1

בעית הים הכספי (פלג 130)

תקציר

  1. מאגרי הנפט והגז הטבעי של הים הכספי יכולים לבדם לספק את צרכי האנרגיה של האיחוד האירופי ב-20 השנים הבאות. על-אף הקרבה היחסית שלהם לאירופה, ישנה בעיה גיאופוליטית שמונעת את החיבור של הים לאיחוד האירופי.
  2. חיבור של מזרח הים הכספי לאיחוד בנתיב עוקף רוסיה חייב לעבור או דרך הים עצמו או דרך איראן. מתיחת צינור דרך הים תעלה כ-2 מיליארד דולר, שמקור המימון שלהם לא ברור, והקמת הצינור כנראה תחסם ע״י איראן ורוסיה.
  3. הנתיב השני, של מעבר דרך איראן, יהיה כנראה זול ומהיר יותר אך יצור מספר בעיות לישראל, ארה״ב ואירופה: א׳ הדבר ידרוש הסרה חלקית של סנקציות מעל איראן בשביל סחר באנרגיה; ב׳ מקור חדש למטבע זר לכלכלה האיראנית; ג׳ נרמול היחסים הכלכלים עם טהרן; ד׳ תלות אסטרטגית גדלה של האיחוד האירופי באיראן.

להורדת הפרק – קישור.

זמן קריאה משוער: 18 דק׳.

מבוא

הנה שאלה פשוטה: למה האיחוד האירופי לא יכול להגדיל בקלות את ייבוא הגז הטבעי והנפט שלו ממדינות מרכז אסיה?

לכאורה זו לא אמורה להיות בעיה גיאוגרפית: רוב המאגרים יושבים בים הכספי, שמכיל מספיק גז טבעי ונפט לספק את צרכי האיחוד ל-20 השנים הבאות. מספר צינורות תת-ימיים בים, חיבור לאזרבייג׳ן, טורקיה ומשם לשוק האירופי. למה אירופה עדיין לא בנתה גשר אנרגטי שיחבר אותה עם מרכז אסיה ויספק את כל הצרכים האנרגטיים שלה?

אולי מפני שעד עכשיו הגז הטבעי והנפט מרוסיה היה זול יותר. בניגוד לים הכספי, בניגוד לים התיכון, בניגוד לצפון אפריקה – הצינורות של רוסיה עוברים בעיקר על יבשה, והם כבר קיימים. בריה״מ ורוסיה בנו ושילמו עליהם. ב-40 השנים האחרונות אירופה העדיפה אנרגיה רוסית כי היא הייתה זולה יותר ובטוחה יותר, בטח מול אזורים לא יציבים כמו צפון אפריקה, מערב אפריקה או הקווקז.

צינורות גז טבעי ונפט מרוסיה ומרכז אסיה לאירופה. אדום – גז טבעי, ירוק – נפט.

אבל המצב הזה השתנה. המערב ורוסיה כעת יריבים, והקרמלין לא מהסס להשתמש בנשק האנרגיה נגד האיחוד האירופי. הוא גם לא מהסס לשבש את זרימת האנרגיה ממרכז אסיה שעוברת בשטחו. אז למה שהאיחוד האירופי, אולי בשיתוף פעולה עם ארה״ב, לא פשוט יזיזו הצידה את רוסיה ויתחברו לשדות הגז הטבעי והנפט האדירים של מרכז אסיה?

כי הגיאופוליטיקה עומדת בדרך. לאיחוד האירופי אין דרך קלה או פשוטה להשיג את האנרגיה של מרכז אסיה. כפי שנראה בניתוח היום יש רק נתיב אחד בטוח שחופשי מהשפעה רוסית, והנתיב הזה עובר דרך היריבה הכי גדולה של ישראל – איראן.

בניתוח היום נכיר את הגיאופוליטיקה האנרגטית של הים הכספי. נבין למה לא פשוט או משתלם למתוח צנרת בין מרכז אסיה לקווקז ומשם לאירופה. ואיך איראן, היריבה האזורית הגדולה שלנו, עלולה להיות המרוויחה הגדולה מהצורך האירופי באנרגיה.

הים הכספי – גיאוגרפיה ואנרגיה

הים הכספי הוא הימה הגדולה בעולם, עם שטח כ-371 אלף ק״מ רבוע. הים סגור יבשתית מכל צדדיו, ומהווה אגן ניקוז המנותק מהאוקיינוסים של העולם. הנהר החשוב ביותר שמתנקז אליו הוא הוולגה, שחוצה את רוב המישור הרוסי הגדול לפני שהוא נשפך אל הים הכספי בצפון מערב הים. 5 מדינות גובלות בים הכספי, ממזרח למערב בכיוון השעון – קזחסטן, טורקמניסטן, איראן, אזרבייג׳ן ורוסיה.

מפה של הים הכספי. שטחים צהובים – שדות גז טבעי או נפט. שימו לב לקוו האדום ולקו הכחול בתחתית התמונה – כל אחד מייצג חלוקה שונה של השטח הימי בין איראן לאזרבייג׳ן וטורקמניסטן (ראו להלן).

האקלים בים אינו אחיד. במזרח, בצד של מרכז אסיה, האקלים הוא יבש ומדברי. בדרום מערב ובמערב, באזור של הרי הקווקז, האקלים נוח יותר וגשום. הטמפ׳ גם הן אינן אחידות בכל עונות השנה. בחורף צפון הים קופא, וגושי קרח נודדים לדרום החם יותר. לעיתים גושי קרח מגיעים עד באקו, עיר הבירה של אזרבייג׳ן.

במשך רוב ההיסטוריה לים הייתה חשיבות שולית לציוויליזציות הגדולות של אירו-אסיה. הוא רחוק מהמרכזים הדמוגרפים הגדולים של אירופה, סין או הודו. הגישה לים אינה נוחה – מדרום וממערב הוא גובל ברמה האיראנית ובהרי הקווקז. במזרח נמצאות המדבריות הגדולות של מרכז אסיה. משום שהוא לכוד יבשתית, הוא היה במשך רוב ההיסטוריה האנושית מנותק מגופי המים החשובים למסחר: הים התיכון, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי.

החשיבות של הים החלה לעלות עם תחילת ההפקה של נפט בקנה מידה תעשייתי באזרבייג׳ן באמצע המאה ה-19. אזרבייג׳ן הפכה למקור נפט חשוב לאימפריה הרוסית ולאחר מכן לבריה״מ. אולם עם הגילוי של נפט וגז טבעי במערב סיביר בשנות ה-50׳, הים הכספי איבד מחשיבותו למשק האנרגיה של בריה״מ. הים קיבל חשיבות מחודשת רק בשנות ה-90׳, עם התמוטטות המדינה הסובייטית. הרפובליקות החדשות של הקווקז ומרכז אסיה – אזרבייג׳ן, קזחסטן, טורקמניסטן – החלו לפתח את מאגרי האנרגיה שלהן. אזרבייג׳ן וקזחסטן הזמינו חברות אנרגיה חיצוניות, מערביות, לעזור להן בפיתוח. חברת BP הבריטית הייתה הראשונה לחתום על חוזה עם אזרבייג׳ן לפיתוח שדות האנרגיה שלה בשנות ה-90׳. היום פעילות באזור מעל תריסר חברות זרות, כולל Total הצרפתית, Exxon ו-Chevron האמריקניות, ו-ENI האיטלקית.

הפעילות העסקית של חברות אירופיות ואמריקניות הביאה גם לעניין ממשלתי באזור. ב-1999 הקונגרס האמריקני הציג את חוק ״אסטרטגית דרך המשי״. מטרת החוק הייתה לתמוך בפיתוח הכלכלי והאנושי של מרכז אסיה והקווקז, לעזור באינטגרציה של אותם אזורים לעולם הצפון-אטלנטי (אירופה וצפון אמריקה) ו-״לתמוך באינטרסים ובהשקעות של עסקים אמריקנים באזור״ (ציטוט מדויק).

אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר והפלישה לאפגניסטן האזור קיבל חשיבות נוספת, הפעם ביטחונית. הכוחות האמריקנים באפגניסטן היו תלויים בקווי אספקה שחצו את מרכז אסיה, הים הכספי או גם וגם. וושינגטון החלה להיות מוטרדת מהנוכחות של גורמים איסלמיים קיצוניים במרחב הפוסט-סובייטי, כמו גם מחדירה של איראן השיעית הקיצונית למרחב. שנות ה-2000 ראו נוכחות צבאית אמריקנית גדלה במרכז אסיה, וניסיונות של וושינגטון להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות האזור.

בתחילה, מיד לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הרוסים אפשרו את הפעילות האמריקנית באזור. אולם ככל שזו התרחבה, וככל שהיחסים בין וושינגטון ומוסקבה הדרדרו, הפעילות האמריקנית במרכז אסיה הפכה לצנינים בעיני הרוסים. מרכז אסיה והקווקז הן בעיני מוסקבה אזורי השפעה רוסים בלעדיים. הם חשובים לביטחון הלאומי של רוסיה: מרכז אסיה מהווה אזור חיץ בין רוסיה לסין, ובין רוסיה לחגורה האיסלמית שנמתחת מפקיסטן עד מרוקו. הרי הקווקז מגנים על חוף הים השחור הרוסי, ומהווים אזור חיץ נוסף מול החגורה האיסלמית של מערב אסיה וצפון אפריקה. בשני האזורים ישנם גם מיעוטים רוסים משמעותיים, במיוחד בקזחסטן.

החל מ-2005 מוסקבה לחצה את מדינות מרכז אסיה להוציא את האמריקנים משטחן ולסרב לשיתופי פעולה נוספים. לאמריקנים באותה עת היו רק שני בסיסים באזור: אחד באוזבקיסטן, השני בקירגיסטן. הבסיס באוזבקיסטן נסגר עוד באוגוסט 2005. הבסיס בקירגיסטן נסגר ב-2014. עם הנסיגה מאפגניסטן כיום לארה״ב אין עוד נוכחות צבאית משמעותית באזור. גם לא לאיחוד האירופי. רוסיה נותרה, לעת עתה לפחות, השחקן החיצוני הכי משפיע באזור. וזה מסבך את האסטרטגיה של המערב.

drone photography of baku azerbaijan
באקו, עיר הבירה של אזרבייג׳ן לחוף הים הכספי. Photo by Ismail O. Ukav on Pexels.com

המירוץ האנרגטי על הים

היום החשיבות של הים הכספי שוב עולה בהקשר האנרגטי. לפי הערכה של סוכנות האנרגיה האמריקני מ-2013 הים מכיל כ-48 מיליארד חביות נפט וכ-8 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי. לשם השוואה ייבוא הגז הטבעי של האיחוד מרוסיה הגיע בשיא שלו לכ-200 מיליארד מטר מעוקב. כלומר די בים הכספי להחליף לחלוטין את רוסיה כספק אנרגיה ל-40 השנים הבאות. אגב המאגרים בים הם רק חלק מהעתודות של מדינות מרכז אסיה. לטורקמניסטן וקזחסטן יש עוד שדות יבשתיים גדולים. ביחד שתי המדינות מחזיקות במעל 13 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי.

בניגוד לאפריקה, שם האיחוד האירופי כמעט ולא היה פעיל, בים הכספי לאיחוד מספר פרויקטים שכבר פעילים בחוף המערבי של הים. פרויקט הדגל של האיחוד באזור הוא ״מסדרון הגז הדרומי״ במסגרתו שדות הגז והנפט של אזרבייג׳ן מחוברים דרך צינורות לגיאורגיה ומשם לטורקיה ולאירופה. לאזרבייג׳ן לבדה כ-1.5 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי ועוד כ-7 מיליארד חביות נפט.

בעולם אידיאלי מסדרון הגז הדרומי היה נמתח מעבר לאזרבייג׳ן וכולל את שדות הגז של טורקמניסטן, קזחסטן ואולי אוזבקיסטן. בתרחיש כזה האיחוד היה מבטיח לעצמו אספקה יציבה ורציפה של גז טבעי ונפט, ומצמצם את התלות במוסקבה ללא פגיעה כלכלית בו. לצערנו עולמנו לא עולם אידיאלי.

כשהאיחוד האירופי, כשארה״ב, באים היום לנסות ולמצוא פתרון למצוקת האנרגיה של אירופה דרך הים הכספי הם נתקלים במספר מכשולים שביחד מהווים את הבעיה הגיאופוליטית של הים הכספי. עבורנו, עבור ישראל, הבעיה הזו חשובה משום שאחד הפתרונות הכי מהירים וסבירים לו הוא שימוש באיראן כנתיב לחבר בין הדלקים של מרכז אסיה לאירופה.

בשביל להתחיל ולפרק את הבעיה, נבחין קודם כל שניתן לחלק את הים הכספי ל-4 צלעות – צלע מזרחית, צלע דרומית, צלע מערבית וצלע צפונית. הצלע הצפונית היא זו של רוסיה. הצלע המערבית היא זו של אזרבייג׳ן. הצלע הדרומית היא זו של איראן. והצלע המזרחית היא זו של קזחסטן וטורקמניסטן. הצלע המערבית והצלע המזרחית חייבות לעבור דרך מתווכים בשביל להגיע לשווקי האנרגיה של אירופה. הצלע המערבית, אזרבייג׳ן, עושה זאת דרך גיאורגיה וטורקיה. הצלע המזרחית עושה זאת כיום רק דרך רוסיה, שמזרימה נפט וגז טבעי ממרכז אסיה או ישירות לאירופה דרך היבשה, או לנמלים שלה בים השחור.

האיחוד האירופי רוצה נתיב אחר לאנרגיה של הצלע המזרחית. מה אפשר לעשות? לצערנו אין פתרון פשוט כפי שהידיעה הבאה יכולה ללמד אותנו. לפי דיווח ברויטרס מה-12.08 קזחסטן בוחנת את האפשרות של מכירת נפט דרך אזרבייג׳ן במקום רוסיה. הקזחים ישלחו מכליות לאזרים, שיפרקו את הנפט ויכניסו אותו למערכת הצינורות שלהם ומשם לאירופה. תהליך מורכב, איטי ויקר יותר מהתהליך היום בו נפט קזחי מוזרם דרך הצינור היבשתי של רוסיה.

למה קזחסטן רוצה לשנות את נתיב הייצוא שלה? שני טעמים מרכזיים. ראשית משום שהסנקציות המערביות על רוסיה מקשות על קזחסטן להשתמש בה כשער לאירופה. בעקבות הסנקציות עסקים קזחים צריכים לבחון את כל הקשרים שלהם עם עסקים רוסים כדי לא לחטוף סנקציות מערביות. זה מסרבל את המסחר של קזחסטן, שתלויה בייצוא אנרגיה ומשאבים.

שנית, משום שקזחסטן מוטרדת מהפעילות הרוסית באוקראינה. לקזחסטן יש מיעוט רוסי גדול בצפון המדינה. קזחסטן במשך שנים נקטה בגישה דיפלומטית של לשחק בין המחנות – יש לה קשרים טובים עם רוסיה אך גם עם ארה״ב, האיחוד האירופי וסין. הקזחים מוטרדים שרוסיה עלולה ללחוץ אותם לנתק את הקשרים עם סין או המערב, או אפילו לקחת מהם שטחים בצפון. משום כך קזחסטן מעוניינת לצמצם את התלות הכלכלית ברוסיה, במיוחד התלות בייצוא של אנרגיה דרכה. אם כך, למה לנסות ולעשות זאת בצורה מורכבת כל-כך? קודם מכליות ואז צינורות? למה לא לתכנן להקים קו תת ימי שיחבר את קזחסטן ישירות למערכת הצינורות של אזרבייג׳ן ומשם לטורקיה?

מפה אתנית של מרכז אסיה, הקווקז והרמה האיראנית. שימו לב לנוכחות הרוסית (כתום) בצפון קזחסטן.

החלום והאכזבה של הצינור הטרנס-כספי

אחד הפרויקטים הבולטים בהקשר של ייצוא האנרגיה ממרכז אסיה לאירופה הוא ״הצינור הטרנס-כספי״ (Trans-Caspian Pipeline, TCP) שמתוכנן לקשר את טורקמניסטן ואזרבייג׳ן. על-אף שתוכניות לצינור קיימות כבר מעל 20 שנה, הוא עדיין לא התממש. שני מכשולים מרכזים עומדים בדרך: עלות ההקמה והתפעול שלו, והיכולת של איראן ורוסיה להתנגד לו משפטית. אותם שיקולים עומדים גם מול צינור מקזחסטן ואזרבייג׳ן, מה שהופך את המקרה של הצינור הטרנס-כספי לדוגמה עד כמה קשה יהיה למערב לחבר את מרכז אסיה אליו.

התוואי המוצע של הצינור הטרנס-כספי בין טורקמניסטן ואזרבייג׳ן, מקווקו.

נתחיל עם המכשול המשפטי: האם הים הכספי הוא ים, או אגם? לכאורה שאלה פשוטה – קוראים לו הים הכספי. מצד שני, הוא לא ים עם מוצא לאוקיינוס, אלא ים סגור יבשתית – מה שהופך אותו לימה או אגם גדול מאוד. למה זה משנה?

מבחינת החוק הבינלאומי יש שתי אמנות שונות לים או אגם. אם הים הכספי הוא ים, הרי שכל מדינה מקבלת זכויות כלכליות בלעדיות במים הנמצאים במרחק של עד 200 מייל מקו החוף שלה. משום שהרוחב הממוצע של הים הכספי הוא רק 200 מייל, השטח הימי יחולק בין המדינות באמצעות קו האמצע, הנמצא במרחק שווה מקו החוף של שתי המדינות. בתחילת שנות ה-2000 רוסיה על בסיס ההגדרה של הים הכספי כים הסדירה את קו הגבול הימי שלה עם אזרבייג׳ן וקזחסטן. ההסדרה הזו אפשרה לשתי המדינות לפתח ביתר קלות את שדות הנפט והגז הגדולים שלהם.

אם לעומת זאת הים הכספי הוא אגם, הרי שכל המדינות צריכות לחלק בצורה שווה את השטח ביניהן. המרוויחה העיקרית במקרה כזה תהיה איראן, שמחזיקה בקו חוף קצר יחסית של הים. אם הוא יוגדר כאגם, איראן תקבל כ-20% משטחו. היא גם תקבל שליטה על שדה הגז הטבעי הגדול ארז-אלוב-שרג (Araz-Alov-Sharg) עם עתודות גז טבעי של כ-400 מיליארד מטר מעוקב, ועוד כ-2 מיליארד חביות נפט. כיום השדה נמצא במחלוקת בין אזרבייג׳ן ואיראן, והן אף כמעט יצאו למלחמה ימית עליו ב-2001. עקב המתיחות בין המדינות השדה כיום אינו מפותח.

בנוסף, ישנה מחלוקת בין אזרבייג׳ן וטורקמניסטן היכן עובר בדיוק קו האמצע ביניהן. גם כאן המחלוקת סובבת סביב שדה נפט גדול. שני שדות למען האמת. שדה הנפט אזרי צ׳רינג (Azeri-Chirag), ושדה הנפט קאפאז, Kapaz (הטורקמנים קוראים לו סרדר, Serdar). משדה הנפט אזרי כבר מפיקים נפט, בעוד שדה הנפט סרדר נמצא בהקפאה מאז 2008 כששני הצדדים הסכימו להמתין עם ההפקה שלו עד שיסדירו את המחלוקת ביניהם.

שדות נפט וגז טבעי בקרבת אזרבייג׳ן. שימו לב לשדה הגז Alov בצד הימני התחתון של המפה, ולשדה הנפט Serdar בחלק הימני האמצעי. שני השדות במחלוקת.

ביחד המחלוקות המשפטיות האלו לא רק צמצמו את עתודות הנפט והגז שניתן היה להפיק מהים הכספי, אלא גם עצרו כל אפשרות למתוח צינורות דרכו. אם אין הסכמה בין המדינות היכן עובר קו הגבול, אין בסיס חוקי להסדיר העברה של צינורות ביניהן. בעיה דומה קיימת במזרח הים התיכון עם הדרישות הטורקיות למרחב ימי גדול יותר. כל עוד אין פתרון לסכסוכים המשפטיים בין המדינות השונות, הים הכספי נותר לא מפותח.

תמורות בבעיה המשפטית

התפתחות חיובית ראשונה בתחום המשפטי באה ב-2018 עם החתימה על אמנת הים הכספי בין 5 המדינות. האמנה פתרה את השאלה האם הים הכספי הוא ים או אגם באמצעות קביעה שהוא לא זה ולא זה, אלא בעל מעמד חוקי ייחודי. במעמד הזה לכל אחת מהמדינות יש זכות לשטח לאומי משלה על קרקעית הים, והמים של הים הכספי יחולקו לשלוש קטגוריות, כל אחת עם רגולציה משלה: מים טריטוריאליים, אזורי דיג בלעדיים, ונתיבי שיט שפתוחים לכל. המדינות יוכלו לפתח את המשאבים הטבעיים בשטח הלאומי שלהן, ויוכלו לבנות צנרת תת-ימית ללא אישור המדינות האחרות בים, למעט אלו שבשטחן עתיד לעבור הצינור.

רק בעיה אחת: האמנה לא הגדירה איך יקבעו הגבולות של השטחים הלאומיים על קרקעית הים. כלומר האמנה לא פתרה את סכסוכי הגבול בין המדינות. היא פשוט נתנה בסיס משפטי עליו המדינות יכולות לדון אם ירצו לקבוע את קו הגבול. איראן, שלא מרוצה מהיעדר מנגנון מוסכם, מסרבת מאז 2018 לאשרר את האמנה.

האמנה גם יצרה בעיה אחרת. בזמן שכל שתי מדינות יכולות להחליט על תוואי צינור ביניהן, כל מדינה אחרת בים הכספי יכולה להטיל ווטו על הקמת הצינור אם הוא עלול לגרום לנזק אקולוגי. מכאן שקזחסטן ואזרבייג׳ן לא צריכות את האישור של רוסיה או איראן להקים צינור ביניהן, אך רוסיה ואיראן יכולות להטיל ווטו אם מחקר מטעמן מוצא שיש סיכון לנזק אקולוגי בהקמת הצינור. אותו הדבר גם נכון לצינור הטרנס-כספי בין טורקמניסטן ואזרבייג׳ן.

חשוב לציין שהאמנה כן עודדה חלק ממדינות האזור לפתור את סכסוכי הגבול ביניהן. לדוגמה טורקמניסטן ואזרבייג׳ן הסדירו את המחלוקת הימית שלהן. שתי המדינות הגיעו להסכמות בתחילת 2021 על פיתוח משותף של שדה הנפט סרדר, מה שהסיר מכשול משפטי אחד לצינור הטרנס-כספי. אולם עדיין נשאר המכשול המשפטי בדמות ווטו רוסי או איראני, ועדיין נשאר המכשול הכלכלי של עלות ההקמה והתפעול של הצינור.

מנהיגי חמש מדינות הים הכספי בעת החתימה על הסכם הים הכספי ב-2018. מקור.

המכשול הכלכלי והמכשול הגיאופוליטי

מחקר של מכון אוקספורד ללימודי אנרגיה מ-2018 מצא שמחיר הגז הטבעי מטורקמניסטן דרך הצינור הטרנס-כספי יהיה כ-10 דולר למיליון יחידות תרמיות בריטיות. בשנה בה המחקר פורסם המחיר לגז טבעי באיחוד נע סביב ה-6 עד 9 דולר למיליון יחידות תרמיות. מחיר דומה או נמוך יותר אפיין גם שנים קודמות. על כן הדו״ח הסיק שלא משתלם כלכלית לתפעל את הצינור, ללא קשר לעלות הקמתו המוערכת ב-2 מיליארד דולר.

היום כשהמחיר למיליון יחידות תרמיות הגיע ל-50 דולר הצינור הטרנס-כספי נראה לא רק כדאי כלכלית אלא חיוני למשק האנרגיה האירופי. אולם עדיין יש בעיה כלכלית: מי ישלם על הקמת הצינור? באוגוסט 2018 נשיא אזרבייג׳ן הצהיר שאזרבייג׳ן מוכנה להיות מדינת מעבר לגז טבעי טורקמני, בתנאי שטורקמניסטן תממן את הצינור בעצמה. לאור המשבר הכלכלי המתמשך בטורקמניסטן היא לא תוכל לבדה לממן את הצינור. האיחוד האירופי יכול לספק את המימון, אולם הדבר ישים את האיחוד בהתנגשות עם היעדים הירוקים שלו להפחתת הצריכה של גז טבעי. אם האיחוד מתכוון בתוך עשור לצמצם את צריכת הגז הטבעי שלו ב-30%, למה להשקיע בצינור שזמן החיים שלו יהיה כ-50 שנה?

ויש עוד סוגיה. שתי המדינות החזקות צבאית בים הכספי, איראן ורוסיה, שתיהן לא מעוניינות בצינור טרנס כספי כזה או אחר, אם בין אזרבייג׳ן וטורקמניסטן או בין אזרבייג׳ן וקזחסטן. עבור רוסיה צינור כזה יקטין את השפעתה גם במרכז אסיה וגם באירופה. עבור איראן צינור כזה יתחרה עם גז טבעי איראני, שטהרן מקווה לייצא יום אחד לאיחוד, וידחוק הצידה את האפשרות שאיראן תשמש כגשר גז טבעי בין מרכז אסיה וטורקיה.

וזו הנקודה החשובה לנו כישראלים. איראן נמצאת גיאוגרפית במיקום אידיאלי להפוך למוקד אנרגטי חדש במערב אסיה. היא מחברת יבשתית בין דרום אסיה ומרכז אסיה, ובין מרכז ודרום אסיה לאירופה דרך טורקיה או הקווקז ורוסיה. האיראנים כבר היום שוקדים להפוך את עצמם לנתיב אנרגיה חדש עבור מדינות מרכז אסיה. במקום שאלו ייצאו את הגז הטבעי והנפט שלהן דרך רוסיה, הן יוכלו להשתמש בצנרת האיראנית בשביל להגיע לאזרבייג׳ן וטורקיה ומשם לאירופה. דוגמה אחת למאמץ הוא ההסכם שנחתם בין טורקמניסטן, אזרבייג׳ן ואיראן ב-2021 לחילופי גז טבעי בין שלוש המדינות. בהסכם איראן תייבא גז טבעי מטורקמניסטן, ותייצא כמות דומה לאזרבייג׳ן. לאיראן גם העתודות השניות בגודלן בעולם של גז טבעי, מה שרק מגדיל את הפוטנציאל שלה להיות מוקד אנרגיה חשוב גם עבור אירופה וגם עבור הודו.

אם המערב ינסה לבדו לקדם תשתיות בים הכספי הוא יחסם ע״י רוסיה ואיראן, שישתמשו בהשפעה הרבה שלהן ליירט את הפרויקטים. משום שרוסיה אינה שחקן שהמערב עוד יכול לעבוד עמו, האופציה היחידה היא לעבוד ישירות או בעקיפין עם טהרן. המערב יכול לנסות לקדם פרויקטים בים הכספי בעזרת טורקיה ואזרבייג׳ן, אלא שגם הן קרוב לוודאי יצטרכו לשתף פעולה עם איראן.

משבר האנרגיה באירופה לוחץ אותה לחפש מקורות חלופיים לרוסיה. באפריקה לאירופה גירעון אסטרטגי גדול, אולי גדול מדי, בשביל שיהיה אפשר להשלים אותו במהירות. במזרח הים התיכון נפח הגז הטבעי אינו מספיק. במפרץ הפרסי הגז מגיע רק בצורה של גז טבעי נוזלי, שרגיש לתנודתיות בשוק העולמי. הים הכספי יכול לתת פתרון, אם בצורה של צינור טרנס-כספי, או בצורה של איראן כגשר בין אירופה והצלע המזרחית של הים. האפשרות האחרונה צריכה לעורר חשש בישראל והיא תסבך מאוד את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון.

סיכום

הים הכספי שוב הופך למוקד עניין עולמי. עשיר בנפט וגז טבעי, הוא יכול לספק את צרכי האנרגיה של האיחוד האירופי. הבעיה עבור אירופה שכיום הנתיב הזול והנוח ביותר עובר דרך רוסיה. פתרונות אחרים אפשריים – הצינור הטרנס-כספי, שינוע באמצעות מכליות לאזרבייג׳ן, או איראן כנתיב מעבר. לכל אפשרות עלות שלו והשלכות שונות על הגיאופוליטיקה של אירו-אסיה. טוב שישראל תקדיש תשומת לב למה שקורה בים – ההשלכות עלולות להגיע גם אלינו.




סקירה שבועית: 07.08-13.08.2022

הערות מחקר

  1. משחק מלחמה חדשה מראה שטאיוואן יכולה לנצח במלחמה מול סין, אך במחיר יקר מאוד לטאיוואן וארה״ב.
  2. שכונה יקורתית בלואיזיאנה רוצה להתנתק משאר העיר שלה, חושפת מתחים כלכלים וגזעיים.

אירועים וידיעות

08.08ארה״ב הציגה את האסטרטגיה החדשה שלה לאפריקה שמתחת לסהרה במהלך ביקורו של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן באזור [מקור]. האסטרטגיה קוראת להגדיל את שיתופי הפעולה, ההשקעות והמסחר בין ארה״ב ואפריקה, ולקדם פיתוח בר-קיימא של המדינות השונות ביבשת [לניתוח של האסטרטגיה ראו כאן]. עם החשיבות הכלכלית הגדלה של אפריקה, והחשיבות שלה למשק האנרגיה האירופי, ארה״ב לא יכולה עוד לזנוח את אפריקה למדינות כמו סין ורוסיה.

08.08 – עקב בצורת מתמשכת מפלס המים בנהר הריין בגרמניה ירד לרמה המסכנת תנועת ספינות בו [מקור]. הריין הוא נתיב מים חשוב באירופה, מחבר מפעלים רבים לאורך מערב גרמניה עם הים הצפוני ומשם לאוקיינוס האטלנטי. ירידה במפלס המים תהיה פגיעה נוספת בייצור התעשייתי בגרמניה, שגם ככה מתמודד עם שיבוש בשרשרות האספקה ועלייה חדה במחירי האנרגיה.

מצב מפלס המים בהר הריין בנקודות קריטיות לאורכו. מקור.

10.08 – ראש ממשלת יפן פומיו קישידה פיטר שרי קבינט בעלי קשרים לכנסית האיחוד [מקור]. כזכור, שינזו אבה נרצח עקב קשריו לכנסיה. יש הרואים במהלך של קישידה ניסיון להיפטר מנאמנים לראש הממשלה המנוח אבה, ומכאן שמדובר בצעד שנועד לבסס את אחיזתו של ראש הממשלה בקבינט.

10.08 – האינפלציה השנתית בארה״ב בחודש יולי הייתה 8.5%, פחות מאשר ביוני אז עמדה על 9.1% [מקור]. מדובר באינדיקציה חיובית עבור המשק האמריקני, שיכולה להעיד שהבנק המרכזי (״הפד״) מצליח להרגיע את האינפלציה מבלי לפגוע משמעותית במשק, מה שמכונה ״נחיתה רכה״ (Soft Landing). האם הפד יצליח להשתלט על האינפלציה ללא מיתון? נמתין ונראה.

11.08אסטוניה ולטביה הודיעו שיעזבו את הפורום של מרכז ומזרח אירופה וסין, עקב היחסים הידידותיים של זו האחרונה עם רוסיה [מקור]. בכך הן יצטרפו לליטא, שכבר עזבה את הפורום. היחסים הקרובים בין בייג׳ינג ומוסקבה יקשו על סין להגדיל את השפעתה במזרח אירופה, וזאת עוד מבלי להתייחס לכך שגם המתיחות בין וושינגטון לבייג׳ינג פוגעת בהשפעה הסינית באזור.

11.08אזרבייג׳ן, איראן ורוסיה דנות כיצד לגוון את המסלולים של נתיב צפון-דרום המקשר בין רוסיה והודו [מקור]. איראן השיקה רשמית לאחרונה את הנתיב, שכיום מסתמך על תנועת מכולות בים הכספי כדי לחבר בין איראן ורוסיה. נתיב יבשתי דרך אזרבייג׳ן יכול להציע אלטרנטיבה יבשתית שאולי תהיה נוחה יותר לוגיסטית, ויכולה להגדיל את החשיבות של אזרבייג׳ן כמוקד לוגיסטי ואנרגטי בקווקז.

12.08 – המשימה הצבאית של גרמניה במאלי הופסקה [מקור]. היחסים בין מאלי והמעצמות האירופיות (במיוחד צרפת) הדרדרו מאז עליית החונטה במדינה ב-2021. ההידרדרות ביחסים עם האירופים נעשת במקביל לחימום היחסים עם רוסיה. לדבר השלכות שליליות על ביטחון האנרגיה והביטחון הלאומי של האיחוד האירופי.

12.08קזחסטן מעוניינת להפנות חלק מייצוא הנפט הגולמי שלה מרוסיה לאזרבייג׳ן [מקור]. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה קזחסטן מחפשת דרכים לצמצם את התלות הכלכלית שלה ברוסיה. בזמן שקזחסטן לא חולקת גבול יבשתי עם אזרבייג׳ן, היא תוכל לייצא את הנפט באמצעות מיכליות לאזרבייג׳ן וממנה באמצעות צינורות לאירופה. התהליך כמובן יהיה מסובך ויקר יותר מהנתיב הקיים שמשתמש בצינורות דרך רוסיה.

גרפים

נורווגיה סובלת מבצורת המאיימת לפגוע בייצור החשמל בה. הדבר עלול להוסיף עוד לחץ על משק החשמל באיחוד, התלוי בנורווגיה:

מקור.

יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן לא בהכרח גם יצואניות החיטה הגדולות בעולם. סין היא יצרנית החיטה הגדולה בעולם, אך משום האוכלוסייה הגדולה שלה היא צריכה לייבא חיטה:

מקור.

הערות מחקר

משחק מלחמה חדש מראה שמלחמה בטאיוואן תעלה מחיר כבד לארה״ב וסין

התרגיל המאסיבי האחרון של סין מסביב לטאיוואן החזיר שוב למרכז את האפשרות של פלישה סינית לטאיוואן. בזמן שאני מאמין שפלישה כזו כנראה תקרה בעשור וחצי הקרובים, לא יהיה מדובר במבצע פשוט או קל. משחק מלחמה חדש שבוצע בוושינגטון מראה שיש תרחישים רבים בהם טאיוואן מנצחת את סין.

“The results are showing that under most — though not all — scenarios, Taiwan can repel an invasion,” said Mark Cancian, a senior adviser at the Center for Strategic and International Studies, where the war games are being held. “However, the cost will be very high to the Taiwanese infrastructure and economy and to US forces in the Pacific.”

הבעיה המרכזית עבור ארה״ב, וזו בעיה שעמה יצטרכו להתמודד מתכננים צבאים משני הצדדים, היא השחיקה הגבוהה של הכוחות. סין מחזיקה אלפי טילים מדויקים בזירה, וארה״ב תהיה חייבת להזרים כוחות אוויר, יבשה וים בשביל לתמוך בטאיוואן. ביחד עם הפלישה האמפיבית לאי והמערכה האווירית עליו, סביר שבשעות/שבועות הראשונים של המערכה תהיה שחיקה גבוהה בשני הצדדים:

In 18 of the 22 rounds of the game played to this point, Chinese missiles sink a large part of the US and Japanese surface fleet and destroy “hundreds of aircraft on the ground,” according to Cancian, a former White House defense budget analyst and retired US Marine.

“The reason for the high US losses is that the United States cannot conduct a systematic campaign to take down Chinese defenses before moving in close,” he said. “To get a sense of the scale of the losses, in our last game iteration, the United States lost over 900 fighter/attack aircraft in a four-week conflict. That’s about half the Navy and Air Force inventory.

“The success or failure of the ground war depends entirely on the Taiwanese forces,” Cancian said. “In all game iterations so far, the Chinese could establish a beachhead but in most circumstances cannot expand it. The attrition of their amphibious fleet limits the forces they can deploy and sustain. In a few instances, the Chinese were able to hold part of the island but not conquer the entire island.”

חזור אחורה.

ניסיון ההפרדה של באטון רוז’ עלול להפסיק את תקציב המשטרה

מתחים גזעים וכלכלים הם חלק מהפוליטיקה האמריקנית, והם נוכחים בה לפחות חצי מאה אם לא יותר. מתחים כאלה יכולים לערער קהילות, לפגוע במרקם החברתי, ולהביא לקרעים חדשים ברפובליקה האמריקנית. לכן כל-כך חשוב להכיר ולעקוב אחר התופעה, משום האיום הפוטנציאלי שלה לארה״ב.

לאחרונה פרבר עשיר במחוז באטון רוז׳ בלואיזיאנה ניסה להיפרד משאר העיר שלו, ולהקים עיר חדשה בשם סנט ג׳ורג׳. לטענת היוזמים של המהלך הפרבר (שרובו לבן) לא זוכה לרמת שירותים דומה לתרומה שלו במיסים לעיר. זו טענה שאינה ייחודית ללואיזיאנה – מחוזות וערים עשירות רבות סובלות לעיתים מאפליה או מחוסר התאמה בין התרומה שלהם למיסי המדינה וההשקעה בהם. הדבר נכון גם בקטלוניה, אחד החבלים העשירים בספרד. גם הניסיון להיפרד ולנסות להקים עיר חדשה אינו ייחודי לפרבר – פרברים דומים בג׳ורג׳יה כבר עשו זאת.

Ten years ago, a group of residents in the southeast corner of East Baton Rouge Parish, Louisiana, began organizing around the idea of turning their unincorporated neighborhoods into a city. In 2019, the group succeeded in winning a ballot referendum, with 54% of the voters in those neighborhoods electing to form the City of St. George.

But less than two weeks after voters approved the measure, the mayor-president of Baton Rouge […] sued to stop the effort from proceeding. And on May 31, a judge rejected St. George’s cityhood, saying that its formation was “unreasonable” and that it would cause fiscal harm to the parish and the city of Baton Rouge, which have one combined government. (A parish is Louisiana’s equivalent to a county.)

Judge Martin Coady ruled that the revenue loss from St. George’s departure would have forced the city and parish to make serious budget cuts. “This will have a significant decrease in services to citizens of Baton Rouge,” reads the ruling, “including the Sheriff and the operation of the city government.”

The case against St. George stands to have implications beyond Louisiana: The campaign shared many critical features with other municipal breakaway attempts, particularly in Georgia. St. George contains the parish’s wealthiest residents, and its approximately 86,000 residents — about 20% of the parish — are at least 70% white.

East Baton Rouge Parish’s total population is almost evenly split at 47.2% white and 47.4% Black, with an overall median income of $56,076. Some places in the proposed new city are considerably more prosperous than that, such as Shenandoah (median income: $73,536) and Oak Hills Place ($77,668).

St. George’s organizers have said that they needed to incorporate as a city because they felt their neighborhoods weren’t receiving adequate services, considering the taxes they were paying. About half of the city-parish’s sales tax revenue is collected from the St. George area, according to the East Baton Rouge finance director.

“This has led to a situation in which St. George’s taxpayers provide two-thirds of the revenue to the East Baton Rouge Parish government with only one-third of that government’s expense in return.” With more control over their tax dollars, a city of St. George could provide better services, organizers have said.

This mirrors the reasons given by many organizers of new cities in metro Atlanta over the last 15 years — the desire to wrest control of decisions concerning tax expenditures, zoning, transit and housing away from government authorities whose goals involve redistributing resources more equitably. As inspiration, the St. George campaigners cite the city of Sandy Springs, Georgia, an affluent Atlanta suburb that incorporated in 2005, kicking off a cityhood movement around metro Atlanta that eventually paved the way for neighborhoods to try to secede from incorporated cities. In 2018, wealthy residents of the city of Stockbridge tried to secede to form a new city called Eagle’s Landing, while in 2021 another set of well-off Atlantans attempted to secede to create “Buckhead City.” The Eagle’s Landing campaign was ultimately defeated in a referendum; the Buckhead City campaign never made it to the ballot, but litigation was certain if it had.

חזור אחורה.




משבר טאיוואן הרביעי (פלג 129)

תקציר

  1. ב-02.08 יושבת ראש בית הנבחרים בארה״ב, ננסי פלוסי, נחתה בטאיוואן במסגרת שורה של ביקורים במזרח אסיה. בשבועות שלפני הביקור סין הזהירה מתגובה חריפה באם הוא יצא לפועל. עם ביקורה של פלוסי סין הכריזה על תרגיל רב חילי גדול מסביב לטאיוואן, כולל שיגור טילים מעל האי. תרגיל זה הסתיים ביום ראשון, ה-07.08, אולם כבר הוכרז על תרגיל נוסף.
  2. מה הייתה המטרה של פלוסי בביקור? שתי אפשרויות חופפות: א׳ מחווה דרמטית לאי כחלק מגיבוש המורשת של עצמה, לאור האפשרות שאולי תפרוש לאחר הבחירות במחוז שלה; ב׳ להראות לטאיוואן שארה״ב ממשיכה לראות בה בעלת ברית חשובה, ושוושינגטון תצא להגנת טאיוואן גם במחיר של התנגשות עם סין.
  3. הסינים הגיבו בשלושה כיוונים מרכזים: פגיעה כלכלית באי ע״י חרם מוצרים; הוכחת הריבונות שלהם עליו דרך התרגיל הבצאי הגדול ביותר במצר מזה 25 שנה; הפעלת לחץ דיפלומטי על ארה״ב ע״י ביטול דיאלוגים בתחומי המאבק בשינוי האקלים, מאבק בפשע המאורגן ותיאום ביטחוני במזרח אסיה.
  4. סביר שמטרת התרגיל הצבאי הייתה לדמות את השלב הראשון של פלישה לאי או/ו מצור ימי עליו. הסינים תרגלו הפעלה של כוחות ממספר זרועות במקביל בזירה, דבר שיהיה הכרחי במקרה של פלישה לאי. העובדה שהסינים לא פלשו אינה מעידה על דבר – בייג׳ינג מעוניינת להשתלט על טאיוואן, והיא כנראה תפעל צבאית כדי לעשות זאת בעתיד הלא רחוק.
  5. השלכות ארוכות טווח: תרגילים נוספים בהיקף דומה יתקיימו במצר, כחלק מהמערכה של בייג׳ינג ללחוץ את טאיוואן לכניעה; הכלכלות המתועשות הגדולות, כמו ארה״ב והאיחוד האירופי, ימשיכו להשקיע בפיתוח תעשיית שבבים מקומית בשביל להקטין את התלות בייצור בטאיוואן; עסקים חייבים לבצע ניהול סיכונים לשיבוש באספקה של ציוד אלקטרוני עקב משבר במצר.

להורדת הפרק – קישור.

זמן קריאה משוער: 15 דק׳.

מבוא

למקרה וביליתם את השבוע האחרון באתר נופש מנותק (עדיף עם חול לבן ומים בצבע טורקיז), העולם היה על הקצה. ננסי פלוסי ביקרה בטאיוואן על-אף אזהרות חמורות מצד סין, וזו האחרונה הגיבה לביקור בתרגיל צבאי גדול מסביב לאי. הרשתות החברתיות שקקו בתיאוריות שהסינים הולכים ליירט את פלוסי, או שמיד עם עזיבתה הסינים עומדים לפלוש לאי המרכזי של טאיוואן. חלק, בחצי הומור, תהו האם ננסי עומדת להיות למלחמת העולם השלישית מה שהיה יורש העצר האוסטרו-הונגרי למלחמת העולם הראשונה.

אני לא ראיתי צורך לפרסם עדכון מיוחד מפני שלא חשבתי שיש באמת איום בפלישה סינית לאי. כבר לפני שבועיים הערכתי שהסינים כנראה יבצעו ירי טילים ליד או מעל האי, חדירה אווירית ובמקרה הקיצוני ביותר מחטף נגד אחד האיים הקטנים יותר. לא האי המרכזי.

האי המרכזי של טאיוואן היה ונותר סיוט למתכנן הצבאי שצריך לפלוש אליו. רוב חופיו אינם נוחים לפלישה אמפיבית. אלה שכן מלאים מוקשים. בשביל לכבוש את האי על 23 מיליון תושביו בייג׳ינג תצטרך לשלוח כ-1.2 מיליון חיילים, מה שיהפוך את הפלישה לטאיוואן לפלישה הגדולה בהיסטוריה. לא משהו שאפשר לעשות בהתרעה קצרה, או משהו שאפשר לעשות מבלי שהדבר יתגלה שבועות מראש ע״י לוויינים וטיסות ריגול.

יחד עם זאת, אינני מקל ראש בתרגיל הצבאי שנערך ובמשמעויות ארוכות הטווח שלו. יש כאן בבירור הסלמה של הלחץ שסין מפעילה נגד טאיוואן. יש כאן בבירור הדרדרות ביחסים בין וושינגטון ובייג׳ינג. ולא ברור מה פלוסי רצתה להשיג בביקור הזה.

בניתוח היום ננסה להבין מה בדיוק קרה בשבוע שעבר, מה כל אחד מהשחקנים ניסה להשיג ומה ההשלכות ארוכות הטווח של משבר טאיוואן הרביעי.

ננסי פלוסי, משמאל, ונשיאת טאיוואן צאי יינג-וון מימין, במהלך ביקורה של פלוסי באי, 03.08.2022. מקור.

ציר זמן של משבר טאיוואן הרביעי

בואו וננסה לשרטט לעצמנו את ציר הזמן של המשבר, ועל בסיסו נוכל להתחיל ולנתח מה בדיוק התחולל כאן.

ב-02.08 יושבת ראש בית הנבחרים של ארה״ב ננסי פלוסי נחתה בטאיוואן במסגרת סדרה של ביקורים במזרח אסיה. פלוסי ביקרה בין השאר בדרום קוריאה, מלזיה, אינדונזיה ויפן. הביקור בטאיוואן היה עוד ביקור, והוא לכאורה לא היה אמור להיות משמעותי. חברי קונגרס כל הזמן מבקרים במדינות שונות, כולל מדינות עמן יש מתיחות כמו למשל אוקראינה. טאיוואן לא חריגה. רק באפריל השנה ביקרה משלחת של חברי קונגרס.

ההבדל הוא שפלוסי היא לא עוד חברת קונגרס. כיושבת ראש בית הנבחרים של ארה״ב היא האדם השלישי הכי בכיר בפוליטיקה האמריקנית ואם חלילה הנשיא וסגן הנשיא נהרגים היא הנשיאה החדשה של ארה״ב. הפעם האחרונה שיושב ראש בית הנבחרים ביקר בטאיוואן היה ב-1997.

פלוסי תכננה את הביקור כבר לאפריל השנה, אך הוא נדחה לאחר שנדבקה בקורונה. נראה לזמן מה שהיא אולי מוותרת על הביקור, עד שה-Financial Times חשף ב-19 ביולי שפלוסי מתכוונת להוציא לפועל את הביקור שנדחה למזרח אסיה, והיא מתכוונת לבקר בטאיוואן. בתגובה בייג׳ינג הזהירה בערוצים רשמיים ולא רשמיים שביקור פלוסי יזכה בתגובה חריפה מצד סין. בכירים אמריקנים שהיו מעורבים בשיחות דיברו על כך שהשפה של הסינים הייתה ״אגרסיבית״ מבדרך כלל.

ממה שידוע לנו הדבר לא נבע מהפתעה של הסינים מהביקור. לפי דיווח של הניו-יורק טיימס מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן סיפר לשר החוץ הסיני שפלוסי שוקלת ביקור בטאיוואן כבר בתחילת יולי, במהלך פסגת ה-G20 באינדונזיה. מזכיר המדינה בלינקן הבהיר לשר החוץ שזו זכותה של יושבת הראש לבקר באי, וזו החלטתה בלבד אם לעשות זאת. אז בייג׳ינג ידעה לפחות שבועיים לפני שאר העולם על הביקור.

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בפסגת ה-G20 באינדונזיה, 08.07.2022. מקור.

עם הנחיתה של פלוסי בייג׳ינג הגיבה במספר צעדים שמטרתם: א׳ לפגוע בטאיוואן; ב׳ להראות את הריבונות של סין על האי; ג׳ להפעיל לחץ דיפלומטי על ארה״ב.

במסגרת הפגיעה בטאיוואן סין החרימה מעל 100 מוצרים שונים, בין השאר פירות, דגים ותה. זו אינה הפעם הראשונה שסין מחרימה מוצרים מטאיוואן בשביל להפעיל עליה לחץ כלכלי. בשנה שעברה הם החרימו אננסים מטאיוואן, מה שפשוט הביא להפניית היצוא הטאיוואני למקומות אחרים במזרח אסיה.

שנית, הסינים הראו שהם הריבון על האי באמצעות התרגיל הצבאי הגדול במצר ב-25 השנים האחרונות, מאז משבר טאיוואן השלישי. התרגיל כלל ירי טילים מעל טאיוואן, ואזורי האש שלו חדרו למים הטריטוריאליים שלה. חלק מהטילים שנורו אף פגעו במים הכלכליים של יפן. התרגיל דימה מצור ימי על האי, עם פגיעה מוגבלת בשיט הימי. עם סיומו ביום ראשון ה-07.08 הסינים הכריזו על תרגיל חדש נגד צוללות, אולם לא ברור אם הוא יעשה באותם שטחי אש של התרגיל הראשון ואם בכלל מדובר בהמשך של התרגיל הראשון או תרגיל חדש.

לבסוף, הסינים מפעילים לחץ דיפלומטי על ארה״ב ע״י ביטול מספר דיאלוגים עם האמריקנים. הם ביטלו את הדיאלוג למאבק בשינוי האקלים, תיאום צבאי במזרח אסיה, והמאבק בפשע המאורגן. אני קורא לזה ״הפעלת לחץ דיפלומטי״ משום שברור שהכוונה של בייג׳ינג להכאיב לממשל ביידן. איך אני יודע?

שימו לב מה לא בוטל – הדיאלוג הכלכלי בין סין וארה״ב. הסינים מנסים להוריד את המכסים האמריקנים מימי ממשל טראמפ. אז הם השאירו את הדיאלוג הזה, שנעשה ברמת הבכירים בשתי המדינות, כי יש להם אינטרס להגדיל את הייצוא לארה״ב. הסינים רוצים להמשיך ולסחור עם האמריקנים. לעומת זאת, הם ביטלו את הדיאלוג למאבק בשינוי האקלים משום שזה יכאב לממשל ביידן. ממשל ביידן עוד לפני שהתחיל סימן את הגדלת שיתוף הפעולה עם סין בנושא האקלים כיעד מרכזי. אז בייג׳ינג החליטה להעניש את ביידן ע״י חיסול ״פרויקט המחמד״ שלו.

עכשיו כשיש לנו פחות או יותר ציר זמן של השלב הראשון במשבר, אפשר לנסות ולהבין מה בדיוק הניע את השחקנים השונים בו. מה ננסי פלוסי רצתה להשיג? מה הסינים? ומה ההשלכות ארוכות הטווח של המשבר?

תרגילי ארטילריה של כוחות סינים במהלך התרגיל. מקור.

הסיבות לביקור פלוסי

מה הייתה המטרה של פלוסי בביקור?

נפתח בהבחנה שבבירור לא היה כאן תיאום בין יושבת ראש בית הנבחרים והבית הלבן. הנשיא ביידן ניסה להתנער מהביקור. הוא הצהיר ש״הצבא חושב״ שהעיתוי של הביקור בעייתי. העובדה שהידיעה הראשונית על הביקור הייתה הדלפה לתקשורת אולי רומזת לניסיון של הבית הלבן ליצור לחץ דיפלומטי ותקשורתי נגדו, בשביל לנסות ולמנוע מפלוסי לבקר.

ברור מהעיתוי של הביקור שהשיקול המרכזי היה שיקולי הלו״ז האישים של פלוסי עצמה. הקונגרס נמצא בחופשת הקיץ באוגוסט, זמן אידיאלי למסע בינלאומי. אנחנו גם נמצאים כשלושה חודשים לפני בחירות האמצע בארה״ב, בחירות לאחריהן פלוסי כנראה תאבד את תפקיד יושבת ראש בית הנבחרים כשהרפובליקנים יהפכו לרוב בבית. אוגוסט 2022 הוא אולי ההזדמנות האחרונה לפלוסי לעשות ביקור בינלאומי כיושבת ראש בית הנבחרים.

הבעיה שבזמן שהעיתוי מבחינתה היה אידיאלי, הוא ממש לא היה כזה לאור המתיחות באזור והשיבושים הכלכלים בעולם. ראשית, אנחנו מתקרבים לקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בסין שיערך לקראת אוקטובר-נובמבר. בקונגרס שי ג׳ינפינג יועמד לבחירה בפעם השלישית כמזכיר הכללי של המפלגה. עצם המועמדות של שי לתפקיד המזכיר תהיה שבירת נורמות של 20 שנה, כששני המזכירים הקודמים לשי פרשו אחרי שתי כהונות. בתקופה מתוחה כזו, שי לא יכול להרשות לעצמו להיתפס ״חלש״ מול ארה״ב, בטח עם הזעם הציבורי ממדיניות אפס קורונה והמשבר המתמשך בסקטור הנדל״ן שהוא במידה רבה גרם להם. הביקור של פלוסי לא היה משהו ששי היה יכול להתעלם ממנו, גם אם היה רוצה.

שנית, משבר במצר טאיוואן שיפגע בשרשרות האספקה הגלובאליות הוא הדבר האחרון שהכלכלה העולמית בכלל והכלכלה האמריקנית בפרט צריכות. יש לנו כבר סדרה של משברים שפוגעים בכלכלה – אם אלו בצורות ברחבי העולם, שיבושים בסין עקב מדיניות ״אפס קורונה״, משבר האנרגיה באיחוד האירופי ועוד. בארה״ב האינפלציה מתקרבת ל-10%. קשה לחשוב על תקופה פחות טובה להתחיל משבר במרכז ייצור השבבים הגדול בעולם.

אז מה הייתה המטרה של פלוסי, לאור הסיכונים והעיתוי הלא מוצלח?

שתי אפשרויות. אחת היא מחווה דרמטית לטאיוואן כחלק מ״המורשת״ של פלוסי, שאולי תפרוש בקרוב בגיל 82. לפי ההערכות הנוכחיות פלוסי כנראה תאבד את הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים בנובמבר ותפסיק להיות יושבת הראש. אפשר והיא מתכננת לפרוש אחרי שתבחר מחדש במחוז שלה. מנקודת מבט כזו אוגוסט 2022 הוא ההזדמנות האחרונה שיש לפלוסי לעשות ביקור בינלאומי חשוב כיושבת ראש בית הנבחרים ולגבש את המורשת שלה כמי שיוצאת ״להגנתה של הדמוקרטיה״.

אפשרות אחרת, שאגב לא סותרת את הראשונה, היא שפלוסי ראתה בביקור ניסיון לחזק את יחסי ארה״ב-טאיוואן בשעה זו. אחרי הפלישה של רוסיה לאוקראינה היה מי שתהה אם ארה״ב תפקיר את טאיוואן לסין. הביקור של פלוסי לטאיפיי היא עדות שהקונגרס האמריקני תומך באי, ורואה בו בעל ברית חשוב.

ישנה גם אפשרות שלישית, והיא ניסיון לחזק את הדמוקרטים בבחירות האמצע. יש מי שטען שפלוסי ניסתה להסיח את דעתם של המצביעים מהאינפלציה, ולנסות לסמן את הדמוקרטים כ״נצים״ האמיתיים נגד סין. אולם לא ברור עד כמה אם בכלל תהיה לביקור השפעה על בחירות האמצע. רוב הציבור האמריקני מוטרד בעיקר מסוגיות פנים כמו אינפלציה, ולא מסוגיות חוץ. הביקור אולי יגדיל מעט את התמיכה בדמוקרטים, אך לא סביר שהוא ישפיע בצורה משמעותית על בחירות האמצע שעתידות להתקיים בסוף נובמבר.

אז מה פלוסי השיגה בביקור? היא הראתה שהקונגרס יכול לפעול בזירת החוץ במנותק מהבית הלבן – אירוע חשוב אם יסמן מגמה חדשה. מאז שנות ה-70׳ הקונגרס הפך פחות ופחות חשוב במדיניות החוץ, עם הבית הלבן לוקח יותר ויותר סמכויות. זה לא חייב להיות ככה. הקונגרס יכול להיות יותר אקטיבי בזירת החוץ, והביקור של פלוסי הוא דוגמה טובה.

הביקור של פלוסי גם יכול ליצור תקדים לעוד בכירים אמריקנים להגיע לאי. קווין מקרתי, כיום מנהיג המיעוט הרפובליקני בבית וצפוי להיות יושב הראש החדש של בית הנבחרים אם המפלגה תנצח בבחירות האמצע, אמר שהוא היה שמח לבקר ביחד עם פלוסי בטאיוואן. ככל שיחסי סין-ארה״ב ימשיכו להיות מתוחים, פוליטיקאים משתי המפלגות ירצו להגיע לאי ולהפגין את ״התמיכה שלהם בדמוקרטיה מול האוטוקרטיה״. יכול להיות שב-2024 נראה את ההגעה של אחד או שני המועמדים לנשיאות.

לבסוף הביקור שלה אכן נתפס בעיני הטאיוואנים כהפגנת תמיכה חשובה של ארה״ב. תהיה אשר תהיה הסיבה שהניעה אותה, עבור אזרחי טאיוואן הביקור הוא הוכחה לתמיכה של וושינגטון בטאיפיי. בתקופה של מתיחות גיאופוליטית גדלה בין ארה״ב וסין, ולאור הפלישה הרוסית לאוקראינה, הביקור של פלוסי על-אף האיומים מצד בייג׳ינג מוכיחים לאזרחי טאיוואן שהם יכולים לסמוך על וושינגטון לביטחונם.

וזה בדיוק מה שמתסכל את הסינים.

ננסי פלוסי מושבעת ליושבת ראש בית הנבחרים, ינואר 2019. פלוסי הזמינה את הנכדים שלה, כמו גם ילדים אחרים, להשתתף בטקס ההשבעה. מקור.

סין שולחת מסר ברור במשבר

מה הייתה המטרה של סין בצעדים הכלכלים והצבאיים נגד טאיוואן?

סין מנהלת מעל שנה מלחמת התשה נגד האי בשביל לשבור את הרצון שלו להתנגד ולהביא אותו להסכים לאיחוד עם היבשת. סוגית האיחוד עם טאיוואן היא לא סוגיה שולית או ״רק דיבורים״ עבור ההנהגה הקומוניסטית. היא באמת רוצה להביא את טאיוואן תחת שליטתה. למה? שלושה סיבות מרכזיות:

אידיאולוגית איחוד עם טאיוואן הוא חלק מחלום ״ההתחדשות הלאומית״, החזון הלאומי של שי ג׳ינפינג לסין. במסגרת ״ההתחדשות הלאומית״ סין תשיב לעצמה את כל השטחים שנלקחו ממנה בזמן מאה שנות השפלה, והיא תחזור להיות מרכז כוח עולמי. טאיוואן הייתה עד סוף המאה ה-19 חלק מהאימפריה של שושלת צ׳ינג ונלקחה ממנה בכוח ע״י יפן. איחוד עם טאיוואן חשוב למימוש של חלום ההתחדשות הלאומית, שהפך להיות החוזה החברתי החדש בין המפלגה הקומוניסטית והעם הסיני (להרחבה ראו ספרי ״קיסרות אדומה״).

טכנולוגית טאיוואן היא אחד ממרכזי השבבים המתקדמים בעולם. שבבים היום הם מה שנפט ופחם היו לכלכלה לפני 100 שנה. כל כלכלה תעשייתית מתקדמת, כל כלכלה תעשייתית שרוצה להתפתח, חייבת גישה לשבבים מתקדמים. הם נמצאים בשרתים שנותנים מחשוב ענן, הם נמצאים ברובוטים מתקדמים, ברכבים אוטונומיים, ברשתות חכמות ועוד. סין צריכה שבבים מתקדמים בשביל שדרוג הבסיס התעשייתי שלה. האמריקנים עושים כל שביכולתם בשביל להגביל את הגישה שלה לשבבים מתקדמים. השתלטות על טאיוואן לא רק תפתור עבור בייג׳ינג את הבעיה של אספקת השבבים, אלא גם תיתן לה השפעה חדשה על הכלכלה העולמית. TSMC, יצרן השבבים הטאיוואני, הוא היצרן הגדול בעולם. טאיוואן שולטת במעל 60% משוק יצרני השבבים העולמי לפי רווח.

לבסוף, יש גם סיבה אסטרטגית שנובעת מהמיקום הגיאוגרפי של טאיוואן. טאיוואן יושבת במפגש בין ים סין המזרחי וים סין הדרומי. היא משקיפה על מצר לוזון בינה ובין הפיליפינים, הנתיב הפתוח היחיד עבור סין לאוקיינוס השקט. שאר החוף של סין מכוסה ע״י שרשרת האיים הראשונה, מדרום קוריאה עד הפיליפינים. בכל השרשרת כוחות אמריקנים מגבילים את חופש הפעולה של ביגי׳ינג. אם טאיוואן תיפול לידיה של סין, הדבר יפתח את הדרך לפעילות סינית רחבה באוקיינוס השקט, גוף מים חיוני לארה״ב.

סין רוצה את טאיוואן. סין צריכה את טאיוואן. הבעיה של סין שהזמן אינו משחק לטובתה.

עובדים באחד ממפעלי הייצור של TSMC. מקור.

רוב גדל של הדור הצעיר בטאיוואן אינו רואה עצמו סיני, ועבורו איחוד עם סין לא רק שלא רצוי מטעמים כלכלים או פוליטיים, אלא פשוט לא רלוונטי. מבחינתו סין וטאיוואן הן שתי מדינות נפרדות, שאין שום סיבה שיתאחדו בשלב כלשהו בכלל. ככל שיעבור הזמן והרוב הזה ימשיך ויגדל הוא אולי יגיע לנקודה בה הוא יהיה מוכן להכריז על הקמת מדינה נפרדת באי של טאיוואן, מקים מדינה סינית שנייה בנוסף לרפובליקה העממית של סין.

במקביל, סין צפויה לראות האטה משמעותית בצמיחה הכלכלית שלה עקב שינויים דמוגרפים. האטה כלכלית תקטין את המשיכה של סין כלפי טאיוואן, מה שרק יקטין את השפעתה של בייג׳ינג באי. האטה כלכלית גם תקשה על סין להמשיך ולהתחרות צבאית מול הקואליציה של הודו-יפן-האנגלוספרה בזירה הפסיפית. סביר להניח שיש לסין כעשור עד עשור וחצי עד שהכלכלה שלה תעמד במקום, והיא תהיה חלשה מדי צבאית לשנות את הסטטוס קוו במצר טאיוואן.

מכאן שסביר שסין תנסה בשלב כלשהו בעתיד להשתלט צבאית על האי, או לכל הפחות ללחוץ אותו לכניעה באמצעות מצור ימי. פעולה צבאית היא הדרך היחידה לגשר בין הרצון של בייג׳ינג בשליטה והסירוב של אזרחי טאיוואן להיכנע.

על רקע ההבנה הזו התרגיל הצבאי הנוכחי חשוב משום שהוא מדמה מצור ימי על האי, ואולי אף את שלב הפלישה הראשוני אליו. במסגרת התרגיל ספינות של חיל הים הסיני הקיפו את טאיוואן, בעוד כוח הטילים של צבא השחרור העממי כנראה דימה פגיעה במטרות איכות. כל זה קרה בעוד גל של מטוסי קרב חצה את קו האמצע במצר, מדמה מתקפה אווירית. אין ספק שאנשי מודיעין בארה״ב, טאיוואן ויפן עוברים עכשיו על תנועת הכוחות בתרגיל בשביל ללמוד את הטקטיקות והאסטרטגיה הסינית.

כמובן, לתרגיל היה עוד יעד. יעד פנימי. מפת שטחי האש שלו פורסמה ברשת החדשות הממשלתית שינחואה (Xinhua). המטרה בפרסום דווקא דרך רשת החדשות הממשלתית היא לפרסם את התרגיל לא רק לעולם החיצון אלא גם ובמיוחד לקהל הסיני בבית. באמצעות התרגיל ההנהגה הקומוניסטית הראתה לאזרחים שסין היא הריבון על הטאיוואן, מקיפה אותו מכל צדדיו, ושהיא אינה מוכנה ״להתקפל״ מול האמריקנים.

מעניין גם להשוות בין שטחי האש של התרגיל הנוכחי ושטחי האש בזמן משבר טאיוואן השלישי. שטחי האש הנוכחים מקיפים את כל האי מכל צדדיו, בעוד שטחי האש במשבר טאיוואן השלישי, ב-1995-1996, הוגבלו בעיקר למצר טאיוואן ממערב לו. הפריסה הרחבה יותר של השטחים משקפת את בניין הכוח הסיני ב-20 השנים האחרונות, במיוחד של חיל הים. היום חיל הים הסיני יכול לפעול רחוק יותר מקו החוף של המולדת, ולתאם ביתר קלות עם הזרועות האחרות של צבא השחרור העממי.

שטחי האש בתרגיל הנוכחי (באדום) ושטחי האש במשבר טאיוואן השלישי ב-1995/1996 (באפור). שימו לב להבדל בפריסה הגיאוגרפית בין האזורים.

השלכות ארוכות טווח של המשבר

מה ההשלכות ארוכות הטווח של המשבר?

יש כאן יותר מרק תגובה לביקור של פלוסי, יש כאן הסלמה. סין ביצעה תרגיל הרבה יותר גדול כמותית ואיכותית ממה שביצעה בעבר, עם ירי מעל ואל השטח הריבוני של טאיוואן. ניתוק דיאלוגים עם ארה״ב בתחומי המאבק בפשע המאורגן, מאבק בשינוי האקלים ותיאום ביטחוני גם הם משקפים הידרדרות ביחסים. לכך אפשר להוסיף את ההחלטה הסינית להטיל סנקציות על פלוסי, האדם השלישי הכי בכיר במערכת הפוליטית האמריקנית.

לפיכך סביר שנראה עוד תרגילים בהיקף רחב מסביב לטאיוואן. תרגילים בהם שטחי האש יקיפו את האי, יחדרו למים הטריטוריאליים שלו ויכללו ירי טילים. תרגילים שיפריעו לתנועה האווירית והימית באזור, דרכו עוברים כמחצית מכל המכולות הימיות בעולם. יכול להיות שזו הייתה כוונתה של בייג׳ינג מלכתחילה עם האיומים וההזהרות לפני ביקור פלוסי – לתת לה את התירוץ ליצור את התקדים להחרפת הלחץ על טאיוואן.

מנקודת המבט של ניהול סיכונים, התרגיל מוכיח בבירור את הצורך בתוכניות מגירה לעסקים לשעת משבר במצר. התרגיל הנוכחי הוא דוגמית לשיבושים שיכולים לקרות בתנועה הימית והאווירית במצר. טאיוואן היא יצרנית חשובה של ציוד אלקטרוני, עם תלות גבוהה של שרשרות האספקה העולמיות בה. עסקים חייבים לבצע ניהול סיכונים למקרה של משבר מתמשך במצר שאינו מאפשר אספקה, או אספקה בעלות גבוהה עקב מעבר משינוע ימי לשינוע אווירי לדוגמה.

התרגיל במצר גם מוכיח למדינות המתועשות הגדולות את החשיבות בהשגת יכולות ייצור אלקטרוניקה מתקדמת בבית. גם ארה״ב וגם האיחוד האירופי שוקדים על פיתוח תעשיית השבבים המקומית בשביל להקטין את החשיפה לטאיוואן. המגמה ארוכת הטווח כנראה תהיה שטאיוואן תמשיך להיות מרכז טכנולוגי מתקדם, אך החלק שלה בייצור השבבים העולמי יקטן.

סיכום

סיימנו את השלב הראשון ובתקווה האחרון של משבר טאיוואן הרביעי. בזמן שרבים ציפו לפלישה סינית לטאיוואן שלא קרתה, אסור לזלזל במשמעויות ארוכות הטווח של המשבר. סין העלתה את רמת התרגילים במצר, את מידת הלחץ שהיא מוכנה להפעיל על טאיוואן, וסגרה ערוצי תקשורת חשובים עם ארה״ב. המשבר זה במצר טאיוואן לא יהיה המשבר האחרון.




סקירה שבועית: 31.07-06.08.2022

משבר טאיוואן הרביעי

ב-02.08 יושבת ראש בית הנבחרים בארה״ב, ננסי פלוסי, נחתה בטאיוואן במסגרת שורה של ביקורים במזרח אסיה [מקור]. בשבועות שלפני הביקור סין הזהירה מתגובה חריפה באם הוא יצא לפועל. עם ביקורה של פלוסי סין הכריזה על תרגיל רב חילי גדול מסביב לטאיוואן, כולל שיגור טילים מעל האי. תרגיל זה הסתיים ביום ראשון, ה-07.08, אולם כבר הוכרז על תרגיל נוסף.

משמעויות:

  1. התרגיל הסיני מסביב לאי ממשיך את ״מלחמת ההתשה״ שבייג׳ינג מנהלת מזה יותר משנה נגד טאיוואן. סין מפעילה כל העת לחץ כלכלי וצבאי נגד האי בשביל לשבור את רוחו ולהביא אותו להסכים לאיחוד עם היבשת.
  2. סביר להניח שמטרות התרגיל היו: א׳ להראות את השליטה של בייג׳ינג על האי טאיוואן, ע״י ביצוע תרגיל במספר שטחי אש מסביבו במקביל; ב׳ לשדר לקהל הפנים בסין שבייג׳ינג מגנה על הכבוד הלאומי, ולא תשב בשקט מול ״הפרובוקציות״ של האמריקנים; ג׳ לתרגל מצור ימי מסביב לאי. מצור ימי כנראה יהיה בתרחיש אמת חלק מפלישה כוללת אליו.
  3. הדרדרות נוספת ביחסים בין שתי המעצמות, לאחר שסין הפסיקה דיאלוגים עם ארה״ב במספר תחומים כולל מאבק בשינוי האקלים ותיאום צבאי.
  4. התרגיל מוכיח את הנחיצות בהכנת תוכניות גיבוי למי שתלוי ישירות או בעקיפין בשבבים ואלקטרוניקה אחרת מטאיוואן. מומלץ לוודא עם ספקי תקשורת שיש להם מלאי מספיק במקרה של משבר במצר.

הערות מחקר

  1. החיווט מחדש של הגלובליזציה – משרות ייצור עוברות למדינות ידידותיות לאמריקנים
  2. איך ערים מצליחות לקרר את עצמן?

אירועים וידיעות

30.07ארה״ב חיסלה את מנהיג אל-קאעידה איימן א-זוואהירי בקאבול, אפגניסטן (הודעה פורסמה רק ב-1 באוגוסט)[מקור]. החיסול מלמד: א׳ שהטאליבן כנראה מאפשר לאנשי אל-קאעידה לחזור למדינה; ב׳ שלארה״ב יש עדיין יכולות איסוף מודיעין במדינה גם לאחר הנסיגה ממנה.

31.07 – יריות נשמעו בגבול סרביהקוסובו, מעוררות חשש מהתלקחות מחודשת של הסכסוך בין המדינות [מקור]. הרקע המיידי הוא החלטה של ממשלת קוסובו לחייב אזרחים סרבים לקבל תעודות זהות זמניות כל עוד הם בשטח קוסובו [מקור]. החיוב היה אמור להיכנס לתוקפו ב-1 באוגוסט. החיוב הוא תגובה להחלטה זהה של סרביה. בעקבות היריות וכדי להוריד את המתיחות באזור ממשלת קוסובו הסכימה לדחות את יישום ההחלטה בחודש [מקור].

01.08 – ממשלת אוסטרליה הכריזה שעל יצרני גז טבעי להוכיח עד אוקטובר שיש להם אספקה מספקת לשוק המקומי ל-2023 או שייצוא הגז יוגבל [מקור]. אוסטרליה סבלה בשבועות האחרונים ממשבר באספקת החשמל, וקיים חשש שלא תהיה אספקת גז מספקת ל-2023 [מקור]. אוסטרליה היא יצואנית הגז הטבעי הנוזלי (גט״ן) הגדולה בעולם [מקור].

01.08 – ראש פיקוד המרחב ההינדו-פסיפי של הצי האמריקני הצהיר שארה״ב מעוניינת להגדיל את שיתוף הפעולה הצבאי עם ניו-זילנד [מקור]. ניו-זילנד היא החברה היחידה באנגלוספרה שעדיין ביחסים טובים עם סין, אולם נראה בשבועות האחרונים שגם היא מתחילה לתפוס עמדה יותר עוינת כלפי בייג׳ינג.

01.08 – המשלוח הראשון של דגנים במסגרת ההסכם שנחתם בין אוקראינה ורוסיה בתיווך טורקיה והאו״ם יצא מנמל אודסה [מקור]. בזמן שהיקף הייצוא מאוקראינה כנראה לא יחזור לרמתו לפני המלחמה, מדובר בהסכם חשוב שיאפשר הקלה בלחץ על מחירי המזון ותזרים מזומנים לאוקראינה.

02.08 – מחלקת המדינה של ארה״ב אישרה את המכירה של טילי פטריוט לערב הסעודית ומערכת ההגנה האווירית THAAD לאיחוד האמירויות. המערכות ישפרו את יכולות ההגנ״א של שתי המדינות, והן כנראה באות כהמשך לביקור ביידן במזרח התיכון. יום למחרת אופ״ק החליטה להגדיל את תפוקת הנפט של הארגון ב-100 אלף חביות [מקור].

03.08 – האינפלציה בטורקיה הגיעה ל-79% שנתי, ו-2.3% חודשי [מקור]. טורקיה סובלת מפיחות בלירה ואינפלציה גבוהה עקב ניסוי כלכלי לא אורתודוקסי שמוביל הנשיא ארדואן.

03.08 – סבב אלימות חדש התפרץ בין ארמניה ואזרבייג׳ן בנגורנו-קרבאך [מקור]. אזרבייג׳ן וארמניה עדיין לא הסדירו את הגבול ביניהן, וארמניה מסרבת לתת לאזרבייג׳ן מסדרון ישיר לטורקיה. הדבר שומר על מתיחות בין הצדדים, שמעת לעת מתפרצת כסבב אלימות חדש.

03.08ארה״ב ואינדונזיה החלו בתרגיל צבאי גדול בהשתתפות 5,000 חיילים, ולראשונה גם יפן תשתתף בתרגיל [מקור]. הארכיפלג האינדונזי מפריד בין ים סין הדרומי והאוקיינוס ההודי, ויהיה זירה חשובה בכל סכסוך צבאי בין ארה״ב וסין.

04.08איראן וארה״ב חזרו לשיחות הגרעין בווינה, בסיבוב חדש שיש מזהירים הוא הסיבוב האחרון לפני קריסה של השיחות [מקור].

גרפים

התרגיל הסיני הנוכחי מזכיר את משבר טאיוואן השלישי, אך משקף את היכולות המתקדמות שסין השיגה מאז. סין היום יכולה להקיף את כל האי, ולנהל תרגיל רב זרועי שכולל את חיל הים, האוויר והכוח הרקטי שלה:

מקור.

הערות מחקר

משרות עוזבות את סין עקב עליה במתח

אחת התמות המרכזיות כאן בפל״ג היא שהגלובליזציה עוברת סידור מחדש. משרות ייצור יוצאות מסין, ארה״ב מעוניינת לדאוג ליצרן האמריקני, והגוש המערבי מחפש כיצד לסדר מחדש את שרשרות האספקה שלו כך שלא יהיו תלויות ביריבים. מאמר חדש ב-Foreign Policy מראה שגם חברות ועסקים מפנימים לאן נושבות הרוחות הגיאופוליטיות ומבצעים שינויים בהתאם.

סין פעם הייתה היעד הפופולארי ביותר לחברות שחיפשו ייצור זול:

In 1982, U.S. multinationals had 30 percent of their labor forces abroad; in 2014, the share had doubled to 60 percent. None of these foreign sites was more popular than China, where rapidly improving transportation infrastructure and a workforce with high levels of basic literacy and numeracy for a developing country made it a one-stop shop for manufacturing—the factory of the world.

היום חברות מהססות להשקיע בסין, גם בגלל המתיחות הגיאופוליטית וגם משום חוסר הוודאות שגורמת מדיניות ״אפס קורונה״:

But today, “every company that I speak to at the moment is engaged in rethinking their [China-focused] supply chains,” Tony Danker, the director-general of the Confederation of British Industry, told the Financial Times last week. “Because they anticipate that our politicians will inevitably accelerate towards a decoupled world from China.”

“Increasing numbers of European businesses are putting China investments on hold and re-evaluating their positions in the market as they wait to see how long this uncertainty will continue, and many are looking towards other destinations for future projects.”

ובזמן שחברות רבות מתכננות לצאת מסין, הן מחפשות מדינות ידידותיות להעביר אליהן את משרות הייצור שלהן – Friendshoring:

And most companies are not reshoring; they’re beginning to friendshore. Friendshoring is what it says on the tin: the moving of business operations—whether that be manufacturing, back-office, R&D, or anything else—to friendly countries.

Apple has begun moving manufacturing from China to Vietnam, where its AirPods Pro 2 are now likely to be produced. Two years ago, Samsung moved its Chinese manufacturing to Vietnam. Hasbro has moved its Chinese production to India and Vietnam. In July, Volvo announced that it would open its first European factory in 60 years, in Slovakia.

“Overwhelming majorities of respondents believed that trends towards geostrategic competition and economic decoupling between China and the West would intensify in the future. A majority of respondents expressed concern that private companies would be targeted in international diplomatic disputes,” the report noted.

But where to friendshore? Companies currently operating in China are planning moves to countries including Turkey, Serbia, India, and Vietnam, while others plan to spend a bit more and go with locations in countries that are traditionally allies.

חזור אחורה.

איך ערים מצליחות לקרר את עצמן

ערים הן מלכודות חום אידיאיליות. עם מעט צמחייה, הרבה בטון, זכוכית ומתכת, ערים קולטות חום ואז משחררות אותו באיטיות, מה שגורם להן להיות חמות בכ-3 מעלות יותר מהאזור הכפרי סביב. התופעה הזו עזרה לערים כמו ניו-דלהי (49 מעלות צלזיוס) ולונדון (40.3 מעלות צלזיוס) לשבור שיא היסטורי השנה.

אולם לא כל העיר מתחממת באותה מידה. אזורים שונים בעיר מתחממים באופן שונה, ותכנון מיטבי שלהן יכול לשפר את העמידות שלהן בפני גלי חום קיצוניים שכנראה יהפכו יותר ויותר שכיחים עקב שינוי האקלים.

But even on the hottest days during what will likely be one of the five hottest years in modern history, there are urban neighborhoods that succeed at blunting climate-driven heat waves. Evidence of these effective solutions capable of saving countless lives can be seen from space.

Hyde Park was milder than more urbanized areas of the city and the cooling effect spilled over the streets around it. It’s one of London’s more than 3,000 parks, covering about a fifth of the city. Local authorities want green areas to cover more than half of the city by 2050.

הייד פארק מהווה אזור קריר יחסית בלונדון הודות לעצים הרבים בו.
גם שכונת ״השער של הודו״ בניו-דלהי מאופיינת במספר רב של שטחים פתוחים ועצים, מה שעזר לשמור על הטמפ׳ יחסית נמוכה.
בעיר פז שבמרוקו הרובע העתיק של Seffarine השיג טמפ׳ ממוצעת נמוכה ב-8 מעלות משאר העיר הודות לבנייה העתיקה שלו. רוב הבתים עשויים לבני חימר, והתנועה בשכונה נעשת ע״י אוסף של סמטאות צפופות, רבות מהן לא מרוצפות. כך השטח החשוף לשמש מצומצם, וללא כיסוי של בטון או אספלט הסמטאות אינן אוגרות ופולטות חום.
בלוס אנג׳לס חלק מגגות הבתים נצבעו בצבע מחזיר אור, שמצליח להחזיר עד 60% מאור השמש. כך המבנים שומרים על טמפ׳ נמוכה יותר מהסביבה שלהם.

חזור אחורה.




המדריך המאוד קצר לסוגית טאיוואן

כמה סין יש?

ב-1912 הקיסר האחרון של סין הודח והוקמה הרפובליקה של סין, Republic of China (RoC). הרפובליקה של סין הפכה לריבון החדש, מחליפה את האימפריה של צ׳ינג.

ב-1949 הוקמה הרפובליקה העממית של סין, People’s Republic of China (PRC), לאחר ניצחון הקומוניסטים על הלאומנים במלחמת האזרחים של סין. הרפובליקה העממית הפכה לריבון ברוב שטחי הרפובליקה של סין למעט אי אחד – טאיוואן, אליו נסוגו כוחות ה-RoC.

הניצחון הלא שלם של הרפובליקה העממית יצר מצב מוזר: יש שתי יישויות שטוענות בו זמנית שהן הנציגות של כל סין. מי מהן היא היישות הלגיטימית?

עד 1971 נראה שהעולם נטה לרפובליקה של סין. היא זו שהחזיקה במושב של סין באו״ם והרפובליקה העממית הייתה מבודדת בזירה הבינלאומית. אולם ב-1971 האספה הכללית של האו״ם קיבלה החלטה שמכירה ברפובליקה העממית כנציגה של סין, ולא בטאיוואן. לא היה כאן מתן חברות חדשה לרפובליקה העממית – האספה הכללית פשוט החליטה שמהיום מי שתשב על מושב המדינה הסינית תהיה הרפובליקה העממית ולא טאיוואן. לכן גם טאיוואן לא קיבלה מושב חדש באו״ם – ההכרזה של 1971 ראתה בה חלק מסין, ומכאן שאין סיבה לתת שני מושבים למדינה אחת.

מאז אותה החלטה מעמדה הבינלאומי של טאיוואן הדרדר עם הזמן, עם עוד ועוד מדינות מפסיקות את היחסים הדיפלומטים עמה ועוברות להכיר ברפובליקה העממית. השיא בשביל טאיוואן כנראה היה ב-1979, אז ארה״ב החליפה את ההכרה בה בהכרה ברפובליקה העממית. בעלת הברית הוותיקה נטשה אותה בשביל לשפר את היחסים עם בייג׳ין ולנסות וליצור קרע קבוע בין שני הענקים הקומוניסטים – סין ובריה״מ.

כתום – מדינות שמכירות רק בסין העממית, ללא יחסים עם טאיוואן, תכלת – מדינות שמכירות רק בטאיוואן, ללא יחסים עם סין העממית, כל השאר – מדינות שמכירות בסין העממית, עם קשרים לא רשמיים עם טאיוואן.

הוויכוח היום בין סין (הרפובליקה העממית של סין) וטאיוואן (הרפובליקה של סין) היא מי הנציגה הלגיטימית של האומה הסינית. מי המדינה הסינית הלגיטימית ומי לא. בשנים עברו שני הצדדים הזיזו הצידה את המחלוקת כדי להתקרב כלכלית, אולם תחת שי הסוגיה חזרה למרכז היחסים. בייג׳ינג מעוניינת שטאיוואן תכיר בלגיטימיות של הרפובליקה העממית ותתאחד עמה. מעבר לכך שהדבר עולה בקנה אחד עם הגישה הלאומנית ששי הביא להנהגה של סין, יש כאן גם אולי לחץ של זמן: ככל שעובר הזמן, טאיוואן מתרחקת מסין.

למה שלא יהיו שתי סין?

יש שינוי בין-דורי שמתחולל בטאיוואן ומאיים לשנות בצורה דרמטית את הסטטוס של האי.

הדור הוותיק יותר, אלו שנולדו לפני 1980 רואים עצמם או כטאיוואנים או כטאיוואנים וסינים. עבור הדור הזה טאיוואן היא חלק מסין, ולכן ללא קשר למחלוקת בין טאיפיי ובייג׳ינג מי הנציגה הלגיטימית של אותה סין יש רק סין אחת.

הדור הצעיר יותר כבר אינו מחזיק בעמדה הזו. רבים מהם רואים עצמם לא כסינים או כסינים וטאיוואנים אלא כטאיוואנים בלבד. עבורם טאיוואן היא לא חלק מסין, אלא מדינה נפרדת עם זהות נפרדת. טאיוואן היא היום דמוקרטיה ליבראלית עם שוק חופשי שמשולבת עמוק בשרשרות האספקה של המערב. למה שהיא תמשיך לראות את עצמה כחלק מסין, ולא כיישות נפרדת?

עבור בייג׳ינג המשמעות של השינוי הבין-דורי הוא שככל שעובר הזמן, כן יורד הסיכוי לאיחוד בדרכי שלום בין האי והיבשת. הדור הצעיר אולי לא יכריז על האי כמדינה נפרדת, מחשש למתקפה צבאית סינית, אך הוא גם לא ירצה איחוד עם הרפובליקה העממית. בטח ובטח אחרי שהוא ראה מה קרה לדמוקרטיה בהונג קונג תחת בייג׳ינג.

ארה״ב וסוגיית ״One China Policy״

איפה ארה״ב עומדת בסוגיה? המדיניות הרשמית של ארה״ב היא שיש סין אחת, והיא מתנגד לכל צעד חד-צדדי לשנות את הסטטוס במצר טאיוואן. כלומר, ארה״ב מתנגדת מצד אחד לפלישה צבאית סינית לאיחוד עם טאיוואן, ומצד שני מתנגדת להכרזת עצמאות של האי והפיכתו למדינה נפרדת מסין העממית.

בהקשר הזה ביקור פלוסי לא משנה את הסטטוס-קוו. ארה״ב לא הודיעה על תמיכה בעצמאות האי, או שינוי בעמדה שיש רק סין אחת. עיקר הזעם מצד סין כנראה נובע מהעיתוי: שי ג׳יפנינג עומד לפני בחירות חדשות לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. הביקור של פלוסי מקרין לרעה על שי.




סיכום ממשלת בנט (פלג 128)

תקציר

  1. בתחילת כהונתה של הממשלה ה-36 הצגתי 4 מוקשים לפתחה של הממשלה החדשה: החייאת תהליך השלום; התמקדות במימד הצבאי של האיום האיראני; להתמקד בזירה המקומית של ישראל במקום הגלובאלית; ולנסות להיות ירוקים מדי מוקדם מדי. האם הממשלה דרכה על המוקשים?
  2. תהליך השלום לא חזר. גם עם חילופי ראש הממשלה קשה לראות אותו חוזר. כל סבב חדש של תהליך השלום יצטרך את האמריקנים כמתווך בין ירושלים ורמאללה. לאור מספר והיקף המשברים שיש לבית הלבן בזירת החוץ וזירת הפנים, מאוד לא סביר שהוא יהיה מוכן להשקיע קשב ומאמץ בסבב חדש של תהליך השלום.
  3. הממשלה המשיכה בתקיפה של מטרות איראניות באיראן עצמה ובסוריה, ובמקביל ניסתה לקדם שיתוף פעולה (שת״פ) אזורי מול האיומים שאיראן יוצרת, במיוחד בתחום ההגנה האווירית. על הממשלה תחת לפיד להמשיך ולדחוף את היוזמות של שת״פ אזורי.
  4. הממשלה התאפיינה בפעילות אינטנסיבית בזירת החוץ, תוך חיזוק הקשרים שלנו עם מדינות ידידותיות קרובות ורחוקות. דווקא על רקע הפעילות החיובית הזו בולט לרעה משבר היחסים עם פולין, מדינה שצפויה להיות שותף אסטרטגי חשוב לארה״ב באירופה. ראש הממשלה לפיד חייב להיות הרבה יותר מחושב בזירת החוץ, תוך הבנה שישראל חייבת לשמור ולחזק את קשריה עם שחקנים עולים בזירה הבינלאומית.
  5. הממשלה דרכה על המוקש הירוק. ההחלטה של השרה קרין אלהרר להקפיא מתן רישיונות לחיפושי גז טבעי חדשים הייתה חסרת נימוק ברור למה בכלל הצעד נדרש ותוך התעלמות מהחשיבות של המשך החיפושים במים של ישראל (אין דבר קבוע יותר מ״זמני״). השרה אלהרר ביטלה את ההחלטה במאי השנה לאור משבר האנרגיה באיחוד האירופי. הממשלה חייבת להבין את החשיבות האסטרטגית של פיתוח סקטור הגז הטבעי בישראל לצריכת פנים וייצוא, זאת תוך שקידה על פיתוח סקטור האנרגיות המתחדשות. אסור שאחד יבוא על חשבון השני.
  6. לפתחה של הממשלה תחת לפיד כעת יש עוד מוקש אחד – איראן כמדינת סף גרעינית. הקריסה של שיחות הגרעין בין ארה״ב ואיראן מאפשרת לטהרן להגיע למדינת סף גרעינית. הממשלה תצטרך להחליט כיצד להגיב: האם לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, או לשנות את האסטרטגיה של ישראל מול משטר האייתוללות? האסטרטגיה האזורית שאנחנו הצענו יכולה להתאים במצב אסטרטגי חדש כזה.

