1

פרק 3 – מלחמת סייבר: איך נראת המלחמה של אתמול?

להורדת הפרק – קישור.

לינקים שימושיים:

  1. מערכת הסייבר נגד גיאורגיה – סקירה של ה-CCU על המערכה נגד גיאורגיה, בדגש על ההכנה המוקדמת שנעשתה והסינכרון בין התקיפה הצבאית הפיזית ומתקפת הסייבר.
  2. חייל הברונזה של טלין
  3. מפה של מזרח אירופה

 




סוף ליחסי ריאד-וושינגטון

ומי לא בא? המלך. נחיתת אובמה בסעודיה (צילום: AP)
לסעודים נמאס מאובמה; מזל שזה הדדי (מקור:ynet)

יש שלושה דברים שאנשים מנסים לחזות ונכשלים בו בעקביות: סוף העולם, קריסת סין ונפילת בית המלוכה הסעודי. ב-1995 סיפרו שהשחיתות בעקבות גילוי הנפט תכריע את המדינה. זה לא קרה. ב-2003, בעקבות פיגועי ה-11/9, סיפרו שהאיסלמיסטים והבעיות המבניות יכריעו את המדינה. גם זה לא קרה. ועכשיו, בסוף 2015 שוב עלו תחזיות שהנפילה במחירי הנפט תביא לסופו של בית סעוד. בהחלט יכול להיות -2016-17 יהיו הסוף של ערב הסעודית, אבל לא בגלל הנפט.

קראו את הידיעה הבאה: אובמה נחת בערב הסעודית לכנס מנהיגי המפרץ. בעוד שאת שאר המנהיגים קיבל המלך עצמו, אובמה נאלץ להסתפק במושל מחוז ריאד. זו השפלה דיפולמטית בלי ספק, דומה לשגריר הטורקי שהושבנו על כסא נמוך. מדוע שסעודיה תעשה זאת?

ההסבר שניתן הוא שאובמה שוקל לחשוף 28 עמודים מסווגים מדו"ח על פיגועי ה-11 בספטמבר. העמודים, אם יחשפו, יכולים לקשור ישירות בין בכירים בממשל הסעודי ופיגועי הטרור. הוסיפו לזה חקיקה בקונגרס המבקשת לאפשר למשפחות נפגעי הפיגועים לתבוע ממשלות זרות וערב הסעודית תהיה חשופה למאבק משפטי שיפגע במעמדה הבינלאומי. בתגובה לקידום החקיקה, הסעודים איימו למכור נכסים אמריקאים ולפגוע בארה"ב כלכלית.

ההסבר, גם אם נכון, הוא הסבר נקודתי. הוא הסבר נקודתי, מפני שהוא מעלה שאלה אחרת: למה רק עכשיו הבית הלבן שוקל לחשוף את העמודים הללו? ולמה רק עכשיו, עשור וחצי אחרי הפיגועים, הקונגרס מקדם חקיקה שתאפשר למשפחות הנפגעים לתבוע ממשלות זרות? התשובה: לפני כן, ליחסים עם הסעודים היה משקל גדול יותר בוושינגטון. כל עוד ערב הסעודית נתפסה כמדינת מפתח עבור האינטרסים האמריקאים באזור, היא הייתה מוגנת. כעת, כשהאמריקאים מעבירים את תמיכתם לאיראנים, סעודיה כבר אינה חשובה.

האם ארה"ב תומכת באיראן? בוא נסתכל בעובדות. ב-2006 דו"ח של הקונגרס קבע שיש להתחיל במגעים דיפולמטיים ישירים עם איראן וסוריה לשם ייצוב עיראק. ב-2012, ארה"ב פתחה ערוץ שיחות חשאי עם איראן לשם הגעה להסכם על תוכנית הגרעין. הסעודים הרגישו נבגדים ואיימו בתקיפה של איראן. גם קרי וגם אובמה ניסו להרגיע את מדינות המפרץ שארה"ב מחויבת לביטחונן. אך בעוד שאובמה מבטיח להגן על האינטרסים שלהן, איראן הגדילה את השפעתה במזרח התיכון: בעיראק, כוחות איראנים הם חלק פעיל מהצבא העיראקי. בעוד האמריקאים רואים בהשתתפות האיראנית תרומה חיובית למאבק בדאע"ש, עבור הסעודים זו עוד הוכחה לשליטת טהרן על בגדאד. בסוריה, בעוד כוחות אסד זוכים לא רק לתמיכת איראן אלא גם רוסיה, סעודיה לבדה במערכה. ארה"ב מנהלת תקיפות אוויריות נגד דאע"ש (ארגון סוני) וחיסול בכירי אל-קאעידה הפועלים כחלק מג'בהת א-נוסרה  (בו תומכות סעודיה וטורקיה). בתימן, סעודיה מנהלת מלחמה נגד החות'ים – שבטים שיעיים שמרדו בממשלה הסונית בתמיכה איראנית. התמיכה האמריקאית במלחמה מוגבלת לשיתוף במודיעין ועזרה לוגיסטית וגם זו נמצאת בסכנה: בימים אלה מקודמת חקיקה בסנאט להגביל את מכירת התחמושת לסעודיה עקב הפגיעה באזרחים חפים מפשע.

כל אלה מביאים את סעודיה לחוש שהיא נמצאת בסכנה חמורה ומתמודדת לבד במערכה נגד איראן. לראשונה מזה עשורים, היא אינה יכולה לסמוך על ארה"ב שתגן עליה מפני תוקפנות: האמריקאים לא זקוקים לנפט והם עייפו מלשלוח חיילים למות במלחמות רחוקות מהבית. לבית סעוד לא נותר אלא לאמץ מדיניות עצמאית ואגרסיבית לשם הבטחת עתיד הממלכה ועצירת השאיפות האיראניות. בהצלחה.

 




פרק 2 – תנו לדאע"ש לכסח

להורדת הפרק – קישור.

לינקים שימושיים:

  1. מספר הלוחמים הזרים בסוריה ועיראק, כולל ארצות מקור – מצרפת יצאו 1,700 איש וחזרו 250. מה יקרה כשלרוסיה וסעודיה יחזרו מעל 2,000 טרוריסטים?
  2. רוסיה שולחת את הג'יאהדיסטים שלה לסוריה
  3. מתקפות הטרור בצפון הקווקאז ירדו ב-50% – מעניין למה.
  4. רקע על המדינה האיסלאמית – מאמר שעושה הרבה סדר בכל מה שקשור להיסטוריה של המדינה האיסלאמית. שימו לב שהעלייה שלה בעיראק קשורה במתחים בין סונים לשיעיים.
  5. דאע"ש תהפוך לקולם של הסונים
  6. מפה של דתות המזרח התיכון ומפה של האזורים בשליטת דאע"ש – שימו לב לחפיפה.
  7. רובם של הסונים אינם רוצים שצבא עיראק ישחרר אותם – סקרים מרתקים על חוסר האמון הגדול בין הסונים לשיעיים בעיראק.

המאמר:

בספטמבר 2014, 59 מדינות בראשות ארה"ב הכריזו על קואליציה בינלאומית שמטרתה להביס את דאע"ש. שנה וחצי מאוחר יותר, נכון לאפריל השנה, הקואליציה הבינלאומית נגד דאע"ש ביצעה 11,577 תקיפות אוויריות וחיסלה 26,000 מלוחמי הארגון. היא תקפה 22,719 מטרות באמצעות 39,715 הטלות של פצצות וטילים, בעלות כוללת של 6.5 מיליארד דולר. יש טוענים שהקואליציה נושאת פירות: דאע"ש איבד 40% מהשטח שהיה בשליטתו בעיראק ו-20% מהשטח ששלט עליו בסוריה. דיווחים על עריקה, קיצוץ במשכורות ומשבר כלכלי כולם מעידים שהנה עוד רגע ודאע"ש יוכרע. אך האם אנחנו רוצים שהוא יוכרע?

ב-2011, קואליציה של ארה"ב ונאט"ו הובילה להדחתו ומותו של נשיא לוב מועמר קדאפי. המערב ציפה שנפילת הדיקטטור תוליד לוב דמוקרטית. במקום, מותו הוביל לפתיחת תיבת פנדורה: לוב קרסה לכאוס של מלחמות בין-שבטיות, בו צומח סניף של דאע"ש לכדי איום משמעותי על בטנה הרכה של אירופה. ההתערבות המערבית, ההכרעה של "האיום הדיקטטורי" – הובילה רק לעוד שפיכות דמים.

מבצע "נחישות אינטרטית", אם יצליח, יוביל לאותה תוצאה. דאע"ש אינו הגורם לאי-יציבות במזרח התיכון. הוא אינו שהוליד את מלחמת האזרחים בסוריה, או הסכסוך בין שיעיים לסונים בעיראק. והוא לא ידחק לשוליים גם אם ישוחררו מוסול וא-רקה. הגיע הזמן לשאול האם הקואליציה הבינלאומית אינה חוזרת על אותה טעות שעשתה בלוב.

מיעוט נרדף

שאלה מכשילה: האם השיעים הם מיעוט?

תשובה: תלוי בקנה המידה.

כאחוז מכלל אוכלוסיית המוסלמים בעולם, השיעים מהווים רק 15%, מיעוט קטן לכל הדעות. מה קורה כשאני מסתכל עליהם כאחוז מהאוכלוסייה במזרח התיכון (המורכב מהסהר הפורה ומדינות שכנות לו)? הסתכלו בטבלה מטה:

מדינה

אוכלוסיה אוכלוסית שיעים אחוז שיעים
איראן 79,115,000 71,203,500
ערב הסעודית 30,770,375 3,077,038
עיראק 37,056,169 24,086,510
סוריה 17,064,854 2,559,728
לבנון 5,851,000 3,218,050
ירדן 9,531,712 0
טורקיה 78,741,053 7,874,105
כווית 4,187,161 1,256,148
סה"כ עם טורקיה 262,317,324 113,275,079 43.18%
סה"כ ללא טורקיה 183,576,271 105,400,974 57.42%
אחוז השיעה מכלל האוכלוסיה המוסלמית

15%

טבלה 1: אוכלוסיה שיעית במדינות נבחרות

במזרח התיכון, השיעים הם כמעט מחצית מהאוכלוסייה – 43%. אם אוציא את טורקיה מהחישוב, הם הופכים לרוב – 57%. מדוע לא אכלול את טורקיה בחישוב? מפני שטורקיה לא לוקחת חלק בסכסוך הסוני-שיעי שמזעזע את האזור. טורקיה עסוקה במלחמה נגד המיעוט הכורדי, שגם הוא סוני.

הסכסוך הסוני-שיעי הוא גורם מעצב בסביבה הפוליטית של ימינו. הוא נולד מכך שדמוגרפית, השיעים מהווים רוב באיראן, עיראק, לבנון והחוף המערבי של המפרץ הפרסי. אולם פוליטית, עד הפלישה האמריקאית ב-2003 השיעים בדרום עיראק נשלטו ע"י המיעוט הסוני בראשות סדאם חוסיין. עיראק של סדאם הייתה מדינת מפתח מבחינת השליטה הסונית: היא מנעה רצף פוליטי של שיעים לאורך המפרץ הפרסי וחוצץ בין איראן לסוריה, הנשלטת בידי העלווים – כת שפרשה מהזרם השיעי באסלאם ונתפסת ע"י סונים רבים ככופרים.

הפלת סדאם והפיכת עיראק לדמוקרטיה ב-2003 הביאו סוף לנתק בין פוליטיקה לדמוגרפיה. השיעים, לאחר שנים של הזנחה, תפסו את השלטון והחלו לסלק את הסונים מעמדות כוח. סכסוך בין עדתי פרץ עם פיגועי תופת של סונים נגד שיעים ושיעים נגד סונים. איראן השיעית מיהרה להרוויח מהמצב החדש: תחילה היא תמכה במליציות השיעיות באמצעות נשק, כסף ואימונים. פעולות המליציות העמיקו את הפערים בין הקהילות בעיראק וגבו מחיר בדם מהחיילים האמריקאים. לאחר יציאת הכוחות האמריקאים מהמדינה בסוף 2011, היא המשיכה להידוק קשריה עם הממשלה השיעית בבגדאד. כשבסוף 2014 דווח על נוכחות של יועצים איראנים בצבא העיראקי, העוזרים לבגדאד להילחם בדאע"ש, וושינגטון לא הופתעה. יותר מכך: היא לא הביעה מחאה והמשיכה לתאם עם ממשלת עיראק ומכאן בעקיפין עם איראן. נכון, אפשר ושיתוף הפעולה האמריקאי-עיראקי-איראני הוא מועיל מבחינה טקטית להשמדתו של דאע"ש. אולם מבחינת הסכסוך הבין עדתי בעיראק – שהוא שיכריע את גורל המדינה – הנוכחות האיראנית רק מחמירה את המצב.

דוגמה: סקר שנערך בקרב האוכלוסייה הסונית במוסול בפברואר 2016 מצא ש-74% מהנשאלים הסונים אינם רוצים שעירם תשוחרר ע"י הצבא העיראקי לבדו ולא מפני חיבה לדאע"ש: סקר מינואר השנה מצא ש-95% מהסונים בעיראק מתנגדים לארגון. הסיבה שהסונים אינם מעוניינים בשחרורם ע"י הצבא העיראקי, היא הדאגה שהצבא השיעי ברובו ינקום בהם. הם אינם פרנואיים לחינם. סונים בערים שמעולם לא נכבשו ע"י דאע"ש, דוגמת בגדאד, מדווחים על חוסר אמון ומעשי נקם מצד מליציות שיעיות. העובדה שאיראן, שמימנה ותמכה במליציות הללו, כעת מייעצת לצבא העיראקי, מעלה את החשש בקרב הסונים שאת הממשל האכזרי של דאע"ש יחליף שלטון שיעי מפלה. גם אם הצבא העיראקי יסלק את דאע"ש מהמדינה, המבחן האמיתי רק יתחיל: כיצד תנהג בגדאד בסונים בשטחה? והאם הסונים יבטחו בממשלה, או יעדיפו להסתמך על מליציות שבטיות לביטחונם?

מצב נפיץ שכזה היה ניתן לפתרון אם לסונים בעיראק היו ניתנות ערבויות כלשהן מצד מעצמה – אזורית או זרה – שבמקרה הצורך תעמוד להגנתן. הבעיה שאין אחת כזו. ארה"ב אינה מעצמה בה ניתן לבטוח: היא זנחה את בעלי הברית שלה בטוניסיה ומצרים, הפילה את קדאפי בלוב והשלימה עם ההתערבות האיראנית בעיראק. מצרים שקועה בעצמה, עם דאע"ש בסיני ומשבר כלכלי. ערב הסעודית מעולם לא הציגה את עצמה כמנהיגת הסונים. המהלכים שלה במלחמת האזרחים בסוריה, בתימן, נועדו למנוע התפשטות איראנית. מתי שמענו על הפטרו-דולרים של סעודיה מושקעים בפרויקטי תשתית בעיראק או אפגניסטן, על יוזמות כלל ערביות או סוניות אותן קידמה?

היעדר של מעצמה סונית מאזנת לאיראן היא בעיה משמעותית במזרח התיכון. השיעים מאוגדים ומתואמים ע"י השלטון בטהרן. לא קיימת קהילה שיעית שלא זכתה לתמיכה מצד איראן, המשתמשת בהן כשלוחות להגדלת השפעתה באזור. לקהילות הסוניות בעיראק, סוריה ולבנון יש רק את עצמן וכל אחת מהן מסוכסכת עם השנייה. אל מול התוקפנות השיעית, המליציות וארגוני הג'יאהד, אם ג'בהת א-נוסרה, דאע"ש או הכוחות הדמוקרטים של סוריה, הם כוחות הביטחון היחידים של הסונים. לא קיימת מדינה סונית או אידיאולוגיה פוליטית הרוצה לאחד את הסונים תחת דגל אחד, או לדאוג לבני הדת ללא קשר לשייכותם השבטית או הלאומית. דאע"ש, גם אם אינו פופולארי, מבצע עבודה נחוצה.

להבנה זו השלכות חשובות למבצע "נחישות אינרטית" ולמדיניות החוץ של ארה"ב: איראן אינה שותף לגיטימי במלחמה בדאע"ש ובבנייה מחדש על עיראק. מליציות שיעיות, יועצים צבאיים, גנרלים של משמרות המהפכה – כולם רק יגבירו את חוסר האמון בין הסונים לשיעיים. כל ניסיון להדוף את דאע"ש מעיראק חייב לכלול שיתוף פעולה עם שבטים סוניים מקומיים ומתן ערבויות לעזור לסונים במקרה של הפלייה מצד הממשלה.

מלחמה ללא סוף

ומכאן לסוריה.

במלחמה בדאע"ש בעיראק ישנו היתרון שקיימות רק שתי קבוצות לוחמות: הממשלה ודאע"ש. כל ניצחון טקטי על דאע"ש מקדם את הניצחון האסטרטגי עליו. לעומתה, המלחמה בסוריה כוללת מספר קבוצות לוחמות, הנלחמות אחת בשנייה ובדאע"ש.אף קבוצה אינה יכולה לבנות שרשרת של ניצחונות טקטיים ולהכריע את הארגון.

בשביל להבין למה, חשבו על מלחמת האזרחים בסוריה כמשחק סכום אפס. משחק סכום אפס אומר שאם קבוצה אחת מתחזקת, האחרות בהכרח נחלשות. קבוצה שהשיגה ניצחון טקטי על דאע"ש, השיגה גם יתרון טקטי על הקבוצות האחרות, מה שמפתה אותה להכות בקבוצות האחרות ובקבוצות האחרות לתקוף אותה לפני שתתחזק מדי. הצלחת כוחות אסד לשחרר את תדמור מדאע"ש נותנת להם אפשרות לתקוף קבוצות מורדים אחרות באזור דמשק. הצלחת המורדים לדחוק את דאע"ש מחלב, פותחת בפניהם את הדרך להכות במרכז העלוואי של השלטון.

המצב מאפשר לדאע"ש לארגן מחדש את כוחותיו לאחר הפסד ולתקוף במקום אחר. בעוד אסד הצליח להביס את דאע"ש בחלב ותדמור, הארגון מתקדם בכיבוש מחנה הפליטים ירמוק בדמשק ותקף את חיילי אסד ליד תדמור ששוחררה. הוא השיב לעצמו עיר מפתח בחלב מידי המורדים, ליד גבול סוריה-טורקיה. דאע"ש יוותר בסוריה כל עוד מלחמת האזרחים לא באה לסיומה.

דור חדש של טרוריסטים

מה יקרה אם בכל זאת יצליח הניסיון ודאע"ש יחוסל בעיראק וסוריה? חשוב להבין ששחרור השטחים בשליטתו לא יוביאו לסופו. השחרור גם לא יביא לכניעת לוחמיו.

מלחמת אפגניסטן הולידה את אל-קאעידה והכשירה ג'יאהדיסטים מקצועיים שיצאו משם לאזורי סכסוך אחרים, כמו צ'צ'ניה וקוסובו. מלחמת האזרחים בסוריה מגדלת דור חדש של טרוריסטים, המאומנים בלחימת גרילה, תכנון וביצוע של פיגועי תופת. כל עוד המלחמה ממשיכה, הם בסוריה. אם היא תסתיים, הם יחפשו מטרות חדשות.

פיגועי הטרור באירופה הם דוגמה למה שעתיד לקרות: התא שביצע את הפיגועים בבריסל ופריז הורכב מאנשים שלחמו בסוריה וחזרו הביתה, ממש תחת אפם של שירותי הביטחון. 1,700 איש יצאו מצרפת להילחם בסוריה, מתוכם חזרו רק 250. מבלגיה יצאו 470 איש, מגרמניה 760 ומרוסיה יצאו מעל 2,500 לוחמים. דמיינו שרק עשרה או עשרים אחוז מאותם לוחמים יצליחו להסתנן חזרה. עם ניסיון של שנים בטרור ולוחמת גרילה ועם קשרים מקומיים המקלים על תנועה וארגון בחשאי, עוד ועוד תאי טרור יצוצו באירופה. לרשת הטרור הזו לא תהיה כתובת בסוריה או עיראק ולא יהיה מקור ממנו ניתן לעקוב לתאים ביבשת. אוכלוסיית הפליטים הגדולה תשמש אותה כקרקע פורייה לגיוס פעילים ולקידום האידיאולוגיה של דאע"ש גם הרבה אחרי שישוחרר הכפר האחרון בסוריה.

לוב

לבסוף, עלינו לשים לב שדאע"ש החל להצמיח ראש נוסף בלוב. רק לפני שבוע הזהיר אובמה שהארגון מפנה משאבים ללוב לאור ההפסדים שלו בלבנט. כמו בסוריה, דאע"ש מנצל את הכאוס בלוב בשביל לכבוש שטחים ולגייס לוחמים. הצלחה בלוב תביא את דאע"ש לפתח דלתה של אירופה. האיום הגדול ביותר הוא בהגברת זרם הפליטים דרך הים התיכון. כבר היום, עקב ההסכם בין טורקיה והאיחוד האירופאי, המסלול הימי חזר להיות המסלול המועדף למסתננים. דאע"ש יכול לנצל את זרם המסתננים הללו באופן כפול: ראשית, שליחתם ליבשת גורמת לערעור של היציבות במדינות הקולטות. שנית, הוא יוכל לגבות דמי חסות מהמסתננים העוברים בשטחו ועולים על ספינות.

