1

פלג 29: ההתחמשות המצרית

להורדת הפרק – קישור.

אחת הסוגיות שמפעם לפעם עולה בדיון הביטחוני כאן בארץ היא הסוגיה של ההתחמשות המצרית. למה מצרים קונה כל-כך הרבה טנקים, ספינות ומטוסים, כשאין שום איום קונבנציונאלי עליה? הסוגיה היא לא חדשה – עוד בשנת 2001 וועידת החוץ והביטחון עסקה בסיכון של מצרים לישראל [מקור]. נראה שיש חשש אצלנו שהסכם השלום עם מצרים הוא רק כסות, משהו שנכפה על קהיר ושהיא מתכוונת בהזדמנות הראשונה להסיר אותו ממנה ולחזור למעגל העימות עם ישראל. אחד הקולות החשובים בנושא, סא״ל (במיל׳) אלי דקל, טוען שהמצרים בונים את כוחם ובונים תשתית צבאית בחצי האי סיני בשביל לבטל את הסכם השלום ולהכריח את ישראל להשלים עם המהלך [מקור].

אינני מומחה צבאי, או מומחה לקריאת תצלומי לוויין. העיסוק שלי, העיסוק שלנו כאן ב״משחק הגדול״, הוא בהבנה של אינטרסים ובחיזוי ההתנהגות של מדינות. הסכם השלום עם מצרים הוא הסכם קר, כשרוב האוכלוסייה במצרים מתנגדת לנרמול יחסים עם ישראל: בסקר ב-2019 רק 6% מהנשאלים המצרים תמכו באמירה ״צריך לאפשר לאנשים שרוצים ליצור קשרי ספורט או עסקים עם ישראל לעשות זאת״ [מקור]. הסכם שלום הוא בעל משמעות רק אם יש אינטרסים ברורים שמקיימים אותו ויש מאזן כוח ששומר עליו – הסכם שלום כשלעצמו אינו שומר על השלום. אני יכול להבין את האנשים שרואים כוונות מלחמתיות בהתעצמות הצבאית של מצרים, אך אני חושב שיש כאן יותר פרנויה שלנו מתכנון פעיל של המצרים לחזור להיות מדינת עימות מולנו. בפרק היום נראה שאפשר וההסבר להתחמשות של הצבא המצרי הוא השחיתות בצבא עצמו, ושכניסה למעגל העימות עמנו רק תביא חורבן כלכלי למצרים.

הבעיה האמיתית שלנו מול מצרים – ובאותו הקשר גם מול ירדן – הוא שהסכם השלום שלנו איתן הוא שביר מדי. חתמנו הסכמי שלום עם ממשלות של מדינות שאינן מייצגות את העם. השלום שלנו תלוי ביציבות שלהן ובהישארות האליטה השלטונית שחתמה על ההסכמים מלכתחילה. הרגישות של השלום לברבורים שחורים מחייבת אותנו להיות ערוכים ליום בו הסכם השלום עלול להיות מופר. איך? גם על זה נדבר היום. בואו נתחיל.

ההתעצמות הצבאית של מצרים

בשביל לענות על השאלה למה מצרים מתחמשת אנחנו קודם כל צריכים להכיר את ההתחמשות המאסיבית שמצרים עברה ועוברת, גם בעידן מובארק וגם בעידן א-סיסי. אוכלוסיית מצרים מונה כ-100 מיליון בני אדם ומהווה ענק דמוגרפי שאין לו מתחרה על גבולו. בצפון היא גובלת בים התיכון, במערב בלוב שהתפרקה, בדרום בסודן שהייתה אכולה מלחמת אזרחים וכעת חווה משבר יציבות פוליטית ובמזרח היא גובלת בים האדום ובמדינת ישראל. לכאורה, אין על מצרים איום משמעותי ומאז הסכם השלום עם ישראל אין לה סיבה להיערך למלחמה בקנה מידה רחב, מלחמה הכוללת הפעלה של כוחות שריון, אוויר וארטילריה.

על אף זאת, מאז הסכם השלום עם ישראל ותחילת קבלת הסיוע הצבאי והאזרחי מארה״ב, מצרים שדרגה את כוחותיה המזויינים, שדרוג שהוא תמוהה מול הצרכים הביטחוניים של המדינה: ב-1998 מצרים הייתה המדינה הראשונה שאושר לה לייבא טנקי אברמס מארה״ב. בתחילת שנות ה-2000 מצרים החלה לייצר את הטנקים בעצמה, מייצרת כ-1,200 מהם עד 2018 [מקור]. כיום מצרים מחזיקה בכ-1,360 טנקי אברמס, קצת פחות מה-1,400 טנקי מרכבה סימן 3 וסימן 4 שיש לצה״ל. נוסף על רכש שריון, הצבא המצרי רכש כ-200 מטוסי F-16 (לישראל מעל 300), כ-50 מסוקי תקיפה מדגם אפאצ׳י (מספר דומה לזה של ישראל), ארטילריה מתקדמת ונגמ״שים חדשים. ד״ר יגיל הנקין עושה סקירה טובה של הרכש המצרי [כאן], שנראה לכאורה מכוון לשדרוג היכולת של מצרים בלוחמה קונבנציונאלית נגד מדינה.

במיוחד בולטים שני דברים בהתחמשות המצרית: ראשית, בין שאר הציוד שנרכש ישנן גם מערכות נגד מטוסים, כולל סוללות נ״מ כמו ה-S-300 וטילי נ״מ הניתנים לנשיאה ע״י חיילים. צבא שמבצע רכש מאסיבי של כלים להגנה מפני מטוסים מתכונן למלחמה נגד צבא של מדינה, לא נגד ארגוני טרור. שנית, מצרים מאז 2014 שמה דגש על שדרוג ופיתוח הצי שלה, רוכשת משחתות, צוללות, ספינות טילים ו – מה שנתפס כשיא של ההתעצמות הימית – שתי נושאות מסוקים מצרפת בעלות כוללות של מיליארד דולר [מקור]. הטענה של המצרים שהם צריכים את נושאות המסוקים להגנה על שדות הגז שלהם בים התיכון ובשביל פעילות נגד טרור. זו טענה תמוהה משתי סיבות: א׳ הדוקטרינה שישראל מפתחת לדוגמה לשדות הגז שלה היא שימוש בספינות מהירות לסיור ותקיפה יחד עם סוללות הגנה מפני טילים. נושאות מסוקים הן איטיות והיכולת שלהן להגיב במהירות לתקריות בלב הים היא מוגבלת. ב׳ נושאות המסוקים שמצרים רכשה יכולות לשאת לא רק 16 מסוקים, אלא גם 40 טנקים ו-450 חיילים [מקור]. למה שמצרים תקנה ספינה שיכולה לבצע גם פלישה אמפיבית, אם כל מה שהיא מתעניינת בו הוא לוחמה בטרור והגנה על שדות הגז?

נוסף על ההתעצמות הצבאית, מצרים בשנים האחרונות החלה לערוך אימונים רבים אם לבדה ואם עם מדינות אחרות כמו ארה״ב, רוסיה ויוון, העוסקים בתרגול של הפעלת כוחות רבים ומגוונים במקביל, בתרחישים המדמים בעיקר לוחמה קונבנציונלית, כולל תמרון קרקעי רחב היקף, הפעלת כוחות אוויר, ארטילריה וצנחנים [מקור]. בזמן שברור שהמצרים עושים את התרגילים בשביל לאמן את הארמיות שלהם בהפעלת ציוד חדש ולעבוד על התקשורת והתיאום בין הכוחות, למה מצרים מתרגלת בתדירות שנתית מלחמה בהיקף רחב אם אין שום איום קונבנציונאלי על שטחה?

ההפך הוא הנכון – בעוד הצבא המצרי מתחמש בטנקים ומטוסים, האיום הביטחוני החמור ביותר היום על מצרים הם כוחות בלתי סדירים של ארגוני טרור ובראשם מחוז סיני של המדינה האסלאמית הפועל, כשמו, בחצי האי-סיני [מקור]. על אף מבצעים חוזרים ונשנים של צבא מצרים נגד דאע״ש בסיני, כולל מבצע גדול ב-2018, הארגון ממשיך לפעול ולהכות בצבא המצרי בצפון סיני [מקור]. מתוסכל מהכישלונות שלו, הצבא המצרי עבר לאסטרטגיה של הכלה במקום הבסה, מבודד את צפון סיני ע״י הקמת נקודות ביקורת סביבו וניתוק הקשר בינו ובין רצועת עזה [מקור]. על אף זאת, דאע״ש סיני ממשיך להכות בצבא המצרי לכל אורך השטח מתעלת סואץ ועד רפיח ברצועת עזה, הורג חיילים בנקודות הביקורת ומשתמש במטעני נפץ כדי לפגוע בסיורים. מטען נפץ אחד כזה הרג בפברואר 2020 קצין בדרגת סגן אלוף [מקור].

מול איום טרור כזה טנקים ומטוסים לא יעזרו, ודאי לא משחתות וספינות טילים. הבעיה של הצבא המצרי שדאע״ש סיני הצליח להתבסס בקרב השבטים הבדואים של חצי האי, מנתב את התסכול שלהם מהממשל המרכזי בקהיר לעבר קמפיין טרור נגד הצבא [מקור]. היסטורית הבדואים של חצי האי סיני היו מודרים ממצרים, סובלים מאבטלה גבוהה והיעדר תקציבים מספיקים לתשתיות, בריאות וחינוך. דאע״ש בסיני רוכב על התסכול הזה בשביל לגייס לוחמים ולפעול בתוך האוכלוסייה האזרחית. בזמן שאין מתכון אחד לפתרון בעיית הטרור, ברור שאם קהיר רוצה לחסל את דאע״ש היא חייבת: א׳ לענות לביקורת הלגיטימית של הבדואים בחצי האי סיני בנוגע להזנחה; ב׳ לפעול באופן יזום לאיתור וחיסול של גורמי טרור בקרב האוכלוסייה.