להורדת הפרק – קישור.

זמן משוער לקריאה: 15 דק׳.

מבוא

לפני שנה וקצת פרסמתי ניתוח בשם ״זהירות! מוקשים״ שמנסה להעריך מה המוקשים שעומדים לפתחה של ממשלת בנט ואיך כדאי לממשלה לא לדרוך עליהם. עברה שנה, נפתלי בנט כבר אינו ראש ממשלה ואנו נמצאים בעוד מערכת בחירות. כשאני בא לכתוב עכשיו איך עמדה הממשלה תחת בנט בדריכה על המוקשים, ומה המוקשים שמחכים לממשלה תחת יאיר לפיד, אני עצמי מרגיש כאילו אני עומד לדרוך על מוקש. למה?

אני בטוח שלרוב המנויים של פל״ג יש עמדה פוליטית כזו או אחרת. לצערי רבים מאיתנו חשופים לא ניתוחים ודיווחים של המציאות, אלא לפרשנויות פוליטיות שנובעות בעיקר מהעמדה של הפרשן כלפי מושא הפירוש שלו. וכמובן שיש לזה ביקוש. זה רק אנושי לרצות ולחפש מידע שמוכיח את מה שאנו כבר חושבים על מדינה כזו או אחרת, ממשלה כזו או אחרת, פוליטיקאי כזה או אחר.

אני משתדל שהניתוחים של פל״ג יהיו עד כמה שאפשר מעל השיח הפוליטי. אני משתדל לתת עובדות, משתדל לשים בצד את ההטיות שלי, ומשתדל להדגיש מתי מה שאני אומר הוא תצפית של המציאות, ומתי מה שאני אומר הוא פרשנות שלי של המציאות, הערכה שלי. אני משתדל גם להימנע משפה שיפוטית/מוסרית. אני לא מרבה להגיד מי טוב ומי רע, כי אני לא חושב שזה התפקיד שלי. אתם משלמים לי בשביל ניתוח, לא בשביל העמדות האישיות שלי. כמו כל בן-אדם אני לא יכול לנתח את העולם במנותק מהעמדות שלי, אך אני בהחלט יכול לנסות ולצמצם את השפעתן.

למה ההקדמה הארוכה? הניתוח היום לא נועד לקבוע אם ממשלת בנט הייתה טובה או רעה, או לשפוט מראש מה תעשה ממשלת לפיד. הניתוח היום לא נועד להיות פוליטי, לא נועד לקבוע מי היה טוב או רע. הניתוח היום נועד לעשות מה שנועד לעשות כל ניתוח בפל״ג – להבין יותר טוב את המציאות שלנו, לזהות דפוסים ומגמות ואם אפשר להסיק מסקנות אופרטיביות.

אז בניתוח היום נחזור לארבעת המוקשים שסימנתי לפני שנה: החייאת תהליך השלום, התרכזות בממד הצבאי של האיום האיראני, לחשוב על ישראל מקומית במקום בינלאומית, ולהפוך להיות ירוקים מדי מוקדם מדי. נראה אם ממשלת בנט דרכה על המוקשים, ומה הציפיות שלי מהממשלה תחת לפיד.

ממשלת ישראל ה-36.

ארבעת המוקשים של ממשלת בנט

ביוני 2021 זיהיתי ארבעה מוקשים שעומדים לפתח ממשלת בנט ושכדאי לה לממשלה לא לדרוך עליהם. המוקש הראשון היה מוקש החייאת תהליך השלום. הקואליציה של ממשלת בנט הייתה לא שגרתית: מצד אחד מפלגות ימין כמו ימינה ותקווה חדשה, מצד שני מפלגות שמאל כמו מר״צ והעבודה, ונוסף לכך תמיכה מצד המפלגה הערבית רע״ם.

הייתה תחושה, וזה נראה הגיוני בזמנו, שהקואליציה החדשה תנסה להחיות את תהליך השלום. שהיא תחזור לנהל למשא ומתן להקמת מדינה פלשתינית ותנסה דרך מגעים ישירים עם הרשות להביא לפתרון קבוע של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ומשום כך הגדרתי זאת כמוקש.

למה מוקש? תהליך השלום הוא ניסיון להנדס שלום בין הפלשתינים והישראלים בצורה של מלמעלה-למטה. הוא מנסה להביא להסכם קבוע בין שתי אוכלוסיות שעדיין לא חיות זו לצד זו. הראנו בניתוח אחר, ניתוח מס׳ 15, שכנראה לא משנה מה יהיה ההסכם העתידי כל מדינה פלשתינית תתקיים בתלות כלכלית בישראל, וישראל תחייה בחשש ביטחוני תמידי מול אותה מדינה פלשתינית עקב הימצאותה של זו בשטחים אסטרטגים. הפלשתינים והישראלים נדונו, עקב הגיאוגרפיה, לחיות זה עם זה. זה לא אומר אבל שכדאי או אפשר למצוא פתרון top-down איך יראו היחסים.

תהליך השלום הוא גם מוקש ברמה האסטרטגית משום שהוא לוקח מישראל את מרחב הפעולה ואת היוזמה שלה. תהליך השלום תולה את היחסים עם המרחב הערבי בהסכם שלום עם הפלשתינים, והסכם שלום עם הפלשתינים תלוי גם בישראל וגם בפלשתינים. התלות הזו הביאה בשנים עברו את הקהילה הבינלאומית למקד את מאמציה בתהליך השלום כמפתח לשלום אזורי, תוך הבאת לחץ בינלאומי משמעותי על ישראל. מדוע שישראל תרצה להחיות את התהליך אם הוא מגביל אותה וחושף אותה ללחץ בינלאומי?

מצד שני ציינתי אז ״שאפשר לטעון ובצדק שללא תזוזה כלשהי מול הפלשתינים ספק אם תהיה תזוזה גם מול העולם הערבי. ממשל טראמפ הצליח להביא 4 מדינות ערביות לחתום איתנו על הסכמים ע״י תמריצים, מתנות מהממשל. ספק אם ממשל ביידן יהיה מוכן כמוהו להציע תמריצים כאלה, תוך שהוא מזיז הצידה את הסוגיה הפלשתינית. לממשל יהיה קשה לקדם נורמליזציה בלי תנועה כלשהי בזירה הפלשתינית, ולמדינות ערב יהיה קשה לנוע לעברנו בלי תזוזה כלשהי בזירה הפלשתינית.״

החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, 15 בספטמבר 2020.

משום כך הצעתי שבמקום להחיות את תהליך השלום, ננסה דרך פעולה אחרת: במקום תהליך השלום במתכונת של משא ומתן מדיני לשתי מדינות לשני עמים, ננסה קודם כל שלום בין אנשים בכל האזור, ורק לאחר מכן הסכם שלום בין ישראל והפלשתינים. שוב כפי שכתבתי אז: ״מדוע שהפלשתינים יושיטו ידם לשלום, כשהאזור מחרים אותנו? ואיך אנחנו והפלשתינים נוכל לעבוד יחד, כשאנחנו מוחרמים באזור? כל עוד יש חרם ערבי, הפלשתינים יתפתו לשמר אותו, רואים בעצמם גשר בינינו לעולם הערבי. אם נסיר את החרם, נוכל לעבוד יחד, כל האזור, לקדם שלום בין אנשים, שיביא גם לשלום בין מדינות.״

אז מה היה לנו בפועל? תהליך השלום לא הוחיה. היו מגעים בין הממשלה והרשות, לדוגמה בין שר הביטחון גנץ ויו״ר הרשות. הממשלה ביצעה מספר הקלות וצעדים לשפר את חיי הפלשתינים גם בעזה וגם ביהודה ושומרון. לדוגמה הגדלת מספר אשרות העבודה לפלשתינים בעזה כחלק מההקלות לרצועה.

האם זה ישתנה תחת ממשלת לפיד? לפיד שוחח עם אבו-מאזן בתחילת יולי לפני ביקור ביידן. זו הייתה השיחה הראשונה בין ראש ממשלה ישראלי ויו״ר הרשות מזה 5 שנים. אולי לפיד רוצה לנצל את הכהונה שלו כראש ממשלה כדי להתניע מחדש את תהליך השלום ולהגיע להסכם שירשם כהישג דיפלומטי שלו. אולם גם אם נניח וירושלים תרצה להחיות את התהליך – האם לאמריקנים יהיה קשב לכך?

בכל תהליך השלום האמריקנים היו מתווך חשוב ולעיתים שחקן פעיל ממש במגעים בין ירושלים ורמאללה. האמריקנים לעיתים דחפו את אחד הצדדים, אם באמצעות הבטחת גזרים או איום במקלות. האם לממשל ביידן יש עכשיו את הקשב או האנרגיה לשמש מתווך בתהליך שנכשל בכל סבב קודם שלו? עם סין, רוסיה ואוקראינה, האינפלציה בבית וסימן שאלה גדול אם המפלגה הדמוקרטית בכלל תאפשר לביידן לרוץ לסיבוב שני, סביר שהבית הלבן לא יהיה מעוניין להתערב בתהליך. ללא גב וקשב אמריקני, התהליך כנראה לא יחודש.

ממשלת בנט ואיראן

יש כמה “themes”, תֵּמוֹת שחוזרות כאן בפל״ג. אחת החשובות שבהן לדעתי היא זו שהאיום האיראני הוא לא רק איום צבאי, ומשום כך אסור לנסות ולטפל בו רק בכלים צבאיים. איראן היא איום על ישראל לא רק הודות לנשק הרקטי שלה, ארגוני הטרור שלה והשאיפה שלה לנשק גרעיני, אלא גם ובעיקר משום שהיא דוחה את עצם הלגיטימיות לקיומה של ישראל במזרח התיכון. איראן מפיצה ומנצלת כאוס בשביל לקדם את מטרותיה.

תוכנית הגרעין היא רק היבט אחד באיום האיראני, ואסטרטגיה כוללת לטפל באיראן חייבת להיות כזו שמבקשת: א׳ לפגוע במקורות הכוח של איראן, במיוחד הכלכלה, הטכנולוגיה והתשתית הלוגיסטית של הטרור; ב׳ לקדם פעולה אזורית מול האיומים מצד איראן, אם זה טרור, איום הטילים והמל״טים, מתקפות סייבר ועוד; ג׳ לקדם יציבות ושגשוג אזורי, בשביל לצמצם את מרחב הפעולה של איראן. אנרכיה טובה לאיראן, היא לא טובה לישראל.

ממשלת בנט הראתה סימנים שהיא פועלת לפי אסטרטגיה כוללת כזו, פועלת גם נגד התשתית הצבאית והאזרחית שמאפשרת לאיראן לבצע טרור, וגם פועלת לקידום שיתוף פעולה אזורי מול הבעיות שטהרן יוצרת. בצד הפגיעה בתשתיות ניתן למנות את החיסול של מדעני גרעין איראנים וחיסול בכירים במשמרות המהפכה שמעורבים בתכנון וביצוע טרור. בצד של השת״פ האזורי אפשר למנות את הסכם שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל ובחריין, הניסיון לקדם רשת הגנה אווירית אזורית, ופסגת הנגב.

photo of a city at night
טהרן בלילה. זירת קרב בין ישראל ואיראן.
Photo by Kamran Gholami on Pexels.com

חשוב לציין שהפעולות בהיבט השת״פ האזורי לא היו יכולות להתקיים ללא הסכמי הנורמליזציה שקדמו להן. כאן בפל״ג הערכנו כבר בתחילת 2021 שיש פוטנציאל משמעותי להסכמי הנורמליזציה בדיוק בהיבטים האלה של שיתוף פעולה אזורי. הסכמי הנורמליזציה מאפשרים לישראל להביא לידי ביטוי את מלוא ספקטרום היכולות שלה, אם בשת״פ ביטחוני, טכנולוגי, תיירותי ועוד. הם מאפשרים לה לעבוד ביחד עם מדינות האזור ישירות בשביל להביא ליציבות ושגשוג משותפים, שלאורך זמן ישפרו את הסביבה האסטרטגית של ישראל.

אם אנו מסתכלים קדימה, ברור שכל ממשלה ישראלית עתידית חייבת להמשיך ולהעמיק את שיתוף הפעולה האזורי כווקטור מרכזי מול האיום איראני. אם לפרוט את הווקטור ליוזמות קונקרטיות, שתי יוזמות חשובות שיש לקדם הן ארגון לשיתוף פעולה אזורי בתחום המים – פורום מים אזורי; ושיתוף פעולה בתחום ההגנ״א. העובדה ששת״פ כזה לא הוכרז במסגרת ביקור ביידן לא צריכה להיות סיבה לזנוח אותו או להפסיק לדחוף אליו. האיום הרקטי ואיום המל״טים מאיראן ושלוחותיה לא יפחת ולא יעלם מהזירה. לישראל ולמדינות האזור אינטרס ברור להגביל את יכולותיה של טהרן ולהבטיח את התנועה הבטוחה של אנשים וסחורות במרחב.

היוזמה השנייה, יוזמת פורום המים, מופיעה בספר ״גשרי כלכלה״ של אייל השקס. השקס מזהה נכון שאחד האתגרים הגדולים של האזור ואחד האיומים הכי משמעותיים עליו הוא המחסור במים. המחסור במים פוגע בכלכלת המדינות בו, ומערער אותן חברתית. לאור המגמות ארוכות הטווח של שינוי האקלים לישראל אינטרס ראשון במעלה להבטיח שת״פ בתחום המים כך שתוכל לעזור למדינות נזקקות ולמנוע הידרדרות נוספת ביציבות האזור אותה איראן תנצל.

המוקש השלישי – לחשוב מקומי במקום גלובאלי

המוקש השלישי שעמד לפתחה של הממשלה הוא להעדיף את הסוגיות של הזירה הפנימית או הזירה המקומית הקרובה על פני הגדלת השת״פ הבינלאומי של ישראל. לישראל יש סוגיות בוערות רבות וחשובות: איום הטרור, חיזבאללה, חמאס, יוקר המחייה, משילות בנגב ועוד. אולם אסור לממשלת ישראל להישאב אל תוך הסוגיות המקומיות ולזנוח את זירת החוץ. ישראל לא תוכל לשגשג במאה ה-21 אם לא תבנה את הקשרים הבינלאומיים שדרושים בשביל להבטיח שווקים לתעשיות שלה ומקור יציב של הון אליה.

אז, האם ממשלת בנט דרכה על המוקש? כלל לא. ראינו פעילות אינטנסיבית בזירת החוץ עם שורה של ביקורים חשובים: ביקור ראש הממשלה בנט באיחוד האמירויות, ביקור הנשיא הרצוג בטורקיה, הגעת קנצלר גרמניה ונשיאת נציבת האיחוד האירופי לארץ. הממשלה המשיכה בחיזוק הקשרים הבינלאומיים של ישראל, אם זה עם ארה״ב, איחוד האמירויות, יוון וקפריסין, מצרים ועוד. ברור מהפעילות הזו שהממשלה הבינה את החשיבות של זירת החוץ והצורך לשמור על נוכחות ישראלית פעילה ויוזמת בה.

חתימה על הסכם הגדלת ייצוא הגז הטבעי מישראל לאיחוד האירופי דרך מצרים, יוני 2022.

דווקא משום הפעילות האינטנסיבית של ממשלת בנט בולטת לרעה תקרית משבר היחסים בין ישראל ופולין בה מעורב לפיד, אז שר החוץ. למי שלא זוכר באמצע 2021 לפיד מתח ביקורת קשה על פולין וישראל החזירה את השגריר בוורשה בעקבות חקיקה פולנית בנושא החזרת רכוש יהודי שנלקח בשואה. לפיד האשים את פולין בהעברת חקיקה שגובלת ״בהכחשת שואה״, והביא את היחסים למשבר.

אני שם בצד האם ההחלטה של לפיד הייתה נכונה או לא מוסרית. מדיניות חוץ לצערנו לא יכולה להיות רק צודקת היא חייבת גם להיות חכמה, לפעמים אפילו חכמה ולא צודקת. פולין צפויה להפוך לשותף האסטרטגי הכי חשוב של ארה״ב ביבשת אירופה עצמה. אנחנו סימנו את החשיבות של פולין כבר ב-2020, הרבה לפני שטנקים רוסים החלו לזרום לכיוון אוקראינה. המלחמה באוקראינה רק הגדילה את החשיבות של וורשה בעיני וושינגטון. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה משברים חריפים עם מדינות שצפויות להפוך לשחקניות מרכזיות חדשות בזירה הבינלאומית. מותר לגנות. רצוי להיכנס לשיח, לדיאלוג, בשביל להסדיר עניינים. מאוד לא חכם לשבור את הכלים מול מדינה שאולי נצטרך אותה בעתיד.

עכשיו כראש ממשלת ישראל יאיר לפיד יצטרך להיות הרבה יותר זהיר בפעולות שלו. היחסים עם פולין חזרו למסלולם בתחילת יולי כשנשיא המדינה הרצוג ונשיא פולין הסכימו על חידוש מלא של היחסים בין המדינות. לישראל יש אינטרס אסטרטגי ברור לחזק את קשריה עם מזרח אירופה. לישראל גם אינטרס ברור לחזק את קשריה עם מדינות חשובות נוספות, כמו בריטניה, יפן, הודו, קניה או ברזיל. באחריות הממשלה לחזק את הקשרים האלה גם ועל-אף חילוקי דעות או חיכוכים בינינו ובין המדינות האחרות. חובה עלינו לקחת בחשבון את הטווח הארוך כשאנו באים לקבל החלטות קונקרטיות.

ממשלת בנט הופכת ירוק מדי, מוקדם מדי

עם הקמת ממשלת בנט שרת הסביבה תמר זנדברג הקפיאה את הסכם הנפט בין קצא״א ואיחוד האמירויות. החשש של השרה ושל המשרד לאיכות הסביבה שהעברת הנפט דרך הצינור תפגע במפרץ אילת עקב תנועת מכליות, ושצינור הנפט עצמו של קצא״א לא יצליח לעמוד בנפחים החדשים. אינני מתכוון לחלוק על החלטת השרה. אני בטוח שהמשרד לאיכות הסביבה יודע מה היכולות ומה הסיכונים שיש בהעברת נפט דרך התשתית של קצא״א.

עבורי זו לא הדוגמה הכי מטרידה של ירוק מדי, מוקדם מדי של הממשלה. לא, הדוגמה הכי מטרידה היא ההחלטה של שרת האנרגיה קרין אלהרר להקפיא רישיונות לחיפושי גז טבעי במים של ישראל למשך שנה. השרה הכריזה על ההחלטה בסוף 2021, ללא שום נימוק משכנע למה היא עשתה זאת. זה לא שהיא לא נתנה נימוקים, הם פשוט לא היו ברורים. הנימוקים שהשרה אלהרר נתנה להחלטה היו שהמשרד צריך לרכז קשב ומשאבים לאנרגיות מתחדשות, וגם ככה הקפאה של שנה לא תשנה הרבה.

את הביקורת שלי על הנימוקים של אלהרר פרסמתי מספר פעמים בפורומים אחרים ואני לא רואה טעם לחזור עליהם פה. אני לא רואה טעם לחזור עליהם פה מפני שהשרה ביטלה את ההחלטה לאור מצוקת האנרגיה של האיחוד האירופי. לא רק שהקפאת הרישיונות בוטלה השרה גם חתמה על הסכם להגדלת הייצוא של גז טבעי ישראלי לאירופה דרך מצרים.

ההחלטה של השרה אלהרר הייתה בבירור דריכה על מוקש ״ירוק מדי, מוקדם מדי״. המעבר לאנרגיות מתחדשות חשוב בשביל המאבק בשינוי האקלים, חשוב בשביל להקטין את התלות ארוכת הטווח של המשק הישראלי בדלקים מאובנים, וחשוב בשביל לתמוך בחברות ישראליות בתחום של טכנולוגיות ירוקות. אולם אם המעבר לא יעשה תוך לקיחה בחשבון של הסיכונים שלו, תוך לקיחה בחשבון של היתרונות הגלומים במאגרי הגז הטבעי של ישראל, אנחנו עלולים לפגוע בעצמנו.

היום מאגרי הגז הטבעי של ישראל מציעים לה שני יתרונות אסטרטגים חשובים. ראשית, המשק נהנה מאספקה רציפה, יציבה וזולה של חשמל. נכון, מחיר החשמל עלה עקב עלייה במחיר הפחם, אך אנו במצב פי כמה יותר טוב מזה באירופה. הצמיחה ארוכת הטווח של המשק הישראלי במידה רבה תשען על האספקה היציבה הזו.

שנית, ישראל יכולה וצריכה לייצא חלק מהגז הטבעי בשביל להרוויח הון במטבע זר והון דיפלומטי בזירה הבינלאומית. ישראל כבר קוצרת את פירות ייצוא הגז הטבעי: האיחוד האירופי הודיע שיחדש את פורמט הפגישות בין שרי החוץ של האיחוד ושל ישראל, פורמט שהוקפא ב-2012. ייצוא הגז הטבעי גם נותן בסיס להגדלת והעמקת הקשרים הכלכליים בין ישראל ומצרים ובעתיד הייצוא יכול להיות גם בסיס להגדלת הקשרים עם מזרח אירופה ואולי גם עם מזרח אסיה.

הפצצה האיראנית

לפני שנסיים אני רוצה לציין מוקש אחד חדש שעומד לפתחה של הממשלה והוא יאתגר אותה וכל ממשלה שתבוא אחריה: מה לעשות עם איראן כמדינת סף גרעינית?

שיחות הגרעין בין ארה״ב ואיראן כנראה קרסו. הצדדים ממשיכים לדבר, אולם לא נראה שמשהו מתקדם. לטענת האחראי למזרח התיכון בבית הלבן חוסר ההתקדמות נובע מחוסר היכולת (אולי חוסר הרצון) של איראן לקבל החלטה ולחתום על ההסכם. יכול להיות שלאור מחיר הנפט הגבוה טהרן חושבת שהיא כבר לא צריכה שהאמריקנים יסירו ממנה את הסנקציות.

תהיה אשר תהיה הסיבה, קריסת השיחות אינה חדשות טובות. ללא הסכם הגרעין טהרן תתקרב לנקודה בה יהיה לה מספיק אורניום מעושר ואת הידע הטכני לפתח פצצה אם תרצה. איראן תהפוך למדינת ״סף גרעינית״, מדינה שיכולה בתוך חודשים אם תרצה לייצר נשק גרעיני.

ירי טילים בליסטים במהלך תרגיל צבאי באיראן, ינואר 2021.

במצב כזה ישראל תמצא עצמה בדילמה: לתקוף או לא לתקוף? אם תחליט לתקוף את איראן היא כנראה תעשה זאת לבדה. לארה״ב אין לא עניין ולא את המשאבים למלחמה גדולה חדשה במזרח התיכון. התקיפה הישראלית כנראה תביא לזינוק חד במחיר הנפט שעלולה להוביל לשפל כלכלי. ולא בטוח מה יהיו התוצאות ארוכות הטווח של התקיפה הזו. הן לא ישמידו את תוכנית הגרעין האיראנית, אולי רק יעכבו אותה במספר חודשים. משטר האייתוללות קרוב לוודאי לא יתמוטט. אז מה ישראל תשיג?

מצד שני, אם ישראל תחליט שלא לתקוף הרי שהיא תהיה חייבת להתאים את האסטרטגיה האזורית שלה למציאות של איראן כמדינת סף גרעינית. סביר שבאסטרטגיה כזו היא תהיה חייבת להפסיק עם החיסולים של בכירים באיראן, וצמצום התקיפות בסוריה נגד מטרות איראניות מחשש שהדבר יוביל את טהרן ״לחצות את הסף לפצצה״.

דווקא במצב כזה יש יתרון לאסטרטגיה האזורית שאנו מרבים לדבר עליה פה, אסטרטגיה שמבקשת לטפל באיום האיראני באופן לא ישיר. אסטרטגיה כזו תוכל לאפשר לישראל לצמצם את מרחב הפעולה של טהרן וללחוץ עליה מבלי לעשות זאת ישירות ולהביא להסלמה. להרחבה על האסטרטגיה, ראו בניתוח מס׳ 106 ״מלכודת ישראלית״.

סיכום

לפתחה של ממשלת בנט עמדו 4 מוקשים. הממשלה בראשות בנט הצליחה, לפעמים שלא במכוון אך הצליחה, לא לדרוך על כמעט אף אחד מהמוקשים חוץ מהמוקש הסביבתי. עכשיו האחריות עוברת ליאיר לפיד, שהוכיח את עצמו כשר חוץ פעיל מאוד. האם לפיד ידע להנחות את הממשלה ה-36 הרחק מהמוקשים? האם הוא ידע לקדם את היוזמות הנחוצות להבטיח את שגשוגה של ישראל בשנים הבאות? אני מקווה שכן. בשביל כולנו.




סקירה שבועית: 24.07-30.07.2022

הערות מחקר

  1. האם ארה״ב צריכה לוותר על נאט״ו וביטחון אירופה?
  2. הפזו המקסיקני מפתיע בביצועים שלו מול הדולר האמריקני

אירועים וידיעות

25.07 – חברת המודיעין העסקי Cru Group מצאה שהמחיר של סיבים אופטיים עלה ב-70% ב-18 החודשים האחרונים עקב מחסור חמור [מקור]. המחסור נובע משילוב של עלייה בביקוש לסיבים כחלק מהפריסה של תשתיות דיגיטליות, ומחסור בחומרים הדרושים לייצור הסיבים, כמו הליום.

25.07 – עם חידוש זרימת הגז הטבעי בצינור נורדסטרים 1 רוסיה הודיעה שתחתוך את נפח הגז ל-20% בלבד [מקור]. מוסקבה ממשיכה ללחוץ את האיחוד האירופי באמצעות נשק האנרגיה, התפתחות שחזינו כבר בתחילת המלחמה.

26.07סין סובלת מגל חום ברוב חלקי המדינה, וזינוק בביקוש לחשמל באזורים הדרומים שלה [מקור]. הגידול בביקוש לחשמל בסין הוא חדשות לא טובות לאיחוד האירופי, שמנסה למלא את מאגרי הגז הטבעי שלו לפני בוא החורף. בשנה שעברה התחרות בין אירופה ומזרח אסיה על אספת גז טבעי נוזלי (גט״ן) הזניקה את מחירי האנרגיה ויצרה את משבר האנרגיה שאנו במידה רבה נמצאים בו היום.

26.07 – חברות האיחוד האירופי הסכימו להפחית ב-15% את צריכת הגז הטבעי שלהן בין אוגוסט 2022 למרץ 2023 [מקור]. מטרת ההפחתה להכין את האיחוד למקרה בו רוסיה תנתק לחלוטין את הזרמת הגז ליבשת. ההחלטה היא התנדבותית ואינה מחייבת את החברות. נשאר לראות עד כמה אירופה תצליח להפחית את צריכת הגז במהלך גל החום שכרגע חווה היבשת.

26.07דרום קוריאה שוקדת על פיתוח ״שרשרת הרג״ (Kill Chain) שתאפשר מתקפת מנע על כוחות הטילים ואולי גם ההנהגה הבכירה של צפון קוריאה במקרה של חשש למתקפה גרעינית [מקור]. דרום קוריאה שוקדת על פיתוח כוחה הצבאי, אם ע״י חיזוק תעשית הביטחון או השגת יכולות אסטרטגיות לצבא, דוגמת פיתוח ארסנל הטילים ארוכי הטווח שלה.

26.07 – מוחמד בן סלמן, יורש העצר של ערב הסעודית, ביקר ביוון לשיחות עם ראש הממשלה [מקור]. במהלך הביקור הצדדים הכריזו על הקמת מועצה אסטרטגית עליונה למיסוד הדיאלוג האסטרטגי בין המדינות. כמו כן ראש ממשלת יוון הציג את המאמצים שמדינתו עושה להפוך למוקד אנרגטי חדש לאירופה, והשניים דנו באפשרות לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה הירוקה וחיבור מערכות החשמל של ערב הסעודית ויוון.

27.07יפן ואינדונזיה הסכימו להגדיל את שיתוף הפעולה ביניהן במגוון תחומים, כולל מאבק בשינוי אקלים, אנרגיה וביטחון ימי [מקור]. שתי המדינות יגדילו את שיתוף הפעולה הביטחוני שלהן בים סין הדרומי, ויפן הכריזה על השקעות חדשות בהיקף של כ-380 מיליון דולר. המורשת של שינזו אבה ממשיכה להנחות את יפן.

27.07 – האחראי לענייני המזרח התיכון בבית הלבן ברט מקגורק העריך שהסיכויים נמוכים מאוד שארה״ב ואיראן יחזרו להסכם הגרעין של 2015 בעתיד הנראה לעין, כך לפי שלושה מקורות שהיו בשיחה עם מקגורק [מקור]. לטענת המקורות מקגורק מאשים את איראן בחוסר יכולת לקבל החלטה בנוגע להסכם. לנוכח האמירות האלה, וחוסר ההתקדמות במשא ומתן, הסיכוי שאיראן וארה״ב יחזרו להסכם השנה מוערך ב-15%, לעומת 70% בתחילת השנה.

27.07בניגריה צינור נפט בעל נפח של 180 אלף חביות ליום הפסיק לעבוד עקב גניבות מרובות [מקור]. האירוע הוא דוגמה למצב הקשה בו נמצאת תעשיית הנפט הניגרית, סובלת מגניבות ומחסור בהשקעות. ניגריה הייתה יכולה להיות ספק חשוב של נפט וגז טבעי לאיחוד האירופי במקום רוסיה, אך עקב הגירעון האסטרטגי של האיחוד באפריקה אין לניגריה וליצרניות אנרגיה נוספות ביבשת את המשאבים והתשתיות להחליף את הנפט והגז הטבעי הרוסי.

28.07 – נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן ומנהיג סין שי ג׳ינפינג שוחחו במשך כשעתיים [מקור]. במהלך השיחה שי הזהיר את ביידן ש״לא ישחק באש״, בתגובה לאפשרות שננסי פלוסי, יו״ר בית הנבחרים, תבקר בטאיוואן. ביידן הבהיר לשי שמדיניות ארה״ב בנוגע לטאיוואן לא השתנתה וארה״ב מתנגדת לכל ניסיון חד-צדדי לשנות את הסטטוס קוו (כלומר הכרזת עצמאות ע״י טאיוואן או פלישה צבאית ע״י סין).

28.07צרפת מעוניינת להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם אוסטרליה [מקור]. ההכרזה באה פחות משנה לאחר שאוסטרליה ביטלה במפתיע עסקת נשק גדולה עם צרפת לבניית צוללות עבור אוסטרליה. אוסטרליה ביטלה את העסקה כחלק מההכרזה על ברית אסטרטגית בינה ובין בריטניה וארה״ב – AUKUS. כבר אז הערכנו שעל-אף הצהרותיה צרפת תמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני במרחב הפסיפי עם אוסטרליה, בריטניה וארה״ב.

28.07 – הקונגרס בארה״ב העביר בשני בתיו את חוק השבבים, במסגרתו ארה״ב תתמוך בייצור ופיתוח של שבבים במדינה [מקור]. החוק, עם תקציב של 52 מיליארד דולר, נועד לתמוך בתעשיית השבבים המקומית בארה״ב ולצמצם את התלות שלה במרכזי ייצור במזרח אסיה. החוק עולה בקנה אחד עם המגמה ארוכת הטווח של לאומנות כלכלית, מאפיין אחד של האנרכיה הגלובאלית שלנו.

מאמרים, סקירות ומגמות

יצרן השבבים הסיני SMIC כנראה הצליח להעתיק את הטכנולוגיה של TSMC לשבבי 7 ננומטר – חקירה של TechInsights מצאה שיצרן השבבים הסיני SMIC כנראה החל לייצר שבבים בטכנולוגיה של 7 ננומטר, בארכיטקטורה דומה לזו של יצרן השבבים הטאיוואני TSMC. נראה שהטכנולוגיה של SMIC פחות מתקדמת מזו של TSMC, סמסונג או אינטל, אך החשיבות היא בעצם ההצלחה לייצר שבב בטכנולוגיה של 7 ננומטר. SMIC נתונה תחת הגבלות ייצוא אמריקניות שמונעות ממנה את הציוד המתקדם ביותר בתעשייה. על-אף זאת היא הצליחה להתקדם.

התדמית הבינלאומית של סין מתמוטטת – דו״ח חדש של המועצה ליחסי חוץ בארה״ב (CFR) סוקר את ההידרדרות בתדמית הבינלאומית של סין. מדיניות החוץ האגרסיבית, משבר הקורונה, דיכוי האויגורים בשינג׳יאנג והפגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג כולם הובילו לכך שהתדמית הבינלאומית של סין, במיוחד במערב, הפכה שלילית מאוד. אנחנו צפינו שזה יקרה כבר בתחילת משבר הקורונה.

איך רוסיה הפיצה רשת סודית של סוכנים באוקראינה – חקירה מיוחדת של רויטרס מראה כיצד רוסיה בנתה רשת סודית של סוכנים באוקראינה שתתמוך בה במהלך הפלישה למדינה. דוגמה אחת עד כמה הייתה אפקטיבית הרשת הייתה הנפילה של תחנת הכוח הגרעינית צ׳רנוביל לידי הרוסים ללא מאבק. החקירה של רויטרס עולה בקנה אחד עם דיווחים אחרים על כך שהממשל בקייב היה מודע לנוכחותם של סוכנים רוסים ברמות הגבוהות ביותר של הממשל, דבר שאילץ אותו ליצור ״מסלולים עוקפים״ לאותם סוכנים. ההיגיון היה שכך קייב יכולה להשגיח ולעקוב אחר הסוכנים, מבלי לחשוף אותם למידע רגיש.

גרפים

מעל 80% מהבנקים המרכזיים בעולם בוחנים את האפשרות של מטבע דיגיטלי ממשלתי, ושלוש מדינות – ג׳מייקה, איי הבהאמה וניגריה – כבר הנפיקו מטבע כזה:

מקור.

אירופה רואה יציאה של הון, בעוד ארה״ב רואה שיא בזרימה של הון אליה:

מקור.

הערות מחקר

נאט״ו היא מותרות שארה״ב לא צריכה

מאמר של ג׳סטין לוגן (Logan), חוקר במכון קאטו (המכון הליברטריאני המשפיע בארה״ב) ב-Foreign Policy קורא לארה״ב להפסיק להגן על אירופה. לטענת לוגן האירופים יכולים להגן על עצמם בכוחות עצמם. הסיבה היחידה שהם לא עושים זאת היא מפני שהם מעדיפים שארה״ב תשא בעלות ההגנה על היבשת. לטענת לוגן נאט״ו איבדה את הרלוונטיות שלה ולארה״ב אין עוד סיבה להחזיק בה.

For decades, the most widely held belief in the Washington foreign-policy establishment has been that NATO is tremendously valuable to the United States. […] Given NATO’s origins as a military alliance aimed at deterring Soviet aggression, we should ask ourselves: With the Soviets out and the Germans down, why did the United States struggle so mightily to stay in after the Cold War? The answer is simple: NATO is, and always has been, a vehicle for maintaining the United States as the dominant security player in Europe.

אין ספק שארה״ב שמרה על נאט״ו לאחר המלחמה הקרה בין השאר כדי להבטיח שוושינגטון תמשיך להיות השחקן הביטחוני הכי חשוב ביבשת. וזה דבר טוב. במהלך המלחמה הקרה הנוכחות האמריקנית מנעה התפשטות של נשק גרעיני ביבשת. היא גם הסירה את הצורך של המדינות האירופיות להחזיק כוח צבאי גדול כדי להבטיח את האספקה הסדירה של אנרגיה וחומרי גלם מהמזרח התיכון ואפריקה. אחרי המלחמה הקרה הנוכחות האמריקנית אפשרה לגרמניה להתאחד בשלווה, ומנעה מהיבשת להדרדר למצב דומה לזה שהיה בין מלחמות העולם.

Does the United States need to remain the main provider of security in Europe forever? Recent developments in Europe, spurred by Russia’s invasion of Ukraine, suggest it doesn’t. Germany’s Zeitenwende—officially translated as “watershed” but something more like “new era”—was almost unthinkable six months ago. Berlin didn’t just cancel the Nord Stream 2 pipeline (analysts had worried it might not) but also established a 100 billion euro ($107 billion) fund to bolster its defense and committed itself thereafter to spending 2 percent of its GDP on defense. Poland and several other states made similar pledges to increase spending.

But as political scientist Barry Posen remarked at a recent Cato Institute panel, there is reason to worry these pledges won’t materialize. The United States has rushed into the breach, sending 20,000 additional U.S. troops to Europe to reassure NATO allies. The downside of reassurance is that when you reassure enough, your allies are likely to believe you and may not step up and do more for their own defense.

It seems likely that the Europeans, confident behind Captain America’s shield, will go back to business as usual in Europe. […] They simply refuse to do so out of the well-founded belief that the United States will do so for them, and accordingly their people would benefit from spending their own tax dollars on domestic priorities.

The United States cannot maintain its role as the cornerstone of European security while successfully competing with a growing China forever. […] Maintaining U.S. domination of the European security scene is a luxury good the United States doesn’t need in 2022.

הטיעון של לוגן פשוט: כל עוד ארה״ב מגנה על אירופה, לאירופה אין סיבה להגדיל את הוצאות הביטחון שלה. וכל עוד אירופה לא מגדילה את הוצאות הביטחון שלה, ארה״ב נאלצת לשאת בעיקר העול הכלכלי והביטחוני. אולם לוגן מתעלם מכך שמאז 2014 מדינות רבות באירופה הגדילו את ההוצאה הביטחונית שלהן למרות שלא היה שינוי בעמדה של ארה״ב לביטחון אירופה. וסביר שהן ימשיכו ויגדילו את ההוצאה הצבאית.

The United States fought two wars to prevent a European hegemon from emerging in the 20th century. There is no potential European hegemon on or even over the horizon at the present. For all Russia’s bluster, it’s struggling to take even part of a much smaller, poorer neighbor—let alone hold it. It’s time to take the win. Europe is rich and strong enough to defend itself. But the Europeans won’t do so unless the United States stops doing it for them.

המחויבות האמריקנית לביטחון אירופה אולי מחלישה את התמריץ עבור חלק ממדינות היבשת להשקיע בביטחון שלהן (לדוגמה גרמניה), אך יש לה גם יתרונות ברורים. החשוב שבהם הוא שהנוכחות הביטחונית של האמריקנים מאפשרת להם להיות שחקן חשוב לא רק ביטחונית באירופה אלא גם דיפלומטית. ארה״ב היא מנהיגה אירופית לא פחות מגרמניה או צרפת. אולי אפילו יותר. המנהיגות האמריקנית מאפשרת תיאום ופעולה קולקטיבית של היבשת. ללא ארה״ב סביר שמדינות אירופה יתקשו יותר לפעול זו עם זו, ותהיה סכנה של תפוצת נשק גרעיני בה.

חזור אחורה.

״הסופר פזו״ מפתיע סוחרים שהימרו על מחיקתו

בזמן שהדולר האמריקני מתחזק ועושה שמות ברוב מטבעות העולם, אחד המטבעות המפתיעים בביצועים שלו מול הדולר הוא לא אחר מהפזו המקסיקני. סוחרים רבים ציפו שהתחזקות הדולר תפגע בפזו, אך במקום הפזו הוא אחד המטבעות היחידים בשווקים המתעוררים שמצליח לעמוד מול הדולר. מה הסוד שלו? מדיניות ממשלתית שמרנית, ומעבר של מפעלים מסין למקסיקו:

Amid the carnage in emerging-market currencies this year, there’s been a surprisingly resilient outlier: the Mexican peso. Some of the strength stems from fairly typical drivers — a tight fiscal policy and interest-rates increases that have lifted the carry trade.

Mexico is luring factories from China as higher wages and a jump in transportation costs undermine what had been its competitive advantages. A Covid-induced aversion to far-flung supply chains is also pushing companies to move operations from Asia to nearer the US.

The transformation of supply chains will take time but the snarls caused by China’s zero-Covid policy will push companies to diversify operations on a “just-in-case basis,” said John Paul Lech, a portfolio manager at Matthews International Capital Management in San Francisco. 

חזור אחורה.




חרם המשכנתאות בסין (פלג 127)

תקציר

  1. מספר הולך וגדל של רוכשי דירות בסין מודיעים שלא ימשיכו לשלם את המשכנתא שלהם כל עוד הדירות אותן קנו בקנייה מוקדמת לא הושלמו. במודל ״קנייה מוקדמת״ הרוכש מתחיל לשלם את המשכנתא על הדירה עוד לפני שהיא הושלמה. במקרים רבים רוכש יכול לשלם שנים משכנתא מבלי להיכנס לנכס.
  2. ״חרם המשכנתאות״ בא על הידרדרות בסקטור הנדל״ן בסין בשנה האחרונה. יזמים מתקשים להשיג אשראי להמשך הפעילות שלהם, ספקים לא מקבלים תשלום, פרויקטים מוקפאים, והרוכשים מודאגים שמא לא יקבלו את הדירה שקנו.
  3. ״חרם המשכנתאות״ הוא דוגמה איך האזרח הקטן בסין יכול להביא את הרשויות המקומיות או הרשויות בבייג׳ינג לפעולה. לחרם שני אלמנטים: אלמנט של זעם ציבורי, שמפחיד את המפלגה הקומוניסטית; ואלמנט של סחיטה, משום שהמחרימים בעצם לוקחים את הסקטור הבנקאי כבן ערובה עד שיספקו להם את הדירות.
  4. נוסף על כך, ענף הנדל״ן כולו נמצא בהאטה עקב החשש מפשיטות רגל בענף. ספקים מצמצמים את הפעילות שלהם משום שאינם מקבלים תשלום וחוששים לספוג הפסדים אם אחד היזמים יפול. צמצום הפעילות מקשה על יזמים להשלים פרויקטים ולמכור אותם, מה שמחריף את מצוקת האשראי שלהם. בתורה מצוקת האשראי מביאה לדחיית תשלומים לספקים, שמביאה לעוד האטה בפעילות שלהם. סקטור הנדל״ן נתון בלולאת משוב חיובית.
  5. בייג׳ינג כעת נתונה בדילמה: המחרימים, ומספר הולך וגדל של שחקנים בסקטור הנדל״ן, מעוניינים בהתערבות ממשלתית ישירה. הם רוצים חילוץ של יזמים, השלמה של פרויקטים פרטיים באמצעות מימון ממשלתי והחזרת אספקת האשראי לסקטור. בייג׳ינג אינה מעוניינת בכך, משום שהדבר יפגע ביעד ארוך הטווח שלה של הפחתת רמות החוב של המשק הסיני.
  6. נראה שבייג׳ינג מנסה במקום לדחוף את הסקטור הבנקאי שיקח על עצמו עוד הלוואות לסקטור הנדל״ן. אולם זה רק מגדיל את הסיכון המערכתי: ככל שהבנקים מגדילים את החשיפה שלהם לסקטור הנדל״ן, כן גדל הסיכוי שפשיטת רגל של יזם תביא לפשיטת רגל של בנקים, ולמשבר נזילות במערכת הבנקאית. אם בייג׳ינג תמשיך בהתנהלות הנוכחית התוצאה עלולה להיות משבר פיננסי בסין.
  7. המלצות: א׳ ניהול סיכונים במקרה של חשיפה לאינדקסים ומניות סינים, במיוחד בסקטור הפיננסי והנדל״ן; ב׳ במקרה של חשיפה לאינדקסים ומניות של גופים פיננסים אמריקנים, בדיקת החשיפה שלהם לסקטור הנדל״ן והסקטור הבנקאי בסין.

להורדת הפרק – קישור.

זמן קריאה משוער: 15 דק׳.

מבוא

המטרה שלי כאן בפל״ג היא לתת לכם תמונה מורכבת וברורה של העולם. מצד אחד לא לנסות ולשטח אירועים עד שהם הופכים צל חיוור של עצמם, מצד שני לא להיתפס ביותר מדי פרטים שאי-אפשר להבין מה קורה. פל״ג נועד לתת לכם ידע רלוונטי שניתן לקבל על בסיסו החלטות. ידע רלוונטי, ברור וממוקד פעולה. בקיצור – מודיעין.

מטרה נוספת שלי כאן בפל״ג, מטרה שהפכה עוד יותר חשובה עם הימים הטרופים שעוברים עלינו במערכת הבינלאומית, היא לנסות ולהוריד את מפלס הפאניקה. בפל״ג אני משתדל לתת לבעיות את הפרופורציה האמיתית שלהן. כשכולם דיברו על ״משבר מזון״, אנחנו הצבענו על כך שאין באמת מחסור אמיתי במזון. כשכולם דיברנו על מלחמת עולם שלישית, הראנו שהמצב לא ידרדר לשם כל-כך מהר.

יחד עם זאת, קטסטרופות כן קורות, משברים כן מתרחשים. צריך לתת לסיכונים את הפרופורציות הנכונות שלהם אך גם צריך להכיר בכך שמה שנראה לא סביר יכול להתממש. לפני פחות משנה עסקנו במשבר של יזם הנדל״ן Evergrande. הצבעתי אז, בניתוח מס׳ 85, שהקשיים של Evergrande הם לא מה שיפיל את המשק הסיני. היום, שנה אחרי, אני עדיין חושב ש-Evergrande כשלעצמה היא לא האיום הכי גדול על המשק. אולם משהו בדינמיקה של סקטור הנדל״ן השתנה והוא מחייב אותנו להתייחס ביתר רצינות לאפשרות של משבר פיננסי משמעותי ברפובליקה העממית.

סביר להניח שבשבועות האחרונים שמעתם על ההסתערות על הבנקים במחוז חנאן בסין, ועל ״חרם המשכנתאות״ ההולך ומתרחב בסין. היו אפילו דיווחים שהסינים שלחו טנקים לרחובות כדי להגן על הבנקים – ידיעה שהתגלתה כפייק ניוז. ואולם בעוד הטנקים ברחובות הם פייק ניוז, הדיווחים על חרם המשכנתאות וההסתערות על הבנקים הם בהחלט ״ניוז-ניוז״.

שתי התופעות הן שתי דוגמאות איך האזרח הסיני יכול ובפועל סוחט את הממשלה המקומית והממשל המרכזי של סין. על-אף מה שהייתם יכולים לחשוב הפגנות הן נפוצות בסין אך לרוב הן לא פוליטיות. הן בדרך כלל נועדו לעורר את תשומת לב הרשויות לבעיה כלכלית או פוליטית שמציקה לאנשים. ההפגנות הן הדרך של הציבור לאותת ״יש כאן זעם ציבורי״, ולדחוף את בייג׳ינג לפעולה. ״הפעולות הקולקטיביות״ האלו מאיימות עכשיו להביא את מגזר הנדל״ן ומגזר הבנקאות בסין למשבר.

בפרק היום נכיר את התופעה של ״פעולה קולקטיבית״, נבין מה בדיוק מנסים להשיג המארגנים של ״חרם המשכנתאות״ ואיך הפעולות שלהם עלולות לאיים על סין במשבר פיננסי.

רוכשי דירות בסין, 2018. מקור.

חרם המשכנתאות

מאז אמצע יולי השנה יש חרם משכנתאות גדל בסין. הוא התחיל כשכמה עשרות רוכשי דירות הודיעו, דרך פוסט ברשתות החברתיות, שהם אינם מתכוונים עוד לשלם את המשכנתא שלהם כל עוד הדירות אותן רכשו לא הושלמו. במהירות המחאה התפשטה וכיום החרם מקיף מעל 300 פרויקטים בערים שונות בסין. סה״כ הפרויקטים המעורבים מהווים כ-10% מכל מכירות הנדל״ן בשנים האחרונות במדינה.

האנשים המעורבים בחרם הם מי שקנו במודל של ״קנייה מוקדמת״. מדובר במודל פופולארי בסין בו רוכשים של דירות קונים אותן עוד לפני שסיימו לבנות אותן. לעיתים עוד לפני שהתחילו לצקת את היסודות. הרוכש נותן פיקדון ראשוני לדירה ואז ממשיך לשלם תשלומים חודשיים על המשכנתא על-אף שעדיין לא נכנס לדירה. הרוכש מקווה שבתוך זמן קצר – שנה, שנתיים – הדירה תושלם והוא יוכל להיכנס אליה. הקבלן אף מציג לוח זמנים בשעת רכישת הדירה מתי בדיוק הרוכש אמור לקבל אותה.

מה קורה אבל אם הקבלן לא עומד בלוח הזמנים? הרוכש צריך להמשיך לשלם את המשכנתא, ולהמשיך להמתין לדירה. לפי הערכה אחת רק 60% מהדירות שנמכרו במכירה מוקדמת בין 2013 ל-2020 הושלמו. אנשים עלולים לחכות שנים בשביל להיכנס לדירה שרכשו, משלמים בינתיים גם תשלומי משכנתא – שיכולים להגיע לחצי מהמשכורת החודשית שלהם – וגם לשלם על שכירות. במקרים בהם הקבלן פשט את הרגל לפני שהדירה הסתיימה הרוכש גם עלול להישאר ללא כלום.

מבני מגורים בפרויקט המרכז התרבותי של Evergrande במזרח סין, אוקטובר 2021. מקור.

אבל אם המודל קיים כבר שנים, ורבים לא קיבלו את הבתים שלהם למרות ששילמו, מה הביא למחאה הרחבה דווקא עכשיו? מה השתנה?

מגזר הנדל״ן בסין חווה בשנה האחרונה ירידה במכירות והתהדקות של האשראי. מספר הולך וגדל של יזמים מתקשים להשיג או בכלל לא מוצאים אשראי לשם המשך מימון הפרויקטים שלהם. המקרה המפורסם ביותר הוא של Evergrande, שעלתה לכותרות בקיץ שנה שעברה. Evergrande, אז חברת הנדל״ן הגדולה בסין, נכנסה לקשיי נזילות ב-2021 עקב רגולציות חדשות של הממשלה הסינית.

הגורם המיידי לקשיים הוא מדיניות חדשה של בייג׳ינג שפורסמה ב-2020 ומטרתה להגביל את כמות האשראי שיזמים יכולים לקחת. בייג׳ינג כינתה את המדיניות הזו ״שלושת הקווים האדומים״, על שם שלושת הקווים שהיא הגדירה ליחס החוב לנכסים שיזמים מחויבים לעמוד בו. לפי המדיניות החדשה רק יזם שלא חצה את שלושת הקווים האדומים יכול לגייס אשראי. בעת פרסום המדיניות רק 6% מכל יזמי הנדל״ן בסין עמדו בדרישות.

ללא גישה לאשראי חדש Evergrande ויזמים נוספים התחילו לסבול מקשיי נזילות. תשלומים לספקים נדחו או הופסקו. עבודה על פרויקטים הוקפאה. במקביל מדיניות אפס הקורונה ודשדוש בצמיחה הכלכלית הביאו לירידה בביקוש לדירות חדשות. המחיר של דירות החל לרדת, משהו שלא קרה בסין מעל יותר מעשור.

רק טבעי שמי שרכש דירה והיא עדיין לא הושלמה יתחיל לחשוש שמה היא לא תושלם לעולם. בטח אם הוא משלם משכנתא עליה. בטח ובטח אם הוא משלם משכנתא על דירה באחד הפרויקטים של Evergrande שהוקפאו. אז הקשיים החריגים אותם חווה מגזר הנדל״ן הביאו את האזרחים לעשות מעשה – פעולה קולקטיבית בשביל להביא את בייג׳ינג לעזור להם.

פעולה קולקטיבית והמפלגה הקומוניסטית

בניגוד למקובל לחשוב, הפגנות הן תופעה נפוצה בסין. גורמים שונים מעריכים את מספר ההפגנות השנתי בסין סביב ה-60 עד 80 אלף הפגנות בשנה. זה מספר מרשים גם למדינה גדולה כמו סין. אולם בניגוד למערב הפגנות הן לרוב לא פוליטיות, אלא כלכליות או מכוונות מול עוול חברתי. לדוגמה, פועלים שלא קיבלו את המשכורות שלהם, או חקלאים שלא קיבלו פיצוי ראוי על אדמה שנלקחה מהם ע״י הרשויות המקומיות.

למפגינים יש לרוב שתי מטרות: (1) להראות שיש זעם ציבורי סביב סוגיה מסויימת. (2) להשיג מספיק תשומת לב תקשורתית כדי שהממשל המרכזי בבייג׳ינג ישים לב לזעם הציבורי ויתערב. המטרה השנייה היא לא הכרחית אך היא עוזרת. החשש שהממשל המרכזי בייג׳ינג יתערב לפעמים מספיק בשביל להביא את הפקידות המקומית לטפל בבעיה לפני שבייג׳ינג תשמע על ההפגנות. הטיפול בדרך כלל נעשה בשיטת המקל והגזר: המפגינים מפוזרים ע״י כוחות הביטחון, ולאחר מכן מגיע פתרון חלקי או מלא של הבעיה.

דוגמה טובה של התופעה ראינו במחוז חנאן לפני כשבוע, כשמפגינים הסתערו על הסניפים של מספר בנקים מקומיים. ההסתערות באה לאחר שמשיכת כספים מהבנקים הוקפאה. הרגולטור טוען שההקפאה באה לאחר שהתגלה שמספר בנקים במחוז, בשיתוף פעולה עם חברת השקעות פרטית, ניסו למשוך הון דרך מכירה של מוצרים פיננסים באופן מקוון, תוך הבטחה של תשואות גבוהות. לא ברור איך בדיוק ״התרמית״ הזו השפיעה על הפיקדונות בבנקים השונים, ומדוע המשיכות הוקפאו.

בכל מקרה, לאחר ההסתערות על הבנקים ולאחר שהמפגינים פוזרו בכוח ע״י כוחות הביטחון, הרשויות הבטיחו להחזיר את כספם של המפקידים עם פקדונות של עד 100 אלף יואן. הפגנה, פיזור בכוח, פתרון. אגב, רשמית לסין יש ביטוח פקדונות מאז 2015. עד היום לא נעשה במנגנון שימוש. אפשר והרשויות המקומיות רצו להימנע מפיצוי של המפקידים, משום הסכום הגדול המעורב. המפקידים הבינו ויצאו בהפגנות המוניות בשביל להביא את האירוע לידיעתה של בייג׳ינג. פעולה קולקטיבית קלאסית.

מפגינים מחוץ לאחד מסניפי הבנק במחוז חנאן. מקור.

חרם המשכנתאות והמפלגה הקומוניסטית

חרם המשכנתאות דומה להסתערות על הבנקים בחנאן בכך שמדובר בפעולה קולקטיבית שמבטאת זעם ציבורי ונועדה למשוך את תשומת הלב של בייג׳ינג. המפגינים בעצם רוצים לשקף לידיעת הרשויות שהם עלולים להיתקע ללא הדירות שרכשו, והם מצפים לפתרון. השוני הוא שבניגוד לחנאן יש עוד אלמנט בחרם, והוא מזכיר אלמנט של סחיטה – חרם המשכנתאות לוקח כבן ערובה את המגזר הבנקאי.

הסירוב לשלם על המשכנתא לא פוגע ביזם שכבר קיבל את הכסף. הוא פוגע בבנק שנתן את הכסף על בסיס הציפייה שהרוכש יחזיר לאורך זמן את המשכנתא. אם החרם יתרחב הוא יפגע בהכנסות הבנקים, מאיים על הנזילות שלהם. הוא גם עלול להביא את הבנקים לצמצם את האשראי שהם נותנים ליזמי הנדל״ן, כדרך להתמודד עם הצמצום בהכנסות.

עוד צמצום באשראי למגזר הנדל״ן כמובן יקשה עוד יותר על יזמים להשלים פרויקטים. עוד פרויקטים מוקפאים יביא לעוד התרחבות בחרם המשכנתאות. עוד התרחבות בחרם המשכנתאות תביא לעוד פגיעה במגזר הבנקאי, שתביא לעוד צמצום באשראי וכן הלאה. התוצאה הסופית תהיה או משבר נזילות בבנקים, או פשיטת רגל רחבת היקף של יזמי נדל״ן, או גם וגם. משום שמגזר הנדל״ן מהווה כרבע מהתמ״ג של סין, בייג׳ינג לא יכולה להרשות משבר רחב היקף בו. על זה כנראה מחרימי המשכנתא בונים. הם מקווים שהחשש של בייג׳ינג מזעם ציבורי ומשבר כלכלי יביאו אותה לחלץ את יזמי הנדל״ן.

אם בייג׳ינג מחפשת אשמים למצב הנוכחי היא יכולה להאשים בעיקר את עצמה. כפי שציינתי מגזר הנדל״ן התחיל לסבול מקשיי נזילות משמעותיים רק אחרי שבייג׳ינג פרסמה את מדיניות ״שלושת הקווים האדומים״ שלה. היא פרסמה את המדיניות כחלק מהמאבק שלה להשתלט על רמות החוב הגבוהות של המשק הסיני.

סביר להניח שהמפלגה קיוותה להאטה הדרגתית במגזר הנדל״ן. קו החשיבה אולי היה שהמפלגה תפרסם מדיניות שמגבילה את כמות האשראי החדש שיזמים יכולים לקחת, הם יהיו חייבים לצמצם את מספר הפרויקטים החדשים שלהם, להתמקד בפרויקטים קיימים ולשפר את המצב הפיננסי שלהם. זה לא קרה.

במקום לקבל האטה הדרגתית בייג׳ינג קיבלה הידרדרות מהירה. מגזר הנדל״ן נכנס ללולאת משוב חיובית: קשיי אשראי הובילו יזמים לצמצם או לדחות תשלומים לקבלנים וספקים. קבלנים וספקים החלו לצמצם פעילות עקב הפסדים. צמצום הפעילות מקשה על יזמים להשלים פרויקטים ולמכור אותם, מה שמגדיל את קשיי האשראי שלהם. וכן הלאה וכן הלאה.

אנחנו יכולים לדמות את המצב במגזר הנדל״ן בסין היום למשחק של כיסאות מוזיקלים. כל מי שעובד במגזר יודע שרמות המינוף גבוהות מדי, ופשיטת רגל יכולה לקרות. כל אחד מפחד שפשיטת הרגל תפגע בו, ולכן הוא מנסה לצמצם פעילות כדי לצמצם את החשיפה שלו. כמו במשחק הכיסאות, כל שחקן רוצה להיות כמה שיותר קרוב לכיסא כדי שכאשר המוסיקה תפסק – כשהמגזר יעמד במקום – הוא לא יתקע ללא כיסא.

הצרה היא שהחשש מפשיטת רגל הוא שמביא להחמרה בצמצום הפעילות העסקית, מה שבאופן לא מכוון מעלה את הסיכויים לפשיטת רגל. כלומר החשש מפשיטת רגל מביא לפגיעה נוספת מעבר להידוק האשראי למגזר, מה שבתורו מגדיל את הסיכוי לאותו דבר ממנו חוששים – פשיטת הרגל. זו דוגמה קלאסית איך דווקא כאשר השחקנים השונים מנסים למקסם את הרווח האישי שלהם (או לצמצם את הנזק האישי שלהם), דווקא אז הפגיעה היא הגדולה ביותר.

בכל מקרה, עכשיו כשאזרחים מהשורה מוצאים עצמם באי-וודאות מה יעלה בגורלם, מה יעלה בגורל הדירות שלהם, הם פונים לשחקן היחיד שיכול להציל אותם: בייג׳ינג. הם מקווים שהעובדה שהמפלגה הקומוניסטית מעדיפה יציבות חברתית על פני טיפול בהשקעות לא פרודוקטיביות היא שתביא את בייג׳ינג לחלץ את היזמים ולהבטיח להם, לרוכשים, דירה.

כדאי לדעת שלא רק רוכשי הדירות מנסים את הפעולה הקולקטיבית הזו. ספקים הודיעו שהם יפסיקו לשלם על הלוואות לבנקים כל עוד הם אינם מקבלים תשלום מיזמים. דומה לחרם המשכנתאות: הספקים משדרים זעם ציבורי; והם לוקחים את הבנקים כבני-ערובה עד שהיזמים ישלמו. ומפני שהיזמים לא יכולים לשלם, גם הספקים מקווים שמי שיבוא וישלם יהיה הממשל הממרכזי. האמנם?

פועלים באתר בנייה. מקור.

מי יתפוס את תפוח האדמה הלוהט?

מה שסקטור הנדל״ן רוצה, צריך, היא הוודאות של מה יקרה עם כל החוב שהסקטור צבר. מי יפשוט את הרגל, מי לא, איך החוב יסודר. הסקטור, ועמו רוכשי הבתים, רוצים את הוודאות של פעולה ממשלתית שתבטיח את הפעילות התקינה של הסקטור. ובראייתם, הפעולה התקינה של הסקטור משמעותה חילוץ של יזמים והבטחה שכל הפרויקטים שהתחילו ונמכרו גם יושלמו.

אולם כרגע הממשל המרכזי בבייג׳ינג מנסה להימנע מחילוץ ישיר של חברות נדל״ן. הרי בייג׳ינג הכניסה את המגזר לבעיה מלכתחילה בשביל לנסות ולהשתלט על רמות החוב הגבוהות שלו. חילוץ של יזמים רק יעודד את המגזר להמשיך לצבור חוב משום שהוא ידע שבסופו של דבר, לא משנה מה, שהמדינה תחלץ אותו.

במקום, הממשל המרכזי מנסה לעודד בנקים לתת הלוואות ליזמים כדי שיסיימו את הפרויקטים שלהם. כך היזמים לא מקבלים חילוץ ישיר מהמדינה, אלא הזרקות אשראי חדשות ע״י הסקטור הבנקאי. אולם אם הבנקים חוששים שהיזמים לא יוכלו להחזיר את ההלוואות, הם יהססו לתת אותן מלכתחילה (מה שבהכרח מגדיל את הסיכוי שהם לא יוכלו לשלם את ההלוואות הקיימות, חלק מלולאת המשוב החיובית שלנו). התרחיש שעלול להיווצר הוא כזה בו הממשל המרכזי דוחף את הבנקים לתת הלוואות שלא בטוח שיחזרו, הבנקים מסרבים או עושים זאת ומסתכנים שההלוואות לא יחזרו, ומגזר הנדל״ן ממשיך להאט כי אף שחקן לא מאמין שיבוא חילוץ ממשלתי שיסדר את המצב.

התוצאה הסופית עלולה להיות משבר פיננסי משמעותי בסין. בנק גדול עלול לחוות משבר נזילות שיביא לריצה על הבנק וקריסה שלו. שורה של יזמים תפשוט את הרגל וסקטור הנדל״ן יקפא. או יכול להיות ששני הדברים יקרו במקביל – גם פשיטת רגל של יזמים, גם קריסה של בנקים. במצב כזה לבייג׳ינג לא תהיה עוד ברירה אלא לחלץ את הבנקים ולהלאים חלקים מסקטור הנדל״ן.

הנחמה של סין שהודות לשליטה של הממשלה בכלכלה משבר פיננסי כנראה לא יהפוך לקיומי. משום שבייג׳ינג שולטת בהון הנכנס והיוצא מהמדינה, משום שהיא שולטת בשחקנים הכלכלים הגדולים במשק, היא תוכל לייצב אותו מחדש. הבעיה שזה לא יפתור את רמות החוב הגבוהות של המשק, או את ההשקעות הלא-פרודוקטיביות שצבר סקטור הנדל״ן. משבר פיננסי כזה כנראה לא יהיה איום קיומי על סין, אך הוא בהחלט יפגע בצמיחה ארוכת הטווח שלה.

המלצות

מה ההמלצות שלי מול המצב בסין? ראשית, זהירות ממניות ואינדקסים סינים, במיוחד של מגזרי הנדל״ן והפיננסים. סין עוברת סדרה של שינויים – אם פוליטים, כלכלים, או דמוגרפים. ההידרדרות הנוכחית במגזר הנדל״ן היא רק חלק מהשינויים האלה, שמאיימים על הצמיחה ארוכת הטווח של המשק הסיני ועל היציבות שלו. אם אתם חשופים לנכסים סינים – כעת הזמן לבצע ניהול סיכונים.

שנית, זהירות ממניות ואינדקסים של בנקים וגופים פיננסים בארה״ב. יש גופים פיננסים אמריקנים שרואים במשבר הנדל״ן בסין הזדמנות לקנות אג״ח שלדעתם בטוח במחיר זול. אם הם טועים, ואם סין תחווה משבר פיננסי, מחזיקי חוב זרים יהיו האחרונים שיקבלו פיצוי אם בכלל. הזהרתי כבר לפני שנה שמחזיקי החוב הזרים של Evergrande כנראה לא יקבלו החזר על החוב שלהם. צדקתי. אותו הדבר תקף לכל סקטור הנדל״ן. אם אתם חשופים למניות של גופים פיננסים גדולים בארה״ב, עכשיו הזמן לבדוק את החשיפה שלהם לנכסים סינים.

לבסוף, שאלה שכנראה חלקכם תוהים לגביה היא האם משבר פיננסי יגרום למשבר במצר טאיוואן? כנראה שלא. משני טעמים: ראשית, אין היגיון פוליטי או אסטרטגי לצאת למלחמה במהלך משבר כלכלי. כשמשטר ריכוזי כמו זה בסין מתמודד עם משבר כלכלי הוא ירצה את כוחות הצבא מוכנים לפעולה מול זעם ציבורי. דווקא בזמן כזה לפתוח במשבר צבאי במצר יהיה מהלך לא חכם, שיפנה כוחות ומשאבים הרחק ממוקד העניין בסין עצמה.

שנית, דווקא משבר פיננסי יכול לשרת את שי ג׳ינפינג. שי יכול להשתמש במהומות ובריצה לבנקים כדי להחיל משטר צבאי במדינה. יש שתי התפתחויות חשובות שקרו בשנה האחרונה שיכולות לתת לשי את הכלים לעשות זאת. הראשונה הוא המינוי של בעל ברית של שי לראש מנגנוני ביטחון הפנים במדינה. המינוי בא אחרי שורה של קידומים בצבא העממי ששי הוביל וטיהורים בקרב מנגנוני ביטחון הפנים של סין. ביחד הם כנראה נותנים לשי אחיזה הדוקה במנגנוני הביטחון לכל צרה שלא תבוא.

ההתפתחות השנייה שהתרחשה ביוני השנה הוא פרסום הנחיות חדשות שנותנות את הבסיס החוקי למבצעים צבאים ״שאינם מלחמה״. מה הכוונה? נגיד שסין רוצה לשלוח את הצבא שלה למשימה הומניטרית בלוב. או לחילוץ עובדים בניגריה. או להשתלט על הרחובות בשנחאי ושנזן. ההנחיות החדשות נותנות את הבסיס החוקי לשי ג׳ינפינג להפעיל את הצבא בכל המקרים האלה ״שאינם מלחמה״. מהומות ברחובות יכולות להיות, באופן פרדוקסלי, טובות לשי.

שי ג׳ינפינג בביקור במפעל לציוד בנייה, ספטמבר 2020. מקור.

סיכום

חרם המשכנתאות בסין וההסתערות על הבנקים במחוז חנאן הן שתי דוגמאות לפעולה קולקטיבית של האזרח הסיני. מטרתן להביא את הממשל המקומי או המרכזי לטפל בבעיה שמפריעה לציבור, לרוב כלכלית או חברתית. במקרה של משבר הנדל״ן, הציבור מעוניין לדחוף את בייג׳ינג לחלץ את יזמי הנדל״ן שנקלעו לקשיים ולספק את הדירות שהם רכשו מראש. בייג׳ינג כרגע מחפשת איך להימנע מחילוץ ישיר. אולם לאור ההידרדרות הנמשכת בסקטור הנדל״ן ללא התערבות ממשלתית ברורה התוצאה עלולה להיות משבר פיננסי בסין.




סקירה שבועית: 17.07-23.07.2022

הערות מחקר

  1. תעשיית האנרגיה הגרעינית לא פטורה ממשבר האקלים
  2. אפס קורונה פוגעת בתעשיית השבבים בסין

אירועים וידיעות

18.07 – דובר משרד הכלכלה בגרמניה מסר שהממשלה בוחנת מחדש האם להמשיך את הפעלתם של שלושת הכורים הגרעינים האחרונים במדינה, לאור משבר האנרגיה [מקור]. לפי הדובר הממשלה תבדוק האם ניתן להבטיח אספקת חשמל גם ללא הכורים במקרה של ניתוק הגז הטבעי מרוסיה.

18.07 – ראש ממשלת איטליה ביקר באלג׳יריה במטרה להגדיל את ייבוא הגז הטבעי מהמדינה [מקור]. אלג׳יריה יכולה לספק חלק מצרכי הגז הטבעי של האיחוד האירופי. במקביל, צרפת חתמה על הסכם לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה עם איחוד האמירויות [מקור]. ההסכם יכלול פרויקטים והשקעות משותפות בתחומים של אנרגיה גרעינית ואנרגיות מתחדשות.

18.07 – רגולטור הסקטור הבנקאי בסין הורה לבנקים להגדיל את ההלוואות ליזמים בשביל לוודא שישלימו את הפרויקטים שלהם [מקור]. הצעד כנראה בא בתגובה לתופעה הולכת וגדלה של ״חרם משכנתאות״: אזרחים שמסרבים לשלם את המשכנתא על בתים שעדיין לא הושלמו, מחשש שלא יושלמו. במקביל, הממשל המרכזי בסין סירב להגדיל את מכסות האג״ח לחלק מהממשלות המקומיות [מקור]. זאת למרות ירידה ברווחים שלהן, וגידול בהוצאות עקב מדיניות ״אפס קורונה״.

19.07 – במהלך ביקור פוטין באיראן, חברת הגז הרוסית גזפרום חתמה על מזכר הבנות לשיתוף פעולה עם חברת הנפט הלאומית של איראן [מקור]. במסגרת מזכר ההבנות גזפרום תסייע לאיראן בפיתוח שדות נפט במפרץ הפרסי והקמת מתקן להנזלת גז טבעי נוזלי. זו אינה הפעם הראשונה שאיראן ורוסיה חותמות על מזכר הבנות כזה, וזו לא תהיה הפעם הראשונה אם המזכר לא יתקדם לעבר פרויקטים ממשיים.

19.07 – נציבות האיחוד האירופי הכריזה על כלי חדש לעידוד רכש ביטחוני משותף של חברות האיחוד [מקור]. הכלי יציע מענקים לכל שלוש מדינות שיהיו מעוניינות לבצע יחד רכש של מערכות חדשות, או המשך רכש של תוכניות קיימות שהחלו לפני המלחמה באוקראינה. התקציב שהנציבות מבקשת הוא כחצי מיליארד אירו לשנים 2022-2024. כמובן הרכש יהיה חייב להיות מחברות הגנה אירופיות.

20.07 – קבוצת DBS פרסמה דו״ח חדש על מערכת הבנקאות הסינית. הקבוצה מעריכה שהמערכת הבנקאית הסינית אינה נמצאת ב״סיכון מערכתי״ עקב ״חרם המשכנתאות״, משום הסכום הנמוך יחסית בו מדובר [מקור]. אולם יש לשים לב לשתי נקודות:

ראשית, סוכנות הדירוג פיץ׳ מעריכה שבנקים קטנים נמצאים בסיכון גבוה יותר למשבר נזילות עקב חשיפה גבוהה לנדל״ן. שנית, ״חרם המשכנתאות״ מפעיל עוד לחץ על המימון של יזמי נדל״ן, מה שבתורו מביאה לעוד האטה במגזר, מה שעלול להביא לפשיטות רגל והדרדרות נוספת במצב ההלוואות למגזר. גם אם הסכום המעורב ב״חרם המשכנתאות״ הוא נמוך, הוא עלול להשפיע על סכומים הרבה יותר גדולים. המגזר הבנקאי בסין מסתמך בצורה משמעותית על מגזר הנדל״ן, גם כערבויות וגם כלקוח חשוב של הלוואות.

20.07 – החלו עבודות הבנייה להקמת הכור הגרעיני הראשון של מצרים ע״י חברת הגרעין הרוסית רוסאטום [מקור].

21.07רוסיה שבה להזרים גז טבעי דרך הצינור נורדסטרים 1 [מקור]. הצינור הושבת למשך 10 ימים בשביל תחזוקה שגרתית. היה חשש שלאחר ההשבתה, זרימת הגז לא תשוב.

21.07 – ה-ECB, הבנק המרכזי של גוש האירו, העלה את הריבית ב-0.5%, לראשונה מזה 11 שנים [מקור]. העלאת הריבית היא תגובה לאינפלציה הגבוהה בגוש האירו. ה-ECB גם הכריז על כלי מוניטרי חדש, The Transmission Protection Instrument, שמטרתו לוודא שהעלאת הריבית לא תגרום לעלייה בתשואת האג״ח של אחת מחברות גוש האירו עקב לחץ ספקולטיבי. על אף ההכרזה על הכלי החדש, התשואות של אג״ח איטלקי זינקו, דבר המעורר חשש למשבר חוב איטלקי. כעת נותר לראות אם ה-ECB יצליח לייצב את הפיננסים של איטליה.

23.07רוסיה, אוקראינה, טורקיה והאו״ם חתמו על הסכם שיאפשר ייצוא של דגן מאוקראינה [מקור]. ההסכם יאפשר לאוקראינה לייצא 22 מיליון טון דגנים שנתקעו בנמל אודסה ונמלים נוספים בים השחור לאחר הפלישה הרוסית. במסגרת ההסכם ספינות אל אוקראינה וממנה יבדקו כדי להבטיח שאין עליהן חיילים או נשק, ושום כלי צבאי לא יתקרב למסדרון ההומניטרי שהוגדר. ההסכם צפוי להוריד עוד את מחירי המזון בעולם, בעיקר בקרב מדינות עולם שלישי שידידותיות לרוסיה, כמו סוריה, עיראק, איראן ומדינות באפריקה שמתחת לסהרה. זאת כמובן אם ההסכם יצא לפועל – יממה לאחר שנחתם רוסיה תקפה בנמל אודסה [מקור].

23.07הונג קונג תשאף להגדיל את רמת החיסונים בקרב התושבים המבוגרים יותר שלה [מקור]. בעיה מרכזית של סין היא רמת ההתחסנות נמוכה בקרב האזרחים הוותיקים יותר שלה.

מאמרים, סקירות ומגמות

משבר במצר טאיוואן? אירוע מתפתח הן ההזהרות של סין על ״תגובה חריפה״ אם ננסי פלוסי, יו״ר בית הנבחרים של ארה״ב, תבקר בטאיוואן באוגוסט [מקור]. ה-Finnacial Times דיווח בשבת שסין העבירה אזהרות לארה״ב דרך ערוצים פרטיים, אזהרות ״חריפות״ מבדרך כלל, כולל רמיזות לתגובה צבאית. בזמן שפלישה לאי כנראה לא נמצאת בתוכניות, לסינים יש עוד מספר אופציות:

  1. חדירת מטוסים למרחב האווירי הריבוני של טאיוואן, אם לאחר הביקור של פלוסי או אפילו במהלכו, משבשים את מסלול הטיסה של המטוס עליו היא תהיה.
  2. ניסוי טילים בקרבת האי – בייג׳ינג תשגר טילים שינחתו בים ליד האי, או אף תשגר טילים שיעברו מעליו, בדומה למשבר טאיוואן של אמצע שנות ה-90׳.
  3. משבר מסביב לאחד האיים הקטנים היותר של טאיוואן – בייג׳ינג יכולה להסלים במהירות ע״י פגיעה באחד האיים הקטנים יותר של טאיוואן. לדוגמה, מצור ימי על איי דונגשא בים סין הדרומי. המשבר יכריח את ארה״ב לבחור בין נסיגה או הסלמה נוספת, ויכול לתת חיזוק חיובי לתדמית של שי בתקופה של משבר כלכלי.

גרפים

דרום קוריאה הצטרפה לאחרונה למועדון המדינות בעלות יכולת לשגר טילים לחלל בכוחות עצמן:

מקור.

״חרם המשכנתאות״ ממשיך להתרחב בסין. מעל 300 פרויקטים מושפעים מהחרם בכל רחבי סין:

מקור.

הערות מחקר

כורים גרעינים מתקשים לקרר את עצמם

אנרגיה גרעינית היא אחת האפשרויות היחידות שיש לנו למקור אנרגיה רציף, אמין, ובעל פליטה מינימאלית של גזי חממה. בניגוד לאנרגית שמש או אנרגית רוח, אנרגיה גרעינית אינה תלויה בשינויים במזג האוויר. או כך לפחות חשבנו. גל החום הקיצוני באירופה גורם לכך שגם כורים גרעינים תלויים במזג האוויר: נהר הרון בצרפת הפך כל-כך חם שלא ניתן עוד להשתמש בו כדי לקרר את הכורים הגרעינים על גדותיו. ללא אפשרות אחרת לקירור, צרפת נאלצת לכבות חלק מהכורים שלה. הדבר כבר הביא לירידה של 50% בתפוקת החשמל מאנרגיה גרעינית.

Amidst a slow-burning heat wave that has killed hundreds and sparked intense wildfires across Western Europe, and combined with already low water levels due to drought, the Rhône’s water has gotten too hot for the job. It’s no longer possible to cool reactors without expelling water downstream that’s so hot as to extinguish aquatic life.

So a few weeks ago, Électricité de France (EDF) began powering down some reactors along the Rhône and a second major river in the south, the Garonne. That’s by now a familiar story: Similar shutdowns due to drought and heat occurred in 2018 and 2019. This summer’s cuts, combined with malfunctions and maintenance on other reactors, have helped reduce France’s nuclear power output by nearly 50 percent.

כורים גרעינים על החוף אינם פטורים גם הם מבעיות. שינוי האקלים מאיים להעלות את פני המים, מה שעלול להוביל להצפות, ומים חמים יותר מעודדים היווצרות של אצות והגירה של מדוזות, שיכולות לסתום צינורות בכור.

On the coasts, a combination of sea level rise and more frequent and intense storms means heightened flooding risks. Scientists have also pointed to other, more unusual challenges, like more frequent algal blooms and exploding jellyfish populations, which can clog up the water pipes.

In recent years, nuclear plants across Northern Europe have been forced to shut down or reduce output because seawater became too warm to safely cool the reactor cores.

Some of the current concerns about climate change are related to safety—and the sector has started making some moves to address them. After the Fukushima disaster in Japan, caused by the Tohoku earthquake and tsunami in 2011, the US Nuclear Regulatory Commission (NRC) began drafting new rules to harden existing plants to climate threats, such as storms and sea level rise.

The process identified dozens of facilities that could face flooding problems under extreme conditions. But in 2019 those plans were largely scuttled by the Republican-led leadership, who argued the costs were too high for the nuclear industry to adopt for such low-probability events.

חזור אחורה.

מדיניות ״אפס קורונה״ פוגעת בחלומות השבבים של סין

אחת המטרות המרכזיות שסין הגדירה לעצמה במסגרת תוכנית ״תוצרת סין 2025״ הוא לחזק את תעשיית השבבים שלה ולהקטין את התלות בייבוא שבבים. היעד שהוגדר ל-2020 היה לספק כ-40% מצריכת השבבים באמצעות ייצור מקומי. בפועל סין סיפקה רק 16% מצריכת השבבים שלה ע״י ייצור מקומי.

יש שלל גורמים שעומדים מאחורי הכישלון: ההשקעה הממשלתית הסינית לרוב הולכת לחברות ממשלתיות, שהן פחות יעילות בשימוש שלהן בהון למחקר ופיתוח. הגבלות ייצוא אמריקניות חוסמות יצרנים סינים מלהשיג את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בתחום ייצור השבבים. והפיתוח של דורות חדשים של שבבים הוא באמת תהליך מורכב מאוד, הדורש השקעה מאסיבית של הון וכוח אדם.

ויש עוד גורם – מדיניות אפס הקורונה של סין.

With Beijing’s uncompromising position in implementing a zero-COVID policy to deal with local outbreaks, China’s strategy for rejuvenating the IC industry is facing the domestic challenge of another nationwide policy.

The IC supply chain has still been tumbling along with the local authorities’ harsh response to the Omicron outbreak since March in Shanghai. The megacity hosts many of China and the world’s leading semiconductor manufacturers, such as SMIC and TSMC. Despite the supply chain management approach having previously shifted to be more conservative, prioritizing resiliency instead of expansion, the crude measure of compulsory shut-downs still triggered a new wave of crisis in supply chain logistics in the Yangtze Delta Region.

According to the official data released by the National Bureau of Statistics (NBS), China’s IC output dropped 4.2 percent in the first three months of the year as chipmakers reported a steeper decline in March. That is the worst quarterly performance since the first quarter of 2019 when there was a slump of 8.7 percent.

מדיניות ״אפס קורונה״ שיבשה את שרשרות האספקה של שבבים בסין, מה שגרם לצניחה בייצור בשלושת החודשים הראשונים של 2022. מתוך הבנה של הפגיעה, בייג׳ינג אפשרה לחלק מהמפעלים להמשיך ולפעול תוך שמירת סגר בתוך המפעל, כדי למנוע התפשטות של הווירוס בין העובדים. הדבר עזר להתאוששות מסויימת בייצור, אך כעת מקרים חדשים בשנחאי ובייג׳ינג מעוררים חשש לפגיעה נוספת בתעשייה.

Upon receiving permission to resume work, the IC factories were allowed to operate under  “closed-loop” management; the system allows relevant people to move and act in the designated area, guaranteeing the operation of a specific mechanism while preventing spreading the coronavirus.

Under the government’s bailout package and the easing of COVID-19 restrictions, China’s semiconductor output in May has slightly rebounded by over 6 percent to 27.5 billion compared with 25.9 billion units in April, according to NBS data. But this number was still less than the 28.5 billion units produced in March, before the Shanghai lockdown.

With the increase of new confirmed cases in July, it is uncertain whether the local authorities’ potential drastic pandemic management measures will affect the IC industry’s production. Consequently, China’s semiconductor strategy faces a greater domestic challenge than the external one.

חזור אחורה.




מקומה של ישראל באוקיינוס ההודי המשתנה

הפסגה של ישראל, איחוד האמירויות, ארה״ב והודו היא הזדמנות טובה לדבר על שני נושאים חשובים בגיאו-אסטרטגיה של ישראל: תזוזת המוקד הדמוגרפי והכלכלי העולמי מצפון האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי, והמקום של ישראל באגן האוקיינוס.

פסגת I2U2 ביולי 2022.

מוקדים נעים

העולם שלנו חווה כרגע מספר שינויים משמעותיים, חלקם ״עתיקים״ יותר מאחרים. החשוב שבהם, והוא מתרחש מאז שנות ה-90׳, הוא התזוזה של המוקד הדמוגרפי והכלכלי העולמי מאגן צפון האוקיינוס האטלנטי לאגן האוקיינוס ההודי.

התזוזה הזו חשובה משום שבעוד שהעולם המערבי שולט באגן הצפון האטלנטי מעצם העובדה שהוא מחזיק בכל קו החוף שלו, כמעט ואין נוכחות מערבית באגן האוקיינוס ההודי. התזוזה של המוקד גם נובעת מעליית מעצמות חדשות וגם תומכת בעלייתן. אבל מה בדיוק מזיז אותו?

נתחיל עם הדמוגרפי: בזמן שהודו וסין היו ועדיין שתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, ההפיכה של אפריקה ליבשת מאוכלסת היא תופעה חדשה יחסית. אפריקה עקפה את אירופה רק ב-1995. משום שהאוכלוסייה צעירה, אפריקה צפויה להמשיך ולגדול מאוד בעשורים הבאים, ולהישאר היבשת הצעירה ביותר גם ב-2050.

המוקד הדמוגרפי של העולם יזוז דרומה, עם הגידול באוכלוסייה במדינות אפריקה שמתחת לסהרה, אינדונזיה, הפיליפינים, וכמובן הודו. המרחב של האוקיינוס ההודי, שכולל את דרום מזרח אסיה, מזרח אפריקה והמזרח התיכון, יהיה בבירור צעיר יותר משאר העולם.

והמרחב הזה יהיה חשוב לא רק דמוגרפית, אלא גם כלכלית. הוא כבר היום קריטי הודות לשני נתיבים מרכזיים שעוברים בו – אחד מהמפרץ הפרסי למזרח אסיה, מספק נפט וגז טבעי למרכזים התעשייתים של מערב הפסיפיק. השני ממזרח אסיה לאירופה, משנע סחורות (ואנרגיה) בין החלקים השונים של אירו-אסיה.

הצמיחה בהודו, קניה, מרכזי התעשייה והמכרות בדרום אפריקה, המכרות והתעשייה באינדונזיה, השער הימי של מרכז אסיה דרך איראן – כולם יתרמו לצמיחה הכלכלית של המרחב. בעוד אירופה, סין וצפון אמריקה יכנסו לסטגנציה כלכלית עקב הדמוגרפיה, האוקיינוס ההודי יראה צמיחה.

הנוכחות של דלקים מאובנים, מחצבים ואוכלוסייה צעירה (גם ביקוש למוצרים, גם כוח עבודה זול) כבר מביא את כל המעצמות הגדולות להשיג דריסת רגל באגן. אם זו יפן, צרפת, בריטניה, רוסיה, טורקיה, ארה״ב וכמובן סין, כולן שוקדות על נוכחות צבאית, כלכלית ודיפלומטית במרחב.

המקום של ישראל במרחב

איפה ישראל בכל הסיפור? ישראל תלויה באוקיינוס ההודי בשביל סחר ימי עם המפרץ הפרסי ועם מזרח אסיה. הים האדום מהווה גוף מים קריטי לביטחון הלאומי של ישראל, לאור החשיבות הכלכלית שלו לנו.

יותר מזה – חיזוק הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי בעקיפין מביא גם לחיזוק היחסים עם הודו, והזדמנויות חדשות במזרח אפריקה. ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר הן כולן שחקניות חשובות באגן האוקיינוס ההודי.

תפיסה אסטרטגית הוליסטית של המרחב הגיאופוליטי של ישראל מראה שישראל אינה רק חלק מהמזרח התיכון או שלוחה מערבית, אלא עומדת כציר מקשר לשלושה אזורים גדולים – המזרח התיכון, אגן האוקיינוס ההודי, ואירופה.

שינוי באחת הזירות משפיע על שתי הזירות האחרות, וישראל יכולה להשתמש ביוזמה בזירה אחת בשביל להגדיל את השפעתה בזירה אחרת. דוגמה אחת היא חיזוק היחסים עם מצרים שנובע מהביקוש האירופי הגדל לגז טבעי ישראלי. דוגמה אחרת הם היחסים המתחזקים עם איחוד האמירויות והודו במשולב.

