מה קורה בבלקנים?

"יום אחד מלחמה אירופאית גדולה תתחיל בגלל משהו מטופש בבלקנים" – אוטו פון ביסמרק, 1888.

להמשיך לקרוא "מה קורה בבלקנים?"

מודעות פרסומת

פרק לא ענייני: שיווק פוליטי וציניות שלטונית

פרק לא ענייני: שיווק פוליטי וציניות שלטונית

"נתניהו – בית ספר לשיווק פוליטי", ד"ר ברוך לשם, הוצאת מטר, 2017.

הספר הוא לא רק ספר על נתניהו, הוא גם ספר על השיווק הפוליטי. הוא ספר בו אתה קורא לא רק על ההתנהלות התקשורתית של נתניהו, אלא גם על המקום שיועצי תקשורת חושבים שיש להם בפוליטיקה.

אי-אפשר להכחיש שתורת השיווק הפכה לגישה הדומיננטית לענייני הפוליטיקה. גישה זו שמה דגש לא על התוכן, על המהות, כי אם על הצורה, על החוץ. חשוב יותר ממהותו של מעשה, כיצד הוא מצטלם. פוליטיקאי אינו עוסק בלהיות מנהיג, אלא בלהיראות כמנהיג.

להמשיך לקרוא "פרק לא ענייני: שיווק פוליטי וציניות שלטונית"

כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון

ביידן נראה מתוסכל, ביינר מתאפק לא לצחוק. ונתניהו? טוב, יש סיבה שהתמונה הזו הייתה בוואלה.

להמשיך לקרוא "כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון"

שאלה פסימית בדבר עתיד גזרת הדרום

זו שאלתי:

כיום יש למדינת ישראל כתובת אליה להפנות דרישות לרגיעה ברצועת עזה – חמאס. ארגון הצדקה המיליטריסטי נתפס כגורם הריבון ברצועה (גם אם לא מוכר כך) ולכן מדינת ישראל יכולה להפנות אליו את דרישותיה, איומיה ופצצותיה. יותר מכך,  אנו מניחים שלחמאס יש אינטרס להמשך קיומו כגוף שולט ולכן יכולים לאיים עליו, אם בצורת פגיעה פיסית במוסדותיו או פגיעה כלכלית בצורת סנקציות (כפי שמציע ד"ר בכור).

אבל, מה יקרה אם חמאס יפסיק להיות ריבון? מה אם רצועת עזה תגלוש לאנרכיה, אליה מתקדם חצי האי סיני כבר זמן מה? אני רואה כסימן רע שלמרות הכרזת הפסקת האש, רקטות ממשיכות לצאת מן הרצועה. וודאי, אפשר לפתור את העניין בקלות כ"בוגדנות מצד חמאס", המעלים עין מקבוצות ירי בעודו מסכים להפסקת אש. ברם חמאס כבר לא השחקן היחיד. גם ועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי דורשים את חלקם, בכך מצמיחים שני ראשים נוספים לצד חמאס. ובניגוד להידרה, שלושת הראשים הללו עוינים זה את זה.

מכאן המצב יכול להידרדר בשני כיוונים:

  1. שלושת הקבוצות השונות יחלו להיאבק על שליטה ברצועה, במה שקרוב לוודאי יהפך למלחמת אזרחים קטנה. הקלחת תגעש גם על יישובי הדרום והממשל יאלץ לבחור או לתקוף באופן נקודתי חוליות שיגור או לכבוש מחדש את הרצועה. בכל מקרה, כלים בלתי-צבאיים לא יהיו בידינו.
  2. חמאס יוותר הנציג הרשמי, אולם נטול כוח לעצור ירי מן הרצועה. במקרה כזה ישראל תוכל לשתף פעולה עם ההצגה, בתנאי כמובן שתושבי הדרום יסכימו לצפות כיצד ממשלתם מאיימת על בובה בעוד הם חיים תחת מטר טילים.

פתרון אפשרי לבעיית הריבונות ניתן להציע בדמות השתלטות מחדש של מצרים (באופן רשמי או לא) על הרצועה. יש לי שתי התנגדויות לפתרון זה:

  1. איננו יודעים עד כמה המדינה המצרית בכלל יציבה. עם מאבקי כוח בין האסלאמיסטים להנהגה הצבאית, על רקע משבר כלכלי רחב, מצרים מהווה כיום יותר מתמיד "משענת קנה רצוץ".
  2. אנו מניחים שלמצרים יש אינטרס להילחם בטרור. לדעתי, האינטרס היחיד שיהיה לה הוא שליטה תוך כוונה לסכן כמה שפחות חיילים ומשאבים. מדוע שחייליה ימותו בכדי להגן על אזרחים ישראלים? וחמור מכך, באיזה מקל נשתמש לשם דאגה שמצרים אכן תאבק בטרור?

