחלק מהחזית המאוחדת המפלגה מפעילה מספר גופי תקשורת משלה ופועלת להעביר את המסר שלה דרך גופי תקשורת זרים [מקור]. מסרים כמו ״עלייתה של סין בלתי נמנעת״, ״סין היא מדינה רודפת שלום״ ו-״אם יפגעו בסין התוצאות יהיו הרות אסון״ מקודמים כל הזמן ע״י הגופים של המפלגה [מקור]. המסרים האלו מגיעים לאנשי תקשורת ומומחי אקדמיה זרים שהמפלגה טיפחה שממשיכים להפיץ את המסרים בארגונים שלהם. אתם פקידי אוצר יקרים שלי נמצאים בצד המקבל של כל המאמץ הזה, סופגים את הרעיון ש״עלייתה של סין היא בלתי נמנעת״, גם אם סין מעולם לא עניינה אתכם. התפיסה הזו פשוט נמצאת באוויר, היא הדעה המקובלת והאוטומטית. אם עלייתה של סין בלתי נמנעת, אם סין היא מדינה רודפת שלום – למה שתעשו לה בעיות? אבל בואו ונאמר שהמפלגה רוצה לוודא שאתם תהיו בצד שלה.

יום אחד תופיע על שולחנכם (או בתיבת המייל שלכם) הזמנה לטיול הכול כלול בסין, הזמנה שנשלחה ע״י ״ידידי ישראל בשנזן״,  ארגון אזרחי לחלוטין ללא שום קשר לממשל. אתם כמובן תלכו (כי מי לא ייקח הזמנה לטיול הכול כלול?) ותראו את העוצמה והחדשנות של סין. בארוחות ערב עם אנשי עסקים סינים יחזרו באזנכם שוב ושוב ש״עלייתה של סין בלתי נמנעת״, ש״סין היא ידידה של ישראל״ ובעודם מוזגים לכם עוד כוס של שאטו רוטשילד 1967 הם יסבירו לכם שוודאי שישראל צריכה לשתף פעולה עם סין, כי הרי סין היא העתיד ובמה ישראל עוסקת אם לא בעתיד? אתם כמובן תחייכו ותהנהנו כי קודם כל אתם אחרי כוס שלישית של יין ושנית הם הרי רק אנשי עסקים שחולקים את דעתם הכנה, לא?

לא. הדבר החשוב להבין בנוגע לחזית המאוחדת של סין הוא שאין קשרים רשמיים בין הגופים האזרחיים והגופים הממשלתיים. אנשי העסקים שימזגו לכם יין והמתנות מארגון ״ידידי ישראל בשנזן״ הם בו זמנית אנשים פרטיים וסוכנים של הממשל. הממשל משתמש בהם כחזית בשביל לשכנע אתכם שסין טובה לישראל, בעוד אתם מקשיבים קשב רב כי נדמה לכם שמדובר באנשים פרטיים, לא פקידים.

התיאור שלי אולי נשמע כפרנויה, אך זה לא אומר שהוא לא נכון. הסינים מנסים להשפיע על אנשי מפתח באמצעות הטיות עדינות. מקרה אחד שיכול ללמד אותנו עד כמה מעודנת השיטה הסינית התפרסם באוגוסט 2017 כשהרשויות בסינגפור שללו את תשובות הקבע של פרופ׳ בכיר למשפטים, וואנג ג׳ין (Huang Jing), אזרח ארה״ב ממוצא סיני. הרשויות האשימו את ג׳ין ששימש כסוכן השפעה לממשלה זרה וניסה להשפיע על מדיניות החוץ של סינגפור ע״י חשיפת מידע מיוחד לכאורה שהיה ברשותו [מקור]. ג׳ין חשף את המידע לבכיר בפקולטה שלו למשפטים, שבתורו העביר את המידע לפקידים בכירים בממשל הסינגפורי שהם בעלי השפעה על מדיניות החוץ שלה. לאחר שהתגלה שג׳ין הוא מקור המידע, התושבות שלו ושל אשתו נשללו והוא נדרש לעזוב את סינגפור.

מה שמרתק בסיפור הוא מידת המורכבות שמעורבת במבצע – ג׳ין סיפר לבכיר בפקולטה שלו שסיפר לפקידים בכירים בממשל. הוא מסר מידע מיוחד לכאורה, איזה מידע פנימי שיש לו, בשביל לחולל בסוף שינוי במדיניות החוץ של סינגפור. האם מדינת ישראל הייתה מצליחה לעלות על ניסיון דומה לזה?

מבצעי ההשפעה הסינים הם לא רק מתנות וטיפים פנימיים. הם גם יכולים להיות הטרדה ואיומים. בספטמבר 2017 פרופ׳ אן-מרי ברדי (Anne-Marie Brady) פרסמה עבודה מקיפה על מבצעי השפעה סינים בכלל ובניו-זילנד בפרט, עבודה שגם הייתה אחד המקורות לפרק הזה. כאילו בשביל להוכיח שמה שהיא כתבה הוא נכון, מעט אחרי פרסום העבודה פרופ׳ ברדי הפכה להיות המטרה של הטרדות, איומים ופריצות לביתה. פעמיים פרצו למשרד שלה, השחיתו את מכוניתה, והיא קיבלה עשרות שיחות אנונימיות בשעות הקטנות של הלילה [מקור]. אחת השיחות הייתה ב-3 לפנות בוקר, אחרי שמשפחתה חזרה ממסיבת חג המולד, כנראה בשביל להוכיח לה שצופים בה. גם גולים סינים, כמו הסופרת שנג זו, נאלצים לסבול ממבצעי השפעה שמטרתם לפגוע בשמם הטוב ולהציג אותם כבוגדים ולא מוסריים [מקור]. הכול במטרה להוריד את השפעתם במערב ואת היכולת שלהם להניע מקבלי החלטות מערביים לשנות את מדיניותם מול סין.

סיכום

המפלגה הקומוניסטית של סין עלתה לשלטון הודות ליכולת שלה לגבש חזית מאוחדת מסביב למפלגה. עם השנים המפלגה שכללה והרחיבה את יכולותיה והיום היא מפעילה מערכת השפעה גלובאלית. מבצעי השפעה סינים נחשפו במדינות רבות ומגוונות, כמו קנדה, ארה״ב, ניו-זילנד, אוסטרליה, גרמניה, סינגפור ויפן [מקור]. מטרתם לעצב את מדיניות הממשלות במדינות המטרה כך שיהיו נוחות יותר לסין, אם ע״י חיזוק קשרים כלכלים וביטחוניים או אימוץ העמדה של סין בנקודות חיכוך כמו ים סין הדרומי, טיבט והונג קונג.

נעדרת מהרשימה היא ישראל, שעל-אף נוכחות גדלה של סין בה נראה כאילו מבצעי ההשפעה הסינים ״פסחו״ עליה [מקור]. הסיכוי שאנחנו חווים רק השקעות סיניות בלי השפעה סינית הוא קטן, וכנראה היעדר דיווח נובע יותר מהיעדר פיקוח ועניין מצד גורמים פוליטיים. עוד אעסוק בנושא בפרק על יחסי סין-ישראל.

לפני אבל שאתמקד ביחסים שלנו עם הענק הסיני, יש נושא אחר שצריך לטפל בו. מערכת ההשפעה הנרחבת של המפלגה הקומוניסטית, החזית המאוחדת שמפקחת על סטודנטים סינים בקמפוסים זרים, מעידים לא על חוזקה של סין – כי אם על חולשתה. מדינה בטוחה בכוחה לא צריכה להטביע את האוכלוסייה שלה בתעמולה ולשלוח סוכני השפעה למדינות העולם. שי ג׳ינפינג חיזק את המערכת של החזית המאוחדת לא מפני שהוא בטוח בכוחה של המפלגה הקומוניסטית אלא להיפך – מתוך תחושה ברורה של השבריריות שלה. בפרק הבא נראה עד כמה בדיוק שבירה הרפובליקה העממית של סין.

[א] דוגמה לעידוד כזה הן אפליקציות למכשירים ניידים שבוחנות את האזרחים על הידע שלהם עם המחשבה של שי ג׳ינפינג, האידיאולוגיה העדכנית של המפלגה הקומוניסטית.




פרק 48 – קיסר אדום: הסינים בקוטב הצפוני

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

*חדש* הרצאות של ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

בפרק הקודם ראינו את דרך המשי כפי שהיא באמת – סיסמה פוליטית, יוזמה אסטרטגית ותרמית כלכלית. בשביל ההנהגה בבייג׳ין היא יוזמה שתחבר את סין לאירו-אסיה. בשביל הבנקים והחברות הממשלתיות היא דרך לעשות משהו עם עודפי הכסף ויכולת הייצור שלהם.

בפרק היום אנחנו מפנים את מבטנו לזירה שמעטים מדברים עליה, למרות שהיא מתחממת כל הזמן – הקוטב הצפוני. מה הסינים מחפשים בקוטב הצפוני? ולמה הקוטב עתיד להיות זירה חדשה למאבקים בין מעצמות? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

היופי בגיאופוליטיקה היא היכולת לחזות את עתידם של אזורים שלעולם לא היינו חושבים שמישהו יתעניין בהם. מי לפני 50 שנה חשב שסין תהיה מרכז כלכלי חדש? מי היום חושב שאתיופיה תהיה מרכז תעשייתי חדש? ומי יחשוב שבעוד 50 שנה הקוטב הצפוני, שממת הקרח בפסגת העולם, יהיה מרכז האנרגיה החדש של העולם?

ההפשרה של הקוטב הצפוני כוללת השלכות משמעותיות לגיאופוליטיקה העולמית בכלל, ולסין בפרט. הפשרת הקרח בחודשי הקיץ תאפשר לראשונה בתולדות האדם תנועה בין מזרח אסיה לאירופה דרך צפון אסיה, לאורך קו החוף של סיביר. נתיב כזה יעקוף את מצר מלאקה, הפיראטים בסומליה ותעלת סואץ. הפשרת הקרח גם תחשוף מאגרי נפט וגז חדשים, תאפשר כרייה של יסודות נדירים בגרינלנד ותהפוך את הקוטב הצפוני למוקד חדש של תחרות בין מעצמות.

שתי מעצמות – רוסיה וארה״ב – הן שתיהן מדינות ארקטיות. העובדה שהסינים נמצאים בתחרות איתן היא מרשימה כשלעצמה. אם לא הסתכלתם במפה לאחרונה, סין לא נמצאת בחוג הקוטב הצפוני, בניגוד לרוסיה וארה״ב. היא אבל מגדירה את עצמה כ״מדינה קרובה לקוטב הצפוני״, והיא מקדמת עמדה שרואה בקוטב הצפוני אזור הנוגע לכלל האנושות ולכן צריך להיות אזור בינלאומי. למה בדיוק היא מקדמת דווקא את העמדה הזו – בעוד שנגיד בים סין הדרומי היא טוענת לריבונות על כל הים – נסביר בהמשך הפרק. אנחנו מתחילים אבל ברקע קצר – מה בדיוק קורה בקוטב הצפוני?

אוצרות הצפון

הקוטב הצפוני במשך רוב ימיה של הציוויליזציה האנושית היה גוש קרח בלתי ניתן למעבר. כשהוויקינגים רצו לשוט מסקנדינביה, הם פנו דרומה לאירופה והים התיכון ולא צפונה אל גוש הקרח בפסגת העולם. הגיאופוליטיקה העולמית שלנו, זו שהתעצבה ב-300 השנים האחרונות, עוצבה כשהקוטב הצפוני היה בלתי חדיר לספינות ובלתי ניתן ליישוב.

המחסום הקפוא של הקוטב הצפוני הכריח את התנועה הימית באירו-אסיה לנוע בימים שמדרום ליבשת במקום בצפונה. אירופה הייתה חייבת לעבור דרך אפריקה והמזרח התיכון בדרכה לשווקים של מזרח אסיה. 300 שנה אחרי התנועה של הבריטים מזרחה, הסינים היום משתמשים באותם נתיבים, משנעים סחורה דרך הימים החמים של האוקיינוס ההודי והים האדום אל אירופה.

המפסידה העיקרית של הקוטב הקפוא הייתה רוסיה, שרוב קו החוף שלה בסיביר קפוא והנהרות בה זורמים במקום ממערב למזרח הם זורמים מדרום לצפון. במצב כזה תנועה של אנשים וסחורות דרך רוסיה חייבת להיות יבשתית בלבד, משום שמערכת הנהרות והימים אינה תומכת בתנועה בין הלב האירופי של רוסיה במערב והחוף הפסיפי שלה במזרח. תנועה יבשתית היא יעילה פחות מתנועה ימית, יקר יותר לשנע סחורה דרך היבשה מהים ורוסיה האדירה נאלצת להסתפק בכמה נמלי מים חמים (יחסית) בים השחור, הים הבלטי וים יפן. רוסיה במשך כל ימי קיומה התקיימה כמעצמה יבשתית בעיקר משום הקיפאון של הקוטב הצפוני.

אבל עכשיו כל זה עתיד להשתנות.

הערכה היא שהקוטב הצפוני עתיד להיות חופשי מקרח בחודשי הקיץ, כשיש מחלוקת רק אם נגיע למצב הזה ב-2030 או 2050 [מקור]. היעדר קרח, או לכל היותר קרח דק, יאפשר תנועה חופשית של ספינות משא עם ליווי מינימאלי של בוקעות קרח. התחממות הקוטב תפתח שני נתיבי סחר חדשים – הנתיב הצפון-מזרחי ממזרח אסיה לאירופה והנתיב הצפון-מערבי מאירופה לצפון אמריקה [מקור].

מקור: Hugo Ahlenius, UNEP/GRID-Arendal

הנתיב הצפון-מזרחי יאפשר לכלכלות של צפון מזרח אסיה – סין, דרום קוריאה, יפן – לסחור עם אירופה במסלול שיהיה קצר ב-40% מהמסלול הנוכחי דרך תעלת סואץ [מקור]. הערך המרכזי אבל של הנתיב הצפון-מזרחי הוא אסטרטגי, לא כלכלי. כיום נתיב הסחר של צפון מזרח אסיה לאירופה עובר דרך מצר מלאקה, האוקיינוס ההודי, באב אל מנדב ותעלת סואץ. פיראטים נמצאים במצר מלאקה ובאב אל מנדב, והאמריקאים שולטים באוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי. אם אתם מקבלי החלטות סינים, תעדיפו להשתמש בנתיב סחר נקי יותר, גם מפיראטים וגם מאמריקאים.

בנוסף לנתיבי השיט החדשים הפשרת הקרח גם תחשוף את האוצרות הטמונים בקוטב הצפוני. כבר היום מופקים בקוטב הצפוני ובחוג הארקטי כ-40% מהפלדיום, 25% מהיהלומים ו-15% מהפלטינה בעולם. הערכה היא שבקוטב גם נמצאים כ-5% מסך עתודות הנפט בעולם ו-21% מעתודות הגז העולמיות [מקור].  הפשרת הקרח תאפשר גישה למשאבים שעד היום היו בלתי נגישים, או שעלות הכרייה שלהם הייתה גבוהה מדי.

שתי מדינות שבמיוחד ייהנו מהפשרת הקוטב הצפוני בקיץ יהיו רוסיה וגרינלנד, שאדמותיהן מחזיקות משאבים רבים שעד היום לא היו נגישים לניצול. שווי המשאבים בחלק הארקטי של רוסיה מוערך בכ-1.5 טריליון דולר (שווה ערך לתמ״ג שלה), והיא תהיה הכוח הדומיננטי בנתיב הצפון-מזרחי הודות לגיאוגרפיה שלה. בגרינלנד נמצאים נפט, גז, עפרות ברזל, זהב, יסודות נדירים (Rare Earth Elements) ואורניום [מקור]. הפשרת הקרח תאפשר הקמה של תעשיות חדשות בגרינלנד ותזריק לכלכלת האי כסף וידע שמאוד נחוצים לה.

הפשרת הקרח בקוטב הצפוני גם אינה נעשית בריק גיאופוליטי. הקוטב הצפוני יהפוך להיות מרכז חדש של משאבים בדיוק בזמן שהמזרח התיכון יהפוך להיות יותר ויותר לא יציב. בעוד שבמזרח התיכון הסכסוך בין טורקיה, איראן וסעודיה יערער את האזור, הקוטב הצפוני יסבול בתרחיש הגרוע ביותר מתחרות קרה בין רוסיה, ארה״ב וסין. בעוד המזרח התיכון יראה עוד ועוד מליציות וארגוני טרור שמאיימים על נתיבי השיט ממנו (אם לא מדינות ממש כמו איראן), הקוטב הצפוני פטור משחקנים לא-מדינתיים כאלה והמדינות בו הן שחקניות וותיקות ויציבות יחסית בזירה הבינלאומית. התוצאה של כל זה שמחיר הביטוח לספינות השטות דרך המזרח התיכון יעלה, מקטין את הפער בין שיט דרך תעלת סואץ ושיט דרך הקוטב הצפוני. הדבר יהפוך את הנתיבים דרך הקוטב הצפוני ליותר ויותר משתלמים כלכלית. מכאן שככל שהאנרכיה במזרח התיכון תגדל, הניצול של הקוטב הצפוני יהפוך ליותר כדאי כלכלית.

האם אנחנו יכולים לצפות לאנרכיה גוברת במזרח התיכון? כן, אך להוכיח את זה ידרוש דיון נפרד שלא כאן המקום לפתוח אותו [דיון חלקי תוכלו למצוא כאן]. בקצרה אומר שהירידה בעניין של ארה״ב במזרח התיכון מעלה לפני השטח סכסוכים ישנים-חדשים באזור, כמו הסכסוך השיעי-הסוני, המלוכני-איסלמיסטי וכדומה. עלייה באנרכיה תעלה את הצורך בנתיבים עוקפי מזרח תיכון, אם בשביל אירופה, רוסיה או – סין.

 האינטרס הסיני

בואו ונסתכל בחוג הארקטי מנקודת מבטה של בייג׳ין.

ראשית, כפי שהדגשתי מספר פעמים בתחילת הפרק, נתיבי שיט דרך הקוטב הצפוני עוקפים מים שורצים בפיראטים ואמריקאים בדרום העולמי. גם אם רק חלק מהסחר הימי של סין יעבור דרך הקוטב הצפוני, הדבר יחזק את העמדה האסטרטגית שלה מול ארה״ב.

שנית, הקוטב הצפוני עשיר במשאבים נחוצים לכלכלה הסינית, משאבים שנמצאים בשטחן של מדינות יציבות פוליטית אך חלשות יותר מסין. בניגוד לקונגו או אנגולה, דנמרק ונורבגיה לא סובלות משחיתות רחבת היקף או מורדים שתוקפים שיירות אספקה. השקעה סינית בהפקת המשאבים תגוון את המקורות של סין, תקטין עוד את התלות בנתיבי השיט דרך האוקיינוס ההודי (שכיום משנעים משאבים מאפריקה לסין) ותחזק את יכולת ההשפעה של סין על שוקי הסחורות בעולם, ע״י הגדלת האחיזה שלה בתפוקה העולמית [מקור].

שלישית, הקוטב הצפוני הוא חזית נוספת מול האמריקאים והרוסים. במסגרת משחק כוח מול מדינה יריבה, אתם תמיד רוצים לפתוח כמה שיותר חזיתות מולה. מספר רב של חזיתות מאפשר לכם מרחב מיקוח מול המדינה השנייה.

בשביל להבין זאת יותר טוב, אני רוצה ברשותכם להתמקד ביחסים בין סין ורוסיה. במבט ראשון הסינים והרוסים מתקרבים יותר ויותר אחד לשני, מגבשים את מה שנראה כמחנה אנטי-אמריקאי באירו-אסיה. כוחות רוסים וסינים מבצעים תרגילים צבאים יחד, רוסיה היא ספקית הנפט הראשית של סין [מקור] וסין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של רוסיה [מקור], מספקת את ההון הדרוש למדינה הרוסית לקיומה [מקור]. לכאורה סין ורוסיה הן בדרכן להיות ביחד שתי המעצמות שיעצבו את אירו-אסיה מחדש. אבל רק לכאורה.

היחסים בין סין לרוסיה נשלטים ע״י שתי עובדות שתמיד יגבילו את שיתוף הפעולה ביניהן ויעודדו אותן בו בזמן שהן מתקרבות אחת לשנייה גם ליצור מינוף אחת על השנייה. העובדה הראשונה היא ההבדל הכלכלי בין סין לרוסיה. רוסיה היא הכלכלה ה-12 בגודלה בעולם [מקור] ועיקר הייצוא שלה הם משאבים (נפט, גז, ברזל וכדומה) [מקור]. סין היא הכלכלה ה-2 בגודלה בעולם, ועיקר הייצוא שלה הם מוצרים כמו מכונות, מוצרי טקסטיל, חלקי רכב וכדומה [מקור]. רוסיה לכן נשאבת כלכלית אל תוך סין, ששמחה לקנות ממנה את המשאבים שלה [מקור], בעוד הרוסים אינם הופכים לשוק צרכני חשוב לסין (הייצוא הסיני לרוסיה ב-2017 היווה רק 1.8% מכלל הייצוא של סין [מקור]).

מה החשיבות של זה? לכאורה רוסיה היא זו שיושבת על הברז, ויכולה לעצור את זרימת הנפט לסין. אך אם רוסיה תעשה את זה, היא תירה לעצמה ברגל – היא צריכה את הכסף הסיני, היא צריכה שסין תקנה את הנפט הרוסי. סין לעומת זאת יכולה להפעיל מנופי לחץ כלכלים על רוסיה, ע״י הטלת מכסים ועיכובים בייבוא של סחורה רוסית לסין. הסינים יוכלו לעשות למוסקבה מה שהאמריקאים עושים היום להם – לנצל את החשיבות הכלכלית שלהם בשביל להוציא וויתורים פוליטיים מרוסיה.

עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: ״ניצן, סין אף פעם לא תעשה את זה!״ וכאן אני חייב לחלוק עליכם. כן, במצב העניינים היום – שהן שתיהן עומדות מול ארה״ב – פחות סביר שסין תלחץ על רוסיה. אך מצב העניינים היום ישתנה, והעובדה השנייה השולטת ביחסיהם תבצבץ ותעלה – התחרות על מרכז אסיה. מרכז אסיה חשובה לסין ולרוסיה, אולי אפילו יותר לסין מלרוסיה. עבור רוסיה מרכז אסיה הוא מחסום גיאוגרפי המגן על הבטן הרכה של רוסיה בסיביר, מונע את הזליגה של אלמנטים רדיקלים מפקיסטן ואיראן אל רוסיה.

עבור סין מרכז אסיה חשובה לביטחון ויציבות מערב המדינה, במיוחד שינג׳יאנג. כזכור האויגורים של שינג׳יאנג רואים עצמם חלק ממרכז אסיה וארגוני הבדלנים שלהם מבוססים על קשרים עם העמים הטורקמניים האחרים של מרכז אסיה. בשביל בייג׳ין שליטה במרכז אסיה מבטיחה את השליטה שלה במערב המדינה ומבטיחה בעצם את השלמות הטריטוריאלית של המדינה הסינית. מרכז אסיה גם משמש כמחסום בין סין למזרח התיכון ורוסיה, מאפשר ללב הכלכלי והדמוגרפי של סין במזרח לחיות בשלווה בעוד מרכז אירו-אסיה גועש.

נוסף על האינטרס הגיאוגרפי לסינים יש גם אינטרס כלכלי במרכז אסיה – שדות הנפט והגז של מרכז אסיה. מרכז אסיה היום מהווה חלק חשוב מייבוא הגז של סין [מקור], ויכול – עם השקעה מספיקה בתשתית – להפוך גם לאזור חשוב לייבוא נפט למדינה [מקור]. החשיבות של מרכז אסיה לשוק האנרגיה הסיני הוא כמאגר חירום במקרה של מצור ימי או התמוטטות של קווי האספקה בין המפרץ הפרסי לסין. במקרים כאלה, בהם מכליות מאיראן או ערב הסעודית לא יוכלו להגיע לסין, הנתיבים היבשתיים ממרכז אסיה יספקו את הנפט והגז הדרושים למשק הסיני. הם יאפשרו לסין להתכנס בתוך עצמה ולשמור על קיומה גם מול הדרדרות בביטחון הסחר הימי.

גיאופוליטית רוסיה וסין תמיד התחרו על מרכז אסיה – שתיהן מעצמות אסיאתיות שרוצות שליטה על הלב של אירו-אסיה, כל אחת מסיבותיה שלה. לכן כשסין התחילה להיכנס למרכז אסיה במסגרת ״דרך המשי החדשה״, הרוסים קיבלו בחשדנות את הכניסה לחצר האחורית שלהם. שתיים מהמדינות באזור – קזחסטן וקירגיסטן – קשורות עם רוסיה בשוק משותף ששמו ״האיחוד הכלכלי של אירו-אסיה״ (Eurasian Economic Union, EEU). הסינים לא הצליחו ליצור הסכמים נפרדים עם מדינות בתוך האיחוד, ורוסיה משתמשת בו כמחסום רגולטורי מפני הרחבת הסחר של מרכז אסיה עם סין [מקור].

מה שדרוש לסין בשביל להוציא וויתורים מרוסיה במרכז אסיה ולחזק את שליטתה בו היא חזית חדשה, חזית אסטרטגית נוספת של רוסיה בה לסין תהיה השפעה. עם שתי חזיתות סין תוכל להתנהל מול רוסיה ביחסי תן וקח, תומכת בה בחזית אחת ומקבלת תמורה בחזית אחרת. החוג הארקטי הוא בדיוק החזית הזו.

רוסיה רואה בחוג הארקטי אזור אסטרטגי בשבילה, שיהפוך להיות חשוב יותר ויותר ככל שהקרח בו ייסוג. מסחר, משאבים, השפעה גיאופוליטית – אם רוסיה תהיה הראשונה לשלוט בחוג הארקטי, היא תוכל להבטיח את הרלוונטיות שלה אל תוך המאה ה-21. הצרה של הרוסים שאין להם את הכסף בשביל לבצע את כל פיתוחי התשתית שהם רוצים. כאן נכנסים הסינים.

הסינים נכנסים לזירה של החוג הארקטי לכאורה כמדינה ידידותית לכולם, כנציגה של ״האנושות״ בזירה החשובה הזו [מקור]. סין טוענת שנכון שלמדינות מחוץ לחוג הארקטי אין ריבונות טריטוריאלית, אך יש להן זכויות למחקר מדעי, דיג, ניווט ושיט, הצבת צינורות וקווים תת-ימיים וניצול משאבים. זו ממש לא הגישה הרוסית לקוטב.

הרוסים רואים בנתיב הצפון-מזרחי נתיב ריבוני של המדינה הרוסית ושהיא זכאית לפקח על תנועת הספינות בו [מקור]. ההגדרה שלה של הנתיב גם יוצאת מעבר למים הריבוניים שלה, מרמזת לרצון רוסי להרחיב את תחום ההשפעה של רוסיה בחוג הארקטי מעבר לגבולות הנוכחיים שלה. בשנים האחרונות רוסיה גם מחזקת את נוכחותה הצבאית בחוג הארקטי, השקיעה רבות בבניית תשתית צבאית בקוטב הצפוני שתאפשר לה בבוא העת לפרוש את תחום השפעתה עליו. הרוסים הקימו בסיסים חדשים בצפון סיביר והקימו כוח הגנה אווירי שמטרתו להגן על הקוטב הצפוני [מקור].

האג׳נדה שהסינים מקדמים עומדת בניגוד לעמדה הרוסית, ובבוא היום תציב את סין ורוסיה בשתי עמדות מנוגדות בחוג הארקטי – סין תטען שהאזור הוא בינלאומי וחייב להיות פתוח לכל אומות העולם, בעוד הרוסים מדגישים את זכותם הריבונית על המים. הסינים כמובן לא עושים זאת מתוך דאגה אמתית לחופש השיט הבינלאומי – הם פועלים להשיג ריבונות בים סין הדרומי בניגוד לחוק הבינלאומי. אך בחוג הארקטי, משום שאין להם סיכוי לקבל זכות ריבונית, הקו הבינלאומי משרת אותם יותר טוב.

הדרך היחידה שתהיה לרוסיה לצמצם את ההשפעה הסינית בחוג הארקטי תהיה לבצע וויתורים במרכז אסיה. אנחנו עדיין לא שם, אבל הסינים מבססים את ההשפעה שלהם עכשיו, בשביל שיהיה להם עוד קלף מיקוח כשהזמן יגיע.

הפעילות הסינית בחוג הארקטי

החוג הארקטי מציע לסין הזדמנויות כלכליות ואסטרטגיות, טומן בחובו נפט וגז ויאפשר לסין לעקוף את הדרום העולמי בדרכה לאירופה. מה אבל סין עושה בחוג הארקטי? לא רק במילים, אלא מה הפעילות שלה בחוג הארקטי?

אנחנו יכולים לחלק את הפעילות הסינית לשלושה תחומים מרכזיים: תשתיות, שיט ומחקר. בתשתיות הכוונה להקמת מכרות, נמלים, שדות תעופה, קווי גז ועוד כאלה וכאלה פרויקטים בחוג הארקטי שמשפרים את השינוע של סחורות בו ואת ההוצאה של משאבים. שיט הכוונה לשיט ממש דרך הנתיבים החדשים באוקיינוס הארקטי. ככל שהסינים מקדימים לשוט בחוג הארקטי, הם מקדימים להשיג ניסיון בניווט במים האלו, יתרון שיהיה משמעותי ככל שתעלה החשיבות של האוקיינוס הארקטי. במחקר הכוונה למסעות מחקר להבנת התנהגות מזג האוויר והאקלים של החוג הארקטי, ידע חשוב בשביל לשפר את בטיחות השיט בקוטב הצפוני.

נתחיל בתשתיות. חברות סיניות היום מחזיקות ב-20% אחוז בשני פרויקטים גדולים של רוסיה להפקת גז טבעי נוזלי (גט״ן Liquefied Natural Gas, LNG), אחד בשם ימאל גט״ן (Yamal LNG) והשני Arctic LNG-2 [כאן וכאן]. שני הפרויקטים יכפילו את ייצוא הגז של רוסיה, ייצוא שאגב היעד המרכזי שלו יהיה סין. סין גם השקיעה בין 2012 ל-2017 154 מיליון דולר באיסלנד, וחברות סיניות היום פועלות לכריית משאבים בגרינלנד, בין השאר במרבץ השני בגודלו בעולם של עפרות יסודות נדירים [מקור]. ההשקעה הסינית בחוג הארקטי עוררה את חששה של ארה״ב, במיוחד השקעה במדינות קרובות לארה״ב כמו גרינלנד. האמריקאים העלו את החששות האלו מול הממשלה הדנית, וביוני 2019 הסינים תחת לחץ אמריקאי פרשו ממכרז להקמת שני שדות תעופה חדשים בגרינלנד [מקור]. ככלל ההשקעה הסינית בחוג הארקטי דומה להשקעה שלה לאורך דרך המשי החדשה, עם חברות סיניות המתמקדות בפרויקטים של תחבורה ומשאבים.

בתחום השיט סין מרחיבה את צי בוקעות הקרח שלה, והכניסה לשירות באמצע 2019 את בוקעת הקרח הראשונה שלה מייצור מקומי, שזכתה לשם ״דרקון הקרח 2״ [מקור]. במרץ 2019 פורסם שסין מתעניינת בהקמת בוקעת קרח גרעינית ראשונה, שתהיה דומה בגודלה לבוקעות הקרח הגרעיניות של רוסיה [מקור]. הסינים גם מהדקים את שיתוף הפעולה שלהם עם הרוסים וביוני 2019 חברות משתי המדינות חתמו על הסכם להקמה ותפעול צי ארקטי שיכלול בוקעות קרח וספינות להובלת גז טבעי נוזלי בים הארקטי [מקור]. מטרת הצי לאפשר תנועה לאורך השנה של גז טבעי מרוסיה לסין.

גם בשינוע של סחורות הסינים מובילים. הסינים היו ראשונים לשלוח ספינת משא דרך המעבר הצפון מזרחי ב-2013, וחברת הספנות הממשלתית COSCO מתכננת לבצע 14 מסעות כאלה ב-2019 [מקור]. הסינים מרוויחים מהפעילות הזו פעמיים: ראשית, הם צוברים ניסיון בניווט באוקיינוס הארקטי, ניסיון שיעזור להם לשנע סחורות במחיר נמוך יותר מאשר מתחרות (חשבו על ירידה בתעריף הביטוח ככל שהמתפעל מנוסה יותר). שנית, הם מבססים את הנוכחות שלהם באוקיינוס הארקטי ובנתיבי השיט בו. כשהרוסים יטענו בתקיפות גדלה והולכת שהם הריבונים על הנתיב הצפון-מזרחי, סין תבוא ותטען שהיא זו שבכלל הפכה אותו למסחרי ולכן מגיעות לה זכויות בדיוק כמו לרוסיה.

לבסוף, המחקר. אולי ניחשתם לבד, אבל אם לא – האוקיינוס הארקטי הוא לא גוף מים פשוט לשיט, גם עם קרח דק. זרמים, סופות, נפילות טמפרטורה וכמובן קרחונים כולם מקשים על ואף מסכנים את השיט באוקיינוס. בשביל לאפשר שיט יציב ובטוח באוקיינוס, חייבים ללמוד ולנטר את הפעילות הימית ופעילות מזג האוויר בו, לאסוף מידע ולפתח על בסיסו מודלים לחיזוי מזג האוויר. רק כך ספינות יוכלו לנוע בבטחה באוקיינוס, ולא לסיים כמו ״הטיטניק״.

הסינים עושים בדיוק את זה. נכון ל-2019 הם שלחו 9 משלחות מחקר לקוטב הצפוני, מציבים עמדות ניטור בשביל לעקוב אחר מזג האוויר והים. בנוסף אותן משלחות גם ביצעו מיפוי של נתיבי שיט אפשריים ומיקום של משאבים טבעיים, משאבים שסין ביום מן הימים תוכל למשות מתוך הים [מקור]. המחקר הימי יאפשר לצי הסיני – האזרחי והצבאי – לנוע ביתר קלות באוקיינוס הארקטי, בעוד שארה״ב תאלץ להשלים את הידע ולנסות ולהתחרות במה שנראה כשתי מעצמות ארקטיות חדשות – סין ורוסיה.

סיכום

הנוכחות הסינית בחוג הארקטי מדגימה לנו את היכולת של בייג׳ין להסתכל לטווח הארוך, הארוך מאוד. סין מסתכלת על הקוטב הצפוני ורואה בו זירה חדשה למאבקי הכוח בין המעצמות. הקוטב טומן בחובו משאבים טבעיים רבים, נתיבי מסחר חדשים וחזית נוספת שסין יכולה להתחרות בה לא רק מול ארה״ב – אלא גם מול רוסיה. בעולם המקושר שלנו כל חזית משפיעה על כל חזית – הפתיחה של האוקיינוס הארקטי לשיט תוריד את החשיבות של המזרח התיכון כתחנת מעבר בין מזרח אסיה לאירופה. התחזקות הנוכחות הסינית בקוטב תכריח את הרוסים לקבל וויתורים במרכז אסיה. הסינים מתכוננים ליום פקודה, בו מצור ימי בדרום לא יאפשר לה עוד לשוט דרך המים של האוקיינוס ההודי והים האדום. זה לא יקרה היום, זה לא יקרה מחר, אך אם אנחנו יכולים ללמוד משהו מהפעילות הסינית בקוטב היא היכולת של בייג׳ין להסתכל אל העתיד הרחוק ולקבל החלטות היום שישנו את מסלולה.

בפרק הבא אנחנו נראה צד אחר שלה – המניפולציות השקטות ומבצעי ההשפעה שהיא מבצעת ברחבי העולם. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.




סכסוך הסחר סין-ארה״ב: ספין ושמו שלב 1

ההכרזה האחרונה של טראמפ על ״שלב 1 של הסכם הסחר״ היא ספין. היא ספין שנותן לו עליה בבורסה, בעוד שלא ברור אם נעשתה התקדמות משמעותית בשיחות הסחר.

זו מסיבת העיתונאים המלאה של טראמפ בה הוא מכריז על שלב 1, אני אתמקד בכמה נקודות ממנה:

  1. שום דבר לא נכתב. הנשיא אומר שבשבועות הקרובים ״הדברים יכתבו ויחתמו״ וכרגע יש ״הסכמה״. האם זה משמעותי? בוודאי. על הנייר סין היא מדינה מתפתחת, שמחויבת לסחר חופשי וזכויות אדם. על הנייר. על הנייר לארה״ב וסין היה הסכם סחר כבר במאי השנה, הסכם סחר שנפל על ההכללה של מנגנוני אכיפה ושינויים בחוקים של סין. עיתונאית אחת שואלת במפורש את טראמפ מה ההבדל בין עכשיו לאפריל, אז הוא הכריז שעסקת סחר קרובה. טראמפ השיב ״עכשיו אנחנו מכירים טוב יותר אחד את השני״.
  2. רוברט לייטהייזר גם הוא אמר שיהיה עכשיו תהליך ארוך של התייעצות בנוגע למנגנון לפתרון סכסוכים. האם המנגנון יוודא אכיפה? האם המנגנון שהצוות הסיני יציע יתקבל בבייג׳ין?
  3. המכסים נשארים בתוקפם, כולל המכס על מוצרי אלקטרוניקה שמתוכנן ל-15 בדצמבר. הצעד היחיד שהושהה הוא העלאת המכס על 250 מיליארד דולר של מוצרים סינים מ-25% ל-30%. המכס על מוצרי אלקטרוניקה הוא הצעד שבאמת יתחיל להכאיב לסין, משום הפגיעה בתעשיית ההיי-טק בה.
  4. טראמפ אומר במפורש שהשיחות עלולות לקרוס, אך מעריך שאין סיכוי גבוה שזה יקרה.

נקודה 4 היא מעניינת, כי אצל הסינים לא התפרסה הכרזה על שלב 1 של הסכם סחר. בכלי התקשורת בסין ההודעה התקבלה בקרירות גדולה יותר, לא מכחישים או מאשרים שמדובר ב״שלב ראשון של הסכם סחר״. זה מחזק את הטענה שמדובר פה בספין – טראמפ מדבר על ״הסכם סחר״ מה שמקפיץ את השווקים, בעוד הסינים זהירים מלהתחייב למשהו.

אז מה יש לנו כאן?

הסינים קונים עוד זמן. הם מבטיחים הבנות, אבל לא מתחייבים לשום דבר.

טראמפ מכריז על הסכם מהסכמות בעל פה, לפני שיש משהו חתום על נייר. הוא מרוויח עליה בבורסה לעת עתה.

הדבר הכי משמעותי כאן הוא שטראמפ מסכים לעבודה בשלבים. זה פותח אפשרות שהסינים והאמריקאים יחתמו על שלב 1 שיעסוק בעיקר בתוצרת חקלאית ופתיחת השווקים הפיננסים (משהו שסין כבר עושה), וידחו את המו״מ על קניין רוחני והעברת טכנולוגיה להמשך. מבחינת הסינים המצב האידיאלי הוא למשוך את הזמן בין שלב לשלב, לבצע הסכמות קטנות ככל האפשר ולהמתין לראות אם טראמפ ממשיך אחרי 2020.

טראמפ מקבל כאן ניצחון פוליטי ברור בזירה הפנימית, אבל לא משיג את מה שסכסוך הסחר הזה נסוב סביבו – שמירת היתרון הטכנולוגי של ארה״ב.

אז אנחנו צריכים לשים לב בשבועות הקרובים לששני דברים:

  1. מה מנגנון האכיפה שנכנס לשלב 1 של ההסכם.
  2. האם יש עיסוק אם בכלל בקניין רוחני.

אם שלב 1 מתגלה כהסכמה אמריקאית להזיז הצידה את הנושא הטכנולוגי בשביל רכישה של סויה, זה אומר שטראמפ נמצא ביותר פאניקה ממה שהנחתי והוא רוצה הסכם עם הסינים. מוקדם עדיין לקבוע זאת – יכול להיות שהוא פשוט מחליט לסחוט כאן בוסט – אבל שלב 1 יספר לנו הרבה על האם הנשיא במצוקה וכמה.

בואו נראה איך המצב יתפתח.

אני כרגיל עוקב מקרוב.




פרק 47 – קיסר אדום: דרך המשי החדשה

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

*חדש* הרצאות של ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

בפרק הקודם דיברתי על החשיבות של טאיוואן להנהגה הקומוניסטית של סין, בהיבט אסטרטגי, היסטורי ופוליטי. עם הפרק הזה חתמנו את הסקירה הקצרה שלנו של הגיאו-אסטרטגיה של סין במזרח אסיה, ואנו פונים עכשיו להסתכל בגיאו-אסטרטגיה שלה לאירו-אסיה. אחרי שראינו כיצד סין מתכוונת לאזן מול ארה״ב בים, מה התוכניות שלה ליבשה? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

הפרק היום הוא פרק מרגש מאוד. הוא מרגש מפני שהוא עוסק באחת ממילות הבאז הכי גדולות של השנים האחרונות – ״דרך המשי החדשה״. כל מי שמתעניין ולו קצת בסין ובעולם שמע על ״דרך המשי החדשה״, על ״פרויקט התשתית הגדול בהיסטוריה״ ואיך סין ״עומדת להשתלט על העולם״ בעזרת כבישים ורכבות.

אני מתרגש מפני שהיום אנחנו הולכים להרוס את כל מה שחשבתם או שסיפרו לכם על ״דרך המשי החדשה״. למי שאולי לא מכיר, ״דרך המשי החדשה״ מוצגת כיוזמה אסטרטגית של סין להשקיע מעל טריליון דולר(!) בתשתיות ברחבי אירו-אסיה ואפריקה, בשביל ליצור גוש כלכלי אחד. אומרים על התוכנית הזו שהיא ניסיון סיני לכבוש את העולם, או הגרסה הסינית לתוכנית מרשל של ארה״ב. בכל מקרה כולם מסכימים שהיא ההתעוררות של הענק הסיני והצעד הראשון שלו לכבוש לו מקום בפסגת העולם.

המציאות כרגיל היא יותר אפורה. ״דרך המשי החדשה״ אינה תוכנית מאורגנת היטב להשתלטות על העולם. היא גם לא המבשרת של עידן העליונות הסינית. היא בעיקר סיסמה שהמנהיגים הסינים אוהבים לזרוק, בעוד בנקים וחברות ממשלתיות מנצלים אותה בשביל להגדיל את הרווחים שלהם.

בפרק היום נסתכל על ״דרך המשי החדשה״ כפי שהיא, על כל היבטיה השונים. ברמה האסטרטגית היא יוזמה שמטרתה לחבר את אירו-אסיה לסין, במיוחד דרך נתיבים יבשתיים שאינם בשליטה אמריקאית. ביום-יום שלה היא יוזמה בה בנקים סינים מלווים לממשלות זרות כסף סיני כדי שאותן ממשלות יוכלו לשלם לחברות סיניות להקים פרויקטים. מההיבט הזה ״דרך המשי החדשה״ היא הרחבה של מודל הצמיחה הסיני לעולם, מאפשרת לסין לזרוק על העולם את עודף הייצור וההון שלה. עוד נרחיב את הנקודה הזו.

מה שחשוב לי להדגיש לפני שנתחיל היא שאתם חייבים להיות פתוחים לקלוט את המורכבות של ״דרך המשי החדשה״. יוזמה יכולה להיות בו זמנית אסטרטגית ומושחתת, טובה ורעה. ביוזמות בקנה מידה כל-כך גדול, גם בהיבט של מספר הגופים המעורבים בה וגם בטווח הגיאוגרפי שהיא מכסה, אנחנו נראה שאותה יוזמה יכולה להיות הצלחה במקום אחד וכישלון במקום אחר.

אני מקווה שעכשיו ב״קיסר אדום״ אתם כבר מבינים שממשלת סין אינה פטורה מבעיות שיש בכל ממשל – חוסר יעילות, אדישות, שחיתות וראיה קצרת טווח. גם פקידי הממשל בבייג׳ין הם רק בני אדם, טועים כמו כל בן-אדם. אם לא מבינים את זה, לא מבינים את ״דרך המשי החדשה״ ומציירים אותה כאיזו תוכנית סינית להשתלט על העולם.

הדיון שלנו יתחיל דווקא בתפיסה השגויה הזו, שממנה נוכל לפתח תפיסה מאוזנת ונכונה יותר של ״דרך המשי החדשה״.

הסינים באים, הסינים באים!

התיאור הנפוץ של ״דרך המשי החדשה״ הוא כזה:

בספטמבר 2013 שי ג׳ינפינג נשיא סין קרא בנאום בקזחסטן להקים חגורה כלכלית לאורך ״דרך המשי״ [מקור]. הנאום נחשב כנאום ההשקה של יוזמת ״החגורה והדרך״ (Belt And Road initiative, BRI or One Belt One Road initiative OBOR ), שמוכרת אצלנו יותר כ״דרך המשי החדשה״ ואני אתייחס אליה בשם הזה בשביל לא לבלבל אותנו.

״דרך המשי החדשה״ נועדה, כך לפי התיאור הנפוץ, לשנות את הגיאופוליטיקה של העולם, במיוחד באירו-אסיה, ולהביא את סין למרכז שלו. ״דרך המשי החדשה״ היא יוזמה אסטרטגית של סין לחבר אליה את מרכז אסיה, דרום מזרח אסיה ואירופה בדרכים יבשתיות, בעודה מחברת אליה את אפריקה דרך נתיב ימי שקיבל את השם ״דרך המשי הימית״ (Maritime Silk Road, MSR). ״דרך המשי החדשה״ נמשלת לעיתים לתוכנית מרשל [לדוגמה], יוזמה כלכלית עם מטרות אסטרטגיות.

נקודה מרכזית בתיאור הנפוץ היא ש״דרך המשי החדשה״ היא יוזמה מתוכננת מלמעלה ע״י הממשלה הסינית. כל ההיבטים של היוזמה – מהמטרות של היוזמה, הפרויקטים שכלולים בה, המיקום הגיאוגרפי שלהם – כולם מנוהלים ומוכתבים ע״י בייג׳ין. הממשל המרכזי הסיני מצליח, איכשהו, לנהל במקביל אלפי פרויקטים בשלוש יבשות. מרשים.

העניין של ניהול מרכזי מלמעלה הוא חשוב, מפני שהוא מביאה לתפיסה אחרת שגם היא קנתה לה אחיזה בעולם: דיפלומטיה של מלכודות חוב (Debt trap diplomacy). חלק מהממשלות המעורבות ב״דרך המשי החדשה״ נקלעו לחובות עקב לקיחת הלוואות עבור הפרויקטים במסגרת היוזמה. אם אנחנו מניחים שהכול מתוכנן ב״דרך המשי״, אז אנחנו חייבים להניח שגם ההיקלעות לחובות היא חלק מהתוכנית הסינית. הדבר מתאים במיוחד למי שרואה בסין איום מרושע על העולם. אם ההיקלעות לחובות היא חלק מהתוכנית הסינית, הרי ש״דרך המשי החדשה״ אינה באמת יוזמה תמימה לעזור למדינות לפתח את התשתית בהן, אלא להכניס אותן לחובות ותחת השליטה הכלכלית של בייג׳ין. לפי התפיסה הזו ״דרך המשי החדשה״ היא צורה חדשה של קולוניאליזם אימפריאלי.

לא מפתיע שהראשון שטבע את המונח ״דיפלומטיה של מלכודות חוב״ היה פרשן הודי ב-2017 [מקור]. ממנו המונח תפס כנפיים והגיע עד מזכיר המדינה לשעבר רקס טילרסון שטען שמדיניות ההלוואות של סין משחרת לטרף [מקור]. כשסרי לנקה מסרה ל-99 שנים את הנמל החדש שלה לידי חברה סינית, נמל שנבנה ע״י חברה סינית, רבים קפצו וראו בזה הוכחה שבייג׳ין מעוניינת לקנות את העולם, נמל אחד בכל פעם [מקור].

ברור לי למה התיאור של ״דרך המשי״ כתוכנית להשתלט על העולם הוא ה תיאור הנפוץ: הוא פשוט, הוא ברור, הוא צהוב. הוא מעורר בנו פחד, הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו מבינים משהו ומאוד קל לזכור אותו – ״הסינים רוצים להשתלט על העולם בעזרת קולוניאליזם מבוסס חוב״. הוא אבל כל-כך לא נכון, שהוא מפספס לחלוטין את המציאות והחשיבות של ״דרך המשי החדשה״.

בואו נתחיל בטעות הראשונה: ״דרך המשי החדשה״ היא לא יוזמה מתוכננת מלמעלה. היא בהחלט יוזמה שמקבלת תמיכה מלמעלה, מקבלת כיוון מלמעלה, אך היא ממש לא היוזמה המתוכננת היטב שחושבים שהיא. למה זו ההערכה שלי? כי נכון להיום, ממשלת סין לא פרסמה רשימה של פרויקטים מאושרים תחת יוזמת ״דרך המשי החדשה״. אם אין רשימה כזו, אם אין אפילו מסמך שמגדיר מה נחשב כפרויקט תחת היוזמה ומה לא, איך אנחנו יודעים מה כוללת היוזמה? איך הסינים יודעים מה כוללת היוזמה? אם אני מנהל יוזמה חוצת יבשות, אני כנראה ארצה רשימה של כל הפרויקטים שיש לי. אם רשימה כזו לא קיימת בשום מקום ציבורי, אחת משתיים: או שאני מסתיר אותה, או שאני לא באמת מנהל כל היבט בה. האפשרות הראשונה, זו של הסתרה, היא פחות סבירה כי למה לך להסתיר את הרשימה? להפך – רשימה של פרויקטים מאושרים הייתה עושה המון טוב לממשלת סין, במיוחד בכל הקשור ליחסי הציבור של היוזמה.

בשביל להבין למה קחו דוגמה: במסגרת דרך המשי החדשה, קמבודיה ראתה קפיצה בהשקעה הסינית בה, מ-76 מיליון דולר ב-2008 למעל חצי מיליארד דולר ב-2017. הסינים הקימו בקמבודיה כבישים, בתי זיקוק, נמל ימי חדש ובתי קזינו [מקור]. המון בתי קזינו. בדרום קמבודיה משקיעים סינים הפכו עיירת דייגים מנומנמת לעיר תיירות שוקקת, בנו בה בתי מלון, בתי קזינו והביאו עוד ועוד תיירים סינים ששינו לחלוטין את פני העיירה. מחירי הדירות עלו והתושבים המקומיים התחילו לעזוב מפני שלא יכלו לעמוד יותר במחיר השכירות [מקור].

האם ״דרך המשי החדשה״ אחראית לבתי הקזינו, המלונות והתיירים הסינים? האם ״דרך המשי״ היא הסיבה שאלפי קמבודים עוזבים את בתיהם? טוב, אנחנו לא יודעים נכון? אין רשימה של פרויקטים מאושרים. עד כמה שאנחנו יודעים, בתי הקזינו הם חלק מ״דרך המשי החדשה״. הם הרי השקעה סינית במדינה שנמצאת בנתיב הימי של היוזמה. למה להניח שהם לא ובתי זיקוק כן? זה אגב יוצר בעיה אחרת, בעיה שנתקלים בה כשמנסים לאמוד את ההיקף של ״דרך המשי החדשה״: מפני שאין הגדרה רשמית מה ביוזמה ומה לא, החוקר או האנליסט חייב להפעיל שיקול דעת איזה פרויקט סיני לכלול ואיזה לא. אחד יכול להחליט שבתי קזינו הם לא חלק מהיוזמה, אחר כן. מי צודק?

ההנחה ש״דרך המשי החדשה״ היא יוזמה מתוכננת מלמעלה מחייבת אותנו לקבל הנחות נוספות, כמו הסתרת אילו פרויקטים הם ביוזמה ואילו לא ושהמדינה הסינית מצליחה לנהל במקביל כ-3,000 פרויקטים בשלוש יבשות [מקור]. הנחה פשוטה יותר, שמסבירה טוב יותר את ההצלחות והכישלונות של היוזמה, היא ש״דרך המשי החדשה״ אינה מתוכננת בצורה ריכוזית. היא יותר סיסמה ורעיון מסדר לפעילות הסינית מחוץ למדינה, רעיון עליו רוכבים גופים בעלי אינטרס, במיוחד הבנקים וחברות ממשלתיות בסין.

מסיסמה למציאות

בואו ונסתכל מחדש על ״דרך המשי החדשה״, אך במקום כסיסמה נסתכל על מי באמת פועלים בה. יש לנו שלושה שחקנים שמעורבים בדינמיקה של ״דרך המשי החדשה״: הראשון הוא ההנהגה הסינית, שי ג׳ינפינג והלשכה הפוליטית, שהם שיצאו בהכרזה. שניים אחריהם הם הפקידים במחוזות ובמשרדים השונים, שצריכים לקחת את ההכרזה על ״חגורה כלכלית ושיתוף פעולה בינלאומי״ ולהפוך אותה ליעדים, פרויקטים ומסמכי מדיניות. לבסוף יש לנו את הבנקים והחברות הממשלתיות הסיניות, שממנות ומבצעות את הפרויקטים שההנהגה הפוליטית הגדירה. לכל אחד מהשחקנים האלו יש אינטרסים שונים ונקודת מבט שונה על ״דרך המשי החדשה״.

נתחיל עם ההנהגה. ״דרך המשי החדשה״ משרתת את החזון של שי של סין כמרכז עולמי חדש [להרחבה ראו כאן]. אם היוזמה תצליח, היא תחבר מחדש את אירו-אסיה כגוש כלכלי אחד, הנמתח מהאוקיינוס השקט עד האוקיינוס האטלנטי. היא תהפוך את מרכז אסיה מאזור בלתי ניתן למעבר, מה שבמשך אלפי שנים ניתק בין מזרח אסיה לאירופה, למרכז תחבורה שוקק. סחורות סיניות יזרמו לאורך אסיה אל אירופה, בעוד נפט וגז יזרמו מהים הכספי והמפרץ הפרסי לסין. התנועה של סחורות, משאבים וכסף תהיה כולה מרוכזת מסביב לסין, שתהנה מגישה נוחה יותר לכלכלות לכל אורכה של אירו-אסיה. כמו האימפריה הרומית בזמנה, סין תדאג שכל הדרכים יובילו לבייג׳ין.

״דרך המשי החדשה״ היא גם איזון מול הדומיננטיות האמריקאית בים. לאמריקאים יש נוכחות מוגבלת במרכז אסיה והנתיבים היבשתיים של ״דרך המשי החדשה״ עוברים ברובם במדינות בהן לאמריקאים אין השפעה. ״דרך המשי החדשה״ מקטינה את החולשה האסטרטגית של סין מול ארה״ב.

לבסוף, ״דרך המשי״ עוזרת לסגור את הפער שבין מזרח ומערב סין. השגשוג הכלכלי שסין נהנתה ממנו במשך שלושה עשורים התחלק באופן לא שווה במדינה [מקור]. מזרח המדינה זינק ברמת החיים והתעשייה, השאיר מאחור את מערב המדינה שראה מעט אם בכלל שינוי כלכלי. במסגרת ״דרך המשי החדשה״ סין משקיעה מיליארדים במערב המדינה בשביל להפוך אותו לשער של סין לעולם ושל העולם לסין. ההשקעה כוללת הקמת כבישים, רכבות, אזורי תעשייה ופרויקטים בתחום האנרגיה [מקור].

בשביל ההנהגה של סין, בשביל שי ג׳ינפינג והלשכה הפוליטית, ״דרך המשי החדשה״ היא באמת יוזמה אסטרטגית להציב את סין כמרכז עולמי חדש, שיהיה מרכז הכובד של אירו-אסיה. על הדרך היוזמה גם תקטין את החולשה האסטרטגית של סין מול ארה״ב ותביא שגשוג (ויציבות) למחוזות המערביים של סין.

ההנהגה אבל לא אחראית ליישום בפועל של היוזמה. מי שצריכים לקחת את הסיסמה ולהפוך אותה למדיניות הם הפקידים במחוזות ובמשרדי הממשלה, שצריכים לתרגם את החזון למעשים קונקרטיים. האינטרס שלהם הוא לאשר כמה שיותר פרויקטים תחת ״דרך המשי החדשה״, לא משנה אם הם באמת משרתים את החזון האסטרטגי של שי או אם הם בכלל ברי קיימא.

חשבו על זה כך: נניח שאתם פקיד במשרד להובלת הבנייה של ״דרך המשי החדשה״ (Office of The Leading Group on the Construction of the Belt and Road). אתם רוצים להתקדם בקריירה שלכם, לעבור למשרד גדול יותר ואולי, אם ירצו השמיים, גם לקבל העלאה בשכר. שמעתם שהממשל המרכזי בבייג׳ין נותן עדיפות לכל פרויקט שקשור ל״דרך המשי החדשה״ ואתם כמובן רוצים לרצות את בייג׳ין. אז כשחברה מבקשת אישור להקים מסילה בין שינג׳יאנג לפקיטסטן אתם מאשרים לה, כי הם אומרים שזה קשור ל״דרך המשי החדשה״. גם כשחברה אחרת רוצה לסלול כביש בין מונגוליה הפנימית לחוף המזרחי אתם מאשרים, כי הרי זה פרויקט תשתית שיגביר את המסחר וזו כל המטרה של ״דרך המשי החדשה״, מה לא? וכך אתם מאשרים עוד פרויקט ועוד פרויקט, מראים לממונים עליכם שהנה אתם מקדמים את החזון של הנשיא שי במלוא המרץ. כמובן שגם הפקידים בשולחנות לידכם מאשרים במלוא המרץ, כי כולם רוצים להראות הצלחה יוצאת מגדר הרגיל בתפקיד שלהם. אם הפרויקטים האלו באמת מקדמים את ״דרך המשי החדשה״ או בכלל יצליחו להתרומם היא לא עניינכם. המערכת בנויה ככה שאתם נמדדים לפי מספר הפרויקטים שמתחילים, לא לפי איכותם או סיומם.

התוצאה? אין כמעט קשר גיאוגרפי בין הפרויקטים שמזוהים כפרויקטים של ״דרך המשי החדשה״ ובין האזורים שבייג׳ין הגדירה כ״מסדרונות הכלכליים״ של היוזמה [מקור]. בייג׳ין אולי מפרסמת מפות פנטסטיות שמשרטטות איך סין תתחבר לעולם, אך בפועל פרויקטים נקבעים ללא קשר למפה. המפה היא רק יח״צ, לא תוכנית עבודה.

יש אם כן פער משמעותי בין ההנהגה הסינית והפקידים שלה: ההנהגה רוצה ליצור מצב גיאו-אסטרטגי חדש לסין. הפקידים רוצים בעיקר להתקדם בקריירה ובדרגות השכר. המנצלים הראשיים של הפער בין ההנהגה לפקידים הם הבנקים והחברות הממשלתיות.

כמו שוק אפור, רק ממשלתי

הסתכלנו על ״דרך המשי״ מנקודת מבטה של ההנהגה הסינית ושל הפקידים בממשל. הם אלו שיצרו את היוזמה והם אלה שאחראים למשוך מדינות אל תוכה. הם אבל לא אלה שבונים את התשתית בפועל, או אפילו ממנים אותה. מי שעושים את זה הם הבנקים והחברות הממשלתיות של סין.

מבחינתם של הבנקים והחברות הממשלתיות ״דרך המשי החדשה״ היא ייצוא של המודל הכלכלי הסיני למדינות נוספות. כפי שתיארתי בפרקים קודמים [כאן], הצמיחה של הכלכלה הסינית מבוססת היום יותר על השקעה מצריכה. הסינים בונים עוד מפעלים ושדות תעופה גם אם לא ברור הצורך שלהם, רק בשביל לרשום את זה כצמיחה של התמ״ג. מודל דומה פועל ב״דרך המשי החדשה״: בנקים סינים מלווים לממשלות זרות כסף כדי שיוכלו לשלם לחברות ממשלתיות סיניות להקים תשתיות ומפעלים [מקור]. הבנקים רושמים הצלחה משום שיש להם לאיפה להפנות את עודף הכסף שיש להם. החברות הסיניות רושמות הצלחה מפני שיש להן הכנסה ומה לעשות עם יכולת הייצור העודפת שלהם (אני מזכיר שלסין יש יכולת ייצור עודפת, במיוחד בחומרי בניין שכעת יש להם דרישה במסגרת התשתיות של ״דרך המשי החדשה״). הבעיה שהם רושמים הצלחה אם הפרויקט מצליח ואם לא. לבנקים ולחברות הממשלתיות פחות משנה אם לפרויקט הצדקה כלכלית, או שהממשלות הזרות יוכלו לשלם את ההלוואות.

התוצאה היא ש״דרך המשי החדשה״ סובלת מבעיות קשות של חוב בלתי ניתן למימון ופרויקטים בסכנת עצירה. כ-30% מכל הפרויקטים במסגרת היוזמה בדרום מזרח אסיה מעוכבים בגלל בעיות פיננסיות או ישימות [מקור]. בפקיסטן, שם הסינים מקימים מסדרון כלכלי לחבר אותם לאוקיינוס ההודי, הלוואות סיניות הכניסו את המדינה למשבר חוב [מקור]. בקירגיזסטן כישלון של תחנת כוח ב-2018 ששופצה ע״י הסינים חשפה פרשת שחיתות שעדיין מסעירה את המדינה [מקור].

כל הבעיות האלו שקופות לבנקים ולחברות הממשלתיות. מי שצריכה להתמודד עם הבלגן היא בייג׳ין, שנאלצת להשתמש בדיפלומטיה וכוח רך בשביל לשכנע מחדש מדינות זרות להישאר ביוזמה. מה שקורה בדרך כלל הוא שבייג׳ין מוחקת את החוב של המדינה ומציעה לה הלוואות גדולות יותר, ככלי לשמור עליה ביוזמה.

זה אולי יפתיע רבים, אך בניגוד לטענה שבייג׳ין נוקטת ב״דיפלומטיה של מלכודות חוב״, סקירה של משברי חוב של סין עם מדינות אחרות מראה שברוב המקרים בייג׳ין מוחקת את החוב או מגיעה להסדר עם המדינה הלווה, כמו הארכת תקופת התשלום או שינוי תנאי התשלום [מקור]. גם במקרים בהם בייג׳ין לא מעוניינת בהסדר, היכולת שלה לכפות גביית חובות היא מוגבלת. ב-2014 סין נאלצה לתבוע את אוקראינה בבית המשפט לבוררות בינלאומית, אחרי שזו סירבה להעביר אליה דגנים בתמורה להלוואה של כ-3 מיליארד דולר [מקור].

היעדר הוכחות לדיפלומטיה של מלכודות חוב כמובן מפתיעה רק תחת ההנחה של ניהול מרכזי. הדינמיקה שאני מציע, של מספר שחקנים עצמאים עם אינטרסים שונים הפועלים כולם יחד ובמקביל ב״דרך המשי החדשה״, מסבירה מצוין את תשלום החובות: הבנקים מלווים לחברות ממשלתיות מפני שהן בונות את ״דרך המשי החדשה״. החברות בונות, עם או בלי ידיעה שהפרויקט יצליח לממן את החוב. כשהממשלה הזרה כורעת תחת עול החובות, בייג׳ין נכנסת כדי לשלם לבנקים את החוב שלהם ולשמור על המדינה הזרה ב״דרך המשי״, ממשיכה את הדינמיקה. אין כאן כוונת זדון, רק ניצול כלכלי של יוזמה אסטרטגית.

הצורך בכסף

בואו ונסכם על מה דיברנו עד כאן: הגישה הנפוצה ל״דרך המשי החדשה״, הרואה בה יוזמה מנוהלת בצורה מרכזית, היא חסרת אחיזה במציאות. גישה טובה יותר, שמצליחה לתפוס את המורכבות של היוזמה, רואה שלושה שחקנים ב״דרך המשי החדשה״ – ההנהגה הקומוניסטית, הפקידות הממשלתית, והגופים הכלכליים של הממשלה, אם הבנקים ואם התאגידים. לשלושת השחקנים יש אינטרסים שונים וכל אחד מהם רואה את ״דרך המשי החדשה״ בצורה שונה: ההנהגה רואה בה יוזמה אסטרטגית לשדרג את מעמדה של סין בעולם. הפקידות רואה בה סיסמה שיש לקדם אם היא רוצה להמשיך ולטפס בסולם הקריירה. הבנקים והחברות הממשלתיות רואים בה דרך לנצל את הכסף העודף ויכולת הייצור העודפת שיש להם ע״י הקמת פרויקטים במדינות זרות.

הקשיים והבעיות שתיארתי אינם סודות, והם ידועים להנהגה בבייג׳ין. ההנהגה יודעת שב-6 השנים האחרונות ״דרך המשי החדשה״ הצליחה לקדם פרויקטים אסטרטגים אך גם אינטרסים כלכלים צרים, משברי חוב ושחיתות. היא יודעת שיש ליוזמה בעיית תדמית ושהיא חייבת לנקות ולבצע ״כיוונון מחדש״ אם היא רוצה למנוע תגובת נגד מהעולם [מקור]. באפריל 2019, בכנס השני של פורום ״החגורה והדרך״ (Belt and Road Forum for International cooperation, BRF) שי ג׳ינפינג התייחס לדאגות בדבר ״מלכודות חוב״ ושחיתות ומשרד החוץ הסיני פרסם ש״דרך המשי החדשה״ תתמקד יותר בהסכמים ופרויקטים של אנשים לאנשים, מאשר בניית תשתית שממומנת ומבוצעת כמעט לחלוטין ע״י סינים [מקור]. רק הזמן יגלה אם ההצהרות הן יותר מרק מילים.

נותרה לנו עוד שאלה אחת, שאלה אחת אחרונה שעומדת ברקע של ״דרך המשי החדשה״ והיא שאלה שאף אחד לא שואל למרות שהיא נוגעת לא רק לסין והיוזמה הבינלאומית שלה, אלא גם לרלוונטיות של המערב לעתיד הכלכלה הגלובאלית: למה כל-כך הרבה מדינות רוצות להשתתף ב״דרך המשי החדשה״, למרות כל הסיכונים של חובות, פגיעה סביבתית, שחיתות וכניסה תחת השפעתה של בייג׳ין? למה הסינים רק אמרו ״השקעה בתשתיות״ ופתאום חצי אסיה ואפריקה נעמדות בתור לקבל השקעה?

מפני שהן צריכות את הכסף.

אנחנו אוהבים לדבר על כמה מדינות עולם שלישי סובלות מעוני, מחלות ומלחמות, על האוכלוסייה הצעירה שלהן ובעיות של אבטלה ופשע שמכרסמות במרקם החברתי שלהן. אנחנו אוהבים לתאר את המדינות האלו כמדינות מוכות גורל, מסכנות, שאנחנו חייבים או לתת להן צדקה או להתכונן לקלוט את גלי ההגירה שיגיעו מהן.

למזלנו אותן מדינות לא מתייחסות אל עצמן כ״עלובי החיים״ ואנחנו רואים באופן הדרגתי צמיחה כלכלית ועם הזמן עלייה ברמת החיים שלהן. רק הסתכלו על מדינות כמו רואנדה, אתיופיה או ווייטנאם, שהכלכלות שלהן צמחו בעשור האחרון בקצב של בין 6% לווייטנאם ועד 10% לאתיופיה [נתוני הבנק העולמי]. ״העולם השלישי״ חווה צמיחה אדירה, שרק תמשיך הודות לאוכלוסייה הצעירה שלו. כל עוד אנחנו מסתכלים עליו רק כמקום של מסכנות, אנחנו מפספסים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלו. אנחנו גם מפספסים צורך חשוב שלו: תשתיות.

צמיחה כלכלית לא יכולה להיות ללא השקעה רחבה בתשתיות, כמו כבישים, רכבות, נמלים, שדות תעופה, תחנות כוח ועוד. תשתיות הן הבסיס של הפעילות הכלכלית, מאפשרות ייצור, שינוע ומסחר. הכלכלות של מדינות עולם שלישי, של מדינות ״מתפתחות״, צריכות במיוחד השקעה מאסיבית בתשתיות שלהן בשביל ליצור את הבסיס הפיזי למשק תעשייתי מודרני.

בכמה השקעה מדובר? מאמר של מקינזי (McKinsey) משנת 2015 נוקב במספר של 57 טריליון דולר שהעולם יידרש להשקיע עד 2030 בתשתיות, 60% מאותו סכום במדינות מתפתחות [מקור]. בנק הפיתוח האסיאתי (Asian Development Bank, ADB) מעריך שבאסיה תידרש השקעה של כ-1.7 טריליון דולר כל שנה בין 2016 ל-2030 בשביל להמשיך את מומנטום הצמיחה ביבשת ולהמשיך במאבק בעוני החריף בה [מקור]. בנק הפיתוח האפריקאי (African Investment Bank) העריך בדו״ח מ-2018 שלאפריקה כיום דרושה השקעה של כ-170 מיליארד דולר בשנה בתשתיות, והיא מצליחה להשיג רק כ-70 מיליארד דולר, מה שאומר שהצמיחה באפריקה מוגבלת ע״י פער שנתי של כ-100 מיליארד דולר בהשקעות בתשתית [מקור].

מאיפה העולם המתפתח ישיג את הכסף? בנקים וממשלות מערביים זהירים יותר במתן הלוואות מאז המשבר הכלכלי של 2008, חוששים שמדינות מתפתחות לא יוכלו לשלם את החוב. מי שכן מסוגלת לספוג את הסיכון – אם משום עתודות מט״ח גדולות או פשוט מפני שהיא לא מעריכה נכון סיכון – היא סין. מדינות מתפתחות לא מצטרפות ל״דרך המשי החדשה״ כי הן התאהבו בסוציאליזם הסיני – הן מצטרפות כי סין היא היחידה שמוכנה להעמיד מיליארדים לטובת הקמת תשתיות. כפי שהגדיר זאת שר המסחר לשעבר של פקיסטן: ״סין היא המופע היחיד בעיר״ [מקור].

ההצלחה הגדולה של ״דרך המשי החדשה״ לצרף חברות חדשות פחות קשורה לכוח הרך של סין ויותר לצורך של העולם המתפתח בכסף לתשתיות, לא משנה מאיפה מגיע הכסף. הן היו שמחות לקחת אותו מגופים מערביים – הם פשוט לא מציעים מספיק, או חוששים להציע בגלל הסיכון לכאורה במדינות מתפתחות.

מכאן אנו יכולים להסיק שלוש מסקנות: ראשית, ההסתכלות שלנו על מדינות מתפתחות כמסכנות ועלובות פוגעת בהן, מונעת מהן השקעה נחוצה בתשתיות ודוחקת אותן לידי הסינים. שנית, ההתחזקות הסינית בקרב מדינות מתפתחות, במיוחד באפריקה, היא הרבה יותר אינטרסנטית ממה שמישהו חושב. סין לא ״כובשת״ את אפריקה – סין בונה את אפריקה. סין משקיעה כסף בשביל לתת למדינות כמו אתיופיה, קונגו או אנגולה את התשתית שדרושה להן. כן, היא לא עושה זאת כצדקה – רוב הכסף שסין השקיעה באפריקה היה בצורה של הלוואות נושאות ריבית [מקור]. אבל לפחות היא משקיעה כסף. לא רוצים שהן ייקחו הלוואות מהסינים? תעמידו אתם הלוואות. לא מעוניינים? תפסיקו למתוח ביקורת על אפריקה שהיא לוקחת כסף סיני ועל הסינים שמלווים אותו. שלישית, סין פשוט רוכבת על צורך אמתי בעולם. המערב יכול לעשות את אותו דבר, להתחרות עם הסינים ולקטוף את הפירות.

סיכום

״דרך המשי החדשה״ אינה תוכנית-על סינית להשתלט על העולם. היא יוזמה אסטרטגית של סין לחבר את אירו-אסיה אליה, עוזרת למדינות לבנות תשתית שדרושה להן בעודה מנצלת את הכסף ויכולת הייצור העודפת שלה. אולם ״דרך המשי החדשה״ אינה רק עוקבת אחר דרך המשי ההיסטורית. חוץ מלחבר את אירופה ואפריקה לסין, סין רוצה לחבר עוד אזור אליה – הקוטב הצפוני. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא. תודה על ההקשבה.

 




פרק 46 – קיסר אדום: שאלת טאיוואן

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

בפרק הקודם בניתי את החשיבה האסטרטגית של סין כלפי מזרח אסיה והעולם, על בסיס ההבנה שלנו את החשיבה של שי ג׳ינפינג וההנהגה הקומוניסטית. הראתי שאם סין מעוניינת להיות מרכז עולמי חדש היא חייבת  לחשוש מארה״ב, המרכז העולמי הנוכחי. הסיבה היא  שהעלייה של סין בהכרח משנה את הסדר העולמי האמריקאי ופוגעת בכוחה של ארה״ב.

ראינו שהחשש הסיני המרכזי הוא שארה״ב תחליט להשתמש בלחץ צבאי בשביל להכיל ואולי אף למוטט את סין. סין חוששת שארה״ב תנצל את הדומיננטיות הימית שלה בשביל להטריד ולחסום נתיבי שיט סינים, לאיים על ערי החוף של סין ולהכריח את המפלגה הקומוניסטית להיכנע ללחץ אמריקאי ולשנות את מדיניות הפנים שלה, במיוחד זו הכלכלית. הסינים חוששים שכפי שלפני 150 שנה תותחים בריטים פתחו את סין למערב, ארה״ב עלולה לעשות משהו דומה.

סין מתכוננת לתרחיש כזה ע״י איזון מול הדומיננטיות האמריקאית בים ויוצרת נתיבי מסחר חדשים ביבשה שיחליפו את אלה שבים. בפרק היום אנחנו נתמקד באלמנט אחד באיזון מול הכוח הימי האמריקאי. משום שארה״ב נהנת מעמדה גיאו-אסטרטגית עדיפה במזרח אסיה, חלק מהאיזון חייב להיות גיאוגרפי. אנחנו נראה מה בדיוק מדאיג את הסינים בגיאוגרפיה שלהם ולמה טאיוואן לדעתם היא המפתח לשבור את ״שרשרת הברזל״ שארה״ב שמה מסביב לחופי המולדת. הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

בשביל להבין את החשיבות של הים אנחנו חייבים להבין שמזרח אסיה היא זירה שונה מאוד גיאוגרפית מזירות כמו אירופה או המזרח התיכון. בזירות האלה לכוח היבשתי יש חשיבות מכרעת, בעוד הכוח הימי הוא בעיקרו כוח תומך לכוח היבשתי, אם ע״י סיוע אש או שינוע אספקה. הדבר נובע מעצם הגיאוגרפיה של הזירה – באירופה ובמזרח התיכון עיקר התנועה בין מדינות באזור היא יבשתית. אני יכול בקלות יחסית להגיע למדינות השונות דרך היבשה, מה שמעודד הקמתן של רשתות רכבת וכבישים, כמו גם אסטרטגיה צבאית שמתבססת על תנועה מהירה של כוחות שריון ורגלים (חשבו על מלחמת העולם השנייה באירופה או מלחמות ישראל כאן במזרח התיכון).

לעומת המזרח התיכון שנשלט על ידי תנועה יבשתית, מזרח אסיה נשלטת ע״י תנועה ימית. התנועה בין המדינות הגדולות בה – יפן, דרום קוריאה, סין, ווייטנאם, אינדונזיה, אוסטרליה – היא בעיקרה תנועה ימית. כוח צבא שמבקש לנוע בזירה יהיה חייב להתבסס על כוח ימי חזק שיוכל לשנע את כוחותיו מזירה לזירה. זו בדיוק הסיבה שהצי האמריקאי שחק תפקיד במלחמה נגד היפנים, בעוד שהוא מהווה בעיקר כוח תמיכה במערכה נגד הגרמנים.