האפשרות שדאע"ש יממן את פעילותו באמצעות הסבל האנושי של המסתננים, שמה את האיחוד האירופאי במצב מוזר: אם הוא רוצה להקטין את הסבל, הוא יהיה חייב לחסל את הנתיב הימי. המשמעות היא הפניית ספינות חזרה ללוב, תוך התעלמות מאיומים בהתאבדות של נוסעיה האוניה. אם אינכם מכירים את התופעה, הנה דוגמה אקטואלית: משמר החופים האיטלקי גילה את הספינה "מוניקה" במים בינלאומיים. כשספינת המשמר התקרבה ל"מוניקה", הצוות הזדעזע לראות הורים מחזיקים בילדים מעל המים ומאיימים לזרוק אותם אם הספינה תוחזר אחורה. האיטלקים כמובן נכנעו.

"פתרון למשבר"

הדוגמה של ה"מוניקה" מחייבת אותנו לשקול את האפשרות שהדרך היחידה לסיים את המשבר במזרח התיכון – היא לא לנסות ולסיים אותו. התערבות בינלאומית בסכסוכים מקומיים גורמת להם לגדול ומזמינה עוד ועוד שחקנים זרים להתערב בסכסוך.  היא גם לוקחת מהשחקנים המקומיים את האחראיות לשים סוף לסכסוך שלהם. במשך זמן רב מדי, המזרח התיכון היה תלוי במעצמה זרה שתנהל את ענייניו – אם האימפריה העות'מאנית, הבריטית, בריה"מ או ארה"ב. ההתערבויות החיצוניות יצרו מדינות מלאכותיות, תוך עיכוב ההתפתחות של קשרים בין קבוצות בתוך האזור.

האכזריות של דאע"ש גורמת לנו לרצות ולתקוף אותו ללא התחשבות בשיקולים אסטרטגיים. אך אם באמת אנו רוצים להכריע את הארגון, למנוע ממנו את מטרותיו, על המערב להגביל את המעורבות הצבאית והדיפולמטית שלו למינימום: לתמוך לוגיסטית במאמצי בגדאד להשיב את השליטה בצפון המדינה לידיה, לקדם שיח בונה בין שיעיים וסוניים בעיראק ולקרוא לכל הכוחות הזרים להפסיק את תמיכתם בקבוצות השונות במלחמת האזרחים הסורית. כל עוד כסף ונשק זר מסופקים, שיחות השלום בז'נבה יעלו חרס.

עלינו, כמו כבאים מול שריפה גדולה, לעצור את התקדמותה ולאפשר לה לדעוך מעצמה. הסבל שיגרם יהיה משמעותי. הוא מתגמד לעומת הסבל שיגרם אם הקואליציה תמשיך להפציץ ללא סיבה את דאע"ש ולהזמין בכך את ההתערבות הרוסית באזור. עד כמה שזה קשה – תנו לדאע"ש לכסח.




פרק 1 – המאבק לעוצמה: ים סין הדרומי ועתידה של סין

להורדת הפרק – קישור.

לינקים שימושיים:

  1. מפה של ים סין הדרומי
  2. מפה של הים הקריביי ומפרץ מקסיקו
  3. ארה"ב שולחת ארמדה לים סין הדרומי
  4. סין פורשת סוללות נ"מ באי וודי (woody)
  5. הבנייה הצבאית של סין בים סין הדרומי – מומלץ! תמונות ושרטוטים שעושים הרבה סדר.

המאמר המלווה:

מבוא

לפני כמה שנים שאלה אותי ידידה בלימודים, בתגובה לידיעה שחלקתי איתה על צינור הגז הרוסי בקווקז, את השאלה הבאה: "מה אכפת לי?". ובאמת – מה אכפת לי, לך, לנו ממה שקורה שם בעולם הגדול? וודאי כולנו רוצים להיות משכילים, אבל מה אכפת לנו – לנו כאומה – מה ההודים, הסינים או הרוסים עושים אי-שם בעולם? שאלה טובה.

אכפת לנו מה קורה בעולם כי אנחנו חלק ממנו. ואנחנו, דווקא אנחנו הישראלים, צריכים להתעניין יותר בעולם בעיקר מפני שהוא כל-כך מתעניין בנו. חשבו כמה פעמים היום דיברו בתקשורת על "תגובת העולם" לצעד כזה או אחר, על היחסים עם אמריקה או על הנוכחות הרוסית בסוריה. חשבו כמה פעמים הקואליציה והאופוזיציה, שמאל וימין, מדברים על בריתות אזוריות, מדינות ערב המתונות ועוד שלל מטבעות לשון. ועל אף זאת, אם תפתחו את אתר החדשות שלכם או תצפו במהדורת החדשות היומית, כמה אחוזים חדשות החוץ תופסות מזמן המסך או מהכתבות בעמוד השער? והרי אנחנו חיים בעולם מקושר. כשהכלכלה הסינית האטה את צמיחתה, המדדים בארץ ביצעו קפיצה חופשית. כשרוסיה וארה"ב הסתכסכו במזרח אירופה, מוסקבה חתמה על מכירת ה-S-300 לאיראן. ועכשיו, למקרה ולא שמעתם, סין חנכה קו רכבת חדש בין מערב המדינה לטהרן.

"המשחק הגדול" בא לעזור לך ולך להכיר את מה שקורה בזירה הבינלאומית, להבין את מוקדי החיכוך, את השחקנים וכיצד משחקי כוח בצד האחר של הכדור ישפיעו עלינו כאן, בשכונה הקטנה שלנו. והדוגמה טובה ביותר למשחק כוח שלא שמענו עליו, אבל יעצב את פני העולם, הוא המאבק בים סין הדרומי בין המחזיקה בכתר, ארצות הברית של אמריקה ובין הטוענת הראשית לו – הרפובליקה העממית של סין.

המצב כיום בים סין הדרומי

לפני שנעסוק במה קורה בין סין לארה"ב בים סין הדרומי, נדרשת סקירה גיאוגרפית קצרה של האזור. ים סין הדרומי הוא גוף מים בין מיצרי מלקה בדרום מזרח אסיה ומיצרי טאיוואן. הוא גובל במספר מדינות: סין וטאיוואן בצפון, הפיליפינים במזרח, ווייטנאם במערב ומלזיה, אינדונזיה וברוניי בדרום. אם קשה לכם לראות את המפה בראש, אתם יותר ממוזמנים לבקר באתר הבית, שם נמצאת מפה של האזור ולינקים שימושיים נוספים.

מאז אמצע המאה ה-20 בים סין הדרומי יש כמה וכמה סכסוכים טריטוריאליים בין המדינות הגובלות בו. כל אחת מהן דורשת חלק מהים, כשסין הגדילה לעשות ודורשת כמעט 80% משטחו. העובדה שרובכם לא שמעתם על הסכסוכים היא לא מפני שמדובר בסכסוכים שלווים. להפך: הם הגיעו עד כדי קרבות בין סין לווייטנאם בצפון הים על השליטה באיי פאראסל ובדרום הים בין סין והפיליפינים על איי ספראטלי. לאחרונה אפילו הייתה תקרית שניה במספר בין חיל הים האינדונזי וספינת דיג סינית.

חלק מהמדינות, דוגמת מלזיה ווייטנאם, הכריעו את הסכסוך ביניהן ע"י בוררות בינלאומית. סין לא רק שמסרבת להעביר את המחלוקת לבוררות, אלא גם החלה בשנתיים האחרונות להפוך חלק מהשוניות בים לאיים מלאכותיים, בניסיון להגדיל דה-פקטו את השטח בשליטתה. על האיים סין הקימה נמלים ושדות תעופה, בית ספר, הציבה חיילים ולאחרונה גם סוללות טילים נגד מטוסים. האמריקאים חוששים ששליטה סינית בים תאיים על "חופש השיט" – הזכות, של כל ספינה, לעבור במים הטריטוריאליים של מדינה בדרכה ליעד. לאחר חשיפה של צילומי לוויין בהם נראות סוללות טילים סיניות באחד האיים שבמחלוקת, שלחה ארה"ב ארמדה של 6 ספינות ובראשן נושאת המטוסים סטניס  ב-3 למרץ השנה לים סין הדרומי. מטרת הארמדה לשדר לסין ולבעלות הברית של ארה"ב באזור שוושינגטון רואה בים סין הדרומי סוגיה חשובה ולא תאפשר השתלטות סינית עליו.

רבותיי, מה שתיארתי עד עכשיו היה צריך להרים לכם גבה. בואו ניזכר על מי אנחנו מדברים פה: ארה"ב של אובמה, שלא אכפה את הקווים האדומים שלה עם סוריה, עושה מפגני כוח? וסין, שכאשר איימו על חברות סיניות באפגניסטן שיחדה את המקומיים לא לירות, בונה בסיסים צבאיים בים? שתי מעצמות כלכליות, שכמעט בכל חזית העדיפו פתרון דיפלומטי על צבאי, מעמידות כוחות צבא אחת מול השנייה? חברים, הפעם האחרונה שנושאת מטוסים אמריקאית עמדה מול טילים סינים הייתה ב-1996, כדי למנוע פלישה לטאיוואן.

מה מיוחד בים סין הדרומי?

יש שיגידו שמדובר באוצרות הטבע הטמונים בו: ים סין הדרומי מכיל שדות נפט וגז בהיקף כולל של 11 מיליארד חביות נפט ו-5 טריליון מטרים מעוקבים של גז טבעי. אחרים, ידגישו את החשיבות שלו לסחר הבינלאומי: כל שנה, סחורות בשווי 5.3 טריליון דולר חולפות בים. חמישית מהן, 1.2 טריליון דולר, מופנות לארה"ב ומהוות יותר ממחצית מהייבוא האמריקאי. סין מעריכה את שווי המשאבים בים בטריליונים של דולרים וכינתה אותו "המפרץ הפרסי השני". קל להבין, מנקודת מבט טקטית, את ההישג של סין בשליטה בים. גם ברור למה ארה"ב תעדיף לשמור נתיב ימי חשוב חופשי לשיט. אבל יש משהו גדול יותר בים סין הדרומי, גדול יותר מנפט ונתיבי מסחר.

בשביל להבין מהו, נתחיל בשאלה פשוטה: מה סין רוצה? מה שכל מדינה רוצה – אוטונומיה. מדינות, כמו יצורים חיים, רוצות לשמור על עצמאותן. אבל סין אינה סתם מדינה. בתרבות הסינית סין נתפסת כמרכז העולם. זה נמצא בשם ממש: בסינית המילה לסין היא "ג'ואנג גוה". הפירוש המילולי הוא "הממלכה התיכונה" או "הממלכה המרכזית". היסטורית, סין הייתה הכוח המעצב במזרח אסיה: יפן, קוריאה, ווייטנאם – כולן הושפעו מסין, כולן חלק מהספרה התרבותית הסינית. ההיסטוריה הזו מביאה את סין היום לראות בעצמה מעצמה טבעית, שעל מעצמות אחרות לכבד את תחום השפעתה. מכאן, שהאוטונומיה שסין רוצה חורגת מהגבולות הלאומיים שלה ומקיפה, בהכללה גסה, את המרחב שבין מיצרי מלקה בדרום מזרח אסיה עד לים הצהוב הנמצא בין חצי האי הקוריאני וסין. זה היה תחום ההשפעה ההיסטורי של הקיסרות והוא צריך, לדעת סין, לשוב ולהיות תחת שליטתה.

תחום השפעה הוא בהגדרה תחום בו האינטרסים של מעצמה אחת נמצאים בעדיפות על אלו של מעצמה אחרת. אחרת התחום לא נמצא בהשפעתה. היום, המעצמה היחידה שמתחרה בסין היא ארה"ב. יפן, דרום קוריאה, טאיוואן ובמידה פחותה יותר הפיליפינים, כולן נשענות על ארה"ב ככוח מאזן לסין. אם סין רוצה שמדינות אלו יכנסו לתחום השפעתה, בהכרח שהיא צריכה להחליש את הנוכחות האמריקאית באותן מדינות. חשוב לי לעצור כאן ולהדגיש שכניסת מדינה לתחום ההשפעה של מעצמה אינו אומר שהיא הופכת למדינת חסות. ההפך: החלשת ארה"ב במזרח אסיה יכולה להוביל את יפן וד. קוריאה ליותר עצמאות, על-ידי חיזוק הצבאות שלהן וניהול מדיניות חוץ שאינה מושפעת מוושינגטון.

נחזור למה שהתחלנו: סין רוצה להחליש את ארה"ב, בכדי ליצור תחום השפעה משלה. כיצד תעשה זאת? ובכן, העוצמה האמריקאית נשענת על הצי השביעי, הממוקם ביוקוסוקה, יפן. הצי השביעי הוא הכוח הימי הגדול ביותר של ארה"ב שבסיסו מחוץ לגבולות המדינה: בכל זמן נתון הוא כולל בין 40 ל-50 ספינות, 200 כלי טיס ו-20,000 איש, אנשי הצי וחיל הנחתים. תחום האחראיות של הצי הוא מערב האוקיינוס השקט, בדיוק אותם אזורים שסין רוצה לעצמה. לכן אנחנו לא מופתעים כשהצי השביעי היה מעורב במספר חיכוכים עם סין: נושאת המטוסים סטניס שייכת לצי השביעי. לפניה,  המשחתת קורטיס וילבור, גם היא של הצי השביעי, נשלחה לים סין הדרומי. אבל האירוע החשוב ביותר בו היה מעורב הצי השביעי והוא אירוע מכונן בחשיבה האסטרטגית של סין, הוא משבר טאיוואן השלישי שהתרחש ב-1996.

קצת רקע. טאיוואן הוא אי מול חופי סין אליו נסוגו הכוחות הלאומיים לאחר שהפסידו במלחמת האזרחים לקומוניסטים ב-1949. דה-פקטו האי הוא מדינה עצמאית מסין, עם ממשלה דמוקרטית, כלכלה קפיטליסטית וצבא. דה-יורה סין מגדירה אותו כמחוז מורד ומאיימת בסנקציות חמורות נגד כל מי שיכיר בו כמדינה. על-אף זאת, ב-1992 סין וטאיוואן הגיעו להסמכה במסגרת מדיניות "סין אחת". עפ"י המדיניות סין תכבד את האוטונומיה של טאיוואן, בתמורה לכך שהאחרונה לא תפעל להכריז עצמאות ולקבל הכרה בינלאומית. משבר טאיוואן השלישי התחיל ב-1996 כשבייג'ינג ראתה בהתבטאויות של נשיא טאיוואן חריגה ממדיניות "סין אחת". הצבא העממי של סין ביצע סדרת שיגורי טילים לעבר האי וריכז כוחות באזור מיצרי טאיוואן לקראת תרגיל של פלישה אמפיבית. ארה"ב, שראתה בהסלמה איום ממשי על עצמאות טאיוואן, שיגרה לאזור שתי נושאות מטוסים עם קבוצות הלחימה שלהן: נושאת המטוסים נימיץ ונושאת המטוסים אינדפנדנס. מטרת נושאות המטוסים לבצע הפגנה של כוח בשביל להרתיע את סין מלתקוף את האי. שיא הפגנת הכוח היה כשנושאת המטוסים נימיץ הפליגה דרך מיצרי טאיוואן, תוך הפרה בוטה של הריבונות הסינית. הדבר הרגיז מאוד את הסינים, אך לצבא העממי לא היו לא ספינות ולא טילים להרתיע את נושאות המטוסים מחדירה לגבול הימי של סין. בסופו של דבר, לאחר עוד מספר שיגורי טילים, הצבא נסוג מאזור המצרים.

הנחיתות הימית ב-1996 הוכיחה למקבלי ההחלטות בבייג'ינג שהם אינם יכולים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, כל עוד לצי האמריקאי יש חופש פעולה. ב-1996 הצי הסיני החל לרכוש צוללות ומשחתות סובייטיות מרוסיה, יחד עם פיתוח טכנולוגיות ופלטפורמות חדשות ליירוט ספינות אמריקאיות. המטרה הסופית של בניין הכוח הזה הוא לא לנצח בקרב ימי מול ארה"ב, אלא להרתיע אותה מלנסות בכלל. המצב שבייג'ינג רוצה ליצור הוא בו כל ספינה ואפילו היא נושאת מטוסים, לא תוכל לפלוש למים הטריטוריאליים של סין מבלי להסתכן בהטבעה. וושינגטון תצטרך לחשוב פעמיים אם לבצע עוד הפגנת כוח מול סין ולהסתכן בהטבעת ספינותיה.

אחרי שהכרנו את יסוד הכוח האמריקאי באזור ואת התשובה הסינית אליו, בואו ונחזור לגיאוגרפיה. בשביל להגן על טאיוואן, לתמוך בווייטנאם ולהגיע לאוקיינוס ההודי במהירות, הצי השביעי חייב לנוע דרך ים סין המזרחי וים סין הדרומי.  דמיינו כעת מה יקרה אם סין היא שתחליט איפה ומתי הצי השביעי יוכל לעבור. משבר פוליטי מול טאיוואן? בהצלחה לאי. סכסוכים טריטוריאליים עם ווייטנאם? שום נושאת מטוסים לא תבוא לעזרת האנוי. סין תהיה חופשית לקדם את האינטרסים שלה באזור על חשבון אלו של ארה"ב, בדיוק המצב שהגדרנו כ"תחום השפעה".

מה כל זה אומר בשביל אמריקה? דחיקה שלה מהאזור הכלכלי החשוב בעולם. גם עם האטה של סין, מזרח אסיה הוא עדיין אזור כלכלי שוקק. 51% מאוכלוסיית העולם מרוכזת באזור שבין יפן להודו ורבות המדינות בו שרק התחילו בהתעוררות כלכלית, כמו ווייטנאם ומלזיה. הפוטנציאל למסחר הוא עצום, אך סין היא שתרוויח היא יותר. למה? דחיקה פוליטית של מדינה היא בהכרח גם דחיקה כלכלית. אוסוולד שפנגלר, פילוסוף והיסטוריון גרמני, ניסח זאת היטב: "עוצמה תעשייתית מקנה עוצמה צבאית, שבתורה מבטיחה אפשרויות מסחר ומשאבים לטובת הגדלת העוצמה התעשייתית". מדינות משתמשות בקשרי מסחר בשביל להגדיל שיתוף פעולה ולהקטין את הסיכון במלחמה. כשמדינות מזרח אסיה יצטרכו להתנהל מול הענק הסיני פוליטית, תהיה עדיפות לקשרי המסחר עם סין על-פני ארה"ב. וזו הסיבה שארה"ב נאבקת בסין על חופש השיט בים סין הדרומי.

מה התשובה של האמריקאים לרצון הסיני לתחום השפעה? מדיניות "האיזון מחדש באסיה", the pivot to asia. המדיניות נוסחה לראשונה ע"י מזכירת המדינה הילרי קלינטון במאמר ב-2013 שכותרתו "המאה הפסיפית של ארה"ב" ונועדה להבטיח את האינטרסים האמריקאים במזרח אסיה. האסטרטגיה  מבוססת על 6 קווים מנחים: חיזוק בריתות ביטחוניות; העמקים היחסים עם כוחות מקומיים ובראשם סין; עבודה עם מוסדות על-מדינתיים באזור; הרחבת המסחר וההשקעה; ביסוס נוכחות צבאית רחבה; קידום הדמוקרטיה וזכויות האדם באזור. קלינטון כבר לא מזכירת המדינה, אך  "האיזון מחדש" עדיין מוביל את מדיניות החוץ האמריקאית. הוא הסיבה שבמקביל להגדלת הכוח הצבאי במזרח אסיה, קטנה הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון ואירופה. אנחנו כבר לא חשובים לאינטרס הלאומי, מה שמחייב לשאול את השאלה: אז מה יהיה אתנו?

מדינת ישראל, כמו האיחוד האירופאי, כמו סין וכמו מדינות דרום מזרח אסיה, הסתמכה על השריף האמריקאי שיביא סדר לעולם. קחו כדוגמה את אירופה: מאז 1945 אירופה לא ידעה מלחמה בין המדינות המובילות שלה (גרמניה, צרפת ובריטניה). הודות לגב האמריקאי, ממשלות אירופה יכלו להשקיע את כספן בתוכניות סוציאליות ולקצץ בתקציבי הצבא. הפציפיזם האירופאי הנודע נשען על רובים אמריקאים. כעת, כשאותם רובים או חזרו הביתה או הלכו לאוקיינוס השקט, אירופה מוצאת את עצמה נלחצת בין רוסיה אגרסיבית מתמיד והתפוררות הפריפריה המזרח-תיכונית שלה.

היציבות באזור שלנו התבססה על נוכחות אמריקאית חזקה כמאזנת לשאיפות התוקפניות של סדאם ואיראן. נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, מצרים של מובארק – כולן נשענו על תמיכה צבאית אמריקאית. הנטישה של עיראק, התקרבות לאיראן, שמטו את הבסיס מתחת לרגליים של המדינות הסוניות באזור. ומי שמצפה לראות את ארה"ב חוזרת לכאן, יכול להמשיך לצפות.