מה שקורה הוא ההפך: במקום ליזום, הצבא מגיב להתקפות הטרור. במקום ליזום חיכוך עם היריב, להוציא אותו משיווי המשקל שלו ולחסל אותו, הצבא המצרי מעדיף את העמידה במקום מאחורי שקי חול ובונקרים, נשחק לאט ע״י ירי צלפים ומטעני צד [מקור]. כשהצבא מגיב, הוא בדרך כלל בוחר בטקטיקות של אדמה חרוכה, משתמש בכוח אווירי וכוח ארטילרי רב כדי להפציץ אזורים חשודים בפעילות טרור, לעיתים הורג בדרך אזרחים חפים מפשע משום טעות בזיהוי [מקור]. הצבא המצרי לא מאפשר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם גישה לצפון חצי האי סיני, מה שמגביל את היכולת לדעת בדיוק עד כמה הצבא יעיל בפגיעה במחבלים בתוך אוכלוסייה אזרחית [מקור].

ההתנהלות של מצרים היא אכן תמוהה – בעוד כוחות טרור הורגים את חייליה בחצי האי סיני, מצרים מתחמשת בשביל מלחמה קונבנציונאלית. נוסף על ההתחמשות הרחבה והתרגילים, מצרים גם מבצעת שדרוגים משמעותיים לתשתית שלה, במיוחד בחצי האי סיני, עם הקמה של מנהרות חדשות לחצי האי, שדרוג שדות תעופה, הקמת מחסנים ומרכזי דלק [מקור]. חלק מהפרויקטים יכולים להיות מוסברים ע״י הרצון של הממשלה המצרית לשפר את חיי האזרחים בחצי האי-סיני ולחבר את חצי האי למצרים עצמה, אם ע״י כבישים, רכבות או שדות תעופה חדשים [מקור]. אולם הנוכחות של פעילות צבאית במחסנים חדשים וליד מכלי דלק מעלה את החשש שיש לפחות לחלק מהבנייה שימוש כפול אם לא בלעדי כתשתית צבאית. בנוסף, לא ברור למה מצרים צריכה לדוגמה 7 מנהרות חדשות לחצי האי-סיני, אם בעתיד הקרוב לא יהיה להן שום שימוש ואין להן הצדקה כלכלית? ולמה מצרים משדרגת את התשתית הצבאית שלה בחצי האי סיני, אם אין עליה שום איום באזור?

מנהיגות או מלחמה

יש בגדול שלוש תשובות שמוצעות בשביל להסביר את ההתעצמות הצבאית התמוהה של מצרים: א׳ ישנם איומים ממשיים על מצרים שמצדיקים את ההתעצמות הזו [מקור]. ב׳ מצרים בונה את כוחה הצבאי משום שהיא מעוניינת לשמור על עצמה כמנהיגת העולם הערבי, דבר שנקשר בכוח צבאי משמעותי. ג׳ המצרים מתכוננים לעימות עמנו, כלומר מצרים בונה את הכוחות שלה בשביל לבטל את הסכם השלום ולחזור להיות מדינת עימות מולנו [מקור].

נתחיל מהסבר האיומים: נכון שעל גבול מצרים לא עומד צבא קונבנציונאלי גדול שיכול לפלוש אליה, אולם הסתכלות כזו היא צרה מדי ואינה לוקחת בחשבון את השינויים המשמעותיים שעברו ועוברים על האזור שלנו. הבנייה הימית המאסיבית של מצרים יכולה להיות מוסברת כתגובה מצרית להתעצמות הצבאית של טורקיה ולהידרדרות ביחסים בין שתי המדינות. מצרים אולי לא אומרת זאת בגלוי, אך שתי נושאות מסוקים הן רכישה הגיונית אם קהיר מתכוננת לעימות צבאי נגד הטורקים במזרח הים התיכון או מול חופי לוב. רכישה של משחתות וצוללות גם היא מוסברת לאור הכוח הימי הטורקי.

נוסף על טורקיה, ההתפשטות של איראן וארגוני טרור במזרח התיכון מחייבת את מצרים להחזיק בכוח פריסה מהיר, הכולל כוחות רגלים, שריון, ים ואוויר, לצורך פריסה לזירות עימות רחוקות [ראו לדוגמה דבריו של מפקד חיל האוויר המצרי כאן]. למצרים יש אינטרס אסטרטגי בשמירת באב אל מנדב פתוח (המצר בין תימן וקרן אפריקה), השגת השפעה בקרן אפריקה – במיוחד מול אתיופיה – ויכולת להגיב במהירות לאיומי טרור בלוב וסודן. מצרים לפיכך בונה את כוחה הצבאי כדי להתמודד עם איומי הטרור שעלולים להקיף אותה.

בזמן שההסבר הזה מניח את הדעת בנוגע לחלק מההתחמשות המצרית, וודאי בתחום הימי, הוא לא מסביר למה מצרים כבר כל-כך הרבה שנים רוכשת נשק מתקדם ומדוע היא בונה ומשדרגת תשתיות בחצי-האי סיני, כחלק משדרוג כולל של התשתיות שלה במדינה? האם קהיר חוששת מפלישה טורקית לחצי האי סיני? בספק.

ההסבר השני שניתן להתעצמות הצבאית של מצרים הוא הסבר המנהיגות – מצרים רוצה לשמור על מעמדה כמנהיגת העולם הערבי ועל כן היא בונה את כוחה הצבאי. לפי ההסבר הזה כוח צבאי מתקשר ליוקרה מדינית, וטנקים חדישים ומטוסים מתקדמים נותנים לה השפעה על המדינות הערביות האחרות. אפשר גם לטעון שכוח צבאי פשוט נותן לה השפעה, מאפשר למצרים להתערב בזירות רחוקה ממנה ולאתגר שחקנים יריבים לה – אם זו טורקיה במזרח הים התיכון, אתיופיה בים האדום או איראן במפרץ הפרסי. ע״י שדרוג הכוחות שלה מצרים שומרת על עצמה רלוונטית בעולם הערבי ומדינה שנסיכויות המפרץ החלשות ירצו לצדן.

בזמן שהטיעון מסביר מדוע מצרים קונה כבר כל-כך הרבה שנים ציוד צבאי יקר, הוא עדיין לא מסביר את הבנייה הצבאית בחצי האי סיני. אפשר בהחלט להאמין שהמצרים מעוניינים לשדרג את כוחם הצבאי כדי לשמור על עצמם רלוונטיים בעולם הערבי ולמשוך אליהם את הכסף והתמיכה של מדינות המפרץ, במיוחד איחוד האמירויות. מצרים יכולה להיות השריר הצבאי שיעזור לאיחוד האמירויות לרסן לא רק את איראן, אלא גם את טורקיה ובמקרה הצורך את ערב הסעודית. הבעיה שבשביל להיות השריר הזה מצרים לא צריכה מנהרות בתעלת סואץ או שדות תעופה חדשים בחצי האי סיני.

ההסבר השלישי והאחרון הוא שמצרים מתחמשת ובונה את התשתית בסיני פשוט בשביל לחזור לעימות עם ישראל. הסכם השלום נכפה על מצרים כתנאי לקבלת הסיוע האמריקני, וכעת כשמצרים מחזיקה בנשק אמריקני ולא צריכה עוד את וושינגטון מול בריה״מ, היא מתכוונת לבטל את הסכם השלום ולהכריח את ישראל להשלים עם המהלך ע״י הבנייה המסיבית של הצבא המצרי – ישראל לא תוכל לאיים על חצי האי סיני והצבא המצרי יוכל לשבת על הקו הירוק ולהכריח את ישראל להתכופף בפני קהיר. מצרים תשיב את כבודה בעיני העמים הערבים, תרגיע את האופוזיציה האיסלמיסטית (האחים המוסלמים) נגדה ותהיה מוכנה לקחת מחדש את הבכורה כמנהיגת העולם הערבי.

הבעיה עם ההסבר שבעוד שהוא לכאורה נותן מענה לכל הבנייה הצבאית של מצרים – הימית, האווירית, בחצי האי סיני – אין לו היגיון אסטרטגי. איך בדיוק חזרה לעימות עם ישראל תשיב למצרים יוקרה, כשהמדינות הערביות הסוניות מנהלות עמה יחסים ידידותיים? מה מצרים תעשה כשהסיוע האמריקני יופסק, הצבאי והכלכלי? אילו נכסים ממשיים היא תשיג מעבר ל״מנהיגות העולם הערבי״? הרי הגז הישראלי כבר לא יהיה נגיש לה, כנראה גם לא הגז מקפריסין. היא תפסיד מיליארדים בסיוע מהאמריקנים ותביא את ישראל וארה״ב ללחוץ על האיחוד האירופי להתנער ממנה. היא תאבד שותפה אסטרטגית לפיתוח שדות הגז בים התיכון וחברה במחנה נגד טורקיה. היא מתכוונת לאבד את כל זה בשביל לחזור למעגל העימות עם ישראל? ואם היא מתכוונת לעשות זאת – למה היא עדיין לא עשתה זאת? מה עוצר את הצבא מלהציב אוגדות טנקים בחצי האי סיני?

אינני חושב שיש למצרים אהבה רבה לישראל, אך אני לא חושב שיש כאן תוכנית זדונית לשוב לעימות עם ישראל. אני מאמין, וזה מה שאראה כאן, שהתחמשות הצבא המצרי, הבנייה בסיני ובמקומות אחרים, והכישלונות מול דאע״ש נובעים או מעוצבים ע״י מאפיין אחד מרכזי של צבא מצרים – השחיתות שלו. צבא מצרים אינו צבא רגיל, הוא אינו מעדכן את הדוקטרינה שלו לפי המציאות סביבו והוא מעדיף לבנות כבישים ולקנות טנקים לא רק מפני שהוא חי עדיין בעולם של מלחמה קונבנציונאלית, אלא גם מפני שהוא גוזר קופון כלכלי מהפעולות האלו. מה שעומד מולנו הוא לא כוח צבאי מקצועי ומאומן – אלא גוף כלכלי מושחת שיש לו לא רק מפעלים, אלא גם טנקים.

משבר על הנילוס

בשביל להבין טוב יותר את מהותו ומקומו של הצבא המצרי במדינה, צריך להעריך קודם עד כמה הכלכלה המצרית חלשה. כאשר מתייחסים לאפשרות של חזרת מצרים למעגל העימות מולנו, שוכחים להתייחס לעובדה שמצרים היא אולי ענק דמוגרפי ושהיא סוגרת במהירות את הפער הצבאי מולנו, אך בו בזמן היא מדינה מפגרת כלכלית, שהצבא שותה את משאביה.