מכאן שלכאורה, רק מהסתכלות שטחית במפה, לסינים יש יתרון עצום במזרח אסיה – הם מחזיקים בחוף שנמתח לאורך רוב הזירה,  מקוריאה עד וויטנאם, עם נוכחות בכל גוף מים מרכזי בדרך. לכאורה בכל סכסוך צבאי הסינים יוכלו במהירות לשלוח כוחות ולהשתלט על הזירה, בעוד האמריקאים רק יתחילו לשלוח כוחות מהטריטוריות המרוחקות שלהם, אם מגואם הרחוקה כ-2,700 ק״מ מסין או מהוואי שבכלל נמצאת בהמיספרה אחרת. לכאורה היינו מצפים שסין תהיה הדומיננטית בימים של מזרח אסיה, ושהכוח הימי האמריקאי כמעט ולא יטריד אותה. אבל רק לכאורה.

במציאות ארה״ב מחזיקה כוחות קרובים מאוד למולדת הסינית ולנקודות חיכוך פוטנציאליות. ביפן ודרום קוריאה היא מחזיקה בסדר גודל של כ-5 אוגדות, הכוללות כוחות יבשה, ים ואוויר. באוקינוואה היא מחזיקה בסיסי אוויר וים, במרחק של כ-800 ק״מ מטאיוואן ושאנגחאי. יש לה גם כוחות בפיליפינים, בסינגפור ובאוסטרליה. ארה״ב מחזיקה, מיפן בצפון עד אינדונזיה בדרום, בשרשרת של איים שמהווה חומה לכוחה של סין. למרות שגיאוגרפית נדמה לנו שסין היא בעמדה עדיפה על ארה״ב, בפועל ארה״ב מאזנת את סין ע״י נוכחות צבאית לכל אורך החוף הסיני. סין אינה יכולה לפעול בחופשיות בימים שלגבולה והיא יודעת שבמקרה של סכסוך בינה לבין שכנותיה ארה״ב תוכל להתערב במהירות ובעוצמה.

לסינים אבל יש תוכנית, תוכנית לשבור את השרשרת האמריקאית מול חופם. אתם מבינים, החוזק של שרשרת נקבע ע״י החוליה החלשה ביותר בה. שבור את החוליה החלשה – ושברת את השרשרת. קח את טאיוואן, ושברת את שרשרת החנק האמריקאית [מקור].

הפרס – טאיוואן

בדרך כלל כשמדברים על סין טאיוואן זוכה לחצי מילה אם בכלל. כולנו יודעים שבטאיוואן יש סינים, וזה איזה אי ליד סין ויש סכסוך כלשהו בין האי לסין. חלקנו אולי יודעים שארה״ב מחויבת לביטחון של האי [מקור], אבל אנחנו לא בטוחים למה שמעצמת על התחייבה להגן על אי קטן בקצה האוקיינוס השקט.

טאיוואן חברים היא לא הערת שוליים בהבנת סין. היא לא ״עוד אי״ בקצה האוקיינוס השקט. טאיוואן היא הפרס הנוצץ שבייג׳ין רוצה לקחת, והיא גם איום פוטנציאלי על שלטונה של המפלגה הקומוניסטית. שליטה של בייג׳ין בטאיוואן תפתח בפניה עידן חדש מבחינה אסטרטגית, כפי שאיבוד השליטה בה יאיים על המשך קיומה של הרפובליקה העממית של סין.

בשביל להבין למה אנחנו חייבים להבין קודם מה בדיוק טיב היחסים בין בייג׳ין לטאיוואן. מה הסיפור של האי? מהם השורשים של הסכסוך בין טאיפיי, בירת טאיוואן, ובייג׳ין?

הכול מתחיל בשנת 1949, בסיומה של מלחמת האזרחים הסינית. במלחמה נאבקו הכוחות הקומוניסטים בראשות מאו בכוחות הלאומנים של הרפובליקה הסינית (Republic of China, ROC). הרפובליקה הסינית נוסדה ב-1912 כיורשת של קיסרות צ׳ינג והוכרה ע״י העולם כריבון היחיד של סין. במלחמת האזרחים הקומוניסטים הצליחו להביס את כוחות הרפובליקה והם נאלצו לסגת ב-1949 לאי של טאיוואן. בעקבות ניצחונם מאו והקומוניסטים הכריזו ב-1 באוקטובר 1949 על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין (People’s Republic of China, PRC), היורשת של הרפובליקה הסינית. הרפובליקה הסינית אבל עדיין הייתה קיימת בטאיוואן.

ההכרזה הקומוניסטית יצרה מצב בו שתי ממשלות, זו של הרפובליקה הסינית וזו של הרפובליקה העממית, טוענות לריבונות על סין. השאלה שהוצגה בפני הקהילה הבינלאומית היא מי הריבון הלגטימי של סין. במשך כ-20 שנה אחרי הנסיגה לטאיוואן רבות ממשלות המערב המשיכו להכיר בממשלת הרפובליקה הסינית בטאיוואן כריבון היחיד של סין [מקור]. אך החל בשנות ה-70׳, בניסיון לקרב את סין למערב ולהעמיד אותה נגד בריה״מ, הרפובליקה הסינית נדחקה הצידה לטובת הרפובליקה העממית. ב-1971 היא איבדה את המושב שלה באו״ם, כולל המושב הקבוע במועצת הביטחון, לטובת הרפובליקה העממית [מקור]. ב-1979 ארה״ב הכירה ברפובליקה העממית כממשלה הלגיטימית של סין וניתקה את הקשרים הרשמיים שלה עם טאיוואן [מקור].

ההתנערות של הקהילה הבינלאומית מהרפובליקה הסינית הכניסה אותה ל״אזור אפור״. רשמית, הרפובליקה הסינית רואה עצמה כריבון של כל סין, לא רק של טאיוואן. הרפובליקה העממית גם היא רואה את עצמה כריבון של כל סין, כולל טאיוואן. הקהילה הבינלאומית מכירה ברפובליקה העממית כריבון של סין, אך רבות המדינות שנמנעות מלהצהיר שסין הזו כוללת את טאיוואן. הן מקיימות קשרים בלתי רשמיים עם טאיפיי, נמנעות מלראות בה מצד אחד מדינה ריבונית ומצד שני מחוז כפוף לבייג׳ין.

טאיוואן היא היום דה-פקטו, בפועל, מדינה נפרדת מבייג׳ין. לבייג׳ין יש שלוש בעיות עם זה: ראשית, האי של טאיוואן הוא ציר אסטרטגי חשוב במזרח אסיה. טאיוואן יושבת בנקודת החיבור של צפון מזרח אסיה לדרום מזרח אסיה. טאיוואן נמצאת בין ים סין המזרחי וים סין הדרומי, והיא משקיפה על הונג קונג, הפיליפינים, אוקינוואה ורצועת החוף בין שאנגחאי לגְוָאנְגְדונג. כל עוד טאיוואן עצמאית, בייג׳ין לא יכולה לתקוע טריז בין הכוחות האמריקאים בצפון מזרח אסיה ודרום מזרח אסיה. היא לא יכולה לאבטח את האגף הדרומי שלה, עליה משקיפה טאיוואן. והיא לא יכולה לפרוץ אל האוקיינוס השקט, המרחב האסטרטגי של ארה״ב.

שנית, טאיוואן נלקחה משושלת צ׳ינג ב-1895 ע״י האימפריה היפנית. כמו הונג קונג, כמו מקאו, טאיוואן היא חלק מ״סין הגדולה״ שנחתכה ע״י המעצמות הזרות במאה שנות השפלה. כל עוד טאיוואן לא שבה למולדת, המפלגה לא הצליחה לתקן את הנזק של ״מאה שנות השפלה״. היא חייבת בשביל להגשים את שליחותה ההיסטורית להשיב את טאיוואן להיות חלק מ״סין הגדולה״ בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית.

שלישית, טאיוואן מציגה לעם הסיני מודל אחר לשגשוג מזה של המפלגה הקומוניסטית. המודל של טאיוואן הוא מודל דמוקרטי וקפיטליסטי שמביא שגשוג ורווחה מבלי להשתמש במחנות ריכוז ומצלמות חכמות. ההצלחה של טאיוואן, הקיום העצמאי שלה מהמפלגה הקומוניסטית, יכולים לערער את הלגיטימיות הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית. עדיף לה לבייג׳ין לספח את טאיוואן אליה ולהכפיף אותה לשליטתה, מלראות אם העצמאות של טאיוואן תיתן לעוד מחוזות במולדת תקווה לעצמאות מהממשל המרכזי.

אז יש לבייג׳ין שלוש בעיות עם טאיוואן, שלוש בעיות שהן סיבות בשבילה להכניס את האי תחת שליטתה – בעיה אסטרטגית, בעיה היסטורית ובעיה פוליטית. למה אז בייג׳ין עדיין לא פלשה אליה? למה סין לא חצתה את מיצר טאיוואן, שרוחבו כ-200 ק״מ, וכבשה את האי על 23 מיליון תושביו? כי זה יהיה הסוף שלה.

הפלישה לטאיוואן

הרבה אנשים עושים את הטעות של להשוות את הגודל של טאיוואן לסין העממית ולהניח שמפני שסין היא ענק וטאיוואן היא גמד, פלישה סינית לטאיוואן תהיה עניין של אחר-צהריים אחד, כמה הרוגים לצבא השחרור העממי וניצחון מהיר לבייג׳ין. יש אפילו את אלה המגדילים ואומרים שבמקרה של אי-שקט אזרחי בתוך סין בייג׳ין תפלוש לטאיוואן כדי להסיט את תשומת לב הציבור המפגין מהבעיות בבית. הרעיון הזה מנקודת מבט אסטרטגית הוא שווה ערך  לרעיון שתתחילו לירות על שוטרים מפני שיש לכם ריב בבית.

פלישה סינית לטאיוואן לא תהיה עניין פשוט, קל או עם ניצחון מובטח. ראשית, פלישה כזו תהיה חייבת להיות פלישה ימית. פלישה ימית דורשת סנכרון בין כוחות האוויר, הים והיבשה של הצבא הסיני, הכנה מראש של כוחות קרקעיים לפלישה ופריסה של כוחות הטילים של סין בפנים המדינה כדי לכתוש טאיוואן לפני הפלישה. כל ההכנות האלו יתנו לטאיפיי כ-30 יום להתכונן מראש לפלישה הסינית [מקור]. היא תוכל לפזר את המטוסים שלה בבונקרים תת-קרקעיים, לגייס מילואים ולפזר מלכודות לאורך חופי טאיוואן.

כשהפלישה הסינית תתחיל, טאיוואן כבר תהיה ערוכה. במקרה האופטימי בייג׳ין תצליח בימים הראשונים של הפלישה להשיג עליונות אווירית ושליטה ימית במצר [מקור], מה שיפתח את הדרך לפלישה ימית. במקרה האופטימי רובן של הספינות יצליחו להגיע לחוף, רק מעטות יטבעו בגלל מוקשים וצוללות מטאיוואן שיארבו להן מתחת למים.

כשיגיעו לחוף החיילים הסינים יצטרכו להתחיל לנוע דרך מאות מטרים של מלכודות, כולל חוטי תיל, מוקשים, מחסומי טנקים, כידוני במבוק וגרוטאות, כולם משמשים לעכב את תנועתם. בעודם עושים את דרכם באיטיות בחוף הם יופצצו ע״י ארטילריה כבדה של צבא טאיוואן, ארטילריה שחיל האוויר הסיני יתקשה לאתר ולהשמיד [מקור]. הסינים יספגו אבדות כבדות בעודם מבססים ראש חוף בטאיוואן, ראש חוף שישמש אותם בשביל לפלוש לשאר האי. וזה יהיה החלק הקל בפלישה.

החלק הקשה יהיה לכבוש את האי עצמו. טאיוואן משלבת שני אלמנטים גיאוגרפים שהם סיוט למפקד מודרני – ג׳ונגלים בדרום האי ומרכזים עירוניים צפופים בחופו. גם עם עליונות אווירית וימית, הצבא הסיני יצטרך להילחם רחוב אחר רחוב בשביל לכבוש את טאיפיי. חלק מהבניינים יהיו ממולכדים. בין אחרים יהיו מתוחים חוטי פלדה בשביל להפיל מסוקים [מקור]. בג׳ונגלים יסתתרו חיילי מילואים, שיתקפו את קווי האספקה של הצבא הסיני ויציקו לסיורים שלו. צבא השחרור העממי יקיז דם עם כל מטר שיכבוש.

ההערכה של אסטרטגים בטאיוואן שהם יוכלו להגן על טאיוואן כשבועיים עד לכיבושו המלא של האי. שבועיים הם די ויותר זמן לוושינגטון להחליט להתערב לטובתו של האי, לשלוח את הצי השביעי לתגבר את הכוחות של טאיוואן ואת חיל האוויר האמריקאי לסלק את המטוסים הסינים מעל האי. כשזה יקרה – וזה יקרה – סין תמצא עצמה במצב נואש – כוחותיה יהיו מרוכזים בטאיוואן, חשופים להפצצות אמריקאיות ומותשים מהצקות בלתי פוסקות של כוחות מטאיוואן. אם היא תמשיך בפלישה, היא מסתכנת בהשמדת חלק משמעותי מכוחותיה. אם תיסוג ההשפלה עלולה לעלות למפלגה הקומוניסטית בהמשך קיומה.

אין כמעט תרחיש של פלישה סינית לטאיוואן בו האמריקאים לא יבואו לעזרת האי. הסיבה היא שחוסר התערבות של ארה״ב תעלה לה יותר מכל התערבות צבאית בטאיוואן. אם ארה״ב תהיה מוכנה לוותר על טאיוואן, היא לא תאבד רק חוליה חשובה בשרשרת שלה במזרח אסיה, אלא גם תאבד את האמון של כל בעלות בריתה באזור. פלישה סינית לטאיוואן תהיה מבחן של המחויבות האמריקאית להתנגד לתוקפנות סינית, מבחן עליו יסתכלו דרום קוריאה, יפן ועוד מדינות בעולם. אפילו טראמפ לא יוכל להימנע מלהתערב במקרה כזה.

האופציה הצבאית של סיפוח האי אינה ריאלית, למעט במקרה קיצון אחד עוד שנעסוק בו. בייג׳ין לא תנסה להשיב את האי אליה בצעד שרוב הסיכויים יביא אותה לעימות ישיר מול ארה״ב. בייג׳ין צריכה דרך אחרת להחזיר את טאיוואן אליה.

התקרבות מחדש

בואו ונעשה סיכום קצר על מה דיברנו עד עכשיו: בייג׳ין רוצה לספח את טאיוואן משום שכך היא תשבור את שרשרת החנק של ארה״ב סביבה, תתקן עוול מימי ״מאה שנות השפלה״ ותכחיד מודל פוליטי יריב לה, מודל בו סינים נהנים מרווחה חומרית ללא רדיפה פוליטית. הראתי שפלישה צבאית לטאיוואן היא ממש לא אפשרות סבירה משום המחיר העצום שהיא תגבה מסין והסיכון בהתערבות אמריקאית בסכסוך. בייג׳ין רוצה את טאיוואן, אך עדיף שתעשה זאת ללא מלחמה. מה עוד היא יכולה לעשות?

אם היה מדובר בשתי מדינות, לא היו אפשרויות נוספות. מדינות בדרך כלל לא מוותרות מרצון על הריבונות שלהן, אלא אם מדובר באוסטריה ב-1938 וגם אז לא ממש. המצב בין סין לטאיוואן הוא יותר מורכב – טאיוואן לא מוכרת כמדינה עצמאית ע״י רוב העולם. היא גם לא הכריזה על עצמה כמדינה עצמאית מסין. בעוד שדה-פקטו לאי יש ממשלה עצמאית מסין, דה-יורה היא אינה מדינה. היפותטית סין יכולה לשכנע את ממשלת האי, תושבי האי או שניהם לוותר על עצמאותם דה-פקטו ולהצטרף לרפובליקה העממית. זו הגישה שסין נוקטת מאז שנות ה-90׳, מבקשת לשכנע את האי שיצטרף אל היבשת.

על-אף שבייג׳ין וטאיפיי לא מכירות רשמית אחת בשנייה, יש תנועה ערה של אנשים, כסף וסחורות בין שתיהן. הרפובליקה העממית היא שותפת הסחר החשובה ביותר של טאיפיי, עם 41% מהייצוא של טאיוואן מופנה לרפובליקה העממית [מקור]. הרפובליקה העממית היא גם יעד מרכזי להשקעה מטאיוואן, שעמדה בשנת 2017 על כ-8 מיליארד דולר [מקור]. חברות מטאיוואן מעסיקות ביבשת כ-10 מיליון איש, 60% מהם בתעשיית המידע והתקשורת. הייצור בהן מהווה כ-10% מכלל הייצוא של סין [מקור]. הקשרים מקטינים את הכדאיות של פלישה צבאית מצד בייג׳ין, עקב הפגיעה הכלכלית במשק הסיני, אך גם מעלים את התלות של טאיוואן בבייג׳ין. חברות רבות בטאיוואן תלויות בגישה לשוק העבודה הזול של סין בשביל להוריד את עלויות הייצור שלהן [מקור]. רשמית טאיוואן וסין הן מנותקות. בפועל הן מחוברות.

החיבור ביניהן נותן לבייג׳ין וטאיפיי מרחב לנהל את היחסים בספקטרום שנע בין איחוד פוליטי ובין ניתוק מוחלט. בשביל להקל על עצמנו את הדיון אנחנו יכולים לחלק את הספקטרום לשלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה היא שסין וטאיוואן יעמיקו את קשריהן הכלכליים, בעודן שומרות על עמימות בנוגע לעמדתן הפוליטית. הנשיאה הנוכחית של טאיוואן, צאי אינג-ון (Tsai Ing-wen) תומכת באפשרות זו [מקור], בה שתי המדינות ישימו את השאלה הפוליטית בצד ויתמקדו בסוגיות פרקטיות כמו מכסים, קשרי מסחר ושיתופי פעולה בתחום אכיפת החוק. במקום לעסוק בשאלה מי הממשלה הלגיטימית של סין, שתי הממשלות יפעלו לקדם את רווחת תושביהן. שי ג׳ינפינג וההנהגה הנוכחית של סין מתנגדים לחלוטין לאפשרות זו [מקור].

שי דורש שלפני כל התקדמות בשיתוף הפעולה טאיפיי תקבל על עצמה את ״הבנות 1992״ (“1992 Consensus”). לפי בייג׳ין ״הבנות 1992״ הן הבנות בהן טאיפיי קיבלה שהרפובליקה העממית היא הריבון היחיד של סין, וטאיוואן תפעל ביחד עם בייג׳ין לאיחודה מחדש ברפובליקה העממית. הבעיה שטאיפיי מעולם לא קיבלה את העמדה הזו. לפי ״הבנות 1992״ שתי הממשלות, ממשלת הרפובליקה הסינית וממשלת הרפובליקה העממית, מקבלות שיש רק סין אחת, והרפובליקה הסינית הכירה שיש חילוקי דעות מי הממשלה הלגיטימית של סין אחת [מקור]. ״הבנות 1992״ הן מין פיקציה פוליטית שנועדה לעזור לשני הצדדים לעבוד ביחד. רשמית כל צד לא מכיר בשני, אך עם ״הבנות 1992״ הם כאילו קורצים אחד לשני שיש על מה לדבר בנושא הממשלה הלגיטימית, מה שנותן להם לשתף פעולה מבלי לפתור קודם את הסוגיה הפוליטית. כל זה השתנה עם שי.

תחת שי ג׳ינפינג בייג׳ין מקדמת פרשנות אחרת של ״הבנות 1992״, בה הרפובליקה העממית היא הגוף הפוליטי היחיד של סין. שי מעוניין להכריח את טאיפיי לקבל את הפרשנות הזו, כצעד ראשון באיחוד מחדש של טאיוואן עם היבשת. זו האפשרות השנייה לאן המצב יכול להתפתח – טאיוואן תשולב בתוך סין, על-פי העיקרון של ״מדינה אחת, שתי מערכות״ (One Country, Two systems). כמו הונג קונג טאיוואן תשמור על המערכת הדמוקרטית והקפיטליסטית שלה ותשתלב בתוך הרפובליקה העממית, שומרת על שלטון אוטונומי תחת השלטון המרכזי בבייג׳ין. ככה בייג׳ין מקבלת את טאיוואן ומבטלת את הרפובליקה הסינית, בעוד טאיוואן שומרת על האופי העצמאי שפיתחה ב-70 השנים האחרונות.

גם כאן אבל יש בעיה. טאיוואן רואה מה קורה בהונג קונג ותוהה אם היא בכלל יכולה לבטוח בבייג׳ין. למה שהיא תוותר על העצמאות שלה ותצטרף למדינה בה אין נורמות דמוקרטיות או נורמות של שלטון החוק? יותר מזה – כל צעד שבייג׳ין תעשה בהונג קונג, ישליך על טאיוואן. אם בייג׳ין תבחר לשלוח טנקים להונג קונג היא רק תפגע בסיכוי שתושבי טאיוואן יסכימו לאיחוד עם היבשת. ולא שיש הרבה תומכים עכשיו – בסקר מאוגוסט 2019 רק 7.5% מהנשאלים תמכו באיחוד עם היבשת [מקור]. שליש מהנשאלים תמכו בעצמאות של טאיוואן, ועוד כחצי תמכו בהמשך הסטטוס-קוו.

בייג׳ין כמובן יכולה לנסות ולאיים על טאיוואן שתחזור, אם באמצעות הקטנת מספר התיירים, פגיעה בקשרים הכלכליים, איומים צבאיים או אפילו מצור ימי על האי. רק שגם הפעולות האלו מוגבלות, מפחד שלחץ גדול מדי מצד בייג׳ין יחזק את הנחישות של האי לעמוד על שלו ו, וזו האפשרות השלישית שלנו, להכריז על עצמאות.

עצמאות לטאיוואן

תרחיש יום הדין מבחינת בייג׳ין הוא הכרזת עצמאות מצד טאיוואן. רובכם כנראה שמעתם על האפשרות הזו ואני לפחות עד הפרק לא הבנתי בדיוק מה זה אומר – הרי טאיוואן לא נשלטת ע״י מישהו, אז ממי היא מכריזה עצמאות? יפן? אבל אחרי שעמדנו על המצב המשפטי בין טאיוואן לסין קל יותר להבין – זו לא הכרזת עצמאות, כמו שזו הכרזת חלוקה.

חשבו על זה כך – הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית שתיהן מסכימות שיש סין אחת, שכוללת את השטחים ביבשת ואת האי של טאיוואן, והן חלוקות מי הנציגה הלגיטימית של סין. מזה נגזר שהרפובליקה הסינית לא רואה בטאיוואן מדינה עצמאית, שטח נפרד מסין. אולם אם היא תכריז על עצמאות, על הקמת מדינה עצמאית בטאיוואן, הרי שהיא שתיפרד מסין ותבקש את הכרת העולם בעצמאותה. העולם אז יצטרך לבחור לא מי הממשלה הלגטימית של סין, אלא אם להכיר בטאיוואן כמדינה עצמאית מסין.

בעיניי בייג׳ין צעד כזה יהיה לא פחות מאיום קיומי, צעד שיאיים על יציבות המדינה ועל הלגיטימיות של המפלגה. אם טאיוואן תהפוך למדינה עצמאית, מוכרת ע״י העולם, מחוזות כמו טיבט,  שינג׳יאנג והונג קונג יקבלו תקווה שגם הם יוכלו להתנתק משליטתה של בייג׳ין. טאיוואן עצמאית גם תהיה, מעצם קיומה, אלטרנטיבה למודל הסוציאליסטי של בייג׳ין. תיירים סינים יראו איך סינים כמוהם חיים בשפע חומרי ללא דיכוי פוליטי. הטענה של המפלגה שדרכה היא הדרך היחידה תתנפץ אל מול המציאות של מדינה סינית משגשגת באי של טאיוואן.

הכרזת עצמאות תענה לכן בתגובה צבאית חריפה מצד בייג׳ין, אם לא פלישה ממש. טאיפיי מודעת לכך, והיא גם יודעת שאם תחליט להכריז עצמאות מבלי להתייעץ בארה״ב היא עלולה למצוא את עצמה לבד מול סין. ארה״ב לא תשלח את בניה למות בהגנה על ממשלה פזיזה ונמהרת. זו הסיבה שטאיוואן שומרת על יחסים קרובים עם האמריקאים, שמצדם רואים בטאיוואן בעלת ברית חשובה, אם משיקולים גיאוגרפים, כלכלים או אסטרטגים.

סיכום

טאיוואן היא יותר מרק אי – היא בפוטנציאל גורם שיכול לערער את סין. היא מהווה חוליה חשובה בשרשרת האמריקאית הנמתחת לאורך חופי סין, ובשפע שלה היא מציעה לעם הסיני מודל אחר לרווחה חומרית מהמודל שמקדמת המפלגה הקומוניסטית. עוד נראה כיצד טאיוואן, טאיוואן הקטנה, יכולה להיות ראש החץ האמריקאי נגד סין. לעת עתה אבל אנו עוזבים אותה, ופונים להסתכל על המיזם הכי לא מובן של הרפובליקה העממית – דרך המשי החדשה.

על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




קניבלים – הגיאופוליטיקה החדשה של הנפט

המתקפה האחרונה על סעודיה – אולי ע״י החות׳ים, אולי ע״י האיראנים – היא עוד דוגמה לעולם החדש שאנחנו חיים בו. מבלי ששמנו לב, בשקט-בשקט, העולם השתנה בצורה מהותית.

חלקנו עוד חושבים שאנחנו חיים בעולם בו ארה״ב תלויה בנפט במזרח התיכון ושמחירי הנפט מושפעים בעיקר מהיציבות במפרץ הפרסי. עולם בו אופ״ק הוא הארגון הקובע את מחיר הנפט ומדינות מערביות חייבות להתחשב באינטרסים של העולם הערבי בשביל להבטיח מחירי דלק נמוכים.

העולם הזה חלף.

במקומו יש לנו עולם חדש, בו הדינמיקה בין יצרניות נפט מזכירה יותר חבורת קניבלים, כל אחד אוכל את השני בשביל לשרוד ולשגשג. משמרות המהפכה אוכלים את העם האיראני בשביל שגשוג והצלחת ״המהפכה האסלמית״. ערב הסעודית ורוסיה אוכלות את וונצואלה ואיראן בשביל לשמור על תפוקה גבוהה על רקע מחירי נפט נמוכים. ארה״ב אוכלת את כולן, מגדילה בכל יום את תפוקת הנפט שלה ואוכלת מהרווחים של יצרניות נפט אחרות.

בשורות הבאות אנסה לשרטט בקווים כללים את העולם החדש והדינמיקה שלו. אם לא נבין אותו, לא נבין את התנהגות שווקי האנרגיה ואת הגיאופוליטיקה החדשה של המפרץ הפרסי.

איראן אוכלת את עצמה

המתקפה על ערב הסעודית, אם באמת הייתה באישור ואולי אף בביצוע איראני, מעלה בפנינו דילמה ראשונה: האם הפעולה נועדה להשפיע על שחקן חיצוני לאיראן (נאמר האיחוד האירופי) או שחקן פנימי באיראן?

איראן אינה מדינה בעלת ראש אחד, קול אחד. עסקתי בהרחבה בפרק ״דיקטטורה במסווה״ במבנה הכוח האיראני, המחולק בצורה גסה בין שתי מערכות: מערכת הדמוקרטית ומערכת דיקטטורית. המערכת הדמוקרטית מונהגת ע״י רוחאני, נשיא איראן. במערכת הזו לעם האיראני יש השפעה דרך בחירות והנציגים בה רוצים, אולי, בטובתו של העם. המערכת הזו מושפעת מהסנקציות האמריקאיות ומהסבל של העם האיראני תחתן. המערכת הדיקטטורית נשלטת ע״י המנהיג העליון ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה. הכוח שלה אינו תלוי ברצון הבוחר ולכן גם רווחתו אינה בראש מעייניה. היא עסוקה במטרה האידיאולוגית של הפצת המהפכה האסלמית, או לחילופין בגזירת קופון מהשליטה שלה בכלכלה האיראנית ובשוק השחור בה.

מבנה אינטרסים כזה יוצר עמדות שונות בין שתי המערכות בנוגע לסנקציות האמריקאיות ורפורמה ומודרניזציה של הכלכלה האיראנית. רוחאני במערכת הדמוקרטית רוצה את הסרת הסנקציות ורפורמות בכלכלה בשביל להיטיב עם העם ולהביא שגשוג חומרי לאיראן. ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה במערכת הדיקטטורית רוצים בשימור כוחם הכלכלי ומסרבים להיכנע לסנקציות האמריקאיות.

חשבו על זה: למה דווקא כשנראה שטראמפ מוכן להקלה בסנקציות ולמו״מ עם רוחאני מתרחשת מתקפה שמסכלת מו״מ אפשרי? מה האיראנים משיגים בזה? היחידים שהאיראנים לוחצים במהלך הזה הם האירופים, שנאלצים לספוג את העלייה במחירי הנפט ולנסות להרגיע את הרוחות במפרץ. מה האיראנים מקווים שהאירופים יעשו? הם לא יצליחו ללחוץ את ארה״ב להסיר את הסנקציות, ונראה שהאיחוד אינו מצליח להקים מנגנון עוקף סנקציות אפקטיבי [מקור]. האירופים גם צריכים את טראמפ במצב רוח טוב במהלך השיחות על הסכם סחר בין האיחוד לארה״ב. לפעול מאחורי גבה של ארה״ב ולתמוך באיראנים עלולה לפגוע בהם בשיחות הסחר. מרחב הפעולה שלהם בכל הקשור לאיראן הוא מוגבל.

המשך הסנקציות פוגע בעיקר במערכת הדמוקרטית האיראנית, בעוד הדיקטטורה תחתיה ממשיכה להרוויח. בעולם החדש שלנו היא אבל לא היחידה – גם רוסיה וסעודיה מעדיפות המשך סנקציות על איראן.

קניבלים בקרב אופ״ק

סנקציות על איראן טובות לרוסיה וערב הסעודית. כל מתקפה איראנית, כל צעד של איראן שמאריך את הסנקציות, הוא צעד טוב לערב הסעודית ורוסיה. למה? מפני שהסנקציות על וונצואלה ואיראן מאפשרות לרוסיה וערב הסעודית להגדיל את תפוקת הנפט שלהן מבלי להוביל לירידה במחיר הנפט.

קניבלים.png
התפוקה של רוסיה וערב הסעודית גדלה, מחיר הנפט עולה. מקורות נתונים: EIA, FRED

ניתוח עומק של אנדרו סטנלי (Stanely) מה-CSIS ממאי השנה מראה שהיכולת של אופ״ק לשמור על יציבות במחיר הנפט על-אף עלייה בתפוקה של ארה״ב מבוססת על הירידה בתפוקה של וונצואלה ואיראן עקב הסנקציות. יותר מזה – רוסיה וערב הסעודית יכולות להגדיל את התפוקה שלהן ועדיין לשמור על תפוקה נמוכה בסה״כ של אופ״ק, הודות לירידה בתפוקה בוונצואלה ואיראן.

כל זה יכול להשתנות בחטף אם ארה״ב תסיר את הסנקציות מאיראן. האיראנים הכריזו שאם הסנקציות ירדו הם ישאפו להפיק נפט במקסימום יכולת [מקור]. לחברות אופ״ק השונות לא תהיה ברירה אלא לקצץ בתפוקה שלהן, או להסתכן בקריסה של מחיר הנפט. ערב הסעודית ורוסיה, שאכלו עד עתה את הנתח של איראן, יהיו חייבות לקצץ בתפוקה שלהן אם הן ירצו לשמור על מחיר חבית הנפט מעל לנקודה הקריטית של 55 דולר לחבית [מקור].

מכאן שהמתקפה על סעודיה לא כל-כך רעה לסעודים. היא מעלה את מחיר הנפט ופוגעת בסיכוי להקלה בסנקציות על איראן. הרוסים והסעודים יכולים לנשום לרווחה. הם לא לבד.

ארה״ב בולעת את כולם

מהפכת הפצלים בארה״ב משנה מאז 2008 את פניה של ארה״ב כשחקן אנרגטי. אם פעם היא הייתה תלויה ביציבות של אזורים מייצרים נפט כמו וונצואלה והמזרח התיכון, היא היום מספקת את רוב הנפט הדרוש לה ע״י הפקת נפט מפצלי שמן, במיוחד בדרום ארה״ב (Permian Basin). המהפכה הפכה את ארה״ב מגורם מייצב, לגורם מערער.

us crude exports.png
ייצוא נפט גולמי מארה״ב, מקור נתונים: EIA

הפקת הנפט בארה״ב נשלטת ע״י שני מספרים: מחיר לחבית שנדרש בשביל המשך הפקה מבאר קיימת, והמחיר לחבית שדרוש בשביל לקדוח ולהפעיל בארות חדשות. נכון לספטמבר 2019, לפי הבנק הפדרלי של דאלאס (Federal Reserve Bank of Dallas ) טווח המחיר להמשך הפקה מבארות קיימות הוא 27-37$, וטווח המחיר לקדיחת בארות חדשות היא 48-54$ [מקור].

המשמעות היא שכל עלייה במחיר הנפט מרוסנת ע״י תעשיית הפצלים האמריקאית. ברגע בו המחיר עולה מעל הטווח של 48-54$, בארות חדשים נקדחים ותפוקת הנפט בארה״ב עולה. זו הסיבה שלמרות המתקפה על ערב הסעודית, מחיר הנפט עלה יחסית במתינות ולא הגיע לשיא שלו באפריל השנה (66$) [מקור].

העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של המזרח התיכון. אם פעם ארה״ב הייתה מחויבת לביטחון ערב הסעודית בשביל מחיר נפט נמוך, היום היא יכולה לחיות עם מתקפות על תשתית הנפט של סעודיה בנוחות יחסית. דרך אחת שהסעודים יכולים לשמור על העניין של ארה״ב היא ע״י הגדלה רכישות הנשק שלהם מארה״ב. מאז 2013 האחוז של ערב הסעודית מסה״כ ייבוא הנפט של ארה״ב ירד, ובמקביל עלו רכישות הנשק של ערב הסעודית מארה״ב.

guns and oil.png
מכירות נשק לערב הסעודית מארה״ב ואחוז הנפט לארה״ב מערב הסעודית, מקורות נתונים: EIA, SIPRI

כמובן, ערב הסעודית מכניסה את עצמה כאן לפינה – אם העניין המרכזי של ארה״ב בערב הסעודית יהיה מכירות נשק, לא תהיה לה סיבה להוריד את המתיחות במפרץ.

עולם חדש נורא

אנחנו חיים בעולם חדש – העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של כלכלת האנרגיה העולמית, מיציבות לקניבליזם. ארה״ב נוגסת ברווחים של מדינות נפט אחרות ושומרת על מחיר חבית נמוך יחסית. יצרניות אופ״ק מצליחות להחזיק מעמד הודות לסנקציות שארה״ב (יצרנית נפט) מפעילה נגד וונצואלה ואיראן (יצרניות נפט). הצד היחיד בכל הסכסוך שאמור לרצות בהורדת הסנקציות בכל מחיר – איראן – יורה לעצמו ברגל, לא ברור אם בשביל ללחוץ את האירופים או כחלק ממאבק פנימי על כוח.

בעולם החדש הזה יציבות במזרח התיכון אינה המטרה העליונה של ארה״ב, והמחיר שהיא תהיה מוכנה לשלם בשבילה תרד עם הזמן. ערב הסעודית ורוסיה ישמחו להמשיך לראות סנקציות על איראן. היכולת של איראן להקפיץ את מחיר הנפט מוגבלת, ולכן גם מנוף הלחץ שהיא יכולה להפעיל נגד העולם מוגבל.




הכרזה: הצטרפותי כאנליסט גיאו-פוליטי בכיר ל״אינפיניטי״

אני שמח להודיע על הצטרפותי כאנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות ״אינפיניטי״ בראשות רו"ח אמיר איל, מבתי ההשקעות הגדולים והאיכותיים בארץ.

באינפיניטי מבינים היטב את החשיבות וההשפעה ההולכת וגוברת של היחסים הבינלאומיים והגיאופוליטיקה על השווקים הפיננסיים, ולכן החלטנו על שיתוף פעולה במסגרתו אצטרף לוועדת ההשקעות של אינפיניטי, כדי שאוכל לתרום מהידע והניסיון שצברתי בתחומים אלו במהלך השנים.

לאחרונה פורסמו בעיתון גלובס שני מאמרים, אחד מהם שלי ושל יו"ר בית ההשקעות אמיר איל,  המתמצתים את מה שעסקנו בו ב״קיסר אדום״, במיוחד הבעיות הכלכליות של סין. תוכלו לקרוא את שניהם כאן וכאן. במקביל, "המשחק הגדול" ימשיך לפרסם תכנים נוספים באופן עצמאי.

אני בטוח שהצעד יתרום לשני הצדדים, לציבור הרחב ובוודאי יעזור לתת לכם, העוקבים של ״המשחק הגדול״, תוכן איכותי ומושקע יותר.

בהצלחה לכולנו!




פרק 45 – קיסר אדום: האריה מתעורר

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הענק הסיני מתעורר – ואיתו מתעוררת מחדש מרכז אסיה. כמדינה בעלת קו חוף עצום, עם שטח ענק ואוכלוסייה גדולה, סין היא ענק שמכובד משקלו משנה את הזירה הבינלאומית. כיצד היא עושה זאת? ומה היא מפחדת שהענק השני, ארה"ב, יעשה לה? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

דיברתי בפרק הקודם על מדינת המשטרה של שינג'יאנג, האינטרסים הסינים במחוז והיחס שמחוזות פרובלמטיים נוספים עלולים לקבל מבייג'ין, כמו למשל הונג קונג. ראינו איך סין מנצלת את תעשיית ההיי-טק שלה בשביל לשלול זכויות פוליטיות, בקו אחד עם העמדות של המשטר על כך ששגשוג חשוב מחירות וזכויות כלכליות חשובות מזכויות פוליטיות.

בפרק היום אנחנו מתחילים לפנות החוצה, אל היחס של סין אל העולם. הודות לניתוח שכבר עשיתי של הבסיס הרעיוני של שי והמפלגה הקומוניסטית, הבסיס ההיסטורי והפוליטי שהם עומדים עליו, אנחנו נוכל לבנות את הגישה של סין לעולם מעקרונות בסיסיים. נוכל להבין מדוע בזירות מסוימות סין אגרסיבית מאוד, כמו בים סין הדרומי וטאיוואן, ובזירות אחרות היא דווקא ידידותית ומחפשת שיתוף פעולה, כמו ב"דרך המשי החדשה" ובאפריקה.

הפרק היום יוקדש לבנייה של הגישה הגיאו-אסטרטגית של סין ממה שכבר למדנו עליה. אנחנו נבנה אותה ולא ננתח אותה, משום שבתהליך האקטיבי של בנייה אנחנו "נכנס" לראש של שי ג'ינפינג וההנהגה הסינית הבכירה. בפרק הזה נתמקד בהשלכות של הגישה הגיאו-אסטרטגית של סין על מזרח אסיה, בעוד בפרקים הבאים נראה כיצד היא מתבטאת באירו-אסיה ומעבר לה.

ואנחנו מתחילים, איך לא, במה סין רוצה.

מהעיניים שלו

אסטרטגיה משרתת מטרות, ומטרות נובעות מרצון. בשביל להבין את הגיאו-אסטרטגיה של סין, אנחנו חייבים להתחיל ממה סין רוצה. הבהרתי בתחילת הסדרה שכאשר אני אומר "סין" אני מתכוון ל"מפלגה הקומוניסטית של סין", ספציפית לקודקוד הכוח שלה הלשכה הפוליטית ועוד יותר ספציפית לשי ג'ינפינג.

חשוב לי כאן לסייג ולהבהיר ששי ג'ינפינג הוא כנראה האדם החזק ביותר בסין אך הוא לא היחיד בה. גם אחרי הטיהור הגדול שי עדיין נאלץ לחלוק את כוחו בפסגה עם המחנות היריבים של חו ג'ינטאו וגְ'יָאנְג דְזֶה-מִין. שי לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אני מקווה שעוד אפתח את הנקודה הזו, אך כרגע חשוב להדגיש ששי הוא מצד אחד לא שליט בלתי מעורער ומצד שני הוא גם לא מנהיג סמלי בלבד. כניסה לנעליים שלו לכן לא רק מפשטת לנו את התהליך של לחשוב על מה סין רוצה, היא גם קרובה למה שקורה בפועל – שי הוא המעצב הראשי של המדיניות הסינית.

אז מה שי רוצה? טוב, בואו נתמצת רגע את הנרטיב ההיסטורי של שי: לפני 170 שנה, סין הייתה כוח עולמי, אם לא ה-כוח העולמי. היא הייתה אימפריה חזקה ומשגשגת, שתרמה רבות לעולם אם במדע, טכנולוגיה או תרבות. אולם עקב אויבים מבית ומחוץ, בגלל מרידות בפנים ותוקפנות מבחוץ, האומה הסינית נפלה וחוותה את "מאה שנות השפלה לאומית". מאה שנות ההשפלה הסתיימו כשהמפלגה הקומוניסטית ניצחה את האויבים מבית ומחוץ והקימה את הרפובליקה העממית של סין ב-1949. הודות להצלחתה למפלגה יש עכשיו את המנדט הפוליטי להנהיג את האומה סינית אל תחייה לאומית, שתחזיר את ימי הפאר של העבר ותשיב את סין למקומה הטבעי במרכז העולם.

רק מהנרטיב ההיסטורי הזה אנחנו יכולים להסיק מספר מסקנות, שעמדתי עליהן בהרחבה בפרק 38 "החזון של שי": ראשית, המקום הטבעי והרצוי של סין הוא במרכז העולם. אם הוא לא היה טבעי, לא היינו רואים רצון לחזור אליו. אף אחד בבריטניה לדוגמה לא חושב שלונדון צריכה שוב לשלוט על רביעית מהעולם. האימפריה אינה נתפסת עוד כמצב הטבעי והרצוי של בריטניה. עבור שי סין כמרכז העולם הוא המצב הטבעי והרצוי, מצב ממנו סין נפלה. מה שמביא אותי למסקנה השנייה.

אם סין נפלה מהמצב הטבעי, חייבות להיות סיבות לכך. שי מציין שתי סיבות: מרידות מבפנים ואויבים מבחוץ. זה אומר שסין חייבת: א' להילחם בחוסר יציבות מבית ו-ב' להתגונן מאויבים מבחוץ. אם ננסח זאת כמסקנה סין חייבת להיות חזקה בפנים ובחוץ, לשמור על עצמה מבפנים ומחוץ. ההיסטוריה האישית של שי מעצימה את המסקנה הזו, לאור הילדות שלו בצל המהפכה התרבותית של מאו. שי ג'ינפינג חווה על בשרו חוסר יציבות והוא לא מתכוון לחזור על החוויה.

מסקנה שלישית היא שסין רואה את עצמה קורבן. זו מסקנה חשובה מפני שמי שרואה את עצמו כקורבן מניח שכל פעולה שהוא עושה לתקן את מה שקרה לו היא מוסרית. הוא גם נהיה רגיש מאוד למה שהוא רואה כפגיעה באינטרסים שלו או בכבודו. התקפי הזעם של סין יכולים להיות מוסברים על בסיס התפיסה הזו.

אז שי ג'ינפינג מאמין שסין נפלה קורבן לאויבים מבית ומחוץ ועל המפלגה הקומוניסטית מוטל כעת המנדט להשיב את האומה הסינית למקומה הראוי במרכז העולם. השיבה הזו היא "חלום התחייה הלאומית", "החלום הסיני" ששי מרבה לדבר עליו.

כבר כאן חשוב לשים לב שחלום התחייה הלאומית הוא קודם כל חלום התחייה של האומה, לא של כל פרט ופרט בה. המטרה היא לא שכל אזרח סיני יהנה מחירות ושפע, אלא שהאומה הסינית – שזהה עם המדינה הסינית – תחזור לכוחה, השפעתה ושגשוגה. השגשוג הכלכלי של הפרטים באומה הוא יעד משנה, תוצאה נלוות לתחייה הלאומית.

חשוב להדגיש את הנקודה הזו מפני שכשנתקדם בסדרה, אסור לנו לטעות ולשכוח שההנהגה הסינית קודם כל מחויבת לעצמה. המפלגה הקומוניסטית הסינית דואגת בראש ובראשונה לשימור של עצמה, ולשם כך היא מעוניינת להשיג רווחה כלכלית יחסית לעם שלה. אם המפלגה תעמוד בפני הברירה של לחדול או להחזיר את הדיקטטורה המפלגתית בכל כוחה, היא כנראה תבחר באחרונה. חשוב שהנקודה הזו תהיה לנו תמיד ברקע כשאנו מנסים לחזות את ההתנהגות הסינית.

אז חלום התחייה הלאומית הוא חלום התחייה של האומה, החזרה לעבר בו סין הייתה כוח עולמי. אבל חלומות לא מספיקים – איך סין תגשים את החלום? איך היא תשוב להיות מרכז העולם? היא קודם כל צריכה כוח צבאי חזק, שיוכל להגן על המולדת הסינית מפני תוקפנות זרה ואויבים מבית. שנית, היא צריכה כלכלה משגשגת שתוכל לקיים את הכוח הצבאי ולשמור על היציבות הפוליטית במדינה ע"י דאגה לרווחה החומרית של העם, בקנה אחד עם "מנדט השמיים". שלישית, הכלכלה חייבת להיות עצמאית עד כמה שניתן, עם תלות מינימאלית בגורמים חיצוניים. הכלכלה הסינית חייבת להיות עצמאית בשביל למנוע מנופי לחץ כלכלים על סין. כלכלה עצמאית גם נתונה תחת השליטה המלאה של המפלגה הקומוניסטית, שיכולה לוודא שכוחות זרים אינם מסתננים למשק הלאומי ומערערים את כוחה. כהערת אגב אעיר שהממשל הקומוניסטי במעשה הזה משחזר את טעויות העבר של קיסרות צ'ינג, יוצר זרימה חד כיוונית של הון וסחורות ומביא על עצמו את זעמה של מעצמת העל הנוכחית. אבל לא נתעמק בזה כרגע.

 העלייה הכלכלית תביא בהכרח גם לחזרה שלה למרכז העולם. למה? מפני שלפני 200 שנה סין הייתה במרכז העולם משום הכוח הכלכלי שלה. סין לפני 200 שנה הייתה המדינה המאוכלסת בעולם והכלכלה הגדולה בה. הסינים מתייחסים ליחס בין אוכלוסייה לכלכלה באופן כמעט מתמטי: אם אוכלוסיית סין גדולה פי 5 מאוכלוסיית ארה"ב, אז גם כלכלת סין אמורה להיות גדולה פי כמה מזו של ארה"ב. כשסין תהיה שוב מרכז הכובד הכלכלי של העולם, היא תהיה שוב במרכזו – כולם ירצו גישה לשוק העצום שלה, כולם ירצו קשרי מסחר איתה והיא תהיה שוב חזקה ומשגשגת.

זאת אומרת אם ארה"ב לא תחנוק אותה קודם.

ירידתה של אימפריה

החזרה של סין למרכז העולם היא בעלת משמעות היסטורית. הסדר העולמי הנוכחי שלנו, הסדר שארה"ב ובעלות בריתה גיבשו אחרי מלחמת העולם השנייה, גובש כשסין הייתה מוכה ומושפלת. ב-200 השנים בהן המערב הפך להיות הכוח הדומיננטי בפוליטיקה העולמית, סין נדחקה לשוליים של העולם, צבאית, כלכלית ופוליטית. רק בסוף המאה ה-20 סין התחילה לשוב לכוח הכלכלי שהיה לה בתחילת המאה ה-19.

הסדר העולמי הישן עוצב כשאירופה הייתה מרכז תעשייתי משמעותי, ויחסי המסחר החשובים ביותר היו בין אירופה לארה"ב באוקיינוס האטלנטי. מטה האו"ם נמצא בניו-יורק, 3 מתוך 5 החברות הקבועות במועצת הביטחון הן מדינות מערביות, ולמדינות מערביות דומיננטיות גם בבנק העולמי וגם בקרן המטבע העולמית.

המקום בו הכי ברורה הדומיננטיות המערבית, ספציפית הדומיננטיות של ארה"ב, היא בדולר כמטבע עולמי. לא משנה אם אתם קונים נפט במפרץ הפרסי, חיטה באוקראינה או סמים בקולומביה, אתם כנראה משתמשים בדולר. הדולר מהווה כ-62% מכל עתודות המט"ח של הבנקים המרכזיים בעולם ומשמש ב-90% מהמרות המט"ח בעולם [מקור]. הדומיננטיות של הדולר היא הבסיס שמאפשר לארה"ב להפעיל בצורה כה אפקטיבית סנקציות כלכליות נגד יריבות, צעד שהיא מבצעת יותר ויותר בשנים האחרונות [מקור].

אז דמיינו שאתם עכשיו יושבים בוושינגטון ואתם רואים איך הסדר העולמי שנתן לכם דומיננטיות, שקיבע אתכם כמעצמת העל היחידה של העולם, משתנה. אירופה יורדת בחשיבות הכלכלית שלה בעוד מזרח אסיה ובמיוחד סין עולות כלכלית. הבעיה העיקרית שלכם עם זה היא שאתם מאבדים את חוסר הסימטריה של הסדר הישן: בסדר המערבי הישן, המדינות האירופיות תמיד היו קטנות וחלשות יותר מארה"ב. ארה"ב הייתה הענק היבשתי, הדמוגרפי, הכלכלי והצבאי. זה היה תמיד המקל מעל האירופים, מקל שעכשיו טראמפ משתמש בו להוציא הסכמים נוחים יותר מהאירופים. אבל המקל תמיד היה – ארה"ב תמיד הייתה הענק בסדר המערבי הישן.

העלייה של סין יוצרת סימטריה מסוימת. סין לא קטנה כמו צרפת, גרמניה או בריטניה. היא ענק יבשתי ודמוגרפי בדיוק כמו ארה"ב. תוסיפו לזה כוח כלכלי בסדר גודל של ארה"ב ויש כאן מעצמה שיכולה להתמודד עם ארה"ב בזירה הבינלאומית. והיא מתמודדת – הסינים תחת שי ג'ינפינג התחילו לאתגר את הסדר העולמי הישן. הם הקימו את הבנק האסיאני להשקעות תשתית (Asian Infrastructure Investment Bank, AIIB) כגרסה סינית לבנק העולמי [מקור]. והם מנסים לקדם את היואן כמטבע גלובאלי דומה במעמדו לדולר, אם ע"י הכנסתו לסל המטבעות של קרן המטבע העולמית או פתיחת חוזים עתידיים לנפט ביואן.

הסינים מערערים את הסדר המערבי הישן ומתחילים, מעצם כובד משקלם, להזיז אותו לכיוונם. בניגוד לאירופה, הם בעלי רצון פוליטי אחד, היכול לקדם באופן אפקטיבי את האינטרסים הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים שלהם. שינוי כזה בהכרח מחליש את כוחה היחסי של ארה"ב, כי היא כבר אינה השחקן היחיד במגרש, היא אינה יכולה עוד לפעול באופן עצמאי לחלוטין, והיא תהיה חייבת להתחשב באינטרסים של הסינים.

הסינים אגב רואים בזה את המצב הרצוי. הסינים רואים את מצבם הטבעי כמרכז העולם, והם מצפים מארה"ב להתחשב באינטרסים שלהם ולחלוק איתם את ההשפעה בזירה הבינלאומית. מבחינת הסינים הרעיון שהם עולים וארה"ב מפנה להם מקום בפסגה – לא בהכרח מוותרת על מקומה, אך בהחלט מוותרת על הבלעדיות שלה בפסגה – הוא טבעי והגיוני.

הבעיה שבשביל האמריקאים מה שנראה לסינים כטבעי הוא לכל הפחות תחרות אסטרטגית בשביל ארה"ב, אם לא איום אסטרטגי עליה. מנקודת מבטה של ארה"ב סין היא מדינה אוטוקרטית, קומוניסטית, שמנצלת את הסדר הישן בשביל להתעצם בצורה לא הוגנת. והאמריקאים צודקים – סין מנצלת את הכלכלה הגלובאלית תוך שהיא אינה חולקת נורמות של שוק חופשי ושלטון חוק תקין. ההתערבות הממשלתית המאסיבית בכלכלה [ראו כאן], הדריסה של זכויות אדם פוליטיות בשם זכויות אדם כלכליות [ראו כאן], המניפולציה של המטבע, הסבסוד של חברות בשביל שיתחרו בחברות מערביות – סין חברה בסדר הישן אך מנצלת אותו בשביל ההתחזקות האישית שלה. אפשר להתווכח אם כלכלות מתקדמות כמו ארה"ב לא עשו דברים דומים בתחילת דרכם, אך הוויכוח מפספס נקודה חשובה – סין חברה בסדר העולמי בתקופה בה פעילות כזו אינה מקובלת, והיא עצמה חתומה על אמנות כמו זו של ארגון הסחר העולמי האוסרות על פעילות כזו. גם אם פעם הזירה הבינלאומית הייתה ג'ונגל, היום היא אינה כזו. לטעון שההצדקה להפרת נורמות בינלאומיות היא ש"הם עשו זאת קודם" [ראו כאן דוגמה לטיעון כזה] היא ילדותית ופוגעת בנורמות שהן הבסיס של הכלכלה הגלובאלית שלנו. אבל אני סוטה מהנושא.

נחזור לענייננו –

העלייה של סין מאיימת על הדומיננטיות האמריקאית, אם כמתחרה ואם כיריבה ממש. היא משנה את הסדר העולמי הישן, מערערת על יסודות הכוח של ארה"ב ובניגוד לאירופה או רוסיה יש לה את המשקל הדמוגרפי והכלכלי להתחרות אם האמריקאים. השאלה המעניינת אבל היא לא מה ארה"ב תעשה, אלא מה סין חושבת שארה"ב תעשה בשביל למנוע את עלייתה והגשמת חלום "התחייה הלאומית".

האתגר הימי

בואו ונחזור לנעליים של שי ג'ינפינג בבייג'ין. אנחנו מסתכלים על סין, הענק של אסיה, ואנחנו שואלים שאלה פשוטה – מה נקודות החולשה של סין שארה"ב יכולה לנצל בשביל להפיל אותה?

טוב, יש כמובן את החולשות הפנימיות של כל דיקטטורה רב-אתנית: התקוממות עממית ומחוזות בדלנים. הסינים חושדים כמו הרוסים שלאמריקאים יש את היכולת, הרצון והניסיון ביצירת התקוממות עממית ספונטאנית, במטרה למוטט מדינה. יש סיבה שבכירים בממשל כינו את ההפגנות בהונג קונג "מהפכת צבע" [מקור]. זה שם קוד, שמשמש את הרוסים באופן נרחב, לקטלג הפגנות כפעילות עוינת של הממשל האמריקאי. הרחבתי בנושא בפרקים על מלחמה היברידית ואני מזמין אותכם לעיין בהם [כאן].

אנחנו אבל נתמקד החוצה, בחולשות החיצוניות של סין. סין על אף כל הגודל שלה, היא בעיקרה מדינת חוף – רוב האוכלוסייה והכלכלה מרוכזת בחוף המזרחי של סין. מדובר בחוף עצום באורכו, כ-14,500 ק"מ [מקור], הנמתח מחצי האי הקוריאני בצפון עד ווייטנאם בדרום. קו החוף הארוך והנוח ברובו אפשר לסין להפוך למעצמת ייצוא, משום שהוא חיבר אותה למסחר הימי הבינלאומי שבו עוברות רובן של הסחורות בעולם [מקור]. סין גם תלויה במסחר הימי בשביל ייבוא, במיוחד של נפט מאיראן, ערב הסעודית, ברזיל ואנגולה [מקור]. בסה"כ כ-56% מהיבוא הסיני ו-60% מהייצוא הסיני עוברים דרך הים. במיוחד יש חשיבות לים סין הדרומי, שכ-39% מכל המסחר של סין עובר דרכו [מקור].

התלות של סין בים היא משמעותית, אם למסחר ואם לדלקים מאובנים וחומרי גלם לכלכלה שלה. רצה הגורל וארה"ב, היריבה של סין, היא מעצמה ימית עולמית, עם הצי החזק בעולם. נוסף על זה ארה"ב גם שולטת בשרשרת האיים לכל אורכו של החוף הסיני.

אסביר – משום הגיאוגרפיה של מזרח אסיה, המרחב הימי של סין לכוד בשני ימים מרכזיים – ים סין המזרחי וים סין הדרומי. ים סין המזרחי ממוקם בצפון מזרח סין, היכן שממוקמות בייג'ין ושנגחאי. הים הזה מוקף ממזרח ע"י דרום קוריאה ויפן, שתי בעלות ברית של ארה"ב עם נוכחות צבאית אמריקאית. ים סין הדרומי, שכשמו ממוקם בדרום סין, כולל את המרכזים של הונג-קונג, גואנגדונג ומקאו. כאן לאמריקאים יש נוכחות בפיליפינים, סינגפור וטיפה רחוק יותר באוסטרליה (אם אתם לא מצליחים לדמיין את כל זה מאוד ממליץ לכם להיכנס לאתר, שם תוכלו לראות מפה של כל מה שאני מתאר). לא משנה לאיזה כיוון סין תסתכל בים – צפונה, דרומה, מזרחה – היא תראה את ארה"ב ובעלות בריתה.

מקור

החשש הסיני שארה"ב תנצל את העליונות הימית שלה בשביל לשבש את תנועת האוניות אל סין או מסין. בתרחיש היפותטי כזה ארה"ב תנצל אירוע כמו ההפגנות בהונג-קונג או התנגשות ספינות בים סין הדרומי כתירוץ להטיל מצור ימי על סין. המטרה לא תהיה להרעיב את הסינים – זה לא אפשרי פרקטית ואסור לפי החוק הבינלאומי – אלא לפגוע כלכלית בהם. ארה"ב לדוגמה תוכל לעכב ספינות נפט וחומרי גלם מלהגיע למפעלים סינים, גורמת נזק של מיליונים באיחורים וביטול הזמנות. היא גם תוכל לעכב או אפילו לעצור ספינות עם סחורות סיניות, שוב גורמת לנזק של מיליונים ליבואנים שמצפים למשלוחים. לאורך זמן המצור עלול להביא יצרנים להוציא את מפעליהם מסין בשביל לצמצם נזקים ולנתק את סין מהכלכלה הגלובאלית. לאט ובהתמדה ארה"ב תוכל לחנוק את היריבה הכי גדולה שלה מאז בריה"מ.

עכשיו אני יודע מה אתם רוצים להגיד: "ניצן זה הזוי! הרי ברור שארה"ב לא תטיל מצור על סין בשביל לחנוק אותה! זה תרחיש לא אפשרי". אני רוצה להזכיר לכם חברים שלא רק שהתרחיש הזה אפשרי, הוא גם קרה – מלחמת האופיום הראשונה, אירוע הפתיחה של "מאה שנות השפלה", הייתה מלחמה מערבית נגד סין בגלל גרעון מסחר לטובת סין. האימפריה הגדולה של צ'ינג הובסה, הושפלה והתמוטטה מפני שהמערב ניצל את היתרון הצבאי שלו בשביל להשיג יתרון כלכלי.

אם בפועל נקודת המבט ההיסטורית הזו מדויקת או לא זה משנה – ההנהגה הקומוניסטית מחפשת לקחים מההיסטוריה, והלקח מ"מאה שנות השפלה" הוא מאוד ברור: אם סין לא תהיה חזקה מספיק להגן על עצמה, עלולים לחנוק אותה. כשבאים לעסוק באסטרטגיה לאומית, אי-אפשר להתבסס על הרצון הטוב של היריב והחוש המוסרי שלו. המפלגה הקומוניסטית לא יכולה פשוט לקוות שמעכשיו ועד סוף הימים ארה"ב תתחרה בה רק בדרכי שלום וסובלנות. כי מספיק שהיא תטעה פעם אחת בשביל לסיים אותה, ואת חלום התחייה של האומה הסינית.

אז מה התשובה הסינית לעוצמה האמריקאית?

דרקון ימי

בואו נעשה סיכום קצר של כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו: סין מעוניינת לעלות מחדש כמרכז עולמי. באופן טבעי עלייה כזו יוצרת חיכוך עם מעצמת העל הנוכחית. ניסיון העבר המר של הסינים מכריח אותם להניח שהאמריקאים עלולים לחנוק אותם ע"י מצור ימי ולהפסיק את העלייה שלהם.

מה בייג'ין יכולה לעשות בשביל למנוע את המצור?

כמה דברים: ראשית, היא יכולה להקטין את החשיבות של מסחר ימי לכלכלה שלה. אנחנו עוד נדבר בהרחבה שאחת המטרות של "דרך המשי החדשה" היא לייצר נתיב מסחר עוקף אוקיינוס בין סין לאירופה, נתיב מסחר שיהיה כמה שיותר רחוק מכוחות אמריקאים. במצב כזה גם אם מצור ימי יהיה, הוא לא יהיה אפקטיבי ולכן יורדי הסיכויים שהאמריקאים יטילו אותו מלכתחילה – כי למה להסתכן במלחמה בשביל צעד שלא ברורה היעילות שלו? הסינים בעצם פותרים את בעיית המצור ע"י שינוי יסודי של הצורה בה הם עושים מסחר.

שנית, בייג'ין יכולה לאבטח את נתיבי המסחר שלה. הסיכוי שמישהו יפריע לספינה סינית קטן יותר אם בקרבת מקום יש צוללות סיניות או משחתת. לשם כך סין צריכה צי גדול, ביחד עם בסיסים לוגיסטים לאורך נתיבי המסחר שלה מים סין הדרומי עד הים האדום. לסין כבר היום יש נוכחות צבאית בג'יבוטי בקרן אפריקה [מקור] והיא מקימה מספר נמלים באוקיינוס ההודי – כולל בפקיסטן, סרי לנקה ומפרץ באנגל – שיוכלו לתמוך בפעילות של הצי הסיני בעתיד [מקור]. היא גם מחזקת כל הזמן את הנוכחות הצבאית שלה בים סין הדרומי, בין השאר בשביל למנוע שיבוש של תנועת האוניות שלה שם.

שלישית, בייג'ין יכולה להגביל את מרחב הפעולה של הצי האמריקאי ע"י העלאת המחיר של הסלמה. בשביל להסביר למה הכוונה, אני רוצה שנדמיין ביחד תרחיש היפותטי:

דמיינו שמחר בבוקר ספינה של צי ווייטנאם מתנגשת בספינת משמר החופים של סין. משרד החוץ הסיני קורא להתנגשות "פעולה תוקפנית ברורה", שפוגעת בריבונות של סין בים סין הדרומי. משרד החוץ של ווייטנאם לעומתו טוען שספינת משמר החופים היא שהתנגשה בספינת הצי, ושבכלל סין היא זו שמפרה את הריבונות של ווייטנאם בים סין הדרומי. הסינים במחאה שולחים עוד ספינת משמר חופים, הפעם מלווה במשחתת. הווייטנאמים שולחים משחתות משלהם לסלק את הסינים. כל אחד מהמפקדים צועק על השני שיסוג, הם מתחילים לתמרן קרוב יותר ויותר אחד לשני, עד שהמתיחות והלחץ גורמים למלחים בשני הצדדים לפתוח בירי. יש הרוגים בצד של סין, יש הרוגים בצד של ווייטנאם.

תקרית הירי היא הזדמנות היסטורית לסין: היא יכולה להשתמש בה בשביל להכות את הצי של וויטנאם ולהשתלט על עוד שטח בים סין הדרומי. הוויטנאמים, נחושים עד כמה שיהיו, לא יעמדו מול מלוא הכוח של סין. רק מה? אם נושאות המטוסים של הצי השביעי יחליטו להתערב – מה שסביר שיקרה – סין תובס. מה שהיה אמור להיות הרגע בו בייג'ין מאלפת את הוויטנאמים יהפוך לתבוסה הראשונה של הצי הסיני במאה ה-21. לא נעים.

הדרך למנוע את זה, למנוע התערבות אמריקאית והסלמה בסכסוך בין סין לווייטנאם, היא לאיים על נושאות המטוסים של האמריקאים. על סיפון כל נושאת מטוסים משרתים כ-6,000 איש. אם נשיא אמריקאי ידע שבגלל התערבות בסכסוך בין סין לוויטנאם 6,000 מלחים אמריקאים עלולים למצוא את מותם במכה אחת הוא יהסס להתערב מלכתחילה. וודאי שהוא יגנה את סין, יציע תמיכה לוויטנאם, אולי אף יפעל בערוצים דיפלומטים – אבל לסכן 6,000 איש בשביל סכסוך במרחק אלפי קילומטרים מהמולדת? לא בטוח.

הסינים חייבים לוודא שהאיום אמין מספיק שהאמריקאים לא ינסו אותו. כי אם הם כן ינסו, אם הסינים ישמידו נושאת מטוסים, הם יחוו את מלוא הזעם האמריקאי עליהם. תקיפה של נושאת מטוסים אמריקאית תהיה הסלמה חדה שתהפוך את הסכסוך מכזה בין סין לוויטנאם לסין וארה"ב. ארה"ב תרצה לנטרל את האיום הסיני ולמנוע אבדות נוספות. עם 6,000 הרוגים הנשיא כנראה לא יהסס לאשר תקיפות אסטרטגיות בלב סין בשביל לחסל את כוחות הטילים שלה, בעוד הצי האמריקאי משמיד את הצי הסיני וחוסם ספינות מלהגיע לחופי סין. בתרחיש כזה המלחמה תתארך וסין תחווה נזקים משמעותיים לכוחה הצבאי והכלכלי ותסתכן במרד נגד המפלגה הקומוניסטית [מקור].

המסקנה של התרחיש ההיפותטי שלנו שסין רוצה ליצור איום שיהיה מספיק גדול להרתיע את ארה"ב מלהתערב בסכסוך אזורי, מחשש להסלמה מהירה שתפגע בכוחות אמריקאים. אם האיום הסיני לא יהיה גדול מספיק וברור מספיק, הם מסתכנים שארה"ב בכל זאת תתערב בסכסוך ותכריח אותם לממש את האיום, מה שיהפוך את הסכסוך האזורי למלחמה כוללת נגד מעצמת על.

ממה מורכב איום כזה? מכלים שמטרתם להשמיד כוחות ים ואוויר, כמו צוללות, מערכות נגד מטוסים וטילים נגד ספינות. אני רוצה ברשותכם להתמקד בטילים נגד ספינות מפני שהם מוצר מעניין ופחות מוכר של התעשייה הצבאית הסינית.

נושאות מטוסים הן עמוד השדרה של הצי האמריקאי, משמשות להקרנת כוח, השגת עליונות ימית וביצוע תקיפות אוויריות גם במקומות רחוקים מבסיסים אמריקאים. כספינות הן מאסיביות: כל נושאת מטוסים שוקלת כ-100 אלף טון(!) ועליה משרתים כ-6,000 אנשי צוות. עם המטוסים שלה וספינות התקיפה שמגנות עליה, נושאת המטוסים היא מטרה מפתה מאוד אך גם קשה מאוד לתקוף.

הפתרון של הסינים לבעיה הוא להפציץ את נושאת המטוסים עם טיל בליסטי. כן, מאלה שיוצאים מהאטמוספירה וחוזרים במהירות של כמה מאך. הסינים כיום עורכים ניסויים בשני טילים כאלה, ה-DF-21 ו-DF-26. מדובר בטילים שיכולים להיות משוגרים ממשגרים ניידים והם בעלי טווח שנע בין 1,500 ק"מ ל-3,000 ק"מ. כלומר טיל DF-26 יכול לפגוע בנושאת מטוסים בים סין הדרומי מטיבט [מקור].

הטילים האלו מציגים אתגרים מבצעיים לשני הצדדים: לאמריקאים מדובר באיום נייד, שיכול להסתתר בעומקה של סין, לירות ולהיעלם. במקרה של מלחמה בין ארה"ב לסין, גם מלחמה מוגבלת, ארה"ב תאלץ או ליירט את הטילים האלו או לחפש את המשגרים ולהשמיד אותם. האפשרות הראשונה קלה יותר לביצוע. לסינים יש אתגר ביצירת "Kill chain" שתוכל לאתר את מיקום נושאת המטוסים, להעביר אותו למשגר ואז לתקן את מסלול הטיל ע"י המשך הזנה של מיקום המטרה, שנעה ב-50 קמ"ש. "Kill Chain" כזו אולי תהיה אפשרית ע"י שימוש באינטליגנציה מלאכותית שתעבד בזמן אמת את המידע ותשלוט בטיל בזמן מעופו.

סיכום

נפוליאון בונפרטה אמר לפני 200 שנה: "סין היא אריה ישן. תנו לה לישון, כי כאשר היא תתעורר היא תזעזע את העולם כולו" [מקור]. סין התעוררה והיא החלה לזעזע את העולם. בראייתה היא חייבת להתגונן מארה"ב ולהבטיח שהחזרה שלה למרכז העולם לא תיעצר ע"י העליונות הימית האמריקאית. דיברנו בפרק על הצי המתחזק שלה, הבסיסים שנבנים לאורך נתיבי המסחר ובפרק הבא נראה איך סין רוצה לשבור את השרשרת האמריקאית ע"י שבירת החוליה החלשה שלה – טאיוואן. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




פרק 44 – מדינת המשטרה של שינג׳יאנג

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

גדרות תיל, סיורי משטרה חמושים, מצלמות ביומטריות ואפליקציות מעקב. במחוז המערבי של סין, בשינג'יאנג, בייג'ין הקימה מדינת משטרה בה טכנולוגיה ודיקטטורה התמזגו למערכת אחת, שרודפת ללא רחם את האויגורים במחוז. מי הם האויגורים? ולמה בייג'ין משקיעה כל-כך הרבה מאמצים לשלוט בשינג'יאנג? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

שינג'יאנג. אני לא חושב שיש מישהו שלא שמע על המחוז האוטונומי של שינג'יאנג, גם אם רק ברמת ה"מיליון איש כלואים במחנות ריכוז". רובנו גם כנראה יודעים שאותם מיליון איש שייכים לקבוצה בשם האוּיְגוּרִים, מיעוט מוסלמי טורקמני המהווה כ-45% מאוכלוסיית המחוז, משהו כמו 9 מיליון בני אדם [מקור]. ואולי חלקנו אף שמענו שסין רודפת את האויגורים על דתם, מכריחה אותם לאכול ברמדאן, לגלח את הזקנים שלהם ולהימנע מביקור במסגדים. כנראה שלרובנו התגבש בראש, מבלי שאפילו נשים לב, סיפור בו הסינים הם הרעים ורוצים להכחיד תרבותית את האויגורים. מזעזע.

רק שהסיפור לא כל-כך פשוט.

תראו, אפשר להאשים אותי בהרבה דברים – אבל סימפטיה למפלגה הקומוניסטית של סין היא לא אחד מהם. בפרק "זכויות אדם נוסח סין" [כאן] אמרתי והראתי שהמפלגה מסוכנת לא רק לזכויות האדם בסין עצמה, אלא גם לזכויות האדם בעולם כולו. אני כבר מספר פרקים מראה שכל ההישגים שהיא מתהדרת בהם הם לא בדיוק "דוגמאות נוצצות להצלחה של סוציאליזם עם תווים סינים", אלא אחיזת עיניים לעוד מערכת ריכוזית שמבזבזת את משאביה.

אבל!

אני לא חושב שהדרך בה מוצגת התנהלות הממשלה הסינית בשינג'יאנג היא נכונה. אני חושב שהסוגיה של שינג'יאנג מרודדת לשחור ולבן, טובים ורעים, בעיקר בשביל לשרת מטרות פוליטיות של המערב נגד סין. זה אגב לא אומר שאני חושב שמה שסין עושה בשינג'יאנג הוא בסדר, להפך – אני אראה היום איזה תקדים מסוכן סין יצרה עם מדינת המשטרה במחוז המערבי שלה. אבל אני באמת חושב שכמו בכל דבר אחר שקשור לסין מציגים את שינג'יאנג עם אפס עומק, אפס רקע ואפס הסבר למה סין בכלל הקימה שם מדינת משטרה. "כי הם קומוניסטים ורעים" זה פשוט לא טיעון.

אז אני רוצה היום לעסוק בשינג'יאנג עם כל המורכבות של הסוגיה. אולי לא מורכבות מוסרית, אבל בהחלט מורכבות היסטורית ואסטרטגית. כי מדינת המשטרה של שינג'יאנג לא צצה יום אחד Out of the blue, או מפני שלשי ג'ינפינג נמאס שיש מישהו שלא אוכל חזיר בסין. היא באה כתגובת נגד לטרור אויגורי במחוז ונועדה לשרת אינטרסים גיאופוליטיים של סין. כשמסתכלים עליה בהקשר הנכון אפשר אפילו להבין את הסינים. לא להצדיק, אבל בהחלט להבין.

אז מה מתוכנן לנו להיום? אני אפתח ברקע כללי על שינג'יאנג והקשר שלה לבייג'ין – למה בכלל המחוז הזה הוא חלק מסין, מה ההרכב האתני בו ולמה בייג'ין רוצה כל-כך לשמור אותו בשליטה. אנחנו נראה שמול הרצון של בייג'ין לשמור על שינג'יאנג בשליטה עלתה תנועת נגד אויגורית שביקשה להשתחרר מאחיזתה של בייג'ין, תנועה שהביאה את בייג'ין להגביר את מאמצי הדיכוי והשליטה במחוז. מכאן נגיע למצב העניינים הנוכחי בשינג'יאנג, למדינת המשטרה שסין הקימה שם ומה באמת קורה שם בשטח.

החזית החדשה

המחוז האוטונומי של שינג'יאנג ממוקם במערב סין, בעומקה של מרכז אסיה. גיאוגרפית שינג'יאנג היא חלק מהרמה המרכז אסיאתית ומתאפיינת כמו שאר האזור בהרים ומדבריות רבים, רובם לא מיושבים. מדובר באחד המחוזות הגדולים בסין מבחינת שטח, והוא מהווה כשישית משטחה הכולל של סין. מבחינת אוכלוסייה המחוז מאוכלס בדלילות יחסית (דלילות יחסית במונחים סינים): בשינג'יאנג חיים כ-21 מיליון איש, קצת פחות מהמטרופולין של שנגחאי.

שינג'יאנג היא מחוז מגוון מבחינה אתנית, וחיים בה כ-13 קבוצות אתניות שונות. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בה היא האויגורים, עם טורקמני מוסלמי המהווה כ-45% מאוכלוסיית המחוז. הקבוצה הגדולה אחריהם היא בני האן, הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין, שמונה כ-40% מאוכלוסיית המחוז [מקור].

הנוכחות המאסיבית של בני האן במחוז היא לא מקרית, או שמא נכון יותר להגיד "ספונטאנית" – הממשל המרכזי בבייג'ין עודד את ההגירה של בני האן למחוז במטרה לשנות את הרכבו האתני. כך קרה שאם בשנת 1949 בני האן מנו רק 6.7% מאוכלוסיית המחוז,  הם מונים היום מעל 40% [מקור].

למה בייג'ין עשתה זאת?למה היא שלחה מיליונים של בני האן למחוז הכי רחוק שלה? טוב, יש את הטיעון ההיסטורי. שינג'יאנג הייתה חלק מהאימפריה של שושלת צ'ינג מאז אמצע המאה ה-18 והייתה בה נוכחות של בני האן עוד במאה ה-3 לפני הספירה. הגירה של בני האן היא, בעיני בייג'ין לפחות, חזרתם של הסינים לחלק מהמולדת ההיסטורית. אבל זה לא נימוק היחיד ואני גם לא חושב שזה הנימוק החשוב בעיני ההנהגה של סין.