האינטרס הישראלי הוא להבטיח את התנועה החופשית של אנשים, סחורות ומידע בכל אחד מהמרחבים וביניהם. להגדיל את הקשרים הכלכלים עם אגן האוקיינוס ההודי, להגדיל את שיתוף הפעולה המדיני במזרח התיכון וייצוב האזור, ולהגדיל את השת״פ הכלכלי והביטחוני עם אירופה.

ישראל היא שחקן קטן דמוגרפית במרחב, אך היכולות הטכנולוגיות שלה, הניסיון הביטחוני וכמובן הגז הטבעי נותנים לה ארגז כלים משמעותי ונכסים שהופכים אותה אטרקטיבית בשלושת המרחבים. האתגר של ההנהגה בירושלים יהיה להבין את הקשרים האלה ולרתום אותם, הופכים את ישראל לציר חשוב בסדר העולמי הבא.




מטבע דיגיטלי ממשלתי (פלג 126)

תקציר

  1. מטבע דיגיטלי ממשלתי הוא מטבע שמונפק ע״י הבנק המרכזי של מדינה, בדיוק כמו מטבע רגיל, אך שנמסר ישירות לאזרח בעודו מאוחסן בשרתים של הבנק המרכזי. האינטרקציה עם הארנק (החשבון) בו נמצא המטבע יכולה להיעשות ישירות בין הבנק המרכזי והמשתמש, או דרך גוף צד שלישי שהבנק המרכזי מאשר (לדוגמה בנקים מסחריים).
  2. מטבע דיגיטלי ממשלתי אינו חייב להשתמש בטכנולוגית בלוקצ׳יין, והוא אינו מטבע קריפטו פרטי כמו ביטקוין או אתר. המטבע הדיגיטלי הממשלתי נשלט ע״י גוף מרכזי אחד (הבנק המרכזי), שכתלות בארכיטקטורה של הרשת גם יכול לראות מה בדיוק עושים עם הכסף.
  3. הנפקת מטבע כזה יכולה תיאורטית לשפר מאוד את התשתית הפיננסית במדינה, לעודד חדשנות טכנולוגית ולהקל על אנשים להצטרף למערכת הבנקאית. אולם כל היתרונות האלה תלויים באימוץ רחב היקף של המטבע ובקיום תשתית מתאימה לעבד את כל הפעולות שיעשו עימו. ישנן דרכים פשוטות יותר להשיג את המטרות של המטבע הדיגיטלי הממשלתי ללא הצורך להנפיק אותו.
  4. היואן הדיגטלי של סין אינו משתמש בטכנולוגית בלוקצ׳יין והוא מזכיר יותר אפליקצית תשלום ממטבע. סין מקדמת את הנפקתו כדרך למדינה להבטיח שליטה בסקטור התשלומים הדיגיטלים, ובשביל לקבל מידע בזמן אמת על דפוסי הצריכה של אזרחי סין. בעתיד אפשר והיואן הדיגיטלי יקושר למערכת האשראי החברתי, נותנת לסין את היכולת לקנוס ישירות אנשים מהארנק שלהם, או אפילו לנעול אותם מחוץ לארנק.

להורדת הפרק – קישור.

זמן קריאה משוער: 16 דק׳.

מבוא

לפני מספר שבועות ידיעה קטנה צצה לה באתרי החדשות בעברית: ״בנק ישראל יצא בפיילוט לשקל דיגיטלי״. בנק ישראל מתכוון לשתף פעולה עם הונג קונג בשביל לפתח ״שקל דיגיטלי״. בכך בנק ישראל יצטרף למעל 80% מהבנקים המרכזים בעולם שיש להם פיילוט בתחום של מטבעות דיגיטלים ממשלתיים (לאתר העוקב אחר כל התוכניות השונות). בין הבולטים שבהם יש את הבנק המרכזי של סין, עם היואן הדיגיטלי; והפד, הבנק המרכזי של ארה״ב, בשיתוף MIT מנהל פרויקט פיילוט לדולר דיגיטלי בשם ״פרוייקט המילטון״.

מטבע דיגיטלי ממשלתי נשמע כמו אוקסימורון. בדרך כלל כשמדברים על מטבעות דיגיטלים, מטבעות קריפטו, מדברים עליהם כדרך להסיר את התלות במדינה. מטבעות קריפטו הם לרוב מטבעות המתבססים על רשתות מבוזרות, בהם אין שליטה של גוף מרכזי. אז מה לממשלות ומטבעות דיגיטלים?

מטבע דיגיטלי ממשלתי, או בשם הטכני המדויק יותר מטבע דיגיטלי של הבנק המרכזי – Central Bank Digital Currency (CBDC) הוא התשובה הממשלתית למטבעות קריפטו. אולי יותר נכון לקרוא לזה ״תגובה״ מתשובה. עם כל הדיבורים על כך שמטבעות קריפטו יחליפו מוסדות פיננסים מסורתיים, ועם העניין במטבעות האלה גדל בצורה משמעותית ב-5 השנים האחרונות, נראה שמוסדות מסורתיים כמו בנקים מרכזיים התחילו להילחץ שהם נשארים מחוץ למהפכה הבאה. אז הם יצאו בפיילוטים בשביל לראות אם גם ממשלות, דרך הבנקים המרכזיים, יכולות להבטיח נוכחות משלהן במהפכה הדיגיטלית.

אולם 5 שנים לפיילוטים הראשונים ולא ברור עד כמה אם בכלל מטבעות דיגיטלים ממשלתיים יבצעו מהפכה במערכת הפיננסית, או שתהיה להם השפעה משמעותית גיאופוליטית. היואן הדיגיטלי של סין קרוב לודאי לא יהפוך את המטבע הסיני להגמון החדש במקום הדולר. והדולר הדיגיטלי לא בטוח שישנה משהו עבור ארה״ב.

בניתוח היום נבין מהם מטבעות דיגיטלים ממשלתיים, ואיך הם שונים ממטבעות קריפטו. למי שמצפה לצלילת עומק לטכנולוגית בלוקצ׳יין והתשתית הטכנולוגית מאחורי קריפטו – זה לא יהיה פה. למי שמתעניין הפודקסט Freakonomics הוציא סדרה בת שלושה פרקים בנושא (כאן, כאן וכאן), שאני ממליץ בחום להאזין לה למי שמתעניין בצד הטכני ובצד הכלכלי. אנחנו כאן ננסה להבין בתמצית מהם מטבעות דיגיטלים ממשלתיים, מהו היואן הדיגיטלי, ואיך אם בכלל המטבעות האלו ישנו את עולמנו.

bitcoins and u s dollar bills
Photo by David McBee on Pexels.com

קריפטו, בלוקצ׳יין ומה שביניהם

מטבעות קריפטו, כמו ביטקוין או אתר, משתמשים ברשת מבוזרת של מחשבים (בלוקצ׳יין) בשביל לבצע העברות בין ארנקים וירטואליים. באופן מסורתי כשאתם רוצים להעביר כסף ביניכם לבין מישהו אחר, אתם משתמשים בבנק שיעשה זאת. נקח דוגמה: מיכל רוצה להעביר 50 ש״ח לעידו. מיכל נכנסת לאתר הבנק או האפליקציה, ומגישה בקשה להעברת 50 ש״ח לחשבון הבנק של עידו. הבנק בודק שיש למיכל מספיק כסף, ואז כותב במאגר המידע שלו ״מיכל העבירה 50 ש״ח לעידו״. אם מיכל ועידו בבנקים שונים, הבנק של מיכל כותב במאגר המידע שלו את פקודת ההעברה, שמתקבלת בבנק של עידו שרושם אותה כהפקדה לחשבון שלו. מיכל ועידו תלויים בבנקים בשביל לבצע רישום ועדכון של מאגר המידע, כך שבסופו של דבר החשבון של מיכל יחוייב ב-50 שקלים והחשבון של עידו יזוכה ב-50 שקלים.

בבלוקצ׳יין התהליך שונה. יש מאגר מידע אחד, שכולם יכולים לראות וכולם יכולים לכתוב בו, אך לא למחוק. כשמיכל רוצה לבצע תשלום לעידו, היא בעצם מכריזה ״אני רוצה להעביר לעידו מטבע אחד״. יש פרוטוקולים שונים איך מיכל יכולה לרשום את ההעברה הזו במאגר המידע. לא ניכנס אליהם. השורה התחתונה היא שהרישום נעשה ללא תלות בגוף מרכזי אחד ששולט במאגר המידע. מיכל מעבירה את הכסף לעידו מבלי לעבור דרך אף בנק או גוף מרכזי אחר. הרשת עצמה מוודאת שתהליך הרישום תקין, ומבצעת את ההעברה שמיכל רוצה.

יש מספר בעיות שנובעות מהעובדה שמאגר המידע אינו ניתן לעריכה או שליטה ע״י גורם מרכזי. אני יכול לבקש מהבנק שלי לבטל הוראה אם חלה טעות או מישהו גנב לי כסף. זה לא אפשרי בביטקוין. מידע לא יכול להימחק מהבלוקצ׳יין, מה ששם אותו בבעיה עם מדיניות הפרטיות של האיחוד האירופי. ומפני שאני צריך לסנכרן את מאגר המידע עם כל הרשת, תהליך הרישום במאגר המידע עלול להיות איטי להחריד.

הדבר לא אומר שטכנולוגית בלוקצ׳יין היא לא חשובה או לא שימושית. היא בשלב מוקדם מאוד שלה והפוטנציאל התיאורטי שלה יכול להיות אדיר. היא יכולה לשמש בניהול חכם של מידע רפואי, אבטחה של רשתות ועוד. מה שמעניין אותנו, מה שרלוונטי לניתוח שלנו היום, הוא שרשתות בלוקצ׳יין אינן מנוהלות ע״י גוף אחד, אינן נשלטות ע״י גוף אחד. רשתות בלוקצ׳יין הן מבוזרות והן, במקרה של מטבעות קריפטו, פרטיות. זה לא המצב עם מטבעות דיגיטלים ממשלתיים. המטבע הדיגיטלי הממשלתי מונפק ע״י הבנק המרכזי ויש לו מעמד כמו כל מטבע רגיל. הוא נכס ממשלתי שמגובה ע״י המדינה. והטכנולוגיה שהוא משתמש בה יכולה להיות מבוססת בלוקצ׳יין, או שלא.

טכנולוגית בלוקצ׳יין יכולה לשפר את זרימת המידע במערכת הבריאות. תיאור סכמטי של ״אקולוגית בלוקצ׳יין״ כזו. מקור.

מטבע דיגיטלי ממשלתי

בשביל להבין טוב יותר מהו מטבע דיגיטלי ממשלתי, כדאי להתחיל ולשאול מה בנקים מרכזיים מחפשים כשהם בוחנים את האפשרות של הנפקת מטבע דיגיטלי? הם רוצים דרך לשפר את התשתית הפיננסית של מדינה, לעודד חדשנות, ליצור אפשרויות חדשות בתחום התשלומים ואולי, תלוי במדינה, גם להיות מסוגלים לדעת מה אתם בדיוק עושים עם הכסף שלכם [מקור].

בשביל להבין זאת יותר לעומק אנחנו צריכים להקדים ולהבין איך המערכת הפיננסית בנויה ברוב המדינות. יש שלוש שכבות. השכבה הראשונה, היסודית, היא השכבה של הבנק המרכזי. הבנק המרכזי הוא שאחראי על הדפסת כסף, והוא מנהל את המדיניות המוניטרית של המדינה. לרוב הבנק המרכזי מופרד מהממשלה, בשביל למנוע מצב בו הממשלה מדפיסה לעצמה את הכסף. כשאין הפרדה כזו, או כשהפרדה כזו נהרסת, אנחנו מקבלים אסונות כלכלים כמו טורקיה או סרי לנקה.

השכבה השנייה היא בנקים מסחריים, שיש להם חשבונות בבנק המרכזי, והפיקדונות שלהם (בחלק מהמדינות) זכאים לביטוח מצד המדינה. אם הבנק פושט את הרגל, המדינה מתחייבת לפצות את המפקידים עד גובה מסויים. בישראל אגב אין ביטוח פיקדונות.

כנראה שלכולנו יש חשבון בנק בבנק מסחרי. לחשבון הזה אנחנו מקבלים את המשכורת שלנו, ממנו אנחנו משלמים את החשבונות שלנו, ולחשבון הזה מקושרים כרטיסי האשראי שלנו. הבנק המסחרי, חוץ מלאפשר לנו לפתוח אצלו פיקדון ולקחת עמלות, גם מציע מגוון כלים פיננסים – הלוואות, פיקדונות, קנייה ומכירה של מט״ח, קניית מניות ועוד. לבנקים מסחריים גם תפקיד חשוב כממנים של חברות ופרויקטים. אם אלה הלוואות לעסקים קטנים, או מימון לחברות גדולות.

לבסוף, בשכבה השלישית יש לנו אפליקציות ושחקנים שמציעים מגוון שירותים פיננסים שעוזרים לנו לשלוח ולקבל כסף. לדוגמה, אני משתמש ב-paypal בשביל לעבד תשלומים חודשיים. אולם paypal אינו חשבון הבנק שלי. כך גם אפליקצית bit, או paybox, מאפשרות לקבל ולשלוח תשלומים, אך הן אינן בנקים. החשבונות אצלם לא מבוטחים ע״י המדינה. הם צריכים בנקים שיעבדו איתם בשביל להעביר כסף. והם מוגבלים מבחינת רגולציה מה הם יכולים לעשות. paybox לא יכולה להציע לי משכנתא. עדיין.

כשבנקים מרכזיים בוחנים את האפשרות של מטבע דיגיטלי הם רוצים לשפר את האינטראקציה בין שלוש השכבות האלו, או אפילו לשנות את המבנה. איך?

מטבע דיגיטלי ממשלתי משמעותו בפשטות מטבע שמונפק ע״י הבנק המרכזי ונשלח ישירות לאזרח הפרטי. במערכת היום לאף אחד מאיתנו אין גישה ישירה לבנק המרכזי, ולבנק המרכזי אין גישה ישירה אלינו. עם המטבע הדיגיטלי זה יכול להשתנות. המטבע מאוחסן בארנק דיגיטלי, מעין חשבון בנק, שנמצא בשרת של הבנק המרכזי. כתלות בארכיטקטורה של המטבע, האינטראקציה עם הארנק יכולה להיעשות ישירות ע״י המשתמש, או בעקיפין ע״י גופים שהבנק הגדיר לדוגמה פלטפורמות תשלום דיגיטליות או בנקים מסחריים. כתלות בארכיטקטורה גם אפשר להוסיף פונקציות שונות לארנק. לדוגמה, אפשר להגדיר שאדם שמקבל מענק מביטוח לאומי לא יוכל להשתמש בו בשביל לקנות סיגריות או אלכוהול.

תיאור סכמטי של שלוש ארכיטקטורות של מטבע דיגיטלי ממשלתי. הימנית ביותר (המודל ההיברידי), האינטרקציה בין המשתמש או הסוחר והבנק המרכזי נעשת דרך שירות תשלום. באמצע, האינטרקציה נעשת ישירות בין הסוחר או המשתמש לבנק המרכזי. השמאלית ביותר, האינטרקציה נעשת דרך בנק מסחרי. מקור.

אם המטבע הממשלתי יהיה בשימוש רחב מספיק, הוא מציע שלושה יתרונות מרכזיים. ראשית, אם כולם משתמשים במטבע הרי שתשלומים יוכלו להיעשות באופן הרבה יותר מהיר. אני לא צריך העברת זה״ב בשביל להעביר בזמן אמת כסף לאדם אחר, אם שנינו משתמשים באותה מערכת של הבנק המרכזי. יכול להיות שלמיכל יש חשבון בנק בלאומי ולעידו באוצר החייל, אך אם לשניהם יש ארנק בבנק המרכזי אז הם יכולים להעביר כסף במהירות ללא הצורך לעבור דרך הבנקים של שניהם.

שנית, מטבע דיגיטלי יכול לעודד חדשנות. במקום שחברות פינטק יהיו תלויות בשיתופי פעולה עם הבנקים, הן יוכלו לשתף פעולה עם הבנק המרכזי. בהנחה שהבנק יגדיר מדיניות ברורה ואחידה איך לבצע אינטגרציה למערכת שלו, חברות פינטק יוכלו בקלות יחסית לפתח ולפרוס אפליקציות בזמן קצר יותר ובעלות נמוכה יותר מאשר אם הן היו צריכות לחפש שותף במוסד פיננסי מסורתי.

שלישית, הוא יכול לפתור בעיות של אבטחה ופרטיות ע״י יצירת מערכת בה המשתמשים אנונימים למעט במקרים של ביטחון לאומי. שוב כתלות בארכיטקטורה הבנק המרכזי יכול להחליט שהארנק הדיגיטלי יהיה מוצפן כך שאפילו הבנק המרכזי לא יוכל לראות מה הפעולות שנעשות בו. כיום רוב הפיילוטים המתקדמים של מטבעות ממשלתים מכילים מספר רמות של ארנקים. הרמה הנמוכה ביותר מאפשרת אנונימיות כמעט מלאה, אך גם מגבילה את כמות הכסף שאפשר לשמור בארנק או להעביר ממנו. ככל שעולים ברמה יש פחות אנונימיות – צריך לדוגמה להגיש צילום תעודת זהות או דרכון – אך גם אפשר להשתמש ביותר כסף בארנק. משום שהמערכת נשלטת ע״י הבנק המרכזי, המידע אינו חשוף לגופים מסחריים ויהיה נתון תחת רגולציה הדוקה.

דולר חול

בשביל לנסות ולהמחיש בואו ניקח דוגמה למטבע דיגיטלי ממשלתי שכבר הושק: דולר חול של איי הבהאמה. השם נשמע טוב יותר באנגלית – sand dollar.

הכרזה על הנפקת דולר-חול. מקור.

איך הוא עובד? ניקח בשביל הדוגמה הזו זוג חדש, רוויטל ומשה. לרוויטל שלנו יש ארנק דיגיטלי עם דולר חול, אליו היא מקבלת את המשכורת שלה. יש לה גישה לארנק מהנייד דרך אפליקציה. חלק מהכסף היא מעבירה לחשבון הבנק בשביל לשלם על הוצאות. חלק אחר היא שולחת למשה, בן הזוג שלה, בשביל שיעשה קניות.

משה שלנו לא כל-כך מתלהב מטכנולוגיה. הוא לא רוצה אפליקציית תשלומים בנייד. משה מעדיף את כרטיס האשראי מפלסטיק שקיבל מהבנק המקומי. אין בעיה – הכסף שרוויטל מעבירה משויך ישירות לכרטיס האשראי של משה. הוא יכול להשתמש בכסף ללא הצורך בטלפון נייד.

אולם בעוד משה בדרכו לסופר הוא לא יודע שחל ניתוק ברשת, בין השרת של הבנק המרכזי והעיירה שלו. הניתוק יכול לנבוע מנפילת חשמל או מאירוע מזג האוויר, לדוגמה סופה טרופית שנפוצה בים הקריבי. האם זה אומר שמשה לא יכול עכשיו לעשות קניות? חלילה. המערכת של הדולר-חול מאפשרת לבצע תשלומים גם כאשר יש ניתוק מהשרת המרכזי. המוכרת סורקת את הקוד שיש למשה על הכרטיס, והתשלום נעשה. מאוחר יותר, כשהקשר יחזור, העיירה של משה תבצע סינכרון מול הבנק המרכזי.

נשמע אידיאלי. אז למה לא כל מדינה מנפיקה מטבע דיגיטלי משלה? מפני שלא ברור שהוא שווה את המאמץ. איי הבהאמה הם מדינה קטנטנה עם קצת פחות מ-400 אלף איש. על אף זאת הבנק המרכזי מתמודד עם קשיים מרובים בשביל להביא בנקים מסחריים ואפליקציות להשתמש במטבע הדיגיטלי שלו. הוא כעת מתמודד עם הקשיים של פריסת התשתית שתאפשר את השימוש גם אם יתרחש ניתוק באינטרנט. וכמובן יש את השאלות עד כמה המערכת בטוחה מפני פריצה וכמה העברות היא יכולה לבצע.

ככל שמספר המשתמשים גדל, כן גדל האתגר לעבד מספר רב של פעולות בזמן קצר או במקביל. מצד שני, אם מספר המשתמשים לא גדול מספיק המטבע הדיגיטלי מאבד מהיתרונות שלו. אם רוב האזרחים במדינה לא משתמשים במטבע הדיגיטלי, הוא לא נותן לי תשלומים מהירים יותר או מעודד חדשנות. כמו כל אפליקציה, המטבע הדיגיטלי הופך אטרקטיבי יותר ככל שיש בו יותר משתמשים. מה מבטיח שההמונים ירוצו להשתמש בו? הרי לכל מאיתנו יש חשבון בנק בבנק שונה ואנחנו משתמשים באפליקציות שונות בשביל לשלוח ולקבל תשלומים. מה ידחוף אותנו דווקא לפתוח ארנק דיגיטלי בבנק המרכזי?

המדינה יכולה להכריח אותנו, אך כאן עולות שתי שאלות אחרות. ראשית, אם יש לי חשבון בבנק המרכזי, ואני יכול לעשות הכול מהחשבון הזה, למה אני עוד צריך חשבון בבנק מסחרי? השאלה גם יכולה לבוא מהכיוון ההפוך – אם לבנק המרכזי יש גישה ישירה לחשבונות הבנק של אנשים, למה הוא צריך את הבנקים המסחריים? אם המדינה מכריחה את כולם לפתוח חשבון בבנק המרכזי, הדבר עלול לערער את הבנקאות הפרטית. אם זה טוב או לא זו שאלה – אך כולנו צריכים להבין את המשמעות. המדינה עלולה להתחרות עם הבנקים המסחריים, ולהשתלט על מגזר קריטי לתפקוד של שוק חופשי. האם אנחנו רוצים לחיות בכלכלה בה המדינה היא גם הבנק שלנו?

שנית, אם המטבע הדיגיטלי מאפשר לבצע העברות וקבלת תשלומים שהיום אפשר לעשות רק דרך פלטפורמות תשלום, למה שהפלטפורמות הפרטיות ימשיכו להתקיים? הרי הבנק המרכזי לא צריך להיות רווחי. הוא בקלות יוכל להציע את המטבע שלו, עם המערכת שלו, ללא עמלות. הוא יוכל לדחוק מהשוק פלטפורמות תשלום כמו paybox או paypal. שוב, המדינה הופכת שחקן כלכלי חשוב הודות למטבע הדיגיטלי.

בנקים מרכזים היום מנסים להבין לא רק מה מטבע דיגיטלי ידרוש, אלא גם מה ההשלכות שלו. בזמן שמטבע דיגיטלי יכול לדחוף לחדשנות בתחום הפינטק ולשיפור בתשלומים, הוא גם יכול שלא. יכול להיות שלא רבים ישתמשו בו. יכול להיות שהוא דווקא יפגע בחדשנות. ויש דרכים יותר פשוטות לשפר את התשתיות הפיננסיות שלנו ולעודד חדשנות גם ללא הנפקה של מטבע דיגיטלי.

אם ככה אבל, למה הסינים כל-כך מעוניינים להנפיק מטבע משלהם?

אפליקצית יואן דיגיטלי. מקור.

היואן הדיגיטלי

נתחיל בהבחנה חשובה – היואן הדיגיטלי אינו מטבע קריפטו. הוא לא משתמש בטכנולוגית בלוקצ׳יין. היואן הדיגיטלי הוא בפשטות אפליקציית תשלום. כל משתמש מקבל ארנק דיגיטלי שהוא יכול להשתמש בו בשביל לבצע פעולות. הבנק המרכזי של סין אישר מספר גופים שדרכם ניתן לגשת לארנק, כולל הבנקים הגדולים ופלטפורמות תשלום מובילות כמו Alipay ו-Wechat Pay.

הפיילוט הסיני נחשב כמתקדם בעולם עבור כלכלה גדולה. יש כיום יותר מ-200 מיליון משתמשים במערכת, וסין בוחנת את האפשרות שהיואן הדיגיטלי גם יוכל לשמש מחוץ לגבולותיה של סין. האינטראקציה עם הארנק יכולה להיעשות גם דרך הנייד וגם דרך ״ארנק פיזי״ שלא מחייב חיבור רציף לאינטרנט.

למה הסינים כל-כך דוחפים לפיתוח של המטבע הדיגיטלי שלהם למרות שהיתרונות שלו לא ברורים לחלוטין? משום שהשיקולים של הסינים שונים משל מדינות אחרות, ספציפית מערביות. הממשלה הסינית רואה איך אפליקציות תשלום כמו Alipay הופכות דומיננטיות במשק הסיני. חברות פרטיות גם מקבלות גישה להררי נתונים של משתמשים, וגם מחזיקות בתשתית שהופכת להיות יותר ויותר חשובה לפעולה התקינה של המשק.

היואן הדיגיטלי הוא התשובה של המפלגה הקומוניסטית לכוחן הגדל של הפלטפורמות הפרטיות. הן יוכלו להמשיך ולעבוד – אך הן יהיו חייבות לעבור דרך המערכת של הממשלה. הממשלה תשלוט בבסיס של מערכת התשלומים, והיא היחידה שתהיה לה גישה למידע שנאסף.

היואן הדיגיטלי גם פותח אפשרויות נוספות למדינה הסינית. אפשרות ראשונה היא לראות בזמן אמת את דפוסי הצריכה של האזרחים. האם הם קונים יותר? פחות? על מה הם בדיוק מוציאים את כספם? מידע בזמן אמת יכול לאפשר לבנק המרכזי של סין לדעת טוב יותר אם המשק מתחיל לחוות מיתון, ואיך למדוד את האינפלציה בצורה מדויקת יותר. כזכור אינפלציה נמדדת ע״י חישוב השינוי במחיר של סל מוצרים לאורך זמן. סל המוצרים הזה נאסף על בסיס שאלונים למשקי בית. אם אני יודע על מה משקי הבית מוציאים את הכסף, אני לא צריך שאלונים.

אפשרות אחרת, מטרידה יותר, הוא חיבור של הארנק הדיגיטלי למערכת הדירוג החברתי של סין. המדינה תוכל לקנוס אזרחים ישירות מהארנק שלהם אם הם מבצעים התנהגות לא הולמת. היא תוכל להגביל את השימוש בו, לדוגמה לא מאפשרת לאזרחים לקנות כרטיסי רכבת או כרטיסי טיסה. או שהיא תוכל לחסום להם את הארנק לחלוטין.

רשמית המערכת מבטיחה אנונימיות למשתמשים. המידע שלהם אינו חשוף לגופים מסחרים ולא אמור להיות חשוף לגופים ממשלתיים. מצד שני, משום שהרשות השופטת אינו נפרדת מהרשות המבצעת, אין באמת הגבלה על איזה מידע המדינה הסינית יכולה להשיג אם תרצה בו. אז אתם אנונימיים כל עוד המדינה לא צריכה את המידע שלכם.

היואן הדיגיטלי גם הוביל לדיבורים על כך שהוא איום על ההגמוניה הדולרית. הרעיון הוא שאם האפליקציה תהפוך פופולארית יהיה יותר שימוש וביקוש ליואן במקום הדולר. בזמן שביקוש כזה יכול לחזק את היואן, הוא לא יהפוך את המטבע לתחליף לדולר האמריקני.

למה? בשביל שהיואן יהפוך למתחרה אמיתי לדולר סין חייבת לאפשר המרה נוחה של המטבע שלה, והיא חייבת להחזיק בגירעון גדול במאזן התשלומים שיתבטא כייצוא של חוב (כלומר נכסים פיננסים ביואן) לעולם. אף אחד מהדברים האלה לא צפוי לקרות תחת המודל הכלכלי והפוליטי הנוכחי של סין.

סין לא תאפשר המרה נוחה של היואן למטבעות אחרים משום שהדבר ידרוש ממנה להסיר הגבלות על תנועת הון ממנה ואליה. המשמעות הפרקטית היא שכסף זר יוכל ביתר קלות להיכנס ולצאת מהמדינה. הדבר ישים בסיכון את היציבות של השווקים הפיננסים של סין. בייג׳ינג כיום נהנית משווקים יציבים יחסית משום החלק הזניח של השקעות זרות בהם. גם כאשר מיליארדים יוצאים מסין, הם לא באמת משפיעים על השווקים. המדדים לא צונחים, חברות לא נכנסות לחדלות פירעון כי מישהו זרק את האג״ח שלהם והקפיץ את התשואה עליו. השליטה בזרימת ההון מביאה לסין יציבות. יציבות טובה לשלטון המפלגה הקומוניסטית.

הבעיה השנייה היא שהמודל הכלכלי הסיני הנוכחי תלוי בעודף במאזן התשלומים בשביל צמיחה של התמ״ג. העודף הזה מושג ע״י עודף במאזן הסחר של סין, שהגיע לשיא ב-2021. הסינים מייצאים יותר ממה שהם מייבאים, מה שנותן להם עודף מט״ח אותו הם משקיעים בתעשיות הייצוא, מה שרק מגדיל את העודף. בשביל לייצר גרעון במאזן התשלומים, גרעון שחייב להיות בשביל להגדיל את הזמינות של היואן, סין תהיה חייבת להגדיל את הייבוא על פני הייצוא. זה אומר להגדיל את ההכנסות של משקי בית, להפסיק לעודד את תעשיית הייצוא ולהתמקד ברפורמות מבניות כדי לשפר את מצב המשק הסיני. כפי שהראתי במספר מקומות (ניתוחים 116, 69, 85 ו-58) זה לא הולך לקרות בקרוב, ספק אם בכלל.

היואן הדיגיטלי אינו איום על ההגמוניה הדולרית.

סיכום

מטבע דיגיטלי ממשלתי הוא הניסיון של בנקים מרכזים להצטרף למהפכה הדיגיטלית בתחום הפיננסים. תיאורטית מטבעות כאלה יכולים לבצע מהפכה בתשתית הפיננסית של מדינה. אולם לא ברור האם היתרונות שלהם מצדיקים את העלות וההשפעות השליליות הפוטנציאליות שלהם. בכל מקרה, ההשפעה שלהם על כוחו של מטבע בזירה הבינלאומית כנראה תהיה זניחה. האטרקטיביות של מטבע והשימוש בו נובעת בעיקר מגורמים מקרו-כלכלים ומבניים.




סקירה שבועית: 10.07-16.07.2022

הערות מחקר

  1. אז מה ביידן השיג בביקור שלו במזרח התיכון?
  2. מצב שוק הדגנים ושוק החקלאות העולמי לחודש יוני של מחלקת החקלאות בארה״ב

אירועים וידיעות

11.07רוסיה הפסיקה את זרימת הגז בצינור נורדסטרים 1 לגרמניה לשם עבודות תחזוקה [מקור]. מדובר בעבודות תחזוקה שגרתיות שאמורות להימשך עד ה-21.07. הבעיה שאלו לא זמנים שגרתיים. בגרמניה חוששים מה יקרה אם רוסיה לא תשיב את זרימת הגז. כבר עכשיו מתחולל ויכוח בממשלה האם לתעדף קודם כל משקי בית, או שמא נכון לתת עדיפות לתעשייה בשביל לצמצם את הפגיעה הכלכלית. צרכנים בגרמניה נערכים לשילוש מחיר החימום שלהם. ישנו חשש שלאירופה לא יהיה מספיק גז טבעי לחורף הקרוב, מה שעלול להביא לזינוק נוסף במחירי החימום והאנרגיה, פגיעה קשה בתעשיית הייצור ופגיעה קשה בצרכנים דרך אינפלציה.

11.07סרי לנקה תבחר נשיא חדש ב-20.07, לאחר שהנשיא הקודם, גוטאבאיה ראג׳פאקסה התפטר [מקור]. גוטאבאיה היה אחראי לחלק מהצעדים שהביאו את סרי לנקה למשבר הנוכחי, אולם עזיבתו אינה מבטיחה את סוף המשבר. הנשיא החדש יצטרך להשיג תמיכה פוליטית בשביל לקבל את דרישות קרן המטבע הבינלאומית לחילוץ. אם לא יצליח, סרי לנקה עלולה להמשיך ולהדרדר לקריסה מוחלטת.

12.07 – הבנק המרכזי של הודו הודיע על מנגנון חדש שיאפשר ליצואנים לקבל ולמכור מוצרים ברופי [מקור]. מטרת הבנק להגדיל את השימוש של הרופי בסחר בינלאומי, ולאפשר להודו להסתמך פחות על הדולר האמריקני.

12.07 – אחת התוצאות החיוביות (?) של המלחמה באוקראינה, האינפלציה והסגרים בסין – המחסור בשבבים הפך לעודף [מקור]. אנו עוקבים אחר משבר השבבים מאז תחילת 2021. קפיצה בביקוש לאלקטרוניקה מצד צרכנים ביחד עם משבר הקורונה הביאו לשיבוש בשרשרות האספקה ומחסור בשבבים. כעת נראה שהודות לירידה בצריכה המחסור הפך לעודף, עם חברות שבבים מתכוונות לצמצם ייצור בתגובה. יש לציין שהעודף אינו שווה בכל הסקטורים, עם ביקוש חזק בתחומים של רכבים וחוות שרתים.

12.07 – היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב הזהיר שרוסיה פנתה לאיראן בבקשה לספק לה מאות מל״טים, חלקם חמושים [מקור]. הרוסים כנראה רוצים לשלב את המל״טים האיראנים במלחמה באוקראינה, אם לצורך תקיפת מטרות, אם לצורך הכוונת אש ארטילרית.

13.07צרפת מתכוננת לעזיבת כוחותיה ממאלי, לפי דרישת החונטה המקומית [מקור]. מאלי היא מרכז טרור בסאהל, המאיים על יציבות האזור. לצרפת אינטרסים כלכלים ואסטרטגים ביציבות האזור, והיא כעת שוקלת כיצד לפרוס מחדש את כוחותיה לאחר היציאה ממאלי. אפשרות אחת היא פריסת כוחות נוספים בניז׳ר, והעברת חלק אחר לצ׳אד שמתמודדת עם בדלנים בצפון המדינה. לכל יבשת אירופה אינטרס ביציבות מערב אפריקה, אך צרפת היא מהמדינות האירופיות היחידות שגם יכולה באמת לעשות משהו בנידון.

13.07 – הדמוקרטים בקונגרס מתכוונים להצביע על עדכון למדיניות הביטחון שלא תאפשר לביידן למכור מטוסי F-16 לטורקיה אלא אם יוכח כי מדובר בצורך קריטי לביטחון הלאומי של ארה״ב [מקור]. זו עוד דוגמה איך המפלגה הדמוקרטית מקשה על מדיניות החוץ של הממשל. אנחנו הצבענו כבר לפני שלושה חודשים על הצורך הטורקי במטוסי F-16 חדשים וההתנגדות החריפה מצד הקונגרס למכירה.

14.07 – הנציבות האירופית פרסמה מסמך הבנות לחברות האיחוד בין האיחוד האירופי ואזרבייג׳ן בנושא הגדלת ייבוא הגז [מקור]. האיחוד מקווה להגדיל את ייבוא הגז הטבעי מאזרבייג׳ן ל-20 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה החל מ-2027. כיום ייבוא הגז מאזרבייג׳ן עומד על 8 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה. הגדלת הייבוא מאזרבייג׳ן בהכרח תחזק את החשיבות של טורקיה למשק הגז האירופי, המהווה גשר בין אזרבייג׳ן והיבשת.

14.07הודו, איחוד האמירויות, ישראל וארה״ב קיימו פסגה משותפת במהלך ביקורו של הנשיא ביידן לישראל, במסגרת הפורמט I2U2 [מקור]. במסגרת הפסגה הוסכם על הקמתו של מסדרון מזון בין איחוד האמירויות והודו בעלות של 2 מיליארד דולר, שיכלול שימוש בטכנולוגיה ישראלית. במסגרת המסדרון יוקמו ״פארקי מזון״ בו תגודל תוצרת חקלאית תוך צמצום איבוד מים, בזבוז מזון ושימוש באנרגיה מתחדשת. מטרת המסדרון לשפר את ביטחון המזון של דרום אסיה והמזרח התיכון. אנחנו הצבענו על כך שלישראל יש עניין אסטרטגי בחיזוק הקשר עם הודו ואיחוד האמירויות כחלק מהגברת הנוכחות שלה במרחב האוקיינוס ההודי.

15.07 – שורת אינדיקטורים מצביעים על המצב הכלכלי הגרוע בסין: אבטלת צעירים זינקה ב-25% לעומת שנה שעברה, עם אחד מכל חמישה צעירים מובטל [מקור]. התמ״ג ברבעון השני של 2022 צמח ב-0.4% לעומת שנה שעברה, והתכווץ ב-2.6% לעומת הרבעון הקודם [מקור]. רוכשי דירות במעל 50 ערים וב-100 פרויקטים מסרבים להמשיך ולשלם על משכנתאות על פרויקטי בנייה שעדיין לא הושלמו, כנראה מחשש שהם לא יושלמו כלל [מקור]. כל אלה מעידים על האטה במשק, הידרדרות נוספת במגזר הנדל״ן וחשש שהדבר יתפשט למערכת הפיננסית. סין נמצאת בסכנה של משבר כלכלי שיתבטא בעשור או יותר של צמיחה נמוכה עד כדי אפסית.

16.07 – ערים בסין ממשיכות בסגרים חלקיים בשביל להיאבק בהתפרצות הקורונה [מקור]. הערכנו שבייג׳ינג תמשיך עם מדיניות אפס קורונה על אף המחיר הכלכלי החמור שהיא גורמת למדינה.

מאמרים, סקירות ומגמות

איך הפנטגון משתמש בתוכנית סודית בשביל לנהל מלחמות שליחים – חקירה מיוחדת של ה-intercept חושפת כיצד הפנטגון משתמש בתוכנית סודית, 127e, בשביל לנהל מלחמות שליחים בכל רחבי העולם. התכנית מאפשרת לכוחות מיוחדים של ארה״ב לנהל מבצעים נגד טרור ״עם, דרך ובאמצעות״ כוחות זרים או כוחות לא סדירים. היא בעצם מאפשרת לכוחות אמריקנים להשתמש בצבאות זרים כשכירי חרב, ללא פיקוח של הקונגרס. האמריקנים מספקים מודיעין, ציוד ואימונים לכוחות הזרים, שלאחר מכן נשלחים לבצע משימות שהוגדרו ע״י האמריקנים ומשרתות אינטרסים אמריקנים. במסגרת התוכנית בוצעו מעל 15 מבצעים, כולל בלבנון, סוריה, מצרים, ניז׳ר ועוד.

גרפים

האינפלציה בארה״ב הגיע ל-9.1% ביוני, שיא של 40 שנה. הצורך לרסן את האינפלציה כנראה ידרבן את הפד להעלות שוב את הריבית, העלאה בעלת השלכות שליליות לכל הכלכלה העולמית:

מקור.

הערות מחקר

ההישגים של ביידן

נשיא ארה״ב ביידן סיים ביקור בן 4 ימים במזרח התיכון, מבקר בישראל, הרשות הפלשתינית וערב הסעודית. בימים ובשבועות שלפני הביקור היו ספקולציות רבות מה בדיוק יקרה בו – האם ערב הסעודית תגדיל את תפוקת הנפט? תוכרז נורמליזציה בין ירושלים וריאד? ברית אזורית חדשה?

עכשיו כשהביקור הסתיים אפשר להתחיל ולנסות לעשות סדר מה קרה, מה הוכרז ומה לא. אני תמיד הייתי סקפטי בנוגע לדיבורים על ״ברית אזורית״ – למדינות ערב יש בעיה עם ברית צבאית ביניהן, שלא לדבר על המורכבות בלכלול גם את ישראל. אבל כן היו הכרזות חשובות אחרות:

  1. ערב הסעודית תפתח את המרחב האווירי שלה לטיסות מישראל, מוזילה את הטיסות למזרח.
  2. ארה״ב וערב הסעודית יעבדו יחד בשביל להקים ארכיטקטורה אזורית חדשה בתחום ההגנה האווירית. יוזמה שאנו דיברנו עליה כבר בסוף 2020.
  3. ערב הסעודית הכריזה שהיא מתכוונת להגדיל את יכולת ההפקה שלה ל-13 מיליון חביות ביום, מ-12 מיליון חביות ביום. שימו לב – להגדיל את יכולת ההפקה, לא את ההפקה בפועל.

ביידן כנראה הגיע לאזור בתקווה לצאת עם הישג משמעותי יותר בתחום הנפט. הוא הפגין את המחויבות האמריקנית לאזור. אולם ככל שארה״ב תמשיך להעביר את מאמציה למזרח אסיה ולמזרח אירופה, כן היא תתקשה להשקיע עוד במזרח התיכון.

חזור אחורה.

מצב שוק החקלאות העולמי

מחלקת החלקאות של ארה״ב מפרסמת כל חודש מספר דו״חות בנוגע למצב שוק החקלאות העולמי ותתי שווקים ספציפיים בו. הדו״חות האלה מהווים מקור מצוין להבין מה מצב השוק, האם יש מחסור בפריטי מזון כלשהם ומה המגמות העתידיות.

שתי נקודות מרכזיות מהדו״חות האחרונים:

בצורות באיחוד האירופי פוגעות בגידול החיטה. ההערכה היא שהיבול לשנת 2022/2023 יהיה נמוך ב-4.3% לעומת שנה שעברה, אך עדיין גבוה יותר ב-1% מהממוצע ה-5 שנתי.

שינוי בכמות יבול החיטה במדינות אירופיות נבחרות בין יולי ויוני, תחזית.

מחירי החיטה ממשיכים לרדת, שילוב של תחילת הקציר בצפון אמריקה, חשש מפני מיתון והתחזקות של הדולר. כולם עוזרים לצמצם ביקוש, להגדיל היצע, ולהוריד את מחיר החיטה לרמה שהייתה לפני המלחמה באוקראינה. ייצוא חיטה מארה״ב וקנדה צפוי לגדול במיליון טון עבור כל אחת מהמדינות.

מחיר לטון חיטה עבור ייצוא ממדינות נבחרות.

חזור אחורה.




המורשת האסטרטגית של שינזו אבה (פלג 125)

תקציר

  1. שינזו אבה, ראש ממשלת יפן לשעבר, נרצח ביום שישי האחרון. כרגע נראה שההתנקשות אינה על רקע פוליטי.
  2. אבה מותיר אחריו מורשת אסטרטגית משמעותית, שכנראה תלווה את יפן עוד שנים רבות. תחת כהונתו השנייה של אבה, בין 2012 ל-2020, יפן הפכה פעילה יותר במזרח אסיה, חיזקה את כוחה הצבאי, העמיקה את הקשרים עם ארה״ב והגדילה את ההגירה אליה.
  3. המורשת האסטרטגית של אבה לעולם המערבי היא של מינוף הפתיחות של הדמוקרטיה הליבראלית. אבה ניצל את העובדה שיפן היא כלכלה חופשית ומתקדמת בשביל לקדם הסכמי סחר והשקעות, ופתח את יפן למהגרי עבודה. המורשת האסטרטגית של אבה מציעה חזון חדש לסדר הליבראלי – פתיחות סלקטיבית. סחר חופשי עם מי שבאמת נוקט מדיניות סחר חופשי, שיתוף שרשרות אספקה עם ידידים ולא יריבים, והתנועה החופשית של אנשים, מידע וסחורות, תוך התחשבות בצרכי הביטחון הלאומי.

להורדת הפרק – קישור.

זמן קריאה משוער: 14 דק׳.

מבוא

ביום שישי האחרון, ה-8 ביולי 2022, שינזו אבה, ראש ממשלת יפן לשעבר, נאם בפני קהל בעיר נארה [מקור]. בעודו נואם אדם נעמד מאחוריו וירה בו מטווח קצר. אבה התמוטט מיד, ומספר שעות לאחר מכן נפטר מאיבוד דם.

היורה, טצויה ימאגאמי טוען שלא עשה זאת מסיבות פוליטיות, אלא משפחתיות. אמו פשטה את הרגל משום שנתנה יותר מדי תרומות לקבוצה דתית. הוא ירה באבה משום שזה לדעתו תמך באותה קבוצה דתית. טצויה הוא בן 41, מובטל, ושירת כ-3 שנים בחיל הים של יפן. הוא רצח את אבה באמצעות רובה מאולתר שהכין בביתו.

כל רצח הוא טרגדיה. אך ככל שהאדם משמעותי יותר, כן הטרגדיה גדולה יותר. שינזו אבה הוא כנראה אחד המדינאים הגדולים של דורנו, ויש לנו הרבה מה ללמוד מהמורשת האסטרטגית שלו. שינזו אבה עיצב ליפן דרך בעולם שרלוונטית גם לישראל, וגם לסדר הליבראלי כולו.

דיברנו לא פעם על יפן והאסטרטגיה הלאומית שלה. בניתוח מס׳ 19 ראינו איך יפן מתכוננת לעולם רב-קוטבי. האסטרטגיה הלאומית של טוקיו היום היא במידה רבה תוצאה של הגותו ומאמציו של שינזו אבה.

בפרק היום נכיר את מר אבה ואת המורשת האסטרטגית שלו. נכיר פוליטיקאי שנוי במחלוקת. כאשר אבה נבחר בפעם השנייה ב-2012 רבים היו בטוחים שהנה נכנס למשרד ראש הממשלה ריאקציונר קיצוני שידרדר את מעמדה של יפן. במקום אבה התגלה כפוליטיקאי פרגמטי וכמדינאי בעל חזון. הוא היה מהראשונים לזהות את ההשפעה המסוכנת של סין, והוא הפך את יפן לאחת המנהיגות החשובות של הסדר הליבראלי הבינלאומי. בניתוח היום נבין איך בדיוק אבה עשה זאת, דרך 4 עמודים אסטרטגים: כוח צבאי, שיתוף פעולה אזורי, חיזוק הברית עם ארה״ב, והגדלת הפתיחות של יפן לעולם.

שינזו אבה נואם בנארה, ה-8 ביולי, דקות לפני ההתנקשות בו.

שינזו אבה – סיבוב ראשון

שינזו אבה נולד לכוח פוליטי. הוא נולד בטוקיו ב-1954 למשפחה חשובה בפוליטיקה היפנית. סבו היה ראש ממשלת יפן בין 1957 ל-1960. אביו שינטרו אבה (Shintaro Abe) היה שר החוץ בין 1982 ל-1986. שינזו נולד למשפחה מקושרת וחזקה בתוך המפלגה הליבראלית-דמוקרטית של יפן, ה-LDP.

ה-LDP היא מפלגה ימנית-שמרנית ששולטת כמעט בבלעדיות בפוליטיקה היפנית. המפלגה הוקמה ב-1955 ולמעט שתי תקופות, בין 1993 ו-1994, ושוב בין 2009 ל-2012, החזיקה ברוב בפרלמנט. משום שהממשלה ביפן תלויה בפרלמנט – הצבעת אי-אמון מחייבת את הממשלה להתפטר, והפרלמנט בוחר את ראש הממשלה שהקיסר מאשר – הרוב בפרלמנט הבטיח את השליטה של ה-LDP גם בממשלה.

עבורנו, כמי שחיים במערכת הפוליטית הלא יציבה של ישראל, זה אולי נשמע אידיאלי. מפלגה אחת ששולטת כמעט באופן רציף. זה אולי לא דמוקרטי מאוד, אך לפחות יש יציבות.

רק שאין באמת יציבות. עד לתחילת שנות ה-2000 המפלגות ביפן, כולל ה-LDP, היו פחות מפלגה אחת ויותר ערב-רב של פוליטיקאים וקבוצות עצמאיות, עם משמעת רופפת מאוד. ל-LDP היה רוב בפרלמנט, אך הרוב הזה הורכב מפוליטיקאים עצמאים יחסית עם אינטרסים מנוגדים.

ראשי ממשלה היו חסרים את הכוח הפוליטי לקדם את המדיניות שלהם. לא היה להם כוח במפלגה, ולא היה להם כוח בממשלה. השרים היו בעיקר מינויים פוליטים, וללא משמעת מפלגתית הם לא ראו עצמם מחויבים לאג׳נדה של ראש הממשלה. הרוב הפרלמנטרי לא באמת נתן לראש הממשלה כוח לשלוט. משום כך בין 1989 ל-2006, השנה בה מונה אבה לראש ממשלה, ליפן היו 11 ראשי ממשלה. 11 ראשי ממשלה ב-17 שנים, ורובם עולים ונופלים כשיש ל-LDP רוב בפרלמנט.

סוסקה אונו, ראש ממשלת יפן למשך 9 שבועות ב-1989. הודח עקב שורת סקנדלים, ביניהם סקנדל הגיישה.

שינזו אבה לא היה שונה בפעם הראשונה שנכנס לתפקיד ראש הממשלה. הוא נבחר ב-2006 ע״י הפרלמנט לאחר שראש הממשלה הקודם, ג׳ונאיצ׳ירו (Junichiro Koizumi), נאלץ לפרוש עקב מגבלת כהונה כראש ה-LDP. אבה באותו זמן היה מזכיר הקבינט.

אבה הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר של יפן. בן 52 בעת שנבחר. הוא גם הפך לראש הממשלה הראשון של יפן שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. אבה הצעיר סומן כמנהיג לאומני, ריאקציונרי, שמעוניין לראות את יפן חוזרת ככוח משמעותי בעולם. במיוחד אבה הדגיש את הצורך לשנות את סעיף 9 של החוקה היפנית, האוסר עליה לפתוח במלחמה ביוזמתה, גם אם יש איום ברור נגדה.

על-אף שאבה נולד לתוך משפחה בעלת ניסיון פוליטי רב, הוא עצמו לא הצליח בכהונה הראשונה. בתוך שנה הוא נאלץ להתפטר,אחרי שמפלגתו ספגה הפסד משמעותי בבחירות לפרלמנט ואחרי שהכהונה שלו כראש ממשלה הייתה רצופה סקנדלים וללא שום קידום של מדיניות משמעותית. שר החקלאות התאבד תחת חשדות שחיתות. שר הבריאות סירב להתפטר על-אף לחץ ציבורי, לאחר שכינה נשים ״מכונות לידה״. בספטמבר 2007, שלושה ימים אחרי התכנסות הפרלמנט החדש שינזו אבה, כמעט בדמעות, הודיע שהוא מתפטר וזז הצידה ממרכז הבמה הפוליטית.

כנראה שאם היינו שואלים באותה עת פרשנים פוליטיים מה דעתם על אבה הם היו פותרים אותו כהערת שוליים בפוליטיקה היפנית. פוליטיקאי שקיבל את מעמדו הודות לייחוס המשפחתי שלו, וברגע האמת התגלה כמי שלא יכול להתמודד עם תפקיד ראש הממשלה. עוד ראש ממשלה יפני שנפל קורבן למערכת הפוליטית במדינה. דמות שולית אם בכלל בתולדותיה של יפן.

שובו של אבה

עזיבתו של אבה הייתה אכן חלק מהמשבר המנהיגותי ביפן. בין 2007 ל-2012 התחלפו 5 ראשי ממשלה. הכהונה הארוכה ביותר הייתה של יושיהיקו נודה  (Yushihiku Noda), שכיהן שנה וכמעט 4 חודשים. הכהונה הקצרה ביותר הייתה של יוקיו הטויאמה (Yukio Hatoyama), ששרד קצת פחות מ-9 חודשים בתפקיד.

נוסף למשבר המנהיגותי יפן חוותה סדרה של אסונות ב-2011. רעידת אדמה ולאחריה צונאמי פגעו בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. זרם החשמל לתחנה נותק, והגנרטורים לשעת חירום הפסיקו לעבוד עקב הצפה. הכורים הגרעינים ניתכו לחלוטין, משחררים חומר רדיואקטיבי רב.

הציבור היה מתוסכל. הממשלה באותה עת הייתה של המפלגה הדמוקרטית היפנית, מפלגת האופוזיציה הנצחית של ה-LDP. הדמוקרטים קיבלו את המנדט ב-2009 מתוך אמונה שהם יביאו לשינוי ביפן. במקום גם הם, כמו ראשי הממשלה של ה-LDP, התקשו להשיג משמעת מפלגתית ולהתמודד עם הפקידות הממשלתית.

ובדיוק למשבר הזה אבה חזר. שינזו אבה עלה מחדש לשלטון בסוף 2012 והמשיך לכהן באופן רצוף עד ספטמבר 2020 (כן, שוב ספטמבר). בכך הוא הפך לראש ממשלת יפן עם הכהונה הארוכה ביותר ברציפות, עוקף את השיאן הקודם, דוד רחוק שלו. אם אבה של 2006 לא הצליח להשתלט לא על המפלגה ולא על הממשלה שלו, הרי שאבה של 2012 שלט גם שלט. ראש הממשלה ריכז כוח תחת משרד ראש הממשלה ותחת המזכירות המפלגתית, הופך את ראש הממשלה סוף-סוף לא בן ערובה של מפלגתו שלו.

שינוז אבה עם הקבינט השלישי שלו, לאחר הניצחון בבחירות של 2018.

אחד הצעדים הכי החשובים שאבה עשה בתחום, ושנתן לו את היכולת לעצב את האסטרטגיה הלאומית של יפן, הייתה הקמתה של המועצה לביטחון לאומי תחת משרד הראש הממשלה. במסגרת המועצה נפגשים אחת לשבוע ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ומזכיר הקבינט. המועצה מאפשרת לא רק תיאום של מדיניות הממשלה ברמת השרים, אלא גם דואגת שהמדיניות שהוחלטה היא זו שתיושם הודות למזכירות שלה, המשולבת בתוך משרדי החוץ והביטחון.

בנוסף להקמת המועצה לביטחון לאומי, אבה גם הקים את לשכת הקבינט לענייני כוח אדם. מטרת הלשכה לבצע סקירות לתפקידים ניהוליים בכירים בממשלה, דוגמת סגני שרים, אחת לחצי שנה. הסקירה נעשת אם ע״י ראש הממשלה ואם ע״י מזכיר הקבינט. מטרתה לוודא שאותם פקידים בכירים פועלים בהתאם למדיניות הממשלה. זו עוד דרך בה ראש הממשלה, דרך מזכירות הקבינט, העצים את השליטה שלו בפקידות הממשלתית. ראש הממשלה לא יצטרך עוד להילחם בביורוקרטיה הממשלתית כדי ליישם את המדיניות שלו.

מה השורה התחתונה? ששינזו אבה, הילד המיוחס שסולק בתוך שנה בפעם הראשונה שנבחר, הפך לראש הממשלה עם הכהונה הכי ארוכה ברציפות בפעם השנייה. אבה כיהן כמעט 8 שנים ללא הפסקה. והוא לא רק כיהן. הוא הצליח ליישם מספר יוזמות ששינו את יפן, אם בתחום הכלכלה, הביטחון או יחסי החוץ. והמפתיע הוא שחלק מהיוזמות האלו שונות מאוד ממה שהיינו מצפים מאיש ימין יפני.

פונדמנטליסט או פרגמטי?

כשאבה רק חזר לתפקיד בסוף 2012 התפיסה הייתה שהנה שב לזירה פוליטיקאי קיצוני, לאומן ריאקציונרי, שהולך לעשות יותר נזק מתועלת. מאמר מה-Economist מינואר 2013 הזהיר ש״הקבינט הלאומני״ של אבה הוא חדשות רעות למזרח אסיה. שמר אבה מדבר על ביטחון אך בפועל רוצה לשכתב את פשעיה של יפן במלחמת השנייה ולהסיר את החוקה הפציפיסטית שלה.

וכאילו רק כדי להוכיח שמבקריו צודקים, שנה לתוך הכהונה בדצמבר 2013 אבה ביקר במקדש יסוקוני (Yasukuni), אתר הנצחה להרוגי המלחמות של יפן האימפריאלית. האתר מנציח בין השאר מאות פושעי מלחמה יפנים, חלקם מעורבים ישירות בתכנון וביצוע של פשעי מלחמה. סין ודרום קוריאה גינו את הביקור בחריפות. שתי המדינות חוו את זוועות הכיבוש היפני, ורואות בביקורים במקדש ניסיון לנרמל את פשעי המלחמה שנעשו נגדן.

מקדש יסוקוני, יפן. הוקם באמצע המאה ה-19 כדי להנציח את מי שמת בהגנת האימפריה, חיילים ואזרחים, גברים, נשים וילדים.

נוסף על הביקור ביסוקוני והתדמית של פוליטיקאי לאומן, שינזו אבה גם הכריז שהוא מתכוון ״להחזיר את יפן״ לזירה הבינלאומית, לנרמל את כוחות הצבא שלה ולהשיב אותה כמעצמה גדולה בזירה הבינלאומית. מעצמה שלא תלויה רק במטריה הביטחונית האמריקנית, אלא יכולה להגן על עצמה בכוחות עצמה.

אם הייתם שואלים אותי בתחילת כהונתו של אבה מה תהיה מדיניות החוץ שלו, מה תהיה האסטרטגיה שלו, הייתי מניח שיהיה מדובר בשילוב בין מיליטריזם, שנאת זרים ולאומנות כלכלית. שיפן של אבה תיסגר בפני העולם, תתחמש, ותשרוף את הקשרים עם ארה״ב.

זה לא קרה.

במקום שינזו אבה התגלה כמדינאי פרגמטי להפליא, פוליטקאי שמרן שקידם בו זמנית מדיניות שהיא גם ריאליסטית וגם ליבראלית. איך? בצד הריאליסטי הוא דחף לבניית הכוח הצבאי של יפן. הוא בהחלט ניסה לשנות את החוקה היפנית, אך לאור אופוזיציה מבית כל שהוא הצליח לעשות הוא לקבוע פרשנות חדשה לסעיף 9 בחוקה. כיום יפן יכולה לצאת למלחמה לא רק אם תקפו אותה, אלא גם אם תקפו את בעלות הברית שלה. היפנים קוראים לזה ״הגנה עצמית קולקטיבית״. מה שזה אומר באופן מעשי הוא שאם, לדוגמה, ספינות אמריקניות יותקפו במצר טאיוואן, יפן תוכל להתערב לצד ארה״ב אם המתקפה תיתפס כאיום קיומי על יפן.

ותחת אבה יפן החלה מתכוננת בדיוק לתרחיש הזה. במהלך תקופתו של אבה יפן החלה ברכש של מערכות התקפיות, דוגמת נושאות המסוקים איזומו (Izumo) שהוסבו לנושאות מטוסים. במהלך כהונתו יפן גם הקימה בסיסים באיים הקרובים לטאיוואן. היה וסין תחליט יום אחד לחצות את המצר, סביר שמולה תעמוד לא רק וושינגטון – אלא גם טוקיו.

אולם ההתחמשות הצבאית לא באה על חשבון הדיפלומטיה. להיפך. תחת אבה יפן הגבירה את שיתוף הפעולה האזורי שלה, מבקשת לבלום את התחזקותה של סין ע״י יצירת רשת כלכלית, דיפלומטית וביטחונית במזרח אסיה. זה הצד הליבראלי במדיניות של אבה. היפנים היו הראשונים להציע יוזמה חלופית לדרך המשי של סין בדרום מזרח אסיה, והם קידמו הסכמי סחר והשקעות חדשות, בין השאר עם הודו, ווייטנאם והפיליפינים. הקשרים האזורים חוזקו בין השאר ע״י חידוש הייצוא הביטחוני של יפן, דבר שהתאפשר הודות לתמיכה של הממשלה בתעשיות הביטחון.

כדוגמה בולטת אחת לעד כמה ההתנהלות של אבה הייתה שונה מהתדמית שלו כשמרן קיצוני, אפשר לקחת את הסכם השותפות הטרנס-פאסיפית, ה-TPP (Trans Pacific Partnership). הסכם ה-TPP הוא הסכם סחר שממשל אובמה קידמה לקראת סוף כהונתו השנייה, שהיה אמור לכלול את רוב הכלכלות של האוקיינוס השקט כולל ארה״ב. ב-2013 האקונומיסט העריך שהקבינט הלאומני של אבה כנראה יפרוש מההסכם.

לא רק שזה לא קרה, אלא יותר מזה – כשטראמפ החליט שארה״ב תפרוש מההסכם ב-2017, שינזו אבה נחלץ להציל אותו. הודות למנהיגות של אבה ההסכם שרד, והפך להסכם המקיף והמתקדם לשותפות טרנס-פסיפית, או ה-CPTPP (Comprehensive and Progressive Agreement for Trans-Pacific Partnership). ההסכם החדש נחתם ב-2018, מבלי שארה״ב תיקח בו חלק.

טקס החתימה על הסכם ה-CPTPP בסנטיאגו צ׳ילה, 2018.

על-אף ההפתעה מההחלטה של טראמפ בנוגע ל-TPP, הדבר לא פגע ביחסים בין המדינות. אבה היה מהמנהיגים הראשונים לברך את טראמפ על בחירתו כנשיא והראשון לפגוש אותו. והוא גם לא הזניח את הקשרים עם ארה״ב ברמה המוסדית. הדגש על התעצמות צבאית של יפן ופעילות אזורית באו יחד עם העמקה של הקשרים עם ארה״ב, לדוגמה ע״י הרחבה של המנגנונים לשיתוף מודיעין ותיאום פעילות צבאית. יפן תחת אבה הפכה גם חזקה יותר במזרח אסיה וגם חיזקה את הקשרים עם ארה״ב. אבה לא שרף את הקשרים עם וושינגטון מתוך איזה חלום מוטעה בדבר ״עליונות לאומית״ והצורך של יפן ״ללכת בדרכה העצמאית״.

לבסוף, תחת אבה יפן פתחה את שעריה למהגרים. יפן מוכרת כמדינה הזקנה בעולם וזקוקה בדחיפות למהגרים. במהלך כהונתו של אבה יפן הקימה מנגנון חדש שמאפשר למהגרי עבודה להשיג ויזה בקלות. היום אחד מכל שמונה אנשים בטוקיו אינו יפני. מספר מהגרי העבודה ליפן תחת אבה כמעט ושילש את עצמו בין 2012 ל-2020 [מקור].

מספר העובדים הזרים ביפן באלפים, 2012-2021.

כששינזו אבה פרש מתפקיד ראש הממשלה בספטמבר 2020, הוא הותיר יפן חזקה יותר צבאית, פעילה יותר מדינית ופתוחה יותר לעולם הגדול.

התפיסה האסטרטגית של אבה

כל זה טוב ויפה. שינזו אבה עזר ליפן לגבש את האסטרטגיה שלה לעולם, אסטרטגיה שכפי שציינתי כבר עסקנו בה בהרחבה בניתוח מס׳ 19. איך שינזו אבה רלוונטי אלינו? כאן בישראל? איך הוא רלוונטי לכל מי שחי היום בעולם המערבי?

אני חושב שההישג הכי גדול של אבה, ומה שיהיה המורשת האסטרטגית שלו, הוא מינוף התכונות של הדמוקרטיה הליבראלית בשביל כוח פוליטי וכלכלי. שינזו אבה לא ניסה לסגור את יפן לעולם, או לנקוט בקו צבאי בלבד. הוא לא חיפש להפוך את יפן ליותר מיליטנטית או דיקטטורית, לנסות ולחקות את סין כדרך להתמודד עמה.

במקום הוא גיבש אסטרטגיה של פתיחות סלקטיבית. מצד אחד כן לוודא שמי שנכנס למדינה, אם זה אדם ואם זו מדינה, אינם מהווים איום. כן לחסום את החדירה של חברות סיניות למגזרים מסויימים בכלכלה. כן להגדיל את ההסתמכות של יפן על עצמה לצרכי ביטחון. מצד שני, לא לוותר על הפתיחות של הדמוקרטיה הליבראלית, במיוחד בתחומים של כלכלה וחברה. כן לעודד הסכמי סחר. כן לאפשר הגירה. כן לשמור על קשרים גם עם מדינות יריבות, תוך הבנה שתחרות לא חייבת להפוך לעימות.

הביטוי הכי ברור לתפיסה הזו היא האסטרטגיה שלו למרחב ״הינדו-פסיפי חופשי ופתוח״, Free and Open Indo-Pacifi, או FOIP בקצרה. האסטרטגיה קוראת לשיתופי פעולה אזוריים, כולל הסכמי סחר ושיתופי פעולה צבאים, במטרה להבטיח שהמרחב ההינדו-פסיפי נשאר חופשי ופתוח לכל מדינות העולם. בעקיפין האסטרטגיה הזו קוראת לבלום את סין, אך רק בעקיפין. היא מבקשת לנצל בדיוק את החוזקה של מדינות ליבראליות – הפתיחות שלהן – כדי למשוך מדינות אחרות ולדחוק את בייג׳ינג. בשנים האחרונות האמריקנים העתיקו את המונח, משתמשים בו בשביל להגדיר את האסטרטגיה שלהם במזרח אסיה.

פתיחות היא חוזקה משום שסין אינה יכולה להתחרות עמה. בייג׳ינג שומרת על יציבות פוליטית בבית ע״י שליטה הדוקה על השווקים הפיננסים, על זרם המידע לאזרחים, ועל מגזרים קריטיים בכלכלה. כלפי חוץ היא טוענת לריבונות על ים סין הדרומי וטאיוואן, שני אזורים קריטים לתנועה החופשית של אוניות. המודל שבייג׳ינג רוצה לייצא לעולם הוא של מדינה אוטוקרטית, השולטת בכלכלה ובזרימת המידע שלה, ומנהלת אינטראקציה סלקטיבית עם העולם.

זה אולי מושך אם אתה כבר אוטוקרטיה, או שהכלכלה שלך מספיק גדולה כדי שלא תצטרך לנהל את אינטראקציה עם העולם. עבור מדינות דרום מזרח אסיה, שתלויות במסחר, זה אינו חזון אטרקטיבי. גם עבור מדינות שרוצות להיות חלק מתעשיית ההיי-טק העולמית החדשה, מגבלות על זרימת מידע הוא איום על העסקים שלהן. רבות מהמדינות המתפתחות גם תלויות בכסף ששולחים להן אזרחים מעבר לים, מהגרי עבודה במקומות כמו המפרץ הפרסי, אירופה ויפן. עבורן עולם סגור יותר הוא איום כלכלי.

וזו הסיבה שהאסטרטגיה היפנית מצליחה. שטוקיו מצליחה להגדיל את השפעתה במזרח אסיה. שארה״ב העתיקה את הקונספט לאסטרטגיה שלה. הסדר הליבראלי יכול לנצח אם הוא ישמור על הפתיחות הסלקטיבית שלו. אם הוא ימשיך לאפשר הגירה, זרימה חופשית של מידע, ואת התנועה החופשית של סחורות, אך לא בכל מחיר. סחר חופשי יכול להיות רק עם מדינות שבאמת נוקטות במדיניות של סחר חופשי. שרשרות אספקה קריטיות לא יכולות להיות בשטחם של יריבים.

איך זה משתלב עם טענה חוזרת כאן בפל״ג שהגלובליזציה נסוגה אחורה? הגלובליזציה בגרסה הנוכחית שלה מבוססת על שרשרות אספקה שהן עיוורות לשיקולים אסטרטגים. כלומר, ליצרן אנטיביוטיקה אמריקני עד לפני 4 שנים לא ממש היה אכפת איפה מייצרים את חומרי הגלם שלו, כל עוד עושים את זה בזול. כך יצא שרוב חומרי הגלם לאנטיביוטיקה מיוצרים בסין.

עכשיו שרשרות האספקה עוברות שינוי. חלק מהשינוי הזה נובע משיבושים בתנועה הימית, או שיבושים בסין. חלק מלאומנות כלכלית, מהרצון של מדינות לתמוך בסקטור הייצור שלהן. וחלק מהחשש להיות תלוי ביריב לחומרים וחלקים קריטים.

אולם זה שאני רוצה להוציא שרשרות אספקה קריטיות מסין לא אומר בהכרח שאני רוצה שהן יחזרו כולן אלי הביתה. ארה״ב, אוסטרליה, בריטניה, יפן ועוד עובדות ביחד לבנות שרשרות אספקה חדשות שפחות תלויות בסין, אך עדיין מערבות עוד מדינות. הגלובליזציה שלנו משתנה, אך זה לא אומר שהגיע הקץ שלה. עדיין יהיו שרשרות אספקה גלובאליות, שיחצו מדינות ויבשות. סחר גלובאלי ימשך. הוא פשוט יהיה – שונה.

סיכום

שינזו אבה הגדיר מחדש את תפקיד ראש ממשלת יפן ואת האסטרטגיה הלאומית שלה. הפוליטיקאי השמרני התגלה כמי שמוכן לקדם אסטרטגיה ליבראלית של שיתופי פעולה ופתיחות יפנית כלפי העולם. המורשת האסטרטגית שלו יכולה להגדיר את הסדר הליבראלי לעשורים הבאים: פתיחות סלקטיבית, פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, וכוח צבאי מוכן לכל משבר.




סקירה שבועית: 03-09.07.2022

הערות מחקר:

  1. מהי תעשייה דור 4?
  2. מלחמת רוסיה-אוקראינה: שלוש מגמות גיאו-כלכליות באסיה

אירועים וידיעות

04.07גרמניה תיעדה את גרעון הסחר החודשי הראשון שלה מאז 1991 [מקור]. הגרעון נגרם בעיקר עקב עלייה חדה במחירי הגז הטבעי [מקור].

05.07טורקיה, איטליה, חתמו על 9 הסכמי שיתוף פעולה, כולל שת״פ בתחום התעשיות הביטחוניות [מקור]. ההסכמים החדשים אולי באים על רקע משבר האנרגיה ביבשת, והצורך האיטלקי במקורות גז טבעי חדשים. טורקיה עתידה להיות מסדרון גז חשוב של האיחוד האירופי לים הכספי והמזרח התיכון.

06.07ארה״ב דוחפת את הולנד וחברת ציוד השבבים ASML להפסיק את המכירה של מכונות ישנות יותר לסין [מקור]. עד עתה ASML נמנעה מלמכור רק את המכונות המתקדמות ביותר שלה. הרחבת המגבלה תפגע עוד בתעשיית השבבים הסינית.

06.07 – שתי קרנות השקעה אמריקניות הודיעו על הקמת מיזם משותף לשם פיתוח פרויקטים של גז טבעי ונפט בוונצואלה [מקור]. האינפלציה בארה״ב, במיוחד במחירי הדלק, דוחפת את הממשל האמריקני ואת חברות האנרגיה להפשיר את היחסים עם וונצואלה.

06.07 – הפרלמנט האירופי אישר שהשקעות באנרגיה גרעינית וגז טבעי יוגדרו כ״ירוקות״ [מקור]. ההחלטה תפתח את השער עבור תעשית האנרגיה הגרעינית ותעשית הגז הטבעי לשוק הגדול של השקעות ירוקות באיחוד [עוד בנושא של ״השקעות ירוקות״ ראו כאן בסקירה המצוינת של יונתן פלוטניק]. האיחוד האירופי חייב לראות גידול בהשקעה הפרטית בשתי התעשיות אם הוא רוצה לפתור את משבר האנרגיה שלו. אוסטריה ולוקסמבורג הבטיחו שיתנגדו להחלטה בבית המשפט.

07.07 – בוריס ג׳ונסון, ראש ממשלת בריטניה, התפטר מראשות הממשלה על רקע משבר פוליטי ולחץ גובר מצד מפלגתו [מקור]. תחת ג׳ונסון בריטניה פרסמה את האסטרטגיה הלאומית החדשה שלה – בריטניה הגלובאלית. סביר שהיא תמשיך ליישם את האסטרטגיה גם לאחר חילופי ראשי ממשלה.

07.07 – בהודעה משותפת נדירה, ראשי ה-FBI וה-MI5 הזהירו מפני סכנת הריגול של סין [מקור]. לטענתם סין מאיימת להשתמש בריגול מסחרי בשביל לגנוב את היתרון הטכנולוגי של המערב.

07.07 – ייבוא הפחם של סין מארה״ב נחתך ב-67% במחצית הראשונה של 2022 [מקור]. שני גורמים מרכזים עומדים מאחורי הירידה החדה: צמצום בייצור הפלדה בסין, ועלייה בתפוקה של פחם מקומי. משום שייצור פלדה בסין מקושר לצמיחה כלכלית, מדובר באינדיקטור נוסף להאטה משמעותית בכלכלה במחצית הראשונה של 2022.

08.07גרמניה הודיעה שיש התקדמות חיובית לקראת העברתה של טורבינה הנחוצה לשם אחזקת צינור נורדסטרים 1 [מקור]. הטורבינה נמצאת כרגע בתיקונים בקנדה, ועם הטלת הסנקציות נגד רוסיה העברתה הוקפאה. בתגובה, חברת הגז הרוסית גזפרום צמצמה את אספקת הגז דרך נורדסטרים 1. אוקראינה קראה לקנדה שלא להחריג את הטורבינה מהסנקציות נגד רוסיה [מקור].

08.07 – ראש ממשלת יפן לשעבר שינזו אבה נרצח לאחר שמתנקש בודד ירה בו [מקור]. לפי עדותו של המתנקש הוא ירה בראש הממשלה משום שזה תמך בקבוצה דתית שהביאה את אמו של המתנקש לפשיטת רגל עקב תרומות רבות. הוא מכחיש שירה בו מסיבות פוליטיות. ראש ממשלת יפן שינזו אבה במידה רבה עיצב ויישם את האסטרטגיה הלאומית של יפן למאה ה-21.

09.07 – נשיא סרי לנקה וראש הממשלה יתפטרו לאחר יום של מהומות אלימות [מקור]. נשיא סרי לנקה הוא בן למשפחת ראג׳פקסה העוצמתית, שעומדת כאחד הגורמים למשבר הנוכחי באי.

09.07 – חברות מדרום קוריאה מזהות את סין כסיכון משמעותי לשרשרות האספקה שלהן, כך עולה מסקר חדש בקרב מנהלי חברות במדינה [מקור]. החברות מודאגות מהפרעות בסין, דוגמת מדיניות אפס קורונה, וחוששות גם לייצור שלהן במדינה וחוששות גם מהתלות שלהן בייבוא חלקים ממנה.

מאמרים, סקירות ומגמות

אנטומיה של מחיקהסקירה מיוחדת של האקונומיסט כיצד הונג קונג, פעם העיר החופשית ביותר בסין, הפכה למדינת משטרה. המדינה הסינית קרעה את החברה האזרחית שם, ויישמה חוקים יותר ויותר נוקשים שמטרתם להגביל את חופש הביטוי ולהפוך את המנגנון הדמוקרטי לחלול. אני הערכתי כבר בקיץ 2019 שגורלה של הונג קונג יהיה מדינת משטרה.

גרפים

מגזר השירותים בסין פרודקטיבי פי 1.5 ממגזר התעשייה. זה ידוע כבר שנים. אולם בניסיון להבטיח צמיחה כלכלית, בייג׳ינג לרוב מזרימה יותר משאבים למגזר התעשייתי (והנדל״ן) במקום למגזר השירותים. התוצאה היא, כפי שניתן לראות בגרף הימני, שמאז 2021 עיקר הצמיחה בהשקעות במשק הסיני היא במגזר התעשייה, לא השירותים. במילים אחרות – סין שורפת יותר כסף במגזר הפחות פרודוקטיבי שלה. עוד דוגמה לבעיה המבנית של השקעה או צמיחה.

מקור.

מזה שבועיים יש מהומות אלימות במחוז האוטונומי של קרקלפקסטן (Karakalpakstan) באוזבקיסטן. בתחילת יולי החלו דיווחים על טיוטה של חוק המתכוון לשלול מהמחוז את האפשרות לפרוש מאוזבקיסטן. על-אף שהוא רובו מדברי, המחוז עשיר במשאבי טבע ומהווה כמעט 40% משטחה היבשתי של אוזבקיסטן. המפגינים נענו באלימות מצד הממשלה:

מקור.

חברות הביופרמה הגדולות בעולם הן עדיין, כמעט כולן, אמריקניות:

מקור.

הערות מחקר

מהי תעשייה דור 4?

תעשייה דור 4 היא אוסף של טכנולוגיות שמבטיחות לשנות את האופן בו אנו מייצרים. עסקנו לא פעם בתעשייה דור 4 ובחשיבות האסטרטגית שלה – היא מבטיחה להגדיל את הפרודוקטיביות של יצרנים תוך שימוש רחב יותר ברובוטים ואינטליגנציה מלאכותית. עבור מדינות מערביות, שרואות דעיכה דמוגרפית, תעשייה דור 4 יכולה להבטיח שמירה על אותה רמת פרודוקטיביות במקביל להצטמקות האוכלוסייה.

אבל מה בפועל כוללת תעשייה דור 4? ומה היתרונות שלה? ההגדרה הטובה ביותר של תעשייה דור 4 היא: דיגיטליזציה של תהליכי ייצור פיזים לשם אופטימיזציה ושליטה בהם באמצעות טכנולוגיות מתקדמות כמו ניתוח דאטה ובינה מלאכותית. הדיגטליזציה נעשת ע״י פריסה של רשת מערכות סייבר-פיזיות שמקשרות בין המרחב הפיזי ומרחב הסייבר.

The implementation of Industry 4.0 compliant production systems hinges on the deployment of Cyber-Physical Systems (CPS) in the manufacturing shop floor. CPS systems enable the acquisition of digital data about physical production processes and the execution of digital-driven actuation and control processes.

There are different types of CPS systems ranging from sensor boards and sensor networks to smart autonomous objects like industrial robots, drones, and automated guided vehicles. In essence, CPS systems comprise one or several internet-connected devices, which are integrated with other production systems in industrial environments. This is the main reason why Industry 4.0 is also referred to as the Industrial Internet of Things (IIoT).

הרשת הזו, המכונה IIoT – האינטרנט התעשייתי של הדברים (Industrial Internet of Things) – מאפשרת לחבר בין רצפת הייצור לאפליקציות שונות בענן המבצעות שליטה ובקרה, ומאפשרת את היצירה, האיסוף והעיבוד של מידע דיגיטלי מתהליכי הייצור. באמצעות בינה מלאכותית הררי הנתונים מעובדים לתובנות חדשות על תהליך הייצור, שניתן לתרגם אותן לבקרת איכות משופרת (או אפילו חיזוי איכות), אחזקה חזויה, והאפשרות לבצע סימולציות של תהליכי ייצור מבלי בפועל לבנות קו ייצור חדש לשם כך.

The promise of IIoT is to enable the predictive maintenance paradigm, which estimates the actual Remaining Useful Life (RUL) of an asset in order to optimize its service and repair schedule. Predictive maintenance relies on one or more embedded sensors (e.g., vibration, acoustic, temperature, power consumption, thermal imaging, and ultrasonic sensors) to acquire data about the condition of the asset. The analysis of these data by means of Machine Learning (ML) and Artificial Intelligence (AI) techniques (e.g., deep learning) enables the credible estimation of the RUL of the asset and the planning of its maintenance at the best possible point in time.

Embedded sensors open new horizons in product and process quality. Specifically, the analysis of sensor data enables use cases like proactive failure detection and identification. Likewise, the analysis of historical data about product conditions and production processes enables the identification of process parameters that are likely to lead to defects. IIoT’s promise for quality management is to facilitate the prediction of defects’ risks and to enable automatic actions that will prevent the materialization of these risks. In this direction, an ML/AI agent in a production line can analyze historical data to predict possible defects and initiate actions that prevent them from happening. This concept is conveniently called Predictive Quality and represents the vision of quality management in the Industry 4.0 era (i.e., Quality 4.0).   

The deployment of embedded sensors in the manufacturing value chain is key to implementing the powerful concept of Digital Twins. The latter provide cyber representations of physical processes in the digital world, based on information from sensors, CPS systems, enterprise applications, and databases. With digital twins manufacturing enterprises can simulate complex production processes and run what-if analysis without a need for executing production scenarios in the field. As such digital twins are empowering industrial organizations to optimize processes in ways that are both cost-effective and safe for their employees.

חזור אחורה.

מלחמת רוסיה-אוקראינה: משמעויות גיאו-כלכליות למזרח אסיה

המלחמה באוקראינה כבר הכתה בהלם את שוק האנרגיה האירופי ואת שוק המזון העולמי. במאמר אורח ל-Diplomat עלי חמדי, מומחה לסנקציות ומדיניות חוץ, מציג שלוש מגמות גיאו-כלכליות שנוצרו עקב המלחמה.

אציין שהשימוש של מר חמדי במונח ״גיאו-כלכלה״ שונה מהשימוש שאני עושה בו. אני מגדיר כ״גיאו-כלכלה״ את השימוש בכלים כלכלים במסגרת מאבק הכוח בין מדינות, או איך מדינות משתמשות בכלים כלכלים בשביל להשפיע או לפגוע זו בזו. מר חמדי משתמש במונח במשמעות של איך מדינות מנצלות את הגיאוגרפיה לשם השגת מטרותיהן הכלכליות לאור שיקולים ביטחוניים.

מהן שלוש המגמות?

ראשית, המלחמה באוקראינה מאיימת על הגשר היבשתי של סין לאירופה. סין מסתמכת לסחר יבשתי עם אירופה על קווי רכבת שעוברים דרך רוסיה ובלארוס. המלחמה באוקראינה מעמידה בסימן שאלה האם הקווים ימשיכו להיות פתוחים לאור הסנקציות המערביות והאם הם בכלל בטוחים למעבר. בתגובה, סין כנראה תרצה להסתמך יותר ויותר על איראן בשביל מסחר עם אירופה:

The first two implications are closely related to the fact that the war in Ukraine and the associated economic embargoes have created significant blockages with regard to the New Eurasian Land Bridge (NELB) […] which passes through Central Asia and Russia to reach the European continent. This route is so important that Chinese officials have in the past worried about over reliance on Russia for their logistical needs.

Now those fears look prescient. As many experts have noted, the NELB route has become increasingly problematic. The security issues brought about by the war aside, Western sanctions have made Russia increasingly difficult to work with. […] All these factors make it increasingly necessary for China to look toward the lower tier of the “Belt,” going through Iran.

המגמה השנייה, שגם מחזקת את איראן, היא החיפוש של מדינות דרום ומרכז אסיה אחר נתיב יבשתי לאירופה. גם כאן איראן צפויה להרוויח כצומת יבשתי חשוב:

increased logistical activity of other Asian countries, particularly from Central Asia and South Asia, to reach their target markets in the West through Iran. Over the last number of weeks, there has been a flurry of activity surrounding the expansion of trade access involving Iran and countries to its immediate east.

This is buttressed by the Raisi administration’s ambitions to expand economic relations with countries across Asia and to pay closer attention to diplomatic ties with Central Asia, matters conservatives frequently accused the previous Rouhani administration of ignoring.

לבסוף, רוסיה מסתכלת מזרחה בחיפוש אחר שווקים חדשים לייצוא האנרגיה והתעשייה שלה, מבקשת להגדיל את האינטגרציה עם מזרח אסיה במקום האינטגרציה עם המערב:

The third and perhaps least recognized trend is Russia’s own quasi “look East” strategy to mitigate the effects of sanctions by diversifying its trade away from Western economies that seem increasingly interested in weaponizing interdependence.

While Russia’s route to China or Central Asia is straightforward, its land route to India, a key trading partner that has refused to join the Western sanctions coalition, is far more complicated. […] While India-Russia trade is mostly carried out by sea, traveling through the Suez Canal, the absence of a more direct route can become a vulnerability, especially in the current charged political environment.

This enhances the importance of the International North-South Transport Corridor (INSTC), which traverses the Caucuses to connect Russia to the Iranian port of Bandar Abbas on the Strait of Hormuz, from which point a shorter maritime route to India is available.

איראן, כך לפי מר חמדי, צפויה להרוויח מכל שלוש המגמות. אני מסכים שאיראן היא צומת יבשתי חשוב, וצפויה לראות את מעמדה עולה באירו-אסיה עם הניתוב מחדש של הכלכלה הגלובאלית. אולם לדעתי יש לרסן אופטימיות (או פסימיות) בדבר המשמעויות הכלכליות של זה לאיראן. איראן היא עדיין מדינה עם ביורוקרטיה מסורבלת ומושחתת, שאינה אטרקטיבית להשקעות. בזמן שהתשתיות בה ישופרו בכל קונפיגורציה חדשה של הלוגיסטיקה באירו-אסיה, ספק עד כמה הדבר ישפר את מצב הכלכלה שלה.

חזור אחורה.




מה למשחק הגדול ומקיאוולי?

הסדרה הבאה של המשחק הגדול תעסוק לא במדינה או בסדר בינלאומי, כי אם באדם אחד והגותו: ניקולו מקיאוולי (1469-1527), יליד העיר פירנצה באיטליה. כהכנה לסדרה הבאה, כמה מחשבות על למה בכלל מקיאוולי צריך לעניין אותנו. כן, מקיאוולי מאוד חשוב למחשבה הפוליטית של המערב. אבל אני לא פילוסוף והמשחק הגדול לא פודקסט הגות. אז למה בכל זאת לעסוק במקיאוולי?

ידע משנה אדם

בפתח המסה שלו ״כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים״ מביא פרידריך ניטשה ציטוט של גתה, ענק הרוח הגרמני, שאומר כך: ״יתר על כן שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שיַרבה או יחַיה במיישרין את פעילותי״. במילים אחרות – איך הידע רלוונטי אלי? משנה אותי? זו לכאורה שאלה נמוכת מצח, ובכל זאת שאלה חשובה. היא מחייבת אותנו לבחון כל ידע על פי אמת המידה של האם הוא משנה משהו אצלנו? האם הוא משפיע אלינו? ידע סטרילי הוא כמו פרחים מפלסטיק – יפה, אך לא פורה.

כשאנחנו באים לעסוק במקיאוולי אותה אמת מידה מיושמת. גם הציניקן הגדול ביותר של העת המודרנית לא יכול לברוח ממנה. מה תורם לנו ניקולו מקיאוולי, דיפלומט והוגה איטלקי שנפטר לפני 500 שנה?

ראשית, מקיאוולי חי ופעל בתקופה שמזכירה במידת מה את תקופתנו. בתקופתו שתי שושלות גדולות, בית הבסבורג בספרד ובאימפריה הרומית הקדושה, ובית ולואה בצרפת, נלחמו על השפעה ביבשת.

איטליה הפכה שדה קרב לשני הבתים ב-1494 כאשר שארל השמיני מלך צרפת הוזמן ע״י דוכס מילאנו לכבוש את נאפולי. שארל האמין שהוא היורש החוקי של כתר נאפולי, והשתמש בהזמנה של הדוכס כתירוץ לבוא ולדרוש את מה שהוא האמין שייך לו בזכות דם.

שארל השמיני מלך צרפת, 1470-1498

הפלישה של שארל הרסה את מאזן הכוח בחצי האי, והביאה את ספרד (בית הבסבורג) לשלוח כוח לאיטליה במטרה לדחוק את הצרפתים. במהלך 60 השנים הבאות איטליה ראתה סדרה של מלחמות בין הצרפתים והאיטלקים, כמו גם בין המדינות של מילאנו, פירנצה ומדינת האפיפיור.

ומקיאוולי לא רק חי בתקופה הזו, הוא לקח חלק פעיל בה. בין 1498 ל-1512 הוא שימש כראש המזכירות השנייה ברפובליקה של פירנצה, האחראית על יחסי החוץ. מ-1506 שימש גם דה-פקטו שר ההגנה. במשך 14 שנה מקיאוולי שימש כמדינאי ודיפלומט עבור הרפובליקה של פירנצה, נשלח בין השאר לחצר הקיסר מקסימיליאן הראשון, האפיפיור יוליוס השני, ומלך צרפת לואי ה-12. לעיתים השליחויות של מקיאוולי לא נועדו למטרה ספציפית של משא ומתן דיפלומטי, אלא בשביל לצפות ולדווח לרפובליקה על המצב בחצרות. מקיאוולי בילה כעשור (החל מ-1500) בצפייה ולמידת הפוליטיקה האירופית.