רבים האנליסטים הטוענים שאינטגרציה מלאה בין רצועת עזה למצרים תעזור לנו. אינני מסכים. הגבול הפתוח עם סיני עוזר להתסיס את עזה, בעוד תנועת חמאס נהפכת מפולגת וחלושה יותר. וללא חמאס, נשמט הבסיס לרעיון "מאזן האימה".

ועם שמיטתו של זה, מה תעשה מדינת ישראל נגד האיום על אזרחיה?

אל תצפו למתקפה אמריקאית

תרגיל פשוט בלוגיקה –

אובמה הבהיר שאופציה צבאית היא הברירה האחרונה ומעדיף פתרון דיפלומטי. באם הלחץ דרך סנקציות יכשל, ארה"ב תשקול מתקפה נגד מתקני הגרעין.

אולם – כיצד ניתן לדעת האם הדרך הדיפלומטית כשלה? רק אם מודיעין אמין יוכיח באופן חד משמעי שאיראן נמצאת רגע לפני השגת נשק גרעיני. הבעיה: מודיעין כזה הוא פיקציה.

הוא פיקציה משני טעמים:

א. אלא אם תוכנית הגרעין האיראנית מאויישת ברובה ע"י מרגלים מערביים, כל מה ששירות מודיעין יכול לתת הן "הערכות". ניתן "להעריך" שאיראן נמצאת במרחק חודש-שנה-עשור מפצצה גרעינית. אי-אפשר להגיד באיזו שעה בדיוק הם ירכיבו את הנשק.

ב. משום שכל "הוכחה" מודיעינית אינה הוכחה חד-משמעית, הכול תלוי בשיקול הדעת ומידת הנחישות של הממשל. אובמה לא מראה סימן שהוא מעוניין במלחמה עם איראן וקרוב לוודאי יעדיף לדחות מתקפה שוב ושוב עד שלא תגיע הוכחה מוחלטת.

ומהי הוכחה מוחלטת? פשוט – אזהרה מוקדמת על ניסוי בנשק גרעיני. הבעיה שלשירותי המודיעין האמריקאים היו פאשלות בעבר, כמו ההפתעה מהניסוי הגרעיני הראשון של הודו. מה מבטיח לנו שהפעם יוכלו לתת אזהרה לפני הפעלת הפצצה השיעית הראשונה?

ולאחר שאיראן תערוך ניסוי בנשק גרעיני, האם ארה"ב תתקוף? וודאי שלא. עכשיו יוכל לטעון הנשיא (או כל ממשל אמריקאי אחר) שלא ניתן לתקוף מדינה גרעינית ללא הסיכון במתקפת נגד הרסנית. עם הפחד מפצצה מלוכלכת, או אף נשק אטומי בידי טרוריסטים, האופציה הצבאית תסולק מן השולחן.

אם כן, מהי המסקנה? שכאשר אדם רוצה (או לא רוצה) משהו, הוא יכול למצוא אין-סוף תירוצים להצדיק את החלטתו. כל עוד קו אדום ברור לא סומן, עמדת וושינגטון לכל דבר ועניין היא זו: איראן לא תיעצר בכל מחיר. על מקבלי ההחלטות בירושלים להבין זאת ולגבש תוכנית פעולה עצמאית.

טרגדיה פרסית: סקס, סמים ושריעה

טרגדיה פרסית: סקס, סמים ושריעה

חלק א', ב'

בכדי להבין מדוע לא ניתן לאיים על האיראנים, חייבים להבין מה האיום הכבד יותר מעל ראשם. באופן מפתיע, אלו דווקא שיעורי פריון נמוכים שמבטיחים לרפובליקה התמוטטות כלכלית בעתיד הלא רחוק. כמובן, העובדה שמדינות מסוימות נמצאות בפני משבר דמוגרפי בעקבות שיעורי ילודה הולכים וקטנים אינה דבר חדש. המשברים שבפניהם עומד האיחוד האירופאי נובעים בין השאר מהעלייה בחלקם של הפנסיונרים באוכלוסייה בד בבד עם דעיכת שיעורי הילודה. ביוון ואיטליה למשל הפנסיונרים יהוו יותר משליש מהאוכלוסייה ב-2050. אולם אוכלוסיה מזדקנת אינה הבעיה רק של מדינות עולם ראשון.