שינג'יאנג היא אזור מפתח גיאופוליטי לסין מכמה בחינות. ראשית, היא נותנת לסין גישה למרכז אסיה. גישה למרכז אסיה היא גישה לשדות הנפט והגז של האזור, כמו גם גישה יבשתית לאירופה והמזרח התיכון. על בסיס הגישה הגיאוגרפית הזו בנוי כל פרויקט "דרך המשי החדשה" של סין – משינג'יאנג יצאו כבישים ורכבות שיחברו את סין לשאר אירו-אסיה.

שנית, שינג'יאנג היא חלק מהרצועה ההררית שמקיפה את החוף המזרחי של סין כמו חצי סהר, ממנצ'וריה בצפון מזרח דרך מונגוליה, שינג'יאנג במערב וטיבט בדרום. רצועת ההרים הזו חשובה ביטחונית לסין – שליטה בה מבטיחה את החוף המזרחי, שהוא הלב הדמוגרפי והכלכלי של המדינה. כל עוד סין תשלוט ברצועה היא תוכל להדוף באופן אפקטיבי אויבים, מוודאת שהחזית נמצאת רחוק מספיק מהלב שלה. ההיגיון האסטרטגי שלה כאן דומה לזה של רוסיה, של מדינה שהלב שלה במישור והיא רוצה להרחיק עד כמה שאפשר את הגבולות מהלב [ראו כאן].

ושלישית – וזה משהו שכמעט לא מדברים עליו – שינג'יאנג היא מרכז האנרגיה של סין. זה לא ביטוי מטאפורי – 38% מכל הפחם במדינה, 21% מכל הנפט במדינה ו-23% מכל הגז במדינה נמצאים בשינג'יאנג [מקור]. במדינה שרעבה לאנרגיה כמו סין, מאגרים של דלקים מאובנים הם בעלי חשיבות לאומית.

מכל הסיבות האלו – גיאוגרפית, ביטחונית ואנרגטית – שליטה בשינג'יאנג הייתה ועודנה חשובה לבייג'ין. ללא המחוז המערבי שלה בייג'ין תנותק ממרכז אסיה ומאגרי האנרגיה שלה, תאבד בעצמה נתח חשוב מהמאגרים שלה ותהיה בעמדה גיאוגרפית חלשה יותר באירו-אסיה. לכן בייג'ין שלחה את בני האן לשינג'יאנג, בשביל להבטיח שהרכב האוכלוסייה יתמוך בשליטתה במחוז.

אבל זה רק מעורר שאלה חדשה – הרי היו שם האויגורים. למה בייג'ין תחשוב שהם לא יהיו נאמנים לה?

סיפורו של סכסוך

האויגורים כפי שציינתי הם עם טורקמני מוסלמי. הם קשורים אתנית, תרבותית ודתית לעמים של מרכז אסיה וההיסטוריה שלהם קשורה בזו של העמים של מרכז אסיה. הם החזיקו בממלכות עצמאיות במרכז אסיה עד שנכבשו ע"י שושלת צ'ינג במאה ה-18 [מקור]. כשזו התמוטטה בתחילת המאה ה-20, האויגורים ידעו שוב שתי תקופות קצרות של עצמאות מדינית מהסינים, פעם אחת בין 1931 ל-1934 ופעם שנייה בין 1944 ל-1949.

האויגורים הם מיעוט אתני נבדל ורחוק מבני האן, תרבותית וגיאוגרפית. מה לעם טורקמני מוסלמי ולשלטון האתאיסטי של בני האן? בייג'ין, מחשש שהאויגורים יפרדו ממנה, הגדילה את מספרם של בני האן בטריטוריה. בעוד האויגורים תמיד יביטו לעבר מרכז אסיה, בני האן תמיד יסתכלו אל מזרח אסיה, אל בייג'ין. השינוי האתני לכן מבטיח את השליטה של בייג'ין במחוז.

נוסף על שינוי ההרכב האתני, בייג'ין פעלה להטמיע את האויגורים בתוך התרבות הסינית. היא הקימה תוכנית לעידוד נישואין בין בני האן לאויגורים ופתחה בתי ספר בהם מלמדים מנדרינית. על אף שהחוק הסיני מגן על זכותו של מיעוט להשתמש ולפתח את שפתו, האויגורים חוו אפליה מתמשכת במערכת החינוך בשינג'יאנג, עם כיתות שבהתחלה לימדו גם באויגורית וגם במנדרינית, אך החל מ-2002 מלמדות במנדרינית בלבד [מקור]. הדבר נכון לחינוך בבתי ספר כמו גם באוניברסיטאות. מורים שאינם יכולים לדבר מנדרינית שוטפת מפוטרים מעבודתם [מקור].

מאז שסין השתלטה מחדש על השטח, מאז ששינג'יאנג הפכה לחלק מהרפובליקה העממית, בייג'ין ביצעה מספר צעדים בשביל להגדיל את שליטתה במחוז. דמיינו אז מה מרגיש האויגורי הממוצע מול הצעדים הללו: המולדת העתיקה שלו משנה את פניה, כשעוד ועוד בני האן מגיעים אליה. השפה שלו נדחקת הצידה, כמו גם התרבות והדת שלו. על הנייר בייג'ין הבטיחה לו אוטונומיה תרבותית, אך בפועל היא דוחקת בו להיטמע לתוך התרבות הסינית – כלומר לתוך התרבות של בני האן. איך זה גורם לו להרגיש? כעס? ייאוש? ומה הוא לדעתכם יעשה בנוגע לזה? יפגין? ישבות? ואולי יפתח בגל טרור?

טרור עממי

חשוב לי להבהיר קודם כל שלא קיימת חזית אחידה של תמיכה בטרור בקרב האויגורים [מקור]. אבל כפי שההיסטוריה הראתה לנו, לא הרוב הדומם הוא שקובע, אלא המיעוט הפעיל. שינג'יאנג חוותה שני גלי טרור. הראשון היה בין 1996 ל-1997, בו נהרגו כ-32 איש לפי נתונים רשמיים של הממשל הסיני או כ-120 לפי גורמי אופוזיציה אויגורים [מקור]. הגל הראשון דוכא ביד ברזל באמצעות המשטרה והצבא העממי, שעצרו מעל 3,000 פעילים אויגורים במהלך התקופה. הגל השני התחיל ב-2009 עם מהומות באוּרוּמְצִ'י, בירת המחוז. במהומות נהרגו כ-190 בני אדם והן היו יריית הפתיחה לגל טרור שני במחוז בפרט ובסין בכלל, גל טרור שגבה נכון ל-2017 את חייהם של למעלה מ-690 בני אדם [מקור].

כשאני אומר "גל טרור" אני מתכוון ממש לגל טרור, דומה למה שאנחנו חווינו כאן מאז שנות ה-2000. מה לא היה בגל הטרור הזה? מכוניות תופת בבייג'ין, מתקפות על תחנות משטרה,ניסיונות חטיפה של מטוסיםוטרור סכינים.ברשותכם אציין פה כמה מתקפות, "טעימה על קצה המזלג" של הטרור בשינג'יאנג: ביוני 2013, חצי שנה לכניסתו לתפקיד של שי ג'ינפינג, נהרגו 35 איש במהומות בשינג'יאנג. שנה אחר כך, במאי 2014, שתי מכוניות תופת הרעידו את בירת המחוז אוּרוּמְצִ'י כשהתפוצצו בשוק במרכז העיר [מקור]. חודשיים אחר כך, ביולי 2014, כמעט 100 איש נהרגו בקרבות בין המשטרה ומתפרעים במערב שינג'יאנג [מקור]. מחבלים אויגורים גם ניסו להשתלט על מטוסים ולחטוף אותם, הרגו מעל 30 איש עם סכינים בתחנת רכבת, רצחו 50 עובדים במכרה פחםועוד ועוד. שינג'יאנג וסין חוו טרור, טרור אמיתי, טרור שבטח אנחנו כישראלים יכולים להזדהות אתו.

מול הרקע הזה, הרקע של גל טרור אלים, קמה מדינת המשטרה של שינג'יאנג. גל הטרור הביא את הממשלה הסינית לכנס במאי 2014 וועידת עבודה מיוחדת על שינג'יאנג בשביל לנסות ולהדביר את הטרור שם. בוועידה שי קרא להקים "חומות מברזל ונחושת" ולפרוש "רשתות מהארץ עד השמיים" בשביל לתפוס את הטרוריסטים [מקור]. בוועידה בייג'ין הבינה שבשביל לנצח את הטרור בשינג'יאנג היא חייבת לעקור אותו מהשורש. איתור ופירוק של רשתות טרור לא היו מספיקים, מפני שעל כל מחבל שנתפס קם אחד חדש. בשביל לנצח את הטרור בייג'ין החליטה שצריך לעקור את האלמנטים של קיצוניות דתית ובדלנות. צריך לעקוב טוב יותר אחרי השיחות והתנועות של יחידים וקבוצות. צריך לוודא שבכל רגע, בכל מקום בשינג'יאנג, האויגורים רואים את הכוח של בייג'ין.

מדינת המשטרה של שינג'יאנג באה לעולם בשביל לנצח במלחמה בטרור של סין.

האח הגדול צופה

דיברנו על האינטרסים של סין במחוז, דיברנו על ההתנגדות האויגורית לשלטון של בייג'ין ודיברנו על גל הטרור שהכה בסין והביא אותה להחליט לעקור מהשורש את הבדלנות האויגורית. עכשיו אחרי שהבנו את הרקע, אנחנו יכולים סוף-סוף לדבר על מה קורה בפועל, עכשיו, במחוז המערבי של סין ולמה זה כל-כך חשוב.

אני רוצה לפתוח בנתון שאולי ייתן לכם מושג על היקף המאמץ שמושקע בשינג'יאנג: ב-2017 הממשל המקומי במחוז העמיד לטובת ביטחון הציבור כ-9.1 מיליארד דולר. מתוכם הוא הקציב כ-3 מיליארד דולר רק לבנייה לצרכי ביטחון [מקור]. 9 מיליארד דולר – מה הם עשו עם כל הכסף הזה?

טוב, הם בנו מחדש את הנוף האורבני בשינג'יאנג, במיוחד בערים עם רוב אויגורי. בבנייה מחדש כל עיר או עיירה חולקה לרשת של ריבועים, כל אחד מכיל כ-500 תושבים. על כל ריבוע אחראית תחנת משטרה, שנדרשת לבצע מעקב מדוקדק אחר כל אחד מהאנשים תחתיה – לאן הם נוסעים, מה הם קונים ועם מי הם מדברים.

בערים כל כמה רחובות יש מחסומים משטרתיים, בהם אויגורים נדרשים לסרוק את תעודות הזהות שלהם, למסור טביעות אצבע ולעיתים אף לעבור סריקת רשתית [מקור]. לעיתים הם נדרשים לפתוח את הטלפונים שלהם ולאפשר למשטרה להוריד את כל תוכן הנייד שלהם. ההיקפים של הפעילו הזו עצומים: בבירת המחוז אורומצ'י לדוגמה, עיר של כ-2.5 מיליון איש, רשת של 10,000 מחסומים משטרתיים מבצעת כ-6 מיליון זיהויים בתוך 24 שעות [מקור]. מה זה אומר "מבצעת זיהוי"? כל פעם שזיהוי כזה מתבצע, המיקום של אותו אדם מתועד במאגר מידע מקוון של המשטרה, ביחד עם מספר תעודת הזהות וסריקת פנים שלו.

נוסף על המחסומים, ברחובות של ערים מרכזיות ממוקמות עשרות מצלמות, חלקן עם תוכנות לזיהוי פנים או זיהוי לוחיות רכב. המצלמות מאפשרות למרכזי פיקוד משטרתיים לעקוב באופן שוטף על כל חלקי העיר ובעתיד יוכלו אף להשוות בין הנהג לבין לוחית הרישוי בשביל לקבוע אם מישהו נוהג ברכב לא שלו.

מה שמעניין בשינג'אנג אבל הוא לא הגודל של המאמץ הסיני. זה לא שבייג'ין רק מפעילה יותר שוטרים ויותר מצלמות מכל משטר אחר. היא שינתה באופן יסודי את היחסים בין היחיד והמדינה. במדינת המשטרה של שינג'יאנג היחיד אינו מוגן מפני המדינה, אלא המדינה מוגנת מפני היחיד.

חשבו על זה כך: במדינה מתוקנת זכויותיו של היחיד מוגדרות ומוגנות ע"י החוק מפני כוחה של המדינה. היכולת של המדינה לפגוע בזכויות הללו מפוקחת ומבוקרת וחייבת להיות מנומקת ע"י מעשה כלשהו של היחיד. המשטרה לא יכולה פשוט לפרוץ אליכם לבית ולהוריד את כל תוכן המחשב שלכם. היא צריכה צו בית משפט, היא צריכה הוכחות שיראו שאתם מהווים איום מספיק חמור בשביל לפגוע בזכות שלכם לפרטיות.

בשינג'יאנג זה ההפך הגמור. בשינג'יאנג למדינה יש זכות למידע שלכם, לגוף שלכם ולחירות שלכם. מהתשתית הפיזית ממש של הערים ועד להתנהלות המשטרתית, כל אלמנט בסביבה של היחיד בשינג'יאנג משדר שהמדינה שולטת בו, לא להפך. אזרח אויגורי לא יכול לנוע ברחבי העיר שלו מבלי לעבור דרך מחסומים משטרתיים, בהם הוא נדרש לסרוק את תעודת הזהות שלו ואת הפרטים הביומטריים שלו. ההתנהגות שלו מצולמת ונעקבת באופן שוטף – לאן הוא הולך, עם מי הוא מדבר, כמה חשמל הוא צורך והאם הוא קונה כמויות חריגות של סוכר במכולת השכונתית [מקור]. מכשיר הסלולר שלו אינו רכושו – שוטרים יכולים להוריד את תוכן המכשיר כרצונם ואף לדרוש ממנו להתקין אפליקציה שמנטרת את כל ההודעות והשיחות שלו והגלישה באינטרנט. הוא לא יכול לגדל זקן ויסומן כחשוד אם יתעקש לאכול "חלאל" בלבד או לצום ברמדאן. וזה לא שפוגעים לו בזכות לפרטיות – אין לו בכלל זכות כזו במדינת המשטרה של שינג'יאנג. מתוכן האינטרנט שלו עד הרוק שלו – אין לו דבר ששייך לו.

וזה לא נעצר כאן.

פרטי המידע שנלקחים ממנו – מספר תעודת הזהות, ההודעות והשיחות שלו, הפרטים הביומטריים שלו – מוזנים למאגרי מידע משטרתיים שמכילים מיליארדי רשומות. המאגרים הללו משמשים חברות סיניות, חברות היי-טק סיניות כמו חואווי לדוגמה [מקור], ללמד אינטליגנציה מלאכותית כיצד לזהות פנים במצלמות או – וזה החמור יותר – לחזות מי עלול להפוך לפעיל טרור.

אני לא מדבר כאן על מדע בדיוני, או אפילו קונספט עתידני. היום, ברגעים אלה ממש, פועל בשינג'יאנג מערכת שנקראת "Integrated Joint Operations Platform" (IJOP). המערכת מעבדת את כל המידע על פרט מסוים בשביל לקבוע אם נדרש לעצור אותו. היא מייצרת רשימות של חשודים, שהמשטרה אז מוודאת אם באמת מדובר באדם שיש לעצור [מקור].  כלומר אתם יכולים לקבל ביקור של המשטרה, אולי אפילו להיעצר, מפני שאלגוריתם החליט שאתם עלולים להיות פעילים טרור. לא שבאמת אתם, או אפילו תכננתם להיות פעילים טרור. וזה לא שהמערכת מבצעת את החיזוי רק על בסיס אינדיקטורים ברורים – נגיד שהתחלתם לראות סרטונים של דאע"ש ולחפש באינטרנט כיצד לייצר בקבוקי תבערה. אתם יכולים להיכנס לרשימת החשודים גם בגלל קרוב משפחה בחו"ל, תרומות למסגד או שימוש חריג בחשמל. אין פלא לכן שגם אזרחים למופת, אויגורים שניסו להיטמע לחלוטין בחברה הסינית, מוצאים את עצמם במחנות מעצר [מקור].

בייג'ין בשינג'יאנג בעצם הפקיעה מכ-9 מיליון בני אדם את הזכות שלהם לפרטיות. היא הפקיעה מהם את חזקת הַחַפּוּת. היא הפכה את מערכת החוק לכזו בה לא זכות היחיד מוגנת אל מול המערכת, אלא זכות המערכת מוגנת מפני היחיד. אני מדגיש שמדובר כאן ב-9 מיליון בני אדם– רק האויגורים בשינג'יאנג "זוכים" ליחס המיוחד הזה ממדינת המשטרה הסינית. בני האן וזרים אינם נעצרים בעמדות בידוק, מידע ביומטרי לא נלקח מהם בכפייה ובערים בהם יש רוב של בני האן מספר המצלמות והשוטרים החמושים נמוך בהרבה מבערים מקבילות עם רוב אויגורי [מקור].

האויגורים נתונים בשינג'יאנג לרדיפה, דיכוי ופגיעה מהותית בזכויות שלהם לחופש, פרטיות וביטחון. כשאנחנו מבינים את זה, המציאות של מחנות ריכוז, שבייג'ין מתעקשת לקרוא להם "מרכזים לחינוך מחדש למאבק בקיצוניות", כבר לא מפתיעה אותנו. אם עצם ההתנהגות של אדם יכולה להפליל אותו, הרי שהטיפול בו חייב גם הוא לעסוק בהתנהגות שלו. אם המנגנון המשטרתי אינו מתחשב עוד בזכויות הפרט של אדם, בחזקת החפות שלו, אז לכלוא אותו הרבה יותר פשוט מלבדוק אם הוא באמת מהווה איום. כי אם אתה יכול להיעצר על כל דבר – אז אתה תיעצר על כל דבר.

משמעויות המצב בשינג'יאנג

המצב בשינג'יאנג מעיד על המחויבות של ההנהגה הסינית לאינטרסים הגיאופוליטיים של סין, כמו גם לשמירת אחדותה. כפי שהראתי בפרק 38על החזון של שי, הרעיון של אחדות סין הוא מרכזי ביחס של בייג'ין למחוזות בדלנים כמו שינג'יאנג, טיבט או הונג קונג. משום שהמפלגה שואבת את הלגיטימציה מסיום "מאה שנות השפלה", כל פעולה שמזכירה את אותה תקופה – לדוגמה יציאה של טריטוריה סינית מהרפובליקה העממית – היא פגיעה במפלגה. זה לא משנה אם מדובר במחוז עצום כמו שינג'יאנג או במחוז קטן כמו הונג קונג – בייג'ין לא תאפשר את הפיצול מחדש של סין.

מכאן אנחנו גם יכולים להעריך שהסיכוי של המפגינים בהונג קונג להצליח ולהשיג עוד דמוקרטיה ועוד אוטונומיה הוא קטן עד אפסי. רק תסתכלו על שינג'יאנג – אם בייג'ין הייתה מוכנה להקים מדינת משטרה דורסנית בשביל לשלוט בחייהם של 9 מיליון איש במחוז שגודלו הוא כ-1.6 מיליון קמ"ר, מה נראה לכם שהיא תהיה מוכנה לעשות בשביל להשתלט על מחוז של 7.4 מיליון בני אדם על שטח של 1,100 קמ"ר? נכון, המפגינים בהונג קונג אינם אלימים כמו הבדלנים בשינג'יאנג. לכן גם המדינה הסינית עדיין לא הפעילה את כוחות הצבא בשביל להשתלט עליהם. הם אבל לא שונים באופן מהותי מתנועת הבדלנות של שינג'יאנג – הם מהווים איום על אחדות סין, איום שבייג'ין תענה לו, בכל האמצעים הנדרשים.

מול זה הטענה שיצא לי לשמוע היא "שהעולם לא ירשה לסין לפעול באלימות בהונג קונג". ואני חייב לשאול – מי בדיוק בעולם? אתם חושבים שדונאלד טראמפ יצא למלחמה בשביל המפגינים של הונג קונג? בריטניה תשלח את טובי בניה להגן על המושבה לשעבר מפני בייג'ין? רוסיה תדרוש סנקציות באו"ם? מי בעולם באמת מוכן להסתכן בסכסוך כלכלי או מלחמה עם סין בשביל להציל את הונג קונג?

אפשר לטעון טענה מצומצמת יותר, שבגלל המעמד הכלכלי החשוב של הונג קונג סין לא תדכא את המפגינים בשביל לא להבריח עסקים ממנה. זו כבר טענה יותר הגיונית, אבל היא מניחה שהדרך היחידה של סין להשתלט על המפגינים היא באמצעות טנקים וכיתות יורים. זה היה נכון בסוף שנות ה-80' מול הפגנות כיכר טיאננמן, אך מאז היכולות של סין התפתחו. היום בעזרת הכלים הטכנולוגים שסין מפתחת בשינג'יאנג היא תוכל לעקוב, לאתר ולעצור מפגינים ללא צורך בגז מדמיע או שוטרים לפיזור הפגנות. כמה בנקים לדעתכם יעבירו את הסניפים שלהם משום שסטודנטים נעלמים באמצע הלילה? כמה אנשי עסקים יעזבו את הונג קונג מפני שהשליטה של בייג'ין תגדל בה? קשה לי לראות עזיבה המונית של עסקים מהונג קונג דווקא כשהסדר הציבורי בה ישתפר, לא ידרדר.

חשוב לי להבהיר שאני לא אומר את הדברים על הונג קונג בלב שקט, מאדישות כלפי גורל תושביה. להפך. אינני רוצה לראות מדינת משטרה בהונג קונג בדיוק כפי שאיני רוצה לראות אותה בשינג'יאנג. אני גם מאמין שאחת ההתפתחויות החמורות של המצב בשינג'יאנג עלולה להיות הנורמליזציה שלו, כלומר שהעולם יקבל מצב בו מדינה רודפת באופן מכוון קבוצה אתנית בה, ללא שום תהליך משפטי כלשהו. בשינג'יאנג נרמסות זכויות בסיסיות שנדרשות לכל חברה מתפקדת – הזכות לפרטיות, הזכות לחירות, הזכות להליך משפטי הוגן. אם העולם יקבל בשתיקה את המצב הזה, הוא יאותת לסין שהיא יכולה להשתמש במודל של שינג'יאנג גם במקומות נוספים אצלה, אם לא לייצא אותו למדינות נוספות שירצו "לשחזר את ההצלחה הסינית במלחמה בטרור". ייצוא כזה יחזק את המהלך שסין כבר מבצעת להחלשת מעמדן של זכויות אדם בזירה הבינלאומית, מהלך שהראתי שהוא בעל השלכות שליליות על היציבות והשגשוג העולמי (אני מזמין את כולכם לפרק הרלוונטי כאן).

יש גם עוד התפתחות חמורה בעיניי למדינת המשטרה בשינג'יאנג, והיא נוגעת בתעשיית ההיי-טק הסינית. בשינג'יאנג נאספים מאגרי מידע עצומים בכפייה, מאגרי מידע שמשמשים לפיתוח מוצרים טכנולוגיים כמו מצלמות לזיהוי פנים או מערכות לניטור וחיזוי של חשודים בפעילות פלילית. חוץ מהיתרון הלא הוגן שיש כאן, יש סוגיה מוסרית משמעותית: מוצר טכנולוגי מפותח בעזרת איסוף נתונים בכפייה. האם זו הנורמה שאנחנו רוצים בעולם? האם אנחנו מוכנים שחברה סינית תוכל למכור במערב מוצר שהיא פיתחה הודות למדינת המשטרה של שינג'יאנג? ומה אפשר לעשות נגד זה? אני מקווה שהחוגים הרלוונטיים דנים בשאלות הללו.

שינג'יאנג היא דוגמה חיה מה סין מוכנה לעשות בשביל להשיג את היעדים שלה. היא גם מראה לנו איך סין מנצלת את תעשיית היי-טק שלה לצורך ביטחון פנים ושמירת הסדר הציבורי. מכאן אנו יכולים לצאת עכשיו ולהסתכל במדיניות החוץ של סין. אחרי שראינו מה היא מוכנה לעשות בשביל לשמור על סין אחת, מה היא תהיה מוכנה לעשות בשביל להשיג הֶגְמוֹנְיָה אזורית?




פרק 43 – קיסר אדום: תוצרת סין 2025

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

אחרי שהסתכלנו על "הנס הכלכלי" של סין, הגיעה הזמן להסתכל על "הקפיצה הטכנולוגית הגדולה" שלה. עם כל הדיבורים על החדשנות הסינית, סגירת הפער מול ארה"ב והאיומים שעוד רגע AI סיני ישתלט על כולנו – מה באמת עומד מאחורי ההתקדמות הטכנולוגית של סין? ועד כמה באמת היא מתקדמת? בואו נתחיל.

הצגתי בשלושת הפרקים האחרונים את המבנה המורכב של הכלכלה הסינית, בה פוליטיקה וכלכלה קשורות יחד ובה התערבות דורסנית של הממשלה מעוותת את השוק. דיברנו על ארבעת השחקנים הכלכליים בסין, על בעיית החוב הסינית ועל הניסיונות של הממשל הסיני תחת שי ג'ינפינג לנסות ולהקטין את החוב. הראתי שהטענה שסין "צומחת באופן פלאי", שהיא "הצליחה לפצח את מודל השוק האידיאלי" היא אחיזת עיניים. אין שום פלא בסין, והיא סובלת מחוסר יעילות ובזבוז משאבים שהם כה אופיינים לכלכלה מתוכננת מלמעלה.

בפרק היום אני מבקש להסתכל על צד אחר בעלייה הסינית, צד שזוכה להרבה מאוד כותרות בשנים האחרונות: ההתחזקות הטכנולוגית שלה. כולכם הרגשתם בשינוי שעובר על התעשייה הסינית – אם אין לכם פלאפון סיני, אז יש לאדם שלידכם. מכשירי פלאפון, מחשבים ניידים, תשתיות תקשורת, רכבות, רכבים חשמליים, מל"טים – כולם מיוצרים היום בסין, ע"י חברות סיניות מקומיות.

אנחנו גם מודעים לתחרות המשמעותית שיש בין סין לארה"ב בתחום של טכנולוגית עילית, במיוחד בתחומים של טכנולוגית התקשורת 5G, אינטליגנציה מלאכותית ומטוסים ללא טייס. יש טוענים שסין עומדת להשיג את ארה"ב בחזית הטכנולוגיה ומביאים כהוכחות את גודל ההשקעה בטכנולוגיות מתקדמות בסין, את מספר הפטנטים שסינים הגישו בשנה האחרונה או את הגודל העצום של שוק הצרכנים הסיני. הם רוצים לשכנע אותנו, אולי להפחיד אותנו, שסין עומדת להפוך לכוח הטכנולוגי המתקדם בעולם, ולהיות המדינה האוטוקרטית הראשונה עם אינטליגנציה מלאכותית כל יכולה.

תסלחו לי אם אני טיפה סקפטי בנוגע לעניין.

כמו עם הצמיחה הכלכלית של סין, העיסוק בהתעצמות הטכנולוגית שלה מתעלם לחלוטין מהגורמים המניעים אותה. סין לא הפכה בנס ממרכז הייצור של העולם למרכז הפיתוח שלו. כמו עם הכלכלה הסינית גם כאן מי שמוביל הוא הממשל המרכזי, שלא ברור עד כמה הוא מועיל לחדשנות עם התקציבים העצומים שהוא שופך למגזר ההיי-טק במדינה. כמו בכלכלה אנו נראה שגם כאן התערבות ממשלתית גורמת למספרים מנופחים שלא מעידים על איכות – סין הגישה בשנה האחרונה יותר פטנטים מכל מדינה אחרת בעולם, ורובם של הפטנטים האלו הם חסרי כל ערך. וכמו בכלכלה אנו נראה שההתפתחות הטכנולוגית של סין נועדה לשרת מטרות גיאו-פוליטיות.

אני אתחיל את השיחה שלנו היום בהצגה קצרה של הבעיות המבניות בכלכלה הסינית והאתגרים החדשים שעומדים מולה. החלק הזה יציג זווית חדשה על מה שדיברנו בשלושת הפרקים האחרונים בנוגע לצמיחה הבעייתית של סין. אמשיך בהצגת התוכנית של הממשלה לטפל בבעיות הללו – "תוצרת סין 2025" (באנגלית "Made in China 2025"). התוכנית נועדה להזניק את תעשיית ההיי-טק הסינית, אך היא תשיג לא רק מטרות טכנולוגיות ותפתור בעיות כלכליות, היא גם תעזור לסין בעלייתה כמרכז עולמי חדש, בהתאם לחזון של שי עליו דיברתי בפרק 38. לבסוף נראה את הכלים בהם הממשל המרכזי משתמש ליישם את התוכנית ומה מדאיג את המערב, במיוחד מרכזים טכנולוגים כמו ארה"ב וגרמניה, בכלים ובתוכנית עצמה.

פול גז בניוטרל

דיברתי על כך שהבעיה של סין היא חוב גדול מדי, שאף אחד לא בטוח מה ההרכב שלו ועד כמה בדיוק הוא מסוכן. האם שיעור ההלוואות הלא מתפקדות בסין הוא 1.8% או 20%? איש לא יודע. אך החוב הסיני הוא לא גורם שורש, אלא תסמין, סימפטום. הוא סימפטום של בעיה מבנית בכלכלה הסינית, בעיה שקשורה לחוב הסיני, כמו גם לצמיחה המדשדשת שלה: שיעור חיסכון גבוה מדי.

אזרחי סין חוסכים חלק גדול מדי מההכנסה הפנויה שלהם ומוציאים פחות מדי על צריכה. החסכונות שלהם הופכים לאשראי זול שמושקע בכלכלה בחיפוש אחר תשואה. אין לחברות בסין ברירה אחרת אלא להגדיל את החוב שלהן בשביל לגדול – הצריכה המקומית פשוט אינה מספיקה בשביל להניע אותן קדימה [מקור].

כמה זה "גבוה מדי"? יחס החיסכון לתמ"ג בסין עמד ב-2017 על כמעט 46% מהתמ"ג, כפליים מהשיעור בארה"ב שעמד על כ-19% ויותר מהשיעור העולמי של 26.4% [מקור]. חיסכון לאומי של מדינה מורכב מחיסכון של תאגידים וחיסכון של משקי בית. שיעור החיסכון של תאגידים בסין דומה לשיעור החיסכון עולם. משקי הבית של סין לעומת זאת הם כנראה בין החסכניים ביותר בעולם, וודאי בהשוואה לכלכלות גדולות אחרות. משקי הבית בסין חוסכים כ-37% מההכנסה הפנויה שלהם ונמצאים במקום הראשון בשיעור החיסכון מבין כלכלות ה-G20. לשם השוואה המדינה הבאה בחיסכון של משקי בית ב-G20 אחרי סין היא מקסיקו, עם 21.2%. בארה"ב משקי הבית חסכו רק 6.10% מהכנסתם הפנויה ובגרמניה – הידועה בחסכנות תושביה – הם חסכו רק 10.5% [מקור].

שיעור חיסכון בסין.png
שיעור החיסכון של משקי בית ותאגידים בסין. מקור: IMF.

אינטואיטיבית נדמה לנו שככל ששיעור החיסכון גבוה יותר כך טוב יותר. כסף שנחסך הוא כסף שאפשר להשקיע, והוא גם כסף שיהיה זמין ליום משבר (נגיד כשמערכת הבנקאות הסינית תתרסק). אבל כסף שנחסך הוא גם כסף שמפסיק לזרום לעסקים ובמקום זאת הופך לכסף שמחפש היכן להיות מושקע. הכלכלה נאלצת להתבסס על השקעה במקום צריכה בשביל צמיחה של התמ"ג.

לכן בעוד שיעור הצריכה הפרטית בסין הוא נמוך יחסית – עומד על כ-39% מהתמ"ג [מקור] – שיעור ההשקעה הוא כמעט 45% מהתמ"ג [מקור]. ב-2008 במשבר הכלכלי הממשל המרכזי נאלץ להזרים כסף ואשראי לכלכלה בשביל לשמור על הצמיחה, משום שהצריכה הפרטית לא הייתה מצליחה לפצות על הפגיעה בייצוא הסיני. מאז כפי שראינו החוב של ממשלות מקומיות וחברות המשיך לתפוח, המשיך לתפוח כי אין צריכה מקומית שאפשר להתבסס עליה בשביל להצמיח את הכלכלה. אז אתה לווה כסף בשביל להקים עוד גשרים ולבנות עוד מפעלים שאף אחד לא צריך. שיעור החיסכון הגבוה גם מגדיל את חוסר היעילות של הכלכלה. כשיש כל כך הרבה כסף שמסתובב, גם חברות לא יעילות יכולות להשיג הלוואות בתנאים נוחים מאוד [מקור].

אבל מה מביא לשיעור החיסכון הגבוה בסין? מסמך של קרן המטבע העולמית מציין שלושה גורמים מרכזיים: דאגה לפנסיה, שמונעת בעיקר מהשינוי הדמוגרפי בסין, העלות הגבוהה של טיפולים רפואיים וההיעלמות של ביטחון תעסוקתי בעקבות הרפורמות בחברות ממשלתיות בשנות ה-90'. אני רוצה להתמקד בדאגה לפנסיה מפני שהיא מראה את התוצאות הלא צפויות של מדיניות הילד האחד בסין.

איזו פנסיה?

כולנו יודעים שיגיע שלב בחיינו בו לא נוכל יותר לעבוד בשביל לפרנס את עצמנו. בעבר תעודת הביטוח היחידה של הורים נגד עוני לעת זקנה היו ילדיהם, שהם ציפו שיטפלו בהם בסוף חייהם. הרעיון של פרישה או פנסיה הוא רעיון חדש יחסית שמקורו בגרמניה של סוף המאה ה-19, אז לראשונה הוקמה מערכת שתדאג לאזרחים וותיקים מעל גיל 70 [מקור]. מאז הרעיון התפשט בעולם וגם לסין יש מערכת פנסיה לאומית שמתוכננת לדאוג לאזרחים של הרפובליקה העממית אחרי גיל 65.

הבעיה שעומדת בפני מערכת הפנסיה הסינית היא שבשביל שמערכת פנסיה תעבוד מישהו צריך לשלם ולהכניס כסף למערכת בשביל שאחרים יוכלו לקחת את תשלום הפנסיה החודשי. אם מספר העובדים קטן מדי יחסית לגמלאים, הכסף ייגמר ואנשים ימצאו את עצמם ללא פנסיה וזה בדיוק מה שעתיד לקרות בסין. בגלל מדיניות הילד האחד ב-2035 מערכת הפנסיה הלאומית של סין תפשוט את הרגל [מקור]. נכון ש-2035 היא לא בדיוק "מעבר לפינה", אך היא גם לא כל-כך רחוקה. רוב אזרחי סין, וודאי רוב מי שעובד בה היום, "יזכה" להגיע ל-2035 ולראות איך מערכת הפנסיה הלאומית פושטת את הרגל.

פנסיה.jpg
סוף הפנסיה הלאומית של סין. מקור: SCMP.

אז העובד הסיני הממוצע נאלץ להכיר שעוד בימי חייו – כנראה בעודו עובד – קרן הפנסיה הלאומית שלו תתאפס. הוא גם לא יכול לסמוך על ילדיו שיעזרו לו – הוא מביא רק אחד, למרות הסרת מדיניות הילד האחד ב-2015. הדרך היחידה שלו להבטיח שהוא לא יגיע לחרפת רעב בגיל מבוגר היא לחסוך ולחסוך הרבה כל עוד הוא יכול.

כל עוד שיעור החסכון בסין גבוה באופן חריג, הכלכלה הסינית תהיה תלויה בהשקעה בשביל להמשיך ולצמוח. כל עוד היא תלויה בהשקעה, הצמיחה שלה תהיה חייבת להיות מלווה בגדילה בחוב הממשלתי והתאגידי, משום שזו הדרך היחידה שיש לה לכלכלה לגדול. וכל עוד הכלכלה תלויה בהשקעה, היעילות שלה תמשיך ותהיה מוגבלת, משום שחברות יוכלו להמשיך ולקבל אשראי זול גם אם אין הרבה סיכוי שיצליחו להחזיר אותו.

הממשל המרכזי בסין מקווה שהתשובה לבעיה המבנית הזו נמצא בשינוי מהותי לכל הכלכלה הסינית – מכלכלה מבוססת ייצוא של מוצרי צריכה המוניים, לכלכלת שירותים והיי-טק.

מתעשייה כבדה לתעשיית עלית

מעבר לכלכלה מבוססת שירותים והיי-טק יכול לפתור את הבעיות של המשק הסיני. עובדים במגזרים הללו בדרך כלל נהנים ממשכורות גבוהות יותר, מה שאומר שתהיה להם הכנסה הפנויה גדולה יותר לצריכה. המגזרים הללו גם יעילים יותר, מה שיביא לירידת מחירים ולעידוד נוסף של הצריכה. והמגזרים הללו גם צריכים פחות הון בשביל להתחיל לפעול – תחשבו על משרד עם כמה מחשבים לעומת מפעל פלדה – מה שיוריד את התלות באשראי להמשך צמיחת הכלכלה.

המעבר גם יתרום לאיכות הסביבה של סין ויקטין את התלות שלה בייבוא של דלקים. תעשיות שירותים והיי-טק דורשות פחות אנרגיה לפעולתן מתעשיות כבדות, מה שיקטין את צריכת האנרגיה ומכוח זה את כמות הדלקים שסין תידרש לייבא. צמצום התעשייה הכבדה גם תקטין את זיהום האוויר והסביבה במדינה [מקור]. עם המעבר לתעשייה מתקדמת הכלכלה הסינית תהיה יעילה יותר, עם צריכה פרטית גדולה יותר ועם איכות סביבה טובה יותר. וזה לא הכול.

התעשייה הסינית בכל מקרה צריכה שדרוג טכנולוגי בשביל לשמור על הרלוונטיות שלה בשנים הבאות. אנחנו נמצאים היום במה שמומחים מגדירים כ"מהפכה התעשייתית הרביעית", מהפכה שמשנה באופן יסודי את האופן בו אנו חיים, מייצרים וצורכים.

כולנו מכירים את המהפכה התעשייתית הראשונה שהתרחשה במאה ה-19 ובה לראשונה השתמשו במנועי קיטור להנעת מכונות. במהפכה התעשייתית השנייה ייצור המוני במפעלים החליף את מלאכת היד של יצרנים פרטיים. במהפכה התעשייתית השלישית אוטומטיזציה ומערכות מידע הביאו לקפיצת דרך נוספת ביכולת הייצור שלנו.

המהפכה התעשייתית הרביעית בונה על השלישית, אך היא עמוקה ומקיפה הרבה יותר. היא מתאפיינת במיזוג של מרחב הסייבר והמרחב הפיזי לכדי מרחב אחד, בו מדפסות תלת-מימד, רובוטים אוטונומיים ואינטליגנציה מלאכותית מאפשרים לייצר מהר יותר ויעיל יותר את מה שפעם נחשב לבלתי-אפשרי. דמיינו עולם בו קווי ייצור ולוגיסטיקה מופעלים כולם ע"י AI ורובוטים, משלב תכנון המוצר ועד אספקה באמצעות מכוניות אוטונומיות.

לעולם התעשייתי החדש הזה הסינים לא מגיעים לחלוטין מוכנים. לדוגמה צפיפות הרובוטים בתעשייה הסינית, שנמדדת כמספר הרובוטים ל-10,000 עובדים, היא 49 בסין לעומת הממוצע העולמי של 69 והרבה מתחת למדינות כמו דרום קוריאה, גרמניה או ארה"ב [מקור]. כלומר סין מפגרת באוטומטיזציה, מאפיין של המהפכה התעשייתית השלישית ורכיב חשוב במהפכה התעשייתית הרביעית.

הפער הטכנולוגי הזה רק יתרחב בשנים הבאות והיתרון התעשייתי של סין יצטמצם, אם לא יהפוך לבלתי רלוונטי בעולם של מפעלים חכמים וקווי ייצור מבוזרים.

מכל הסיבות האלו, הכלכליות, הטכנולוגיות, הירוקות, סין צריכה חזון טכנולוגי חדש. סין צריכה – את "תוצרת סין 2025".

"תוצרת סין 2025"

באמצע 2015 הממשלה הסינית פרסמה תוכנית אסטרטגית להזנקת סין קדימה מבחינה טכנולוגית וכלכלית – "Made in China 2025", או "תוצרת סין 2025". בפתיחת המסמך מועצת המדינה הסינית – שהיא הממשלה הסינית [ראו כאן] – כתבה: "מאז אמצע המאה ה-18 הוכח שוב ושוב… שללא ייצור חזק אין שגשוג לאומי. הקמת יכולות ייצור תחרותיות בקנה מידה בינלאומי היא הדרך היחידה בה סין יכולה לחזק את כוחה, לשמור על ביטחון המדינה, ולהפוך לכוח עולמי".

"תוצרת סין 2025" באה מתוך הכרה של הממשלה הסינית באתגרים העומדים לפתחה של התעשייה הסינית ובצורך לשדרג ולהפוך אותה לתחרותית בקנה מידה גלובאלי. מטרתה של התוכנית להזניק את סין קדימה מחקרית, טכנולוגית ותעשייתית ולהפוך אותה למרכז ההיי-טק החדש של העולם. על-ידי כך סין גם תפתור את הבעיה המבנית שלה של רמת חיסכון גבוהה מדי, תעודד התייעלות, עלייה בהכנסה ובצריכה הפרטית.

התוכנית לוקחת את השראתה מתוכנית דומה בשם "Industry 4.0" של ממשלת גרמניה. שווה להתעכב לכמה דקות על "Industry 4.0" בשביל להבין את הייחודיות של "תוצרת סין 2025". "Industry 4.0" היא יוזמה אסטרטגית של ממשלת גרמניה להפוך למובילה עולמית במהפכה התעשייתית הרביעית. במסגרת היוזמה ממשלת גרמניה הקציבה כ-200 מיליון אירו למחקר ופיתוח באוניברסיטאות וחיברה בין החברות השונות במשק בשביל שיוכלו לעבוד יחד לקדם את הבסיס התעשייתי של גרמניה. "Industry 4.0" רוצה לרתום את כוחות השוק בשביל קידום של אסטרטגיה תעשייתית-לאומית, תוך שיתוף כלל בעלי האינטרס – שחקנים ציבוריים ופרטיים. התוכנית אינה מכתיבה את הכיוון הטכנולוגי הרצוי והיא פתוחה, כמו מיזמים טכנולוגים אחרים באיחוד האירופי, לשותפות גם מן החוץ [מקור].

"תוצרת סין 2025" לעומתה היא תוכנית "top-down" קלאסית. היא מזהה 10 מגזרים ספציפיים בהם סין צריכה להפוך למובילה בהם, כולל אינטליגנציה מלאכותית, רשתות 5G, רכבות מהירות, רכבים חשמליים וחומרים חדשים [מקור]. היא מכתיבה באופן מפורש כמה על חברות להוציא על מחקר ופיתוח, מספר פטנטים שיש להגיש ובכמה צריכה לרדת צריכת המים ליחידת ייצור.

כמו עם יעדי הצמיחה למחוזות, הכתבה של מספרים ספציפיים יוצרת לחץ לעמוד במספר, ללא קשר אם הוא תורם משהו או לא. אם מודדים אתכם לפי מספר הפטנטים שאתם מגישים, לכם פחות חשוב אם 1,000 הפטנטים האלו הם איכותיים או לא, כי לא מודדים אתכם לפי זה. מודדים אתכם לפי 1,000 פטנטים. זו הסיבה שרוב הפטנטים שסין מוציאה היום הם חסרי ערך, כי לא האיכות נמדדת אלא הכמות [מקור].

"תוצרת סין 2025" גם אינה פתוחה לשחקנים זרים. יותר מזה – היא באופן מפורש קוראת לעצמאות הטכנולוגית של סין ודחיקת חברות זרות. בעידן של שרשרות אספקה גלובאליות, ממשלת סין רוצה שעד 2025 מעל 70% מהחומרים והרכיבים הדרושים לתעשיות הסיניות יהיו מייצור מקומי. כלומר "תוצרת סין 2025" מעוניינת לדחוק החוצה ספקים זרים במקביל לקידום התחרותיות של חברות סיניות בשווקים זרים. מכאן שלא רק שחברות זרות ידחקו מסין עצמה, הן גם יאלצו להתחרות נגד חברות סיניות בשווקים שלהן בבית.

המרכז החדש של העולם

"תוצרת סין 2025" היא בגדר אנטי-תזה לגלובליזציה, וודאי אנטי-תזה לרעיונות של מידע חופשי ושוק חופשי שעמדו בבסיס מהפכת המידע. אם התוכנית תצליח תיווצר א-סימטריה חדשה בעולם, א-סימטריה בה לסין יזרום הון מכלכלות העולם בעוד היא מייצאת אליהן מוצרי היי-טק ומשתלטת על עוד ועוד שווקים.

עכשיו אני יודע מה אתם רוצים לומר "ניצן! חברות סיניות לא באמת יצליחו לדחוק לחלוטין חברות כמו גוגל, סמסונג או אמזון בשווקים של אירופה וארה"ב!" ובאמת אתם צודקים, לא סביר שחברות סיניות יצליחו להשתלט על שווקים מפותחים, הודות ליתרון הטכנולוגי של חברות מערביות וסכנת האבטחה מצד החברות הסיניות. אבל התחרות היא לא על השווקים האלו.

 התחרות היא על אפריקה. כן, אפריקה, היבשת שכולם איכשהו שוכחים כשהם חושבים על העולם ב-2050. ב-2050 לאפריקה יהיה כוח העבודה הגדול ביותר בעולם, עם כ-1.4 מיליארד בני אדם [תחזית הבנק העולמי]. ב-2015 צרכנים ביבשת הוציאו כ-1.4 טריליון דולר והכמות הזו רק צפויה לעלות ולהגיע ל-2.5 טריליון דולר ב-2030 [מקור]. אם הסכם הסחר החופשי של היבשת יתממש, אפריקה תהפוך לשוק של 1.2 מיליארד בני-אדם, שוק שצמא לתשתיות ותעשייה, למוצרים טכנולוגים ולהון להשקעה [מקור].

חברות סיניות כבר היום דומיננטיות בשוק התקשורת של אפריקה [מקור]. הפיתוח הטכנולוגי של סין יבטיח שהיא תוכל להמשיך ולשמור על הדומיננטיות שלה באפריקה ע"י שדרוג תשתיות התקשורת, מכירת טלפונים ומחשבים, מכוניות חשמליות ועוד. חברות סיניות יספקו טכנולוגיה זולה לשווקים האפריקאים, שומרות מפני כניסה של חברות מערביות. הנוכחות הסינית באפריקה תיתן לה יתרון כלכלי ברור, שרק יתעצם ככל שאפריקה תמשיך לצמוח ואירופה ואמריקה ימשיכו להזדקן.

קל יותר להבין את החשיבה הזו, של שימוש בדומיננטיות טכנולוגית ככלי לדומיננטיות פוליטית, אם נזכר בדבריו של שי בנאום שלו ב-2017, נאום אותו סקרתי בפרק 38 "החזון של שי". בנאום שי הדגיש את החשיבות שהוא רואה בהפיכת סין למרכז מדעי וטכנולוגי כחלק מחזרתה כמעצמה עולמית אחרי "100 שנות השפלה". כפי שלפני 1,000 שנים סין הביאה לעולם את ההדפסה, אבק השריפה והמצפן המגנטי, כן הוא רוצה שבעוד עשור סין תוביל את העולם בתחומים כמו מחשוב קוונטי וריפוי גנטי. אצל שי קדמה טכנולוגית היא חלק מחזון "התחייה הלאומית" של האומה הסינית. לכן הדגש הוא לא על "קדמה טכנולוגית" אלא על "קדמה טכנולוגית סינית". הרכיב הלאומי כאן חשוב יותר מעצם ההישג המדעי או הטכנולוגי.

התעצמות טכנולוגית גם משרתת את מטרותיו של שי להשגת שגשוג כלכלי וכוח צבאי. כפי שהראתי קפיצת מדרגה טכנולוגית יכולה לפתור את הבעיות המבניות במשק הסיני ולהבטיח את שגשוג האומה בעשורים הבאים. קדמה טכנולוגית גם תחזק את כוחה הצבאי של סין ע"י פיתוח והכנסה לשימוש של טכנולוגיות מתקדמות כמו אינטליגנציה מלאכותית לניתוח ועיבוד מודיעין, הפעלת כלים בלתי-מאויישים, כלים היפר-סוניים ועוד.

על רקע כל זה – ההישגים הכלכליים, המדינים הצבאיים – אנו יכולים להעריך שמבין שלל התוכניות והרפורמות שיצאו בשלטונו של שי, "תוצרת סין 2025" היא אחת החשובות שבהן אם לא החשובה ביותר. היא נוגעת בהיבטים המרכזיים של חלום התחייה הלאומית ועוד נראה שהיא גם משרתת באופן ישיר את המשך שלטון המפלגה. אך כרגע מספיק במה שעמדנו עליו – "תוצרת סין 2025" היא תוכנית טכנולוגית-תעשייתית, שמשרתת אינטרסים כלכלים, פוליטיים וצבאיים. עם ההבנה הזו אנחנו יכולים לפנות סוף סוף ולהתבונן על "הקפיצה הטכנולוגית" של סין.

המפלגה שוב מובילה

קשה לאמוד יתרון טכנולוגי, וודאי בתחומים טכנולוגים כה דינמיים כמו אינטליגנציה מלאכותית או מחשוב קוונטי. לכן קשה לדעת האם סין קרובה או רחוקה לפריצת דרך טכנולוגית – אנחנו נדע כמה היא הייתה קרובה או רחוקה רק כשתשיג את פריצת הדרך. קל לנו יותר לאמוד את הדינמיקה שהולידה את החדשנות הסינית. כמו בכלכלה, גם בחדשנות "המפלגה מובילה" כדבריו של שי. כמו בכלכלה, גם בחדשנות המפלגה משתמשת בכסף ויעדי מדיניות בשביל לכפות קפיצת דרך טכנולוגית. וכמו בכלכלה, ההתערבות המאסיבית של המפלגה יוצרת עיוותים בתעשיית ההיי-טק הסינית.

במסגרת "תוצרת סין 2025" המפלגה החליטה להעמיד הון רב בשביל מחקר ופיתוח (R&D). היא הקימה קרנות השקעה בהנחיה ממשלתית והורתה לחברות ממשלתיות להגדיל את האחוז שהן מקצות ל-R&D. בסוף 2018 היו בסין מעל 1,600 קרנות השקעה בהנחיה ממשלתית, עם הון כולל של 584.4 מיליארד דולר [מקור]. רובן אינן חשופות לציבור ולא ידוע היקף ההשקעות שלהן או היכן הן משקיעות את הכסף, למעט במקרים בהן הן מושקעות בחברות ציבוריות.

משום שבקרנות מעורב לא רק כסף ממשלתי ישיר, אלא גם כספים מחברות ממשלתיות ומשקיעים פרטיים, קשה לדעת מה השיעור של הממשלה בהשקעה ל-R&D בסין. הנתון הסיני הרשמי, נכון ל-2016, היה 20%, אבל אני מקווה שעד עכשיו כבר הבנתם שאנחנו לא מאמינים לנתונים רשמיים של סין. אבל בואו ונגיד שאנחנו מאמינים לנתון הרשמי ולו רק בשביל הטיעון. מה שיותר מעניין הוא לאן ולשם מה נועד הכסף.

אז 20% מההשקעה ב-R&D הגיע מן הממשלה ועוד 76% הגיעו מחברות סיניות, פרטיות וממשלתיות. לאן הולך הכסף? 77% הולך לחברות, עוד 7% למוסדות להשכלה גבוהה והשאר לממשלה. מתוך האחוז שהולך לחברות, חברות ממשלתיות או בבעלות מעורבת פרטית-ממשלתית קיבלו כשני שליש מההשקעה, בעוד חברות פרטיות רק שליש. לא יפתיע אתכם שהיחס הזה בניגוד לכך שחברות פרטיות יעילות יותר בשימוש בכספי R&D מאשר חברות ממשלתיות [מקור]. כלומר בסין רוב הכסף ל-R&D מגיע מחברות ורובו הולך לחברות ממשלתיות, לא השימוש האידיאלי בו.

ולמה מנוצלים כספי ה-R&D? כ-85% הולכים לפיתוח ניסויי (Experimental Development), שהוא שימוש בידע קיים לצורך יצירת או שיפור מוצרים ותהליכים. נגיד פיתוח טלפון עם מסך יותר טוב או שרת עם קצב עיבוד גבוה יותר. כ-10% מוקצה למחקר יישומי (Applied Research), שהוא מחקר לצורך פתירת בעיה מוגדרת לשם שיפור חיי בני אדם (תרופה לסרטן, היתוך גרעיני), ועוד 5% מוקצה למחקר בסיסי (Basic Research), שנועד להרחיב את הידע המדעי מבלי לענות על בעיה קונקרטית.

סין מאוד חריגה בשימוש שלה בכספי R&D לעומת מדינות מתקדמות אחרות. ארה"ב למשל השקיעה רק 63.3% מכספי ה-R&D שלה לפיתוח ניסויי, וכמעט 17% למחקר בסיסי [מקור]. מוסדות השכלה גבוהה אמריקאים גם מקבלים אחוז גבוה יותר מכספי ה-R&D לעומת המקבילים הסינים שלהם.

הנתונים האלו מראים שהסינים אינם מקצים באופן יעיל את המשאבים שלהם, כמו בכלכלה, ומשקיעים אותם בהישגים קצרי טווח ולא במחקר טכנולוגי או מדעי שיכולים ליצור מהפכה. אפשר להתווכח האם השקעה מוגברת במחקר בסיסי בהכרח מביאה ליותר גילויים מדעיים. אבל ברור כשכמעט כל הכסף הולך לחידושים ולא חדשנות, לחברות ממשלתיות ולא למוסדות אקדמיים, הסיכוי שסין תפתח היתוך קר ראשונה קטן יותר מהסיכוי שארה"ב תפתח אותו ראשונה.

קשה אבל להיות מופתע כשאנחנו מבינים את הדומיננטיות של הממשלה בהקצאת המשאבים למחקר. כשפקידים ממשלתיים הם אלה שיושבים על הכסף, הרבה יותר קשה להסביר להם מה הערך בהשקעה של מיליונים במחקר על גלי כבידה או חלקיקים בסיסיים, מפני שהם לא מייצרים שום מוצר ממשי שהפקידים יכול להציג כהישג. לעומת זאת פיתוח של טכנולוגית 5G, מחשבי על, מטוסים חמקניים – כולם נותנים מוצר שאפשר לראות, למשש ולמכור.

חוסר היעילות בהקצאת משאבים גם יוצרת, הפתעה-הפתעה, תעשיות שתלויות בסבסוד ממשלתי בשביל להתקיים והשקעת יתר בטכנולוגיה. כן גבירותיי ורבותיי – סין הצליחה להפגיש את חוסר היעילות של משק ריכוזי עם תעשיות היי-טק. כך לדוגמה תעשיות הרכב החשמלי והרובוטיקה בסין תלויות בסבסוד ממשלתי בשביל להמשיך ולהתקיים. ממשלות מקומיות, בניסיון שלהן לרצות את הבכירים בבייג'ין, הקימו מעל 40 פארקים תעשייתים לרובוטיקה, שייצרו בערך פי 4 יותר רובוטים ממה שדרוש למשק הסיני בשנים הבאות [מקור].

במקביל לחוסר היעילות פנימה, חברות סיניות גם מוגנות מתחרות מבחוץ. בשני דו"חות נפרדים לשכת הסחר האירופאית ולשכת הסחר האמריקאית מפרטות כיצד הממשל הסיני חוסם חברות זרות מלהיכנס למגזרים הטכנולוגים שהוגדרו כ"אסטרטגים" במסגרת "תוצרת סין 2025". המחסומים הם שונים ומגוונים: במגזרים מסויימים, במיוחד בתעשיית הרכב, חברות זרות לא יכולות לפעול ללא שותף מקומי שהחברה חייבת לשתף אותו בטכנולוגיה שלה. במגזרים אחרים רישיון הוא המחסום העיקרי, והרשויות הסיניות מעמידות דרישות סותרות, מבקשות לחשוף סודות מסחריים או פשוט מגבילות את מספר החברות שיכולות לפעול במגזר [מקור].

הסינים חוסמים את האפשרות לחברות זרות להתחרות בחברות המקומיות שלהם, מה ש: א' ממשיך את הא-סימטריה בין סין למערב בה סין יכולה להתחרות במערב נגד חברות מערביות אך הן לא יכולות להתחרות בסין נגד חברות סיניות; ב' מונע מחברות סיניות לא יעילות לפשוט את הרגל ולפנות מקום לחברות טובות יותר; ו-ג' פוגע בסין, שלא יכולה למשוך אליה חברות טכנולוגיה מובילות ולהנות מהשירותים והמוצרים המתקדמים ביותר היום, לכאורה בשביל "לקדם טכנולוגיה מקומית" שלא ברור אם תצליח בכלל להתחרות בטכנולוגיה מערבית.

סיכום

כמו עם הכלכלה הסינית, מבט קרוב יותר על "הפלא הטכנולוגי הסיני" חושף התערבות ממשלתית מאסיבית שמעוותת את החדשנות הסינית. שי ג'ינפינג והמשטר המפלגתי מעוניינים להשתמש בחדשנות טכנולוגית ומדעית בשביל לפתור את הבעיות הכלכליות של סין ולעזור לה להפוך למעצמה עולמית חדשה. הם לא פועלים במטרה להגדיל את זרימת המידע, את התחרות והגלובליזציה, אלא בשביל לתת לחברות סיניות דומיננטיות בשווקים מתעוררים ובמיוחד באפריקה, בו בזמן שהם חוסמים את הגישה לחברות זרות אל השוק הסיני. איש עסקים אמריקאי הצליח לנסח זאת באופן הכי מדויק במשפט הבא: "מצב של win-win בסין זה כשהסינים מנצחים פעמיים".

בפרק הבא נראה איך המפלגה משתמשת בטכנולוגיה מתקדמת לא רק בשביל כוח בחוץ, אלא גם בשביל להפוך את שינג'יאנג למדינת משטרה נוסח "1984". על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




למה אני מאזין? – מהדורת קיץ 2019

בעקבות פניות חוזרות של עוקבים, החלטתי לפרסם רשימה של פודקסטים שאני עוקב אחריהם. אם אתם קוראים את זה וכבר נובמבר 2019, שלחו הודעה שאוציא את מהדורת החורף (בהנחה ומשהו השתנה ברשימה):

  1. Monocle 24: The Foreign Desk – סקירה מעולה של סוגיות בינלאומיות בוערות, עם מומחים מכל העולם.
  2. Planet Money – נחמד, טיפה שטחי בסיקור אך מפצה על זה בהצגה מעניינת.
  3. The Ben Shapiro Show – ווידוי: אני משתמש בפודקסט של בן שפירו כ"מנקה מוח". הוא מאוד זורם, מאוד ברורה העמדה שלו, יש מעט מאוד חשיבה שצריך לעשות כדי לעקוב אחריו והדבר היחיד שמפריע הן הפרסומות שהוא תוקע באמצע הפרק. אם אתם נהנים מהסוג הזה של פוליטיקה – שווה, סתם בשביל להאזין למשהו בפקקים.
  4. Motley Fool Money – פודקסט נחמד של שירות ההשקעות "Motley Fool", עם סקירה של חברות, מגמות והרצאות מאירועים חיים שלהם. מומלץ לכל משקיע חובב.
  5. Inside Asia – פודקסט ראיונות עם מומחים, מקבלי החלטות ומעצבי דעת קהל ממזרח אסיה. אני חלוק בנוגע לפודקסט הזה: יש פרקים שהם נפלאים ויש פרקים שאני משתעמם אחרי 5 דק' שיחה. שווה לעקוב, גם אם לא כל הפרקים מעניינים.
  6. פודקאסטרטגי – עם כל ההערכה למכון למחקרי ביטחון לאומי – ויש המון הערכה – הפרקים שלהם לא חדים. מה הכוונה? שהשיח הוא מאוד מעורפל, בלי שורה תחתונה או אפילו סקירה ברורה של המצב. אז למה אני מאזין? כי חשוב להכיר את השיח האסטרטגי בארץ.
  7. Freakonomics Radio – מדהים. אחד הפודקסטים שאני הכי נהנה מהם אם לא ה-, בעיקר משום נקודת המבט הייחודית שהם מביאים לסוגיות "מוכרות" וסיפורים מעוררי מחשבה. מומלץ מומלץ מומלץ.
  8. Stratfor Podcast – "סטראטפור" הוא "המשחק הגדול", רק הרבה יותר גדול. מדובר באחד מגופי המחקר המובילים בארה"ב לניתוח גיאופוליטי, ייעוץ אסטרטגי ומודיעין שנותן שירותים לגופי ממשל ועסקים. הפודקסט שלהם חביב ובנוי על ראיונות עם מומחים בנושאים שונים.
  9. CSIS cybersecurity and Technology – אחד ממכוני המחקר החביבים עליי הוא ה-Center for Strategic and International studies, שיש לו כמה פודקסטים שמככבים ברשימה. הראשון הוא "Cybersecurity and Technology" שכולל הקלטות מהאירועים של המכון בנושא. מומלץ.
  10. CSIS The Asia Chessboard – פודקסט יחסית חדש של ה-CSIS, על אסטרטגיה ו"Grand Strategy" במזרח אסיה, מנקודת מבט אמריקאית. מעניין, אבל ציפיתי למשהו קצת יותר מעמיק. עדיין שווה האזנה.
  11. CSIS Energy 360 – פודקסט של ה-CSIS שעוסק בכל מה שקשור לאנרגיה, ביטחון אנרגיה ושוקי אנרגיה. מאוד מעניין.
  12. הספינר: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה – "הספינר" הוא לדעתי אחד הפודקסטים החשובים שיש היום בישראל ולו מפני שהוא מסביר שפוליטיקה היא מקצוע ושלמקצוע הזה יש חוקים, כללים ושיטות כיצד יש לעבוד. אדגיש שהתופעות ש"הספינר" אינן מוגבלות רק לישראל או אפילו רק לפוליטיקה פנים מדינית – "ספינים" ועיצוב תודעה קיימים גם ביחסים בין מדינות.
  13. כשבגרוש היה חור: פודקסט על כסף ששינה את ההיסטוריה – שפנגלר כתב, אני חושב ב"אדם וטכניקה", שעדיין חסר תיאור של ההיסטוריה העולמית מנקודת מבט כלכלית, של אמצעים וכסף. "כשבגרוש היה חור" הוא פודקסט איכותי על כלכלה משנת היסטוריה, עם הסברים ברורים גם לאלה מאיתנו שלא למדו כלכלה (אני למשל). מומלץ.
  14. Revolutions – כתלמיד של ההיסטוריה, "Revolutions" הוא אוצר. בסגנון ברור וקולח מייק דונקן (Duncan) לוקח אותנו דרך המהפכות הגדולות של ההיסטוריה. העונה הנוכחית עוסקת ב"מהפכה הרוסית" ואני מחכה בציפייה דרוכה לכל פרק חדש. מומלץ מאוד.
  15. From Russia with News – פודקסט של "The Moscow Times" שנותן לי הצצה חשובה לאקטואליה פנים-רוסית. כרגע בחופשת קיץ.



פרק 42 – קיסר אדום: שי, החוב וסכסוך הסחר

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

בפרק הקודם ראינו איך התערבות ממשלתית במשק הסיני ב-2008 יצרה בועת חוב שהיקפה ורעילותה אין איש יודע. בפרק היום נראה כיצד שי והנהגת המפלגה ניסו לפתור את הבועה ואיך סכסוך הסחר עם טראמפ שיבש הכול. בואו נתחיל.

ב-2012 שי ג'ינפינג קיבל לידיו כלכלה על מערכת החייאה. קודמו בתפקיד, הו ג'ינטאו, דאג שהכלכלה הסינית לא תכנס למיתון בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 ע"י הזרקה מאסיבית של אשראי למשק. הממשל המרכזי הקציב ישירות מיליארדים לתשתיות ובנייה וחשוב יותר הסיר את החסמים על הממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות ללוות. הסרת החסמים אפשרו להן ללוות עוד ועוד, והן השקיעו את הכסף בכל מה שיעזור להן להשיג את יעדי הצמיחה של הממשל המרכזי. התוצאה? חוב עצום לשתיהן, חוסר יעילות בהשקעת המשאבים ושוק נדל"ן רותח.

שי ג'ינפינג וההנהגה החדשה של סין עמדו בפני בעיה כפולה: כל ניסיון לטפל בחוב ובחוסר היעילות בכלכלה ישפיע על הצמיחה הכלכלית. טיפול אגרסיבי מדי – לדוגמה סגירה במכה אחת של כל החברות הממשלתיות הלא רווחיות – יפגע בצמיחה, יביא גל פיטורין ועלול לעורר פאניקה כוללת במשק הסיני, הסתערות על הבנקים וקריסה של המערכת הפיננסית.

זכרו – הלוואות ניתנו ללא הערכת סיכון נכונה, מושפעות מאופטימיות בנוגע לצמיחת המשק ומחירי הנדל"ן (ששימשו פעמים רבות כערבות להלוואות) ומהציפייה שבמקרה של פשיטת רגל, הממשלה תכסה את החוב. הלם למערכת, פגיעה באופטימיות, יצירת אווירה של פחד וחוסר יציבות – כולם יכולים להביא למשבר פיננסי רחב היקף בכלכלה הסינית. הנהגת המדינה הייתה חייבת למצוא דרך להקטין את החוב, מבלי לגרום להלם בכלכלה או לפגוע בצמיחה.

הממשל המרכזי פנה לעשות זאת בשלוש דרכים: ראשית, הרסן הושם מחדש על הממשלות המקומיות. לא עוד לקיחת הלוואות ללא הגבלה, בטח לא לקיחת הלוואות דרך כלי מימון מקומיים (LGFV). שנית, הממשל המרכזי אפשר לחברות ממשלתיות לפשוט את הרגל. לא עוד הצלה אוטומטית של כל חברה ממשלתית. שלישית, הממשל המרכזי הטיל רגולציות חדשות על שוק הנדל"ן במטרה לצנן אותו וצמצם ספקולציות. כפי ששי ג'ינפינג עצמו אמר בנאום שלו ב-2017: "דיור נועד למגורים, לא ספקולציות".

החל מ-2015 הממשל הקדיש מאמצים הולכים וגדלים לטיפול בבעיית החוב של המשק הסיני, מטיל את מלוא כובד משקלו על הממשלות המקומיות, על הבנקים ועל החברות הממשלתיות. פחות ופחות הלוואות ניתנו ויותר ויותר חובות לא נפרעו. אבל כמו בכל מקרה אחר שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה להנדס את השוק, היא גילתה שהשוק מגיב בצורה שונה ממה שרצתה.

שובו של הרסן

נתחיל עם הממשלות המקומיות. עד 2008 הממשלות המקומיות היו תחת פיקוח הדוק של הממשל המרכזי, שמנע מהן להנפיק אגרות חוב ישירות והגביל את יכולת ההלוואה שלהן דרך כלי מימון מקומיים [מקור]. בתגובה למשבר הכלכלי של 2008 הממשל הנפיק בעצמו אגרות חוב לממשלות המקומיות ואפשר להן ללוות דרך כלי המימון המקומיים. מרגע בו הותרה הרצועה הממשלות המקומיות החלו ללוות עוד ועוד, מנצלות את הגישה הנוחה לאשראי והלוואות בשביל להשקיע הון בפרויקטים בשטחן ובחברות הממשלתיות שלהן. בסוף 2015 הן כבר צברו חוב עצום של כ-2 טריליון דולר, רובו דרך כלי מימון מקומיים [מקור].

בסוף 2014 הממשל החדש, בהנהגתו של שי, פרסם סדרה של תקנות בשביל להסדיר את הדרך בה ממשלות מקומיות יכולות ללוות. לראשונה הותר לממשלות מקומיות להנפיק באופן ישיר אגרות חוב לצרכי שירותים ציבוריים ופרויקטים מניבי רווח כמו כבשי אגרה. במקביל נאסר עליהם להמשיך ולהשתמש בכלי מימון לשם גיוס כספים. בנוסף הממשל המרכזי הבהיר שהוא לא יפרע את החובות של גורמים מקומיים, במיוחד לא של כלי המימון.

המטרה של הממשל המרכזי בתקנות הללו היא להסדיר את החוב המקומי. אם הממשלות המקומיות ישתמשו רק בהנפקת אג"ח, לממשל המרכזי יהיה קל יותר לעקוב אחרי כמות החוב של המחוזות ולאן החוב הזה מופנה. הדבר גם יאפשר לממשל המרכזי לוודא שאף מחוז לא מגיע לרמת חוב שעלולה לסכן את כל המשק הסיני.

בשביל להגיע להסדרה של החוב המקומי, הממשל הטיל את מלוא כובד משקלו לחסל את כלי המימון המקומיים. באוגוסט וספטמבר 2014 הממשל המרכזי הבהיר ושב והבהיר שממשלות מקומיות אינן יכולות לגייס חוב בשום דרך אחרת למעט הנפקת אג"ח. הוא גם הבהיר שממשלות מקומיות אינן יכולות, ללא אישור מראש מהממשל המרכזי, להבטיח שחוב כלשהו יפרע בכל תנאי. הממשל המרכזי רצה שכלל החוב שנצבר ע"י כלי המימון יומר באג"ח ויאפשר לממשל המרכזי שליטה טובה יותר על הממשלות המקומיות [מקור]. אתם כבר יודעים לאיפה זה מתקדם.

הממשל המרכזי אפשר לממשלות המקומיות להנפיק אג"ח, אך בכמות שנקבעה ע"י הממשל המרכזי. אותה כמות לא התאימה להון שהיה דרוש לממשל המקומי להגיע ליעד הצמיחה השנתי שלו. אז מה הוא עשה? לווה כמובן מהבנקים ע"י כלי המימון שלו, או עבר להשתמש בכלים פיננסים אף פחות מפוקחים של "בנקאות הצללים" (Shadow Banking) הסינית [מקור]. המלחמה של שי נגד החוב המקומי רק דחפה את המחוזות לקחת חוב בצורות עוד יותר מסוכנות.

בשביל להסביר למה זה קרה, שווה לנו להסתכל על הסיטואציה מנקודת מבטו של מושל מחוז. נניח ואתם המושל של סצ'ואן (Sichuan), מחוז במרכז סין. יעד הצמיחה שהציב לכם הממשל המרכזי הוא 8% השנה, מה שאומר שתצטרכו להגדיל את התמ"ג שלכם בכ-300 מיליארד יואן. טוב, מה הברירות שלכם? אתם יכולים לקוות שהאזרחים במחוז יכפילו לפתע את הצריכה שלהם ויקפיצו את התמ"ג שלכם. אבל הסבירות שזה יקרה, בטח בתוך שנה, היא נמוכה. האפשרות השנייה והיותר בטוחה שלכם היא פשוט להשקיע עוד 300 מיליארד יואן בכלכלה המקומית, להקים כבישים, רכבות ומחסנים. הסיבה שאתם כל-כך רוצים לעמוד ביעד הצמיחה היא משום מערכת התמריצים ששם הממשל המרכזי: מי שעומד ביעד הצמיחה מקבל בונוסים, מי שנכשל עלול למצוא את עצמו ללא תעסוקה [מקור].

אז יש לכם תמריץ מאוד חזק לעמוד ביעד הצמיחה. עד 2015 יכולתם בקלות ללוות דרך כלי מימון את הכסף שהייתם צריכים, להשקיע אותו ולהגיע ליעד הצמיחה. אבל עכשיו אתם עומדים מול התקנות החדשות של הממשל המרכזי, שמגבילות אתכם רק לאג"ח בכמות שהממשל המרכזי קובע וכמובן שהממשל המרכזי קובע כמות קטנה מהכסף שאתם צריכים, כי בכל זאת היעד של הממשל המרכזי הוא להקטין את החוב המקומי. אז מה אתם עושים?

אפשרות אחת היא להיכנס לדיונים מול הממשל המרכזי להגדלת המכסה לאג"ח או התקציבים שאתם מקבלים. אם אתם בוחרים באופציה הזו יהיה פשוט יותר אם כבר תחסכו לבייג'ין את העבודה ותתפטרו מרצון. למה? כי אתם: א' לא תעמדו ביעד הצמיחה (אתם תבזבזו חצי שנה רק בדיונים) ו-ב' אתם מודים בעצם הבקשה שאתם לא יכולים לעמוד ביעדים הלאומיים מבלי להיות טפילים על גבה של הממשלה. אז בשביל מה אתם טובים? לחמם את הכיסא?

אפשרות ב' היא למצוא עוד דרכים להשיג את הכסף, חוץ מהנפקת אג"ח. הרי אתם תהיו בבעיה רק אם יתפסו אתכם. ישנם כמה פתרונות: אתם יכולים להמשיך וללוות דרך כלי המימון. למרות שהממשל המרכזי הזהיר מפני הלוואה להם, הקשרים שלכם עם הבנקים (שבכל זאת מאוישים בפקידי ממשלה) יאפשרו לכם להשיג הלוואות. אתם גם יכולים לסווג מחדש הלוואות ולהעלים אותן מהמאזן שלכם. אתם לדוגמה יכולים לסווג מחדש הלוואה ממשלתית כהון פרטי במיזם בבעלות משותפת, פרטית-ממשלתית [מקור]. כמובן שיש סיכון בהמשך צבירת חוב לא מכוסה, אבל היי – זו בעיה לאני העתידי שלכם ולממשל המרכזי. האני הנוכחי שלכם רוצה את הבונוס שלו.

הדרך היחידה שנותרה לממשל המרכזי להשתלט על החובות של הממשלות המקומיות, היא להתיר את מה שעד לפני כמה שנים נחשב כבלתי-אפשרי: פשיטת רגל של גופים ממשלתיים.

פשיטות רגל בעלייה

ב-2015 חברות סיניות לא הצליחו לשלם חוב באגרות חוב בהיקף של כ-10 מיליארד יואן. ב-2018 ההיקף כבר הגיע ל-116 מיליארד יואן [מקור]. בין החברות שלא הצליחו לשלם את חובותיהן היו גם חברות ממשלתיות. 2018 למען האמת עשתה היסטוריה – זו הייתה השנה הראשונה בה חברה ממשלתית לא הצליחה לשלם את חובותיה מאז 1998 [מקור]. הדבר בא במקביל לקריאה של הממשל המרכזי לממשלות מקומיות לאפשר לחברות לא יעילות להכריז על פשיטת רגל ולהקל את העול על הכלכלה הסינית [מקור].

הממשל המרכזי רוצה להראות עם חדלות הפרעון של חברות ממשלתיות שהוא לא מתכוון להמשיך ולאפשר להן לגייס חוב כאילו הן מכוסות ע"י הממשלה. הוא גם רוצה לשלוח מסר למשקיעים שלא להלוות את כספם לחברות הממשלתיות וע"י עידוד פשיטת רגל של חברות הוא רוצה לייעל את המשק.

הבעיה שמה שהממשל המרכזי באמת השיג כאן הוא משחק "צ'יקן" פיננסי מול המשקיעים. ב-2018 סה"כ אגרות החוב שלא שולמו ע"י חברות הממשלתיות היה 3.8 מיליארד יואן [מקור]. החוב שממשלות מקומיות צברו הוא 2 טריליון יואן. ברור למשקיעים ולממשל המרכזי שבעוד הוא יכול להתנער מחוב קטן יחסית, חוב ששווה ל-2% מהתמ"ג הוא משהו שהממשל לא יכול שלא להציל משום ההשפעה השלילית שלו על המשק הסיני. ככל שהחוב גדול יותר, כן גדל הסיכוי שהממשל המרכזי יכסה אותו. כלומר אם אתם כבר בוחרים להשקיע בגוף ממשלתי בסין, עדיף להשקיע בזה עם החוב הגדול יותר, לא הקטן יותר. במקום להזהיר משקיעים להלוות לכלי מימון, הממשל המרכזי עודד את אלו שכבר מושקעים בהם להגדיל את השקעתם.