ארה"ב תשקיע את המשאבים והאנרגיה שלה ב"מפרץ הפרסי השני". הצי האמריקאי כותב מחדש את האסטרטגיה באוקיינוס השקט, במקביל לרכש טילים נגד ספינות – לראשונה מזה עשורים. סין בתורה פורשת חיישנים לגילוי צוללות, פורשת טילים נגד ספינות באיי ים סין הדרומי ומגבירה את בניית הצוללות והמשחתות שלה. המצב כולו מזכיר את דרום מזרח אירופה של סוף המאה ה-19: באותה עת רוסיה הצארית והאימפריה האוסטרו-הונגרית התחרו על שליטה בבלקניים, מהם נסוגה האימפריה העות'מאנית. לצידה של אוסרו-הונגריה עמדה הקיסרות הגרמנית, שהייתה במרוץ חימוש מול בריטניה ורוסיה ולצד הצארות עמדו בריטניה וצרפת, מודאגות מההתעצמות הגרמנית. את סופו של הסיפור כולנו מכירים: היורש האוסטרו-הונגרי נרצח ע"י מתנקש סרבי, ווינה הכריזה מלחמה על סרביה, רוסיה באה להגנת בעלת בריתה, גרמניה בתגובה גם הצטרפה ומפה לשם אירופה כולה שקעה בשתי מלחמות עולם רצחניות שסיימו את הקריירה של היבשת כמעצמה. גם בים סין הדרומי יש תחרות בין שתי מעצמות על שליטה. גם כאן יש מרוץ חימוש. אך גם יש פתח לתקווה: סין ומדינות מזרח אסיה מנהלות דיאלוג כנה למציאת הסדר לאזור. ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושאים רבים. עד כמה שהעניינים מתוחים בים סין הדרומי, אין מישהו מהצדדים שמוכן להסתכן במלחמה להשגת השליטה על הים.

אז מה כן יהיה? מדינות דרום מזרח אסיה ייהנו מהחיזורים של האמריקאים, הסינים ואף של ההודים, שרוצים דריסת רגל בים. ארה"ב וסין יגדילו את ההוצאה הצבאית על טכנולוגיה ימית. ואנחנו, שסמכנו על הסדר של הצבא האמריקאי, נאלץ להתרגל למזרח תיכון ללא שריף ועם הרבה פורעי חוק.




כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון

ביידן נראה מתוסכל, ביינר מתאפק לא לצחוק. ונתניהו? טוב, יש סיבה שהתמונה הזו הייתה בוואלה.

"האתנים דאגו שחברים אחרים בברית ישלמו את הוצאותיה בכסף במקום בספינות ואנשים […] כך, בעוד הצי של אתונה גדל עם הכספים שנתרמו, מרד תמיד מצא את עצמו ללא המשאבים או מנהיגי מלחמה מנוסים" – תוקידידס.

"אם אתה לא יכול להתחרות בו, קנה אותו" – זה רבותיי העיקרון של תאגידים גדולים ומדינות גדולות. הציטוט שלמעלה, מתוך "תולדות המלחמה הפלופונסית", מתאר את הדרך בה אתונה הפכה את הליגה הדלית לאימפריה בראשותה. האתונים הציעו לבעלי בריתם את הפתרון הקל: הביאו לנו את הכסף ובתמורה נבנה את הספינות ונסכן את אנשינו. לכאורה להגנת בעלי הברית עמד צי עוצמתי. בפועל לא רק שכלכלתם הוחלשה ע"י המיסים, הם גם לא הפיקו יתרון צבאי מהם. ביום בו אחת הערים ניסתה למרוד בשלטונה של אתונה, היא גילתה שזהב הרבה יותר רך מברזל.

חילופי האשמות הנוכחיים בין נתניהו למבקריו בנוגע לנאום בקונגרס הם הדבר הכי קרוב שנקבל לדיון במדיניות החוץ של ישראל בבחירות. כולם מתווכחים איך ישפיע הנאום על טיב היחסים עם האמריקאים; אף לא אחד שואל מה הם היחסים איתם? מדוע ראש ממשלת ישראל עולה לוושינגטון "לומר את דברו" במקום לרדת לבור ולחשב מתקפת מנע?

התשובה הפשוטה היא שנתניהו לא יכול לצאת למתקפת מנע כי הוא היה המוביל של משטר הסנקציות העולמי על איראן. הוא חזר שוב ושוב ש"איראן גרעינית היא איום על העולם, לא רק ישראל" ודרש מהעולם לפעול נגדה. נתניהו קיווה שהעולם לא יחזיר את הרפובליקה האיסלאמית למשפחת העמים עד שתפורק לחלוטין. העולם חשב אחרת: האינטרס האמריקאי מאז 2006 הוא להפוך את איראן לגורם מייצב במזרח התיכון. הרפובליקנים רבים עם אובמה בנושא מפני שהוא דמוקרט והם רפובליקנים. נשיא רפובליקני היה עושה בדיוק את אותו דבר, בטח כשדאע"ש משתולל במרחב הסהר הפורה. ארה"ב מסרה את עיראק לאיראנים, צעד הרבה יותר משמעותי לאזור מהכור בבושהר. אז למה שהם יריבו איתם על אחוזי העשרה?

 הרצוג היה יכול לנגח את נתניהו על כך, אם היה אלטרנטיבה אמיתית. במקום הוא שבוי ביחד עם נתניהו בעיקרון היחיד אולי של מדיניות החוץ הישראלית: מדינת ישראל צריכה מעצמה לחסות תחת צילה. ובשביל לחסות בצל המעצמה, חשוב לא לטלטל את הספינה. חשוב להגיד את דעתנו, אבל יותר חשוב להסתחבק עם השליט. התקשורת בביקורתה שמה דגש על "היעדר הכימיה" בין נתניהו לאובמה, לעומת ראשי ממשלה ונשיאים קודמים. דיבורים בסגנון הזה מתאימים לעיתונות צהובה ולא לניתוח יחסי חוץ.

מאיפה הגיע עיקרון החסות? תחילתו אולי ברעיון הצ'רטר של הרצל בספרו "מדינת היהודים". הרצל האמין שעלייה המונית של היהודים לארץ-ישראל חייבת להיעשות בהסכמת ותמיכת המעצמות, בשביל להבטיח את הצלחת המיזם. אומות העולם יסכימו לתת לנו חלקת אדמה ואנו בתורנו נעזור להן לבער את נגע האנטישמיות דרך הגירת היהודים. המשיך בקו ז'בוטינסקי ופעילים ציוניים נוספים שתמכו בהפיכת ארץ ישראל ל"דומיניון" באימפריה הבריטית. ואחרי שבריטניה בגדה? הרומן הצרפתי-ישראלי, במהלכו כבשנו את סיני וקיבלנו כור גרעיני במדבר. מלחמת ששת הימים לצערנו סיימה את הרומן אך עם הניצחונות החדשים ארה"ב, שהייתה קרה ואף עויינת בעבר, הפכה לנותנת החסות החדשה.

מה מסתתר מאחורי החיפוש אחר מדינת חסות? ההנחה שמדינת ישראל, כגוף עצמאי בזירה הבין-לאומית, אינה יכולה להצליח. מדינת ישראל, עם הצבא החזק במזרח התיכון והגאון היהודי, לא יכולה לשמור את האינטרסים שלה מבלי שמישהו יחזיק לה את היד. ביטוי מובהק הוא באיום של השמאל שאם נכעיס את האמריקאים, נזכה לגינוי במועצת הביטחון, שיביא לחרם בינלאומי, שיביא לקריסה כלכלית ולסוף המדינה היהודית. אם משהו בתיאור הזה נשמע מוכר, זה מפני שבפעם האחרונה שהשתמשו נגדכם בטקטיקת "אם לא תעשו ככה הכול ייחרב" הייתם בני 6 והסוגיה הייתה אכילת כל הירקות מהצלחת.

הברית בין ארה"ב וישראל לעולם לא תוכל להיות הרמונית. ארה"ב היא מדינת ענק הנמצאת במרחק אוקיינוס מפה. המזרח התיכון הוא אזור שהאינטרס היחיד שלה הוא ביציבות שלו. יציבות אומר בלי ארגוני טרור אלימים מדי, מלחמות שמשפיעות על אספקת הנפט וישראל חזקה. למה ישראל חזקה? כי ישראל חזקה בהכרח תשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. מפני שישראל חזקה בהכרח תעדיף לפעמים את הרוסים או הסינים, שחולקים קרבה גיאוגרפית לאזור, על-פני ארה"ב הרחוקה. מפני שישראל חזקה תהיה עם תעשייה ביטחונית שתתחרה עם האמריקאים על שווקים.

הנה דוגמה: ב-1999 חתמנו על חוזה עם סין למכירת מערכות פלקון מתקדמות תוצרת כחול לבן. האמריקאים, שראו במערכות נכס אסטרטגי, איימו שיקצצו בסיוע הביטחוני אם לא נקפל את העסקה. מה עשינו? התקפלנו. ואני מצטט:

"ישראל מקיימת כעת שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, במאמץ להגיע להסכם שישרת את האינטרסים הקיומיים של ישראל. ההחלטה התבצעה על רקע הרצון להידוק היחסים האינטימיים בין ישראל לממשל ולקונגרס בארה"ב, בתקופה זו של דיוני הפסגה. ישראל תמשיך לנסות לבצע את העסקה, אך רק תוך שיתוף פעולה הדוק עם האמריקנים. ישראל מייחסת חשיבות גדולה ליחסים עם סין ותמשיך לנסות לפתח אותם גם בדרכים אחרות" – אהוד ברק במכתב לראש ממשלת סין.

ברק היה יכול באותה מידה לשלוח: "האמריקאים אמרו לנו לא, מצטערים." פגענו ביחסים עם סין בשביל ארה"ב. מה הרווחנו? הוכחנו לבייג'ינג שאנחנו לא רציניים ולוושינגטון שאנחנו לחיצים. בכלל, ההתנהלות של אובמה לאורך השנים מול נתניהו מזכירה פחות דיון בין בעלות ברית ויותר הכתבת הוראות – הבית הלבן מצפה שנעשה X,Y,Z וכועס כשירושלים לא רוקדת לצליל חלילו.

ארה"ב אינה מעוניינת שנהיה עצמאיים ולכן נשענת על הנטייה האנושית לסכן כמה שפחות. האתנים שמרו לעצמם את הכסף והנשק בשביל לשלוט בבעלות בריתם. האמריקאים לעומתם נותנים לנו מספיק כסף ונשק שלא נשתחרר מהם. רובו (עמ' 189) של הסיוע האמריקאי נועד לרכש ציוד צבאי אמריקאי. ההתסכלות הלא נכונה היא שהאמריקאים "ממנים" לנו ציוד. יותר נכון שהאמריקאים מונעים מהתעשיות הביטחוניות שלנו מימון. ואז אנחנו מגיעים לרגע בו האמריקאים פשוט יכולים לסגור לנו את הברז. אם אנחנו לא מדינת חסות אלא בעלת ברית, איך בעלת ברית אחרת עומדת עם היד על השאלטר הצבאי שלנו?

וודאי, הדימוי חמור מהמציאות. ארה"ב לא יכולה לחנוק את צה"ל, בדיוק כפי שיציאה מחסותה לא תהפוך את ישראל למדינה מצורעת (למרות שהרבה ישראלים מתאמצים שזה יקרה). המציאות המדינית אולי מחייבת אותנו להתחשב בדעתם, מעצם היותם מעצמת על. היא אינה מחייבת לאפשר לה, או לכל מדינה אחרת, לפעול במקומנו להבטחת האינטרסים הביטחוניים או הכלכלים שלנו. ויגדיל לעשות ראש הממשלה אם דווקא מעל בימת הקונגרס יכריז שישראל מסרבת להמתין לשיחות המעצמות ותטפל בבעיה האיראנית כראות עיניה ושיקול דעתה בלבד. אז – ורק אז  – יתחילו להקשיב לנו מנהיגי העולם.




שאלה פסימית בדבר עתיד גזרת הדרום

זו שאלתי:

כיום יש למדינת ישראל כתובת אליה להפנות דרישות לרגיעה ברצועת עזה – חמאס. ארגון הצדקה המיליטריסטי נתפס כגורם הריבון ברצועה (גם אם לא מוכר כך) ולכן מדינת ישראל יכולה להפנות אליו את דרישותיה, איומיה ופצצותיה. יותר מכך,  אנו מניחים שלחמאס יש אינטרס להמשך קיומו כגוף שולט ולכן יכולים לאיים עליו, אם בצורת פגיעה פיסית במוסדותיו או פגיעה כלכלית בצורת סנקציות (כפי שמציע ד"ר בכור).

אבל, מה יקרה אם חמאס יפסיק להיות ריבון? מה אם רצועת עזה תגלוש לאנרכיה, אליה מתקדם חצי האי סיני כבר זמן מה? אני רואה כסימן רע שלמרות הכרזת הפסקת האש, רקטות ממשיכות לצאת מן הרצועה. וודאי, אפשר לפתור את העניין בקלות כ"בוגדנות מצד חמאס", המעלים עין מקבוצות ירי בעודו מסכים להפסקת אש. ברם חמאס כבר לא השחקן היחיד. גם ועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי דורשים את חלקם, בכך מצמיחים שני ראשים נוספים לצד חמאס. ובניגוד להידרה, שלושת הראשים הללו עוינים זה את זה.

מכאן המצב יכול להידרדר בשני כיוונים:

  1. שלושת הקבוצות השונות יחלו להיאבק על שליטה ברצועה, במה שקרוב לוודאי יהפך למלחמת אזרחים קטנה. הקלחת תגעש גם על יישובי הדרום והממשל יאלץ לבחור או לתקוף באופן נקודתי חוליות שיגור או לכבוש מחדש את הרצועה. בכל מקרה, כלים בלתי-צבאיים לא יהיו בידינו.
  2. חמאס יוותר הנציג הרשמי, אולם נטול כוח לעצור ירי מן הרצועה. במקרה כזה ישראל תוכל לשתף פעולה עם ההצגה, בתנאי כמובן שתושבי הדרום יסכימו לצפות כיצד ממשלתם מאיימת על בובה בעוד הם חיים תחת מטר טילים.

פתרון אפשרי לבעיית הריבונות ניתן להציע בדמות השתלטות מחדש של מצרים (באופן רשמי או לא) על הרצועה. יש לי שתי התנגדויות לפתרון זה:

  1. איננו יודעים עד כמה המדינה המצרית בכלל יציבה. עם מאבקי כוח בין האסלאמיסטים להנהגה הצבאית, על רקע משבר כלכלי רחב, מצרים מהווה כיום יותר מתמיד "משענת קנה רצוץ".
  2. אנו מניחים שלמצרים יש אינטרס להילחם בטרור. לדעתי, האינטרס היחיד שיהיה לה הוא שליטה תוך כוונה לסכן כמה שפחות חיילים ומשאבים. מדוע שחייליה ימותו בכדי להגן על אזרחים ישראלים? וחמור מכך, באיזה מקל נשתמש לשם דאגה שמצרים אכן תאבק בטרור?

רבים האנליסטים הטוענים שאינטגרציה מלאה בין רצועת עזה למצרים תעזור לנו. אינני מסכים. הגבול הפתוח עם סיני עוזר להתסיס את עזה, בעוד תנועת חמאס נהפכת מפולגת וחלושה יותר. וללא חמאס, נשמט הבסיס לרעיון "מאזן האימה".

ועם שמיטתו של זה, מה תעשה מדינת ישראל נגד האיום על אזרחיה?




אל תצפו למתקפה אמריקאית

תרגיל פשוט בלוגיקה –

אובמה הבהיר שאופציה צבאית היא הברירה האחרונה ומעדיף פתרון דיפלומטי. באם הלחץ דרך סנקציות יכשל, ארה"ב תשקול מתקפה נגד מתקני הגרעין.

אולם – כיצד ניתן לדעת האם הדרך הדיפלומטית כשלה? רק אם מודיעין אמין יוכיח באופן חד משמעי שאיראן נמצאת רגע לפני השגת נשק גרעיני. הבעיה: מודיעין כזה הוא פיקציה.

הוא פיקציה משני טעמים:

א. אלא אם תוכנית הגרעין האיראנית מאויישת ברובה ע"י מרגלים מערביים, כל מה ששירות מודיעין יכול לתת הן "הערכות". ניתן "להעריך" שאיראן נמצאת במרחק חודש-שנה-עשור מפצצה גרעינית. אי-אפשר להגיד באיזו שעה בדיוק הם ירכיבו את הנשק.

ב. משום שכל "הוכחה" מודיעינית אינה הוכחה חד-משמעית, הכול תלוי בשיקול הדעת ומידת הנחישות של הממשל. אובמה לא מראה סימן שהוא מעוניין במלחמה עם איראן וקרוב לוודאי יעדיף לדחות מתקפה שוב ושוב עד שלא תגיע הוכחה מוחלטת.

ומהי הוכחה מוחלטת? פשוט – אזהרה מוקדמת על ניסוי בנשק גרעיני. הבעיה שלשירותי המודיעין האמריקאים היו פאשלות בעבר, כמו ההפתעה מהניסוי הגרעיני הראשון של הודו. מה מבטיח לנו שהפעם יוכלו לתת אזהרה לפני הפעלת הפצצה השיעית הראשונה?

ולאחר שאיראן תערוך ניסוי בנשק גרעיני, האם ארה"ב תתקוף? וודאי שלא. עכשיו יוכל לטעון הנשיא (או כל ממשל אמריקאי אחר) שלא ניתן לתקוף מדינה גרעינית ללא הסיכון במתקפת נגד הרסנית. עם הפחד מפצצה מלוכלכת, או אף נשק אטומי בידי טרוריסטים, האופציה הצבאית תסולק מן השולחן.

אם כן, מהי המסקנה? שכאשר אדם רוצה (או לא רוצה) משהו, הוא יכול למצוא אין-סוף תירוצים להצדיק את החלטתו. כל עוד קו אדום ברור לא סומן, עמדת וושינגטון לכל דבר ועניין היא זו: איראן לא תיעצר בכל מחיר. על מקבלי ההחלטות בירושלים להבין זאת ולגבש תוכנית פעולה עצמאית.




דרום מזרח אסיה תהיה הבלקנים של המאה ה-21

הכיוון של הגיאופוליטיקה העולמית בעשור הקרוב לא מבשר דברים טובים: נראה שלאחר ה"הצלחה" בעיראק, ארה"ב מתכוונת להפנות את משאביה להגדלת נוכחותה במערב האוקיינוס השקט – בכוונה בלתי מוצהרת לענות להתעצמות הסינית באזור:

US President Barack Obama unveiled a defense strategy on Thursday that calls for greater US military presence in Asia…

The strategy also calls for the US military to "rebalance toward the Asia-Pacific region" even as it continues to actively counter the threat of violent extremism…

The shift in focus to Asia comes amid increasing concern at the Pentagon over China's strategic goals as it begins to field a new generation of weapons that could prevent US naval and air forces from projecting power into the Far East. – Obama unveils Asia-focused  US defense strategy, JPost

דרום מזרח אסיה היא כבר חבית נפץ, כפי שהמאמר הזה של רוברט קפלן מבהיר. מדובר באזור חשוב אסטרטגית גם מבחינת הסחר הימי העולמי וגם מבחינת משאביו הרבים (שדות נפט וגז טבעי). האזור נמצא תחת וויכוח מצד מס' מדינות ובין שתי מעצמות עולות – הודו וסין. ועכשיו גם ארה"ב רוצה להצטרף.

התרחיש מזכיר את הסוגיה הבלקנית בסוף המאה ה-19: העמים האירופאים-נוצרים תחת השלטון העות'מאני החלו בהתמרדות נגד משעבדיהם המוסלמים, דבר שזכה לתמיכה מצד האימפריה הרוסית. עם התגברות המהומות והמשברים, טורקיה ורוסיה יצאו למלחמה שעבור הבריטים סיכנה את שליטתם בים התיכון (משום שעם הניצחון הרוסים הגדילו את גישתם לאזור). הכול הגיע למידת מתיחות נהדרת – רוסיה מצד אחד, בריטניה וטורקיה מצד שני ומלחמה אירופאית חדשה בפתח.

אבל אז בא ביסמרק. ב-1878 קנצלר הברזל הצליח למנוע מלחמה אירופאית על-ידי חלוקה מחדש של הבלקנים בתקווה שהדבר יביא לייצוב האזור. כפי שכולנו יודעים משיעורי ההיסטוריה, כל מה שקונגרס ברלין (בו חילקו את הבלקנים) תרם הוא להגדלת כוח המעצמות עד למלחמת השמד העולמית ב-1914.

המצב בדרום מזרח אסיה כמובן שונה באופנים מסוימים וחשובים, אך סכסוך בין מעצמות על השפעה באזור שעומד להיות מלא עד רוויה בספינות מלחמה, לא נשמע לי חיובי.




ז'נבה במפרץ הפרסי

עלה בסיקור ממוקד מאמרי המסכם על המלחמה המתקרבת עם איראן, "פרס – טרגדיה בשלוש מערכות". זה המאמר הסוגר לעמדה שהצגתי כאן ועתה לא נותר אלא לצפות ולראות לאן הדברים יתקדמו. אם אתם כבר שם, שווה גם לבדוק על השינויים האסטרגים באוקיינוס השקט – "טבעת האש".




טרגדיה פרסית: סקס, סמים ושריעה

חלק א', ב'

בכדי להבין מדוע לא ניתן לאיים על האיראנים, חייבים להבין מה האיום הכבד יותר מעל ראשם. באופן מפתיע, אלו דווקא שיעורי פריון נמוכים שמבטיחים לרפובליקה התמוטטות כלכלית בעתיד הלא רחוק. כמובן, העובדה שמדינות מסוימות נמצאות בפני משבר דמוגרפי בעקבות שיעורי ילודה הולכים וקטנים אינה דבר חדש. המשברים שבפניהם עומד האיחוד האירופאי נובעים בין השאר מהעלייה בחלקם של הפנסיונרים באוכלוסייה בד בבד עם דעיכת שיעורי הילודה. ביוון ואיטליה למשל הפנסיונרים יהוו יותר משליש מהאוכלוסייה ב-2050. אולם אוכלוסיה מזדקנת אינה הבעיה רק של מדינות עולם ראשון.

