1

פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.