התקררות בשוק הנדל"ן

בואו נעשה סיכום קצר. מול הממשלות המקומיות הממשל המרכזי העמיד שני תמריצים מנוגדים: מצד אחד הממשל המרכזי מצפה מהן לעמוד ביעדי הצמיחה. מצד שני הוא דורש מהן שלא יגייסו את הכסף הדרוש להם ע"י יצירת חובות דרך כלי מימון וכלים אחרים של בנקאות הצללים הסינית. התוצאה היא או שהממשלות המקומיות מוצאות דרכים אחרות לגייס את הכסף, או שהצמיחה במחוזות נפגעת ואז הממשל המרכזי משחרר את אחיזתו על הממשל המקומי [מקור].

בניסיון להתנער מחובות שצברו ממשלות מקומיות וחברות ממשלתיות, לא ברור אם הממשל המרכזי הצליח במשימה שלו. כן, לראשונה מזה שני עשורים ב-2018 חברות ממשלתיות לא עמדו בתשלום החוב שלהן. אך החברות הללו לא היו מספיק גדולות בשביל לפגוע ביציבות המשק. הממשל המרכזי עדיין לא הוכיח שהוא מוכן לתת לחברה ממשלתית גדולה למות. הוא כן הראה אבל שהוא מוכן לתת לחברות פרטיות, גם גדולות, למות וזה עוד יחזור אליו כמו בומרנג, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

הדרך השלישית בה ניסה הממשל המרכזי לטפל בבעיית החוב היא לצנן את שוק הנדל"ן. כאן דווקא הוא נחל הצלחה. ע"י הטלת מיסים חדשים על קרקעות ודירות, איסור על קניית דירות להשקעה, הוספת רגולציות על פיקוח מחירים ואפילו יישום של מעין "מחיר למשתכן" [מקור] הממשל הצליח ב-2018 לייצב את מחירי הדירות בערים מרכזיות ולצמצם את הגידול במספר הדירות הנמכרות בשוק [מקור]. הוא גם הצליח לעשות זאת מבלי לגרום לקריסת מחירים, דבר שעלול היה להפוך למשבר פיננסי בסין.

שי ג'ינפינג היה יכול לרשום לעצמו לפחות הצלחה אחת במאבק נגד בעיית החוב במדינה. אבל אז בא טראמפ.

ברבור ושמו דונאלד

שי ג'ינפינג לא יודה בכך בפומבי, אך בינו לבין עצמו הוא יודע שסכסוך הסחר עם ארה"ב פגע במשק הסיני פגיעה מערכתית. לא רק שהוא פגע בניסיון של הממשל המרכזי להקטין את בעיית החוב, הוא חשף שבעתות משבר מי שיספוג את מירב הנזק יהיה המגזר הפרטי, המפתח של סין לצמיחה ארוכת טווח.

בשביל להסביר למה אני מתכוון, אנחנו צריכים לבחון איך סכסוך הסחר שינה את היחסים בין ארבעת השחקנים הכלכלים של סין. לפני הסכסוך, הממשל המרכזי כיוון את מירב מאמציו להשתלט על הממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות. הוא רצה להדק את יכולת ההלוואה שלהן ולהכריח אותן להיפטר מחוב רעיל.

סכסוך הסחר פגע בייצוא הסיני, מה שאומר פגיעה בצמיחה הסינית. במצב כזה הממשל המרכזי לא היה יכול להמשיך ולהדק את אחיזתו, מפני שזו הייתה פוגעת בהשקעה במשק ועלולה הייתה לגרום למיתון כלכלי. הממשל המרכזי נאלץ לא רק לשחרר את אחיזתו, אלא להסיר חלק מהמחסומים ששם בשנים הקודמות. הוא עודד מחדש השקעה בחברות ממשלתיות [מקור], שופך כסף למגזרים הלא יעילים של המשק כמו ענף הבניין בשביל להשיג את אחוזי הצמיחה הדרושים לו [מקור]. הממשל המרכזי גם העביר מסר חדש לגופים הפיננסים במדינה שהמטרה אינה עוד "לצמצם את המינוף" אלא "לוודא את היציבות של נתוני המקרו" [מקור]. אפילו בענף הנדל"ן, המקום היחיד בו הממשל רשם הצלחה משמעותית, אנליסטים העריכו שהממשל יסיר רגולציות בשביל לאפשר עלייה מחודשת במחירי הדיור [מקור]. האיום במיתון כלכלי הכריח את הממשל המרכזי לחזור ולתמוך בממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות, טעות דומה למה שעשה ב-2008. רק שחקן אחד לא הצטרף לחגיגה: החברות הפרטיות.

החברות הפרטיות ספגו ירידות ברווחים בעקבות סכסוך הסחר, אך הן לא זכו לתקציבים מן הממשל המרכזי. בעוד הקונצרנים הממשלתיים דיווחו בסוף 2018 על עלייה של 10% ברווחים, המגזר הפרטי ראה שיא בחברות שלא יכלו לשלם את החובות שלהן. סכסוך הסחר עם ארה"ב חשף השלכה לא צפויה של המאמצים להקטין את החוב – הבנקים הממשלתיים המשיכו להלוות לחברות ממשלתיות, בעודם מונעים אשראי מחברות פרטיות [מקור]. הסיבה היא ברורה – הבנקים מעריכים שהממשלה תחזיר להם את החוב במקרה של חדלות פרעון של חברה ממשלתית. אין להם את אותה הבטחה במקרה של חברה פרטית. בעוד הממשל ניסה להקטין את החוב של המגזר הממשלתי, מה שהוא עשה בפועל הוא חנק את המגזר הפרטי. הפגיעה הכלכלית מסכסוך הסחר רק האיצה את הקריסה של חברות פרטיות, שנאלצו להכריז פשיטת רגל מפני חוסר יכולת ללוות. במקרים מסוימים חברות ממשלתיות קנו את החברות הפרטיות שנכנסו לקשיים, תהליך הפוך לתהליך ההפרטה שהיה בשנות ה-90' [מקור].

קשה להפריז בחשיבות של התפשטות המגזר הממשלתי על חשבון המגזר הפרטי. כפי שראינו בפרק על השחקנים הכלכליים בסין, החברות הפרטיות מובילות בכל מדד על פני החברות הממשלתיות. הן יעילות יותר, יצרניות יותר ועם חובות נמוכים יותר. התכווצות של המגזר הפרטי בהכרח מביאה לירידה ביעילות הכלכלית של סין וביכולת של בייג'ין להשיג צמיחה בת-קיימא לאורך זמן.

סכסוך הסחר עם ארה"ב פגע במאמצי הממשל להקטין את החוב במשק הסיני, חיזק את החברות הממשלתיות ופגע בחברות הפרטיות. לכן לא הופתעתי כששי ג'ינפינג הסכים בועידת ה-G20 ביפן לחזור לשולחן הדיונים סביב הסכם הסחר עם ארה"ב. שי מבין שכל עוד סכסוך הסחר מתנהל, סין לא תוכל לבצע את השינויים המבניים שכה דרושים לכלכלה שלה.

סיכום

הכלכלה הסינית סובלת מבעיות רבות, אולי רבות מדי. ממשלות מקומיות נאלצות כל הזמן לחפש דרכים חדשות לגייס כספים, יוצרות חוב חבוי ומסוכן. חברות ממשלתיות, על אף חוסר יעילותן, דוחקות הצידה חברות פרטיות שמתקשות להשיג מימון ואשראי. הממשל המרכזי מנסה ללא הועיל גם להמריץ את הכלכלה בשביל להשיג צמיחה וגם להקטין את המינוף בה בשביל להקטין את החוב שלה.

כיצד שי ג'ינפינג יצליח לפתור את כל הבעיות הללו? טוב, הוא יכול לנסות ולפתור בעיה מבנית אחת בכלכלה שנמצאת בשורש של רובן. אבל בשביל להסביר אותה אנחנו חייבים גם לדבר על התוכנית הטכנולוגית השאפתנית של סין – "Made In China 2025". על התוכנית, ועל הבעיה, נדבר בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.




פרק 41 – קיסר אדום: בעית החוב

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

בפרק הקודם פירקנו את הכלכלה הסינית לארבעת השחקנים המרכזיים בה. אם אתם לא ממש זוכרים, אל דאגה – נעשה סקירה קצרה היום. בפרק היום נראה איך הדינמיקה בין השחקנים הללו יצרה את אחת מבועות האשראי הגדולות בהיסטוריה, בועה שמעתיקה כמעט אחד לאחד את כל הטעויות שהיו בבסיס משבר הסאב-פריים של 2008. אבל די לצרה בשעתה. בואו נתחיל.

בפרק הקודם שרטטתי את ארבעת השחקנים בכלכלה הסינית: הממשל המקומי, הממשל המרכזי, החברות הממשלתיות והחברות הפרטיות. כל אחד מהשחקנים הללו הוא בעל אג'נדה משלו, שרוצה דברים שונים ורואה את הכלכלה הסינית מנקודת מבט שונה.

השחקן הראשון הוא הממשל המקומי מחפש כל הזמן מקורות מימון בשביל לספק שירותים ציבוריים ולהשיג את יעדי הצמיחה ששם לו הממשל המרכזי. הוא השתמש ומשתמש בשביל כך בעיקר בכלים פיננסיים לא מפוקחים – כמו כלי מימון (LGFV) – צובר חוב ממשלתי שאינו מופיע בנתונים ממשלתיים. הממשל המקומי גם מעוניין לתחזק את החברות הממשלתיות תחת חסותו, גם אם הן מפסידות כסף, כי הן נותנות לו רווחים ותעסוקה. הוא נוטה לצבור חוב ולא מהסוג הטוב – החוב ממן פעילות שלא תחזיר את החוב, כמו פרויקטי תשתית מיותרים.

השחקן השני הוא הממשל המרכזי לעומתו מתעניין בעיקר בצמיחה ויציבות חברתית. הוא מציב לממשלות המקומיות את יעדיהן והוא מחפש כיצד לייעל את המגזר הממשלתי מבלי להביא למרי אזרחי. יש מתח מתמיד בין הממשל המרכזי לממשלות המקומיות: הן מעוניינות שהוא יממן את החברות בתחומן ויעביר להן עוד תקציבים. הוא מעוניין לסגור כמה שיותר חברות ממשלתיות בשביל לצמצם חוב ושהממשלות המקומיות יגיעו ליעדי הצמיחה במינימום תקציב ממנו.

השחקן השלישי הן החברות הממשלתיות קשורות לשתי רמות הממשל ומהוות שחקן נפרד. החברות הממשלתיות מעוניינות כמו כל גוף ממשלתי להמשיך ולגדול, אם בתקציבים, ציוד או כוח אדם. ככל שהן גדלות, כן גדלה החשיבות שלהן במשק הסיני והחשיבות שלהן בעיני הממשל המרכזי. קשרי הון-שלטון נוצרים יותר בקלות ושחיתות רחבת היקף קיימת מהרמה המקומית עד הרמה הלאומית [מקור]. החברות הממשלתיות לוקחות לעצמן חלק גדול מההלוואות והאשראי במשק, על חשבון החברות הפרטיות.

השחקן הרביעי והאחרון הן החברות הפרטיות. החברות הפרטיות נמצאות בין הפטיש לסדן, בין הממשל המרכזי לחברות הממשלתיות. הממשל המרכזי רואה בהן מנוע כלכלי חשוב, אך הן לא נושאות איתן את אותו כוח פוליטי כמו החברות הממשלתיות. לכן החברות הממשלתיות מקבלות יותר כסף מהממשל, בעוד הן נאלצות להיאבק למשאבים. לא רק זה אלא שהן גם תמיד נדרשות להפגין נאמנות למפלגה – מה שאולי מסביר למה רבים מעשירי סין מביעים תמיכה בלתי מסויגת במפלגה [מקור].

ארבעת השחקנים הללו קובעים את הדינמיקה הכלכלית של סין. בניגוד למשק חופשי, בו כוחות היצע וביקוש הם שמעצבים את כיוונו של השוק, בסין לפוליטיקה יש משקל שווה אם לא גדול יותר מכוחות השוק. בפרק היום אנחנו נראה איך הדינמיקה בין השחקנים הללו יצרה בעיית חוב שמאיימת על קיומה של המפלגה.

חוב

נתחיל לאט, במספרים יבשים: בסוף 2008 יחס החוב של המגזר הלא-פיננסי לתמ"ג של סין עמד 142.4% מהתמ"ג, או 2.1 טריליון דולר. המגזר הלא-פיננסי כולל את הממשלה, משקי הבית ותאגידים לא-פיננסים כמו מפעלים, חברות שירותים וכדומה. למרות שזה נשמע המון, באותו זמן יחס החוב לתמ"ג של ארה"ב עמד 240.2%. יחס החוב הסיני היה גבוה יותר מהממוצע לשווקים מתעוררים אחרים, שעמד על כ-100% מול ה-142.4% של הסינים [מקור].

עשר שנים קדימה ובסוף 2018 יחס החוב לתמ"ג של סין עמד על 254%, יותר מארה"ב והרבה מעל שווקים מתעוררים שיחס החוב לתמ"ג שלהם עמד בסוף 2018 על 171%. בדולרים החוב הסיני גדל מ-2.1 טריליון דולר ב-2008 ל-33 טריליון דולר, כלומר גדל ב-31 טריליון דולר. הכלכלה הסינית באותה תקופה גדלה רק ב-8 טריליון דולר [נתוני הבנק העולמי].

החוב הסיני.png
יחס חוב לתמ"ג עבור כלכלות נבחרות. מקור הנתונים: BIS.

סין כלכלות מתעוררות
יחס החוב לתמ"ג של סין ושל שווקים מתעוררים. מקור הנתונים: BIS.

חוב כשלעצמו אינו שלילי או חיובי. כמות מסוימת של חוב או יחס חוב כלשהו אינם בהכרח אומרים שכלכלה תקרוס. חוב הוא חלק מחייו של כל עסק בריא והוא בבסיס של המערכת הכלכלית שלנו. מה שקובע אם החוב הוא טוב או רע, אם הוא מעיד על חולי או בריאות, היא המטרה שלשמה הוא נלקח ומה הערבויות והפיקוח שנעשה עליו.

אם החוב נלקח ע"י חברה בשביל להקים עוד מפעל עקב עלייה בדרישה למוצר – זה חוב טוב. אם החוב נלקח בשביל לממן הקמת מפעל רק בשביל להעסיק עוד עובדים – זה חוב רע, משום שהחוב לא עוזר להגדיל את הרווח, הרווח אתו בסוף ישלמו את החוב.

אם החוב ניתן ע"י גוף מפוקח כמו בנק, אנחנו יכולים להיות בטוחים שמול החוב ניתנו ערבויות מספיקות ושהבנק תמחר בהתאם את הסיכון שמא הלווה לא יוכל להחזיר את החוב. אם הוא לא, אם החובות נלקחים וניתנים שלא במסגרת מפוקחת, יש סכנה שמול החוב אין ערבויות מספיקות או שהסיכון בחוב לא תומחר כפי שצריך.

לפתחו של הפרק היום יש שלוש שאלות:

א' מהם הגורמים להגדלת האשראי במשק הסיני והאם האשראי הופנה לפעילות כלכלית יצרנית?

ב' האם המערכת הפיננסית הסינית ידעה לתמחר נכון את הסיכון במתן הלוואות ואשראי והאם ישנן ערבויות מספיקות כנגד אותן הלוואות?

ג' אם החוב מהווה סיכון ליציבות המשק הסיני, האם המפלגה מודעת לסיכון ופועלת לצמצם אותו?

שאלות א' ו-ב', לאן הופנה הכסף והאם הסיכון הוערך נכון, יהיו במרכז הפרק היום. בפרק הבא נעסוק בטיפול של המפלגה בחוב.

אחרי המבוא הארוך הזה אנחנו יכולים להתחיל באירוע המכונן של החוב הסיני: משבר הסאב-פריים של 2008.

המדינה לעזרה

השנה היא 2008 והעולם נמצא בטלטלה. משבר הסאב-פריים בארה"ב גרר אתו את הכלכלה העולמית למטה והעולם נכנס למיתון ממושך. אני ממליץ למי שמתעניין במשבר הסאב-פריים בפרט ובמשברים כלכלים בכלל, להאזין לשני פרקים מצוינים של הפודקאסט "כשבגרוש היה חור" על השפל הגדול. הוא מסביר שם מצוין איך בועה כלכלית נוצרת ואיך היא מתפוצצת (חלק א' וחלק ב').

הממשל המרכזי בבייג'ין צפה במשבר האמריקאי והבין שהשפעותיו לא יפסחו על סין. התלות הכלכלית של סין בייצוא הייתה גדולה מכדי שירידה בביקוש העולמי לא תפגע בה. כבר ביולי 2008 היו סימנים ראשונים להאטה בכלכלה הסינית ובינואר 2009 חלה ירידה משמעותית בייצוא. הממשל המרכזי הבין שאם הוא רוצה לשמור על הצמיחה של המשק הסיני, הוא יהיה חייב להתערב. אז הוא התערב – עם תוכנית המרצה (Stimulus Package)  בהיקף של כ-4 טריליון יואן או 586 מיליארד דולר, 12.5% מהתמ"ג של 2008 [מקור].

מטרת התוכנית הייתה להבטיח את הצמיחה הסינית ע"י השקעה מאסיבית של כסף בכלכלה. ההשקעה בוצעה במספר דרכים, אך לעניינו נתמקד רק בהשקעה הממשלתית בתשתיות ובנייה במחוזות.

במסגרת תוכנית ההמרצה הממשל המרכזי תכנן להעמיד לטובת פרויקטים של בנייה ותשתית במחוזות השונים כ-588 מיליארד יואן, וביקש מן המחוזות להעמיד סכום מעט יותר גדול של כ-600 מיליארד יואן. למחוזות כמובן לא היה את סכום הכסף המספיק – היה חסר להם כמחצית הסכום, כ-300 מיליארד יואן.

לבקשתם השלטון המרכזי הקל עליהם ללוות את הסכומים הנדרשים, אם באמצעות הלוואות ממשלתיות, הנפקת אגרות חוב, או הגדלת החוב התאגידי של חברות ממשלתיות במחוזות. ההקלה במדיניות ההלוואות למחוזות לוותה בהקלה כוללת בבנקים למתן הלוואות, שנענו ללחץ הפוליטי עליהם להשתתף במאמץ הלאומי לשמור על צמיחה גבוהה [מקור]. התוצאה? ברבעון הראשון של 2009 סך כל הלוואות הבנקים גדלו בכ-4.6 טריליון יואן, יותר מתוכנית ההמרצה הממשלתית (שעמדה על כ-4 טריליון יואן) [מקור].

השלטון המרכזי הציף ב-2009 את הכלכלה הסינית באשראי זול, אשראי שהלך ברובו לממשלות מקומיות דרך כלי המימון שלהן (LGFV) ולחברות ממשלתיות [מקור]. המטרה של השלטון הייתה אחת – למנוע מיתון של המשק הסיני. והוא הצליח. בין 2009 ל-2011 הכלכלה צמחה הודות לתוכנית ההמרצה בקצב שנתי של כ-9.8% בממוצע. אך הצמיחה הזו הייתה מלאכותית. היא לא נוצרה ע"י עלייה בצריכה המקומית או עלייה בדרישה לסחורות סיניות. השלטון המרכזי הנדס את הצמיחה וניתק בין הכלכלה הסינית למציאות בשטח.

זומבים עודפים

בשביל להבין למה אני מתכוון באמירה "ניתוק בין הכלכלה הסינית למציאות בשטח", אנחנו צריכים להבין מה היו התוצאות בשטח של תוכנית ההמרצה הממשלתית. האשראי וההלוואות הזולות דחפו את הממשלות המקומיות ואת החברות הממשלתיות להגדיל כול אחת את פעילותן, ולא דווקא הפעילות היצרנית.

הממשל המקומי הגדיל את ההשקעה שלו בתשתיות ובנייה בכ-3 טריליון יואן. דו"ח של מכון ברוקינגס (Brookings) מראה שרוב הכסף הושג ע"י הלוואות של כלי מימון, שהפיקוח עליהם שוחרר בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. רובו של הכסף הלך להקמת כבישים, מסילות רכבת או שדות תעופה [מקור]. השקעה מסיבית בתשתיות מחזירה את עצמה רק אם היא תורמת לצמיחה כלכלית, מאפשרת לאנשים וסחורות לנוע בקלות רבה יותר ומעודדת צריכה מקומית. זה לא המקרה. גם 5 שנים אחרי הבנייה המאסיבית במחוזות, הלוגיסטיקה הסינית עדיין מפגרת אחרי מדינות מפותחות ומעכבת את הצמיחה הצריכה המקומית [מקור]. הבנייה כן תורמת לממשל המקומי במקום אחד, בעלייה במחירי הקרקע והדיור, ועוד נעסוק בנקודה הזו.

חברות ממשלתיות השקיעו את הכסף בהגדלת יכולת הייצור שלהן, מבלי שתהיה עלייה בביקוש. ב-2008 כשהממשלה רצתה כלכלה צומחת, החברות הממשלתיות – במיוחד חברות בתעשיות כבדות – צעדו קדימה לענות לקריאה. הן לקחו את האשראי הזול וההלוואות מהממשלה והשקיעו אותם בציוד, מפעלים ומשרות חדשות. הן עשו זאת בתקופה בה הדרישה העולמית לסחורה סינית ירדה, לא עלתה, ובעצם הגדילו את הייצור, בעוד הביקוש לא גדל בהתאמה – ייצור עודף [מקור].

כמה המצב חמור? בין 2008 ל-2014 ייצור עודף של פלדה בסין עלה מ-20% ל-30%, של זיקוק מ-20% ל-35%, נייר וקרטון מ-10% ל-15% ושל זכוכית מ-13% למעל 20% [מקור]. בשביל לתת לכם מושג על כמה הייצור העודף של סין גדול, ייצור עודף של פלדה בסין גדול יותר מסך יכולת ייצור הפלדה של יפן, גרמניה וארה"ב יחד.

יכולת עודפת.png
ייצור עודף במגזרים תעשייתים בסין. מקור: The Economist.

ייצור עודף פוגע ברווחיות של חברות [מקור], שנאלצות להוריד מחירים מתחת למחיר הרווחי רק בשביל לצמצם הפסדים ולהצליח למכור את המוצרים שלהן. החברות הללו גם פונות למכור את התוצרת הזולה שלהן בשווקי העולם, מפילות את המחיר העולמי לסחורה ומביאות לפשיטת רגל של חברות זרות. הרבה לפני שטראמפ נכנס לבית הלבן, ארה"ב וסין היו בסכסוך מתמשך בנוגע לייצור העודף של סין וההשפעה שלו על הכלכלה האמריקאית, במיוחד בתעשיית הפלדה. אובמה ובוש הבן שניהם הטילו מכסים על פלדה סינית בשביל להגן על יצרנים אמריקאים מהייצור העודף הסיני [מקור].

דרך אחרת של החברות הממשלתיות להציל את עצמן היא הורדת עלויות הייצור, אם  ע"י קיצוץ במשכורות, התעלמות מרגולציות של בטיחות ואיכות הסביבה או הסתמכות על הלוואות וסבסוד מממשלת המחוז להמשך פעילותן [מקור].

שימו לב לנקודה האחרונה, משום שהיא חשובה מאוד: הממשלות המקומיות ממנות את החברות הממשלתיות בשטחן, אם באמצעות תקציבים מהן עצמן, סבסוד פעילות החברות ע"י הורדת מיסים ורגולציות או שידול של הממשל המרכזי לתמוך בחברות הממשלתיות. הממשלות המקומיות עושות זאת מפחד שקריסה של החברה תפגע בצמיחה של המחוז או תעלה את אחוז האבטלה בו. אז במקום לתת לחברה הממשלתית לשאת בתוצאות התנהלותה, הממשלה המקומית צוברת חוב משל עצמה, בשביל להמשיך ולסבסד את החוב שהחברה הממשלתית יוצרת מעצם הפעילות שלה. והחוב רק גדל – כי צמיחה מחייבת שהחברה תמשיך ותגדיל את יכולות הייצור שלה, בעוד הממשלה המקומית מגדילה את ההשקעה שלה בתשתיות. נוצר צימוד בין הממשל המקומי והחברות המקומיות – הן מזינות אחת השנייה ומעודדות אחת את השנייה להגדיל את החוב שלהן בשביל להשיג את יעד הצמיחה ולשמור על אבטלה נמוכה.

דוגמה קיצונית למה קורה כשחברות ממשלתיות מתחברות עם ממשלות מקומיות הן ה"זומבים". לפי הממשלה הסינית, "זומבים" הן חברות "שבמשך שלוש שנים ברציפות הפסידו כסף, אינן עומדות בסטנדרטים סביבתיים או טכנולוגים, אינן מתאימות למדיניות הלאומית ומסתמכות על תמיכה ממשלתית או בנקאית לקיומן" [מקור]. "זומבים" מהווים כ-5% מכלל החברות בסין, אך מחזיקים בכ-15% מהחוב התאגידי בסין [מקור]. הממשל המקומי מעדיף להמשיך ולהחזיק בזומבים שלו, למרות החוב שהם צוברים.

עליית הזומבים..png
עליית חלקם של "הזומבים" מסך כול החוב התאגידי בסין. מקור: IMF.

מי שבסוף משלם את החשבון הוא הממשל המרכזי, שמתערב כשרמת החוב הופכת חריגה מדי ויש חשש לחדלות פירעון. הוא מציע פיצויים לעובדים "שפורשם מרצון" ומאחד בין חברות מקומיות בשביל לנסות ולהגדיל את היעילות שלהן [מקור], לפעמים אף מכניס אותם בקונצרנים הלאומיים שלו. מי שלא נפגעת בשום צורה מההתערבות של הממשל המרכזי היא הממשלה המקומית, שלא נאלצת לשלם את החוב שלה. היא חופשית להמשיך ולצבור חוב, בציפייה שאם תגיע לחדלות פירעון – הממשל המרכזי יבוא להצילה.

שוק נדל"ן רותח

אז ענינו על השאלה הראשונה: החוב הסיני גדל משום התערבות ממשלתית מאסיבית במשק בסוף 2008, התערבות שעודדה את הממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות להמשיך ולהגדיל את החוב, משקיעות את רובו של הכסף בתשתיות ויכולת עודפת. משום שכל אחת תלויה בשנייה, נוצרה תלות ביניהן – הגדלת החוב של אחת הגדילה את החוב של השנייה. הן עתידות להתמודד עם ההשלכות של הגדלת החוב בשנים הקרובות: בין 2018 ל-2023 הממשלות המקומיות ידרשו לפרוע חובות בסך כולל של 1.8 טריליון דולר. המגזר הלא-פיננסי (הכולל את החברות הממשלתיות) יאלץ לפרוע חובות בסך 2.4 טריליון דולר [מקור].

כעת אנו פונים לשאלה השנייה, האם המערכת הפיננסית הסינית ידעה לתמחר נכון את הסיכון במתן הלוואות ואשראי והאם ישנן ערבויות מספיקות כנגד אותן הלוואות. בשביל לענות על השאלה הזו אנחנו קודם חייבים להתייחס לגורם נוסף שהגדיל את החוב הסיני והזין בין השאר את החוב של הממשלות המקומיות: בועת הנדל"ן בסין.

אשראי זול מביא בדרך כלל לבועת נדל"ן. צעירים וזקנים יכולים ללוות בקלות כסף ולקנות אתו דירות, אם בשביל מגורים ואם כהשקעה. מאז 2008 מחירי הדירות בסין נמצאים בעלייה מתמדת. בין 2010 ל-2016 מחיר למטר-מרובע בערים הנחשבות בסין (Tier 1) עלה ב-107% [מקור]. רק בין 2016 ל-2017 המחיר לדיור בערים הנחשבות עלה ב-25% [מקור]. הדרך היחידה לדעת בוודאות שמדובר בבועה היא רק אחרי שתתפוצץ, אך ברור שכאשר מחירי הדירות גדלים בקצב מהיר פי 2 מהמשכורות, העלייה במחירי הדיור לא מונעת מהכנסה פנויה של אזרחי סין [מקור]. אינדיקציה נוספת היא שכחמישית מהבתים בסין עומדים ריקים, דבר העולה בקנה אחד עם כך ש-70% מהבתים הנרכשים בסין הם בתים להשקעה [מקור]. כלומר השוק מונע מהחיפוש של צרכנים סינים אחר נכס להשקעה, לא ביקוש לדיור.

מחירי הנדל"ן קשורים בקשר הדוק לחובות של הממשלות המקומיות ושל החברות הממשלתיות. נדל"ן משמש כערבות בשני שליש מההלוואות של בנקים בסין [מקור]. עליית המחירים אפשרה לאזרחים, לממשלות ולחברות לקבל עוד הלוואות, כשהלווים והמלווים יחד מצפים שמחירי הנכסים יעלו ולכן בטוחים שההלוואות הן "בטוחות". במילים אחרות ניתנו הלוואות מתוך ציפייה שמחיר הנכסים שניתנו כערבות רק יעלו, לא ירדו.

אם לחלקכם זה מתחיל להישמע מוכר מאיפשהו חכו – זה עדיין לא החלק הכי טוב. העלייה החדה במחירי הנדל"ן עודדה לווים לזייף את הערך של נכסים בשביל לקבל הלוואות גדולות יותר מהשווי האמיתי של הנכס. איך זה עובד? נגיד ואתם רוצים לקנות דירה ב-4.5 מיליון יואן במרכז שנגחאי. העלייה במחירי הדיור מעודדת אתכם שאם תקנו עכשיו את הדירה, תוכלו למכור אותה בעוד כמה שנים ברווח נאה. הבעיה שהמשכנתא לדירה תכסה רק 70% ממחיר הדירה ואתם תצטרכו להביא הון עצמי בשווי של כ-30% משווי הדירה, בערך 1.3 מיליון יואן. אז מה אתם עושים? אתם מזייפים את שווי הדירה וטוענים שהיא שווה יותר, נאמר 5 מיליון יואן. הבנק ייתן לכם משכנתא על סך 3.5 מיליון יואן ואתם תצטרכו לשלם אז רק מיליון יואן, 30% פחות ממה שהייתם משלמים אם הייתם מצהירים בפני הבנק על הערך האמיתי של הדירה.

אני לא ממציא כאן תרחיש. סוכנות הידיעות רויטרס חשפה בתחקיר מסוף 2017 שזיוף משכנתאות הפך למגיפה בשוק הנדל"ן הסיני. אזרחים סינים מן השורה שרצו להצטרף להצלחת הנדל"ן זייפו מסמכים לקבלת משכנתאות שהם לא יכלו להרשות לעצמם, בעידודם של סוכני מכירות, שמאים ואפילו הבנקים עצמם. כול מי שמעורב בתרמית מניח שמחיר הנכס יעלה ולכן זה לא באמת מסוכן לתת למישהו משכנתא שהוא לא יכול להחזיר – במקרה הכי גרוע, הבנק יעקל את הנכס וימכור אותו לכסות את החוב.

אם זה נשמע לכם מוכר זה מפני שאותו מנגנון עמד מאחורי משבר הסאב-פריים בארה"ב. משבר הסאב-פריים הונע בין השאר ע"י הפיכה של משכנתאות מסוכנות, משכנתאות של אנשים שלא באמת יכלו להחזיר אותן, ל"נכסים בטוחים" ע"י אריזה מחדש של המשכנתאות [מקור]. ההנחה הייתה שכל עוד מחירי הדירות יעלו, המלווים יוכלו לכסות את החובות שהשאירו הלווים שפשטו את הרגל. מי יכול היה לנחש שהאטה בשוק הנדל"ן תתגלגל לקריסה של המערכת הפיננסית האמריקאית?

מצב דומה ואולי חמור יותר יש לנו בסין היום. מחירי נדל"ן עולים יוצרים אופוריה שמעודדת אזרחים ללוות ולבנקים להלוות. נוסף על זיוף של משכנתאות, ישנה גם בעיה רחבה גם של זיוף ערבויות להלוואות או "ערבויות רפאים". מדובר במצב בו אותו נכס משמש כערבות למספר הלוואות, אם הוא בכלל קיים. במספר מקרים מלווים מערביים גילו שערבויות בסה"כ עשרות מיליוני דולרים נעלמו ביחד עם הלווים הסינים. בחלקם הם גם גילו שמערכת המשפט מספקת הגנה מעטה אם בכלל למלווים ואינה עוזרת להם להכריח את הלווים לכסות את החובות. במקרה אחד זרוע ההשקעות של הבנק העולמי נעקצה בעשרות מיליוני דולרים [מקור].

המסקנה המתבקשת היא שהמערכת הפיננסית הסינית לא מתמחרת סיכון כראוי או דואגת להעמיד ערבויות מספיקות להלוואות שהיא נותנת. זו התשובה לשאלה השנייה ששאלנו – האם החוב הסיני מכוסה? ממצאי התחקיר של רויטרס מראים שלא.

לזה עלינו גם להוסיף שהרכב והיקף החוב הסיני אינו ידוע עד הסוף. מפני שממשלות מקומיות השתמשו בכלי מימון בשביל ללוות כסף, חוב ממשלתי מוסתר כחוב תאגידי. גם הבנקים משתדלים להסתיר את החוב שיש להם, במיוחד חוב מסוכן, ע"י העברתו לחברות ניהול נכסים ממשלתיות או המרה של הלוואה בכלים פיננסים אחרים, ש"מעלימים" את ההלוואה הגרועה מספר חשבונות הבנק.

ביטוי ברור לניסיון הבנקים הסינים לטאטא חוב מסוכן היא המחלוקת מסביב לאחוז ההלוואות של הבנקים שהן הלוואות בלתי מתפקדות (Non-Performing Loans, NPLs). הלוואות בלתי-מפקדות הן הלוואות שהלווה לא שילם את ההחזר החודשי, או שהמלווה מעריך שהלווה לא יצליח להמשיך ולשלם את ההחזר החודשי. הנתון הסיני הרשמי הוא ש-1.8% מההלוואות הבנקאיות הן הלוואות בלתי מתפקדות, או 2 טריליון יואן (בערך 300 מיליארד דולר) [מקור]. חברת דירוג האשראי פיץ' (Fitch) העריכה בסוף 2016 שהאחוז האמיתי עומד על בין 15% ל-21% מהחוב, או כ-11% עד 20% מהתמ"ג הסיני, או 8 עד 14 טריליון יואן [מקור]. להערכה של פיץ' מצטרפת הערכה של קרן המטבע העולמית את מערכת הבנקים הסינית ב-2017, שם הקרן טוענת בפירוש שהמלווים הסינים מעריכים הערכת חסר את הסיכון בהלוואות שלהם ושהבנקים שומרים באופן מלאכותי על אחוז נמוך של הלוואות לא מתפקדות [מקור]. הבנקים והלווים גם יחד מסתירים ומשחקים עם ההלוואות שלהם בשביל לשדר תמונה של "עסקים כרגיל". אם החוב הלא מתפקד תופח או לא אין איש מחוץ לסין שיודע – אולי גם לא בסין ממש.

ברבור שחור

ענינו על השאלה הראשונה – מהם הגורמים שעמדו מאחורי החוב הסיני הגדל. ענינו גם על השאלה השנייה – החוב הסיני כנראה לא מכוסה כולו ע"י ערבויות מספיקות והמערכת הפיננסית לא השכילה לתמחר נכון את הסיכון בהלוואות שהיא נתנה.

בהערכה של קרן המטבע העולמית את החוזק של המערכת הפיננסית הסינית (stress testing), היא מצאה שבמקרה קיצון של ירידה ב-7% בתמ"ג, אחוז ההלוואות הלא מתפקדות יקפוץ מ-1.8% ל-9.1%, ו-27 מתוך 33 הבנקים של סין יהיו עם בעיית נזילות של כ-280 מיליארד דולר. מדובר כמובן בהערכה אופטימית, המתבססת על הנתונים הרשמיים של הבנק המרכזי של סין ולא על ההערכות של פיץ' [מקור].

מה הסיכוי שהתמ"ג הסיני יתכווץ ב-7%? קטן ממש. הפעם האחרונה שזה קרה היה ב-1967, הרבה לפני הרפורמות הכלכליות של דנג שיאו-פינג. אבל אנחנו חכמים יותר – אנחנו מבינים שהשאלה היא לא רק מה הסיכוי לאירוע, אלא גם מה ההשפעה שלו. ובאופן מפתיע – גם ההנהגה הסינית.

בפרק הבא נראה איך שי ג'ינפינג והנהגת המפלגה הסינית התחילו ב-2017 בפיצוץ מבוקר של בועת האשראי, עד שהגיע דונאלד טראמפ וסכסוך הסחר. על מה היו מאמציהם – ומה טראמפ עשה להם – נדבר בפרק הבא.




פרק 40 – קיסר אדום: ארבעה שחקנים כלכלים

להורדת הפרק: קישור.

הפרק ב-itunes: קישור.

גם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה: גיא שילה.

שי ג'ינפינג הצהיר שלמפלגה הקומוניסטית שתי מטרות: התחייה הלאומית של האומה הסינית והרווחה החומרית של העם הסיני. ראינו בפרק הקודם שהמפלגה הקומוניסטית מצדיקה את הדיכוי הפוליטי והאזרחי של תושבי סין בטענה שהיא דואגת לרווחה הכלכלית שלהם. לכאורה נראה שהיא עומדת לפחות בחלק הזה של העסקה – מאז שנות ה-80' הכלכלה הסינית נמצאת בצמיחה מהירה, והמפלגה זוכה להערכה רבה בעולם הודות להישגים המרשימים שלה בכלכלה. אך האם באמת הסינים פיצחו את המודל לשגשוג כלכלי? לא בטוח. בואו נתחיל.

בין 1980, תחילת הרפורמות של דנג שיאו-פינג ו-2008, המשק הסיני צמח בקצב ממוצע של כ-10% בשנה. מכלכלה מפגרת טכנולוגית סין הפכה לענק תעשייתי, וכולנו הרווחנו מהעלייה שלה. כוח האדם העצום של סין נוצל לייצור המוני וזול של מוצרי צריכה רבים, לרווחתנו במערב. עם העלייה ברווחה הכלכלית הצריכה הסינית גדלה, מושכת איתה את הצמיחה העולמית ויוצרת שוק של כמעט טריליון דולר [מקור]. הצמיחה הכלכלית של סין גם הביאה ליציאתם של כ-850 מיליון איש מעוני חריף, מביאה רווחה חומרית למיליונים [מקור].

כל ההישגים הללו סין השיגה בעודה תחת המודל של כלכלה מתוכננת ריכוזית. המפלגה הקומוניסטית הסינית מתגאה בהצלחה האדירה של המודל הסוציאליסטי שלה, שממזג לדבריה שוק פרטי יחד עם תכנון מרכזי ממשלתי. לכאורה המדינה הסינית הצליחה לפצח את המודל הכלכלי האידיאלי: השוק דואג להקצאת משאבים יעילה, בעוד המדינה מתכננת את התפתחותו לאורך זמן, לוקחת בחשבון לא רק רווח קצר-טווח אלא גם את הרווחה ארוכת הטווח של החברה כולה.

רבים מכם שאלתם אותי איך מסתדר למפלגה שהיא מצד אחד קומוניסטית ומצד שני מנהלת כלכלה עם רכוש פרטי. התשובה שזה מסתדר כל עוד זה עובד. לאף אחד לא אכפת האם המפלגה עונה לאידיאלים הכלכליים של מאו, לנין או מרקס. כל עוד השיטה הכלכלית עובדת, כל עוד העם חי ברווחה יחסית, למי אכפת אם היא יותר סוציאליסטית או קפיטליסטית? השאלות המכריעות בצמרת המפלגה הקומוניסטית הן השאלות של כוח ויציבות חברתית. אפילו שי ג'ינפינג מאמין במפלגה הקומוניסטית יותר כמוסד מאידיאולוגיה [ראו כאן], ולכן גם אותו השאלה האם המודל הכלכלי הסיני הנוכחי מתאים לשלב מוקדם או מאוחר יותר בהתפתחות הדיאלקטית המרקסיסטית לא ממש טורדת את מנוחתו.

יש שאלות כלכליות אחרות שעושות את זה.

בפרקים הקרובים נסתכל מתחת למכסה המנוע של הכלכלה הסינית. נסתכל מעבר ל"נתוני הצמיחה" שהממשל הסיני מזייף [מקור] למבנה הכלכלה עצמה ולחוב התופח שלה. אם נבין מי השחקנים במשק הסיני, נוכל להבין יותר טוב את הדינמיקה הכלכלית שלה.

ישנם בסין ארבעה שחקנים כלכלים מרכזיים בסין: הממשל המקומי, הממשל המרכזי, החברות הממשלתיות וחברות פרטיות. לכל אחד מהשחקנים הללו יש אג'נדה משלו ואינטרסים משלו בכלכלה. רק לאחד מהם יש אינטרס עסקי מובהק – החברות הפרטיות – בעוד השלושה האחרים משלבים פוליטיקה וכלכלה ביחד. עוד נגיע לזה.

אנחנו נתחיל בשחקן שאף אחד לא מדבר עליו – הממשל המקומי.

הממשל המקומי

כולנו יודעים שסין היא גדולה, מאוד גדולה, גיאוגרפית ודמוגרפית. בסין חיים היום כ-1.4 מיליארד בני אדם ושטחה הוא כ-9.5 מיליון ק"מ מרובעים, בערך כגודלה של ארה"ב ופי 3 מהודו. אי-אפשר לנהל ממרכז מנהלי אחד כל-כך הרבה אנשים הפרושים על כל-כך הרבה שטח. הממשל המרכזי בבייג'ין חייב היה לחלק את המדינה ליחידות מנהלתיות קטנות יותר גיאוגרפיות, כל אחת עם ניהול מקומי שלה.

סין מורכבת היום מ-23 מחוזות, 5 מחוזות אוטונומיים, 4 ערים תחת שלטונה הישיר של המפלגה ו-2 מחוזות מיוחדים [מקור]. בראש כל מחוז עומדת ממשלה מקומית עם מושל ומזכיר, המהווים את ההנהגה של המחוז. הממשלה המקומית כפופה לממשל המרכזי בבייג'ין, אחראית לכלכלה במחוז, לשירותים ציבוריים כמו חינוך ובתי חולים ובנוסף נדרשת לעמוד במטרות הכלכליות שהציב לה הממשל המרכזי (במיוחד יעדי הצמיחה) [מקור].

הממשל המקומי בסין נמצא במצב מעוות, של א-סימטריה בין ההכנסות וההוצאות שלו. מאז רפורמת המס של 1994, הממשל המקומי אחראי לכ-90% מההוצאה הממשלתית במחוז, אך מקבל רק כ-50% מרווחי המחוז, כשהשאר נלקח ע"י הממשל המרכזי [מקור]. במצב כזה הממשל המקומי אחראי לפתח את הכלכלה במחוז, אך לא נהנה מהפיתוח שלו. במקום ליצור תגובה במעגל סגור, בה הפיתוח הכלכלי נותן למחוז משאבים להמשיך ביתר שאת את הפיתוח הכלכלי ואף יוצר אינטרס ברור לפיתוח כזה, הא-סימטריה יצרה מצב בו ההצלחה הכלכלית אינה קשורה באופן מובהק למשאבים העומדים בפני המחוז. מי שמגשר על הפער בין שניהם ונותן תמריץ לממשל המקומי לדאוג להצלחה הכלכלית הוא הממשל המרכזי, שמעניש או תומך בממשל המקומי בהתאם לעמידה שלו ביעדים.

china-local-vs-central-fiscal-structure
אחוז ההוצאה הממשלתית ואחוז ההכנסה מרווחי המחוז, ממשל מקומי ומרכזי. מקור: Stratfor.

אפשר והכוונה של הממשל המרכזי בא-סימטריה של רווחים מול הוצאות הייתה להבטיח שהממשלות במחוזות יהיו תלויות בו לקיומן, תמיד צריכות תקציבים מבייג'ין בשביל לסגור את הפער. רק כמו כל מערכת מורכבת אחרת, גם מערכת התקציבים השלטונית בסין קיבלה חיים משל עצמה.

במקום להסתמך על בייג'ין ממשלות המחזות חיפשו דרכים אחרות לגייס כסף ולהיות תלויות פחות בממשל המרכזי. הן מצאו שלוש דרכים: מסי קרקע, חברות ממשלתיות (State owned Enterprises, SOEs) וכלים למימון ממשלות מקומיות (Local Government Finance Vehicles, LGFVs) [מקור].

הדרך הראשונה היא מסי קרקע. בעוד ש-50% מהמע"מ ו-40% ממס הכנסה נלקח ע"י הממשלה המרכזית, מסי קרקע נשארים כמעט לחלוטין בידיהן של ממשלות מקומיות. עם כל פרויקט נדל"ן הממשלה המקומית מרוויחה פעמיים: פעם אחת מהמיסים שהיא לוקחת על הקרקע ופעם שנייה מהצמיחה בתמ"ג שהיא יכולה להציג בפני הממשל המרכזי ולזכות בבונוסים. לממשלות המקומיות יש אינטרס ברור להגדיל כל הזמן את היקף הבנייה במחוז, גם אם הדבר ייצור בועת נדל"ן ויביא להקמה של "ערי רפאים".

הדרך השנייה היא חברות ממשלתיות. חברות ממשלתיות משרתות שני צרכים של הממשל המקומי: הממשל מקבל חלק מהרווחים של החברה בצורה של מס ובנוסף החברה הממשלתית מבטיחה אחוזי אבטלה נמוכים במחוז ע"י גיוס גם של עובדים מיותרים [מקור]. ממשלות מקומיות ירצו להבטיח שחברות ממשלתיות בשטחן ימשיכו לקבל תקציבים ואשראי מן הממשלה, גם אם הן לא רווחיות.

הדרך השלישית היא באמצעות כלים למימון ממשלות מקומיות (אקרא להם "כלי מימון" מכאן והלאה). כלי מימון הוא מעין חברת השקעות ממשלתית שמטרתו לגייס הון בשביל פרויקטים ממשלתיים [מקור]. משום שעד 2015 ממשלות מקומיות לא יכלו להנפיק אגרות חוב, כלי מימון היו האמצעי המרכזי אתו ממשלות מקומיות גיסו הון בשביל פרויקטים או שירותים ציבוריים. הבנקים הלוו לכלי המימון כנגד העמדת ערבויות, בדרך כלל נדל"ן במחוז, או תחת ציפייה שבמקרה של חדלות פירעון הממשל יתערב וישלם את החוב.

הממשל המקומי גייס את האשראי בשביל לתחזק את השירותים הציבוריים בו ובשביל לממן פרויקטים בתחום הבניין והתשתית. לכאורה הוא צבר חוב בשביל פיתוח כלכלי, אך בפועל הוא צבר חוב בשביל לעמוד ביעדי הצמיחה של הממשל המרכזי. מבחינתו הצלחה היא אם הוא הגיע ל-10% צמיחה, גם אם בשביל לעשות זאת הוא הקים ערים ושדות תעופה שאין להם שום הצדקה כלכלית [מקור]. כלומר צבירת החוב של הממשל המקומי אינה קשורה בפעילות כלכלית יצרנית.

סימן אזהרה ראשון.

הממשל המרכזי

עבור הממשל המקומי הצמיחה המופלאה של סין הייתה קצת פחות מופלאה. במהלכה מאות חברות ממשלתיות קטנות או לא מתפקדות הופרטו או נסגרו, והרווחים של הממשל המקומי קטנו בהתאם [מקור]. חלק מהמחוזות, בעיקר בדרום מזרח סין בין שנגחאי למקאו, נהנו מצמיחה מואצת הודות להקמה של אזורי תעשייה רבים, כניסת חברות זרות ועלייה במספר החברות הפרטיות. מחוזות אחרים באותו זמן ראו ירידה בצמיחה, סגירה של מפעלים ועלייה בכמות החוב. מחוזות שפעם היו הלב התעשייתי הפועם של סין, במיוחד בצפון-מזרח המדינה ובדרומה, הפכו שוממים [מקור]. הנס הכלכלי של סין לא קרה לכל סין במידה שווה.

מי שנהנה מההצלחה של הרפורמות הכלכליות היה הממשל המרכזי, שראה איך הייצוא הסיני מזנק ואיתו עתודות המט"ח, התמ"ג ורווחי המס שלו. הממשל המרכזי מעוניין בצמיחה קבועה של כ-6.5%, בשביל להבטיח את היציבות הפוליטית של סין. חשוב לשים לב – היעד הכלכלי של הממשל המרכזי משרת בראש ובראשונה את היעד הפוליטי של שימור השלטון הקומוניסטי [מקור].

כיצד הממשל המרכזי מכוון את הכלכלה הסינית? ראשית, באמצעות תוכניות חומש כלכליות. מאז הקמתה של הרפובליקה העממית של סין הממשלה מפרסמת תוכנית חומש לחמש השנים הבאות, תוכנית שמגדירה את היעדים הכלכליים והצעדים שהממשלה מתכוונת לנקוט בשביל לבצע אותם. גם היום כשלשוק יש משקל גדול יותר בכלכלה הסינית (וודאי לעומת התקופה של מאו), הממשלה המרכזית היא שמכתיבה אילו רפורמות יהיו בשוק ולאילו יעדים יופנו המשאבים הכלכליים.

שנית, בסין כזכור לכם מהפרק על הפוליטיקה הסינית אין באמת גוף מחוקק נפרד מן הגוף המבצע. המפלגה יכולה לחוקק בקלות תקנות וחוקים שיהנדסו את המשק לרצונה, כולל איסור על פעולות מסוימות, שינוי התנאים להשקעות זרות, הסרה או הטלה של מחסומים בירוקרטים ועוד. בעוד דונלד טראמפ מוגבל ע"י הקונגרס במדיניות כלכלית, שי ג'ינפינג נהנה מאחדות של המפלגה והמדינה למערכת אחת.

שלישית הממשלה שולטת באופן ישיר בכ-100 קונצרנים ממשלתיים [מקור], בעלי נכסים בשווי כולל של כ-10 טריליון דולר [מקור]. הם מעסיקים כ-20 מיליון איש, מחציתם חברי המפלגה הקומוניסטית ומהווים בתחומים מסוימים – כמו זיקוק נפט או חשמל – מונופולים ממשלתיים [מקור]. דרך הקונצרנים הללו הממשל המרכזי יכול להשקיע בתשתיות, לספוג אבטלה, להגדיל את התמ"ג ע"י ייצור עודף ואף לקנות אחוזי שליטה בחברות זרות כמו תנובה לדוגמה. הקונצרנים הממשלתיים ביחד עם אחיהם הקטנים ברמה המחוזית מאפשרים לממשל המרכזי להשפיע בפועל על הכלכלה הסינית [ראו לדוגמה כאן].

הדרך הרביעית בה הממשל המרכזי משפיע על המשק קשור הוא המונופול הממשלתי בתחום הבנקאות. כל הבנקים הגדולים בסין נמצאים בשליטה ממשלתית, מה שאומר שלממשלה יש שליטה ישירה מי מקבל אשראי וכמה [מקור]. כדאי להתעכב לרגע על החשיבות של אשראי למי שלא מכיר אותה: אשראי הוא כמו אוויר לנשימה לעסק. אשראי מאפשר לעסק לקנות את הציוד והחומרים שהוא צריך, לשלם לעובדים שלו ולצמוח. אשראי גם מאפשר לכלכלה לצמוח בקצב מהיר יותר, נותן לעסקים גמישות מול מחזורי ביקוש ומאפשר צריכה מוגברת.

עסק בריא משתמש באשראי בשביל לגדול ולהגדיל את הרווחים שלו, רווחים שאת חלקם הוא מפנה לתשלום האשראי שניתן לו בתוספת ריבית. כך גם העסק מרוויח – ניתן לו ההון לפתח את עצמו – וגם המלווה מרוויח מהריבית.

השליטה של הממשלה המרכזית בבנקים משמעה שהיא יכולה להחליט אילו חברות או פרויקטים יקבלו אשראי והלוואות בתנאים נוחים ואילו לא. היא גם יכולה להכתיב לבנקים איזה אג"ח או מניות לקנות, מאפשרת בעקיפין מימון ממשלתי לחברות מבלי להפנות אליהן תקציבים ישירות.

הבנקים.png
שליטת הממשל המרכזי בבנקאות הסינית. מקור: S&P.

הדרך החמישית והאחרונה היא התאים המפלגתיים בתוך חברות פרטיות. ב-70% מהחברות הפרטיות הסיניות בסין יש תאים מפלגתיים וכן ב-70% מהחברות הזרות בסין [מקור]. על הנייר התאים הללו נועדו לאפשר לחברי מפלגה לעסוק בפעילות מפלגתית ובפעילות מפלגתית בלבד. באופן רשמי המפלגה הבהירה שהתאים אינם מתערבים בשום צורה בהתנהלות היום-יומית של החברות בהן הם נמצאים [מקור] ובאמת לפי החוק הסיני אין שום דרישה שהנהלה של חברה פרטית תמסור איזו החלטה לתא המפלגתי בה [מקור]. אני מקווה שאתם מבינים לאיפה זה מתקדם.

בזמן שלפי החוק חברות לא חייבות לתת שום משקל לתאים מפלגתיים, המפלגה טוענת שרבות מהחברות מרוויחות אם הן נותנות לתאים המפלגתיים יותר מקום בניהול החברה [מקור]. ברור גם שהודות לשליטה הרחבה של המפלגה בחקיקה והאכיפה, חברה עם תא מפלגתי בהנהלה יכולה לזכות ליחס אדיב יותר מהפקידות המרכזית ולעזור להחליק קשיים בנוגע לרגלוציות, סכסוכי עבודה ועוד. כלומר חוקית אין סיבה לתת לתאי מפלגה השפעה, אך בפועל יש יתרונות ברורים וסיכונים ברורים אם לא עושים זאת.

לכן דמיינו מה מרגישים מנכ"לים זרים כשהשותפים הסינים, או אפילו המפלגה עצמה, פונים אליהם בהצעות כמו העסקה של חבר מפלגה במשרה מלאה כמזכיר התא, אפשרות לתא להתכנס בזמן שעות העבודה או להעביר החלטות חשובות דרך התא [מקור]. מצד אחד הם רוצים לשמור על האוטונומיה של העסק שלהם ומצד שני תאים מפלגתיים באים לכאורה עם המון יתרונות – אז למה לא? האם הם חושדים במפלגה? או שיש להם משהו להסתיר ממנה?

אלו לא ספקולציות באוויר. תחקיר של רויטרס ואזהרות של לשכת הסחר הגרמנית שניהם טוענים בבירור שראשי חברות זרות בסין מצאו את עצמם תחת לחץ להגדיל את כוחם של התאים המפלגתיים בעסקים שלהם, אם עסקים בבעלות זרה לחלוטין ואם מיזמים משותפים עם חברות מקומיות. הם אגב חשו במיוחד עלייה בלחץ לאחר ששי ג'ינפינג עלה לשלטון.

האינטרס של המפלגה הוא כמובן להגדיל את כוחם של התאים המפלגתיים בחברות פרטיות, סיניות או זרות. התאים נותנים למפלגה השפעה "רכה" על החברות ויכולות לחסוך מן המפלגה את הצורך להשתמש בחקיקה או אכיפה בשביל לכפות את רצונה על אותן חברות. התאים המפלגתיים מבטיחים שהנהגת החברה תדע לקבל את "ההחלטות הנכונות" בנוגע להתנהלות העסקית שלה וההשקעות שלה.

החברות הממשלתיות

בואו נעשה סיכום ביניים קצר: דיברנו עד עכשיו על שני שחקנים בכלכלה הסינית – הממשל המקומי והממשל המרכזי. הממשל המקומי נאלץ למצוא דרכים יצירתיות ללוות כסף ולעמוד ביעדי הצמיחה של הממשל המרכזי. הממשל המרכזי לעומתו עסוק בתכנון הכלכלה והבטחת המשך הצמיחה באמצעות הכלים השונים העומדים לרשותו, אם זו חקיקה, חברות ממשלתיות, שליטה במערכת הבנקאית או תאים מפלגתיים בחברות פרטיות.

השחקן השלישי הן החברות הממשלתיות. החברות הממשלתיות, כמו הממשלות המקומיות, הן בעלות חיים משל עצמן. על הנייר בייג'ין שולטת בהן, אך בגלל הגודל והחשיבות הפוליטית שלהן הן יכולות להשפיע על הממשל המרכזי באותה מידה שהוא יכול להשפיע עליהן. המפלגה והחברות פיתחו יחסים הדדים.

כפי שציינתי קודם יש שתי קבוצות של חברות ממשלתיות: יש כ-100 קונצרנים לאומיים הכפופים לממשלה המרכזית ועוד כ-55 אלף חברות ממשלתיות מקומיות הכפופות לממשלות המחוז [מקור]. הקונצרנים הלאומיים מעסיקים כ-20 מיליון איש, 10 מיליון מתוכם חברי מפלגה, תשיעית מסה"כ חברי המפלגה הקומוניסטית [מקור]. הם מהווים את הזרוע הכלכלית והתעשייתית של המפלגה הקומוניסטית. החברות הממשלתיות המקומיות מהוות מקור הכנסה ויציבות חברתית לממשלות המחוזות. הממשל המקומי יכול לכפות על החברות להעסיק עובדים בשביל לשמור על אחוז אבטלה נמוך [מקור].

שני סוגי החברות הממשלתיות, אם לאומיות אם מקומיות, הן גופים פוליטיים וכלכלים. הן משרתות מטרות פוליטיות של המפלגה. לכן הן מקבלות תיעדוף בחלוקת המשאבים על פני חברות פרטיות, למרות שהחברות הממשלתיות בממוצע מתפקדות פחות טוב מהחברות הפרטיות.

מאז שנות ה-90' חלקן של חברות ממשלתיות ירד בתפוקה הכלכלית ובהעסקה, בעוד חלקן של החברות הפרטיות עלה. ב-2014 החברות הממשלתיות תרמו רק כ-40% מהתמ"ג והיו אחראיות לפחות מ-10% מהעבודות החדשות במשק הסיני [מקור]. הן גם בעלות ביצועים פחות טובים מחברות פרטיות, אם בתשואה על הנכסים (Return on assets), תשואה על ההון (Return on Equity) [מקור] או ביעילות [מקור].

החזר על חברות פרטיות וממשלתיות.png
חברות פרטיות מול ממשלתיות במספר מדדים. מקור: The Economist.

בשוק חופשי ללא עיוותים, חברות רווחיות יותר מקבלות גישה נוחה יותר להלוואות ואשראי. בנקים ירצו להלוות יותר כסף לחברות כאלה מפני שיש סיכוי גבוה יותר שהן יחזירו את ההלוואה. הבנקים גם ייקחו ריבית נמוכה יותר על אותן חברות, משום הסיכון הנמוך יותר בהשקעה בהן. לא כך בסין.

חברות ממשלתיות מתפקדות פחות טוב מחברות פרטיות ועדיין מקבלות כ-40% מההלוואות במשק [מקור] בריבית נמוכה יותר מזו שמקבלות חברות פרטיות [מקור]. 45% מהחברות הממשלתיות גם זוכות לסובסידיות, לעומת 15% מהחברות הפרטיות [מקור]. למרות שחברות ממשלתיות מתפקדות פחות טוב מחברות פרטיות, הן מקבלות יותר הלוואות בתנאים נוחים יותר והטבות כספיות אחרות.

ברור שיש עיוות מבני בשוק הסיני, עיוות שאנחנו יכולים לייחס להתערבותם של הממשל המרכזי והבנקים הממשלתיים לטובתן של החברות הממשלתיות.

החברות הפרטיות

דיברנו על הממשל המקומי, על הממשל המרכזי ועל החברות הממשלתיות. נותר לנו עוד שחקן אחד, שחקן שהוא מצד אחד הפנים של ההצלחה הכלכלית של סין ומצד שני נמצא בתחתית ההיררכיה הפוליטית בסין – החברות הפרטיות.

החברות הפרטיות הסיניות הן באמת הישג קפיטליסטי ויזמי של העם הסיני. בעוד החברות הממשלתיות תלויות בממשל, החברות הפרטיות זינקו לבד להפוך לחלק חשוב במשק הסיני. בתחילת שנות ה-90' רוב הייצוא מסין היה מחברות ממשלתיות או ממיזמים משותפים עם חברות זרות. ב-2015 40% מהייצוא הסיני היה מחברות פרטיות סיניות, בבעלות סינית בלבד [מקור]. חברות פרטיות במיוחד חשובות בתעשיות ההיי-טק והשירותים, והן מייצרות את רוב התעסוקה לאוכלוסייה העירונית הגדלה של סין. אם ב-1990 מעטים מתושבי הערים הועסקו ע"י חברות פרטיות, ב-2015 המספר כבר עמד על מעל 120 מיליון איש [מקור].

ייצוא.png
ייצוא מסין לפי מקור, 1995-2015. מקור: RIETI.

תעסוקה.png
תעסוקה של האוכלוסייה האורבנית בהתאם לסוג המיזם. מקור: Committee for the Abolition of Illegitimate Debt

ההצלחה הכלכלית של סין היא ההצלחה הכלכלית של החברות הפרטיות בה. הצמיחה שלהן היא שאפשרה למדינה לייעל או לסגור חברות ממשלתיות. המדינה נתנה למגזר הפרטי לספוג את המפוטרים, למשוך הון זר ולהשקיע את הונו שלו בהמשך הצמיחה של הכלכלה. הניסוי הכלכלי של בייג'ין עם כלכלת שוק הצליח, אך בייג'ין לא הייתה מוכנה להתיר את הרצועה לחלוטין.

ציפור בכלוב

סין היא מדינה ריכוזית וכמדינה ריכוזית היא לא יכולה להרשות לעצמה לספוג תקופות של מיתון או משבר כלכלי. בעוד בשלטון דמוקרטי במקרה הגרוע ממשלה תיפול בגלל משבר כלכלי, בסין במקרה הגרוע השלטון עצמו יתמוטט.

הממשל המרכזי בבייג'ין היה מוכן לתת לחבריות הפרטיות לעבוד כל עוד הן השיגו את התוצאות. ברגע בו נראה שהכלכלה עומדת בפני משבר, ברגע בו הכלכלה עמדה בפני מיתון, הממשל המרכזי התערב בעוצמה בשביל להבטיח את המשך הצמיחה. במקום לתת למשק לעבור מחזורים טבעיים של דעיכה וצמיחה, הממשל המרכזי השתלט עליו בשביל להבטיח רק צמיחה [מקור].

איך זה השפיע על הכלכלה הסינית? אילו עיוותים חדשים נוצרו במשק הלאומי? על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




פרק 39 – קיסר אדום: זכויות אדם נוסח סין

*חשוב* סקר המשחק הגדול – אודה לכם אם תוכלו להקדיש מספר דקות לסקר – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes: קישור.

גם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה: גיא שילה.

הפרק היום הוא פרק טיפה מוזר, לי לפחות. בדרך כלל אני מתרכז במרכיבים הקשים של מדינה או סוגיה, מפני שהם אלה שבדרך כלל יכולים להסביר הכי טוב. המרכיבים הללו כוללים גיאוגרפיה, דמוגרפיה, מחצבים ומשאבים, תעשייה וכלכלה. אלה בדרך כלל המרכיבים שאנליסט גיאו-פוליטי עוסק בהם כשהוא בא לנתח נושא ורובו המוחלט של "המשחק הגדול" עוסק בהם ובהם בלבד. הפרק היום עוסק במרכיב שונה לחלוטין – זכויות אדם.

זכויות אדם הן לא מרכיב קשה. הן רעיונות פילוסופים שעם השנים הפכו למושגים חוקים ומשם גם לחלק מהשיח הפוליטי, במיוחד במערב. לעסוק בזכויות אדם במסגרת "המשחק הגדול" הוא טיפה מוזר, אולי אפילו חוטא לגישה הגיאופוליטית שעליה מתבסס האתר. אז למה בכל זאת לעסוק בהן? מפני שהן חשובות מאוד בהקשר הסיני.

המטרה של הסדרה "קיסר אדום" לנתח לעומק את סין תחת שי ג'ינפינג ולהבין את ההתנהגות שלה דרך הבנת החשיבה שלה. דיברנו על הגיאוגרפיה, התרבות והנרטיב ההיסטורי שמנחים את שי ג'ינפינג וצמרת המפלגה. לאלו אנחנו עכשיו חייבים להוסיף גם את שאלת זכויות האדם בסין, את הגישה של המפלגה הקומוניסטית אליה ואת הדיכוי הפוליטי שחווים בסין. אנחנו חייבים לעשות זאת לפני שאנחנו מדברים על הכלכלה הסינית, על החדשנות הסינית או על יחסי החוץ שלה.

אם לא אדבר על זכויות האדם בסין עכשיו, אחטא לכם ולסדרה. כי סין של שי היא קודם כל ולפני הכול מדינה שרודפת את מתנגדיה למוות. היא מדינה שמדכאת ביד ברזל את המיעוטים האתניים בשטחה. היא מדינה שבה חופש הביטוי וחופש הבחירה נתונים לשליטת המפלגה. אנחנו חושדים בסין לא מפני שמישהו מאיתנו שונא את סין – אני בספק עד כמה יש אם בכלל גזענות כלפי מזרח-אסיאתיים בקרב הישראלים. אנחנו נהנים מאוכל סיני, נוסעים לסין, מעריכים את הפילוסופיה והרפואה הסינית. אך אנחנו מסתכלים בחשש כלפי העלייה של סין העממית מפני שהיא דיקטטורה קומוניסטית. אם לא אעסוק בצד הזה שלה, אם לא אשאל האם יש לנו סיבה לחשוש, אני אתעלם מהפיל בחדר. אני לא מתכוון לעשות זאת, אני לא מוכן לטאטא אל מתחת לשטיח את הנושא של זכויות אדם בסין.

https://media.npr.org/assets/img/2013/01/28/china3_custom-ef0a511cd17bdc22f2869b582014f9702bcfd7d3-s800-c85.jpg

עתה אחרי שקיבלתי את האתגר הזה, מתווסף אליו עוד אתגר: לוודא שהפרק היום הוא לא שטחי. מאוד קל לעסוק באופן שטחי בזכויות האדם בסין. אתה לוקח כמה סיפורים על מתנגדי שלטון שהועלמו ע"י הרשויות, מוסיף חצי מילה על דיכוי האוּיְגוּרִים וכמובן לא שוכח לדבר על "מערכת האשראי החברתי" ולתאר אותה כסנונית הראשונה של עתיד דיסטופי בו האח הגדול צופה בך בכל רגע. עיסוק שטחי כזה מפספס לחלוטין את האיום שסין מהווה על זכויות האדם לא רק בסין עצמה, אלא בעולם בכלל.

המפלגה הקומוניסטית לא פועלת מתוך המחשבה שהיא מרושעת, אף אדם שפוי לא חושב כך על עצמו – לא משנה אם מדובר בחסן נסראללה, אנדרס ברינג בריוויק מבצע הטבח בנורבגיה ב-2011 או אדולף היטלר. גם לאדם המרושע ביותר יש בעיני עצמו הצדקות ומנגנוני חשיבה שמסבירים לו מדוע מה שהוא עושה הוא טוב, גם אם מלווה ב"רע הכרחי". המפלגה הקומוניסטית הסינית לא חושבת שהיא מרושעת, או שתחת שלטונה חלה הדרדרות במצב זכויות האדם בסין – להפך! היא חושבת שדווקא חל שיפור במצב ושאת המודל הפוליטי שלה, יחד עם הגישה שלה לזכויות אדם, מדינות אחרות ובמיוחד מדינות מתפתחות צריכות לאמץ. וזה מה שבאמת הופך אותה לאיום על כולנו.

חתירה תחת כוחה של המדינה

מהו המודל הפוליטי של סין הקומוניסטית היום? שי ג'ינפינג סיפק לנו את התשובה בנאום שלו ב-2017: "ברור שהמאפיין המגדיר של 'סוציאליזם עם תווים סינים' הוא שהנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין היא הכוח העליון להנהגה פוליטית […] למפלגה ההנהגה הכוללת בכל התחומים של המאמץ הלאומי בכל חלקי המדינה…" כלומר המודל הפוליטי של סין מתאפיין במיוחד בשלטון המוחלט של המפלגה הקומוניסטית הסינית על כל תחומי המדינה והחברה. המפלגה מנהיגה פוליטית, המפלגה מנהיגה כלכלית, המפלגה מנהיגה תרבותית והמפלגה – וזה הכי חשוב – מנהיגה לבדה.

המפלגה מנהיגה לבדה משום שהיא היחידה, כך לפי שי ג'ינפינג, שיכולה לממש את החלום הסיני של תחייה לאומית וחזרה למעמד של מעצמה עולמית כפי שהיה לה לפני "מאה שנות השפלה". אם המפלגה לא תנהיג את האומה הסינית חלום התחייה לא יתגשם וסין תשקע שוב אל תהומות האנרכיה. המפלגה לכן חייבת לבצר את כוחה ולהילחם בנחישות בכל מי שיאיים על שלטונה מבית או מחוץ.

למפלגה יש מספר מנגנונים להילחם באויבים שלה, אך אף אחד מהם לא חשוב כמו סעיף 105 לחוק העונשין הסיני [מקור]. כל דיקטטור יכול לשלוח חיילים באמצע הלילה ולהעלים אנשים. הקומוניסטים הסינים נבדלים בשימוש שלהם בחוק בשביל לרדוף אחר מתנגדי השלטון.

מה כתוב בסעיף 105 לחוק העונשין? הפסקה הראשונה קובעת שכל מי שהיה מעורב בארגון, תכנון או הוצאה לפועל של מזימה ל"חתור תחת כוחה של המדינה" או "לסלק את המערכת הסוציאליסטית" ייענש בכליאה. פסקה 2 לסעיף 105 מוסיפה שאף מי שהסית אחרים ע"י "הפצת שמועות או השמצות או בכל דרך אחרת לחתור תחת כוחה של המדינה או לסלק את המערכת הסוציאליסטית" ייענש בכליאה. במילים אחרות אם עשיתם משהו שיכול להיתפס כפגיעה בכוחה של המדינה או איום על המערכת הסוציאליסטית, אתם עלולים למצוא את עצמכם לכלא.

 המפלגה הקומוניסטית טוענת להגנתה שסעיף 105 אינו חריג ושגם למדינות נאורות כמו ארה"ב, גרמניה או בריטניה יש חוקים העוסקים בהמרדה או בגידה. בסדר גמור. אני לא מומחה משפטי ולכן אינני יכול לבצע השוואה על בסיס משפטי האם סעיף 105 דומה או שונה לסעיפים או חוקים דומים במערב. אני כן יכול, כאדם עם שכל ישר, לראות נגד מי מופעל הסעיף ולהבין מכאן האם כוונת הסעיף להגן על סין מבוגדים או שמא לרדוף מתנגדי שלטון בחסות החוק.

לא אעבור על כל מי שאי-פעם הואשם בסין בחתירה תחת כוחה של המדינה. מספיק לסקור קומץ נאשמים בשביל להבין את כוונת המחוקק. נתחיל עם וואנג צ'ואנז'אנג (Quanzhang), שהואשם בינואר 2019 בחתירה תחת כוחה של המדינה ונשפט ל-4.5 שנים בכלא [מקור]. האם וואנג הוא טרוריסט? פוליטיקאי מושחת וחתרני? אולי אנרכיסט רדיקלי? לא, לא ולא. וואנג הוא עורך דין שעסק בזכויות אדם והגן על פעילי פאלון גונג בבית המשפט [מקור]. באוגוסט 2015 וואנג הועלם ע"י מנגנוני ביטחון הפנים של סין והורשה לפגוש עורך דין רק שלוש שנים אחר כך, ביולי 2018 [מקור]. הוא כאמור נמצא אשם בינואר 2019 בחתירת תחת כוחה של המדינה ונגזרו עליו 4.5 שנים בכלא.

יו ואנשנג (Yu Wensheng) נעצר בינואר 2018 בעוון "חתירה תחת כוחה של המדינה" לאחר שפרסם מכתב בו קרא לרפורמות חוקיות ובחירות חופשיות לנשיאות סין [מקור]. המשפט שלו החל ב-9 במאי 2019 בדלתיים סגורות, ללא נוכחות משפחתו או עורך דינו בבית המשפט. האיחוד האירופאי קרא לשחרורו המיידי ולמשפט הוגן בהתאם לנורמות בינלאומיות [מקור].

צ'ין יונג-מין (Qin Yongmin), פעיל דמוקרטי וותיק, קיבל ביולי 2018 עונש מאסר של 13 שנים בעוון "חתירה תחת כוחה של המדינה". בין ההוכחות לחתירה שלו היה ציטוט בו צ'ין קרא לנוער הסיני להילחם למען זכויות אדם כפי שהן נקבעו באמנת האו"ם, אמנה שסין אגב חתומה עליה. כלומר צ'ין היה אשם שקרא לנוער הסיני לממש את מה שהממשלה שלו התחייבה אליו בינלאומית [מקור]. לפני העונש ב-2018 צ'ין כבר בילה במצטבר 22 שנים בבתי סוהר בסין, כשהפעם האחרונה שנכלא הייתה ב-1998 למשך שנתיים כשניסה לרשום את המפלגה הדמוקרטית הסינית לבחירות במדינה.

Related image
צ'ין יונג-מין. 13 שנה בעוון "חתירה תחת כוחה של המדינה". מקור: Frontline

שלושה פעילים, שלושה תומכים בדמוקרטיה וזכויות אדם, שלושתם הואשמו ב"חתירה תחת כוחה של המדינה". כמוהם יש עוד עשרות אם לא מאות אנשים ונשים שנראה שכל עוונם היה לפעול לזכויות אזרחיות ופוליטיות בסין. עכשיו, יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שהם כולם היו חלק מארגון מחתרתי שתכנן לחסל את ההנהגה הקומוניסטית ולהשתלט על המדינה. אולם ללא ראיות אחרות, ההסבר הסביר ביותר הוא שהמפלגה הקומוניסטית פשוט משתמשת בסעיף 105 לחוק העונשין לרדוף ולכלוא פעילים דמוקרטים שמאיימים על שלטון היחיד של המפלגה. המפלגה תנהיג את הכול – והיא בטח לא תיתן לפעיל כלשהו לפעול נגדה.

עד כאן כנראה שלא הפתעתי או חידשתי לכם משהו משמעותי. כולכם ידעתם או לפחות חשדתם שחייהם של פעילים דמוקרטים בסין אינם קלים. אולי אפילו חלקכם הכרתם את הטיעון החוקי שאיתו המפלגה הקומוניסטית כולאת אותם. מה שמעניין הוא שמבחינתה של המפלגה הקומוניסטית הכליאה של עורכי דין ופעילים פוליטיים אינה מעידה על מצב זכויות האדם בסין. אם הייתם שואלים נציג של המפלגה או השלטון בנוגע למצב זכויות האדם בה, הוא היה משיב לכם תשובה מאוד מוזרה [לדוגמה]: "ודאי שמצב זכויות האדם בסין אינו רע! מצב זכויות האדם בסין משתפר – מעל 700 מיליון סינים יצאו מעוני חריף". מה? מה הקשר?