שיעור הפריון באיראן ב-1980, ערב המהפכה האסלאמית, עמד על 6.54 ילדים לאישה. דור אחרי, ב-2010, שיעור הפריון הוא 1.77 ילדים לאישה[i]. האישה האיראנית, שנולדה לתוך משפחה ברוכת ילדים, תקים תא משפחתי מצומצם, אם בכלל. על אף שמדינות אירופה הן בעלות שיעור פריון נמוך יותר, מבחינת השינוי הדמוגרפי איראן היא המובילה בעולם.

clip_image002

כיצד זה קרה?

יש הטוענים שהמהפכה האסלאמית, במקום להשיב את האמונה לאיראן, הצליחה לשבור את רוח העם לכדי ניהיליזם קיומי[ii]. קחו את הסיפור הבא כדוגמה: בפשיטה על בתי בושת בדרום המדינה, נתפסו מפקדים בכוחות הביטחון ובמשמרות המהפכה. בין היצואניות שנעצרו בפשיטה היו גם ילדות בגיל 13[iii]. בתור מדינה תיאוקרטית, סחר בבני-אדם וילדים לעבדות וזנות הוא נרחב מאוד[iv]. פרופ' דונה מ. הוגס, מאוניברסיטת רוד איילנד, מעלה נתונים מפחידים על ניצול נשים ומאשימה את הפונדמנטליסטים הדתיים בתמיכה במצב הגרוע[v].

לבעיית הסחר בבני-אדם ניתן גם להוסיף צרת סמים: ווילאם סאמי, במאמרו על בעיית הסמים בארץ הארים[vi], מצטט צעיר שטוען שהסמים הם מפלט מ"הייאוש" ששולט בהם. איראן מובילה בעולם גם בבעיית המכורים לסמים, כש-2.26% מאוכלוסייתה הבוגרת מכורה לאופיום ונגזרותיו[vii]. רולאנד בראון, בסיפור חוויותיו מסצנת הסמים בפרס[viii], שומע על אמנים אשר מעשנים בכדי להרגיע את דיכאונם.

כלכלה על סף בלימה

חברה במשבר קיומי אינה נוטה להביא ילדים ובכך חלקם של הפנסיונרים באוכלוסייה גדל. עם שיעור הפריון הנוכחי, ב-2050 אחוז האנשים מעל גיל 65 באיראן יהיה 21.2%, קרוב למצב האירופאי של 28.8%. ובעוד לאירופה יש את המשאבים להתמודד עם אוכלוסיה הולכת ומאפירה, לאיראן לא.

הכלכלה באיראן תלויה רובה ככולה במגזר הנפט, כאשר 80% מהרווחים במטבע זר הגיעו מתעשיית הנפט[ix] ו-25% מהתוצר המקומי הגולמי מקורו בתעשיית האנרגיה[x]. הדבר הופך איומים איראנים על אספקת הנפט העולמית, דוגמת סגירת מיצרי הרמוז, לחלולים. פאול ריבלין, במאמר מעט ישן אך מאיר עיניים, מצביע על חוסר היעילות בתעשייה וההכרח לענות על צריכה מקומית הולכת וגדלה כמפגעים חמורים יותר מהסנקציות המערביות.[xi]. אגב, גם הסנקציות המערביות עצמן מצליחות למנוע את ההון הדרוש לאיראן לשם פיתוח תעשיית האנרגיה שלה[xii].

החולשה הכלכלית אינה נמצאת רק בתעשיית הפטרו-כימית. צעיריה של איראן, כמו צעירי מצרים, סובלים מבעית אבטלה קשה: ב-2008 אחוז האבטלה בקרב גברים בגילאי 20-29 עמד על 23.4%, גבוה מהרבה מאחוז האבטלה בקרב האוכלוסייה הכללית. ככלל, שוק העבודה האיראני מתאפיין בהעדפה לעובדים מבוגרים יותר על-פני הדור הצעיר[xiii]. נוסף על כך ניתן למנות אינפלציה בשיעור 19.1%[xiv] וחריגה תקציבית בסך 10 מיליארד דולר המטילה קשיים על ביצוע הרפורמות במערכת הסובסידיות[xv].

ייצוא המהפכה

ב-2050, וכנראה עוד לפני, איראן תאלץ לתמוך באוכלוסיית פנסיונרים גדולה עם כוח עבודה קטן וכלכלה בלתי יעילה. האם די במצב כלכלי-חברתי גרוע להפוך מדינה למחרחרת מלחמה? לא. אבל הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה סתם מדינה – היא מדינה מהפכנית. כמו בריה"מ לפני סטאלין, איראן מחויבת להפצת המהפכה האסלאמית והשגת הגמוניה באזור.

כוחות המהפכה נמצאים בכל מקום: אדמירל מולן, יו"ר המטות המשולבים היוצא, האשים את איראן באספקת ציוד למליציות בעיראק[xvi]. בלבנון חיזבאללה מתפקד ככוח של המשטר, מאומן ומצויד על-ידי כוח קודס[xvii]. בזירה הפנימית שלנו אין צורך להזכיר את אוניות הנשק שנתפסו ונועדו לטרוריסטים אסלאמיים, כמו גם הדיווחים על מחבלי חמאס המתאמנים באיראן[xviii]. כוחות המהפכה גם אינם נותרים רק בגבולות המזרח התיכון ופועלים גם בדרום אמריקה[xix] ואף אפריקה[xx].

נוסף על כן, משמרות המהפכה לא רק מייצאים את משנת רוחאללה ח'ומייני. בחזית הביתית הם הפכו לשחקן בעל השפעה. הדבר מתבטא לא רק בנשיא הנוכחי שהיה מפקד בכיר בארגון, אלא גם בנתח נרחב מהכלכלה האיראנית – המשמרות פותחים ומפעילים חברות, עוסקים בייצור ומסחר ואף מעורבים בשוק השחור[xxi]. על אף שלא מדובר בגוף שמרני אחיד, המשמרות מחויבים לעקרונות המהפכה האסלאמית וההנהגה, החילונית כמו גם הדתית, אינה יכולה להתעלם מהם[xxii]. הדבר מזכיר את הסולטאנים העות'מאניים שהיו תלויים בחסדי היניצ'רים, כוח העלית של האימפריה.

משמרות המהפכה מהווים יסוד שמרני ואנטי-רפורמי, במישור הפוליטי כמו גם הכלכלי. הרווחים המושגים להם משליטה בתעשיות מפתח באיראן, בנוסף לשוק השחור, ייעלמו אם המדינה תעבור רפורמות מקיפות ולכן יפעלו בתוקף לעצור אותן. מצד שני, ככל שיעבור הזמן ואיראן תמצא במצב פחות ופחות טוב והארגון יחל לספוג הפסדים כספיים, לא תהיה ברירה אלא לרפורמות – ואלו יכולות לאיים על יציבות השלטון המהפכני ובסיס הכוח של המשמרות.

"מסדרון הנפט"

מה נותר בידי השלטון האיראני לעשות, אם דרך הרפורמה סגורה בפניו? התפשטות אימפריאלית והשגת הגמוניה אזורית. מלחמה, שתזרים לא רק כסף אלא גם אוכלוסייה שיעית למדינה, היא הדרך בה המשטר יוכל לשמר את עצמו. אם זה לא היה כך, מדוע אחרי שנים של סנקציות איראן ממשיכה בפיתוח תוכנית גרעין בה רב הנסתר על הגלוי? מדינה המעוניינת בגרעין למטרות שלום אינה מתנהלת בצללים.

איראן גובלת באחד האזורים החשובים בעולם – "מסדרון הנפט". ה"מסדרון" נמתח מהקווקז עד דרום חצי האי-ערב וכולל חלק מכריע מעתודות הנפט והגז העולמיות. איראן כיום נמצאת במקום החמישי מבחינת עתודות נפט, אך אין לה את התשתיות המתאימות למצות את מלוא הפוטנציאל. אולם יש בפניה שתי אפשרויות: ראשית, איחוד של איראן ודרום עיראק (בה נמצאות 70% מעתודות הנפט של המדינה[xxiii]) יהפכו את המדינה החדשה למובילה בעולם בעתודות נפט, גדולה יותר אף מסעודיה, ובכך מקור משיכה אדיר להשקעות הון בעיקר מצד כלכלות עולות הזקוקות לנפט להנעת הצמיחה שלהן. שנית, שדות הנפט בקווקז ובמפרץ הפרסי (ערב הסעודית, איחוד האמירויות) הם בעלי תשתית טובה יותר מזו של איראן. השתלטות עליהם תאפשר לרפובליקה גישה לטכנולוגיות וציוד איתם תוכל להגדיל את תפוקת הנפט ומכאן את כוחה בזירה הבין-לאומית.

ההשתלטות גם לא תהיה בהכרח צבאית. פלישה כוללת תפגע בתעשיית הנפט ותעכב רווחים כלכלים בשנים עד תיקון התשתיות במדינה. במקום זאת, מימון מליציות בדרום עיראק ועידוד מיעוטים שיעיים במזרח חצי האי-הערב להתקומם ישימו את האזורים תחת השפעה איראנית ללא הצורך במבצע צבאי מורכב.

אבל, איראן צריכה ביטוח מפני מתקפת נגד מערבית. כפי שארה"ב נלחמה בסדאם בעקבות הפלישה לכווית, גם איום איראני על יציבות המפרץ הפרסי יענה בכוח צבאי. כאן נכנס לתמונה הנשק הגרעיני: כפי שצפון קוריאה מוגנת מפני פלישה הודות לאיום גרעיני (והענק הסיני), איראן גרעינית תהיה חסינה בפני מתקפה צבאית. המערב יוכל לנסות ולעודד מיעוטים אתניים להלחם, אולי לתמוך בארגוני האופוזיציה, אך אם המצב יהפך מסוכן לאייתוללות הם פשוט יוכלו להקפיץ את מחיר חבית הנפט מעל ה-100 ואולי אף ה-200 דולר ולשלוח את העולם למשבר כלכלי חדש.

מילות סיכום

על אף הדברים שתוארו למעלה, אינני מאמין שאכן השתלטות איראנית תצא לפועל. אך אין זה אומר שניסיון השתלטות אינו סביר, אלא שיש לזכור שאיראן אינה פועלת בריק. התערבות שלה בעיראק תענה על-ידי ערב הסעודית וטורקיה. פעילות חבלנית בקווקז תזכה בתגובה אלימה של הרוסים. וסין, שעסקיה עם איראן חיוניים לקיומה, לא תסבול את קפיצת המחירים שהאייתוללות יגרמו.

ועדיין ואף על פי כן, איראן תבעיר את האזור. אין לה ברירה אחרת – הנסיבות ההיסטוריות והדמוגרפיות דחקו אותה לפינה. הגרמנים מכנים זאת "Mut der Verzweiflung", אומץ הנולד מייאוש. כמו החייל בצבא מובס המסתער על עמדת אויב, כך פרס מתכוונת להסתער בניסיון אחרון לחמוק מלפיתת המוות. האם תצליח? האם נתיר לה להצליח?


[i] כל הנתונים הדמוגרפים, אלא אם צוין אחרת, לקוחים מ –

Population Division of the Department of Economic and Social Affairs of the United Nations Secretariat, World Population Prospects: The 2010 Revision.

[ii] ראו למשל את מאמרו של ד"ר מרדכי קידר, "איראן – המהפכה האסלאמית שנכשלה", מראה, גיליון 178.

[iii] "Child prostitution ring run by Revolutionary Guards officers uncovered in Iran", Iran Focus, 11.4.05

[iv] "Iran's Dark Secret: Child Prostitution and Sex Slaves", Huffington Post, 19.8.09

[v] Donna M. Hughes, "Islamic Fundamentalism and the Sex Slave Trade in Iran".

[vi] A. William Samii, "Drug Abuse: Iran's 'Thorniest Problem'", The Brown Journal of World Affairs, winter/spring 2003.

[vii] "UN agency foresees increased collaboration with Iran in fight against drugs", UN News Center, 21.7.11

[viii] Roland Elliott Brown, "Chasing the Dragon in Tehran", Foreign Policy, 18.11.11.

[ix] "Iran oil exports top 844mn barrels", Press TV, 16.6.10

[x] World Bank.

[xi] Paul Rivlin, "Iran's Energy Vulnerability", The Middle East Review of International Affairs.

[xii] "Iran Admits Western Sanctions Are Inflicting Damage", New York Times, 20.12.11

[xiii] Djavad Salehi Isfahani, "Iranian Youth in Times of Economic Crisis", Dubai Initiative, September 2010.

[xiv] "Iran's inflation rate hits 19.1 percent", Press TV, 9.11.11

[xv] "3 million Iranian families not to receive subsidies", Tehran Times, 19.12.11

[xvi] "Mullen Accuses Tehran of Arming Iraq Militias", Wall Street Journal, 8.7.11

[xvii] דניאל דיקר, "המחלוקת על כוח קודס", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

[xviii] "בכיר חמאס חושף: כך איראן מאמנת אותנו", מעריב, 9.3.08.

[xix] "Iran's elite force expanding influence in Venezuela, claims Pentagon", Guardian, 27.4.10

[xx] Maseh Zarif, "Qods Force operation in Africa", AEI Iran Tracker, 7.3.11

[xxi] Mehdi Khalaji, "Iran's Revolutionary Guards Corps, Inc.", Washington Institution for Near East Policy, 17.8.07

[xxii] להרחבה ראו –

"Iran's Revolutionary Guards", Council on Foreign Relations.

[xxiii] "Iraqi oil reserves estimated at 143B barrels", CNN, 4.10.10




טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

חלק א'

קרוב ל-9 שנים, 4,484 הרוגים ו-2 טריליון דולר – זה המחיר שארה"ב שילמה על מבצע "חופש לעיראק" ופרויקט בניית המדינה שאחריו. מה שהתחיל ביישום "הלם ומורא" (shock and awe) ונמשך בלוחמה א-סימטרית בעצימות נמוכה, בא לסיום בדצמבר 2011. אובמה, כפי שהבטיח לבוחריו, השיב את החיילים הביתה. אבל, האם הנסיגה באמת מסמלת את הגעתה של עיראק ליציבות? הנשיא חושב שכן. בפני החיילים השבים מן עיראק הכריז אובמה: "אנו מותירים מאחור עיראק ריבונית, יציבה ועומדת בעצמה"[i]. הבעיה, כתמיד, שבין הנשיא למציאות יש חילוקי דעות עמוקים – ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה בלתי יציבה ביטחונית וללא ביטחון שעתידה בכלל יהיה דמוקרטי.

ראשית, הסוגיה הביטחונית. עיראק סובלת באופן מתמשך ממתקפות טרור, שלא נפסקו גם במהלך דצמבר. להפך – דצמבר מהווה דוגמה מצוינת עד כמה המדינה נמצאת על שפת תהום: בתחילת החודש הובערו 30 חנויות משקה, 4 מלונות ומכון עיסוי אחד בידי כנופיות מוסלמים צעירים ומשולהבים באוטונומיה הכורדית בצפון המדינה[ii]. ב-6 בדצמבר, התקפת טרור בעיר הקדושה לשיעים כרבלא והתקפה שנייה בכירכוכ הרגו 22 מתפללים שיעיים ופצעו למעלה מ-100[iii]. וב-14 בדצמבר שלושה פיצוצים בצינורות הנפט של שדה רומאליה, שדה הנפט הגדול במדינה, הקטינו את תפוקת הנפט של השדה במחצית, מ-1.4 מיליון חביות[iv]. האם זו כוונתו של הנשיא אובמה ב"עיראק יציבה"?

שנית, ראש הממשלה אל-מליקי מסתמן כשליט הריכוזי הבא של עיראק. הניו-יורק טיימס מציין דאגה בקרב דיפלומטיים נוכח "נטיות אוטוריטאריות" ומעצרים חשאיים באוקטובר ונובמבר של למעלה מ-600 פעילי בעת' לשעבר[v]. הממשלה טוענת כי מסמכים שנחשפו בלוב מעידים על קשר בין קדאפי לעצורים ותוכנית להפיכה. אכן, בין העצורים נמצאים קציני צבא ומודיעין, כמו גם פעילים פוליטיים ומבקרים של הממשל. נוסף על-כן סגנו של מליקי, אל מולטאק, הצהיר בגלוי שארה"ב מותירה את עיראק עם דיקטאטור[vi]. התמונה שעולה היא שמליקי הצליח לרכז שליטה במנגנוני הביטחון לרמה בה הוא מעביר הוראות למפקדים בשטח בעזרת הודעות טקסט טלפוניות.

אולם עבור האמריקאים הבעיה עם מליקי אינן הנטיות הריכוזיות, אלא הנטיות האיראניות. אם הרפובליקה האסלאמית תצליח להגדיל את חלקה במפרץ הפרסי, האינטרסים הכלכלים של ארה"ב ימצאו בסכנה חמורה. מן הבחינה הזו, ראש הממשלה מליקי נמצא בתחום האפור: מחד גיסא, הוא פעל בנחישות לשבור את המליציות השיעיות של איראן בעיראק[vii]. מאידך, עיראק עומדת לצד האיראנים בתמיכה בשלטון אסד[viii] וסירבה להצטרף לסנקציות של הליגה הערבית[ix]. הדבר מעיד על אוטונומיה מול איראן, אך ללא כוח חיצוני שישמור את איראן בחוץ, דרום עיראק תזכה בגל הגירה של אנשי משמרות המהפכה.

מי מבעיר את איראן?

היציאה האמריקאית מעיראק בסוף 2011 והניסיון לייצב את אפגניסטן לפני הנסיגה ב-2014 הופכים את איראן לאויב מס' 1 של וושינגטון. אם אובמה רוצה להיבחר בשנית, הוא חייב להבטיח שגדודי קודס[x] לא יבעירו את עיראק. אבל איך? הפיצוצים המסתוריים שבשבועות האחרונים זרעו הרס רב ברפובליקה הם בהחלט מעשים תקיפים, אך האם שירותי המודיעין של ארה"ב או ישראל בכלל אחראים להם?

ניקח לרגע צעד אחורה ונתבונן ביחסים בין המערב לאיראן בשבועות האחרונים. ברור לנו שיש הקצנה במצב וניתן לחלקה לשני חלקים: החלק הראשון הוא החלק המדיני, בו צעדים מדיניים קונקרטיים העלו את האיום נגד איראן. תחת החלק הזה ניתן למנות סנקציות חדשה של ארה"ב[xi] ומדינות נוספות (ביניהן יפן[xii] ודרום קוריאה[xiii]), תרגילים צבאיים משותפים של ישראל עם ארה"ב ואיטליה, החמרת הטון מצד פקידי ממשל וצבא בכירים בארה"ב[xiv] והמשבר סביב הפריצה לשגרירות הבריטית בטהרן[xv]. היחסים בין איראן למערב נראים נפיצים יותר ויותר וטהרן לא נותרה חייבת: איומים בדבר סגירת מיצרי הרמוז ותרגיל צבאי בן 10 ימים בים הערבי[xvi] נועדו להזכיר לעולם שהרפובליקה האסלאמית מסוגלת בקלות ליצור משבר כלכלי חדש. ומשבר כלכלי הוא הדבר האחרון שאובמה צריך[xvii].

החלק השני הוא כמובן סדרת הפיצוצים באתרים הקשורים לתוכניות הגרעין והטילים של איראן. תחילה, ב-12 בנובמבר חלונות טהרן רעדו מפני פיצוץ מפלצתי בבסיס טילים הרחוק מן העיר כ-40 ק"מ. בין ההרוגים נמנה גם "אבי" תוכנית הטילים האיראנית, תת-אלוף חסן טהרני-מוקדם. הרשויות המקומיות תרצו את העניין כ"ניהול לא נכון של תחמושת". אפשר ואכן קליעי הרובים של משמרות המהפכה עשויים דלק טילים. הפיצוץ הבא ב-28 בנובמבר הרעיד את העיר אספהאן והממשל אישר והכחיש (במרחק שעות בודדות) את היות פיצוץ בכלל. לטענת הטיימס הלונדוני, הפיצוץ גרם נזק משמעותי למתקני הגרעין בעיר[xviii]. לבסוף, ב-12 בדצמבר פיצוץ עז הרג 7 אנשים, ביניהם זרים, במפעל פלדה בעיר יאזד.

את השאלה מי אחראי לפעולות הללו קל לפתור ב"ידה הארוכה של ישראל/ארה"ב/שתיהן". אולם ד"ר מיכאל לידן, מומחה לתנועה הירוקה באיראן ובעל קשרים קרובים לארגוני ההתנגדות למשטר, טוען שכוחות אופוזיציה אחראים לאירועים[xix]. הדבר בהחלט אפשרי: ראשית, הדיווחים על סדרת מעצרים של בכירים במשמרות המהפכה בהוראת המנהיג העליון ח'אמנאי[xx]. על-פי הדיווחים, שרובם ככולם מתבססים על אל-ערביה, הסיבה למעצרים היא בחשד לניסיון התנקשות במנהיג העליון שתוכנן להתבצע ב-12 בנובמבר בבסיס הטילים. גם אם נניח שהסיבה אינה ניסיון התנקשות, הרי שהמעצרים לכל הפחות מוכיחים שקיים בקרב ההנהגה הגבוהה באיראן חשד שאנשים מאצלה משתפים פעולה עם המפגעים. העובדה שבמהלך השנים ארגוני האופוזיציה הציגו יכולת מודיעין טובה יותר מזו של ארגוני ביון מערביים מעלה את הסיכוי שהעצורים שיתפו פעולה עם כוחות מתוך המדינה. שנית, יש המצביעים על העובדה שהאתר הגרעיני שהותקף באספהאן אינו אתר בעל חשיבות גבוהה[xxi]. על אף שהוא חלק מפרויקט הגרעין האיראני, ישנם אתרים קריטיים יותר. כמו כן, סדרת הפיצוצים באיראן לא מעידים על תקיפה כוללת של תשתית הגרעין, דבר שעוד היה יכול להצדיק פיצוץ במתקן בעל עדיפות נמוכה.