שיעור הפריון באיראן ב-1980, ערב המהפכה האסלאמית, עמד על 6.54 ילדים לאישה. דור אחרי, ב-2010, שיעור הפריון הוא 1.77 ילדים לאישה[i]. האישה האיראנית, שנולדה לתוך משפחה ברוכת ילדים, תקים תא משפחתי מצומצם, אם בכלל. על אף שמדינות אירופה הן בעלות שיעור פריון נמוך יותר, מבחינת השינוי הדמוגרפי איראן היא המובילה בעולם.

clip_image002

כיצד זה קרה?

יש הטוענים שהמהפכה האסלאמית, במקום להשיב את האמונה לאיראן, הצליחה לשבור את רוח העם לכדי ניהיליזם קיומי[ii]. קחו את הסיפור הבא כדוגמה: בפשיטה על בתי בושת בדרום המדינה, נתפסו מפקדים בכוחות הביטחון ובמשמרות המהפכה. בין היצואניות שנעצרו בפשיטה היו גם ילדות בגיל 13[iii]. בתור מדינה תיאוקרטית, סחר בבני-אדם וילדים לעבדות וזנות הוא נרחב מאוד[iv]. פרופ' דונה מ. הוגס, מאוניברסיטת רוד איילנד, מעלה נתונים מפחידים על ניצול נשים ומאשימה את הפונדמנטליסטים הדתיים בתמיכה במצב הגרוע[v].

לבעיית הסחר בבני-אדם ניתן גם להוסיף צרת סמים: ווילאם סאמי, במאמרו על בעיית הסמים בארץ הארים[vi], מצטט צעיר שטוען שהסמים הם מפלט מ"הייאוש" ששולט בהם. איראן מובילה בעולם גם בבעיית המכורים לסמים, כש-2.26% מאוכלוסייתה הבוגרת מכורה לאופיום ונגזרותיו[vii]. רולאנד בראון, בסיפור חוויותיו מסצנת הסמים בפרס[viii], שומע על אמנים אשר מעשנים בכדי להרגיע את דיכאונם.

כלכלה על סף בלימה

חברה במשבר קיומי אינה נוטה להביא ילדים ובכך חלקם של הפנסיונרים באוכלוסייה גדל. עם שיעור הפריון הנוכחי, ב-2050 אחוז האנשים מעל גיל 65 באיראן יהיה 21.2%, קרוב למצב האירופאי של 28.8%. ובעוד לאירופה יש את המשאבים להתמודד עם אוכלוסיה הולכת ומאפירה, לאיראן לא.

הכלכלה באיראן תלויה רובה ככולה במגזר הנפט, כאשר 80% מהרווחים במטבע זר הגיעו מתעשיית הנפט[ix] ו-25% מהתוצר המקומי הגולמי מקורו בתעשיית האנרגיה[x]. הדבר הופך איומים איראנים על אספקת הנפט העולמית, דוגמת סגירת מיצרי הרמוז, לחלולים. פאול ריבלין, במאמר מעט ישן אך מאיר עיניים, מצביע על חוסר היעילות בתעשייה וההכרח לענות על צריכה מקומית הולכת וגדלה כמפגעים חמורים יותר מהסנקציות המערביות.[xi]. אגב, גם הסנקציות המערביות עצמן מצליחות למנוע את ההון הדרוש לאיראן לשם פיתוח תעשיית האנרגיה שלה[xii].

החולשה הכלכלית אינה נמצאת רק בתעשיית הפטרו-כימית. צעיריה של איראן, כמו צעירי מצרים, סובלים מבעית אבטלה קשה: ב-2008 אחוז האבטלה בקרב גברים בגילאי 20-29 עמד על 23.4%, גבוה מהרבה מאחוז האבטלה בקרב האוכלוסייה הכללית. ככלל, שוק העבודה האיראני מתאפיין בהעדפה לעובדים מבוגרים יותר על-פני הדור הצעיר[xiii]. נוסף על כך ניתן למנות אינפלציה בשיעור 19.1%[xiv] וחריגה תקציבית בסך 10 מיליארד דולר המטילה קשיים על ביצוע הרפורמות במערכת הסובסידיות[xv].