יש זכויות ויש זכויות

החלק הבא הוא טיפה יותר "משפטי", כלומר ההתעמקות כאן תהיה בדקויות של ניסוח ובחשיבה שהיא מעט יותר עדינה ממה שאנחנו בדרך כלל רגילים אליה ביום-יום. זה אגב מציין שאנחנו באמת נוגעים בלב העניין. הרבה אנשים מפספסים בימינו את העובדה שמפני שאנחנו חיים במדינה ביורוקרטית, ללשון החוק ולפרשנות של החוק יש השפעה אדירה על המדינה. בביורוקרטיה פקיד אינו יכול לעשות אלא את מה שהותר לו לעשות בהתאם לחוק או תקנה. הניסוח של החוק או התקנה לכן משפיע על מידת הכוח שיש בידיו של הפקיד וחופש הפעולה שלו. לא במקרה פוליטיקאים רבים הם עורכי דין, או עורכי דין הם בדרך כלל גם פעילים חברתיים. למקס וובר (Weber) יש הרצאה מרתקת בנושא בשם "פוליטיקה כמקצוע" שעוסקת בדיוק באופי הבירוקרטי של המדינה ומשמעותו ואני מזמין את כולכם לקרוא אותה.

לענייננו – אם תדברו על מצב זכויות האדם בסין עם נציג הממשל, הוא יציג את העובדה שמיליוני סינים יצאו מעוני כהוכחה שמצב זכויות האדם בסין מצוין. למה?

יש שתי קבוצות של זכויות אדם: זכויות אדם אזרחיות ופוליטיות וזכויות אדם כלכליות, חברתיות ותרבותיות. כל אחת מהקבוצות מעוגנת באמנת או"ם משלה בה מוגדרות כל הזכויות שנמצאות בכל קבוצה. אנחנו מכירים בעיקר את זכויות האדם האזרחיות והפוליטיות: הזכות לחיים, הזכות לחירות, שוויון בפני החוק, חופש המחשבה וכדומה. קבוצת הזכויות השנייה פחות מוכרת לנו והיא נמצאת במחלוקת במערב בין שמאל וימין כלכלי האם המדינה היא שחייבת לממש את הזכויות האלו. הזכויות הכלולות בקבוצה הן: הזכות לעבודה ותנאי עבודה הגונים, הזכות לרמת חיים מספקת, הזכות לביטוח סוציאלי וכדומה.

הביקורת על מצב זכויות האדם בסין נוגעת לקבוצה הראשונה של זכויות, הזכויות האזרחיות והפוליטיות. התשובה הסינית נוגעת לקבוצה השנייה של זכויות, הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות. אתם אומרים שהמצב גרוע מפני שאנשים אינם יכולים להביע את דעתם בחופשיות או להתאגד בארגונים פרו-דמוקרטים. הסינים עונים שהמצב מצוין מפני שאנשים זוכים ברמת חיים מספקת ובביטוח לאומי. מי צודק?

אתם יכולים להגיד ש"ברור שאנחנו", אבל זה לא כל-כך פשוט משום שהסינים אומרים את אותו דבר לעצמם, ולא רק לעצמם. ב-7 השנים האחרונות, מאז עלייתו של שי ג'ינפינג לשלטון, סין מקדמת באופן פעיל את הגישה שלה לזכויות אדם בגופים של האו"ם. דו"ח של מכון ברוקינגס (Brookings) מראה שסין מנסה לקדם גישה לזכויות אדם בה: א' יש קדימות לזכויות כלכליות על אזרחיות; ב' לגופים בינלאומיים אין יכולת לבקר או להעניש מדינה על הפרת זכויות אדם; ג' החברה האזרחית – במיוחד ארגונים לא ממשלתיים – נדחקים הצידה לטובת ממשלות. סין גם מעודדת מדינות אחרות, במיוחד מדינות מתפתחות, לאמץ את המודל הפוליטי שלה שבליבו הזכות לפיתוח עומדת מעל הזכות לחופש הביטוי והבחירה [מקור]. לכן אתם יכולים להמשיך ולהתעקש שהגישה שלכם היא צודקת, עד שתתעוררו יום אחד לגלות שהאוטוקרטיה הדורסנית של סין התפשטה ברחבי העולם. "האם זה רע?" טוב, זו גם שאלה ואענה עליה בהמשך. כרגע בואו ונתמקד בשאלה "מי צודק?".

התשובה היא שאף אחד וזו הצרה.

ב-1993 האו"ם כינס את הועידה השנייה לזכויות אדם בווינה. בסוף הוועידה התקבלה "הכרזת ווינה", שמהווה מעין אישור מחדש של מדינות העולם למחויבות שלהן לממש את זכויות האדם שכולן הסכימו עליהן. בהכרזת ווינה יש משפט אחד שמנוסח כך שלא אתם ולא הסינים צודקים, מה שאומר שהסינים הם אלה שמנצחים.

המשפט נמצא בסעיף 5 של ההכרזה ונוסחו באנגלית הוא:

“All human rights are universal, indivisible and interdependent and interrelated”

 "כל זכויות האדם הן אוניברסליות, לא ניתנות לחלוקה, תלויות זו בזו וקשורות זו לזו" או בניסוח פשטני יותר – אין עדיפות לזכות אחת על זכות אחרת, כולן קשורות ותלויות זו בזו.

למה הסינים מנצחים במקרה כזה? מפני שאם אין עדיפות לאחת הזכויות מצד עצמן, מדינה יכולה להעדיף לקדם זכות אחת במטרה לקדם את האחרות יחד איתה. הטיעון הסיני הוא: "היי, תראו – אנחנו מסכימים שכל הזכויות חשובות. אבל, אנחנו כרגע מעדיפים את הזכויות הכלכליות על פני הזכויות האזרחיות. אנחנו חושבים שאם לא נעשה את ההעדפה הזו, לא נשיג לא את הזכויות הכלכליות ולא את הזכויות האזרחיות. אנחנו גם חושבים שמפני שאין עדיפות לזכות אחת על אחרת הביקורת שלכם, אתם במערב, היא מתנשאת מפני שאתם לא לוקחים בחשבון את המצב הכלכלי הקשה שלנו ושל מדינות מתפתחות נוספות". אתם לא יכולים לבקר את הסינים על ההעדפה שלהם זכות אחת על אחרת, מפני שכולן עדיפות. הם פשוט חושבים שאם הם לא יתעדפו קודם את הזכויות הכלכליות, הם לא יצליחו בהמשך לממש אותן. בנוסף  היופי בטיעון שהוא לא מגדיר באיזו נקודה המימוש של זכויות כלכליות יהיה מספק ויהיה אפשר להתחיל לעבוד על מימוש הזכויות האזרחיות. עם הטיעון הזה המפלגה הקומוניסטית תוכל להמשיך ולשלוט גם כשסין תהיה המדינה העשירה בתבל.

הקשיחות של חברות חופשיות

אז למפלגה הקומוניסטית הסינית יש הסבר ברור למה היא שולחת פעילים דמוקרטים לכלא. היא מאמינה שהיא פועלת בהתאם לחוק הבינלאומי ובאמת על הנייר הם פועלים חוקית. מה שמחייב אותנו עכשיו לפנות לשאלה שאולי שאלתם את עצמכם כבר בתחילת הפרק: מה כל כך רע בגישה של סין לזכויות אדם? הוכחתי שהיא שונה משלנו, הראתי שיש היגיון מאחוריה והיא אפילו יכולה להתפס כמוסרית, כמעדיפה קודם את הרווחה של החברה על פני החירות המוחלטת של היחיד. האם אנחנו לא יכולים להסכים שרווחת החברה חשובה? שחירות היחיד אינה מוחלטת? מה לכן רע בגישה הסינית?

אפשר לענות על השאלה הזו מכל מיני כיוונים, אם פילוסופי, פסיכולוגי או כלכלי. כולם כיוונים חשובים ואני בטוח שגדולים וחכמים ממני כבר שקלו את השאלה. אני הקטן רוצה לענות עליה מכיוון אחר, מהכיוון של שבירות וברבורים שחורים.

דיברתי בעבר על מהו "ברבור שחור" ומהי שבירות ולכן לצורך הדיון כאן אציג אותם בקצרה: ברבור שחור הוא אירוע נדיר, בעל שכיחות נמוכה והשפעה גבוהה. ה-11/9, המשבר הכלכלי של 2008, המגה-פיגוע בסרי לנקה [ראו כאן] – כולם היו ברבורים שחורים. הברבור השחור אינו ניתן לחיזוי – אף אחד לא יודע מתי הוא יגיע – ובדרך כלל אנשים נוטים להתעלם מקיומו כשהם מנסים לבצע תחזיות לעתיד. אנחנו מעדיפים לחשוב על המציאות כמערכת ליניארית, עם משתנים בלתי תלויים וללא אפקטים מסדר שני. לצערנו המציאות אינה כזו – לא הפוליטית, לא הפיזית ולא הכלכלית. לכן כשאנחנו רוצים להעריך את היציבות של מערכת כלשהי – מדינה, חברה, תיק המניות שלכם – לנסות ולחזות את העתיד שלה הוא ניסיון עקר מפני שאין לנו באמת מושג מה ילד היום. אנחנו כן יכולים להעריך במידה רבה של ביטחון אם המערכת רגישה לברבור שחור – כלומר היא שבירה – או שהיא אינה רגישה – קשיחה. כפי שנסים טאלב, ההוגה של ברבור שחור אוהב לומר: "סיכון נמצא בעתיד, לא בעבר".

חברות חופשיות הן קשיחות יותר, בעוד חברות ריכוזיות הן שבירות יותר. בחברה חופשית יש הרבה יותר תנודות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. משום שהמערכת כל הזמן נחשפת לתנודות הללו, היא יכולה לספוג תנודות גדולות יותר – ברבור שחור – מבלי להתמוטט.

הכוונה בחברה חופשית היא לא בהכרח לחברה דמוקרטית במובן המערבי. סינגפור היא חברה חופשית משום שהיא מאפשרת תנודתיות רבה ברמה הכלכלית והאישית יחד עם מגבלות על חופש הביטוי וההתאגדות ברמה הלאומית. ארגנטינה היא גם חברה חופשית, למרות שהיא תמונת המראה של סינגפור. בארגנטינה החופש הכלכלי נמוך עקב רגולציה ומשבר פיננסי, אך החופש הפוליטי גבוה עם חופש ביטוי והתאגדות לכול. הודות לחופש הפוליטי שלה ארגנטינה הצליחה לעבור מספר משברים פוליטיים וכלכלים ללא התמוטטות של המדינה כולה. החברה החופשית היא מערכת שנעה ומשתנה בהתאם לסביבה שלה, מגיבה אליה ומשתנה איתה. גם אם העולם ישקע לשפל כלכלי חדש מחר, מדינות כמו סינגפור, ארגנטינה, איטליה או בריטניה לא יתמוטטו. הן ישתנו ויתאימו את עצמן לנסיבות החדשות.

חברות ריכוזיות, כמו סין או סודן או ערב הסעודית, לא יכולות באותה קלות להתאים עצמן לנסיבות משתנות. השלטון בחברות הללו מנסה תמיד להגביל את התנודות בחברה, לשלוט בשיח הציבורי, בחופש התנועה, בחופש הכלכלי, בהתנהגות של שווקים ועוד. היעדר תנודות משמעו שהחברה אינה חשופה לקלוט מידע ולהגיב אליו – לדוגמה שינוי במחירי המזון, בדעות הפוליטיות של האזרחים או בידע המדעי. החברה הופכת למנותקת מהעולם סביבה ואפילו מתהליכי עומק בה עצמה. לבסוף אותם תהליכים פורצים באלימות ועלולים להשמיד את החברה הריכוזית. רק הסתכלו מה קרה במדינות דיקטטוריות כמו לוב, מצרים, סוריה או תימן. תסתכלו גם בסין ובמשאבים העצומים שהשלטון משקיע בשביל לעקוב אחר אזרחיו, לשלוט בשיח הציבורי ולמעוך את הסימן הקל ביותר למרי אזרחי.

כשסין אומרת שהיא מעדיפה זכויות כלכליות על פוליטיות, היא מעדיפה טוטליטריות שלטונית וחברה ריכוזית על חברה חופשית. חברה בה אין חופש ביטוי, אין חופש תנועה, שלטון החוק מוכפף לצרכי המפלגה והעם אינו יכול להביע את דעתו דרך ערוצים מוסדרים (בחירות, מחאות, הפגנות וכדומה), היא חברה ריכוזית. חברה כזו גם לא תזכה לחופש כלכלי משמעותי, שהוא הבסיס לשוק תחרותי יעיל. גם סינגפור, שנלקחת בדרך כלל כדוגמה לשלטון אוטוקרטי משגשג, נמצאת במקום ה-61 במדד החופש האישי, הרבה לפני סין במקום ה-133. סינגפור נמצאת גם במקום השני במדד החופש הכלכלי, בעוד סין במקום ה-100, יחד עם מדינות כמו יוון, מרוקו והאיטי [מקור]. סין בעצם מפיצה בעולם גישה שרק תגדיל את הסבירות לחוסר יציבות ועוני בעולם.

החופש
תמ"ג לנפש כנגד מדד החופש האנושי. ניתן לראות שיש מתאם לינארי חיובי החל מ-7 במדד החופש האנושי.

קל לראות זאת גם אם בוחנים את המדינות המובילות כלכלית בעולם במונחי תמ"ג לנפש. המחשבה הסינית ששגשוג כלכלי יכול להיות בד בבד עם דיכוי אישי לא נתמכת אמפירית. מתוך 25 המדינות בעלות התמ"ג לנפש הגבוה בעולם, 6 הן בעלות מדד החופש האישי הגבוה ביותר, 3 בעלות מדד החופש הכלכלי הגבוה ביותר ו-10 מובילות בשני המדדים גם יחד. 6 המדינות האחרות הן מדינות הנפט העשירות של המפרץ הפרסי וברוניי. סין רוצה להתברג לתוך רשימת 25 המדינות הללו, אך כיום יש לה מדד חופש דומה לזה של מאלי או קונגו.

סיכום

השפעת עלייתה של סין לבמת העולם אינה מוגבלת רק לכלכלה או למדע, אלא גם למשפט והמוסר הבינלאומי. לראשונה מאז ימי בריה"מ יש מעצמה עם תפיסה מתחרה לתפיסה המערבית על זכויות אדם, יחסי היחיד והחברה והמודל הפוליטי הרצוי לבני אדם. המפלגה הקומוניסטית מעוניינת לקדם את המודל הפוליטי שלה, בה זכויות האזרח של היחיד מוקרבות למען "רווחת הכלל". כפי שהראתי ועוד נראה, הגישה לא רק שאינה מביאה לשגשוג של החברה, אלא מעודדת שחיתות, אי-יעילות והופכת את המדינה לשבירה.




פרק 38 – קיסר אדום: החזון של שי

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes: קישור.

או ב-youtube: קישור.

ערך והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

למדנו את הגיאו-אסטרטגיה של סין. ראינו את הממלכה התיכונה נופלת אל אנרכיה ומלחמות וקמה מחדש כמדינה קומוניסטית. עקבנו אחר מאבקי הכוח בצמרת המפלגה והעליה של הקיסר האדום – שי ג'ינפינג – למרכז הכוח של המפלגה. בפרק היום נקשיב לשי ג'ינפינג ונלמד מהאדם עצמו את החזון שלו לסין החדשה. בואו נתחיל.

באוקטובר 2017 שי ג'ינפינג הציג בפני הקונגרס המפלגתי את דו"ח העבודה שלו לשנים 2012-2017. בשלוש וחצי שעות של נאום שי הציג את ההישגים הגדולים של המפלגה בחמש השנים שהיו ושרטט את החזון של המפלגה לחמש השנים הבאות ואף לעתיד הרחוק. בפרק היום נזקק את השקפתו של שי ג'ינפינג מתוך הנאום. אל תדאגו – הפרק לא יהיה באורך של שלוש וחצי שעות. הודות להיכרות שלנו עם מושגי מפתח בחשיבה המדינית הסינית, עם "מאה שנות השפלה", עם מאבקי הכוח במפלגה הסינית (חלק א' וחלק ב') ועם הביוגרפיה האישית של שי, יהיה לנו קל להוציא מהנאום של שי את השקפת העולם שלו, השקפת עולם שהיא תנחה אותנו בסקירת הפעילות של סין בעולם היום, אם בכלכלה, בטכנולוגיה או ב"דרך המשי החדשה".

Make China Great Again

אנחנו פותחים את הניתוח שלנו לא בפתיחת הנאום של שי, אלא בגוף הנאום, בתיאור של שי את ההיסטוריה של סין המודרנית: "סין הייתה אחת האומות הדגולות של העולם, עם היסטוריה של מעל 5,000 שנה. אולם עם מלחמות האופיום של 1840 סין נפלה לאפלה של מהומות מבית ותוקפנות זרה… תחייה לאומית הייתה החלום הגדול ביותר של העם הסיני בעת המודרנית."

לשי ג'ינפינג יש תמונה מאוד ברורה של ההיסטוריה הסינית ושל מקומה של המפלגה הקומוניסטית בה: גדולה, נפילה, תחייה. גדולה כתרבות הסינית העתיקה בת 5,000 שנה. נפילה במאה שנות ההשפלה עקב "מהומות מבית ותוקפנות זרה". תחייה לאומית בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. התחיה הלאומית היא גם "החלום הסיני", החלום והשאיפה של העם הסיני כולו.

התיאור של שי את ההיסטוריה הסינית כנפילה מגדולה אינו חדש וכבר עמדנו ב"מאה שנות השפלה" על חשיבות הנרטיב הזה למפלגה הקומוניסטית. חשוב אבל להדגיש שהנרטיב הזה אינו חדש גם אצל שי וכבר בתחילת שלטונו, ב-2012, הוא אמר דברים זהים. יותר מזה – אחד הנאומים הפומביים הראשונים של שי כמזכירה המפלג היה במקום סימבולי מאוד – בתערוכה "הדרך להתחדשות" בבייג'ין.

ב-2012 שי ג'ינפינג וחברים נוספים בוועידה הקבועה ביקרו בתערוכה "הדרך להתחדשות" במוזיאון הלאומי של סין בבייג'ין [מקור]. התערוכה הציגה את המסע של האומה הסינית ממלחמת האופיום הראשונה ונפילת שושלת צ'ינג אל תקופת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

שי ג'ינפינג סקר את המיצגים בתערוכה והתעכב במיוחד על מוצגים מהמאה ה-19, מתקופת מלחמת האופיום, כולל מפות המתארות את הטריטוריות שנלקחו מסין ע"י המעצמות הזרות כמו הונג קונג ומקאו. בנאום שנשא בתערוכה אמר שי כי: "האומה הסינית סבלה קשיים ונדרשה לקורבנות חריגים בהיסטוריה המודרנית של העולם […] אך העם הסיני לא נכנע, נאבק ללא הפסק ולבסוף לקח שליטה על גורלו והתחיל את התהליך הגדול של בניית האומה שלנו".

בואו ונתעכב רגע על הניסוח של שי: סין סבלה קשיים ונאלצה לשלם קורבנות חריגים בהיסטוריה העולמית. "נאלצה לשלם קורבנות חריגים" – מי נאלץ לשלם קורבנות? מי בדרך כלל סובל – התוקפן או המותקף? המותקף כמובן, הקורבן. שי בעצם אמר ואומר שסין נפלה קורבן, הותקפה ונפגעה. "מאה שנות השפלה" היא הסיפור של סין כקורבן. מכאן שכשסין באה לתקן את שנעשה לה, כשסין באה להשיג את "התחייה מחדש", בהכרח שיש לה את ההצדקה המוסרית. היא הקורבן – איך מישהו יכול להאשים את הקורבן במשהו?

אבל מה בכלל כוללת התחייה הלאומית? היא כוללת קדמה טכנולוגית, כוח צבאי, שגשוג כלכלי ומעמד בינלאומי. אבל קודם כל ולפני הכול היא כוללת את "האיחוד מחדש" של טריטוריות סיניות שנלקחו מסין ב"מאה שנות השפלה". אילו טריטוריות? הונג קונג, מקאו, טאיוואן, טיבט, שינג'יאנג ומנצ'וריה. לאלו אפשר גם להוסיף את ים סין הדרומי, שסין רואה בו שטח היסטורי מקורי שלה [מקור]. כחלק מהחלום הסיני של תחייה לאומית, החזרת כל הטריטוריות היא חובה. כפי ששי עצמו בנאום ב-2017: "פתרון שאלת טאיוואן בשביל להשיג את האיחוד מחדש של כל האומה הסינית הוא שאיפה של כל העם הסיני ואינטרס יסוד של האומה הסינית" וכמו כן "אנחנו לעולם לא נאפשר למישהו, ארגון או מפלגה פוליטית בכל זמן או בכל צורה להפריד כל חלק מהטריטוריה הסינית מסין!".

64938-004-5379BB09
סין בתקופת צ'ינג. מקור: בריטניקה.

התחייה מחדש מחייבת איחוד מחדש של הטריטוריה הסינית, איחוד שנועד לתקן פשע שנעשה לקורבן הסיני. אם מישהו מתנגד לאיחוד מחדש של סין – כמו ארה"ב, הדאלי לאמה או בדלנים אוּיְגוּרִים – הרי שהוא מתנגד לתיקון של פשע והופך לכן לשותף בו, שלא לומר שהוא בעצמו הופך לתוקפן, פושע, ויורש של המעצמות הזרות שתקפו את סין במלחמות האופיום. מנקודת מבט כזו כל ביקורת זרה על ממשלת סין ופעילותה במדינה היא לא לגיטימית, מעצם היותה ביקורת זרה. היא ממשיכה את התוקפנות הזרה נגד סין ולכן המענה היחיד לה הוא דחייתה לחלוטין, בדרך כלל בליווי זעם מופגן.

לדוגמה ביוני 2016 שר החוץ הסיני התפוצץ מזעם במסיבת עיתונאים בקנדה על עיתונאית ששאלה בנוגע למצב זכויות האדם בסין. הוא הבהיר בכעס שהשאלה מלאה ביהירות ודעה קדומה ושרק העם הסיני יכול לעסוק בזכויות האדם בסין [מקור]. ביוני 2017 שגרירות סין בוושינגטון פרסמה הודעה ש"לעם הסיני יש כל זכות לזעום… על ההחלטה השגויה" של וושינגטון למכור נשק בהיקף של כמיליארד וחצי דולר לטאיוואן [מקור] כי בכל זאת טאיוואן היא חלק מסין העממית ולא מדינה ריבונית כבר 70 שנה. במאי 2019 משרד החוץ הסיני הגיב לדיווחים אמריקאים על קיום מחנות ריכוז בשינג'יאנג בהכחשה שמדובר במחנות ריכוז וקרא לארה"ב להפסיק להתערב בענייניה הפנימיים של סין [מקור]. באמת שאנחנו יכולים לבלות יום שלם בכל התקפי הזעם של סין וחוסר המוכנות לקבל כל ביקורת על ענייניה הפנימיים או מה שהיא רואה כטריטוריות שהן חלק מ-“Greater China” אבל אני חושב שהבנתם את הנקודה – סין היא הקורבן, היא מתקנת עוול היסטורי. אם אתם מונעים זאת ממנה – אתם התוקפן ומשתתפים בפשע. זה לא משנה אם אתם מבקרים את מצב זכויות האדם בשינג'יאנג או חופש הביטוי בהונג קונג – הממשלה הסינית דוחה את הביקורת כלא לגטימית.

והיא לא דוחה רק ביקורת זרה בגלל תפיסת הקורבן, אלא גם ביקורת מבית.

המפלגה מנהיגה

 אם סין נפלה, הרי שיש סיבה או סיבות שבגללן היא נפלה. אם היא עולה מחדש, יש סיבה או סיבות שהיא עולה. הסיבות לנפילה הן ברורות לשי: מהומות מבית ומעצמות זרות. אולם  מה או מי הצליחו להביא לעליה מחדש של האומה הסינית? רבים הפטריוטים שהקריבו את חייהם בניסיון להושיע את האומה, ללא הועיל. רק גוף אחד הצליח להרים ולהצעיד את סין חזרה למעמדה ככוח עולמי: המפלגה הקומוניסטית.

שי ג'ינפינג מאמין שהמפלגה הקומוניסטית היא הסיבה לעלייה של סין ולכן היא הגוף הפוליטי היחיד הלגיטימי של האומה הסינית, הגוף הפוליטי היחיד שיכול וצריך להנהיג את סין קדימה. בשביל שי ג'ינפינג שליטת המפלגה היא דבר ברור מאליו: "ברור שהמאפיין המגדיר של 'סוציאליזם עם תווים סינים' הוא שהנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין היא הכוח העליון להנהגה פוליטית […] למפלגה ההנהגה הכוללת בכל התחומים של המאמץ הלאומי בכל חלקי המדינה […] עלינו להבטיח שהמפלגה תמיד מספקת הנהגה כוללת ותיאום המאמצים שכל המעורבים". במילים אחרות – המפלגה מנהיגה בהכול, אם בכלכלה, בסביבה, בתרבות או בחדשנות. המפלגה נמצאת בכול וכולם עוקבים אחר המפלגה.

מה אם מישהו מתנגד למפלגה? או חושב שהמפלגה לא צריכה להיות הגוף הפוליטי היחיד? אם הוא מתנגד למפלגה, הרי שהוא מאיים על הסיכוי להגשים את החלום הסיני של תחייה לאומית. המפלגה היא היחידה שהצליחה איפה שכל השאר נכשלו, היא היחידה שהוכיחה את עצמה והיא לכן היחידה שמתאימה להנהיג. כל גוף אחר, כל חלופה אחרת לשלטון המפלגה, אינם מתאימים להנהיג את האומה לתחייה הלאומית. לתמוך לכן בהחלפת שלטון המפלגה הוא איום על החלום הסיני ועל השאיפה של כל העם הסיני. מה אתם הייתם עושים לאיום כזה?

בפרק הבא נראה בדיוק מה שי והמפלגה הקומוניסטית עושים לאיום כזה, שמגולם בעיקר ע"י גופים בחברה האזרחית של סין. תחת שי אחיזת המפלגה בחברה הסינית התהדקה. בסוף 2018 סין הייתה במקום השני בעולם במספר העיתונאים הכלואים בה אחרי טורקיה [מקור], ונכון לאוקטובר 2018 ישנם 1,400 אסירים פוליטיים בסין [מקור]. בתקופתו של שי הצנזורה במרחב הדיגיטלי גדלה והשתכללה וסין פועלת כל העת לקדם את הרעיון שמרחב הסייבר הוא "מרחב לאומי", בו למדינה יש ריבונות כמו כל מרחב אחר. אתם יכולים לנחש לבד למה היא מעוניינת בהלאמת האינטרנט.

נוסף על הידוק האחיזה בחברה האזרחית, המפלגה ברשות שי הגדילה גם את אחיזתה בכלכלה. תחת שי המפלגה הגדילה את נוכחותה בחברות סיניות ע"י הכנסת חברי מפלגה והקמת תאים מפלגתיים בחברות, פרטיות וממשלתיות. המפלגה עושה זאת בין השאר להבטיח שבעלי ההון יהיו חלק מ"האקולוגיה המפלגתית", במקום שיתמכו פיננסית בגופים המתנגדים לה.

השליטה בכלכלה נובעת גם מהיעדים ששי והמפלגה הציבו לעצמם. בקונגרס ה-18 ב-2012 הוצבו שני "יעדי מאה" למפלגה. היעד הראשון הוא הגעה ב-2021 להכפלה של התמ"ג לנפש מ-4,500 דולר ב-2010 ל-11,400 דולר (בדולרים של 2010 כמובן). היעד הזה יציין את הפיכתה של סין לחברה "משגשגת במתינות" וניצחון כלכלי משמעותי למפלגה הקומוניסטית, שתחגוג ב-2021 מאה שנים להיווסדה. היעד השני יהיה ב-2049, במאה שנים לרפובליקה העממית, ובו התמ"ג לנפש מתוכנן להגיע ל-55,000 דולר, מה שיהפוך את סין למדינת עולם ראשון משגשגת [מקור].

בשביל להגיע ליעדים המפלגה הסינית צריכה להבטיח צמיחה בתמ"ג של כ-6% כל שנה, מעכשיו ועד 2049. מדובר בקצב צמיחה שמדינות מפותחות מעולם לא ראו. המפלגה הקומוניסטית מבקשת להציב תקדים היסטורי, שלא ברור אם השוק החופשי לבד יכול להשיג. לכן המפלגה צעדה קדימה, מנהיגה את הכלכלה הסינית לקצב הצמיחה הדרוש לה בשביל לסמן וי על היעדים שהציבה לעצמה.

המחיר של השגת היעדים הללו הוא כבד: המפלגה אינה מאפשרת לכלכלה לעבור מחזורים טבעיים של צמיחה ומיתון, לתת לחברות פחות יעילות למות וליעילות להתרחב. המפלגה מבצעת תכנון מרכזי של המשק, תכנון שהוא לא יעיל, פוגע ביזמות ומנפח את החוב הסיני. סין בעצם חוזרת על כל הטעויות של "הקפיצה הגדולה קדימה", הופכת את הכלכלה שלה לשבירה ומגדילה את הנזק שברבור שחור יעשה בה. עוד נתעכב על הנושא בהרחבה לקראת סוף הסדרה.

מדוע המפלגה משלמת את המחיר הגדול הזה? משום "מנדט השמיים". כפי שהרחבתי בתחילת הסדרה, "מנדט השמיים" הוא עמדת החשיבה הסינית על זכותו של השליט לשלוט. השליט זכאי לשלוט כל עוד הוא דואג לעם. אבי הרפורמות בסין, דנג שיאופינג, טען שהלגיטימציה של המפלגה תלויה ברווחתו של העם הסיני – אם העם לא יהנה מרווחה חומרית, הוא ינער מעצמו את המפלגה [מקור]. שי ג'ינפינג בנאומו אמר בפירוש שאחת ממטרות המפלגה היא לדאוג "לאושר של העם הסיני", לנוחיות החומרית שלו ולרמת חיים גבוהה יותר. שי מודע לחלוטין שהמפלגה חייבת להבטיח את הרווחה של העם הסיני חומרית, אם היא רוצה להמשיך לשלוט בו פוליטית. יעדי המאה הם לא "סתם" יעדים שהמפלגה החליטה לקבוע. הם יעדים שנוגעים ליוקרה הלאומית של סין ולרווחה של העם הסיני. הם אינם היחידים.

"סין 2025" והחזית המדעית

במהלך הנאום שלו שי ג'ינפינג הזכיר מספר פעמים את התרומה של סין לציוויליזציה האנושית, במיוחד בתחום המדע והטכנולוגיה. הסינים היו הראשונים להשתמש באבק שריפה ובנייר, הראשונים להדפיס ולעשות שימוש במצפן מגנטי. כחלק מחלום התחייה הלאומית, שי ג'ינפינג רוצה שהאומה הסינית תחזור לחזית המחקר המדעית והטכנולוגית: "עלינו לכוון לחזיתות של המדע והטכנולוגיה, לחזק את המחקר הבסיסי ולהשיג פריצות דרך במחקר בסיסי חלוצי ובהמצאות מקוריות".

יש שלוש סיבות למה שי ג'ינפינג רוצה שסין תהיה "ארץ של ממציאים": יוקרה לאומית, כוח צבאי וכוח כלכלי. יוקרה לאומית ברורה לנו – כמי שמתגאים בהיותנו "מדינת הסטרטאפ" ו"עם פרסי הנובל" אנחנו יכולים להבין את היוקרה הלאומית שבאה עם הצלחה מדעית. שי רוצה שסין תחזור להיות מרכז מדעי וטכנולוגי בעולם, שתוביל את העולם כפי שעשתה לפני מילניום.

כוח צבאי מבוסס בימינו על קדמה טכנולוגית ומדעית. אחת הסיבות שהגעתי לגיאופוליטיקה היא הקשר בין סוגיות הנדסיות לסוגיות ביטחוניות. קחו לדוגמה את הנושא של כלים היפרסונים (Hypersonic), כלים הנעים במהירות של מעל 5 מאך. כלים כאלה יחוללו מהפכה בתעופה האזרחית והצבאית. כלי היפר-סוני יוכל לטוס מניו-יורק ללונדון בשעה, או להפציץ מטרה בפקיסטן מארה"ב בשעתיים. טילים היפר-סונים יהיו קשים מאוד ליירוט ויוכלו לכסות את העולם כולו בקלות יחסית. כל מעצמה היום מתחרה להשיג את הטכנולוגיה – אם ארה"ב, סין או רוסיה.

וזו רק דוגמה אחת. יש לנו גם מערכות עזר לקבלת החלטות, רובוטים אוטונומיים, טילי שיוט חכמים, צוללות חמקניות, חיילי הדור הבא ועוד פרויקטים וטכנולוגיות רבות שנחקרות באינטנסיביות במכוני מחקר בעולם. שי מבין שאם הוא רוצה שסין תהיה מעצמה צבאית עולמית, היא חייבת כוח טכנולוגי ראשון במעלה שיקדם את יכולות הצבא שלה.

שלישית, קדמה טכנולוגית מביאה איתה כוח כלכלי. אין סיכוי לכלכלה הסינית להחזיק אחוזי צמיחה של 6% ללא שינוי עמוק בכלכלה שלה. היא לא יכולה עוד לייצר רק low-tech וחייבת להתקדם במעלה שרשרת הערך הגלובאלית, לתעשיות ושווקים מבוססי ידע [מקור]. הממשלה הסינית השקיעה משאבים רבים להשיג את החדשנות הזו במסגרת תוכנית "Made in China 2025" או "סין 2025" (תסלחו לי, אך לתרגם את השם ל"מיוצר בסין 2025" נשמע לי מסורבל). מטרת התוכנית לעודד חדשנות סינית במדע וטכנולוגיה ולהפוך את התעשייה הסינית לעצמאית ואף מתחרה עם המערב בתחומים טכנולוגים כמו רכבים חשמליים, אינטליגנציה מלאכותית, טכנולוגיה ירוקה ועוד [מקור].

שי ג'ינפינג רוצה לראות את סין מתקדמת יותר, חכמה יותר, חזקה יותר ומאוחדת תחת דגלה של המפלגה הקומוניסטית. הוא רוצה לראות את הגשמתו של חלום התחייה הלאומית של האומה הסינית ולהצעיד לא רק את סין לעידן חדש/ישן, אלא גם את העולם כולו. הוא רוצה להכניס את העולם כולו "תחת השמיים".

קהילה עם עתיד משותף לאנושות

הקטע הבא מהנאום כל-כך חשוב שאני רוצה להביא לכם אותו באנגלית, בשביל לוודא שהתרגום שלי לא פוגע בחדות הניסוח. שימו לב בבקשה לניסוח של הקטע הבא:

 "We call on the people of all countries to work together to build a community with a shared future for mankind […] We should resolutely reject the Cold War mentality and power politics, and take a new approach to developing state-to-state relations with communication, not confrontation, and with partnership, not alliance."

שימו לב למה ששי ג'ינפינג אומר כאן כי מה שהוא אומר קובר כל רעיון שסין תהיה בשבילנו ארה"ב חדשה: "עלינו לדחות את המנטאליות של המלחמה הקרה […] ולנקוט גישה חדשה […] של שותפות ולא של בריתות". גישה חדשה של שותפות ולא של בריתות. מה הכוונה? הכוונה היא ששי לא רוצה לבנות מחנה כמו ארה"ב במלחמה הקרה. הוא לא רוצה נאט"ו סיני, או לשלוח את צבא השחרור העממי להגן על מדינות רחוקות מהמולדת. הוא לא רוצה להיות קשור או מחויב לאיזו מדינה ובאותה מידה הוא לא רוצה שאף מדינה תהיה מחויבת אליו. הוא רוצה קהילה בעלת עתיד משותף לאנושות, קהילה מכילה ומקבלת שמחפשת שיתוף פעולה במקום מאבק.

נשמע מוכר?

הקהילה המשותפת של שי היא מערכת "כל שתחת השמיים" של תקופת צ'ינג. כפי שהסברתי בפרק "ארץ ושמיים" מערכת "כל שתחת השמיים" מסדרת מדינות משנה מסביב למעצמה מרכזית, אך במקום להסדיר את היחסים ביניהן במערכת בריתות שיוצרת מחנה אחד, מערכת "כל שתחת השמיים" מתמקדת בהכרה של מדינות המשנה בעליונות המעצמה המרכזית ובאחראיות הכללית של המעצמה לרווחתן של המדינות סביבה. במערכת כזו אין בריתות אסטרטגיות, יש קשרי מסחר ושיתוף פעולה. כל אחד מהשחקנים המדינתיים דואג לאינטרס שלו תוך התחשבות מנומסת באחר, וכמובן תוך התחשבות באינטרסים של המעצמה המרכזית.

הסדר העולמי של שי ג'ינפינג אינו סדר אימפריאליסטי, או סדר המחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם". הוא סדר בו סין תשב במרכז העולם, משגשגת ובטוחה, ושעריה יהיו פתוחים בפני כל באי העולם. הייתי אומר שזה סדר טוב יותר מן הסדר הנוכחי, אילולא ידעתי שאותה סין שתשב במרכז תהיה סין של המפלגה הקומוניסטית – רודנית, מושחתת ודורסנית.

סיכום ומכאן והלאה

שי ג'ינפינג רוצה להשיג תחייה לאומית לסין ורווחה חומרית לעם הסיני. הוא רוצה את סין תחת הנהגת המפלגה, מאוחדת, חזקה, מתקדמת וצומחת. הוא רוצה סין שתשב לבטח במולדתה ההיסטורית ותושיט את ידה לכל באי העולם. מכאן אנחנו יוצאים למסע חדש ב"קיסר האדום": לראות איך החזון הזה מתממש ואת הצד האפל שלו.




המשחק הגדול מארח את: ד"ר דני אורבך בעקבות ההרפתקנים היפנים

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes: קישור.

וב-youtube: קישור.

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית. הוא למד באוניברסיטאות תל אביב וטוקיו, וקיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד. הוא מתמחה בחקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות ואי ציות צבאי. שני ספריו האחרונים הם ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלרמחקר על רשתות הקשר נגד היטלר בצבא הגרמני, ובוגדים למען המולדת – הבוגדים הפטריוטים של יפן, על תרבות אי הציות בצבא היפני והאופן שבו הובילה את יפן למלחמת העולם השנייה.

כיום ד"ר אורבך חוקר הרפתקנים נאצים לשעבר במזרח התיכון והמעורבות שלהם במלחמה הקרה. הוא גם כותב לתקשורת הישראלית והעולמית וכותב בבלוג "הינשוף". חוץ מכל אלה, דני הוא גם עוקב וותיק של "המשחק הגדול".

הזמנתי אותו לדבר על המאמר שלו, “The Military-adventurous complex” – מאמר שחושף צד אחר בצבא היפני בפרט ובאימפריה היפנית בכלל. פחות מערכת מסודרת, הרבה יותר פעילות ספונטאנטית של קבוצות שונות שמשכו כל אחת לכיוונה והביאו לבסוף לנפילת האימפריה.

למה זה מעניין?

א' צד של יפן הקיסרית שאני לא הכרתי ואני בטוח שעוד רבים מהמאזינים. תמיד חושבים על יפן כארץ הסמוראים, של משרתים כנועים בפני הקיסר – והנה ד"ר אורבך מראה לנו שציות לא היה הצד החזק של הצבא היפני.

ב' כי יפן הקיסרית היא דוגמה נפלאה לאיך מבנה הכוח של מדינה משפיע עליה ואיך קבוצות שונות יכולות באופן ספונטני להשפיע על מדינה. זה מתאים בדיוק לאחד העקרונות של "המשחק הגדול", ש"מדינה" היא לרוב לא יישות אחת אחידה, אלא כמה וכמה קבוצות אינטרס שכל אחת מושכת לכיוונה.

ג' כי מזרח אסיה בתקופה של 1850-1950 מזכירה את המזרח התיכון שלנו היום, עם מרכז גיאוגרפי שקורס ומעצמות שונות שמנסות לחלק אותו. אצלנו זו סוריה, שמהווה את הציר הגיאוגרפי המרכזי של הסהר הפורה. במזרח אסיה זו הייתה סין של שושלת צ'ינג, ששקעה עקב מלחמות ומרידות כפי שסקרתי ב"מאה שנות השפלה". זו לכן הזדמנות ללמוד על מצב דומה ולעמוד על הקבלות ושוני בין הזירות.

אז מה יהיה לנו היום? אני ודני נשתמש במאמר שלו כבסיס לדבר על יפן הקיסרית, על פריקת העול של הצבא היפני ועל מזרח אסיה במאה שנות ההשפלה.




כיצד סכסוך הסחר עלול לעלות לטראמפ בבחירות

בסיקור של סכסוך הסחר בין סין לארה"ב כולם חוזרים על האמירה שהמכסים הסינים על תוצרת חקלאית אמריקאית נועדה לפגוע בבסיס התומכים של טראמפ ועלולה לפגוע בו בבחירות לנשיאות.

אותי מעניינת השאלה: האם יש בסיס מספרי לטענה הזו?

חקלאים מהווים כ-1.34% מכוח העבודה של ארה"ב. מדובר מספרית בסקטור תעשייתי זניח מבחינת כוח אדם, שלכאורה לא יוכל להטות את הבחירות לכאן או לכאן. אבל הסתכלות ברמה הלאומית היא כמובן שגויה – רמת המדינה היא שחשובה בבחירות לנשיאות וכאן זה נהיה מעניין.

מתודולוגיה

ביקשתי למצוא את המדינות שדפוס ההצבעה שלהן עלול להשתנות עקב מכסים סינים על תוצרת חקלאית אמריקאית. יש גם מכסים סינים על מוצרים נוספים ומשאבים, אבל אני רוצה להתמקד בתוצרת החקלאית משום שנראה שגם הסינים ממוקדים בה.

ההיפותזה שלי היא שהמכסים עלולים להשפיע במדינות בהן ההפרש בין טראמפ לקלינטון היה באותו סדר גודל כמו מספר העובדים בחקלאות. כלומר, אם ההפרש בין טראמפ לקלינטון היה כ-10,000 מצביעים במדינה X ובמדינה X מועסקים כ-9,500 איש בחקלאות, אזי המכסים עלולים להפוך מדינה שהצביעה לטראמפ ב-2016 למדינה שתצביע דמוקרטים ב-2020.

להיפותזה יש שתי הנחות:

1. המכסים יפגעו משמעותית בתמיכה של חקלאים בטראמפ.

2. ירידה בתמיכה בטראמפ תתבטא בהצבעה למועמד המתחרה לו.

שתי ההנחות ממש לא ברורות מאליהן. יכול להיות שהחקלאים יהיו לא מרוצים מטראמפ ועדיין יציבעו לו.

המטרה שלי היא לסמן את המדינות שאפשר ויצביעו אחרת ב-2020 בגלל המכסים. אני לא מנסה לבסס את הסבירות של התרחיש. אני רק רוצה לדעת אם התרחיש ההיפותטי שהמכסים פוגעים בטראמפ בכלל אפשרי.

לקחתי את נתוני התעסוקה לפי תעשיה בכל מדינה מהלשכה לניתוח כלכלי (קישור) ואת נתוני ההצבעה של כל מדינה מ-MIT (קישור). השוותי בין מספר המועסקים והפרש המצביעים בין שני המועמדים המובילים (הילרי וטראמפ) וסימנתי את המדינות בהן ההפרש בין המועמדים קטן מפי שניים מספר המועסקים בחקלאות. התוצאה היא המפה הבאה:

85 שינוי בהצבעה

 

יש 8 מדינות בהן מספר המועסקים בחקלאות דומה להפרש בין טראמפ לקלינטון במירוץ לנשיאות ב-2016. 5 מדינות הן מדינות שבחרו בטראמפ – פלורידה, פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן ואיווה. מדובר ב-81 אלקטורים שתלויים בהחלטת החקלאים עם מי ללכת. גם אם רק פלורידה ופנסילבניה יהפכו לכוחות בגלל החקלאים, טראמפ עלול לאבד את הבחירות.

נכון לאפריל 2019 אחוזי התמיכה בטראמפ באגמים ובפנסילבניה הם נמוכים יחסית [מקור].

מסקנות

יש בסיס לטענה שמכסים חקלאים עלולים לפגוע בטראמפ במירוץ ב-2020. זה לא אומר שהוא יפסיד את המירוץ, או שאין ספק שכל החקלאים יעברו למחנה הדמוקרטי. אבל זה כן תרחיש אפשרי, משום המשקל שיש לתעשיה החקלאית במדינות מתנדנדות ("swing states").

סין עדיין נמצאת בעמדה נחותה כלכלית לארה"ב והטעות שלה תהיה להמר על הפסד או התפשרות של טראמפ לקראת בחירות 2020. הכלכלה הסינית חולה – יותר מדי חוסר יעילות, יותר מדי חוב. הסכם סחר עם ארה"ב הוא הזדמנות מצויינת לנסות ולתקן את השוק, גם אם במחיר צמיחה.

אני מקווה ששי יעשה את ההחלטה החכמה. אני חושש שהוא ירצה להשיג ניצחון בטווח קצר על חשבון ניצחון טווח ארוך.




פרק 37 – קיסר אדום: הטיהור הגדול

להורדת הפרק: קישור

גם ב-itunes: קישור

או ב-youtbue: קישור

ערך והפיק את המוסיקה: גיא שילה

ב-2012 שי ג'ינפינג היה מוכן לתפקיד הגדול הבא שלו – המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. הנסיך האפור מפוג'יאן עמד לשבת בקודקוד הכוח של סין. אף אחד לא ניחש שעם ישיבתו על הכס הוא יפתח בטיהור כמוהו לא ראתה המפלגה מאז המהפכה התרבותית של מאו. בפרק היום נלמד איך ע"י קמפיין נגד שחיתות רחב היקף שי ג'ינפינג הפך מן הנסיך האפור לקיסר האדום. בואו נתחיל.

בשביל להבין את המהלכים של שי במסגרת "הטיהור הגדול" של 2012-2017, אנו צריכים להכיר קודם את שני המחנות ששלטו ב-2012 בצמרת המפלגה – "כנופיית שנגחאי", שבראשה עמד גְ'יָאנְג דְזֶה-מִין (Jiang Zemin) וה"טואנפאי" (Tuanpai) בראשות חו ג'ינטאו.

ג'יאנג כזכור לכם נבחר למזכיר המפלגה ב-1989 אחרי אירועי טיאנאנמן כחבר המחנה השמרני המנצח [לקריאה נוספת]. עלייתו של ג'יאנג לשלטון סימנה את סופו של המחנה הרפורמי במפלגה, אך לא את סופם של המחנות בצמרת.

הצורך במחנות נובע מעצם המבנה של המפלגה הקומוניסטית. כל החלטות המפלגה מתקבלות ע"י וועידות, שחלקן עובדות ללא שקיפות [עוד על מבנה הכוח בסין]. אם תרצו לקדם מדיניות אתם צריכים עשרות אם לא מאות "אנשים שלכם" שישבו בוועידות ויצביעו בשביל לקדם את המדיניות. מכאן שכל מזכיר כללי – לא משנה אם זה שי, ג'יאנג או חו  – חייב בסיס כוח רחב של עשרות אם לא מאות חברים. הוא צריך את "האנשים שלו" בכל צמתי קבלת ההחלטות במפלגה, שיצביעו כפי שהוא רוצה. ללא נוכחות משמעותית של אנשיו, המזכיר הכללי הוא חסר כוח.

ויש חשיבות נוספת לבסיס כוח. בסיס כוח מבטיח למנהיג שגם בעתיד, כשיפרוש מתפקידו כמזכיר המפלגה, תהיה לו עדיין השפעה במפלגה. בשביל מה הוא צריך השפעה? בשביל לדאוג למשל שהמזכיר הבא לא יזרוק אותו לכלא או למחנה העבודה. בשביל להבטיח שהעושר שצבר בחייו לא יתפוגג בן רגע. במדינה בה המפלגה היא מעל החוק, השפעה בה היא עניין של חיים ומוות.

אז כשג'יאנג נבחר ב-1989 למזכיר המפלגה, הוא הבין שהוא חייב לבנות לעצמו מחנה משלו, מחנה בתוך המחנה המנצח של השמרנים. הבעיה של ג'יאנג שבניגוד לדנג שיאופינג או מאו, לא הייתה לו לא כריזמה ולא חזון אידיאולוגי. הוא לא היה יכול פשוט לסחוף אחריו מאות מחברי המפלגה הקומוניסטית ולהקים מחנה חדש. אז מה נשאר לו לעשות?

טוב, מכירים את הביטוי "לכל אדם יש מחיר"? ג'יאנג הקים את המחנה שלו, "כנופיית שנגחאי", ע"י טובות הנאה ומינוי מקורבים. הגרעין של המחנה הורכב מג'יאנג וחברי מפלגה שעבדו תחתיו בתקופתו כראש העיר של שנגחאי. את שאר המחנה הוא הקים ע"י העברת חלקים במשק הסיני לידי מקורבים ומשפחותיהם. לדוגמה, ג'ואו יונג-קאנג (Zhou Yongkang), ראש ביטחון הפנים של סין, קיבל נכסים בתעשיית הזיקוק הסינית. לי פנג, ראש הממשלה לשעבר, קיבל נכסים בתעשיית החשמל [מקור]. פקיד מושחת ועוד פקיד מושחת, עוד נכס פה ועוד הטבה שם, ג'יאנג דזה-מין בנה את "כנופיית שנגחאי" על האידיאולוגיה של כסף וכוח.

ב-2002 ג'יאנג דזה-מין פרש מתפקיד מזכיר המפלגה (יש אומרים שאולץ לפרוש) ובמקומו מונה חו ג'ינטאו, שהיה בתפקיד עד 2012. לעומת ג'יאנג לחו ג'ינטאו כבר היה מחנה טבעי במפלגה, ה"טואנפאי". המשמעות המילולית של "טואנפאי" היא "חברי הליגה" והמחנה מורכב מבוגרי ליגת הצעירים של המפלגה הקומוניסטית (The Communist Youth League, CYL) [מקור]. ליגת הצעירים הקומוניסטית הייתה הדרך לצעירים רבים בעלי רקע צנוע להיכנס למפלגה ולהתקדם בה. חו ג'ינטאו התחיל את דרכו בליגה וכמוהו עוד חברים בכירים במפלגה התחילו את דרכם בליגת הצעירים והתקדמו בה לעמדותיהם הבכירות. אחד מהם הוא ראש הממשלה הנוכחי של סין, לי קצ'יאנג (Li Keqiang). בעיניי וותיקי המפלגה ו"הנסיכים" ה"טואנפאי" נתפסים כזרים, כאנשים שלא היו שותפים להקמת המפלגה ולכן גם לא ברורה הזכות שלהם לשלוט בה.

ה"טואנפאי" נחשב למחנה רפורמי יחסית ל"כנופיית שנגחאי", שמתמקד בהמשך קידומן של הרפורמות הכלכליות של דנג שיאופינג. במהלך כהונתו של חו ג'ינטאו הדגש היה על צמיחה כלכלית, תוך זניחה של נושאים כמו ביטחון פנים ומדיניות חוץ [מקור]. סין של ג'ינטאו הייתה סין ממוקדת כלכלית בבית ופסיבית בחוץ. זו הסין שרובנו משווים אליה את סין של שי ג'ינפינג כשאנחנו מדברים על "סין שהתעוררה מתרדמת" בשנים האחרונות והפכה ממעצמה פאסיבית למעצמה אקטיבית בזירה הבינלאומית.

היתרון של ה"טואנפאי" על "כנופיית שנגחאי" שהיא מבוססת לא על מנהיג יחיד או טובות הנאה, אלא על רקע מקצועי וסוציולוגי משותף. בעוד "כנופיית שנגחאי" סובבת סביב ג'יאנג דזה-מין, ה"טואנפאי" קדם לחו ג'ינטאו והוא יתקיים גם אחריו. טוב, אם הם יצליחו לשרוד את שלטונות של שי ג'ינפינג.

שרשרת אירועים מצערת

"כנופיית שנגחאי" ו"טואנפאי", ג'יאנג דזה-מין וחו ג'ינטאו – שמרנים מושחתים מול ביורוקרטים אפורים. בדצמבר 2012, בבחירות ללשכה הפוליטית ה-18, נבחר שי ג'ינפינג למזכיר הכללי של המפלגה ואיתו עוד 5 חברים מכנופיית שנגחאי לוועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית, מרכז הכוח של סין. נראה היה ש"כנופיית שנגחאי" זכתה בניצחון משמעותי על המחנה היריב. בלשכה הפוליטית בת 25 החברים, החלוקה הייתה כמעט שווה – כחצי חברי "כנופיית שנגחאי" והחצי האחר חברי ה"טואנפאי".

אולם 5 שנים מאוחר יותר, בבחירות ללשכה הפוליטית ה-19 ב-2017, שני המחנות נדחקו הצידה ע"י המחנה החדש של שי ג'ינפינג [מקור]. מתוך שבעת חברי הועידה הקבועה, ארבעה הם חברי המחנה של שי ג'ינפינג. מתוך 25 חברי הלשכה הפוליטית, 14 הם חברי המחנה של שי ג'ינפינג, 5 הם חברי "טואנפאי" ועוד 4 חברי "כנופיית שנגחאי". שי ג'ינפינג, מי שנחשב כחבר ב"כנופיית שנגחאי", בנה לעצמו בסיס כוח חדש על חשבון שני המחנות הישנים.

איך הוא עשה זאת?

כששי ג'ינפינג נבחר בסוף 2012 המחנות במפלגה היו מוכנים לתת לו אור ירוק לקמפיין נגד שחיתות רחב היקף. שי ג'ינפינג השתמש באותו קמפיין כחסות בשביל טיהור המפלגה לא רק מפקידים מושחתים, אלא גם מהאנשים שהיוו את בסיס הכוח של שני המחנות. שי ניצל את הסכמת המחנות נגדם.

ומה הביא אותם להסכים מלכתחילה לאותו קמפיין נגד שחיתות? שני אירועים ב-2012 שגרמו להם לראות בשחיתות איום ממשי עליהם ועל עתיד המפלגה.

הראשון היה תאונת דרכים בליל ה-18 במרץ 2012 [מקור], תאונת דרכים שתפגע קשות במחנה של חו ג'ינטאו. בליל ה-18 במרץ 2012 מכונית פרארי התנגשה בעוצמה רבה בעמוד במחלף מחוץ לבייג'ין. כוחות הצלה שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותם במקום של הנהג ואחת הנוסעות. נוסעת שנייה הייתה פצועה קשה. כשחולצו מההריסות התגלה שכל השלושה היו חצי עירומים. גופת הנהג זוהתה  כלינג גו (Ling Gu), בנו בן ה-23 של לינג ג'יהואה (Ling Jihua) בכיר במפלגה ויד ימינו של חו ג'ינטאו.

כשג'יהואה שמע על מות בנו הוא נתקף פניקה. לא מפני שבנו נהרג בתאונת דרכים – אלא מפני שהוא נהרג בעודו נוהג במכונית יוקרה, מלווה בשתי נשים. לאור העובדה שכל יושבי המכונית היו חצי עירומים, הם כנראה לא דנו בתורתו של החבר מאו ואיך להפוך את סין למדינה סוציאליסטית דגולה. האב חשש שהתאונה תחשוף את סגנון החיים היוקרתי של בנו ותציג אותו כעוד בכיר מפלגה מושחת, שבנו חי חיי מותרות על חשבון העם הסיני.

ג'יהואה ניסה להשתיק את הסיפור לפני שיתפרסם, אך נתפס במעשה. הסערה שהתעוררה אילצה את ג'ינטאו להדיח את בעל בריתו. ג'יהואה הוסר מהלשכה הפוליטית והועבר למשרה צדדית במטה המפלגה. אחד האנשים החזקים במפלגה הקומוניסטית חוסל פוליטית בגלל פרשיית נהנתנות.

האירוע השני והחמור יותר היה חשיפה של פרשת רצח איש עסקים בריטי בידי אשתו של בו שילאי (Bo Xilai). בפרק הקודם דיברתי בקיצור על בו – כמו שי ג'ינפינג גם בו היה "נסיך" שבנה לעצמו קריירה פוליטית מרשימה, במטרה לזכות בתפקיד מזכיר המפלגה. בניגוד לשי ג'ינפינג, בו העדיף לבנות את הקריירה שלו באור הזרקורים. הוא יצא בקמפיין פומבי לנקות מפשע את העיר דָאלְיֵין שבראשה עמד ובקמפיינים ניאו-מאואיסטים להעלאת מורל התושבים. הוא קודם מתפקידו כראש העיר דאליין וב-2012 היה חבר בלשכה הפוליטית, שני צעדים מתפקיד המזכיר הכללי. הוא לא יזכה להגיע לשם.

בפברואר 2012 מפכ"ל המשטרה בדאליין הגיע לקונסוליה האמריקאית וביקש מקלט מדיני. המפכ"ל טען שיש בידיו ראיות שאשתו של בו, גו קיילאי (Gu Kailai), הרעילה איש עסקים בריטי בשם ניל הייווד (Neil Heywood) עקב חילוקי דעות עסקיים [מקור]. בשביל להעלים ראיות המשטרה מיהרה לשרוף את הגופה וטייחה את המקרה. הדבר עורר את חשדו של המפכ"ל, שהחליט להתעמת עם בו שילאי. בוויכוח שפרץ ביניהם בו סטר למפכ"ל ואיים עליו שלא ידבר על המקרה. בימים שלאחר הוויכוח המפכ"ל הבין שחייו נמצאים בסכנה והוא עלול להיות הבא בתור למות. הוא החליט לבקש מקלט מדיני מארה"ב בשביל לשמור על חייו.

האמריקאים סירבו לתת למפכ"ל מקלט מדיני, לאור המעורבות שלו בקמפיין נגד פשע של בו שילאי. הם מסרו את המפכ"ל לאנשי המשרד לביטחון פנים הסיני, שהחזירו את המפכ"ל באזיקים לבייג'ין.

בימים ובשבועות שאחרי התקרית בקונסוליה המפכ"ל חשף בפני הרשויות בבייג'ין את הצד האחר של בו שילאי [מקור]. הוא חשף שבו שילאי קיבל תשלומי שוחד בהיקף של מיליוני דולרים, שהוא שיחד עדים והוציא עדויות תחת עינויים במהלך הקמפיין נגד פשיעה. הוא הראה שבו שילאי, "הנסיך הנוצץ", הוא לא רק מושחת עד העצם אלא גם מסוכן מאוד, כמעט כמו אשתו שהרעילה את הייווד עם ציאניד.

המפלגה כולה רעדה. נוסף על לי ובו, חבר מפלגה בכיר במקאו נתפס אחרי שמצאו בקירות ביתו כמויות גדולות של כסף וזהב [מקור]. התחושה בהנהגה הייתה שלא רק שהמפלגה מאבדת את הלגיטימציה בעיני העם, היא מאבדת מיליונים בגלל הנהנתנות של פקידים מושחתים. הצמרת הייתה מוכנה לשינוי. היא הייתה מוכנה לטיהור הגדול של שי ג'ינפינג.

שי ג'ינפינג נגד שחיתות

הזכרתי בפרק הקודם את התיעוב של שי ג'ינפינג לשחיתות. שי ראה בפקידים מושחתים לא רק אנשים שמביישים את עצמם, אלא גם איום על המפלגה הקומוניסטית עצמה. החשש המרכזי של שי הוא שאם המפלגה הקומוניסטית הסינית לא תטפל בשחיתות, היא עלולה לקרוס כמו המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות.

בשביל להסביר עד כמה נושא השחיתות חשוב לשי ג'ינפינג אני אדלג מעט קדימה, לתחילת שלטונו של שי ב-2013. אחרי ששי ג'ינפינג התמנה לתפקיד המזכיר הכללי הוא ביקש ממחלקת המחקר של המפלגה להכין דו"ח מקיף על התמוטטות ברית המועצות והסיבות לה [מקור]. הדו"ח מציין בין השאר שתי סיבות מרכזיות: שחיתות במפלגה, יחד עם איבוד המרכיב האידיאולוגי בה. חברי המפלגה הקומוניסטית הרוסית בשלהי ימיה של ברית המועצות לא היו באמת קומוניסטים. הם היו פוליטיקאים מקצועיים, אנשים שבאותה מידה היו יכולים להיות קפיטליסטים. מבחינתם מרקס ולנין היו עוד שני אנשים, לא "ההוגים הגדולים של המהפכה הקומוניסטית הדגולה". הדו"ח מדגים זאת ע"י בדיחה:

ברז'נייב מביא את אמו למוסקבה. הוא מראה לה בגאווה את הסוויטה הנשיאותית שלו בקרמלין, את הלימוזינה ואת חיי המותרות שהוא עכשיו חי. "טוב אימא, מה את חושבת" אומר ברז'נייב, "לא תצטרכי עוד לדאוג לדבר, אי-פעם". "אני כל-כך גאה בך, ליאוניד איליץ'", אומרת אמא, "אבל מה יקרה כשהקומוניסטים יגלו את זה?".

באמצע 2012 המפלגה סערה בגלל פרשיות שחיתות והדוניזם שהגיעו לדרגות הכי בכירות של המפלגה. הקרקע הייתה מוכנה למערכה נגד שחיתות, שתנסה לעקור אותה מהשורש. שי ג'ינפינג היה יכול לפתוח אותה ברעש וצלצולים, להכריז על קמפיין נגד שחיתות חסר תקדים ולעורר התנגדות ברחבי המפלגה אליו. אם הוא היה בוחר בדרך של הסתערות קדימה כנראה שהמפלגה הייתה מעיפה אותו.

שי ג'ינפינג בחר בדרך אחרת. הוא בחר לבנות קונצנזוס ממיטת בית החולים.

בספטמבר 2012 שי ג'ינפינג נעלם. למשך שבועיים הוא נמנע מכל הופעה או פגישה. הוא אפילו ביטל פגישה מתוכננת עם מזכירת המדינה דאז, הילרי קלינטון ועם ראש ממשלת סינגפור. מה שי עשה בבית החולים?

יש מספר שמועות, אך אחת מהן נשמעת ההגיונית ביותר לאור הטיהור של שי: שי ג'ינפינג השבית את עצמו בשביל להקדיש את כל זמנו לבנות קונצנזוס לקמפיין ניקוי אורוות רחב היקף [מקור]. בחסות של ביקור חולים שי נפגש עם הקבוצות השונות של צמרת המפלגה הקומוניסטית והשיג את הסכמתם לפעול במלוא הכוח נגד נגע השחיתות שפשה במפלגה. הם לא יכלו לנחש שהם נתנו לשי ג'ינפינג אור ירוק לבנות לעצמו בסיס כוח חדש על חשבונם.

לצוד נמרים

מיד עם היכנסו לתפקיד מנהיג המפלגה שי הבטיח שהמפלגה תרדוף חברי מפלגה מושחתים, "פשפשים ונמרים" כאחד. "פשפשים" הם פקידי מפלגה נמוכי דרג, שבתמורה לארוחה מפנקת או בקבוק אלכוהול טוב עוזרים לאנשי עסקים לקדם את ענייניהם. "נמרים" הם חברי מפלגה בכירים, שניצלו את מעמדם בשביל להקים אימפריות פרטיות במדינה הסינית. הביטוי "פשפשים ונמרים" לקוח ישירות ממאו [מקור].

מאז 2013 כשני מיליון "פשפשים" נעצרו, נשפטו, נקנסו או נכלאו [מקור]. המפלגה הקומוניסטית פרסמה תקנות חדשות שהסדירו את ההתנהלות של חברי מפלגה, החל במספר ימי החופש שהם יכולים לקחת וכלה בהטלת חרם על גולף [מקור]. בניגוד לקמפיינים קודמים, הקמפיין של שי לא דעך אחרי שנה או שנתיים. ב-2013 נפתחו 172 אלף חקירות; ב-2015 נפתחו 330 אלף חקירות ורק במחצית הראשונה של 2018 נפתחו 302 אלף חקירות [מקור]. הקמפיין הנרחב הביא לשיתוק כללי בקרב הדרגים הזוטרים של המפלגה ותסכול רב, נושא שעוד נעסוק בו בהמשך הסדרה.

חוץ מפשפשים, שי שם את ידיו על "נמרים" בכירים מאוד, רובם שייכים למחנה של ג'יאנג זה-מין, המחנה שפרשנים רבים חשבו ששי שייך אליו. בין הנמרים החשובים ששי תפס היו: לינג ג'יהואה (כן, אותו לינג ג'יהואה) העוזר האישי של הו ג'ינטאו, ג'ואו יונג-קאנג בעל הברית הקרוב של ג'יאנג וחבר לשעבר בלשכה הפוליטית, ושני הסגנים ליו"ר הועידה הצבאית המרכזית גנרל שו קיי-האו (Xu Caihou) וגנרל גוואו בו-שוואנג (Guo Boxiong), חברים בכירים ב"כנופיית שגנחאי" של ג'יאנג [מקור].

התפיסה של ארבעת הנמרים הללו הפכה את שי ג'ינפינג לשליט החדש של המפלגה הקומוניסטית. איך? ראשית, היא חיסלה את המעמד המועדף של בכירי המפלגה. ג'ואו יונג-קאנג הוא חבר המפלגה הבכיר ביותר שנעצר ונשפט על עבירות שחיתות. שי ג'ינפינג הראה במעצר שלו שאין "יוצאים מן הכלל" או "הנחות" למישהו. כולם יידרשו להתיישר עם המנהיג, או שיסולקו מהמפלגה.

שנית, המעצר של הגנרלים שו וגוואו הראה שגם הצבא יהיה כפוף לרצונו של שי ג'ינפינג. המעצר של השניים לווה בסדרה של רפורמות משמעותיות בצבא [מקור]. חוץ מלהגדיל את היכולת של הצבא הסיני לבצע מבצעים הרחק מגבולות המדינה, הרפורמות גם הגדילו את השליטה של הוועידה הצבאית המרכזית של המפלגה בצבא. במקביל לשינוי המבני, 100 גנרלים בכירים הצטרפו לשו וגוואו בבית הכלא על עבירות שחיתות. ב-2016 שי הוסיף לעצמו את התואר "ראש הכוחות המזויינים" כציון לשליטתו על צבא השחרור העממי [מקור].

שלישית, המעצר של בכירים במחנה של ג'יאנג דזה-מין פגע קשות בכוחו של המנהיג הזקן. בעשור של חו ג'ינטאו לג'יאנג הייתה השפעה רחבה, הודות למיקום של בעלי בריתו בצמתי כוח של המפלגה. המעצר של אותם בעלי ברית תחת שי צמצמה את ההשפעה של ג'יאנג ואפשרה לשי ג'ינפינג חופש פעולה גדול יותר, חופש פעולה שהוא ניצל בשביל לקבע את עצמו כ"מנהיג ליבה" של המפלגה ולהסיר את המגבלה על מספר הקדנציות שלו כנשיא סין.

ג'יאנג דזה-מין הבין כבר בשלב מוקדם שהמערכה נגד-שחיתות מכוונת גם נגדו. הוא קרא ב-2014 למיתון של המאבק נגד שחיתות. הוא טען שאסור ש"טביעת הרגל של המערכה נגד שחיתות תהיה גדולה מדי" [מקור].  שי המשיך בשלו.

מפני שג'יאנג דזה-מין הקים את "כנופיית שנגחאי" על בסיס שחיתות והעדפת מקורבים, הוא נפגעה קשות מהקמפיין נגד שחיתות. מצד שני, הוא לא ביסס את עצמו על מוסד אחד או גוף אחד. שי ג'ינפינג נאלץ לנער את כל המפלגה בשביל לתפוס את החברים המושחתים של "כנופיית שנגחאי". הטיפול ב"טואנפאי" היה הרבה יותר פשוט.

לחנוק את הליגה

המעצר של לינג ג'יהואה ב-2014, יד ימינו של חו ג'ינטאו, הוביל לחשיפה של מספר בכירים בליגה שהשתמשו בכוחם להשיג טובות אישיות [מקור]. המעצר שלהם הוביל בתורו לחקירה נרחבת של כל הליגה, במטרה להעריך "את האופי של חברי ובוגרי הליגה". הממצאים לא היו מחמיאים: החקירה מצאה שחברי הליגה ובוגריה הם "ביורוקרטים מדי", "אריסטוקרטים" וממוקדים בלדאוג לעצמם במקום לשרת את המפלגה הקומוניסטית [מקור]. כלומר במקום להיות חממה לגידול המנהיגים של סין, החקירה מצאה שהליגה היא דלת אחורית לאינטרסנטים להיכנס למפלגה.

באפריל 2015 שי ג'ינפינג, בכנס של המפלגה הקומוניסטית, הזהיר ש"ליגת הנוער עלולה להידחק לשוליים בעיניי הנוער ובעיניי המדינה". בפברואר 2016, פרסם העיתון הממשלתי "Beijing Daily" שחברי הליגה אריסטוקרטים מדי ומרוכזים בעצמם, ושחברי הליגה צריכים להתכונן ל"ימים קשים" [מקור]. חודש אחר כך הגיעו הימים הקשים.

בתחילת מרץ 2016 העיתון "The Global Times" פרסם שהתקציב של לליגת הנוער הקומוניסטית יקוצץ בחצי. הקיצוץ יגיע ביחד עם תוכנית רפורמות נרחבת בתוך הליגה, שמטרתה למצוא ולהעניש חברי ליגה מושחתים או אגואיסטים, שמשרתים בעיקר את עצמם. במכה אחת, הליגה צומצמה מגוף חשוב במפלגה הקומוניסטית לגוף שולי.

המכה ל"טואנפאי" היא כפולה: היא גם פוגעת ביוקרה ובכוח שלהם עכשיו והיא גם פוגעת בסיכויי שלהם להגדיל את מספרם בצמרת המפלגה. אם יש פחות חברים בליגה ב-2019, יהיו פחות מועמדים פוטנציאלים מהליגה לוועידה המרכזית והלשכה הפוליטית בשנים הבאות. היתרון שהיה ל"טואנפאי", שהחלק של חבריה בהנהגה הבכירה גדל כל שנה, נמחק. אם שי ג'ינפינג ימשיך לשלוט בסין ב-2022, מי שהיו אמורים להיות הדור הבא של הנהגת המפלגה – רובם חברי ליגה לשעבר – ידחקו הצידה, בעוד חברי המחנה של שי ג'ינפינג יתפסו את מקומם. אחריהם, הדור הבא של ההנהגה יורכב מפחות חברי "טואנפאי" וכן גם הדור אחריהם. אם ה"טואנפאי" לא ידרשו את מקומם בהנהגה הבכירה, הם עלולים להיעלם מן המפלגה.

סיכום

בדצמבר 2012 שי ג'ינפינג נעמד על הבמה באולם הגדול של העם אחר בחירתו למזכ"ל המפלגה. הוא עמד כאחד בין שווים, שחקן נוסף במשחקי הכוח של צמרת המפלגה הקומוניסטית.

בדצמבר 2017 אחרי שנבחר בשנית הוא עמד לא כאחד בין שווים, אלא כ"מנהיג הליבה" של המפלגה הקומוניסטית. תחת הכסות של קמפיין נגד שחיתות שי ג'ינפינג הפך את עצמו למנהיג החזק ביותר בסין, פחות מ-50 שנה אחרי מותו של מאו ב-1976. בנחישות, ערמומיות ודבקות במטרה הפקיד האפור הפך את עצמו ל"קיסר האדום". והוא לא יסתפק בשליטה במפלגה בלבד.




פרק 36 – קיסר אדום: מי אתה שי ג'ינפינג?

להורדת הפרק – קישור

גם ב-itunes: קישור

להאזנה ב-youtube: קישור

עריכה והלחנת מוסיקה – גיא שילה

התחלנו את "קיסר אדום" לפני חודשיים, במבוא לפוליטיקה הסינית. סקרנו ב-4 פרקים את ההיסטוריה והתרבות הסינית עד כמעט ימינו אנו, בדגש על הדינמיקה הפוליטית בה. דיברנו על נפילתה של שושלת צ'ינג, על המהפכה הפרטית של מאו והמחנות בצמרת המפלגה הקומוניסטית. רק עכשיו, אחרי שאנחנו מבינים טוב יותר את סין, את המפלגה הקומוניסטית, אנחנו יכולים לפנות ולטפל בנושא המרכזי שלנו – "הקיסר האדום", שי ג'ינפינג. בואו נתחיל.

מי אתה שי ג'ינפינג?

כששי ג'ינפינג נבחר לראשונה בדצמבר 2012 למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, רבים בסין לא הכירו אותו. שי ג'ינפינג לא נבחר משום שהוא היה הכי כריזמטי או הכי מוצלח. הוא לא נבחר בגלל הפופולאריות שלו או הלהט האידיאולוגי שלו.

שי ג'ינפינג נבחר כי הוא היה הבחירה הכי נוחה בעיני שני המחנות היריבים של המפלגה הקומוניסטית. בעיניהם שי ג'ינפינג היה הרע במיעוטו. הם ראו בו ביורוקרט שהתקדם לאט בסולם המפלגתי והתמקד בלא לעשות טעויות או לעצבן אנשים. הוא היה בעיניהם מישהו שאפשר לסמוך עליו שישמור על המפלגה הקומוניסטית חזקה, על סין יציבה ויעשה מה שיאמרו לו [מקור].

כמה שהם טעו.

בחמש השנים הראשונות שלו שי ג'ינפינג  התגלה כחיה פוליטית ערמומית ואכזרית. בשני הפרקים הקרובים ננסה להתחקות אחריו, להבין מה מניע אותו ואת שיטות הפעולה שלו. נלמד איפה הביוגרפיה שלו משתלבת עם ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית וננסה להבין איך הפקיד השקט הפך למנהיג הכי חזק בסין מאז מאו.

שאפתן, פרגמטי, היסטורי

הבסיס של הפרק היום הוא מסמך סודי של השגרירות האמריקאית בבייג'ין, שפורסם במסגרת הדלפות וויקיליקס. כותרת המסמך: "דיוקן של סגן הנשיא שי ג'ינפינג: 'שורד שאפתני' של המהפכה התרבותית". המסמך נכתב ב-2009, כששי ג'ינפינג היה עוד סגן נשיא סין וסומן כמי שעתיד להיות המנהיג הבא של סין. המסמך מורכב משיחות שהיו בין אחד מאנשי השגרירות למכר של שי, המכונה במסמך "הפרופסור".

"הפרופסור" ושי חולקים מאפיינים דומים רבים: שניהם נולדו כדור שני למייסדים של המפלגה הקומוניסטית והרפובליקה העממית של סין. הם היו "נסיכים" וגדלו במתחם מיוחד של האליטה הקומוניסטית בבייג'ין. הם שניהם חונכו שיש להם זכות טבעית לשלוט ושהם ביום מן הימים ירשו מהוריהם את הנהגת המדינה. שניהם גם נפגעו מ"המהפכה התרבותית" של מאו בשנות ה-60', נרדפו ע"י השומרים האדומים ונשלחו לעבוד בכפרים כחלק מה-"sent down youth" של 1968-1972 [לקריאה נוספת].

הם נבדלים בבחירות שהם עשו לאחר "המהפכה התרבותית": "הפרופסור" בחר בקריירה אקדמית ובשנות ה-80' אף עזב את סין ועבר לארה"ב. שי ג'ינפינג לעומתו בחר להיות כפי שהפרופסור אומר "אדום יותר מאדום" (“Redder than Red”) – הוא בחר לקשור את גורלו עם המפלגה הקומוניסטית ולהיות חבר בה.

לפי "הפרופסור" שי ג'ינפינג הוא "שאפתן, מחושב, בטוח בעצמו וממוקד בפרס האולטימטיבי – מנהיג סין". הוא גם "פרגמטי מאוד, ריאליסט ומונע לא מאידיאולוגיה אלא משילוב של שאפתנות ושימור עצמי". אם התיאור הזה גורם לכם לחשוב ששי ג'ינפינג הוא רע, "הפרופסור" מדגיש ששי הוא דווקא בחור טוב, חבר נאמן ומתייחס בכבוד ובנימוס למבקרים ולמי ש"פחותים" ממנו בדרגה.