הודות לדמיון בתקופות הסוגיות בהן מקיאוולי עסק לפני 500 שנה פוגשות אותנו היום. גם אנחנו חיים בתקופה של תהפוכות, ואנחנו כישראלים חיים באזור שהמעצמות נוטות למשוך אותו למאבקיהן השונים. אלו סוגיות? לדוגמה:

  1. באיזה צד יש לתמוך כששניים משכניך נלחמים זה בזה?
  2. איך שליט קונה אחיזה במדינה שנכבשה לא מזמן?
  3. מדוע על הדמוקרטיה להיזהר מהמפלגות שלה?
  4. מה הקשר בין כוח פוליטי ואלימות? ועוד

מקיאוולי כשחקן עם skin in the game

הסיבה השנייה למה מקיאוולי בעל ערך היא מפני שהוא כתב כמי שהשתתף במשחק הפוליטי מבפנים, לא כמי שצופה בו מהחוץ. כשמקיאוולי מדבר על הסכנות בשלטון יחיד, או על הצורך של הנסיך לקנות את לב חייליו, הוא עושה זאת עם שנים של תצפיות בפוליטיקה האירופית, שנעה באותה תקופה בספקטרום של בין אפיפיורים תככנים ותאבי כוח, קיסרים שלא יודעים להחליט, שרי צבא עם שאיפות גדלות ורפובליקות לא יציבות. מקיאוולי מבסס את המסקנות שלו על תצפיות על הטבע האנושי, ומשום שזה לא השתנה הרבה ב-500 השנים – הרי שהמסקנות של מקיאוולי שוות לכל הפחות בחינה.

niccolo macchiavelli concrete statue
פסל של ניקולו מקיאוולי, מוזיאון האופיצי, פירנצה.

וסיבה אחרונה. משום שלמקיאוולי ניסיון מעשי, הוא עוסק במושג הכל-כך חמקמק אך גם כל-כך קריטי של ״מזל״. מקיאוולי ידע עד כמה ״המזל״ משפיע על גורלו של אדם: עד 1512 הוא היה המזכיר השני של הרפובליקה הפלורנטינית. ב-1512 הרפובליקה חוסלה, ובני מדיצ׳י, המשפחה ששלטה עד 1494 בעיר, שבו לשלטון. מקיאוולי סולק מכל עמדה בכירה, וכאשר נחשד כמי שמעורב בקנוניה נגד המדיצ׳י עונה במשך שבועות. לאחר מכן הוגלה מן העיר, מבלה את שארית חייו בחווה קטנה.

בתקופת הגלות שלו (1512-1527) מקיאוולי כתב את היצירות הפוליטיות שהקנו לו שם עולם – עיונים, הנסיך ואומנות המלחמה. בהם הוא משלב את הניסיון שלו עם מעין מחקר היסטורי, ומנסה לנסח על בסיס ניסיון העבר של הקדמונים וניסיונו שלו עקרונות ושיטות כיצד לשלוט, להבטיח את יציבות השלטון, ולהיזהר מכישלון ואנרכיה.

הוא גם סוקר איך צורות שלטון מתחלפות זו בזו, איך דמוקרטיה הופכת לדיקטטורה, איך שליט יחיד הופך עריץ, איך המתח בין העם והאצילים מניע תהליכים פוליטים. מקיאוולי עסק בדינמיקה של תהליכים פוליטים, וברגישות של מערכות שלטון ובני-אדם לשינויים בנסיבות, אירועים נדירים, ובקיצור – למזל. מקיאוולי משקף בכתביו עד כמה שינוי בנסיבות עלול להשפיע על ההצלחה או הכישלון של מנהיג ומדינה, ומה צריך לעשות כדי להגן על עצמך עד כמה שאפשר מ״מזל רע״.

כמובן שאלו לא הסיבות היחידות מדוע מקיאוולי חשוב. מקיאוולי נחשב לאבי הריאליזם, הראשון במערב שניתק בין פוליטיקה ומוסר והפך את מדעי המדינה לתחום שעומד בפני עצמו. מקיאוולי חשוב לפילוסופיה הפוליטית של המערב, אך זו אינה הקריאה שאנחנו נעשה.

אנחנו נקרא את מקיאוולי בשביל להבין מה העצות שהוא נותן, ומה הידע שאנחנו יכולים לקחת בשביל להבין את העולם שלנו היום. פחות עיסוק במקומה של האתיקה בפוליטיקה או יחסי דת ומדינה, יותר למה שליט צריך לפחד מהגנרל המנצח שלו.




הסלמה בקוריאה (פלג 124)

תקציר

  1. בשנה האחרונה מתרחשת הסלמה בחצי האי הקוריאני – צפון קוריאה העלתה את קצב והיקף ניסוי הטילים שלה, וכעת לפי הערכות מתכוננת לניסוי שביעי בנשק גרעיני.
  2. הפעילות הנוכחית של הצפון דומה למעגלי הסלמה קודמים, בהם צפון קוריאה מנסה ע״י ניסויים בנשק להביא להקלה או הסרה של סנקציות נגדה. לרוב מעגל ההסלמה מסתיים ללא הישג לצפון קוריאה, אלא להיפך – מוטלות עליה עוד סנקציות.
  3. בשונה אבל ממעגלי הסלמה קודמים, כעת בצפון קוריאה מתפתח משבר כלכלי והומניטרי שעלול להביא את המדינה הקומוניסטית לסף רעב המוני. צפון קוריאה צריכה הקלה בסנקציות בשביל לשקם את הכלכלה, והיא צריכה סיוע מערבי כדי להתמודד עם התפרצות חדשה של ווירוס הקורונה. בניגוד למעגלי הסלמה קודמים, סביר (45%) שצפון קוריאה תמשיך להסלים לאחר ניסוי בנשק גרעיני אם לא תקבל סיוע כלכלי.
  4. הבדל נוסף לעומת מעגלי הסלמה קודמים היא העובדה שדרום קוריאה שוקדת על התחמשות נגד הצפון, ושבמרץ 2022 נבחרה ממשלה חדשה המבטיחה עמדה תקיפה יותר נגדו. אפשר ולאחר הניסוי בנשק גרעיני, התגובה של דרום קוריאה וארה״ב תהיה תרגיל צבאי חדש, ולא הצעה להקלה בסנקציות.
  5. דרום קוריאה מתמודדת עם איומים ביטחוניים דומים לישראל, אם איום רקטי, מתקפות סייבר ואף איום ממנהרות שהצפון חופר. הדמיון באיומים מציע כר פורה לשיתוף פעולה בין שתי המדינות, כמו גם בין יפן וישראל שמתמודדת עם מתקפות סייבר ואיום טילים מצד צפון קוריאה.

להורדת הפרק – קישור.

זמן קריאה משוער: 18 דק׳.

רוצים להאזין לפרק? התחברות לפודקסט של פל״ג נעשת דרך הקישור כאן

מבוא

מזה יותר משנה יש הסלמה בחצי האי הקוריאני. רובנו כנראה פספסנו זאת משום נושאים יותר בוערים כמו המשא ומתן בין ארה״ב ואיראן, משבר האנרגיה באירופה וכמובן המלחמה באוקראינה. אך מזה כשנה צפון קוריאה העלתה בחדות את מספר וקצב ניסויי הנשק שלה, ולפי הערכות היא כעת מתכוננת לניסוי השביעי שלה בנשק גרעיני. מה הביא את צפון קוריאה להסלמה הזו? ואיך היא נוגעת אלינו?

יש מעט מאוד אזורים שהם חבית נפץ כמו חצי-האי הקוריאני. במושגים גיאופוליטים חצי האי הקוריאני הוא מה שפרופ׳ סול כהן קורא לו ״אזור לחץ״: אזור בו נפגשים תחומי ההשפעה של שתיים או יותר מעצמות גדולות, ואלו סודקות את האזור.

חצי האי הקוריאני הוא נקודת המפגש של שלושה תחומי השפעה: הראשון הוא התחום האירו-אסיאתי של רוסיה. השני הוא התחום המזרח אסיאתי של סין. והשלישי הוא התחום הפסיפי של יפן וארה״ב. לאורך ההיסטוריה קוריאה בגלגוליה השונים הייתה תחת שליטתן של אחת המעצמות הגדולות של האזור או שנלחמה נגדן. בתחילת המאה ה-20 חצי האי הקוריאני היה תחת הכיבוש של האימפריה היפנית. היפנים ראו בקוריאנים נחותים גזעית, והשתמשו בנשים קוריאניות כעובדות מין עבור החיילים של האימפריה.

בסוף מלחמת העולם השנייה קוריאה חולקה בין ארה״ב בדרום ובין בריה״מ בצפון. שתי רפובליקות הוקמו – הרפובליקה של דרום קוריאה, והרפובליקה הדמוקרטית העממית של צפון קוריאה (טיפ: אם בשם הרשמי של מדינה נמצאת המילה ״דמוקרטית״ – היא לא). ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה הראשונה, כשקוריאה הצפונית פלשה לקוריאה הדרומית במטרה לאחד את חצי האי. בשיא הפלישה רוב השטח של חצי-האי היה תחת שליטתה של צפון קוריאה. בתגובה לפלישה ארה״ב ומדינות נוספות נלחצו לעזרת דרום קוריאה והצליחו לדחוף את צפון קוריאה אחורה, מגיעים כמעט עד לגבול עם סין.

בשלב הזה בייג׳ינג, חוששת שהאמריקנים עלולים להמשיך ולחדור מעבר לקוריאה אל תוך סין עצמה, למנצ׳וריה, התערבו במלחמה. הם שלחו כוחות גדולים נגד האמריקנים והצליחו להדוף אותם לאמצע חצי האי. בקרבות שלאחר מכן התקבעה חזית הפסקת האש, שמשמשת עד היום כגבול בין שתי הקוריאות.

היום חיות זו לצד זו שתי מדינות מאוד שונות. בדרום, הרפובליקה של קוריאה היא דמוקרטיה עם שוק חופשי, והיא הכלכלה ה-12 בגודלה בעולם. דרום קוריאה היא מעצמה תעשייתית של ציוד מתקדם, הכולל כמובן רכבים אך גם רובוטים ושבבים מתקדמים. מרכז הייצור של סמסונג בדרום קוריאה הוא המתחרה היחיד כיום ליכולות הטכנולוגיות של יצרן השבבים הטאיוואני TSMC.

בצפון, הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה היא לא דמוקרטית ולא עממית. מדובר בדיקטטורה קומוניסטית דורסנית, השולטת ביד ברזל בכלכלה ושמונהגת כבר 70 שנה ע״י משפחה אחת – משפחת קים. משפחת קים נמצאת במרכז הכוח של המפלגה הקומוניסטית של קוריאה, ששולטת בכל היבטי המדינה.

בניתוח היום נכיר מעט את צפון קוריאה, ולמה המדינה הענייה הזו משפיעה על המערכת הבינלאומית. נבין מה מניע את ההסלמה הנוכחית ונבחן את תרחיש האימים שאף אחד לא רוצה לחשוב עליו – מלחמה חדשה בחצי האי של קוריאה.

חצי האי הקוריאני, מפה טופוגרפית. מקור.

הכוח של צפון קוריאה

צפון קוריאה היא מדינה מעניינת, ולא רק משום המנהיגים המוזרים שלה. למי שלא מכיר קים ג׳ונג און התחנך בכלל בבתי ספר מערביים לפני שהפך לדיקטטור של הרפובליקה. אביו קים ג׳ונג איל אהב מאוד סרטים אמריקנים וכדורסל, ואף צילם כמה סרטים. הסבא, קים איל סונג מוגדר כנשיא הנצחי של הרפובליקה. זאת למרות שהוא מת כבר כמעט 30 שנה.

אך נשים את פרטי הטריוויה בצד. הסיבה המרכזית שצפון קוריאה היא מדינה מעניינת היא משום שהיא דוגמה מעולה ל״מעצמה מסדר שלישי״, או כפי שאני קורא להן ״מדינות חשובות״. מדינה חשובה היא מדינה שיש לה כוח צבאי משמעותי, אך אין לה את הכוח הכלכלי או הדיפלומטי בשביל להיות מעצמה אזורית – כמו לדוגמה ישראל או טורקיה – וגם לא מעצמה גדולה – כמו סין או ארה״ב. מדינות חשובות הן מדינות לכאורה חלשות, הן לרוב יהיו תלויות בסיוע זר, אך מחזיקות במאפיינים ייחודים שנותנים להן להשפיע על המערכת הבינלאומית בצורה לא פרופורציונאלית לגודלן הכלכלי.

דוגמה אחת שדיברנו עליה בעבר היא קובה. קובה היא מדינה חלשה כלכלית, שהייתה תלויה בסיוע כלכלי מבריה״מ וכיום תלויה בסיוע כלכלי ממדינות כמו וונצואלה, איראן, רוסיה וסין. הייחודיות של קובה הוא המיקום שלה – אמריקה הלטינית – והכוח הצבאי שלה. קובה שימשה כספקית של נשק וחיילים במלחמות מקומיות רבות במהלך המלחמה הקרה. בין השאר כוחות קובנים נלחמו באלג׳יריה, אנגולה, אתיופיה וגם נגדנו במלחמת יום הכיפורים.

חיילים קובנים באנגולה. מקור.

צפון קוריאה דומה לקובה במובן הזה שכמו קובה היא מדינה שעומדת מחוץ לסדר העולמי האמריקני, וכמו קובה יש לה כוח צבאי וטכנולוגי משמעותי שהיא לא מהססת לסחור בו בשביל צרכיה. צפון קוריאה לא רואה את עצמה מחויבת לנורמות בינלאומית ובכך היא בעצם מדינה סוררת, שפועלת מחוץ לסדר הגלובאלי ומוכנה להציע את שירותיה לכל המרבה במחיר.

אילו שירותים? על-אף שנים של סנקציות נוקשות צפון קוריאה הצליחה לא רק לפתח נשק גרעיני, אלא גם את הטילים בשביל לשגר אותו. כיום לצפון קוריאה יש טילים בליסטים שיכולים תיאורטית להגיע עד ארה״ב, והיא מפתחת ראשי קרב גרעינים עבורם. היא גם מפתחת טילים בליסטים שיוכלו להיות משוגרים מצוללות, ולפי הצהרות שלה גם מתכוונת לפתח נשק גרעיני טקטי.

את הטכנולוגיה הגרעינית והבליסטית שלה צפון קוריאה לא פעם מכרה למדינות אחרות, בין השאר יריבות אזוריות שלנו. צפון קוריאה עזרה לאיראן וסוריה בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים שלהן. הכור הגרעיני הסורי שהופצץ ב-2007 נבנה בעזרת מהנדסים צפון קוריאנים. האיראנים נעזרו בשרטוטי טילים מקוריאה בשביל פיתוח הטילים הבליסטים שלהם. לפי דיווחים מדענים איראנים אף השתתפו בניסוי נשק גרעיני של צפון קוריאה בשביל ללמוד על הגיאומטריה של ראש הנפץ וכיצד לבצע ניסוי נשק.

והפעילות הסוררת של צפון קוריאה אינה נשארת רק בתחום של מכירת נשק וטכנולוגיה למדינות. צפון קוריאה גם עוסקת בפשיעת סייבר כדרך לממן את עצמה. היא עומדת מאחורי מתקפות כופר רבות וגם מאחורי גניבות משמעותיות של מטבעות קריפטו. לפי הערכות צפון קוריאה עומדת מאחורי גניבות בסך של מעל 800 מיליון דולר של מטבעות קריפטו מאז 2017.

מה צפון קוריאה עושה עם הכסף? משתמשת בו בשביל תוכניות הנשק שלה. כפי שציינתי לצפון קוריאה יכולות משמעותיות בתחומים של נשק גרעיני וטילים בליסטים. היא גם שוקדת כל העת על שדרוג היכולות הקונבנציונאליות של הצבא שלה. היא עושה זאת על-אף המצב המוזנח של הכלכלה, שסובלת מחוסר היעילות שבאה עם תכנון מרכזי.

למה צפון קוריאה משקיעה את הכסף בעיקר בתוכניות נשק? כמו כל שלטון דיקטטורי, האינטרס העליון שלה הוא הישרדות המשטר. ארסנל הנשק הגרעיני והיכולת לשגר אותו הם תעודת הביטוח של המשטר נגד האמריקנים. אם ארה״ב תנסה משהו נגד הרפובליקה העממית, היא תוכל להמטיר אש גרעינית על בסיסים אמריקנים בדרום קוריאה, יפן ואולי אף בארה״ב עצמה.

צפון קוריאה גם יכולה להשקיע את הכסף בתוכניות נשק מפני שהיא נהנית מתמיכה זרה שמשלימה את הצרכים האזרחים שלה. במהלך המלחמה הקרה צפון קוריאה קיבלה תמיכה מצד בריה״מ, שהעבירה למדינה נפט ומזון. כיום היא בעיקר תלויה בסחר עם סין, המדינה היחידה כמעט בעולם שסוחרת עמה בהיקף משמעותי. למה?

נגד צפון קוריאה יש רשימה ארוכה של סנקציות, אם של ארה״ב, אם של האו״ם. אין כמעט פעילות כלכלית שאפשר לעשות שלא נמצאת תחת סנקציות, אם זה מכירה של ציוד מחשוב, ייבוא של מינרלים או ייצוא של מוצרי יוקרה. אגב, הצפון קוריאנים עדיין מצליחים להשיג את כל הדברים האלה הודות לתעשיית הברחות מפותחת. אך זה לא משנה את העובדה שצפון קוריאה היא אחת המדינות עם הכי הרבה סנקציות נגדה.

וכאן עולה הנקודה המעניינת הבאה: אחת הדרכים בהן צפון קוריאה מנסה מעת לעת להסיר או לכל הפחות להקל את עול הסנקציות נגדה היא באמצעות מעין ״מעגל הסלמה״ מול ארה״ב והקהילה הבינלאומית. תחילה צפון קוריאה מבצעת מספר ניסויי נשק בשביל להסלים את המצב. ארה״ב אז פותחת בשיחות דיפלומטיות בשביל להפסיק את ההסלמה, וצפון קוריאה בתמורה דורשת הקלה בסנקציות. לרוב זה מסתיים בעוד סנקציות על צפון קוריאה.

עכשיו אנחנו כנראה במעגל הסלמה חדש. צפון קוריאה מבצעת ניסויים בטילים ונשק גרעיני, ארה״ב תפתח בשיחות וצפון קוריאה תדרוש הקלה זמנית בסנקציות. העניין הוא שלעומת מעגלי הסלמה קודמים, המצב בקוריאה השתנה מאוד. לא בטוח שכאשר צפון קוריאה תדרוש הקלות ותקבל כתף קרה מהאמריקנים, היא תעצור שם.

ניסוי בטיל בליסטי קצר טווח, צפון קוריאה, 2019. מקור.

הטמפרטורות עולות בחצי האי

מאז תחילת 2022 צפון קוריאה ביצעה מעל תריסר ניסויים בליסטים, ולפי הערכות היא מתכוננת לבצע את הניסוי השביעי שלה בנשק גרעיני. מה דוחף אותה לכך?

בין 2018 ל-2020 צפון קוריאה הייתה במגעים עם ארה״ב על הסרה חלקית של הסנקציות נגדה. הרפובליקה העממית חשבה שבתמורה להסרת הסנקציות היא תצמצם את תוכנית הגרעין. האמריקנים רצו שבתמורה להסרת הסנקציות היא תפרק חלקים משמעותיים ממנה.

המשא ומתן לא התקדם, ובנובמבר 2020 טראמפ הפסיד בבחירות לביידן. מאז הצפון קוריאנים מאותתים לארה״ב בשורה של ניסויי נשק שהם מעוניינים לחזור לשולחן המשא ומתן, וככל שארה״ב תתעכב כן יעלה המחיר שהיא תהיה חייבת לשלם. מבחינת המשטר הצפון קוריאני שיגורי הטילים הם דרך להזכיר לוושינגטון את האיום הבליסטי שלהם, ואוי לה לאמריקה אם היא תמשיך להתעלם מהרפובליקה העממית.

נשיא ארה״ב לשעבר דונלד טראמפ עם קים ג׳ון און, מנהיג צפון קוריאה, בפסגה בוויטנאם, 2019. מקור.

במקביל לניסויי הנשק של הצפון קורים עוד שני תהליכים חשובים. ראשית, בתוך צפון קוריאה נראה שמתפתח משבר כלכלי והומניטרי חדש. חדש מפני שהיא כבר ספגה מכה כלכלית קשה בעקבות ההתפרצות הראשונה של הקורונה בסין, שהביאה לצמצום דרסטי בסחר בין המדינות. הסחר מאז לא התאושש, וכעת צפון קוריאה מתמודדת עם התפרצות חדשה של הווירוס.

בנוסף, שיטפונות כבדים הביאו לפגיעה ביבול במדינה. בימים טובים צפון קוריאה לא מצליחה להאכיל את עצמה ותלויה בייבוא של מזון. עכשיו הם לא ימים טובים. מחיר המזון עלה עקב המלחמה באוקראינה וצפון קוריאה כפי שציינתי כבר ספגה מכה כלכלית קשה עקב הקורונה. החשש הוא שאין לה את הכסף לייבא את המזון הדרוש לה.

במקביל, דרום קוריאה רואה את הפלישה לאוקראינה כהוכחה לצורך להתחמש, אולי אפילו בנשק גרעיני. סקר מפברואר 2022 מראה שמעל 70% מהדרום קוריאנים מעוניינים שלרפובליקה יהיה נשק גרעיני, ושהנשק הגרעיני הזה יהיה של דרום קוריאה ולא נשק שיושאל לה ע״י האמריקנים. במילים אחרות יש רוב משמעותי בדרום קוריאה לפיתוח נשק גרעיני נגד הצפון.

בנוסף, דרום קוריאה מזה מספר שנים שוקדת על פיתוח הצבא שלה, כולל פיתוח ארסנל הטילים הבליסטים שלה. הרפובליקה של קוריאה שוקדת על פיתוח וייצור מאגר מתקדם של טילים שיאפשר לה בשעת הצורך לאתר ולתקוף במהירות את מתקני השיגור של הצפון. דרום קוריאה גם מעוניינת לפתח צוללות גרעיניות ומתכוונת לרכוש נושאת מטוסים ב-2033.

לבסוף, במרץ 2022 נבחרה בדרום קוריאה ממשלה ימנית חדשה שמבטיחה עמדה תקיפה יותר מול הצפון. הממשלה מאמינה שניסיונות הפיוס מול הצפון לא הצליחו, ושבמקום דרום קוריאה צריכה לשקוד על כוחה הצבאי ולהביא את הצפון, דרך הפגנת כוח, לרסן את התנהגותו.

יון סוק-יאול, נשיא דרום קוריאה החדש. מבטיח עמדה תקיפה יותר מול הצפון.

משום כך ב-4 החודשים האחרונים, הניסויים של צפון קוריאה הביאו בתגובה לתרגילים צבאיים של דרום קוריאה וארה״ב. האמריקנים והקוריאנים מאותתים לצפון שאיומים בנשק לא יפחידו אותם, מה שכמובן רק דוחף את הצפון להעלות עוד מדרגה בהסלמה.

לאן כל זה מוביל? התרחיש הריאלי, שהוא גם האופטימי, הוא שאחרי שצפון קוריאה תבצע ניסוי בנשק גרעיני היא תהיה מוכנה להתחיל בשיחות חדשות עם ארה״ב. צפון קוריאה צריכה הקלה בסנקציות בשביל להתמודד עם המשבר הכלכלי שלה, ובעיניה אולי דווקא אחרי הניסוי בנשק גרעיני היא תבוא מעמדה של כוח שיאפשר לה לקבל דרישות מסויימות של האמריקנים מבלי לאבד מכבודה הלאומי. בתרחיש הריאלי צפון קוריאה מבינה שעימות צבאי יהיה יקר מדי, שהסלמה נוספת תפגע בה ושהיא צריכה את הסיוע המערבי בשביל לשרוד. וושינגטון ודרום קוריאה כבר הציעו מספר פעמים סיוע לצפון, וקרוב לודאי יעשו זאת ברגע שהוא יהיה מוכן לשבת לשולחן המשא ומתן.

אבל זה כאמור התרחיש הריאלי. מה הוא תרחיש הקצה?

תרחיש קצה – מלחמת קוריאה השנייה

צבא צפון קוריאה מונה כ-1.3 מיליון חיילים, ועוד כ-7 מיליון חיילי מילואים. צבא דרום קוריאה מונה כ-250 אלף חיילים ועוד 3 מיליון חיילי מילואים. לצידו יש גם עוד כ-30 אלף חיילים אמריקנים שמוצבים דרך קבע בדרום קוריאה, ובמקרה של מלחמה יתוגברו כנדרש. וזה תרחיש הקצה שלנו – מלחמה.

בין שתי הקוריאות מעולם לא נחתם הסכם שלום, ותרחיש הקצה הוא הסלמה שבסופה פורצת מלחמה. הסלמה כזו יכולה למשל לעקוב אחר המסלול הבא: בתחילה צפון קוריאה מבצעת ניסוי בנשק גרעיני. בתגובה האמריקנים והדרום קוריאנים פותחים בשורת תרגילים צבאיים, הכוללים כוחות יבשה, ים ואוויר. צפון קוריאה, שרואה שהניסוי לא הביא את וושינגטון או סאול לפנות אליה, מחליטה להשיב לתרגילים בתרגיל משלה, שכולל הזזת כוחות רבים לגבול עם הדרום. ההצהרות משני הצדדים הופכות יותר ויותר תוקפניות, עד שצפון קוריאה, בחשש למכה מקדימה מצד ארה״ב, מחליטה לפתוח במלחמה.

זה אולי לא נשמע כל-כך מפחיד אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. לאור הביצועים האומללים של הצבא הרוסי, מה מבטיח שהצבא הצפון קוריאני לא יתגלה כאיום ריק? נכון שעל הנייר לצפון קוריאה יש מעל מיליון חיילים, טילים רבים ותותחי ארטילריה, אך כמה מהם באמת שמישים? האם קווי הלוגיסטיקה של הצפון יוכלו לתחזק מתקפה לעומק הדרום? אולי הם יתקעו בימים הראשונים שלאחר הפלישה, נותנים לדרום קוריאה מספיק זמן לגייס את כוחות המילואים שלה ולהתחיל מתקפת נגד?

העניין הוא שצבא צפון קוריאה לא צריך להיות מוצלח בשביל לגרום נזק רב. בניגוד לאוקראינה, לדרום קוריאה אין מרחבים גדולים שהצבא הקוריאני יצטרך לחצות או מספר חזיתות. קייב מרוחקת כ-300 ק״מ מהגבול הרוסי, וכ-100 ק״מ מהגבול עם בלארוס. סאול, המרכז הכלכלי והדמוגרפי של דרום קוריאה, נמצאת במרחק של רק כ-50 ק״מ מהגבול עם הצפון. זה מרחק שעה נסיעה, או יום הליכה. כלומר ב-24 השעות הראשונות של כל מלחמה, צפון קוריאה תהיה בפרברים של סאול.

וכשאני אומר ״מרכז כלכלי ודמוגרפי״, אני מתכוון מרכז כלכלי ודמוגרפי. כמחצית מהאוכלוסייה והתמ״ג של דרום קוריאה מרוכזים בצפון מערב המדינה, מסביב לעיר הבירה. במרחק של 50 ק״מ מהגבול המטרופולין הגדול ביותר של דרום קוריאה נמצא בטווח של טילים ופגזים טיפשים. לפי הערכה של מכון המחקר RAND, בשעה אחת של הפגזה עם פגזים רגילים – ללא נשק כימי או ביולוגי – הצפון יכול להרוג מעל 10 אלף איש. בשעה.

התפלגות התמ״ג והאוכלוסייה בדרום קוריאה לפי מחוז. הזיזו את התמונה כדי לעבור בין שתי המפות.

משום כך בכל תרחיש מלחמה ההנחה היא שאו שסאול תיכבש בשעות הראשונות, או שהיא תוחרב בשעות הראשונות. דרום קוריאה וארה״ב יכולות לנסות ולעצור את ההתקדמות של הצפון בעיר, אך הם יעשו זאת מול כוחות רעננים, עם כיסוי ארטילרי רחב, ושלהם יש את המומנטום של הצד התוקף. יהיה יקר מאוד, במונחים של חיי אדם וציוד, לנסות ולבלום את צפון קוריאה כל-כך קרוב לגבול.

והמצב הופך סבוך יותר דווקא אם דרום קוריאה וארה״ב מצליחות לדחוף את צפון קוריאה אחורה אחרי המתקפה הראשונה. במצב כזה דרום קוריאה ספגה מכה כלכלית משמעותית, וכעת צפון קוריאה סופגת מכה צבאית משמעותית שעלולה להפיל את משפחת קים. מה וושינגטון תעשה אם השלטון בצפון קוריאה יתמוטט, והיא תצטרך לטפל ב-20 מיליון איש?

החשש מהתמוטטות השלטון ברפובליקה העממית עלול גם לדחוף את סין להתערב. סין, חוששת מגל פליטים ומכך שהאמריקנים יגיעו לגבול שלה, תתערב לצד הצפון בשביל לייצב את המצב צבאית. צבא השחרור העממי, צבא סין, יתגבר את הכוחות הקוריאנים בגבול הישן בין הקוריאות ויכריח את האמריקנים להגיע להפסקת אש חדשה עם הצפון. התוצאה הסופית אז תהיה חצי אי קוריאני שהוא עדיין מחולק, ועכשיו גם עם שתי כלכלות במשבר במקום רק אחת.

ההשלכות של מצב כזה יהיו משמעותיות. דרום קוריאה היא ספקית חשובה של ציוד תעשייתי כבד, מכוניות, שבבים מתקדמים, כימיקלים ועוד. פגיעה בה תוביל לשיבוש נוסף בשרשרות האספקה הגלובאליות, וכנראה למיתון עולמי חדש. סביר שצפון קוריאה תתקוף גם מטרות ביפן, וצי הצוללות שלה עלול לתקוף אוניות סוחר אזרחיות בצפון מזרח אסיה. מזרח אסיה תשותק, ועמה חלק חשוב מהתעשייה העולמית.

הזדמנויות לישראל

בזמן שהתרחיש של מלחמה בחצי האי הוא רחוק, דרום קוריאה, ארה״ב ויפן מתכוננות לאפשרות הזו באמצעות חיזוק כוחן הצבאי. הן גם מנסות להתמודד עם האיומים האחרים מצפון קוריאה, אם אלה שיגורי טילים, או מתקפות סייבר.

במקרה של דרום קוריאה, סאול שוקדת מזה מספר שנים על יצירת שרשרת הרג (Kill Chain) שתאפשר לה לאתר ולחסל במהירות משגרים צפון קוריאנים, ואם צריך גם לפגוע במרכזי שליטה צבאיים ואזרחים של השכנה מצפון. יצירת שרשרת ההרג הזו כוללת פיתוח חימוש מדויק, הצבה של לווינים בחלל, פיתוח מל״טים מתקדמים וכמובן תשתית תקשורת שתאפשר לכל הנכסים השונים לדבר זה עם זה.

אם זה נשמע לכם מוכר, זה מפני שישראל מתמודדת עם בעיה דומה. לנו יש את האיום הרקטי מחמאס, חיזבאללה ואיראן שמעסיק את צה״ל ואת התעשיות הביטחוניות. חוץ מהאיום הרקטי, לישראל ודרום קוריאה עוד איומים דומים רבים, דוגמת מתקפות סייבר, איום מנהרות ושימוש בנשק לא קונבנציונאלי מצד יריב שאינו רואה עצמו מחוייב לנורמות בינלאומיות. גם יפן מתמודדת עם איומים דומים, בעיקר האיום הרקטי מצפון קוריאה ומתקפות סייבר ממנה.

מנהרה צפון קוריאנית שנחפרה מתחת לגבול ומגיע אל תוך דרום קוריאה. כמו ישראל, גם דרום קוריאה מתמודדת עם איום מנהרות.

איומים דומים יוצרים צרכים דומים, ויוצרים קרקע פורייה לשיתוף פעולה. ישראל יכולה להציע את הניסיון והטכנולוגיה שהיא פיתחה, ללמוד מהניסיון של הדרום קוריאנים והיפנים ולחפש כיצד לעבוד עם שני צדדים ביחד או במקביל. לדוגמה, ישראל כיום תלויה במימון אמריקני לפיתוח מערכות היירוט שלה. יפן ודרום קוריאה, שתיים מהכלכלות הגדולות בעולם, כנראה יכולות להחליף חלק מהמימון האמריקני בעוד אנחנו מביאים את הידע הטכני. אפשר גם לבחון שיתוף פעולה בתחומים אחרים, כמו נחילי מל״טים לאיתור משגרים, רובוטים לחילוץ פצועים מתוך הריסות, מערכות מידע לזמן משבר, תרגול שרידות פיקודית ועוד.

תחום הסייבר במיוחד מעניין משום האיום המשמעותי מצד צפון קוריאה. לפי הערכות לצפון קוריאה אחת מיחידות לוחמת הסייבר המתקדמות בעולם, שעוסקת כפי שציינתי בעיקר בפשיעת סייבר. היחידה אחראית בין השאר לפריצה למאגר הנתונים של סוני והפצה של תולעת כופר שהדביקה מאות אלפי מחשבים. לישראל הניסיון והיכולת לעזור לשתי המדינות מול אותם איומים.

בכלל, משום המעורבות של צפון קוריאה במזרח התיכון, והעובדה שהיא ספקית חשובה של טכנולוגיה צבאית לאויבות שלנו, לישראל יש אינטרס ברור בדיאלוג אסטרטגי עם סאול וטוקיו בשביל לנסות ולבלום את ההשפעה של צפון קוריאה. דיאלוג כזה יכול להיות חלק מהאסטרטגיה של ישראל למרחב ההינדו-פסיפי, אסטרטגיה שכיניתי אותה ״אסטרטגית שלמה״ והרחבתי עליה בניתוח 121, המיקום הייחודי של ישראל.

סיכום

הטמפרטורה בחצי האי הקוריאני עולה לאט אך בהתמדה. אנו מתקרבים לנקודת מפנה בה צפון קוריאה צריכה להחליט אם לבצע ניסוי חדש בנשק גרעיני, ודרום קוריאה וארה״ב יצטרכו להחליט כיצד להגיב לניסוי החדש. המשבר הכלכלי וההומניטרי המתפתח בצפון לוחץ אותה להשיג הקלות משמעותיות וסיוע מצד המערב. קרוב לודאי שמעגל ההסלמה הנוכחי יסתיים בשולחן המשא ומתן. כולנו מקווים ששני הצדדים מבינים שהחלופה הרסנית מדי.




סקירה שבועית: 26.06-02.07.2022

הערות מחקר:

  1. טורקיה הופכת למוקד קוקאין חדש לאירופה
  2. האקונומיסט תוהה כיצד לנצח את המלחמה הארוכה של אוקראינה

אירועים וידיעות

26.06למצרים מספיק חיטה ל-5.7 החודשים הבאים, כך לפי שר האספקה שלה [מקור]. מצרים ניצלה את הירידה במחירי המזון בשביל להגדיל את הרכישות שלה. הערכנו מוקדם מאוד שההיסטריה מסביב לרעב עולמי היא בעיקר… טוב, היסטריה.

27.06נאט״ו תגדיל פי 7.5 את כוח התגובה המהיר שלה, מ-40 אלף חיילים ל-300 אלף חיילים [מקור]. כוח התגובה המהיר נועד לפרוס במהירות לזירות עניין, ובמקרה הצורך לבלום כוח אויב עד שכוחות נוספים יגיעו מחברות הברית.

28.06 – בתשובה לבקשתה של פקיסטן להלוואות חדשות, איחוד האמירויות הציעה לקנות אחוזים בחלק מהחברות הציבוריות של פקיסטן [מקור]. איחוד האמירויות היא שחקן חשוב במרחב האוקיינוס ההודי, עם קשרים חשובים גם בדרום אסיה, בקרן אפריקה וכמובן במפרץ הפרסי.

28.06אוקראינה והאיחוד האירופי החלו לסחור בחשמל, לאחר שאוקראינה סיימה להתאים את עצמה לתשתית האיחוד [מקור]. הסחר בחשמל יכול להקל את מצוקת האנרגיה באוקראינה.

28.06טורקיה הסירה את התנגדותה להצטרפות שבדיה ופינלנד לנאט״ו [מקור]. הערכנו שההתנגדות הטורקית כנראה אינה עקרונית, וששבדיה ופינלנד יוכלו למצוא דרך להתגבר על ההתנגדות הטורקית, במחיר הנכון כמובן.

30.06נאט״ו הגדירה לראשונה את סין כאתגר ביטחוני להתמודד עימו [מקור]. ההכרזה על סין כאתגר יכולה להעיד על יישור קו מצד גרמניה וצרפת עם האנגלוספרה כיצד יש להתמודד עם סין, למרות שמוקדם מדי לדעת. בכל מקרה, רוב חברות נאט״ו לא מחזיקות בכוח צבאי שיכול להגיע למזרח אסיה, ונראה שההכרזה נועדה בעיקר בשביל להגביר תיאום בין נאט״ו ושותפיה במזרח אסיה והגדלת ההשקעה בהגנת סייבר.

30.06 – גירעון הסחר של טורקיה הגיע לשיא של 9 שנים במאי, ועמד על קצת יותר מ-10 מיליארד דולר [מקור]. אלו חדשות רעות לארדואן: לפני קצת פחות משנה ארדואן לחץ את הבנק המרכזי של טורקיה להוריד את הריבית, על-אף אינפלציה גבוהה. הערכנו שארדואן מקווה שהורדת הריבית תייצב בטווח הארוך את הכלכלה הטורקית, בין השאר ע״י צמצום גירעון הסחר שלה. ירידת הלירה הייתה אמורה להפוך סחורות טורקיות לתחרותיות יותר, מה שיגדיל את הייצוא. במקביל היחלשות הלירה הייתה אמורה להקטין את הייבוא, מה שבסה״כ היה מביא לצמצום גירעון הסחר ולאורך זמן התייצבות של המטבע. זה לא קרה. במקום הייבוא זינק בכ-43%, בעוד הייצוא גדל רק בכ-15%.

30.06 – חקלאים בארגנטינה מאיימים בשביתה אם הממשלה לא תעשה משהו כדי לטפל במחסור החמור בדשנים ודיזל [מקור]. ארגנטינה וברזיל, שתי יצרניות המזון הגדולות של דרום אמריקה, תלויות בייבוא דשנים בשביל התעשייה החקלאית שלהן. ברזיל הכריזה על תוכנית לאומית להגברת ההפקה של דשנים בשביל ולנסות ולצמצם את התלות בייבוא.

30.06 – השיחות בין סרי לנקה וקרן המטבע הבינלאומית הסתיימו ללא החלטה על חבילת סיוע למדינה [מקור]. סרי לנקה נתונה במשבר החוב הקשה בתולדותיה, והיא צריכה את חבילת הסיוע מקרן המטבע הבינלאומית בשביל לייצב את משבר החוב שלה. אז למה היא לא הגיעה עדיין להסכמות עם הקרן? כנראה בגלל הדרישות שלה, שקרוב לוודאי יכללו בין השאר העלאת מיסים משמעותית. הממשלה הנוכחית כנראה מודאגת לעתיד הפוליטי שלה.

30.06 – השיחות בין ארה״ב ואיראן בקטאר לא הניבו התקדמות חדשה במו״מ לחזרה להסכם הגרעין [מקור]. הצדדים הודיעו שהם מחוייבים להמשך השיחות. אנו מעריכים שוושינגטון וטהרן מעוניינות שתיהן בחזרה להסכם, השאלה היא רק המחיר.

01.07 – ההערכה היא שהאינפלציה בגוש האירו תגיע ביוני ל-8.6% [מקור]. במאי האינפלציה הייתה 8.1% בהשוואה שנתית. האינפלציה מונעת בעיקר ע״י עלייה במחירי האנרגיה, שעלו ב-42% לעומת השנה שעברה. לפי ה-EIA, ביוני לראשונה בהיסטוריה אירופה ייבאה יותר גז טבעי נוזלי (גט״ן) מארה״ב מאשר גז טבעי דרך צינור מרוסיה [מקור]. אנו צופים שהאיחוד ימשיך ויגדיל את הייבוא של גט״ן מארה״ב.

גרפים

ממשל ביידן הכריז על יוזמה חדשה עם מדינות המ-G7 בשביל להתחרות ביזומת החגורה והדרך (״דרך המשי החדשה״) של סין. להלן עיקרי התוכנית מול יוזמת החגורה והדרך:

מקור.

קיבולת הזיקוק של ארה״ב הגיעה לשפל של כמעט עשור, וצפויה להמשיך לרדת בשנים הקרובות. מחירי הדלק הגבוהים הם לא רק פונקציה של מחירי הנפט, אלא גם של ירידה בקיבולת הזיקוק של ארה״ב:

מקור.

נ.ב – ובעוד ארה״ב רואה הצטמקות בקיבולת הזיקוק שלה, סין בונה עוד ועוד קיבולת, הופכת למרכז עולמי חדש של זיקוק נפט.

מאמרים, סקירות ומגמות

טעות מוניטרית בשני גרפים – נראה שהשוק מתחיל לתמחר הורדת ריבית של הפד ב-2023 ו-2024, אך עם הציפיות לאינפלציה נותרות גבוהות (מעל 5%) לפי מדד אוניברסיטת מישיגן. המשמעות היא, אם האינדיקציות האלו נכונות, שהשוק מתחיל לתמחר הורדת ריבית מוקדמת של הפד ואינפלציה גבוהה. הורדת הריבית כנראה תקרה עקב חשש למיתון או מיתון ממש.

המלחמה באוקראינה מגבירה את הבעיות הדמוגרפיות של רוסיה – ההחלטה להביא ילד לעולם היא החלטה אישית מאוד, ומושפעת משלל גורמים. מהחשובים שבהם רווחה כלכלית ואופטימיות לגבי העתיד. עקב המלחמה באוקראינה רוסיה חווה כעת משבר כלכלי חדש, שמתבטא בהצטמקות של המשק ואינפלציה גבוהה. המשבר הכלכלי עלול להביא לירידה במספר הלידות, ובכך להעצים את המגמה ארוכת הטווח של הצטמקות האוכלוסיה הרוסית.

הערות מחקר

טורקיה – מוקד קוקאין חדש לאירופה

טורקיה הפכה בשנים האחרונות למוקד חדש של הברחת קוקאין מדרום אמריקה לאירופה. ארגוני פשע טורקים מנצלים שני יתרונות חשובים: ראשית, נתיבי הברחה שקיימים מאז שנות ה-60׳ ושימשו בעבר להברחת הירואין. לארגוני פשע טורקים יש את הניסיון, האנשים והתשתית בשביל להבריח כמויות גדולות של סמים לאירופה:

Turkish and foreign law enforcement have seized record quantities of cocaine heading from South America to Turkey, revealing the expanding role of the country’s traffickers in shipping drugs to European and Middle Eastern markets.

In late June, Ecuadorean authorities seized roughly 850 kilograms of cocaine at the port of Guayaquil from a container of bananas bound for Turkey, according to a police statement. The shipment was almost identical to a separate load intercepted in Turkey’s port of Mersin in April, also from Guayaquil and containing over 250 kilograms of cocaine.

By the time Turkish gangsters imprisoned in Spain met the first generation of Colombian and Galician cocaine barons, also in the 1980s, the Turks had the contacts, infrastructure, experience and political clout to smuggle anything, said Cengiz Erdinc, a Turkish investigative journalist and author of a book on Turkey’s drug trade.

“It was a relationship based on bartering the then more expensive heroin for cocaine,” Erdinc told InSight Crime. “In the 1990s, they swapped 25 kilos of cocaine for one kilo of heroin.”

The Turkish heroin went to South America, the Colombian cocaine came to Europe. It is not clear how those original Turkish gangsters sold the cocaine, said Erdinc, but with ethnic Turkish gangs present in most major European cities, it would not have been hard.

שנית, אותם מבריחים משתמשים בצי הסוחר והתשתית הימית של טורקיה בשביל לשנע קוקאין מדרום אמריקה לטורקיה, ומשם לאירופה. בזמן שאין להם את הקשרים המקומיים של עמיתיהם הלבנונים (ישנן קהילות לבנוניות גדולות באמריקה הלטינית), קשרים עם חברות סוחר טורקיות מקילים עליהם להבריח את הקוקאין מבלי להשתמש באנשי ביניים.

while the Turks did not appear to have the long-standing local connections enjoyed by Italian mafias, their superb maritime transport infrastructure meant they did not need to outsource smuggling and could ship their own cocaine to Europe, according to a 2019 report by Europol and the European Monitoring Centre for Drugs and Addiction (EMCDDA).

This shipping prowess helps explain why Turkish sailors are frequently found on vessels transporting cocaine across the Atlantic. In 2018, for example, Spanish authorities arrested seven Turkish nationals on a boat crossing the Atlantic with 1.4 tons of cocaine, in what police said was the third quick-fire operation against Turkish cocaine traffickers at that time.

Since then, powerful Turkish traffickers have been arrested across the region. In 2018, Venezuela dismantled a network that used the country’s main airport to smuggle drugs to Turkey, Lebanon and France, arresting a top leader of Turkish-Venezuelan descent.

הפיכתה של טורקיה למוקד קוקאין חדש כמובן משפיעה גם על האוכלוסייה המקומית. טורקיה ראתה בעשור האחרון גידול מהיר במספר המשתמשים בקוקאין, ומעבר מצריכה של קוקאין לקראק (crack cocaine), דבר שבדרך כלל קורה עם התייצבות והתבגרות של שרשרות האספקה.

“The cocaine market in Turkey is growing. The number of cocaine addicts and police arrests has increased exponentially,” said Dr. Mahmut Cengiz, a former Turkish counter-narcotics chief and now associate professor at the Terrorism, Transnational Crime and Corruption Center at George Mason University.

According to the 2019 EMCDDA report, crack cocaine use is also spreading in major cities including Istanbul, a sign of drug supply chains stabilizing and local cocaine markets maturing.

חזור אחורה.


איך לנצח במלחמה הארוכה של אוקראינה

מלחמה היא אירוע כאוטי, הרגיש מאוד לתנאי ההתחלה שלו. המלחמה באוקראינה התחילה בתמרון קרקעי מאסיבי של רוסיה. המשיכה בהתמוטטות החזית הרוסית מסביב לקייב, עם הישגים יפים לאוקראינה. וכעת עוברת לשלב של מלחמת התשה, עם רוסיה לאט לאט מכרסמת בכוחות האוקראינים במזרח המדינה. מלחמת התשה, המערבת כתישת כוחות אויב באמצעות ארטילריה ורק לאחר מכן תנועה של כוחות יבשה, מתאימה להפעלת הכוח הרוסית המסורתית.

On the face of it, a long war suits Russia. Both sides are using huge amounts of ammunition, but Russia has vastly more. The Russian economy is much larger than Ukraine’s and in far better shape. In pursuit of victory, Russia is willing to terrorise and demoralise the Ukrainians by committing war crimes, as it did by striking a shopping mall in Kremenchuk this week. If needs be, Mr Putin will impose grievous suffering on his own people.

אולם הניצחון לא חייב להיות של רוסיה. לאוקראינה יש עדיין חיילים שיכולים להילחם. מה שקייב צריכה היא אספקה משמעותית של אמצעי לחימה מערביים, אם אלה טנקים, תותחים, תחמושת ועוד. וכאן עולה השאלה – האם המערב ימשיך לספק את התמיכה הזו?

Ukraine is a heavy burden. Western defence industries are formidable, but struggle to produce large volumes, especially of ammunition […] Public support for Ukraine in the West will be buffeted by a host of pressures, from inflation to elections—including, as soon as 2023, campaigning in America that may involve a presidential bid by that Ukrainophobic Putin admirer, Donald Trump.

And the global costs of a long war will grow. Mr Putin has been blockading exports of grains and sunflower oil from Ukraine’s ports, which will cause unrest and starvation in poorer importing countries. He seems to be trying to create gas shortages in the eu this winter by preventing members from building stocks over the summer.

הלחץ שרוסיה מפעילה על המערב כל הזמן גדל, עם השיבוש באספקת הגז לאירופה רק הביטוי האחרון של המערכה הרוסית. הערכנו בתחילת המלחמה שפוטין יפעיל לחץ כלכלי על מדינות אירופה בשביל לשבור את התמיכה שלהן באוקראינה ולהסיר את הסנקציות על רוסיה. אם אירופה לא תצליח למלא את מאגרי הגז הטבעי הקיץ, היא עלולה למצוא את עצמה בעמדה בעייתית מאוד מול הרוסים.

חזור אחורה.




עולם בטלטלה ואנחנו

״כדי להבין לאן הולכים הכלכלה והשווקים בימינו, צריך להבין גם בגיאופוליטיקה.״ את זה לא אני אמרתי – אמרו בפרק החדש של הצוללת, הפודקסט של גלובס. אז למה בפרק שאמור לעסוק בגיאופוליטיקה, מדברים כל-כך מעט *על* גיאופוליטיקה? פוסט קצר על שינוי עולמי ואיך אני יכול לעזור לכם.



עולם בשינוי

פודקסט ״הצוללת״ של גלובס יצא בפרק חדש על ״עולם בטלטלה״, ויש בו משפט שאני מסכים עמו מאוד: ״במילים אחרות, כדי להבין לאן הולכים הכלכלה והשווקים בימינו, צריך להבין גם בגיאופוליטיקה.״ אז למה לא מדברים בפאנל על גיאופוליטיקה על… גיאופוליטיקה?

הפרק מביא הקלטה של פאנל מומחים שמדברים על איך ״הגיאופוליטיקה משפיעה על הכלכלה״. כל המומחים מעולים. הנושאים מצויינים. מדברים על המלחמה באוקראינה, על ביקור ביידן הקרוב פה, משבר האנרגיה, שרשרות אספקה – you name it. אבל הדיון לא ממש מדבר על גיאופוליטיקה, אלא לקט אירועים.

אם אני משקיע, או מנכ״ל או פשוט מאזין סקרן שמנסה להבין את העולם, אני יוצא עם הרבה פרטים אבל לא תמונה גדולה ברורה. יש כמה דקות במהלך הדיון שמנסים לדבר על מה קורה למערכת הבינלאומית ברמת המאקרו, אך רוב הדיון הוא ברמת המיקרו – המלחמה באוקראינה, למה ביידן מגיע לפה, מתי סין תסיים עם מדיניות אפס קורונה וכד׳. שאלות חשובות, אבל אלו הרבה פרטים קטנים שלא נותנים את התמונה המלאה.

אי-סדר עולמי חדש

אם גלובס היו מזמינים אותי לדבר, זה מה שאני הייתי אומר:

המערכת הבינלאומית נמצאת כעת במעבר בין שווי משקל ישן לשווי משקל חדש. כאשר המערכת תגיע לשווי המשקל החדש אנחנו נקבל סדר עולמי חדש. עד אז אנחנו ב״אנרכיה גלובאלית״, או במינוח יותר מדויק ב-אי-סדר עולמי חדש.

היציאה משווי משקל התרחשה הרבה לפני המלחמה באוקראינה או הקורונה. הרגע החד קוטבי של ארה״ב הסתיים ב-2008, ומאז אנחנו רואים את התפרקות הסדר האמריקני. משבר האנרגיה התחיל כבר בקיץ 2021. מחירי המזון העולים הסתמנו כאיום כבר באמצע אותה שנה.

מאפיינים

לתקופה של אי-סדר עולמי יש שלושה מאפיינים חשובים:

א׳ תחרות גיאופוליטית גוברת, שמביאה לניתוב מחדש של הכלכלה העולמית וחשש גדל מהתנגשות בין מעצמתית ישירה. אנחנו רואים ״לאומנות כלכלית״, בה מדינות מעוניינות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן נמצאות אצלן או אצל מדינות ידידותיות.

אנחנו רואים השקעה גדלה בצבא ובטכנולוגיות שנחשבות אסטרטגיות, אם זו אינטליגנציה מלאכותית, רובוטיקה מתקדמת, רשתות תקשורת, שבבים ועוד. ארה״ב לדוגמה דוחפת להגדיל את המימון הממשלתי לחדשנות בשביל להתחרות עם הסינים.

תרגיל צבאי באיראן, 2021. מצב של אי-סדר עולמי מתאפיין בתחרות גיאופוליטית גוברת.

ב׳ תנודתיות גבוהה בזירה הבינלאומית, שמתבטאת בתדירות גבוהה יותר של מלחמות מקומיות, מלחמות אזרחים, משברים הומניטרים וכלכלים. התחרות הבין-מעצמתית מאפשרת לשחקנים המקומיים לקבל סיוע ביתר קלות, והמעצמות מתקשות לשתף פעולה במשברים, במקום תומכות באחד הצדדים.

ג׳ חוסר יכולת או רצון של המעצמות לקדם פעולות משותפות מול נושאים גלובאלים כמו שינוי האקלים, תפוצה של נשק גרעיני, מחלות מדבקות, ועוד. זה לא בהכרח רע. כנראה שהמאבק בשינוי האקלים עומד להיות הרבה יותר אינטנסיבי הודות לתחרות הגיאופוליטית.

אם אני צריך לתמצת את זה, המערכת הבינלאומית שלנו נמצאת כרגע במצב בו כל מדינה מתחרה לשמור על האינטרסים שלה, ויש מעט מאוד רסנים על התחרות. זה לא אומר שמדינות נמצאות על סף מלחמת הכול בכול. אנחנו באי-סדר עולמי, אך הוא לא חייב להסתיים במלחמת עולם נוספת.

לכאורה זה מצב מדאיג. שיבושים בשרשרות אספקה, מלחמה כלכלית, עימותים תכופים יותר – כולם יוצרים סביבת מקרו עוינת לעסקים, שפוגעת בצמיחה העולמית. בזמן שזה בהחלט נכון, יש גם צדדים חיובים לאי-סדר עולמי.

הוא מביא הזדמנויות מדיניות חדשות, כמו הנורמליזציה של ישראל עם המרחב הערבי. דוחף להשקעה מאסיבית בטכנולוגיות חדשות. מגדיל את החסינות של שרשרות האספקה שלנו, ומעודד חברות לשדרג את הבסיס הטכנולוגי שלהן כדרך להתמודד עם עלויות גדלות.

רובוטים במרכז לוגיסטיקה, אילוסטרציה. שיבושים בשרשרות האספקה ותחרות בין המעצמות מעודדת חדשנות ושדרוג הבסיס התעשייתי כדרך להתגבר על התייקרות בפעילות העסקית.

הערך של גיאופוליטיקה

מה שאתם צריכים בסביבה כל-כך תנודתית ומורכבת היא נקודת מבט שיודעת לטפל במורכבות מבלי לשטח אותה, לתת הקשר רחב יותר לאירועים ספציפיים, ולעזור לכם להבין את המגמות הגדולות שמעצבות את העולם, ואת ההשלכות הקונקרטיות שלהם על החיים שלנו (ולעיתים גם על הפורטפוליו שלנו).

אתם צריכים ניתוח גיאופוליטי ולא רק פרק פה פרק שם על טלטלה עולמית, אלא ניתוח עקבי שמנסה לקחת אתכם יד ביד בעולם המשתנה שלנו. מזה שנתיים אני מוציא כל שבוע ניתוח גיאופוליטי כטקסט ופודקסט למועדון המנויים שלי (פל״ג). הנה כל הניתוחים הפתוחים לקהל הרחב.

״כדי להבין לאן הולכים הכלכלה והשווקים בימינו, צריך להבין גם בגיאופוליטיקה״. ואם אתם רוצים להבין בגיאופוליטיקה, אתם רוצים מנוי לפל״ג. מוזמנים להצטרף למועדון.




מלחמת מטבעות (פלג 123)

תקציר

  1. העלאת הריבית של הפד גורמת להיחלשות של מטבעות במדינות מתפתחות ומפותחות כאחד. האירו והין נחלשו בכ-10% מתחילת השנה מול הדולר האמריקני. ככל שיפן והאיחוד האירופי ימשיכו עם ריבית נמוכה, סביר שהיחלשות המטבעות שלהם ימשכו.
  2. יפן נמצאת במצב בעייתי: האינפלציה לראשונה מזה 7 שנים חצתה את סף ה-2%, היעד של הבנק המרכזי של יפן. מצד שני, האינפלציה והיחלשות הין פוגעות במשקי בית ויבואנים. הבנק המרכזי של יפן כרגע מסמן שאינו מתכוון להעלות את הריבית. היחלשות הין תורמת לרווחים של יצואנים יפנים, במיוחד יצרני רכבים. אם אתם חשופים לנכסים ביפן, מומלץ לבדוק כיצד היחלשות המטבע תרמה (או לא) לרווחיות.
  3. בעוד הין והאירו סובלים מהתחזקות הדולר, הרובל הרוסי אינו מושפע הודות לניתוק של רוסיה מהכלכלה העולמית. לאחר תקופה קצרה של היחלשות, הרובל הרוסי התחזק וכיום נמצא בשיא של כמעט עשור. שני גורמים עומדים מאחורי התחזקות הרובל: המשך הייצוא של חומרי גלם ואנרגיה, וצמצום הייבוא. אם המצב ימשך, רוסיה עלולה לסבול מ״המחלה ההולנדית״ – הצטמקות של המשק והפיכתו עוד יותר תלוי בייצוא חומרי גלם. סביר שמוסקבה תנסה להחליש את המטבע בחודשים הקרובים.
  4. העלאת הריבית של הפד גורמת לשיבושים משמעותיים בשווקים הפיננסים ובכלכלה העולמית. ביחד עם האטה כלכלית בסין ואינפלציה גבוהה הנובעת משיבושים באספקה קיים חשש שהעלאת הריבית לא תביא ל״נחיתה רכה״ אלא למיתון בארה״ב. במצב כזה הפד יאלץ להחליט אם לחתוך את הריבית בשביל להמריץ את המשק.

להורדת הפרק – קישור.

רוצים להאזין לניתוח? מוזמנים להתחבר לפודקסט כאן.

מבוא

במשך תקופה ארוכה מאוד הביטוי ״מלחמות מטבעות״ שימש לתאר את הפיחות המכוון שמדינות עושות למטבע שלהן, בשביל להגדיל את התחרותיות של הייצוא שלהן בשוק העולמי. הדוגמה הידועה ביותר היא היואן הסיני, שבייג׳ינג באופן מכוון שומרת חלש מול הדולר האמריקני בשביל לתמוך בתעשיות שלה. הסיבה שהתופעה מכונה ״מלחמת מטבעות״ היא מפני שמדינות ״נלחמות״ זו בזו על השוק העולמי דרך פיחות של המטבע.

אולם כעת קורה משהו שונה. מלחמת המטבעות עדיין קיימת, אך עכשיו התחרות היא לא להחליש את המטבע – אלא לחזק אותו. העלאת הריבית של הבנק המרכזי האמריקני, הפד, גורמת להיחלשות של מטבעות אחרים מול הדולר האמריקני. מדינות בעולם המתפתח והעולם המפותח מוצאות עצמן לפתע עם בעיה חדשה – איך לוודא שהמטבע לא נחלש מדי מול הדולר?

בניתוח היום נכיר את החשיבות של ערך המטבע לכלכלה של מדינה ואיך מטבע חלש או חזק מדי פוגעים בה. נראה למה העלאת הריבית בארה״ב כל-כך משפיעה על המערכת הפיננסית הבינלאומית. ונכיר שתי דוגמאות אקטואליות איך שינויים במטבע יוצרים בעיות כלכליות: ההיחלשות של הין היפני, וההתחזקות של הרובל הרוסי.

שוויו של מטבע

כשאנחנו מדברים על ״הערך של מטבע״, אנחנו מדברים על השווי היחסי שלו למטבע או מטבעות אחרים, יחס שמבוטא דרך שער החליפין שלו. לדוגמה, שינוי בשער החליפין של שקל-דולר מבטא שינוי בערך של השקל מול הדולר. אנחנו יכולים להגיד שהשקל נחלש או התחזק, בהתאם לשינוי בשער החליפין.

לא כל שינוי בשער החליפין הוא בעל משמעות לכלכלה הלאומית. רוב הייצוא של ישראל נעשה או בדולרים (כ-80%) או באירו (כ-10%) [מקור]. שינוי חד בשער החליפין של השקל מול הדולר ישפיע מאוד על הכלכלה המקומית. לעומת זאת שינוי חד בשער החליפין של השקל מול הרופי הסרי לנקי לא ישנה כאן הרבה.

אבל איך בדיוק שינוי בערך של מטבע משפיע על הכלכלה שלה? נתחיל מהתחזקות של המטבע ונשתמש בישראל כדוגמה.

בשלוש וחצי השנים האחרונות הערך של השקל גדל מול הדולר. ההתחזקות טובה לצרכנים וטובה ליבואנים, משום שהיא מוזילה את המחיר של סחורות מחו״ל. איך? זה לא שהמחיר בדולרים של הסחורות השתנה, אלא שהמחיר שלהן בשקלים השתנה. למשל מחשב שעלה 1,000 דולר ב-2019 היה שווה בשקלים 3,700 שקל. שנתיים אחרי, בסוף 2021 אותו מחשב שעולה דולר כעת שווה רק 3,200 ש״ח. ההתחזקות של השקל נותנת ליבואנים ומשקי בית לקנות יותר דולרים עם השקלים שהם מרוויחים, מגדיל את כוח הקנייה שלהם.

מצד שני, התחזקות השקל פגעה ביצואנים. ראשית מפני שאם השקלים קונים יותר דולרים, אז דולרים קונים פחות שקלים. תעשיין שמוכר בחו״ל ראה את הרווחים שלו בשקלים קטנים, למרות שהם לא השתנו במונחי דולרים. התחזקות השקל גם פוגעת בתחרותיות של ייצוא ישראלי, משום התייקרות של התשומות. הרי כוח העבודה מקבל תשלום בשקלים, מחיר החשמל הוא בשקלים, וכל התחזקות של השקל מייקרת את העבודה במונחי דולרים, מה שמחייב את היצרן להעלות את המחיר.

business cargo cargo container city
התחזקות המטבע מוזילה ייבוא למדינה.

התחזקות לא מבוקרת של המטבע יכולה להביא במקרים קיצונים לפגיעה קשה בתעשייה ובכלכלה, ולהפוך אותה תלויה בסקטור אחד בלבד. התופעה, שמכונה ״המחלה ההולנדית״, נגרמת כאשר יש זרימה של מטבע זר רב למדינה. המצב בדרך כלל קורה כשמדינה מגלה משאב טבעי חשוב, דוגמת נפט או גז טבעי. אם המטבע הזר מומר ללא בקרה למטבע מקומי, המטבע המקומי מתחיל להתחזק מאוד, מקל על הייבוא של מוצרים אך פוגע בתעשיות מקומיות שמתקשות לייצא עם המטבע החזק. אם התהליך לא מופסק, התוצאה הסופית היא שהמשק הופך תלוי בסקטור ייצוא אחד מרכזי, שלא רגיש לשינוי בשער החליפין, בעוד שאר המגזרים או מצטמקים או הופכים בעצמם תלויים בסקטור הייצוא.

כאן בישראל החשש מהמחלה ההולנדית היה אחת הסיבות להקמת ״קרן העושר״, שהחלה בסוף מאי לפעול. קרן העושר לוקחת את ההכנסות ממכירת הגז הטבעי, ומשקיעה אותן מחוץ לישראל. כך המטבע הזר מהגז הטבעי לא מוסיף להתחזקות השקל. השימוש בקרן עושר הוא כלי מקובל בקרב מדינות מייצאות אנרגיה, כמו נורווגיה, ערב הסעודית ורוסיה. לכולן קרנות עושר לאומיות, שמשקיעות את רווחי הייצוא של נפט וגז טבעי מחוץ למדינה.

חוץ מלשפר את כוח הקנייה של משקי בית ולעשות כאב ראש ליצואנים, התחזקות של המטבע גם יכולה להקל על לחץ אינפלציוני במידת מה. אם המטבע מתחזק והמחירים של סחורות מחו״ל עולים, הרי שהתחזקות המטבע מקזזת חלקית את עליית המחיר. זה לא פותר לחלוטין את האינפלציה, אך בהחלט יכול להוריד אותה מעט.

היחלשות מטבע

היחלשות או פיחות במטבע עושה את כל מה שתיארנו קודם במקרה של התחזקות, רק הפוך. מטבע חלש יותר מקטין את כוח הקנייה של משקי בית ויבואנים, ומגדיל את הרווחים של יצואנים. סחורה מקומית הופכת זולה יותר, ויצואנים מרוויחים יותר במטבע מקומי מהמכירות שלהם בחו״ל.

כלכלות רבות לאורך השנים החלישו ועדיין מחלישות את המטבע שלהן באופן מלאכותי בשביל לעזור לסקטור הייצוא שלהן. מצד אחד הדבר תומך בתעשייה המקומית. מצד שני, זה מחליש את כוח הקנייה של משקי הבית. הייצוא גדל, אך הייבוא לא גדל גם כן. הסחר הגלובאלי במצב כזה הופך למשחק סכום אפס – הביקוש לסחורות קטן עם הזמן, ומדינות נלחמות בשביל נתח מהביקוש הזה.

החלשה של המטבע לעיתים נעשית ע״י הבנק המרכזי, שקונה מטבעות זרים ומוכר את המטבע המקומי. הוא בעצם יוצר ביקוש מלאכותי למטבעות זרים, ויוצר עודף היצע של המטבע המקומי, מה שמוריד את הערך שלו. אם נסתכל על ישראל, בנק ישראל קנה נכסים בשווי כמאתיים מיליארד דולר בשביל להחליש את השקל. כמוהו גם וויטנאם, סין, דרום קוריאה, טאיוואן ועוד מדינות החלישו את המטבע שלהן בשביל לתמוך בתעשיות מקומיות.

close up photo of money
החלשת המטבע מקלה על מדינות לייצא, אך עלולה לפגוע בצמיחה ארוכת הטווח שלהן.

יש גבול כמה רצוי להחליש את המטבע. גם יצואנים תלויים בייבוא של חומרי גלם וחלקים בשביל לייצר. היחלשות המטבע מייקרת את הייבוא, ואם המכירות לא מדביקות את ההתייקרות שולי הרווח של התעשייה מתחילים להצטמצם.

היחלשות של המטבע גם עלולה להחמיר לחץ אינפלציוני. במצב כזה מחירי הסחורות עולים גם משום אינפלציה גלובאלית – נגיד עליית מחירי האנרגיה כיום – וגם משום שהמטבע נחלש. הפיחות של המטבע מעצים את התייקרות הייבוא, התייקרות שפוגעת במשקי בית ועסקים.

לכן מה שמדינות רבות שואפות אליו הוא למצוא את הטווח הנכון של המטבע שלהן. כמו בסיפור ״זהבה ושלושת הדובים״, מדינות רוצות להגיע למצב בו המטבע לא חלש מדי, או חזק מדי, אלא בדיוק במידה הנכונה. אולם אם אמרנו שהערך של מטבע נקבע ע״י שער החליפין, ולא כל שערי החליפין נוצרו שווים, על איזה שער חליפין מדינה מסתכלת כדי לקבוע את הערך האופטימלי? עבור רבות מהן התשובה פשוטה: שער החליפין מול הדולר.

ההגמוניה הדולרית

במרץ 2022 העברתי הרצאה לחברי המועדון על ״ההגמוניה הדולרית״, איך הדולר הפך כל-כך חזק ומה מאיים על כוחו (רמז: זה לא היואן הסיני). אני מזמין את כולכם לצפות בהרצאה, ממנה אביא רק מספר נקודות שרלוונטיות לניתוח שלנו היום. בנוסף, לפני כשנתיים התפרסם באתר המשחק הגדול ניתוח ע״י יונתן פלוטניק גם הוא על חשיבות הדולר למערכת הבינלאומית.

הדולר הוא לא עוד מטבע. הדולר הוא במידה רבה ה-מטבע של הכלכלה העולמית. רוב הסחר העולמי מתומחר בדולרים. רוב עסקאות המט״ח בעולם מערבות דולרים. רוב עתודות הבנקים המרכזיים בעולם הן בדולרים. אם אתם רוצים לקנות נפט מהמפרץ הפרסי – אתם חייבים דולרים. והדולר האמריקני יתקבל כמעט בכל מקום בעולם, אם בנדל״ן בסינגפור או בעסקאות קוקאין במקסיקו.

אחוז הייצוא הנקוב בדולרים (כחול), אירו (כתום), או אחר (ורוד). הדולר דומיננטי באמריקות, במזרח אסיה ובשאר העולם. רק באירופה רוב הסחר נעשה באירו. מקור.

משום החשיבות של הדולר, כל שינוי במדיניות המוניטרית בארה״ב משפיעה על הכלכלה העולמית. לדוגמה, התחזקות של הדולר מצמצת את הסחר העולמי. איך? כשהדולר הופך חזק יותר, הון זורם אל ארה״ב ומדינות ועסקים מחוץ לה מתקשים להשיג מימון להשקעות ועסקאות סחר. קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שהתחזקות של 1% של הדולר מביאה לירידה של בין חצי אחוז לכמעט אחוז בנפח הסחר הבינלאומי.

הדולר האמריקני מתחזק כעת משום העלאת הריבית של הפד. כפי שהזכרתי מספר פעמים, העלאת הריבית של הפד הופכת השקעות בארה״ב, במיוחד באגרות חוב אמריקניות, לאטרקטיבית יותר. משקיעים מוציאים את כספם ממדינות מתפתחות בשביל להשקיע בשוק האמריקני. הביקוש לדולרים עולה, והביקוש למטבעות אחרים יורד. הדבר יוצר לחץ על מטבעות של מדינות מתפתחות, אך לא רק. גם מטבעות של כלכלות גדולות, כמו הין והאירו, איבדו מעל 10% מערכם מאז תחילת השנה. גם כאן ההבדלים בריבית בין גוש האירו ויפן לארה״ב מובילים משקיעים להעדיף את הדולר על הין או האירו.

בתקופה אחרת ההיחלשות הזו אולי הייתה טובה. הרי אמרנו שבמשך שנים מדינות רצו לבצע פיחות במטבע שלהן. הבעיה שכיום הפיחות מתרחש בזמן אינפלציה, שמונעת בין השאר מהתייקרות של מחירי האנרגיה. גם מדינות האירו וגם יפן מייבאות את רוב האנרגיה שלהן. היחלשות המטבע מעצימה את האינפלציה משום התייקרות של הייבוא.

האירוניה היא שבעוד מדינות בגוש המערבי סובלות מהיחלשות המטבע עקב הקישוריות הגבוהה לכלכלה העולמית, מדינה אחרת דווקא סובלת מהבעיה ההפוכה הודות לניתוק שלה: רוסיה והרובל הרוסי. הרובל לא רק חזר לרמתו שהייתה לפני המלחמה – הוא אף חצה אותה, מגיע לשיא היסטורי של קצת יותר מ-50 רובלים לדולר, רמה שלא נראתה לפחות מאז 2014.

את שארית הניתוח נקדיש להבנת המצב המורכב של יפן ורוסיה, וננסה לראות מה כל זה אומר לעתיד העלאות הריבית של הפד.

עתודות המט״ח העולמיות לפי מטבע. ניתן לראות בבירור את הדומיננטיות של הדולר (כחול) לעומת שאר המטבעות.

המטבע היפני בצלילה

בשבועיים האחרונים התרחשו שני אירועים פיננסים מפתיעים. הראשון היה שהבנק המרכזי של שוויץ החליט על העלאת ריבית, על-אף ציפיות שלא יעשה זאת. הפרנק השוויצרי הוא גם ככה חזק, וההערכה הייתה ששוויץ לא תתרגש מהעלאות הריבית בשאר העולם או מהאינפלציה. זו הייתה הערכה שגויה.

האירוע השני היה רכישה מאסיבית של אג״ח ממשלתי יפני ע״י הבנק המרכזי של יפן. כמה מאסיבית? הבנק המרכזי רכש אג״ח בהיקף של כ-2 טריליון ין, או 80 מיליארד דולר. הרכישה הכי גדולה אי-פעם של הבנק.

איך שני האירועים קשורים?

מאז תחילת השנה הין היפני איבד כ-15% מערכו מול הדולר. בנוסף האינפלציה ביפן הגיעה לשיא היסטורי של 7 שנים, מונעת מעלייה מחירי המזון והאנרגיה בעקבות המלחמה באוקראינה.

ההיחלשות של הין והעלייה באינפלציה מוצאות את יפן כשהיא במצב כלכלי… נקרא לו ״מורכב״. בדרך כלל כשהמטבע הלאומי צונח והאינפלציה עולה, הבנק המרכזי של מדינה יעלה את הריבית. אולם הבנק המרכזי של יפן שונה. יפן סובלת מזה שנים מעמידה במקום מבחינה כלכלית, עם כמעט 0 צמיחה וחמור מכך דפלציה שפוגעת בעסקים.

דפלציה היא התופעה ההופכית לאינפלציה. אם אינפלציה היא עלייה במחירים, הרי שדפלציה היא ירידה במחירים. לכאורה דפלציה היא חיובית – מחירים נמוכים יותר משמעותם כוח קנייה מוגבר לצרכנים, שלכאורה אמורים לצאת ולקנות. אולם זה לא מה שקורה. בדפלציה צרכנים ממתינים עם רכישות בציפייה לירידה נוספת במחירים. עסקים, שרואים את הרווחים שלהם נחתכים, מצמצמים פעילות. חלקם מפטרים עובדים, אחרים פושטים את הרגל. האבטלה עולה, ולפחות אנשים יש כסף לרכוש מוצרים – מה שרק מוסיף עוד לחץ דפלציוני.

יפן מנסה מאז שנות ה-90׳ להיפטר מהדפלציה, להשיג אינפלציה מתונה, ולהניע את המשק שוב לצמיחה. החל מ-2013 הבנק המרכזי של יפן, במטרה להשיג את יעד האינפלציה של 2%, החל ברכישה של אג״ח ומניות. התוצאה היא שבסוף 2021 סך כל נכסי הבנק היו שווים לכ-130% מהתמ״ג של יפן. לשם השוואה סך כל הנכסים של הבנק הפדראלי האמריקני, גם לאחר ההרחבה המוניטרית המאסיבית של 2020, בסוף 2021 היו שווים רק ל-40% מהתמ״ג האמריקני. הבנק המרכזי של יפן גם שמר על ריבית שלילית בשביל לעודד את הצמיחה של המשק.

illuminated tower
טוקיו בלילה. יפן סובלת מצמיחה נמוכה ודפלציה מאז התפוצצות בועת הנדל״ן שלה באמצע שנות ה-80׳.

עכשיו הפיחות בין והאינפלציה שמים את הבנק המרכזי בעמדה בעייתית. אם הוא יעלה את הריבית הוא עלול לפגוע בצמיחה של הכלכלה. הוא גם יספוג הפסדים משמעותיים על האג״ח שקנה, שמחירם ירד. מצד שני הפיחות והאינפלציה פוגעים בצרכנים ועסקים. יפן תלויה כמעט לחלוטין בייבוא של אנרגיה ומזון. ההכנסה הריאלית של משקי בית קטנה, ועסקים שתלויים בייבוא של חומרי גלם או חלקים רואים את שולי הרווח שלהם קטנים.

וכאן אנו חוזרים למה שפתחתי איתו – העלאת הריבית בשוויץ. משום שהבנק המרכזי השוויצרי הפתיע בהעלאת ריבית, רבים החלו לתהות אם גם הבנק המרכזי של יפן יכריז על צעד מפתיע דומה ויעלה את הריבית. בציפייה לצעד כזה, סוחרים פתחו עמדת שורט נגד אג״ח יפני. בקצרה, עמדת שורט נגד אג״ח משמעותה שאני לווה ממישהו אג״ח יפני, מוכר אותו בשוק, ואז קונה אותו מאוחר יותר ומחזיר את ההלוואה. הציפייה של מבצע השורט היא שהמחיר של האג״ח ירד, וכך הוא ירוויח מההפרש בין המחיר עכשיו והמחיר העתידי.

סוחרים החלו למכור אג״ח יפני בכמויות גדולות בציפייה שהבנק המרכזי של יפן יכריז על העלאת ריבית, מה שיביא לירידה במחיר האג״ח. אולם משום שהם מכרו כל-כך הרבה, המחיר של האג״ח החל לרדת עוד לפני שהבנק של יפן הודיע משהו. הסוחרים, בעצם המכירה המאסיבית של אג״ח, גרמו לירידת המחיר שלו.

התגובה של הבנק המרכזי הייתה קנייה מאסיבית בשביל לייצב את המחיר. במקביל הוא אינו מראה סימנים שהוא מתכוון להעלות את הריבית כרגע, על-אף האינפלציה והפיחות בין. הבנק מאמין שעם האינפלציה יש להתמודד ע״י העלאת משכורות, לא העלאת ריבית.

איפה זה משאיר את יפן? האינפלציה והפיחות מכים ביבואנים ובצרכנים היפנים. ברור שאם האינפלציה תעלה מעל 2% ותמשיך למשך חודשים, הבנק המרכזי יהיה חייב להתערב. כרגע הפיחות הופך סחורות יפניות לתחרותיות יותר ומגדיל את הרווחים של יצואנים. אם אתם חשופים לנכסים יפנים, במיוחד מניות של יצרני מכוניות, כדאי לראות איך הפיחות של החודשים האחרונים השפיע על הרווחים שלהם. כדאי גם לבדוק האם הפיחות לא פגע בשולי הרווח שלהם משום התייקרות בייבוא של חומרי גלם וחלקים.

אם אתם כעת עסוקים בחידוש מלאי, כדאי לבדוק אם ייבוא חלקים מיפן יכול להיות זול יותר. לא הייתי מסתמך על כך שהין יוותר ברמה הנוכחית שלו, של 135 ין לדולר. כן הייתי בודק אם אפשר לנצל את ההזדמנות בשביל להוזיל עלויות.

בזמן שהבנק המרכזי מסרב כרגע להעלות את הריבית, הממשלה הודיעה על שורת צעדים לנסות ולהוריד את האינפלציה. אחד המעניינים שבהם היא החלטה להפעיל מחדש כורים גרעינים מודממים. יפן החלה להדמים כורים גרעינים רבים אחרי האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011. עכשיו יפן מכריזה על שינוי כיוון חד משום הצורך בביטחון אנרגטי מבלי להגדיל את פליטות הפד״ח שלה. יפן מצטרפת לשורה של מדינות שבעקבות המלחמה באוקראינה החליטו על הקמה של כורים גרעינים חדשים, אם זו בריטניה, צרפת, פולין ועוד. המלחמה באוקראינה יכולה להוביל לתחייה של תעשיית הגרעין במערב.

הרוהיקו קורודה, נגיד הבנק המרכזי של יפן. תחת קורודה הבנק החל בהרחבה מוניטרית חסרת תקדים שנכשלה להביא לצמיחה חדשה ביפן.

הרובל מתחזק

סנקציות כלכליות בתחילת המלחמה באוקראינה הביאו את הרובל לצנוח מ-75 רובלים לדולר לכמעט 140. אולם בשבועות שאחרי הרובל לא רק התאושש, אלא אף על התחזק מעל הרמה שלפני המלחמה. שער הרובל כיום הוא כ-50 רובלים לדולר.

איך זה קרה? מוסקבה מיהרה להגיב לסנקציות המערביות נגדה בשני צעדים משמעותיים. ראשית, הבנק המרכזי העלה את הריבית ל-20%, במטרה לחזק את המטבע. שנית, הממשלה פרסמה דרישה שכל עסק שמחזיק במט״ח ימכור אותו בתמורה לרובלים. בזמן שלא צוין מי בדיוק יקנה את המט״ח, סביר לנוכח נפח המכירה שהבנק המרכזי של רוסיה הוא שקנה את עתודות המט״ח של השוק הפרטי.

העתודות החדשות החליפו את העתודות שהוקפאו ע״י המערב, והבנק היה יכול להזריק מטבע חוץ למשק דרך בנקים פרטים. אם עסק רוסי צריך היום דולרים או אירו בשביל לסחור עם העולם החיצון הוא יכול לקבל מימון באופן לא ישיר דרך הבנק המרכזי. הדבר מנע מכירה המונית של הרובל ועזר לייצב את המטבע.

כעת הבעיה של רוסיה היא הפוכה. לא רובל חלש מדי, אלא רובל חזק מדי. יש שני גורמים שהביאו את הרובל להגיע לשיא חדש. ראשית, רוסיה ממשיכה לייצא אנרגיה וחומרי גלם, גם לאירופה וגם למזרח הרחוק. עתודות המט״ח של רוסיה גדלות, ואלו מומרות לרובלים.

במקביל, הייבוא של רוסיה קטן עקב הסנקציות הכלכליות. הרוסים מייבאים פחות מחו״ל, ומכאן שהצורך במטבע זר פחת. ביחד, הייצוא הגדל והייבוא הקטן, חיזקו את הרובל.

שער הדולר לרובל, ינואר 2012-אפריל 2022. ניתן לראות את ההיחלשות הגדולה של הרובל מיד בתחילת המלחמה, ואת ההתחזקות שלו לאחר מכן. מאז אפריל הרובל המשיך להתחזק, ועומד נכון לסוף יוני 2022 על כ-53 רובלים לדולר.

התחזקות הרובל מצד אחד מקלה על יצרנים לייבא חומרי גלם וחלקים הדרושים להם. ההתחזקות תהיה חשובה במאמץ של רוסיה להחליף טכנולוגיה מערבית בטכנולוגיה סינית. רובל חזק יקל על מפעלים רוסים לרכוש תוכנות ורכיבים מסין. התחזקות הרובל גם מקלה מעט הלחץ האינפלציוני שנגרם עקב הסנקציות הכלכליות.

מצד שני הרובל החזק מקשה על יצואנים רוסים, והופך סחורות רוסיות לפחות תחרותיות. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את ההשפעה של הסנקציות ושל דעת הקהל על סחורות מרוסיה. מכאן שהרובל החזק עלול להביא לפגיעה נוספת במגזר התעשייתי של רוסיה, ולהפוך אותה עוד יותר תלויה בייצוא חומרי גלם ואנרגיה. כלומר מפעלים רוסים אולי יצליחו להחליף טכנולוגיה מערבית בסינית, אך לא יהיה דורש למוצרים שלהם.

והרובל החזק מקל על האינפלציה, אך לא מעלים אותה. מחירם של מוצרים רבים עלה עקב שיבוש באספקה, וגם לאחר התחזקות הרובל המחיר עדיין גבוה לעומת העבר. כך לדוגמה מחירו של ipad air היה 1,100 דולר לפני המלחמה, ונותר על 2,500 דולר גם לאחר ההתחזקות של הרובל.

אם ביפן היחלשות הין היא בעיה, הרי שברוסיה זו התחזקות המטבע. מוסקבה כנראה תבקש להחליש בחודשים הקרובים את הרובל באמצעות שילוב של כלים, כמו הורדת ריבית, עידוד ייבוא, ושחרור חלק מההגבלות על תנועת הון מחוץ למדינה.

מה הלאה?

לאיפה כל זה הולך? בזמן שהפד מצהיר שימשיך להעלות את הריבית ככל שיידרש בשביל להשתלט על האינפלציה, ברור שלדבר יש השלכות גם על הכלכלה האמריקנית וגם על הכלכלה העולמית. היחלשות של הין, היחלשות של האירו, שיבושים כלכלים בסין עקב מדיניות אפס קורונה, כולם פוגעים ויפגעו בצמיחה של הכלכלה העולמית ברבעונים הקרובים.

ארה״ב אינה מבודדת מהמתרחש בכלכלה הגלובאלית, וכפי שראינו בניתוח הקודם אינדיקטורים שונים מצביעים על האטה שכבר מתרחשת. השיבושים האלה עלולים להביא למיתון עולמי, שיכריח את הפד להקדים את הורדת הריבית שהוא מתכנן בשביל להמריץ את הכלכלה. מה שעלול לקרות במחצית השנייה של 2022 והמחצית הראשונה של 2023 היא העלאת ריבית חדה של הפד, חשש למיתון או מיתון, ואז הורדת ריבית חדה בשביל להמריץ מחדש את הכלכלה.

מול תרחיש כזה דווקא הודעות על מיתון יכולות להיות חיוביות לשוק המניות, שרואה בהן סימנים שהפד אולי יחזור להרחבה מוניטרית וכסף זול. באופן לא אינטואיטיבי דווקא חדשות רעות על מצב הכלכלה העולמית יכולות להיות חדשות טובות לשוק המניות. לא המלצה להשקעה.

סיכום

ערכו של מטבע נקבע ביחס למטבע אחר, ומדינות רבות בעולם מודדות את ערך המטבע שלהן אל מול הדולר האמריקני. הדולר הוא ה-מטבע העולמי ומשום החשיבות שלו לכלכלה הגלובאלית הפעולות של הפד משפיעות על מדינות רבות. ביפן, עליית הריבית האמריקנית מביאה להיחלשות של הין. ביחד עם אינפלציה עולה טוקיו נמצאת בדילמה אם ומתי להעלות את הריבית כדי למנוע פגיעה בצרכנים. ברוסיה לעומת זאת, הודות לבידוד שלה מהכלכלה העולמית, הרובל התחזק לשיא היסטורי של כמעט עשור. השיבושים שנגרמים לכלכלה העולמית עלולים להכריח את ידו של הפד להוריד את הריבית מוקדם מהצפוי.




סקירה שבועית: 19.06-25.06.2022

אירועים וידיעות

19.06 – מפלגתו של עמונאל מקרון, נשיא צרפת, איבדה את הרוב שלה בפרלמנט הצרפתי [מקור]. מפלגתה של מרי לה-פן השיגה הישג היסטורי.

20.06 – החוק נגד עבודות כפייה של אויגורים נכנס לתוקף בארה״ב [מקור]. במסגרת החוק רשויות המכס של ארה״ב עלולות לעכב ואף לעצור סחורות מסין, במטרה לוודא שהן לא יוצרו באמצעות עובדי כפייה אויגורים [מקור]. הדבר עלול להוביל לשיבוש נוסף בשרשרות האספקה של ארה״ב ואינפלציה גבוהה.

20.06קנדה תשקיע 3.8 מיליארד דולר במודרניזציה של מערך ההתרעה המוקדמת שלה בקוטב הצפוני המשותפת לה ולארה״ב [מקור]. המודרניזציה תכלול החלפה של תחנות מכ״ם והצבת לווינים למעקב. הנוכחות הצבאית הגדלה של רוסיה בקוטב הצפוני הופכת את האזור לזירת תחרות חדשה בין המערב ומוסקבה.

21.06גאנה עלולה לחוות מחסור בדלק עקב התייקרות של מחירי הנפט וחוסר רצון של הבנק המרכזי להעביר יותר דולרים ליבואנים לשם רכישת דלק, מחשש שהדבר יפגע בעתודות המט״ח של המדינה [מקור]. בסביבת המקרו של היום, העדיפות הראשונה של מדינות מתפתחות היא להבטיח עתודות מט״ח מספקות בשביל שמירה על יציבות המטבע והחוב.

21.06סוריה, מצרים ולבנון חתמו על הסכם לאספקת גז טבעי ממצרים ללבנון דרך סוריה [מקור]. מצרים שואפת להפוך למוקד גז טבעי אזורי. אולם היא לא תוכל לעשות זאת ללא גז טבעי ישראלי.