ייצוא המהפכה

ב-2050, וכנראה עוד לפני, איראן תאלץ לתמוך באוכלוסיית פנסיונרים גדולה עם כוח עבודה קטן וכלכלה בלתי יעילה. האם די במצב כלכלי-חברתי גרוע להפוך מדינה למחרחרת מלחמה? לא. אבל הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה סתם מדינה – היא מדינה מהפכנית. כמו בריה"מ לפני סטאלין, איראן מחויבת להפצת המהפכה האסלאמית והשגת הגמוניה באזור.

כוחות המהפכה נמצאים בכל מקום: אדמירל מולן, יו"ר המטות המשולבים היוצא, האשים את איראן באספקת ציוד למליציות בעיראק[xvi]. בלבנון חיזבאללה מתפקד ככוח של המשטר, מאומן ומצויד על-ידי כוח קודס[xvii]. בזירה הפנימית שלנו אין צורך להזכיר את אוניות הנשק שנתפסו ונועדו לטרוריסטים אסלאמיים, כמו גם הדיווחים על מחבלי חמאס המתאמנים באיראן[xviii]. כוחות המהפכה גם אינם נותרים רק בגבולות המזרח התיכון ופועלים גם בדרום אמריקה[xix] ואף אפריקה[xx].

נוסף על כן, משמרות המהפכה לא רק מייצאים את משנת רוחאללה ח'ומייני. בחזית הביתית הם הפכו לשחקן בעל השפעה. הדבר מתבטא לא רק בנשיא הנוכחי שהיה מפקד בכיר בארגון, אלא גם בנתח נרחב מהכלכלה האיראנית – המשמרות פותחים ומפעילים חברות, עוסקים בייצור ומסחר ואף מעורבים בשוק השחור[xxi]. על אף שלא מדובר בגוף שמרני אחיד, המשמרות מחויבים לעקרונות המהפכה האסלאמית וההנהגה, החילונית כמו גם הדתית, אינה יכולה להתעלם מהם[xxii]. הדבר מזכיר את הסולטאנים העות'מאניים שהיו תלויים בחסדי היניצ'רים, כוח העלית של האימפריה.

משמרות המהפכה מהווים יסוד שמרני ואנטי-רפורמי, במישור הפוליטי כמו גם הכלכלי. הרווחים המושגים להם משליטה בתעשיות מפתח באיראן, בנוסף לשוק השחור, ייעלמו אם המדינה תעבור רפורמות מקיפות ולכן יפעלו בתוקף לעצור אותן. מצד שני, ככל שיעבור הזמן ואיראן תמצא במצב פחות ופחות טוב והארגון יחל לספוג הפסדים כספיים, לא תהיה ברירה אלא לרפורמות – ואלו יכולות לאיים על יציבות השלטון המהפכני ובסיס הכוח של המשמרות.

"מסדרון הנפט"

מה נותר בידי השלטון האיראני לעשות, אם דרך הרפורמה סגורה בפניו? התפשטות אימפריאלית והשגת הגמוניה אזורית. מלחמה, שתזרים לא רק כסף אלא גם אוכלוסייה שיעית למדינה, היא הדרך בה המשטר יוכל לשמר את עצמו. אם זה לא היה כך, מדוע אחרי שנים של סנקציות איראן ממשיכה בפיתוח תוכנית גרעין בה רב הנסתר על הגלוי? מדינה המעוניינת בגרעין למטרות שלום אינה מתנהלת בצללים.

איראן גובלת באחד האזורים החשובים בעולם – "מסדרון הנפט". ה"מסדרון" נמתח מהקווקז עד דרום חצי האי-ערב וכולל חלק מכריע מעתודות הנפט והגז העולמיות. איראן כיום נמצאת במקום החמישי מבחינת עתודות נפט, אך אין לה את התשתיות המתאימות למצות את מלוא הפוטנציאל. אולם יש בפניה שתי אפשרויות: ראשית, איחוד של איראן ודרום עיראק (בה נמצאות 70% מעתודות הנפט של המדינה[xxiii]) יהפכו את המדינה החדשה למובילה בעולם בעתודות נפט, גדולה יותר אף מסעודיה, ובכך מקור משיכה אדיר להשקעות הון בעיקר מצד כלכלות עולות הזקוקות לנפט להנעת הצמיחה שלהן. שנית, שדות הנפט בקווקז ובמפרץ הפרסי (ערב הסעודית, איחוד האמירויות) הם בעלי תשתית טובה יותר מזו של איראן. השתלטות עליהם תאפשר לרפובליקה גישה לטכנולוגיות וציוד איתם תוכל להגדיל את תפוקת הנפט ומכאן את כוחה בזירה הבין-לאומית.