התמ״ג של מצרים בשנת 2018 היה 250 מיליארד דולר. התמ״ג של ישראל, מדינה קטנה ממנה פי 10, היה באותה שנה 370 מיליארד דולר. במונחים של תמ״ג לנפש הפער עוד יותר ברור: בשנת 2018 התמ״ג לנפש של מצרים היה קצת פחות מ-3,000 דולר. של ישראל? כמעט 35 אלף דולר. כן יאמר להגנתה של מצרים שאחרי נפילת מוברק ב-2011 והכאוס במדינה היא סבלה מקשיים כלכלים ומוניטריים משום הבריחה של תיירים ממנה – ב-2008 תיירות היוותה כמעט 20% מהתמ״ג של מצרים, ב-2018 כ-10% מהתמ״ג [מקור]. מאז 2011 היא הצליחה להשתלט ולייצב את הכלכלה שלה – האינפלציה ירדה מ-20% ב-2016 ל-5% בתחילת 2020, והאבטלה ירדה מ-12% ב-2012 ל-7% ב-2019. אבטלה בקרב צעירים לא השתנתה בהרבה, עמדה על 34% ב-2012 וירדה ל-31% ב-2019 [מקור]. לשם השוואה אבטלה בקרב צעירים בישראל עמדה ב-2019 על 7% [מקור].

הכלכלה המצרית לא פרודקטיבית, עוינת לעסקים ובלתי יעילה – מצרים מדורגת במקום ה-114 בקלות עשיית עסקים לפי הבנק העולמי, כשהקשיים הכי משמעותיים בה הם רישום רכוש, תשלום מיסים ואכיפת חוזים – מאפיינים קלאסיים של מדינת עולם שלישי.

גם הייצוא והייבוא של מצרים מציירים לנו תמונה דומה של מדינה נחשלת: הייצוא של מצרים עמד ב-2018 על 35 מיליארד דולר, כשנפט מהווה 14% ממנו וזהב כ-5%. הייבוא המצרי עמד באותה שנה על 83 מיליארד דולר, עם חיטה ונפט מזוקק כשני הפריטים הכי משמעותיים בו [מקור]. לשם השוואה ישראל ייצאה באותה שנה מוצרים בשווי 59 מיליארד דולר וייבאה מוצרים בסך 76 מיליארד דולר.

באופן טבעי כלכלת עולם שלישי עם גרעון סחר של כמעט 50 מיליארד דולר בשנה, תפוקה נמוכה לנפש והרבה נפשות להאכיל צוברת חובות, ומצרים אינה חריגה – החוב הממשלתי של מצרים הגיע ב-2017 ל-108% מהתמ״ג, אך הודות לרפורמות כלכליות בתמיכת קרן המטבע הבינלאומית (IMF) הוא ירד ל-90% ב-2019 [מקור]. משרד האוצר המצרי ציפה להגיע ליחס חוב-תוצר של 77% בשנת 2020, אך אז הגיע משבר הקורונה.

מתוך סה״כ החוב של מצרים, שליש – או 100 מיליארד ממנו – מוחזק ע״י זרים. מחצית מאותם מאה מיליארד מוחזקים ע״י ארגונים בינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי [מקור]. האג״ח הממשלתי של מצרים מדורג כספקולטיבי ע״י חברות האשראי הגדולות, מה שכמובן מגדיל את עלויות החוב של מצרים –  לדוגמה התשואה על אג״ח מצרי ל-10 שנים עומדת כיום על כ-15% [מקור]. ישראל משלמת 0.66% על אג״ח 10 שנים שלה.

מה המטרה בכל המספרים האלו? להבהיר שלמצרים אין שום בסיס כלכלי לצאת להרפתקאות צבאיות. אין לה את הבסיס התעשייתי של טורקיה, אין לה את משאבי האנרגיה של איראן או רוסיה. ברגע בו מצרים תבטל את הסכם השלום וקרן המטבע הבינלאומית – בה לארה״ב יש ווטו על מתן הלוואות – תחליט להקפיא כספים שנועדו למצרים, דירוג האשראי של מצרים יצלול, עלויות החוב שלה יקפצו, המטבע יישחק והשאלה הקריטית לקהיר תהיה איך היא תממן ייבוא חיטה ממוסקבה ולא איך להגיע עם טנקים לתל-אביב. מצרים לא מחזיקה בעתודות מט״ח גדולות כדי לספוג סנקציות, או כדי להציל את המטבע שלה – עתודות המט״ח של מצרים הגיעו ביוני השנה לרמה של 36 מיליארד דולר [מקור], אחרי בריחה של הון ממנה. ברמה הזו מצרים יכולה לכסות ייבוא סחורות למשך 8 חודשים שלאחריהם היא תצטרך סיוע נוסף מקרן המטבע הבינלאומית, מדינות המפרץ או מדינה אחרת.

אם מצרים תחליט לצאת למלחמה עם ישראל, אם מצרים תחליט לבטל את הסכם השלום לחזור לעימות אתנו, הצעד הכי חכם ונכון אסטרטגית מבחינת ישראל יהיה פשוט לבקש מוושינגטון להפסיק את הסיוע האמריקני לקהיר – שעמד בשנת 2019 על 1.4 מיליארד דולר [מקור] – ולחסום הלוואות של קרן המטבע הבינלאומית אליה. מצרים אז תצטרך לפנות לרוסיה או לסין, שתי מדינות שידרשו נכסים אסטרטגיים בתמורה להלוואות. שחיקה במטבע, אינפלציה גואה ואבטלה יצרו אי-סדר במדינה. הצבא יאלץ להתמודד עם התקוממויות עממיות, במקום להתכונן למלחמה האחרונה עם צה״ל.

האירוניה היא שמי שאחראי בין השאר למצב האומלל של הכלכלה המצרית, ומי שגם יהיה מעוניין למנוע את הקריסה המוחלטת של הכלכלה, הוא בדיוק אותו צבא מצרי שחשוד כמי שמתכונן למלחמה עם ישראל. אחרי שהבנו את המצב העגום של המשק המצרי, הגיע הזמן להכיר את מי שגוזר שבכל זאת גוזר קופון ממצבו – הצבא.

צבא בע״מ

אני רוצה לפתוח את הדיון באופי הכלכלי של הצבא המצרי בדוגמה שמובאת בדו״ח של Transparency International על הצבא במצרים [כאן]: ״ב-22 בפברואר 2012 השר לייצור צבאי, אלוף עלי איברהים, חתם על הסכם לפיתוח השוק הסיטונאי של גיזה. במעמד החתימה השתתף מנכ״ל השוק הסיטונאי אלוף מוחמד סמי עבדול רחים, סגן מושל גיזה האלוף אוסמה שמעה, מזכ״ל המועצה המקומית האלוף מוחמד אל-שייח׳ והעוזר שלו, המשנה למזכיר האלוף אחמד חני״. אני מזכיר, כל האלופים האלו חתמו על פיתוח השוק הסיטונאי של גיזה, לא בסיס צבא בה.

הצבא המצרי מהווה את השחקן המרכזי ואולי החשוב ביותר בכלכלה המצרית. הטעות כשמתייחסים לבנייה הצבאית של מצרים היא להתעלם מהצד העסקי הדומיננטי של הצבא המצרי, צד שמשפיע על הכלכלה המצרית, המשילות שלה והצורה והאופן בו מתנהל התקציב הצבאי. הצבא אינו רק מעסיק קבלנים לפרויקטים שלו – הוא עצמו מפעיל חברות, מפעלים ומחזיק בנכסים, כולל דירות מגורים, אולמות חתונה, מועדונים וסופרמרקטים [מקור]. הוא עוסק בייצור מזון, תרופות, כימיקלים, מוצרים ביתיים, סלילת כבישים ובינוי. הודות לפטור ממס חברות ומיסים על ייבוא מוצרים, הצבא יכול לייבא כל מוצר שנתפס כבעל חשיבות לאומית ואז למכור אותו בשוק המצרי במחיר מולו לא יכולים להתחרות עסקים פרטיים. כך לדוגמה ב-2016 בעקבות מחסור במזון תינוקות הצבא התערב וסיפק מזון תינוקות בחצי מהמחיר הרגיל בשוק. הוא אף חגג את ההתערבות שלו כניצחון על ״המונופול תאב הבצע של סוחרים וחברות״ [מקור].

מאז כניסתו של א-סיסי לתפקיד הנשיא ב-2014, הצבא קיבל שורה של חוזים להקמת תשתיות לאומיות, שליטה בפרויקטים רווחים כמו התיירות בדרום האי סיני [מקור] וההגבלות החוקיות שעוד נותרו על עסקיו הוסרו: תחת א-סיסי בוטל הצורך של משרדי ממשלה להקים מכרזים כדי להעסיק ספקים, וכיום הם יכולים להעסיק ישירות את הספקים בהם הם מעוניינים. בנוסף, תחת חוק 32 שהועבר ב-2014, נאסר על צד שלישי כלשהו – גם לא התובע הכללי של מצרים – להתערב בתנאים של חוזים ציבוריים. הממשלה טענה שהמטרה היא למשוך משקיעים זרים ע״י הרגעה שלהם שהממשלה לא פשוט תפר את החוזה שנחתם עמם. היא כמובן שכחה להזכיר שהחוק גם יאפשר לצבא ולממשלה לחתום על חוזים שלאחר מכן לא ניתן יהיה לבטל.

הצבא המצרי אינו משמש ככלי של ממשלת מצרים, אלא מהווה גוף אוטונומי נפרד מהמדינה המצרית, גוף שמשתמש במדינה המצרית לצרכיו – אם בתקציבים, אם בכוח פוליטי, אם באספקה של כוח אדם. מובארק וא-סיסי שניהם באו משורות הצבא ושניהם שלטו או שולטים במצרים הודות לתמיכת הצבא. עם ההבנה שהצבא מהווה גוף נפרד מהמדינה המצרית, קל יותר להבין את ההתחמשות והפעילות התמוהה לכאורה בחצי האי סיני – אנו מחפשים היגיון כלכלי או צבאי לפעילות של גוף שאינו עושה לא את זה ולא את זה.

נתחיל מלהסביר את החלק הפשוט יותר – בניית התשתית. מה מביא לבנייה של 7 מנהרות בתעלת סואץ, למרות שאין להן היגיון כלכלי? טוב, רשות ההנדסה של הכוחות המצריים היא המנהלת את הפרויקט [מקור]. יש שלושה הסברים מדוע פרויקט תשתית יהיה מנופח יותר ממה שנדרש ריאלית: או שהחישובים בבסיסו היו שגויים, או שהוא נועד לשימוש אחר – להכין את מצרים להסתערות לחצי האי סיני – או שיש כאן שחיתות: עלות הפרויקט מנופחת, התקציב שנתן גדול יותר ואז קשה לעקוב אחר מאות מכרזים ואף אחד לא שם לב לתנועה של מאות אלפי דולרים לחשבונות חשודים כשהתקציב הוא במאות מיליונים.

