מה עומד מאחורי יחסי ארמניה-טורקיה-אזרבייג'ן? סיפור בתמונות

אחד העוקבים שאל אם אוכל לשפוך מעט אור על היחסים העכורים בין ארמניה לטורקיה ואזרבייג'ן. לא הכרתי את הנושא ולכן המקום הראשון אליו פניתי היו מפות. כשאני מתחיל ללמוד סוגיה חדשה ביחסים בינלאומיים, אני קודם כל מחפש מפות – טופוגרפיות, דמוגרפיות, היסטוריות. מפות כאלה יגלו לי מה הן נקודות החיכוך האפשריות, מהם קווי המחלוקת הגיאוגרפים ומהם התהליכים שעברו על האיזור.

אז למי שתהה מה כל הסיפור בין המדינות, הנה הוא בתמונות:

https://www.ancient.eu/uploads/images/8163.png?v=1519119982

הארמנים הם עם עתיק, בערך כמונו – תחילת העם הארמני אי-שם באסיה הקטנה לפני 3,000 שנה. בשיאם, במאה ה-1 לפני הספירה, הממלכה הארמנית נמתחה בין הים הכספי לים התיכון. היסטורית הארמנים שלטו וישבו בכל רחבי הרמה הארמנית:

armenian highland

לכאורה על בסיס הגיאוגרפיה וההיסטוריה, היינו מצפים לראות ארמנים בכל רחבי הרמה. אולם שימו לב למפה האתנית של אזור הקווקז:

https://i.redditmedia.com/9dfJfAZFhHF3FTCjJyNojrHj-pIfSoEGlMxA3dQPRuU.jpg?s=8b41babc51c41d5b82c0dfd8c43ad872

ושימו לב גם למפה האתנית של טורקיה:

https://i.imgur.com/5YyC6.png

רובה של הרמה הארמנית, מהים הכספי לאנטוליה, נשלט ע"י אזרים וכורדים. למה? התשובה היא שלארמנים קרה מה שקורה להרבה קבוצות מיעוט דתיות (הארמנים הם נוצרים מאז המאה ה-4 לספירה) תחת שלטון מוסלמי – היא הושמה תחת משטר של רדיפות, המרה כפויה לאיסלם ורצח. מה שאנו רואים היום במזרח טורקיה הוא תוצאה של רצח העם הארמני, בו העות'מאנים "ניקו" את מזרח טורקיה מנוכחות ארמנית, בשיתוף עם קבוצות מוסלמיות אחרות. עד היום היחסים בין ארמניה וטורקיה עכורים, עקב הסירוב של האחרונה להכיר שהיא ביצעה רצח עם.

מה עם אזרבייג'ן? אם נחזור למפה של הקבוצות האתניות בקווקז, נשים לב למשהו מוזר:

https://i.redditmedia.com/9dfJfAZFhHF3FTCjJyNojrHj-pIfSoEGlMxA3dQPRuU.jpg?s=8b41babc51c41d5b82c0dfd8c43ad872

תסתכלו בגבול שבין ארמניה לאזרבייג'ן – רואים את הגוש בצבע תכלת שמוקף ירוק? זה מיעוט ארמני מוקף אזרים. אחת השיטות בהן מוסקבה שלטה בקבוצות האתניות השונות בבריה"מ היה ע"י ערבוב שלהן אחת בשנייה. מה שאנו רואים כאן הוא חבל נגורנו קרבאך, מוקד לסכסוך מתמשך בין הארמנים לאזרבייג'נים. כאשר בריה"מ התפרקה, החבל הכריז עצמאות מאזרבייג'ן וזו הגיבה בפלישה אליו. מלחמת נגורו-קרבך נפתחה ושני העמים התכתשו ביניהם במשך 6 שנים על שליטה בו. בסופה החבל סופח דה-פקטו ע"י ארמניה, אך רוב הקהילה הבינלאומית מכירה בו כחבל השייך לאזרבייג'ן. העובדה שהבעלות על החבל מעולם לא הוסדרה הופכת אותו למוקד לסכסוך מתמשך בין שתי המדינות.