בכל מקרה, גם אם מדובר בהתקפות על-ידי כוחות אופוזיציה, הפגיעה במתקנים האיראניים בשילוב הסנקציות ואיומי המלחמה המערביים נועדו להבהיר לאיראן שהאפשרות הצבאית אכן על השולחן ואף נשקלת ברצינות. התקווה היא שדי יהיה באיומים בכדי להרתיע את טהרן מהבערת עיראק והמשך המפעל הגרעיני.

אבל לאייתוללות יש תוכניות אחרות.

 

הערות:

[i] "President Obama at Fort Bragg: 'Welcome Home'", The White House Blog, 14.12.11

[ii] "Sermons spark riots in Iraqi Kurdish city", USA Today, 3.12.11

[iii] "Despite attacks, hundreds of thousands of Shiite pilgrims converge on Iraqi city for holy day", Washington Post, 6.12.11.

[iv] "Bombs halve Iraq's Rumaila oilfield output: officials", Reuters, 14.12.11

[v] "Premier’s Actions in Iraq Raise U.S. Concerns", New York Times, 12.12.11

[vi] "Iraq's leader becoming a new 'dictator,' deputy warns", CNN, 13.12.11

[vii] "Iraq Cracks Down on Iran-Backed Shiite Militias", The New York Times, 1.7.11

[viii] "Iraq, siding with Iran, sends essential aid to Syria’s Assad", Washington Post, 9.10.11

[ix]" Iraq sends delegation to Syria for crisis talks", Jerusalem Post, 17.12.11

[x] היחידה המובחרת בתוך משמרות המהפכה, האחראית לעיקר הפעילות החבלנית בחו"ל. ראו "Qods (Jerusalem) force, IRGC", Global Security.

[xi] "US Senate Advances New Sanctions on Iran", Voice of America, 1.12.11

[xii] "Japan adds more sanctions against Iran", ABC, 9.12.11

[xiii] "S.Korea Expands Sanctions Against Iran Over Nuclear Program", Bloomberg, 18.12.11

[xiv] ראש המטות המשולבים, גנרל מרטין דמפסי, אמר שיש הכנות לתקיפה באיראן. ראו "רמטכ"ל ארה"ב: 'מקדמים אפשרות לתקוף באיראן'", ידיעות אחרונות, 21.12.11. אל הטון החמור והמאיים הצטרף גם שר ההגנה, לאון פנאטה, ראו "פאנטה: איראן יכולה להשיג פצצה בתוך שנה או פחות", ידיעות אחרונות, 20.12.11.

[xv] "Iran protesters storm UK embassy in Tehran", BBC News, 29.11.11

[xvi] "Iran’s Navy to Hold War Games Near Key Sea Lanes", New York Times, 22.12.11

[xvii] דניאל פייפס מצביע על העובדה שמי שיכול לקבור את הקריירה של אובמה אינו דווקא העם האמריקאי, אלא האייתוללות. ראו Daniel Pipes, "Tehran Holds Obama re-election wild card".

[xviii] "Report: Blast at Isfahan damaged nuclear facility ", Ynet, 30.11.11

[xix] Michal Ledeen, "Whose REALLY Blowing Up Iran?", PJ Media.

[xx] "Khamenei arrests Revolutionary Guards over assassination", Jerusalem Post, 13.12.11

[xxi] ראו למשל J.E dyer, "That uranium conversion facility at Esfahan? Not a priority target", Hot Air.




מדינת ישראל וארץ המתים החיים – על היעלמות מדינת הלאום הערבית ועליית השחקנים הזרים

ב-1872 פרסם פרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת באזל את ספרו הראשון, העוסק בטרגדיה היוונית. שלא כמו רבים מעמיתיו – ובניגוד לרוח התקופה הרומנטית – הספר מציע ניתוח של הטרגדיה לא מנקודת מבט מורליסטית יודו-נוצרית, אלא מן הבחינה האסתטית והניהיליסטית-פסימיסטית. את הניתוח, אם להשתמש בלשון עדינה, העולם האקדמי דחה מכול וכול.

האם בצדק נדחתה התיזה ובמקומה נותרה עומדת ההשקפה המוסרית, הרואה בטרגדיה היוונית מעין שיעור מורליסטי להמוני העם? אינני חושב כן. ואינני חושב כן בהתבסס על אחת הדוגמאות המאלפות ביותר של עיוורון הניתוח המוסרי המודרני: תיבת פנדורה. לא אחזור כאן על הסיפור שכבר הפך לקלישאה; רק על המוסר השכל. ההשקפה המקובלת רואה בתקווה, הנותרת לאחר שכל הרעות יצאו, כנחמה לאדם. התקווה נתפסת כתרופה נגד הצרות שפנדורה הביאה לעולם ובכך באה להקל את עול הקיום על כתפי האדם.

הבעיה היא שאם התקווה היא דבר טוב, מה היא עושה בתיבת פנדורה? האלים, להזכירכם, שלחו את התיבה בכדי להעניש את בני-האדם על קבלת האש מידי פרומתיאוס. אין שום היגיון – לא תכליתי ולא סיפורי – בהימצאות ברכה בתוך תיבת קללות. אז מה מעשיה של אלפיס בתיבה?

התשובה, אם נלך לפי הצעתו של הפרופסור, היא שתקווה היא הקללה הגדולה ביותר. כן, זאוס נתן לעולם ערב-רב של זוועות, אך האדם בכל רגע יכול לסלק עצמו מן העולם. רק עם התקווה היצור האנושי ימשיך את סבלו עד כלות. יש לזכור שאחת מן התורות המוסריות הנפוצות ביותר בעולם הקלאסי הייתה הסטואה, שקראה לאדם לסלק מליבו גם שמחה וגם צער ולהתאבד במקרה בו הגורל פונה נגדו. עבורנו הרעיון מזוויע; עבור היווני זהו כורח נפשי שאין בלתו.

בעניין הזה נזכרתי בקוראי את מאמרו של ד"ר גיא בכור על הסופה במזרח התיכון. את ד"ר בכור אני מעריך מאוד, לא רק על אבחנות מדיניות חדות אלא גם על עומק מחשבתו וידיעותיו. הבעיה שיש במאמריו מן האופטימיות הקטנה, התקווה שהעולם הערבי עוד יצליח לטפס מן התהום אליו הושלך. כפי שהוא כותב בנוגע למצרים:

"אם ברצונה להצליח בניסויים המהפכניים שנטלה על עצמה, החברה במצרים חייבת להתנער מתרבות הערצת השלילי והאלים, ולהתכנס לחזון חדש של בנייה, שיקום ופיתוח. לא הסיסמאות הריקות מתוכן של הגורמים האסלאמיים, שנועדו לצורכי בחירות, אלא תנופה לאומית חדשה, חזון חדש ומלהיב, ומצרים אוהבת חזון שכזה. כדרכה, גם אותו היא תקדש. אם לא יקרה כך, המדינה האדירה הזו נידונה להמשך השקיעה והמבוכה הרעיונית,  לקול צחוקה האכזרי של האנרכיה, מעשי ידיה שלה עצמה." – צחוקה של האנרכיה, ידיעות אחרונות, 24.11.11.

הבעיה שמצרים כבר אינה יכולה לחמוק מן האנרכיה, לא עם סכנת פשיטת רגל ו-20 מליון עניים להאכיל. וכמוה, העולם הערבי כולו זוחל לאיטו לצד הדרך של ההיסטוריה. כי מהי המשמעות של ניצחון האחים המוסלמים במצרים? העלמת מדינת הלאום הערבית לטובת האינטרסים האסלאמיים העל-לאומיים. "האביב הערבי", בניגוד מוחלט ל"אביב העמים", דווקא הביא לחיסול הלאומיות הערבית. מעתה הערבים לא יהיו יותר אדונים לגורלם, אלא מגרש המשחקים לכוחות זרים.

נכון, המלכויות הערביות נותרו יציבות גם לאחר המהפכה, אך לא ערב הסעודית ולא נסיכויות המפרץ מדינות לאום ערביות. הן מונרכיות, בהן בית המלוכה הוא המרכז של הזהות הקולקטיבית. וחמורה יותר היא העובדה שעתה המדינה הערבית המשמעותית ביותר – ערב הסעודית – אמונה על אחד הזרמים הקיצוניים ביותר באסלאם הסוני. לממשלות המערב ולמחנה השלום בארץ יהיה קצת קשה לקדם את תהליך השלום כאשר הגיבוי היחיד למהלך יגיע ממקום בו אסור להקים כנסיות ולנשים אסור לנהוג. מי יודע, אולי גם הניצחון האסלאמי במצרים יעודד את הווהאבים לבעוט את בית סעוד.

בכל מקרה, הריק שנוצר באזורנו מושך כעת כוחות זרים לעצב אותו כרצונם: הפרסים, הטורקים, הרוסים והאסלאמיים.

בנושא הפרסי כבר חזרתי ואמרתי וחזרתי והתראתי על העובדה שלא משנה מה יציע המערב – אם גזר ואם מקל – איראן תפתח נשק גרעיני ותנסה להשתלט על מסדרון הנפט. הם אינם עושים זאת מתוך חמדנות, אלא מן הצורך הקיומי להציל עצמם. קרוב לוודאי שאנו נתחיל לראות תנופה אמתית בנושא לאחר דצמבר, כאשר האמריקאים יסיימו את נוכחותם בעיראק. מכאן גם אפשר להבין את המתיחות האחרונה ביחסים: וושינגטון מנסה להפחיד את איראן לבל תקרע את חיית המחמד האמריקאית.

הרפובליקה הטורקית היא כבר סיפור מעט יותר אופטימי, אבל רק בגלל שהוא פחות נואש. ארדואן מסתכל על טורקיה ותולש את שערות ראשו: במערב המדינה, המודרניסטים המתוחכמים עסוקים מדי בכדי להביא ילדים וקומלים. גם במזרח המדינה, שיעור הפריון הטורקי בקושי עובר את שיעור ההחלפה של 2.1 ילדים לאישה. ובעוד האוכלוסייה הטורקית דועכת, הכורדים שומרים על רמת פריון גבוהה. מה ארדואן יכול לעשות בכדי להציל את טורקיה לא רק ממוות דמוגרפי, אלא גם ממשבר כלכלי מקיף? אימפריה ניאו-עות'מאנית! אם טורקיה תמצב עצמה ככוח גיאופוליטי חדש באזור, וודאי שכספים יזרמו אליה מן המונרכיות הערביות בכדי להיאבק באיראן ולשמור על הסדר באזור המתפורר.

עבור ישראל מדובר ביוזמה נהדרת – הטורקים לא רק נכנסים לתוך הבוץ הכורדי, אותו אנו יכולים להעמיק יותר, אלא גם נמצאים במסלול התנגשות עם הרפובליקה האסלאמית של איראן ועם הפדרציה הרוסית. במקרה האיראני, בעוד טהרן מנסה לתמוך בבשאר אסד, טורקיה מנסה להפילו ותומכת במורדים נגדו (מה שאגב אומר שסוריה שלאחר אסד לא תהיה ידידותית לישראל). במקרה הרוסי, לא רק שטורקיה פועלת נגד האינטרס של מוסקבה בסוריה, אלא גם מאיימת על קפריסין, מדינה הקרובה לרוסים. במילים אחרות, ארדואן דואג לשים עצמו בין הפטיש לסדן.

שלישית ברשימה היא רוסיה, אשר רק לפני שבוע שלחה כוחות ימיים לסוריה. הרוסים עדיין זוכרים את הטריק המערבי בלוב (ראו "מבצע 'חופש ללוב'", סיקור ממוקד) ולא יתנו לנאט"ו להטות שוב את מאזן הכוחות לטובתם. הצי הרוסי כעת מהווה מטרייה עבור אסד לחיסול ההתנגדות לו, מתוך הבנה שבאם יצליח לשרוד את המהומות סוריה תהפוך לגרורה רוסית.

אבל, אליה וקוץ בה: המשטר העלוואי יצטרך לתת גם מרחב פעולה לאיראן בשטחו. כיום הרוסים נותנים רוח גבית לטהרן בדרישתה לשמירת פרויקט הגרעין. כרגע, מערך האינטרסים מעודד את רוסיה לנסות ולשים מקלות בגלגלי המערב במקום לעזור לו. ברם בקרמלין יודעים, וודאי ההנהגה שנהלה את מלחמת צ'צ'ניה השנייה, שאיראן גרעינית תפנה את עיניה לא רק מערבה, אלא גם צפונה. אם הפדרציה הרוסית תמשיך לתת לרכבת הגרעינית לדהור, בעתיד הלא רחוק הקווקז יבער עם נשק איראני.

ולבסוף, יש לנו את התנועות האסלאמיות הסוניות בעיקרן, שמהוות כעת "פריחה אסלאמית" בכל המרחב ממערב לפרת. אינני מונה אותם כערבים, או אף רואה בהם גורמים ערבים, מפני שהתנועות הללו אינן מגבילות עצמן רק למרחב הגיאוגרפי הערבי – לאחים המוסלמים יש שלוחות רבות בעולם המערבי, כולל בארה"ב, ומטרתן הראשית של אגד התנועות היא הקמתה מחדש של הח'ליפות האסלאמית.

התנועה הראשית מבין התנועות הללו היא "האחים המוסלמים", שזכו לא מכבר בניצחון אלקטוראלי במצרים ומאיימים על יציבות בית המלוכה בירדן. את ידם הם גם טומנים בקלחת הסורית ובאם האנרכיה בלוב תמשיך ותגבר, אנו אולי יכולים לצפות לפלישה מצרית דווקא לשכנה ממערב, כחלק מניסיון של קהיר לא רק לאחד את צפון אפריקה בחגורה אסלאמית, אלא גם בשביל הנפט שיזרים מעט כסף זר לקופת המדינה המדלדלת.

ומה המסקנה מכל התהליך הזה עבור ישראל? תם תהליך השלום – סופית. מדינה פלשתינית, לאומית-חילונית, לא תוכל להתקיים במרחב ובגדר התאבדות לאומית יחשב כל וויתור על חבלי ארץ אסטרטגיים. מה שיש לעשות במקום הוא, כפי שכבר המלצתי לא פעם, לחבק את האנרכיה: מדינת ישראל נמצאת בעמדה נהדרת לשפוך עוד הרבה שמן למדורה המזרח תיכונית. וכאשר האש תסיים לכלות את אויבינו, נוכל אנחנו לבוא ולקטוף את הפירות הנותרים.

שבוע טוב.




מה שרות הצנטריפוגות

אנחנו אוהבים את האיום האיראני, כמו ילדה בלתי-פופולארית שמקבלת קריצה מתימהוני. נכון, מחמוד רוצה להשמיד אותנו, אבל גם עכשיו הוא ועוד פרסים קטנים עוסקים במלוא המרץ בלהשמיד אותנו. עבור מישהו בכדור-הארץ מדינת ישראל היא כל עולמו, או כל העולם שהוא רוצה למחוק באש גרעינית. ולכן גם התגובות ההיפר-היסטריות, הדיבורים וחזיונות האימים של טיל גרעיני נגד ירושלים או פצצה מלוכלכת בתל-אביב. אין ספק שיזם תקשורת מוכשר כבר עכשיו חופר בארכיונים אמריקאים בשביל לייבא את פורמט "במקרה של פצצה הסתתר תחת השולחן". אולי אפילו נביא את לואיס בלאק!

הבעיה שההנחה כי איראן שואפת לייצר נשק גרעיני בשביל להשמיד את ישראל, כצעד ראשון להרפתקה אימפריאלית או סתם בשביל הכיף, היא הנחה אופטימית. אופטימית מפני שנדמה לנו שלאיראן יש ברירה בפיתוח נשק גרעיני. ולא כך הדבר.

ב"איראן רוצה מלחמה" הבהרתי  שהרפובליקה האסלאמית תשאף לפתח נשק גרעיני כהגנה מפני התקפה מערבית בעודה משתלטת על "מסדרון הנפט", אזור הנמתח מהמפרץ הפרסי עד הרי הקווקז. ומדוע תעשה זאת? מפני שאיראן עומדת בפני קריסה דמוגרפית-כלכלית. בתוך דור אחד רמת הפריון צנחה מקרוב ל-7 ל-1.77. הדבר עומד להפוך לחלוטין את פירמידת הגילאים ולהטיל על הכלכלה האיראנית המפגרת את הצורך לתחזק אוכלוסיית זקנים שתמנה חמישית מן האוכלוסייה. לאיראנים אין את המשאבים והם יודעים זאת.

הטעות היא לחשוב שטהרן נשלטת על-ידי מטורפים נטולי היגיון. בכלל לא. מה שלא חסר להם הוא היגיון : התפשטות לשדות נפט חדשים תבטיח את קיום האומה הפרסית לאחר המהפך הדמוגרפי. עבורנו זה נראה מטורף, אך רק מפני שההיגיון שלנו מסורס. כפי שצ'סטרטון כתב: "דמיון אינו מוליד טירוף. מה שמוליד טירוף הוא היגיון. משוררים אינם משתגעים; אך שחקני שח כן."

מכאן גם שסנקציות יכשלו בטיפול בבעיה ויותר מכך – יעודדו את איראן להגביר את קצב פיתוח הנשק ותוכניות הכיבוש שלה. הרי המערב לא יכול להבטיח לאיראן עתיד בר-קיימא (האיחוד האירופאי בקושי יכול להבטיח את עתידו שלו). בעצם, הסנקציות מעמידות בפני פרס שתי אפשרויות: לקרוס כלכלית או לקרוס כלכלית. לכן היא חייבת להפוך את השולחן, לקבוע מחדש את התנאים.

מה גם שאות הפתיחה אינו רחוק: בסוף דצמבר השנה הנסיגה האמריקאית מעיראק תושלם. זו שנת בחירות בארה"ב ואובמה לא יוכל להשאיר את החיילים שהבטיח להשיב הביתה. הוא גם יודע שברגע בו יצא אחרון החיילים האמריקאים, יכנסו סוכנים איראניים בהמוניהם. אולי זו הסיבה שארה"ב ובעלות בריתה עושות שרירים: הן מנסות להרתיע את איראן מלבלוע את עיראק. אבל, לאיראן אין ברירה אלא להתרחב לדרום העשיר בשיעים ובנפט. סנקציות כלכליות ותרגילים צבאיים לא ירתיעו אותה, מפני שהיא יודעת שמדובר בבלוף.

האפשרות היחידה לצמצם את האיום (ולא לחסלו – עברנו את נקודת האל-חזור) היא האפשרות הצבאית. ולא בהכרח תקיפות נגד מתקני הגרעין האיראניים. גם מימון בדלנים כורדים ובלוצ'יים באיראן ועידוד מהומות שם יעסיקו את הצבא בניסיון להבטיח יציבות מבית במקום לכבוש בתי אחרים. אפשרות נוספת, שהיא פחות מנומסת דיפלומטית אך אולי יותר יעילה, היא תקיפת מרכזי השלטון באיראן. מדינה באנרכיה אינה יכולה לנהל פרויקט גרעין. נכון, הסיכון לדליפת חומרים רדיואקטיביים לידי טרוריסטים הוא גדול, אולם אם למדנו לחיות עם הסיכון בפקיסטן גרעינית (שאינה בדיוק מופת ליציבות) אפשר גם להתמודד עם איראן הרוסה וכמעט גרעינית.

אבל, הכול תלוי מה יעשו בחלון הזמן שנסגר במהירות. ברגע בו פצצת גרעין פרסית תיוולד לעולם, המערכה האחרונה בטרגדיה תעלה.




צווחת הברבור, או מדוע נתניהו "שקרן"

ב-1933 גרמניה קיבלה, בשעתה הגורלית ביותר, מוקיון ועדר חולמניים בעלי פטיש למגפי עור ומסדרים צבאיים כמנהיגיה. במקום פוליטיקאי ברזל כמו ביסמרק, עלה לשלטון שרלטן עם חלומות גדולים מדי וחוש מציאות קטן מדי. נכון, הצורר הנאצי היה דמגוג נהדר, אך לא זה קריטריון למנהיג, אהבת העם אליו. שפנגלר קבע שגרמניה צריכה "גיבור, לא סתם טנור הירואי". אולי הידיעה על החורבן המתקרב לגרמניה הוא שהכריע את ההיסטוריון, שנפטר מהתקף לב ב-8 במאי 1936, 9 שנים בדיוק לפני חורבן הרייך.

בגרמניה, לפי שפנגלר, גורל התרבות המערבית היה אמור להיות מוכרע. הגרמנים, "הצעירים שבעמים האירופאים", נועדו לטפל בבעיות האדירות שהתאספו מעל המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21, ענן סערה "שברק ראשון שלו היה מלחמת העולם". לא להציל את המערב, כי מן השקיעה לא ניתן לברוח, אך כן לשלוט על קצבה, על האופן בו תתפתח. בקיצור, המאה ה-20 יכלה להיות המאה הגרמנית.