אותו הדבר כנראה נכון גם לשיפוץ שדות התעופה, סלילת דרכים לשום מקום, הקמת מחסנים ועוד – הצבא נמצא בלב הבנייה האזרחית של מצרים. אין לא שקיפות ולא פיקוח על החוזים שהוא מקבל והמכרזים שהוא מקיים. כפי שבסין רכבות נבנות בשביל להשיג יעד של צמיחה בתמ״ג, קרוב לוודאי שדרכים נסללות במצרים בשביל להעשיר מישהו בכוחות המזויינים.

אותו הדבר כנראה נכון גם בנוגע לרכש המאסיבי של ציוד צבאי – תקציב הצבא המצרי לא שקוף ולא נתון לפיקוח ציבורי. הצבא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ברכש הצבאי שלו, מוציא מיליארדים על טנקים ומסוקים, מה שכמובן דורש העברת עוד תקציבים לבסיסים ותחזוקה של כלים. אי-אפשר גם לפסול את האפשרות שחברות זרות משלמות שוחד לידי קצינים בכירים בשביל לזכות במכרזים, או שאנשים בתוך הצבא מעבירים חלק מהכסף עובר הרכישה לכיסם הפרטי – מי ישים לב אם מיליון יעלם ברכישה של ציוד בשווי מיליארד דולר?

ההיעדר של פיקוח אזרחי על הרכש הצבאי ותקציב הצבא כולל גם היעדר ביקורת ופיקוח על האסטרטגיה שלו. הצבא המצרי עדיין מחזיק בדוקטרינה מיושנת שמטרתה המרכזית הוא ניצחון על צבא של מדינה יריבה [מקור], כשאפשר והמטכ״ל הצבאי עדיין מתייחס לישראל כאיום ייחוס פשוט מפני שאין אף אחד שמכריח אותו לחשוב אחרת. הפיקוד המצרי הוא ריכוזי עם דגש על תנועת פקודות מהדרג הגבוה לנמוך, עם מעט מאוד יוזמה מצד המפקדים בשטח. תחת דוקטרינה מיושנת כזו ברור למה הצבא המצרי ממשיך לרכוש טנקים, מטוסים ומסוקים – הוא ממשיך להתכונן למלחמה קונבנציונאלית, חסר את המנגנונים שמטרתם לבקר את האסטרטגיה שלו ולהביא לרפורמות אצלו. אפשר והוא גם מקים את התשתית הצבאית בחצי האי סיני לא רק בשביל התקציבים, אלא גם מפני שכשהוא מסתכל על סיני, האיום היחיד שהוא יכול לזהות היא ישראל. אין לו תוכנית – יש לו אינרציה. אז הוא ממשיך לקנות חטיבות שריון ולהקים מחסנים, בעוד דאע״ש מתבסס בחצי האי.

ברור לי שזה נשמע לנו טיפה מוזר – איך צבא יכול להתנהל ככה? אנחנו רוצים להאמין שיש כוונה מסודרת מאחורי הפעולות של הצבא המצרי, מפני שאנחנו מתוכנתים לחפש דפוסים וכוונות גם איפה שהן לא נמצאות. האפשרות שמשהו קורה ללא כוונת מכוון, או מתוך שחיתות ועצלנות, מרגיש לנו פשטני מדי או נוח מדי. אולם ההסבר הזה הוא ההסבר הפשוט ביותר, שלא דורש מאתנו להניח שכל הדרגים הבכירים של מצרים עובדים מזה 40 שנה לשם אותה מטרה של התכוננות ליום בו יבוטל הסכם השלום, ומבלי שהמודיעין הישראלי יקלוט מזה דבר.

יהיה לנו קל יותר להבין זאת אם נזכור שצבא הוא בסופו של יום ארגון, ארגון שמורכב מאנשים שכמו לכל אדם גם להם יש רצונות, פחדים וכשלים מנטליים. אחד הכשלים האלו הוא הנטייה שלנו להפוך תמימי דעים עם הקבוצה בה אנו נמצאים, תופעה שנאסים טאלב קורא לה בספרו ״תעתועי האקראיות״ ״תופעת הכבאים״ – כבאים משועממים נוטים להיות תמימי דעים בנוגע לנושאים שונים, פשוט מפני שהם לא מחפשים נקודות מבט חדשות ולא מעוניינים לאתגר זה את זה.

לארגונים יש משהו דומה – יש מוסכמות בלתי כתובות והנחות יסוד שמקובלות על כל הארגון. הצבא המצרי לא חריג כאן – גם בצה״ל יש תפיסות שמוקבלות על כולם, גם אם אף אחד מעולם לא ניסה להבין למה הן בכלל הפכו מקובלות והאם הן עדיין רלוונטיות. אחת הדוגמאות הכי בולטות היא התפיסה של חיל האוויר כזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל, כשעליונות אווירית נתפסת בעיניי המטכ״ל כהכרח בכל עימות. שטייניץ כיו״ר ועידת החוץ והביטחון נאבק נגד התפיסה הזו וקידם את החיזוק של זרוע הים כזרוע האסטרטגית של ישראל – חיזוק במסגרתו נרכשו צוללות חדשות לחיל.

הצבא המצרי רוכש ציוד ובונה תשתית למלחמה קונבנציונאלית מפני שהוא נערך למלחמה קונבנציונאלית, גם אם היא לא רלוונטית אליו. הוא בונה תשתית משום שהפעילות הזו מניבה לו רווחים, הוא מקים מחסנים ושדות תעופה בסיני מפני שהוא רגיל להתכונן לעימות עם ישראל. הוא לא מתכונן לאיזו שעת שי״ן בה הוא ״יהתפך עלינו״, בין השאר משום הבנה שיציאה נגדנו תפגע בו כלכלית. הצבא המצרי קרוב לוודאי אינו מתכונן לפתוח מלחמה נגד ישראל – אולם זה לא אומר שישראל לא צריכה להיות ערוכה לאחת.

השבירות של השלום

הבעיה המהותית של שני הסכמי השלום שלנו, עם מצרים ועם ירדן, שהם שבירים מדי. הם לא הסכמי שלום שנבנו על בסיס נרמול יחסים בין האוכלוסיות בשתי המדינות, אלא הם הסכמי שלום שנחתמו בין הממשלות של ירדן ומצרים לזו של ישראל, כשהממשלות כופות את השלום על האוכלוסייה שלהן. הערבות שלנו לשלום וביטחון עם מצרים וירדן תלויה בהישארותן לא-דמוקרטיות וביכולת של המשטרים שלהן לשלוט באוכלוסייה. זה הופך את השלום שלנו עמן לשביר להחריד – די בברבור שחור אחד, כמו נפילת בית המלוכה בירדן או עליית האחים המוסלמים מחדש במצרים, בשביל להרוס את כל השלום הזה.

כבר היינו בתרחיש הזה – תחת הנשיא מורסי החל כרסום בתיאום הביטחוני בין ישראל למצרים [מקור] ומצרים הכניסה כוחות רגלים ושריון לחצי האי סיני ללא תיאום עם ישראל [מקור]. בתגובה ישראל שיגרה מסר חריף למצרים שיש להפסיק לאלתר את כניסת הכוחות ללא תיאום עמה [מקור]. מורסי סולק מהשלטון בין השאר משום שאיים על האינטרסים הכלכליים של הצבא [מקור] ולא הספיק לבצע טיהור בשורותיו בדומה למה שעשה ארדואן בטורקיה.

אין לנו שום הבטחה שנשיא דומה לארדואן לא יקום במצרים ויחליט, מסיבות אידיאולוגיות, לקחת קו של עימות בלתי רשמי עם ישראל. עימות כזה לא יכלול הפרה רשמית של הסכם השלום, אך יהיה הכול חוץ מ – כשאותו נשיא ישתמש ביכולות של הצבא המצרי לאיים עלינו.

הטעות של ישראל היא לסמוך רק על הסכם השלום כהבטחה היחידה לשלום. בזמן שאינני חושב שצבא מצרים נערך למלחמה בישראל, ישראל חייבת להתכונן לאפשרות שהברבור השחור אכן יקרה וקהיר תחליט להפר את הסכם השלום, אם באופן רשמי ואם פשוט ע״י הזרמת כוחות לחצי האי. איך מתכוננים? שני אלמנטים: ראשית, נדרשת תוכנית אופרטיבית להבסה של הצבא המצרי ודחיקתו חזרה אל מעבר לתעלת סואץ. בנוגע לגורלו של חצי האי סיני ישראל צריכה להתנגד לכל חזרה שלו לקהיר – ירושלים צריכה להציע שהתושבים עצמם יכריעו על גורל חצי האי, בוחרים בין אוטונומיה תחת ישראל למדינה עצמאית משלהם. המטרה היא לא לספח את חצי האי סיני – אלא לנתק בין מצרים למזרח הקרוב ולהותיר אותה טריטוריאלית באפריקה בלבד. חצי האי סיני קורץ לקהיר להמשיך ולהתרחב מזרחה – אם קהיר יכולה לשלוט בדחף, מה טוב. אם לא – ישראל צריכה להזיז את גבולה לתעלת סואץ.

שנית, תרגול. צה״ל מחזיק בכשירות מבצעית לפשיטות על בתי חשודים והפצצת יעדים איראניים בסוריה. אלה לא היכולות הנדרשות במקרה של עימות עם מדינה יריבה. ועידת החוץ והביטחון צריכה לדרוש מצה״ל לקבוע את פרקי הזמן הדרושים לשם שמירת היכולת המבצעית בהפעלת כוחות שריון, רגלים, אוויר וים ברמת הפיקוד המרחבי ולתרגל את היכולת הזו. התרגיל המרחבי יתבסס על תוכנית הפעולה בחצי האי סיני וידאג לחשוף פערים ברמת התקשורת בין הזרועות השונות, תיאום תנועת כוחות רבים והתמודדות עם תרחישים של הפצצות אוויריות, הפגזה ארטילרית ושיבוש תקשורת.