על רומאים וחשמונאים

על רומאים וחשמונאים

להורדה ישירה – קישור.

בפרק הקודם דיברנו על שלושת כללי הכוח של יחסים בינלאומיים: א' כוח קשה ערכו גדול יותר מכוח רך, ב' מי שיש לו מוכנות להשתמש בו ינצח ו-ג' מה שאינו משפיע על מאזן הכוח הוא לא מעניין. יישמנו את הכללים לאירועים אקטואליים וראינו כיצד לפשט מצב בעזרת מאזן הכוח הקשה. בפרק היום נלמד כיצד עקב עיוורון ותאווה לכוח הגיעה לסופה המדינה היהודית השנייה בא"י, ממלכת החשמונאים.

להמשיך לקרוא "על רומאים וחשמונאים"

שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול

שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול

להורדת הפרק – קישור.

מאמר מלווה:

חברים. חם. ולא רק מבחינת הטמפרטורות: ניסיון ההפיכה בטורקיה, הטרור באירופה והסכסוך בים סין הדרומי הן כולן סוגיות בוערות. אבל דווקא כשהחום עולה, כדאי לקחת צעד אחורה ולנסות ולהבין את התמונה הגדולה. מהם העקרונות השולטים ביחסים בינלאומיים? אלו שיקולים עושות מדינות במדיניות החוץ שלהן? ולמה כדאי להקדיש תשומת לב בזירה הבנילאומית? בשני הפרקים הקרובים אנסה לענות על כל השאלות האלו ועוד. הפרק היום יוקדש להבנת העקרונות המנחים של יחסים בינלאומיים. הפרק הבא יעסוק באירועים היסטוריים מהם נוכל ללמוד. בואו נתחיל.

להמשיך לקרוא "שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול"

צווחת הברבור, או מדוע נתניהו "שקרן"

ב-1933 גרמניה קיבלה, בשעתה הגורלית ביותר, מוקיון ועדר חולמניים בעלי פטיש למגפי עור ומסדרים צבאיים כמנהיגיה. במקום פוליטיקאי ברזל כמו ביסמרק, עלה לשלטון שרלטן עם חלומות גדולים מדי וחוש מציאות קטן מדי. נכון, הצורר הנאצי היה דמגוג נהדר, אך לא זה קריטריון למנהיג, אהבת העם אליו. שפנגלר קבע שגרמניה צריכה "גיבור, לא סתם טנור הירואי". אולי הידיעה על החורבן המתקרב לגרמניה הוא שהכריע את ההיסטוריון, שנפטר מהתקף לב ב-8 במאי 1936, 9 שנים בדיוק לפני חורבן הרייך.

בגרמניה, לפי שפנגלר, גורל התרבות המערבית היה אמור להיות מוכרע. הגרמנים, "הצעירים שבעמים האירופאים", נועדו לטפל בבעיות האדירות שהתאספו מעל המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21, ענן סערה "שברק ראשון שלו היה מלחמת העולם". לא להציל את המערב, כי מן השקיעה לא ניתן לברוח, אך כן לשלוט על קצבה, על האופן בו תתפתח. בקיצור, המאה ה-20 יכלה להיות המאה הגרמנית.

ואולם דווקא בנקודה הקריטית ביותר, כאשר מנהיגות חזקה נדרשה, הציצה מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאלית ונשברה לחלוטין תחת העומס. כל המכונה האירופאית האדירה, מולידת אימפריות חובקות עולם, התמוטטה והושלכה כלאחר-יד לפח הזבל של ההיסטוריה. כמובן, היסטוריה אירופאית עדיין יש, אך האירופאים אינם הסובייקטים בדרמה אלא האובייקטים – האמריקאים והרוסים בוחשים כרצונם. וכאשר עולה אירופה, זו בעלת הרחם העקר ו"העוצמה הרכה" (עוצמה רכה! הייתם מאמינים? במקום בו מפלצות ברזל נאבקות, אירופה רוצה קרב כריות), לרגע כאיחוד על-מדינתי, המבנה שב ומתמוטט מטעמים פיננסיים (ואולי נעז לומר – תרבותיים?). הגרמנים אינם כבר העם הצעיר, אולי רק הזקן הבריא ביותר במוסד הסיעודי ששמו "אירופה". איתם צרפת ואנגליה, ספרד ואיטליה, שוקעות לעתיד כסוף שיער. יש אומרים שזה לא הסוף, שניתן עוד להפוך את הדמוגרפיה, שהאירופאים יזכרו מחדש למה עוד משמשים אותם כלים מוזרים שבין חלציהם. אולי. כרגע, הם זן בסכנת הכחדה.