 עכשיו אתם יכולים לשאול אותי: "טוב ניצן, אם יש לנו כבר פרופיל של שי ג'ינפינג, למה לעשות פרק שלם עליו? תעלה סיכום של המסמך ויאללה, להמשך הסדרה!". הייתי עושה את זה, אם הייתי מסכים לפרופיל.

שימו לב: "הפרופסור" ושי עשו בחרו דרכים שונות. כשאנשים מנתחים אנשים אחרים הם באופן לא מודע נוטים להצדיק את עצמם דרך ניתוח של האחר. "הפרופסור" מסביר ששי בחר להצטרף למפלגה כדרך "לשרוד". הוא מתאר אותו כאדם שמבין כוח, שאפתן וחסר אידיאולוגיה. מה כאן הוא באמת פרופיל של שי, ומה כאן היא ביקורת סמויה עליו והצדקה של "הפרופסור" את עצמו? כי הרי אם "הפרופסור" לא בחר להצטרף לשורות המפלגה, הרי שהוא לא "שאפתן חסר אידיאולוגיה" ושהוא בחר דרך טובה יותר מרק "לשרוד".

אני חושב ש"הפרופסור" מפספס את האפשרות ששי ג'ינפינג אולי לא אידיאולוג במובן הזה שהוא מאמין בקנאות בתורתו של מאו, אך הוא בהחלט מאמין במפלגה הקומוניסטית. הוא מאמין במפלגה הקומוניסטית כמוסד היחיד שיכול להגן על סין מאויבים מבחוץ ומאנרכיה מבית. שי ג'ינפינג הוא תלמיד של ההיסטוריה וכתלמיד של ההיסטוריה הוא מבין שאותם כוחות שפעלו במאה שנות ההשפלה קיימים גם היום, ממתינים להפיל שוב את סין. אני לא אומר שהם באמת קיימים, אני חושב שהוא חושב שהם באמת קיימים.

לכן החלטתי להשקיע שני פרקים בלדבר על שי ג'ינפינג כמישהו, משהו שעד עכשיו לא עשיתי מעולם ב"משחק הגדול". עד היום לא דיברתי על הביוגרפיה האישית של אף מנהיג עולמי, כי לא הייתי צריך. בשביל להסביר למה הרוסים בסוריה, לא הייתי צריך לספר על שירותו של פוטין ב-ק.ג.ב. בשביל להסביר למה סין עברה ממעצמה שקטה למעצמה רועשת, שיוצרת עוד ועוד חיכוכים, אני צריך את הביוגרפיה האישית של שי ג'ינפינג, אני צריך הבנה של מי הוא שי ג'ינפינג. ו"הפרופסור" מציע לי רק חלק מהתשובה. אנחנו צריכים יותר, אם אנחנו באמת רוצים להבין את "הקיסר האדום" ואת סין החדשה.

בשביל באמת להבין את שי עלינו להכיר את חייו, להכיר את המעשים וההחלטות שלו ומהן להסיק על האופי שלו.

ילד של המהפכה

שי ג'ינפינג נולד ב-1953 בבייג'ין, השלישי מבין ארבעה ילדים. אביו, שי זונגשון (Xi Zhongxun) היה סגן ראש הממשלה ואחד מוותיקי המהפכה הקומוניסטית בסין. ג'ינפינג נולד וגדל במתחם סגור של ההנהגה הקומוניסטית בבייג'ין, הרחק מהמון העם [מקור]. הוא נולד לאצולה הקומוניסטית של המפלגה ולכן הוא נחשב ל"נסיך".

"הנסיכים" הוא השם שניתן לצאצאי בכירי המפלגה הקומוניסטית, "דור המייסדים" של הרפובליקה העממית של סין. הם מובחנים כקבוצה סוציולוגית ברקע המשותף שלהם: הם נולדו וגדלו במתחם נפרד מהעם בבייג'ין, הלכו לבתי ספר מיוחדים ונהנו ממנעמי החיים שנמנעו מרוב האוכלוסייה. אבותיהם האמינו שהם זכו בשלטון משום החלק שלהם במהפכה הקומוניסטית של סין. "הנסיכים" חונכו שיום אחד הם יירשו את השלטון מאבותיהם והם שינהיגו את המדינה [מקור].

שי ג'ינפינג התחנך בבית הספר "הראשון באוגוסט", בית הספר של ילדי בכירי המפלגה. בית הספר זכה לכינוי "עריסת המנהיגים" – Lingxiu yaolan. התלמידים בבית הספר השוו זה את זה לא לפי יכולת – מי רץ יותר מהר או לומד יותר טוב – אלא לפי הסטטוס של ההורה – למי היה אבא יותר בכיר [מקור].

בסביבה הזו שי ג'ינפינג היה במעמד נחות יותר משאר חבריו.

כשג'ינפינג היה רק בן 9, ב-1962, אביו איבד חן בעיני מאו ופוטר מתפקידו כסגן ראש הממשלה. שי זונגשון נשלח לעבוד במפעל במרכז סין והשאיר את אשתו, צ'י שין (Qi Xin) לדאוג לארבעת ילדיהם. צ'י שין הצליחה לשמור על עבודתה במטה המפלגה ולכן על אף פיטורי האב המשפחה המשיכה להתגורר במתחם הבטוח של האליטה המפלגתית בבייג'ין הבירה.

עד המהפכה התרבותית של מאו.

המהפכה התרבותית

באוגוסט האדום של 1966 פשטו צעירים משולהבים על בתי האליטות הקומוניסטיות ובזזו אותם. ג'ינפינג ומשפחתו נאלצו להימלט מביתם, אליו פלשו שומרים אדומים. אביו של שי, שחי הרחק מבייג'ין, נעצר ע"י השומרים האדומים, הוכה והושפל ונשלח לכלא צבאי, שם בילה את ימיו בלצעוד כל יום 10,000 צעדים קדימה ואז 10,000 צעדים אחורה. בית הספר האליטיסטי של ג'ינפינג נסגר והוא הועבר לבית ספר מס' 25, שהיה "כר פורה לעוינות כלפי האליטות" לדברי יו"ר איגוד הבוגרים של בית הספר [מקור].

השנתיים הבאות היו לשי ג'ינפינג ולשאר "הנסיכים" סיוט מתמשך. רק בין אוגוסט לספטמבר 1966 השומרים האדומים הרגו כ-1,800 איש והרסו עשרות אתרים היסטוריים ומקדשים [מקור]. הם התרוצצו ברחובות, חיפשו את אויבי המהפכה. הילדים של בכירי המפלגה, וודאי הילדים של בכירים שהודחו, היו מטרה מבוקשת במיוחד. שי ג'ינפינג היה אז רק בן 13 ומצא את עצמו בצד הנרדף והותקף על-ידם.

המעניין הוא שההתקפות לא שברו את רוחו, אלא להפך – הוא עמד גאה נגדם. זה לא מובן מאליו – מורים לשעבר מספרים על ילד "שקט, אדיב, שחיבב את השירים של דו פו (Du Fu)", משורר סיני קלאסי [מקור]. לא בדיוק נשמע כמו הטיפוס שיעמוד בפני חבורת חוליגנים עם מקלות. אבל הנה – האנרכיה של "המהפכה התרבותית" חשפה צד אחר בילד, צד עקשני ומרדן. כשהשומרים האדומים היו מאיימים עליו, הוא היה עומד נגדם, שקול וקר רוח. בראיון הוא תיאר את אחד המפגשים בינו ובין השומרים האדומים בבייג'ין [מקור]:

"הם תפסו אותי ואמרו שיש נגדי האשמות חמורות. שאלתי אותם: 'האם האשמות מספיק חמורות כדי להוציא אותי להורג?'.

'הן מספיק חמורות להוציא אותך להורג 100 פעמים'.

נרגעתי. מה זה משנה אם מוציאים אותך להורג פעם אחת או 100 פעמים?".

השנתיים של "המהפכה התרבותית" ששי ג'ינפינג חווה השאירו בו חותם עמוק. בפרק זמן קצר הוא ראה את כל הצדדים האכזריים של הפוליטיקה – את הרדיפות, משפטי הראווה, איך הון ומעמד שהושגו במאמץ של שנים נעלמו ברגע. הוא גם חווה על בשרו את האנרכיה של המהפכה.

בשביל שי ג'ינפינג "אי-סדר חברתי", כאוס, או "לואן" בסינית הם לא מושגים מופשטים, אלא מציאות חיה, זיכרון היסטורי. בראיון בשנת 2000 הוא סיכם את המסקנות שלו מהמהפכה כך [מקור]: "אנשים שיש להם ניסיון מועט בכוח, אלו שהיו רחוקים ממנו, נוטים להתייחס לדברים האלה כמסתוריים וחדשים. אני אבל מסתכל מעבר לדברים השטחיים: הכוח והפרחים והתהילה ומחיאות הכפיים. אני רואה את בתי המעצר, את השבריריות של יחסים אנושיים. אני מבין את הפוליטיקה ברמה עמוקה יותר".

אל הכפר

ב-1968 מאו הבין שעשה טעות עם השומרים האדומים והחליט לשלוח את הנוער העירוני המרדן אל הכפרים. ג'ינפינג היה אחד מ-17 מיליון הנערים והנערות שנשלחו לאזורי הכפר של סין לעבוד. ג'ינפינג היה, לפי עדותו שלו, בהלם מהקושי של העבודה הפיזית. הוא שנא אותה והתחיל לעשן מפני ש, כך הוא אמר, "לא הפריעו למי שעישן". שלושה חודשים אחרי שנשלח לכפר הוא ברח חזרה אל בייג'ין, אך נתפס והוחזר אל הכפר. לפי הביוגרפיה הרשמית של שי ג'ינפינג באותו רגע שהוא נשלח שוב לכפר – הוא נולד מחדש [מקור].

מילד מפונק של האליטה השלטונית הוא הפך לעובד חרוץ, שבילה את שעות הערות שלו בעבודה בשדה, בתיקון דרכים וסכרים ואת הלילה בלמידת כתביהם של מרקס ומאו. הוא ישן על מזרן מעץ, יחד עם שאר הכפריים. כשהוא פגש שוב את אביו ב-1972, האב לא זיהה אותו או את אחיו. מבולבל ומוכה, האב התחיל לבכות. ג'ינפינג הציע לו סיגריה. "איך זה שאתה מעשן?" שאל האב. "אני בדיכאון. גם לנו היו השנים האחרונות קשות". האב שתק לרגע, חשב. "אני מעניק לך את אישורי לעשן" [מקור].

היינו מצפים שהחוויות האלו יהפכו את ג'ינפינג למתנגד של המפלגה הקומוניסטית, או לכל הפחות מישהו שירצה להתרחק ממנה עד כמה שניתן. כבר ציינתי שרבים מחבריו אכן עשו זאת – עזבו את סין, ברחו לאקדמיה או לעסקים. שי עשה בדיוק ההפך. כפי שאמר "הפרופסור" שי ג'ינפינג הפך ל"אדום יותר מאדום". ג'ינפינג הגיש את מועמדותו למפלגה הקומוניסטית 7 פעמים ונדחה, עד שהתקבל לבסוף ב-1974 כחבר מפלגה [מקור].

מה הניע את שי לחזור לחיק המפלגה שהייתה אחראית לסבל הרב שלו ושל משפחתו? שי ג'ינפינג היה "נסיך". הוא נולד עם תחושת בעלות על המפלגה וציפייה שהשנים של "המהפכה התרבותית" הן חריגה מהמצב הנורמאלי ולא המצב החדש. הוא הצטרף לחיק המפלגה משום שזה היה בשבילו הבית הטבעי שלו, הגוף בו גדל ובו הוא ציפה להמשיך את עתידו. הוא כנראה ציפה שהמזל יחייך אליו ואל משפחתו.

והוא אכן חייך.

עם חזרתו של דנג לשלטון ב-1976, אביו של שי, שהיה חבר קרוב של דנג עוד מימי מלחמת האזרחים, הוחזר להנהגת המפלגה. שי הזקן מונה להיות מושל מחוז גְוָאנְגְדונג (Guangdong), שם קידם רפורמות כלכליות רבות [מקור]. בנו שי ג'ינפינג מונה ב-1979 לקצין בצבא השחרור העממי והוצב במטה של גנרל גנג ביאו (Geng Biao), חבר קרוב של אביו ומזכיר הוועידה הצבאית המרכזית של סין, סוג של המקבילה למטה הכללי שלנו. שי בילה את שלוש השנים הבאות שלו, בין 1979 ל-1982, בעבודה בוועידה הצבאית בבייג'ין.

אך שי ג'ינפינג לא תכנן להישאר לנצח בבייג'ין. הוא ידע שאם הוא רוצה להתקדם במעלה המפלגה – הוא חייב קודם להתרחק מהמרכז שלה.

אל המחוזות

ב-1982 שי ג'ינפינג ביקש העברה למזכירות המפלגה באחד המחוזות של סין. לפי "הפרופסור" מדובר היה במהלך מחושב של שי – שי הבין שהדרך היחידה שלו להגיע לפסגת המפלגה הייתה ע"י בניית קשרים ובסיס כוח נפרדים מאלו של אביו. אם היה נשאר בבייג'ין, הוא היה צריך להסתמך על הקשרים שאביו בנה, מה שהיה הופך אותו לתלוי באבא שי [מקור].

את 25 השנים הבאות שי בילה במחוזות של סין, שימש כמזכיר הסניף המקומי של המפלגה או כמושל המחוז. ההתנהלות שלו במחוזות היא דוגמת מופת לשירות ציבורי. ראשית, הוא שמר על צניעות גם כשהיה בעל כוח. כמושל מחוז כפרי בצפון סין הוא היה מסתובב עם המכנסיים שניפק לו הצבא, סימן לשמרנות והסתפקות במועט. כשקיבל את המכונית הראשונה במחוז, הוא תרם אותה לסניף המקומי של וותיקי הצבא. אולם הצניעות של שי לא הייתה סגפנות. כשקודם למושל פוגי'אן (Fujian), אחד המרכזים הכלכליים של סין בדרום מזרח המדינה, הוא החליף את המדים בחליפות משום שהתחיל להיפגש עם אנשי עסקים זרים. אך הוא עדיין שמר על אורח חיים צנוע, נמנע מארוחות מפוארות או רכבי יוקרה.

שנית, שי ג'ינפינג נלחם נגד שחיתות בכל מקום אליו הגיע. קשה לקבוע מהי הסיבה המדויקת למלחמה החריפה שלו בפקידים מושחתים. נראה שההתנגדות שלו לשחיתות לא באה רק מדאגה לממשל תקין, אלא מבוז וזעם אמיתי על חברי מפלגה שמוכרים את העקרונות שלהם בשביל כסף. אני חושב שהציטוט הבא שלו מדגים את הגישה שלו לשחיתות: "בשביל דברים קטנים כמו ארוחה במסעדה הם [פקידים] שוכחים את העקרונות שלהם. ובשירים ובריקודים שבאים אחר כך הם מאבדים את הנימוסים שלהם" [מקור].

שלישית, שי עבד ע"י בנייה של קונצנזוס לפני ביצוע פעולות. הוא נמנע מפעולות חדות, פעולות שעלולות "לטלטל את הספינה". אפשר להעריך את השמרנות של שי אם נשווה אותו למתחרה המרכזי שלו במפלגה בתחילת שנות ה-2000, בו שילאי (Bo Xilai). בו היה נסיך בדיוק כמו ג'ינפינג, שגם בחר בתחילת שנות ה-80' לצאת אל המחוזות בשביל להתקדם במפלגה. בניגוד לשי ג'ינפינג, בו חיפש את אור הזרקורים. השנים של בו כראש העיר דָאלְיֵין (Dalian) התאפיינו בשורה של קמפיינים מתוקשרים ולעיתים אלימים לנקות את העיר משחיתות ופשע ולהעלות את מורל התושבים באמצעות תעמולה ניאו-מאואיסטית [מקור]. שי נמנע מכל זה. שי עבד בשקט, לאט ובאופן מתודי, נמנע מ"לטלטל את הספינה" יותר מדי, חוץ מכדי לתפוס פקידים מושחתים.

מי שאולי מסכם הכי טוב את שי ג'ינפינג באותן שנים במחוזות הוא איש עסקים מטאיוואן, ליאו וואנלונג (Liao Wanlong), שהכיר את שי במהלך תפקידו בפוג'יאן. "הוא דיבר רק כשהיה לו באמת משהו לומר והוא לא היה מבטיח הבטחות ריקות. הוא היה חושב היטב לפני שהיה פותח את פיו" [מקור]. צנוע, שונא שחיתות ומחושב. ב-2007 שי ג'ינפינג היה מוכן לצעד הגדול הבא בחייו – סגן נשיא הרפובליקה העממית של סין.

סיכום

מי אתה שי ג'ינפינג? מחושב, מאופק, אדם שעוצב על-ידי הטראומה של "המהפכה התרבותית" של מאו. אבל בשביל באמת להעריך מי הוא שי ג'ינפינג לא מספיקות לנו 59 השנים הראשונות של חייו. כן, אני יודע – תתפלאו כמה זמן אדם יכול להסתתר. בשביל באמת להעריך אותו, כאדם וכמנהיג, אנחנו צריכים לראות מה הוא עשה כשסוף-סוף נבחר לשלטון. אנחנו צריכים לראות אותו כשהוא סוף-סוף נעמד במרכז הבמה הפוליטית של סין והתחיל לכוון את המפלגה והמדינה. רק אז נראה אותו מבטא את כל כולו – את המחויבות העמוקה שלו למפלגה, את המיקוד של הרצון שלו ואת הידע, היכולת והמוכנות לרדוף גם את צמרת המפלגה בשביל לבסס את כוחו. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




מתקפת הטרור בסרי לנקה וקרן הפנסיה שלכם

בכיר במשטרת סרי-לנקה טוען שב-11 באפריל שלח מכתב המזהיר מפני מתקפת טרור אפשרית על כנסיות באי מצד קיצונים איסלמיים [מקור]. עכשיו שאותם קיצונים אכן תקפו את הכנסיות, מישהו בממשלה עומד לאבד את הכסא משום שהתעלם מ"אזהרות קונקרטיות".

בהמשך כנראה ימצאו עוד מכתבים כאלה, דו"חות מסווגים, אזהרות של מודיעים, חיזויים בהורוסקופ ועוד ועוד שיראו "שהכתובת הייתה על הקיר". התקשורת תצעק, העם יזעם והממשלה תמנה וועידות חקירה שיכתבו קילומטרים על קילומטרים של דו"חות ופרוטוקולים בשביל למנוע את "מחדל המודיעין הבא".

ואף אחד לא ילמד דבר מהתקרית הזו.

למה תמיד בדיעבד ידיעה מודיעינית הופכת ל"אזהרה קונקרטית"? הרי לכתוב שיש איום על כנסיות קתוליות מצד קיצונים מוסלמים גם אני יכול לכתוב. לא צריך סיווג ביטחוני או אינטליגנציה גבוהה בשביל להעריך שיש סיכון מצד ארגוני טרור מוסלמיים נגד כנסיות. זה חלק מהטבע, זה כמו לכתוב ש"מים עלולים להיות רטובים". אני מוכן אפילו להמר שמכתב דומה נכתב לפני הפסחא בשנה שעברה ובשנה שלפניה. ששירותי המודיעין של סרי לנקה קיבלו ידיעות גם ב-2015 על מתקפות טרור פוטנציאליות ושום דבר לא קרה.

הטמטום – ותסלחו לי על המילה – נובע מחוסר הבנה של עובדה מאוד פשוטה: "ביצועי העבר אינם מעידים על ביצועי העתיד".

מכירים את המשפט הזה? הוא תמיד מופיע בתחתית של כל פרסומת של קופת גמל או קרן פנסיה שמתהדרות בתשואה שנתית של 7 או 10 אחוזים. למה הוא מופיע שם? מפני שזו עובדה שגם אם קרן עשתה 20% בממוצע כל שנה ב-10 השנים האחרונות, יש סיכויי שהשנה היא תפשוט את הרגל. למה? כי ביצועי העבר אינם מעידים על ביצועי העתיד.

אירוע כזה, אירוע נדיר בעל השפעה משמעותית, נקרא "ברבור שחור". הברבור השחור קיים מפני שאנחנו טועים להניח שמשהו שהוא לא סביר (פשיטת רגל, מגה-פיגוע) לא יקרה.

תסתכלו על היסטוגרמה של תקריות טרור בסרי לנקה (1975-2017) בהתאם למספר ההרוגים הכולל בתקרית:

histogram.png
היסטוגרמה של תקריות טרור בסרי לנקה 1975-2017 לפי מספר כולל של הרוגים, מקור נתונים: "National Consortium for the Study of Terrorism and Responses to Terrorism (START), University of Maryland. (2018). The Global Terrorism Database (GTD)"

נכון לכתיבת שורות אלה מספר ההרוגים בסרי-לנקה עומד על כ-290 הרוגים. בהיסטוגרמה, התקרית נמצאת בקצה הימני של זנב ההתפלגות, כלומר הסיכויי למגה-פיגוע הוא קטן עד מאוד. מגה פיגוע הוא "אירוע נדיר". כשהבכיר במשטרה פרסם את המכתב שלו, אלו שמעליו כנראה נפנפו בו פשוט מפני ש"מה הסיכויי שבאמת יהיה פיגוע ענק?".

גם הרקורד ההיסטורי היה לטובתם. הסתכלו על הגרף של מספר אירועי הטרור ומספר ההרוגים בסרי-לנקה בין 1975 ל-2017:

by year.png
מספר אירועי הטרור ומספר ההרוגים הכולל לפני שנה בסרי לנקה, 1975-2017, מקור נתונים: "National Consortium for the Study of Terrorism and Responses to Terrorism (START), University of Maryland. (2018). The Global Terrorism Database (GTD)"

מאז 2009, אז הובסו הנמרים הטמילים, מספר תקריות הטרור ומספר ההרוגים ירד לבודדים. הקפיצה שאתם רואים ב-2017 במספר אירועי הטרור נובעת מעלייה במספר אירועי הטרור שבוצעו ע"י בודהיסטים נגד מוסלמים. כלומר אם הייתי מקבל את המכתב המזהיר אותי מפני טרוריסטים איסלמיים, הייתי צריך לאור נתוני העבר לזרוק אותו לפח. האיום הוא לא מוסלמים, אלא בודהיסטים! רק תסתכלו על הנתונים!

עכשיו הדבר המטומטם לעשות הוא להקים ועידת חקירה אחרי הברבור השחור. אחרי הברבור השחור הכול פתאום ברור, הכתובת הייתה על הקיר וכולם ידעו שזה עומד לקרות. הם פשוט לא ידעו מתי, איפה ואיך זה יקרה עד שזה קרה.

הדבר החכם לעשות הוא להפנים את המסקנות הבאות:

א. ביצועי העבר אינם מעידים על ביצועי העתיד. אני ארשום את זה שוב ובבקשה תקראו את זה בקול – ביצועי העבר אינם מעידים על ביצועי העתיד! אם אתם מנסים להיערך לעתיד, אל תסתמכו על העבר בשביל להעריך את הסיכונים שלכם. העובדה שעד היום תודה לאל לא היה בישראל מגה-פיגוע עם מאות הרוגים לא אומר שלא יהיה. מה שמביא אותי למסקנה ב' –

ב. הדרך לנהל סיכונים היא לקחת בחשבון את הסיכוי לאירוע+ההשפעה של האירוע. הסיכוי למגה פיגוע הוא קטן, ההשפעה שלו עצומה. הסיכוי שקרן הפנסיה שלכם תפשוט את הרגל היא קטנה, ההשפעה של זה תהיה עצומה. אל תזניחו אירוע מפני שהוא "לא סביר", תתכוננו אליו.

לכן –

ג. דאגו שיש לכם תוכנית חלופית למקרה של ברבור שחור או צמצמו את הסיכויי שלו. אל תסמכו רק על קרן הפנסיה שלכם – דאגו שיש לכם עוד אפיק השקעה לטווח ארוך שיוכל לתמוך בכם אם הקרן תפשוט את הרגל. בדרך כלל ההשקעה שנדרשת בשביל לצמצם את ההשפעה של ברבור שחור היא קטנה יחסית לנזק. אני משתדל להגיע לכל אירוע חשוב (פגישה, הרצאה) כחצי שעה לפני, בשביל לספוג "הפתעות" בדרך ואני תמיד מגיע עם עותק של הקבצים שאני צריך בלפטופ ועותק נוסף ב-disk on key. סרי-לנקה אולי הייתה יכולה למנוע את הפיגועים אם הייתה מעבה את מערכי האבטחה בעיר הבירה. זה היה עולה עוד למה מאות אלפי דולרים, אך חוסך לה נזק של מיליונים.

לקריאה נוספת על ברבור שחור, אתם מוזמנים לקרוא/להאזין לפרק בנושא – קישור.




פרק 35 – קיסר אדום: מורשת של כוח – חלק ב'

להורדת הפרק – קישור

גם ב-itunes: קישור

וגם ב-youtube: קישור

בפרק הקודם הכרנו את עלילותיו של מאו בניסיון להצעיד את סין קדימה ולשמור על שליטתו במפלגה הקומוניסטית. בפרק היום נכיר את מאבקי הכוח שהולידו את מה שאנו מכירים כדואליות הסינית: מצד אחד היבריד של סוציאליזם וקפיטליזם, מצד שני שלטון פוליטי טוטליטארי. נלמד על שני המחנות שנאבקו לנשמתה של סין בתקופתו של דנג ומה באמת קרה בדיכוי ההפגנות בכיכר טיאננמן. בואו נתחיל.

 

אני רוצה לפתוח בסיכום קצר של הפרק הקודם, בדגש על הדינמיקה של המחנות השונים בתוך המפלגה הקומוניסטית. ככה יהיה לנו סדר בראש ואת הרקע המתאים להבין את הפרק הנוכחי.

ב-1949 המפלגה הקומוניסטית הייתה מחנה אחד, עם מאו כמנהיג היחיד דה-פקטו. לאחר כישלון "הקפיצה הגדולה קדימה" ב-1962 קמו שני מחנות: מחנה פרגמטי ומחנה אידיאלי. הפרגמטים היו מעוניינים לשלב בין סוציאליזם למעין כלכלת שוק מתוך הבנה שתמריץ חומרי נדרש בשביל להניע עובדים. הם גם שמו את הדגש על ידע טכני ונתונים כבסיס לקביעת מדיניות, ולא אידיאולוגיה. לעומתם האידיאליסטים בראשות מאו האמינו שהדבר החשוב ביותר הוא לדבוק באידיאולוגיה הסוציאליסטית של תכנון מרכזי ושוויון, גם במחיר של כישלון כלכלי. עבורם דיבורים על "תמריץ חומרי" נשמעו ככפירה בתורתם של מרקס, לנין ומאו.

על-אף שהמחנה הרפורמי השיג מספר הישגים בתחילת שנות ה-60', הוא נמעך ע"י מאו. מאו השתמש בכת האישיות שלו בשביל להניע מיליוני צעירים ששימשו אותו לטהר את המפלגה מאישים המתנגדים לו. המהפכה התרבותית של 1966-1976 חילקה את המפלגה מחדש בגישה למהפכה התרבותית. מחנה אחד, אם נרצה "המחנה המתון", רצה לסיים את המהפכה ולהשיג יציבות. מחנה שני, המחנה הרדיקלי, רצה להמשיך ולטהר לחלוטין את המפלגה מגורמים "בורגנים" ו"אנטי-מהפכניים".

בשתי התקופות הללו הגורם המכריע איזה מחנה ישלוט בכיפה היה מאו דזה דונג. הודות לכת האישיות שלו הוא היה בעל כוח שחרג מעבר לכוחה של המפלגה. הודות לה הוא הצליח ב-1966 להקים על המפלגה את צעירי סין, התקוממות שדחקה את המחנה הפרגמטי לשוליי המפלגה. הם נדחקו לא מפני שהם היו חלשים במפלגה, או מפני שהתוו נתיב לא נכון לסין – אלא מפני שמאו לא הסכים עם דרכם, מטעמים אידיאולוגיים ואישיים. הוא יצא במהפכה אישית נגדם וזו עלתה לסין בעשור של אנרכיה ופגיעה כלכלית.

המהפכה התרבותית הסתיימה ב-1976, עם מותו של מאו והמפלגה הייתה מוכנה לשלב חדש. המחנה המתון, זה שתמך ביציבות וסדר, חזר לשלוט במפלגה. כל מי שהיה חבר במחנה המתון הסכים שהכלכלה הריכוזית נכשלה להביא צמיחה לסין. הם היו אבל חלוקים בלמה זה חשוב ועד כמה הם מוכנים לוותר על המודל שלה. שוב קמו ועלו שני מחנות: המחנה הרפורמי והמחנה השמרני, שהגדירו את עצמם ביחס לרפורמות הכלכליות של דנג שיאו פינג שהתחילו ב-1978.

השמרנים היו מעוניינים מעל הכול לשמור על שלטון המפלגה הקומוניסטית בסין. הם הסכימו לרפורמות מסויימות בכלכלה מפני שהם הבינו, לאור מאה שנות ההשפלה, שאם המפלגה רוצה להמשיך לשלוט היא חייבת להבטיח רווחה חומרית לעם הסיני. אם הוא יגווע שוב ברעב כמו בקפיצה הגדולה, שלטון המפלגה יסתיים. הם התייחסו לרפורמות אפשריות בכלכלה כרע הכרחי – הם לא רצו אותן, אבל לא הייתה להם ברירה. הם היו מוכנים לקבל מעט רפורמות, אך תוך שהם אוחזים ברעיון של כלכלה ריכוזית ושואפים לצמצם עד כמה שאפשר את הרפורמות.

הרפורמים ראו ברפורמות כלכליות שלב בדרך לשלטון דמוקרטי יותר בסין. בין חבריה היה הו יאו-באנג (Hu Yaobang), המזכיר הכללי של המפלגה עד 1987 [מקור]. עבור הקבוצה הזו הרווחה של העם הסיני לא הייתה כלי לשלטון, אלא מטרה בפני עצמה. הם רצו להכפיף את המפלגה לחוק, להעניק חופש ביטוי לאזרחים ולתת זכויות פרט. עבורם ההתנערות מהכלכלה הריכוזית הייתה חלקה מהתנערות מהאידיאולוגיה של מאו בכלל, אולי אף מרעיון "הדיקטטורה הדמוקרטית של העם" שהיה הבסיס לדיקטטורה המפלגתית.

בין שתי הקבוצות הללו עמד דנג שיאו פינג, ששב למרכז הכוח של המפלגה אחרי מותו של מאו. דנג היה שותף לחששם של השמרנים מאיבוד כוחה של המפלגה, בו בזמן שתמך ברפורמים כי ידע שהם אלו שיקדמו את הרפורמות הכלכליות שלו. ב-1978 דנג ידע שתמיכתו היא במחנה הרפורמי. אך האם התמיכה הזו תחזיק לאורך זמן?

הרפורמות הכלכליות

בדצמבר 1978, בכנס של הוועידה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית, הוחלט שהמיקוד של המפלגה יהיה "מודרניזציה סוציאליסטית" והפיכת סין למדינה סוציאליסטית דגולה. זו הייתה מכבסת מילים לעובדה שהמפלגה החליטה להכניס אלמנטים של שוק חופשי לכלכלה הסינית. בעיני רבים הכנס של דצמבר 1978 הוא נקודת ההתחלה לתקופה של רפורמות משמעותיות בכלכלה הסינית. לא עוד תכנון מרכזי ומשק בשליטה ממשלתית מלאה, כי אם יוזמה פרטית, רכוש פרטי ואימוץ הדרגתי של מודל שוק בחלק מענפי הכלכלה הסינית.

האדריכל של הרפורמות היה דנג שיאו פינג, ששב ב-1976 למרכז הכוח של המפלגה לאחר שהודח והוגלה במהפכה התרבותית. בניגוד למאו, דנג היה פרגמטי בנוגע לסוגיות כלכליות ותמך ברפורמות במשק הריכוזי של סין ככלי להשגת צמיחה. דנג ניסח את גישתו במשפט: "אין זה משנה אם החתול לבן או שחור; כל עוד הוא תופס עכברים, הוא חתול טוב". כלומר זה לא משנה אם הכלכלה ריכוזית או חופשית כל עוד היא משיגה את הצמיחה הרצויה.

הרפורמות הכלכליות בוצעו במספר שלבים, במטרה שלא לגרום "להלם" כלכלי. ב-1982 המדינה העבירה באזורי הכפר חלקות אדמה למשפחות פרטיות. כל משפחה קיבלה חלקת אדמה שאת חלק מיבולה המדינה לקחה ואת השאר המשפחה יכלה למכור ולשמור את הכסף לעצמה. ב-1986 המדינה אפשרה לחברות קטנות לעבור מבעלות ממשלתית לבעלות פרטית. גם חלק מהחברות הממשלתיות הגדולות הופרטו, מה שהוריד את נטל הניהול שלהן מהמדינה.

נוסף על ההפרטה החלקית של המשק הוקמו אזורים כלכלים מיוחדים בדרום סין. מה היה מיוחד בהם? הם היו אזורים מנהלתיים נפרדים בהם הביורוקרטיה והחסמים בפני חברות זרות הורדו למינימום. המטרה של האזורים הללו הייתה למשוך חברות זרות להשקיע במשק הסיני, אך רק במקומות בהם המדינה הסינית אפשרה. לא כל המשק נפתח להשקעה זרה, אלא רק האזורים המיוחדים.

האזורים המיוחדים הפכו למרכזים של תעשייה וטכנולוגיה, כשחברות מערביות רבות הקימו מפעלים בשביל להשתמש בכוח העבודה הזול של הסינים. הודות לאזורים הללו סין הפכה למרכז הייצור של העולם.

סימנים של דמוקרטיה?

הפתיחות הכלכלית והרפורמות במשק הביאו חלק להאמין שסין בדרך להפוך לדמוקרטיה. הקשר הנסיבתי בין שוק חופשי ודמוקרטיה הוא מבוסס: אירופה עברה תהליך דמוקרטי במקביל לעלייתו של מעמד הביניים הבורגני של עסקים קטנים.

אפשר גם לחשוב על קשר סיבתי בין השניים: שוק חופשי אינו יכול לשגשג אלא במדינה בעלת שלטון חוק המבטיח את זכויות האזרח אל מול המדינה. רק במצב כזה האזרח ירגיש בטוח לעבוד ולהשיג רכוש, בידיעה שהמדינה אינה יכולה לגזול את רכושו בכוח. אפשר גם לטעון שככל שהאזרח הפרטי משיג עוד כוח כלכלי, הוא ירצה להשיג כוח פוליטי ולו בשביל להבטיח את כוחו הכלכלי. אם המדינה יכולה להטיל עליי מיסים, מדוע שלא אשפיע על החלטות המדינה? ואם אני משלם מיסים למדינה, האם אין לי זכות להחליט למה ישמשו המיסים הללו? אם אני משלם למדינה – מדוע שלא יהיה לי חלק בניהולה?

סימן שסין מתקדמת לעבר דמוקרטיה היו הפגנות הסטודנטים של 1986. בדצמבר 1986 סטודנטים הפגינו בדרישה לזכות לבחור נציגים לקונגרס המפלגתי. מה שהתחיל כהפגנה בעיר אחת התפשט ברחבי סין, עם הפגנות שהגיעו לעשרות אלפי אנשים, דוגמת הפגנה בת 30,000 איש בשנחאי [מקור]. אולם, שלא כמו במהפכה התרבותית, ההפגנות לא הצליחו לצבור מומנטום ולהפוך לתנועה אחת. באמצע ינואר הסטודנטים התפזרו וההפגנות נפסקו.

אולם אותם כמה שבועות היו מספקים למחנה השמרני בשביל לדרוש מדנג לפטר את המזכיר הכללי הליבראלי הו יאו-באנג באמצע ינואר 1987. למה הם דרשו את התפטרותו? הו עשה מעשה שלא יעשה – הוא תמך בדרישת הסטודנטים לפתיחות גדולה יותר בחברה הסינית [מקור]. המחנה השמרני לא היה מוכן לזה. הו פוטר מתפקידו בטענה שביצע "טעויות משמעותיות במדיניות הפוליטית", כלומר היה דמוקרטי מדי. על אף פיטוריו מתפקיד מזכיר המפלגה, הוא שמר על מקומו כחבר בוועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית עד מותו באפריל 1989 [מקור].

המחנה השמרני כנראה קיווה שעם מותו של הו הם נפטרים מיריב פוליטי ומחזקים את שלטונם במפלגה. הם לא יכלו לנחש שכמו ב-1966, מותו של הו יהיה נקודת הפתיחה לגל חדש של הפגנות נגד המפלגה: הפגנות כיכר טיאננמן.

הפגנות כיכר טיאננמן

הפגנות כיכר טיאננמן לא התחילו כהפגנות. התחלתן הייתה עם עשרות אלפי סטודנטים שהגיעו לכיכר לחלוק כבוד אחרון למנהיג המנוח [מקור]. הו ייצג עבור הסטודנטים תקווה לשינוי בסין. ככל שחלפו הימים מספר האנשים בכיכר גדל ולאט לאט מכינוס לזכרו של הו הם הפכו למפגינים בדרישה לחופש גדול יותר בסין. הם דרשו חופש ביטוי, מאבק בשחיתות ולקבל חלק גדול יותר בפוליטיקה של המדינה [מקור]. הם רצו את מה שנמנע מהעם הסיני כ-40 שנה – להיות באמת מעורבים ברפובליקה העממית שלכאורה משרתת אותו.

המחנות בצמרת המפלגה היו חלוקים בתגובה: המחנה הרפורמי, בראשות המזכיר הכללי החדש ג'או דזה-יאנג (Zhao Ziyang), רצה לפתוח בדיאלוג עם הסטודנטים. ג'או הקשיב לסטודנטים והאמין שהמפלגה הקומוניסטית צריכה להיענות לקריאות שלהם ואולי אף לוותר במקומות מסויימים [מקור]. המחנה השמרני לא היה מוכן אפילו לשקול את זה.

המחנה השמרני, שבין חבריו היה ראש הממשלה לי פנג וסגן ראש הממשלה יאו יאלין (Yao Yilin), ראה בסטודנטים גורם מרדני שיש לפזר [מקור]. באמצע מאי 1989, כחודש מתחילת ההפגנות, ג'או הגיע לדבר עם הסטודנטים והתנצל "שהגענו מאוחר מדי". הוא רצה לשמוע אותם ולפתוח בדיאלוג איתם. הוא לא ידע שבאותו יום ממש בו הוא הגיע לדבר עם המפגינים, סימן של הכרה לכאורה של השלטון בלגטימיות שלהם, לי פנג הכריז על משטר צבאי בסין [מקור].

הרפורמים רצו לדבר עם המפגינים, בעוד השמרנים היו מוכנים להפעיל את הצבא בשביל להשיב את הסדר. נראה היה שהמאבק בין המחנות עמד לקרוע את המפלגה מבפנים, שההפגנות בכיכר טיאנאנמן יביאו את המחנה השמרני להתקומם באלימות נגד המחנה הרפורמי ולנסות להשיג את השלטון.

דנג עמד באותו רגע בהתלבטות בה היה מאו במהפכה התרבותית: מצד אחד, הוא הסכים עם המחנה השמרני בנוגע למונופול של המפלגה הקומוניסטית על הפוליטיקה בסין. מצד שני הוא תמך במחנה הרפורמי מפני שהוא ידע שהמחנה הזה יקדם את הרפורמות הכלכליות שהוא היה מעוניין בהן. הוא ידע שהמחנה השמרני ראה בחשד את הרפורמות הכלכליות, והאמין שקפיטליזם הוא רוע שיש לצמצם כמה שניתן [מקור]. מה הוא יחליט? ללכת עם הרפורמים ולהסתכן במלחמת אזרחים, או לתמוך בשמרנים ולסכן את הרפורמות הכלכליות שלו?

סופו של החלום

בתחילת יוני 1989 דנג קיבלת את ההחלטה שלו – הוא החליט לתמוך בשמרנים. הוועידה הצבאית המרכזית אישרה לחיילים וטנקים להיכנס לבייג'ין בשביל לדכא את ההפגנות. צוותי תקשורת ועיתונות הורחקו מהכיכר ונאסר עליהם לצלם. ב-4 ביוני 1989 חיילים סינים פתחו באש על המפגינים, חלקם נהרגו, אחרים נפצעו ורבים מהם נעצרו. ממשלת סין מעולם לא פרסמה מספר הרוגים רשמי. מה קרה שם בכיכר טיאננמן אחרי ירי החיילים?

היום אנו יודעים. ב-1999 הארכיון לביטחון לאומי של ארה"ב פרסם שורה של מסמכים מסווגים של מחלקת המדינה מהימים של הפגנות כיכר טיאננמן [קישור]. המסמכים מספקים הצצה נדירה ומפתיעה למה שהתרחש בבייג'ין מיד אחרי הירי במפגינים ב-4 ביוני 1989. היינו יכולים לדמיין שמול טנקים ונגמ"שים, הסטודנטים ירימו ידיים ויתפזרו במהירות ולא כך היה. לפי המסמכים על-אף שמאות נהרגו ואלפים נפצעו, המפגינים נלחמו בצבא הסיני באמצעות אבנים ובקבוקי מולוטוב. נגמ"שים הועלו באש וחיילים הוכו למוות. בזיזה החלה במקומות שונים בעיר, לפעמים ע"י חיילים שפרצו לחנויות ובנקים.

גם אחרי שהאזרחים פוזרו מהכיכר, הצבא המשיך לשלוט בבייג'ין עצמה. קרבות רחוב קרו מפעם לפעם ומספר מסמכים מדברים אף על חילופי ירי בין יחידות. האפשרות של פיצול בתוך הצבא והידרדרות נוספת במצב הועלתה ב-6 ביוני בתדריך הבוקר למזכיר המדינה. לפי הערכת האנליסטים של מחלקת המדינה האירועים בכיכר טיאנאנמן שיקפו מאבקי כוח בתוך המפלגה הקומוניסטית [מקור].

ניצחון השמרנים

מעט אחרי אירועי טיאננמן, באמצע יוני 1989, ג'או פוטר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה ובמקומו מונה גְ'יָאנְג דְזֶה-מִין (Jiang Zemin), חבר המחנה השמרני. כ-10,000 ממשתתפי ההפגנות נעצרו ונשפטו. על הטבח בכיכר הוטלה צנזורה חריפה. ג'או עצמו הושם תחת מעצר בית. המחנה השמרני ניצח – והוא לא היה יכול לעשות זאת ללא תמיכתו של דנג.

דנג שיאו פינג, הרפורמטור הגדול, תמך בשמרנים ובשימור הדיקטטורה המפלגתית בסין. כשנאלץ לבחור בין יציבות ובין שינוי – בחר ביציבות. אולם המחנה השמרני לא הכיר לו טובה על תמיכתו, להפך. הם תקפו את הרפורמות הכלכליות שלו ואילצו אותו להתפטר בנובמבר 1989 מתפקידו כראש הוועידה הצבאית המרכזית של המפלגה. הם תקפו את הרפורמות הכלכליות שלו וטענו שהאזורים הכלכליים המיוחדים, המנוע הכלכלי של סין, הביאו רק שחיתות ופשע.

דנג הבין לאן הרוחות נושבות ובניסיון להציל את הרפורמות הכלכליות שלו יצא בתחילת 1992 ל"סיור הדרומי", שרשרת ביקורים שלו באזורים הכלכליים המיוחדים בדרום סין. במהלך הסיור הוא שב והדגיש את חשיבותם לכלכלת סין והצליח לעורר תמיכה עממית ברפורמות הכלכליות ולהבטיח שהמחנה השמרני לא יפעל נגד הרפורמות – לפחות לא כל עוד הוא חי [מקור]. הוא נפטר בפברואר 1997 בבייג'ין, בן 92.

סיכום

פוליטיקה היא תהליך של העברה או שימור כוח. מהקמתה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949, המפלגה הקומוניסטית נשלטה ע"י הפוליטיקה של ההנהגה הבכירה שלה. פרגמטים ואידיאליסטים, מתונים ורדיקלים, רפורמים ושמרנים – כולם נאבקו אחד עם השני להשיג כוח. מאו דזה-דונג ודנג שיאו-פינג לא היו שונים אחד מהשני כשזה הגיע לפוליטיקה. שני האנשים הבינו את הפוליטיקה של המפלגה וידעו לנצל אותה לטובתם.

מאו היה רדיקל שהאמין שכלכלה ריכוזית ולהט אידיאולוגי ישימו את סין בדרך המלך. דנג חשב שדווקא כלכלת שוק וידע טכני הם הכלים הנדרשים להעלות את סין. 30 השנים האחרונות, של צמיחה כלכלית גדולה, מראות שדנג הוא שצדק. על אף חילוקי הדעות האידיאולוגים ביניהם, הם היו שותפים בהבנה שמי שמחזיק בכוח הפוליטי הוא שמחליט באיזו דרך תלך סין. ההבנה הזו אילצה את דנג, בנקודה הקריטית של סין, לתמוך בשמרנים ובדיקטטורה הפוליטית של המפלגה ולבגוד באנשים שעזרו לו לקדם את הרפורמות הכלכליות שלו. הוא נתן לשמרנים לנצח ב-1989, ניצחון שהם אוחזים בו עד היום.

בפרק הבא, הפרק בו נכיר את סיפור עלייתו של שי ג'ינפינג לשלטון, נראה מדוע עלייתו לשלטון אינה רק הניצחון הסופי של המחנה השמרני במפלגה הקומוניסטית אלא גם של קבוצה אחת מאוד ספציפית במפלגה – הנסיכים. על כל זאת, ועוד, בפרק הבא.




פרק 34 – קיסר אדום: מורשת של כוח – חלק א'

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

גם ב-youtube: קישור.

1949 סימנה שלב חדש בהיסטוריה הסינית: לא עוד קיסרות, כי אם רפובליקה קומוניסטית. מה שלא השתנה הם מאבקים הכוח: כמו בחצר הקיסרית של המאות הקודמות, המפלגה הקומוניסטית רחשה מאבקי כוח בקרב צמרת המפלגה. בחלק הראשון של "מורשת של כוח" נכיר את המאבק שהפך לטראומה למפלגה: המהפכה התרבותית של מאו ואיך אדם אחד כמעט הצליח להשמיד את המפלגה כולה. בואו נתחיל.

בואו ונעשה סיכום קצר של מה היה לנו עד עכשיו:

התחלנו את הסדרה עם מבוא לפוליטיקה הסינית [קישור]. הצגתי את מבנה הכוח בסין ואת האדם החזק ביותר בה היום – שי ג'ינפינג, "הקיסר האדום". הראתי שהמפלגה הקומוניסטית היא שמנהלת את המדינה ושבתוך המפלגה מי שבאמת אוחזת בכוח היא הועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית. הזכרתי את המושג של "הנהגה קולקטיבית", רעיון שהגה דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג וששי ג'ינפינג ביטל.

בפרק השני, "ארץ ושמיים" [קישור] לקחנו צעד אחורה מסין המודרנית וחזרנו אל ראשית האומה הסינית, אל בני האן בשפך הנהר הצהוב. הכרנו את המושגים של "מנדט השמיים" ו"כל שתחת השמיים" והבנו את הקשר בין הטופוגרפיה של סין והגישה של הסינים אל זרים. ע"י הבנת המושגים הללו יש לנו כעת את המסגרת של החשיבה הפוליטית הסינית והגיאו-אסטרטגיה שלה. היא עוד תשמש אותנו להבין את מדיניות הפנים והחוץ של סין.

בפרק השלישי הכרנו את "מאה שנות השפלה לאומית" [קישור], 110 שנים בין 1839 ל-1949 ששינו את סין ואת העולם בכלל. ב-1839 סין הקיסרית הייתה אחת הכלכלות הגדולות בעולם. ב-1949 סין הקומוניסטית הייתה מדינה מוכה וענייה, שנשאה צלקות רבות מאסונות הטבע והמלחמות שהתרחשו במאה הארוכה. בסקירה שלנו של "המאה הארוכה" ראינו ששני כוחות קרעו את קיסרות שושלת צ'ינג: מרידות מבית והמעצמות הזרות מחוץ. ביחד הן התישו את כוחו של השלטון הקיסרי, החריבו את הכלכלה והרגו מיליונים מבניה של האומה הסינית.

הפרק היום, "מורשת של כוח", הוא סיום של החלק ההיסטורי של "קיסר אדום". בגלל גודלו הוא מחולק לשני חלקים: החלק הראשון יסקור את התקופה שמתחילה ב-1949, עם ההקמה של הרפובליקה העממית של סין והסתיימה עם מותו של מאו דזה-דונג ב-1976. החלק השני יעסוק בתקופת הרפורמות מ-1976 ונסיים במסע הדרומי של דנג בתחילת 1992.

עם סיום הפרק נעבור מההיסטוריה הכללית, מההיסטוריה הלאומית של סין, להיסטוריה האישית של שי ג'ינפינג. נדבר על הביוגרפיה האישית של שי ג'ינפינג ועל עלייתו לכס המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית.

הפרק היום חשוב מאוד משני היבטים מרכזיים:

ראשית, הוא יעסוק בתקופה שבה שי ג'ינפינג נולד וגדל. ג'ינפינג נולד ב-1953 בסין הקומוניסטית. אביו היה בכיר במפלגה הקומוניסטית והוא עצמו התחנך על ברכי המפלגה. הוא עוצב ע"י האירועים שהסעירו את סין במאה ה-20: המהפכה התרבותית של מאו והרפורמות הכלכליות של דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג. אי-אפשר להבין אופי של אדם מבלי להבין את התקופה בה הוא גדל.

שנית וזה חשוב יותר, בפרק היום אנחנו נקבל מבט חדש על המפלגה הקומוניסטית הסינית. אנחנו נלמד שהמפלגה הקומוניסטית אינה גוף אחד, אינה קבוצה אחת בעלת תמימות דעים. אנחנו נראה את הקרבות האישיים, את חילוקי הדעות ואת מאבקי הכוח שהתנהלו בתוך המפלגה. אנחנו גם נראה שעל אף שאנו קוראים לתקופתו של מאו "המהפכה הראשונה" ולתקופתו של דנג "המהפכה השנייה", בעצם אין כאן באמת שתי מהפכות. יש רק גוף אחד ששינה עם הזמן את ההתנהגות שלו, בשביל לשמור על המונופול שלו על כוח. אנחנו נראה איך מאו כמעט והחריב את המפלגה בשביל לשמור על כוחו, ואיך דנג תמך ברפורמות כל עוד הן לא סיכנו את שלטון המפלגה. נכיר את המחנה הרפורמי במפלגה הקומוניסטית ואת המחנה השמרני בה וע"י הכרה שלהם נבין יותר טוב את המהלכים ששי ג'ינפינג עשה אחרי שמונה למנהיג המפלגה הקומוניסטית בסוף 2012.

הקפיצה הגדולה של מאו

סיימנו את הפרק הקודם ב-1949, בהקמת הרפובליקה העממית של סין. ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג, אז יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית, על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין שתשלט ע"י המפלג הקומוניסטית [מקור]. ההכרזה של מאו באה בסיום מלחמת האזרחים הסינית, בה נאבקו המפלגה הקומוניסטית הסינית והמפלגה הלאומית על השליטה בסין. המפלגה הלאומית נסוגה לאי טאיוואן, בדרום מערב סין.

מתחילתה המפלגה הקומוניסטית הסינית לא הייתה מופע של איש יחיד, לא באופן רשמי לפחות. בניגוד למפלגה הפאשיסטית האיטלקית או המפלגה הנאצית, את המפלגה הקומוניסטית הסינית ניהלה הלשכה הפוליטית של הוועידה המרכזית. כזכור לכם מהפרק הראשון [קישור] המפלגה הקומוניסטית מנוהלת באמצעות הלשכה הפוליטית, שהיא עצמה מנוהלת ע"י הוועידה הקבועה שלה.

מה החשיבות של זה? החשיבות של המבנה היא שלמרות שדה-פקטו מאו דזה-דונג היה האיש החזק במפלגה הקומוניסטית וברפובליקה העממית, הוא היה דה-יורה רק עוד חבר בהנהגה. כשהכול היה על מי מנוחות, ההבדלים הללו לא שינו הרבה. אך כשהתחילו הקשיים, מאו חש שהוא חייב לאכוף מחדש את סמכותו – גם אם זה יסכן את המפלגה.

מה קרה?

ב-1949 סין יצאה ממלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים בשן ועין. מכלכלה שהיוותה כ-30% מהכלכלה העולמית היא נפלה ל-5%, עם הכנסה שנתית ממוצעת לאדם של 50 דולר [מקור]. משום שסין הייתה נתונה תחת מלחמות מחוץ ומהומות מבית, היא לא הצליחה לפתח אצלה מפעלי תעשייה גדולים ואף החקלאות בה הייתה מפגרת טכנולוגית לעומת זו של צפון אמריקה ואירופה (דו"ח של האו"ם משנת 1949 העריך שמספר הטרקטורים הכולל במזרח הרחוק היה 13, לעומת 3,000 בצפון אמריקה [מקור]).

כמענה לאתגרים הללו ההנהגה הסינית הכריזה על תוכנית חומש ראשונה, מ-1953 עד 1957, במטרה להזניק את התעשייה הסינית. בהתאם לאידיאלים המרקסיסטים של רכוש משותף ושליטה משותפת באמצעי הייצור, המדינה הסינית החליפה עסקים פרטיים בחברות ממשלתיות. אלו פעלו בהתאם לתכנון המרכזי של המפלגה, ששמה לה למטרה להביא לתיעוש של המדינה הסינית.

תוכנית החומש הראשונה הייתה הצלחה. בסיומה סין הצליחה להגדיל את התוצר החקלאי והתוצר התעשייתי שלה. הודות לדגש מיוחד על תעשייה כבדה ומרכזים אורבניים, ייצור פלדה גדל פי 5 והפקת פחם ב-98%. גם האוכלוסייה העירונית גדלה מ-57 מיליון איש ב-1949 ל-100 מיליון ב-1957 [מקור].

כמובן שתכנון מרכזי של הכלכלה הביא גם לחוסר איזון בה. בעוד התפוקה התעשייתית צמחה והאוכלוסייה העירונית יחד אתו, התפוקה החקלאית לא הצליחה לעמוד בקצב. בניגוד לבריה"מ, שיכלה למכור את העודף החקלאי שלה ולהשיג את ההון הדרוש לפיתוח התעשייה, לסינים כמעט ולא היה עודף חקלאי לייצוא [מקור]. אז מה עושים כשתכנון מרכזי יוצר חוסר איזון? אם חשבתם עוד תכנון מרכזי – ברכותיי, החבר מאו מצדיע לכם!

בתוכנית החומש השנייה שהוכרזה ב-1958, תוכנית שזכתה לשם "הקפיצה הגדולה קדימה", מאו שם כיעד להגדיל את התפוקה החקלאית באזורים כפריים. בשביל להשיג זאת הוחלט על ייעול של המשק החקלאי בסין. במקום שיהיו מיליוני חלקות פרטיות, כל אחת מנוהלת ע"י משפחה, הממשל הסיני איחד מאות אלפי חקלאים בחוות שיתופיות. הממשל האמין שאיחוד של החלקות ייעל את הכלכלה, מפני שבמקום שכל משפחה תתעסק בתכנון, רכש ועבודה בשדה, המפלגה תוכל לעשות זאת והם יוכלו להתפנות לדבר החשוב באמת – עבודה בשדה.

workers2000x817
חקלאים עובדים בחווה שיתופית

נוסף על היעד של הגדלת התפוקה החקלאית, הוסף גם יעד של הגדלת התפוקה התעשייתית ובמיוחד ייצור פלדה. את המחסור בידע טכני או בהכשרה מקצועית מאו האמין שאפשר להחליף ע"י להט אידיאולוגי וגיוס המוני. הוא האמין שההמונים הסינים יצליחו במה שאף אומה לא הצליחה לפני – לקפוץ ישירות מכלכלה חקלאית מפגרת לכלכלה מתועשת ומודרנית [מקור].

הוא טעה. ממש טעה.

אני לא אתאר לכם את כל מהלך הזוועה של "הקפיצה הגדולה קדימה". למתעניינים אמליץ להאזין לפרק בנושא של הפודקאסט "כשבגרוש היה חור". אתן לכם את עיקר הדברים: "הקפיצה הגדולה קדימה" של מאו הביאה למותם של כ-30 מיליון בני אדם. תנו לזה רגע לשקוע. 30 מיליון בני אדם. רובם מתו ברעב עקב הקצאת משאבים לקויה, מינוח מקצועי לעובדה שהממשל הסיני לא דאג שיהיו מספיק אנשים שיעבדו בשעת הקציר ואז לא דאג לספק לאזורים הרעבים אוכל שהיה מאוחסן במחסנים לשעת חירום [מקור]. אחרים הוצאו להורג בעינויים ע"י פקידי ממשל חסרי לב. במקרה אחד הורים אולצו לקבור את ילדם בחיים מפני שגנב – תפוח אדמה [מקור]. בשביל להעצים את הזוועה, קחו בחשבון שלא מדובר בתקופת זמן ארוכה – 30 מיליון בני אדם מצאו את מותם בתקופה של 4 שנים בערך, בין 1958 ל-1962. בכך "הקפיצה הגדולה קדימה" הייתה יותר קטלנית ממרד טאייפינג בו נהרגו כ-20 מיליון איש ב-14 שנה.

איך מאו הצליח להרוג כל-כך הרבה אנשים, כל-כך מהר?

שבירות, שבירות ושוב שבירות

"הקפיצה הגדולה קדימה" הפכה לרצח המוני משום שמאו הפך את המשק הסיני לשביר. שביר הוא מונח שנטבע ע"י המתמטיקאי וההוגה נאסים טאלב, שברעיונות שלו על ברבור שחור, אקראיות ושבירות כבר עסקתי בפרק אחר [קישור]. בקצרה, שבירות משמעה שהמערכת נפגעת עקב אי-סדר. לדוגמה, כוס היא שבירה – מעל עוצמת פגיעה מסוימת, הכוס תשבר. הבואינג 737 MAX 8, הדגם שהתרסק פעמיים, הוא שביר – בין שאר בעיות התכנון, התוכנה שנועדה לבצע תיקון במקרה של הזדקרות ניזונה מחיישן אחד בלבד [מקור]. במקרה של תקלה בחיישן – טוב, אתם יודעים מה קרה.

למערכת שבירה יש מספר מאפיינים, שכולם אפיינו את המשק הסיני בזמן "הקפיצה הגדולה": ריכוזיות, ניתוק מגירוי חיצוני והיעדר יתירות.

ראשית, ריכוזיות. ריכוזיות גורמת לכך שהיכולת של המערכת להגיב בהתאם ובמהירות היא מוגבלת. בגופים קטנים ריכוזיות איננה בעיה – כיתת חיילים חייבת ריכוזיות של פיקוד בשביל להגיב בצורה אפקטיבית בקרב. אולם בגופים גדולים, וודאי בכלכלה גדולה כמו של סין, ריכוזיות גורמת לכך שבין האירוע לבין מקבל ההחלטה מפריד יותר מדי מרחק – במרחב, בזמן ובהיררכיה. כשהרעב הכה את הפריפריה הכפרית של סין, הוא היה רחוק מדי בשביל שלפקידים בבייג'ין יהיה אכפת, או שיוכלו להגיב בזמן למשבר. תושבי הכפרים מתו מרעב מפני שההחלטה על הקצאת המזון הייתה בשליטת המפלגה בבייג'ין, לא הועידה הכפרית.

שנית, ניתוק מגירוי חיצוני. ניתוק מגירוי חיצוני משמעו שגם אם גוף קבלת ההחלטות יכול להגיב בזמן למשבר, עד שהוא יהיה מודע לכך שיש משבר יהיה מאוחר מדי. הכלכלה הריכוזית של סין בתקופת מאו הייתה מנותקת מכוחות השוק, מהמציאות. במציאות התוצרת החקלאית צנחה משום היעדר כוח אדם ומכת ארבה. אולם מנהיגי הקולקטיבים ניפחו את המספרים בניסיון להרשים את הממונים עליהם [מקור]. הם אגב פעלו בהתאם למציאות – הם רצו להתקדם והדרך להתקדם הייתה ע"י השגת היעדים שהשלטון המרכזי הציב. אז מה אם המספרים קצת נופחו?

הבעיה שכולם ניפחו את המספרים. השלטון המרכזי, שהיה מרוחק מהמציאות בפועל, היה בטוח שהתוצרת החקלאית גדלה והחליט שעוד ועוד ממנה יועברו לערים. גם כשעלה חשד שהמספרים מנופחים, מאו לא היה מוכן להודות במציאות ולעצור את הקפיצה – ולמה שישלים? לא הוא מת ברעב. מתו הכפריים שלקחו מהם כל גרגר חיטה ואורז, על סמך מספרים לא נכונים. גוף קבלת ההחלטות היה מנותק מכוחות השוק ומהמציאות בשטח.

שלישית, היעדר יתירות. מאו לקח מיליוני איכרים ואיחד אותם בחוות שיתופיות. לפני "הקפיצה הגדולה", אם איכר אחד או אפילו 10% מהם היו טועים בשיקולים שלהם ונכשלים בלגדל יבול מספיק – הכפר היה שורד. אחרי "הקפיצה הגדולה", כשעשרות כפרים אוחדו לחווה חקלאית אחת, כישלון החווה החקלאית הביא למוות של אלפים. ואיך לא יהיו טעויות? הרי קבלת ההחלטות התקבלה הרחק מהחווה, בבייג'ין ומי שהיה ממונה עליה לא קיבל תשלום להיות מחובר למציאות – אלא לעמוד במטרות המפלגה.

מאו כמובן לא היה היחיד שהיה אחראי לכישלון של "הקפיצה הגדולה", אך התוכנית נשאה את שמו. הוא האמין שלהט אידיאולוגי יכול להחליף ידע מקצועי, שנתן יעדים מופרכים ורק המשיך להגדיל אותם [מקור]. המוות של כעשירית מאוכלוסיית סין הייתה באחריותו.

מה הוא עשה בתגובה? אם חשבתם על התפטרות, החבר מאו מאוד לא מרוצה מכם.

המהפכה התרבותית

הכישלון של "הקפיצה הגדולה קדימה" חיזק קולות במפלגה שהאמינו שנדרשים תמריצים חומריים וידע טכני בשביל להצעיד את סין קדימה. אחד מאותם קולות היה דנג שיאו פינג, אז בתחילת שנות ה-60' המזכיר הכללי של מזכירות המפלגה [מקור]. דנג קידם ביחד עם חברים אחרים במפלגה צעדים שנועדו להשיב את המצב ללפני "הקפיצה הגדולה קדימה" – לדוגמה פירוק החוות השיתופיות.

מאו ראה בצעדים הללו איום בורגני-קפיטליסטי על המהפכה הקומוניסטית ופגיעה אישית במעמדו. בואו נזכור – מאו היה דה-יורה חלק מההנהגה של המפלגה הקומוניסטית, לא המנהיג היחיד. משום שהשליטה שלו לא עוגנה בחוק, כשכפופים לו קידמו צעדים שהוא התנגד להם ואף שכנעו אותו להתפטר מתפקיד נשיא המדינה – הוא ראה בצעדים הללו חתירה תחת סמכותו. משום שהוא היה מנהיג המהפכה, המנהיג העליון של הרפובליקה העממית, היה ברור לו שחתירה תחתיו היא חתירה תחת הקומוניזם הסיני. הוא היה חייב לפעול.

באוגוסט 1966 מאו סגר את בתי הספר וקרא לנוער המהפכני להיאבק נגד "האלמנטים הבורגנים" שהסתננו למפלגה [מקור]. הוא עודד אותם להרוס את ארבעת הישנים – רעיונות ישנים, מנהגים ישנים, הרגלים ישנים ותרבות ישנה. הוא רצה להשתמש בנוער המהפכני בשביל לחסל את יריביו מבית ולהבטיח את הטוהר האידיאולוגי של המפלגה הקומוניסטית. הוא ראה במהפכה החדשה הזו, "המפכה התרבותית", דבר הכרחי להפוך את סין למרכז העולם הסוציאליסטי.

האירוניה שהמהפכה התרבותית מראה שמאו למד משהו מהכישלון שלו ב"קפיצה הגדולה". הוא היה יכול לטפל בבעיית המרות שלו ע"י תכנון מרכזי – לקחת את דנג ושאר "אויבי המהפכה", להעמיד מול כיתת יורים ולקבור בקבר לא מסומן. במקום הוא השתמש בכת האישיות שלו להתחיל פעילות ספונטאנית מהשטח, כלומר a bottom-up approach. רק מה? הוא שוב טעה בתכנון.

הנוער המהפכני יצא לעשות את שמנהיג האומה ביקש מהם. הם התארגנו בכנופיות שזכו לשם "המשמר האדום", משום שהסתובבו במדי צבא עם סרט אדום על זרועם [מקור]. הם תקפו ללא אבחנה כל מי שנראה להם בורגני, גם אם רק בלבוש או בתספורת. תלמידים הכו מורים וזקנים ונערים פשטו על בתי בכירים במפלגה ושדדו אותם. מקדשים ואתרי מורשת היסטוריים – נהרסו. "השומרים האדומים" הסתובבו בערי סין ונאבקו נגד כל מה שראו כמיושן ואנטי-מהפכני [מקור].

chinese-cultural-revolution-600x451
הרס אתר היסטורי במסגרת המהפכה התרבותית

בתחילתה של המהפכה התרבותית, בין 1966 ל-1968, נראה שהיא מתנהלת בהתאם לרצונו של מאו. המתנגדים של מאו כמו דנג ואביו של שי ג'ינפינג נעצרו ע"י המשמר האדום, נשפטו והוגלו לפריפריה של סין. ההנהגה הקומוניסטית המקומית בערים ובעיירות חוסלה והוחלפה בנאמנים למאו [מקור]. השומרים האדומים הפכו לגוף חוץ מפלגתי אפקטיבי בהפעלת כוח ובטיהור שורות המפלגה. רק שאחרי שסיימו לפעול נגד אויביו של מאו, הם התחילו לפעול אחד נגד השני.

לא יפתיע אתכם לגלות שב-1968 אחרי שהשומרים האדומים סיימו להתעלל ולהכות מורים וזקנים, הם פנו לפגוע בסניפי המפלגה הקומוניסטית ולהילחם אחד בשני [מקור]. כל קבוצה של שומרים ראתה בעצמה את המבטאת האמתית של תורת מאו. משום שהם האמינו שמחלוקות רעיוניות פותרים באלימות פיזית ולא בדיון, היה רק טבעי ש:

א' הם יהרסו סניפי מפלגה מקומיים, כי הרי הסניפים הם "מהישן" שמאו סימן כמטרת המאבק.

ב' הם ילחמו בשומרים אחרים, שלדעתם לא מספיק נאמנים כמוהם.

אזורי הכפר ובמיוחד הערים הידרדרו לאנרכיה. שומרים אדומים נלחמו זה בזה בקרבות רחוב ששיבשו את הפעילות הכלכלית ואת שגרת היום-יום של האזרחים. מאו הבין שהשומרים האדומים, הכוח המהפכני שלו, יצא משליטה ואיים על עצם קיום המפלגה הקומוניסטית.

הפעם מאו קיבל את ההחלטה הנכונה, סוג של. הוא שלח את הצבא להשתלט על השומרים האדומים, דבר שנעשה לעיתים תוך שפיכות דמים. במקביל הוא פתח בתוכנית לשליחת כ-17 מיליון צעירים לאזורי הכפר של סין [מקור]. מטרת התוכנית לפי מאו להביא למיתון של הצעירים ולהעמיק את ההזדהות שלהם עם הפועלים והאיכרים הסינים. מטרתו האמתית הייתה כנראה לשים סוף לשומרים האדומים ע"י פיזורם בסין.

גם אחרי ההשתלטות על השומרים האדומים והשבת הסדר באמצעות הצבא, המהפכה התרבותית לא נעלמה. שתי קבוצות חדשות קמו במפלגה הקומוניסטית: אחת, שכונתה "כנופיית הארבעה", הובלה ע"י אשתו של מאו ודגלה בקו שמאלי-קיצוני. היא הייתה מעוניינת להמשיך ולהעמיק את המהפכה התרבותית. הקבוצה השנייה, בראשות ראש הממשלה ג'ואו אנלאי (Zhou Enlai) רצתה לסיים את המהפכה התרבותית ולהחזיר את היציבות למפלגה והמדינה. מאו שימש כבורר בין הקבוצות, לעיתים נוטה לעבר אחת או לעבר אחרת. מאו תמך אידיאולוגית בכנופיית הארבעה, אך ראה בחואה גוופנג (Hua Guofeng) מן המחנה המתון את יורשו וממשיך דרכו.

המהפכה התרבותית באה לסיומה עם מותו של מאו ב-1976. חואה, מודאג מכנופיית הארבעה, החזיר למוקד הכוח את דנג שיאו פינג. הוא יגלה שהיכולות הפוליטיות של דנג טובות, טובות מדי – לא רק שדנג יסלק את "כנופיית הארבעה" מכס השלטון, הוא יסלק גם את חואה. עידן חדש עמד להתחיל בסין העממית.

סיכום

כוח, כוח ועוד כוח. ב-1966 אחרי שהביא למותם של מיליונים מאו לא ראה בזה כישלון אישי, אלא מהמורה בדרך. כשחברי מפלגה אחרים ניסו לקדם את סין בדרך פרגמטית יותר, הוא הקים בכוח אישיותו את הסטודנטים הסינים על המפלגה. בתאווה שלו לכוח מאו כמעט וחיסל את המערכת שהקים.

מותו ב-1976 לא סימן את הסוף של מאבקי הכוח בקרב האליטה של המפלגה. הוא רק סימן את סיום התקופה בה אדם אחד היה מספיק חזק לבדו לאיים על המפלגה כולה. בחלק ב' נראה איך השמרנים והרפורמים נאבקו על נשמתה של סין. כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




פרק 33 – קיסר אדום: 100 שנות השפלה לאומית

להורדת הפרק – קישור.

במשך אלפיים שנה הסינים ראו בעצמם את מרכז העולם, הממלכה התיכונה, הלב של הסדר העולמי. הם היו בטוחים שהם-הם התרבות העליונה על כל השאר. ואז באו האירופאים. בפרק היום נדבר על "100 שנות השפלה לאומית", הנרטיב מרכזי של המפלגה הקומוניסטית ונראה איך סין הפכה במספר כה מועט של שנים מאימפריה משגשגת למדינה מוכה ומושפלת. בואו נתחיל.

אני רוצה לפתוח בהבהרה: הפרק היום לא נועד לתאר, או אפילו לנסות ולהקיף, את כל האירועים שהתרחשו ב-"100 שנות השפלה לאומית". "100 שנות השפלה לאומית" או "המאה הארוכה" היא השם שהסינים נותנים לתקופה בין השנים 1839-1949 שהייתה שרשרת בלתי-פוסקת של מלחמות, מרידות ואסונות טבע. עשרות מיליונים איבדו את חייהם בה והיא השפיעה עמוקות על האומה הסינית. לנסות ולתאר את כל האירועים והאישים שהיו ופעלו בה יהיה בלתי אפשרי לעשות בפרק אחד בלבד. ניסיון כזה גם לא יהיה רלוונטי – אנחנו עוסקים כאן בגיאופוליטיקה, לא היסטוריה.

אז מהי המטרה שלנו הפרק? אנחנו נבין את החשיבות של "100 שנות השפלה לאומית" לחשיבה של הממסד הסיני, ובמיוחד לחשיבה של ההנהגה הקומוניסטית. "המאה הארוכה" מעצבת את הנרטיב הסיני לא כסיפור של עליה אל במת ההיסטוריה, אלא כחזרה אל במת ההיסטוריה. מבחינתו של שי ג'ינפינג הוא מנסה להחזיר את סין למקומה הטבעי כמרכז עולמי. את החשיבות של ההבדל בין סיפור "עלייה" לסיפור "חזרה" עוד נראה כשנעסוק במדיניות החוץ החדשה של סין.

אז אחרי שהגדרתי את המטרה שלנו הפרק, הגיע הזמן להתחיל. ואנחנו נתחיל כמו כל סיפור טוב – בהתחלה, בעולם ההרמוני של סין תחת שושלת צ'ינג.

לא עוד מרכז העולם

בפרק הקודם הזכרתי בקצרה את מערכת יחסי החוץ של סין בתקופת שושלת צ'ינג (Qing), בין המאות ה-17 וה-19. ציינתי אז שמערכת יחסי החוץ של שושלת צ'ינג ביטאה את הרעיון של "כל שתחת השמיים". סין הייתה אז (מבחינתה) מרכז העולם, כשמסביב לה הפריפריה, מדינות שהכירו בעליונות של סין והעלו לה מנחה.

שאלה שמתעוררת מול המצב הזה היא איך קרה שלמרות שיש כל-כך הרבה עמים וקבוצות אתניות שונות במזרח אסיה – אזור ההשפעה של סין – רובן ככולן הכירו בסין כמרכז המערכת ולא במדינה אחרת? או פשוט התעלמו מסין הקיסרית? מה הביא אותן להעלות מנחה ולרצות קשר עם הקיסרים של שושלת צ'ינג?

לאורך ההיסטוריה הסינים היו המרכז הכלכלי, התרבותי והפוליטי של מזרח אסיה. הם הפכו למרכז הודות לשני יתרונות: ראשית, גיאוגרפית הם במרכז. הודות לכיבושים של בני האן במאה ה-2 לפנה"ס הסינים שלטו על קו החוף של מזרח אסיה מהים הצהוב וקוריאה בצפון עד ווייטנאם וים סין הדרומי בדרום. כל תנועה בין צפון לדרום במזרח אסיה בהכרח עברה דרכם. להתעלם מהם לכן לא היה אפשר – או שאתם עברתם דרכם, או שהסוחרים שלהם הגיעו אליכם.

שנית, הם היו גדולים מספיק, דמוגרפית וגיאוגרפית, ליצור את השוק הכלכלי הגדול במזרח אסיה. תחת השלום של שושלת צ'ינג האוכלוסייה הסינית הגיעה במאה ה-19 לכ-300 מיליון איש, כ-30% מהאוכלוסייה בעולם. האוכלוסייה הגדולה הייתה הבסיס הצרכני עליו קמה כלכלה מקומית דינמית, שעסקה לא רק בגידול אורז, אלא גם בייצור ושינוע סחורות. הודות לגודלה הגיאוגרפי של האימפריה, סחורות מאזורים שונים יכלו לנוע בקלות בין שווקים. צמחי מרפא ממערב סין יובאו למזרח, שייצא את עודפי האורז שלו לצפון ולמערב. חפצי פורצלן, משי, תה – כל הסחורות הללו ועוד נעו בקלות מאות קילומטרים בין שווקים שונים. בעוד אירופה הייתה מפוצלת בין מדינות רבות עם מערכות מס שונות, סין הייתה מאוחדת תחת שלטון קיסרי אחד ומערכת מס אחת.

כלכלה גדולה, אוכלוסייה גדולה, מדינה גדולה – כל אלה הפכו את סין למרכז של מזרח אסיה. המדינות והממלכות השונות הכירו בעליונותה של סין והעלו לה מנחה מכורח המציאות, מפני שבאמת ובתמים היא הייתה גדולה ועשירה מהן. היא בתמורה לעיתים שמרה על השלום ביניהן ואפשרה להן לסחור עמה. הכול היה בהרמוניה, הכול היה – תחת השמיים. ואז באו האירופאים.