ההשתלטות גם לא תהיה בהכרח צבאית. פלישה כוללת תפגע בתעשיית הנפט ותעכב רווחים כלכלים בשנים עד תיקון התשתיות במדינה. במקום זאת, מימון מליציות בדרום עיראק ועידוד מיעוטים שיעיים במזרח חצי האי-הערב להתקומם ישימו את האזורים תחת השפעה איראנית ללא הצורך במבצע צבאי מורכב.

אבל, איראן צריכה ביטוח מפני מתקפת נגד מערבית. כפי שארה"ב נלחמה בסדאם בעקבות הפלישה לכווית, גם איום איראני על יציבות המפרץ הפרסי יענה בכוח צבאי. כאן נכנס לתמונה הנשק הגרעיני: כפי שצפון קוריאה מוגנת מפני פלישה הודות לאיום גרעיני (והענק הסיני), איראן גרעינית תהיה חסינה בפני מתקפה צבאית. המערב יוכל לנסות ולעודד מיעוטים אתניים להלחם, אולי לתמוך בארגוני האופוזיציה, אך אם המצב יהפך מסוכן לאייתוללות הם פשוט יוכלו להקפיץ את מחיר חבית הנפט מעל ה-100 ואולי אף ה-200 דולר ולשלוח את העולם למשבר כלכלי חדש.

מילות סיכום

על אף הדברים שתוארו למעלה, אינני מאמין שאכן השתלטות איראנית תצא לפועל. אך אין זה אומר שניסיון השתלטות אינו סביר, אלא שיש לזכור שאיראן אינה פועלת בריק. התערבות שלה בעיראק תענה על-ידי ערב הסעודית וטורקיה. פעילות חבלנית בקווקז תזכה בתגובה אלימה של הרוסים. וסין, שעסקיה עם איראן חיוניים לקיומה, לא תסבול את קפיצת המחירים שהאייתוללות יגרמו.

ועדיין ואף על פי כן, איראן תבעיר את האזור. אין לה ברירה אחרת – הנסיבות ההיסטוריות והדמוגרפיות דחקו אותה לפינה. הגרמנים מכנים זאת "Mut der Verzweiflung", אומץ הנולד מייאוש. כמו החייל בצבא מובס המסתער על עמדת אויב, כך פרס מתכוונת להסתער בניסיון אחרון לחמוק מלפיתת המוות. האם תצליח? האם נתיר לה להצליח?


[i] כל הנתונים הדמוגרפים, אלא אם צוין אחרת, לקוחים מ –

Population Division of the Department of Economic and Social Affairs of the United Nations Secretariat, World Population Prospects: The 2010 Revision.

[ii] ראו למשל את מאמרו של ד"ר מרדכי קידר, "איראן – המהפכה האסלאמית שנכשלה", מראה, גיליון 178.

[iii] "Child prostitution ring run by Revolutionary Guards officers uncovered in Iran", Iran Focus, 11.4.05

[iv] "Iran's Dark Secret: Child Prostitution and Sex Slaves", Huffington Post, 19.8.09

[v] Donna M. Hughes, "Islamic Fundamentalism and the Sex Slave Trade in Iran".

[vi] A. William Samii, "Drug Abuse: Iran's 'Thorniest Problem'", The Brown Journal of World Affairs, winter/spring 2003.

[vii] "UN agency foresees increased collaboration with Iran in fight against drugs", UN News Center, 21.7.11

[viii] Roland Elliott Brown, "Chasing the Dragon in Tehran", Foreign Policy, 18.11.11.

[ix] "Iran oil exports top 844mn barrels", Press TV, 16.6.10

[x] World Bank.

[xi] Paul Rivlin, "Iran's Energy Vulnerability", The Middle East Review of International Affairs.

[xii] "Iran Admits Western Sanctions Are Inflicting Damage", New York Times, 20.12.11

[xiii] Djavad Salehi Isfahani, "Iranian Youth in Times of Economic Crisis", Dubai Initiative, September 2010.