ואל מול הרקע הזה הצהרת סרקוזי צריכה להיבחן. כן, הצהרה. סרקוזי הצהיר בפני אובמה – מוקיון מס' 2 בסאגה – את עמדתו. פליטת פה היא בדרך כלל מה שפוליטיקאי עושה בנאום, כאשר הוא מבטיח ומבטא דברים שלא טרח לחשוב עליהם קודם. מה שנאמר בשיחות סגורות הם כנראה הדברים הכנים היחידים שפוליטיקאי אומר, אם בכלל הוא יכול לומר משהו כנה.

סרקוזי הצהיר בפני אובמה ש"נתניהו שקרן" והאחרון ניחמו בעובדה שהוא נאלץ להתמודד עם ראש ממשלת ישראל כל יום. אם הייתי מופתע, הדברים היו מקוממים. זה מה שמנהיגים של מדינות ידידותיות חושבים עלינו? והיכן ההתנצלות הצרפתית? האמריקאית? אם הדבר היה נאמר על פוטין, סרקוזי ואובמה היו עסוקים עכשיו בשלל תרגילי אקרובטיקה דיפלומטית לבידור העריץ הרוסי. אבל, אני לא מופתע.

משלושה טעמים אין הפתעה בדברים:

ראשית, אין בין מדינות חברויות, רק אינטרסים. העובדה שמנהיגי בעלות-ברית חושבים כך על ראש הממשלה אינה מורידה מערכם של אינטרסים. היא כן משפיעה על הערכתם, כי בכל זאת עמדה רגשית משפיעה על תפיסה מציאותית. אך אסור לטעות במחשבה שיש איזו "חברות קדושה" שעבורה מדינה אחת תקריב אינטרס עבור מדינה אחרת.

שנית, ההצרה קרוב לוודאי נובעת מהסרבנות הישראלית להצטרף לחגיגת השלום. סרקוזי עומד בראש מדינה בלתי רלוונטית ואובמה הוא מנהיג בלתי-רלוונטי. הנחמה היחידה ששניהם יכולים למצוא, בתוך ים ההרג וההרס הגועש סביבנו, היא האשליה שהסכם שלום בינינו ובין הישות הפלשתינית תביא לשינוי לטובה. ונתניהו מסרב להשתתף. אין זה מפתיע שמנהיגים כה טרודים פורקים את תסכולם על ראש ממשלת ישראל.

ושלישית, ישראל מוכרת את עצמה במחיר נמוך מדי. אנו המדינה היחידה במזרח התיכון שלא נמצאת בפני סכנת השתלטות איסלאמיסטית, מלחמת חורמה או התמוטטות. המרחב כולו נהפך שוב להיות א-מורפי, שוב קורץ להרפתקנים בעלי האומץ לעצבו. זו פרשת דרכים היסטורית רבותיי – האם מדינת ישראל תבסס את ריבונותה פעם אחת ולתמיד, או תהפוך לגרורה (במובן של טפיל חסר קיום עצמאי) מערבית? אם בבית הלבן ובארמון האליזה לא מעריכים את תרומתנו להגנת המערב, נפנה למזרח. סין, הודו, אולי אפילו רוסיה, יכולות להיות שותפות חדשות.

ובעידן של איראן גרעינית, שווינו רק יעלה.

image

הסולם/ ד"ר ישראל אלדד

מתוך "הגיונות מקרא". כל הזכויות שמורות לילדיו של אלדד.