ואולם דווקא בנקודה הקריטית ביותר, כאשר מנהיגות חזקה נדרשה, הציצה מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאלית ונשברה לחלוטין תחת העומס. כל המכונה האירופאית האדירה, מולידת אימפריות חובקות עולם, התמוטטה והושלכה כלאחר-יד לפח הזבל של ההיסטוריה. כמובן, היסטוריה אירופאית עדיין יש, אך האירופאים אינם הסובייקטים בדרמה אלא האובייקטים – האמריקאים והרוסים בוחשים כרצונם. וכאשר עולה אירופה, זו בעלת הרחם העקר ו"העוצמה הרכה" (עוצמה רכה! הייתם מאמינים? במקום בו מפלצות ברזל נאבקות, אירופה רוצה קרב כריות), לרגע כאיחוד על-מדינתי, המבנה שב ומתמוטט מטעמים פיננסיים (ואולי נעז לומר – תרבותיים?). הגרמנים אינם כבר העם הצעיר, אולי רק הזקן הבריא ביותר במוסד הסיעודי ששמו "אירופה". איתם צרפת ואנגליה, ספרד ואיטליה, שוקעות לעתיד כסוף שיער. יש אומרים שזה לא הסוף, שניתן עוד להפוך את הדמוגרפיה, שהאירופאים יזכרו מחדש למה עוד משמשים אותם כלים מוזרים שבין חלציהם. אולי. כרגע, הם זן בסכנת הכחדה.

ואל מול הרקע הזה הצהרת סרקוזי צריכה להיבחן. כן, הצהרה. סרקוזי הצהיר בפני אובמה – מוקיון מס' 2 בסאגה – את עמדתו. פליטת פה היא בדרך כלל מה שפוליטיקאי עושה בנאום, כאשר הוא מבטיח ומבטא דברים שלא טרח לחשוב עליהם קודם. מה שנאמר בשיחות סגורות הם כנראה הדברים הכנים היחידים שפוליטיקאי אומר, אם בכלל הוא יכול לומר משהו כנה.

סרקוזי הצהיר בפני אובמה ש"נתניהו שקרן" והאחרון ניחמו בעובדה שהוא נאלץ להתמודד עם ראש ממשלת ישראל כל יום. אם הייתי מופתע, הדברים היו מקוממים. זה מה שמנהיגים של מדינות ידידותיות חושבים עלינו? והיכן ההתנצלות הצרפתית? האמריקאית? אם הדבר היה נאמר על פוטין, סרקוזי ואובמה היו עסוקים עכשיו בשלל תרגילי אקרובטיקה דיפלומטית לבידור העריץ הרוסי. אבל, אני לא מופתע.

משלושה טעמים אין הפתעה בדברים:

ראשית, אין בין מדינות חברויות, רק אינטרסים. העובדה שמנהיגי בעלות-ברית חושבים כך על ראש הממשלה אינה מורידה מערכם של אינטרסים. היא כן משפיעה על הערכתם, כי בכל זאת עמדה רגשית משפיעה על תפיסה מציאותית. אך אסור לטעות במחשבה שיש איזו "חברות קדושה" שעבורה מדינה אחת תקריב אינטרס עבור מדינה אחרת.

שנית, ההצרה קרוב לוודאי נובעת מהסרבנות הישראלית להצטרף לחגיגת השלום. סרקוזי עומד בראש מדינה בלתי רלוונטית ואובמה הוא מנהיג בלתי-רלוונטי. הנחמה היחידה ששניהם יכולים למצוא, בתוך ים ההרג וההרס הגועש סביבנו, היא האשליה שהסכם שלום בינינו ובין הישות הפלשתינית תביא לשינוי לטובה. ונתניהו מסרב להשתתף. אין זה מפתיע שמנהיגים כה טרודים פורקים את תסכולם על ראש ממשלת ישראל.

ושלישית, ישראל מוכרת את עצמה במחיר נמוך מדי. אנו המדינה היחידה במזרח התיכון שלא נמצאת בפני סכנת השתלטות איסלאמיסטית, מלחמת חורמה או התמוטטות. המרחב כולו נהפך שוב להיות א-מורפי, שוב קורץ להרפתקנים בעלי האומץ לעצבו. זו פרשת דרכים היסטורית רבותיי – האם מדינת ישראל תבסס את ריבונותה פעם אחת ולתמיד, או תהפוך לגרורה (במובן של טפיל חסר קיום עצמאי) מערבית? אם בבית הלבן ובארמון האליזה לא מעריכים את תרומתנו להגנת המערב, נפנה למזרח. סין, הודו, אולי אפילו רוסיה, יכולות להיות שותפות חדשות.

ובעידן של איראן גרעינית, שווינו רק יעלה.

image




כמה מילות זעם על בכיינים, טורקים ומצרים מתמוטטים

ג'ון ביידן כינה את בנימין נתניהו "כפוי טובה". תומאס פרידמן, לאחר שממשלת ישראל סירבה למחוא כף לחינגה הדמוקרטית במצרים, טען שוושינגטון "נגעלה". ובימים אלה ממש, כאשר הטורקים מסלימים באופן עצמאי, כל אידיוט עם עט מאשים את ביבי מדוע סרב להתכופף בפני הטורקי ולחשוב על אנגליה לעשר דקות. ביבי כנראה כבר התרגל לעובדה שיש מחנה שלם ששונא אותו, לא משנה באיזה אופן יפעל. ולמעט כחומר תעמולה זול עבור איראנים (המצטטים בלהט את הארץ כדי להוכיח את שקיעת ישראל), אין זה גם משנה מה אותו מחנה חושב. אם הדבר היה תלוי בו, בעיית הדיור בישראל הייתה כבר נעלמת: בים התיכון יש מספיק מקום לכולנו.

הטורקים סטרו על פרצופנו ודרשו התנצלות רשמית על כך שכואבת להם היד. במקום להפוך עליהם את השולחן ולדרוש מהם התנצלות, סירבנו לדרישה המגוחכת. לא נורא. אם היינו מתנצלים הסטירה השנייה הייתה כואבת יותר. עתה אפשר לתת לעולם להרים גבה אל מול המטורלל באנקרה, המאיים במלחמה אזורית עם "הכובש הישראלי" בעודו מפציץ כורדים בצפון עיראק. אם עיתונאיי ישראל רוצים לעשות משהו טוב למדינה, ייקחו את עטיהם ויכתבו כמה מילים על סבל כורדי וכיבוש טורקי. עדיף מאשר להתחיל לצייר תרחישי מלחמה עם טורקיה ומצרים בשתי חזיתות.

מה שמביא לעניין הידוק היחסים בין טורקיה למצרים:

ארדואן הוא נחש וכנחש בוגדני אינו מהווה את אותו איום שהיה נאצר לפני ששת הימים. הידוק היחסים עם מצרים נעשה בצל הבגידה באיראן עם הצבת מערכת מכ"ם מערבית והזריקה של אסד לכלבים. גם הגמגום הטורקי בנוגע למובראק (כן מהפכה, לא מהפכה, אולי מהפכה) לא מוסיף לו נקודות יושר. והממשל הצבאי במצרים, זה שבימינו משפיל את המפקד העליון שלו בכדי להציל את עורו, בוגדני מספיק בשביל לא לסמוך על ארדואן. מה שלא ברור מה הידוק היחסים בין המדינות יכול בכלל להניב.

מצרים כיום נמצאת בשלבים של אנרכיה מתקדמת, המונעת על-ידי עוני וייאוש מקרב מיליוני חקלאים מוכי רעב. מה שנראה לשלטון כדרך בטוחה לשליטה חברתית – דאגה שהחקלאים במצרים יהיו מספיק עניים בשביל לא לנסות להגר לערים – מובילה את האומה המצרית לחורבן. התחזית הסבירה ביותר היא מכת רעב בממדים תנ"כיים וספק אם לעולם יהיו המשאבים להאכיל 40 מיליון איש. האסטרטגיה הישראלית הטובה ביותר מול מצב כזה הוא זירוז הבנייה של גדר (אם לא חומה) בגבול הדרום והוראה לירות בכל מסיג גבול. הומאני זה לא יהיה, אך לפחות להומאניים שלנו יהיה הלוקסוס להתלונן.

עם גורל כזה, מה טורקיה יכולה להציע למצרים? הלוואות קצרות טווח? החוב הטורקי מתנפח טפו-טפו יום-יום והתחזיות הדמוגרפיות לא פחות שחורות. יש משהו קומי בברית בין טורקיה ומצרים, כמו תרומה כספית של עני לאביון. אף אחד מן השניים לא יצא מהעסק עשיר. ואולי הרצון הטורקי והמצרים הוא לנצל את האלימות שתפרוץ בספטמבר?

סוגיית ספטמבר, או "הצונאמי המדיני", הוא גרסת 2011 ל-"אם לא תאכל יבוא שוטר". הכרזת העצמאות הפלשתינית הנוכחית היא הרביעית במספר והפעם הפלשתינים מפולגים יותר מאי-פעם. עובדה: אפילו על אזור זמן משותף הם לא יכולים להסכים! ספק אם אבו-מאזן סובל מעודף ביטחון בחבריו בחמאס ומי יודע כמה זמן הצגת האחדות תחזיק. בכל מקרה, אינתיפאדה שלישית תצליח להרגיז יותר חברים מלרצוח ישראלים. חזרה של גל טרור ומבצעים ישראלים בשטחי הרשות יקרבו את המזרח התיכון לקראת מלחמה אזורית, כאשר טורקיה ואיראן ינסו לקפוץ על הגל. סעודיה, אשר באביב הערבי הנוכחי מנסה עד כמה שאפשר להכיל התחזקות איראנית, תתלה את אבו-מאזן על מתן ההזדמנות לאויב לקדם עוד כלים.

מה המסקנה? חדשו את אספקת הפופקורן ואל תעבירו מהערוץ המזרח-תיכוני; עונת החגים הזו הולכת להיות מרתקת.




ד"ר ביילין ודעתו על המשבר הטורקי–דוגמה לפרגמטיות עיוורת

לפני שבועיים טענתי (על רפלקסים ופצצות חמש טון – מה חסר למדיניות הישראלית, 21.8.12) שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא פרגמטיות במקומות הלא נכונים: אנו מעשיים לא רק באמצעים למטרה, אלא אף בעיצוב המטרה עצמה. איננו רואים מבעד למציאות לעבר יעד, אלא מנסים לעצב אסטרטגית כיבוי שריפות בהתאם למצב. זו הסיבה – ולא אף דבר אחר – בגינה דווקא המעשיים, הנגע המוליד את האלתור, מבכים כל פעם שלמדינת ישראל אין תוכנית. כיצד אמורה להיות תוכנית כאשר אנו לא מעיזים אפילו לחשוב על יעד כולל?

באותו מאמר הדגמתי על-ידי מדיניותו של הקרדינל רישלייה (דמות המופת המדינית פה) כיצד יעד בלתי מעשי משמש לניצול אמצעים מעשיים מאוד.

ועתה התאפשר לי להביא גם דוגמה נגדית, של ישראלי "מפוכח": ד"ר ביילין במאמרו "הכבוד ניצח, המדינה הפסידה". ד"ר ביילין, שהציע לנו ברעידת האדמה ביפן לוותר על אנרגיה גרעינית (כי נפט כידוע נמצא בידיהם של אוהבי ישראל), מבכה את העובדה שהשרים והציבור הלאומני, הבלתי-מפוכח, מבכר את הכבוד הלאומי על פני האינטרס הלאומי.

זהו שיקול הדעת הנכון לפי ד"ר ביילין (ההדגשה שלי):

חשבתי לתומי, שהמחנה הפרגמטי ניצח בממשלה, ושמישהו סוף סוף הבין שטורקיה חשובה לנו מאוד. גם אם איננו אוהבים את נאומיו של ארדואן ראש הממשלה הטורקי, וגם אם אנחנו משוכנעים לגמרי שהתנהגותנו בפרשת המשט היתה ללא דופי, יש רגע שבו מדינה שוקלת מה יקר לה יותר – קשר מדיני, ביטחוני וכלכלי עם מדינה מוסלמית גדולה מאוד שיש לה השפעה גוברת והולכת במזרח התיכון, או עמידה על האמת כפי שהיא נראית בעיניה

ד"ר ביילין מעמיד בפנינו שתי אפשרויות: להרכין ראש בפני הפריץ, או ללכת כמו משוייגע (נא לקרוא במבטא יידישי) ולעמוד על כבודנו. אם נסכים לדרישתו, הרי אנו עושים שלוש טעויות: ראשית, אנו בעצם מתנצלים על היותנו ריבון, היכול לפעול בכוח לשם הגנת ריבונותו. בוודאי שאם הטורקים מפציצים כורדים בצפון עיראק, לנו יש כל אישור ליירט ספינות העושות דרכן למימנו הטריטוריאליים. שנית, התנצלות תמצב את טורקיה כגיבורה החדשה של העולם הערבי, הנלחמת באויב הציוני את מלחמת המוסלמים. ושלישית, טורקיה היא אויב עם תאריך תפוגה דמוגרפי כמו גם כלכלי (אל תתנצלו, תחכו, 18.8.12). אם הם רוצים לחמם את הגזרה, בטוחני שיש מספיק פעילי שלום ולוחמי חירות בצפון עיראק ומזרח טורקיה המחכים בשקיקה לנשק וייעוץ צבאי. ד"ר ביילין כמובן לא ימליץ על כך, מפני שלא יזמינו אותנו יותר למסיבות של המקובלים, אך במעט שנותיי למדתי לא לשמוע למי שעיקר עניינו לרצות אחרים.




הסולם/ ד"ר ישראל אלדד

מתוך "הגיונות מקרא". כל הזכויות שמורות לילדיו של אלדד.

מאז ירדה ההיסטוריוסופיה לעולם רבו הניסיונות לתפוס את התהליכים ההיסטוריים תפיסה מושגית כשרשרת הגיונית, רבו השיטות שהעלו חוקיות כדי להשחיל עליה את חוליות המאורעות המוחשיים ואין לך שיטה שלא נאלצה לאנוס עובדות כדי להתאימם לשיטה ולחוק, אם על דרך מיטת סדום אם על דרך העלמה של עובדות ומאורעות שאינם עולים יפה עם השיטה. וכבר התעוררו חוקרים על כך שהתנ"ך הוא אב להיסטוריוסופיה ובייחוד ספרי הנביאים – ראשונים ואחרונים – אשר החוקיות שבמהלך ההיסטוריה הישראלית אבן-פינה היא להם ועמוד התווך. אולם – במידה שידוע לי לא נתעוררו עדיין על הדיאלקטיקה המופלאה החבויה בפרשת אבות האומה. על פי העיקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוסברו תמיהות רבות במאורעות חייהם. על פי העיקרון "מעשה אבות סימן לבנים" הוסברו ומוסברים גם כאן דברים רבים במאורעות חיינו ההיסטוריים, אולם טרם עמדו על החוט המשולש: אברהם-יצחק-יעקב, בהילוכו הדיאלקטי-פילוסופי, כהשלמת השקפת עולם המחייבת הלכה למעשה.

אחד החלומות המופלאים ביותר אשר חלם אי-פעם אדם עלי אדמות הוא חלומו של יעקב אבינו בצאתו מבית אביו – בברחו מבית אביו – ללכת חרנה. ומכיוון ששבענו כבר דרכי פסיכואנליזה לפתרון חלומות, נלך בדרך חדשה, אשר רבים הסימנים שאנו עומדים בפתח תקופתה לא רק בפתרון חלומות לילה, כי אם גם בפתרון בעיות חיים: דרך הפסיכוסינתזה.

חלומו של יעקב, חלום הסולם, הוא סינתזה של חיי אברהם וחיי יצחק העומדים מבחינה מסוימת, כפי שהוכח לעיל, ביחס ניגודי המפורש בתורה באורח חייהם גם אם אינו מפורש במלים. אברהם הולך בצו שמים. יצחק עקוד אל האדמה לא רק בגופו, כי אם גם בלבו, כמוכח מאהבתו לעשיו. ודאי שאברהם הולך ארצה בצו שמים; ודאי שיצחק העקוד מקבל עול שמים; אך רק ביעקב מתמזגים שני יסודות אלה בסמל ובמציאות, בחלום ובהקיץ.

רק המאבק – ועל יעקב הנאבק עוד ידובר בבא – בין יסודות אברהם ויסוד יצחק, הוא שהוליד את החלום, בו ירד אלוהים לענות לו לעינויי נפשו. הן זה עתה נתברך בכל טוב ארצי, והנה הוא מוטל פה במקלו ובתרמילו, בחוסר כל, רק אבן למראשותיו. גם אברהם אבי אביו נטש את בית אבותיו ואת ארצו, אך לא בורח היה, כי אם הולך בצו-אל למטרה ידועה, יעודה. והוא, יעקב, בורח מן הארץ היעודה מפחד אחיו אל הבלתי-נודע. הוא גולה ראשון.

וכך הוא חולם את החלום המקראי הראשון והעמוק מכל האחרים: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועל הסולם ניצב ה' אלוהים, הוא אלוהי אברהם, הוא אלוהי יצחק, הוא אלוהי השמים, הוא אלוהי הארץ, וסולם זה לא סולם מופשט דומם הוא, כי אם סולם חי, כי הנה מלאכים עולים ויורדים בו, דינאמיות מתמדת. אל אברהם באים מלאכים פנים אל פנים. ליצחק לא באים מלאכים כלל. ליעקב מופיעים מלאכים בחלום מופלא זה בקשר חי בין ארץ ושמים – ואין צריך להזכיר כאן, כי כבר הוזכר לרוב, עניין העלייה הקודמת לירידה. כאן מתמזגים לסינתזה גואלת ניסיון הנפל של הנפילים, של כוחות עליון להיבדק בבשר עם הניסיון שנתבלבל, ניסיון בניין מגדל בבל בו יעלה אדם השמימה. בחלומו זה של אבינו יעקב ניתנת הסינתזה הסולמית, וניסוחה האחרון והממצה ביותר יינתן אחר כך על ידי ר' שמעון בר יוחאי בסכמו את הוויכוח בין בית-הלל ובית-שמאי מה נברא תחילה, שמים או ארץ: "איך נחלקו אבות העולם על כך, אלא אומר אני: יעמדו יחדיו". כסולם הזה.

זוהי צמידות לקרקע ולא צמיתות בה. ותורה היא משמים ולא בשמים. רק בתקופה מאוחרת מאוד יתחילו בעלי חזיונות לחלום חלומות על השמים בלבד. יעקב חולם על קשר עם השמים, והן הוא הדבר אשר אמרנוהו בפרשת בראשית: אין לנו ידיעה בבורא מעבר למעשה הבריאה המתגלית לעינינו. על "בראשית" המוחלט לא נדע לעולם דבר. בראשית שלנו, של המין האנושי, הוא זה הפותח בשמים וארץ. "דע מאין באת ולאן אתה הולך", אך: במופלא ממך אל תדרוש.

הנפש הישראלית מתוחה בין הפיסיקה והמטפיסיקה, אבל המתח זה איננו קבוע ועומד, זה הוא מתח דינאמי ויוצר, הוא גם לוחם. הארץ בכוח המשיכה שבה, בטבע, בטבעיות שבה, מכבידה, כובלת, כופתת כאל מזבח. השמים ממעל באין-סוף שלהם, בבלתי-ידוע שלהם, מרתיעים וקוסמים, מערפלים ומושכים. מרגיש אדם את עצמו בטוח מאוד כשהוא תקוע בשתי רגליו באדמה, אך הוא מרגיש את עצמו קטן מאוד והוא רוצה לעלות. רוחו מושכת אותו אל העולמות העליונים. רגלי הסולם ברורות מאוד, ראשו אינו נראה, רק שלבים ראשונים נראים, אבל מי שעתיד שמו להיות "ישראל", מי אשר ישרה עם אל, מי אשר כוח לוחם ויוצר בו – הוא אינו שואל לאחרית של כל אחרית, אינו שואל למטפיסיקה ואינו נכנע לפיסיקה. הוא עולה בסולם.

בכל ימי הגלות שלטה בנו סכיזופרניה: היינו קרועים בין שמים וארץ. מצד אחד חי הגוף את חייו הארציים בהכנעה ובהשפלה, בדלות ובביזיון, חיי גוף ללא פרספקטיבה כי ללא נקודת יציבות. רגלי הסולם של האומה מפוזרות היו, לא נעוצות. ומאידך, שם במרומים, ניטלטלו קרעי סולם בחלקו העליון – ללא אחיזה בקרקע, לכל היותר בקרקע של לבן הארמי-הרמאי, ללא אחיזה בהיסטוריה, לכל היותר בהיסטוריות של אחרים. לפעמים פיסיים עד כדי בחילה, לפעמים מיטפיסיים עד כדי הזיה. סטאטיים בחומר וקורי עכביש ברוח.

ולא לשווא חלם יעקב את חלומו הפלאי לא בבית יצחק ולא בבית לבן כי אם בדרך לגלותו, כעין אזהרה חמורה לבל יאבד את השלמות הזאת שהיא בבחינת צלם אלוהים באדם.