[xiv] "Iran's inflation rate hits 19.1 percent", Press TV, 9.11.11

[xv] "3 million Iranian families not to receive subsidies", Tehran Times, 19.12.11

[xvi] "Mullen Accuses Tehran of Arming Iraq Militias", Wall Street Journal, 8.7.11

[xvii] דניאל דיקר, "המחלוקת על כוח קודס", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

[xviii] "בכיר חמאס חושף: כך איראן מאמנת אותנו", מעריב, 9.3.08.

[xix] "Iran's elite force expanding influence in Venezuela, claims Pentagon", Guardian, 27.4.10

[xx] Maseh Zarif, "Qods Force operation in Africa", AEI Iran Tracker, 7.3.11

[xxi] Mehdi Khalaji, "Iran's Revolutionary Guards Corps, Inc.", Washington Institution for Near East Policy, 17.8.07

[xxii] להרחבה ראו –

"Iran's Revolutionary Guards", Council on Foreign Relations.

[xxiii] "Iraqi oil reserves estimated at 143B barrels", CNN, 4.10.10

טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

חלק א'

קרוב ל-9 שנים, 4,484 הרוגים ו-2 טריליון דולר – זה המחיר שארה"ב שילמה על מבצע "חופש לעיראק" ופרויקט בניית המדינה שאחריו. מה שהתחיל ביישום "הלם ומורא" (shock and awe) ונמשך בלוחמה א-סימטרית בעצימות נמוכה, בא לסיום בדצמבר 2011. אובמה, כפי שהבטיח לבוחריו, השיב את החיילים הביתה. אבל, האם הנסיגה באמת מסמלת את הגעתה של עיראק ליציבות? הנשיא חושב שכן. בפני החיילים השבים מן עיראק הכריז אובמה: "אנו מותירים מאחור עיראק ריבונית, יציבה ועומדת בעצמה"[i]. הבעיה, כתמיד, שבין הנשיא למציאות יש חילוקי דעות עמוקים – ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה בלתי יציבה ביטחונית וללא ביטחון שעתידה בכלל יהיה דמוקרטי.

ראשית, הסוגיה הביטחונית. עיראק סובלת באופן מתמשך ממתקפות טרור, שלא נפסקו גם במהלך דצמבר. להפך – דצמבר מהווה דוגמה מצוינת עד כמה המדינה נמצאת על שפת תהום: בתחילת החודש הובערו 30 חנויות משקה, 4 מלונות ומכון עיסוי אחד בידי כנופיות מוסלמים צעירים ומשולהבים באוטונומיה הכורדית בצפון המדינה[ii]. ב-6 בדצמבר, התקפת טרור בעיר הקדושה לשיעים כרבלא והתקפה שנייה בכירכוכ הרגו 22 מתפללים שיעיים ופצעו למעלה מ-100[iii]. וב-14 בדצמבר שלושה פיצוצים בצינורות הנפט של שדה רומאליה, שדה הנפט הגדול במדינה, הקטינו את תפוקת הנפט של השדה במחצית, מ-1.4 מיליון חביות[iv]. האם זו כוונתו של הנשיא אובמה ב"עיראק יציבה"?

שנית, ראש הממשלה אל-מליקי מסתמן כשליט הריכוזי הבא של עיראק. הניו-יורק טיימס מציין דאגה בקרב דיפלומטיים נוכח "נטיות אוטוריטאריות" ומעצרים חשאיים באוקטובר ונובמבר של למעלה מ-600 פעילי בעת' לשעבר[v]. הממשלה טוענת כי מסמכים שנחשפו בלוב מעידים על קשר בין קדאפי לעצורים ותוכנית להפיכה. אכן, בין העצורים נמצאים קציני צבא ומודיעין, כמו גם פעילים פוליטיים ומבקרים של הממשל. נוסף על-כן סגנו של מליקי, אל מולטאק, הצהיר בגלוי שארה"ב מותירה את עיראק עם דיקטאטור[vi]. התמונה שעולה היא שמליקי הצליח לרכז שליטה במנגנוני הביטחון לרמה בה הוא מעביר הוראות למפקדים בשטח בעזרת הודעות טקסט טלפוניות.