כמובן, מוכנות לתרחיש של פלישה לחצי האי סיני לא צריכה לעצור את ירושלים מלחפש דרכים לשלב את מצרים בארכיטקטורה הביטחונית והכלכלית של אגן הים התיכון. שוב, אינני חושב שמצרים מהווה איום על ישראל – כלומר היא אינה מתכוננת למלחמה עמנו. הצבא המצרי מקים תשתית ורוכש ציוד משום שיש לו עניין כלכלי בפעילות הזו ומפני שהוא כנראה עדיין מתייחס לישראל כאיום הייחוס שלו. איננו יכולים להשפיע על איך הצבא חושב, אך אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על איך הדרג המדיני והעסקי חושב.

מצרים היא שותף חשוב לביטחון מזרח הים התיכון ע״י איזון כוחה הימי של טורקיה ושותף חשוב בשינוע הגז הישראלי לשווקים באירופה ומזרח אסיה ע״י הנזלה [ראו כאן]. הבעיה האסטרטגית שלנו שהשלטון המצרי לא נשען על תמיכת האוכלוסייה, והאינטרסים הכלכליים של הצבא מאיימים לשמור על מצרים ככלכלה בלתי יעילה. ישראל צריכה להיות מוכנה לברבור השחור של מצרים עוינת, בעודה מחפשת להעמיק ולשפר את השלום עמה.

סיכום

ההתעצמות הצבאית של מצרים היא אכן תמוהה כשחושבים על הצבא המצרי כעוד צבא רגיל, אך כאן נמצאת הטעות. הצבא המצרי הוא גוף אוטונומי בתוך מצרים, מחזיק בכוח כלכלי ופוליטי רב. מושחת ומקובע, הצבא מקדם בניית תשתית כדי לגזור לעצמו קופון, ורוכש מערכות נשק מתקדמות משום שהוא עדיין מתכונן למלחמה קונבנציונאלית רגילה. ישראל לא צריכה לחשוש שמצרים מתכוננת למלחמה נגדה – אך היא צריכה להתכונן לאפשרות שהאיסלמיסטים שוב יעלו בקהיר והסכם השלום עלול להיות בסכנה. בעולם של ברבורים שחורים, תמיד טוב שיש תוכנית ליום צרה. תודה לכם על ההקשבה.




הגל הירוק האירופי והשפעתו בזירה הבינלאומית

הקדמה

לפני כמאה שנים ה – "ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט עזרה לחלץ את כלכלת ארצות הברית מהמיתון הגדול על ידי תוכניות ממשלתיות רחבות שכללו פרויקטים ציבוריים, רפורמות, ורגולציות פיננסיות. בימינו אנו, אירופה מדברת על ה – "גרין ניו דיל" שלה. עסקה כלל-אירופאית שמטרתה להילחם במשבר האקלים ולמצב את האיחוד האירופי בחזית המאבק הסביבתי על ידי התערבות ממשלתית משמעותית. הגל הירוק במגזר הפיננסי איננו דבר חדש, אבל ישנה מגמה ההולכת ומתחזקת בעשור האחרון באירופה, והזרז שלה הוא הציבור הרחב ובעיקר המשקיעים הפרטיים. ב-CNBC דיווחו השנה ש"למרות שהמהפכה הירוקה בפיננסים מסוקרת ומדוברת כבר שנים, המידע העדכני והמחקרים החדשים על הנושא מראים שהפעם היא כאן כדי להישאר"[1]. בניתוח הבא אנחנו נבין מהם הגורמים שהובילו לגל הירוק ובעקבותיו לגרין ניו דיל ולמהפכה שעומדת להתרחש באיחוד האירופי ובעולם.

ציר זמן – המהפכה הירוקה

  • 2003- הוועידה האירופית מתכנסת בסלוניקי ומסמנת שינוי כיוון באיחוד. בוועידה הוסכם להניע יוזמה לקידום האינטגרציה של התחום הסביבתי לתוך התחום של יחסי החוץ על ידי הקמת רשת בלתי – פורמלית שנקראת "Green Diplomacy Network". הרשת מורכבת מנציגים שמתמודדים עם בעיות סביבתיות בינלאומיות ופיתוח בר-קיימא בתוך משרדי החוץ של שרי האיחוד האירופי ובמשימות הדיפלומטיות השונות ברחבי העולם[2].
  • 2012 – הרשת עוברת לידי ה-EUROPEAN EXTERNAL ACTION SERVICE (משרד החוץ האירופי).
  • 2015 – אירופה מבינה שאת מלחמת האקלים לא ניתן לנצח לבד ודרוש מאמץ בינלאומי רחב. מאז 2015 האיחוד האירופי נמצא בקדמת החזית ליצירת דרך מאוחדת ואפקטיבית לממש את "אג'נדת הפיתוח בר-קיימא 2030" של האו"ם ולהניע את הסכם האקלים של פריז דרך דיפלומטיה אקלימית מתואמת. ההסכם הוא פורץ דרך מאחר והוא ההסכם האוניברסלי, החוקי, והמחייב הראשון שמשמש אבן דרך במאבק האקלימי. האיחוד טוען כי "ההסכם ישמש כחבל הצלה, והוא הסיכוי האחרון להותיר לדורות הבאים עולם יותר בריא, יותר יציב, ושווה, עם כלכלות חזקות וצדק חברתי"[3].
  • 2019 – "הגרין ניו דיל" האירופי מוצגת על ידי נשיאת הוועידה האירופית החדשה אורסולה פון דר לאיין ומטרתה להוביל את יבשת אירופה להיות ניטרלית פחמן דו חמצני (אפס פליטות מזהמים) עד 2050 ולהפוך אותה למובילה בטכנולוגיה וכלכלה ירוקה.

הגל הירוק הפוליטי – כיצד הפכו מפלגות שוליות למוקד כוח באיחוד האירופי

ב – 2019 עיתון "הגרדיאן" הבריטי דיווח על המהפכה הירוקה השקטה שסוחפת את הפוליטיקה באירופה. ההצלחה הבלתי צפויה במערכות בחירות באיחוד האירופי הפכה את ״האידיאליסטים בשוליים לממליכי המלכים הפוטנציאלים בבריסל[4] בניגוד לסקרים ודיווחים על עלייתו של הימין הפופוליסטי, המפלגות שזכו למספר הקולות הגדול ביותר בבריסל, ברלין, ודבלין היו המפלגות הירוקות, ששינו את מאזן הכוח ביבשת.

המפלגות הירוקות חרטו על דגלן נושאים רבים כגון צדק חברתי וזכויות אדם בלב המאבק הסביבתי, מה שהצליח למשוך קולות רבים מהשמאל. הכוח החדש הזה בא לידי ביטוי במיוחד בגרמניה, שם למפלגה הירוקה יש לגיטימציה וקשב רב בקרב מקבלי ההחלטות והציבור. החברות במפלגת ה – "Grune" הגרמנית עלתה ב  – 15.6% בין השנים 2017 – 2018 והחל מ-2020 המפלגה מונה 100,000 חברים (הרביעית בגודלה במדינה). המפלגה מחזיקה היום ב-67 מושבים בבונדסטאג ו-21 מתוך 96 מושבים בפרלמנט האירופי[5].

מי שמייצגת את את האג'נדה החדשה ביבשת היא המפלגה האירופית הירוקה 'EGP'. עם 5 מתוך 27 מושבים במועצת האיחוד האירופי ו-74 מושבים מתוך 751 בפרלמנט האירופי (הרביעית בגודלה) המפלגה מחזיקה בכוח בלתי-מבוטל בקבלת ההחלטות ביבשת[6]. הכוח הזה נובע מהעובדה שיש לירוקים קואליציה משותפת עם עוד מספר מפלגות שנקראת – "European Free Alliance". הבלוק שלהם שולט ב-10% מסך הקולות, דבר ששובר את האחיזה של המפלגות השמרניות והסוציאליסטיות שצריכות להיעזר בהן אם הן רוצות להעביר חקיקה. למרות שמפלגות המרכז\ימין באירופה עדיין מחזיקות בכוח משמעותי בהרבה מחלקי היבשת הן הרבה פחות מאוחדות פוליטית, עם שלל נושאים שעומדים בניהן, כמו היחס לפוטין ולרוסיה, זכויות להט"ב, וההתמודדות עם מבקשי המקלט ביבשת. המפלגות הירוקות לעומתן מציגות חזית אחידה וממושמעת שמחזיקה זכות הצבעה גדולה, גם לאחר הברקזיט. עם זאת, יש לציין שתופעת הירוקים חזקה מאוד במערב אירופה, במיוחד בגרמניה, אירלנד, וצרפת, אך היא כמעט ואינה קיימת במזרח ומרכז אירופה כפי שניתן לראות במפה בעמוד הבא.

כדי להבין בכלליות מה רוצה המפלגה הירוקה יש לבחון את הצעות החוק וקווי היסוד שלה ולראות כיצד הן עלולות להשפיע על מדיניות החוץ וקבלת ההחלטות בעתיד. המפלגה רואה את האג'נדה הירוקה כתפיסת עולם הוליסטית וכמערכת ערכים שלמה הקשורה לכל היבט של ניהול האיחוד. להלן כמה דוגמאות:

ביטחון ויחסי חוץ

המפלגה דורשת גינוי כולל של הממשלה הרוסית בעקבות הפעולות שלה באוקראינה, והיא סבורה שהמאבק המזויין במזרח אוקראינה מהווה את המכשול הכי משמעותי לביטחון האירופי. לכן, היא קוראת להרחבת הסנקציות על רוסיה, ודורשת שכל תמיכה פיננסית של האיחוד תינתן אך ורק בתנאי שיחל מאבק אמיתי כנגד שחיתות ושיתוף פעולה בינלאומי. בנוסף, המפלגה קוראת לביטול פרויקט הנורד-סטרים 2 (צינור הגז הרוסי).

קיימות ורגולציה

המפלגה רוצה להפוך את אירופה למובילה בתחום האנרגיה הירוקה והרגולציה. בין הפעולות המוצעות הן הפיכת הרכבות לאלטרנטיבה אמיתית למטוסים באירופה והפסקת ייצור וייבוא של קוטלי חרקים ומוצרי GMOs (אורגניזם שעבר שינוי גנטי, בעיקר תוצרת חקלאית). במפתיע, המפלגה כן מראה תמיכה בהסכמי סחר בילטרליים תוך כדי שמירה על עקרונותיה החברתיים. המפלגה דוחפת ליצירת מסגרת חוקתית וסטנדרטים גבוהים שחברות בתוך האיחוד ומחוץ לאיחוד יצטרכו לעמוד בהם תחת הסכמי האומות המאוחדות והסכמי זכויות אדם. דעתם היא שחברות צריכות לקחת אחריות על כל שרשרת האספקה של המוצרים שלהן בנוגע לזכויות אדם ופיתוח בר-קיימא.