22.06טורקיה, ערב הסעודית, הכריזו על מחוייבות להתחיל תקופה חדשה של שיתוף פעולה ביניהן [מקור]. ״ההתקרבות הדיפולמטית״ בין טורקיה לרבות מהיריבות האזוריות שלה עולה בקנה אחד עם המשבר הכלכלי במדינה. כפי שחזינו כאן עוד בסוף 2021, טורקיה מחפשת מקורות השקעה חדשים.

22.06הודו, אוסטרליה, הדגישו את המחויבות שלהן לשיתוף פעולה ביטחוני לשם שמירת המרחב ההינדו-פסיפי חופשי ופתוח בפגישה בין שרי ההגנה של שתי המדינות [מקור].

22.06פקיסטן הצליחה להפשיר את חבילת הסיוע מקרן המטבע הבינלאומית, בתמורה לקיצוץ בסבסוד של דלק [מקור]. החשש שקיצוץ בסבסוד יפגע במיליונים, עקב עלייה חדה במחיר האנרגיה.

23.06 – מזכיר ההגנה ומזכיר החוץ של בריטניה ביקרו בטורקיה לסדרה של שיחות, בין השאר לקידום שיתוף הפעולה בתחום הביטחון ביניהן ולבדוק את האפשרות של מכירת מטוסי קרב מתקדמים לטורקיה במקום מטוסי ה-F-16 בהם היא מעוניינת מארה״ב [מקור].

23.06נאט״ו שוקלת להגדיל את כוח התגובה המהיר שלה, שכיום מונה כ-40 אלף חיילים [מקור]. מטרת הכוח לפרוס במהירות במקרה של איום או מתקפה על אחת מחברות נאט״ו, ולקנות זמן עד שחברות הברית האחרות יוכלו לארגן ולשלוח תגבורות. הכוח יהיה קריטי בתרחיש של מלחמה עם רוסיה חלילה.

24.06 – בכיר גרמני הזהיר שמחירי האנרגיה של צרכנים עלולים להכפיל ואף לשלש את עצמם עקב שיבוש באספקת הגז הטבעי מרוסיה [מקור]. הבכיר גם העריך שגרמניה יכולה להסתדר כחודשיים וחצי בלבד ללא גז טבעי מרוסיה. גרמניה מתכוונת להגדיל את השימוש בפחם להפקת אנרגיה כדרך לצמצם את ההשפעה של שיבושי הגז מרוסיה [מקור].

24.06 – שר החוץ של האיחוד האירופי הגיע לשיחות בטהרן, בתקווה לחדש את המשא ומתן להחייאת הסכם הגרעין בין איראן והמעצמות [מקור]. הערכנו בתחילת השנה שלשני הצדדים, ארה״ב ואיראן, יש אינטרס בחזרה להסכם.

25.06ארה״ב, יפן, ניו-זילנד, אוסטרליה ובריטניה הקימו פורום אזורי חדש, Blue Pacific Forum, במטרה להגדיל את שיתוף הפעולה בין המדינות ואיי האוקיינוס השקט [מקור]. היוזמה באה בבירור להגביל את ההשפעה של סין באזור. מסגרת חדשה ל-4 מחברות האנגלוספרה ויפן.

מאמרים, סקירות ומגמות

בעית ביידן-האריס – גורמים במפלגה הדמוקרטית החלו לקרוא לג׳ו ביידן שלא להתמודד בבחירות 2024, ולדרוש שאם קמלה האריס מעוניינת בתפקיד המועמדת מטעם המפלגה הדמוקרטית היא תעשה זאת בפריימריז פתוחים ותחרותיים. נראה שהמפלגה מודאגת שהנשיא או סגנית הנשיא לא יצליחו לנצח בבחירות 2024 מול המועמד הרפובליקני, גם אם זה יהיה טראמפ.

מהכתבה:

A flurry of recent reports in the New York Times and elsewhere feature quotes from unnamed Democrats calling on Mr Biden not to run and for a competitive primary, in which Ms Harris could participate (and show off the skills her supporters will say she has acquired in the West Wing) if she wished. 

Expect such whispering to increase. Mr Biden is too old to run again. Ms Harris seems too flawed. Moreover, her claim on the nomination is hardly democratic.

המשבר המנטאלי של סין – מדיניות אפס קורונה פוגעת בכלכלה הסינית. את זה אנחנו כבר יודעים. נראה כעת שמדיניות הסגרים גם פוגעת בבריאות הנפשית של אזרחי סין. בווהאן, היכן שהתרחשה התפרצות הקורונה הראשונה, חלה עלייה של 79% בשיעור ההתאבדויות ברבעון הראשון של 2020 לעומת השנה שעברה. בשנחאי כ-40% מהתושבים שנסקרו נמצאו בסיכון לדיכאון. התגובה של הממשל לנתונים? לנסות ולעודד ״אנרגיה חיובית״, בעצם מנסה לדחוף את אזרחיה להדחיק את הרגשות השליליים.

Often the state’s tactics are more subtle. After an earthquake in Sichuan province in 2008, therapists were ordered to guide parents away from complaining about the poorly constructed schools that had collapsed on their children. In an effort to promote social stability, therapists are employed by courts to convince people seeking divorce to stay married. Guidance counsellors in schools have received awards for steering adolescent boys away from homosexuality, which is out of step with the party’s conservative values. 

“If I am not careful, I can easily become their instrument of control,” a therapist for the police told Li Zhang, who has written a book about the politics of psychotherapy called “Anxious China”. The therapist said she worried about having to file reports to senior police officers about her conversations with patients.

גרפים

האקונומיסט מעריך שהדרום העולמי עתיד לראות עלייה חדה במספר האירועים האלימים והמהומות בו, עקב עלייה במחירי המזון והאנרגיה. זו מגמה שחזינו כבר לפני שנה:

שינוי במספר האירועים של אי-שקט לעומת שנה שעברה. מקור.



ארה״ב צריכה להפסיק עם האובססיה ל״דרך המשי החדשה״

ממשל ביידן עומד להשיק את התשובה האמריקנית ליוזמת החגורה והדרך של סין (״דרך המשי החדשה״). הממשל מקווה להתחרות עם סין במימון תשתיות בעולם המתפתח. נעיר (ונאיר) שלוש נקודות:

1. בוקר טוב אליהו

2. די עם האובססיה עם דרך המשי החדשה

3. אני ממש מקווה שיש כלכלן בצוות

הנשיא ביידן בפסגת ה-G7, יוני 2021.

דרך המשי החדשה – היצע וביקוש

נתחיל עם ״בוקר טוב אליהו״: כשהסינים השיקו את החגורה והדרך ב-2013 לאמריקנים לא הייתה תשובה טובה למימון המאסיבי של סין חוץ מאזהרות לא לקבל את ההשקעה. יכול להיות שחלק מהאובססיה של ארה״ב עם דרך המשי החדשה היא שלמרות אזהרות ברורות מצד וושינגטון רבות מבעלות הברית שלה באירו-אסיה הצטרפו לארגון (עוד נחזור לאובססיה).

בכל מקרה –

הסיבה שדרך המשי החדשה כוללת היום כ-140 מדינות לא נובעת משינוי אסטרטגי בהעדפות של העולם המתפתח. ״הדרום העולמי״ (אפריקה שמתחת לסהרה, אמריקה הלטינית, דרום מזרח אסיה) לא הפכו פרו-סינים. הם פשוט צריכים את הכסף.

העולם המתפתח רעב לתשתיות. הערכה של מקינזי מ-2015 היא שהעולם יצטרך להשקיע כ-57 טריליון דולר בתשתיות בין 2016 ו-2030, 60% מהסכום בעולם המתפתח. הבנק לפיתוח אסיה העריך שבאסיה תידרש השקעה של כ-1.7 טריליון דולר כל שנה בין 2016 ל-2030 בשביל להמשיך את מומנטום הצמיחה ביבשת ולהמשיך במאבק בעוני החריף בה.

אז כשהסינים השיקו את ״דרך המשי החדשה״ ב-2013 הם השיקו אותה לעולם רעב להשקעה בתשתיות. וושינגטון הזהירה בעלות ברית לא להצטרף. הן הצטרפו – כי מי יגיד לא להשקעות?

הבעיה גם שהאמריקנים בפרט והמערב בכלל לא הציעו חזון נגדי. המדינה המערבית היחידה שנראה שגיבשה חזון דומה (שיפור תשתיות וקישוריות) ומנוגד לסינים (דגש על איכות תשתיות ומנהל תקין) הם היפנים. האמריקנים כעת עושים העתק-הדבק לאסטרטגיה של טוקיו.

עבר כחצי עשור עד שהאמריקנים גיבשו מוסדות משלהם שיוכלו להתחרות בסינים. וברגע שהמערב התחיל לשים כסף איפה שהפה שלו מדינות בעולם המתפתח שמחו לקחת אותו. הנה דוגמה איך קונצרן בתמיכה אמריקנית ניצח במכרז לתשתיות סלולר באתיופיה את חוואווי.

ארה״ב וסין – יחד בעולם המתפתח, אם מרצון ואם לא

מה שמביא אותי לנקודה השנייה: האובססיה בנוגע ל״דרך המשי החדשה״. היוזמה מוצגת כבר שנים כתוכנית סינית ״לקנות את העולם״. כפי שאני מראה בספרי ״קיסרות אדומה״, המציאות הרבה יותר אפורה.

כן, השקעות סיניות נותנות השפעה, אך פעמים רבות ההשקעות האלה נעשות ללא שיקולים של הגנה על הסביבה, ניהול סיכונים, או אפילו בדיקת כדאיות כלכלית. באופן בלתי נמנע התוצאה של ההשקעות הגרועות האלו היא זעם בקרב המדינות המקבלות, זעם *שפוגע* לאורך זמן בהשפעה הסינית.

גם המיתוס שבייג׳ינג מכניסה מדינות לחובות כדי לקחת מהן נכסים הוא בדיוק זה – מיתוס. לרוב סין מעדיפה למחוק את החוב או לפרוס אותו מחדש, לא לקחת תשתיות שבבירור לא יחזירו את ההשקעה ויעוררו זעם נגדה.

האובססיה של וושינגטון לנסות ו״לבלום את ההשפעה של סין״ מתעלמת מהעובדה שההשפעה הזו לא כזו גדולה, ושבכל מקרה היא תשאר. העולם המתפתח צריך טריליוני דולרים של השקעה בתשתיות. אין סיכוי שארה״ב או המערב יספקו את כל הצורך הזה. אז וושינגטון בכל מקרה תצטרך לפעול לצד דרך המשי החדשה.

בעית הריבית האמריקנית לעולם המתפתח

וזה מביא אותי לנקודה האחרונה, והיא שאני מקווה שבין המגבשים של היוזמה יש כלכלן. הבעיה הכי גדולה כרגע של מדינות מתפתחות היא לא שהמערב לא פותח את הארנק, אלא שבנקים מערביים מעלים ריבית.

העלאת הריבית בארה״ב היא כמובן מובנת, לאור האינפלציה, אך אני מקווה שבוושינגטון מבינים את ההשלכות הבינלאומיות שלה. משום החשיבות של הדולר בסחר הבינלאומי, כל החלטה של הפד בהכרח משפיעה על הפיננסים של כל מדינות העולם, בפרט מדינות מתפתחות.

החלשות שבהן עלולות להיכנס למצוקה פיננסית עקב עלייה בריבית על חוב במטבע זר, הדלדלות של עתודות מטבע חוץ, התרסקות המטבע וכו׳. כמובן שזה לא ינבע רק מהעלאת הריבית, אך העלאת הריבית מחריפה את סביבת המקרו הגרועה גם ככה של המדינות האלו.

אם ממשל ביידן באמת מחוייב להתחרות על השפעה עם סין בכלים כלכלים, אני מקווה שכחלק מהיוזמה יש מענה לצרכים הפיננסים של מדינות מתפתחות, ודרכים להקל את העול שנגרם משילוב של העלאת ריבית במערב, מחירי דלק ומזון גבוהים.

הממשל מעוניין שרוב הכסף לתשתיות יגיע מהמגזר הפרטי. המגזר הפרטי כנראה לא יפתח את הארנק ללא שיפור בתמונת המקרו. הממשל יכול לקדם פעילות בינלאומית שמטרתה להבטיח נזילות, ביטוח סיכונים לפרויקטים, ואפשרויות חדשות לסחר ותעסוקה עבור מדינות מתפתחות.




בעית האינפלציה (פלג 122)

תקציר

  1. העולם המערבי סובל מאינפלציה גבוהה שמאלצת את הבנקים המרכזיים שלו, בראשם הפד, להעלות את הריבית לראשונה מזה שנים. עליית הריבית יוצרת שלושה סיכונים מרכזיים: מיתון במערב; לחץ פיננסי על מדינות מתפתחות (חשש למשבר חוב); היתקעות של האינפלציה ברמה גבוהה, ביחד עם מיתון כלכלי (סטגפלציה).
  2. סיכון נוסף הוא משבר חוב באיטליה שישפיע לרעה על האיחוד האירופי כולו. המרווח בין אג״ח איטלקי ואג״ח גרמני גדל, וה-ECB (הבנק המרכזי האירופי) כעת מחפש כלי שיאפשר לו להעלות ריבית ולטפל באינפלציה, אך גם לייצב את התשואה של אג״ח איטלקי.
  3. סיכון אחרון הוא לחץ כלכלי על חקלאים, אם עקב עלייה בריבית על החוב שלהם, עלייה במחירי התשומות (דלק, דשנים), או ירידה במחירי המזון. לחץ כלכלי עלול להביא לפשיטת רגל של חלק מהחקלאים, ויכריח אחרים לצמצם את שטחי הגידול. הדבר יתבטא ביבול נמוך יותר בשנת הקציר של 2023.
  4. הלחץ האינפלציוני על אירופה, במיוחד מערב אירופה, מביא להיווצרותו של ״מחנה שלום״ בקרב הציבור האירופי, המעוניין בסיום המלחמה באוקראינה בהקדם. אוקראינה תאלץ או לבצע מתקפת נגד בשביל להשיב לעצמה את המומנטום בחזית המזרחית, ואולי לגייס מחדש את דעת הקהל המערבית, או להתכונן לקראת כניסה לשיחות הפסקת אש עם רוסיה. אפשרות אחרונה היא המשך מלחמה עם רוסיה עם סיוע כלכלי וצבאי מצומצם מצד המערב.
  5. המלצות: א׳ ניהול סיכונים במקרה של חשיפה לנכסים במדינות מתפתחות; ב׳ בחינה של תמהיל ואופק הזמן של תיק ההשקעה; ג׳ בחינת האפשרות להגדיל חשיפה לסחורות/אנרגיה, לאור השינויים המבניים במשק האנרגיה העולמי. אין זו המלצה להשקעה או תחליף לייעוץ פיננסי.

להורדת הפרק – קישור.

מעוניינים להאזין לניתוח? לחצו כאן להתחברות לפודקסט של פל״ג

מבוא

האינפלציה בעולם המערבי היא לא תופעה שרובנו רגילים אליה, לפחות לא מי מאיתנו שנולד אחרי 1990. במשך העשור האחרון העולם המערבי ראה אינפלציה כמעט אפסית. כעת האינפלציה עומדת במדינות כמו ארה״ב, גרמניה או איטליה על מעל 6%, הרבה מעבר לרמה שרוב הכלכלנים מגדירים כטובה לכלכלה.

יש מעט מאוד רעות חולות שמאיימות על כלכלה כמו אינפלציה. אינפלציה הורסת את היחסים בין לווים ומלווים, הבסיס של כלכלת שוק חופשי. היא משבשת את היכולת של עסקים להעריך את עלויות התפעול וההכנסות שלהם. היא מכרסמת בהכנסה של משקי בית, ומערערת את האמון במטבע.

יש רמה מתחתיה אינפלציה כן טובה לכלכלה. כמו חום גוף, כיום רוב הכלכלנים מאמינים שאינפלציה סביב ה-2% טובה לכלכלה. אולם אם האינפלציה עולה מעל השיעור הזה, ולתקופות ממושכות, היא עלולה להרוס את הכלכלה. בדיוק כמו חום הגוף. 37 מעלות הוא מצב תקין. 38.5 הוא גבולי. ב-40 מעלות הגוף קודח.

אנו רואים עכשיו את הכלכלה הגלובאלית קודחת מחום. בארה״ב, בגרמניה, בצרפת, האינפלציה חצתה מזמן את רף ה-2%. שילוב של הרחבה מוניטרית ושיבושים באספקה הקפיצו מחירים, וכעת מאיימים על הכלכלות המפותחות. הבנקים בארה״ב, בקנדה, בבריטניה, החלו להעלות את הריביות. הבנק האירופי המרכזי, ה-ECB, גם הוא מאותת שבכוונתו לעשות זאת.

מטרת הניתוח היום לנסות ולבחון את ההשלכות הגיאופוליטיות של האינפלציה, לא רק מצד עצמה, אלא גם מצד התגובה המוניטרית – העלאת הריבית – של הכלכלות המערביות. משום החשיבות של הדולר, כל החלטה של הפד – הבנק המרכזי האמריקני – משליכה על כל הכלכלה הגלובאלית. העלאת ריבית במערב מאיימת על היציבות הפיננסית של כלכלות מתפתחות.

אנחנו נפתח את הניתוח במעט רקע כלכלי מהי בכלל אינפלציה ואיך אפשר להיאבק בה. מי ש״שוחה״ בחומר יכול לדלג לחלק השני, שבוחן את התרחישים שעומדים בפני שני השחקנים הגדולים בכלכלה המערבית – ארה״ב וגוש האירו. ארה״ב כבר החלה להעלות את הריבית, אך לא ברור מה תהיה התוצאה. האם האינפלציה תרד ללא מיתון, תרד עם מיתון, או שבכלל לא תרד (התרחיש הגרוע ביותר). גוש האירו עומד בפני החלטה האם בכלל להעלות ריבית. גם במקרה שלו לא בטוח שהעלאת הריבית תועיל. נסיים את הניתוח בהערכת סיכונים והשלכות, והמלצות קונקרטיות.

האינפלציה בארה״ב, 1965-2022. הנתון של 8.5% נכון למרץ 2022.

מבוא מקרו-כלכלי

מהי אינפלציה?

מהי אינפלציה? אינפלציה היא בפשטות שינוי רחב במחיר של מוצרים ושירותים בכלכלה. אינפלציה אינה שינוי במחיר של פריט ספציפי, אלא של כל או רוב המוצרים והשירותים בכלכלה. בשביל למדוד את האינפלציה, מגבשים ע״י סקרים של משקי בית סל מוצרים ושירותים שמייצג את רוב הצריכה של רוב משקי הבית במדינה. מחיר מרכיבי הסל, שמכונה מדד המחירים לצרכן (Consumer Price Index), נעקב לאורך זמן. האינפלציה היא השינוי במחיר של אותו סל בשתי נקודות זמן שונות, והיא מבוטאת באחוזים. את האינפלציה אני יכול למדוד ברמה חודשית – המחיר היום לעומת המחיר לפני חודש – או ברמה שנתית – המחיר היום לעומת המחיר לפני שנה.

המדידה של האינפלציה כך יוצרת בעיה. חלק מהמוצרים בסל סובלים מעונתיות או תנודתיות רבה. לדוגמה ירקות או בשר, שהמחירים שלהם משתנים בהתאם לעונה והקרבה לחגים. יכול להיות שהמדד יראה לנו עלייה, אך העלייה הזו תגרם בעיקר משום עונתיות, ולא משינוי מהותי בכלכלה.

לשם כך קיימת גם ״אינפלצית ליבה״ (Core Inflation), אינפלציה בניקוי רכיבים עונתיים או תנודתיים מאוד. אינפלצית ליבה היא אחד המדדים שנעקבים ע״י בנקים מרכזיים בשביל באמת לראות האם יש שינוי באינפלציה.

הבעיות הכלכליות שגורמת לאינפלציה

למה שיהיה אכפת לבנק המרכזי אם יש אינפלציה? ראשית, אינפלציה פוגעת בהכנסה הריאלית של משקי בית. נאמר שאתם מכניסים כל חודש 20 אלף ש״ח לאחר מיסים. אולם אם שיעור האינפלציה החודשי הוא 5%, הרי שההכנסה הריאלית שלכם היא 20 אלף פחות אותם 5% – כלומר פחות 1,000 ש״ח שפשוט נמחקו מההכנסה שלכם. ירידה בהכנסה הריאלית פוגעת בצריכה הפרטית, ופוגעת בצמיחה הכלכלית.

אינפלציה גם פוגעת ביחסים בין מלווים ולווים. אם אני הלוותי לכם 20 אלף ש״ח, ואתם מחזירים לי את הסכום בתוספת ריבית של, נאמר, 1%, הרי שהאינפלציה שוחקת את החוב שלכם ופוגעת בי. לווים מרוויחים מאינפלציה, מלווים לא. במצב של אינפלציה גבוהה או שלווים דורשים ריביות יותר ויותר גבוהות כדי לפצות על האינפלציה, או שהם פשוט מפסיקים להלוות.

ואינפלציה פוגעת יותר בשכבות הנמוכות מאשר בשכבות הגבוהות. משקי בית בעלי הכנסה נמוכה נפגעים יותר מאינפלציה מאשר משקי בית בעלי הכנסה גבוהה. הדבר מעמיק את אי-השוויון בחברה, ועלול להוביל לחוסר יציבות פוליטית וחברתית.

לבסוף, אם אינפלציה גבוהה לא מטופלת בהקדם, היא עלולה להסתיים בהיפר-אינפלציה וקריסה כלכלית. בזמן שהסיכוי לתרחיש כזה נמוך מאוד, ודאי בכלכלות מערביות, הוא עדיין קיים. ואנחנו לא רוצים להסתכן שיתממש. אינפלציה גבוהה, מעל 2%, היא לא משהו שאנו רוצים שהכלכלה תחווה לאורך זמן.

סוגי אינפלציה

מכאן עולה השאלה מה גורם לאינפלציה גבוהה? אנחנו יכולים לחלק את הגורמים לשתי קטגוריות גדולות – אינפלציה מצד הביקוש, ואינפלציה מצד ההיצע.

לפי תורת הכמות של הכסף, התיאוריה בבסיס תורת הכלכלה המודרנית, אינפלציה מצד הביקוש מתרחשת כאשר כמות הכסף בכלכלה גדלה ללא צמיחה דומה בכלכלה. משום שיש יותר כסף בכלכלה ממה שאפשר להוציא אותו עליו, צרכנים מוכנים לספוג עלייה במחירים. ככל שהיחס בין כמות הכסף בכלכלה ומה שאותה כמות יכולה לקנות גדל – כן גדל הסיכון לעלייה באינפלציה.

כל גורם שמגדיל את כמות הכסף במשק עלול להביא לאינפלציה מצד הביקוש. לדוגמה, הדפסה של כסף ע״י הממשלה מביאה לאינפלציה עקב גידול בכמות הכסף. גם בועות פיננסיות עלולות להביא לאינפלציה, עקב גידול זמני בכמות הכסף. וגם הרחבות מוניטריות, בהן הבנק המרכזי קונה אגרות חוב של המדינה, מביאות באופן עקיף לגידול בכמות הכסף ועלולות להוביל לאינפלציה.

לצד אינפלציה מצד הביקוש יש לנו גם אינפלציה מצד ההיצע, או בשמה האחר בקרב כלכלנים – cost-push inflation. אם אינפלציה מצד הביקוש נגרמת מגידול בכמות הכסף, אינפלציה מצד ההיצע מתרחשת כאשר יש התייקרות של המוצרים והשירותים בכלכלה, בעקבות התייקרות בעלויות הייצור. לדוגמה, עלייה במחירי האנרגיה או חומרי הגלם עלולה להוביל לאינפלציה מצד ההיצע. זאת משום שכמעט כל מוצר או שירות בכלכלה צריך אנרגיה וחומרי גלם. נסו לדמיין את העבודה שלכם בלי חשמל או דלק. במצב כזה עלויות הייצור עולות, ומשום שהביקוש בכלכלה נשאר זהה, יצרנים מעלים מחירים – מגלגלים את ההתייקרות בייצור לצרכן.

משום שהאופי והגורמים שלהן שונים, גם הדרכים לטפל בכל אחת מהאינפלציות היא שונה. אינפלציה שנובעת מצד הביקוש לרוב מטופלת בכלים מוניטריים, דוגמת העלאת ריבית, או באמצעות צמצום ההוצאה הממשלתית. המטרה היא לצמצם את כמות הכסף בכלכלה, וכך לצמצם את הביקוש שגורם לאינפלציה.

אינפלציה שנובעת מצד ההיצע לעומת זאת נגרמת משיבושים ממשיים באספקה של אנרגיה, חומרי גלם או מזון, או בעיות בייצור שמביאות לעליית מחירים. את האינפלציה הזו מנסים לפתור באמצעות כלי מדיניות שמכוונים להגדלת ושיפור ההיצע. לדוגמה השקעה בעסקים ותשתיות בשביל העלאת הפרודוקטיביות והייצור. צמצום מחסומים רגולטורים והקלת עול המס על חברות. ייצוב אספקת האנרגיה והמזון ועוד.

האינפלציה במערב כיום

הוויכוח הכי חם עכשיו בקרב כלכלנים ומקבלי החלטות היא איזו אינפלציה יש בדיוק במערב. נראה שכל אזור סובל מסוג אחר של אינפלציה. ארה״ב כנראה סובלת בעיקר מאינפלציה מצד הביקוש. הודות לתוכניות הסיוע הנדיבות של הממשל הפדראלי, והמדיניות המוניטרית הנוחה של הפד, בארה״ב יש כמות גדולה מאוד של כסף שגורמת לביקוש להישאר גבוה על-אף עליית המחירים.

לעומת זאת באיחוד האירופי נראה שהאינפלציה היא בעיקר אינפלציה מצד ההיצע. מחירי האנרגיה באירופה זינקו ביותר מ-30% לעומת השנה שעברה. מחירי המזון עלו ב-10% במאי. סך כל האינפלציה בגוש האירו הגיע ל-8% במאי.

ברור למה ההבדלים. האיחוד האירופי תלוי ברוסיה לגז טבעי ונפט, ואוקראינה ורוסיה הן שתי ספקיות חשובות של מוצרים חקלאים לאיחוד. המלחמה באוקראינה שבשה את קשרי המסחר בין האיחוד ורוסיה, פגעה באספקת האנרגיה אליו ובאספקת המזון. נראה גם שהרוסים באופן מכוון רק מחמירים את המצב. בשבוע שעבר, ב-15 ביוני, רוסיה הודיעה שהיא מצמצת את אספקת הגז דרך צינור נורדסטרים 1 ב-60%, וחותכת ב-15% את אספקת הגז לאיטליה.

הדבר לא צריך לבוא לנו כהפתעה. הערכנו עוד לפני המלחמה שהאיחוד יסבול מעלייה במחירי המזון והאנרגיה. הערכנו גם שרוסיה תשתמש בנשק האנרגיה נגד האיחוד בשביל לצמצם את התמיכה באוקראינה ולהסיר חלק מהסנקציות על מוסקבה. והשימוש של רוסיה בנשק האנרגיה, והמלחמה באוקראינה, הופכת את החיים של הבנק המרכזי האירופי להרבה יותר מורכבים.

במקרה של ארה״ב, אם האינפלציה באמת נובעת בעיקר מצד הביקוש, מספיק שהפד יעלה את הריבית. בגוש האירו לעומת זאת, אם האינפלציה נובעת בעיקר מצד ההיצע, העלאת ריבית עלולה שלא לשנות הרבה. היא אף עלולה להחמיר את המשבר של האיחוד האירופי.

ג׳רום פאואל, יושב ראש הפדרל ריזרב, בזמן מתן עדות בפני הקונגרס, מרץ 2022.

בעית האינפלציה בארה״ב

ארה״ב וגוש האירו חווים שניהם אינפלציה גבוהה. בשניהם האינפלציה חצתה את סף ה-8%, הרבה מעל היעד של 2% שהגדירו הבנקים המרכזים שלהם. הפד, הבנק המרכזי של ארה״ב, כבר העלה את הריבית. ה-ECB מאותת שהוא מתכוון להעלות את הריבית. כיצד העלאת הריבית תשפיע על הכלכלות שלהם?

נתחיל עם ארה״ב. ישנם שלושה תרחישים מה יקרה עכשיו אחרי שהפד העלה את הריבית. התרחיש הראשון, התרחיש האופטימי, הוא שהעלאת הריבית תאט את האינפלציה ולא תביא להאטה בכלכלה שתסתיים במיתון. השני, הפסימי יותר, הוא שהעלאת הריבית תכניס את המשק האמריקני למיתון, מיתון שבתקווה יסתיים בתוך שנה ולא יותר. השלישי, והוא הפסימי ביותר, הוא שהעלאת הריבית לא תאט את האינפלציה, אך תאט את הצמיחה. המצב הזה, שמכונה סטגפלציה, הוא מצב גרוע יותר ממצב של רק אינפלציה גבוהה. למה?

במצב של סטגפלציה הכלכלה גם חווה אינפלציה גבוהה וגם חווה צמיחה כלכלית נמוכה או אפסית. במצב כזה הבנק המרכזי צריך לבחור בין להמשיך ולהעלות את הריבית בשביל להשתלט על האינפלציה, ולפגוע בצמיחה הכלכלית, או להוריד את הריבית ולנסות ולעזור לצמיחה אך במחיר של האצת האינפלציה.

הפעם האחרונה שארה״ב חוותה סטגפלציה הייתה בשנות ה-70׳, בתקופה של מחירי אנרגיה גבוהים. משום שאנרגיה כל-כך חשובה לכלכלה שלנו, שיבושים בה נוטים להשפיע בצורה חריפה על כל המערכת הכלכלית. היום כשמחיר חבית נפט הוא מעל 100 דולר ומחיר הגז הטבעי גם הוא גבוה עולה התהייה האם העלאת הריבית של הפד עלולה לתקוע את ארה״ב שוב במצב סטגפלציה – אינפלציה גבוהה וצמיחה נמוכה?

אינני כלכלן ואינני יודע. אני כן יודע להצביע על שתי נקודות למה אולי סטגפלציה היא לא התרחיש הסביר ביותר. ראשית, מחירי האנרגיה צפויים לרדת, גם אם לא בצורה משמעותית. ההערכה של סוכנות האנרגיה האמריקנית, ה-EIA, היא שמחיר הנפט ירד מתחת ל-100 דולר לחבית ב-2023. חוזים עתידיים לנפט כבר מתמחרים מחיר של בין 93 ל-98 דולרים בסוף השנה ותחילת השנה הבאה. אבסולוטית זה יותיר את המחיר גבוה היסטורית, אך יחסית מדובר בירידה של כ-25% ממחיר השיא של השנה האחרונה. כלומר עוד לפני העלאת הריבית הייתה ציפיה שמחירי האנרגיה ירדו.

שנית, סימנים מצביעים על כך שהאינפלציה בארה״ב נובעת מצד הביקוש, לא מבעיות בהיצע. על-אף חודשים של אינפלציה, הצריכה הפרטית בארה״ב לא התמתנה. נראה שאנשים מנצלים את החסכונות הגדולים שצברו בשביל להמשיך ולצרוך על-אף האינפלציה. העלאת ריבית יכולה לקרר את הביקוש, ומכאן למתן את האינפלציה.

התרחיש השני, והוא שיש מעריכים יותר סביר, הוא שהעלאת הריבית תביא למיתון. למה? משום שנתוני האינפלציה שהפד מסתכל עליו מעידים על העבר, על מה שהיה. יש שורה של אינדיקטורים שמצביעים על כך שארה״ב, כמו גם סין, מאיטות כלכלית. מכירות ברשתות הקמעונאיות האטו. התחלות בנייה ירדו. שוק המניות קרס ונכנס למצב דובי. כל אלה ועוד מעידים על כך שהכלכלה האמריקנית כבר מאטה.

אם הכלכלה האמריקנית כבר מאטה, זה אומר שהעלאת הריבית של הפד תחמיר את ההאטה. זה גם אומר שהאינפלציה היא כנראה בעיה שנצאת מאחורינו, והבעיה חדשה שמולנו היא מיתון כלכלי בכלכלה הגדולה בעולם.

התרחיש האחרון, שהוא הראשון שהצגתי, הוא התרחיש האופטימי. העלאת הריבית של הפד תאט את האינפלציה, והכלכלה האמריקנית תדע לספוג את העלאת הריבית מבלי להיכנס למיתון. אחרי עשור וקצת של ריבית נמוכה, של כסף זול, קשה להאמין שהכלכלה לא תגיב במיתון להעלאת הריבית. אבל כאמור אינני כלכלן וזה גם תרחיש אפשרי, גם אם – עד כמה שהצלחתי לבדוק – לא תרחיש שרבים חושבים שהוא ריאלי.

אבל, אל חשש. אם מיתון בארה״ב נשמע לכם גרוע – חכו שתשמעו מה ממתין לגוש האירו.

המלכוד הכפול של האיחוד האירוופי

היתרון המרכזי שיש לארה״ב על גוש האירו הוא שלארה״ב יש ראש פוליטי אחד, ומדיניות פיסקאלית אחת. במילים אחרות, כל ארה״ב מנוהלת ע״י ממשלה אחת שיכולה לצאת ביוזמות כלכליות שונות. לדוגמה, ממשל ביידן פרסם שורה של יוזמות שמטרתן לטפל בבעיות היצע: חוק התשתיות החדש שעבר בנובמבר 2021 ישפר את הפרודקטיביות של המשק. הגדלת ייצור הדשנים בארה״ב. השקעה בחדשנות אמריקנית ועוד.

כל היוזמות האלה כנראה לא יפתרו את האינפלציה בארה״ב, משום שהאינפלציה בה היא כנראה אינפלציה מצד הביקוש. אך לפחות ארה״ב יכולה לצאת ביוזמות האלה. לא כך המצב בגוש האירו.

גוש האירו בבירור סובל מאינפלציה מצד ההיצע, עקב המלחמה באוקראינה. מחירי האנרגיה זינקו בעשרות אחוזים, מחירי המזון עלו, וקשרי מסחר רבים עם אוקראינה ורוסיה שובשו. המלחמה נוטלת מחיר כלכלי משמעותי מהגוש. אולם לגוש האירו אין ראש פוליטי אחד או מדיניות פיסקאלית אחת שיכולה להתמודד עם בעיות ההיצע ברמה העל-לאומית. ממשלות הגוש נאלצות כל אחת להגיב לבדה למשבר. אלו שיכולות בוחרות במענקים לאזרחים בשביל להקל את עליית המחירים. כך לדוגמה באוסטריה וגרמניה הממשלה מעבירה כסף למשפחות כדי לפצות על התייקרות האנרגיה והתחבורה הציבורית.

האינפלציה מפעילה לחץ על הבנק המרכזי של אירופה, ה-ECB, להעלות את הריבית. ה-ECB הוא הראש המוניטרי היחיד של גוש האירו, והוא שקובע את הריבית האפקטיבית בגוש. האינפלציה הגבוהה הביאה כלכלנים לקרוא ל-ECB להעלות את הריבית בשביל לטפל באינפלציה. אחרי חודשים של סירוב או גמגום בנושא, ה-ECB כעת מאותת שהוא מתכוון להעלות את הריבית.

האם העלאת הריבית תעזור להתמודד עם האינפלציה? לא בטוח. העלאת ריבית יכולה לעזור להתמודד עם האינפלציה גם אם היא מצד ההיצע ע״י צמצום הביקוש, כמו מה שאמור לקרות בארה״ב. מצד שני, גוש האירו עוד לפני המשבר סבל מצמיחה כלכלית חלשה ומשכורות נמוכות. כלומר גם אם הריבית תצליח להוריד את הביקוש, היא תפגע בצמיחה הגם ככה נמוכה של הגוש, ואפשר ותכניס אותו למיתון חריף. וזו לא הבעיה הכי גדולה של הבנק המרכזי. הבעיה הכי גדולה היא איטליה.

כריסטין לגארד (Lagarde), נשיאת הבנק המרכזי האירופי.

הבעיה האיטלקית

ממש בתחילתו של פל״ג, בתחילת משבר הקורונה, בניתוח מס׳ 4, דיברנו על בעיית החוב האיטלקית. הראתי שם שלאיטליה יש חוב של מעל 2 טריליון אירו, יחס חוב לתמ״ג של מעל 150%, וצמיחה כלכלית נמוכה להחריד. הזהרתי אז, בתחילת 2020, שמשבר הקורונה עלול לדחוף את איטליה למשבר חוב ועמה את כל גוש האירו.

זה לא קרה.

זה לא קרה מפני שה-ECB החליט לקנות אג״ח איטלקי כחלק מרכישה של אג״ח מכל ממשלות הגוש. התשואות על אג״ח איטלקי ירדו, ואיטליה לא גררה את גוש האירו לאבדון. עד עתה.

מאז שהאינפלציה החלה לעלות גם התשואות של אג״ח איטלקי. זו תוצאה טבעית של עלייה באינפלציה. משקיעים דורשים תשואות גבוהות יותר בשביל לפצות על עלייה באינפלציה ששוחקת את הריבית שמקבלים מהאג״ח. מה שבעיני ה-ECB לא טבעי, והוא הבעיה, היא שהתשואה על אג״ח איטלקי גדלה מהר יותר מהתשואה של אג״ח גרמני.

למה זה משנה? תיאורטית, אם הדבר היחיד שגורם לתשואות לעלות בגוש האירו היא אינפלציה, התשואה של אג״ח במדינות השונות בגוש אמורה לגדול באותה מידה. במצב כזה, ההפרש בין התשואות, מה שמכונה ״המרווח״ ביניהן, אמור להישאר קבוע. כך לדוגמה אם האינפלציה בגרמניה היא 8%, והאינפלציה באיטליה היא 6%, הרי שהמרווח צריך להישאר קבוע או אפילו טיפה להצטמצם. זה לא מה שקורה. במקום התשואה של אג״ח איטלקי עולה יותר מהעלייה בתשואה של אג״ח גרמני, והמרווח גדל.

ה-ECB קורא לתופעה הזו ״קיטוע״ (fragmentation) של הגוש, והוא מוטרד שהיא נובעת בעיקר מלחץ ספקולטיבי. סוחרים מהמרים שהעלאת הריבית תביא למשבר חוב באיטליה, ולכן הם מוכרים אג״ח איטלקי בציפייה למשבר חוב. המכירה הזו גורמת לעלייה בתשואה של איטליה, מה שאומר שהיא תתקשה לגייס חוב חדש. אם ה-ECB לא יעצור את התהליך, איטליה עלולה באמת להיכנס למשבר חוב מהסיבה הפשוטה שהשוק חושב שהיא תכנס למשבר חוב. זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה.

מכאן שהבנק האירופי נתון במלכוד. אם הוא יעלה את הריבית מבלי לטפל בתשואות, הוא עלול להביא למשבר חוב חדש בגוש האירו. אם הוא לא יעלה את הריבית, האינפלציה הגבוהה עלולה להביא בכל מקרה לפגיעה קשה בכלכלה.

למה שה-ECB לא ימשיך לקנות אג״ח איטלקי, כפי שעשה לפני משבר הקורונה? משום שקניית אג״ח עלולה לעזור לאינפלציה. ה-ECB אולי יכול לקנות רק אג״ח איטלקי, אך הוא יהיה חייב להבטיח שהצעד חוקי. יש מספר תביעות נגד תוכניות קניית האג״ח הקודמות שלו. קרוב לוודאי תהיה תביעה אם הוא יחליט לקנות רק אג״ח ממדינות ספציפיות.

מה הבנק יחליט? אנחנו כנראה נגלה בימים הקרובים. הבנק הבטיח שיכריז על ״כלי חדש״ בשביל לטפל בעלייה הלא שווה בתשואות בין מדינות הגוש. הוא לא פירט מה יהיה הכלי הזה, ויש ספקולציות רבות. חלק מעריכים שהוא ימשיך לקנות אג״ח, גם אם בכמות קטנה יותר. אחרים משערים שהוא יעביר כסף ישירות לאיטליה, עם דרישה לשמרנות תקציבית מצד הממשלה ברומא. במקרה כזה אבל לא בטוח שממשלת איטליה תהיה מוכנה לקחת את הכסף, חוששת שקבלת תכתיבים מה-ECB תיתפס כפגיעה בריבונות של המדינה ותביא לנפילת הממשלה הנוכחית.

מריו דראגי, ראש ממשלת איטליה. דראגי היה בעברו נשיא ה-ECB, והפך לראש ממשלת איטליה מתוך תקווה שיוכל לשפר את המצב הכלכלי של ארץ המגף.

סיכונים והשלכות

אז מהם הסיכונים וההשלכות של הצעדים המוניטריים האחרונים בגוש האירו ובארה״ב?

הסיכון הראשון הוא כמובן מיתון בשתי הכלכלות, אם במחצית השנייה של 2022, אם ב-2023. מיתון באיחוד האירופי וארה״ב יפגע ביכולת שלהן לתמוך כלכלית באוקראינה, ויחזק את הרצון במדינות מערב אירופה, דוגמת גרמניה וצרפת, להביא את המלחמה להפסקת אש בהקדם. אנחנו כבר רואים סימנים לכך בדעת הקהל באיחוד.

סקר של המועצה האירופית ליחסי חוץ מה-15 ביוני מראה שיש שני מחנות בציבור האירופי, ״מחנה שלום״ שרוצה הפסקת אש כמה שיותר מוקדם, ו״מחנה צדק״, שתומך בהמשך הלחימה. כ-35% מהמשיבים הם במחנה השלום. 25% במחנה הצדק. מצד אחד, זה אומר שרק למחצית מהציבור יש עמדה ברורה בנוגע לסכסוך. מצד שני, מחנה השלום בבירור גדול יותר וכנראה יגדל ככל שהנזק הכלכלי יחריף. המעניין הוא שהסקרים מראים שהציבור מעוניין בהפסקת אש, אך תומך בהמשך הסנקציות הכלכליות על רוסיה. הזהרנו כבר בתחילת הלחימה שאינפלציה במחירי האנרגיה תשחק את התמיכה האירופית באוקראינה ואת המוכנות להתמודד עם רוסיה.

מכלית עם נפט רוסי, מחוץ לניו-יורק, אפריל 2022. אמברגו האנרגיה של האיחוד האירופי וארה״ב נגד רוסיה תורם לאינפלציה הגבוהה.

מיתון גם עלול לחזק פופוליזם פוליטי והקצנה חברתית. לדוגמה, בבחירות שנערכו השבוע לנשיאות צרפת מפלגתו של מקרון לא השיגה רוב, בעוד מפלגתה של לה-פן הגיעה להישג היסטורי בבחירות. מיתון חריף עלול רק לחזק פופוליסטים באיחוד האירופי ובארה״ב. אלה יתמכו במדיניות פרוטקציוניסטית בתחום הכלכלה והסחר, ולרוב ידידותיים יותר לרוסיה ועוינים לפרויקטים על-לאומיים כמו האיחוד האירופי. אירופה עלולה להיות לפני משבר פוליטי חדש.

סיכון אחר, והוא לא תלוי באם יהיה מיתון או לא, הוא שהעלאת ריבית במערב פוגעת במדינות מתפתחות. אחת הסיבות שמשקיעים מזרימים כסף למדינות מתפתחות היא משום שנכסים במדינות מפותחות לא מציעים תשואה טובה. במצב של ריבית אפסית או שלילית, עדיף למשקיעים לשים את כספם בנכסים מתפתחים שהם אולי מסוכנים יותר, אך גם עם תשואה גבוהה יותר. העלאת ריבית משנה את החישוב. כעת למשקיעים יש תשואה טובה יותר במערב, במיוחד בארה״ב, והם מעדיפים להוציא את כספם ממדינות מתפתחות.

התוצאה הסופית של כל זה היא יציאה של הון זר ממדינות מתפתחות למפותחות, בדומה למה שראינו במשבר הקורונה. היציאה מובילה לירידה בעתודות המט״ח, היחלשות של המטבע ועלייה בתשואות על אג״ח. אם זה נשמע לכם טיפה מוכר, המשבר הנוכחי בסרי לנקה נוצר מצמצום של עתודות המט״ח בה. העלאת הריבית במערב מעלה את הסיכון לעוד משברים פיננסים בסגנון סרי לנקה, לדוגמה בפקיסטן.

סיכון אחרון הוא לחקלאים. העלאת ריבית ומיתון תייקר את עלויות החוב לחקלאים בו בזמן שהיא תוריד את מחירי המזון. אם זה יקרה ללא ירידה בעלויות התשומות לחקלאים, כמו דלק ודשנים, הם עלולים להימחץ משני הכיוונים במקביל – גם ירידה בהכנסות, גם עלייה בהוצאות. חלקם יפשטו רגל. אחרים יאלצו לצמצם את השטחים לשתילה. כמות האדמות המעובדות תפחת, ועמה תפחת כמות היבול הפוטנציאלית לעונת הקציר של 2023. אנו עלולים לראות שיבוש נוסף באספקת המזון באביב 2023.

המלצות לניהול סיכונים

מה אפשר לעשות מול תמונה גיאופוליטית כזו? אני אתחיל בהמלצה שאני חוזר עליה כמו פטיפון – אם אתם חשופים למדינות מתפתחות, זה הזמן לניהול סיכונים. העלאת ריבית במערב היא חדשות רעות לעולם המתפתח, ואתם לא רוצים להיתפס בתוך משבר חוב חדש.

שנית, אולי כדאי לבחון ולעדכן את תמהיל ההשקעות שלכם ואת אופק הזמן של התיק. סביר ששוק המניות יראה תנודתיות גבוהה. אינני אומר זאת כאנליסט גיאופוליטי, אלא פשוט כמי שרואה עד כמה המצב הכלכלי מורכב. מצד אחד יש חשש ממיתון, מצד שני מהמשך האינפלציה, מצד שלישי עד כמה הפד יעלה עוד את הריבית. בחינה מחדש של תמהיל החברות ואופק הזמן יכול לעזור לכם להתמודד טוב יותר עם התנודתיות.

המלצה אחרונה – אולי כדאי להיחשף לחברות אנרגיה או מדדי סחורות. לא משנה אם יהיה מיתון או אינפלציה, העולם נמצא בשינוי עמוק של תשתית האנרגיה שלו. האיחוד האירופי יגדיל את הייבוא של גט״ן מארה״ב. העולם המערבי ימשיך עם את המעבר לאנרגיות מתחדשות, מה שיגדיל את הביקוש למתכות כמו נחושת, ניקל, קובלט וליתיום. יכול להיות שבתקופה כזו של אי-וודאות, הסקטורים האלו יכולים להמשיך ולהניב תשואה. כגילוי נאות, אני מחזיק בתיק האישי שלי מניות של יצואן הגט״ן הגדול בארה״ב. סמל מניה – LNG. לא המלצת השקעה.

סיכום

ההשלכה הכי חשובה של האינפלציה העולמית היא לא באינפלציה עצמה, כי אם בתגובה הממשלתית אליה. העלאת הריבית במערב מפעילה לחץ פיננסי על מדינות מתפתחות, ומאיימת במיתון במדינות המתקדמות. התקווה היא שהריבית לא תוביל למיתון, או לפחות לא למיתון חריף. אנו מקווים שהעלאת הריבית לא תוביל למשברים פיננסים חדשים בעולם המתפתח. נראה שלא משנה מה יחליט בפד וב-ECB, מחכים לנו עוד ימים סוערים לפנינו.




סקירה שבועית: 12.06-18.06.2022

עדכון בנוגע למחירי החיטה

הדו״ח החדש של מחלקת החקלאות בארה״ב התפרסם [מקור]. מחירי החיטה ירדו ביוני הודות לצפי לעלייה בייצוא מרוסיה, וירידה בביקוש מסרי לנקה, בנגלדש, מרוקו ומצרים. המחירים עדיין גבוהים יחסית לשנה שעברה.

אירועים וידיעות

13.06 – הזמנות לציוד לייצור שבבים מסין גדלו ב-58% ב-2021, הופכים את סין לשוק הגדול ביותר לציוד זה בעולם [מקור]. סין הגדירה כיעד אסטרטגי את העצמאות שלה בתחום תעשיית השבבים. יש לציין שהתפוקה של שבבים בששת החודשים הראשונים של השנה הייתה נמוכה יותר משנה קודמת, עקב מגבלות הקורונה של הממשלה [מקור].

13.06איראן השיקה נתיב מסחר חדש בין רוסיה והודו עם איראן כחוליה הימית בין השתיים [מקור]. איראן מהווה עבור הודו שער לכלכלות גם של רוסיה וגם של מרכז אסיה, ושת״פ הודי-איראני צפוי להמשיך ולהעמיק.

13.06 – שביתה בת מעל שבוע של נהגי משאיות בדרום קוריאה פוגעת בשרשרות האספקה במדינה [מקור]. השביתה נעשת על רקע התייקרות במחירי הדלק במדינה. הנזק מששת ימי השביתה מוערך בכ-2.5 מיליארד דולר.

14.06איראן ממשיכה בשיחות הגרעין עם ארה״ב ״שר החוץ״ של האיחוד האירופי ז׳וזפ בורל [מקור]. לשני הצדדים יש אינטרס בהחייאת הסכם הגרעין.

14.06 – האינפלציה בגרמניה הגיעה ל-7.9% [מקור]. מחירי האנרגיה עלו ב-38.3%. הפעם האחרונה שהאינפלציה הייתה כה גבוהה הייתה בחורף של 1973-1974, בזמן משבר הנפט הראשון. הערכנו שעלייה במחירי האנרגיה ובעקבותם אינפלציה עולה באיחוד עלולה להביא מדינות כמו גרמניה לרצות ולהגיע להפסקת אש כלשהי עם רוסיה.

14.06רוסיה האריכה את המכסות על ייצוא דשנים חנקתיים ודשנים מורכבים עד סוף השנה [מקור]. עלייה במחירי הדשנים היא אחד הגורמים למחירי המזון הגבוהים השנה.

15.06 – העלאת ריבית בארה״ב וחשש ממיתון שמים בסכנה את המשך גיוס הכספים של חברות הזנק באפריקה [מקור]. זו דוגמה אחת כיצד העלאות ריבית במערב משפיעה על הצמיחה בכלכלות מתפתחות.

15.06 – החברה האוסטרלית Lynas זכתה בחוזה בסך 120 מיליון דולר מהפנטגון להפקה של יסודות נדירים בטקסס [מקור]. יסודות נדירים הם קריטים לשרשרות האספקה של הפנטגון, משמשים ברכיבים כמו חיישנים ומעבדים מתקדמים.

15.06 – חברת הגז הרוסית גזפרום הודיעה על צמצום העברת הגז דרך צינור נורדסטרים 1 בכ-60% [מקור]. גזפרום טוענת שהסיבה היא טכנית, עקב עיכוב בתיקון מדחס בצינור. הערכנו עוד בתחילת המשבר שרוסיה תשמש ב״נשק האנרגיה״ נגד המערב. גזפרום גם הודיעה על צמצום ייצוא הגז לאיטליה ב-15% [מקור]. אפשר והרוסים מעוניינים ללחוץ את איטליה, הכלכלה החלשה והמסוכנת באיחוד.

15.06 ישראל, מצרים והאיחוד האירופי חתמו על הסכם חדש להגדלת הייצוא של גז טבעי ישראלי בצורה מונזלת דרך מצרים [מקור]. הערכנו שישראל תגדיל את ייצוא הגז לאירופה דרך מצרים. קשר הגז הוא קשר אסטרטגי חשוב בין מצרים וישראל.

17.06דרום קוריאה שואפת לנרמל את שיתוף המודיעין עם יפן, על-אף מתחים היסטורים בין שתי המדינות [מקור]. על אף האיום המשותף מצפון קוריאה וסין, דרום קוריאה ויפן מתקשות לנהל שיתוף פעולה (שת״פ) הדוק.

17.06סין השיקה את נושאת המטוסים השלישית שלה, פוג׳יין [מקור]. זו נושאת המטוסים הראשונה של סין עם מעוט אלקטרומגנטי (Electromagnetic catapult), המשמש להאצת מטוסים על מסלול הטיסה של הספינה. מעוט אלקטרוגמנטי נחשב כיעיל יותר מכזה המבוסס על קיטור, ומפעיל פחות עומסים לא שווים על מבנה המטוס.

מאמרים, סקירות ומגמות

ערים חכמות של בעלות הברית – ערים חכמות הן מוקד של הטרנספורמציה הדיגיטלית של הכלכלה הגלובלית ותחום תחרות הולך וגדל ארצות הברית וסין. כדי לנטרל את היתרון של סין בתחום, פרויקט Reconnecting Asia של תוכנית CSIS Economics המליץ כי ארצות הברית ובעלות בריתה יקדמו מודל ערים חכמות משותף. המאמר הנוכחי בוחן שתי טכנולוגיות המרכיבות את הבסיס למודל זה – סיבים אופטיים ובינה מלאכותית (AI). הוא גם דן במקבץ שלישי של טכנולוגיות – קוונטיות – שכנראה ישחק תפקיד חשוב בהתפתחות הערים החכמות.

מדוע הון פיקטיבי משנה לכלכלה – הנפילה בבורסה היא הזדמנות טובה לקרוא על ״Bezzle״, או הון פיקטיבי הנוצר בגלל פער זמני בין הערך לכאורה של פורטפוליו של נכסים והערך הכלכלי ארוך הטווח של אותו פורטפוליו. הון פיקטיבי גורם לתחושת עושר שמזינה בועת נכסים. כשהבועה מתפוצצת לבסוף, השמדת ההון הפיקטיבי עלולה ליצור נזק רב לכלכלה.

גרפים

רוסיה הגדילה את ייצוא הנפט שלה בחודשים האחרונים, מייצאת יותר נפט למזרח ודרום אסיה, במיוחד הודו וסין:

מקור.



סוגיית נאט״ו (פרק 69)

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

הלחין את מוסיקת הפתיחה והסיום – גיא שילה.

מבוא

ההחלטה של פינלנד ושבדיה להצטרף לנאט״ו היא הזדמנות טובה לעסוק בשתי שאלות שעלו עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה: למה ברית נאט״ו המשיכה להתקיים אחרי נפילת בריה״מ? ולמה נאט״ו התרחבה מזרחה, מעבר לגרמניה? אני קורא לשתי השאלות האלו יחד ״סוגיית נאט״ו״.

נגענו בסוגיית נאט״ו כבר בפוסט-אימפריום, אך עשינו את זה רק מנקודת המבט הרוסית של הארגון. רוסיה של פוטין רואה בנאט״ו יריב, איום, ומבחינתה התשובה לשתי השאלות היא פשוטה: נאט״ו המשיכה להתקיים אחרי התפרקות בריה״מ משום שהיא רואה ברוסיה איום. והיא התרחבה מזרחה כדי לנסות ולהרוס את המדינה הרוסית.

למה רוסיה רואה בנאט״ו איום היא שאלה מעניינת, ונוגעת לא רק לדינמיקת היחסים בין רוסיה והמערב (משהו שעסקנו בו בסדרה) אלא גם לתהליכים ברוסיה פנימה. רוסיה הפכה מדינה אוטוקרטית, עם מדינה חזקה וחברה אזרחית חלשה [מקור]. משטרו של פוטין מתחזק את שליטתו באוכלוסייה ע״י יצירת תחושת איום תמידית מהמערב [מקור]. בנוסף, הוא רואה ברוסיה מעצמה גדולה הזכאית לאזור השפעה משל עצמה ומעצמה שעומדת נגד העולם המערבי ״האטלנטי״ [מקור]. ביחד האוטוקרטיה ושאיפות הגדלות מעודדות את רוסיה לעמדה עוינת למערב.

the famous saint basil s cathedral in russia
כנסיית וסילי הקדוש, מוסקבה. חלומות של אימפריה ממשיכים להניע את מדיניות החוץ הרוסית.

ראינו בפוסט-אימפריום שגם המערב תרם למשבר היחסים. ביטול האמנה להגבלת יירוט טילים בליסטים ב-2002 הייתה צעד שובר אמון ראשון. הדחיפה להתרחבות נאט״ו לגיאורגיה ואוקראינה, על-אף הידיעה שהדבר יעורר התנגדות רוסית, היה צעד שובר אמון שני. השימוש בנאט״ו בשביל הפלת משטר קדאפי צעד שלישי.

יחד עם זאת, הצגת סוגיית נאט״ו רק מנקודת המבט הרוסית היא חד-צדדית ומטעה. נאט״ו הוא כנראה הארגון הבינלאומי הכי חשוב שהוקם מאז מלחמת העולם השנייה. אין עוד ארגון שתרם תרומה כל-כך ברורה ליציבות העולמית. העובדה שבשיח הציבורי לא מציגים את נקודת המבט המערבית בסוגיה, שלא נותנים תשובה גיאופוליטית לטענות הרוסיות היא לא רק מצערת, היא מציירת תמונה מעוותת מאוד. היא נותנת תחושה שגיאופוליטיקה היא משהו בו עוסקים טיראנים, והיא תיאוריה שמצדיקה את התוקפן. זה בפירוש לא נכון.

גיאופוליטיקה היא מדע. כמו כל מדע היא עלולה להיות מעוותת בשביל מטרות פוליטיות. כפי שהשבחת גזע אינה מייצגת את הביולוגיה, הטענות הרוסיות אינן מייצגות הגיאופוליטיקה. ההבחנה האובייקטיבית שכל מעצמה מעוניינת באזור השפעה אינה אומרת שכל מעצמה יש זכות לאזור השפעה. העובדה שמזרח אירופה חשובה לביטחון הרוסי לא אומרת שביטחון מזרח אירופה יכול להיות מוזנח בשביל הביטחון של רוסיה.

הפרק היום נועד לענות על סוגית נאט״ו מנקודת המבט המערבית, ולהראות את השיקולים הגיאופוליטים שנמצאים בבסיס ההתרחבות של הארגון מזרחה. אם רוסיה רוצה להצדיק את התוקפנות שלה נגד אוקראינה בטיעונים של ״ביטחון לאומי״, היא תצטרך להתמודד עם העובדה שבדיוק ההתנהגות הזו, של תוקפנות נגד שכנים, היא שמלכתחילה הביאה את נאט״ו למזרח אירופה ויוצרת את ״האיום״ מולו רוסיה פועלת. במילים אחרות, אם רוסיה מחפשת את מי להאשים בהידרדרות הסביבה האסטרטגית שלה – היא מוזמנת להסתכל במראה.

בפרק היום נענה על שתי השאלות מדוע נאט״ו המשיכה להתקיים אחרי התפרקות בריה״מ ומדוע היא התרחבה מזרחה. נסביר את ההיגיון האסטרטגי מאחוריהן, ואיך רוסיה בעצם פעולותיה רק מצדיקה את ההתרחבות.

נהנים מהמשחק הגדול? אז אתם תעופו על מועדון המנויים שלנו – פל״ג

למה נאט״ו קיימת?

הברית הצפון-אטלנטית, נאט״ו, הוקמה ב-1949. הברית הצבאית הראשונה בהיסטוריה שכללה את כל מעצמות מערב אירופה – בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה – את טורקיה, ואת קנדה וארה״ב. לראשונה בהיסטוריה ״מדינות המערב״ הוכנסו במסגרת צבאית אחת.

רשמית מטרתה של הברית לקדם שלום וביטחון במרחב הצפון-אטלנטי. לשם כך כל חברות הברית מחויבות לבוא זו לעזרתה של זו במקרה של מתקפה. סעיף 5 של אמנת וושינגטון, אמנת היסוד של נאט״ו, קובע שכל מתקפה על אחת מחברות הברית תחשב כמתקפה על כולן. האמנה מחייבת שכל חברות הברית יבואו לעזרתה של המדינה המותקפת, אך לא קובעת שהעזרה הזו בהכרח תהיה צבאית. מדינות נאט״ו יכולות להחליט לשלוח כוחות צבא או כוחות אחרים, בהתאם למצב.

בזמן שרשמית האמנה אינה קוראת לפעולה צבאית משותפת, בפועל הברית התכוננה לכך ומול איום ספציפי אחד – בריה״מ. במהלך המלחמה הקרה נאט״ו הקימה מערכי פיקוד ושליטה משותפים, אימנה כוחות בפיקוד משותף והאמריקנים הציבו כוחות ונשק גרעיני מול תרחישי איום מצד בריה״מ. האמנה לא מדברת על בריה״מ כאיום, אך ברור לכל מי שהיה חבר בנאט״ו שבריה״מ היא האיום. האמריקנים לא החזיקו עשרות אלפי חיילים במערב גרמניה מחשש לבליצקריג שוויצרי.

אז רשמית נאט״ו הוקמה בשביל לקדם שלום וביטחון במרחב הצפון אטלנטי, והיא התכוננה ליום בו הסובייטים יחצו את הגבול למערב אירופה. ואז קרה משהו שכמעט אף אחד לא ציפה שיקרה – בריה״מ פשוט נעלמה מהמפה.

לקח כמה שנים עד תעלם סופית – עם ההתפרקות שלה ב-1991 – אך היה ברור כבר ב-1989 עם נפילת הגוש הסובייטי שהאיום הכי גדול על נאט״ו נעלם. ואם האיום הכי גדול על נאט״ו נעלם, למה נאט״ו לא פורקה ב-1989 או לכל המאוחר אחרי 1991? למה עדיין החזיקו בה? זו השאלה הראשונה של סוגיית נאט״ו.

ועידת נאט״ו 2019. מקור.

אפשר לתת שתי סיבות מרכזיות:

ראשית, נאט״ו היא מסגרת חסרת תקדים היסטורי בהיקף שלה. אירופה וצפון אמריקה, מאוחדות יחד תחת מסגרת ביטחונית אחת. חיילים מגרמניה, צרפת ובריטניה מתאמנים ונלחמים תחת פיקוד משותף. נאט״ו היא אחת מאבני היסוד של הגוש המערבי כולו, והמסגרת שלה מאפשרת ומעודדת שיתוף פעולה ושיח ביטחוני ומדיני ער בין כל חברות הגוש. כן, נאט״ו הוקמה מתוך פחד שבריה״מ תשתלט על מערב אירופה. אך בדרך היא הפכה בסיס לקהילה הצפון אטלנטית. למה לפרק מרכיב כל-כך חשוב במבנה של המערב?

אם תאמרו שאחרי נפילת בריה״מ לא היה באמת עוד חשש שהמעצמות המערביות יתחרו זו בזו, ודאי לא המעצמות האירופיות, אשיב שאיננו באמת יודעים זאת. מנקודת מבט גיאופוליטית לפחות אירופה שאחרי המלחמה הקרה מזכירה מאוד את אירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה: מדינות חדשות וחלשות קמו במזרח אירופה. רוסיה וגרמניה שתיהן היו נתונות באי-יציבות פוליטית, חברתית וכלכלית. גרמניה בעקבות האיחוד של שתי הרפובליקות הגרמניות, רוסיה בעקבות התפרקות בריה״מ.

אחרי מלחמת העולם הראשונה גרמניה ורוסיה שיתפו פעולה זו עם זו בשביל להתוות סדר חדש במזרח אירופה. מה היה מבטיח שברלין ומוסקבה לא היו חוזרות על אותו דפוס גם אחרי 1991? ואם גרמניה הייתה מחזקת את קשריה עם רוסיה, צרפת באופן טבעי הייתה מחזקת את קשריה עם בריטניה בשביל איזון. שוב אירופה הייתה מתחלקת למחנות יריבים, כפי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה.

מפת אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מקור.

זה היה חשש מספיק אמיתי בשביל שהמערב ילחץ על בריה״מ להסכים לכך שגרמניה המאוחדת תהיה חברה בנאט״ו ולא מדינה ניטראלית. המערב רצה להבטיח שגרמניה המאוחדת תהיה חלק מהמחנה המערבי, ולא שוב תהיה מדינה מחוץ למחנה, שיכולה לתמרן בין מערב אירופה ובין רוסיה.

אז סיבה ראשונה: נאט״ו היא אבן יסוד של המערב, ששומר על השלום בקהילה הצפון אטלנטית.

הסיבה השנייה היא שנאט״ו שומרת על ארה״ב מעורבת בביטחון אירופה. הגיאוגרפיה האמריקנית יוצרת באמריקנים נטייה לבדלנות שמתגברת מעת לעת. בין מלחמות העולם הבדלנות האמריקנית שמרה את ארה״ב מנותקת מהמתרחש באירופה. כאשר ארה״ב לבסוף התערבה ב-1941, אירופה כבר הייתה שנתיים במלחמת עולם הרסנית. המחויבות האמריקנית לביטחון אירופה מבטיחה שלושה דברים:

ראשית, המחויבות האמריקנית לאירופה מבטיחה שהיבשת תהיה מוגנת מכוחות גדולים ואגרסיביים יותר, אם זו בריה״מ בעבר או רוסיה וסין היום. ארה״ב גדולה יותר, דמוגרפית וכלכלית, מאירופה. היא נותנת לה גב אסטרטגי שיכול לתמוך בה בזמני משבר ומלחמה. ארה״ב הייתה מפעל התחמושת של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. היא סיפקה את עיקר המסה הצבאית מול הסובייטים. והיא היום מזרימה מיליוני דולרים למלחמה באוקראינה בצורה של נשק, מערכות לחימה וסיוע.

שנית, המחויבות האמריקנית לאירופה מרסנת מתחים פנים אירופים, ומקלה על היבשת לעבוד יחד. מדינות מזרח אירופה רואות בארה״ב את הכוח היחיד שחזק מספיק להתמודד עם רוסיה וסומכות עליה שתבוא לעזרתן. זאת בניגוד לחוסר האמון שלהן בגרמניה וצרפת. לצרפת וגרמניה יחסים דיפלומטים, כלכלים וביטחוניים ארוכי שנים עם האמריקנים. לבריטים ולאמריקנים יש מזה יותר מחצי מאה ״יחסים מיוחדים״. הודות להשפעה שלה, לוושינגטון קל יחסית לגבש קואליציות אירופיות ולתאם פעולה משותפת ביבשת.

שלישית, המחויבות האמריקנית לאירופה שומרת על אירופה תלויה באמריקנים. וזה דבר טוב לעולם. הציניקנים יצביעו על כך שהמחויבות הזו מבטיחה שאירופה היא שוק נשק גדול עבור ארה״ב. מצד שני, המחויבות הזו גם מבטיחה שמדינות אירופה לא יצטרכו לפתח נשק גרעיני כדי להגן על עצמן. או יצטרכו להקרין כוח ולהשתלט על טריטוריות רחוקות בשביל להבטיח גישה למשאבים. חוץ מצרפת ובריטניה, אף מדינה אחרת בנאט״ו לא פיתחה נשק גרעיני באופן עצמאי. ללא המטריה הגרעינית של ארה״ב, סביר להניח שמדינות כמו מערב גרמניה, טורקיה, ושבדיה היו מפתחות נשק גרעיני. המחויבות האמריקנית לאירופה גם פטרה אותה מהצורך להחזיק כוחות במזרח התיכון או אפריקה בשביל להבטיח גישה יציבה לנפט וגז טבעי מהאזור. עכשיו זה מתנקם בהם, כשהאמריקנים מקטינים את הקשב לאזורינו ומתמקדים במזרח אסיה ומזרח אירופה. אך במשך עשורים המחויבות האמריקנית אפשרה למערב אירופה לעסוק בתיעוש מבלי להקדיש משאבים לציי גדולים או לפתח מדיניות חוץ אגרסיבית בשביל לשמור על גישתה לחומרי גלם ואנרגיה.

אז המחויבות האמריקנית לביטחון אירופה טובה לאירופה, טובה לארה״ב וטובה לעולם. וזו הסיבה השנייה למה נאט״ו לא פורקה.

אז ענינו על השאלה הראשונה – נאט״ו לא פורקה אחרי התפרקות בריה״מ משום שנאט״ו חשובה לתפקוד של הגוש המערבי. רשמית הארגון הוקם בשביל לקדם שלום וביטחון במרחב הצפון-אטלנטי, והמשימה הזו נותרה גם לאחר התפרקות בריה״מ. נאט״ו שומרת על המעצמות המערביות יחד, קושרת אותן במסגרת אחת. אם המסגרת תתפרק, אין דבר שמבטיח לנו שהיחסים הטובים והשלום יישארו. אם אתם חושבים שזה נשמע הזוי שתהיה שוב יריבות צבאית בין מדינות מערב אירופה, אני מזכיר לכם שזה נשמע הזוי שמלחמה גדולה חדשה תתחיל במזרח אירופה. האינטואיציה שלנו מה הזוי ומה לא נשענת על הניסיון שלנו. עבור רוב מי שמאזין לפודקסט הניסיון הזה גובש בתקופה חסרת תקדים של שלום באירופה. תקופה שבאה לסופה, משום שהמצב הגיאופוליטי שאפשר אותה השתנה.

ההתרחבות מזרחה – הבעיה של נאט״ו?

כעת לשאלה השנייה – למה נאט״ו התרחבה למזרח אירופה? בתחילת שנות ה-90׳ היה דיון ער בארה״ב האם להרחיב את הברית הצפון אטלנטית [מקור]. מומחים לרוסיה הזהירו שהתרחבות מזרחה תפגע ביחסים עם מוסקבה. לטענתם גם אחרי נפילת הגוש הסובייטי הקרמלין עדיין ראה במזרח אירופה אזור השפעה שלו. כניסה מערבית אליו בהכרח תיצור מתיחות מול רוסיה.

האם הם צדקו? בוודאי. מעצמות לא אוהבות לראות מעצמות אחרות נכנסות לחצר האחורית שלהן. ארה״ב הייתה צעד לפני שואה גרעינית כשהיא גילתה שהסובייטים הציבו טילים גרעינים בקובה. מעצמות שואפות לאזורי השפעה סביבן, מעוניינות לדחוק יריבים הרחק מגבולן.

נשיא ארה״ב ג׳ון פ. קנדי. כמעט פתח בשואה גרעינית עקב הצבת טילים סובייטים בקובה. מקור.

רק מה? שבאותם אזורי השפעה יש גם מדינות ריבוניות. מדינות ריבוניות עם רצון משלן. והמדינות האלו רצו להצטרף לנאט״ו. בתחילת שנות ה-90׳, בזמן שבוושינגטון התווכחו אם להתרחב, נשיא פולין פנה ישירות לקלינטון בבקשה להצטרף לנאט״ו. גם המדינות הבלטיות החלו לפעול לצירופן לברית הצפון אטלנטית.

נאט״ו לא כפתה את עצמה על אף מדינה במזרח אירופה. הן בחרו להצטרף. התיאור של נאט״ו כמי ש״התרחבה מזרחה״ בניגוד לרצונה של רוסיה מתעלם לחלוטין מהעובדה שהיא ״התרחבה מזרחה״ לרצונן של מדינות האזור. חברות נאט״ו במזרח אירופה הצטרפו מרצונן החופשי. על בסיס מה הרצון של רוסיה לגיטימי יותר מהרצון של פולין או ליטא?

חשוב גם להבין מדוע הן רצו להצטרף. עבור מדינות מזרח אירופה חברות בנאט״ו נתפסה כחזרה שלהן לקהילה האירופית ולמערב. החלוקה של אירופה למזרח ומערב נוצרה רק בסוף מלחמת העולם השנייה, עם השתלטות בריה״מ על המדינות שמזרחית לגרמניה. עד אז מזרח אירופה הייתה חלק בלתי נפרד משאר אירופה. התפרקות הגוש הסובייטי ובריה״מ נתפסה בעיני מדינות אירופה, ממזרח וממערב, כהזדמנות לתקן את העיוות ההיסטורי של חלוקת היבשת, ולהצטרף לקהילה הצפון-אטלנטית שהן ראו עצמן חלק ממנה.

שיקול אחר היה כמובן השיקול הביטחוני. מזרח אירופה הייתה במשך 300 השנים האחרונות זירת קרב. גם בין מדינות האזור ורוסיה, גם בין רוסיה והמעצמות של מערב וצפון אירופה. מדינות כמו אסטוניה, פולין או צ׳כוסלובקיה חוו כולן את נחת זרועה של רוסיה. המדינות הבלטיות וחלקים מפולין אף סופחו לאימפריה הרוסית.

cars parked on street near high rise building
ארמון התרבות והמדע של פולין, ורשה. מעל 200 שנים פולין הייתה תחת שליטה זרה.

עם התפרקות הגוש הסובייטי הן מיהרו להצטרף לנאט״ו בשביל להבטיח שיהיה להן מגן מפני הרוסים, מי שניהלו איתם מלחמות ב-300 השנים האחרונות. העובדה שהרוסים רואים במזרח אירופה אזור השפעה שלהם רק מדגישה את הצורך של מדינות מזרח אירופה להיות חלק מברית צבאית שתרתיע את מוסקבה. נאמר אחרת, מדינות האזור יודעות שהן בחצר האחורית של רוסיה – והן רצו להבטיח את עצמאותן מול הקרמלין. אז הן מיהרו אל נאט״ו.

כאן אפשר לטעון שגם אם מדינות מזרח אירופה רצו להצטרף לברית הצפון אטלנטית, נאט״ו לא הייתה צריכה לקבל אותן. אם מומחים מערבים חזו שהדבר ייצור מתיחות עם רוסיה, נאט״ו הייתה צריכה לסרב להתרחב מזרחה בשביל להבטיח את ביטחון אירופה. הרי אם המטרה של נאט״ו לשמור על ביטחון המרחב הצפון-אטלנטי, למה לה לנקוט בצעד שיערער את אותו ביטחון?

בשביל לענות עלינו להבין טוב יותר את החשיבות של מזרח אירופה.

נתחיל מהגדרות: כשאני אומר ״מזרח אירופה״ אני מתכוון לשטח שמערבית לרוסיה, מזרחית לגרמניה, דרומי לים הבלטי וצפוני לבלקנים. אני לא אכנס למה אלו הגבולות שאני מגדיר, אני פשוט רוצה שלכולנו תהיה את אותה מפה בראש. אז ״מזרח אירופה״ = כל מה שבין הים הבלטי לים השחור שהוא לא רוסיה, והוא לא הבלקנים.

מפה טופוגרפית של אירופה. מזרח אירופה היא ציר מקשר בין חלקי היבשת ובין היבשת ואסיה.

האזור הוא ציר מרכזי באירו-אסיה. הוא מחבר בין המרחבים הרוסים למישור הצפון אירופי, בין המישור הצפון אירופי לקווקז ודרכו למרכז אסיה, ובין אסיה – דרך טורקיה – לאירופה. במאה ה-19 רוסיה נלחמה לחדור אליו, וטורקיה, בריטניה וצרפת נלחמו כדי לדחוק אותה החוצה. במאה ה-20 רוסיה וגרמניה נלחמו על שליטה באזור. שליטה באזור נותנת למעצמה השולטת גישה לאזורי מפתח בקרבתה, מה שבאופן טבעי מביא מעצמות שכנות למנוע את ההשתלטות הזו. החישוב האסטרטגי הזה הוא שהביא למלחמות הרבות במזרח אירופה לאורך השנים.

ההתרחבות של נאט״ו מזרחה שירתה את המטרה של שלום במרחב הצפון אטלנטי. היא הסירה את החשש מפני וואקום ביטחוני שימשוך את גרמניה, טורקיה ורוסיה אליו. היא הסירה את החשש של מדינות מזרח אירופה לעצמאותן, חשש שהיה יכול להתבטא בהשגת נשק גרעיני או משיכת שלוש המעצמות סביבן לתחרות זו עם זו. היא שילבה לראשונה את מדינות מזרח אירופה בתוך מערך כלל אירופי שיאפשר לכל המדינות לעבוד זו עם זו, במקום לאיים זו על זו.

כן, התוצאה היא שמה שהיה אזור השפעה רוסי הפך לחלק מהותי מהמערב. כן, עכשיו כוחות מערביים הרבה יותר קרובים ללב הכלכלי והדמוגרפי של מוסקבה. אבל. זו לא באמת הבעיה של רוסיה. סוגיית נאט״ו היא רק תירוץ.

בו בזמן שנאט״ו התרחבה מזרחה, נשק גרעיני או כוחות זרים לא הוצבו באופן קבוע מזרחית לגרמניה. הגידול בנוכחות של כוחות זרים במזרח אירופה בא אחרי הפלישה הרוסית לחצי האי קרים ומזרח אוקראינה. אם רוסיה הייתה מודאגת מהשינוי במאזן האסטרטגי במזרח אירופה היא הייתה יכולה לשנות אותו. בשבועות שלפני הפלישה ארה״ב ונאט״ו נפגשו עם רוסיה בניסיון להבין מה השינויים שהרוסים רוצים. הרוסים פרסמו סדרת דרישות שפשוט ביקשה להזיז את השעון אחורה, ללפני שנאט״ו התרחבה מזרחה. כפי שראינו, זו אינה דרישה שהמערב יכול לקבל. ליציבות של אירופה, מזרח אירופה צריכה להישאר במחנה המערבי. ומזרח אירופה רוצה להישאר במחנה המערבי.

בסופו של יום המלחמה באוקראינה אינה על ביטחון, כי אם על שליטה. הרצון של מוסקבה לשלוט במדינות בריה״מ לשעבר, ולהחזיר את שליטתה על המרחב הפוסט-סובייטי. נאט״ו היא רק תירוץ, עילה לא משכנעת. אף אחד במערב לא באמת שקל לצרף את אוקראינה לפני המלחמה. גם עכשיו נאט״ו לא מתכוונת לצרף אותה.

יותר מזה – בפעולות שלהם הרוסים הוכיחו עד כמה חשובה נאט״ו. מוסקבה עוררה מחדש את אירופה לדיון על הביטחון שלה, מתוך הבנה שמלחמה ביבשת אינה עוד ״תרחיש בלתי אפשרי״. הדיבורים של מוסקבה על כך שיש לה ״צרכי ביטחון״ שמצדיקים פלישה למדינה ריבונית אחרת מוכיחים למדינות מזרח אירופה כמה חשוב היה שהן הצטרפו לברית. והן דוחפות מדינות אחרות, כמו פינלנד ושבדיה, להצטרף אליה.

סיכום

הברית הצפון אטלנטית היא אחד היסודות עליהם נשען הגוש המערבי כולו. ההתרחבות של הברית מזרחה נעשתה בהזמנתן ועידודן של מדינות מזרח אירופה, שרצו להצטרף אליה. השילוב של מזרח אירופה בנאט״ו נועד להבטיח את היציבות של אירופה, ובהרחבה של המרחב הצפון-אטלנטי כולו. דווקא התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה מוכיחה עד כמה הארגון נחוץ כדי לשמור על אירופה יציבה וחופשית.




המיקום הייחודי של ישראל (פלג 121)

תקציר

  1. המיקום הייחודי של ישראל מאפשר לה להשתלב בשלושה אזורי מפתח עולמים, החווים שינוים גיאופוליטים משמעותיים: א׳ האוקיינוס ההודי; ב׳ המזרח התיכון; ג׳ מזרח אירופה.
  2. האוקיינוס ההודי רואה צמיחה דמוגרפית וכלכלית משמעותית, והוא חוליה חשובה בסחר בין מזרח ומערב אירו-אסיה. האוקיינוס צפוי להמשיך ולהיות מוקד צמיחה עולמי אל תוך המאה ה-21.
  3. המזרח התיכון משתנה ע״י שלוש מגמות גדולות: התחזקות איראן במרחב; הירידה בחשיבות האסטרטגית שלו בעיני ארה״ב; והפעילות העצמאית של שחקנים אזורים, אם זו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר, מצרים או טורקיה.
  4. מזרח אירופה מתגבשת כמחנה ביטחוני נפרד באיחוד האירופי, וכחזית של המערב מול רוסיה. התגבשות המחנה צפויה להוביל לפרויקטים חדשים בתשתיות גז ונפט, לוגיסטיקה, שת״פ מדיני וצבאי בין מדינות המחנה.
  5. ישראל יכולה לרתום את השינויים בכל שלושת האזורים לטובתה – מה שאני קורא לו ״אסטרטגית שלמה״. באוקיינוס ההודי היא יכולה להגדיל את ההשקעות והמסחר עם מדינות מפתח באזור, בראשן הודו, קניה ואינדונזיה. במזרח התיכון ישראל לחזק מסגרות אזוריות שיועילו גם לה וגם יצמצמו את הפעילות האיראנית. ובמזרח אירופה ישראל יכולה לספק מוצרי ביטחון ואנרגיה למדינות האזור.
  6. חשוב לציין שבפעילות במזרח אירופה הפוטנציאל הישראלי נפגע עקב המדיניות שלנו בנוגע להעברת נשק כחול-לבן לאוקראינה. הדבר מציב סימן שאלה על הכדאיות של רכישת אמל״ח ישראלי, לאור הסיכון שמדינה לא תוכל להעביר אותו לחברה אחרת המתמודדת עם רוסיה.

להורדת הפרק – קישור.

מבוא

לישראל יש מיקום ייחודי באירו-אסיה שעלול לגרום לנו לפעמים סחרחורת. אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כמדינה מערבית, שתקועה בג׳ונגל של המזרח התיכון. אנחנו למען האמת מדינת ציר, שמחברת בין מספר אזורים – המזרח התיכון, אירופה, מזרח אפריקה והאוקיינוס ההודי. מבלי להבין שאנו מחוברים לכל האזורים האלה קשה לעשות סדר בכל ההתפתחויות הדיפלומטיות של השבועות האחרונים, והיו הרבה.

השבועות האחרונים ראו פעילות אינטנסיבית בזירה הדיפלומטית של ישראל. חתמנו על הסכם סחר חופשי עם איחוד האמירויות. היה את ביקור גנץ בהודו. עברה החלטת הממשלה להרחיב ולהעמיק את הקשרים עם מצרים מעבר לגז טבעי. נחתם הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם מרוקו. ויש איתותים מערב הסעודית שהיחסים בינינו עומדים לעלות מדרגה, גם אם עדיין לא נורמליזציה מלאה.

בזמן שכל הפעילויות האלו מרגשות, הן אינן מפתיעות. כאן בפל״ג דיברנו על הפוטנציאל הכלכלי של היחסים עם האמירויות כבר לפני שנתיים, כשרק הוכרזה הנורמליזציה. כשרבים זלזלו – אנחנו סימנו את אזורי שיתוף הפעולה. ההתקרבות ביחסים עם סעודיה גם היא אינה הפתעה. הראנו לא פעם כאן בפל״ג שההתחזקות של איראן והירידה בחשיבות האסטרטגית של המזרח התיכון בעיני האמריקנים תביא לחיזוק מעמדה של ישראל. ההתקרבות למדינות המפרץ היא פועל יוצא של השינוי בנסיבות הגיאופוליטיות באזור. אפילו היחסים עם מצרים אינם הפתעה. הניתוח הראשון של פל״ג עסק בקשר הגז בין ישראל ומצרים, והצורך המצרי בגז טבעי ישראלי. קשר הגז בינינו נותן ליחסים בסיס יציב, עליו מבקשת הממשלה לבנות עוד קשרים כלכלים.

המטרה של הניתוח היום היא לנסות ולמסגר את הפעולות האחרונות בהבנת המיקום הייחודי של ישראל, והקשר שלה לשינויים הגדולים שהעולם שלנו עובר. אנחנו מרבים לדבר כאן בפל״ג על האנרכיה הגלובאלית של המערכת הבינלאומית. כפי שאני חוזר ומדגיש, אנרכיה גלובאלית היא מצב זמני, שבסופו יגיע סדר עולמי חדש. איפה ישראל עומדת מול השינויים האלה? ואיך ישראל יכולה לעזור, מעט, לעצב את הסדר העולמי הבא?

ישראל, מצרים והאיחוד האירופי חותמים על הסכם להגדלת ייצוא גז ישראלי לאיחוד דרך מתקני ההנזלה של מצרים. יוני 2022.

שינויים במבנה העולמי

מפת התלתן היא מפה ידועה מן המאה ה-16 המתארת את העולם כתלתן בעל שלושה עלים, שבמרכזו ירושלים. שלושת העלים הן שלוש היבשות אפריקה, אסיה ואירופה. בזמן שהמפה הזו לא מתארת בכלל את המציאות הגיאוגרפית, היא כן רומזת למציאות גיאופוליטית. ישראל קשורה לשלושה אזורים גדולים: האוקיינוס ההודי, המזרח התיכון ואירופה. היא קשורה דרך הגיאוגרפיה, אך לא רק. לאירופה היא קשורה בקשרי מסחר, תרבות ומחקר. לאוקיינוס ההודי היא קשורה דרך השקעות וסיוע הומניטרי. והיא קשורה למזרח התיכון… טוב, ע״י הגבול שלנו.

מפת התלתן, המאה ה-16.

כל האזורים האלה חווים עכשיו שינויים גיאופוליטיים משמעותיים. הדרך הכי פשוטה לחשוב על שינוי גיאופוליטי היא לחשוב עליו כשינוי בקישוריות של אזור. לדוגמה, המלחמה באוקראינה מובילה למספר שינויים גיאופוליטיים. הברור שבהם הוא שדרום אוקראינה נותקה משאר המדינה פוליטית וכלכלית, והיא כעת תחת השליטה של רוסיה. המלחמה גם מביאה לירידה בקישוריות בין האיחוד האירופי לרוסיה. האיחוד מצמצם את קשרי המסחר ומעוניין לנתק את קשרי האנרגיה.

שינוי גיאופוליטי יכול להיגרם ממלחמה, אך לא רק. צמיחה כלכלית שמלווה בגידול בהשקעות ומסחר יכולה גם היא להביא לשינוי גיאופוליטי. הצמיחה הכלכלית של סין הביאה לשינויים בקישוריות של מזרח אסיה. מדינות האזור החלו להעמיק את הקשרים עם סין, שגם הפכה שותף סחר חשוב של כל הכלכלות המפותחות. לשינוי בקישוריות יש גם ביטוי פיזי. היא בדרך כלל תלווה בתשתיות חדשות – אם אלה נמלים חדשים, רכבות או כבישים.

שינויים בקישוריות יכולים להיות חיוביים – גידול במידת הקישוריות – או שליליים – ירידה במידת הקישוריות. התמוטטות של מדינות יכולה לפגוע בקישוריות, אך כך גם היווצרותן של אימפריות. אפריקה היום כנראה נהנת ממידת קישוריות גבוהה יותר מאשר שהייתה לה בזמן הקולוניאליזם האירופי. הסירוב הערבי לנרמל יחסים עם ישראל פגע ועדיין פוגע במידת הקישוריות במזרח התיכון.

איך החשיבה על שינוי גיאופוליטי כשינוי בקישוריות תורמת לנו? ראשית, קל יחסית להבחין בקישוריות. הסכמי סחר, הסכמי ביטחון והסכמי שת״פ הם לרוב גלויים. יחסי סחר הם מדידים. כך גם השקעות. אפשר לאמוד את הקישוריות בין מדינות ואזורים, ולהבחין בשינויים במידת הקישוריות לאורך זמן.

שנית, שינויים בקישוריות מביאים הזדמנויות ואיומים. פרויקטי תשתית, הסכמי סחר, הזדמנויות להשקעה, שיתופי פעולה טכנולוגים – כל אלה ועוד הם ביטויים ומאפיינים של גידול בקישוריות. כשהסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות רק הוכרז ציפינו לגידול בהיקף הסחר וההשקעות בין ישראל והאמירויות. זה קרה. אנו יכולים לצפות שגידול בקישוריות באזורים אחרים גם הם יביאו להזדמנויות כלכליות חדשות, ויכולים לתרום למשק הישראלי, אם נדע לרתום אותם לשירותינו.

האוקיינוס ההודי

אנו רואים היום שינויים בשלושה אזורים גיאופוליטים חשובים, שישראל קשורה לשלושתם.