מאז ירדה ההיסטוריוסופיה לעולם רבו הניסיונות לתפוס את התהליכים ההיסטוריים תפיסה מושגית כשרשרת הגיונית, רבו השיטות שהעלו חוקיות כדי להשחיל עליה את חוליות המאורעות המוחשיים ואין לך שיטה שלא נאלצה לאנוס עובדות כדי להתאימם לשיטה ולחוק, אם על דרך מיטת סדום אם על דרך העלמה של עובדות ומאורעות שאינם עולים יפה עם השיטה. וכבר התעוררו חוקרים על כך שהתנ"ך הוא אב להיסטוריוסופיה ובייחוד ספרי הנביאים – ראשונים ואחרונים – אשר החוקיות שבמהלך ההיסטוריה הישראלית אבן-פינה היא להם ועמוד התווך. אולם – במידה שידוע לי לא נתעוררו עדיין על הדיאלקטיקה המופלאה החבויה בפרשת אבות האומה. על פי העיקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוסברו תמיהות רבות במאורעות חייהם. על פי העיקרון "מעשה אבות סימן לבנים" הוסברו ומוסברים גם כאן דברים רבים במאורעות חיינו ההיסטוריים, אולם טרם עמדו על החוט המשולש: אברהם-יצחק-יעקב, בהילוכו הדיאלקטי-פילוסופי, כהשלמת השקפת עולם המחייבת הלכה למעשה.

אחד החלומות המופלאים ביותר אשר חלם אי-פעם אדם עלי אדמות הוא חלומו של יעקב אבינו בצאתו מבית אביו – בברחו מבית אביו – ללכת חרנה. ומכיוון ששבענו כבר דרכי פסיכואנליזה לפתרון חלומות, נלך בדרך חדשה, אשר רבים הסימנים שאנו עומדים בפתח תקופתה לא רק בפתרון חלומות לילה, כי אם גם בפתרון בעיות חיים: דרך הפסיכוסינתזה.

חלומו של יעקב, חלום הסולם, הוא סינתזה של חיי אברהם וחיי יצחק העומדים מבחינה מסוימת, כפי שהוכח לעיל, ביחס ניגודי המפורש בתורה באורח חייהם גם אם אינו מפורש במלים. אברהם הולך בצו שמים. יצחק עקוד אל האדמה לא רק בגופו, כי אם גם בלבו, כמוכח מאהבתו לעשיו. ודאי שאברהם הולך ארצה בצו שמים; ודאי שיצחק העקוד מקבל עול שמים; אך רק ביעקב מתמזגים שני יסודות אלה בסמל ובמציאות, בחלום ובהקיץ.

רק המאבק – ועל יעקב הנאבק עוד ידובר בבא – בין יסודות אברהם ויסוד יצחק, הוא שהוליד את החלום, בו ירד אלוהים לענות לו לעינויי נפשו. הן זה עתה נתברך בכל טוב ארצי, והנה הוא מוטל פה במקלו ובתרמילו, בחוסר כל, רק אבן למראשותיו. גם אברהם אבי אביו נטש את בית אבותיו ואת ארצו, אך לא בורח היה, כי אם הולך בצו-אל למטרה ידועה, יעודה. והוא, יעקב, בורח מן הארץ היעודה מפחד אחיו אל הבלתי-נודע. הוא גולה ראשון.

וכך הוא חולם את החלום המקראי הראשון והעמוק מכל האחרים: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועל הסולם ניצב ה' אלוהים, הוא אלוהי אברהם, הוא אלוהי יצחק, הוא אלוהי השמים, הוא אלוהי הארץ, וסולם זה לא סולם מופשט דומם הוא, כי אם סולם חי, כי הנה מלאכים עולים ויורדים בו, דינאמיות מתמדת. אל אברהם באים מלאכים פנים אל פנים. ליצחק לא באים מלאכים כלל. ליעקב מופיעים מלאכים בחלום מופלא זה בקשר חי בין ארץ ושמים – ואין צריך להזכיר כאן, כי כבר הוזכר לרוב, עניין העלייה הקודמת לירידה. כאן מתמזגים לסינתזה גואלת ניסיון הנפל של הנפילים, של כוחות עליון להיבדק בבשר עם הניסיון שנתבלבל, ניסיון בניין מגדל בבל בו יעלה אדם השמימה. בחלומו זה של אבינו יעקב ניתנת הסינתזה הסולמית, וניסוחה האחרון והממצה ביותר יינתן אחר כך על ידי ר' שמעון בר יוחאי בסכמו את הוויכוח בין בית-הלל ובית-שמאי מה נברא תחילה, שמים או ארץ: "איך נחלקו אבות העולם על כך, אלא אומר אני: יעמדו יחדיו". כסולם הזה.