הסולם המוצב ארצה זהו הריאליזם שבהשקפת העולם של האבות. וארצה – לא הארץ בכלל היא, כי אם ארץ ישראל אשר נתקפלה כולה תחת גופו של החולם. עליה הניח יעקב את גופו, על אבניה. אין מנוחה לאב ואין יציבות לו אלא בה. ו"ארצה" זה רחב הוא עוד יותר מהצד הגיאוגרפי-טריטוריאלי. זה כולל את כל הצד החומרי, הבשר-ודמי, את העושר הטבעי ואת העושר המיוצר, את המשטר ואת הכלכלה ואת הצבא, את כל מה שמייצב את הרגלים. אולם כל זה אינו אלא בסיסם לסולם – והסולם הוא הכוח הדינאמי המשלים את היציבות. זה כוחה של האידיאה, זה מותר האדם על הבהמה. האדם נצטווה להעמיד סולם ולעלות בו. החלום אינו רק סינתזה של שני האבות, לא רק ביטוי לחוויות עבר כי אם גם צו לעתיד, החלום הוא חלום מחוקק.

אם תורת ההכרה מכונה בשם "הפילוסופיה של הפילוסופיה" הרי סולם יעקב הוא סמל הסמלים שלנו, הוא ציור המפתח לכל השקפת העולם הישראלית. עמידה זו יחדיו של שמים וארץ מכוונת לבריאה, כלומר להנחת היסודות הנצחיים, בחיים שאינם נצחיים; בחיי היצירה חיים הם יחדיו חיים סולמיים אלה שבחלום זה. בחיים הסולמיים האלה של האב ושל צאצאיו הרחוקים תהיינה מעלות ומורדות, ויהיו מאבקים רבים. ימים בהם מתרופף היסוד הארצי, רגלי הסולם אינן ניצבות איתנות והראשים מרחפים אי-שם בשמים, וימים בהם שמים יתעלמו מעיני בנים הרוצים "ישראליות" ללא "יהדות", ויבואו נביאים לאחות את הקרע, להפיח רוח בעצמות לאו-דווקא-יבשות.

אולם חלום זה לא רק יסוד להשקפת עולם כוללת הוא, כי אם גם מוסב באופן מוחשי ביותר ליעקב, לא רק לאדם בכלל נאמר כי אם לאותו אדם קונקרטי, יעקב בן יצחק בן אברהם, יעקב אבי אומה. סולמו של יעקב איננו פילוסופי דווקא. ניסה אלוהים לברוא אדם סתם והניסיון נכשל, נכשל באדם זה עצמו, ניכשל בבניו, ניכשל בדור מגדל בבל, ניכשל בדור מבול. אדם הראשון, האדם המופשט, נכשל – עתה בוחר אלוהים במשפחה ובעם מסוימים, פחות כלליים, האבות אינדיבידואלים מאוד, הם היסטוריים מאוד, הם ריאליים מאוד. והריאלי משלושת האבות הוא יעקב, כי יותר מאבותיו הוא נכנס לסבך החיים שבהם יש להגשים את החלום הגדול אשר חלם.

אחרי חלום זה אין הוא פליט עוד – גולה הוא, אך יודע את אשר לפניו. כשהוא חולם חלום נשגב ודאי שעינו עצומות, כדי שהדלות והבדידות סביבו לא תגרענה מעצמת החלום, אך בבואו להגשים את החלום, בבואו לחיות, עיניו פקוחות עד מאוד; את הברכה מידי אביו ואת ברכת האדמה הוא שומר בליבו, אך את עורונו אין הוא יורש. ואם ירמהו, ישלם כפל כפליים. בגולה הוא, ובגולה חייבים להיאבק על הקיום ועל הרכוש בדרכים מדרכים שונות. כאן אין מקום לאות אבירות של אברהם שסרב ליטול שרוך נעל משלל המלחמה. ויחד עם הסתגלות זו יש להיזהר היטב שלא ידבק בו מן התרפים אשר ללבן. יש ליטול מה שאפשר בחומר ויש לשמור עצמיות הרוח. ועל הכול: יש לזכור יומם ולילה כי גלות זו אינה אלא ארעית. ויש לדעת לכוון את השעה כל עוד אפשר ליטול את הרכוש הגדול ולשוב ארצה.

צירוף זה של חולם חלום סולם, העמוק שבחלומות אנוש, עם מעשיות שבחיים, מעשיות "מדינית", ממש דיפלומאטית, ומעשיות כלכלית – צירוף זה דרוש היה כדי לכוון את מעיין הנבואה המהפכני שבקע באברהם לאפיק היסטורי ברור . על כן בני ישראל אנו.

eldad




מלחמת אזרחים? המלחמה של נאט"ו ועתיד לוב

לאחרונה, עם נפילת טריפולי לידי כוחות האופוזיציה, עולה שוב ושוב השאלה "מה הוא עתידה של לוב". התשובה נדמת – במבט ראשון – פשוטה,טריוויאלית ממש ודורשת מאתנו רק לחשב מה מסתבר יותר: הצלחת השבטים להתגבר על מחלוקות או מלחמת אזרחים?

ידוע לנו שהיריבויות השבטיות כבר החלו להופיע, עם הצלחה חלקית של הנהגת המורדים להסדיר אותן:

In recent weeks, rebel fighters in Libya’s western mountains and around the coastal city of Misurata have lashed out at civilians because their tribes supported Colonel Qaddafi, looting mountain villages and emptying a civilian neighborhood.

הקורבנות הראשונים הם כמובן השבטים שתמכו בקדאפי (ושבטו שלו), אך מה יקרה כאשר יגיע הזמן לחלק את העוגה? האם השבטים הגדולים לא ידרשו נתח משמעותי יותר? האם הברברים לא ידרשו פיצויי על אפליה של שנים? לוב אינה מדינה אמתית, אלא אוסף שבטים עם דגל, מעין עיראק של צפון אפריקה. אולם נשגה אם נחשוב שהדמיון מסתיים רק בהרכבה החברתי. כמו בבגדאד על גדות החידקל, גם בטריפולי לא משתתפים שחקנים מקומיים בלבד. קחו לדוגמה את הדיווח הבא (ההדגשות שלי):

Developed and refined during multiple meetings in Washington, Benghazi and Doha, the list represents an attempt to anticipate every possible hiccup and challenge that could undermine Libya’s transitional government in its first weeks.

[…]

By early summer, diplomats were traveling regularly to Benghazi and Doha with proposals and counterproposals for dealing with dozens of specific tasks. – The Washington Post, Libyan rebels, allies implement plans to prevent anarchy in Tripoli, 25.8.11.

פקידים של מעצמה זרה מדברים ומסדירים בינם לבין עצמם את עתידה של מדינה? נראה שהפעילות ההומניטארית של נאט"ו הפכה למבצע אסטרטגי לפי סגנונו החתרני של קיסינג'ר.

חיל רגלים בלתי-רשמי

המורדים אולי החלו את דרכם כתנועה עצמאית, אך כיום להתייחס אליהם כמשהו חוץ משכירי חרב תהיה טעות. זו גם השגיאה העומדת בבסיס ניתוח עתידה של לוב – אנו מניחים שהמצב הוא פוליטי-מקומי ויוכרע על-ידי הדינאמיקה הפנימית לאחר קדאפי, כלומר בהתאם ליחסים בין השבטים והקבוצות השונות. נאט"ו נדמת רק כמעודדת מהצד, שמפעם לפעם תמכה במורדים בעזרת תקיפות אוויריות. בחינה קרובה יותר מראה שנאט"ו היא השחקן המשמעותי ביותר בזירה, עם המורדים הלובים כלא יותר משליחים והצדקה למלחמה (או "פעולה קינטית צבאית" בלשון הבית הלבן).

הבה נתבונן על העובדות:

בקרב המורדים פועלים יועצים צבאיים מקטאר[i], בריטניה, צרפת ואיטליה[ii]. המורדים גם משתמשים בנשק שסופק על-ידי מצרים (באישור אמריקאי)[iii],צרפת[iv], קטאר ומדינות "עלומות" נוספות[v], וממומנים על-ידי מדינות זרות דוגמת בריטניה ואיטליה. כמו כן, הפעילות שלהם מתבצעת תחת מטרייה צבאית של נאט"ו, אם בצורת התקפות אוויריות או מודיעין ותוך חריגה ברורה מהחלטה 1973 של מועצת הביטחון. ההחלטה, המהוות את המנדט של נאט"ו לפעילותה, הטילה אמברגו נשק (שכאמור הופר) ואזור ללא טיס מעל לוב. ובעוד נאט"ו בהחלט אוכפת את האזור ללא טיס, חיל האוויר שלה עושה מעבר לשורת הדין ופועל באופן הדוק עם המורדים למיטוט כוחותיו של קדאפי[vi]. כפי שמציין הוושינגטון פוסט בדיווחו על גל ההפצצות במאי השנה,

The new assault appeared to reflect increased cooperation between NATO and the rebel army, allowing the rebels to make modest gains on the ground this week.

[…]

The official also stressed the importance of Tuesday’s NATO bombings in Tripoli. Several alliance members, eager to avoid a protracted stalemate in Libya, have been pushing NATO to be more aggressive in striking Gaddafi’s center of power, despite concerns about possible civilian casualties.

בנוסף לתיאום התקפות אוויר, נאט"ו החליפה מודיעין עם המורדים לשם מיקוד ההפצצות מצד אחד וייעול פעולותיהם מצד שני. כיום, לאחר כיבוש טריפולי, הפנטגון מכחיש ושר ההגנה הבריטי מאשר[vii] שנאט"ו מספקת ללובים כלי מודיעין לשם לכידתו של קדאפי, שוב בניגוד להחלטה 1973.

נראה, לכאורה, שכוחות נאט"ו מפרים בשיטתיות את החלטה 1973 על-ידי תמיכה פעילה במורדים והפצצה שיטית של צבא קדאפי. אבל רק לכאורה. בהחלטה עצמה נמצא בין השאר סעיף הקורא להפעלת כל אמצעי הדרוש להגנה על חיי אזרחים. מכאן ההיגיון פשוט: אם תומך קדאפי יכול לשאת נשק ולסכן אזרחים, הוא מטרה לגיטימית. כך מפקדות מודיעין, המתחם של קדאפי וגדודים ש"במקרה" עמדו בדרכם של המורדים הושמדו בסערת אש. אף שליחת נשק למורדים, בניגוד להכרזת האמברגו, הוצדקה על-ידי הסעיף המעורפל של "הגנה על האזרחים". בנקודה זו נתעלם מהאשמות מצד ארגונים הומניטאריים שונים על פשעי מלחמה שנאט"ו מבצעת, משום אי-הידיעה האם הדברים נכונים (הקוראים מוזמנים לנחש כמה ועידות חקירה וגינויים בין-לאומיים ירדו על ראש חברות נאט"ו).

אם כן, נסכם: "המורדים הלובים" ממומנים על-ידי אירופאים, מחומשים על-ידי המערב ומאומנים ונתמכים מודיעינית כמו גם צבאית על-ידי נאט"ו. לא ניתן אלא לקבוע זאת – מלחמת האזרחים של לוב היא מבצע צבאי של נאט"ו, בו פועל חיל רגלים בלתי-רשמי שלה. היא מקומית כסניף מקדונלדס.

האינטרס האירופאי

אחרי שהבהרנו כי כיבוש טריפולי היה סיום מבצע צבאי של נאט"ו, יכולים אנו לפנות לסוגיית עתיד לוב. ולשם ידיעת עתידה, עלינו קודם לשאול: מה הביא את אירופה להשקיע משאבים כה רבים במערכה נגד לוב? הטיעון ההומניטארי, לאור המשך הטבח בסוריה, אינו תקף. גם עוינות לקדאפי אינה נימוק. נכון, התימהוני קרא למחוק את שוויץ מן המפה, אך ממתי אירופאי טוב נלחם במישהו על כבוד? לא, בעת המודרנית נלחמים לשם כוח ואירופה הזקנה הפילה את קדאפי לשם העצמת כוחה, דרך העצמת כלכלתה.

וכאן יש צורך לסייג.

בדרך כלל כאשר מדברים על ניסיון של מדינה או אגד מדינות להפיל שלטון של מדינה אחרת, מדמיינים חבורת גברים עלומי שם ופנים בחליפות, הדנים עם קוניאק וסיגר כיצד לחלק את העולם. לאחר שהם מסכימים על סדר עולמי חדש, הם צוחקים את צחוקם המרושע או סוגדים לשטן (תלוי לאיזו מתיאוריות הקונספירציה אתם מקשיבים). כאשר אני מדבר על הנושא, אירופה פשוט קפצה על הזדמנות לשנות את לוב לטובתה. הרי גם קודם הקשרים עם לוב של קדאפי היו רווחים מאוד לאירופאים[viii]. אבל, המהומות הציעו אפשרות עסקית: להפיל את העריץ הססגוני בשביל ממשלה נוחה יותר לעסקים. מי לא היה קופץ על העסקה?

נוסף על כך, מנהיגי המורדים משיבים להסתייגות הסינית והרוסית מתמיכה בהם על-ידי סילוק יזמים מן המדינות האמורות לטובת יזמים אירופאים[ix]. צעד זה מתבטא בהכרח בהפסד של מיליארדי דולרים לרפובליקה העממית כמו גם לפדרציה הרוסית, בעוד אירופה מרוויחה את אותם דולרים מופסדים. הדבר גם מהווה ניצחון מדיני חשוב של אירופה על רוסיה, על-ידי מניעה מזו האחרונה להגדיל את תלותה של היבשת באנרגיה רוסית.

בשנים האחרונות רוסיה חתמה על שורה של עסקאות עם לוב בתחום האנרגיה והנשק בשווי מיליארדי דולרים במטרה להגדיל את הסחר בין המדינות[x]. בכך הקרמלין פתח חזית נוספת למצור האנרגטי על אירופה: עשירית מצריכת הנפט של האיחוד מגיעה מלוב[xi] ותלותן של המדינות החלשות כלכלית בו (אירלנד, איטליה, ספרד ויוון) אף גדולה יותר[xii]. לנוכח הניסיון הרוסי ליצירתו של קרטל אנרגיה חדש[xiii], והשימוש שעשתה בעבר בנשק האנרגיה, מניעת אפשרות סיכון בטנה הרכה של אירופה הוא צעד אסטרטגי ראשון במעלה.

עיראק של הסהרה

מהו, בסופו של דבר, עתידה של לוב? אנרכיה בהיקף מצומצם. שבטים מסוימים אולי ימרדו בשלטון המרכזי שיוקם, אולם אנרכיה של מלחמת אזרחים לא תתחולל. כן, לחימה בעצימות נמוכה תתרחש, אפשר ופיגועי תופת יתרחשו באזורים הנידחים יותר של המדינה, ברם נאט"ו וקטאר (אשר גם היא לקחה חלק מרכזי במלחמה[xiv]) יבטיחו את הסדר בערי החוף ושדות הנפט. רק אם האלימות תגדל מעל רמה בלתי נסבלת, לוב תשוחרר מנוכחות כוחות זרים ויותר לה לשקוע לאנרכיה. ואולם עד אותו רגע, לוב תיוותר כעיראק של הסהרה.

מוקדש ליום-הולדתה של קוראת מיוחדת וקרובה.

הערות:

[i]The Washington Post, "Qatari military advisers on the ground, helping Libyan rebels get into shape", 13.5.11.

[ii] Voice of America, "Italy, France Join Effort to help Libyan rebels", 20.4.11.

[iii] Wall Street Journal, "Egypt said to arm Libya rebels", 17.3.11.

[iv] New York Times, "France says it gave arms to the rebels in Libya", 29.6.11.

[v] Anthony Tucker-Jones, "Is Europe covertly arming Libya's rebels?", 12.8.11.

[vi] MSNBC, "Covert teams from US,NATO boots rebel forces", 22.8.11.

[vii] The National Memo, "Pentagon: US, NATO not in manhunt for Gadhafi", 25.8.11.

[viii] Wall Street Journal, "Europe's ties with Libya questioned", 22.2.11.

[ix] World Tribune, "New leaders may expel Russia and China from Libyan energy sector", 25.8.11 and Reuters, "ENI leads Libya oil race; Russia, China may lose out", 22.8.11.

[x] New York Times, "Russia seeking tighter economic relations with Libya".

[xi] Eurostat, "Energy production and imports".

[xii] The Economist, "Relying on Libyan oil", 25.2.11.

[xiii] אלון לוין ויובל בוסתן, "הקרמלין בע"מ", סיקור ממוקד, גיליון ספטמבר 2007.

[xiv] Wall Street Journal, "Qatar reaps rewards from its rebel aid", 25.8.11.




אל תתנצלו, תחכו

  בימים של מחאות המונים ברחבי העולם ונפילת משטרים אשר נראו יציבים, הניסיון ליצור תחזית לטווח הארוך נדמה כניסיון עקר. ואולם, ללא הערכה של העתיד לבוא, אנו רק עוסקים בכיבוי שריפות בהווה במקום ביסוס מהלך מקיף בעתיד; בטח בימים אלה. כאשר טבח המוני מבוצע בסוריה, מלחמת שבטים מתחוללת בלוב ואי-יציבות שולטת במצרים, תימן ועיראק, אנו חייבים להבהיר לאן פני האזור מועדות. ותחילה, ראוי לבחינה הבלון הטורקי המעז לדרוש מאתנו התנצלות על היותנו מדינה ריבונית (וכטיפשים אנו טורחים אף להשיב).

  גם כיום, קרוב לוודאי שעדיין יש רבים המהללים את "המודל הטורקי": דמוקרטיה אסלאמית, מערבית וקפיטליסטית, המהווה אי של יציבות במזרח התיכון המעורער. ראו למשל את דבריו של ד"ר גורן, המציע למפגינים ב"אביב הערבי" לאמץ גם הם את המודל הטורקי המצליח. כפי שמבהיר איסאן דאגי,

The latest people movements in Tunisia and Egypt bring up the possibility of a third way for the Middle East. In this context the Turkish experience with democracy shows that Middle Eastern peoples do not have to choose between an authoritarian government and an Islamist regime. There is a third option, which is a representative and accountable government with free and fair elections conducted regularly.

אם לא שמעתם את האודה לשמחה בזמן קריאת הדברים, עדיין לא הבנתם עד כמה אנשים התאהבו בדמוקרטיה הטורקית, או ליתר דיוק – בתמונה שהם יצרו של הדמוקרטיה הטורקית. אך כמו כל אהבה שמבוססת על שקר, גם כאן הגיעה לבסוף הבגידה:

האיסלאמיסטים עלו לשלטון בבחירות המוזרות שהתקיימו בשנת 2002 כאשר זכו בשליש ממנין הקולות ובשני שלישים מהמושבים בבית הנבחרים. הם התנהלו בזהירות ובכשרון, וכאשר זכו בכמעט מחצית הקולות ב-2007 החלו לשלוט בצורה משולחת רסן: הם הטילו קנס מופרז ביותר על אדם שביקר אותם בתקשורת, והפריחו תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין נגד הצבא. – טורקיה האיסלאמיסטית ואיראן החילונית?

המודל הטורקי הוא שקר, וזו אף לא הנקודה המעניינת ביותר.

  שתי הנקודות הרלוונטיות למדיניות החוץ הישראלית הן אלו:

א. הכלכלה הטורקית – בעוד לנו יש המותרות למחות רק על יוקר המחייה (מחאה בה אני תומך באופן מוחלט), הטורקים מסתכנים במשבר כלכלי כולל. נראה שהפעילות הכלכלית היוצאת מגדר הרגיל של טורקיה בתקופה האחרונה היא תגובת לוואי של אשראי זול.

ב. הדמוגרפיה הטורקית – בניגוד לנהוג לחשוב, שיעור פריון במזרח התיכון ירד באופן חד מאז שנות ה-80, עם איראן בראש הצניחה מ-7 ילדים לפני המהפכה האסלאמית לפחות מ-2 כיום. טורקיה מצידה מגרדת בקושי את מספר הילדים הדרוש לשם שמירה על גודל האוכלוסייה הקיימת עם 2.12 ילדים לאישה (הרמה הדרושה היא 2.1). ואולם עם לוקחים בחשבון את ההרכב האתני כמו גם הגיאוגרפי של טורקיה, התחזית הדמוגרפית נהיית הרבה יותר עגומה: אוכלוסיית הטורקים האתניים בכללה נמצאת בסביבות שני הילדים לאישה, כאשר הטורקים באזורים העירוניים והמודרניים יותר במערב המדינה מולידים אף פחות. הכורדים לעומת זאת מתאפיינים בשיעור פריון גבוה פי 2 מן הטורקים, מה שמעמיד את הטורקים בסכנה קיומית אמיתית: שיבה למאבקים האלימים בין הטורקים לכורדים יכולה בהחלט להתיש את האוכלוסייה הטורקית, אשר תמצא את עצמה בעתיד הלא רחוק ללא מספיק חיילים להגן על עצמה.

כאן אולי ירצו כמה קוראים להעלות את השד הדמוגרפי ולהזכיר כי גם ישראל נמצאת באותו מצב מסוכן, עם העובדה שהפריון הערבי גבוה מזה היהודי. אני חייב שלא להסכים. ראשית, הפריון הערבי בישראל דועך בעוד הפריון היהודי נותר יציב בסביבות 3 ילדים לאישה (ותתפלאו, גם לחילוניים יש נטייה לשני ילדים או יותר) ושנית, האיום הדמוגרפי נופף עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון ועד עתה לא התממשה התחזית על רוב ערבי[1].

  אם כן, העובדות מצביעות על חולשה אמתית של טורקיה לעומת ישראל, נחיתות המנסה להסתיר עצמה בעזרת מפגן שרירים. מעשה כזה לא רק ראוי להתעלמות, אלא אף למתקפת נגד: יש לדרוש מטורקיה לגנות את הפגיעה בחיילי צה"ל והפרת הריבונות הישראלית, תוך התנצלות של ארדואן על דבריו נגד ישראל. אם יסרב, ניתן תמיד לבחון את מידת ההומאניות של הטורקים – חיבוק חם של ממשלת ישראל את הכורדים, אולי עם קריצות של כסף ו"תמיכה לוגיסטית", יקנה לנו נכסים אסטרטגים בעיראק ויטריף את אנקרה. ומה יותר מהנה מלראות את אויבייך נחנקים מזעם?