הראשון הוא האוקיינוס ההודי, כיום גוף המים החשוב בעולם, וצפוי להישאר כזה בעתיד הנראה לעין. האוקיינוס הוא בית לענקים הדמוגרפים של הודו ואינדונזיה, לכלכלות הצומחות של מזרח אפריקה וחוליה חשובה המחברת בין מזרח ומערב אירו-אסיה.

דרך המרחב נמצאים שניים מנתיבי הסחר החשובים בעולם. הראשון הוא נתיב השינוע של גז טבעי ונפט מהמפרץ הפרסי למזרח אסיה ואירופה. יציבות הנתיב כבר היום קריטית לכלכלה העולמית, והוא צפוי להמשיך ולהיות קריטי לכלכלה העולמית משום התלות של הודו, סין ואירופה בו.

הנתיב השני הוא נתיב השינוע של סחורות ממזרח אסיה לאירופה ומאירופה למזרח אסיה. ישנו סימן שאלה על חשיבות הנתיב באופק הזמן של 10 שנים, לאור הפשרת הקרחונים בקוטב הצפוני. במצב כזה יפתח נתיב ימי קצר יותר בין מזרח אסיה ואירופה. מצד שני, הנתיב יעבור ברובו במים הטריטוריאליים של רוסיה. מדינות כמו יפן וטאיוואן כנראה יחששו להשתמש בנתיב, ומכאן שגם אם תהיה הפשרה של הקוטב, הרי שהנתיב דרך האוקיינוס ההודי ימשיך להיות חשוב.

הנתיב הצפוני עתיד להיפתח לאורך כל השנה עם הפשרת הקרחונים בקוטב הצפוני.

נוסף על שני הנתיבים, האוקיינוס ההודי מושך עניין מצד המעצמות משום הפוטנציאל שלו כמוקד צמיחה עולמי חדש. גידול האוכלוסיה במרחב, במיוחד במזרח אפריקה, יבטיחו שהוא יהיה מרכז דמוגרפי חשוב של המערכת הבינלאומית אל תוך המאה ה-21. צמיחה כלכלית בהודו, באינדונזיה, בפיליפינים ובמזרח אפריקה ימשכו הון וסחר לאזור. אנו כבר היום רואים השקעות זרות המופנות להקמה של נמלים חדשים ורכבות. הקישוריות של המרחב גדלה.

באופן טבעי החשיבות הגיאוגרפית והכלכלית של האזור מושכת את המעצמות לתחרות ביניהן על השפעה. ארה״ב מתעניינת במרחב כדי לשמור על יציבות שוק האנרגיה, ולשמור על נתיבי שיט מהאוקיינוס האטלנטי והים התיכון למזרח אסיה. יפן פועלת להגדיל את הקשרים הכלכליים עם מזרח אפריקה והודו בשביל שווקים חדשים, ותלויה בייצוא האנרגיה מהמפרץ הפרסי. סין תלויה בנתיבי השיט של האזור. ועבור הודו האוקיינוס ההודי הוא המרחב שיאפשר לה להפוך למעצמה גדולה – אם תצליח לבסס את שליטה עליו.

בנוסף למעצמות הגדולות ישנן שחקנים חשובים נוספים באוקיינוס ההודי, חלקם שכנים אזורים שלנו. איחוד האמירויות, ערב הסעודית וטורקיה הן כולן שחקנים חשובים במזרח אפריקה. לאמירויות ולסעודים גם קשרים כלכלים, ביטחונים ודיפלומטים עם הודו ופקיסטן. נוסף להם יש לנו נוכחות של צרפת ובריטניה, שתיהן עם כוחות צבאיים באזור.

המזרח התיכון

האזור השני שעובר שינוי הוא המזרח התיכון, שינוי שמונע ע״י שלוש מגמות חשובות.

הראשונה היא ההתחזקות של איראן במרחב. השנייה היא הירידה בחשיבות האסטרטגית של האזור עבור ארה״ב. השלישית היא ההתחזקות של שחקנים מקומיים שמגבשים מדיניות חוץ עצמאית, דוגמת איחוד האמירויות, קטאר, טורקיה, מצרים וערב הסעודית.

כוחות סעודים בתימן. המלחמה בתימן היא דוגמה למדיניות החוץ העצמאית של ערב הסעודית, מדינה שבעבר הסתמכה לחלוטין על ארה״ב לביטחונה.

שתי המגמות הראשונות מחזקות את ישראל. השלישית מקלה עליה לתמרן באזור.

האיום האיראני מביא את מדינות המפרץ לחפש בישראל ספק של יכולות צבאיות וטכנולוגיות מול טהרן. מאז הקמתן הן הסתמכו על פטרון אימפריאלי שיגן עליהן. בעבר זו הייתה האימפריה הבריטית, לאחר מכן ארה״ב. כעת כשהן צריכות להתמודד כמעט לבדן מול האיראנים, הן מוצאות את עצמן חסרות ביכולות מתקדמות בתחום ההגנ״א, מל״טים, סייבר ועוד. בדיוק התחומים בהם ישראל מצטיינת.

גם הירידה בחשיבות האסטרטגית של האזור לארה״ב מגדילה את הערך של ישראל כספק ביטחוני. אם מדינות האזור לא יכולות להסתמך על האמריקנים שיגנו עליהן, הן חייבות להגן על עצמן. והן צריכות כל עזרה שאפשר לקבל. החרם על ישראל הפך למותרות שהן לא יכולות להרשות לעצמן.

ברור לי שהאמירה ״המזרח התיכון ירד בחשיבות האסטרטגית שלו״ ניראת היום תלושה. כיום המציאות היא שוושינגטון מחזרת אחר יצרני הנפט במפרץ ומבקשת שיגבירו את התפוקה. אולם זה מצב זמני. האמריקנים צריכים את המפרץ לאזן את מחירי הנפט עקב המלחמה באוקראינה. האזורים החשובים נותרו מזרח אסיה ומזרח אירופה. המזרח התיכון זוכה לחשיבות רק כספק אנרגיה לאירופה. לוושינגטון אין לא עניין ולא יכולת להגביר את הנוכחות הצבאית באזור, ועל כן היא מחפשת דרכים לייצב אותו מבלי להגדיל את המעורבות שלה. לדוגמה, ע״י עידוד קואליציות אזוריות נגד איראן.

במאמר מוסגר הצורך האמריקני להגדיל את יציבות האזור מבלי להגדיל את המעורבות בו מציעה הזדמנות לישראל להעמיק את התלות האמריקנית בה. ישראל היא כנראה השותף הכי אמין שיש לאמריקנים באזור, עם קשרים הנשענים לא רק על אינטרסים אלא גם על ערכים משותפים, וחברות במחנה המערבי. אין עוד מדינה במזרח התיכון שיושבת במחנה הדמוקרטיות המערביות בצורה מלאה כמו ישראל. ישראל יכולה למצב את עצמה כשותף של האמריקנים ליציבות אזורית, פועלת לתמוך במדינות האזור תוך תיאום עם וושינגטון. היא יכולה להשתמש במעמד הזה כדי להגדיל את הסיוע הביטחוני אליה, לווסת את מכירות הנשק לאזור בשביל לשמור על היתרון הטכנולוגי שלה, ולקדם מסגרות כלכליות שיתרמו גם לאזור וגם לה, עם תמיכה אמריקנית כדבש שימשוך מדינות להצטרף.

המגמה השלישית, פעילות של שחקנים עצמאים, מקלה על ישראל לתמרן באזור. איננו עוד עומדים מול מחנה אחד של העולם הערבי, אלא מול ערב-רב של שחקנים, כל אחד עם האינטרסים שלו. שחקנים יחידים נוטים להיות פרגמטים יותר, וניתן בקלות ליצור ולקדם עמם יחסים, בניגוד לגופים רב-לאומיים הנוטים לסרבול ולעיתים דוגמטיות, כמו הליגה הערבית.

סמל הליגה הערבית. ישראל אינה עוד צריכה לפעול מול גוף רב-לאומי, אלא אוסף שחקנים עם מדיניות עצמאית זה מזה.

לא פעם עסקנו במשמעות של המגמות האלו למיקום הייחודי של ישראל במרחב. לפני שנתיים הערכנו שנרמול היחסים עם האמירויות יביאו הזדמנויות כלכליות חדשות לישראל. דיברנו בתחילת 2021 איך ישראל יכולה לחזק את מדינות האזור ולחזק את עצמה. ורק לפני מספר חודשים ראינו כיצד ישראל יכולה לקדם מסגרות אזוריות בשביל לצמצם את מרחב הפעולה של איראן.

והמגמות האלו אכן עשו את כל אלה. הן הביאו את מדינות המפרץ להרחיב ולהעמיק את הקשרים עם ישראל, אם נורמליזציה מלאה ואם לקראת נורמליזציה. הן הגדילו את מספר ההזדמנויות של ישראל לשת״פ ביטחוני עם המרחב, דוגמת ברית הגנה אווירית אזורית (מה שקראנו לו ״מגן אזורי לשלום״). והן מציעות לנו הזדמנויות וקשרים כלכלים חדשים (דוגמת הסכם הסחר עם איחוד האמירויות).

אולם המזרח התיכון הוא רק האזור השני שחווה שינוי משמעותי וישראל יכולה להשתלב בו. יש עוד אחד: מזרח אירופה.

מזרח אירופה

האזור השלישי שחווה שינוי הוא מזרח אירופה. כשאני אומר ״מזרח אירופה״ אני מתכוון לשטח בין הים השחור והים הבלטי שגובל במזרח ברוסיה ובלרוס, במערב בגרמניה, ובדרום בבלקנים.

חזינו כבר בפברואר 2021 את ההתגבשות של מזרח אירופה, מנורווגיה עד רומניה, למחנה ביטחוני אחד שיתמך ע״י חברות האנגלוספרה. כפי שהראיתי בניתוח מס׳ 114, המלחמה באוקראינה האיצה את התגבשות המחנה הזה. אנו רואים התחמשות של חלק ממדינות האזור, דוגמת פולין, המדינות הבלטיות, פינלנד ועוד. אנו רואים אותן מתכוננות להסתמך יותר על גז טבעי ממקורות לא רוסים כמו נורווגיה, קטאר וארה״ב. ואנו רואים אותן מקדמות קו תקיף מול רוסיה, תומכות צבאית באוקראינה ומעוניינות לשמור על ארה״ב חלק מהביטחון של אירופה, בניגוד לצרפת או גרמניה.

בזמן שאינני חושב שהמחנה הזה יתפצל מתוך האיחוד האירופי, הוא בבירור יהיה מחנה נפרד באיחוד, ומחנה צבאי חשוב בגוש המערבי משום שהוא קו החזית של המערב עם רוסיה. קישוריות גדלה בתוכו תתבטא בקווי גז טבעי ונפט חדשים, תשתית לוגיסטיקה, שיתוף פעולה צבאי ומדיני.

טנק פולני במהלך תרגיל ״דרקון 17״, פולין, ספטמבר 2017.

אסטרטגית שלמה – רתימת המיקום הייחודי של ישראל

למה כל זה משנה? ישראל נמצאת בעמדה ייחודית להרוויח מכל שלושת השינויים בו-זמנית, באופן שפעילות באזור אחד תחזק אותה בשני האזורים האחרים. היא יכולה להגדיר אסטרטגיה אחת שתגדיל את הקישוריות שלה ותגביר את כוחה. אני קורא לאסטרטגיה הזו: אסטרטגית שלמה.

למה שלמה? משום ששלמה המלך נקט באסטרטגיה מעט דומה. אני מודה לחבר המועדון ראובן שהעלה את הנקודה בקבוצת הטלגרם של פל״ג. במלכים א׳ מסופר לנו ששלמה המלך התחתן עם בת פרעה מלך מצרים, המעצמה האזורית של אותה עת; כרת ברית עם חירם מלך צור, חלק מהאימפריה הפיניקית של אגן הים התיכון; ושלח משלחות לאופיר, ארץ מקראית שהייתה באגן האוקיינוס ההודי, גם אם לא ברור היכן בדיוק. ישראל יכולה לעשות היום משהו דומה.

מה יש לישראל להציע לעולם בשינוי? גז טבעי, טכנולוגיה אזרחית, טכנולוגיה צבאית וניסיון –בהפיכת שירותים ממשלתיים לדיגיטליים, בלוחמה בטרור, בעידוד חדשנות, בחקלאות מדברית, טיפול בשפכים ועוד. אני יודע שאנחנו נוטים להסתכל על ישראל כמדינה מאובנת ומסורבלת, אך לישראל יש ניסיון רב בשיפור הסביבה העסקית שלה, בפיתוח ההון האנושי שלה, ובהתמודדות עם אתגרים שהיום רבים בעולם פוגשים בפעם הראשונה.

שלושה וקטורים – האוקיינוס ההודי

ישראל יכולה לפעול בשלושה ווקטורים מרכזיים בשביל לנצל את המיקום הייחודי שלה. הראשון הוא האוקיינוס ההודי. הגדלת הסחר ושיתופי הפעולה עם מדינות האזור, בראשן הודו, קניה ואינדונזיה. הודו היא הכלכלה הגדולה באזור וצפויה להמשיך להיות כזאת. קניה היא כלכלה צומחת במזרח אפריקה וכנראה תהפוך לשער הימי למרכז היבשת. אינדונזיה היא המדינה הרביעית הכי מאוכלסת בעולם, וצפויה להפוך למרכז הפקה חשוב של ניקל, מתכת קריטית גם לתעשייה וגם למעבר לאנרגיות מתחדשות. שלוש המדינות האלו או נמצאות בצמתים חשובים גיאוגרפית, או מהוות מוקדי צמיחה וכלכלה. נוכחות ישראלית בהן תעזור לה להגדיל את השפעתה בכל אגן האוקיינוס.

city water skyline buildings
ניירובי, בירת קניה.

המזרח התיכון

והאוקיינוס ההודי כפי שהזכרתי אינו מנותק מהמזרח התיכון. להיפך. להודו ולאמירויות יחסים קרובים. חיזוק היחסים עם הודו יביא לחיזוק היחסים עם האמירויות וכן להיפך. הגדלת הפעילות הכלכלית והדיפלומטית של ישראל באוקיינוס ההודי בהכרח תיצור הזדמנויות לשיתוף פעולה עם שחקניות מזרח תיכוניות באזור, כמו איחוד האמירויות, ערב הסעודית וקטאר. כך הגדלת הקשרים של ישראל עם האוקיינוס ההודי תגדיל את הקשרים גם עם מדינות המפרץ.

כמובן, יש לנו גם עניין נפרד בפעילות במזרח התיכון, הווקטור השני שלנו. הווקטור השני יכוון להגדלת שיתופי הפעולה בין ישראל ומדינות האזור במטרה לחזק את הצדדים, ולצמצם את מרחב הפעולה של איראן. דוגמאות איך ניתן לעשות את שני הדברים במקביל הבאתי בניתוח ״מלכודת ישראלית״.

מזרח אירופה

לבסוף, יש לנו את הווקטור של מזרח אירופה. המרכיב הכי חשוב של הווקטור הזה הוא המרכיב האנרגטי. ישראל יכולה לספק לבדה את צריכת הגז הטבעי של מזרח אירופה עשור קדימה. היא יכולה לייצא גז טבעי כבר היום בצורה נוזלית, הודות למתקני הגזזה בקרואטיה ופולין. בסוף 2023 גם ליוון יהיה מתקן הגזזה, מה שייתן לנו שער שלישי למזרח אירופה.

בנוסף, ישראל יכולה לקדם ייצוא גז טבעי גם דרך צינור ה-EastMed, למרות שהוא אינו הדרך היחידה. גז טבעי ישראלי יכול לעבור הנזלה במצרים, או בעתיד דרך קפריסין אם יוחלט להקים שם מתקן הנזלה, אולי אפילו בבעלות משותפת ישראלית-קפריסאית.

הייצוא של אנרגיה הוא קשר חשוב עם מצרים, שישראל יכולה סביבו להעמיק עוד קשרים כלכלים וביטחוניים. מצרים צפויה להפוך תלויה בגז טבעי ישראלי בשביל לספק את צרכיה החל מ-2025, והייצוא המשני של גז טבעי ישראלי דרכה יהיה מקור של מטבע זר למדינה. התלות בנו לאנרגיה נותנת בסיס יציב ליחסים, עליהם אנו יכולים להמשיך ולבנות עוד קשרים. החלטת הממשלה להרחיב את הקשרים הכלכליים שאינם תלויים בגז טבעי היא בדיוק ביטוי של ההזדמנות האסטרטגית הזו.

בנוסף, מצרים היא מדינה-לקוחה חשובה של מדינות המפרץ. הן מעוניינות ביציבות שלה, ומכאן ששיתוף הפעולה שלנו עם מצרים בעקיפין מעמיק את הקשרים שלנו גם עם מדינות המפרץ. ייתכן אף שהמפרציות יהיו מעוניינות להשקיע בפרויקטים משותפים בין ישראל ומצרים. כך הודות למיקום הייחודי של ישראל הוקטור של מזרח אירופה משפיע על הוקטור המזרח תיכוני.

בכל מקרה, לעניין מזרח אירופה, ישראל יכולה גם לספק מוצרים ביטחוניים רבים לאזור, שמתמודד עם איום דומה לזה עמו ישראל התמודדה עשורים: יריב גדול יותר מספרית, עם כוח אש ארטילרי ורקטי משמעותי. מוצרים ישראלים שרלוונטיים לזירה כוללים את מערכת מעיל רוח, חימוש משוטט, מערכות יירוט טילים קצרי טווח, כטב״מים ועוד.

חימוש משוטט הארופ, תוצרת התעשייה האווירית.

חיזוק הקשרים עם מזרח אירופה ישיגו לישראל שלוש מטרות מרכזיות. ראשית, הוא יתן לנו שווקים חדשים ליצרנים ישראלים. המחנה המזרח אירופי מונה כ-100 מיליון בני אדם. הוא נמצא רק בתחילתה של התחמשות מאסיבית.

שנית, הגדלת ההשפעה של ישראל באיחוד האירופי. אינני חושב שמדינות מזרח אירופה יפרשו מהאיחוד האירופי. אינני גם חושב שהאיחוד יפסיק עם המודל של החלטות פה אחד. מכאן שכל מדינה חברה באיחוד, שהיא גם חברה לנו, היא עוד אצבע שיכולה להפנות את האיחוד לחזק עימנו קשרים, ולמנוע ממנו לפעול נגדנו.

לבסוף, צמצום ההשפעה של טורקיה במרחב. הטורקים צפויים להגדיל את הייצוא הביטחוני שלהם למזרח אירופה, כדרך ליצור עוד מנוף נגד רוסיה וכדרך להגדיל את השפעתם באיחוד האירופי. כמונו הם מזהים באזור שוק גדול למוצרי ביטחון, ולטורקים יש גם את היתרון של קשרים היסטורים לרבות ממדינות האזור.

שניים מהווקטורים של האסטרטגיה כבר מתממשים. הסכם סחר חופשי עם האמירויות, שיחות מאחורי הקלעים עם סעודיה, חיזוק הקשרים עם מצרים והודו. גם בווקטור השלישי, אלמנט הגז כנראה יגדל בשנים הקרובות. יוון בונה יכולת לייבא גט״ן, והאיחוד האירופי מעוניין לקנות גז טבעי ישראלי. חיזוק של יוון כשער גז חדש למזרח אירופה גם הוא יחליש את ההשפעה של טורקיה.

הסוגיה האוקראינית

אולם לצערנו ההתנהלות של ישראל במלחמה באוקראינה פוגעת בווקטור השלישי. ישראל מסרבת לאפשר העברה של נשק ישראלי לאוקראינה ע״י מדינות צד שלישי שרכשו אותו. בעיני מדינות מזרח אירופה הדבר שם סימן שאלה ברור על הכדאיות ברכישת אמל״ח ישראלי. למה לרכוש נשק מישראל אם ברגע האמת היא לא תאפשר להן לשלוח אותו לחברה אחרת שמתמודדת עם רוסיה?

זו שאלה שלא רק אני שואל. מנוי של פל״ג שיתף אותי שבשיחה עם בכירים פולנים אחד מהם אמר, ואני מצטט את הדברים כפי שנכתבו לי, ״לאור העמדה הישראלית לגבי אוקראינה, הסיכוי שנרכוש אמל״ח ישראלי קטן מאוד, למרות שאני מבין את המדיניות שלכם״.

המלחמה באוקראינה מציעה לישראל הזדמנות להיכנס כספק ביטחון מרכזי למזרח אירופה, ולקשור את האזור למזרח התיכון ולאוקיינוס ההודי. ישראל יכולה למצב את עצמה כמתווך פיננסי ודיפלומטי בין האזורים השונים, ולשלב את עצמה בפרויקטי הקישוריות שצפויים להגיע. אולם בשביל לעזור לווקטור השלישי, ישראל חייבת לשנות את המדיניות שלה בנוגע לאוקראינה. היא לא חייבת למכור נשק ישירות לאוקראינה. כל שהיא צריכה לעשות הוא להסיר את המחסום לאספקת נשק ישראלי לאוקראינה דרך צד שלישי. אה, ולתקן את היחסים עם פולין.

סיכום

העולם שלנו עובר שינויים משמעותיים, שצפויים לשנות את הקישוריות של בין ובתוך אזורים רחבים של הפלנטה. באוקיינוס ההודי, במזרח התיכון, במזרח אירופה, השינויים האלה כבר החלו. אנו כבר רואים את הרווחים שישראל מפיקה מהשינויים האלה. ואנו יכולים לראות מה ישראל יכולה עוד לעשות בשביל לרתום את השינויים האלה בשביל השגשוג שלה.




התחברות לפודקסט של פל״ג

היי!

בשביל להתחבר לפודקסט כל שנדרש לעשות הוא לבחור את האפליקציה בה תרצו להאזין מהתפריט למטה.

שימו לב – בבחירה של ספוטיפיי ישלח אליכם מייל שיבקש מכם לחבר בין החשבון בספוטיפיי והחשבון ב-supercast (ספק השירות של הפודקסט). יש לאשר את החיבור.

We’re sorry, we can’t retrieve your account at the moment.




סקירה שבועית: 05.06-11.06

אירועים וידיעות

05.06 – שר הכלכלה של גרמניה יצא לביקור בן 4 ימים בישראל, ירדן והרשות הפלשתינית, במטרה למצוא מקורות גז טבעי חלופים לרוסיה, וחיזוק שיתוף הפעולה בין גרמניה ומדינות האזור [מקור].

05.06צרפת ואיחוד האמירויות בשיחות להגדלת ייבוא הנפט של צרפת מהאמירויות כדרך לצמצם את התלות ברוסיה [מקור].

07.06 – ״סין צריכה להשתלט על TSMC במקרה של סנקציות מערביות״, כך לדברי כלכלן בכיר בסין העובד בקבוצת מחקר של הממשלה [מקור]. טאיוואן היא מרכז הייצור החשוב בעולם של שבבים מתקדמים. בייג׳ין פועלת מזה כעשור להפעיל לחץ כלכלי, פוליטי וצבאי בשביל להביא את האי להתאחד עם הרפובליקה העממית.

07.06 – ממשל ביידן דוחף בקונגרס לאשר תוכנית בשווי 4.3 מיליארד דולר לרכישת אורניום מעושר ישירות מיצרנים אמריקנים, בכך לצמצם את התלות של ארה״ב ברוסיה [מקור].

07.06 – בכירים מיפן ואיחוד האמירויות נפגשו באמירויות בשביל לדון בחיזוק שיתוף הפעולה בתחומי הכלכלה, האנרגיה והתעשייה [מקור]. יפן היא כוח כלכלי ומדיני עולה במזרח אסיה. לישראל אינטרס ברור בחיזוק הקשרים עם ארץ השמש העולה.

08.06אלג׳יריה השהתה הסכם ידידות עם ספרד, צעד נוסף בהדרדרות היחסים בין המדינות עקב החלטה של מדריד לתמוך במרוקו בסוגיה של סהרה המערבית [מקור]. אלג׳יריה היא ספק חשוב של גז טבעי לאירופה, והיחסים המתוחים שלה עם ספרד מעיבים על האפשרות להגדיל את ייבוא הגז מהמדינה כחלופה מרוסיה.

08.06אוקראינה מנסה להגדיל את נפח האחסון של דגנים לפני הקציר בקיץ, עם העתודות כבר כעת עומדות על 23.5 מיליון טון של דגנים (דוגמת תירס וחיטה) [מקור]. ללא יכולת לייצא את הדגנים דרך הים השחור, אוקראינה נפגעת כלכלית ומחירי המזון בעולם נותרים גבוהים.

10.06 – משרד ההגנה של ארה״ב הודיע שהוא מתכוון לפעול באגרסיביות בשביל לצמצם את התלות בסין, תוך חיזוק הבסיס התעשייתי של ארה״ב [מקור]. כפי שכתבתי כבר בסוף 2020, ממשל ביידן ישים לו למטרה להקטין את התלות בסין ולחזק את הייצור האמריקני. America First Anyone?

10.06 – נשיא קזחסטן טוקייב הורה להפנות 2 מיליארד מ״ק של גז טבעי לשוק הפנימי במקום לייצוא, בשביל לייצב את מחירי האנרגיה בבית [מקור]. טוקייב ביסס את שליטתו במדינה בחסות הפגנות שפרצו עקב עליית מחירי הדלק.

10.06רוסיה לא תאפשר ליפן לדוג בסביבת האיים הקוריליים [מקור]. האיים הם נקודת מתיחות קבועה בין המדינות, מתיחות שהתגברה בחודשים האחרונים עם החלטה של יפן להצטרף לסנקציות המערביות נגד רוסיה.

10.06אוסטרליה, ניו-זילנד, ״מאוחדות בנוגע לאיום הפסיפי מסין״, כך לדברי ראש ממשלת אוסטרליה [מקור]. ההודעה באה לאחר שבשבוע שעבר ניו-זילנד הביעה דאגה ממצב זכויות האדם בהונג קונג ושינג׳יאנג ביחד עם ארה״ב. נראה שניו-זילנד מתחילה להתיישר עם העמדה העוינת של חברות האנגלוספרה האחרות כלפי סין.

12.06 – ״אנו נלחם עד הסוף המר״, כך אמר שר ההגנה של סין בנוגע לעצמאות טאיוואן בפורום הביטחון שאנגרי-לה שהחל בסופ״ש [מקור]. עוד בפורום שר ההגנה של דרום קוריאה הבטיח שהמדינה תעבוד עם יפן בשביל להרתיע את צפון קוריאה [מקור].

מאמרים, סקירות ומגמות

במגרש המשחקים הקפיטליסטי של ונצואלה יש פרארי ב-200 אלף דולר וקזינו – אחרי שני עשורים של כלכלה ריכוזית, נשיא ונצואלה מדורו החליט אל מול המשבר הכלכלי של המדינה לפתוח אזורים לשוק חופשי. בנוסף, הוא אפשר לדולר האמריקני להפוך למטבע סחיר בתוך המדינה. ההחלטות האלו עוזרות לייצב את הכלכלה ולעודד צמיחה, גם אם כרגע מוגבלת בעיקר לעיר הבירה קראקס.

גרפים

בסין המכירות של אדמה לנדל״ן הצטמקו בקצב שלא נראה מאז סוף שנות ה-90׳ לפחות:

מקור.

הבעיה החדשה של קמעונאים בארה״ב היא לא מחסור – אלא עודף של מוצרים:

מקור.



חיזוי של מערכות כאוטיות (פלג 120)

תקציר

  1. מערכות כאוטיות נמצאות בכל מקום שתסתכלו. קצב הלב שלכם הוא כאוטי, מזג האוויר הוא כאוטי, יש הטוענים שגם הבורסה. אני חושב שהמערכת הבינלאומית היא כאוטית.
  2. מערכות כאוטיות הן מערכות דטרמיניסטיות, שההתפתחות שלהן נשלטת ע״י חוקים. מערכות דטרמיניסטיות אינן רנדומאליות, וכאוס אינו ״אקראיות״ או ״אי-סדר״.
  3. השונה בין מערכות כאוטיות ומערכות דטרמיניסטיות אחרות היא הרגישות של מערכות כאוטיות לתנאי התחלה. משום הרגישות הזו, לא ניתן לחשב את המצב העתידי של מערכת כאוטית מעבר לטווח זמן מסויים, שמשתנה בין מערכות. את מסלול כוכבי הלכת ניתן לחשב 5 מיליון שנים קדימה. את מזג האוויר 10 ימים.
  4. גיאופוליטיקה מאפשרת לנו לחזות את העתיד של המערכת הבינלאומית, ע״י הבנה של החוקיות השולטת בה ומתן דרך לחשב את העתיד שלה. ככלל, ישנם שלוש מסקנות שחשוב לזכור בנוגע לחיזוי של מערכות כאוטיות: לחיזוי יש אורך חיים, והדיוק יורד ככל שאנו מנסים להסתכל רחוק יותר; אנו חייבים לחשב את המצב העתידי של המערכת, אין משוואה שתוכל להראות לנו את המצב; ולעיתים מצבי העבר של המערכת אינם מספרים לנו דבר על עתידה.

להורדת הפרק – קישור.

״חיזוי של מערכות כאוטיות״ היא כותרת מפוצצת לבעיה פשוטה: איך חוזים את מה שלא ניתן לחזות? איך יודעים את העתיד של משהו שלא ניתן לצפות מראש?

אם אתם מנויים של פל״ג כנראה שאתם פה מאחת או שתי הסיבות הבאות:

אתם רוצים להבין את הכוחות והאינטרסים שמעצבים את העולם שלנו היום, להבין למה העולם כפי שהוא נראה.

ואתם רוצים עם ההבנה הזו להיות מסוגלים לדעת איך העולם יראה מחר.

למה אתם רוצים לדעת איך יראה העולם מחר תלוי בכם. לחלקכם זה חשוב לאסטרטגיה של העסק. איזה תואר ללמוד. אילו מניות לבחור. או שפשוט אתם סקרנים לדעת מה ממתין לנו מעבר לאופק. בכל מקרה, אתם כאן בשביל ההסבר, ואתם כאן בשביל החיזוי.

אולם איך אפשר לחזות את העתיד של מערכת מורכבת כמו המערכת הבינלאומית? עם כל השחקנים והכוחות השונים בה, איך אנחנו כאן בפל״ג יוצרים את החיזוי?

הניתוח היום עונה חלקית על השאלה. מערכות כאוטיות נמצאות כמעט בכל מקום בטבע. קצב הלב שלנו הוא כאוטי. מזג האוויר הוא כאוטי. יש מי שטוען שהבורסה היא כאוטית. מלחמה היא כאוטית. ואני חושב שגם המערכת הבינלאומית היא כאוטית.

אנסה בפרק היום להסביר מה זו בכלל מערכת כאוטית, איך ניתן לחזות את התנהגותה ואיך לא ניתן לחזות אותה. יש הרבה אנשים שם בחוץ שחושבים שהם פיצחו את המשוואה ששולטת בהיסטוריה שלנו. יש הרבה אנשים שמסיקים באופן נאיבי מהעבר על העתיד. אני רוצה להראות את הטעויות שלהם. אני רוצה להראות את הטעויות שלנו, של כולנו, כשאנחנו מנסים לחזות את העתיד.

grey white clouds
Photo by Pixabay on Pexels.com

מערכות כאוטיות

מצבי מערכת

תורת הכאוס היא אחת מאותן תיאוריות מדעיות שזכו לפופולאריות רבה בציבור הכללי בדיוק מפני שרוב הציבור לא מבין מה הן אומרות. רובנו כנראה שמענו על ״אפקט הפרפר״ או ״מושך מוזר״. ביחד עם תורת הקוונטים כנראה כולנו שמענו על תורת הכאוס, אך מעטים מאיתנו יודעים במה היא באמת עוסקת.

המילה ״כאוס״ לרוב משמשת כמילה נרדפת ל״אי-סדר״. ״כאוס עולמי״ הוא ״אי-סדר עולמי״. כשאנחנו אומרים שמצב כלשהו הוא ״כאוטי״ אנחנו מתכוונים שהוא חסר סדר, אנרכי, חסר צורה או מבנה. אולם זה ממש לא הכאוס בו עוסקת תורת הכאוס.

בשביל להבין במה תורת הכאוס עוסקת בואו ונתחיל ממספר הבחנות פשוטות. כל מערכת, אם זה הגוף שלכם, הכוכבים, או שוק המניות, ניתנת לתיאור ע״י אוסף של מדדים – פרמטרים – שמגדירים את מצב המערכת בזמן נתון. לדוגמה, את מצב הגוף שלכם ניתן לתאר ע״י קצב הלב, לחץ הדם, המשקל שלכם, הגובה שלכם וכן הלאה. ביחד המדדים הללו מתארים את מצב המערכת. אם אחד מהם או כולם משתנים, יש לי שינוי במערכת, שעוברת ממצב אחד למצב אחר.

לדוגמה, ריצה. כשאתם רצים קצב הלב שלכם עולה, הנשימות שלכם נעשות יותר שטוחות ומהירות, והגוף שורף יותר אנרגיה. המצב הזה של ריצה הוא מצב מערכת שונה מאשר מצב המערכת במנוחה. כשתסיימו לרוץ קצב הלב שלכם יאט, הנשימות יהפכו עמוקות יותר, והגוף יאט את קצב האנרגיה שהוא שורף. שוב המערכת תשתנה, עוברת ממצב של ריצה למצב של מנוחה.

ושינויים כאלה כמובן לא מוגבלים רק לגוף האדם. גם לחברות יש מצב מערכת, שמוגדר ע״י אוסף של נתונים פיננסים: תזרים המזומנים שלהן, יחס חוב להון, החזר על הון מושקע ועוד. אנליסטים פיננסים מנסים להבין מה מצב המערכת בזמן נתון, לחזות מה יהיה מצב מערכת בעוד רבעון או כמה, ומכאן להסיק על מחיר המניה של החברה והאם כדאי להשקיע בה. למשל, האם כדאי להשקיע באינטל עם אופק השקעה של 5 שנים, אל מול השווי שלה היום?

אפילו מדינות ניתנות לתיאור כמערכת, עם פרמטרים כמו תמ״ג, אבטלה, יציבות שלטונית, כוח צבאי ועוד. חלק ממה שאנו עושים כאן בפל״ג הוא לנסות ולהעריך את מצב המדינה בזמן נתון, ועל בסיס ניתוח גיאופוליטי להעריך מה יהיה מצב המדינה בזמן אחר.

מערכות רנדומאליות ומערכות דטרמיניסטיות

כעת כשהבנו מהן מערכות ומצבי מערכת, אנחנו יכולים לעבור להבחנה הבאה: ישנן מערכות רנדומאליות וישנן מערכות דטרמיניסטיות. לא להיבהל מהמילים הגדולות. מערכת רנדומאלית היא מערכת בה שינוי המצבים הוא אקראי. השינוי לא נתון לחוקיות כלשהי ואין קשר בין המצב הקודם של המערכת והמצב העתידי שלה. הטלת מטבע היא מערכת רנדומאלית – פעם יוצא עץ, פעם פלי.

לעומת מערכות רנדומאליות, מערכות דטרמיניסטיות הן מערכות שנשלטות ע״י חוקיות שמכתיבה את התפתחות המערכת לאורך זמן. אם במערכת רנדומאלית אין קשר בין מצבי המערכת, במערכת דטרמיניסטית ידיעת המצב הנוכחי של המערכת, וידיעת החוקיות השולטת בה, מאפשרת לי לחשב את המצב הבא של המערכת.

הדוגמה הפשוטה ביותר למערכת דטרמיניסטית היא זריקת כדור. אם אני יודע מאיפה ובאיזו עוצמה הכדור נזרק אני יכול לחשב את מסלול התנועה שלו עד לנחיתה. אני יכול לחזות כל מצב של מערכת הכדור – המיקום והמהירות שלו – לאורך זמן. ואני אפילו לא צריך לדעת את העוצמה והמיקום ההתחלתי שלו. תנו לי את המיקום של הכדור במספר נקודות בזמן, ומשם אוכל לגזור את המהירות והמסלול שלו. משום שאני יודע את חוקי התנועה ששולטים בו, ידיעת מספר מצבי מערכת בעבר יכולים לספר לי בדיוק מה יהיו מצבי המערכת בעתיד. אין לי את זה במערכת רנדומאלית. גם אם אני אנתח מיליון הטלות מטבע, אני לא אדע מה יצא בפעם הבאה שיטילו את המטבע. הכי טוב שלי יהיה להעריך את הסיכוי שיצא עץ או פלי. במקרה של מטבע אידיאלי הסיכוי הוא 50%-50%.

baseball-player-pitcher-ball-163487.jpeg
זריקת כדור – מערכת דטרמיניסטית פשוטה. אם היא לא הייתה, לא היו משחקי כדור.

מהו כאוס?

אז מהן מערכות כאוטיות? מערכות כאוטיות הן מערכות דטרמיניסטיות עם טוויסט. הן מערכות עם חוקיות, אך לא ניתן לחזות את מצבן מעבר לפרק זמן מסויים. שימו לב – מערכות כאוטיות אינן מערכות רנדומאליות. כאוס הוא לא אי-סדר או אקראיות. מערכות כאוטיות הן מערכות שההתפתחות שלהן נשלטת ע״י חוקים שלעיתים אנו יודעים את כולם ועדיין אנו לא יכולים לדעת את מצב המערכת מעבר לטווח זמן מסוים.

בשביל להמחיש את הנושא בואו ונסתכל על אחת המערכות הכאוטיות הידועות ביותר: מערכת שלושת הגופים. דמיינו שיש לכם שלושה גופים בחלל. נגיד כדור הארץ, הירח והשמש. אתם רוצים למצוא משוואה שתתאר את המסלול של הירח וכדור הארץ סביב השמש. אתם יודעים בדיוק מהם הכוחות השולטים במערכת – כוח הכבידה. אתם גם פתרתם את הבעיה לשני גופים והוכחתם שהמסלול של כדור הארץ סביב השמש הוא אליפטי [ראו כאן לפתרון של ניוטון]. כמה אמור להיות קשה למצוא משוואה גם לשלושה גופים?

ניוטון ניסה כבר במאה ה-17 למצוא פתרון למערכת שלושת הגופים ונכשל. כ-200 שנה אחריו, בסוף המאה ה-19, הוכיח המתמטיקאי אנרי פואנקרה שאין לבעיה פתרון בצורת משוואה סגורה. כלומר אינני יכול לדעת מה יהיה מיקום כדור הארץ והירח בנקודת זמן שרירותית לבחירתי, נגיד בעוד 100 מיליון שנה.

ופואנקרה גילה משהו יותר מעניין. כשניסה למצוא פתרון מקורב לבעיה, הוא גילה שהמסלולים של הכוכבים לעולם לא חוזרים על עצמם. כלומר באינסוף זמן, הירח וכדור הארץ לעולם לא יחזרו על אותה נקודה בחלל. ובנוסף, שינויי קטן בתנאי ההתחלה של הבעיה – מיקום הכוכב, המסה שלו, המהירות – יוצר שינוי משמעותי במסלול שלו. כלומר, גם אם לדוגמה שני כוכבים מתחילים כמעט מאותו מיקום באותה מהירות, לאורך זמן שני המסלולים שלהם יהיו שונים לחלוטין.

מה שפואנקרה גילה בעצם הוא את הדוגמה הראשונה של מערכת כאוטית. בזמן שאין הגדרה פורמאלית אחת למהו כאוס, המאפיין הכי ברור של מערכת כאוטית הוא הרגישות הגבוהה שלה לתנאי ההתחלה. שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת כאוטית מביאים לשינויים גדולים בהתפתחות המערכת. משום כך על אף שאנחנו יכולים לדעת בדיוק איך המערכת מתפתחת לאורך זמן, אנחנו יכולים להבין אותה לחלוטין, אנחנו עדיין לא נוכל לחזות איך היא תתפתח מעבר לפרק זמן מסוים.

view of red planet from space
Photo by Frank Cone on Pexels.com

חיזוי ודטרמיניזם

בואו ונעמיק מהי בדיוק מערכת כאוטית ואיך אפשר בכל זאת לחזות את המצבים העתידיים שלה.

החדשות הטובות הן שמערכת כאוטית כפי שאמרתי היא אינה מערכת רנדומאלית. היא מערכת דטרמיניסטית, שהמעבר שלה ממצב למצב נשלט ע״י חוקים. אנחנו אולי לא יודעים מהם החוקים האלה, אך בכל מקרה המערכת הכאוטית כשלעצמה היא מערכת שההתפתחות שלה אינה רנדומאלית.

הבעיה עם מערכת כאוטית, מנקודת המבט של החיזוי, היא הרגישות הגבוהה שלה לתנאי התחלה. למה זו בעיה? נניח שאתם מעוניינים לדעת מה יהיה המיקום של הירח בעוד מיליון שנה סביב השמש. אתם יודעים את המיקום שלו כרגע, את הכוחות המופעלים עליו, ואת המסה של כדור הארץ, השמש וכמובן הירח. אתם מזינים את כל הנתונים האלה למחשב חזק מספיק והוא יתחיל לחשב צעד אחר צעד את התפתחות המערכת, על בסיס חוק הכבידה של ניוטון. לבסוף הוא ייתן לכם תוצאה – הירח יהיה במיקום כזה וכזה בעוד מיליון שנה.

מה הבעיה? הערכים שהזנתם בתחילת החישוב הם ערכים עם שגיאה. כל ערך שאנו מודדים בטבע הוא ערך עם שגיאה, קטנה לפעמים, אך עדיין קיימת. לא משנה כמה נדייק את המדידות שלנו, תמיד תהיה שגיאת מדידה. משום שמערכות כאוטיות רגישות לתנאי התחלה, כל שגיאה קטנה לאורך זמן תוביל לתוצאה שונה מאוד מהמצב בפועל. במקרה של הכוכבים שלנו, המיקום שהמחשב יפלוט והמיקום של הירח בפועל בעוד מיליון שנה לא בהכרח יהיו אותו מיקום.

ההפרש בין המודל ובין המצב בפועל הוא תלוי זמן. ככל שאני מנסה לחזות רחוק יותר, כן הדיוק של החיזוי יורד. הטווח בו החיזוי מדויק משתנה ממערכת למערכת. עבור כוכבי הלכת מדובר בטווח של מיליוני שנים. עבור תחזית מזג האוויר מדובר בטווח של בערך 10 ימים. יהיה אשר יהיה הטווח, תוצאות חייבות להיבחן מעת לעת וחישוב מחדש חייב לקרות בשביל לתקן את ההשפעה של השגיאה בערכים. מכאן המסקנה הראשונה שלנו לחיזוי של מערכות כאוטיות: לתחזיות יש אורך חיים, וככל שאנו מסתכלים רחוק יותר, כן הדיוק שלנו פוחת.

“אפקט הפרפר״ – שינויים קטנים בתנאי ההתחלה מובילים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת. מקור.

מסקנה שנייה היא שבשביל לחזות את מצב המערכת חייבים לחשב את המצב החדש. אין נוסחה, משוואה, שאם רק נזין את המצב הנוכחי של המערכת נדע מה המצב הבא שלה. אנחנו חייבים למצוא שרשרת של סיבה ותוצאה שמובילים מהמצב הנוכחי למצב הבא. אנחנו חייבים לחשב איך הכוחות הפועלים על המערכת ישנו אותה. לדוגמה, יש מי שטוען שהמלחמה באוקראינה תביא לתחייה של הדמוקרטיה בעולם. זה ממש לא מחויב המציאות. באותה מידה האינפלציה והרעב שהיא גורמת תביא לגל חדש של פופוליזם אנטי-דמוקרטי.

דוגמה אחרת. יש מי שמציג את המעבר לאנרגיות מתחדשות כדרך של העולם המערבי לפטור את עצמו מהתלות ברודנים ומדינות נחשלות. כפי שהראיתי לא פעם זה ממש לא הכיוון. חישוב של התפתחות משק האנרגיה העולמי מראה תלות גוברת במספר מצומצם של יצרני דלקים מאובנים, וביקוש גובר למתכות שמופקות במדינות לא יציבות כמו פרו או קונגו. המשוואה – ״אנרגיות מתחדשות = פחות תלות במדינות רודניות או נחשלות״ היא לא נכונה. זה לא אומר שהמעבר לא חשוב. אך צריך להכיר מה יקרה בפועל, ולחשב את מצב המערכת.

לבסוף, מסקנה שלישית וחשובה בנוגע לחיזוי של מערכות כאוטיות היא שהעבר של המערכת לא בהכרח מספר לנו על עתיד המערכת. יכול להיות שהעבר של המערכת הוא לא יותר מרעש. זה לא אינטואיטיבי לנו כבני-אדם. אנחנו בנויים להסיק מסקנות בהתאם לניסיון העבר שלנו. ככה אנחנו לומדים. ככה גם אנחנו הרבה פעמים מנתחים את המערכות המורכבות שלנו.

כשאנשים היום מסתכלים על התמחור הגבוה של מניות טכנולוגיה חלקם משווים את המצב לבועת הדוט.קום של תחילת שנות ה-2000. הם עושים את ההשוואה משום שהם רואים דפוס דומה של חברות טכנולוגיה שמחיר המניה שלהן גבוה פי כמה מהכנסות החברה. אולם עצם העובדה שיש דמיון בדפוס לא בהכרח אומרת שאנחנו באותו מצב.

דוגמה אחרת היא המלחמה בין אוקראינה ורוסיה. פרשנים רבים מיהרו להשוות את המלחמה למספר מלחמות עבר. אם זו מלחמת המפרץ, המערכה הרוסית בסוריה, מלחמת החורף ואפילו (בקטע אירוני) למלחמת הירושה הפולנית. אולם כל השוואה כזו לא מלמדת אותנו הרבה אם אנחנו רק משווים את המערכות. העובדה שמלחמה דומה הסתיימה בתוצאה כזו וכזו לא מספרת לנו דבר על תוצאות המלחמה הנוכחית.

אנחנו גם רואים את זה בניתוח של המערכת הבינלאומית. המתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב העלתה לא פעם את הטענה שאנו ב״מלחמה קרה חדשה״. אולם ההשוואה ל״מלחמה הקרה״ לא מספרת לנו דבר לא על הכוחות הפועלים כיום, לא על החוקיות השולטת במערכת, ובטח לא על המצב העתידי של המערכת. אם אנחנו במלחמה קרה זה אומר שסין עתידה להתמוטט? או שאולי ארה״ב?

השוואות היסטוריות נאיביות כאלה לא תורמות לנו דבר. הן אפילו מבלבלות, נותנות לנו תחושה של הבנה כשאין לנו באמת הבנה כזו. הדרך היחידה לחזות איך תתפתח המערכת היא באמצעות הבנה של הכוחות והחוקיות השולטת בה. ניתוח של ההיסטוריה יכול לעזור לנו בזה, אך אנחנו חייבים לעשות את הניתוח, לא רק את ההשוואה.

man passing an apple store
אפל – בועה שממתינה להתפוצץ? לא בהכרח.

המערכת הבינלאומית כמערכת כאוטית

איך כל זה קשור לגיאופוליטיקה ולמערכת הבינלאומית? אני חושב שהמערכת הבינלאומית היא מערכת כאוטית. ברור לי ואני מקווה שברור לכם שהמערכת אינה רנדומאלית. דברים לא פשוט ״קורים״ במערכת הבינלאומית. אנחנו רואים ומנתחים כל שבוע את הכוחות והחוקיות של המערכת. לדוגמה, עלייה במחירי המזון עלולה להוביל לרעב, שמוביל לחוסר יציבות, שעלול להוביל להפגנות, מהומות והפיכות. המערכת הבינלאומית ניראת כמערכת דטרמיניסטית.

אנו גם יודעים שהמערכת הבינלאומית היא מורכבת. היא כוללת מספר רב של שחקנים ביניהם יש אינטראקציות שמשפיעות ומושפעות מהם. אנו גם יודעים שהיא לא-לינארית, פעולות קטנות יכולות ליצור שינויים גדולים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא רצח יורש העצר האוסטר-הונגרי שהוביל למלחמת העולם הראשונה. וברור לנו שחיזוי שלה הופך מורכב יותר ומדויק פחות ככל שאנו מנסים להסתכל רחוק יותר אל העתיד.

אז אם נתייחס למערכת בינלאומית כמערכת כאוטית, מה אנו יכולים להגיד על חיזוי העתיד שלה?

שהסתכלות על העבר כאינדיקציה מנחה היא חסרת משמעות ללא ניתוח שמבקש לחשוף את הכוחות והחוקים ששולטים בהתפתחות המערכת. וגם אז אנחנו צריכים להבין האם הכוחות שפעלו אז פועלים היום, האם החוקים שמצאנו תקפים גם היום. שינויים טכנולוגים וחברתיים הופכים בעיות רבות בעבר ללא רלוונטיות היום, ולחילופין יוצרות בעיות חדשות. מהפכת המידע מאפשרת למדינות קטנות כמו ישראל להחזיק כוח גיאופוליטי רב. מהפכת המידע גם מאפשרת לתנועות המוניות להתארגן, לעיתים תנועות שחוצות מדינות ויבשות.

crowd of people marching on a rally
מפגינים למען מאבק בשינוי האקלים. מהפכת המידע מאפשרת את היווצרותן של תנועות בינלאומיות, היכולות לתאם את פעולתן.
Photo by N Jilderda on Pexels.com

שנית, הדרך היחידה לחזות את העתיד היא באמצעות חישוב. יכול להיות שהחישוב שגוי. אפשר והוא חלקי. אולי הוא יהיה מדויק לנקודת זמן מסויימת, עד שלפתע גורם אחר יכנס. למשל כל התחזיות לשנת 2020 לא לקחו בחשבון את הקורונה. משום שהקורונה היא לא גורם שאפשר לחזות. אולם בכל מקרה הדרך היחידה שלנו לחזות את העתיד היא באמצעות חישוב של העתיד. אם נטעה, לפחות נוכל ללמוד לחישובים הבאים.

וגם אם צדקנו בחישוב, ככל שאנו מחשבים רחוק יותר כן הדיוק שלנו יורד. ד״ר ג׳ורג׳ פרידמן, אחד הדוברים הכי ידועים היום בתחום הגיאופוליטיקה, הוציא ב-2010 ספר בשם ״מאה השנים הבאות״. ד״ר פרידמן מנסה, על בסיס ניתוח גיאופוליטי, לחזות איך תראה המאה ה-21. הוא צופה בספר מלחמה קרה חדשה בין ארה״ב ורוסיה במזרח אירופה, שבעקבותיה תהיה קריסה של המדינה הרוסית. הוא צופה גם את הקריסה של סין, והעלייה של טורקיה, פולין ויפן כמעצמות גדולות באירו-אסיה. לקראת אמצע המאה הוא חוזה מלחמת עולם בין טורקיה, יפן וארה״ב, ולקראת סופה מאבק בין ארה״ב ומקסיקו על השליטה בצפון אמריקה.

האם ד״ר פרידמן צודק בתחזיות שלו? הוא צדק בנוגע למתיחות במזרח אירופה, והעלייה של פולין. האם תהיה מלחמת עולם שלישית באמצע המאה בין יפן וטורקיה לארה״ב? אינני יודע. לאור האינפלציה בטורקיה והצבירה של יריבים אזורים אפשר וטורקיה תהפוך מדינה שולית באירו-אסיה, לא מעצמה מרכזית בה.

הנקודה היא שככל שאנו מסתכלים רחוק יותר כן הדיוק שלנו יורד. תחזית מאה השנים של ד״ר פרידמן היא בעיקר תרגיל אינטלקטואלי חשוב בניסיון להבין את הדינמיקה של המערכת הבינלאומית. בתחזיות ארוכות כאלה חובה לעדכן אותן מעת לעת, ולראות האם המצב בפועל הוא אכן המצב שחזינו. אם לא – איפה טעינו? או מה השתנה? ד״ר פרידמן עצמו מוציא עדכונים לתחזיות שלו, מתוך הבנה שהחישוב הגיאופוליטי לבדו לא יכול להתחשב או לחזות את כל השינויים במערכת. וזה מביא אותי לנקודה האחרונה – הכוח של הניתוח הגיאופוליטי.

גיאופוליטיקה וחיזוי

איך גיאופוליטיקה עוזרת לנו לחזות את המצבים העתידיים של המערכת? בשלוש דרכים מרכזיות:

ראשית היא עוזרת לנו לחשוף חלק מהחוקיות ששולטת בהתפתחות שלה. כשאנו בוחנים את הגיאוגרפיה של מדינה, אנחנו בעצם בוחנים את המגבלות וההזדמנויות שלה. הרים מקשים על שליטה מרכזית ממוקד יחיד. מישורים ליד ים מקלים את הקמתן של ערי מסחר ותעשייה. שדות גז טבעי ונפט אוצרים בחובם עושר רב, אך גם את הסכנה של ״קללת משאבים״. הגיאוגרפיה בעצם נותנת לנו להבחין בקווי המתאר של התפתחות המערכת, ב״גבולות הגזרה״ שלה.

הדוגמה הכי טובה היא המלחמה הנוכחית באוקראינה. המלחמה היא חלק מתחרות להשפעה בין רוסיה ומערב אירופה על מזרח היבשת, תחרות שקיימת מאז המאה ה-17. לתחרות הזו היו צורות שונות לאורך ההיסטוריה, השתתפו בה שחקנים שונים, אך התחרות לעולם נותרה במהותה בלתי משתנה: מוקד כוח במזרח ומוקד כוח במערב, שמתחרים על השליטה באזור הביניים ביניהם – מזרח אירופה.

שנית, גיאופוליטיקה מאפשרת לנו לחשב את התפתחות המערכת. היא מאפשרת לנו לחבר בין תחומים שונים בשביל תפיסה הוליסטית של השינוי של המערכת. כך לדוגמה אנו יודעים שעליית ריבית בארה״ב משפיעה על המצב הפיננסי של מדינות מתפתחות. מדינות חלשות יותר נמצאות בסכנה של משבר במאזן התשלומים, שעלול להוביל להידלדלות של עתודות המט״ח, משבר מטבע, קשיי ייבוא, רעב ומהומות. גיאופוליטיקה נותנת לנו להבין איך המלחמה באוקראינה משפיעה על יחסי אפריקה-אירופה, או על ייצוא הגז הטבעי מארה״ב.

לבסוף, גיאופוליטיקה נותנת לנו מודל של מצב המערכת הבינלאומית. אנחנו יודעים איך לקשור בין דמוגרפיה, כלכלה, כוח צבאי ופוליטי בשביל לקבל מודל יחיד של המערכת הבינלאומית. אנחנו יודעים לקטלג את רוסיה וסין, את ארה״ב ויפן, ולהצביע לאן הן כנראה מכוונות להגיע או יגיעו מכורח הנסיבות. המודל הזה לא מושלם, אין מודל מושלם, וגם לו יש טעויות, אך אני מקווה שהניתוחים בפל״ג ובמשחק הגדול הראו לכם עד כמה הוא חזק. ב-2019 הזהרתי על בסיס המודל שהתחרות בין סין לארה״ב חוצה מפלגות, וישראל תספוג לחץ מהאמריקנים עקב הקשרים עם סין. ב-2020 הראתי שסין מאבדת מכוחה בזירה הבינלאומית, וקואליציה אזורית מתגבשת נגדה. ב-2021 דיברנו על האנגלוספרה, חודשים לפני ש-AUKUS נחתם.

אנחנו גם יודעים הודות למודל שהמצב הנוכחי של המערכת הבינלאומית היא אנרכיה גלובאלית, או אם לדייק בטרמינולוגיה – אי-סדר עולמי. זו אינה מלחמה קרה, עדיין. אין לנו אזורי השפעה מוגדרים, אין לנו מנגנון שיסדיר את התחרות בין המעצמות. מה שיש לנו הוא מאבק בלתי מרוסן לכוח בין מוקדים שונים, מאבק שמשנה את הכלכלה הגלובאלית וישפיע על הפיתוח הטכנולוגי העולמי.

סיכום

מערכות כאוטיות אינן מערכות של אי-סדר, מערכות של אקראיות ומזל. יש חוקיות שמכתיבה את ההתפתחות שלהן, ובזמן שאיננו יכולים לדעת מה העתיד הרחוק צופן, אנו בהחלט יכולים לחשב בקירוב את העתיד הקרוב. העולם הוא כאוטי. גיאופוליטיקה עוזרת לנו להתמודד איתו.




3 משברים פיננסים-פוליטים

השיבושים בכלכלה הגלובאלית שלנו מעוררים עניין רב בנושא של ״משברים כלכלים״ ולא סתם משברים כלכלים, אלא משברי מזון ואנרגיה, משברים של מחסור חומרי אמיתי בניגוד ל״משברים פיננסים״ דוגמת המשבר הכלכלי של 2008. אחרי שב-2020 העולם חווה מגפה עולמית, וב-2022 ראינו את חזרתה של מלחמה גדולה לאירופה, מרגיש שכל מה שחסר הוא שובו של רעב עולמי.

בזמן שיש מקום לחשש מפני משברים חומריים, כדאי לשים לב שלעיתים גם מה שנראה כמו ״משבר מחסור״, נובע מסיבות פיננסיות ופוליטיות. שלוש מדינות – לבנון, טורקיה וסרי לנקה – סובלות מעליית מחירי המזון והאנרגיה. בשתיים מהן – לבנון וסרי לנקה – נדמה שהמדינה על סף קריסה. אולם גורמי המשבר אינם מחסור בחיטה או נפט, אלא שילוב רעיל של חוב גבוה, מדיניות כלכלית לא אחראית ואליטות פוליטיות שלא מוכנות לעשות את מה שנחוץ כדי להציל את המדינה.

במקרה של טורקיה, ניסוי כלכלי לא-אורתודוקסי של הנשיא ריסק את הלירה והביא את האינפלציה לשבור שיאים היסטורים.

התרסקות לבנון

לבנון נתונה במשבר כלכלי מאז 2020 שמתבטא בהפסקות חשמל ארוכות, מחזור במזון, בתרופות בדלק, ועם מטבע שאיבד כמעט 90 אחוזים מערכו [מקור]. כל אלה מאפיינים של היפר-אינפלציה שמפוררת את הכלכלה הלבנונית. אולם היפר-אינפלציה אינה מתרחשת ״סתם״ ככה. במקרה של לבנון היא לא נגרמה עקב עליית מחירי המזון או האנרגיה.

מאז 1997 לבנון מחזיקה שער חליפין קבוע מול הדולר, בסביבות ה-1,500 לירות לדולר. בזמן ששער החליפין הקבוע הביא יציבות, הוא יצר שתי בעיות. בעיה ראשונה: עם הזמן השער הפך את הלירה ליותר יקרה ממה ששער חופשי היה יוצר. הדבר פגע בתעשיית הייצור של לבנון. ללא בסיס ייצור, הכלכלה הלבנונית הפכה להיות יותר תלויה בשלושה מקורות מרכזיים: תיירות, תשלומים שמגיעים מהגולה הלבנונית, לבנונים שיצאו לחו״ל לעבוד, והמגזר הבנקאי. בעיה שנייה: בשביל להחזיק שער חליפין קבוע צריך הרבה מאוד דולרים. לבנון אינה מחזיקה במאזן סחר חיובי בשביל לתמוך בכזה שער.

ב-2016 הבנק המרכזי הציע מהלך חדש שהוא קרא לו ״הנדסה פיננסית״. מדובר בתהליך מורכב בו הבנק החליף חובות בשביל דולרים והציע ריביות גבוהות על דולרים בהם הוא השתמש. כל עוד זרמו למערכת דולרים, ולא הייתה פאניקת משקיעים, לא הייתה בעיה. ב-2018-2019 התחילו סדרת משברים בלבנון. משבר פוליטי, כלכלי, ועוד. המשברים גרמו למשקיעים זרים למשוך את הדולרים שלהם החוצה. הבריחה של דולרים גרמה לפיחות בלירה, והבנק המרכזי נאלץ להתערב. הוא מנע משיכת דולרים ממנו ע״י הבנקים המסחריים, ואלו מנעו משיכה ע״י לקוחות. המשבר הכלכלי של לבנון התחיל.

בבת אחת בסוף 2019 המחיר של לירה-דולר בשוק השחור קפץ. הערך הרשמי היה עדין 1500 לירות לדולר. השער שהבנקים היו מוכנים לתת לאנשים למשוך דולרים – היה של 3500 לירות לדולר. מה הכוונה בלמשוך דולרים? אם היה לכם פיקדון בדולרים בבנק לא יכולתם למשוך אותו בדולרים אך כן בלירות. בשער של 3,500 לירות לדולר. הבעיה שבעוד השער הרשמי היה 1,500 לירות לדולר, והשער שהבנקים היו מוכנים לתת הוא 3,500 לירות לדולר, השער בשוק השחור חצה את ה-14,000 לירות לדולר.

הפער בין השער הרשמי לשוק השחור נובע ממחסור בדולרים, וחוסר האמון ביכולת של הבנק המרכזי לייצב את שער החליפין. אם הבנק המרכזי היה יכול להעביר דולרים לבנקים המסחריים, והבנקים המסחריים היו יכולים להעביר דולרים לאנשים, המחסור בדולרים היה קטן והאמון בערך הלירה גדל. האינפלציה הייתה מתמתנת ואנשים היו יכולים לרכוש מזון דלק ותרופות. זה לא קרה.

המשבר הפוליטי

קרן המטבע הבינלאומית נכנסה לשיחות עם ממשלת לבנון באביב 2020 אחרי שלבנון הודיעה על חדלות פירעון על 1.2 מיליארד דולר של חוב [מקור]. הקרן הציעה בין 20 ל-40 מיליארד דולר ללבנון בשביל לייצב את המערכת הפיננסית. בתמורה דרשה שורה של רפורמות, אם בממשלה, אם בבנקים, אם בכלכלה [מקור]. הערכות קרן המטבע היו שהמערכת הבנקאית הפסידה כ-70 מיליארד דולר. חלק מההפסד יצטרכו לספוג הבנקים והמפקידים הגדולים, אם בצורה של תספורת על הפיקדונות שלהם לבנק המרכזי, אם במכירה של נכסי הבנקים כדי לכסות את ההפסדים.

אולם מאז אביב 2020 הדיונים בין לבנון וקרן המטבע לא המשיכו. למה? מפני שהפרלמנט הלבנוני שלל מכל וכל את הטענה שההפסד היה 70 מיליארד דולר. הוא טען כי ההפסד הוא רק 20 מיליארד דולר, ולכן לא נדרש סיוע גדול מקרן המטבע הבינ״ל, אלא מספיקים 10 מיליארד דולר שתעביר הקרן, ואת שאר החוב המדינה תממן ע״י מכירת נכסים ממשלתיים או אדמות [מקור]. במילים אחרות, הפרלמנט ביקש מקרן המטבע סכום קטן יותר ממה שהיא מעוניינת להציע. למה שהוא יעשה את זה?

בשביל שהבנקים והאליטות הקשורות אליהם לא יפסידו כלום מההתמוטטות הפיננסית. 18 מתוך 20 הבנקים הגדולים בלבנון נשלטים ע״י פוליטיקאים או משפחות פוליטיקאים [מקור]. כאשר קרן המטבע דרשה שהבנקים יספגו חלק מההפסדים, הם הפעילו את הפרלמנט כדי להתנגד להצעה של הקרן. במקום שהמדינה תגן על עצמה ועל האזרחים, הפרלמנט דורש להגן על הבנקים. מאז קיץ 2020, אז נתקעו סופית המגעים עם קרן המטבע, לבנון מדרדרת מדחי אל דחי משום שהאליטות לא מוכנות לרפורמות. הן לא מוכנות לספוג את הנזקים שהן יצרו, והן לא מוכנות לעשות צעד שיהיה טוב למדינה, אך רע להן. מה שאנחנו רואים בלבנון זו לא קריסה בגלל כוח טבע, או מלחמה, אלא פשוט אליטות שמעדיפות לראות את המדינה מתפוררת מאשר לדאוג לה.

מדוע לבנון מתמוטטת? משום שהאליטות שלה חטפו אותה. המשבר ההומניטרי בלבנון נובע מהיפר-אינפלציה, שנובעת מקריסה של המטבע. ולמה המטבע קורס? משום שתרמית הפונזי של הבנק המרכזי של לבנון קרסה.

המשבר הכלכלי של ארדואן

המשבר הכלכלי של טורקיה החל צספטמבר 2021 בפיחות חריף בלירה ואינפלציה דוהרת. שניהם לא נובעים מעלייה במחירי המזון או האנרגיה, אלא ממדיניות מוניטרית מוזרה של הממשלה הטורקית. תחת לחץ מהנשיא ארדואן, הבנק המרכזי המשיך לחתוך את הריבית, על-אף עלייה חדה באינפלציה.

ארדואן מאמין שמה שהכלכלה הטורקית חווה כרגע הם כאבים זמניים והכרחיים במעבר של הכלכלה למודל בר קיימא, מעבר שיתרחש ע״י הורדת הריבית. איך?

התיאוריה הכלכלית של ארדואן היא שטורקיה תלויה במשך זמן רב מדי בהון זר ספקולטיבי בשביל הצמיחה שלה [מקור]. הכוונה בהון זר ספקולטיבי הוא להשקעות זרות שמחפשות תשואה גבוהה בזמן קצר. הון זר ספקולטיבי גורם למחזורים של צמיחה מהירה וקריסה, ומקשה על מדינות לנהל מדיניות כלכלית שמטרתה הראשית לתמוך בצמיחה ברת קיימא של הכלכלה [מקור]. במקרה של טורקיה, ההון הספקולטיבי גרם לתנודות בשער המטבע והתנפחות בועת הנדל״ן [מקור].

ארדואן רוצה לסיים את כל זה. לדעתו הורדת הריבית תשיג שלוש מטרות [מקור]:

ראשית, היא תהפוך את הייצוא הטורקי לתחרותי יותר, מה שיעודד צמיחה של מגזר הייצור במדינה. בזמן שחומרי הגלם אכן מתייקרים, כוח העבודה הטורקי הופך זול יותר הודות לפיחות בלירה וחברות יכולות ללוות בזול בשביל להרחיב את הפעילות שלהן. הורדת הריבית, לדעתו של ארדואן, לא תפגע בתעסוקה במדינה ותעודד את התעשייה בה.

שנית, הורדת הריבית תצמצם את גרעון הסחר של טורקיה. אם ייבוא הופך יקר עקב פיחות במטבע, אנשים עוברים לקנות מוצרים מקומיים. פיחות במטבע גם מגדיל את הייצוא, מה שבסך הכול מקטין את הגרעון. ארדואן גם כנראה מקווה שעד 2023 מאגר הגז הטורקי בים השחור יהפוך פעיל, מה שיעזור עוד להקטין את גרעון הסחר של טורקיה [מקור]. הקטנת הגרעון תביא עם הזמן לייצוב של שער החליפין, ולהתייצבות של האינפלציה.

שלישית, הורדת הריבית מבריחה הון זר ספקולטיבי, ומותירה הון זר שמעוניין בהשקעה ארוכת טווח בטורקיה. מבחינת ארדואן המטרה של טורקיה צריכה להיות משיכת הון זר שיושקע בתעשייה הטורקית, שיושקע בתשתיות בטורקיה, ושבאמת יעזור לכלכלה הטורקית לצמוח.

ארדואן עורך ניסוי כלכלי עם אחת מ-20 הכלכלות הגדולות בעולם. הוא מקווה שהכלכלה תצמח מהר יותר מהאינפלציה. לרוב האינפלציה צומחת יותר מהר מהכלכלה.

ארדואן עורך ניסוי כלכלי מסוכן בטורקיה – הוא מעוניין להשתמש בהורדת ריבית כדרך להבטיח צמיחה ארוכת טווח לטורקיה. האם יצליח לשפר את מצבה של טורקיה? או שמא יביא לקריסתה?

המשבר הכלכלי בסרי לנקה

המשבר בסרי לנקה לכאורה נובע מעלייה חדה במחירי המזון והאנרגיה. סרי לנקה תלויה לקיומה בייבוא של דגנים, תרופות ודלק. אולם המשבר אינו נגרם מהעלייה החדה במחירי המזון והאנרגיה. אלו רק האיצו את הדרדרות המצב הכלכלי במדינה.

שורשי המשבר ב-2005. מאז 2005 סרי-לנקה צברה עוד ועוד חוב זר, משתמשת בו בשביל לממן פרויקטים חסרי היגיון כלכלי. הנשיא באותו זמן, מהינדה ראג׳פקסה, השתמש בפרויקטים בשביל להעשיר את עצמו וקרוביו. משפחת ראג׳פקסה, משפחה חזקה בפוליטיקה הסרי-לנקית, גייסה הררי חוב מבלי שההשקעה תחזיר את עצמה. לפחות לא עבור המשק בכללו.

נוסף על גיוס עוד ועוד חוב שהלך להשקעות לא פרודוקטיביות, הרכב החוב של סרי-לנקה השתנה באופן דרמטי החל מ-2010. באותה שנה ההגדרה של סרי-לנקה שונתה ממדינה בעלת הכנסה נמוכה (Low income country) למדינה בעלת הכנסה בינונית (Middle income country). שינו ההגדרה פגע ביכולת של סרי-לנקה לקחת הלוואות מגופי פיתוח וסיוע בינלאומיים [מקור]. במקום סרי-לנקה פנתה לשווקים הפיננסים הבינלאומיים, מנפיקה אגרות חוב במטבעות זרים [מקור]. לקיחת החוב המסחרי כמובן רק החמירה את המצב הפיננסי של המדינה, שכעת צריכה לשלם במטבע זר לא רק על ייבוא חיוני, אלא גם על החזרי חוב.

אנחנו יכולים לזהות 3 אירועים שהובילו ישירות למשבר הכלכלי בסרי לנקה:

הראשון הוא החלטת הממשלה ב-2019 לקצץ במיסים, בדיוק לפני בחירות שתוכננו לתחילת 2020 [מקור]. הממשלה הורידה את המע״מ מ-15% ל-8%, וביטלה עוד שישה מיסים אחרים. התוצאה הייתה שהגירעון התקציבי של הממשלה קפץ לכמעט 10% מהתמ״ג [מקור].

האירוע השני הוא משבר הקורונה, שהכה קשות את תעשיית התיירות במדינה. ב-2019 ענף התיירות הכניס כ-3.6 מיליארד דולר לקופת המדינה. ב-2020 הסכום ירד לכ-600 מיליון(!) דולר, ירידה של פי 6 בהכנסות. במשך רוב שנת 2020, בין אפריל 2020 לדצמבר 2020, לסרי-לנקה לא היו בכלל הכנסות מתיירות. 0. תיירות חשובה לאי גם כענף כלכלי מרכזי – היא מהווה כ-10% מהתמ״ג – וגם כמקור חשוב למטבע זר.

האירוע השלישי והאחרון היה ירידה בהעברות כספים מאזרחי סרי-לנקה שעובדים מחוץ למדינה ב-2021. העברות כספים הן עוד מקור חשוב למטבע זר. הירידות התרחשו ב-2021 לא בגלל משבר הקורונה, אלא בגלל שער החליפין שהבנק המרכזי החזיק [מקור]. הבנק המרכזי החזיק את הרופי הסרי-לנקי ביחס של 200-203 רופי לדולר. אולם השער הלא-רשמי של המטבע היה 250 רופי לדולר. כשעובדים הבינו שהמשפחות שלהם בבית מקבלות פחות רופי לדולר בשער הרשמי, הם עברו לרשתות פיננסיות חלופיות שאינן בפיקוח המדינה. כך מטבע חוץ המשיך לזרום לאי, אך לא דרך מערכת הבנקאות שלו. ואם הוא לא בבנקים, הוא לא זמין בעתודות המט״ח של המדינה.

הקיצוץ במיסים והגידול בגירעון הממשלתי, ביחד עם התרסקות התיירות לאי, הביאו להורדת דירוג האשראי של סרי-לנקה. עתודות המט״ח של האי החלו להידלדל, והירידה בהעברות הכספים מעובדים מחו״ל האיצו את הצטמקות העתודות. עם הורדת דירוג אשראי, סרי לנקה התקשתה לגייס חוב בשווקים הבינלאומיים.

נכון למרץ 2022 עתודות המט״ח של סרי-לנקה עמדו על קצת פחות מ-2 מיליארד דולר. רק ב-2022 סרי-לנקה תצטרך לשלם כמעט 4.5 מיליארד דולר בהחזרי חוב [מקור]. לפני פחות משבוע המדינה הכריזה לראשונה בהיסטוריה שלה על חדלות פירעון על חוב דולרי [מקור]. אולם גם אם סרי-לנקה תסרב להחזיר את החוב שלה, לא בטוח שיהיו לה מספיק עתודות לכסות את הייבוא ההכרחי לה.

המשבר בסרי-לנקה הוא משבר פיננסי בבסיסו. לסרי-לנקה נגמר הכסף לקנות מזון או דלק. שחיתות ומשבר הקורונה הכו בכלכלה, שכעת מתקשה לממן את עצמה.




סקירה שבועית: 29.05-04.06.2022

***הסקירה פורסמה לראשונה לחברי מועדון פל״ג. מחפשים edge על המתחרים? מוזמנים להצטרף כאן***

אירועים וידיעות

29.05צבא ארה״ב העניק חוזה לשתי חברות לפיתוח מדגים של הנעה גרעינית בחלל, עם הצפי לניסוי ראשון ב-2027 [מקור].

30.05 – סוכנות האנרגיה האטומית של האו״ם הצהירה שלאיראן מספיק חומר בקיע בשביל לייצר פצצה גרעינית [מקור]. כמובן, השגת כמות החומר הבקיע הדרושה היא רק השלב הראשון בדרך לפצצה.

30.05ישראל חתמה על הסכם סחר חופשי עם איחוד האמירויות שיסיר 96% מהמכסים בין המדינות [מקור]. הערכנו כבר לפני שנתיים את הפוטנציאל הכלכלי הרב שיש ביחסים בין שתי המדינות.

31.05 – האינפלציה באיחוד האירופי הגיע ל-8.1%, שיא היסטורי מאז התחילו ברישום האינפלציה של האירו ב-1997 [מקור].

31.05 – נשיא טג׳יקיסטן הגיע לביקור בן יומיים באיראן [מקור]. במהלך הביקור נחתמו 16 הסכמים שונים, ביניהם על פיתוח ארוך טווח של יחסי המסחר והכלכלה. הביקור מגיע כשבועיים לאחר ביקור של רמטכ״ל איראן בטג׳יקיסטן.

31.05האיחוד האירופי הסכים על הטלת אמברגו על ייבוא נפט מרוסיה, עם הקלות מסויימות. האמברגו צפוי להשפיע על כ-75% מכלל ייבוא הנפט של אירופה באופן מיידי, ועל 90% עד סוף השנה [מקור]. האיחוד האירופי צפוי להפוך עצמאי יותר אנרגטית מרוסיה, תוך הסתמכות על מקורות אנרגיה חלופים כמו ארה״ב והמזרח התיכון.

31.05גזפרום הפסיקה את האספקה של גז טבעי לחברה הדנית Orsted ולחברה הבריטית Shell Energy (על אספקת גז לגרמניה) לאחר שלא שילמו ברובלים [מקור]. רוסיה כבר הפסיקה את אספקת הגז לפולין, בולגריה, פינלנד והולנד. התזמון של ההפסקות נוח למדינות אירופה – בקיץ לרוב צריכת הגז נמוכה משום מזג האוויר.

01.06 – שנחאי סיימה את הסגר בן החודשיים שלה [מקור].

01.06ארה״ב תספק חבילת סיוע ביטחוני נוספת לאוקראינה בסך 700 מיליון דולר [מקור]. החבילה תכלול בין השאר משגר רקטות מתקדם מסוג MLRS.

01.06 – משרד החוץ הסיני גינה את ההצהרה של ארה״ב וניו-זילנד המביעה ״חשש עמוק״ לזכויות האדם בשינג׳יאנג והונג קונג [מקור]. ניו-זילנד בשנתיים האחרונות ניסתה להימנע ממתיחות מול הסינים. אפשר וההכרזה היא סימן ראשון שניו-זילנד מיישרת קו עם אחיותיה לאנגלוספרה.

01.06 – נשיא טורקיה ארדואן הודיע על הפסקת השיחות עם יוון במסגרת המועצה האסטרטגית בין המדינות [מקור]. ארדואן הודיע שימשיך לשלוח ספינות מחקר וספינות מלחמה אל עבר איי יוון. עוד הוכחה לחוסר האמינות של טורקיה.

02.06סין מסמנת שלא תתמוך בסנקציות חדשות נגד צפון קוריאה, גם אם צפון קוריאה תבצע ניסוי חדש בנשק גרעיני [מקור]. הקריסה של הסדר העולמי משמעותה שהמעצמות אינן יכולות לעבוד יחד בנושאים בעלי עניין גלובאלי, כמו לדוגמה מניעת התפוצה של נשק גרעיני.

02.06 – שר הביטחון גנץ ביקר בהודו, בו שתי המדינות התחייבו להמשיך ולהעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני ביניהן [מקור].

02.06 – נשיא סין שי ג׳ינפינג הורה ליועציו למצוא דרכים לעזור פיננסית לרוסיה מבלי להסתכן בסנקציות מערביות, כך לפי דיווח בוושינגטון פוסט [מקור]. סין, כפי שהערכנו עוד בתחילת המלחמה, תעשה קודם כל מה שהכי טוב לסין. במקרה הזה – לעזור לרוסיה מבלי לסכן חברות ואישים סינים.

03.06 – המפלגה של נשיא פרו הגישה הצעת חוק לפרלמנט להלאמת תעשיית הנחושת במדינה [מקור]. פרו צפויה להיות ספקית חשובה של נחושת בשנים הקרובות, הודות לאיכות הגבוהה של עפרות הנחושת בה לעומת צ׳ילה.

מאמרים, סקירות ומגמות

מגניבת נחושת למתקפות כופרה: אתגרי הפשיעה של צ׳ילה מתחילים לגדולצ׳ילה היא הספקית הגדולה בעולם של נחושת, ואחת הגדולות בעולם של ליתיום. צ׳ילה היא עדיין ״הילד הטוב״ של אמריקה הלטינית, עם שיעור רצח נמוך ושחיתות נמוכה. אולם עלייה בפעילות של כנופיות, סחר בסמים וזינוק במספר הרציחות ב-2020 עלולים להעיד שצ׳ילה נמצאת לפני משבר פשע שישפיע על כל הכלכלה העולמית.

גרפים

מדד מנהלי הרכש בסין ממשיך לרדת זה החודש השלישי ברציפות. קיים חשש למיתון בכלכלה השנייה בגודלה בעולם:

מקור.

ארה״ב ייצאה ב-2021 1.8 טריליון דולר של טובין, עלייה של 23% לעומת השנה הקודמת. הנה פילוח של הייצוא לפי מדינה:

מקור.

***הסקירה פורסמה לראשונה לחברי מועדון פל״ג. מחפשים edge על המתחרים? מוזמנים להצטרף כאן***




הגירעון האסטרטגי של האיחוד האירופי באפריקה (פלג 119)

תקציר

  1. לאפריקה משאבי אנרגיה רבים – גז טבעי ונפט – שהיו יכולים לעזור לאירופה להתנתק מרוסיה. אולם גירעון אסטרטגי ארוך שנים של האיחוד האירופי בישבת מונע ממנה כעת להיעזר באפריקה. צפוי שהאיחוד האירופי ינסה לקדם פרויקטים בתחום האנרגיה ביבשת, אך מעטים יצליחו להתמשש ולשנות את מאזן האנרגיה של אירופה.
  2. הגירעון מתבטא בשני אופנים מרכזים: מחסור בהשקעות בסקטור האנרגיה של היבשת, שכיום פוגע ביכולת ההפקה והשינוע של דלקים בה. היעדר יציבות פוליטית וחברתית ביבשת, שמאיימים על פרויקטים בסקטור האנרגיה.
  3. בנוסף, אפריקה ראתה בשנים האחרונות חדירה של מספר רב של שחקנים, חלקם עוינים לאיחוד. אחד מהם היא רוסיה. לרוסיה נוכחות ביטחונית וכלכלית ביבשת, המתבטאת בין השאר בנוכחות של שכירי החרב של ואגנר במדינות כמו מאלי, לוב וסודן, והנוכחות של חברות רוסיות, בין השאר במגזר האנרגיה של היבשת.
  4. המעבר של האיחוד לאנרגיה מתחדשת לא ישנה את הצורך שלו באפריקה יציבה. באפריקה מכרות רבים המפיקים את המתכות הדרושות לאנרגיות מתחדשות: קובלט, נחושת, ליתיום ועוד. במיוחד בולטת קונגו, המפיקה כ-70% מכל הקובלט בעולם.
  5. הרצון של אירופה להאיץ את המעבר לאנרגיות מתחדשות צפוי להגדיל את הביקוש למתכות אלו, וליצור פער משמעותי בין ההיצע והביקוש מה שיביא לעליית מחירים. דרך אחת להיחשף (בהיבט השקעות) למעבר לאנרגיות מתחדשות הוא דרך חשיפה למחירים של אותן מתכות.

להורדת הפרק – קישור.

המלחמה באוקראינה מאיימת לערער את אפריקה, וחושפת את הגירעון האסטרטגי של האיחוד האירופי ביבשת. האיחוד האירופי צריך את אפריקה יציבה, עם יכולת הפקה עודפת של גז טבעי ונפט. מה שיש לו היא יבשת מעורערת, בה שדות נפט וגז טבעי נמצאים במרחק עשור מהפקה ויצרנים מתקשים לשמור על רמות התפוקה שלהם.

אחת הסיבות שאני חושב שגיאופוליטיקה היא תיאוריה כל-כך שימושית בהבנת העולם שלנו היא היכולת שלה לחשוף, לנתח ולסדר קשרים בין מדינות ואזורים שלכאורה נראים רחוקים. מה הקשר בין המלחמה באוקראינה ובין הדלתא העשירה בנפט של ניגריה? לכאורה אין. אולם בחינה גיאופוליטית מספרת לנו שיש. המלחמה באוקראינה גרמה לעלייה במחירי המזון והאנרגיה. האיחוד האירופי מחפש מקורות אנרגיה חלופיים לרוסיה. ניגריה היא מועמדת אפשרית להחליף חלק מהנפט והגז הטבעי הרוסי. אולם עיקר התפוקה נעשית בדלתא שבדרום המדינה, אזור מוכה עוני וטרור שכנראה רק יחמיר עם האינפלציה במחירי החיטה והדלק.

המלחמה באוקראינה שלחה גלי הלם באירופה ואפריקה שחושפים את התלות של האירופים ביבשת מדרום. הם גם חושפים את הגירעון האסטרטגי של האיחוד ביבשת. האיחוד האירופי צריך נפט וגז טבעי ממקורות אחרים מרוסיה. אפריקה תיאורטית יכולה לספק חלק מצורכי האנרגיה שלו. אולם שנים של היעדר השקעה בנפט וגז טבעי, ביחד עם חוסר יציבות פוליטית ואיומים ביטחוניים, פגעו קשות בתעשיות האנרגיה ביבשת. ניגריה ואנגולה, שתיים מיצרניות הנפט הגדולות של היבשת, לא מצליחות אפילו לעמוד ביעדי התפוקה שהציב להן אופ״ק. מוזמביק, שגילתה לפני שנים שדות גז טבעי גדולים מול חופיה, לא מצליחה להגיע לשלב ההפקה עקב טרוריסטים איסלמים.

אירופה גם מגלה שהיא אינה היחידה שפועלת ביבשת. במזרח אפריקה פועלות טורקיה, איחוד האמירויות ואיראן. במערב רוסיה חודרת עם שכירי החרב של ואגנר וחברות האנרגיה שלה. בכל היבשת הנוכחות של סין נראית בבירור בפרויקטים של בנייה ותשתיות.

בניתוח היום נבין את הקשרים בין אפריקה ואירופה. נראה איך המלחמה באוקראינה משפיעה עליהם. וננסה להעריך את הגירעון האסטרטגי של האירופים ביבשת.

קנצלר גרמניה אולף שולץ (שמאל) עם נשיא דרום אפריקה סיריל רמפוזה (ימין), מאי 2022. מקור.

הקשר האפרו-אירופי

ממוקמות מערבית לאסיה, אפריקה ואירופה חולקות ים משותף – הים התיכון – ושוכנות שתיהן במזרח האוקיינוס האטלנטי. האקלים באירופה ממוזג ונוח לגידולים חקלאים. מערכת נהרות מסועפת מחברת את מרכז היבשת לימים המקיפים אותה. הודות למהפכה התעשייתית במאה ה-19 אירופה הפכה למרכז עירוני ותעשייתי עולמי.

אפריקה לעומתה סובלת משילוב של אזורי אקלים עוינים לחקלאות ובני אדם, ומערכת נהרות שרובם לא מאפשרים תנועת ספינות נוחה. בצפון ובדרום היבשת האקלים הוא מדברי. רוב האוכלוסייה מתרכזת באזורי החוף או סביב נהר הנילוס במצרים. מדבר סהרה ברובו שומם ומהווה מחסום גיאוגרפי בין צפון ושאר היבשת. במרכזה האקלים הוא טרופי, קשה לחקלאות ונוח ליתושים, המפיצים מחלות כמו מלריה.

בסוף המאה ה-19 האימפריות האירופיות התחרו זו בזו על שליטה באפריקה. היבשת הייתה ענייה באוכלוסין, מה שהקל על הכיבוש האירופי, ועשירה במשאבים ויבולים. האירופים הקימו מושבות שהבטיחו אספקה יציבה של שמן דקלים, בוטנים, גומי, מתכות יקרות ומינרלים [מקור]. אפריקה הזינה את המרכז התעשייתי של אירופה. המושבות ייצאו חומרי גלם ובתמורה ייבאו מוצרים מוגמרים.

100 שנה עברו ומבחינת יחסי הסחר המצב לא השתנה. עיקר הייצוא של אפריקה לאירופה הוא עדיין חומרי גלם, חומרי מזון, דלק ומתכות יקרות. עיקר הייצוא של האיחוד האירופי לאפריקה הוא מוצרים מוגמרים. אלג׳יריה, לוב וניגריה הן מקורות חשובים של גז טבעי ונפט עבור האיחוד האירופי [מקור]. אורניום לכורים הגרעינים של אירופה מגיע בין השאר מניז׳ר, נמיביה ודרום אפריקה [מקור].

בזמן שאופי המסחר לא השתנה, אופי היחסים בהחלט כן. המעצמות האירופיות אינן מחזיקות עוד במושבות באפריקה. חלקן ממשיכות לשמור על קשרים עם המושבות לשעבר, ורואות אחריות לדאוג להן. במיוחד בולטת צרפת, שמחזיקה בקשרים כלכלים, ביטחוניים ותרבותיים ענפים עם המושבות-לשעבר שלה במערב היבשת. אולם צרפת היא החריגה. רוב מדינות אירופה אינן מחזיקות נכסים צבאיים במושבות לשעבר. היחסים ביניהן אינם עוד מוגדרים ע״י שליטה וצבאית ופוליטית, אלא הכוח התעשייתי והפיננסי של האירופים.

אפריקה גם לא עוד יבשת ענייה באוכלוסין. ב-1950 באירופה חיו כחצי מיליארד בני אדם. באפריקה חיו רק כ-230 מיליון בני אדם, בערך חצי. שבעים שנה אחרי, ב-2020 באירופה חיים כ-750 מיליון בני-אדם. באפריקה – 1.3 מיליארד בני אדם. רובם צעירים, רובם עניים, ורבים מהם מחפשים חיים טובים יותר במוקד הכלכלי הכי קרוב לביתם – אירופה.