זוהי צמידות לקרקע ולא צמיתות בה. ותורה היא משמים ולא בשמים. רק בתקופה מאוחרת מאוד יתחילו בעלי חזיונות לחלום חלומות על השמים בלבד. יעקב חולם על קשר עם השמים, והן הוא הדבר אשר אמרנוהו בפרשת בראשית: אין לנו ידיעה בבורא מעבר למעשה הבריאה המתגלית לעינינו. על "בראשית" המוחלט לא נדע לעולם דבר. בראשית שלנו, של המין האנושי, הוא זה הפותח בשמים וארץ. "דע מאין באת ולאן אתה הולך", אך: במופלא ממך אל תדרוש.

הנפש הישראלית מתוחה בין הפיסיקה והמטפיסיקה, אבל המתח זה איננו קבוע ועומד, זה הוא מתח דינאמי ויוצר, הוא גם לוחם. הארץ בכוח המשיכה שבה, בטבע, בטבעיות שבה, מכבידה, כובלת, כופתת כאל מזבח. השמים ממעל באין-סוף שלהם, בבלתי-ידוע שלהם, מרתיעים וקוסמים, מערפלים ומושכים. מרגיש אדם את עצמו בטוח מאוד כשהוא תקוע בשתי רגליו באדמה, אך הוא מרגיש את עצמו קטן מאוד והוא רוצה לעלות. רוחו מושכת אותו אל העולמות העליונים. רגלי הסולם ברורות מאוד, ראשו אינו נראה, רק שלבים ראשונים נראים, אבל מי שעתיד שמו להיות "ישראל", מי אשר ישרה עם אל, מי אשר כוח לוחם ויוצר בו – הוא אינו שואל לאחרית של כל אחרית, אינו שואל למטפיסיקה ואינו נכנע לפיסיקה. הוא עולה בסולם.

בכל ימי הגלות שלטה בנו סכיזופרניה: היינו קרועים בין שמים וארץ. מצד אחד חי הגוף את חייו הארציים בהכנעה ובהשפלה, בדלות ובביזיון, חיי גוף ללא פרספקטיבה כי ללא נקודת יציבות. רגלי הסולם של האומה מפוזרות היו, לא נעוצות. ומאידך, שם במרומים, ניטלטלו קרעי סולם בחלקו העליון – ללא אחיזה בקרקע, לכל היותר בקרקע של לבן הארמי-הרמאי, ללא אחיזה בהיסטוריה, לכל היותר בהיסטוריות של אחרים. לפעמים פיסיים עד כדי בחילה, לפעמים מיטפיסיים עד כדי הזיה. סטאטיים בחומר וקורי עכביש ברוח.

ולא לשווא חלם יעקב את חלומו הפלאי לא בבית יצחק ולא בבית לבן כי אם בדרך לגלותו, כעין אזהרה חמורה לבל יאבד את השלמות הזאת שהיא בבחינת צלם אלוהים באדם.

הסולם המוצב ארצה זהו הריאליזם שבהשקפת העולם של האבות. וארצה – לא הארץ בכלל היא, כי אם ארץ ישראל אשר נתקפלה כולה תחת גופו של החולם. עליה הניח יעקב את גופו, על אבניה. אין מנוחה לאב ואין יציבות לו אלא בה. ו"ארצה" זה רחב הוא עוד יותר מהצד הגיאוגרפי-טריטוריאלי. זה כולל את כל הצד החומרי, הבשר-ודמי, את העושר הטבעי ואת העושר המיוצר, את המשטר ואת הכלכלה ואת הצבא, את כל מה שמייצב את הרגלים. אולם כל זה אינו אלא בסיסם לסולם – והסולם הוא הכוח הדינאמי המשלים את היציבות. זה כוחה של האידיאה, זה מותר האדם על הבהמה. האדם נצטווה להעמיד סולם ולעלות בו. החלום אינו רק סינתזה של שני האבות, לא רק ביטוי לחוויות עבר כי אם גם צו לעתיד, החלום הוא חלום מחוקק.