הבריטים באים

הראשונים ליצור קשר רציף עם סין היו הפורטוגלים במאה ה-16. אחריהם הגיעו ההולנדים במאה ה-17 והבריטים בסוף המאה ה-18. האירופאים רצו את כל מה שסין יכלה להציע – תה, משי ופורצלן. הביקוש הרב למוצרים סינים עודד את אירופה לשלוח עוד ועוד ספינות אל סין, במטרה לנסות ולענות לביקוש. האירופאים היו להוטים לסחור עם הסינים; הסינים קצת פחות.

הסינים ראו באירופה עוד מדינת פריפריה שמבקשת לסחור עימם. באירופה היה ביקוש עצום לסחורות סיניות. בסין לא היה כמעט ביקוש לסחורות אירופאיות, שהיו פעמים רבות יקרות יותר וטובות פחות מהתוצרת המקומית. היה רק דבר אחד שהסינים רצו מהאירופאים – כסף. הכוונה לא ל-“Money” אלא למתכת ממש, ל-“Silver”.

זוכרים את הכלכלה המקומית התוססת של הסינים? הדרך בה שילמו על סחורות הייתה באמצעות מטבעות כסף או נחושת. למרות שהסינים היו הראשונים להמציא שטרות כסף [מקור], עקב משברים חוזרים ונשנים האוכלוסייה סירבה להאמין בנייר כמטבע. לכן ככל שהפעילות הכלכלית גדלה, כן גדל הביקוש לכסף. במאה ה-18 כשליש מהכסף שנכרה במקסיקו ובמושבות העולם החדש יובא לסין [מקור]. אוניות אירופאיות הגיעו עמוסות בכסף העולם החדש לנמל קנטון, המקום היחיד בו יכלו לסחור בסין ומשם הביאו סחורות סיניות לעולם הישן.

כסף זרם מהעולם לסין ובשביל האירופאים ובמיוחד הבריטים היה מדובר בבעיה: מאזן סחר החוץ של האימפריה הפך שלילי וכמות הכסף שבריטניה החזיקה קטנה. שני הדברים יחד ערערו את האמון בכלכלה הבריטית ובפאונד [מקור]. החשש בלונדון היה שאם האמון באימפריה ירד, הריבית על ההלוואות שלה תעלה והנטל הכלכלי יחייב העלאת מיסים ומכסים, מה שיפגע בכלכלה. הבריטים חיפשו דרך להפוך את הכיוון של זרימת הכסף לסין.

הם מצאו: אופיום.

The Opium must flow

אופיום למי שלא מכיר הוא סם המיוצר מהשרף של פרחי פרג האופיום. החומר האקטיבי המרכזי בו הוא מורפיום, שמדכא תחושות כאב ויוצר תחושת נינוחות ורוגע בקרב המשתמש. אופיום הוא סם ממכר העלול לגרום לתלות פיזית קשה של המשתמש בסם, שנאלץ לצרוך כמות הולכת וגדלה של הסם עם כל שימוש.

מסוף המאה ה-18 חברת הודו המזרחית, שניהלה בשם האימפריה הבריטית חלקים מהודו, הפכה את אזור בנגל (Bengal) בצפון-מזרח הודו למרכז של ייצור אופיום. החברה מכרה את האופיום במכירות פומביות לסוחרים פרטיים, שמכרו אותו בדרום מזרח אסיה ובסין. החברה מכרה את האופיום בעבור כסף, מה שחייב גם את הסוחרים למכור אותו בכסף. הסוחרים מכרו את האופיום לסינים בשביל כסף, כסף ששימש לקנות עוד אופיום בהודו מחברת הודו המזרחית. חלק מרווחי החברה נלקחו כמס והועברו לממשלת הוד מלכותה, שרשמה אותו במאזן סחר החוץ שלה לזכותה. עם הכסף היא קנתה סחורות מהסינים, שקנו בתורם אופיום. מעגל הכסף הגדול נסגר: הבריטים שילמו לסינים ששילמו לבריטים.

האופיום היה הסחורה שהבטיחה שכסף לא ינוע רק לסין, אלא גם מסין. הבריטים שילמו על סחורות סיניות בכסף והסינים שילמו על אופיום בריטי באותו כסף. לונדון הצליחה למנוע את ההיווצרות של חוב לסין ועל הדרך גם לעשות רווח נאה מהייצור והמכירה של אופיום בהודו. Win-Win. או כמעט Win-Win.

אופיום כפי שציינתי הוא סם ממכר. האופיום התפשט בסין והפך כ-2 מיליון אזרחים סינים למכורים. ההתמכרות גבתה מחיר סוציאלי חמור: המכורים כבר אינם מסוגלים או רוצים לעבוד ובמקום להיות נכס הם הפכו לנטל על הסביבה והמדינה.

הממשל הקיסרי ניסה למנוע את ההתפשטות של אופיום אך ללא הועיל. בתחילת 1800 נכנס למדינה פחות מ-200 טון אופיום. ב-1835 המספר זינק לכמעט 2,000 טון [מקור]. הייבוא של אופיום גם הביא ליציאה אדירה של כסף מהמדינה. הכלכלה הסינית התחילה לסבול ממחסור בכסף בשביל לבצע מסחר. הסינים ידעו שהם צריכים לעשות משהו – אבל מה?

מלחמת האופיום הראשונה

ממשלת הקיסר הייתה צריכה למצוא פתרון לבעית האופיום. ב-1729 עישון אופיום הוכרז כלא חוקי, אך כפי שהראיתי ללא הועיל – השוק פשוט הפך לשוק שחור והמשיך לצמוח. פקידי מכס מושחתים הסיטו את מבטם מתיבות האופיום שהגיעו עם הסוחרים האירופאים דרך נמל קנטון. נראה היה שלא נותר לממשלה הקיסרית לעשות עוד דבר. ואז זה קרה.

באביב של 1839 מפקח חדש בנמל קנטון החרים והשמיד תיבות אופיום. הוא פשט על מחסנים של האירופאים והשמיד כ-1,400 טון של אופיום [מקור]. ההשמדה של האופיום ואכיפה הדוקה יותר של האיסור לייבא אופיום לסין שמו את בריטניה במצב בעייתי. בריטניה הייתה צריכה שהאופיום ימשיך לזרום לסין, בשביל שהכסף יזרום אליה. ממשלת הוד מלוכתה רצתה שהאופיום יחזור לזרום לסין.

ההזדמנות לעשות משהו בנידון הגיעה כשביולי 1839 מלחים בריטים הרגו בקטטת שיכורים חקלאי סיני [מקור]. הסינים דרשו שהבריטים יסגירו את המלחים בשביל שיעמדו למשפט. הבריטים סירבו, בטענה שהמלחים לא יזכו למשפט הוגן ויוצאו להורג בעינויים. הסכסוך בין הצדדים הפך לקרבות גלויים, ובריטניה שלחה כוח ימי קטן לקנטון ובמעלה נהר היאנגצה בשביל להכניע את הסינים [מקור].

הפעולות המלחמתיות של הממשלה לא זכו לתמיכה ציבורית בבית. להפך. בבריטניה עצמה, בלונדון, התנהל וויכוח סוער על המלחמה ויעדיה. הממשלה הכחישה כל קשר בין המלחמה לאופיום וטענה שהיא בסה"כ מגנה על אזרחים בריטים ועל הכבוד הלאומי. רבים בפרלמנט ובציבור לא האמינו לה. ה-London Times הדביק למלחמה את השם "מלחמת האופיום". ב-1840 הפרלמנט העמיד להצבעה הצעה להפסיק את כל הפעולות המלחמתיות לאלתר. אחרי שלושה ימים של וויכוחים סוערים, ההצעה נפלה על חודו של קול [מקור]. ממשלת הוד מלוכתה יכלה להמשיך במלחמת האופיום.

עברו עוד שנתיים עד שבאוגוסט 1842 המלחמה, מלחמת האופיום הראשונה, הגיעה לסיומה. הבריטים באותו שלב שלטו על קנטון, העיר היחידה בה הותר לזרים לסחור והשתלטו גם על העיר נאנג'ין הממוקמת צפונה ממנה, כ-300 ק"מ מערבית לשנגחאי. ממשלת צ'ינג אולצה לחתום על אמנת נאנג'ין, במסגרתה: הנמלים בהם בריטים יכולים לגור ולסחור יגדלו מאחד לחמישה; הונג קונג תועבר לשליטה בריטית; וסין תשלם פיצויים לבריטניה [מקור].

כמו יפן, סין נפתחה למערב עם תותחים. הנפילה הגדולה החלה.

דינמיקה של התפוררות

מלחמת האופיום הראשונה ערערה את תחושת המרכז של סין. היא כבר לא הייתה השחקן הכי חזק במזרח אסיה. היא איבדה לראשונה את היכולת שלה לווסת את התנועה של רעיונות ואנשים מן המדינה החוצה ומן החוץ פנימה.

מאותה נקודה בזמן, מהכניעה ב-1842 למעצמות האירופאיות, האימפריה של שושלת צ'ינג החל להתפורר והגיע לידי קריסה עם סילוקו מכס השלטון של הקיסר האחרון ב-1912 [מקור]. אחרי הדחתו של הקיסר, סין ידעה עוד כשלושה עשורים של מלחמות בין שרי מלחמה מקומיים שנאבקו לשליטה ביניהם, ונאבקו יחד נגד הפלישה היפנית למדינה. רק ב-1949, עם ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית והקמת הרפובליקה העממית של סין, סין זכתה מחדש לסוג של יציבות.

מה הייתה הדינמיקה שהובילה להתפוררות של סין? סקירה של "המאה הארוכה" מראה שהיו שני כוחות מנוגדים, כל אחד ממקור שונה, שפעלו יחד נגד האימפריה. הכוח הראשון היו מרידות, דוגמת מרד טאיפינג (או מהפכת טאיפינג), מרד הבוקסרים, מהפכת שׂינְהַאי (Xinhai, בה הודח הקיסר) והמאבקים בין שרי המלחמה המקומיים. מרד קורה כשהתושבים אינם רואים עוד בשלטון שלהם שלטון לגיטימי או אפקטיבי.

אגב, בואו לא נשכח שבסין למרד יש בסיס רעיוני ב"מנדט השמיים": אירועים רעים שקורים בתקופת השושלת, רומזים שהיא איבדה את הלגיטימיות שלה. בתקופתה של שושלת צ'ינג, בדיוק באותה תקופה של "המאה הארוכה", קרו מספר אירועים שלילים משמעותיים – היא הפסידה לזרים במספר מלחמות וסין חוותה סדרה של אסונות טבע, כמו הרעב של 1867 והשיטפון של 1887. האירועים הללו היו בעיני חלק מהאוכלוסייה סימנים שהשושלת איבדה את מנדט השמיים ועמה הלגיטימיות לשלוט. הם סימנו להם שהגיע הזמן להפיל את השושלת.

הכוח השני שפעל היו מעצמות המערב ויפן, המעצמות הזרות, שהתפשטו פנימה לתוך סין ככל שהשלטון הקיסרי נחלש. כל אחת מהמעצמות פעלה להגדיל את השפעתה בסין, ע"י הגדלת הפעילות המסחרית בה, הפעילות המיסיונרית והשתלטות על טריטוריה. הן עשו כל מה שניתן בסין – סחרו, המירו ונלחמו. ונלחמו הרבה.

המעצמות לא היססו לפעול בכוח נגד סין: אחרי מלחמת האופיום הראשונה, באה מלחמת האופיום השנייה. היפנים נלחמו בסינים ב-1894 והוציאו מידיהם את קוריאה. ב-1900 פלש כוח בינלאומי לסין בשביל להכניע את מרד הבוקסרים וכבש את בייג'ינג. עם כל פלישה, כל מלחמה, סין איבדה עוד קצת מהריבונות שלה. אחרי מלחמת האופיום השנייה היא נאלצה להפוך את הסחר באופיום לחוקי ואפשרה למשלחות דיפלומטיות להיות בבייג'ינג. עם כל מלחמה היא איבדה עוד ועוד שטחים, כמו טאיוואן, קוריאה ומנצ'וריה.

משום שברור לי שהדברים מרגישים טיפה מעורפלים ולא מבוססים, ארצה להתעמק מעט ולהראות איך בפועל שני הכוחות הללו פעלו במקביל ואף ביחד ב"מאה הארוכה". אקח שתיים מהדוגמאות הידועות של מרד בתקופה: מרד טאיפינג שהיה בין 1850-1864 ומרד הבוקסרים בין 1899-1901. ע"י סקירה שלהן, נוכל לראות את פעולתם של שני הכוחות, המרידות והמעצמות, ואיך הם השפיעו ועודדו אחד את השני.

הערה אחת: ישנם חילוקי דעות האם השם "מרד" באמת מתאים לאירועים, או שמא מדובר בהתקוממויות או אף מהפכה במקרה של מרד טאיפינג. אני אקרא להן כאן "מרד" מטעמי נוחות.

מרד טאיפינג

מרד טאיפינג התחיל ב-1850 כשכוחות של הממשל המקומי בגְוַאנְגשִׂי (Guangxi) בדרום סין ניסו לדכא כת מקומית בשם "החברה לעבודת האל" [מקור]. הכת הוקמה ב-1843 ע"י הונג שיוצ'ואן (Hong Xiuquan), שלאחר סדרה של חזיונות טען שהוא אחיו הצעיר של ישו הנוצרי והוא נשלח להביא את הגאולה. הוא יצר תורה שהייתה עירוב של נצרות, פרוטו-קומוניזם ודתות סיניות עממיות. הוא קרא לביטול הרכוש הפרטי וסילוק השדים שהשתלטו על סין – המנצ'ורים ושושלת צ'ינג המנצ'ורית.

הכת הצליחה להביס את כוחות הממשל המקומיים בדצמבר 1850 והונג הכריז על מרד כללי נגד הקיסרות. עם צבא של כ-10,000 חיילים הכת ניצחה במספר קרבות והחלה למשוך אליה עוד חברים, בעיקר איכרים, שהמסר על ביטול הרכוש קרץ להם.

הונג הכריז על עצמו כמלך השמימי של ממלכת השלום השמימית (או טאיפינג, הממלכה השמימית). צבאו של הונג התקדם מזרחה וצפונה, כבש מספר ערים וב-1853 השתלט על נאנג'ין. שמה של נאנג'ין הוחלף לטיאנג'ין, "הבירה השמיימית". מטיאנג'ין יצאו משלחות צבאיות צפונה לבירה בייג'ינג ומערבה אל תוך סין, במטרה לכבוש שטחים חדשים. הממלכה עצמה נוהלה כדיקטטורה תיאוקרטית, עם ביטול אלכוהול, הימורים, טבק ואף איסור על יחסי מין – אפילו בין בני זוג [מקור]. כלל האזרחים נדרשו להתגייס למלחמה נגד שושלת צ'ינג ולהביא לניצחון האולטימטיבי על השדים המנצ'ורים.

האם הם הצליחו? לא, אבל לא מפני שהם לא התאמצו מספיק. הם הובסו ע"י שושלת צ'ינג רק ב-1864, כמעט 15 שנה אחרי תחילת המרד. במאבק ביניהם נהרגו כ-20 מיליון איש, רובם קורבנות של רעב המוני שנגרם עקב הרס אדמות חקלאיות. כמות ההרוגים העצומה הזו מציבה את מרד טאיפינג כאחד הסכסוכים העקובים ביותר מדם בהיסטוריה. רק מלחמת העולם השנייה עוקפת את מרד טאיפינג במספר ההרוגים [מקור].

מהם הגורמים שהולידו את המרד העצום הזה? אם נתמקד בשנים שלפניו ונזכור את רעיון "מנדט השמיים", נוכל למצוא את התשובה. בין השנים 1779-1850 האוכלוסייה הסינית גדלה ב-56%, מ-300 מיליון ל-430 מיליון איש. הקפיצה בגודל האוכלוסייה לא לוותה בקפיצה בכמות המזון הזמינה או בביקוש לכוח עבודה. מיליוני איכרים הפכו למהגרים פנימיים, שחיפשו אדמות לעבד. הביקוש למזון הביא לשלושה מקרים של רעב המוני, ב-1810, 1811 ו-1846 [מקור]. לזה נוסיף את ההפסד של צ'ינג במלחמת האופיום הראשונה ב-1842. האירועים הללו יצרו אי-שקט בקרב האוכלוסייה הסינית, שראתה בהם סימנים לכך ששושלת צ'ינג איבדה את מנדט השמיים. כשהונג התחיל להטיף שהוא הגואל של סין, רבים פנו אליו באמונה שהוא באמת קיבל את מנדט השמיים. לקח לשושלת צ'ינג 20 מיליון הרוגים ו-15 שנה בשביל להוכיח שהמנדט עדיין אצלה.

מרד הבוקסרים

מרד הבוקסרים הוא מקרה נוסף של מרד. בניגוד למרד טאיפינג, שבא נגד שלטון שושלת צ'ינג, מרד הבוקסרים היה דווקא בעד הקיסרות. המרד התחיל ב-1899 כשקבוצות מיליטנטיות ומסורתיות בצפון מזרח סין החלו לתקוף בגלוי מיסיונרים נוצרים ואזרחים זרים [מקור]. עם התפשטות המרד בצפון מזרח סין החצר הקיסרית החליטה לתמוך בו ועוררה את חמתן של המעצמות האירופאיות.

מדוע אני קורא למרד הבוקסרים מרד למרות שהם זכו לתמיכת השלטון? מרד לא חייב להיות מרד נגד השלטון. הוא גם יכול להיות מרד בעד השלטון. מה הופך אותו למרד? הוא לוקח לידיו את הזכות לפעול בכוח אלים, זכות שבדרך כלל שמורה לשלטון בלבד. מרד הבוקסרים בא בתגובה לחוסר האפקטיביות של השלטון הקיסרי. הבוקסרים החליטו שהם צריכים להיאבק בשביל להציל את סין מהזרים. הקיסרות נגררה אחריהם, משלימה עם איבוד המונופול שלה על אלימות פיזית.

מרד הבוקסרים הוא דוגמה לאיך שני הכוחות – מרידות מצד אחד והמעצמות מצד שני – פעלו ביחד ופוררו את סין. המרד התחיל משום החדירה של המעצמות הזרות אל תוך סין, במיוחד לאזורים הכפריים שלה. הכניסה שלהן עוררה את זעמם של הבוקסרים, שיצאו במרד לסלק את הזרים. הם תקפו מיסיונרים, שרפו כנסיות ורצחו סינים נוצרים. בשיא המרד הבוקסרים, ביחד עם הכוחות הקיסרים, צרו על השגרירויות הזרות בבייג'ין.

האלימות של הבוקסרים נגד הזרים הביאה את המעצמות – רוסיה, צרפת, בריטניה, גרמניה, יפן, וארה"ב – לשלוח כוח משימה מיוחד לדכא את מרד הבוקסרים. לאחר כמה הפסדים, כוח המשימה הצליח להביס את הצבא הקיסרי ואת הבוקסרים ולכבוש את בייג'ין בשנת 1900. לאחר שבייג'ין נכבשה, הכוח הבינלאומי עשה בה כבשלו. במשך ימים הכוחות הזרים שדדו, אנסו ורצחו כאוות נפשם. הבוקסרים, שרצו לשחרר את סין מהזרים, הביאו לכך שהבירה הקיסרית של שושלת צ'ינג, מרכז העולם, נבזזה ונהרסה [מקור].

הנה בעצם הדינמיקה של שני הכוחות – המעצמות עודדו את המרידות, שעודדו את המעצמות להגדיל את פעולתן. שני הכוחות, שלכאורה מנוגדים זה לזה, משכו שניהם את סין לאותו כיוון – להתפוררות הקיסרות הסינית.

לאחר ההפסד במרד הבוקסרים התחזקו הקולות שקראו לרפורמות מקיפות בסין. מערכת השלטון הקיסרית נתפסה כחלק מן העבר הנכשל של סין, עבר שיש להרוס בשביל להקים את סין ככוח מודרני. 12 שנים אחרי שבייג'ינג נפלה, ב-1912 הודח הקיסר האחרון של סין והוקמה הרפובליקה הסינית.

גם הרפובליקה הסינית לא ידעה שקט, מבפנים או מחוץ. מבפנים התנהלה בה מלחמת אזרחים בין הכוחות הלאומנים והמפלגה הקומוניסטית של מאו דזה-דונג. מבחוץ בעוד המעצמות האירופאיות נסוגו מסין, יפן רק העמיקה את החדירה אליה. יפן פלשה ב-1931 למנצ'וריה [מקור] וב-1937 פלשה לשנגחאי.

היפנים גורשו מסין רק ב-1945, עם תבוסתם במלחמת העולם השנייה. מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949, כשהכוחות הלאומיים נסוגו לאי טאיוואן והמפלגה הקומוניסטית הכריזה על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין. סין סוף-סוף זכתה לשקט ושלווה.

או שמא?

סיכום

מעטות האומות שראו כל-כך הרבה סבל בכל-כך מעט זמן. ב-1800 סין הייתה מרכז העולם מבחינתה, הממלכה התיכונה בהרמוניה השמימית של "כל שתחת השמיים". שושלת צ'ינג ישבה לבטח עם מנדט השמיים והסינים לא רק חשבו שהם עליונים על הברברים – הם ידעו זאת. 100 שנה עברו וב-1900 העיר הקיסרית הייתה שדה קרב, שושלת צ'ינג הוכתה שוק על ירך והאומה הסינית איבדה שטחים ומיליונים מבניה. לא עוד מרכז העולם, לא עוד סדר הרמוני.

מה הביא לנפילה הזו? שני כוחות: מרידות והמעצמות. מבפנים מרידות שחקו את המנגנון הקיסרי ובזבזו את האנרגיה של האומה הסינית במלחמות בינה לבין עצמה. מבחוץ המעצמות השונות לקחו להן, כל אחת, נתח מסין. כל אחת פגעה בסין, החלישה את השלטון הקיסרי ופגעה ביכולת שלו לווסת את המצב בפנים האימפריה.

בפרק הבא נראה שעליית המפלגה הקומוניסטית לא הביאה לשקט וליציבות לסין. נכיר את המהפכה הראשונה של מאו, שבניסיון שלו לנזק קדימה כמעט חיסל את סין ואת המהפכה השנייה שהצליחה סוף-סוף להחזיר את סין ולו לזמן מה חזרה למקומה הטבעי. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




הרוסים בדרך לאלג'יריה – אלו חדשות רעות לשוק הגז באירופה

אלג'יריה חווה בשבועות האחרונים הפגנות רחבות נגד הנשיא הנוכחי עבד אל-עזיז בוטפליקה. ההפגנות התחילו כשהנשיא הזקן, שמכהן מאז 1999, הודיע שהוא מתכוון לרוץ בבחירות הקרובות ולהאריך את כהונתו בפעם החמישית. האזרחים יצאו בתגובה להפגין משתי סיבות: א' לא ברור אם בוטפליקה יחיה עד סוף הקדנציה, לאור מצבו הבריאותי המדרדר. ניסיון שלו לרוץ לנשיאות מסכן את אלג'יריה במשבר ירושה בעתיד הקרוב. ב' הנשיא מייצג את הממסד הישן של אלג'יריה, מדינה שחווה משבר כלכלי רחב היקף עקב צניחה במחירי האנרגיה [מקור].

למה לנו אמור להיות אכפת? אלג'יריה היא מרכיב חשוב בביטחון האנרגטי של אירופה, מרכיב חשוב שהרוסים מנסים להכניס תחת השפעתם. הרוסים פועלים בשנתיים האחרונות לחמם את היחסים עם אלג'יריה ולקרב אותה אליהם, אם ע"י מכירת נשק, הסכמים כלכלים או מיזמים משותפים. הם רואים במהומות איום על המאמצים שלהם באלג'יריה והם מוכנים, אם ידרשו, לפעול "לייצב את המדינה".

איך אני יודע?

בתחילת מרץ 2019 אמר מומחה מפורום ולאדי שהמהומות עלולות להביא אי-יציבות למדינה ולעזור ל"קיצונים איסלמיסטים להשיג כוח". משום שלא ברור מה יקרה להסכמים עם רוסיה אם הנשיא ייפול, לפי המומחה זהו האינטרס הרוסי "לשמור על היציבות באלג'יריה ולמנוע כאוס אזרחי".

הרוסים משתמשים באותה לשון בפעילות שלהם בסוריה ובמידת מה גם בוונצואלה, אומרים שהם "עוזרים לממשלה הלגיטימית להשיג יציבות מול כוחות קיצוניים בשטחה". הממשלה יכולה להיות זו של בשאר אסד, מדורו או בוטפליקה.

אבל מה מעניין את הרוסים כל-כך באלג'יריה? טוב, חוץ מקרבתה למיצר גיברלטר ושדות הנפט והגז שלה, אלג'יריה היא גם ספקית חשובה של גז טבעי לאירופה. הכנסה של אלג'יריה תחת חסות רוסית תגדיל את מנופי הלחץ שהם יוכלו להפעיל על היבשת.

כנימוק של הטיעון, נתחיל מהגרף הבא:

Extra-EU_imports_of_natural_gas_from_main_trading_partners,_2017_and_first_semester_2018_(share_(%)_of_trade_in_value)
איור 1 – ספקיות גז טבעי לאיחוד האירופאי. מקור: eurostat

 

 

לאיחוד האירופאי יש 4 ספקיות גז ראשיות: רוסיה, נורוורגיה, אלג'יריה וקטאר. רוסיה ונורווגיה ביחד מספקות כ-80% מהגז הטבעי לאיחוד, אלג'יריה כ-10% וקטאר כ-5%.

אבל, החלוקה אינה הומוגנית. חלק ממדינות אירופה מייבאות יותר ממדינה אחת לעומת אחרת. לקחתי את הנתונים הגולמיים מ-eurostat (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של האיחוד האירופאי) ועיבדתי אותם למפות שאתם רואים כאן. כפי שתוכלו לראות, אירופה מתחלקת לשלושה גושים: צפון אירופה מקבל את עיקר אספקת הגז מנורווגיה, מזרח ומרכז אירופה בעיקר מרוסיה ודרום אירופה בעיקר מאלג'יריה.

natural gas from norway
איור 2 – מדינות האיחוד לפי % הגז הטבעי שלהן שמגיע מנורווגיה

natural gas from russia
איור 3 – מדינות האיחוד לפי % הגז הטבעי שלהן שמגיע מרוסיה

Natural gas from algeria
איור 4 – מדינות האיחוד לפי אחוז הגז הטבעי שלהן שמגיע מאלג'יריה

קל לראות שהרוסים הם מונופול במדינות רבות במזרח אירופה ובמרכזה. הם מספקים כ-52% מהגז של גרמניה, 65% מהגז של פולין וכמעט מחצית מהגז של איטליה. הם גם מספקים כ-20% מהגז של צרפת.

אלג'יריה משלימה את רוסיה, כספקית הגז המרכזית לדרום אירופה, במיוחד למדינות יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל. היא גם מספקת כ-8% לצרפת.

אם אלג'יריה תהפוך למדינת חסות רוסית, בדומה לסוריה, למוסקבה תהיה שליטה על כמחצית מאספקת הגז ליבשת ועם שליטה בקרוב או מעל למחצית מהגז בכל מדינות מזרח, מרכז ודרום אירופה.

מה תיתן השליטה הזו לרוסיה? אפשר לחשוב על שני יתרונות:

א. פוליטית שליטה רוסית באספקת הגז תחייב את מדינות אירופה להיות יותר "פרגמטיות" ביחסיהן עם רוסיה. הן ימנעו מהטלת סנקציות נוספות נגדה ואולי אפילו יורידו את חלקן, אם רוסיה תציע הורדה בתעריף הגז.

ב. כלכלית רוסיה תוכל להעלות את התעריף מבלי לחשוש לאיבוד נתח שוק. מה איטליה או גרמניה יוכלו לעשות אם תעריף הגז יגדל ב-10%? ההשקעה שתדרש בלהתנתק מהצנרת הרוסית ולמתוח אחת חדשה מנורווגיה אליהם לא תהיה שווה את ההשקעה.

לאלו חשוב להוסיף את המיקום האסטרטגי של אלג'יריה במערב הים התיכון, קרוב למצר גיברלטר. בסיס רוסי באלג'יריה יאפשר לה לפעול בחופשיות בים התיכון, נתיב סחר מרכזי. כבר היום יש לה בסיס ימי גדול בסוריה, שנותן לה חופש פעולה במזרח הים התיכון.

סיכום

הרוסים עושים באלג'יריה מהלך משמעותי במסגרת המשחק הגדול. אם יצליחו להפוך את אלג'יריה למדינת חסות, הם ישיגו יתרון גיאופוליטי ברור בים התיכון – נתיב ימי חשוב – ומנופי לחץ אנרגטים על האיחוד האירופאי, בסיס הכוח של ארה"ב באירו-אסיה. שוב רוסיה מוכיחה שאת המשחק הגדול היא משחקת כמו בשחמט, פועלת להציב את הכלים במרחב בצורה שתשרת אותה לאורך זמן.




פרק 32 – קיסר אדום: ארץ ושמיים

להורדת הפרק – קישור

להאזנה ב- itunes – קישור

גם ב-youtube – קישור

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה (guys136@gmail.com)

בפרק הקודם הכרנו את המערכת הפוליטית של סין ואת האדם החזק ביותר בה היום – שי ג'ינפינג. שי והמהפכה שחולל הם המפתח להבין את מעשיה של סין בעולם ולשרטט את העתיד של הרפובליקה העממית של סין. אך לפני שנתקדם אל העתיד, עלינו קודם להכיר את העבר, להכיר את הרעיונות הפילוסופים והגיאוגרפיה שעיצבו את התרבות והמנטאליות הסינית. בפרק היום נדבר על העמקים הפוריים של הנהר הצהוב, על הרמות הצחיחות של מרכז אסיה ולמה הסינים מתכוונים כשהם מדברים על "מנדט השמיים". בואו נתחיל.

כל דיון בסין נפתח בדרך כלל בלדבר על מה סין עושה בעולם עכשיו. כולם מדברים על "הנמלים שסין מקימה בעולם", על "השאיפות האימפריאליות של סין", על "איך סין עומדת לכבוש את העולם". כמו שכבר וודאי הבנתם, אני חושב שהתיאור הזה של סין הוא שטחי. הוא שטחי מפני שכאשר אנחנו מדברים על מה סין עושה עכשיו מבלי להבין מה סין עשתה פעם, מבלי להבין את ההיסטוריה והרקע של סין, אנחנו מדברים על סין מנקודת המבט שלנו ולא מנקודת המבט הסינית.

מה הכוונה?

אנחנו מסתכלים על העולם מנקודת מבט מערבית, פוסט-מודרנית. נקודת המבט שלנו לא חופפת לנקודת המבט הסינית. כשאנחנו מנסים להבין את העלייה של סין על במת העולם, אנחנו משווים את העלייה הזו לעלייתן של המעצמות הקולוניאליות של בריטניה, צרפת או גרמניה. אנחנו מדברים על "אימפריאליזם" ו"ניו-קולוניאליזם", רעיונות שאין להם מקבילים ברורים בחשיבה המדינית של סין, או בכלל בהיסטוריה הסינית.

הפרק היום נועד להכיר לנו שלוש נקודות שחייבות להיות לנו בראש כשאנחנו מדברים על סין והעולם:

  1. הסינים תפסו ותופסים את העולם כ"אנחנו" ו"הם". "אנחנו" – הסינים, בני התרבות, המרכז של הסדר הקוסמולוגי. "הם" – הברברים, חסרי התרבות, האיום על "אנחנו". הפרק נבין מאיפה נובעת התפיסה הזו ומה המשמעות שלה למחשבה המדינית של סין.
  2. מושג יסוד ביחסי שליט-נשלט אצל הסינים הוא "מנדט השמיים" [מקור]. זכותו של השליט לשלוט היא על בסיס מנדט השמיים, שניתן לו בזכות התנהגותו המוסרית ודאגתו לרווחת נתיניו [מקור]. אם השליט אינו מתנהג בהתאם, אם הוא פוגע בנתיניו, יש להם את הזכות למרוד בו ולהפילו. עוד ארחיב מהו בדיוק התהליך הרעיוני שקורה כשמתחילה מרידה בשלטון.
  3. הרעיון המסדר את העולם בתפיסה הסינית הוא "כול שתחת השמיים" (All-under-heaven, Tianxia) [מקור]. "כול שתחת השמיים" הוא רעיון שמבקש לסדר את העולם באופן הרמוני, עם סין במרכז ומדינות העולם סביבה. היחסים בין המרכז והפריפריה הם יחסים של טיפוח והענקה הדדית, או לכל הפחות הכרה של הפריפריה שהיא באמת הפריפריה ואת עליונותו של המרכז. גם על הרעיון הזה ארחיב היום.

  אז שלוש נקודות: "אנחנו" ו"הם", "מנדט השמיים" ו"כל שתחת השמיים". שלוש נקודות הפתיחה שלנו להבנתם של הסינים. נתחיל בנקודה הראשונה, בהבנה של למה בכלל הסינים פיתחו תפיסה דיכוטומית של העולם.

טופוגרפיה ואיבה

בשביל להבין מדוע הסינים פיתחו תפיסה דיכוטומית של העולם, של "אנחנו" ו"הם", מספיק לפתוח מפה טופוגרפית של סין. כבר במבט חטוף אנו יכולים לראות הבדל ברור בין מזרח סין ומערבה. מזרח סין מתאפיין בעמקים ומישורים, באקלים נוח וגשום ובשטחים פוריים הניזונים משני הנהרות הגדולים – הנהר הצהוב ונהר יאנגצה.

לעומת המזרח, מערב סין הוא ארץ של רמות והרים, של מדבריות צחיחים ושטחים מכוסים בקרח-עד. מערב סין הוא חלק מאזור הלב של אירו-אסיה, אזור הכולל את מרכז אסיה, סיביר והרמה האיראנית.

אזור הלב וחוג הנזר.png

dem_h.jpg

כמו בכל מקום אחר בעולם, תנאי אקלים שונים עודדו את יצירתן של קבוצות אתניות שונות. בצפון מזרח סין, היכן שהאקלים יבש יותר ושימוש בחיטה נפוץ יותר מאורז, התגבשו השבטים שבני האן, היום הרוב האתני בסין, רואים בהם את אבותיהם. בדרום מזרח הגשום והלח צמחו בני היואה (Yue), שבטים לא-סינים שנבלעו במרוצת השנים ע"י בני האן במהלך כיבושיהם. במערב הצחיח, ברמות של אירו-אסיה, צמחו העמים הכובשים של היבשת: הפרסים, הטורקמניים, המונגולים.

משום שהאקלים הצחיח של איזור הלב אינו מאפשר חקלאות וקיום ערים גדולות, בני האדם בו התארגנו על בסיס שבטי-משפחתי וניהלו אורח חיים של נוודים הנודדים ממקום למקום ביחד עם עדריהם. הצורך בהגנה על עדריהם ורכושם מפני שבטים אחרים, המאבק על משאבים ואורח החיים הקשה, עודדו את השבטים של אזור הלב לפתח כישורי לחימה ולחפש את עושרם לא רק בעדרים, אלא גם בפשיטה על ערים וכפרים. מאזור הלב יצאו השבטים הנודדים לפשוט לכבוש את המישורים והעמקים של אירו-אסיה: המישור הרוסי בצפון, הסהר הפורה במערב, תת-היבשת ההודית בדרום והעמקים של סין במזרח.

לעומת השבטים של מרכז אסיה, בני האן פיתחו משלב מוקדם חקלאות והתארגנו בערי מדינה ואף מדינות ממש. הפיתוח התרבותי והטכנולוגי שלהם עלה על השבטים הנודדים, כמו גם עושרם החומרי. בני האן היו לכן משחר ההיסטוריה שלהם יעד לפשיטה של השבטים הנודדים. הם תמיד נאלצו להתגונן, להדוף את האויבים ולהקים חומות וערי מבצר בשביל למנוע את המתקפה הבאה. המציאות הזו, של מלחמה מתמדת נגד הנוודים, הביאה את בני האן לאמץ נקודת מבט דיכוטומית של העולם, של "אנחנו" ו"הם". אנחנו – בני האן, אנשי התרבות, החקלאים, אזרחי העיר. הם – הברברים, הלא מתורבתים, השבטים הנודדים. אנחנו נלחמים בהם ו – זה חשוב – אנחנו עליונים עליהם.

שוב, בני האן היו מפותחים יותר טכנולוגית ותרבותית מהשבטים הנודדים של מרכז אסיה. לבני האן היה ברור שהם עליונים על הנוודים, שהם לא רק התרבות העליונה – הם התרבות היחידה. בראייה כזו, מה יש לבן התרבות לחפש אצל הברברים?

הממלכה הסגורה

התפיסה של "אנחנו" עליונים על "הם" מסבירה תופעה שאנחנו נוטים להתעלם ממנה כשמדברים על העלייה של סין: חוסר העניין שלה בתרבויות השונות סביבה.

חשבו על זה – עד אמצע המאה ה-19, סין הייתה הכלכלה הגדולה בעולם ואחת המדינות הכי מאוכלסות בו. מאז המאה ה-2 לפני הספירה הסינים ידעו על האימפריה הרומית והעולם ההלניסטי של אגן הים התיכון [מקור] והכירו גם את ח'ליפות בגדד. לסין יש קו חוף ארוך, עם מזג אוויר נוח ברובו. אם הסינים היו רוצים, הם היו מגלים את אמריקה, יוצרים קשרי מסחר ענפים עם אירופה ואפריקה ויכולים בקלות לכבוש את מרכז אסיה. אם הם היו רוצים היינו היום מדברים מנדרינית. אז למה זה לא קרה?

כי הברברים הם הברברים, לא משנה אם אלה השבטים הנודדים של מונגוליה או תרבות תור הזהב של ח'ליפות עבאס [מקור]. "אנחנו" לא מתעניינים ב"הם". בניגוד למדינות המערב שמשחר ימיהן שלחו משלחות מחקר לכל קצות העולם, הסינים כמעט ולא עשו זאת. מבחינת הסינים לעולם החיצון לא היה מה להציע, לא משהו שיוכל להשתוות לתרבות שלהם.

אם כך אבל, מדוע בני האן, אותם שבטים בצפון מזרח סין, התפשטו הרבה מעבר לשטחם המקורי? היינו יכולים לצפות שהמדינה שלהם, המדינה הסינית, תהיה מצומצמת גיאוגרפית ותהיה זהה עם גבולות התרבות הסינית.

ההסבר להתפשטות הוא שבני האן שאפו לשלוט בפריפריה הגיאוגרפית שלהם: הרמה המונגולית והרמה הטיבטית. בפריפריה ישבו הנוודים שתקפו את הלב הסיני; שליטה בפריפריה אבטחה את לב האומה הסינית. הפעם הראשונה שבני האן הצליחו לשלוט בפריפריה הייתה במאה השנייה לפני הספירה, עם הקמת אזור המגן של האזורים המערביים ע"י שושלת האן. לאחר ששושלת האן התמוטטה וסין נגררה לסדרה של מלחמות אזרחים ומאבקים בין גנרלים, בני האן איבדו את שליטתם בפריפריה. עברו כמעט 1,500 שנה עד שהם ישלטו שוב בפריפריה הגיאוגרפית שלהם, כששושלת צ'ינג תפתח בשלהי המאה ה-17 בסדרת מלחמות לכבוש אותה [מקור]. האירוניה ששושלת צ'ינג הוקמה בכלל ע"י שבט ממנצ'וריה, אחד מאותם שבטים שבני האן ראו בהם ברברים.

Ethnolinguistic_map_of_China_1983.png
מפה אתנית של סין, שימו לב ל"סהר" המקיף את בני האן

גם היום ההנהגה של סין רואה בפריפריה שלה נכס אסטרטגי ראשון במעלה ותנאי לביטחון של לב האומה הסינית, הנמצא במזרח המדינה. הסיבה ברורה: הגיאוגרפיה ב-5,000 השנים האחרונות לא השתנתה. גיאוגרפית מזרח סין הוא בעיקר מישורים ועמקים, בעוד מערב המדינה הוא הרים ורמות. ליבה של סין נמצא במזרח – שם נמצאת רוב האוכלוסייה והתעשייה שלה. אם סין תאבד שליטה על המחוזות המערביים שלה, טיבט ושינג'יאנג, היא תאבד מחסום גיאוגרפי חשוב המגן על ליבה. בייג'ין נלחמת בכל סימן של בדלנות במחוזות הללו, מפחד שתאבד שליטה בהם.

china444.jpg
הכוח הכלכלי של מזרח המדינה

מנדט השמיים

דיברנו על הנקודה הראשונה: הגיאוגרפיה של סין הפגישה שתי קבוצות שונות מאוד – בני האן החקלאים, העירוניים, מול השבטים הנודדים של אזור הלב. המפגש הטביע את חותמו בבני האן, שפיתחו ראייה דיכוטומית של העולם של "אנחנו" מול "הם", של בני התרבות מול הברברים.

אנו פונים עכשיו להתבונן פנימה, בבני התרבות ולהבין שתי נקודות חשובות בחשיבה המדינית שלהם: "מנדט השמיים" ו"כל שתחת השמיים". אנחנו נראה ששתי הנקודות הללו יעמיקו את ההבנה שלנו את הדינמיקה של הפוליטיקה הסינית ויהיו הבסיס עליו נוכל לנתח לעומק את המהפכה השלישית של שי ג'ינפינג והדינמיקה שלה.

מהו "מנדט השמיים"? "מנדט השמיים" הופיע בהגות הסינית כרעיון שנועד להסביר את זכותו של השליט לשלוט. השליט זוכה למנדט מן השמיים לשלוט על בסיס התנהגותו המוסרית ודאגתו לעם וצרכיו. משום שיש רק שמיים אחד (זה נשמע יותר טוב באנגלית – Only one Heaven), יש רק שליט אחד. כל עוד הוא נוהג במוסריות ובדאגה, השמיים יתנו לו להמשיך לשלוט.

מה קורה אם השליט מתנהג באופן מושחת ופוגע בעם? הוא מפר את התנאים על בסיסם ניתן לו המנדט. העם רשאי במקרה כזה להסיר את השליט המושחת ולהביא שליט חדש שזכה במנדט השמיים במקום השליט הישן.

עכשיו עולה שאלה חדשה: איך נדע מיהו השליט החדש שזכה במנדט השמיים? כאן הלוגיקה הופכת למעגלית: אנחנו נדע שהשליט זכה למנדט השמיים אם הוא יצליח להפוך לשליט החדש. הבנתם? אם השליט החדש הצליח להפוך לשליט החדש, סימן שהשמיים בעדו. אם הוא לא היה מצליח הרי שהשמיים לא היו בעדו. בנוסף, אם המרד לא היה מצליח הרי שהשליט הישן עדיין לא איבד את מנדט השמיים. מנדט השמיים בא בדיעבד בשביל להכשיר את ההשתלטות בכוח על כס השלטון. הוא בת'כלס אומר שמי ששולט מגיע לו לשלוט, עד שהוא לא שולט.

יש אבל גם צד מתקדם להפליא לרעיון: מנדט השמיים דורש שהשליט ידאג לאוכלוסייה. אם הוא לא ידאג לה, אם האוכלוסייה תרעב, מנדט השמיים מכשיר את הדחתו והחלפתו בשליט אחר. בניגוד למלכי אירופה, שטענו שזכותם לשלטון היא מאלוקים בלבד ורק לו הם מחויבים אם בכלל, הקיסרים הסינים טענו לזכותם לשלטון לפי מעשיהם, לא לפי הוריהם. מנדט השמיים הוא הגרסה הסינית של החוזה החברתי שלנו כאן במערב. אם השליט יפר את החוזה, הוא יסתכן בהדחתו.

גם היום לרעיון של מנדט השמיים יש הדים בפוליטיקה הסינית. על אף שהמדינה הסינית נשלטת ע"י מפלגה אחת, אותה מפלגה דואגת לעם. לראייתה זיהום אוויר, שחיתות, מיתון כלכלי – הם כולם איומים על הלגיטימיות של המפלגה, מפני שהם פוגעים ברווחת העם הסיני. עוד נראה שכחלק מהמהפכה השלישית שי ג'ינפינג הכריז מלחמת חורמה נגד האיומים הללו, איומים שבראייתו עלולים להביא את העם להתנער משלטון המפלגה.

כול שתחת השמיים

אז דיברנו על הנקודה הראשונה של אנחנו מול הם ועל הנקודה השנייה של מנדט השמיים. נותרה עוד נקודה אחרונה, נקודה שתעזור לנו להבין את יחסי החוץ של סין ואת התוכניות שלה לעולם – כול שתחת השמיים.

"כול שתחת השמיים" הוא רעיון עתיק כמעט כמו הציוויליזציה הסינית עצמה [מקור]. הוא התפתח והשתנה במרוצת השנים, אך בתמציתו הוא מתאר עולם שמסודר בצורה היררכית עם השמיים מעל והעולם מסודר במעגלים. במרכז כל המעגלים נמצא הקיסר, ששולט בזכות מנדט השמיים. סביבו נמצאת מערכת השלטון הקיסרית, מערכת של פקידים שמנהלים את האימפריה בשם הקיסר. מסביב לאימפריה נמצאות המדינות שהכירו בעליונותה של האימפריה ומעלות לה מנחה. ומסביב לכל אלה, הברברים שנאבקים בסדר הקיסרי.

במערכת הזו, של "כול שתחת השמיים", המדינה המרכזית אינה שולטת במדינות הפריפריה, צבאית או פוליטית. מטרתה להבטיח את ההרמוניה של העולם, הרמוניה שמושגת ברגע בו המדינות השונות מסודרות במבנה של פריפריה ומרכז. במצב אידיאלי, המדינה המרכזית עוזרת למדינות הפריפריה להשיג את מטרותיהן, בו בזמן שהיא משיגה את מטרותיה. יש כאן מצב של יחסי גומלין בהם שני הצדדים מחפשים להגיע למצב של win-win, מבלי שצד אחד יראה עצמו מחויב להצלחת הצד השני, וודאי לא המרכז לפריפריה [מקור].

דוגמה למערכת כזו היא מערכת יחסי החוץ של שושלת צ'ינג, בין המאות ה-17 וה-19. סין בתקופה ההיא עמדה כמרכז של מזרח אסיה, עם המדינות והממלכות השונות של האזור מעלות לה מנחה. הן הכירו בעליונות של סין וזו בתמורה דאגה לשלום ביניהן ואפשרה להן לסחור עמה. היא גם לעיתים הביאה להן מנחות, ברצון להעשיר ולקרב אותן אליה.

הרעיון של מערכת "כל שתחת השמיים" הוא תוצאה ישירה של הדיכוטומיה הסינית של "אנחנו" ו"הם". "אנחנו" כמובן במרכז העולם, בראש ההיררכיה. "הם" נמצאים סביבנו וזוכים, ברוב טובנו, להנות מן התרבות והשפע שלנו. זו מערכת שהיא בו בזמן אליטיסטית ומכילה, בה האחר מוכל במערכת וזוכה להכרה כאחר, בתנאי שהוא מכיר בי כעליון.

היום, כשבייג'ין שבה וחוזרת להיות מרכז העולם הכלכלי, הרעיון של "כל שתחת השמיים" שב לדיון האינטלקטואלי בסין. בשנת 2005 פרסם הפילוסוף הסיני ז'או טיניאנג (Zhao Tingyang) את הספר "מערכת 'כל שתחת השמיים': מבוא לפילוסופיה של מוסד עולמי". בספר ז'או טוען שהמערכת היא מודל טוב יותר ליחסים בינלאומיים מהמודל המערבי של מדינות לאום, זאת מפני שהמערכת שלו כוללת אלמנט מעל למדינות הלאום – העולם עצמו. במערכת שז'או מציע מוסד עולמי יהווה את המרכז של המערכת הבינלאומית, מרכז אליו יצטרכו להיענות המדינות השונות (ראו מאמרו של ז'או "Rethinking Empire from a Chinese Concept ‘All-under-Heaven’" להרחבה).

לא מפתיע שמומחים במערב תקפו את הרעיון ככסות פילוסופית לקריאה סינית לשלוט בעולם, כשסין תהיה אותו "מוסד עולמי" [ראו כאן וכאן]. הם כנראה מכוונים נכון בביקורת שלהם, שהמרכז העולמי שז'או חושב עליו הוא סין עצמה, אך הם מפספסים נקודה חשובה – המטרה של "כל שתחת השמיים" אינו לשלוט במדינות הפריפריה, אלא לסדר אותן מסביב למרכז.

הרעיון שונה מהתפיסה שלנו של אימפריה או מנהיגה עולמית. סין כמעצמת-על תהיה שונה מאוד מארה"ב: היא לא תבקש לשנות את המוסדות של המדינות תחת חסותה, או תחפש שיתופי פעולה, פרויקטים תרבותיים או תפעיל סוכנות סיוע נרחבת. היא תבקש מן המדינות השונות להכיר בעליונותה ולאפשר לה לנהל את ענייניה כרצונה, מעניקה להן את אותה מידה של חופש. בעולם כזה הסינים לא יפלשו למדינות משום חשש לנשק כימי, או ינסו לתמוך במהפכות דמוקרטיות. אנו נראה שעם כל ההכרזות של בייג'ין על הנהגת העולם, כשמגיע הרגע להירתם למאמץ עולמי – בייג'ין נעלמת. היא רוצה את הכוח של הנהגה עולמית, ללא האחריות שנלוות אילה.

סיכום

הגיאוגרפיה הייחודית של סין עיצבה אותה כאומה הרואה עצמה במרכז העולם, מרכז סביבו נמצאים כל "האחרים". בראייה הסינית הקיסר שולט באימפריה מכוח השמיים ותחתיו נמצאות המדינות והתרבויות השונות. האימפריה אינה מבקשת לשלוט בהן או להכחיד אותן, אלא בסך הכול רוצה לסדר אותן למבנה ההרמוני של "כול שתחת השמיים".

בפרק הבא של המשחק הגדול נכיר תקופה בתולדות סין שהכריחה את סין בפעם הראשונה בתולדותיה להבין שהיא לא היחידה בעולם, תקופה שעד היום המפלגה הקומוניסטית מנסה לתקן את נזקיה – מאה שנים של השפלה לאומית. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.




פרק 31 – קיסר אדום: מבוא לפוליטיקה הסינית

הורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור

ב-youtube: קישור.

הספר שמוזכר: "המהפכה השלישית: שי ג'ינפינג והמדינה הסינית החדשה/אליזבת' סי אקונומי"

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה (guys136@gmail.com)

כולם מדברים על סין, על איך היא תכבוש את העולם או תתפוצץ כמו בועה. אבל אף אחד לא מדבר על מה באמת סין רוצה או עושה, והאם היא בכלל רוצה לכבוש את העולם? בסדרה החדשה, "קיסר אדום", נצלול למעמקים של סין, נלמד את ההיסטוריה והגיאו-אסטרטגיה שלה וננסה לענות על השאלה שמנקרת בראש של כולנו – מה סין רוצה? בואו נתחיל.

לא מזמן נתקלתי בשתי כותרות סותרות: ב"דה מרקר" הופיעה הכותרת "בדרך לשליטה עולמית: כך כובשת סין את העולם בכסף ובתחכום", קובץ מאמרים על הקפיצה הגדולה קדימה של סין בכלכלה, תעשייה והיי-טק. ב"כלכליסט" התנוססה כותרת שונה בתכלית – "נס הצמיחה הסינית עושה סימנים של התאיידות מהירה". אז למי להאמין – ל"דה-מרקר" או ל"כלכליסט"? הסינים עומדים להשתלט על העולם, או לקרוס?

נדמה שלכל אחד יש עמדה בנוגע לעתיד סין והעולם, עמדה שהיא בדרך כלל בינארית, 0 או 1 – או שסין תהפוך למעצמת על חדשה ותשנה את העולם, או שהיא תקרוס כמגדל קלפים ותעלם מהזירה הבינלאומית. גם היחס לסין נראה לעיתים ביניארי – יש את אלו שמהללים אותה כמעצמה טכנולוגית חדשה, שמאתגרת את המודל הכלכלי של שוק חופשי, בעוד אחרים רואים בה מדינה טוטליטרית, מושחתת ומסוכנת. לכל אחד יש את סין שלו ונדמה שהיא צבועה בצבעים ברורים של שחור או לבן.

אני חושב שהגישה הדיכוטומית לסין, המחלוקת בנוגע לעתידה וסיכוייה להפוך למעצמת על, נובעות מחוסר הבנה שלנו את סין. איננו מכירים את ההיסטוריה שלה, הגיאופוליטיקה שלה, המבנה הפוליטי שלה, החלומות או האיומים שלה. איננו מכירים את הקבוצות השונות בה. אינני חושב שאנחנו בכלל מבינים מי הם האנשים אליהם אנו מתכוונים כשאנו אומרים "סין רוצה", "סין עושה", "סין מנסה" – האם אלו בני העם הסיני? או שמא המפלגה הקומוניסטית? ומי במפלגה? המזכיר הכללי? הוועידה הקבועה? ידעתם שיש בכלל וועידה קבועה? או שלסין אין ממש ממשלה? ומהו באמת מבנה הכוח בסין? היא דיקטטורה? היא דמוקרטיה? אולי בכלל אוליגרכיה?

המטרה שלי בסדרה "קיסר אדום" לענות על כל השאלות האלו ועוד. אנחנו נצלול אל הקרביים של המפלגה הקומוניסטית הסינית, נבין את הגיאופוליטיקה של סין, את הרעיונות הפילוסופים שעיצבו ומעצבים את התרבות והחברה בה, נכיר את האיומים הרובצים לפתחה ואת התוכניות שלה לעולם.

הפרק היום הוא פרק מבוא לסדרה כולה. הוא יסביר את הנחת היסוד של כל הסדרה: שמי שרוצה להבין את התוכניות של סין, חייב להבין שהיא נשלטת ע"י אדם אחד – שי ג'ינפינג.

מי שולט בסין?

אני לא אוהב לדבר במושגים אמורפיים. להגיד "סין רוצה" או "סין חושבת" לא אומר כלום. סין היא מדינה של כמעט 1.4 מיליארד בני אדם, עם 56 קבוצות אתניות שמפוזרות על שטח כ-10 מיליון קילומטר רבוע. כשאנחנו אומרים "סין רוצה לשנות את העולם באמצעות 'דרך המשי החדשה'" מי זו הסין הזו? כל ה-1.4 מיליארד תושביה רוצים לעשות זאת? באמת?

אז תאמרו "השלטון הסיני!". מצוין. מי בשלטון? נשיא המדינה? מזכיר המפלגה? ראש הממשלה? מי או מה מעצבים וקובעים את המדיניות של סין? מי מחליט? מי משפיע עליו? ברור לנו שהשלטון בסין הוא הכוח החזק בסין – בכל זאת סין נמצאת במשטר טוטליטרי. השאלה היא רק מי או מה שולטים בשלטון – מי נותנים את הטון לשלטון? מי מקבלים את ההחלטות? מי מנווטים את המדיניות?

למזלנו התשובה היא פשוטה. האדם שאוחז במושכות השלטון היום הוא שי ג'ינפינג, נשיא הרפובליקה העממית של סין והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. שי הוא שקובע את מדיניות המפלגה והמדינה והוא ששולט בכל המחלקות והגופים השונים בה. לצערנו להסביר למה דווקא הוא האדם הכי חזק בסין הוא טיפה יותר מורכב.

"דמוקרטיה" עממית

בשביל להסביר למה שי ג'ינפינג הוא המוח של המפלגה הקומוניסטית, צריך להבין את מבנה הכוח בסין ומה בדיוק עשה שי ג'ינפינג בשביל להפוך למנהיג הכי חזק בסין מאז מייסדה של סין הקומוניסטית, מאו דזה-טונג. על הנייר, המערכת הפוליטית בסין היא מערכת של מפלגה אחת, המקבלת את המנדט שלה מהעם ונועדה לשרת את העם (הנה כלל אצבע לחיים: מי שמדבר על "העם", "טובת העם" ומכריז על עצמו כ"עממי" – הוא כנראה דיקטטור). בפועל מבנה הכוח בה טיפה יותר מורכב.

ראשית, בסין יש שתי מערכות שלטון מקבילות: מערכת אחת של המדינה הסינית ומערכת שנייה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. מוסדות המפלגה הקומוניסטית אינם זהים עם מוסדות המדינה הסינית. לכל מערכת יש גוף מחוקק וגוף מבצע, עם וועידות ומחלקות אשר מבצעות לעיתים תפקידים כמעט זהים למעט שגוף אחד הוא מפלגתי והאחר מדיני.

בסיס המשטר במדינה הסינית הוא הקונגרס הלאומי העממי (The National people’s congress), שנבחר אחת ל-5 שנים ע"י כל אזרחי סין. לקונגרס יש על הנייר סמכויות רחבות: הוא היחיד שיכול לשנות את החוקה, הוא בוחר את השופטים, את ראש הממשלה והנשיא של המדינה והוא בוחר חברים לוועידה הקבועה של הקונגרס (עוד נסביר מה היא עושה). הקונגרס גם יכול לחוקק חוקים במשפט האזרחי והפלילי ולאשר דו"חות ותוכניות חומש של הממשלה. לכאורה – דמוקרטיה.

0021861ac1441a2f00cc0c
כינוס של הקונגרס הלאומי העממי, מקור: ממשלת סין.

במציאות הקונגרס הוא חותמת גומי למפלגה הקומוניסטית. ראשית, 70% מחברי הקונגרס הם נציגים של המפלגה הקומוניסטית הסינית. שנית, הקונגרס נפגש רק פעם אחת בשנה – למשך שבועיים באביב. כמה דיונים והחלטות נראה לכם ניתן לעשות בשבועיים? אה, ויש לו גם בעיית גודל – בקונגרס יש כמעט 3,000 נציגים. נסו לדמיין כמה מאמץ יש להשקיע בשביל להשיג רוב לחוק בקרב 3,000 איש. גם אם מישהו היה רוצה להתנגד לחקיקה שמקדמת המפלגה הקומוניסטית, הוא לא היה מצליח להשקיע את המאמצים בשביל לגייס רוב בקרב 3,000 איש.

נמשיך לטפס במבנה הכוח של המדינה הסינית. הקונגרס הלאומי בוחר את חברי הוועידה הקבועה. הוועידה הקבועה מונה כ-160 חברים והיא נפגשת כל חודשיים. היא משמשת כ"קונגרס לאומי קטן", עם סמכויות דומות לחוקק ולשנות חוקים, פיקוח על גופי המדינה דוגמת מועצת המדינה והועידה הצבאית המרכזית וקבלת החלטות בסוגיות מדיניות שונות, דוגמת אישור הסכמים עם מדינות זרות, הכרזה על מצב חירום ובמקרה הצורך הכרזת מלחמה. רובם של חברי הוועידה הקבועה הם חברים במפלגה הקומוניסטית, פועל יוצא של השליטה של המפלגה הקומוניסטית בקונגרס הלאומי העממי. אנחנו יכולים לחשוב על הועידה הקבועה כגוף המחוקק דה-פקטו של סין, בעוד הקונגרס הלאומי רק בוחר את חבריו.

חוץ מלבחור את חברי הוועידה הקבועה, הקונגרס הלאומי בוחר גם את חברי מועצת המדינה, שהיא הגוף המבצע של סין ומקבילה לממשלה שלנו. המועצה מורכבת מוועידות ומשרדים שונים, האחראים על הביטחון, ביטחון הפנים, בריאות, יחסי חוץ ועוד. בראש כל משרד עומד שר, בדיוק כמו אצלנו. ובדיוק כמו אצלנו בראש המועצה עומד ראש ממשלה. רק שבניגוד אלינו, ראש הממשלה בסין אינו האדם הכי חזק במדינה.

מי שממנה את ראש הממשלה הוא נשיא סין, שנבחר ע"י הקונגרס הלאומי. הנשיא מציע את המועמד שלו לראשות הממשלה והקונגרס מאשר אותו. ראש הממשלה בתורו מציע מועמדים למועצת המדינה, שנבדקים ע"י הקונגרס הלאומי ומאושרים או מסולקים ע"י הנשיא. שימו לב! המשמעות היא שנשיא סין ממנה דה-פקטו את כלל חברי מועצת המדינה.

לא יפתיע אתכם לגלות שהנשיא, ראש הממשלה ורוב חברי מועצת המדינה הם חברים במפלגה הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית שולטת בכל גוף של המדינה הסינית – בקונגרס הלאומי, בוועידה הקבועה שלו ובמועצת המדינה. ברור לנו שמי ששולט במפלגה הקומוניסטית, שולט בסין.

מכאן שאלה חדשה: מי האדם הכי חזק במפלגה הקומוניסטית?

אוליגרכיה פוליטית

סיכום קצר: ביססנו שהמפלגה הקומוניסטית היא הגוף השולט במדינה הסינית. היא שולטת בקונגרס, ששולט בוועידה קבועה שלו, ששולט במועצת המדינה ששולטת במדינה. מכאן שמי ששולט במפלגה הקומוניסטית שולט במדינה הסינית. מי הוא?

עד 2013 התשובה לשאלה הזו הייתה שאין אדם או תפקיד אחד שהם החזקים ביותר במפלגה הקומוניסטית. עד 2013 המפלגה הקומוניסטית הייתה אוליגרכיה, שלטון המעטים. מספר מועט של חברי מפלגה בעבר ובהווה היו קובעים את מדיניות המפלגה ומקבלים את ההחלטות החשובות בה.

בשביל להבין למה בדיוק אני מתכוון אנחנו צריכים קודם להבין את המבנה של המפלגה הקומוניסטית של סין. כפי שבסיס המדינה הסינית הוא הקונגרס הלאומי העממי, בסיס המפלגה הקומוניסטית הוא הקונגרס הלאומי של המפלגה הקומוניסטית של סין (The National Congress of the Communist Party of China) [מקור]. הקונגרס מתכנס פעם ב-5 שנים והוא מורכב מנציגים של סניפי המפלגה השונים המפוזרים ברחבי סין. כמו הקונגרס הלאומי העממי, קונגרס המפלגה הוא הגוף המחוקק העליון של המפלגה ותיאורטית הגוף החזק ביותר בה.

הקונגרס המפלגתי בוחר את הוועידה המרכזית (Central committee), שמתכנסת אחת לשנה ומהווה את הגוף העליון במפלגה הקומוניסטית בין ההתכנסויות של הקונגרס המפלגתי. הוועידה מורכבת מכ-204 חברים, שאחראים על קבלת החלטות בזמן שהקונגרס המפלגתי לא נמצא.

הוועידה המרכזית בוחרת את הלשכה הפוליטית, הפוליטביורו, המורכבת מ-25 חברים ומתכנסת לפחות אחת לחודש. הלשכה הפוליטית היא-היא הגוף המחליט במפלגה הקומוניסטית [מקור]. כל סוגיה או הצעה הנידונים בפוליטביורו חייבים לעבור בהצבעה פה אחד או כמעט פה אחד. לאחר שההצעה מתקבלת, היא נחתמת בשם הוועידה המרכזית, לה גם הלשכה הפוליטית מגישה דו"ח על פעילותה, לאור הכפיפות לכאורה של הלשכה הפוליטית לוועידה המרכזית.

חוץ מלבחור את חברי הלשכה הפוליטית, הוועידה המרכזית גם בוחרת את המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. המזכיר הכללי עומד בראש המפלגה הקומוניסטית ומכוח מעמדו הוא גם חבר בוועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית.

בתוך הלשכה הפוליטית נמצא עוד גוף אחד, שהוא קדקוד הכוח של המפלגה הקומוניסטית – הוועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית. הוועידה הקבועה מתכנסת לפחות אחת לשבוע ומורכבת מ-7 עד 9 חברים, שנבחרים ע"י הלשכה הפוליטית. הוועידה הקבועה היא הגוף בו מגובשת המדיניות של המפלגה הקומוניסטית, שלאחר מכן מובאת להצבעה בלשכה הפוליטית ונחתמת בשם הוועידה המרכזית, שלא היה לה שום חלק בתהליך קבלת ההחלטה.

בואו נעשה סיכום קצר: חברי המפלגה הקומוניסטית בוחרים נציגים לקונגרס הלאומי של המפלגה. הקונגרס בוחר את הוועידה המרכזית, שבוחרת את המזכיר הכללי והלשכה הפוליטית. הלשכה הפוליטית בוחרת את הוועידה הקבועה שלה. גופי קבלת ההחלטות הן הלשכה הפוליטית והוועידה הקבועה, כשהוועידה המרכזית, על הנייר, היא הגוף המפקח. על הנייר, המפלגה הקומוניסטית הסינית היא סוג של דמוקרטיה. על הנייר.

הלשכה הפוליטית מנהלת מספר מחלקות. אחת מהן היא המחלקה הארגונית של המפלגה הקומוניסטית, מחלקה האחראית על מינוי תפקידים במערכת הנומנקלטורה (nomenklatura) של סין [מקור]. מהי מערכת הנומנקלטורה? מדובר באוסף של כלל תפקידי ההנהגה והניהול החשובים במפלגה הקומוניסטית, מרמת המחלקות ומשרדי הממשלה ועד רמת הוועדים המקומיים בערים ובעיירות. אנשי הנומנקלטורה אחראים על יישום מדיניות המפלגה, אכיפה ופיקוח על החברים ו – בחירת הנציגים לקונגרס המפלגתי. אנשי הנומנקלטורה מחליטים מי מהמועמדים יתמודד למושב בקונגרס המפלגתי ומחליטים גם מי יבחר לוועידה המרכזית, הוועידה שבוחרת את חברי הלשכה הפוליטית שמנהלת את המחלקה הארגונית.

אתם מבינים לאן זה הולך – הלשכה הפוליטית בוחרת את האנשים שיבחרו אותה. הקונגרס המפלגתי, כמו גם הוועידה המרכזית, הם בסך הכול כסות של הלשכה הפוליטית. הם חסרי כוח ממשי במבנה הפוליטי של סין, משמשים יותר כתיאטרון פוליטי מאיזה מוסד עליון של המפלגה [מקור].

הכוח האמתי בסין נמצא בידיהם של חברי הלשכה הפוליטית והוועידה הקבועה שלה, בעבר ובהווה. כשהחלטה צריכה להתקבל, דוגמת מי ייבחר ללשכה הפוליטית או מה כיוון המדיניות שיש לנקוט, חברי לשכה נוכחיים וחברים שפרשו מנהלים ביניהם דיונים לקבלת החלטה. כשמתקבלת ההחלטה, הקונגרס המפלגתי או הוועידה המרכזית מאשרים אותן כאילו הייתה שלהם.

עד 2013 סין הייתה באמת ובתמים אוליגרכיה, שלטון של המעטים. חברי הלשכה בעבר ובהווה, המונים כמה עשרות, היו מקבלים את ההחלטות בעבור 1.4 מיליארד אזרחים סינים. המפלגה והמדינה היו מתיישרים לפיהם. הקונגרסים, הוועידות, המועצות – הכול היו כסות לאוליגרכיה פוליטית.

עד 2013.

הכוח של סין

עליית הקיסר

ב-2013 שי ג'ינפינג, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, נבחר ע"י הקונגרס הלאומי כנשיא סין. שי, שצמח בתוך המערכת המפלגתית מחבר מפלגה בכפר עני עד למשרד המזכיר הכללי, התחיל ב-2013 בתהליך איטי ומחושב של פירוק האוליגרכיה הקומוניסטית והפיכתו למנהיג העליון של המפלגה והמדינה הסינית.

עוד נדבר הרבה על מה בדיוק שי ג'ינפינג עשה בשביל להשיג את כוחו. הוא התחיל בקמפיין נגד שחיתות חסר תקדים בהיקפו ובמשכו, בו עשרות אלפי חברי מפלגה נמוכי דרג הורשעו ביחד עם חברים בכירים, כולל חברים לשעבר בוועידה הקבועה ובצבא השחרור העממי, צבא סין [מקור]. הוא ביצע שורה של רפורמות בצבא שהגדילו את השליטה של המפלגה הקומוניסטית בצבא. לבסוף הוא מינה עצמו ליושב ראש של כל וועידה חשובה במפלגה הקומוניסטית: הוא ראש הוועידה לביטחון לאומי, הוועדה הצבאית המרכזית (מה שהופך אותו למפקד העליון של צבא סין), הוועידה ליחסי חוץ, הוועדה להעמקה כוללת של רפורמות, הוועדה לאבטחת אינטרנט ומידע, הוועדה לענייני כלכלה ופיננסים ועוד וועידות כאלה ואחרות [מקור]. ע"י כל המהלכים הללו, שעוד ארחיב עליהם בהמשך הסדרה, שי ג'ינפינג הפך את עצמו לאיש החזק ביותר במפלגה הקומוניסטית ובסין בכלל. כשאנחנו אומרים "סין רוצה", "סין מתכננת", "סין חוששת" – אנחנו מתכוונים לשי ג'ינפינג. המחשבה של שי ג'ינפינג, המטרות שלו, הן שמכוונות את המפלגה הקומוניסטית וסין.

וזה לא רק אני אומר זאת. המפלגה הקומוניסטית עצמה מכירה בכך.

ב-2017 הקונגרס המפלגתי הכריז ששי ג'ינפינג הוא מנהיג ליבה של המפלגה הקומוניסטית ומחשבתו על "סוציאליזם עם תווים סינים" הפכה לחלק מהחוקה הרשמית של המפלגה, ביחד עם ההגות של מאו דזה-טונג [מקור].

ביטוי נוסף לכוחו הגדל הגיע במרץ 2018 כשהקונגרס הלאומי העממי שינה את החוקה והסיר את המגבלה על מספר הקדנציות שנשיא יכול לכהן – משתיים לכמה שבא לו – ובחר בפעם השנייה את שי ג'ינפינג להיות נשיא סין [מקור].

18china-party-1sub-superJumbo-v2
שי ג'ינפינג, הכינוס ה-18 של הקונגרס המפלגתי.

המכשול האחרון שנותר בפני שי ג'ינפינג בדרך לשלטון לכל החיים יגיע ב-2022, כשימלאו לו 68 שנים. במפלגה הקומוניסטית ישנה נורמה שמנהיגים המגיעים לגיל 68 פורשים ומפנים את עמדותיהם לחברי מפלגה צעירים יותר. הנורמה נועדה להקטין שחיתות בדרגים הגבוהים ולהקטין את הסיכוי להתפתחות של כת אישיות מסביב למנהיג המפלגה, בדומה למה שהיה בימיו של מאו דזה-טונג. לאור האחיזה האיתנה של שי במפלגה ובמדינה, לא סביר שהוא יפרוש מהשלטון כשיגיע לגיל 68 ב-2022 [מקור].

סיכום

שי ג'ינפינג הוא הקיסר החדש של סין. התהליך שהוא התחיל בשביל להגיע למעמד הזה לא נעצר רק בשינוי המפלגה – הוא עיצב מחדש את היחסים בין המפלגה לחברה האזרחית, העצים את השליטה של הצנזורה במרחב הסייבר הסיני, העמיק את שליטת הממשלה בכלכלה והחל במסע רדיפה של אישים וארגונים שמתנגדים בכל אופן למדיניות הרשמית של המפלגה.

ד"ר אליזבת סי. אקונומי, ראש המחלקה ללימודי אסיה במועצה ליחסי חוץ, קוראת לתהליך ששי מנהל "המהפכה השלישית של סין". בסדרה "קיסר אדום" אשרטט מהי בדיוק המהפכה השלישית של שי בהתבסס על המחקר של ד"ר אקונומי, ארחיב ואעמיק אותו. בעוד היא עוסקת בעיקר בתיאור המהפכה, אני אסביר את הדינמיקה שלה והאתגר שהיא מציבה לסדר העולמי בכלל ולישראל בפרט.

אבל לפני שנצא למסע אל ליבה של המהפכה, אנחנו צריכים קודם להבין מהו בכלל הרקע הגיאוגרפי, התרבותי וההיסטורי של המהפכה השלישית של שי ג'ינפינג. בפרק הבא נלמד כיצד הגיאוגרפיה הסינית עיצבה את ההיסטוריה שלה ואיך הקיסרים הסינים נאבקו באותה גיאוגרפיה בשביל לנסות ולבצר את שלטונם. על כל זאת ועוד – בפרק הבא.

תודה לכם על ההקשבה.




פרק 30 – ברבור שחור

להורדת הפרק – קישור

האזנה ב-itunes: קישור

לפרק ב-youtube: קישור

הפרק היום ישנה לחלוטין את איך אתם חושבים על ניהול סיכון ותחזיות, אם בחיים האישיים שלכם, בניהול הפיננסי שלכם או בדיונים הפוליטיים שלכם. אחרי שהכרנו בפרק הקודם את העולם המופלא של כאוס, בפרק היום נכיר תופעה שמתחבאת בכל מערכת מורכבת, כמו פצצה שממתינה לרגע שלה – ברבור שחור. בואו נתחיל.

בפרק הקודם דיברתי על כאוס וחוסר היכולת שלנו לחזות מערכות כאוטיות. המטרה של הפרק הייתה לעקור, או לפחות לערער, נטייה של הרבה אנשים לפשט את העולם לאיזו שרשרת פשוטה של אירועים. "קרב יריות בין אוקראינה לרוסיה יוביל למלחמת עולם שלישית", "טראמפ הוא נשיא מעולה!","טראמפ הוא נשיא גרוע!", "אירופה מתאבדת דמוגרפית!","משבר הפליטים הוא ניפוח של המציאות" ועוד רבים כאלה. אלו משפטים פשטניים, שמתעלמים לחלוטין מחוסר הידע שלנו על המערכת.

סיימתי את הפרק על כאוס באמירה שלמרות שאיננו יכולים לחזות במדויק את מצב המערכת, סטטיסטיקה יכולה לעזור לנו לקבל הערכה של ההתנהגות שלה. לצערנו, זו ממש לא נחמה. בפרק היום נלמד מדוע סטטיסטיקה פעמים רבות מגדילה סיכון במקום להקטין אותו, מה פגום בתפיסה שלנו של הערכת סיכון ואיך בכל זאת אפשר להתנהל ולשגשג בעולם הכאוטי שלנו.

מילה לפני שאנחנו צוללים לנושא: הדברים כאן מבוססים על העבודה הנפלאה של הסחרן, המתמטיקאי וההוגה ניסים טאלב, שהעבודות שלו על אקראיות וניהול סיכון הן באמת מהפכניות. אני אישית מאוד ממליץ למתעניינים בנושא על שניים מספריו – "תעתועי האקראיות" ו"Antifragile". אחר הדברים האלו, בואו נתחיל.

המלחמה בטרור

בשביל להמחיש את המושגים שנדבר עליהם, אני רוצה להתחיל בדוגמה וע"י ניתוח שלה נוכל להבין טוב יותר את המושג של ברבור שחור. הדוגמה היא אירוע ששינה את הנתיב של המעצמה הגדולה בעולם – פיגועי ה-9/11.

פיגועיה-9/11 פגעו בארה"ב כמו ברק ביום בהיר. אף אחד לא ידע שהם הולכים לקרות, אף אחד לא שיער שמטוסי נוסעים ישמשו נשק קמיקאזה נגד אמריקה. מי שיער שפחות מ-20  מחבלים עם נשק קר יוכלו להרוג 3,000 איש? שתא טרור בגודל של פלוגה יוביל לשיתוק של המעצמה הגדולה בעולם? כשהמטוס הראשון נכנס במגדלי התאומים הוא הכה את העולם בתדהמה, בבלבול. עד היום יש אנשים שמסרבים לקבל שפיגועי ה-9/11 היו רק מזימה טרוריסטית. הגיוני להם יותר שממשלת ארה"ב תכננה את המתקפה, משכמה טרוריסטים ערבים הצליחו ביום אחד להכות את מעצמת-העל.

פיגועי ה-9/11 – ברבור שחור. מקור: וויקיפדיה.