הערות:

[1] עזרה זוהר, "דמוגרפיה – סכנה קיומית או מיתוס?", גיליון נתיב 101.




פניני עיתונות: נפט בארץ הקודש והכלכלה העזתית

נפתח בידיעה מעניינת, מאת הפייננשייל פוסט, על תגליות אחרונות בנוגע למאגר פצלי השמן בישראל (פצלי שמן הם משקע אבן עשיר בחומר אורגני, אשר ניתן להפיק ממנו גז ונפט). מהידיעה:

One of the largest deposits – 250 billion barrels of oil in Israel’s Shfela basin, comparable to Saudi Arabia’s entire reserves of 260 billion barrels of oil – has until now been unexploited.

אם המספרים אף קרובים לטיעון והמאגר באמת יהיה ניתן לניצול, הרי שביחד עם מאגרי הגז המתגלים לישראל יהיה את הבסיס הכלכלי לעמוד עליו בשעות קשות יותר, תוך מינוף עוצמה כלכלית להגמוניה אזורית (אם רק נחליט לשחק כמו גדולים).

ועתה לעניין אחר: דו"ח אונר"א בנוגע לכלכלה ברצועת עזה. ותחילה, חייב אני להתוודות – אינני לא כלכלן ולא בן כלכלן והידע שלי בתחום הוא קטן ומצומצם ובקושי יש לי מושג על מה הבנקאי שלי מדבר. ובכל זאת, על אף היותי ראש וראשון להדיוטות, יודע אני את טבעו של הסקטור הציבורי – אין הוא קשור כמעט למצב הכלכלי. מדינה יכולה להיות בפני פשיטת רגל והמגזר הציבורי אצלה ימשיך לשגשג.

ולכן סתומה לי לחלוטין הפסקה הבאה (ההדגשה שלי):

הדו"ח מוצא כי הסקטור הפרטי נפגע באופן משמעותי יותר מהסקטור הציבורי. לדברי אונר"א במחצית השנייה של 2010 קיזזו העסקים ברצועה 8,000 משרות, ירידה של קרוב ל-8% בכמות המשרות ביחס למחצית הראשונה של אותה השנה. באופן פרדוקסלי, תפקידי הסקטור הציבורי, הנשלטים בידי חמאס, גדלו בקרוב ל-3% במהלך אותה התקופה. "המחקר שלנו מצביע על כך שמאז 2007, חמאס הצליח להגדיל את התעסוקה הציבורית ב-20%", אמר גונס.

באופן פרדוקסלי? מה פרדוקסלי בהגדלת משרות ציבוריות בתקופת אבטלה? כך ממשלות כושלות מנסות לשפר את המצב הכלכלי, על-ידי יצירת עוד משרות ובעצם הפיכת אבטלה אמתית ל"אבטלה שקטה". העובדה כי חמאס עושה זאת, אין בה בכדי להציג "התחזקות", אלא להפך – עתה עליו להשקיע יותר משאבים בפרויקטים סוציו-אקונומיים מאשר בטרור [1].

ציינתי שאיני לא כלכלן ולא בן כלכלן, אך גם אני יכול לדעת מתי מישהו מנסה לשקר לי:

"אם הסגר נועד להחליש את ממשל החמאס, נתוני התעסוקה בשירות הציבורי מעידים כי מטרה זו נכשלה", אמר גונס. לדבריו הסגר התגלה כ"מוצלח בהענשת האוכלוסייה הענייה והמסכנה ביותר במזרח התיכון".

סורים נטבחים על-ידי אסד, לעזתיים יש תוחלת חיים גבוהה משל מצרים ועל-אף כל זאת טוען גונס, דובר אונר"א ואידיוט שימושי, כי ישראל (לא ישראל ומצרים, אלא רק ישראל – כאילו שהגבול עם מצרים אינו קיים) לוחצת את האוכלוסייה המסכנה ביותר ללא פגיעה בחמאס. וכיצד יודעים זאת? כי הוא יוצר עבודות פיקטיביות!

אגב, שלא יהיה ספק – אני בטוח שהמצב בעזה גרוע יותר עתה לאחר ההסגר ואינני רואה בכך כל רע. העזתים בחרו בחמאס והוא תלוי בהם להמשך יציבותו. ירצו – ימרדו, לא ירצו – ירעבו. "אחראיות" היא אינה מילה גסה.

הערות

[1] הקורא חייב לזכור את היות חמאס תנועת צדקה ורווחה במקורה, בדיוק כמו תנועת האם שלה: "האחים המוסלמים". ללא הבסיס של פעילות צדקה, הוא יאבד את הפופולאריות העממית שלו.




החושבים מן הדם/ ישראל אלדד

לא כתבתי את המאמר ואינני בעל זכויות היוצרים עליו. מטרת הפרסום להפצת מחשבתו של ד"ר אלדד ואין לעשות בו כל שימוש מסחרי כהוא זה.

החוגים והמנהיגים מצויים להחזיר עטרה לאומית ליסודה: הם מצווים לחשוב בלב. ועמם יצאו הסופרים והמשוררים והמורים לעקור מפי הנוער והעם את צרוף ה"מחשבה" וה"ראש" ולהחזיר את עטרת הלשון העברית ליופייה ולאמתה: "בינה שבלב". ולא יאמר עוד על איש מבין "יש לו ראש". כי אם כך יאמר: "יש לו לב". והיה זה אות נוסף לתחיית הלשון העברית, המחשבה העברית. ומי יודע? אולי בזכות אלה נזכה גם לתחיית האומה העברית.

הלשון העברית לפי שעה איננה עוד מדברת. ואף לא מדוברת. כנראה שהיא מודברת. אין זו אלא לשון תרגום מאיזה בליל קוסמופוליטי. יש בה תקופות של אוריינטציה "מזרחית" ותקופות של אוריינטציה "מערבית". ורק עצמאות עברית שורשית אין בה.

אילו חשבו אצלנו כפי שהעברית מחייבת: בלב, לא הייתה לנו מדינה בלי ירושלים.

אימתי חל הקרע בין הראש והלב? היה זמן שסברו כי כל הקרעים באים מאותו קרע בפרוכת בימי החורבן ואין הדבר כן. הרבה אברים נפגעו, הלב לא נפגע. הספרות התלמודית והמדרשית, הרמב"ם ויהודה הלוי ושירת ימי הביניים וספרות הקבלה הם כולם פרי בינה שבלב. "ותן בליבנו בינה" הייתה התפילה.

ייתכן שכאשר חוברה תפילה זו לראשונה כבר הורגשה סכנת מה מצד רוחות מבחוץ. לעברי הקדום היה הלב כמקום מושבה של המחשבה דבר פשוט וברור. לעברי בימינו זוהי תפילה כי בעוונותינו הרבים ברחה, פרחה לה הבינה מן הלב והיא תועה במבוכי המוח.

ובדברנו על "לב," אין הכוונה בזה למובנה המושאל של המילה בשביל ה"רגש", כי אם ללב פשוטו כמשמעו: אותו אבר שבגוף המניע את הדם, אותו אבר מן הגוף אשר הוא נקודת המוקד של החיים.

את ערכו של הראש והמוח ידעו בדרך כלל גם בעבר, אף אם לא לפרטי פרטים כפי שהדברים ידועים היום. ואם בכל זאת אמרו מחשבה שבלב, הרי ביודעין או בלא יודעין רצו עברים לאמור:

אין החשבה רשאית לבוא אלא במרכז החיים ואין היא רשאית לשוט אלא על זרם הדם שבגוף "כי הדם הוא הנפש"; וכוח המחשבה הוא השכל לא ירד לו לאדם מן השמיים, כי אם מחיוניותו הוא בא ועבורה.

תנועת האמנציפציה לא הצליחה להרוס את המחיצה בין ישראל לגויים, אך היא הצליחה לזמן ארוך להקים מחיצה בין המוח העברי ובין הלב-מרכז-הדם העברי. עוד התברכנו באלוהי העולם ובנביאי "אחרית הימים" אבל התביישנו באלוהים אשר ברך את זרע אברהם, יצחק ויעקב בברכת הכוח והשלטון והאושר. העלינו חצי פסוק: "לא תקום ולא תטור" והשכחנו את מחציתו השנייה: "את בני עמך". במקום להזרים דם לראש החיוור, הורדנו מקלחות-מקלחות של "רוחניות" לתוך שרירי הגוף שהחלו פורחים.

והציונות ירשה בצינורות אחד העם ובצינורות המרכסיזם בדרגתו הקונטר-פסיכולוגית את אותה הפשטת המוח מהלב.

תנועת התחייה הלאומית הפכה להיות עניין "לדיסקוסיות". נפתולי מחשבות המתרוצצות בחריפות ושנינות באפיקי המוח הגדול והמוח הקטן, רצוא ושוב, רצוא ושוב. כל ניסיון לעצור בעד כנפי טחנות-הרוח ולרתמם לאשד הדם העברי – נדחו בכל מיני איזמים.

ורק "דם" אחד הותר לבא בין גלגלי המחשבות הנבובות: דם הפוגרומים.

כי בדברנו על מחשבה הבאה מן הדם, אין כוונתנו לאותה שושלת אסוציאטיבית המשתלשלת במוחו המנותק מן הלב, כשגוי בעולם אומר "דמי" הרי הוא מתכוון לדם הזורם בו. כאשר יהודי אומר "דמי" הוא מתכוון לדם שנשפך מגופו. שם – זרם. כאן – שפך.

ולא שאנחנו רוצים להעלים עין מן הדם השפוך, חלילה. אלא שהדם השפוך ואפילו דמם של שישה מיליון בשר ודם יהודיים אינו פועל היום גם על המחשבה העברית דרך צינור הדם והלב, כי אם בדרך ההפשטה, על המוח "היודע" וה"מבין". להבין את מה שאירע אך ורק אם צעקת הדם השפוך תעבור דרך הדם הזורם פשוטו כמשמעו, תרעיש את הלב פשוטו כמשמעו, את אותם התאים האנטומיים שבגוף ורק משם תעלה המחשבה למעבדת המוח. ישנה הרגשה איומה (ואף ההרגשה הזו אינה אלא צורה אחת של בינה שבלב), שבין ים הדמים השפוך ובין המוח החושב אין זורם זרם דם חי, ועל כן עוד יישפך הרבה דם שכזה.

כי בדברנו על מחשבה הבאה מן הדם, הרי אחת המטרות היא: למנוע את השפך הזה החוצה. במידה שהמחשבה שלנו תתבסס על הדם הזורם בנו, ייחשך ממנה ההכרח להתבוסס בדם הזורם מתוכנו.

נתבסס או נתבוסס. ואין בסיס למחשבה אלא הלב הדמי. ושקר הוא כי הדם הזורם בנו איננו רוצה את מה שרוצות כל אומות חיות בעולם: להאדיר ולהעשיר. הדם הוא עמוק והוא אדום והוא חזק. הוא רוצה והוא יכול להניע אנרגיה הצפונה בו, גלגלי-חיים-אדירים. ונדמה היה לרגע שאכן החלה המחשבה לפעול בקצב הדם הזה, ופתאום… פתאום הייתה בנו שוב המארה הגלותית. הגו הפתוח שדמו זב ממנו מוטל לאורך מדינת-הכביש וכרותים מן הגוף ראשים, ראשים עומדים על שולחנות-הכנסת וממלמלים, ממלמלים, מסובבים את לשון-האספרנטו, לשון המוחות נטולי-הדם, לשון-ה"חכמות" חסרות הבינה.

החיים אינם אוהבים "חכמות" שכלתניות. אם החיים אינם ביצה ולא בריכה כי אם נהר שוטף, אזי הבינה היא הדוברה הטובה השטה על גלי הנהר הזה. והעומד על יד ההגה חייב לדעת את הגיון הגלים. כרופא המטה אוזן לשמוע לקצב הדם של האומה. לדעת את טיב הדמים הזורמים בתוך עורקי העם, על כוחם ואיכותם וכוח לחצם. הדם שנשפך יכול לזעזע אותנו, אך להניע אותנו, להוביל אותנו להביננו. חייב הדם הזורם בנו מני דמו של אברהם אשר דחפו ללכת אל הארץ, אשר הרימו לכוכבים, אשר הרתיחו לנתץ אלילים. אשר אמצו לעקוד את בנו.

דמנו עתיק מאוד והרבה מאוד בינה בקצבו. עלינו ללמוד לחשוב מן הדם העתיק הזה אשר בנו ומצאנו בו חכמת עולם ובעיקר: נמצא בו את עצמנו שוב ואנו בריאים ושלמים. במידה שנחשוב יותר מן הדם, נחשוב פחות על הדם. ולא נחלה לא במחלם ים ולא במחלת דם ואף בשלבים עליונים של הסולם לא יסתחרר הראש.

יבואו חוקרים ויעשו בדיקות. יבואו משוררים וישירו לנו את הקצב. וגם מוסיקה עוד תעלה לנו בקצב הדם העברי. אולי בקצב הירדן. שירי הכנרת הם סנטימנטליים, סגורים ומסוגרים בעצמם כאילו לא היה הירדן הבא לתוכה והיוצא ממנה והחי בה בזרמו הגברי. ומנגינות ההורה הן ביטוי לקצרת שלנו. או אדווה אידיאלית, או גלים ארוכים-ארוכים. אין זרם גברי במנגינה העברית, כי אין נשימה עמוקה, אין נשימה עמוקה כי היא במוח בלבד ואינה באה מן הלב. פה ושם יש גילוי "שכל". בינה – אין.

ישנם מתנדבים התורמים את דמם לבנק-הדם-הלאומי. וישנם "מתנדבים" מבחוץ המקיזים מזמן לזמן מדם העם. אלה מכאן ואלה מכאן מזכירים לו לעם שיש לו דם.

ואם "המתנדבים" מבחוץ ירבו להקיז עוד ואם מטעמים שונים לא יתרמו עוד המתנדבים את דמם לבנק הדם, תרד ותתפשט האנמיה מהמוח גם על הגוף והיא תגיע עד ללב.

בכל העולם כולו יצאו מוניטין ל"ראש של יהודי". והיום אנו עומדים ותמהים: הייתכן? סיפקנו לכל גויי הארצות מיניסטרים לכל המחלקות, מומחים בצבאיות, בדיפלומטיה, בכספים, בכל, בכל – ופתאום אזלו אצלנו ה"גאונים". היכן הכישרונות הללו?

כנראה שכך הם הדברים: "ראש של יהודי" על פקחותו והמצאותיו טוב הוא כיועץ לזרים. לנו, לעצמנו, לעצמותינו דרוש לא "ראש של יהודי". אנו עלינו על הזרם שלנו דרושה לנו בינה עברית דווקא, והיא בינה שבלב, בינה היוצאת ממרכז החיים, בינה הפועמת בפעמי הדם. שום "ראש של יהודי" לא ישמש תמורה לבינה זו הדרושה לנו.

לכל מחשבת אמת ישנה נשימה עמוקה. מחשבה אשר אינה נושמת עמוקות סימן שאינה באה מן הלב. סימן שאינה מחשבת חיים.

רק כשנבין שהלב הוא המבין, נתחיל להבין באמת.

ד"ר ישראל אלדד, "הגיונות חג", עמודים 10-14. התפרסם לראשונה ב"סולם", ה', אלול תש"ט – 1949.




איראן–נמר נייר

קיימות שתי מגמות מקבילות ומשלימות המבשרות את מותה של התרבות הפרסית:

א. דעיכת האוכלוסייה – רמת הפריון לאישה ירדה מ-5 ילדים בשנות ה-80' ל-1.9כיום. מדובר בדעיכה שאין כדוגמתה במקום אחר בעולם ומעידה על משבר עמוק בחברה האיראנית. imageבלי להיכנס לגורמים למשבר, הירידה בשיעור הפריון תעמיד את איראן ב-2050 מול אוכלוסיית פנסיונרים אשר תמנה 20% מן האוכלוסייה, דבר אשר יהווה נטל כלכלי משמעותי על החברה האיראנית.

ב. לא לעולם נפט – עם כלכלה מושחתת המבוססת בעיקר על נפט, ביחד עם עלייה בצריכת החשמל, איראן תיהפך בעתיד הלא רחוק לצרכנית אנרגיה במקום יצאנית. ניסיון להימנע מן התרחיש על-ידי שימוש באנרגיה גרעינית בסך הכול ינסה לתת לכלכלה עוד קצת זמן. ללא שינויי מבני עמוק, של ייעול והקטנת התלות בתעשיית הנפט, איראן היא מת מהלך.

העובדות הללו מעמידות את איראן אל מול ברירה: לחדול או להילחם. איראן נמצאת  באזור אסטרטגי בעל חשיבות, עם אוכלוסייה שיעית היושבת מעל שדות נפט מרכזיים. הרפתקה אימפריאליסטית בעיניי טהרן – כפי שהייתה בעיניי ברלין ב39' – היא האפשרות הטובה ביותר להינצל.

ולכן הפצצה. הטעות האסטרטגית תהיה לא לייצר נשק גרעיני, כמגן מפני התערבות מערבית-אמריקאית ישירה כנגד איראן. אם הם מתכוונים להבעיר את האזור החשוב בעולם, האייתוללות יעשו הכול בשביל הגנה גרעינית.




בשולי הדברים: פקיסטן–חבר או שטן?

תחילה אצא ידי חובה ואגיד: ברוך שפטרנו מעונשו של זה. נכון, המוות של בן-לאדן לא באמת משנה משהו: אל-קאעידה נותרה אותו איום. הודות לעובדה שמדובר יותר ב"מותג" מארגון (ראו פה), פגיעה באנשי מפתח לא תשפיע בטווח הארוך, גם אם המנוח הוא "פרצוף" הארגון. ובכל זאת, גם אם אין הדבר משרת תכלית מדינית – עדיף בן-לאדן מת מחי. כך הוא יכול להזיק פחות.

ובעוד קורבן החיסול חסר רלוונטיות, דווקא מקום החיסול מעלה שתי שאלות מרתקות:

א. אבוטאבאד, העיר בה ישב בן-לאדן, מתאפיינת באקלים נוח, נוף נאה ומהווה מוקד תיירות. כמו כן, בעיר נמצאת האקדמיה הצבאית של פקיסטן. נוסיף על כך את העובדה שבית הארכי-מחבל מוקם בשכונת יוקרה, אשר רבים מתושביה הם קציני צבא בכירים בגמלאות וקשר אפשרי בין ה-ISI למבנה בו היה בן-לאדן ועולה השאלה: מה (ויסלחו לי הקוראים על ניבול הפה) קיבינימט בן-לאדן עשה שם?

ב. אבוטאבאד גם אינה עיר קטנה וזניחה – היא נמצאת במרחק 50 ק"מ מעיר הבירה ובערך 250 ק"מ מן הגבול עם אפגניסטן. פעולה עצמאית של ארה"ב, ללא ידיעת הממשל בפקיסטן, הייתה מביאה בהכרח להורדת שני המסוקים. העובדה כי אריות הים לא הופלו במעופם מעידה, גם אם הממשל האמריקאי מכחיש בתוקף, על הסכמה של הממשל הפקיסטני לחיסול בן-לאדן.

שני הדברים ביחד מעמידים את פקיסטן באור מעניין: לא מדובר כאן במדינת חסות לחיצה, אלא בכוח חתרני המתסיס מזה שנים את תת היבשת ההודית ואפגניסטן. נתינת החסות לבן-לאדן, גם אם היא צעד קיצוני, מהווה המשך אסטרטגית הטרור של פקיסטן כנגד הודו.

הודו? כן, הודו. המערכת הצבאית בפקיסטן, במקום לפתח אסטרטגיה רחבת היקף, נהפכה לאובססיבית בנוגע להודו. הודו היא האויב, האיום המרכזי, נגדו פקיסטן נאבקת בזירות שונות – אם קשמיר או אפגניסטן. בעוד פקיסטן זוכה לסיוע מצד ארה"ב, היא תומכת בארגוני טרור המקיזים דם אמריקאי ומערערים את אפגניסטן. האמריקאים, למרבה האבסורד, ממנים את המשך התסיסה באפגניסטן.

עתה על הממשל בוושינגטון לשקול אם לנוכח המצב הקיים יש להמשיך לראות בפקיסטן, מקום מקלט לקיצוניים ומחבלים, שותפה בקואליציה כנגד הטרור. אם למישהו בבית הלבן עוד נותר מעט שכל, הם יעבירו את תמיכתם מאפגניסטן להודו, המסתמנת לא רק כמשקל נגד להתעצמות הסינית אלא גם כשחקן בעל אינטרסים אמתיים בייצובה של אפגניסטן.

ולבסוף, הערה מנקודת המבט שלנו: נפילת אפגניסטן בחזרה לידי קיצוניים אינה תרחיש רע רק לאמריקאים, אלא גם לאיראניים. משום שהקיצוניים הללו הם בעיקרם סונים, האינטרס של הרפובליקה האסלאמית הוא לשמור על אפגניסטן הרחק מידי אסלאמיסטים קיצוניים. הדבר מעלה תהיות האם אפשר דווקא על-ידי שימוש בקלף האתני, כלומר עידוד מיעוטים אתניים באיראן לפעול, מדינת ישראל תוכל לפתוח חזית טרור משלה כנגד הרפובליקה.