אולם עבור האמריקאים הבעיה עם מליקי אינן הנטיות הריכוזיות, אלא הנטיות האיראניות. אם הרפובליקה האסלאמית תצליח להגדיל את חלקה במפרץ הפרסי, האינטרסים הכלכלים של ארה"ב ימצאו בסכנה חמורה. מן הבחינה הזו, ראש הממשלה מליקי נמצא בתחום האפור: מחד גיסא, הוא פעל בנחישות לשבור את המליציות השיעיות של איראן בעיראק[vii]. מאידך, עיראק עומדת לצד האיראנים בתמיכה בשלטון אסד[viii] וסירבה להצטרף לסנקציות של הליגה הערבית[ix]. הדבר מעיד על אוטונומיה מול איראן, אך ללא כוח חיצוני שישמור את איראן בחוץ, דרום עיראק תזכה בגל הגירה של אנשי משמרות המהפכה.

מי מבעיר את איראן?

היציאה האמריקאית מעיראק בסוף 2011 והניסיון לייצב את אפגניסטן לפני הנסיגה ב-2014 הופכים את איראן לאויב מס' 1 של וושינגטון. אם אובמה רוצה להיבחר בשנית, הוא חייב להבטיח שגדודי קודס[x] לא יבעירו את עיראק. אבל איך? הפיצוצים המסתוריים שבשבועות האחרונים זרעו הרס רב ברפובליקה הם בהחלט מעשים תקיפים, אך האם שירותי המודיעין של ארה"ב או ישראל בכלל אחראים להם?

ניקח לרגע צעד אחורה ונתבונן ביחסים בין המערב לאיראן בשבועות האחרונים. ברור לנו שיש הקצנה במצב וניתן לחלקה לשני חלקים: החלק הראשון הוא החלק המדיני, בו צעדים מדיניים קונקרטיים העלו את האיום נגד איראן. תחת החלק הזה ניתן למנות סנקציות חדשה של ארה"ב[xi] ומדינות נוספות (ביניהן יפן[xii] ודרום קוריאה[xiii]), תרגילים צבאיים משותפים של ישראל עם ארה"ב ואיטליה, החמרת הטון מצד פקידי ממשל וצבא בכירים בארה"ב[xiv] והמשבר סביב הפריצה לשגרירות הבריטית בטהרן[xv]. היחסים בין איראן למערב נראים נפיצים יותר ויותר וטהרן לא נותרה חייבת: איומים בדבר סגירת מיצרי הרמוז ותרגיל צבאי בן 10 ימים בים הערבי[xvi] נועדו להזכיר לעולם שהרפובליקה האסלאמית מסוגלת בקלות ליצור משבר כלכלי חדש. ומשבר כלכלי הוא הדבר האחרון שאובמה צריך[xvii].

החלק השני הוא כמובן סדרת הפיצוצים באתרים הקשורים לתוכניות הגרעין והטילים של איראן. תחילה, ב-12 בנובמבר חלונות טהרן רעדו מפני פיצוץ מפלצתי בבסיס טילים הרחוק מן העיר כ-40 ק"מ. בין ההרוגים נמנה גם "אבי" תוכנית הטילים האיראנית, תת-אלוף חסן טהרני-מוקדם. הרשויות המקומיות תרצו את העניין כ"ניהול לא נכון של תחמושת". אפשר ואכן קליעי הרובים של משמרות המהפכה עשויים דלק טילים. הפיצוץ הבא ב-28 בנובמבר הרעיד את העיר אספהאן והממשל אישר והכחיש (במרחק שעות בודדות) את היות פיצוץ בכלל. לטענת הטיימס הלונדוני, הפיצוץ גרם נזק משמעותי למתקני הגרעין בעיר[xviii]. לבסוף, ב-12 בדצמבר פיצוץ עז הרג 7 אנשים, ביניהם זרים, במפעל פלדה בעיר יאזד.