מה שקורה באפריקה משפיע על אירופה בשלוש דרכים מרכזיות. ראשית, הגירה. משברים כלכלים, פוליטים והומניטריים יוצרים פליטים שחלקם מגיעים לאירופה. אבטלה גבוהה, צמיחה נמוכה, היעדר אופציות תעסוקה או שכר נמוך מזה שמוצע באירופה – גם הם דוחפים אנשים להגר. כמעט מחצית מהמהגרים הלא חוקיים לאירופה ב-2020 הגיעו מאפריקה.

שנית, טרור. מדינות עניות ולא מתפקדות הן קרקע פורייה לא רק להגירה, אלא גם לארגוני טרור. דיברנו בניתוח מס׳ 84 על ״הגיאוגרפיה של אי-יציבות״, על חגורות שבר שמהוות מוקד לפליטים, טרור ופשע. אפריקה, במיוחד מצפון לקו המשווה, סובלת מרשתות טרור מגוונות הפוגעות בתפקוד התקין של המדינות שם. הרשתות מפריעות לפעילות הומניטרית, פוגעות בפיתוח כלכלי, ומצריכות את המדינות ביבשת להשקיע משאבים רבים בלוחמה נגד טרור במקום במקומות אחרים כמו תשתיות, חינוך ובריאות. בכך בעית הטרור רק מגבירה את בעית המהגרים.

ארגוני הטרור גם אינם נשארים רק באפריקה. כפי שאפגניסטן שמשה בסיס אימונים למחבלים שלאחר מכן יצאו לפעילות בכל רחבי העולם, אפריקה עלולה לשמש מרכז לוגיסטי חדש לטרור העולמי, מספקת אנשים, ציוד ושטחי אימון למתקפות נגד המערב. הפעילות הצבאית של ארה״ב ביבשת מכוונת למנוע את התפשטות גורמי הטרור האלו [מקור].

לבסוף, בין אפריקה ואירופה קיימת רשת ענפה של פשע. מסחר לא חוקי ביהלומים, שנהב, וכמובן סמים הם כולם חלק מרשת הפשע בין שתי היבשות. חיזבאללה לדוגמה מעורב בהברחת קוקאין מאמריקה הלטינית דרך מערב אפריקה לאירופה. רשתות פשע גם פעמים רבות משמשות לא רק להברחה של חומרים לא חוקיים, אלא גם מהגרים ומחבלים [מקור]. ביחד, פשע וטרור מערערים מדינות, פוגעים בצמיחה הכלכלית, ומעודדים הגירה.

מכאן שאפשר לראות בהגירה, טרור ופשע לא שלושה היבטים נפרדים של חוסר היציבות באפריקה, אלא נקסוס בו כל צלע מזינה את האחרת, ושלושתן יחד מאיימות על האירופים.

כאן אפשר לעצור ולשאול: ״בסדר, אז יש נקסוס של הגירה-טרור-פשע באפריקה שמשפיע על אירופה. אך כמה זה צריך לעניין את אירופה? כמה אפריקה באמת חשובה לאירופה?״ טוב, היקף הסחר ביניהן הוא כ-280 מיליארד אירו, כ-7% מסך כל הסחר של האיחוד האירופי. לא דרמטי. אולם החשיבות של אפריקה היא לא רק בסחר. המלחמה באוקראינה חושפת עד כמה אפריקה חשובה אסטרטגית לאירופים, וכמה גדול הגירעון האסטרטגי שלהם ביבשת.

ספינת מהגרים מול חופי איטליה, אוגוסט 2017. מקור.

המלחמה באוקראינה והחשיבות של אפריקה

עוד בזמן המלחמה הקרה אירופה קשרה את עצמה אנרגטית לרוסיה [מקור]. על-אף אזהרות מצד ארה״ב, האירופים, במיוחד גרמניה, קידמו צינורות גז טבעי ונפט עם היריבה מהמזרח. זאת למרות האיום הצבאי מצד בריה״מ. למה?

כי היה זול ונוח לייבא נפט וגז טבעי מבריה״מ, בניגוד למקורות אחרים. שינוע של אנרגיה מסיביר לא דורש צינורות תת-ימיים או העמסה על ספינות. הצינורות היבשתיים לא עוברים באזורי מלחמה או חוסר יציבות. ואירופה הייתה היעד היחיד אליו הקרמלין היה יכול לייצא אנרגיה, משום הפיתוח הכלכלי הנמוך של מזרח אסיה. אז האירופים זיהו הזדמנות, ודחפו לייבא את האנרגיה הדרושה להם מבריה״מ על אף האיום הצבאי.

גם אחרי התמוטטות בריה״מ אירופה המשיכה לייבא אנרגיה מרוסיה. הגיאוגרפיה לא השתנתה – עדיין היה נוח יחסית לייבא אנרגיה מרוסיה. והתקווה הייתה שהקשרים האנרגטיים ירסנו את מוסקבה ואולי יקרבו אותה לאירופה.

המלחמה באוקראינה קברה את התקווה הזו.

יותר מכך – היא הפכה את התלות האנרגטית ברוסיה לאיום בעיני אירופה. האיחוד האירופי הצהיר שהוא מתכוון לחתוך בשני שליש את ייבוא הגז הטבעי מרוסיה עד סוף השנה [מקור]. רק השבוע הוא הודיע על כוונתו להטיל אמברגו נפט [מקור]. אם האיחוד באמת יצליח להתנתק מרוסיה או לא זו שאלה חשובה אך שאלה אחרת. ברור שהאיחוד כבר לא רואה בקשרים האנרגטיים עם רוסיה דבר רצוי, והוא מתכוון להקטין אותם. מה היקף ההקטנה – זו שאלה שעדיין אין עליה מענה, אך ברור שההיקף יקטן.

אירופה עכשיו מוצאת את עצמה מול משימה עצומה. האיחוד האירופי הוא ענק תעשייתי, והוא צורך אנרגיה בהתאם. הוא ייבא ב-2020 כ-400 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי [מקור]. הוא צרך כ-10 מיליון חביות נפט ביום באותה שנה [מקור]. הוצאת רוסיה ממשק האנרגיה של אירופה מחייב גם הכנסה של ספקים חדשים, גם הגדלת הנתח של אנרגיות מתחדשות, וגם צמצום הצריכה האנרגטית של האיחוד. אפריקה הייתה יכולה לעזור למאמץ הזה. אך הגירעון האסטרטגי לא מאפשר זאת.

לאפריקה יש עתודות גז טבעי המוערכות בהיקף של כ-17 טריליון מטר מעוקב [מקור]. רק לניגריה ואלג׳יריה לבדן יש כ-10 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי. שתי המדינות האלו לבדן יוכלו לספק את כל הגז שרוסיה מייצאת היום לאיחוד (כ-200 מיליארד מטר מעוקב), למשך 50 השנים הבאות. אפריקה גם הייתה יכולה לעזור עם האספקה של נפט.

ילדים שטים אל מול צינור נפט בניגריה. מקור.

הבעיה שעכשיו כשהאיחוד האירופי צריך את אפריקה, הוא צריך גם להכיר בגירעון העצום שיש לו ביבשת. גירעון שמורכב משני חלקים מרכזיים: גירעון בהשקעות, וגירעון ביציבות.

נתחיל עם ההשקעות. כל עוד רוסיה סיפקה את האנרגיה לאיחוד, אף אחד לא ראה דחיפות בקידום פרויקטים באפריקה. תוכניות להקים צינור גז טבעי חדש בין ניגריה ואלג׳יריה, וממנה לאירופה, נעמדו במקום. עקב ירידה במחירי האנרגיה בשנים האחרונות חברות מערביות רבות יצאו מהיבשת. היום אנגולה וניגריה, שתיים מיצרניות הנפט הגדולות של היבשת, לא מצליחות לעמוד אפילו ביעדי התפוקה שהגדיר להם אופ״ק. אין להן את היכולת, גם אם היו רוצות, להגדיל את אספקת הנפט לאירופה.

בעיה אחרת היא פיתוח של שדות חדשים שהתגלו. לדוגמה במוזמביק, טנזניה וסנגאל התגלו בשנים האחרונות שדות נפט וגז טבעי גדולים. אולם חלקם עדיין לא פותחו, ובממוצע לוקח לשדה באפריקה לעבור משלב הגילוי להפקה כעשור או יותר. גם אם מחר בבוקר האיחוד האירופי ישפוך את כל הכסף הדרוש, הוא יתחיל לראות החזר על ההשקעה רק ב-2030, אם לא מאוחר יותר.

2030 היא אגב שנה חשובה משום שהאיחוד מתכנן לחתוך עד אז את הביקוש שלו לדלקים מאובנים, ולהסתמך יותר על אנרגיות מתחדשות [מקור]. כלומר היום מדינות אירופה באות למדינות כמו ניגריה או אנגולה ומצהירות: ״אנחנו צריכות עוד דלקים מאובנים״. הם אומרות את זה תוך שהאיחוד מצהיר שהביקוש האירופי לדלקים מאובנים יפחת עד סוף העשור. אם אני חברת אנרגיה מערבית כמו שברון או של, לא הייתי נכנס בכלל לשוק האפריקני. למה להתחיל לפתח שדה כשאחד הלקוחות הכי גדולים שלך מודיע שהוא מתכוון לצמצם את הביקוש שלו בדיוק כשהשדה יכנס לשלב ההפקה?

וזה מביא אותי לנקודה האחרונה בנוגע לגירעון בהשקעות. חלק מהיציאה מפרויקטים באפריקה נובעת מהדגש של האיחוד על השקעות ירוקות. דיברנו על זה בהרחבה בניתוח מס׳ 88, ״משברי האנרגיה״. האיחוד האירופי בפרט, המערב בכלל, ממוקד באנרגיות מתחדשות כעתיד של משק האנרגיה. בזמן שזה אולי נכון, עד לאותו עתיד כולנו נצטרך גז טבעי ונפט (וכנראה גם כשנגיע אליו). אולם מפני שהדגש הוא על ״העתיד״, המיקוד של משקיעים, וכפועל יוצא של חברות, הוא באנרגיה מתחדשת. פרויקטים של דלקים מאובנים לא נתפסים כמושכים. הם לא נתפסים כמשהו עם עתיד. אז המערב מצמצם השקעה בהפקה של אותם דלקים, בכך גם הופך את שוק האנרגיה יותר רגיש לשיבושים וגם נותן יותר מקום לשחקנים לא מערביים – כמו איראן, או ערב הסעודית או רוסיה – להכתיב את המחיר.

במקרה של אפריקה הדבר עוד יותר חמור. כחלק מהמאבק בשינוי האקלים מדינות מערביות דרשו ממדינות מתפתחות לוותר על דלקים מאובנים ולקפוץ ישר לאנרגיות מתחדשות [מקור]. המערב צמצם או אסר את ההשקעה בפרויקטים של דלקים מאובנים באותן מדינות [מקור]. הירידה בתפוקה של גז טבעי ונפט באפריקה היא לא באג – היא פיצ׳ר של המדיניות המערבית. סביר להניח שלפחות חלק מהמנהיגים האפריקנים שעכשיו מקבלים פניות ממדינות כמו גרמניה או איטליה לפתח את שדות הנפט וגז שלהם רואים בבקשות האלו צביעות. כל עוד אירופה לא הייתה צריכה אנרגיה – לאף אחד לא היה אכפת מהצרכים של מדינות אפריקה. פתאום כשאירופה צריכה אנרגיה – הכול לגיטימי.

גירעון היציבות

גירעון שני שיש לאירופה באפריקה הוא הגירעון של יציבות חברתית ופוליטית.

למעט צרפת, היציבות של אפריקה לא הייתה בראש סדר העדיפויות של מדינות אירופה. אולי אפילו להיפך. ב-2011 צרפת ואיטליה דחפו את נאט״ו להפיל את קדאפי בלוב. במלחמת האזרחים שבאה אחר כך לוב נהרסה והפכה שער מרכזי להגירה בלתי-חוקית לאירופה. האירופים ניסו לייצב את המדינה, אך בפועל רק המשיכו את המלחמה, עם כל מדינה תומכת בצד אחר – האיטלקים בממשלת מערב לוב, הצרפתים בממשלת מזרח לוב.

דיברנו בפרק 114 על הבעיות המבניות של האיחוד האירופי. אחת מהן היא חוסר היכולת שלו לנהל מדיניות חוץ אחת. המשמעות הפרקטית היא שמדינות אירופה מתקשות לתאם את הפעילות שלהן זו עם זו ולעיתים, כמו במקרה של לוב, תוקעות מקלות זו בגלגלים של זו. בנוסף, רוב מדינות אירופה לא יכולות להקרין כוח מחוץ לגבולותיהן. גם אם הן היו רוצות לייצב את אפריקה, לרובן אין את הכלים. אף מדינה אחת באירופה לא יכולה לייצב את היבשת מדרום. וללא מנגנונים לתיאום מדיניות חוץ, האיחוד כולו לא מצליח לפעול יחד כדי לעשות זאת.

מה גם שהיציבות של אפריקה לא עניינה את אירופה למעט בהקשר של מהגרים ופשיעה. ללא יכולת צבאית הכוחות האירופים שכן פעלו באפריקה היו תלויים באמריקנים, ואלה התעניינו פחות בייצוב היבשת ויותר בחיסול איומי טרור פוטנציאלים.

התוצאה היא שהיום רוב המדינות הגדולות של אפריקה נמצאות במשבר כזה או אחר. צ׳אד סובלת מזה חצי עשור מבדלנים בצפונה. בניגריה פשע וטרור מרחיקים חברות מערביות מהדלתא העשירה בנפט של דרום המדינה [מקור]. במוזמביק טרוריסטים איסלמים השתלטו על המחוז הצפוני העשיר בגז. באתיופיה התנהלה עד לפני מספר חודשים מלחמת אזרחים.

והמצב הזה כנראה רק יחמיר בחודשים הקרובים. עלייה במחירי המזון והאנרגיה פוגעת יותר במדינות מתפתחות, שם האוכלוסייה יותר ענייה. מחירי מזון גבוהים יותר משמעותם שאנשים אוכלים פחות. עלייה במחירי האנרגיה פוגעת בצרכנים, עסקים ואנשים פרטיים. אפריקה במיוחד רגישה לעלייה במחירי הנפט, שמשמש כמקור לחשמל. כ-40% מתפוקת החשמל במערב אפריקה מגיעה מדיזל [מקור]. במדינות כמו ניגריה, בהן מחיר הדיזל הוכפל, המשמעות היא התייקרות חדה בחשמל ופגיעה בעסקים.

חיילים מצבא מוזמביק בסיור. מקור.

ללא יציבות חברתית ופוליטית השקעה בסקטור האנרגיה של אפריקה הופכת עוד פחות אטרקטיבית. לא רק שחברות צריכות להתמודד עם עלויות הפקה גבוהות, הן גם צריכות להתמודד עם האיום של ארגוני טרור והנזק שגורמות כנופיות גנבים. חלק מהירידה בתפוקה בניגריה למשל נובעת מקידוחים שעושים גנבים מקומיים [מקור].

חוסר יציבות גם מאיימת על קווי צינורות חדשים. צינור בין ניגריה ואלג׳יריה יהיה חייב לעבור בסאהל, שראה זינוק במספר מתקפות הטרור בשנה האחרונה [מקור]. מי יאבטח אלפי קילומטרים של צינור גז שיהיה יעד אידיאלי למחבלים? ומחבלים וגנבים הם לא האיום היחיד במדבריות של אפריקה.

נוכחות רוסית באפריקה

בדצמבר 2021 בזמן שכל העיניים היו ממוקדות על אוקראינה בשקט-בשקט שכירי החרב של ואגנר נכנסו למאלי, אחת המדינות הגדולות בסאהל [מקור]. הכניסה של שכירי החרב של ואגנר באה במקביל להידרדרות ביחסים בין החונטה של מאלי וצרפת. במאי השנה מאלי ביטלה את הסכם הביטחון שלה עם צרפת, אוסרת את הכניסה של כוחות צרפתים לשטחה.

מאלי היא לא המדינה הראשונה או היחידה בה הרוסים נוכחים. כוחות של ואגנר נמצאים גם בסודן, הרפובליקה של מרכז אפריקה, לוב, קונגו ועוד [מקור]. חברות רוסיות גם הן נוכחות ביבשת, אם בסקטור האנרגיה או המכרות שלה. חברות רוסיות משתתפות בחיפוש או בהפקה של שדות נפט וגז במדינות כמו מצרים, גאנה, אנגולה ואלג׳יריה [מקור].

בזמן שאירופה לא התעניינה באפריקה, הרוסים השקיעו מאמצים רבים להגדיל את הנוכחות הכלכלית והצבאית שלהם ביבשת. בזמנו היה קל לזלזל בזה. למי אכפת שלרוסיה יש קשרים צבאים עם אלג׳יריה, או שכירי חרב במאלי? לפני המלחמה אלו היו מדינות בפריפריה של התודעה הגלובאלית. עכשיו הן מרכזיות לביטחון האנרגיה של האיחוד האירופי. ולרוסיה יש בהן השפעה.

מה המסקנה מכל זה? מה שסביר שיקרה הוא שהאיחוד ינסה לחפש איך להביא עוד נפט וגז טבעי מאפריקה, אך הכמויות שיקבל יהיו זעומות. יהיו הכרזות על פרויקטים חדשים בתחום האנרגיה, אך הם יהיו מעטים מדי ואיטיים מדי בשביל לספק את אירופה. אפריקה הייתה יכולה להיות ספקית אנרגיה חשובה של האיחוד האירופי. בפועל היא תמשיך להיות שולית באספקת האנרגיה של האיחוד.

אפריקה ואנרגיה מתחדשת

שאלה שאפשר לשאול מול החזון הקודר הזה היא: בסדר, אז אפריקה לא תהיה רלוונטית לדלקים מאובנים. אבל העתיד הוא בכלל באנרגיות מתחדשות. אולי אפריקה בכל מקרה לא רלוונטית לאיחוד?

כאן זה נהיה מעניין. אני עוד ארחיב על הנושא בניתוח נפרד, אך אנרגיות מתחדשות לא פטורות משיקולים גיאופוליטיים. כן, רוח ושמש יש בכל העולם. אולם בשביל לתפוס את האנרגיה שלהן, לאחסן אותה ולהפיק מספיק ממנה בשביל להניע כלכלה תעשייתית, צריך הרבה מאוד משאבים. ואיפה שיש תלות במשאבים, יש תלות בגיאופוליטיקה.

ואני אפילו לא מדבר על יסודות נדירים, החומרים שבדרך כלל מתכוונים אליהם כשמדברים על התלות של אנרגיות מתחדשות במשאבים. כן, יסודות נדירים חשובים לתפקוד של תאים סולריים ושל המגנטים בטורבינות רוח. אך עיקר הביקוש מאנרגיות מתחדשות לא יהיה בתחום של יסודות נדירים אלא של ליתיום, קובלט ובמיוחד – נחושת.

מה בסוף מפיקות תחנות כוח סולריות או של אנרגיית רוח? חשמל. ואיך משנעים חשמל? באמצעות חוטי נחושת. איך מטעינים רכבים חשמליים? עם חוטי נחושת. איך מפיצים את האנרגיה של תחנות הכוח לכל צרכן ברשת? חוטי נחושת. המעבר לאנרגיות מתחדשות יגדיל את הביקוש לנחושת ב-2.5 עד 5 מיליון טון בשנה [מקור]. כיום המפיקות הגדולות בעולם הן צ׳ילה, פרו וקונגו. אולם ירידה באיכות העפרות בצ׳ילה תדחוף לחיפוש מכרות חדשים והגדלת התפוקה בפרו, קונגו ואינדונזיה [מקור].

קונגו היא גם מקור חשוב של קובלט. קובלט הוא רכיב קריטי בסוללות – מה שדרוש כדי לאחסן את האנרגיה המופקת מהשמש או הרוח. קונגו מפיקה כמעט 70% מהקובלט בעולם [מקור]. אחריה נמצאת רוסיה. לקונגו כמעט מחצית מעתודות הקובלט בעולם [מקור].

כורים במכרה קובלט בקונגו. מקור.

כשאני אומר ״קונגו״ הכוונה היא לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מדינה שהיא דוגמה לכל מה שרע באפריקה. כל מה שאתם חושבים שרע ביבשת – יש בה. מליציות? במזרח המדינה יש עשרות. עוני? קונגו היא אחת המדינות העניות בעולם. מלחמות אתניות? יש אחת שמתנהלת במדינה כבר כמעט 20 שנה [מקור]. מגיפות? רוב התפרצויות האבולה בשנים האחרונות היו בה. וזו המדינה שאמורה לספק לאירופה, לעולם, קובלט ונחושת בשביל המעבר לאנרגיות מתחדשות.

וזה לא רק קובלט ונחושת. אפריקה, במיוחד דרום אפריקה, היא גם בית למכרות חשובים של אלומיניום, ליתיום, מנגן ועוד. ההחלטה של האיחוד להגדיל את השימוש באנרגיה מתחדשת בהכרח תביא לביקוש גובר של אותן מתכות. הבעיה שבחלק מהמקרים המכרות נמצאים במדינות בלתי יציבות, כמו קונגו, שהאיחוד יצטרך להשקיע הון רב בשביל לייצב. במקרים אחרים מדובר במדינות יציבות יחסית, אך עם ביורוקרטיה מסורבלת וחקיקה לא נוחה שמגבילה את ההפקה. לדוגמה דרום אפריקה.

התוצאה היא שהביקוש העולמי לאותן מתכות עולה בקצב הרבה יותר גבוה מההיצע וכפועל יוצא המחיר שלהן. המחיר של ליתיום עלה ב-500%. המחיר של קובלט כמעט הכפיל את עצמו בשנה. הקפיצה במחיר כרגע לא מעודדת עלייה בתפוקה. מכרות חוו בעשור האחרון מחירי סחורות נמוכים שפגעו קשות בפיננסים שלהם. הם מנצלים את העלייה במחיר בשביל להחזיר חובות או לשלם למשקיעים [מקור]. כמובן, העלייה במחיר גם דוחפת חברות לנצל באופן טוב יותר חומרים ואף למחזר אותם מפסולת. הסוללות ברכבי טסלה עשויות היום רק מ-5% קובלט, לעומת שליש מהסוללה רק לפני כמה שנים [מקור]. אולם זה כנראה לא ישנה. העלייה בביקוש כנראה תהיה כל-כך גדולה, שמחזור ושימוש יעיל לבדם לא יספיקו להוריד את המחיר. אם אתם מחפשים דרכים להיחשף למעבר לאנרגיה ירוקה, הייתי מציע לבחון חשיפה למחירים של מתכות קריטיות למעבר: ליתיום, ניקל, קובלט וכמובן נחושת.

סיכום

אפריקה הייתה יכולה להיות הישועה של אירופה במשבר האנרגיה הנוכחי. היבשת עשירה בגז טבעי ונפט, שהיה יכול להחליף את האנרגיה הרוסית. אולם אירופה לא חיפשה ישועה מרוסיה, עד שטנקים רוסים נכנסו לאוקראינה. עכשיו האירופים צריכים להתמודד עם הגירעון האסטרטגי שיש להם ביבשת, גרעון בהשקעות, ביציבות, ונוכחות גדלה של רוסיה. המעבר לאנרגיות מתחדשות לא יקטין את החשיבות של אפריקה לאירופה. האיחוד צריך אסטרטגיה ליבשת, ויפה שעה אחת קודם.




ישראל צריכה להימנע מצינור גז עם טורקיה

חימום היחסים בין ירושלים ואנקרה הזריק חיים חדשים בפרויקט שנראה וכבר נגנז – צינור גז בין ישראל וטורקיה. לאור העלויות הגבוהות הצפויות בפרויקט צינור ה-EastMed, והצורך האירופי בחלופות גז טבעי, נראה שצינור גז בין וטורקיה הוא פתרון פשוט וזול יחסית, שגם יחזק את ישראל אסטרטגית וגם יעשיר אותה כלכלית.

ולא כך המצב.

צינור גז בין ישראל וטורקיה יקשור אותנו למדינה לא אמינה – טורקיה של ארדואן – ויחליף את התלות של אירופה באוטוקרט אחד (פוטין) לאוטוקרט אחר (ארדואן). לישראל לא רק שאין סיבה לקדם צינור בינה ובין טורקיה, היא צריכה להימנע מצינור כזה כמעט בכל מחיר. ברשומה שלפניכם ננסה לתת את הנימוקים למה לא, טיוטה לחזון אסטרטגי אחר, ובונוס – השיטה של וורן באפט לניהול יעדים.

יחסי ישראל-טורקיה – עליו וירידות

היחסים בין ישראל לטורקיה ידעו עליות וירידות לאורך השנים. אחרי אירועי המשט לעזה ב-2010 היחסים שקעו לשפל היסטורי [מקור]. שגריר טורקיה לישראל הוחזר והפגנות פרצו בשתי המדינות נגד המדינה השנייה. מאז היחסים ידעו עליות וירידות. ב-2013 ראש הממשלה נתניהו התנצל בפני ארדואן על תקרית המרמרה, והיחסים נורמלו. ב-2014, במהלך מבצע ״צוק איתן״, ארדואן הסית נגד ישראל והאשים אותה ברצח עם [מקור]. ב-2016 הכריזו על הסכם נרמול [מקור]. ב-2018 גורש השגריר הישראלי בתגובה למהומות בגבול עם עזה [מקור]. עליות ומורדות.

עכשיו נראה שיחסי ישראל וטורקיה שוב עומדים בפני עלייה. הרצוג ביקר בטורקיה, ארדואן מדבר על שיתוף פעולה עם ישראל, במיוחד בתחום הגז הטבעי [מקור]. וישראל אינה היחידה שנראה שנהנת פתאום משיפור ביחסים עם טורקיה. יורש העצר האמירתי ביקר בטורקיה בנובמבר 2021, בצעד של הפשרת היחסים בין שתי המדינות [ראו כאן]. במרץ 2022 ארדואן וראש ממשלת יוון נפגשו בניסיון לשפר את היחסים [מקור]. וטורקיה וארמניה מנהלות שיחות על נרמול יחסים מלא ביניהן [מקור].

אולם הרצון הטורקי בחימום היחסים לא נובע מהכרה בערך של יחסים טובים יותר עם ישראל. הטורקים נמצאים במצב כלכלי קשה, והם מחפשים מקורות השקעה חדשים. הם גם מעוניינים לשפר את התדמית שלהם בעיני ארה״ב. והם מעוניינים בגז הישראלי, לא בשביל עצמם – אלא כדי לחזק את מעמדם האסטרטגי.

צינור גז ישראל-טורקיה – רעיון כדאי או פרויקט מסוכן?

כנראה שאין מי בישראל שחושב שהטורקים מתקרבים אלינו מאהבת מרדכי. אולם גם לשנאת המן יש גוונים וסוגים. ברור שצינור גז בין ישראל וטורקיה עלול להפוך למנוף לחץ נגדנו. יש מי שמציע להתנות את הפרויקט במספר דרישות שיצמצמו את היכולת של טורקיה להשתמש בו כמנוף לחץ.

לדוגמה, איל השקס, המחבר של הספר ״גשרי כלכלה״, כתב שרשור מעולה מה צריכות להיות הדרישות הישראליות לקידום צינור גז בינינו לטורקיה. בגדול הדרישות הן: א׳ הטורקים ישאו בחלק מעלויות הקמת הצינור; ב׳ הצינור לא יהיה נתיב הייצוא היחיד או המועדף של ישראל; ג׳ הצעד יעשה בהסכמת השותפות האסטרטגיות שלנו במזרח הים התיכון (יוון, קפריסין, מצרים); ד׳ גם אם הטורקים לא יקחו גז, הם עדיין יהיו חייבים לשלם עליו.

כל ההצעות של השקס הן סבירות ומצוינות, אך אני חושב שהן מנסות לטפל בבעיה שאני לא רואה סיבה להתעסק איתה – למה שישראל תעבוד עם שותף לא אמין כמו טורקיה של ארדואן?

אני רוצה לקדם עמדה יותר נוקשה. אין לישראל סיבה לקדם צינור גז עם טורקיה, לא משנה מה התנאים אליהם יסכימו הטורקים. למה? שלוש סיבות מרכזיות:

אורינטציה אסטרטגית

ראשית, אורינטציה אסטרטגית. טורקיה בבירור ממקמת את עצמה כמעצמה לא-מערבית, שפועלת באופן עצמאי בזירה הבינלאומית. השרירים של ארדואן נגד פינלנד ושבדיה הן רק הדוגמה האחרונה לכך שטורקיה לא רואה עצמה חלק מהמחנה המערבי. הדבר יביא עם הזמן לחיכוך גובר בינה ובין המערב, במיוחד בזירה שלנו של הים התיכון. הטורקים מאיימים השכם וערב על יוון, פוגעים בריבונות של קפריסין ונתונים בתחרות להשפעה מול צרפת.

זאת במקביל להתעצמות צבאית של טורקיה, בין השאר בכוח ימי. האם ישראל רוצה לקשור את עצמה למדינה שבבירור מחזיקה בשאיפות הגמוניות בים התיכון, וקרוב לודאי תנצל כל מנוף לחץ נגדנו כשתגיע השעה להכפיף אותנו?

היעדר כדאיות כלכלית

שנית, צינור גז ישראלי לטורקיה כנראה לא יהיה כדאי לישראל, אך כדאי לטורקיה. טורקיה רואה בייצוא של גז טבעי לאירופה דרך להגדיל את השפעתה בזירה הבינלאומית. כיום טורקיה משמשת כ-Hub (מוקד) גז עבור אזרבייג׳ן ורוסיה. דרכה שתי המדינות מספקות גז לדרום אירופה – אם דרך צינור TurkStream הרוסי, או דרך הצינור הטרנס-אנטולי שמעביר גז מאזרבייג׳ן. בנוסף, טורקיה מתכננת גם לספק גט״ן דרך היבשה. טורקיה תקנה גט״ן בשוק העולמי, ואז תספק אותו למדינות אירופה דרך מערכת הצינורות שלה [מקור].

המיקום של טורקיה אידיאלי בשביל להיות מוקד אנרגיה. טורקיה היא גשר יבשתי בין מערב אסיה ואירופה, מחברת את המזרח התיכון, הים הכספי והים השחור לדרום אירופה. בניגוד לישראל, קפריסין או מצרים, טורקיה לא צריכה למתוח צינורות תת-ימיים בשביל להגיע לאירופה. לטורקיה יש יתרון עלות בשינוע גז לאירופה, והיא רוצה להשתמש בו כדי לנקז את כל זרימת הגז מהאזור אליה.

צינורות גז טבעי (כחול) ונפט (שחור) דרך טורקיה.

הטורקים מתכוונים להכפיל את קיבולת הצינור הטרנס-אנטולי, מ-16 BCM (BCM = מיליארד מטר מעוקב) היום ל-31 BCM ב-2026 [מקור]. בעתיד הם יוכלו להכפיל את הקיבולת יותר, ל-60 BCM [מקור]. הם רוצים לנקז אליהם גז מישראל, קפריסין, עיראק, איראן ואפילו מצרים, ולהעביר את כולו דרך הצינור.

גז ישראלי לטורקיה ישרת אותה כדי להעצים את כוחה האסטרטגי. הוא לא יצור תלות של טורקיה בנו, ואפשר לתהות גם כמה יהיה רווחי. כאמור התוכנית הטורקית היא להרוות את עצמם בגז ולשנע אותו לאירופה. טורקיה אינה צריכה גז ישראלי.

גם אם טורקיה הייתה מתכננת להתנתק מגז רוסי (והיא לא), יש לה די משאבים בשביל להחליף את הגז הרוסי בלעדינו. ב-2023 טורקיה תפיק גז טבעי מהשדה העצום שגילתה בים השחור [מקור]. השדה יספק בין 20% ל-30% מצריכת הגז הטורקית – כלומר יוכל להחליף כמעט לחלוטין את ייבוא הגז מרוסיה. ישראל לא רק שלא תייצא גז שטורקיה צריכה – היא תייצא גז למדינה שתהיה רוויה בגז טבעי. הטורקים כנראה ישלמו פחות על גז טבעי ישראלי ממה שמשלמים בישראל.

השפעה על נתיבי ייצוא אחרים

לבסוף, אם צינור טורקי יוקם הוא בהכרח ישפיע על דרכי שינוע אחרות של גז טבעי ישראלי. לטורקיה מערכת צינורות קיימת המתחברת לאירופה. לא יהיה לאיחוד האירופי שום סיבה לשים כסף על צינור ה-EastMed אם ישראל תנוקז דרך מערכת הצינרות הטורקית.

ייצוא דרך הצינור הטורקי כנראה יהיה זול יותר מאשר ייצוא גז ישראלי כגט״ן דרך מצרים. הטורקים יציעו להרחיב את הצינורות, וישראל מבלי שתכננה תמצא עצמה תלויה בטורקיה בלבד. אפשר לקוות שבירושלים יבינו את הסכנה וינסו לקדם תשתיות מקבילות, אך לקוות שישראל תבין את הסכנה ותפעל בזמן היא תקווה הגובלת בפנטזיה לצערנו, ופנטזיה שאנחנו לא יכולים להסתכן בה.

חזון אסטרטגי אחר לישראל

נוסף על כל שלוש הסיבות שמנינו למה *לא* לקדם צינור גז עם טורקיה, אפשר להוסיף עוד סיבה אחת. ישראל צריכה לקדם חזון אסטרטגי משלה למרחב של הים התיכון-מזרח אירופה, חזון שבהכרח עוקף את טורקיה.

ישראל תלויה לשגשוגה בתנועה החופשית של סחורות, אנשים והון בים התיכון. בעוד היא מאויימת ממדינות גדולות כמו טורקיה ומצרים, יש לה שותפות טבעיות בדמות קפריסין ויוון. שתי האחרונות יכולות להיות, עם תמיכה צבאית של ישראל, מחסום לשאפתנות ההגמונית של טורקיה. הן גם יכולות להיות השער לגז טבעי ישראלי להיכנס למזרח אירופה, ולחבר את מזרח הים התיכון ליוזמת שלושת הימים.

החברות ביוזמת שלושת הימים.

ישראל צריכה לקדם חזון שמבקש לקשור את מזרח אירופה והים התיכון. משאבי האנרגיה באזור יכולים לספק את מזרח אירופה עשורים קדימה. מרכזי הייצור הגדולים של מזרח אירופה מעוניינים להתחבר לעולם הערבי ודרומה לאפריקה. מזרח אירופה יכולה להיות שוק ביטחוני חשוב לישראל, שוק שבו אגב ישראל תתחרה עם טורקיה (עוד סיבה למה כדאי שלא נהיה תלויים בטורקים).

בחזון הזה טורקיה יכולה להיות שותפה, אך רק אחרי שתגנוז את השאיפות ההגמוניות שלה. עד אז, ישראל צריכה לקדם קשרים אסטרטגים עם מדינות קטנות אחרות באזור (יוון, קפריסין), ועם מדינות גדולות שיש להן צורך ישיר בקשרים עם ישראל (מצרים והצורך שלה בגז ישראלי לאור עתיד המשק המצרי). חזון כזה קרוב לודאי יתמך ע״י האיחוד האירופי. החזון יציע מסדרון אנרגטי מתחרה לזה של טורקיה. ישראל יכולה לקדם מימון לפרויקטים רלוונטים בנושא עם גרמניה, פולין וצרפת, כחלק מחזון כולל להגדלת החוסן האסטרטגי של אירופה לא רק מול רוסיה – אלא גם מול טורקיה.

בונוס: וורן באפט וניהול יעדים

הטייס הפרטי של וורן באפט במשך עשר שנים, מייק פלינט, פנה אליו יום אחד בשביל טיפים איך לקדם את הקריירה שלו. באפט ביקש ממנו לעשות תרגיל בן שלושה שלבים:

בשלב הראשון הוא יכתוב את 25 היעדים שהוא רוצה להשיג בקריירה שלו.

לאחר מכן הוא יסמן את 5 היעדים הכי חשובים לו.

לבסוף הוא יכתוב את אותם 5 יעדים ברשימה חדשה.

לפלינט לקח זמן אך לבסוף היו לו שתי רשימות – רשימת 5 היעדים החשובים ביותר שלו, ו-20 יעדים שאותם לא סימן.

״מה תעשה עם הרשימה השנייה?״ שאל אותו באפט.

״טוב, הם לא כל-כך חשובים, אך אלה עדיין יעדים שהייתי רוצה להשיג. אז אני מניח שאשקיע בהם זמן כשאני לא מתקדם ב-5 היעדים שלי״.

״לא״ השיב באפט. ״20 היעדים שלא סימנת הם עכשיו רשימת היעדים שאתה משקיע בהם 0 זמן, עד ש-5 היעדים שסימנת יושלמו״.

לישראל יש מספר רב של יעדים. כמו אדם פרטי, היא לא יכולה להשיג את כולם בו-זמנית. מדיניות היא בבסיסה תעדוף. צינור הגז עם טורקיה? הוא ברשימת היעדים הלא מסומנים שלנו.




סקירה שבועית: 22.05-28.05.2022

הפינה על מלחמת רוסיה-אוקראינה נסגרה, עקב התייצבות החזית. הפינה תפתח מחדש בהתאם להתפתחויות בזירה.

אירועים וידיעות

23.05בריטניה וליטא חתמו על הכרזה משותפת הקוראת לחיזוק הקשרים הכלכלים והביטחוניים בין המדינות [מקור]. הדבר בא לאחר שבריטניה סיפקה התחייבויות ביטחון לפינלנד ושבדיה. בריטניה מסתמנת כשחקן ביטחוני חשבון במזרח וצפון אירופה, כחלק מאסטרטגית ״בריטניה הגלובאלית״ שלה.

24.05פולין מעוניינת לרכוש שש סוללות פטריוט נוספות מארה״ב [מקור]. המיקום הגיאוגרפי של פולין הופך אותה למדינה חשובה במערך ההגנה האווירי של נאט״ו.

24.05 – שר החוץ של טורקיה הגיע לביקור בישראל, במסגרת חימום היחסים בין שתי המדינות [מקור].

25.05 – חוקרים צבאיים בסין קוראים לממשלה לפתח את היכולת להרוס את רשת הלווינים Starlink של אילון מאסק אם היא תהיה איום [מקור]. 2022 צפויה להיות שנה חשובה לרשתות אינטרנט מבוססות לווין.

25.05הודו תמשיך לקנות נפט זול מרוסיה, כך לפי בכיר ממשלתי המעורב במגעים בין המדינות [מקור]. ההתנהלות של הודו במלחמה היא תזכורת שהודו אינה רואה עצמה חלק מאיזה גוש – לא זה של רוסיה וסין, אך גם לא זה המערבי.

26.05 – שר החוץ של סין שוחח עם שרת החוץ החדשה של צרפת [מקור]. השניים התחייבו להגביר את שיתוף הפעולה בין האיחוד האירופי וסין.

26.05 – בצורת במזרח אפריקה מאיימת על ביטחון המזון של לפחות 16 מיליון בני-אדם [מקור]. מדובר בבצורת הקשה ביותר באזור מזה 4 עשורים.

26.05 – הטאליבן באפגניסטן מגדיל את הייצוא של פחם לפקיסטן השכנה, מקווה לנצל עלייה במחירי הדלק [מקור]. מנותק מסיוע בינלאומי, הטאליבן משתמש בעושר המינראלי הרב של אפגניסטן בשביל לנסות ולממן את עצמו ולמנוע את התמוטטות המדינה.

27.05 – מחלקת החקלאות ברוסיה צופה יבול שיא של דגנים השנה, עם קצירה של מעל 130 מיליון טון דגנים, מתוכם 87 מיליון טון חיטה [מקור]. אם הדבר יתממש, זה יהיה הקציר הגדול ביותר בתולדות רוסיה, ויוכל לתרום לירידה במחירי המזון.

27.05תאילנד ווייטנאם דנות באפשרות לשתף פעולה בתחום האורז, ולהעלות ביחד את מחיר הדגן [מקור].

27.05צרפת מוכנה לבנות מחדש את היחסים בינה ובין אוסטרליה [מקור]. היחסים נפגעו בעקבות עסקת הצוללות בין אוסטרליה לבריטניה וארה״ב במסגרת AUKUS, שבעקבותיה בוטלה עסקת צוללות דומה עם צרפת.

27.05 – הפרלמנט בעיראק הרחיב חוק האוסר נורמליזציה עם ישראל, עם העונש המקסימאלי כעת הוא מוות [מקור]. מדובר בהחלטה מצערת, לאור החשיבות של עיראק כתחנה במסלול ההברחה של נשק איראני לסוריה והפוטנציאל של שיתוף פעולה ישראלי-עיראקי.

מאמרים, סקירות ומגמות

איך אי-שוויון פוגע בשגשוג של סין – ״הנס הכלכלי״ של סין מעולם לא היה של כל סין. בזמן שאזורי החוף נהנו מצמיחה כלכלית מהירה ושגשוג, פנים המדינה נותר מאחור. סין סובלת מאי-שוויון חריף המתבטא בריכוז של הון בידי העשירים, פערים משמעותיים בתעסוקה ובמשכורות בין סקטור השירותים והייצור (שמפוזרים באופן לא שווה גיאוגרפית), ומערכת חינוך כושלת בפנים המדינה.

גרפים

השוק האמריקני למחשוב ענן צפוי להגיע ל-206 מיליארד דולר ב-2022, פי 6 מהשוק הסיני:

מקור.

הרובל הרוסי לא רק התאושש לרמה שלו לפני המלחמה באוקראינה, הוא אף התחזק מעל:

מקור.

נראה שהפקק בנמל לוס-אנג׳לס סוף-סוף נפתח. יש לשים לב שהירידה מתרחשת במקביל לירידה בייצוא מסין, שצפוי לקפוץ עם הפתיחה מחדש של שנחאי:

מקור.



המשבר בסרי לנקה (פלג 118)

תקציר

  1. המשבר בסרי לנקה אינו משבר מזון או אנרגיה אלא קודם כל ולפני הכול – משבר פיננסי. לסרי-לנקה נגמר הכסף לייבוא או לתשלומי חוב.
  2. שורשיו של המשבר ב-2005, אז הממשלה תחת הנשיא מהינדה ראג׳פקסה החלה לצבור חוב רב בשביל פרויקטים גרנדיוזים אך חסרי שימוש. במקביל לצבירת החוב, הרכב החוב של סרי-לנקה השתנה מהלוואות מגופי פיתוח לחוב מסחרי, בעל ריבית גבוהה פי כמה.
  3. שלושה אירועים גרמו ישירות למשבר הכלכלי הנוכחי: קיצוץ מיסים רחב ב-2019 הביא לגרעון ממשלתי גדול, רגע לפני התפרצות הקורונה; התפרצות הקורונה הכתה קשות את ענף התיירות של האי, מקור חשוב למטבע זר; החזקת שער המטבע גבוה באופן מלאכותי הביאה לירידה בהעברות כספים למדינה מעובדים בחו״ל. ביחד שלושת האירועים דילדלו את עתודות המט״ח של המדינה, והקשו עליה לגייס חוב חדש.
  4. לסרי-לנקה כעת אין כסף לא לשלם את החובות שלה או לכסות את הייבוא שלה. היא נתונה בדילמה: או שתפנה לקרן המטבע הבינלאומית ותאלץ לבצע את הרפורמות שהקרן תדרוש, רפורמות שיפגעו במעמד הבינוני והנמוך במדינה אך ייצבו את הכלכלה; או שתנסה לחפש סיוע ממדינות אחרות, מסתכנת בהמשך הדרדרות המצב באי.
  5. סין והודו מתחרות זו עם זו לנצל את המשבר להגדלת השפעתן באי. הסיוע ההודי הוא הגדול ביותר בהיקפו שניתן עד כה למדינת האי. עבור הודו סרי-לנקה היא אי אסטרטגי עקב מיקומה בדרום תת-היבשת.

להורדת הפרק – קישור.

מבוא

המשבר בסרי-לנקה מתחולל בסביבת מקרו קשה למדינות מתפתחות. מחירי מזון גבוהים, מחירי אנרגיה גבוהים, העלאת ריבית בארה״ב – כולם לוחצים את הכלכלה העולמית בכלל ובפרט מדינות מתפתחות שתלויות בייבוא של מזון ודלק, ומחזיקות בחוב חיצוני במטבעות זרים כמו הדולר.

התמונות והדיווחים מסרי-לנקה מציירים מדינה בקריסה. יש מחסור במזון ותרופות חיוניות [מקור]. אין ייבוא של דלק, מה שאומר שאין דלק לרכבים ואין חשמל בבתים [מקור]. האינפלציה קפצה מ-5% לכמעט 30% בתוך חצי שנה [מקור]. יש מפגינים ברחובות, מהומות, וממשלה שנראה שאיבדה את אמון העם, או לפחות חלק משמעותי ממנו. עובדה – מפגינים כמעט שרפו את ראש הממשלה בביתו.

האם המשבר בסרי-לנקה נגרם עקב עליית מחירי המזון והאנרגיה? הערכנו עוד לפני הפלישה לאוקראינה שמחירי המזון יקפצו במקרה של מלחמה. מחירי המזון גם ככה היו גבוהים לפני המלחמה, וצפינו ש-2022 תראה הפגנות ומהומות בעיקר במדינות מתפתחות עקב התייקרות המזון. האם המשבר בסרי-לנקה הוא סנונית ראשונה למה שהולך לקרות בכל שאר העולם המתפתח? כן ולא.

בפתיחת הספר ״אנה קָארֵנינה״ לב טולסטוי כתב: ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה״. אני חושב שאפשר להגיד את זה גם על מדינות: כל המדינות המתפקדות דומות זו לזו, כל מדינה לא מתפקדת – לא מתפקדת בדרכה שלה. המשבר בסרי-לנקה לא נגרם עקב עליית מחירי המזון והאנרגיה. הוא הואץ על-ידם, אך לא נגרם על-ידם. מה שאנו רואים בסרי-לנקה הוא שילוב של מדיניות כלכלית לא אחראית, משק שלא מסוגל לממן את עצמו, וההשלכות של מגפת הקורונה שהכו בחוזקה באי. סרי-לנקה מראה לנו מה יקרה למדינות מתפתחות שאין להן את החוזק הפיננסי והפוליטי להתמודד עם הסביבה המקרו-כלכלית הקשה.

בניתוח היום נבין מה בדיוק גרם למשבר הכלכלי של סרי-לנקה. נכיר את הבעיות המבניות של כלכלת האי. ננסה לראות איך ממשלת סרי-לנקה ומשפחת ראג׳פקסה (Rajapaksa) החמירו אותן. ואיך המשבר משתלב במאבק הרחב יותר של סין והודו על שליטה באוקיינוס ההודי.

מפגינים נגד הממשלה בסרי-לנקה, 16 במאי 2022. מקור.

המשבר בסרי-לנקה – משבר נזילות

מה גרם למשבר הכלכלי בסרי-לנקה? בפשטות – נגמר הכסף.

לסרי-לנקה יש בעיה קבועה של מאזן תשלומים שלילי, בעיה שקיימת לפחות מאז שנות ה-60׳. יותר כסף יוצא מהמדינה מאשר נכנס. סרי-לנקה צריכה לתפקודה לייבא חומרים ומוצרים כמו דגנים, סוכר, דלקים ובטון. הייבוא נעשה במטבע זר. מאזן תשלומים שלילי אומר שיותר כסף זר יוצא מאשר נכנס, ובכך לאורך זמן מתמעטת היכולת של סרי-לנקה לייבא את שדרוש לה.

סרי-לנקה, כמו רוב המדינות המתפתחות, סגרה את הפער באמצעות הלוואות ומענקים, אם מגופי סיוע ופיתוח כמו הבנק העולמי, אם ממדינות אחרות, ואם ע״י גיוס חוב בשווקים הפיננסים הבינלאומיים. המדינה מגייסת חוב בשביל מטבע זר, ופורסת את החזרת החוב לאורך שנים. לא אידיאלי, אך המודל עובד. אם אבל הבעיה הזו היא בעיה קבועה, וסרי-לנקה כבר עשרות שנים מגייסת חוב כדי לממן את עצמה – מה קרה שהמשבר פרץ דווקא עכשיו?

מאז 2005 סרי-לנקה צברה עוד ועוד חוב זר, משתמשת בו בשביל לממן פרויקטים חסרי היגיון כלכלי. הנשיא באותו זמן, מהינדה ראג׳פקסה, השתמש בפרויקטים בשביל להעשיר את עצמו וקרוביו. משפחת ראג׳פקסה, המשפחה שהיום שולטת בממשלה, גייסה הררי חוב מבלי שההשקעה תחזיר את עצמה. לפחות לא עבור המשק בכללו.

מהינדה ראג׳פקסה, הנשיא לשעבר של סרי-לנקה. בתקופתו האי החל לצבור חובות גדולים לשם מימון פרויקטי נדל״ן ותשתית.

שינויים בהרכב החוב של סרי-לנקה

נוסף על גיוס עוד ועוד חוב שהלך להשקעות לא פרודוקטיביות, הרכב החוב של סרי-לנקה השתנה באופן דרמטי החל מ-2010. באותה שנה ההגדרה של סרי-לנקה שונתה ממדינה בעלת הכנסה נמוכה (Low income country) למדינה בעלת הכנסה בינונית (Middle income country). שינו ההגדרה פגע ביכולת של סרי-לנקה לקחת הלוואות מגופי פיתוח וסיוע בינלאומיים [מקור]. במקום סרי-לנקה פנתה לשווקים הפיננסים הבינלאומיים, מנפיקה אגרות חוב במטבעות זרים [מקור].

יש מספר הבדלים חשובים בין הלוואות סיוע שניתנות ע״י גופי בינלאומיים ובין חוב שמגוייס ע״י לקיחת הלוואות או מכירת אגרות חוב מגופים מסחריים [מקור]: ראשית, הלוואות מגופי פיתוח הן לרוב עם ריבית מאוד נמוכה, 1% או פחות. שנית, ההחזר על הלוואות סיוע ניתן לפרוס להרבה יותר חודשים ושנים מהלוואות מסחריות. ושלישית, יש תקופת חסד הרבה יותר ארוכה להחזר החוב. אם המדינה לא מצליחה במועד התשלום הראשון לגייס את מלוא הכסף, יש לה יותר זמן, במקרה של הלוואת סיוע, לנסות ולגייס אותו.

הרכב החוב של סרי-לנקה: הלוואות מגופי פיתוח (כחול) והלוואות מגופים מסחרים (צהוב). מקור.

הפרט האחרון חשוב מפני שתקופת חסד ארוכה מאפשרת למדינה יותר זמן לגייס כסף ולהימנע מחדלות פירעון. חדלות פירעון היא תרחיש יום הדין של מדינה שתלויה לתפקודה בגיוס חוב. ברגע שהיא מכריזה על חדלות פירעון דירוג האשראי שלה יורד, והריבית על החוב הקיים שלה עולה בחדות.

מאז 2005 סרי-לנקה גייסה עוד ועוד חוב, והרכב החוב הפך להיות יותר ויותר מסחרי. כל זה קורה בזמן שמאזן התשלומים של המדינה נותר שלילי, וכסף ממשיך לצאת ממנה בכמות גדולה ממה שהוא נכנס. רק שעכשיו לא רק שיש את התשלומים על ייבוא מזון ומוצרים אחרים, יש גם תשלומים על חוב ישן שנעשים במטבע זר ובמיוחד בדולר.

כל עוד מטבע זר בכמות מספקת זרם אליה, סרי-לנקה הייתה יכולה להשתמש בו בשביל לשלם על חוב ישן, ולהמשיך לגייס חוב חדש. כך למרות שבאופן מוחלט לסרי-לנקה היו יותר חובות מעתודות מט״ח, בחודשים היו לה מספיק עתודות לשלם על חוב ישן ולייבא את המוצרים שהיא צריכה. סרי-לנקה, כמו עסק כושל, יכלה לגלגל חוב בזמנים הטובים. עד שהם הפסיקו.

משבר הקורונה וסרי-לנקה

אנחנו יכולים לזהות 3 אירועים שהובילו למשבר הכלכלי הנוכחי.

הראשון הוא החלטת הממשלה ב-2019 לקצץ במיסים, בדיוק לפני בחירות שתוכננו לתחילת 2020 [מקור]. הממשלה הורידה את המע״מ מ-15% ל-8%, וביטלה עוד שישה מיסים אחרים. התוצאה הייתה שהגירעון התקציבי של הממשלה קפץ לכמעט 10% מהתמ״ג [מקור].

האירוע השני הוא משבר הקורונה, שהכה קשות את תעשיית התיירות במדינה. ב-2019 ענף התיירות הכניס כ-3.6 מיליארד דולר לקופת המדינה. ב-2020 הסכום ירד לכ-600 מיליון(!) דולר, ירידה של פי 6 בהכנסות. במשך רוב שנת 2020, בין אפריל 2020 לדצמבר 2020, לסרי-לנקה לא היו בכלל הכנסות מתיירות. 0. תיירות חשובה לאי גם כענף כלכלי מרכזי – היא מהווה כ-10% מהתמ״ג – וגם כמקור חשוב למטבע זר.

האירוע השלישי והאחרון היה ירידה בהעברות כספים מאזרחי סרי-לנקה שעובדים מחוץ למדינה ב-2021. העברות כספים הן עוד מקור חשוב למטבע זר. הירידות התרחשו ב-2021 לא בגלל משבר הקורונה, אלא בגלל שער החליפין שהבנק המרכזי החזיק [מקור]. הבנק המרכזי החזיק את הרופי הסרי-לנקי ביחס של 200-203 רופי לדולר. אולם השער הלא-רשמי של המטבע היה 250 רופי לדולר. כשעובדים הבינו שהמשפחות שלהם בבית מקבלות פחות רופי לדולר בשער הרשמי, הם עברו לרשתות פיננסיות חלופיות שאינן בפיקוח המדינה. כך מטבע חוץ המשיך לזרום לאי, אך לא דרך מערכת הבנקאות שלו. ואם הוא לא בבנקים, הוא לא זמין בעתודות המט״ח של המדינה.

הקיצוץ במיסים והגידול בגירעון הממשלתי, ביחד עם התרסקות התיירות לאי, הביאו להורדת דירוג האשראי של סרי-לנקה. עתודות המט״ח של האי החלו להידלדל, והירידה בהעברות הכספים מעובדים מחו״ל האיצו את הצטמקות העתודות. עם הורדת דירוג אשראי, סרי לנקה התקשתה לגייס חוב בשווקים הבינלאומיים.

מאמצי הממשלה אל מול המשבר

הממשלה ניסתה למנוע את הירידה בעתודות המט״ח ע״י איסור ייבוא של מוצרי יוקרה, מכוניות ואף דשנים כימיים [מקור]. זה עזר להוריד במעט את הייבוא, אך תשלומי החוב של סרי-לנקה לא הושפעו. בנוסף, איסור על ייבוא פשוט העביר את הייבוא לשוק השחור. כסף זר המשיך לצאת מהמדינה – פשוט עכשיו המדינה לא יכלה להרוויח ממיסים על הייבוא הלא-חוקי.

האיסור על ייבוא של דשנים כימים פגע בחקלאות. המדינה ניסתה לצייר את זה כ״עידוד של חקלאות אורגנית״ [מקור]. בפועל היא כנראה ניסתה לחתוך כחצי מיליארד דולר שיצא כל שנה על דשנים כימיים. אולם התוצאה היא שהיבול במדינה נפגע, וסרי-לנקה תצטרך לייבא יותר מזון יחסית לשנים עברו כדי להשלים את המחסור.

בשורה התחתונה החל מאוגוסט 2020 עתודות המט״ח של סרי-לנקה החלו לרדת. יבואנים התקשו להשיג קווי אשראי מבנקים משום שלא היה להם מטבע זר לתת. אספקת התרופות נפגעה. אספקת המזון נפגעה. האי התקשה ואז הפסיק לייבא דלק, מה שהביא להפסקות חשמל ממושכות.

נכון למרץ 2022 עתודות המט״ח של סרי-לנקה עמדו על קצת פחות מ-2 מיליארד דולר. רק ב-2022 סרי-לנקה תצטרך לשלם כמעט 4.5 מיליארד דולר בהחזרי חוב [מקור]. לפני פחות משבוע המדינה הכריזה לראשונה בהיסטוריה שלה על חדלות פירעון על חוב דולרי [מקור]. אולם גם אם סרי-לנקה תסרב להחזיר את החוב שלה, לא בטוח שיהיו לה מספיק עתודות לכסות את הייבוא ההכרחי לה. היא כרגע מתקשה אפילו לשלם למכלית דלק בודדת.

החזרי החוב הצפויים לסרי-לנקה בין 2021 ל-2025. מקור.

משבר פוליטי

בדרך כלל כשמדינה חווה שיבוש משמעותי במאזן התשלומים שלה היא פונה לקרן המטבע הבינלאומית. קרן המטבע הבינלאומית הוקמה בדיוק בשביל מקרים כאלה. היא הוקמה כדי לעזור להוציא מדינה ממשבר במאזן התשלומים. עצם הפנייה לקרן המטבע יכולה לעזור להשיב חלק מאמון המשקיעים במדינה. אולם ממשלת סרי-לנקה גררה ועדיין גוררת רגליים בנוגע לחבילת סיוע מקרן המטבע. למה?

הטיעון של הממשלה שהמשבר הנוכחי הוא זמני, וייפתר ע״י גיוס של חוב נוסף בשווקים הפיננסים הפתוחים [מקור]. לא צריך דוקטורט בכלכלה בשביל להבין שאלו שטויות. לסרי-לנקה אין כסף לשלם על דלק ותרופות. אין משקיע פרטי אחד שיהיה מוכן לתת כסף למדינה שהכריזה על חדלות פירעון.

הסבר אחר ומתקבל יותר על הדעת הוא שהממשלה חוששת מהדרישות של קרן המטבע הבינלאומית. קרן המטבע לא מחלקת כסף בחינם למדינות במצוקה. בתמורה להלוואות מהקרן המדינה המקבלת מתחייבת לשורה של רפורמות שמטרתן לשפר את מצב המשק. רפורמות כאלה יכולות לכלול שחרור של שער החליפין; צמצום סבסוד ממשלתי; הפרטה של חברות ממשלתיות; ועוד.

הממשלה הנוכחית בסרי-לנקה היא אותה ממשלה שחתכה את המע״מ והמיסים ב-2019. היא ממשלה בה מכהנים חברי משפחת ראג׳פקסה, המרוויחים הגדולים משנים של צבירת חוב לא פרודוקטיבי. קבלת סיוע מקרן המטבע הבינלאומית בהכרח תביא צעדים כלכלים שיפגעו בפופולאריות של הממשלה. הם יפגעו בכיס של משפחת ראג׳פקסה. וקבלת סיוע מקרן המטבע תיתפס ככניעה של הממשלה לאופוזיציה. האופוזיציה דרשה זאת מהיום הראשון של המשבר. פנייה לקרן המטבע גם תהיה הודאה של הממשלה שהיא לא ניהלה נכון את המשבר. הדבר גם יפגע בתמיכה שעוד יש לה, וייתן לאופוזיציה בסיס לדחוף להחלפתה המוחלטת של הממשלה.

המצב הזה מזכיר מעט את המצב שיש לנו בלבנון. אם אתם זוכרים דיברנו בניתוח מס׳ 74 על המשבר הכלכלי בלבנון. ראינו שהמשבר נובע מקריסה של מה שהיה למעשה תרמית פונזי ביוזמת הבנק המרכזי של המדינה. אולם אחרי שהתרמית התפוצצה, לבנון סירבה ועדיין מסרבת לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית. למה? משום שקרן המטבע דורשת שהבנקים יספגו את ההפסדים של התרמית, ולא המדינה הלבנונית. אולם הפוליטיקאים הלבנונים מסרבים, משום שרובם קשורים לבנקים הגדולים במדינה. לבנון תקועה במשבר כלכלי משום שהאליטות הפוליטיות והפיננסיות שלה חטפו אותה כבת ערובה.

דבר דומה עלול לקרות עם סרי-לנקה. הממשלה כרגע מנסה להשיג נזילות ע״י הלוואות ו-swap lines עם מדינות כמו הודו, סין ופקיסטן. היא בשיחות עם קרן המטבע הבינלאומית והודיעה שהיא מתכוונת לקצץ בהוצאה הממשלתית ולהעלות את מחיר הדלק לרכבים והסקה כדי להגדיל את הכנסות הממשלה. יש הרואים בצעדים האלה חלק מהדרישות של קרן המטבע לסרי-לנקה בתמורה לסיוע.

קרן המטבע הבינלאומית כבר סייעה פעמיים לסרי-לנקה – ב-2009 וב-2016 – והרפורמות שדרשה לא נעשו. חמור מכך – הממשלה הנוכחית היא זו שגנזה הצעות חוק שדרשה קרן המטבע. לדוגמה חוק הבנק המרכזי של סרי-לנקה [מקור]. החוק נועד לאפשר יותר עצמאות לבנק המרכזי, ולמנוע מהמדינה להדפיס כסף.

מה שעלול לקרות הוא שהממשלה בסרי-לנקה תהיה מוכנה למספר צעדים מצומצם בשביל לקבל סיוע מקרן המטבע, אך תסרב לרפורמות המבניות שהקרן תדרוש. הממשלה תסרב משום שהדבר יפגע קשות במעמד הנמוך והבינוני במדינה, ויסכן את הישרדותה. הברירה אז תהיה בידי הקרן אם לתת סיוע ולקוות לטוב, או להמתין עד שסרי-לנקה תראה באמת מחויבות לרפורמות עמוקות בכלכלה.

חשוב להבין שהרפורמות של קרן המטבע הן לא תרופת קסם. הן לא הולכות ברגע להפוך את סרי-לנקה למעצמת היי-טק. ההלוואה של קרן המטבע נועדה לייצב את המדינה ולאפשר לה לבצע רפורמות כלכליות. הרפורמות בטווח הקצר עלולות לפגוע בצריכה הפרטית, משום שההכנסה של אנשים תקטן עקב עליית מחירים. האינפלציה כנראה תגדל מפני שלרוב קרן המטבע דורשת לאפשר למטבע המקומי לצוף, ללא התערבות של הבנק המרכזי. ההוצאה הממשלתית תקטן עקב קיצוצים.

אם סרי-לנקה תענה לדרישות מחכים לה עוד חודשים קשים של משבר כלכלי וזעם ברחובות. אנשים ימשיכו לצאת להפגין, מתוסכלים מהתייקרות המחירים. האינפלציה בסרי-לנקה כבר עמדה באפריל על כ-30% [מקור]. היא צפויה להמשיך ולעלות. אם סרי-לנקה לא תסכים לדרישות קרן המטבע, עדיין יהיה משבר כלכלי וזעם ברחובות. רק שבמצב הזה לסרי-לנקה גם לא תהיה תקווה לשינוי חיובי. אף-אחד לא יהיה מוכן להלוות לה כסף, והמדינה תרעב לדלק, מזון ותרופות.

תור ארוך מחוץ לתחנת דלק בסרי-לנקה. מקור.

המשבר בסרי-לנקה – בין הודו וסין

מה המשמעויות של המשבר? סרי-לנקה היא מדינה זניחה יחסית בכלכלה העולמית. היא יצואנית תה חשובה, ויצואנית חשובה של אבנים יקרות. אם אתם בעסקי התה או היהלומים – אולי יש כאן הזדמנות. לרובנו, לרוב העולם, למשבר הכלכלי של סרי-לנקה יש משמעויות מעטות מבחינה כלכלית.

המשמעות המרכזית של המשבר קשורה לתחרות להשפעה בין סין והודו באוקיינוס ההודי. האוקיינוס ההודי הוא גוף מים אסטרטגי עבור בייג׳ין, משלוש סיבות מרכזיות: נפט וגז טבעי מהמפרץ הפרסי עוברים דרכו אליה. סחורות סיניות עוברות דרכו לאירופה. וחומרי גלם ומזון מאפריקה גם הם עוברים דרכו אליה.

הבעיה של סין שהיא לא גובלת גיאוגרפית באוקיינוס, וחייבת לעבור דרך המצרים של אינדונזיה בשביל להגיע אליו. הדבר מקשה על הצי הסיני לפעול בזירה, וחושף את שיירות הסוחר של סין ליריבים אזורים, אם אלה הודו, ארה״ב או אפילו אוסטרליה. במקרה של סכסוך או מלחמה עם אחד מהם, יהיה להם קל לשבש את שרשרות האספקה הימיות של סין באוקיינוס.

בייג׳ין נקטה מספר דרכים לנסות ולצמצם את האיום האסטרטגי. דרך אחת היא יצירת מסדרונות יבשתיים שיקצרו את נתיבי השיט. המסדרון הכלכלי דרך פקיסטן והמסדרון הכלכלי דרך מיאנמר שניהם נועדו לתת לסין גישה ישירה לאוקיינוס ההודי, לעקוף את המצרים של אינדונזיה ולקצר את נתיבי השיט של סין.

דרך אחרת היא בניית נמלים שיוכלו לשמש כמרכזי לוגיסטיקה עבור הצי הסיני, אסטרטגיה שזכתה לשם ״שרשרת הפנינים״. מדובר בנמלים אזרחיים שסין בונה, אך עם פוטנציאל להפוך גם למרכזים לוגיסטיים עבור הצי שלה. מרכזים כאלו יוכלו לאפשר לצי הסיני לפעול מהאוקיינוס ההודי, להגן על צי הסוחר של בייג׳ין, ואף להתחרות עם הודו על השפעה באוקיינוס.

ההודים כמובן מודעים לפעילות הזו ומנסים לדחוק את הסינים. בשנים האחרונות ראינו תחרות עזה בין שתי המדינות להשפעה על מדינות האי השונות באוקיינוס, במקביל להתעצמות הצי ההודי. הסינים וההודים מחפשים להביא את מדינות האי של האוקיינוס תחת השפעתן, או לכל הפחות להבטיח שהצד השני לא ישיג דריסת רגל כלכלית וביטחונית בהן.

סרי-לנקה בהקשר הזה היא נכס אסטרטגי. ממוקמת דרומית לתת היבשת ההודית, בסיס סיני בסרי-לנקה יאפשר לבייג׳ין לא רק חופש פעולה בשני חלקי האוקיינוס, אלא גם את היכולת להקרין כוח על חופיה של הודו עצמה. במהלך כהונתו של מהינדה ראג׳פקסה סרי-לנקה התקרבה לסין, מקבלת הלוואות רבות לטובת הפילים הלבנים של מהינדה. ההודים חששו שההשקעות הסיניות יהפכו להשפעה פוליטית, שתביא בסופו של דבר גם לנוכחות צבאית באי.

שי ג׳ינפינג ומהינדה ראג׳פקסה, בביקורו של שי במדינה ב-2014. מקור.

עכשיו המשבר מביא את שתי המדינות להתחרות על השפעה. ההודים כבר העמידו סיוע בסך 2.4 מיליארד דולר לסרי-לנקה, ושלחו סיוע בדמות מזון ודלק. סין גם היא העניקה הלוואות למדינה, אך נראה שהסינים מתעכבים או מסתייגים משליחת סיוע הומניטרי. באמצע אפריל סין הכריזה על סיוע הומניטרי, אך נראה שזה עדיין לא נשלח. שתי המדינות ירצו להציע סיוע למדינת האי, ונראה שהודו מוכנה לקחת סיכון גדול יותר בדמות הלוואות דולריות לסרי-לנקה ושליחת סיוע הומניטרי.

נקודה אחרונה שכדאי לשים לב אליה, משבר החוב של סרי-לנקה לא נובע מהלוואות סיניות. סין מחזיקה כ-10% מסך כל החוב הזר של סרי-לנקה [מקור]. היא גם לא השתמשה במשבר החוב כדי להשתלט על נכסים באי, עוד הוכחה שהסיפורים על ״מלכודות חוב״ סיניות הם בעיקר סיפורים, ללא בסיס במציאות. בייג׳ין לא צריכה להכניס מדינה לחוב כדי לקנות ממנה נכסים. היא יכולה לעשות זאת ישירות.

המשבר בסרי-לנקה – סנונית ראשונה?

האם המשבר בסרי-לנקה הוא סנונית ראשונה של משבר המזון העולמי? המשבר בסרי-לנקה לא נגרם מעליית מחירי האנרגיה והמזון. שורשיו ב-2005 עם התנהלות כלכלית לא נכונה. הוא נגרם מירידה בהכנסות מתיירות עקב הקורונה, ירידה בהעברות כספים מחו״ל עקב שער מטבע לא גמיש, וקיצוצים במיסים. העלייה במחירי האנרגיה והמזון רק האיצה את הצטמקות עתודות המט״ח של המדינה, אך לא גרמה לה.

מה שאנחנו צריכים לקחת מהמקרה של סרי-לנקה הוא עד כמה המצב המקרו-כלכלי קשה עבור מדינות מתפתחות. מחירי אנרגיה, מזון ועלייה בריבית של ארה״ב לוחצים את הפיננסים של מדינות מתפתחות. כסף זר יוצא מהן. הייבוא גדל. הייצוא עלול להיפגע. משקיעים חוששים להמשיך ולהחזיק בחוב שלהן, מה שרק גורם לעוד לחץ פיננסי עליהן.

אולם מה שיקבע האם מדינה תכנס למשבר היא ההתנהלות הכלכלית והפוליטית שלה, והיכולת שלה להשיג סיוע. מצרים לדוגמה נהנית מתמיכתן של מדינות המפרץ, שהזרימו אליה מיליארדי דולרים בשביל לייצב את המטבע המצרי. קהיר גם מיהרה לפנות לקרן המטבע הבינלאומית לסיוע, לא ממתינה עד שמשבר יגיע ורק אז לפנות לקרן [מקור].

לעומתה פקיסטן נתונה במשבר פוליטי חריף, סובלת מחוסר יציבות ביטחונית, ונמצאת בסכנה להכריז בפעם השנייה בהיסטוריה שלה על חדלות פירעון. היא פנתה לקרן המטבע בבקשה להלוואה, אך זו דורשת שהממשלה החדשה תחתוך את הסבסוד על דלק [מקור]. שוב, כמו בסרי-לנקה, הממשלה תאלץ לבחור בין להיענות לדרישות קרן המטבע ולסבול פוליטית, או לסרב לספוג את הכאב הפוליטי ולסבול גם מכאב כלכלי בדמות משבר חוב חדש.

הזהרתי כבר לפני חודשיים שאם אתם חשופים למדדים של מדינות מתפתחות, או חמור מכך מחזיקים חוב של מדינות מתפתחות, כדאי שתעשו ניהול סיכונים. הסיכונים מעליית מחירי המזון והאנרגיה הם חוסר יציבות חברתית ופוליטית, בדמות הפגנות ומהומות, ולחץ על עתודות המט״ח של מדינות שמייבאות מזון ודלק. לא כל המדינות המתפתחות שוות ביכולת שלהן להתמודד עם הסיכונים האלה. לחלקן יש עתודות מט״ח גדולות – לדוגמה ניגריה. אחרות עניות במטבע זר, אך מצד שני יש להן מדיניות כלכלית יציבה – לדוגמה אקוודור. ויש מדינות כמו סרי-לנקה, פקיסטן או טוניסיה שסובלות גם מחוב גבוה, כלכלה מדשדשת ומשבר פוליטי.

אתם חייבים להבין לאילו מדינות אתם חשופים.

סיכום

כל המדינות המתפקדות דומות זו לזו, כל מדינה לא מתפקדת – לא מתפקדת בדרכה שלה. סרי-לנקה צברה חוב ששימש כדי לממן פרויקטים גרנדיוזיים שהעשירו בעיקר פוליטיקאים מושחתים וקרוביהם. מאזן תשלומים שלילי, התנהלות כלכלית לא אחראית, הכינו את הקרקע למשבר הכלכלי הנוכחי. אנשים בסרי-לנקה ממתינים היום שעות לדלק או מזון לא מפני שנגמר הנפט או החיטה – אלא מפני שנגמר למדינה הכסף. כמו במקרה של לבנון, המשבר הכלכלי הוא קודם כל משבר פיננסי. אולם הפתרון שלו חייב להיות פוליטי – הממשלה של סרי-לנקה תהיה חייבת להחליט על שורת רפורמות בכלכלה, גם במחיר של כאב פוליטי לה. אם תסרב, לסרי-לנקה יש מעט מאוד תקווה.




סקירה שבועית: 15.05-21.05.2022

מלחמת רוסיה-אוקראינה 2022

מצב הכוחות באוקראינה נכון ל-22.05:

הרוסים מתקדמים באיטיות אל תוך דונבאס.

אירועים וידיעות

15.05 – הרגולטורים בסין אישרו לבנקים לחתוך את הריבית של משכנתאות לקונים של דירה ראשונה [מקור]. הצעד הוא חלק מהמאמץ של בייג׳ין להבטיח צמיחה כלכלית על-אף מדיניות אפס קורונה.

16.05יפן ובריטניה מתקרבות לעסקה במסגרתה השתיים יפתחו את מטוס הדור הבא של יפן [מקור]. יפן ובריטניה הן שתיהן חברות בגוש המערבי החדש של ״האנגלוספרה פלוס״. סביר שזו לא תהיה עסקת הביטחון האחרונה בין השתיים.

16.05 – רמטכ״ל איראן הגיע לביקור בטג׳יקיסטן, שמטרתו הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות [מקור]. טג׳יקיסטן היא המדינה הלא-טורקית היחידה במרכז אסיה, עם רוב פרסי. לטג׳יקיסטן גבול ארוך עם אפגניסטן, שהפך מתוח עם נפילת אפגניסטן לידי הטאליבן.

17.05 – חברת האנרגיה האיטלקית Eni תפתח חשבון רובלים ב-Gazprombank [מקור]. החברה נענת לדרישה של רוסיה לשלם את תשלומי הגז ממנה ברובלים.

19.05 – נשיא קזחסטן טוקייב הודיע שהממשלה תפעל לגוון את מקורות ההשקעה במדינה, כולל מהאיחוד האירופי, ארה״ב, סין וטורקיה [מקור]. עוד סימן לאחיזה הנחלשת של רוסיה במרכז אסיה, כפי שצפינו.

19.05אוזבקיסטן תגדיל את עתודות האורניום שלה ע״י פיתוח של מכרות חדשים [מקור].

19.05 – תוכנית הפנסיות הפרטית החדשה של סין תשקיע כ-120 מיליארד יואן בשנה לנכסים פיננסים בסין [מקור]. התוכנית היא חלק מהמאמצים של המדינה הסינית להתמודד עם ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה. היא תהפוך את יציבות שוק המניות הסיני לאינטרס חדש של המדינה.

19.05 – מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ושר החוץ הטורקי נפגשו בניו-יורק [מקור]. השניים דנו בשיפור והידוק היחסים בין שתי המדינות. הם גם עסקו בבקשה הטורקית לרכש מטוסי F-16 חדשים.

19.05 – ממשלת קנדה הגדירה את החברות הסיניות חוואווי ו-ZTE כאיומים על הביטחון הלאומי, ואוסרת את השתתפותן בתשתית ה-5G של קנדה [מקור]. ארה״ב רואה כיעד אסטרטגי מניעת חדירה של ספקים סינים לתשתיות 5G של בעלות ברית ומדינות ידידותיות לאמריקנים.

20.05 – נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן נחת בדרום קוריאה, התחנה הראשונה שלו בביקור במזרח אסיה שיכלול גם את יפן והשתתפות בכינוס של הקוואד בטוקיו [מקור]. מדובר בביקור הראשון של ביידן כנשיא ונועד להוכיח לשותפים האמריקנים במזרח אסיה שארה״ב לא שכחה מהזירה על-אף המלחמה באוקראינה.

20.05 – משלחת של חברי קונגרס הגיעה ללונדון בשביל לנסות ולמתן את המתחים סביב צפון אירלנד [מקור]. ממשלת בריטניה שוקלת להסיר חלק מהסעיפים הקשורים לצפון אירלנד מהסכם הברקזיט עם האיחוד. הסרת הסעיפים מאיימת להחזיר גבול קשה בין צפון אירלנד ואירלנד, מה שעלול להבעיר את האי.

מאמרים, סקירות ומגמות

מומחים מאמריקה הלטינית עוזרים לכנופיות אירופיות לייצר קוקאין – ב-4 השנים האחרונות הרשויות באיחוד האירופי תפסו 58 מעבדות לייצור קוקאין. בין העצורים גם אזרחי קולומביה. נראה שהקרטלים בדרום אמריקה עובדים ביחד עם כנופיות אירופיות להקל ולשפר את הסחר בקוקאין: קוקאין מוחבא בפלסטיק או בחומרי בסיס אחרים, מיוצא מדרום אמריקה לאירופה, שם הוא מעובד חזרה לקוקאין.

הודות לתעשיית הכימיקלים המתקדמת באירופה, המעבדות נהנות מאספקה של כימיקלים ברמה גבוהה וציוד מעבדתי מתקדם. הקוקאין המוחבא קשה לאיתור. החשש המרכזי הוא שאחרי המומחים יגיעו גם ארגוני הפשע עצמם – קרטלים ממקסיקו וקולומביה שירצו להשתלט על טריטוריה באירופה.

במל״טים, AI או חלל, טכנולוגיה מסחרית ״עושה שרירים״ באוקראינה – המלחמה באוקראינה מכריחה את שני הצדדים לחדש ולהמציא בשביל להתמודד עם מחסור בציוד או נשק. התוצאות מדהימות. לדוגמה, כוחות אוקראינים השתמשו במדפסות תלת-מימד בשביל להוסיף זנבות לרימונים נגד-טנקים מתקופת בריה״מ. את הרימונים הם משליכים ממזל״טים על טנקים ורכבים רוסים.

גרפים

על-אף ירידה קלה בשימוש ברשתות חברתיות, אפליקציות של הרשתות עדיין שולטות במספר ההורדות הגדול ביותר, נכון לרבעון הראשון של 2022:




פינלנד ושבדיה מצטרפות לנאט״ו (פלג 117)

תקציר

  1. פינלנד ושבדיה הודיעו שהן מעוניינות להצטרף לנאט״ו. הצטרפות פינלנד ושבדיה לנאט״ו יכולה לשנות את המאזן האסטרטגי בצפון אירופה לחלוטין. שתי המדינות ישחקו תפקיד מפתח בכל תרחיש מלחמה בזירת המדינות הבלטיות. פינלנד תרתק כוחות רוסית בשתי חזיתות. שבדיה תשמש כגשר לאספקה למדינות הבלטיות במקרה ופתחת סובאלק תסגר ע״י רוסיה.
  2. פינלנד החליטה להצטרף כנראה מחוסר הודאות בנוגע לעתיד היחסים עם רוסיה. פינלנד קטנה מאוקראינה בשטח ואוכלוסייה. היא כנראה חוששת שבעתיד רוסיה תפעל גם נגדה, מנסה לגרור את הלסינקי לאזור ההשפעה שלה כפי שהיא עושה כרגע לאוקראינה.
  3. שבדיה כנראה מצטרפת לנאט״ו משני שיקולים מרכזים: א׳ למנוע לחץ עתידי שיופעל עליה מצד נאט״ו להצטרף. ללא הצטרפות של שבדיה, פינלנד תיוותר מבודדת מול הרוסים. ב׳ ההצטרפות של פינלנד תערער את כל הזירה הבלטית. שבדיה עלולה למצוא עצמה תחת לחץ צבאי רוסי. עדיף לה, דווקא בסביבה כה מעורערת, להצטרף לנאט״ו בשביל להבטיח תמיכה בה בכל תרחיש מול רוסיה.
  4. התגובה הרוסית תהיה תלויה באופי החברות של שתי המדינות בנאט״ו. אם פינלנד ושבדיה יחליטו שלא לאפשר הצבה קבועה של כוחות זרים בשטחן, ולא ישתתפו בתכנון הגרעיני של נאט״ו, הדבר כנראה יצמצם את האיום האסטרטגי שהן יהוו בעיני מוסקבה, וימתן את התגובה הרוסית להצטרפות.

להורדת הפרק – קישור.

מבוא

פינלנד החליטה שהיא מצטרפת לנאט״ו. שבדיה מתכוונת גם היא להגיש את בקשתה. אם הכול ילך חלק, בתוך חצי שנה עד שנה שתיהן יהפכו לחברות מלאות בנאט״ו. ההצטרפות לנאט״ו אינה תהליך אוטומטי – ראשית המדינות המעוניינות להצטרף צריכות להגיש בקשה רשמית לארגון. לאחר מכן, כל מדינות הארגון חייבות לאשר פה אחד את הצטרפות החברות החדשות.

מהבחינה הטכנית-משפטית מדינה מצטרפת לנאט״ו ע״י עדכון אמנת וושינגטון, אמנת היסוד של נאט״ו. את האמנה המעודכנת כל מדינה חברה צריכה לאשר בהתאם לחוקים שלה. לדוגמה בארה״ב אישור האמנה מחייב תמיכה של שני-שליש מחברי הסנאט. בבריטניה לעומת זאת אישור האמנה אינו דורש שום הליך פרלמנטרי [מקור].

מה המשמעויות הגיאופוליטיות של הצטרפות שבדיה ופינלנד, אם יש בכלל כאלה? בדרך כלל כשאנו חושבים על המדינות הנורדיות המילים ״צבא״ ו״ביטחון״ הן לא הראשונות שעולות לנו לראש. בישראל לפחות המדינות הנורדיות נתפסות כמין בועה סוציאליסטית-אידיאלית, בה חיים בשלווה, אושר ורווחה. צבא ומלחמה לא משתלבים בתמונה האידיאלית הזו.

בזמן שהמדינות הנורדיות בהחלט נהנות מפיתוח אנושי גבוה, ומדינת הרווחה שלהן היא מודל שמושך רבים, לא מדובר במדינות ללא צבא או ללא חשיבות אסטרטגית. שבדיה היא אחת מיצרני הנשק המובילים בעולם. פינלנד מחזיקה צבא קבע שיכול בעתות מלחמה לגדול לרבע מיליון חיילים, חלק מעתודה של כמעט מיליון חיילי מילואים. דנמרק ונורבגיה שתיהן מחזיקות צבא קבע קטן אך מאומן היטב, שהשתתף במבצעים באפגניסטן ועיראק.

נחתים בריטים בתרגיל בנורבגיה. נורבגיה היא זירת אימון חשובה לכוחות נאט״ו העתידים לפעול בחוג הארקטי.

הן גם לא זניחות אסטרטגית. הן גובלות בגופי מים חשובים סביב אירופה: בים הבלטי, הים הצפוני, ים בָּרֶנְץ והאוקיינוס האטלנטי. אם פינלנד ושבדיה אכן יצטרפו לנאט״ו – ואין סיבה להאמין שלא – הדבר יחזק מאוד את הברית האטלנטית בצפון אירופה. הן יפתחו נתיבי אספקה חדשים למדינות הבלטיות, ויקשו על רוסיה לתמרן במרחב.

הקרמלין לא מרוצה מההתפתחות והזהיר את שתי המדינות מפני הצטרפות לנאט״ו. האם הוא יתקוף אותן כעת משהחליטו? כנראה שלא. מוסקבה כנראה תמתין לראות איך בדיוק ישתלבו פינלנד ושבדיה לנאט״ו. האם הן יאפשרו להציב כוחות זרים בשטחן? בסיסים? נשק גרעיני? חברות בנאט״ו היא לא אחידה. גרמניה מארחת נשק גרעיני אמריקני ובסיסים קבועים של נאט״ו. נורבגיה לא מאפשרת לא את זה ולא את זה. שבדיה ופינלנד יצטרכו להחליט כל אחת איך תראה החברות שלהן בארגון. לדבר יהיו השלכות משמעותיות על התגובה של מוסקבה להצטרפות.

בניתוח היום נכיר את הגיאופוליטיקה של סקנדינביה ואת משולש הכוח שמעצב אותה. נבין למה פינלנד החליטה להצטרף לנאט״ו, ולמה ההחלטה שלה כנראה הביאה גם את שבדיה להחליט להצטרף. ומה המשמעויות הגיאו-אסטרטגיות של הצטרפות כל סקנדינביה לנאט״ו.

הגדרת מונחים: המדינות הנורדיות וסקנדינביה

יש שני מונחים שהולכים להופיע ולחזור ולהופיע בניתוח היום: סקנדינביה, והמדינות הנורדיות. מה ההבדל ביניהם?

המדינות הנורדיות הוא שם לקבוצה של מדינות וטריטוריות שכוללת את נורבגיה, דנמרק, שבדיה, פינלנד, איסלנד, איי פארו (תחת שליטת דנמרק) וגרינלנד (גם תחת שליטת דנמרק). כל המדינות חולקות קשרים היסטוריים ותרבותיים זו עם זו. דנמרק, שבדיה ונורבגיה היו בשלב מסוים בהיסטוריה כל אחת באיחוד עם האחרת. פינלנד הייתה חלק משבדיה עד שנותקה ממנה ב-1809 ע״י רוסיה. איסלנד הייתה תחת שליטת דנמרק עד 1944.

כיום המדינות חולקות לא רק קשרים תרבותיים והיסטורים, אלא גם קשרים כלכלים, ביטחוניים ואפילו מוסדיים. הקשר המוסדי החשוב ביותר הוא המועצה הנורדית, שהוקמה ב-1952. המועצה הנורדית היא גוף תיאום בין-פרלמנטרי של כל המדינות הנורדיות. המועצה אחראית לתיאום וקידום חקיקה בעלת עניין לכל המדינות. הודות לה למדינות הנורדיות היה איחוד דרכונים כבר בשנות ה-50׳.

סמל המועצה הנורדית

תחת המועצה נמצאת מועצת השרים הנורדית, גוף בו חברים ראשי הממשלה של כל המדינות הנורדיות. מועצת השרים הנורדית אחראית לתיאום פעילות דיפלומטית, כלכלית וביטחונית בין המדינות השונות. היא מעמיקה עוד את שיתוף הפעולה בין המדינות בתחומים של מדיניות חוץ, ביטחון ומסחר. מהסיבה הזו סביר להניח שההחלטה להצטרף לנאט״ו פינלנד ושבדיה תיאמו יחד.

המונח ״סקנדינביה״ בא לתאר את המרחב הגיאוגרפי של המדינות הנורדיות. לרוב כשמשתמשים בו מתכוונים לשטח הכולל את חצי-האי הסקנדינבי, בו שוכנות שבדיה ונורבגיה. חצי האי יוטלנד, בו שוכנת דנמרק. פינלנד, ולעיתים גם את איסלנד וגרינלנד. הגבולות של המונח ״סקנדינביה״ הם גמישים, ותלויים בהקשר. בניתוח היום אגביל את המונח סקנדינביה לשטחן של נורבגיה, שבדיה ופינלנד. אני מחריג את דנמרק משום שדנמרק שונה גיאוגרפית משלוש המדינות האלו. דנמרק כולה נמצאת מתחת לחוג הקוטב, והיא מדינה יחסית פורייה לשממות הארקטיות שמהוות את רוב שטחן של פינלנד, שבדיה ונורבגיה.

הגיאופוליטיקה של סקנדינביה

אז מה אנחנו יכולים להגיד על הגיאופוליטיקה של סקנדינביה?

השילוב של הרים, יערות ואקלים ארקטי הופך את רוב סקנדינביה לא מתאימה ליישוב אנושי, או ליישוב אנושי דל. רוב האוכלוסייה בסקנדינביה מרוכזת בחופים שלה, במיוחד בחלק הדרומי והיחסית חם של האזור. אוסלו, סטוקהולם והלסינקי, הבירות של נורבגיה, שבדיה ופינלנד, כולן נמצאות בדרום.

צפיפות אוכלוסין בסקנדינביה.