סחר בנשק

אחת הדוגמאות המובהקות לאג'נדה של הירוקים מגיעה דווקא בנושא מאוד שנוי במחלוקת. המפלגה שמה לעצמה כעיקרון את "אי ההתערבות" הצבאית בקונפליקטים ברחבי העולם ואת יצוא ומכירת הנשק למשטרים אפלים. גרמניה, צרפת, ספרד, ואיטליה הן יצרניות נשק מובילות באירופה, נשק שחלקו מגיע למזרח התיכון. בעקבות המלחמה בתימן, כמה מדינות כגון פינלנד וגרמניה החליטו להפסיק או להגביל את ייצוא הנשק שלהן לאיחוד האמירויות ולערב הסעודית, שינוי שיכול ליצור בעיות כלכליות וביטחוניות למדינות הנ"ל[7]. כרגע, אילו רק הצעות ואין וודאות לכך שהן אכן יצאו לפועל. נצטרך להמשיך ולעקוב אחר ההשפעה ההולכת וגוברת של הגל הירוק באירופה כדי להבין לאן הולך האיחוד בנושא.

להלן המפה הפוליטית של הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי (מקור: הגרדיאן הבריטי)

נושאים מרכזיים – הגרין ניו דיל

בעיית האקלים כבר לא נוגעת אך ורק לסביבת המחייה שלנו. בעיית האקלים היא חלק ממערכת מורכבת של פוליטיקה גלובלית, כלכלה פיננסית בינלאומית, ושווקים חוצי עולם, והאירופאים מבינים זאת היטב[8]. אדם טוז, היסטוריון כלכלי ומרצה באוניברסיטת קולומביה טוען "שהגרין ניו דיל האירופי מזיז את השאלה מקרחונים ודובי קוטב אל הכלכלה הפוליטית העולמית". בדומה להצעות קלינטון ובוש לפתירת הסכסוך הישראלי\פלסטיני, גם הגרין ניו דיל היא מאוד שאפתנית, כתובה כקווים מנחים בסגנון מעורפל, והיישום שלה הדרגתי ודינמי. בפסקאות הבאות נתאר את התוכנית במילותיו של האיחוד עצמו, הנושאים בה היא תעסוק, והיעדים שלה.

המסמך עצמו הוא התיעוד של ההסכם באיחוד האירופי והוא מכיל 24 עמודים שמחולקים ל – 4  פרקים:

  1. הקדמה – הפיכת אתגר דחוף להזדמנות ייחודית
  2. טרנספורמציה של כלכלת האיחוד לעבר עתיד בר-קיימא
  3. האיחוד האירופי כמנהיג עולמי
  4. "האיחוד של האיחוד" – הארגון חייב לאחד את כל המדינות החברות לצורך ברית אקלימית אירופאית

ארבעת המטרות העיקריות של העסקה הן[9]:

  1. הפיכת אירופה לנייטרלית מבחינה אקלימית עד 2050 (0 פליטות מזהמים)
  2. הגנה על חיי אדם, בעלי חיים וצמחייה על ידי הפחתת זיהום אוויר
  3. עזרה לחברות מסחריות להפוך למובילות עולמיות במוצרים וטכנולוגיות ירוקות
  4. יישום התהליך בצורה צודקת, שוויונית וכוללנית

אלו הן המטרות המוצהרות הרשמיות של התוכנית. אותנו ב"משחק הגדול" מעניין לקרוא בין השורות, למצוא את הרעיונות המרכזיים של התוכנית ולהבין אותם לעומק. ישנם כמה ראשי פרקים ורעיונות קריטיים מתוך המסמך. לשם הנוחות חילקנו את הרעיונות הללו לקטגוריות הבאות:

  • אסטרטגיה ויחסי חוץ
  • אנרגיה ומשאבי טבע
  • פיננסים וכלכלה

*את העסקה המלאה ניתן למצוא בהערות [10] [11]:

אסטרטגיה ומדיניות חוץ

חזון

בחלק זה נדבר על ראיית המאקרו האסטרטגית של האיחוד. החלקים הספציפיים שחשובים יזכו להרחבה וניתוח בהמשך.

כאשר קוראים את הגרין דיל ניתן לראות בבירור את טביעת האצבע של נשיאת האיחוד, אורסולה פון דר לאיין. במסמך שכתבה לפני כניסתה לתפקיד שנקרא "האג'נדה שלי לאירופה" ניתן למצוא את העסקה הירוקה בראש הרשימה של האסטרטגיה האירופית החדשה.[12] הנושא האסטרטגי מתואר על ידי האירופאים כהפיכת "אתגר האקלים הדחוף להזדמנות ייחודית".[13] הוועידה האירופית מתחייבת לטפל בבעיית שינוי האקלים וההתחממות הגלובלית באמצעות העסקה הירוקה. הם מכנים את העסקה כ"אסטרטגיית צמיחה" שמטרתה להפוך את האיחוד האירופי לחברה הוגנת ומשגשגת, מה שיושג על ידי כלכלה יעילה, תחרותית, ומודרנית, עם אפס פליטות מזהמים עד 2050 שהצמיחה הכלכלית שלה מנותקת משימוש כבד במשאבים.

העסקה תגן, תשמר, ותקדם את ההון הטבעי של האיחוד ובנוסף תגן על שלמותם של האזרחים מפני נזקים סביבתיים. האירופאים שמו דגש על אופי העסקה שעליה להיות צודקת וכוללנית ולדאוג לאזורים, אנשים, ותעשיות שיפגעו בצורה הקשה ביותר מהמעבר האנרגטי. בזכות העובדה שהוא כבר מוביל  עולמי במדיניות סביבתית, אקלימית, ובהגנה על צרכנים וזכויות עובדים, האיחוד רואה את האתגר הירוק כאתגר שהוא בר-השגה. כדי לעמוד ביעדים יש צורך בהשקעה ציבורית מאוד נרחבת ומאמץ לנתב השקעות פרטיות לצורך פעולות סביבתיות ואקלימיות. השינוי הנדרש והשאיפות הגדולות המפורטות בעסקה אינן יכולות להתממש רק על ידי פעולות של האיחוד בלבד, על כן יש להשתמש בכל כלי ההשפעה, המומחיות, והמשאבים הכלכליים כדי לרתום את שכנותיה ושותפותיה של האיחוד. האיחוד יחתור לבניית בריתות עם מדינות בעלות חזון דומה תוך כדי ההבנה שתעשיות וחברות אירופאיות צריכות להישאר תחרותיות למרות המעבר.

דיפלומטיה ירוקה

האיחוד ישתמש ב"גרין דיל דיפלומסי" כדי לשכנע ולתמוך באחרים לטובת פיתוח בר-קיימא. אירופה רואה את עצמה כמנהיגה עולמית ולכן עליה להוות דוגמא אמינה לשינוי המתבקש ולחתור לדיפלומטיה, מדיניות סחר,תמיכה בפיתוח בר-קיימא ומדיניות חוץ שתתרום למאמץ. האיחוד ישתמש בכל הערוצים הדיפלומטיים הנדרשים כגון הג'י 7, ג'י 20, האו"ם, וארגון הסחר הבינלאומי כדי לנווט את השינוי והמעבר הירוק בקרב מדינות אחרות. בלב המאמץ תהיה עסקת האקלים של פריז שתשמש כמסגרת מולטילטרלית להילחם בשינוי האקלים. במקביל, האיחוד יגביר קצב בהסכמים ופעולות בילטרליות בקרב מדינות הג'י 20, שאחראיות על 80% מפליטת המזהמים בעולם. יש צורך במאמץ מותאם אישית לאזורים גיאוגרפיים שונים ולכן האיחוד יעבוד עם שותפים בינלאומיים כדי להקים "שוק פחמן" גלובלי (פירוט בהמשך) שיצור תמריצים כלכליים לפעילות אקלימית. 

החלק האסטרטגי במסמך מדבר על הצורך בחיזוק היחסים ושיתוף הפעולה עם כמה שחקניות חשובות, אחת מהן היא סין היצרנית שמוזכרת ראשונה בהקשר של חיזוק השותפות של שתי המעצמות בנושאים סביבתיים. המסמך גם מפרט את החזון של אירופה ביבשת אפריקה ואת התוכנית של אירופה ליבשת שנקראת "Natur Africa" ומטרתה להילחם באובדן הגיוון הביולוגי על ידי יצירת אזורים מוגנים שיעזרו לשמר חיות בר ולהציע הזדמנויות עסקיות בסקטורים ירוקים לאוכלוסיות מקומיות. באופן כללי, האיחוד ישתמש בכלים הדיפלומטיים והכלכליים שלו להבטיח ש"בריתות ירוקות" יהוו חלק מכריע ביחסים עם יבשת אפריקה, אמריקה הלטינית, הקריביים, אסיה, והפסיפיק. האיחוד מציין שברצונו לשים סוף לסובסידיות על דלקים מאובנים תוך כדי עמידה בהתחייבויות של הג'י 20 והפסקת המימון המולטילטרלי שיועד לתעשייה מזהמת (במיוחד לבניית כורי פחם חדשים) והעברתו לצורך מימון בר-קיימא. 

המסמך מכיר בעובדה שהגרין ניו דיל תעצב מחדש את הגיאופוליטיקה, הכלכלה, המסחר, ואת האינטרסים הביטחוניים הבינלאומיים. העסקה תיצור אתגרים למדינות ואוכלוסיות מסוימות והאיחוד טוען שיעשה את מה שנדרש כדי למנוע מהאתגרים הללו להתפתח לקונפליקטים, חוסר ביטחון תזונתי, העברת אוכלוסיות, והגירה כוחנית. מדיניות אקלימית תהפוך לחלק בלתי נפרד מהחשיבה ווהפעולות של האיחוד האירופי בנוגע לבעיות חיצוניות, כולל בהקשר של אתגרי ביטחון והגנה משותפים. האיחוד שואף להכליל התחייבויות סביבתיות (הסכם פריז) בהסכמי סחר ודיאלוגים עתידיים כאשר המטרה העיקרית היא שהסטנדרטים הנוקשים והרגולוציה יחולו על כל הכימיקלים, חומרי גלם, מזון, ושאר המוצרים שנכנסים לשוק האירופי. האיחוד ישתמש במומחיות הירוקה שלו כדי לעזור למדינות אחרות לעצב חוקים שאפתניים ורגלוציה דומה.