את השאלה מי אחראי לפעולות הללו קל לפתור ב"ידה הארוכה של ישראל/ארה"ב/שתיהן". אולם ד"ר מיכאל לידן, מומחה לתנועה הירוקה באיראן ובעל קשרים קרובים לארגוני ההתנגדות למשטר, טוען שכוחות אופוזיציה אחראים לאירועים[xix]. הדבר בהחלט אפשרי: ראשית, הדיווחים על סדרת מעצרים של בכירים במשמרות המהפכה בהוראת המנהיג העליון ח'אמנאי[xx]. על-פי הדיווחים, שרובם ככולם מתבססים על אל-ערביה, הסיבה למעצרים היא בחשד לניסיון התנקשות במנהיג העליון שתוכנן להתבצע ב-12 בנובמבר בבסיס הטילים. גם אם נניח שהסיבה אינה ניסיון התנקשות, הרי שהמעצרים לכל הפחות מוכיחים שקיים בקרב ההנהגה הגבוהה באיראן חשד שאנשים מאצלה משתפים פעולה עם המפגעים. העובדה שבמהלך השנים ארגוני האופוזיציה הציגו יכולת מודיעין טובה יותר מזו של ארגוני ביון מערביים מעלה את הסיכוי שהעצורים שיתפו פעולה עם כוחות מתוך המדינה. שנית, יש המצביעים על העובדה שהאתר הגרעיני שהותקף באספהאן אינו אתר בעל חשיבות גבוהה[xxi]. על אף שהוא חלק מפרויקט הגרעין האיראני, ישנם אתרים קריטיים יותר. כמו כן, סדרת הפיצוצים באיראן לא מעידים על תקיפה כוללת של תשתית הגרעין, דבר שעוד היה יכול להצדיק פיצוץ במתקן בעל עדיפות נמוכה.

בכל מקרה, גם אם מדובר בהתקפות על-ידי כוחות אופוזיציה, הפגיעה במתקנים האיראניים בשילוב הסנקציות ואיומי המלחמה המערביים נועדו להבהיר לאיראן שהאפשרות הצבאית אכן על השולחן ואף נשקלת ברצינות. התקווה היא שדי יהיה באיומים בכדי להרתיע את טהרן מהבערת עיראק והמשך המפעל הגרעיני.

אבל לאייתוללות יש תוכניות אחרות.

 

הערות:

[i] "President Obama at Fort Bragg: 'Welcome Home'", The White House Blog, 14.12.11

[ii] "Sermons spark riots in Iraqi Kurdish city", USA Today, 3.12.11

[iii] "Despite attacks, hundreds of thousands of Shiite pilgrims converge on Iraqi city for holy day", Washington Post, 6.12.11.

[iv] "Bombs halve Iraq's Rumaila oilfield output: officials", Reuters, 14.12.11

[v] "Premier’s Actions in Iraq Raise U.S. Concerns", New York Times, 12.12.11

[vi] "Iraq's leader becoming a new 'dictator,' deputy warns", CNN, 13.12.11

[vii] "Iraq Cracks Down on Iran-Backed Shiite Militias", The New York Times, 1.7.11

[viii] "Iraq, siding with Iran, sends essential aid to Syria’s Assad", Washington Post, 9.10.11

[ix]" Iraq sends delegation to Syria for crisis talks", Jerusalem Post, 17.12.11

[x] היחידה המובחרת בתוך משמרות המהפכה, האחראית לעיקר הפעילות החבלנית בחו"ל. ראו "Qods (Jerusalem) force, IRGC", Global Security.

[xi] "US Senate Advances New Sanctions on Iran", Voice of America, 1.12.11

[xii] "Japan adds more sanctions against Iran", ABC, 9.12.11

[xiii] "S.Korea Expands Sanctions Against Iran Over Nuclear Program", Bloomberg, 18.12.11

[xiv] ראש המטות המשולבים, גנרל מרטין דמפסי, אמר שיש הכנות לתקיפה באיראן. ראו "רמטכ"ל ארה"ב: 'מקדמים אפשרות לתקוף באיראן'", ידיעות אחרונות, 21.12.11. אל הטון החמור והמאיים הצטרף גם שר ההגנה, לאון פנאטה, ראו "פאנטה: איראן יכולה להשיג פצצה בתוך שנה או פחות", ידיעות אחרונות, 20.12.11.

[xv] "Iran protesters storm UK embassy in Tehran", BBC News, 29.11.11

[xvi] "Iran’s Navy to Hold War Games Near Key Sea Lanes", New York Times, 22.12.11

[xvii] דניאל פייפס מצביע על העובדה שמי שיכול לקבור את הקריירה של אובמה אינו דווקא העם האמריקאי, אלא האייתוללות. ראו Daniel Pipes, "Tehran Holds Obama re-election wild card".

[xviii] "Report: Blast at Isfahan damaged nuclear facility ", Ynet, 30.11.11

[xix] Michal Ledeen, "Whose REALLY Blowing Up Iran?", PJ Media.

[xx] "Khamenei arrests Revolutionary Guards over assassination", Jerusalem Post, 13.12.11

[xxi] ראו למשל J.E dyer, "That uranium conversion facility at Esfahan? Not a priority target", Hot Air.