אם תורת ההכרה מכונה בשם "הפילוסופיה של הפילוסופיה" הרי סולם יעקב הוא סמל הסמלים שלנו, הוא ציור המפתח לכל השקפת העולם הישראלית. עמידה זו יחדיו של שמים וארץ מכוונת לבריאה, כלומר להנחת היסודות הנצחיים, בחיים שאינם נצחיים; בחיי היצירה חיים הם יחדיו חיים סולמיים אלה שבחלום זה. בחיים הסולמיים האלה של האב ושל צאצאיו הרחוקים תהיינה מעלות ומורדות, ויהיו מאבקים רבים. ימים בהם מתרופף היסוד הארצי, רגלי הסולם אינן ניצבות איתנות והראשים מרחפים אי-שם בשמים, וימים בהם שמים יתעלמו מעיני בנים הרוצים "ישראליות" ללא "יהדות", ויבואו נביאים לאחות את הקרע, להפיח רוח בעצמות לאו-דווקא-יבשות.

אולם חלום זה לא רק יסוד להשקפת עולם כוללת הוא, כי אם גם מוסב באופן מוחשי ביותר ליעקב, לא רק לאדם בכלל נאמר כי אם לאותו אדם קונקרטי, יעקב בן יצחק בן אברהם, יעקב אבי אומה. סולמו של יעקב איננו פילוסופי דווקא. ניסה אלוהים לברוא אדם סתם והניסיון נכשל, נכשל באדם זה עצמו, ניכשל בבניו, ניכשל בדור מגדל בבל, ניכשל בדור מבול. אדם הראשון, האדם המופשט, נכשל – עתה בוחר אלוהים במשפחה ובעם מסוימים, פחות כלליים, האבות אינדיבידואלים מאוד, הם היסטוריים מאוד, הם ריאליים מאוד. והריאלי משלושת האבות הוא יעקב, כי יותר מאבותיו הוא נכנס לסבך החיים שבהם יש להגשים את החלום הגדול אשר חלם.

אחרי חלום זה אין הוא פליט עוד – גולה הוא, אך יודע את אשר לפניו. כשהוא חולם חלום נשגב ודאי שעינו עצומות, כדי שהדלות והבדידות סביבו לא תגרענה מעצמת החלום, אך בבואו להגשים את החלום, בבואו לחיות, עיניו פקוחות עד מאוד; את הברכה מידי אביו ואת ברכת האדמה הוא שומר בליבו, אך את עורונו אין הוא יורש. ואם ירמהו, ישלם כפל כפליים. בגולה הוא, ובגולה חייבים להיאבק על הקיום ועל הרכוש בדרכים מדרכים שונות. כאן אין מקום לאות אבירות של אברהם שסרב ליטול שרוך נעל משלל המלחמה. ויחד עם הסתגלות זו יש להיזהר היטב שלא ידבק בו מן התרפים אשר ללבן. יש ליטול מה שאפשר בחומר ויש לשמור עצמיות הרוח. ועל הכול: יש לזכור יומם ולילה כי גלות זו אינה אלא ארעית. ויש לדעת לכוון את השעה כל עוד אפשר ליטול את הרכוש הגדול ולשוב ארצה.

צירוף זה של חולם חלום סולם, העמוק שבחלומות אנוש, עם מעשיות שבחיים, מעשיות "מדינית", ממש דיפלומאטית, ומעשיות כלכלית – צירוף זה דרוש היה כדי לכוון את מעיין הנבואה המהפכני שבקע באברהם לאפיק היסטורי ברור . על כן בני ישראל אנו.

eldad