תעשיות שדורשות אנרגיה רבה כמו פלדה, כימקלים, ובטון הם חלק בלתי נפרד מהכלכלה האירופאית ויש לתת להן גם עדיפות אסטרטגית. הדה-קרבוניזציה (הפחתת פליטת הפחמן) והמודרניזציה של התעשיות הללו הם תהליכים חיוניים. מאחר והאיחוד האירופי הוא הסינגל-מרקט הגדול בעולם, הסטנדרטים שייצור ישפיעו על כלל שרשרת האספקה העולמית. הוועידה האירופית רוצה לעצב את הסטנדרטים הסביבתיים הבינלאומיים בדמות אלו של האיחוד. המסמך מדגיש את הצורך בעבודה משותפת כדי להבטיח ביטחון באספקת משאבים וגישה מהימנה לחומרי גלם אסטרטגיים ויש צורך בהקמת מערכת פיננסית בינלאומית שתתמוך במעבר הירוק ובצמיחה כלכלית בר – קיימא.

אחידות אירופאיות

האיחוד מדבר על "ברית אירופאית" חדשה. הוא שם לעצמו כמטרה להתאחד ולהתאגד כ"אירופה אחת" מול האתגרים הסביבתיים ולצאת לדרך משותפת מאחר והמעורבות של כל בעלי העניין הציבוריים והפרטיים קריטית להצלחת הגרין ניו דיל. למרות השאיפות הקולקטיביות הגדולות, העסקה תשים דגש על מעורבות, שקיפות, ושיתוף פעולה עם האזרחים הפרטיים והדאגות היומיומיות שלהם בנוגע לעבודה מכובדת והוגנת, חימום הולם, ומזון.

אנרגיה ומשאבי טבע

מעבר לאנרגיה מתחדשת

כדי להשיג את המטרות האקלימיות השאפתניות של האיחוד יש צורך להתחיל בדה-קרבוניזציה של המערכת האנרגטית. כיום, הייצור והשימוש של אנרגיה מהווה 75% מכל פליטות גזי החממה של האיחוד האירופי, לכן יש לתת עדיפות ליעילות אנרגטית. סקטור הכוח והאנרגיה חייב לעבור שינוי ולהתבסס על אנרגיה מתחדשת ובו בזמן להפחית באופן הדרגתי את השימוש בפחם. עם זאת, אספקת האנרגיה של היבשת צריכה להיות מבוטחת וברת השגה לצרכנים ועסקים ביבשת. לשם כך, האיחוד רוצה להבטיח ששוק האנרגיה יעבור תהליך התייעלות הכולל דיגיטליזציה ואינטגרציה מלאה.

ההיבט הכלכלי הולך יד ביד עם נושא המעבר האנרגטי. האיחוד רואה צורך בחשיבה כלכלית חדשה לגמרי. הכלכלה והתעשייה הנוכחית הן "לינאריות", משמע שהכלכלה בנויה באופן כרונולוגי של כריית משאבים – יצירת מוצרים – שימוש במוצרים – זריקת המוצרים והעברתם למכרות זבל. חצי מפליטת המזהמים ו90% מאובדן הגיוון הביולוגי והמחסור במים הוא תוצאה ישירה של כריתת משאבים, עיבוד חומרים, דלקים ומזון. כדי לייצר שינוי משמעותי הכלכלה עצמה צריכה להיות כלכלה "מעגלית" נטולת פליטות (שהמוצרים והחומרים בה ממוחזרים באופן מלא ואינם נזרקים לטבע). הרבה מדינות שואפות ליצור כלכלה מעגלית משלהן, אך מה שמיוחד באירופאים הוא שיש להם את הגישה והשאיפה הנכונה. כדי להשיג יש צורך בהירתמות מלאה של כל חלקי התעשייה. לאירופאים יש גיבוי ציבורי, מדיניות, וחוקים ספציפיים שיגרמו לזה לקרות. לדוגמא, הוועידה האירופית הודיעה שהם יפתחו דרישות לכך שכל האריזות באיחוד האירופי יהיו ניתנות לשימוש חוזר או למיחזור עד 2030.[14] זהו נושא קריטי מכיוון שקצב כריית המשאבים גדל פי-3 מאז שנות ה-70, והוא ממשיך לגדול.

אספקת משאבים סדירה היא גם נושא שמעסיק את האיחוד. נושא הגישה למשאבים מוזכר במסמך מאחר והוא מהווה שאלה ביטחונית ואסטרטגית לאיחוד האירופי. הנושא דורש טיפול על מנת להבטיח שהעסקה אכן תעמוד במטרות שלה. הגרף הבא מתאר כיצד האיחוד רואה את הרכב האנרגיה שישמש את היבשת עד 2050[15], ניתן לראות שהשימוש הכולל באנרגיה הולך להצטמצם בעקבות התייעלות אבל הרכב האנרגיה הולך לעבור שינוי משמעותי ולהיות תלוי ברובו על אנרגיה מתחדשת וגרעינית.

אירופה תעבור תהליך של אלקטריפיקציה (חישמול) של היבשת מה שיביא להכפלת צריכת החשמל ביבשת כאחוז מהשימוש הכולל באנרגיה. התהליך הנ"ל יפתח אופקים חדשים לחברות אירופאיות בסקטור האנרגיה הנקייה המוערך כיום באזור ה-1.3 טריליון יורו. 6 מתוך 25 חברות האנרגיה המתחדשת הגדולות בעולם הן אירופאיות והן מעסיקות באזור ה-1.5 מיליון עובדים, מה שיצור הזדמנות עסקית ייחודית ליבשת. יתרה מכך, בטופ – 100 חברות אנרגיה מתחדשות בעולם על פי רויטרס (שדורגו על פי מתודולוגיה נרחבת שבה בחנו 20 גורמים שונים תחת 8 מימדים כגון ניהול, ביצועים פיננסיים, רגולציה, סיכון, השפעה סביבתית, וכדומה) ניתן למצוא 34 חברות אירופאיות.[16]

התלות האירופית – דלקים מאובנים

ישנם שני היבטים קריטיים שיש לבחון תחת תחום האנרגיה, הראשון הוא התלות האנרגטית והשני הוא התלות בחומרי גלם. שניהם נחוצים כדי להניע את כלכלת האיחוד בשגרה ובמיוחד כדי לקדם את המעבר הירוק והייצור התעשייתי החדש שמגיע איתו. כדי להשיג אנרגיה וחומרי גלם אירופה מסתמכת בעיקר על מדינות מחוץ לאיחוד. על פי EUROSTAT, האיחוד מייבא היום כ-58% מכלל האנרגיה הנצרכת[17].

התלות משתנה בין המדינות השונות אבל שתי הכלכלות הגדולות של גרמניה ואיטליה מקבלות מעל 60% מהאנרגיה שלהן ממדינות מחוץ לאיחוד וצרפת לא רחוק מאחור עם 45%. התלות משמעותית בעיקר בנפט (90%) וגז טבעי (66%). המדינות החשובות ביותר מבחינת אספקת דלקים מאובנים לאירופה הן רוסיה, אלג'יריה, עיראק, ערב הסעודית, נורבגיה ובמידה מסוימת ארה"ב, כאשר רוסיה ואלג'יריה חשופות במיוחד.

התלות של האיחוד האירופי ברוסיה בתחום הגז הוא עניין שדובר עליו רבות. עם זאת, על פי הניתוח שלנו התלות היא הדדית ברובה. על פי משרד האוצר הרוסי, יצוא מהווה 30% מהתל"ג של המדינה וייצוא של נפט וגז טבעי מהווה  67% ו-12% בהתאמה מכלל הייצוא. הכנסות מגז ונפט הגיעו לכ-108 מיליארד דולר ב-2019 (40% מסך ההכנסות של המדינה)[18]. העובדה שרוסיה מספקת 40% מהגז המיובא של אירופה, 30% מהנפט, ו-40% מהפחם מציבה אותה יותר חשופה משחקניות אחרות למעבר מדלקים מאובנים לאנרגיה ירוקה. למרות שבטווח הקצר לא צפויה ירידה דרמטית בביקוש לגז טבעי כן צפויה ירידה בשימוש בפחם ונפט. בטווח הארוך הפחתה בצריכה של אנרגיה לא מתחדשת כגון גז, נפט, ופחם עלולה לגרום נזק לכלכלות שאינן מגוונות במקורות ההכנסה שלהן כמו רוסיה. התלות בייצוא היא מעט יותר משמעותית מהצד הרוסי מאחר ואירופה היא הלקוחה הגדולה ביותר שלהם. בתרשימים הבאים ניתן לראות את הרכב יצוא הגז של רוסיה לעולם בצורותיו השונות ואת הרכב יבוא הנפט של האיחוד[19]:

גם בנושא הפחם המיובא הרוסים מאוד דומיננטים. הנתונים הרשמיים של האיחוד האירופי מראים שרוסיה מובילה את הסקטור כאשר 40% מכל הפחם המיובא מגיע משם, כאשר ארה"ב וקולומביה אחריה עם 18% ו-13% מכלל הפחם המיובא. הנשיא טראמפ ניסה והצליח זמנית לייצב את תעשיית הפחם ולהוריד את קצב איבוד המשרות בתחום, עד שהגיע משבר הקורונה והפך את המגמה[20]. כיום, ארה"ב מייצאת כ-100 מיליון טון פחם בשנה כאשר בתוך האיחוד האירופי, מדינת הולנד לבדה מהווה 11% מכל יבוא הפחם מארה"ב, שווה ערך לחצי מיליארד דולר בשנה[21]. עם זאת, היעילות הנמוכה של צורת הפקת האנרגיה מפחם והזיהום הכבד שכרוך בתהליך תוביל לכך שהשימוש בפחם יקטן בצורה דרמטית, מה שכנראה יהווה נקודת חיכוך בין המעצמות.