היעדר של מרחב גדול ומתאים לחקלאות בפנים הארץ דחף את עמי סקנדינביה לעסוק בדיג ומסחר ימי, כמו גם בפשיטות דרך הים. הוויקינגים הם אולי התופעה הכי מוכרת מההיסטוריה של סקנדינביה: חבורות יורדי ים שעסקו בפשיטה על יישובים בכל רחבי אירופה. הודות לספינות הצרות שלהם הוויקינגים יכלו לפשוט לא רק על ערי חוף, אלא גם לחדור לתוך אירופה דרך נהרות. במאה ה-9 הם הטילו מצור על פריז, ופשטו על יישובים לאורך נהר הריין.

הודות לבידוד הגיאוגרפי היחסי שלה סקנדינביה מעולם לא נכבשה כולה ע״י כוח זר. להפך. בין המאה ה-16 למאה ה-17 הגדולה והחשובה שבמדינות סקנדינביה, שבדיה, ניסתה להגדיל את שליטתה באזורי החוף של הים הבלטי, ואף ניסתה לחדור לאירופה עצמה. היא כבשה את מה שהיום היא פינלנד, כמו גם שטחים שהם היום חלק מרוסיה, אסטוניה ולטביה. בשיאה האימפריה השבדית שלטה על רוב קו החוף של הים הבלטי.

אולם מגבלות גיאופוליטיות עצרו את שבדיה מלהתפשט עוד, ואלו אותן מגבלות גיאופוליטיות שמגדירות את סקנדינביה עד היום.

משולש הכוח

המונח ״גיאופוליטיקה״ נטבע לראשונה ע״י רודולף קיילן (Kjellen) ב-1899. קיילן, גיאוגרף ופוליטיקאי שבדי, ביקש ליצור תיאוריה של המדינה הרואה בה יצור אורגני, שאינו ניתן לפירוק למרכיביו. קיילן רצה ליצור תיאוריה שתראה במדינה משהו יותר מסך כל החוקים והמוסדות שלה. התוצאה היא התיאוריה הגיאופוליטית הראשונה.

כמו כל הוגה גיאופוליטי העניין המרכזי של קיילן היה במדינתו שלו. קיילן הבחין שהגיאופוליטיקה של שבדיה, של סקנדינביה, מוגדרת ע״י משולש כוח שכולא אותה. המשולש מורכב משלושה קודקודי כוח. בזמנו של קיילן אלו היו האימפריה הרוסית, האימפריה הגרמנית, והאימפריה הבריטית.

במזרח האימפריה הרוסית התחרתה עם סקנדינביה על שליטה בים הבלטי. במלחמה הצפונית הגדולה של 1700-1721 רוסיה כבשה משבדיה את השטח עליו עומדת היום סנט פטרסבורג, את אסטוניה ולטביה. ב-1809 רוסיה הביסה את שבדיה במלחמה הפינית, ולקחה ממנה את פינלנד.

קרב פולטבה בין רוסיה ושבדיה, 1709.

בדרום גרמניה עצרה את התפשטות שבדיה לאורך החוף הבלטי. גרמניה גם התחרתה עם דנמרק ונורבגיה על שטח והשפעה בחצי האי יוטלנד ובים הצפוני. במלחמת העולם השנייה גרמניה כבשה את דנמרק ונורבגיה, ושבדיה נאלצה לספק חומרי גלם בתמורה לשמירת הניטראליות שלה ע״י גרמניה.

במערב האימפריה הבריטית שלטה בנתיבי הסחר של הים הצפוני והאוקיינוס האטלנטי. במהלך מלחמות נפוליאון בריטניה יחד עם שבדיה נלחמו בדנמרק ונורבגיה שהיו ניטראליות. במלחמת העולם השנייה בריטניה כבשה את איסלנד, אז חלק מדנמרק, ותמכה במתחתרת הנורבגית.

המציאות של משולש הכוח נובעת משני מאפיינים מרכזיים של הגיאופוליטיקה של סקנדינביה. מצד אחד, היא גובלת בגופי מים אסטרטגים. הים הבלטי חשוב כלכלית וביטחונית לכל המדינות השוכנות לגבולו, ובמיוחד לרוסיה. הוא חשוב לרוסיה כגוף מים חמים המספק נתיב ישיר לצפון אירופה ולאוקיינוס האטלנטי. סנט פטרסבורג, ״הבירה השנייה״ של רוסיה, שוכנת על חוף הים הבלטי. צינור הנורד סטרים 1, שמספק גז רוסי ישירות לגרמניה, שוכן על קרקעית הים.

הים הצפוני, לאורכו שוכנת נורבגיה, חשוב כגוף מים המקשר את ארצות השפלה וגרמניה לבריטניה. הוא גם משמש כנתיב גישה שני לאוקיינוס האטלנטי, עוקף את התעלה האנגלית. בנוסף, בים הצפוני שדות נפט וגז גדולים, המספקים את צרכי האנרגיה של בריטניה, גרמניה ומדינות נוספות במערב אירופה.

לבסוף, סקנדינביה גובלת בים ברנץ, הים הנורבגי והאוקיינוס הארקטי. אלו כולם ימים חשובים לפעילות הצי הרוסי, ויהפכו עוד יותר חשובים אם הקוטב הצפוני יפותח כלכלית. השליטה האמריקנית באוקיינוס האטלנטי, האבטחה של קווי אספקה בין צפון אמריקה ואירופה במקרה של מלחמה, תלויים במעקב רציף אחרי תנועה רוסית בים ברנץ ובים הנורבגי.

אז סקנדינביה גובלת בגופי מים חשובים, שהיו לאורך מאות שנים בתחרות תמידית בין מעצמות. מצד שני, לסקנדינביה אין את הדמוגרפיה בשביל להיות מעצמה שוות ערך לענקים הדמוגרפים של אירופה או צפון אמריקה. כל אוכלוסיית סקנדינביה מונה כ-21 מיליון בני-אדם. פולין לשם השוואה מונה 37 מיליון בני אדם. גרמניה 83 מיליון. רוסיה 144 מיליון בני אדם. גם במונחי תמ״ג סקנדינביה קטנה יותר מהכלכלות של גרמניה, רוסיה או בריטניה.

ללא אוכלוסייה או כלכלה גדולה סקנדינביה אינה יכולה להתמודד לבדה נגד מוקדי הכוח שמקיפים אותה. אלה מאיימים על עצמאותה ועל שטחה. כדי לנסות ובכל זאת להתמודד עם האיום מדינות סקנדינביה נוקטות בשתי אסטרטגיות: תיאום ביניהן, ותמרון בין המוקדים השונים של המשולש, כל אחת בהתאם לשיקולים האסטרטגים שלה.

השתלבות סלקטיבית

המדינות הסקנדינביות הן חלק מגוש המדינות הנורדיות. בין המדינות הנורדיות יש תיאום ברמת הפרלמנט וברמת ראשי המדינה. התיאום מאפשר להן להגדיל את השפעתן ע״י שיתופי פעולה ורתימת כוחן המשולב בסוגיות שמעניינות אותן. התיאום גם מוודא שאף מדינה לא תפתיע את האחרות בנוגע להחלטות אסטרטגיות כמו לדוגמה ההחלטה להצטרף לנאט״ו. עוד נחזור לנקודה הזו.

האסטרטגיה השנייה והיותר מעניינת לניתוח שלנו הוא התמרון העצמאי של כל מדינה סקנדינבית מול משולש הכוח שסביבן. נורבגיה היא חברה נאט״ו, בזמן שפינלנד ושבדיה (עדיין) לא. נורבגיה היא לא חברה באיחוד האירופי, בזמן שפינלנד ושבדיה כן. פינלנד היא המדינה הסקנדינבית היחידה שמשתמשת באירו.

השייכות הלא אחידה היא לא תוצאה של חוסר עניין מצד האיחוד האירופי או נאט״ו. האיחוד היה שמח לראות את נורבגיה העשירה באנרגיה חלק ממנו. נאט״ו תשמח לראות את שבדיה ופינלנד הופכות חברות. לא, השילוב הלא אחיד הוא תוצאה של החלטות אינדיווידואליות של כל אחת מהמדינות הסקנדינביות.

הדוגמה של פינלנד

הסתכלו על פינלנד. פינלנד היא המדינה הסקנדינבית היחידה שהאיום של פלישה קרקעית הוא ממשי עבורה. לפינלנד יש גבול של מעל 1,000 ק״מ עם רוסיה, והפינים והרוסים ניהלו מספר מלחמות זה נגד זה. המוכרת ביותר היא מלחמת החורף של 1939-1940. הסובייטים פלשו לפינלנד במטרה להזיז את הגבול בינם מערבה, וכך להשיג אזור מגן מסביב ללנינגרד. הם גם היו מעוניינים להשתלט על מספר איים במפרץ פינלנד, ובסיס בפתח המפרץ [מקור]. הפינים הצליחו בתחילת המלחמה לבלום את ההתקדמות הסובייטית. אולם התשה של כוחותיהם, והצלחה סובייטית בפברואר 1940 לפרוץ את קו המגן של פינלנד, הכריחה את הפינים לחתום על הסכם שלום עם בריה״מ במרץ 1940.

המצור על לנינגרד ב-1943. כוחות פינים השתתפו במצור על העיר.

מתוסכלים מהניצחון הרוסי, הפינים פנו לגרמניה הנאצית והציעו לעזור לה בהכנות למבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לבריה״מ [מקור]. הפינים השתתפו בפלישה לבריה״מ ביוני 1941, כולל השתתפות במצור על לנינגרד [מקור]. כחלק מההדיפה של הכוחות הגרמנים, הסובייטים גם הדפו את הכוחות הפינים. פינלנד, שוב מותשת מהמתקפה הסובייטית, הסכימה לשביתת נשק ב-1944, והסכם שלום ב-1947.

בשנים לאחר מכן פינלנד בנתה את כוחה הצבאי מחדש, והחלה מתקרבת לנאט״ו ולגופים שקדמו לאיחוד האירופי [מקור]. מצד שני, פינלנד המשיכה לשמור על יחסים טובים ותיאום עם בריה״מ. הרעיון היה שפינלנד תבנה את כוחה בשביל לרסן תוקפנות סובייטית ותשמור על יחסים טובים בשביל לא לעודד תוקפנות סובייטית [מקור]. פינלנד תהיה שכנה טובה לבריה״מ, אך לא שכנה שתלויה בחסדיה של בריה״מ.

התפרקות האימפריה הסובייטית ב-1991 לא שינתה את החישוב הפיני. פינלנד המשיכה לשמור על יחסים טובים עם רוסיה, בעודה מחזקת את קשריה עם האיחוד האירופי ונאט״ו. פינלנד השתתפה במשימת השלום של נאט״ו ביוגוסלביה לשעבר, ומשתתפת ברבים מהאימונים של הברית הצפון-אטלנטית. הצבא הפיני מחזיק בציוד שיכול לעבוד עם חברות נאט״ו, כולל מערכות זיהוי אויב ושליטה ובקרה [מקור]. יחד עם זאת, פינלנד לא ראתה צורך להצטרף לנאט״ו כחברה. עד עתה.

מה הביא את פינלנד להצטרף לנאט״ו

מה הביא את פינלנד לרצות להצטרף לנאט״ו? התשובה הפשטנית היא הפלישה לאוקראינה, אך היא לא באמת מסבירה משהו. איך הפלישה השפיעה על פינלנד? מה היא שינתה בחישוב האסטרטגי שלה? מה היא שינתה בדעת הקהל שלה?

ב-2015, שנה אחרי הפלישה הרוסית לחצי האי קרים, רק 27% מהפינים תמכו בהצטרפות של פינלנד לנאט״ו. ב-2022, 4 ימים אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, כבר 53% מהפינים תמכו בהצטרפות של פינלנד לנאט״ו. לשינוי בדעת הקהל גם הגיע שינוי בהצהרות של ההנהגה הפינית, שדחפה באופן פעיל לדיון ציבורי על ההצטרפות לנאט״ו. המטרה של ההנהגה הייתה להבטיח תמיכה רחבה עד כמה שאפשר להחלטה. זה לא היה ב-2014. אז מה השתנה?

הפלישה לאוקראינה הוכיחה שרוסיה מוכנה לקחת סיכון משמעותי ולספוג נזקים כבדים בשביל לכופף מדינה שכנה לרצונה. אם רוסיה מוכנה לפלוש לאוקראינה – מדינה שגדולה פי כמה מפינלנד בשטח ואוכלוסייה – מה מבטיח לפינים שהם לא הבאים בתור?

תגידו – ״אוקראינה זה מקרה אחר״. האמנם? רוסיה לטענתה פלשה לאוקראינה משום חשש שהיא תהפוך לבסיס קדמי של נאט״ו. אותו טיעון יכול להיות מופנה גם נגד פינלנד והקשרים הקרובים שלה עם נאט״ו. פינלנד הייתה חלק מהאימפריה הרוסית. היא יושבת על שטח חשוב אסטרטגית לרוסיה. היא נמצאת במרחק כ-150 ק״מ מסנט-פטרסבורג ושולטת ברוב החוף הצפוני של מפרץ פינלנד. מה מבטיח לפינים שבעוד 5 שנים פוטין לא יחליט שהאיום החדש על רוסיה הם טילים היפר-סונים מפינלנד? הוא הרי טען שזה אחד האיומים מאוקראינה.

חיילים פינלנד בתרגיל הצבאי הבינלאומי Cold Response 22, בנורבגיה, מרץ 2022.

הפלישה הרוסית לאוקראינה יצרה אי-ודאות בנוגע ליחסים של מוסקבה והלסינקי. לפני הפלישה, הפינים חששו שהצטרפות שלהם לנאט״ו תיצור סיכונים לא ידועים מול הרוסים. משום כך הם העדיפו להישאר מחוץ לנאט״ו, בשביל הודאות עם הרוסים. עכשיו כבר אין ודאות ביחסים. המשוואה התהפכה. אחרי הפלישה הפינים חוששים מאי-ודאות בנוגע ליחסים עם רוסיה, ומשום כך הם רוצים את הודאות של חברות בנאט״ו.

במילים אחרות מה שמפחיד את הפינים הוא שכאשר הם יצטרכו את נאט״ו, הם לא יוכלו להצטרף לנאט״ו. שכאשר בעוד 5 או עשר שנים טנקים רוסים יתחילו להיות מוצבים בגבולות, והקרמלין יכחיש שיש לו כוונה לפלוש לפינלנד, אז פינלנד לא תוכל להתקבל לנאט״ו כי כולם יחששו ״להסלים את המצב״. אז הפינים מקדימים תרופה למכה – הם מצטרפים עכשיו, כדי לא לפספס את ההזדמנות.

עד כאן על פינלנד. מה מביא את שבדיה להצטרף לנאט״ו?

הצימוד הפיני-שבדי

שבדיה לכאורה אמורה להיות פחות מוטרדת מהאיום הרוסי מאשר פינלנד. לשבדיה אין גבול משותף עם רוסיה. לשבדים צבא קבע ותעשיית ביטחון מתקדמת. הם גובלים בנורבגיה ודנמרק, שתי חברות נאט״ו דרכן שבדיה תוכל לקבל אספקה במקרה של מלחמה. והם שולטים באי גוטלנד, האי הגדול והחשוב בים הבלטי. האי מאפשר לשבדים לשלוט בים הבלטי, וליירט כל מתקפה רוסית מדרום או מצפון. אז מה בוער לשבדים להצטרף לנאט״ו?

שני שיקולים מרכזיים:

ראשית, אם פינלנד תצטרף לנאט״ו ושבדיה לא, שבדיה תהפוך לנקודת תורפה של נאט״ו בים הבלטי. נאט״ו תרצה ששבדיה תהפוך חברה כדי להבטיח רציפות יבשתית של קווי אספקה עד פינלנד. רוסיה לעומת זאת תרצה למנוע משבדיה להצטרף, בכדי להבטיח שהאי גוטלנד לא יהפוך חלק מנאט״ו ולבודד את פינלנד. מכאן שברגע שפינלנד הכריזה על כוונתה להצטרף, שבדיה בהכרח תבוא תחת לחץ משני מוקדים של המשולש – רוסיה מצד אחד, נאט״ו מהצד השני. במצב כזה עדיף לשבדיה לצמצם לחץ לפחות ממוקד אחד. משום שרוסיה אינה אלטרנטיבה, הצטרפות לנאט״ו היא האופציה היחידה.

שנית, ההצטרפות של פינלנד לנאט״ו בהכרח תיצור אי-ודאות וסיכונים חדשים באזור הים הבלטי. הרוסים ירצו ללחוץ על פינלנד לסרב לנוכחות כוחות זרים, ולאזן מול השינוי האסטרטגי לרעתם. הדבר יכול לכלול הצבה של נשק גרעיני בקלינינגרד, הגדלת הצי הבלטי ואף איום ישיר על האי השבדי גוטלנד. פינלנד תסבול ממתקפות סייבר. היא כבר נותקה מחשמל מרוסיה.

בסביבה אסטרטגית כל-כך מעורערת וחסרת ודאות, עדיף לשבדיה להצטרף לנאט״ו. כך היא תקבל את הודאות של ההגנה הקולקטיבית של נאט״ו, תחזק את העמדה של פינלנד, ותזכה בתמיכה מערבית בכל תרחיש צבאי מול רוסיה.

אולם המרוויחה העיקרית של כל המהלך הזה היא לא פינלנד או שבדיה, כי אם נאט״ו.

כוחות שבדים מסיירים באי גוטלנד, 2016.

חיזוק האגף הצפוני של נאט״ו

אנחנו יכולים לחשוב על החזית של נאט״ו עם רוסיה כבנויה מארבעה אזורים מרכזים: אגן הים השחור, מזרח אירופה, אגן הים הבלטי והחוג הארקטי. הזירה הכי בעייתית עבור נאט״ו היא הזירה של המדינות הבלטיות, שמחוברות לפולין ע״י פתחת סובאלק, שטח קשה לתמרון שרוחבו פחות מ-70 ק״מ. בכל משחק מלחמה של נאט״ו וארה״ב, הגנה על המדינות הבלטיות נמצאה כקשה עד בלתי אפשרית. הן צרות מדי, מרוחקות מדי וחלשות מדי בשביל להתמודד עם מתקפת פתע רוסית מאסיבית. הצירוף של שבדיה ופינלנד לנאט״ו יכול לשנות זאת באופן דרסטי. איך?

אם פינלנד תהפוך לחברה בנאט״ו כל מתקפה נגד המדינות הבלטיות, שגם הן חברות בארגון, תחשב כמתקפה על פינלנד. במקרה בו רוסיה תתקוף את המדינות הבלטיות היא תהיה חייבת להקצות גם כוחות מול פינלנד. מכאן שפינלנד תרתק חלק מהכוחות הרוסים ותמנע מהם לרכז את כל כוחותיהם למערכה נגד המדינות הבלטיות.

בעיה נוספת היא שלרוסיה יהיו לפחות שתי חזיתות מול פינלנד, במרחק של כמעט אלף קילומטרים אחת מהשנייה. חזית אחת תהיה מסביב לעיר סנט-פטרסבורג, שהרוסים לא יוכלו לאפשר לנאט״ו לאיים עליה. החזית השנייה תהיה צפונה, במחוז מורמנסק (Murmansk). המחוז מארח מספר מתקנים ובסיסים אסטרטגים, בין השאר סוללות הגנה אווירית ואת נמל הבית של צי הצוללות הגרעיניות של רוסיה. המתקנים במחוז מורמנסק חשובים להפעלת הכוח הרוסי בחוג הארקטי, וליכולת של רוסיה ליירט מטוסים וטילים מצפון-אמריקה (הנתיב הבליסטי הכי קצר בין צפון אמריקה ורוסיה עובר דרך הקוטב הצפוני).

המרחב הארקטי כמרחב גיאו-אסטרטגי. מצד ימין למטה מסומנת העיר מורמנסק, בקרבתה מתקנים צבאים רבים של רוסיה, כולל נמל האם של הצי הצפוני.

מכאן שלא רק שהרוסים יצטרכו להפנות כוחות גדולים מול פינלנד, הם יהיו חייבים לפצל אותם לשתי חזיתות רחוקות זו מזו. אם פינלנד תחליט לארח כוחות זרים בשטחה הדבר יחמיר את הבעיה האסטרטגית הרוסית, שעלולים למצוא את עצמם לא רק מול הצבא הפיני, אלא גם חטיבות של נאט״ו.

עד כאן בנוגע לפינלנד. מה עם שבדיה?

אם שבדיה תהפוך חברה בנאט״ו היא תאפשר נתיב אספקה ימי למדינות הבלטיות, נתיב חלופי לנתיב היבשתי דרך מעבר סובאלק. כפי שאמרתי האי גוטלנד שולט בים הבלטי. כוח שבדי באי ייתן כיסוי לספינות אספקה מ- ואל המדינות הבלטיות. חיל האוויר השבדי יוכל לתמוך במבצעי אוויר בזירה, בעוד חיל האוויר הפיני תוקף מטרות עומק ברוסיה. גם אם רוסיה תצליח בשעות הראשונות לנתק את ליטא מפולין, נאט״ו תוכל במהירות לתגבר את הכוחות הבלטיים דרך שבדיה ולבסס עליונות אווירית וימית בים הבלטי.

האי גוטלנד בים הבלטי. שליטה בו תאפשר לנאט״ו לתת כיסוי אווירי וימי לקווי אספקה למדינות הבלטיות.

יש גם עוד רווח לנאט״ו.

לפינלנד כאמור יש גבול ארוך עם רוסיה, שנמתח מהחוג הארקטי עד הים הבלטי. ברגע שפינלנד תצטרף לנאט״ו היא תוכל לשתף מידע מסווג עם כל החברות בו. מידע כזה יכול לכלול מודיעין חזותי ומודיעין אותות על נכסים רוסים. הפינים גם עתידים לקלוט 64 מטוסי F-35, שיעצימו מאוד את יכולת איסוף האותות שלהם, במיוחד מול מערכות ההגנה האווירית של הרוסים. לנאט״ו יש כבר יכולות איסוף מודיעין חשובות בחוג הארקטי הודות לנורבגיה. ההצטרפות של פינלנד רק תעצים את היכולת של הברית האטלנטית לעקוב אחר הפעילות הצבאית של רוסיה בצפון הרחוק.

התגובה הרוסית

איך רוסיה תגיב לשינוי הזה? מאוד תלוי איך תראה החברות של שבדיה ופינלנד.

אין מודל חברות אחד ואחיד לכל מדינות הברית [מקור]. כל חברות נאט״ו מחויבות להגן אחת על השנייה. הן כולן מחויבות להשתתף בתהליכי התכנון וההכנה בשביל הגנה כזו. אך הן אינן חייבות לארח כוחות קבועים של הברית, או נשק גרעיני. הן אינן מחויבות אפילו להשתתף בתכנון ובתרגילים של תקיפות גרעיניות.

פינלנד ושבדיה יכולות להחליט על מודל חברות דומה לזה של נורבגיה ודנמרק. בלי נשק גרעיני, בלי כוחות זרים קבועים, בלי השתתפות בתוכניות למתקפה גרעינית. במצב כזה רוסיה לא תצטרך לחשוש משינוי במאזן הגרעיני בים הבלטי, ותמנע מהצבה של כוחות גרעינים נוספים בזירה, לדוגמה בקלינינגרד.

סביר שבשביל להביא את הלסינקי וסטוקהולם לעמדה הזו מוסקבה תלחץ אותן בדרכים מגוונות. מתקפות סייבר הן דרך אחת. דרך אחרת היא לאפשר לאזרחי מדינות שלישיות להיכנס לפינלנד דרך מעברי הגבול הרוסים. הרוסים עשו את זה ב-2015 ואז לפתע הפסיקו ב-2016 [מקור]. הם יכולים להטיל מכסים וסנקציות על ייבוא משתי המדינות. והם יכולים להגביר את התדירות של תרגילים צבאיים ואת החדירות של מטוסים רוסים לשטח האווירי של שתי המדינות.

ההצטרפות של שבדיה ופינלנד היא לא סוף העולם עבור רוסיה. היא בהחלט תקשה על הרוסים לפעול באזור הים הבלטי, ותגביר את החיכוך בין רוסיה ונאט״ו. אך צריך להמתין ולראות מה הנתיב בו בוחרות שבדיה ופינלנד בתוך הברית בשביל להעריך את התגובה הרוסית.

וטו טורקי

לבסוף, סוגיה לא קשורה אך חשובה. נשיא טורקיה ארדואן הודיע שיתנגד להצטרפות של שתי המדינות לנאט״ו. משום שאישור חברה חדשה חייב להיעשות פה אחד, לארדואן יש דה-פקטו זכות וטו על הצטרפות שתי המדינות. למה ארדואן מתנגד להצטרפות המדינות הנורדיות?

אפשר לחשוב על שלוש סיבות מרכזיות: א׳ שבדיה עצרה ייצוא של ציוד צבאי לטורקיה מאז הפלישה הטורקית לסוריה ב-2019 [מקור]. טורקיה יכולה להשתמש בווטו שלה כדי להביא את שבדיה לאשר מחדש ייצוא נשק.

ב׳ פינלנד ושבדיה מארחות אלפי כורדים, חלקם חברים במפלגת הפועלים של כורדיסטן, ה-PKK. ה-PKK מוגדר כארגון טרור בטורקיה. לטענת גורמים רשמים בטורקיה אנקרה דרשה ב-5 השנים האחרונות את הסגרתם של חברי PKK מפינלנד ושבדיה, אך סורבה. כעת טורקיה יכולה לדרוש את ההסגרה של בכירים ב-PKK, או אף גירוש של כל חברי הארגון.

ג׳ יכול להיות שארדואן פשוט מנסה לראות מה הוא יכול לסחוט מהמצב. בניתוח מס׳ 111 דיברנו על כך שטורקיה רוצה מטוסי F-16 חדשים מארה״ב. ארדואן אולי מקווה להשתמש בווטו על הנורדיות בשביל ללחוץ את ארה״ב לאשר את העסקה. או שהוא מחפש השקעות חדשות. לטורקיה יש עכשיו מנוף לחץ והיא תבדוק מה אפשר להשיג איתו.

האם זה אומר שיש אפשרות שפינלנד ושבדיה לא יצורפו לנאט״ו? כן, אך היא בעלת סיכויי נמוך מאוד. סביר שהפינים והשבדים יחפשו דרך להיענות לדרישות הטורקיות. ארה״ב ומדינות אירופה יוכלו להציע תמריצים שונים, לדוגמה הסרה של סנקציות על תעשיית הביטחון הטורקית או השקעות חדשות. אם ארדואן באמת מתכוון להתעקש לחסום את ההצטרפות של הנורדיות, הוא רק יאיץ את הניתוק של טורקיה מהעולם המערבי.

סיכום

ההחלטה של פינלנד ושבדיה להצטרף לנאט״ו תשנה את המאזן האסטרטגי בצפון אירופה. לראשונה כל סקנדינביה תהפוך חלק מהברית הצפון אטלנטית, מעניקה לנאט״ו עמדה חזקה יותר מול רוסיה בים הבלטי. סביר שהתגובה הרוסית לפחות כרגע תהיה מתונה, בעוד מוסקבה ממתינה לראות איך בדיוק תראה החברות של המדינות הנורדיות בארגון. ובנוגע להתנגדות של ארדואן – מדובר בהתנגדות טקטית, לא עקרונית. אם פינלנד ושבדיה ימצאו דרך להגיע עם ארדואן להסכמות, טורקיה לא תעצור את צירופן.




סקירה שבועית: 08.05-14.05.2022

מלחמת רוסיה-אוקראינה 2022

מפת הכוחות באוקראינה, נכון ל-15.05:

נראה שהחזית במזרח מתייצבת, ללא הישגים משמעותיים לאיזה מהצדדים.

09.05 – בנאום יום הניצחון פוטין נמנע מלהכריז מלחמה על אוקראינה, גיוס כללי או אפילו ניצחון [מקור]. פוטין בחר שלא להסלים עוד את הסכסוך, שינוי בדפוס הפעולה שלו. מכאן אפשר להעריך בזהירות שמוסקבה מכוונת להפוך את המלחמה באוקראינה למלחמת התשה, מבקשת לשחוק את הכוחות האוקראינים במזרח המדינה.

11.05 – חיילים אוקראינים הגיעו לגרמניה לאימון על תותחי ההוביצר שיועברו אליהם [מקור].

12.05 – הנציבות האירופית תעזור לאוקראינה לייצא תוצרת חקלאית [מקור]. במסגרת היוזמה הנציבות תבקש ממדינות חברות לאשר במהירות סחורות אוקראיניות, תבקש מהן להעמיד עוד מכולות וקרונות להעברה של תוצרת חקלאית, ובטווח הבינוני-ארוך תעבוד להגדיל את קיבולת התשתית בין אוקראינה והאיחוד האירופי. במילים אחרות הנציבות תאיץ את האינטגרציה הלוגיסטית של אוקראינה לאיחוד.

אירועים וידיעות

08.05 – אסד ביקר בטהרן לפגישות עם המנהיג העליון של איראן, לפני שחזר באותו יום לדמשק [מקור]. היציאה של כוחות רוסים מסוריה מאפשרת לאיראנים להרחיב את שליטתם במדינה, עובדה שקרוב לודאי לא חמקה מאסד.

09.05 – שר החוץ של פולין ביקר בטהרן בשביל לבחון את הרחבת הקשרים הכלכלים, התרבותיים והמדעים בין המדינות [מקור].

10.05 – שר החוץ של איראן קרא לבניית הסכרים בטורקיה ״לא מקובלת״, ומשפיעה לרעה על איראן ומדינות אחרות באזור [מקור]. טורקיה, איראן, סוריה ועיראק כולן חוות משברי מים [על משבר המים הטורקי]. הטורקים הקימו בשני העשורים האחרונים עשרות סכרים בשביל לרתום את כוח הנהרות במדינה, במיוחד הפרת והחידקל. ככל שמשבר המים יחמיר באזור, כן צפוי שיגבר החיכוך בין טורקיה ואיראן.

11.05 – קזחסטן תגוון את הנתיבים דרכם היא מייצאת נפט לסין ואירופה, בין השאר דרך שימוש בנתיבי סחר טורקים [מקור]. טורקיה צפויה להרוויח מההיחלשות של רוסיה במרכז אסיה.

11.05 – צרפת חווה בצורת ב-15 מחוזות [מקור]. יש חשש שהבצורות ישפיעו לרעה על יבול חיטת החורף במדינה.

11.05 – בריטניה חתמה על הכרזות ביטחון עם שבדיה ופינלנד [מקור]. במקרה של מתקפה בריטניה מתחייבת לבוא לעזרתן של המדינות הנורדיות, והן מתחייבות לבוא לעזרתה של בריטניה במקרה של מתקפה עליה. יש לשים לב שהכרזות אלו אין משמעותן שבריטניה מתחייבת להצטרף למלחמה אפשרית לצידן של המדינות הנורדיות. ההכרזות האלו הן אינן תחליף למחוייבות ההגנה של נאט״ו. פינלנד ושבדיה צפויות להגיש השבוע בקשה להצטרף לברית הצפון אטלנטית.

12.05 – מחלקת החקלאות של ארה״ב פרסמה את הדו״ח החודשי שלה למצב הדגנים בעולם [מקור]. ייצור החיטה והתירס צפוי להיות נמוך השנה לעומת שנה שעברה. גלי חום בהודו פוגעים ביבול החיטה שם, ובצורת בארה״ב פוגעת ביבול חיטת החורף. מחירי הדגנים צפויים לעלות עקב ירידה ביבול. הודו הודיעה על עצירת ייצוא חיטה מהמדינה כדי לייצב את המחירים בה [מקור].

13.05 – סין תהדק את ההגבלות על יציאה של אזרחים משטחה למטרות ״לא חיוניות״, כחלק מהניסיון להשתלט על התפרצויות של ווירוס הקורונה [מקור]. סביר להניח שמטרה נוספת היא למנוע מצריכה פרטית ״לדלוף״ החוצה. אם אזרחים אינם יכולים לנסוע לחו״ל, האופציה היחידה שלהם לצרוך תהיה בסין.

13.05 – יוון אישרה עידכון להסכם שיתוף-הפעולה הביטחוני עם ארה״ב [מקור]. במסגרת ההסכם כוחות אמריקנים יוכלו לפעול מבסיסים נוספים ביוון (״פותח את הדרך״ לאמריקנים אל תוך הבלקנים). ההסכם יחזק את הקשרים הביטחוניים בין יוון וארה״ב, ויחזק את החשיבות האסטרטגית של יוון לארה״ב ונאט״ו בים התיכון.

13.05 – מחירי השינוע הימי בין אסיה לאירופה והחוף המערבי של ארה״ב ירדו ב-20% מאז מרץ [מקור]. הירידה במחירי השינוע משקפת האטה בייצוא מסין עקב סגרי הקורונה. האטה בייצוא משמעותה שיבוש נוסף לשרשרות האספקה העולמיות, עם מחסור בחלקים מסין והצורך של מפעילי קווים ימיים לתכנן מחדש יעדים בשביל למקסם את הקיבולת של הספינות (בעיה דומה למה שהיה בתחילת התפרצות הקורונה).

מאמרים, סקירות ומגמות

אנחנו חושבים על האוקיינוס ההודי לא נכון – מכון Carnegie יצא במאמר ומפה אינטראקטיבית חדשה שנועדו להראות שהאוקיינוס ההודי אינו מורכב ממספר אזורים נפרדים – המזרח התיכון, מזרח אפריקה ודרום אסיה – אלא הוא יחידה גיאו-פוליטית אחת. הטענה אינה חדשה – כאן בפל״ג עמדנו לא פעם על החשיבות של האוקיינוס ההודי, והאינטרקציה בין מזרח ודרום אסיה ובין מזרח אפריקה.

האם הדעיכה הדמוגרפית של רוסיה בלתי-הפיכה? – ניתוח מעניין, גם אם חסר מעט, של הדעיכה הדמוגרפית של רוסיה ומה מוסקבה יכולה לעשות מולה. הניתוח מונה שלושה כיווני פעולה מרכזיים: סיפוח לרוסיה של מיעוטים רוסים בפריפריה הפוסט-סובייטית; הפיכת האזור הארקטי של רוסיה למרכז הכלכלי החדש של המדינה; תיעוש מחדש של הכלכלה כך שיצמצם את ההשפעה המזיקה של הזדקנות והתכווצות האוכלוסייה. בזמן ששלושת כיווני הפעולה אפשרים תאורטית, לא ברור עד כמה ניתן ליישם אותם בפועל ועד כמה הם ישנו את הדעיכה הדמוגרפית והכלכלית של רוסיה.

גרפים

הסגרים בסין מתחילים להשפיע על הכלכלה, עם התכווצות חדה במדד מנהלי רכש בייצור:




עתיד כלכלת סין: השקעה או צמיחה (פלג 116)

תקציר

  1. בעשור האחרון המפלגה הקומוניסטית של סין השיגה את יעד הצמיחה השנתי שלה באמצעות השקעות לא פרודוקטיבית, בעיקר במגזרי הנדל״ן והתשתיות. דפוס ההשקעות הזה שירת את המפלגה נאמנה כדי להבטיח יציבות חברתית, אך הוא מאיים על העתיד הכלכלי של סין. הוא מעלה את רמות החוב של המשק, והופך אותו פחות ופחות יעיל. סופו של דפוס ההשקעה הנוכחי או במשבר פיננסי, או עשורים אבודים של צמיחה.
  2. לסין יש 5 דרכים לאן לצעוד כלכלית: להמשיך בדפוס של השקעות לא פרודוקטיביות; להחליף השקעות לא פרודוקטיביות בהשקעות פרודוקטיביות, בעיקר בתחום ההיי-טק; להגדיל את הצריכה הפרטית; להגדיל את עודף הסחר; או לא לעשות כלום כדי להחליף את ההשקעות הלא פרודקטיביות, ולאפשר לכלכלה להאט.
  3. כל דרך מסכנת את סין כלכלית אך הכרחית לצמיחה ארוכת הטווח שלה. כל דרך גם מסכנת את סין פוליטית. שלושה עשורים של השקעה בתשתיות ונדל״ן העשירו עסקים ואישים, חלקם בכירים במפלגה. הם יתנגדו לכל רפורמה שעלולה לסכן אותם.
  4. נראה שההנהגה הבכירה של המפלגה מתכוננת לרכז כוח פוליטי בידיה על חשבון הממשלות המקומיות, כנראה לקראת המשך הרפורמות הכלכליות ב-2023. היה ובייג׳ין תחליט לבצע את הרפורמות, צפוי שבטווח הקצר עד בינוני (2023-2027) יעלו הסיכונים למשבר פיננסי ומשבר חברתי-פוליטי בסין, כחלק מהרפורמות.

להורדת הפרק – קישור.

מבוא

עתיד כלכלת סין יקבע ע״י דילמה פשוטה: האם להמשיך במסלול של צמיחה מבוססת השקעה לא פרודוקטיבית, או להסתכן במשבר כלכלי ופוליטי בשביל צמיחה ברת קיימא לטווח ארוך? הדילמה הזו כבר יותר מעשור מגדירה את המדיניות הכלכלית של סין. היא מסבירה מדוע יש תקופות בהן בייג׳ין ממהרת להילחם בהשקעות לא יצרניות, רק בשביל לסגת באותה מהירות אחורה. דוגמה לכך ראינו ממש לאחרונה.

אם אתם עוקבים אחרי החדשות הכלכליות מסין כנראה הבחנתם בשינוי כיוון מפתיע של בייג׳ין. בקיץ 2021 בייג׳ין לחצה חזק את מגזר הנדל״ן ומגזר ההיי-טק בה. חברת הנדל״ן הגדולה בסין, Evergrande, נכנסה לקשיי נזילות עקב רגולציות חדשות [ראו כאן]. חברות ההיי-טק של סין, כמו Alibaba ו-Tencent, מצאו עצמן מול קמפיין רגולטורי שמטרתו לשבור את המונופולים שלהן [ראו כאן].

בתגובה מדדי המניות המובילים של סין צנחו. חברות הטכנולוגיה הגדולות שלה נחתכו בערכן. Tencent ו-Alibaba איבדו ביחד כטריליון דולר מערכן [מקור]. בשוק הנדל״ן מחירן של דירות חדשות וישנות החל לצלול, עם קונים נרתעים מהשוק [מקור]. עוד ועוד יזמי נדל״ן הודיעו על בעיות נזילות [מקור].

הסברתי בזמנו שהצעדים האלו נובעים משיקולים אסטרטגים של המפלגה הקומוניסטית. בייג׳ין מעוניינת שכסף יזרום לחברות טכנולוגיה שמפתחות רובוטים ושבבים – לא אפליקציות וידיאו וצ׳אט. היא גם מעוניינת להוציא את האוויר מבועת הנדל״ן של המשק הסיני, בועת נדל״ן ששומרת על רמות חוב גבוהות של המשק ועל חוסר הפרודוקטיביות בו [עוד בנושא, ראו כאן]. המפלגה מעוניינת לפתור את הבעיות האלו כדי להבטיח את עתיד הכלכלה של סין.

אז מחירי המניות צללו, מחירי הדירות צללו, משקיעים זרים החלו לצאת מהשוק הסיני. ופתאום, בסוף 2021-תחילת 2022, המפלגה החלה לאותת: אנחנו משנים כיוון. נכון קמפיין ״שגשוג משותף״ של שי ג׳ינפינג לצמצום הפערים החברתיים? כבר לא מדברים עליו. הוצאת האוויר מבועת הנדל״ן? אנחנו הולכים להזרים אליה כסף. הרגולציה נגד חברות האינטרנט? תסתיים בהקדם האפשרי. במרץ 2022 צאר הכלכלה של שי, ליו חה (Liu He), הבטיח שהמפלגה תעשה מה שנדרש כדי לתמוך בשווקים [מקור].

השווקים כמובן הגיבו באופוריה. מדד ההאנג סנג קפץ ב-16% בימים שאחרי ההודעה של ליו. מניות הטכנולוגיה עלו. אפילו המחירים של דירות חדשות התייצבו [מקור].

מה קרה שבייג׳ין שינתה כיוון? והאם מדובר בשינוי זמני או קבוע? בניתוח היום נכיר את הדילמה הכלכלית של סין, ההשלכות הפוליטיות שלה, ומה הסיכונים וההזדמנויות שהמדיניות הכלכלית החדשה של בייג׳ין מביאה איתה.

דפוס חוזר

הסיבה שבייג׳ין שינתה את המדיניות הכלכלית שלה היא פשוטה: 2022 היא שנת בחירות, והביצועים הכלכליים של המשק הם חלשים. הפעולות של הממשלה להאט את מגזר הנדל״ן ונגד חברות הטכנולוגיה באו במקביל לסגרים חדשים. התוצאה היא צמיחה מדשדשת ואף סיכון במיתון. בייג׳ין, והכוונה כאן בעיקר לשי ג׳ינפינג, לא יכולה להרשות זאת לעצמה בשנה כל-כך חשובה פוליטית.

זו אינה הפעם הראשונה שבייג׳ין משנה כיוון במדיניות הכלכלית בתגובה לסימנים של פגיעה במשק. בין 2012 ל-2017 בייג׳ין ניסתה להקטין את המינוף בכלכלה, רק בשביל להזריק לה אשראי חדש ב-2018 ו-2019 בתגובה למלחמת הסחר עם ארה״ב. בייג׳ין עזרה לעסקים סינים לצמוח על-אף המכסים של טראמפ.

הכלים הכלכלים של ממשלת סין

לרשויות הסיניות יש שורה של כלים בשביל לתמוך בצמיחה כלכלית. דרך אחת היא הזרקה של אשראי למשק, בעיקר בצורה של הלוואות. במקרה כזה הבנק המרכזי של סין חותך את כמות הכסף שהבנקים הסינים צריכים להחזיק ביחס לכמות ההלוואות שהם נותנים. הבנקים אז חופשיים להלוות יותר, והמשק מקבל הזרקת אשראי.

דרך אחרת היא באמצעות השקעה ממשלתית בפרויקטים, לדוגמה מפעלים, כבישים ומבנים. בעשור האחרון ההשקעה הממשלתית, בעיקר של הממשלות המקומיות, הייתה חשובה לניפוח בועת הנדל״ן הסינית [ראו כאן]. בכל פעם שיש חשש להאטה במשק, בייג׳ין מעודדת את הממשלות המקומיות להשקיע עוד בנדל״ן ותשתיות.

דרך שלישית היא הגדלת ההשקעה של חברות ממשלתיות. החברות הממשלתיות בסין נשלטות ישירות ע״י המדינה, שמכוונת את ההשקעה שלהן בהתאם לצרכיה. במצבים של האטה, החברות הממשלתיות מגדילות את ההשקעה שלהן, מתחילות פרויקטים חדשים או קונות עוד ציוד [ראו כאן]. לעיתים הן גם משתלטות על נכסים בעייתיים, שעלולים לסכן את יציבות המשק. לדוגמה חברות ממשלתיות רוכשות הפרויקטים של Evergrande שלא הושלמו [מקור]. המטרה היא לסיים את הפרויקטים ולהבטיח הכנסה לספקים המעורבים ובתים למשפחות שכבר קנו דירות בפרויקטים.

הצעדים הכלכלים שננקטו בשינוי המדיניות האחרון

עכשיו סין שוב חוזרת לאותו דפוס. בייג׳ין תתמוך במי שעד לפני רגע ראתה כמיותרים לעתיד הכלכלי של סין או לא יצרנים. היא תתמוך בהם באמצעות שלל הכלים שיש לה. הבנק המרכזי של סין כבר חתך את רזרבות הכסף שבנקים נדרשים להחזיק [מקור]. ממשלות מקומיות מציעות סבסוד ברכישת הדירה הראשונה [מקור]. אחרות הסירו את המגבלה על מספר הדירות שניתן לרכוש [מקור]. המפלגה הקומוניסטית התחייבה שהיא תגדיל את ההשקעה בתשתיות. אלו? גם תשתיות מסורתיות כמו כבישים ורכבות וגם תשתיות אסטרטגיות כמו ״אינטליגנציה מלאכותית״ [מקור].

התוצאה של שינוי הכיוון תהיה צמיחה של המשק הסיני במחיר של גידול נוסף בחוב. סביר להניח שרובן של ההשקעות יהיו לא פרודוקטיביות. יחס החוב לתמ״ג בסין יגדל. כל מה שבייג׳ין הצליחה להשיג ב-2021 בנושא של האטת הגידול בחוב וצמצום ההשקעה הלא-פרודוקטיבית במשק – ימחק.

עוד פרויקטי תשתית לכלכלה שכבר רוויה בהם. שדה התעופה דאקסינג (Daxing) דרומית לבייג׳ין. מקור תמונה.

תכתיבים פוליטים, יעדים כלכלים

למה בייג׳ין עושה זאת? למה בכל פעם שיש חשש להאטה במשק, היא משנה את המדיניות הכלכלית שלה בשביל לוודא צמיחה, למרות שהדבר מסכן את עתיד הכלכלה של סין?

צמיחת התמ״ג בסין היא לא כמו במדינות אחרות. במדינות אחרות צמיחה בתמ״ג היא אינדיקטור של הפעילות הכלכלית. היא מספרת לנו על הבריאות של המשק. אם בארה״ב הכלכלה צמחה ב-5%, ברור לנו שהמשק בריא ומשגשג. אם בגרמניה המשק התכווץ ב-2% ברור לנו שגרמניה חווה מיתון.

בסין צמיחת תמ״ג היא יעד כלכלי שהמדינה מגדירה. היא מגדירה אותו בהתאם לשיקול הפוליטי שלה: צמיחה יציבה של המשק מבטיחה אבטלה נמוכה ואוכלוסייה רגועה. יעד הצמיחה הוא אולי יעד כלכלי, אך הוא נקבע בהתאם לשיקול פוליטי. והפוליטיקה גם מכתיבה אם יעמדו ביעד.

סוגי הצמיחה הכלכלית בסין

יש שני סוגי צמיחה בסין. יש את הצמיחה הבריאה, ברת הקיימא, שנובעת מהשקעות פרודוקטיביות, ביקוש בינלאומי לסחורות סיניות, וצריכה פרטית. ויש את הצמיחה הלא-בריאה, המנופחת, שנובעת מהשקעות לא פרודוקטיביות [מקור]. מאז 2008 הצמיחה הבריאה בסין נמוכה מיעד הצמיחה שהוגדר. הממשלה הסינית, על גופיה השונים, מגשרת על הפער באמצעות צמיחה לא בריאה, באמצעות השקעות לא פרודוקטיביות. ההשקעות האלו יכולות לבוא בצורה של השקעה בכבישים או שדות תעופה מיותרים. בהקמה של מפעלים שאין להם ביקוש. או השקעה ספקולטיבית בנדל״ן.

יעד הצמיחה שסין מגדירה קובע בסך הכול כמה השקעה לא פרודוקטיבית בייג׳ין תצטרך ליצור בשביל לעמוד ביעד. הוא לא אינדיקטור של בריאות המשק. הוא תְּשׂוּמָה, input, של המערכת הכלכלית. אם הצמיחה בסין מעידה על משהו, זה רק על הנחישות של השחקנים הממשלתיים השונים לעמוד ביעד שהוגדר.

כמובן, המצב הזה לא יכול להימשך לנצח. השקעה לא פרודוקטיבית משמעותה בהגדרה השקעה שלא מחזירה את העלות שלה. לאורך זמן השקעות לא פרודוקטיביות מגדילות עוד ועוד את רמת החוב של המשק, ומקשות על צמיחה נוספת. כל יחידה נוספת של חוב מביאה פחות ערך, משום שרוב החוב משמש כדי לממן חוב קודם. המשק הופך פחות יעיל, והסיכון לפשיטות רגל עולה.

הסיכונים ברמות חוב גבוהות לכלכלה

משבר חוב

לרוב כשמדברים על רמות חוב גבוהות המחשבה הראשונה שקופצת לראש היא ״משבר חוב״. משבר חוב הוא בהחלט דרך אחת בה כלכלה מאזנת את עצמה. מדובר משבר פיננסי בו חוב לא פרודוקטיבי נמחק, דרך פשיטת רגל של עסקים ונפילה במחיר של נכסים, אם נכסי נדל״ן, מתכות יקרות או נכסים פיננסים כמו מניות. משבר חוב הוא אגב אירוע חיובי בטווח הארוך: הוא מאפשר לכלכלה להיפטר מהשקעות לא פרודוקטיביות ועסקים כושלים, משחררת משאבים וכוח אדם עבור עסקים יעילים יותר. אולם משבר חוב אינו הדרך היחידה בה כלכלה מתמודדת עם רמות חוב גבוהות, והוא אינו הסיכון היחיד לכלכלה.

עשור צמיחה אבוד

סיכון נוסף לעתיד הכלכלה של סין הוא עשור (או עשורים) אבודים של צמיחה [מקור]. במקום שכל החוב יחוסל במכה אחת, הוא נעלם לאורך זמן, ע״י צמצום בפעילות העסקית, פיטורין של עובדים והימנעות של עסקים מהשקעות חדשות. באופן איטי המשק ״נפטר״ מהחוב, אך במחיר של צמיחה נמוכה מאוד (או אף התכווצות מתונה) של המשק. בזמן ש״עשור אבוד״ הוא יותר יציב ממשבר חוב חד, ההשלכות שלו קשות יותר. הוא מוביל לירידה בתמ״ג לנפש, אבטלה, צמצום בהשקעות פרודוקטיביות מצד המגזר הפרטי ועמידה במקום של הכלכלה.

בועות פיננסיות

סיכון אחר הוא ההיווצרות של בועות נכסים שמגדילות את הפערים הכלכליים בין קבוצות באוכלוסייה ויוצרות קבוצות לחץ פוליטיות שיש להן אינטרס כלכלי בהמשך המודל הקיים. במקרה של סין, השקעות זרמו למגזרי הנדל״ן והתשתיות. השקעות אלו העשירו רבים המעורבים בתעשיות אלו ותעשיות קשורות, אם אלה יזמים, חברות בנייה או פקידים ממשלתיים.

בנוסף, עלייה במחירי הבתים משכה רבים – עשירים ואזרחים רגילים – להשקיע בנכסי נדל״ן. כיום בין 40% ל-70% מהשווי של משקי בית בסין הוא בתים, שנתפסים כנכס להשקעה, לעיתים כתחליף לקרן פנסיה [מקור]. בין אותם משקי בית יש גם בכירים רבים במפלגה הקומוניסטית, שהפנו את ההון שלהם לעסקי הנדל״ן. ביחד, כל אלה שהרוויחו משנים של השקעות לא פרודוקטיביות הם קבוצת לחץ פוליטית אדירה, שמעוניינת בהמשך המצב הקיים. כל ירידה במחירי הבתים, משבר אפשרי בסקטור הנדל״ן, תפגע בהם באופן לא פרופורציונאלי. מצד שני, אי-שוויון חברתי חריף מאיים על היציבות הפוליטית של המדינה.

קונים פוטנציאלים בתערוכת נדל״ן בסין. בתים מהווים נכס השקעה משמעותי למשקי הבית בסין, נכס שנתפס בטוח יותר ממניות. מקור תמונה.

המפלגה הקומוניסטית מבינה את הבעיה בהשקעות לא פרודוקטיביות. בכירים במפלגה התבטאו שוב ושוב לאורך השנים בנוגע לצורך של סין להפסיק עם השקעה לא פרודוקטיבית, ולעבור לצמיחה ברת קיימא. רק בקיץ 2021 שי ג׳ינפינג טען שסין חייבת להפסיק את הצמיחה המנופחת, ולעבור לצמיחה בריאה [מקור]. הבעיה שזה לא כל-כך פשוט, לא כלכלית ובטח לא פוליטית.

הדילמה הפוליטית של עתיד כלכלת סין

אם הבנו שסין צריכה להפסיק עם השקעה לא פרודוקטיבית, מה הדרכים האחרות שעומדות בפניה? פרופ׳ מייקל פטיס מאוניברסיטת פקינג מונה 5 דרכים בהן הכלכלה הסינית יכולה לצעוד. על הדרך הראשונה דיברנו: בייג׳ין יכולה להמשיך ולצבור חוב, ולהסתכן בקריסה כלכלית.

דרך 2: החלפת ההשקעה לא פרודוקטיבית בהשקעה פרודוקטיבית

סין יכולה לשמור על קצב צמיחה גבוה ע״י החלפת השקעה לא פרודוקטיבית בהשקעה במגזרים היותר פרודוקטיביים של הכלכלה, במיוחד בהיי-טק. ההשקעה במגזר ההיי-טק תתרום לעתיד הכלכלי של סין גם ע״י הבטחת הקדמה הטכנולוגית שלה.

אולם יש שלוש בעיות ביישום של הפתרון הזה. ראשית, הגודל הקטן יחסית של מגזר ההיי-טק בסין יחסית לתמ״ג. מגזר ההיי-טק בסין מהווה כ-8% מהתמ״ג, גם בהגדרה הרחבה ביותר של המושג. השקעות מהוות כ-40%-45% מהתמ״ג בסין. מתוכן כשליש הולך לנדל״ן, ועוד כשליש לתשתיות. הרעיון שיש מגזרים בכלכלה הסינית שיוכלו בקלות לספוג כאלה כמויות של הון הוא לא סביר.

שנית, לא ברור שמגזר ההיי-טק בסין רעב להון. שחקנים בשוק ההון סיכון בסין מעידים שקל יותר לגייס כסף מלמצוא היכן להשקיע אותו. זו אינה בעיה ייחודית לסין. גם במערב למשקיעי הון סיכון היה קל יותר לגייס כסף מלמצוא היכן להשקיע אותו [מקור]. אם המגזר אינו רעב להון הוא יספוג השקעה עודפת בצורה של השקעה לא פרודוקטיבית. השקעה כזו יכולה לבוא בצורה של מפעלי טכנולוגיה שאין להם ביקוש. חברות הזנק ללא מוצר. או התרחבות של ענקי האינטרנט ללא צורך כלכלי. מגזר ההיי-טק יהפוך למגזר הלא-פרודוקטיבי החדש של סין, ויותר את עתידה הכלכלי של סין בסיכון.

רובוט רפואי חדש בתצוגת רובוטיקה בסין, 2020. ממשלת סין רואה ברובוטיקה טכנולוגיה אסטרטגית, אך לא ברור כמה עוד השקעה המגזר יכול לספוג באופן יעיל. מקור תמונה.

בעיה שלישית, שינוי בדפוס ההשקעה של הכלכלה יאיים על קבוצות ומוסדות שתלויים בדפוס ההשקעה הישן. זה נכון לכל רפורמה כלכלית – תמיד יהיו אלו שהרוויחו מהמצב הישן, וירצו לשמור אותו. במקרה של סין, כלכלה שהשקיעה בין רבע לשליש מהתמ״ג שלה בסקטור הנדלן והתשתיות במשך שלושה עשורים יצרה מוסדות פיננסים, כלכלים ופוליטיים שתלויים בהשקעות האלו. השקעה כזו גם עודדה אזרחים להשקיע במגורים כנכס לעתיד, חלופה לפנסיה. שינוי בדפוס ההשקעה חייב לבוא עם שיבושים חברתיים ופוליטיים.

דרך 3: החלפת ההשקעה לא פרודוקטיבית בצריכה פרטית גדלה

סין יכולה להחליף השקעה לא פרודוקטיבית בגידול בצריכה הפרטית שלה. גידול בצריכה יכולה לתרום לצמיחה כלכלית ואף לתמוך בצמיחה של המגזר הפרטי. ביקוש גובר מצד המגזר הפרטי יעודד עסקים להשקיע ויאפשר לצמיחה הכלכלית בסין לעבור לבסיס בר-קיימא, מבטיחה את עתיד הכלכלה של סין בטווח הארוך.

אולם שתי בעיות:

ההכנסה של משקי הבית בסין נמוכה. משקי הבית בסין שומרים על אחוז נמוך מאוד ממה שהם מייצרים – בצורה של משכורות, הכנסות נוספות ותשלומים מהממשלה [מקור]. ההכנסה הנמוכה פוגעת בצריכה. בשביל לנסות ולשפר את הצריכה סין חייבת לבצע העברה מאחד המגזרים האחרים בכלכלה למשקי הבית. לחץ על המגזר העסקי לספוג את החלוקה מחדש תפגע בצמיחה הכלכלית, ולא ברור שהמגזר גדול מספיק בשביל העברה כזו.

בייג׳ין יכולה ללחוץ על הממשלות המקומיות, אך הדבר יעורר התנגדות פוליטית. בשביל לבצע העברה בייג׳ין תצטרך שהממשלות המקומיות יגדילו את התשלומים החברתיים למשקי הבית. לדוגמה יגדילו את ביטוח הבריאות שלהם. יסבסדו יותר מהחינוך. אולי יתנו תשלומים ישירים לקבוצות העניות יותר בחברה. העברה כזו תצמצם את התקציב של הממשלות המקומיות ותעורר התנגדות פוליטית בקרב מי שתלוי בהשקעות מצד אותן ממשלות. במודל של חלוקה מחדש הממשלות המקומיות יצטרכו להעביר יותר כסף לשירותים חברתיים מהשקעה בתשתיות ונדל״ן. הדבר יביא לפגיעה כלכלית באישים וקבוצות שתלויים באותן השקעות, שילחצו את הממשלות המקומיות להתנגד.

בנוסף, האוכלוסייה בסין מזדקנת במהירות, והשינוי בהרכב הדמוגרפי בהכרח יביא להאטה או אף הצטמקות בצריכה הפרטית. פנסיונרים צורכים פחות ממשפחות צעירות. משפחות צעירות יראו גידול בנטל המס שלהן, משום שבייג׳ין תצטרך לדאוג לרשת ביטחון סוציאלי לפנסיונרים החדשים שלה.

דרך 4: החלפת השקעה לא פרודוקטיבית בעודף סחר גדל

בייג׳ין יכולה לשמור על צמיחה גבוהה ע״י החלפה של השקעה לא פרודוקטיבית בעודף סחר גדל. בזמן שהדבר אפשרי תיאורטית, הוא מעשית לא ייתכן. עודף הסחר של בייג׳ין מהווה כבר היום כ-1% מהתמ״ג בשאר העולם. פרופ׳ פטיס מעריך שבשביל להחליף השקעה לא פרודוקטיבית עודף הסחר יהיה חייב לצמוח כל שנה בלפחות 3% של התמ״ג הסיני [מקור]. שאר העולם לא יהיה מוכן לסבול שסין משתלטת על עוד ביקוש.

דרך 5: סין לא תעשה דבר בשביל להחליף את ההשקעה הלא פרודוקטיבית

ברור שהתכווצות בהשקעה הלא פרודוקטיבית בסין תביא להאטה בצמיחה הכלכלית שלה. אולם משום ההיסטרזיס של המערכת הכלכלית (״הזיכרון״ שלה), ההאטה בצמיחה כנראה תהיה לא פרופורציונאלית לירידה בהשקעה הלא-פרודוקטיבית. כלומר צמצום של 5% מההשקעה יפגע יותר בצמיחה ממה שנתנה הגדלה של 5% של ההשקעה.

לרוב ההתאמה של המערכת מתרחשת באחת משתי דרכים. או משבר פיננסי והתכווצות חדה בתמ״ג, או עשור או עשורים אבודים של צמיחה מאוד נמוכה. הם גם יכולים לבוא יחד: תחילה משבר פיננסי, ואז עשורים של צמיחה אבודה כשהממשלה לא מאפשרת למשק לשחרר את ההשקעה הלא פרודוקטיבית. מצב כזה קרה ביפן בסוף שנות ה-80׳ [מקור].

לא משנה באיזו דרך בייג׳ין תבחר היא תהיה חייבת לספוג חוסר יציבות פוליטית וסיכון כלכלי. אם היא תרצה לרסן את שוק הנדל״ן, היא תהיה חייבת להסתכן במשבר פיננסי. אם היא תרצה לשנות את דפוס ההשקעות היא תצטרך להתמודד עם לחץ פוליטי. אפילו אם היא תנסה להגדיל את ההכנסות של משקי הבית היא תצטרך להתמודד עם הממשלות המקומיות.

אם בייג׳ין באמת מתכוונת להשיג צמיחה ארוכת טווח ולהבטיח את עתיד הכלכלה של סין, היא תהיה חייבת לשנות את מאזן הכוח הפוליטי בשביל לעשות זאת.

ריכוז מחדש וסיכונים לעתיד כלכלת סין

2022 היא כזכור שנת בחירות בסין. בסוף 2022 יתקיים הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית. בקונגרס שי ג׳ינפינג עתיד להתמודד בפעם השלישית על תפקיד המזכיר הכללי של המפלגה, וצפוי להיבחר. אולם לא רק התפקיד של שי יפתח בקונגרס ה-20 – כמחצית מכל המושבים בהנהגה הבכירה של המפלגה יפתחו למועמדים חדשים.

מה הכוונה יפתחו? למפלגה הקומוניסטית אין מנגנון של בחירות חופשיות. מה שכן יש לה הוא מנגנון של חילופי דורות. לכל תפקיד במפלגה יש מגבלת גיל, שמעליו לא ניתן לשרת בתפקיד. ב-2022 כל מי שנולד ב-1955 ולפני יהיה מנוע מלהמשיך בתפקידו בגופים הבכירים של המפלגה [על מבנה המפלגה ראו כאן]. הדבר יאפשר לדור חדש להיכנס לגופי קבלת ההחלטות.

הועידה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של סין. כמחצית מהמושבים של הועידה יפתחו למועמדים חדשים בקונגרס ה-20. מקור תמונה.

אם אתם אגב תוהים מתי שי נולד – הוא נולד ב-1953. לפי הנורמות של המפלגה שי אמור לפרוש ב-2022, אך הוא לא עושה שום סימן שיש בכוונתו לעשות זאת. שי כפי שהסברתי בניתוח מס׳ 91 עומד לשבור מספר נורמות עם ההתמודדות שלו למזכיר המפלגה [ראו כאן].

נחזור לעניינו – המפלגה צריכה לרכז את כוחה אם היא מתכוונת לבצע רפורמות משמעותיות בכלכלה. אני מאמין שהיא מתכוונת. הקמפיין של 2021 נגד מגזרי הנדל״ן והאינטרנט נועד כפי שאמרתי להשיג יעדים אסטרטגים של המפלגה. אם בייג׳ין לא תעשה דבר כדי לשנות את בסיס הצמיחה שלה היא תתמודד עם משבר כלכלי הרבה יותר גדול בהמשך הדרך. הרפורמות דרושות להבטחת עתידה הכלכלי של סין. אני מאמין שאחרי 2023 בייג׳ין תמשיך ברפורמות שהתחילה. ההפסקה עכשיו היא לצורכי פוליטיקה – 2022 היא שנת בחירות, וגם בבייג׳ין יש כלכלת בחירות. זה לא ימשך.

שינוי במאזן הכוח בין הממשל המרכזי והממשלות המקומיות

רובן של הרפורמות שבייג׳ין תצטרך לעשות יפגעו בממשלות המקומיות. הממשלות המקומיות בסין תלויות להכנסתן בעיקר במיסים על קרקע ונדל״ן [מקור]. האטה בשוק הנדל״ן תפגע בהן באופן לא פרופורציונאלי. הגדלת התשלומים למשקי בית כנראה תבוא על חשבונן. שינוי בדפוס ההשקעה לכיוון של היי-טק תביא להאטה בצמיחה.

כדי ליישם את הרפורמות הכלכליות הדרושות בייג׳ין תהיה חייבת לקחת כוח מהממשלות המקומיות ולרכז אותו בידיה, דבר שיביא בהכרח: א׳ למערכת ביורוקרטית שתהיה חסרה מנגנוני איזון פנימי, משום הריכוז והרידוד של ההיררכיה. ב׳ מערכת ביורוקרטית פחות קשובה לצרכים מקומיים. פקידים מקומיים או יהיו תלויים יותר בבייג׳ין או שפשוט יוצנחו מבייג׳ין לעמדות שלהם, מגיעים מלמעלה במקום לצמוח מלמטה.

הדבר כבר קורה. לקראת הקונגרס ה-20 של המפלגה בסוף 2022, המחוזות השונים במדינה רואים סדרה של מינויים חדשים [מקור]. רבים מהמנהיגים החדשים הם בעלי ברית של שי, או שהם פקידים שהוצנחו ע״י בייג׳ין [מקור]. המפלגה בבירור מגדילה את השליטה שלה בממשלות המקומיות, כנראה כהכנה לקראת רפורמות כלכליות ב-2023.

סיכונים והזדמנויות לאחר הקונגרס ה-20

אז למה אנחנו יכולים לצפות אחרי הקונגרס ה-20 של המפלגה? בהנחה ושי ג׳ינפינג אכן יבחר, והמפלגה תצליח לרכז יותר כוח בידיה על חשבון הממשלות המקומיות.

הסיכונים הכלכליים לסין יגדלו

בשביל להבטיח את עתיד הכלכלה של סין בטווח הארוך בייג׳ין תהיה חייבת להתמודד עם השקעה לא פרודוקטיבית בטווח הקצר והבינוני. זה אומר האטה של שוק הנדל״ן, זה אומר צמצום ההשקעה בתשתיות. האטה במגזרים האלו מגדילה את הסיכון למשבר פיננסי בסין: 30% מהלוואות הבנקים בסין הן למיזמי בנייה. 60% מהערבויות להלוואות במדינה הן נכסי נדל״ן [מקור].

שובו של הקמפיין הרגולטורי נגד ענקי הטכנולוגיה הסינים

בייג׳ין מעוניינת לחסל את המונופול של ענקי הטכנולוגיה בה, ולנתב מחדש הון פרטי לעבר עסקים שהיא רואה כאסטרטגים [ראו כאן]. היא אינה רואה אותם כחלק מהעתיד הכלכלי של סין. הנזק שהיא כבר גרמה הוא משמעותי: החברות הגדולות בה הפסיקו התרחבות לתחומים חדשים. יותר ויותר בוגרי אוניברסיטאות ניגשים למשרות ממשלתיות במקום במגזר הפרטי. ב-2023 הלחץ הרגולטורי יחזור.

תמיכה ממשלתית בחברות ״אסטרטגיות״

כמובן, זה לא אומר שכל מגזר ההיי-טק בסין יהיה בצרה. בזמן שענקי האינטרנט סובלים, הממשלה הסינית מזרימה תקציבים לחברות הזנק בתחומים אסטרטגים כמו שבבים, רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית. היא קוראת להם ״ענקים קטנים״, חברות קטנות שיש להן מוצרים מתקדמים בתחומי עניין אסטרטגים [מקור]. התמיכה בהם היא חלק מהאסטרטגיה של בייג׳ין להסתמך יותר ויותר על הסקטור הטכנולוגי בשביל צמיחה ברת קיימא [ראו כאן]. אולם כפי שציינו הסיכון הוא שככל שסין תגדיל את ההשקעה בסקטור ההיי-טק, כן תגדל ההשקעה הלא-פרודוקטיבית בו. השקעה בהיי-טק היא לא פתרון קסם לעתיד הכלכלה הסינית.

חוסר יציבות פוליטית תגדל ואיתה הסיכון של מדיניות חוץ אגרסיבית יותר

יש הרבה אנשים ועסקים שעשו הון מדפוס ההשקעה הסינית של שלושת העשורים האחרונים. הקבוצות האלו כנראה אחריות לפחות חלקית לעצירת היוזמה של שי ג׳ינפינג להחיל מס רכוש בכל סין [מקור]. הן ינסו לעצור כל רפורמה אחרת שתפגע בהן. החיכוך הפוליטי במפלגה הקומוניסטית יגדל, והוא עלול להתבטא בטיהורים חדשים בהנהגת המפלגה, מעצר של בכירים לשעבר, ואולי אף הפגנות ומהומות. תוסיפו לכך את הזעזועים הכלכליים שיגרמו, ויש סיכון משמעותי למשבר פוליטי-חברתי בסין, שיטיל צל על עתיד הכלכלה של סין.

כדרך לנסות ולשמור על אחדות המפלגה ועל כוחו, שי ג׳ינפינג יכול לבחור במדיניות חוץ אגרסיבית יותר כדי לעורר רגשות של פטריוטיות וליצור תחושת משבר במפלגה שתביא לציפוף שורות. הוא עלול לעשות זאת גם משום שבמצב של צמיחה נמוכה, המשיכה הכלכלית של סין וההשפעה שלה בעולם תקטן. סין כיום נתפסת כמי שעתידה להחליף את ארה״ב. התפיסה הזו מבוססת רובה ככולה על הצמיחה של המשק הסיני. אם הצמיחה תאט, אם סין תסבול ממשבר כלכלי, רבים יתחילו לשאול האם סין עתידה להפוך למעצמת על. במצב כזה בייג׳ין עלולה לנסות ולהוכיח את השפעתה באמצעות כוח צבאי, באופן דומה למה שרוסיה עושה. סין חלשה כלכלית היא לא סין כנועה יותר.

סיכום

השיקולים הפוליטים של בייג׳ין הביאו את כלכלת סין למשבר. חלקים גדולים בכלכלה הם לא פרודוקטיביים, והשקעה ארוכת שנים בהם הפכו אותם לחשובים לא רק כלכלית, אלא גם חברתית ופוליטית. הדבר מאיים על עתיד כלכלת סין. ההנהגה הבכירה של המפלגה התחייבה לאורך השנים לטפל בבעיה, אך מעולם לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר הכלכלי והפוליטי לשם כך. הקונגרס ה-20 פותח הזדמנות למפלגה לטפל סוף-סוף בבעיות המבניות של סין – אך עם סיכון לחוסר יציבות פוליטית ומשבר כלכלי משמעותי במדינה.




סקירה שבועית: 01.05-07.05.2022

מלחמת רוסיה-אוקראינה 2022

מפת הכוחות באוקראינה נכון ל-08/05/2022:

הכוחות הרוסים מתקדמים במזרח דונבאס, בעוד האוקראינים מרחיבים את שליטתם מסביב לחקרוב.

06.05 – גרמניה תספק 7 תומ״תים (תותח מתנייע) לאוקראינה [מקור]. תחת לחץ מארה״ב ומדעת הקהל ממשלת גרמניה החלה לספק נשק כבד לאוקראינים.

06.05 – רוסיה פרסמה רשימה של מוצרים וחומרים המאושרים לייבוא מקביל, כולל מוצרים של סמסונג, אפל, בנטלי ועוד [מקור]. מטרת האישור לאפשר ייבוא של אותם מוצרים וחומרים ללא אישור בעלי הזכויות שלהם. רוסיה כנראה מנסה לעקוף את הסנקציות הטכנולוגיות שהוטלו עליה. עוד בנושא הסנקציות הטכנולוגיות כתבתי כאן:

אירועים וידיעות

02.05 – האיחוד האירופי ישתף פעולה עם מדינות אפריקה בשביל להגדיל ייבוא גז טבעי נוזלי מאפריקה [מקור]. המטרה היא פשוטה: לצמצם את התלות ברוסיה. האיחוד במיוחד יחפש לקדם פרויקטים משותפים עם מדינות במערב אפריקה – ניגריה, אנגולה וסנגל.

02.05 – חברת הגז הצרפתית Engine חתמה עם חברת הגט״ן האמריקנית NextDecade לאספקה של 1.75 מיליון טון של גט״ן לשנה, החל מ-2026 [מקור]. כפי שהערכנו, ההתנתקות האירופית מגז רוסי תביא לגידול בביקוש לגז אמריקני (כמו גם קטארי). ראו עוד כאן.

02.05 – יפן ותאילנד חתמו על הסכם שיאפשר העברה של ציוד צבאי וטכנולוגיה צבאית, מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני ביניהן [מקור]. יפן הפכה בשנים האחרונות לשחקן חשוב בדרום מזרח אסיה, מתחרה על השפעה עם סין.

03.05 – נשיא קזחסטן ונשיא טורקיה דיברו בטלפון ודנו באפשרות של פיתוח היחסים הכלכלים והאסטרטגים בין המדינות [מקור]. טורקיה צפויה להגדיל את השפעתה במרכז אסיה בעקבות המלחמה הרוסית באוקראינה [ראו כאן].

03.05 – ראש ממשלת יוון חנך את תחילת הקמתו של מסוף גז טבעי נוזלי שיאפשר ליוון לייבא 5.5 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי [מקור]. המסוף צפוי להתחיל לפעול ב-2023. הוא יכול לשמש כנקודת כניסה שנייה של גט״ן ישראלי למזרח אירופה, בנוסף למסופים בקרואטיה ופולין.

03.05 – מאלי ביטלה את הסכמי הביטחון שלה עם צרפת, שאפשרו פעילות צבאית צרפתית בשטחה [מקור]. היחסים בין מאלי וצרפת הדרדרו מאז הפיכה צבאית באוגוסט 2020, במקביל לחדירה של רוסיה למדינה.

04.05 – הודו תחתוך ב-60% את קצבת החיטה שהיא מספקת למשפחות עניות, מחליפה אותה באורז [מקור]. בזמן שמחירי החיטה קפצו באופן דרסטי עקב המלחמה באוקראינה, מחירי האורז עלו במתינות.

05.05 – ארה״ב תעביר סיוע ביטחוני בסך 60 מיליון דולר לטג׳יקיסטן [מקור]. מאז היציאה מאפגניסטן ארה״ב מחפשת בסיס במרכז אסיה שיוכל לתמוך בפעילות מודיעין וסיכול טרור באפגניסטן.

05.05 – 23% מהעסקים האירופים בסין שוקלים להפנות מחדש השקעות בסין בעקבות צעדי הקורונה במדינה [מקור]. 60% חתכו את תחזיות הרווח שלהם ל-2022.

05.05 – האינפלציה בטורקיה (שוב) שברה שיא היסטורי, הגיעה לכמעט 70% בחודש אפריל [מקור].

06.05 – רמטכ״ל צבא קניה נפגש עם ראש המטות המשולבים של ארה״ב בוושינגטון, לשיחות בנוגע לשיתוף פעולה בתחומי עניין משותפים, בין השאר הגנת סייבר ולוחמה בטרור [מקור]. קניה צפויה להיות כוח עולה במזרח אפריקה, אזור בעל פוטנציאל כלכלי ואנושי גבוה [עוד בנושא ראו כאן].

צמיחה שנתית בתמ״ג של קניה, 2010-2021. מקור: בלומברג.

06.05 – יפן ובריטניה הכריזו על הסכם הגנה חדש שיאפשר לצבאות שתי המדינות לפרוס זו בשטחה של זו [מקור]. מטרת ההסכם לאפשר ביתר קלות לכוחות יפנים ובריטים להתאמן יחד, לקיים תרגילים משותפים ולהגיב למקרי אסון.

מאמרים, סקירות ומגמות

התגובה לאוקראינה מעמיקה את הקשרים האסטרטגים בין אירופה ויפן – יפן הגיבה באופן מפתיע למלחמה באוקראינה. אחרי הפלישה לחצי האי קרים ב-2014, יפן סירבה להשתתף בסנקציות המערביות נגד רוסיה. אולם אחרי הפלישה לאוקראינה, יפן יישרה קו עם ארה״ב ואירופה בסנקציות חריפות נגד רוסיה. בשבועות מאז יפן מקדמת תפיסה שרואה במרחב ההינדו-פסיפי ובמרחב האירופי שני מרחבים מחוברים, שדורשים שיתוף פעולה בין כל חברות הסדר הליבראלי. מדיניות יפן בתגובה למשבר היא עוד הוכחה לכך שיפן היא מעצמה אסרטיבית ועצמאית בתוך הגוש המערבי.

מהפכת הקוקאין של וונצואלה – חקירה מיוחדת של ארגון insight crime שופכת אור על ״מהפכת הקוקאין״ של מנהיג וונצואלה מדורו. בחיפוש אחר מקור מימון חדש, ממשל מדורו הפך את וונצואלה למוקד (hub) חשוב לסחר בקוקאין, ואת וונצואלה למדינה הרביעית בעולם בהיקף הייצור שלו. הסחר בקוקאין מעשיר לא רק יצרני ומבריחי סמים, אלא גם פוליטיקאים מושחתים ואנשי צבא המעורבים ברשת הברחה הידועה כ״קרטל השמשות״.

ההיבט הכלכלי של המלחמה הרוסית באוקראינה: סנקציות, משמעויות בסיבוכים – בחלק השלישי בסדרה של גוף המחקר The Jamestown Foundation, נסקרות ההשפעות של הסנקציות על הייצור ברוסיה, במיוחד הייצור הצבאי. רוסיה תלויה בחלקים ורכיבים מערביים, לדוגמה מצלמות תרמיות צרפתיות עבור הטנקים שלה. עם הזמן הסנקציות ישתקו את הייצור הרוסי, עם מוסקבה מתקשה להחליף טכנולוגיה מערבית בסינית (אם זו האחרונה בכלל תהיה מוכנה לייצא טכנולוגיה צבאית לרוסיה, חוששת מסנקציות).

גרפים

הודו חווה גל חום חסר תקדים בהיקפו, שמוביל להפסקות חשמל עקב עלייה בביקוש למיזוג אוויר:

סין הצליחה לייצב את מחירי הדירות החדשות, אך המחיר של דירות קיימות ממשיך לצלול:




בעית הקורונה של סין (פלג 115)

תקציר

  1. מאז פרוץ מגיפת הקורונה ב-2020 סין דוגלת באסטרטגיה של ״אפס קורונה״: אפס חולים, אפס מתים. לשם כך היא עורכת בדיקות המוניות לאיתור התפרצויות, סגרים מהירים והגנה על אוכלוסיות העלולות להידבק כמו עובדי בריאות. האסטרטגיה הצליחה לשמור על מספר חולים ומתים נמוך בסין, אך במחיר כלכלי למדינה.
  2. כעת המחיר הכלכלי והאנושי גדל עם הגעת וריאנט האומיקרון לסין. ההתפרצויות הופכות תכופות יותר וקשות יותר לשליטה באמצעות סגרים מקומיים. שנחאי ניסתה גישה מקלה לטיפול בווירוס ונכשלה. הרשויות נאלצו להכריז על סגר כללי בעיר במפתיע, ואנשים לא היו מוכנים לסגר.
  3. קרוב לודאי שלאחר הסגר בשנחאי סין תמשיך עם מדיניות הסגרים במדינה, והסגרים יהפכו תכופים יותר. הנהגת המפלגה הקומוניסטית לא תוותר על האסטרטגיה ממספר שיקולים: א׳ כבוד לאומי – האסטרטגיה מוצגת כאסטרטגיה סינית שעליונה על המערב; ב׳ קל יותר לתקשר את האסטרטגיה לאורך ההיררכיה המפלגתית; ג׳ האוכלוסיה המבוגרת בסין אינה מחוסנת מספיק, והתמותה תגדל משמעותית במקרה של התפרצות ברמת המדינה.
  4. סגרים תכופים בסין משמעותם שיבוש בייצור במדינה, שיבוש בשינוע היבשתי ובשינוע הימי. סביר שהשיבושים בתעבורה הימית תמשך ל-2023. קשיים בשרשרות האספקה העולמיות ימשיכו (מחסור בחומר גלם, מחסור בחלקים, עלויות שינוע גבוהות).
  5. הזעם הציבורי על הסגר בשנחאי אינו איום על שי ג׳ינפינג. להיפך – הוא יוכל להשתמש בו בשביל ציפוף שורות במפלגה. הנזק הכלכלי מהסגר הזה וסגרים אחרים כנראה יגדילו את חוסר שביעות הרצון משי בקרב האליטות של המפלגה.

להורדת הפרק – קישור.

מבוא

לסין יש בעית קורונה. וזו בעיה בשבילנו.

שאלה שאני נשאל הרבה לאחרונה היא האם ומתי סין תזנח את אסטרטגית ״אפס קורונה״ שלה. לאור הסגר בשנחאי, הנזק הכלכלי לסין, הנזק הכלכלי לעולם, אנשים רוצים לדעת מתי המפלגה הקומוניסטית תבין שהאסטרטגיה לא עובדת – ותזנח אותה.

התשובה לצערי שיש סיכוי נמוך מאוד שסין תזנח את האסטרטגיה ללא עלייה משמעותית באחוז המחוסנים בקרב הזקנים, או שינוי בשיקול הפוליטי של ההנהגה הבכירה ובראשה שי ג׳ינפינג. כן, האסטרטגיה כואבת לכלכלה הסינית. כן, המפלגה מודעת לכך. ולא, החישוב הכלכלי הוא לא החישוב המכריע עבור המפלגה.

ההשפעה של מדיניות אפס קורונה בסין על הכלכלה העולמית

עכשיו, למה בכלל אכפת או צריך להיות אכפת לנו מה סין עושה בנוגע לקורונה בשטחה? שתי סיבות:

ראשית, סין היא עדיין המפעל של העולם. ב-2019 סין ייצאה 14% מסחורות הביניים בעולם, מוצרים שהם שלב בתהליך הייצור של מוצר [מקור]. סין חשובה לשרשרות האספקה הגלובאליות אם כמקור של חומרי גלם מעובדים (לדוגמה פלסטיק או מתכות), חלקי מכונות ואלקטרוניקה, או בהרכבה הסופית של מוצרים. שיבושים בשינוע הימי והיבשתי בסין משליכים על כל הכלכלה העולמית עם עיכובים באספקה של מוצרים ומחירי מוצרים גבוהים יותר [מקור]. שיבוש בסין יוצר פקקים במקומות אחרים בעולם.

איך? בואו ניקח לדוגמה את הסגר שקורה עכשיו בשנחאי. נמל שנחאי הוא הנמל העמוס בעולם. כרגע יש ספינות מטען שתקועות מחוץ לנמל, ממתינות לטעון או לפרוק סחורה. כשהסגר יסתיים הספינות האלו יתחילו לפרוק ולטעון סחורה, ואז יצאו בהמוניהן לנמלים באירופה וארה״ב. משום שבנמלים במערב אין יכולת עודפת, הספינות שוב יצטרכו להמתין לפריקה וטעינה – עכשיו מול חופי לוס אנג׳לס או אנטרוופן. הפקק בשנחאי יהפוך לפקק במקומות אחרים במערב [מקור].

הנקודות הצהובות – ספינות מטען הנושאות חומרי גלם. שימו לב לריכוז שלהן מחוץ לשנחאי, נכון ל-11 באפריל 2022.

בטווח הארוך לשיבושים האלה יש השפעה חיובית. בטווח הארוך התוצאה של השיבושים בסין, ביחד עם המתח הגיאופוליטי בינה ובין ארה״ב, תהיה יציאה של שרשרות אספקה ממנה וגיוון מקורות הייצור של המערב. ארה״ב תחזיר לעצמה משרות ייצור או שתעביר אותם למקסיקו. אירופה כנראה תעביר ייצור למרוקו וטורקיה. החשיבות של סין לייצור העולמי בטווח הארוך תקטן, ויצרנים יצטרכו לשדרג את הבסיס הטכנולוגי שלהם כדי לחתוך עלויות [עוד בנושא ראו כאן].

בטווח הקצר לצערנו השיבושים ישמרו על מחירים גבוהים ויפגעו בצמיחה של הכלכלה העולמית. מפעלים יפעלו בתפוקה נמוכה או יושבתו משום מחסור בחלקים. יבואנים יצטרכו לגלגל עלויות שינוע על לקוחות, או לייבא פחות. יצואנים יתקשו לייצא. ועסקים יצטרכו להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהם.

צמיחה עולמית מדשדשת

הסיבה השנייה שצריך להיות לנו אכפת מאפס קורונה בסין הוא שאפס קורונה גם פוגעת בצמיחה העולמית ע״י פגיעה בכלכלה השנייה הכי גדולה בעולם – סין. היסטורית הצמיחה בסין הייתה חשובה לצמיחה הכוללת של העולם. עכשיו כשהעולם סובל מאינפלציה במחירי המזון והאנרגיה, כשיש שיבושים באירופה וארה״ב עקב המלחמה באוקראינה, הצמיחה בסין נתפסת כקרן אור בתמונת מקרו יחסית קודרת [מקור]. אם סין צומחת, צומח גם הביקוש שלה לחומרי גלם וחלקים. הייבוא שלה גדל. הייצוא שלה גדל. סין צומחת היא טובה לתמונת המקרו הגלובאלית. אסטרטגית אפס קורונה פוגעת בצמיחה הזו.

בניתוח היום נכיר את אסטרטגית אפס קורונה של סין, נבין מה ההשלכות שלה על סין ולמה מאוד לא סביר שהמפלגה תזנח אותה בטווח הקרוב. הישועה לכלכלה העולמית לא תגיע מבייג׳ין.

אפס קורונה

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שכולנו ראינו או שמענו על הסגר בשנחאי. מראות שלא נראו בסין מאז הסגר בווהאן ב-2020: אנשים שננעלים בתוך בנייני המגורים שלהם ע״י הרשויות [מקור]. אזרחים שמתקשים להשיג מזון [מקור]. חולים שמתקשים להשיג תרופות [מקור]. מראות צורמים, סוריאליסטים.

הרשויות בשנחאי סוגרות בניינים ושכונות באמצעות גדרות מתכת.

הם צורמים משום הפגיעה בזכויות אדם. הם סוריאליסטים מפני שאנחנו בישראל, במערב, כבר לא חיים בסגרים. כשמגפת הקורונה רק פרצה ב-2020 סין הגיבה בסגרים על ערים. מדינות רבות בעולם חיקו את התגובה הסינית, סוגרות את הערים שלהן. כאן בישראל אני ואשתי חגגנו פסח ראשון כזוג טרי בסגר (היה נחמד).

אולם עם הזמן התגובה המערבית השתנתה. הנזק הכלכלי והחברתי של הסגרים דחף ממשלות לחפש פתרון אחר. הפיתוח של חיסונים נגד קורונה בסוף 2020, ביחד עם בדיקות מהירות לווירוס, אפשרו למערב לנקוט גישה אחרת לקורונה: לחיות עם הווירוס, במקום לנסות ולחסל אותו לחלוטין. היום על-אף וריאנט האומיקרון אין סגרים בישראל. אנחנו מחוסנים, אנחנו עושים בדיקות, חלקנו ממשיכים לשים מסיכות במקומות ציבוריים. אנחנו חיים עם הוירוס.

אסטרטגית אפס קורונה בסין

בסין לעומת זאת הממשלה דחתה את הגישה בטענה שהיא מוכיחה את הניוון המערבי. היא החליטה לדבוק באפס קורונה כדרך להוכיח שהמודל הסיני טוב יותר [סוגיה חשובה לבייג׳ין, ראו כאן], שסין יכולה גם להילחם בווירוס וגם לשמור על הכלכלה. במקום בייג׳ין פיתחה אסטרטגיה שהיא קוראת לה ״אפס קורונה דינמי״. האסטרטגיה מורכבת משלושה חלקים [מקור]: איתור מהיר של מוקדי הדבקה. קטיעת שרשרות הדבקה באמצעות סגרים מקומיים. והגנה על אוכלוסיות בסיכון להדבקה באמצעות ציוד מגן אישי וחיסונים.

אפס קורונה דינמי אכן הצליח לשמור על תמותה נמוכה ורמת נדבקים נמוכה בסין. בכל פעם שהתגלתה התפרצות באזור כלשהו במדינה, הוא מיד הוכנס לסגר. ערים קטנות במרכז וצפון מערב סין נכנסו ויצאו מסגרים בהתאם לגלי הקורונה בהן. עבור רוב האוכלוסייה אסטרטגית אפס קורונה אפשרה רוב הזמן לנהל חיי שגרה מלאים.

אולם האסטרטגיה הזו עובדת כל עוד תדירות הסגרים היא נמוכה, והם מתרחשים הרחק ממרכז העניינים הכלכלי והחברתי של סין. ברגע שהאסטרטגיה פוגשת וריאנט מדבק מאוד – כמו האומיקרון – האסטרטגיה בבעיה. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו בסין, בדיוק כפי שהערכתי עוד בנובמבר 2021 [ראו כאן].

בעיות עם האפס

האומיקרון הג