פיגועיה-9/11 הם "ברבור שחור". ברבור שחור הוא אירוע בעל סיכויי התרחשות נמוך, "אירוע נדיר", בעל השפעה משמעותית. חשוב לשים לב – ברבור שחור הוא אירוע נדיר ובעל השפעה משמעותית. שרב באמצע דצמבר הוא אירוע נדיר (שלצערנו הופך יותר ויותר שכיח), לא בעל השפעה משמעותית. אף אחד לא יאבד את חייו בגלל שרב כזה, או הכלכלה תחרב. סופת שלג באמצע עונת הקציר לעומת זאת היא לא רק אירוע נדיר, היא גם אירוע בעל השפעה משמעותית – הסופה תשמיד את החיטה בשדות, תעלה את מחירי המזון ותפגע בכלכלה.

או חשבו על  מקרה אחר – מציאת שטר של 100 שקל ברחוב לעומת זכייה בלוטו. שני האירועים נדירים – לא יצא לי מעולם למצוא שטר של 100 שקל. גם לא לזכות בלוטו. אולם רק זכייה בלוטו תשנה את חיי משמעותית, בעוד מציאת 100 שקל אולי תשנה אם אני יוצא למסעדה הערב או לא.

פיגועיה-9/11 היו ברבור שחור. לפניהם לא היה שום פיגוע שאפילו התקרב לממדי ההרס שלהם. מתקפת הטרור הבאה אחריהם מבחינת מספר הרוגים היא טבח לורנס, שהתרחש ב-1863 עם 204 הרוגים. 204 הרוגים מול ה-3,000 שנהרגו ב-9/11. פיגועי ה-9/11 היו אירוע נדיר הסתברותית,אירוע שאף אחד מנתוני העבר לא רמז עליו. לא לפני שהם קרו.

כמובן שאחרי שפיגועי ה-9/11 התרחשו, פתאום זה היה "ברור" שהם יתרחשו. ידיעות מודיעין שלא ייחסו להן חשיבות הפכו לסימני אזהרה. נהלי הבטיחות בשדות התעופה, במטוסים ספגו ביקורת חריפה כי אפשרו למפגעים להשתלט על המטוסים. האומה האמריקאית הייתה מזועזעת לשמוע שב-90% מהמקרים שדות התעופה נכשלו במבחני אבטחה סמויה [מקור]. מומחים מטעם הסבירו שכמובן שאל-קאעידה, אחרי הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-1993, תנסה שוב לפגוע באתר הידוע. כולם לפתע ידעו. נסו לבדוק כמה מהם הזהירו על כך ב-8 לספטמבר, 2001.

וזו הסכנה הכי גדולה של הברבור השחור: אחרי שהוא קורה, הוא הופך לפתע"לצפוי". כולם "צפו" את משבר הסאב-פריים. היה "ברור" שברית המועצות תתמוטט. מי לא חזה את הנפילה של מוברק? אחרי שהברבור השחור הגיע והפך את המערכת, אנחנו לא לומדים את הלקח, אלא להפך – אנחנו מספרים לעצמנו שיכולנו לחזות אותו. במקום לתקן את המערכת, אנחנו מנסים שוב לחזות את המצב שלה.

מי ראה את המדגם?

איך נוצר הברבור השחור? איך קורה שיש אירוע נדיר בעל השפעה משמעותית, שאנחנו בדרך כלל מפספסים לחלוטין את קיומו? הוא נובע מבלבול שיש לנו בין מה שאנחנו יודעים על המציאות ובין המציאות. אנחנו מבלבלים וחושבים שמה שאנו יודעים על המציאות הוא המציאות, ולא רק הידע החלקי שלנו עליה. בניסוח אחר, הברבור השחור נוצר מההנחה הסמויה שהמדגם שלנו מייצג את כל האוכלוסייה.

אסביר:

נניח שאתם רוצים לדעת מהי מהירות הריצה הממוצעת של צ'יטה. למה? כי אתם ביולוגים משועממים. בשביל לדעת את זה, אם לא היינו מפתחים את התיאוריה של סטטיסטיקה, הייתם צריכים למדוד את מהירות הריצה של כל הצ'יטות בעולם. למזלנו, הודות לפיתוח של כלים סטטיסטיים כל שעליכם לעשות הוא לקחת מדגם, קבוצה מייצגת של האוכלוסייה של הצ'יטות ולמדוד את המהירות שלהן. באמצעות הסטטיסטיקה תוכלו להסיק מהמדגם שלכם על כל האוכלוסייה.

אז אתם לוקחים מדגם מייצג של 10 צ'יטות ומודדים את המהירות שלהם. אתם רואים שיש 2 צ'יטות עם ריצה ממוצעת של 90 קמ"ש, 6 צ'יטות שרצות ב-110 קמ"ש ועוד 2 צ'יטות שרצות ב-140 קמ"ש. המהירות הממוצעת של המדגם היא 112 קמ"ש. אם המדגם שלי מייצג, הרי שהתפלגות המהירות בכלל אוכלוסיית הצ'יטות היא זהה ולכן המהירות הממוצעת של כל האוכלוסייה גם היא זהה. גם אם אמדוד 100 צ'יטות או אלף, כל עוד היחס בין הקבוצות השונות באוכלוסית הצ'יטה הוא זהה, המהירות הממוצעת תישאר זהה.

איפה הברבור השחור נכנס לתמונה? דמיינו שיש זן נדיר של צ'יטות שרצות במהירות של 3,000 קמ"ש. אם אני לא כולל אותה במדגם שלי, המהירות הממוצעת במדגם והמהירות הממוצעת באוכלוסיה יהיו שונות מאוד – 112 קמ"ש במדגם ו-408 קמ"ש באוכלוסיה.

למזלנו, צ'יטות לא מגיעות למהירות של 3,000 קמ"ש. הן מוגבלות פיזיקאלית – ע"י הכוח שיוצרים השרירים שלהן, החיכוך עם האוויר, האנרגיה הזמינה להן וכו'. כל עוד התכונה שאני מודד היא מוגבלת מצד עצמה, אני לא צריך לחשוש מהמדגם שלי. אם הוא נבחר נכון, הוא מייצג את השכיחות של התכונה באוכלוסייה. אני יכול להשתמש במידע הסטטיסטי בשביל לקבוע תחזיות – לדוגמה אם מכונית מרוץ תנצח צ'יטה (היא תנצח).

הצ'יטה שרצה במהירות עצומה היא הברבור השחור שלי. אני הופך להיות חשוף לברבור השחור הזה מפני שאינני כולל אותו במדגם שלי. ובעוד תכונות מסויימות מוגבלות ולכן מקרי קיצון אינם אפשריים, תכונות אחרות אינן מוגבלות. אני לעולם אסבול מברבור שחור, לא משנה כמה אגדיל את המדגם.

בואו ניקח דוגמה אחרת: תשואה של תיק השקעות. התשואה על תיק ההשקעות שלכם כמעט ולא מוגבלת– היא יכולה להיות 5%, 4%-, או 200%. היא מוגבלת רק מלמטה, בהנחה שאתם לא ממנפים את התיק, ולהגיע ל-100%-, כלומר למחיקת התיק.

עתה נשאלת השאלה – מהי התשואה שאתם יכולים לצפות בתיק? טוב, מי יודע? נכון, בממוצע התשואה על מניות היא 9% בשנה. אבל שוב, הממוצע הוא לא הסיפור. אם הייתם משקיעים בשנת 2000 1,000 דולר במדד S&P500, הייתם נשארים ב-2008 עם 720 דולר בלבד. אם הייתם ממשיכים להחזיק בהשקעה היום היו לכם 2,500 דולר. אבל מי אמר שב-2020 המדד לא ייפול ב-50%? אין לו מגבלה. ממוצע התשואה שאני מחשב על פי נתוני העבר הוא שגוי כמו ממוצע המהירות בלי הצ'יטה העל-קולית. כן, הוא רלוונטי כל עוד לא קורה ברבור שחור. אך אם לא התכוננתם נכון, מתישהו יגיע הברבור השחור וינגוס מהתיק שלכם. ואז מה תעשו? תצעקו על המדד שהוא אמור לעלות ב-9%, לא לרדת ב-20%?

אם נחזור לדוגמה שלנו של אירועי ה-9/11, הרי שגם כמות ההרוגים בפיגועי טרור היא תכונה שלא מוגבלת (כמעט) בפני עצמה. לפני פיגועי ה-9/11 לא היה אירוע כזה. שוב, מתקפת הטרור הקטלנית ביותר אחריה הייתה עם 204 הרוגים. רובן של המתקפות היה עם עשרות הרוגים במקסימום. אם ב-8 בספטמבר 2001 הייתי צריך להעריך את הסכנה מטרוריסטים מחו"ל, הייתי מעריך שהיא קטנה הרבה יותר מהסכנה מטרוריסטים מבית.

טעות לעולם חוזרת

הצרה שלאחר שהברבור השחור קורה, אנשים לרוב לא לומדים שהם טעו בתחזית. הם מסבירים לעצמם שהם כן חזו את הברבור, או לכל היותר טעו בתחזית. אף אחד לא מדבר על כך שעצם הניסיון לחזות הוא שגוי.

לצערנו אנשים לא לומדים את השיעור הזה. אפילו בנושאים כמו טרור, בו פיגועי ה-9/11 הוכיחו שחשיבה סטטיסטית נאיבית (=התעלמות מברבור שחור) היא מסוכנת. כדוגמה בואו ונסתכל על מאמר שהתפרסם ב-Foreign Affairs באוקטובר 2018, מאמרם של פיטר ברגן ודיוויד שטרמן,"איום הטרור האמיתי בארה"ב". במאמר ברגן ושטרמן טענו שמפני שרוב אירועי הטרור מאז ה-9/11 בוצעו ע"י קיצוניים מקומיים שאינם בהכרח איסלמיסטים (לדוגמה הירי בבית הכנסת "עץ החיים"), איום הטרור שבאמת צריך להעסיק את אמריקה הוא האיום מהבית, ע"י  קיצוניים אמריקאים ולא ארגוני ג'יאהד זרים כמו דאע"ש, אל-קאעידה או חיזבאללה.

הטיעון של ברגן את שטרמן הוא בדיוק הטיעון שאפשר לפיגועי ה-9/11 לקרות. נכון, רוב פיגועי הטרור בארה"ב נעשו ע"י פעילים מקומיים. אולם הם פחות מאורגנים ובעלי פחות משאבים מארגוני ג'יאהד. ניו-נאצי מניו-המפשייר במקרה הכי גרוע יוכל לבצע פיגועי ירי של כמה עשרות הרוגים. פעילי ג'יאהד לעומתו במקרה הכי גרוע יוכלו לפוצץ מתקן גרעיני בטיימס סקוור; או לשחרר חומר לחימה כימי (חל"כ) ברכבת התחתית. או לצאת למסע הרג שיטתי במרכז עירוני, כמו מתקפת הטרור בפריז בנובמבר 2015. כמובן, האירועים האלו אינם סבירים – פצצות מלוכלכות לא זמינות (עדיין) ב-ebay. הנקודה היא שזה לא משנה מה הסיכוי שהם יקרו, אלא מה תהיה ההשפעה שלהם אם הם יקרו. התוצאות שלהם יהיו כה חמורות, שאי אפשר להתעלם מהם. השכיחות של אירוע היא לא הקריטריון, אלא ההשפעה שלו. איום הטרור המרכזי על ארה"ב נותר ארגוני ג'יאהד עולמיים.

שביר, קשיח ואנטי-שביר

הברבור השחור הוא תוצאה של מערכות מורכבות או כאוטיות. מפני שאיננו יכולים לחזות את התנהגות המערכת, איננו יודעים את הגבולות שלה, איננו יודעים מה התוצאה המקסימלית או המינימאלית שנוכל לקבל בה. איך אנחנו יכולים לשרוד ואף לשגשג בעולם כזה, עולם של ברבורים שחורים?

תחילה, עלינו להבחין בין שלוש קטגוריות. הקטגוריה הראשונה היא של דברים שנפגעים מברבורים שחורים, שנפגעים מאי-סדר. לקטגוריה זו נתן טאלב את השם "שבירים". כוס זכוכית היא שבירה – מעט מעל המאמץ המקסימאלי שהיא תוכננה אליו והיא נשברת. אנשים בחובות הם שבירים – עלייה בריבית תגדיל את החובות שלהם ותגדיל את הנטל הכלכלי שלהם. מדינה שהייצוא המרכזי שלה הוא נפט היא שבירה – שינוי במחיר הנפט יפגע בה. ניגריה ואנגולה הן מדינות שבירות. סעודיה גם. כלכלות עם תכנון מרכזי הן שבירות, מפני שהן אינן יכולות לענות בזמן על שינויים בשוק. מערכות פיננסיות עם מעט גופים גדולים הן שבירות – מספיק שאחד מהם יטעה בהשקעות שלו ויפשוט את הרגל, בשביל לקחת את כל המערכת איתו (ראו את משבר הסאב-פריים).

הקטגוריה השנייה היא של דברים שלא נפגעים מברבורים שחורים, אך גם לא מרוויחים מהם. הם שורדים, הם "קשיחים". מדינת ישראל היא קשיחה – אירועים כמו מלחמת יום הכיפורים או המשבר הפיננסי של 2008 לא הפילו אותה. הם גם לא חיזקו אותה. חוכמת רחוב היא קשיחה – מי שיודע להתעסק עם אנשים יצליח בכל מקום ובכל סביבה. מכוניות ומטוסים הם קשיחים – הם מתוכננים לשרוד גם בכשל לא סביר של מערכת קריטית (מנוע, בלמים).

הקטגוריה השלישית היא של דברים שמרוויחים מברבורים שחורים, להם טאלב נתן את השם "אנטי-שבירים". העצמות והשרירים שלכם הם אנטי-שבירים – מאמץ חריג (עד מידה מסוימת) מחזק אותם. כלכלת סטאר-טאפים היא אנטי-שבירה – היא צריכה רק שמעט מההזנקים יצליחו בגדול, בשביל לכסות על ההפסדים הקטנים של שאר ההזנקים שכשלו. סופר הוא אנטי-שביר – הוא צריך רק ספר אחד שיצליח בגדול, בשביל לכסות על הספרים שנכשלו.

מאפיינים של "שבירות"

הדרך לחיות ולשגשג בעולם של ברבורים שחורים היא קודם כל לוותר על האשליה שנוכל לחזות אותם. אין פה מישהו שיכול לחזות אם ומתי תתמוטט סין. אין פה מישהו שיודע מתי או עד כמה תהיה חמורה הקריסה הבאה של המערכת הפיננסית. מי שמבטיח לכם שהוא יכול לחזות משהו במערכות כאוטיות, בטח לנסות ולחזות ברבורים שחורים – הוא שרלטן.

למה אני מתכוון ב"חיזוי"? חיזוי הוא אמירה על מצב המערכת בנקודת זמן עתידית. חיזוי שאומר "רוסיה תתמוטט מתישהו" הוא לא חיזוי, הוא בקושי משפט. משפט שאומר "יש סיכוי גדול מ-0 שרוסיה תתמוטט" הוא יותר גרוע, מפני שהוא עושה רושם "רציני יותר", למרות שגם הוא לא נותן שום מידע קונקרטי.

במקום לנסות ולחזות מה יקרה למערכת, אנחנו צריכים להתמקד בשינוי המערכת, בהזזה שלה מקטגוריה של "שביר" לקטגוריה של "קשיח" או "אנטי-שביר". ישנם שלושה מאפיינים מרכזיים למערכות שבירות:

א' מערכת שבירה בדרך כלל לא תהיה חשופה ישירות לגירויים חיצוניים. שוק חופשי חשוף לגירויים חיצוניים – פגיעה באמצעי הייצור לדוגמה תגרור העלאה של המחיר, ירידה בדרישה ותהליך של תגובה ומשוב עד שהמערכת תחזור ותתאזן, בהתאם לגירוי. שוק מתוכנן לעומתה לא מגיב לגירוי חיצוני – המחיר לא משקף באמת את האספקה והביקוש למוצר כלשהו. הוא פיקטיבי. המערכת מנותקת מהעולם החיצוני ופועלת בעולם משל עצמה עד שהעולם האמיתי מגיע ומרסק אותה – ראו לדוגמה את וונצואלה. גם אנשים שכל ההשכלה שלהם נעשת בתוך האקדמיה הם בדרך כלל שבירים – רואים את זה בדרך כלל עם מהנדסים חדשים שרק יצאו מהאוניברסיטה ומגלים שאין כמעט מקרה שמתאים למה שלימדו אותם בספרים.

venezuela_shortages_-_eating_garbage_1
וונצואלה – כשהכלכלה לבסוף פוגשת את המציאות. מקור: וויקיפדיה.

ב' מערכת שבירה בדרך כלל תהיה "יעילה", עם מעט מאוד כפילויות או יתירות. מערכת פיננסית עם בנק אחד היא מערכת יעילה – אין תחרות בין בנקים, אין צורך לברר עמלות וסוגי חסכונות שונים, לשוק יש מקור אחד לשאראי. גם המדינה המודרנית היא "יעילה", לכל הפחות בכל הקשור לשלטון – יש מקור אחד לשלטון, עם משטרה אחת וממשלה אחת. יש ראש אחד. כביש אחד לעיר וכביש אחד מחוץ לעיר היא מערכת יעילה – היא חסכונית מאוד בעלויות כבישים. מערכות כאלה "יעילות", אך שבירות להחריד. אם הבנק ייפול, אם הממשלה תתמוטט, אם הכביש יוצף – כל המערכת תקרוס. בטבע אין כמעט מערכות "יעילות" כאלה. יש לנו שתי כליות. הכבד שלנו יכול להצמיח את עצמו מחדש. חצי מוח יכול לקחת את התפקודים של החצי החסר [מקור]. בגנים שלנו נוצרות מוטציות אקראיות, בשביל להבטיח שלעולם יהיה מגוון תכונות במין שיוכל לשרוד ספקטרום של תנאים. הגנום שלנו יכול ליצור אדם בריא לחלוטין עם מאות אלפי מוטציות. נסו להפעיל קובץ תוכנה שאחת משורות הקוד שלו כתובה מעט לא נכון. הגנום הוא אנטי-שביר. התכנות שביר.

שלישית, מערכות שבירות במיוחד הן אלו בהן המחיר על שבירות עובר למישהו אחר. מנהלים שהביאו לקריסה הפיננסית של 2008 לא איבדו את מחייתם.  הגופים הפיננסים הגדולים של ארה"ב לא פורקו, אלא הוצלו ע"י משלם המיסים האמריקאי. הם לא שילמו את מחיר הטעות שלהם – פשיטת רגל – מפני שהם "היו גדולים מדי" בשביל לאפשר להם ליפול. אולם זה פשוט מאפשר להם להמשיך ולגדול, תוך ידיעה שהם יכולים להסתכן כאוות נפשם: אם הם יצליחו בהימורים שלהם, הרווח שלהם. אם הם יפסידו בהימורים, הכסף יילקח ממשלם המיסים ולא מכיסם. מתישהו ייגמר הכסף.

בזירה הבינלאומית, עם היכולת להפעיל כוחות אוויריים הרחק מהבית, הגיעה גם היכולת להעביר את המחיר על טעויות. אף אחד מהיוזמים של התערבויות בינלאומיות הרסניות – הפלישה לאפגינסטן, לעיראק, הפלת קדאפי – שילמו מחיר על הטעויות שלהם. מנהיגי ארה"ב, בריטניה או איטליה לא איבדו את משרתם או חייהם בגלל הפלת קדאפי ב-2011. אזרחי לוב שילמו מחיר כבד. היועצים, הפוליטיקאים והדיפלומטים שהביאו אותם למצב הזה לא שילמו דבר. הם כנראה עדיין יושבים במשרדי החוץ ובארגונים בינלאומיים, מתכננים את ההתערבות הקטסטרופאלית הבאה.

מאפיינים של "קשיחות"

מה הופך דבר לקשיח? פיזור במקום ריכוז, הוספה של עוד מערכות שעושות את אותו דבר, במקום מערכת אחת בלבד. כשמערכת היא מבוזרת, ברבור שחור שיפגע בחלק אחד, לא יגרור את כל השוק. במערכת פיננסית עם 100 בנקים קטנים הסיכוי שמחציתם יפשטו  את הרגל בגלל השקעה גרועה קטן הרבה יותר מבמערכת פיננסית עם 4 בנקים גדולים.

צבא עם שלוש זרועות מאוזנות (אוויר, יבשה וים) ויותר מזרוע אסטרטגית אחת הוא צבא קשיח. הצבא האמריקאי הוא קשיח – לכל אחת מהזרועות שלו יש יכולות עצמאיות. גם אם ארה"ב תופצץ גרעינית, הצי והנחתים יוכלו להמשיך לתפקד. לצבא האמריקאי אין זרוע אסטרטגית אחת בלבד – חיל האוויר וחיל הים שלו מסוגלים לתקוף מטרות הרחק מהבית ובלב האויב.

צה"ל לעומתו הוא צבא שביר. הוא מתבסס על הזרוע האווירית כזרוע אסטרטגית ועד לבנון השנייה התבסס עליה גם ככוח שיכריע מלחמות. במקרה בו צה"ל יאבד עליונות אווירית, לדוגמה ע"י מתקפת פתע של האויב על בסיסי חיל האוויר, הוא יוותר בנחיתות אסטרטגית: כוחות הקרקע יהיו חשופים למתקפות מהאוויר ולצה"ל לא תהיה אפשרות להכות בעומק האויב. הסבירות של מצב כזה היא לא רלוונטית: מה שחשוב באירוע הוא לא הסיכוי שלו, אלא ההשפעה שלו. זו הסיבה שיובל שטייניץ לחץ על מערכת הביטחון לחזק את חיל הים, כזרוע אסטרטגית משלימה לחיל האוויר [מקור]. שטייניץ התמקד בחולשה של המערכת, לא בסיכוי אם אויבינו יצליחו לנצל את החולשה.

סדר עולמי שמבוסס על קואליציה של מדינות, במקום מדינה אחת מרכזית, הוא קשיח. סדר עולמי שנאכף ע"י נאט"ו הוא קשיח. סדר עולמי שנאכף ע"י ארה"ב בלבד הוא שביר, כפי שאנו רואים בעשור האחרון. ההתמקדות בטראמפ ובהתכנסות של ארה"ב מפספסת את הנקודה – הבעיה היא שהסדר הליבראלי תלוי בארה"ב, לא שארה"ב נסוגה ממנו. וורן באפט אמר פעם: "תשקיע בחברה שהיא כל-כך טובה שגם אידיוט יוכל לנהל אותה – כי ביום מן הימים זה יקרה". אנחנו צריכים לקחת גישה דומה לסדר הבינלאומי.

מאפיינים של "אנטי-שבירות"

מה הופך דבר לאנטי-שביר? הוא מרוויח מהאירוע הנדיר במקום להפסיד ממנו. משמרות המהפכה של איראן הם אנטי-שבירים. הנפילה של משטרים בעיראק, סוריה ותימן היו הזדמנויות בשבילם להגדיל את כוחם. המשבר הכלכלי באיראן גם הוא מחזק אותם, ע"י הגדלת השוק השחור שהם שולטים על רובו. כמובן, הם לא חסינים לחלוטין – עם מספיק אי-סדר, הם ייפלו.

הקרטלים המקסיקנים כקבוצה הם אנטי-שבירים. קריסה של המדינה המקסיקנית, מעצר של ראשי הקרטל, הגדלת האכיפה – כולם לא פוגעים ברווחים שלהם אלא להפך, הם מעודדים את הקרטלים להפוך להיות פחות ריכוזיים, יוצרים קואליציות במקום ארגונים היררכיים, קואליציות שהן עמידות יותר בפני המשטרה והצבא – גם אם ארגון אחד נופל, הקואליציה נשארת.

דברים אנטי-שבירים נמנעים עד כמה שאפשר מתכנון מרכזי ומביצוע של מגה-פרויקטים. עדיף לעשות כמה שיותר טעויות קטנות וללמוד מהן, מלעשות טעות אחת גדולה ולמות ממנה. חברות עסקיות אנטי-שבירות כמו גוגל משקיעות במגוון תחומים שונים, במטרה שאחד מהם יצליח ויקפיץ את החברה. מדינות קשיחות כמו שוויץ מבזרות את השלטון המרכזי ונמנעות ממגה-פרויקטים.

ברבורים שחורים והזירה הבינלאומית

איך כל זה רלוונטי לזירה הבינלאומית? נתתי מספר דוגמאות לאורך הפרק למערכות וגופים שבירים ואנטי-שבירים, כמו גם ברבורים שחורים. ההכרה בקיומם של ברבורים שחורים נותנת לנו שתי נקודות חשובות: ראשית, שיש לקחת חיזוי בעירבון מוגבל גם אם הוא "מבוסס סטטיסטית"; ב' הדבר החשוב הוא לא הסיכון שאנחנו רואים, אלא זה שאנו לא רואים.

יישום מרתק של נקודה ב' הוא בשאלה האם לפתוח במלחמה? האם עלינו להתמקד במחיר שאנו עלולים לשלם היום, או במחיר שאנו עלולים לשלם בעתיד? כדוגמה לעד כמה הסוגיה הזו יכולה לשנות סדרי עולם, נסתכל על שתי מלחמות העולם.

ב-1905 וב-1911 בריטניה וצרפת היו קרובות לפתוח במלחמה נגד גרמניה, על רקע משבר מרוקו הראשון והשני. המשברים, שנגעו למעמדה של מרוקו בפרט ולזכויות הקולוניאליות בכלל, היו סימפטומים של התחרות לכוח בין הרייך השני ובין המעצמות של מערב אירופה. שתי פעמים המעצמות האירופאיות יכלו לפתוח במלחמה נגד גרמניה ושתי פעמים הן עצרו את עצמן. למה? מפני שהן לא העריכו את המחיר שתעלה מלחמת העולם הראשונה.

סטטיסטית, ברוב הסכסוכים המזויינים מאז 1400 נהרגו פחות מ-50 אלף איש. המלחמה האירופאית הגדולה האחרונה, זו של נפוליאון בתחילת המאה ה-19, לא הביאה להחרבה של אירופה. אפשר והמעצמות העריכו שמלחמה אירופאית עם גרמניה תהיה עניין מהיר, מוגבל בהיקפו.

מה קרה במקום? הטבח ההמוני שהתרחש הכה את המעצמות בהלם. אולם כשכבר היתרון החל להיות בידיהן, ב-1918, בריטניה וצרפת העדיפו לקבל את הכניעה הגרמנית מלהכניע אותה ללא תנאים. הן העדיפו לצמצם את הנזק, שגם ככה היה עצום, מלהכניע את גרמניה אחת ולתמיד.

מה קרה אז? העם הגרמני חש שבגדו בו והסיפור על "סכין בגב האומה" שננעץ בשביל לעצור את גרמניה מלנצח במלחמה הפך נפוץ בקרב החיילים המתוסכלים ששבו מהשוחות. התסכול שלהם הביא את היטלר והנאצים לשלטון, שניסו ב-1939 להשלים את שהתחילו הגרמנים ב-1914. 60 מיליון איש נהרגו לפני שגרמניה הוכנעה ללא תנאים, כשכוחות בעלות הברית בלב ברלין. מה היה יכול להיות אם במקום לעצור ב-1918 בשוחות החזית המערבית, בעלות הברית היו דוחפות אל לב ברלין?

סיכום

אנחנו חיים בעולם שבו הידע שלנו עליו הוא במקרה הטוב מוגבל, וודאי בזירה הגיאופוליטית. הגיע הזמן שנתחיל להתמקד בהבנה של מערכות, לא בחיזוי שלהן. טוב שאת ניהול הסיכונים שלנו, את התכנון שלנו, תנחה ההבנה שלפעמים עלינו להתכונן לא לממוצע, אלא לאירוע הנדיר. הרווח יהיה שלנו, בחיים האישיים והלאומיים. תודה על ההקשבה.

[הערה: לקראת תקופת המבחנים של התואר השני לא יהיו פרקים חדשים בינואר. אתם מוזמנים להמשיך ולהתעדכן בערוצים השונים של המשחק הגדול – פייסבוק, טלגרם, אינסטגרם. שימו לב שתהיה הפתעה בתחילת ינואר, אז תמשיכו לעקוב]


תמונה ראשית – SpreeDreieck – Sudsetite, flicker

מוסיקת פתיחה – borrtex – Operation A

מוסיקת סיום – Kai Engel – March

אפקטי קול – zapsplat.com




פרק 29 – כאוס

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

לצפייה ב-youtube – קישור.

תמונה ראשית: אינה קפרובסקי, ללא שם. קישור לעמוד העבודות של אינה – קישור.

כאוס. רובנו שמענו על "תורת הכאוס", על "אפקט הפרפר", אולי אפילו על "דינמיקה כאוטית". אך מה כל זה אומר? ואיך זה משפיע לא רק על תנועת הכוכבים, אלא גם יכול לעזור לנו להבין מלחמות, את הזירה הבינלאומית ומזג האוויר? בפרקים הקרובים נדבר על כאוס, על מערכות שלא ניתנות לחיזוי ואיך הקונספטים האלה צריכים להשפיע כל חשיבה שלנו על מערכות מורכבות. בואו נתחיל.

אני רוצה לפתוח בדברי הרגעה: חברים, הכול בסדר. המשחק הגדול לא הופך לפודקסט מדע, טכנולוגיה או "קוסמו-פוליטיקה". ביני לביני גם היססתי אם להתעסק בכלל בנושאים שעבורי הם נושאים חשובים בחשיבה שלי: כאוס, אקראיות, שבירות ואנטי-שבירות. אלו לא נושאים טריוויאליים וגם ההבנה שלי בהם היא במקרה הטוב חלקית.

אז למה בכל זאת לדבר עליהם? כי הם חשובים. הם חשובים לכל מי שרוצה להבין ולפעול בעולם המורכב שלנו ולא משנה אם הוא מנסה להבין את הזירה הבינלאומית, להשקיע במניות בשוק או לתקן ולשפר את החברה שלנו.

הרעיונות שאציג הם לא אינטואיטיביים בשמיעה ראשונה, אך ברגע שמבינים אותם הם כאילו מרימים "מסך" מעל העולם. הכול נראה לפתע ברור יותר, מובן יותר, גם אם צפוי פחות.

הנושא שאיתו נפתח את הדיון שלנו הוא הנושא של "תורת הכאוס", של סדר שנראה כמו אי-סדר ומדוע החשיבה שאנו יכולים לחזות ולסדר את העולם סביבנו היא שגויה, שגויה מאוד.

השד של לפלס

בשביל להבין מהו בכלל "כאוס" ומה החשיבות שלו, אנחנו צריכים ללכת אחורה, הרבה אחורה. למרות שאנו אולי לא יודעים זאת, רוב מה שאנו חושבים על העולם החברתי, אם על הצד הכלכלי, הפוליטי או התרבותי שלו, נובע מתפיסת עולם ששורשיה באירופה של המאה ה-16 ושבכלל התחילה במדעים המדויקים. אני כאן אקרא לה "ההשקפה המכניסטית", בשביל לא לסבך אותנו בשמות.

ההשקפה המכניסטית ראתה בעולם מנגנון ענק, כמו שעון בעל גלגלי שיניים רבים, הנשלט ע"י מספר קטן של חוקים אוניברסאליים. היא הניחה שכל דבר ביקום –הפלנטות במערכת השמש או האנשים בחברה – ניתנים להתייחסות כיחידות נפרדות המבצעות פעולות גומלין – אינטראקציות – אחת עם השנייה. היא הניחה שהתנהגות המערכות המורכבות הללו, דוגמת החברה או מערכת השמש, היא בסה"כ הסכום של כול אותן אינטראקציות בין הגופים השונים. על-פי ההשקפה המכניסטית אם רק נדע את החוקים של המערכת ונמדוד אותה, נוכל לחזות בדיוק את עתידה.

בשביל להמחיש את הדברים, חשבו על הטענה הבאה: ישראל צריכה לעצור את הזרמת המים לירדן, עד שזו תאשר מחדש את הנספחים להסכם השלום. הטענה הזו מסתכלת על העולם בצורה מכניסטית צרה: יש לי בעיה – ירדן לא אישרה מחדש את הנספחים להסכם השלום. הפתרון – ללחוץ על ירדן שתאשר. הטענה לא לוקחת בחשבון שמניעת מים מירדן עלולה להשפיע עלינו בחזיתות אחרות: יציבות הגבול עם ירדן, ההתפשטות האיראנית, התחזקות גורמים איסלמיסטים, הזירה הפלשתינית ועוד. אי אפשר להתייחס רק לירדן ורק בהקשר להסכם השלום.

אחד האנשים החשובים בתפיסה המכניסטית היה אייזק ניוטון (או אולי "איזק", אם התיאוריה שהוא מצאצאי האנוסים נכונה). בשנת 1687 ניוטון פרסם עבודה שתהיה הבסיס לפיזיקה עד ימיו של אנשטיין: "עקרונות מתמטיים של פילוסופית הטבע". ניוטון הראה לראשונה שהיקום כולו, מתפוח הנופל מן העץ עד כדור הארץ הנע סביב השמש, כפופים לאותם חוקים הניתנים לניסוח מתמטי. מניוטון והלאה מדענים חיפשו לחשוף את אותם חוקים ולנסחם בצורה מתמטית, מונעים ע"י אמונה שהעולם הוא באמת רק שעון ענק, מנגנון שאם נבין אותו נוכל לחזות אותו. ב-1814 המלומד הצרפתי פייר סימון לפלס ניסח את האמונה הזו כך [מקור]:

"אנו יכולים להתייחס למצב הנוכחי של היקום כתוצאה של עברו והסיבה לעתידו. אינטלקט שברגע מסוים ידע את כל הכוחות שיש בטבע ושידע את המיקום של כל האובייקטים מהם עשוי הטבע, אם יהיה גדול מספיק בשביל לבצע אנליזה של המידע הזה, יהיה בעל נוסחה אחת שתכלול את התנועה של כל הגופים הגדולים ביקום והאטום הקטן ביותר בו; לאינטלקט כזה דבר לא יהיה לא בטוח והעתיד כמו העבר יהיה מול עיניו".

במילים אחרות לפלס אומר שאם יישות כלשהי, שזכתה לשם הפופולארי "שדו של לפלס", תדע את המיקום של כל החלקיקים והכוחות ביקום, היא תדע מאותו רגע לחזות את עתידו של היקום עד אינסוף. נשמע מדהים לא?

היום, 200 שנה אחרי לפלס, אנו יודעים שההשקפה הזו נאיבית, נאיבית מאוד. אנו גילינו שמתחת לסדר הברור של ניוטון וחוקי המתמטיקה שלו, מסתתר סדר אחר, סדר מוזר – גילינו את תורת הכאוס.

בעיית שלושת הגופים

ההשקפה המכניסטית ובעקבותיה המדע מנסים לבטא את העולם באופן מתמטי, בצורה של משוואות שיתנו לנו לחזות את התנהגות המערכת, אם זו תנועת הכוכבים, הזרימה של נוזל או באיזו מהירות יפגע תפוח שנפל מראש העץ. אם אנחנו יכולים לחזות את ההתנהגות של מערכת, אנו יכולים גם לתכנן מערכות לשימושנו – אם זה מנוף, מנוע רכב או מטוס.

המטרה האולטימטיבית היא למצוא משוואה אחת שתתאר את התנהגות המערכת. לדוגמה, המרחק שעוברת מכונית על כביש ניתן לתאר במשוואה, בה המרחק שווה למכפלה של הזמן במהירות. אם אני יודע לדוגמה את הזמן והמהירות, אני יודע את המרחק. אם אני יודע את המרחק ואת הזמן, אני יכול למצוא את המהירות. המשוואה מאפשרת לי, בהינתן שני נתונים שניתן למדוד (זמן ומהירות, זמן ומרחק, מהירות ומרחק) למצוא את השלישי ולתאר באופן מלא את התנהגות המערכת. הפתרון הזה נקרא פתרון "אנליטי", פתרון שמבוטא ע"י משוואה סגורה.

המערכת הראשונה שניוטון ניסה למצוא לה פתרון בצורת משוואה הייתה התנועה של כוכבי הלכת. ספציפית, ניוטון רצה למצוא משוואה שתתאר את תנועת כדור-הארץ סביב השמש. הוא השתמש בחוקי הכבידה והתנועה שניסח ובפיתוח מתמטי מצא שמסלול כדור הארץ סביב השמש מתואר ע"י משוואה של אליפסה, מה שבאמת בפועל קורה – כדור הארץ נע באליפסה סביב השמש, כשהשמש באחד מקצוות האליפסה. ההתאמה של המשוואה של ניוטון לתצפיות שנעשו בפועל, חיזק את הביטחון בנכונות התיאוריה שלו ובגישה המכניסטית.

זה רק מתאים שהסיפור של "הכאוס", שהפריך את ההשקפה המכניסטית, התחיל גם הוא עם כוכבי השמיים.

הסיפור של תורת הכאוס התחיל עם אוסקר השני, מלך שבדיה. ב-1889 חגג המלך את יום הולדתו ה-60 ובמסגרת החגיגות הכריז על תחרות; ולא סתם תחרות – תחרות שתכריע את גורל מערכת השמש! טוב, אולי טיפה הגזמתי.

אוסקר השני הציע פרס לכל מי שיוכל להוכיח את היציבות של מערכת השמש [מקור]. למה זה עניין את המלך? מפני שבשביל להוכיח את יציבות מערכת השמש, נדרש לפתור – כלומר למצוא משוואה – לבעיה הפיזיקאלית של n גופים שנעים אחד סביב השני, בעיה שאתגרה מתמטיקאים ומדענים מאז שניוטון ניסח את חוק הכבידה שלו. מה הכוונה ב"n גופים"? "n" יכול להיות כל מספר שנרצה. האתגר הוא האם אנו יכולים למצוא משוואות שיתארו את תנועת הגופים ללא קשר למספרם – אם אלו שני גופים, שלושה גופים או מיליון מהם.

לכאורה הבעיה אינה מורכבת. כמו שציינתי כבר ניוטון ב-1687 הצליח לפתור את הבעיה עבור שני גופים – כדור הארץ והשמש – ע"י שימוש בחוק הכבידה שלו. ניוטון מצא את המשוואה שמתארת את מסלול כדור הארץ סביב השמש, מסלול בצורת אליפסה. אם יש פתרון לשני כוכבים – כדור הארץ והשמש – למה שלא יהיה פתרון ליותר משניים?

אחד המתמטיקאים שהתמודד בתחרות של המלך אוסקר היה המתמטיקאי הצרפתי אנרי פואנקרה (Henri Poincaré). אנרי ידידנו חשב בדיוק כמונו – אם יש פתרון לשני גופים, כנראה שיש פתרון גם לשלושה גופים. ואם יש לשלושה, אזי יש לארבעה וכן הלאה. הוא פנה לפתור את הבעיה עבור שלושה גופים, בתקווה שממנה יוכל להכליל עבור n גופים כלשהם.

tbp
בעית שלושת הגופים – כוכב הלכת במרכז, שתי שמשות על ציר X.

פואנקרה אף פישט עוד את הבעיה ובמקום לאפשר לכל שלושת הגופים לנוע, הוא קבע את התנועה של שניים מהם ואפשר רק לשלישי לנוע. מטרתו הייתה למצוא משוואה שתתאר את המסלול של הכוכב השלישי מסביב לשניים הראשונים. אם תרצו, פואנקרה רצה לדעת מה יהיה המסלול של כדור הארץ סביב שתי שמשות.

להפתעתו פואנקרה גילה שלא רק שלבעיה אין פתרון בצורת משוואה סגורה, שתאפשר לו לחזות בכל זמן את מיקום הכוכב, אלא שגם הפתרונות המקורבים הם בעלי שתי תכונות מוזרות: ראשית, המסלול שלוקח הכוכב הוא לעולם לא מחזורי (למעט במקרים מסוימים) ולעולם לא יחזור על אותה נקודה, גם באינסוף זמן. שנית, שינויי קטן בתנאי ההתחלה של הבעיה – מיקום הכוכב, המסה שלו, המהירות – יוצר שינוי משמעותי במסלול שלו. כלומר, גם אם לדוגמה שני כוכבים מתחילים כמעט מאותו מיקום באותה מהירות, לאורך זמן שני המסלולים שלהם יהיו שונים לחלוטין.

המסקנה? אי-אפשר לדעת אם מערכת השמש תהיה יציבה לנצח, או שמא ביום מן הימים כל הכוכבים יעופו ממנה או יתרסקו לשמש. למה? נגיד ואנחנו יודעים עכשיו את המיקום והמהירות של הכוכבים השונים במערכת. כל מדידה שלנו, לא משנה כמה היא מדויקת, מכילה שגיאה. אז אחרי שמצאנו פתרון כלשהו לתנועת המערכת, יש לנו בעצם שתי מערכות שמש: מערכת השמש האמיתית, שמתנהגת על-פי פתרון שבו אין שגיאה ואותו אנחנו לעולם לא נמצא ומערכת השמש שאנחנו חישבנו, שהיא מכילה שגיאה במדידה. לאורך זמן, המסלולים של שתי המערכות ייפרדו זו מזו. במערכת האמיתית לדוגמה נפטון יעוף לחלל החיצון, בעוד שבמערכת שאנחנו מדדנו נפטון יתקדם לעברנו. שתי מערכות, הבדל קטן בערכים התחלתיים, הבדלים משמעותיים בהתנהגות. יכול להיות שמערכת השמש תהיה יציבה לנצח. יכול להיות שהיא תתמוטט לתוך עצמה. יכול להיות שכל הכוכבים יעופו לחלל. אנחנו לא יודעים מעבר לסף זמן מסויים. למה? מפני הרגישות לתנאים ההתחלתיים, הרגישות להבדל בנתונים.

פואנקרה גילה את המערכת הפיזיקאלית הכאוטית הראשונה, אולם ייקח למדע עוד 70 שנה להבין בדיוק מה גילה פואנקרה ומה המשמעות שלו.

חיזוי ואי-לינאריות

פואנקרה גילה שהפתרון לבעית שלושה גופים רגיש מאוד לתנאי ההתחלה. כל שינוי קטן בנתונים – אפילו של אלפית האחוז – יוביל לשינוי דרמטי בתוצאה. וכולנו יודעים שכל מדידה, גם המדויקת ביותר, מכילה שגיאה מעצם טבעה. לכן מפני שהמדידה שלי את מסתם ומהירותם של הכוכבים מכילה שגיאה – הרי שאינני יכול לחזות את מסלולם עד אינסוף זמן. כי בסוף ההתנהגות שלהם תסטה מהתחזית שלי ותעקוב אחר הפתרון האמיתי, הפתרון שאין בו שגיאה ולעולם לא אוכל לגלות מהו.

בשביל לנסות ולהבהיר למה אני מתכוון, בואו וניקח דוגמה מחיי היום-יום שלנו: בסוף חודש אוקטובר החזאים הבטיחו לנו שלארץ תגיע סופת חורף, שתביא שטפונות וברד לחלקים רבים בארץ. בסוף מה שקיבלנו היה ערב חמישי גשום וסופ"ש יבש. מה קרה? איך הם טעו כל-כך? מפני שגם מזג האוויר הוא מערכת כאוטית. החזאים יכולים לנסות ולהעריך את מזג האוויר ברמת ביטחון מוגבלת. החישובים באמת הראו שאמורה להיות סופה, אך מפני שיש שגיאה בנתונים המוכנסים, הפתרון שמחושב שונה מההתנהגות האמיתית של המערכת. המחשב אמר שתהיה סופה, אך מזג אוויר מתנהג אחרת מן המודל. הרגישות הזו לתנאים ההתחלתיים היא אחד המאפיינים החשובים של המערכת הכאוטית.

מכאן, שבמערכות כאוטיות אנו צריכים להיות מאוד זהירים בחיזוי שלנו ובפרק הזמן שאנו טוענים לתחזית. אם אנו רואים מישהו שלא מתחשב בעובדות הללו, הוא כנראה שרלטן. ככה לדוגמה אם מישהו מפחיד אתכם ש"אינטליגנציה מלאכותית תביא לאבטלה מאסיבית", תהיו סקפטים. ולא רק בגלל שלא ברור מה בדיוק הכוונה ב"אינטליגנציה מלאכותית". אלא גם מפני שהשוק הוא מערכת כאוטית, אולי אפילו רנדומאלית, שיכולת החיזוי שלנו אותה היא מוגבלת במקרה הטוב לכמה ימים [מקור]. כשהדובר מדבר על "השפעות האינטליגנציה המלאכותית" הוא בעצם אומר לנו שהוא יכול לא רק להעריך כיצד יראה השוק בעוד עשר או עשרים שנה, אלא גם מה יהיו ההשפעות של תופעה שאיננו מבינים עד הסוף אותה על אותו שוק עתידי. קשקוש.

30212411048_2a1d7200e2_b
אינטיליגנציה מלאכותית – מהפכה משנת עולם, או שאין לנו באמת מושג?

זו גם אחת הסכנות בפתיחה של מלחמות: לעולם אין אנו יודעים כיצד מלחמה יכולה להסתיים. כל בוגר בה"ד 1 יודע ש"המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות", אך המלחמה לא רק מושפעת מאירועים רנדומליים – גשם במקום שמש, טנק שמתקלקל באמצע קרב – אלא גם מהאופי הכאוטי שלה. מפני שאינני יודע בדיוק את מצב הכוחות של היריב והמלחמה לעולם אינה חוזרת על עצמה, אינני יכול לחזות מה תהיה התנהלות המלחמה ומה יהיו בדיוק תוצאותיה. גם עם אינסוף מידע ואינסוף כוח חישוב, לעולם לא אוכל לחזות במדויק מה התוצאה מפני שהנתונים שלי לעולם יהיו עם שגיאה.

עד כאן, על קצה המזלג, על המשמעויות של התגלית של פואנקרה. אני מבטיח שעוד נחזור אליהן. אך קודם עלינו להכיר אדם אחר ותגלית אחרת – את אדוארד לורנץ ו"מושכים מוזרים".

התחזית למחר

השנה היא 1961 ואדוארד לורנץ, פרופסור למדעי מזג האוויר ב-MIT, עומד לשחק עם צעצוע חדש שהגיע לאוניברסיטה  – מחשב מתקדם במשקל טון וזיכרון של 9 קילו בייט. כן, קילו [מקור].

לורנץ עסק בשיפור החיזוי של מזג האוויר. מפני שמזג האוויר הוא מערכת מורכבת מאוד, הוא רצה תחילה – כמו פואנקרה – לנסות ולפשט את הבעיה. הוא התמקד בתנועה של אוויר באטמוספירה ופישט את המשוואות המתארות את התנועה הזו לשלוש משוואות דיפרנציאליות פשוטות, משוואות שמתארות את קצב השינוי במערכת. הסיבה שהוא התמקד דווקא בתנועת האוויר היא שמזג האוויר מושפע מאוד מהתנועה הזו. שינויים בלחץ מביאים לתנועה של האוויר, שמזיז עננים ומביא להיווצרות סופות. אם לורנץ יוכל לחזות כיצד האוויר ינוע באטמוספרה, הוא יעשה צעד משמעותי לצורך חיזוי מדויק יותר של מזג האוויר.

אז לורנץ ניסח מערכת של שלוש משוואות דיפרנציאליות והזין את המשוואות למחשב, הזין את הערכים ההתחלתיים מהם על המחשב להתחיל את החישוב ונתן למחשב לשרטט את מסלול המערכת לאורך זמן.

על אף שהמחשב היה המתקדם לדורו (בכל זאת 9 קילו בייט זיכרון!), החישוב היה איטי להחריד. לכן לאחר שחישוב אחד בוצע, חישוב ש"חזה" את מזג האוויר לפרק זמן של חודש, לורנץ החליט שאת החישוב השני יתחיל מאמצע החישוב הראשון – כך הוא יחסוך זמן חישוב. הוא הזין את המספרים של אמצע החישוב הקודם ונתן למחשב לרוץ.

כשחזר, לורנץ גילה להפתעתו שתוצאות המחשב בחישוב השני היו שונות משמעותית מהחישוב הראשון, לאותה נקודת זמן. כשבדק את התוצאות מקרוב לורנץ גילה שבעוד שלמחשב היה זיכרון של 6 ספרות, הוא הזין רק את 4 הספרות הראשונות לתחילת החישוב השני. כלומר במקום להזין את המספר 0.51675 הוא הזין 0.516, הבדל של פחות מעשירית האחוז. ובכל זאת ההבדל יצר הבדל דרמטי בתוצאות. לורנץ גילה שמזג האוויר, כמו בעיית שלושת הגופים של פואנקרה, היא מערכת כאוטית. היא רגישה מאוד לתנאי ההתחלה.

אך לורנץ לא עצר כאן. בניסיון בכל זאת להבין את התנהגות המערכת, הוא החליט לשרטט את מצבי המערכת ולראות האם יש דפוס כלשהו במעבר שלה ממצב אחד לאחר.

מצבי מערכת

מה הכוונה ב"מצב המערכת"?

דמיינו שאני מודד את עוצמת האור לאורך היום. העוצמה מתחילה מ-0, מהלילה, מטפסת לשיא בצהריים ואז יורדת שוב ל-0 עם שקיעת החמה. אני יכול לתאר את מצב המערכת ע"י שני נתונים: עוצמת האור והזמן בו נמדדה העוצמה הזו. כך במצב מספר אחד של המערכת הזמן הוא, נגיד, 5:00 בבוקר והעוצמה היא 0. במצב מספר שתיים הזמן הוא 5:01 בבוקר והעוצמה היא 0.01. מצב שלוש יהיה ב-5:02, מצב ארבע ב-5:02 וכן הלאה. כל מצב כזה, שהוא צירוף של זמן ועוצמת אור, אני יכול לתאר כנקודה והמערכת שלי נעה מנקודה לנקודה, ממצב אחד לאחר.

ע"י שרטוט של התנועה של המערכת, של המסלול שלה ממצב אחד לאחר, מנקודה לנקודה, לורנץ רצה לדעת מהן כל האפשרויות שיש למערכת לנוע בהן, גם אם הוא לא יוכל לחזות בדיוק מה תהיה התנועה של המערכת שלו (מזג האוויר בכדור הארץ). מה שהוא קיבל הוא אחת התמונות המפורסמות ביותר בתורת הכאוס: "מושך לורנץ". "מושך לורנץ" נראה כמו פרפר, או עיניים של ינשוף, או כמו הספרה "8" עקומה. "מושך לורנץ" מתאר תנועה של המערכת שהיא כמעט מחזורית, אך לא בדיוק. היא לעולם לא חוזרת לאותה נקודה בדיוק, אלא לנקודה קרובה אליה. לורנץ גילה את המושך המוזר הראשון.

1024px-lorenz_attractor_yb-svg
מושך לורנץ

מושכים

בשביל להבין את חשיבות התגלית של לורנץ, צריך להבין מהו בדיוק "מושך" ואילו סוגים יש.

בואו נחזור רגע למערכת שחשבנו עליה לפני מספר דקות – מדידה של עוצמת האור לאורך היום. אם אעקוב אחר מצב המערכת לאורך השבוע, אראה שהמערכת שלי היא מחזורית – העוצמה מתחילה מ-0 לפנות בוקר, עולה למקסימום בצהריים ויורד ל-0 בערב וחוזרת על עצמה. המסלול שהיא עושה הוא "מושך מחזורי".

מושך אחר הוא מושך סטטי. דמיינו שאתם משחררים גולה בקערה. לא משנה באיזה מיקום תשחררו את הגולה ולא משנה כמה פעמים היא תעלה ותרד בדפנות הקערה, היא לבסוף תיעצר בתחתית הקערה. תחתית הקערה היא מושך סטטי – לא משנה מה המצב הראשוני של הגולה, היא תגיע לבסוף אל התחתית. המצב בו הגולה נמצאת בתחתית הקערה עם 0 מהירות הוא "המושך הסטטי" של המערכת, שלא משנה איפה אשחרר את הגולה בקערה היא תגיע לבסוף אליו.

אז יש לנו מושך סטטי – מצב אחד אליו המערכת, לא משנה איפה היא מתחילה, תגיע אליו ויש לנו מושך מחזורי – אוסף מצבים שהמערכת תמשיך לנוע ביניהם.

האם "מושך לורנץ" הוא סטטי או מחזורי? לא זה ולא זה. ברור לנו שהוא לא סטטי – המערכת כל הזמן נעה בין מצבים ולא נשארת במצב אחד. אך הוא גם לא מושך מחזורי – המערכת לעולם לא חוזרת על אותו מצב. אז מהו מושך לורנץ? מושך מוזר.

למה מוזר? כי הוא דומה למושך מחזורי, אך הוא אינו מחזורי. המערכת נמצאת בתנועה, היא נעה בתוך מרחב מצבים מוגדר, אך היא אף פעם לא חוזרת לאותו מצב. המשמעות שמזג האוויר בסהרה לא לפתע יעבור דרך גשם שוטף, ברד וטורנדו. הוא ינוע בין חמסין לסופת חול, אך לעולם לא יחזור בדיוק לאותו מצב  – לאותה טמפרטורה, לאותה מהירות רוח ולאותה לחות. אני יודע מה האפשרויות של המערכת, אך אינני יודע בדיוק לאן היא תתקדם מהנקודה בה דגמתי אותה. מוזר, לא?

חיזוי סטטיסטי

מה החשיבות של התגלית של לורנץ? מה החשיבות שיש למערכות כאוטיות מושכים? מפני שהם מוכיחים שאפשר להעריך את התנהגות המערכת.

המושכים מוכיחים שמערכות כאוטיות הן לא מערכות רנדומאליות. חשוב לשים לב להבדל – מערכת רנדומאלית היא מערכת שמצב אחד שלה לא קשור למצב הקודם שלה. כמו הטלת מטבע – ההסתברות שיצא לי עץ או פלי לא קשורה להאם בהטלה הקודמת יצא לי עץ או פלי. מערכת כאוטית נשלטת ע"י משוואות וחוקים פיזיקליים. בניגוד למערכת רנדומאלית, המערכת הכאוטית נתונה בתבנית – למושך מוזר. ואת המושך המוזר אני יכול לנתח סטטיסטית.

נחזור לדוגמה של מזג האוויר: מפני שהמערכת שלי נתונה למושך לורנץ, אני יודע שהיא תעבור באזור של מצבים בהם יש גשם, באזור של מצבים בהם יש ברד, אזור של מצבים בהם יש שמיים נקיים וכן הלאה. אני לא יודע באיזה סדר המערכת תעבור בהם, אך אני יודע שהיא תעבור בהם, בכולם, מפני שהיא נתונה בתוך המושך המוזר. שוב, מזג האוויר בסהרה לא יכול לחרוג לסופת שלג. כך, למרות שאינני יכול לחזות מה יהיה מזג האוויר בינואר השנה, אני יכול לנתח את הנתונים שיש לי מינואר שנה שעברה ומינואר לפניו וכן הלאה, בשביל להעריך מה תהיה הטמפרטורה בינואר השנה. כלומר ניתוח סטטיסטי יכול לאפשר לי בכל זאת, גם במערכת כאוטית, לבצע חיזוי של העתיד.

את החשיבות של המושך אפשר להבין גם מכיוון אחר, דרך התייחסות ל"אפקט הפרפר". כולנו שמענו על "אפקט הפרפר": פרפר שמנפנף בכנפיו בברזיל יכול לגרום לטורנאדו בטקסס. לורנץ הוא שטבע את המונח לראשונה, בשביל להמחיש את הרעיון של רגישות לתנאי התחלה – התנודות שפרפר יוצר, יכולות להוביל לשינוי בהתנהגות המערכת. לכן לא ניתן לחזות במדויק את התנהגות מזג האוויר, משום שלעולם לא נדע אם איזה פרפר מתעופף לו עכשיו באמזונאס. אולם כבר לורנץ הדגיש שעל-אף שאיננו יכולים לחזות במדויק את התנהגות המערכת, משום שהיא פועלת בהתאם למושך היא ניתנת לחיזוי סטטיסטי. הפרפר אולי ישנה את התנועה של המערכת מגשם לשמש ואז ברד, אך הוא לא ישנה את הזמן בה המערכת נמצאת בכל תחום. אנחנו רואים את זה כל שנה – מזג האוויר לא חוזר על עצמו בדיוק, אך אנחנו יודעים שבחודשי החורף הטמפרטורות לרוב ירדו ובקיץ הן יעלו.

מושכים מוזרים נמצאים גם בגיאופוליטיקה. למען האמת, הניתוח שאנו מבצעים לאינטרסים הבסיסים של מדינה נותנים לנו להגדיר את המושך המוזר שלה. קחו את רוסיה לדוגמה – רוסיה נתונה תחת העובדות הגיאוגרפיות של יותר מדי מרחב שטוח מוקף במעט מדי מים חמים. המבנה הפוליטי של רוסיה משתנה מזמן לזמן – מצארות, לקומוניזם, לרפובליקה – והתנאים של המדינה הרוסית גם הם משתנים – לפעמים חזקה יותר, לפעמים חלשה יותר. אך לא משנה מי ישב במוסקבה, אם זה יהיה פוטין, מדבדב או קספרוב, הוא נתון לאמיתות הגיאוגרפיות האלו. הן מכתיבות את ההתנהגות שלו. וההתנהגות הזו היא של מושך מוזר – המדינה הרוסית חוזרת לדפוסים דומים, אך לא זהים. פוטין כמו יקתרינה או פטר הגדול מחפש להשיג בסיסים של מים חמים. כמו סטאלין הוא מעוניין במרחב אסטרטגי במזרח אירופה. ההתנהגות דומה, אך לא זהה, מה שאומר שאנו מוגבלים ביכולת החיזוי שלנו של מה יקרה מחר או מחרתיים, אך אנו כן יכולים לדעת מה הכיוון הכללי. המושך המוזר מאפשר לנו לעשות זאת.

סיכום

התחלנו מלהכיר את הגישה המכניסטית, גישה שרואה במערכות לא יותר מסכום האיברים שלהן. למדנו שתורת הכאוס מפריכה את האמונה המכניסטית ושגם מערכות שאין בהן שום רנדומאליות – תנועת הכוכבים, מזג האוויר – לא ניתנות לחיזוי מעבר לזמן מסויים (שבוע במקרה של מזג האוויר). למדנו גם שלמרות שאינני יכול לחזות בדיוק את המסלול של המערכת, אני יכול להעריך ע"י סטטיסטיקה של אירועי עבר באילו אזורים היא כנראה תעבור. אני גם יכול להבין את מרחב האפשרויות שלה, ע"י מציאת המושך המוזר שלה.

אולם גם הסטטיסטיקה מציגה סכנות משלה, סכנות שעלולות לייצר אפילו יותר נזק מטעות בהבנה שהמערכת בה אנו מתעסקים היא כאוטית. אך כל זאת – ועוד – בפרק הבא.

 


אפקטי קול – zapsplat.com

מוסיקה בפתיחה – Borrtex – Operation A

מוסיקה בסיום – John_Harrison_with_the_Wichita_State_University_Chamber_Players_-Spring Mvt 2 Largo




סקר המשחק הגדול!

היי!

כמו ששמתם לב "המשחק הגדול" כל הזמן מתרחב ואני עולה הילוך בכמות, באיכות ובתדירות. אך חשוב לי לעשות את הדברים כשאני יודע מה אתם, הקוראים והמאזינים של המשחק הגדול, רוצים וחושבים עליו.
אודה לכם אם תשקיעו מספר דקות בלמלא את הסקר הבא – קישור – שיתרום לי מאוד לקדם את "המשחק הגדול" בשבילכם.
תודה!
ניצן




הקרקס המוזר של מר ארדואן

אפשר להגיד הרבה דברים על נשיא טורקיה ארדואן, מגן חופש הדיבור והעיתונות אינו אחד מהם. במהלך שנותיו כראש ממשלת ואז נשיא טורקיה, ארדואן הוכיח שוב ושוב שהוא אדם שמוכן לקבל דעה אחת – את שלו. כל מי שהביע דעה אחרת או לעג לו מצא את עצמו בכלא (בוויקפדיה אפילו תוכלו למצוא רשימה של כ-214 עיתונאים טורקים שנמצאים היום בכלא). אז מדוע אותו ארדואן עוסק אישית בחקירה סביב גורלו של חשוקג'י, עיתונאי גולה מסעודיה? ספק אם חופש העיתונות הוא שמטריד אותו.

נשים לב מי האנשים שעומדים במרכז הדרמה המתפתחת: מוחמד בן סלמן, יורש העצר והשליט בפועל של סעודיה ודונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב. מוחמד בן סלמן קרא לטורקיה "חלק ממשולש הרשע", ביחד עם איראן וקבוצות איסלמיות קיצוניות. מאז האביב הערבי סעודיה רואה בטורקיה יריב, עקב תמיכתה של זו אחרונה באיסלמיזם פוליטי דוגמת זה של "האחים המוסלמים". הוא תמך בתנועות האיסלמיסטיות שצצו ברחבי העולם הערבי, תנועות שאיימו על משטרי הסדר הישן כמו הדיקטטורה הצבאית של מובארק או בית המלוכה הסעודי. עם הכישלון של התנועות הללו, המעמד של טורקיה בעולם הערבי ירד בעוד זה של סעודיה עלה. ההימורים שארדואן לקח התגלו כשגויים, שגויים מאוד ופגעו במעמד הדיפלומטי שלו באזור. פרשת חשוקג'י יכולה לשנות את כל זה.

מאז תחילת הפרשה השלטון בטורקיה מדליף דרך עיתונים המקורבים לו ראיות לכאורה מהחקירה הפנימית של טורקיה. כל מה שאנו חושבים שאנו יודעים על פרשת חשוקג'י מגיע מההדלפות הללו. הדבר היחיד שנמסר רשמית על גורלו של חשוקג'י הייתה ההודאה הסעודית שהוא מת במהלך "ריב" בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. אולם עקב התגובה המוטעת של הסעודים – לשקר במקום להודות – ההדלפות נתפסות כעת כאמינות יותר מהגרסה הסעודית הרשמית. אם ארדואן יצא בהצהרה רשמית מה קרה לחשוקג'י ומה ידע או לא ידע יורש העצר, ההצהרה שלו תיתפס אוטומטית כאמינה יותר מכל תגובה של ריאד. בן סלמן הוא עכשיו בן ערובה של ארדואן. אך הוא אינו היחיד.

השני שנמצא במצב בעייתי הוא טראמפ, שפיתח יחסים חמים עם יורש העצר הסעודי ורואה בסעודיה את עמוד התווך באסטרטגיה נגד איראן. הקרבה לבן סלמן עכשיו הופכת לנטל, כשהתקשורת האמריקאית וחברי קונגרס לוחצים על הנשיא שלא לקבל את הגרסה של סעודיה ולדרוש צדק. אם טורקיה תחשוף שבן סלמן ידע ואפילו יזם את הרצח, לטראמפ לא תהיה ברירה אלא לזרוק את יורש העצר לכלבים. איך הוא יוכל להמשיך לנהל יחסים משמעותיים עם סעודיה, כשהשליט בפועל רצח תושב אמריקאי?

ארדואן כנראה מקווה שהתרחקות מסעודיה ובן סלמן תלווה בהתקרבות מחודשת לטורקיה. רק לפני שבוע, במהלך המשבר של חשוקג'י, בית המשפט הטורקי שחרר את הכומר האמריקאי אנדרו ברונסון אחרי מעצר של שנתיים. התגובה של טראמפ הייתה נלהבת: "[השחרור] יכול להביא ליחסים טובים, אולי מצויינים, בין ארה"ב וטורקיה!". טראמפ גם הבהיר שארה"ב לא הבטיחה הסרה של הסנקציות נגד טורקיה בתמורה לשחרור הכומר. אך אם מוחמד בן סלמן יהפוך למצורע – וסעודיה תצטרך לחפש יורש עצר חדש – ממשל טראמפ יצטרך או לחמם את היחסים עם טורקיה, שיתחילו בהסרת הסנקציות, או להישאר ללא בעלת ברית סונית מתפקדת בטווח הזמן הקרוב.

הערכה בקרב חלק מהאנליסטים שארדואן דווקא יבחר בכיוון אחר, בו הוא לא קושר בין בן סלמן והרצח בתמורה לכופר סעודי, אם בצורה של השקעות סעודיות בכלכלה או העברה כספית ממש. אם ארדואן ייבחר באפשרות הזו, הוא מפספס שעת כושר אסטרטגית. פרשת חשוקג'י יכולה להיות סיכול ממוקד של מוחמד בן סלמן, שעם הזמן רק סביר שיהפוך להיות יותר ויותר דומיננטי במרחב הסוני על חשבון טורקיה. צעד כזה גם יעכב את השיפור במעמדה של טורקיה בעיני וושינגטון. וויתור על כל זה בשביל כמה מיליארדים של דולרים תהיה טעות מצד ארדואן.




פרק 28 – הקרטלים: חיזבאללה בע"מ

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes – קישור.

גם ב-youtube –קישור.

בפרק האחרון הזהרתי שהאנרכיה שמביאים הקרטלים במקסיקו עלולה לשמש ארגוני טרור. בפרק היום, פרק הסיום, אנו פוגשים אויב וותיק, אויב שחשבנו שאנו מכירים: חיזבאללה. איך הפך ארגון הטרור הלבנוני לאימפרית פשע? ומהן ההשלכות האסטרטגיות של הפעילות הפלילית שלו עלינו ועל ארה"ב? כל זאת ועוד בפרק היום. בואו נתחיל.

בסוף 2017 אתר החדשות "Politico" פרסם תחקיר מעמיק שהסעיר את ארה"ב. התחקיר תיאר כיצד ממשל אובמה חנק יוזמה של המנהל לאכיפת סמים, ה-DEA, נגד חיזבאללה. היוזמה, שנקראה "פרויקט קסנדרה", חקרה את הקשרים של חיזבאללה עם ארגוני פשע בדרום ומרכז אמריקה, באפריקה ובאירופה. היא חשפה את השינוי שחיזבאללה עבר, מארגון טרור לבנוני לארגון פשע בינלאומי, העוסק במכירת סמים, הברחת נשק והלבנת הון ב-4 יבשות. ממשל אובמה חנק את היוזמה בשביל לא להרגיז את האיראנים ובשביל לא לפגוע בסיכויים להשגת הסכם גרעין איתה.

בחודש וחצי האחרון למדתי את ממצאי "קסנדרה" והעמקתי מעבר להם. גיליתי שכל מה שחשבתי על חיזבאללה, על איראן, על רשתות הטרור שלהן – לא גירד את פני השטח. לאחר לימוד מעמיק של הממצאים אי-אפשר אלא להגיע למסקנה שחיזבאללה הוא ארגון חדש, אולי לצערנו ארגון העתיד: היבריד המורכב מארגון טרור-תנועה פוליטית-רשת רווחה-ארגון פשע וגוף פיננסי. והוא עשה זאת תוך עזרה לארגוני פשע אחרים, כמו הקרטלים של מרכז אמריקה וכנופיות מבריחים במערב אפריקה.

אתם יכולים לשאול אותי בצדק "ניצן מה אכפת לנו, ישראלים, מהפעילות הפלילית של חיזבאללה? לא מספיקים הטילים שהוא מאחסן נגדנו שנתעסק גם בהלבנות כספים שלו?" ובאמת הנושא לא היה מעניין, אילולא שהצד הפלילי של חיזבאללה נותן לו עומק אסטרטגי נגדנו. איך? דמיינו שבעתיד הלא רחוק משטר האייתוללות יפשוט את הרגל בגלל סנקציות כלכליות, אינשאללה במהרה בימינו. בעקבות התייבשות התקציב של איראן המליציות השיעיות בעיראק וסוריה ינבלו, החות'ים יאבדו תמיכה חשובה וחאמס יאבד את אחד מגופי המימון הגדולים שלו. יהיה רק ארגון איראני אחד שימשיך להתקיים – חיזבאללה.

ההערכה בקרב גופי מודיעין היא שחיזבאללה זקוק לפעילותו השוטפת ל-500 מיליון דולר בשנה [מקור]. רובו של הסכום מגיע לחיזבאללה מאיראן, שבשנים האחרונות אף הגדילה את תמיכתה הפיננסית בחיזבאללה לסביבות ה-800 מיליון דולר בשנה [מקור]. אולם אם מחר בבוקר הכסף מאיראן לא יגיע, חיזבאללה יוכל להסתדר. הוא יוכל להסתדר מפני שהוא מרוויח כל שנה כ-300 מיליון דולר מפעילות פלילית וגיוס תרומות, כמעט הסכום הדרוש לו לפעילות שוטפת [מקור]. הכרת הרשת הפלילית שלו היא לכן לא "סתם" מעניינת, אלא היא הבנת העומק האסטרטגי שלו, עומק אסטרטגי שיאפשר לו לשרוד את נפילת האייתוללות בטהרן, אולי אפילו מלחמה אתנו. הגיע הזמן להכיר את הצד השני של חיזבאללה, את חיזבאללה בע"מ.

טיטן

את הסיפור של חיזבאללה בע"מ אני רוצה להתחיל לא בהיסטוריה שלו, עוד נגיע לזה, אלא בפעם הראשונה שארה"ב מצאה אותו בחצר האחורית שלה. השנה הייתה 2004 וצוות משותף של ה-DEA והמשטרה הקולומביאנית בדק חשד להלבנת כספים ע"י הקרטל הקולומביאני נורטה דל ואלה (Norte del Valle) [מקור]. החוקרים האזינו למספר אנשי מפתח, כולל לחברים בקרטל נוסף – Oficina de Envigado – ושם אחד המשיך לקפוץ בשיחות השונות שהאזינו להם – שאקרי חרב (Chekry Harb), שכונה בפיהם "אל-טאליבן".

חרב התגלה כמנהל של מנגנון הברחת סמים והלבנת כספים שלא רק ה"נורטה דל ואלה" השתמשו בו, אלא גם ה-FARC, הגרילה המרקסיסטית של קולומביה. בשנת 2006 החקירה של המנגנון הפכה למבצע רשמי, מבצע "טיטן", במסגרתו הותקנו מעל 370 מתקני ציתות והוקלטו כ-700 אלף שיחות [מקור]. מבצע "טיטן" חשף רשת בינלאומית להברחת סמים והלבנת הרווחים מהם. קוקאין הוברח ע"י הרשת של חרב מקולומביה דרך וונצואלה לארה"ב, אירופה והמזרח התיכון. לאחר שהקוקאין נמכר, חרב לקח את הרווחים והשתמש בהם בשביל לקנות מוצרים במזרח אסיה. חרב אז מכר את המוצרים בדרום אמריקה ואת הכסף שהרוויח מהם, שהיה עכשיו כסף "מולבן", הוא היה מפקיד דרך גופים פיננסים לבנוניים ומעביר לידי הלקוחות שלו [מקור].

איך חיזבאללה קשור לכל הסיפור? חרב השתמש בקשרים שלו עם חיזבאללה בשביל להבריח את הסמים למזרח התיכון ואירופה ולהלבין את הכספים. בתמורה לעזרה של חיזבאללה, 12% מהרווחים של חרב הועברו לארגון. ב-2007 ה-DEA הצליח להכניס סוכן לארגון של חרב, במטרה לחשוף את כל מבנה הארגון. אולם לפני שהספיק לעשות זאת, לחץ של ה-CIA לעצור את חרב גרם לחשיפת הסוכן ב-2008. בהיסטריה ה-DEA והמשטרה הקולומביאנית ניסו להכין תיקים נגד כל המעורבים בחקירה לפני שיספיקו להיעלם. הם הצליחו להביא למעצרם של 130 איש, ביניהם גם חרב [מקור]. הרשת של חרב נסגרה, אך מבלי שמנגנון הכספים של חיזבאללה ייחשף במלואו.

הפזורה הלבנונית

שאקרי חרב היה קולומביאני ממוצא לבנוני שהשתמש בקשרים שלו עם חיזבאללה מצד אחד ועם ארגוני פשע קולומביאנים מצד שני בשביל להקים רשת הברחה. אך חרב הוא לא מקרה ייחודי. להפך. ככל שמעמיקים ללמוד את הרשת של חיזבאללה, כך מגלים כמה ממנה מבוסס על הפזורה הלבנונית ועד כמה הפזורה הזו גדולה. בעוד בלבנון חיים כ-6 מיליון איש, בפזורה הלבנונית בעולם חיים בין 8 ל-14 מיליון איש. רובם הגדול, כ-8 מיליון, חיים בדרום אמריקה. עוד 2.5 מיליון גרים בצפון אמריקה. 70 אלף באפריקה. חצי מיליון באירופה. ועוד 300 אלף חיים בעולם הערבי [מקור].

leveraging-the-lebanese-diaspora-to-enter-foreign-markets-3-638.jpg
הפזורה הלבנונית בעולם

לחיזבאללה יש שני שימושים בפזורה הזו: ראשית, כמקור לתרומות. כ-20% מהתמ"ג הלבנוני מקורו בכספים ששולחים לבנונים מחו"ל חזרה למשפחותיהם בבית. חיזבאללה, שנתפס כארגון פוליטי וארגון רווחה לגיטימי, הוא אחד היעדים אליהם תורמים לבנונים נדיבים מחו"ל [מקור]. קשה לאמוד את הסכום שמצליח חיזבאללה לגייס בתרומות, אך סביר להניח שהוא נע בסביבות העשרות מיליונים של דולרים בשנה. מקרה שיכול להעיד על החשיבות של התרומות מהפזורה הלבנונית לחיזבאללה הוא התרסקות טיסה UTA-141 מבנין לביירות, כשעל סיפונה בכירי חיזבאללה שתכננו להבריח כמעט 2 מיליון דולר במזומן, סכום שגייסו מלבנונים עשירים במערב אפריקה [מקור].

השימוש השני של חיזבאללה בפזורה הוא כתשתית לרשתות הפשע והטרור של חיזבאללה. כקהילה גדולה של סוחרים, הפזורה הלבנונית עוסקת בסחר בכל דבר שתוכלו לחשוב עליו, מעופות קפואים עד יהלומי דמים ב-5 יבשות. היא משתמשת בקשרים משפחתיים ובבנקאות בלתי רשמית, המכונה חוואלה, בשביל להעביר סחורות וכספים. סביבה כזו היא אידיאלית לארגוני טרור כמו חיזבאללה ליצור ולהפעיל רשתות של סוחרי נשק, תאי טרור ומלביני כספים. וחיזבאללה עושה בדיוק את זה – משתמש בקהילות לבנוניות מקומיות בשביל פעילות פלילית וחבלנית.

עמק הסמים

הקשר בין טרור וסמים אינו חדש. חיזבאללה לא היה הראשון ואינו היחיד שתדלק את עצמו ברווחי סמים. הטאליבן עסק ועוסק עד היום בגידול ומכירת אופיום והירואין [מקור]. הגרילה המרקסיסטית של קולומביה, ה-FARC, גם היא השתמשה בקוקאין בשביל לממן את פעילותה [מקור].

חיזבאללה התחיל את עסקי הסמים לא כמגדל או סוחר, אלא כגובה חובות מסוחרי סמים בשטחו. זכרו, חיזבאללה נוסד בשנת 1985 בדרום לבנון, קרוב לעמק הבקעה הלבנוני. בשנה בה חיזבאללה נוסד, עמק הבקעה כבר היה אחד המרכזים הגדולים בעולם לגידול סמים, במיוחד מריחואנה. הסיבה לדומיננטיות של גידול סמים הייתה כניסת הכוחות הסורים ב-1976, אז החלו הקצינים הסורים להפנות את האדמות החקלאיות לגידול סמים. אם ב-1976 10% מאדמות הבקעה הוקדשו לגידול מריחואנה, ב-1982 כבר 90% מאדמות הבקעה גידלו את הסם. למה? רווח כמובן. בשיאה בשנות ה-90' תעשיית הסמים בבקעה גלגלה כ-4 מיליארד דולר בשנה. אז, כשהקרטלים המקסיקנים עוד היו מרוכזים בעיקר בקוקאין, חמישית מההירואין בארה"ב יוצר בעמק הבקעה ו-75% מהחשיש שנצרך בעולם גודל בה [