התלות האירופית – חומרי גלם ומשאבים

מבחינת חומרי גלם, האיחוד מדבר על הצורך בהבטחת אספקה שוטפת של חומרי גלם כגון קובלט, משאבי ארץ-נדירים (Rare Earth Minerals), וגרפיט שהייצור שלהם מרוכז במספר מצומצם של מדינות מחוץ לאירופה. מדיניות המסחר האירופית שואפת לשחק תפקיד מכריע במסחר בר-קיימא ולספק ביטחון באספקת החומרים הללו לתוך האיחוד.

  • קובלט – הוא משאב קריטי בכלכלה דלת-פחמן. לדוגמא, בכל סוללה של רכב חשמלי (מוצר קריטי בכלכלה שמנסה להפחית בפליטת מזהמים) יש בערך 10-20 ק"ג קובלט. מחיר המתכת הראה תנודתיות גבוהה בשנים האחרונות, למרות העלייה בביקוש. בין 2017-2020 המחיר ירד מאזור ה-90,000 דולר ל-30,000 דולר לטון[22]. כיום, האיחוד מייבא באזור 10,000 טון קובלט כל שנה (65% מכלל הצריכה העולמית). המתכת מגיעה בעיקר ממדינות סוררות כגון קונגו, זמביה, והרפובליקה המרכז אפריקאית ("במשחק הגדול" דובר על המשאבים הללו והיתרונות הגיאופוליטיים של המדינה באזור שמביאים לקשרים ההדוקים של הרפובליקה עם הקרמלין[23]).  התלות ההולכת וגוברת בקובלט וצורת הכרייה הלא-הומנית (בלשון המעטה) תיצור בעיה אסטרטגית וציבורית לאיחוד שידרש לגוון את מקורות האספקה ולמצוא מנגנון מיחזור יעיל יותר למתכת.
  • Rare Earth Metals  – האיחוד האירופי מייבא 100% מכלל משאבי הארץ הנדירים שלו והוא אחראי על 52% מכלל היבוא העולמי, שרובו מגיע מסין[24]. למרות השכיחות של המשאב, הכרייה והעיבוד שלו מסובכים. השליטה הסינית בסקטור גרמה למשאב להיות מעין כלי למלחמות פוליטיות. ראינו דוגמא לכך עם העצירה הסינית של המסחר בגרפיט עם יפן ב-2011 בעקבות סכסוך טריטוריאלי בין השתיים[25]. אירופה כבר החלה בתהליך של גיוון וייעול של שרשרת האספקה, כולל הקצאת הון למחקר ופיתוח של מכרות מקומיים ומיחזור של המשאבים הללו.
  • גרפיט – נחשב משאב הכרחי לתעשיית הסוללות, שתהיה קריטית בעתיד של כלכלה אירופית ירוקה. כמו הקובלט, גם הגרפיט משאב קריטי לתעשיית הרכבים החשמליים, בכל רכב כזה יש באיזור ה-70 ק"ג של גרפיט. במסגרת ברית הסוללות האירופאיות הרשויות הקציבו 3 מיליארד דולר ומצפים לגייס עוד 5 מיליארד מהשוק הפרטי כדי להשקיע בהפיכת פחמן לגרפיט בתוך האיחוד ולהפוך למובילים בתחום במקום להסתמך גם כאן על סין שמהווה 70% מכריית הגרפיט בעולם[26] [27].

האיחוד האירופי מעוניין ליצור "אלופי אקלים ומשאבים" (חברות אירופאיות מובילות) כדי לפתח את היישום המסחרי הראשון של טכנולוגיות פורצות דרך בתעשיות מפתח עד 2030 עם עדיפות לחנקן נקי, תאי דלק, אחסון אנרגטי, ולכידת פחמן.

אופרציה אנרגטית – היוזמות והמנגנונים החדשים שיסייעו במעבר הירוק

 כדי לעמוד ביעדים שהציב, האיחוד האירופי הולך להשתמש בכמה מנגנונים חדשים שהוקמו במיוחד לייעל את המעבר האנרגטי:

EMS – European Emission System

המערכת הנ"ל פועלת בכל רחבי האיחוד וכוללת את איסלנד, ליכטנשטיין, ונורבגיה, והיא מכסה כ-45% מסך פליטות גזי החממה. המערכת פועלת בשיטת ה"מכסה והמסחר", שבה המכסה מייצג את הכמות המותרת הכוללת של פליטות מזהמים על ידי חברות בתוך המערכת. הכמות קטנה כל הזמן ככה שהזיהום ימשיך ליפול. בתוך המכסה, חברות מקבלות או קונות "קצבאות זיהום" שאיתן הן סוחרות אחת עם השנייה על פי הצורך (חברה שמזהמת מעט יכולה למכור את שארית הקצבה שלה לחברה שנדרשת לזהם יותר). בנוסף חברות יכולות לסחור בקרדיטים בינלאומיים מפרוייקטים דומים ברחבי העולם. בכל סוף שנה, על החברה להגיש את הקצבה שנותרה לה כדי לכסות על כל הפליטות, אחרת ניתנים לה קנסות כבדים[28]. כדי להימנע מקנסות, חלק מהתעשיות והחברות האירופאיות יוצרות "זליגת פחמן" ובעצם מעבירות את הייצור והפליטה לאזורים בהם החוק לא חל עליהם. כדי למנוע מצב כזה האיחוד שם דגש על תעשיות עם צרכי פליטה מוגברים שבהם תהליך הפחתת המזהמים איטי יותר והן זוכות להקלות מסוימות כדי להישאר תחרותיות ולהמנע מקנסות.

Carbon Border Adjustments

הוא מנגנון שהוקם בנוסף כדי לפתור את בעיית "זליגת הפחמן" על ידי מיסוי ותמחור פחמן על יבוא שמגיע מחוץ לאיחוד האירופי. בעזרת המנגנון הזה, מחיר המוצרים המיובאים ישקף בצורה טובה יותר את תכולת הפחמן שנפלט בתהליך הייצור או המשלוח של המוצרים הללו. האיחוד יבחן את המדיניות והמנגנון לאורך הדרך מאחר והוא עלול להשפיע בצורה ישירה על צרכנים הצורכים מוצרים מיובאים וגם על החברות והמדינות שמייצרות, מייצאות, ומייבאות אותם.

Project 'Desertec' & The Middle-East

מכירות גז ונפט מהוות 60% מהרווחים הפיסקאליים של מדינות כמו ערב הסעודית, עיראק, כווית, וקטאר. כדי להימנע מקונפליקטים, מיתון כלכלי, והגירה נרחבת, האיחוד האירופי יצטרך לקחת חלק פעיל ביצירת מקום למדינות הנ"ל בסדר העולמי האנרגטי החדש. דרך אחת לעשות זאת היא על ידי הקמת תשתיות אנרגיה מתחדשת שיתחברו לאירופה כמו מה שמנסה לעשות פרויקט הדזרטק. הפרויקט (שמובל על ידי חברות גרמניות) הוקם לאחר אסון צ'רנוביל ב-1986 על מנת ליצור אלטרנטיבה למקורות אנרגיה נקיים. חוקרי הפרויקט הגיעו למסקנה מדהימה: בתוך 6 שעות בלבד, המדבריות בעולם מקבלות מספיק אנרגיה מהשמש כדי לספק את צורכי האנרגיה של כלל האנושות למשך שנה שלמה. מטרת הפרויקט היא ליצור רשת נרחבת של טורבינות רוח ומתקנים סולאריים בצפון אפריקה והמזרח התיכון שיספקו חשמל לאירופה ולמקומות נוספים תוך 40 שנים[29]. הפרויקט נתמך על ידי רשת בינלאומית של מדענים, מומחים, ופוליטיקאים בסקטור של אנרגיה מתחדשת. שכנותיה של אירופה חייבות למצוא את ה"מקום מתחת לשמש" שלהן (תרתי משמע) בעולם החדש וזוהי כנראה ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. מבחינה אידיאולוגית, תמיכה באזור תהיה מותנית ברפורמות בתחום השחיתות, שקיפות, דמוקרטיה, וזכויות אדם באזורים הללו. על ידי תמיכה כזו, אירופה יכולה להקטין את נקודות החיכוך האפשריות שעלולות להיווצר בעקבות המעבר לאנרגיה ירוקה.

פיננסים וכלכלה

כדי להוביל שינוי שאפתני בסדר גודל של הגרין ניו דיל יהיה צורך בכסף, והרבה ממנו. מקריאה וניתוח של המסמך והאסטרטגיה שצוינה לפני כן אנו רואים שאירופה רוצה לשנות לגמרי את המערכת הכלכלית באיחוד תוך כדי שמירה על היתרון התעשייתי והמשרות המקומיות שלה. בין הפוליסות המוצעות בתוכנית החדשה ניתן למצוא סגירה הדרגתית של תחנות כוח מונעות פחם, פיצויים גדולים לאזורים בהם הכלכלה מסתמכת על כריית פחם (כמו בפולין, בצ'כיה ובחבל לוסאטיה שבגרמניה), השקעה בטכנולוגיה ירוקה, והעלאת מיסים על זיהום בצורה אחידה ביבשת[30]. לפני הקורונה, על פי הערכות, תקציב התכנית הכולל היה באזור – 1 טריליון אירו עד 2030. על פי Sustainable European Investment Plan האיחוד ישקיע 500 מיליארד אירו מהתקציב עד 2030, שווה ערך לרבע מכלל התקציב. 280 מיליארד אירו נוספים יגיעו כתוצאה מהשקעות של גורמים פרטיים או ממשלתיים ושאר הסכום יגיע מהבנק האירופי להשקעות ויוזמות אחרות.

תקציב חדש לאיחוד

האיחוד העביר בחודש יולי האחרון את התקציב שלו עד שנת 2027 ושם מפורטים ההיבטים הפיננסיים החדשים והמימון ליבשת לאחר משבר הקורונה . להלן הנקודות החשובות[31]:

  • הקמה של NEXT GENERATION EU PROGRAM

זהו מנגנון השיקום האירופי שנועד לטפל בנזקים שנוצרו בעקבות משבר הקורונה. מדובר על סכום לשעת חירום הכולל 750 מיליארד יורו בנוסף לתקציב הקיים שמגיע על ידי מימון של אג"חים מהשוק הפרטי. המנגנון הזה יתמוך בתקציב רב-שנתי המיועד להעברה מהירה של כספים בצורת הלוואות למקומות שזקוקים להם ביותר תוך כדי עמידה ביעדים שהוצבו בגרין ניו דיל. ביחד עם "רשת הביטחון" הכספית שהועברה במועצה באפריל, סך הסכום המדובר שיעמוד כדי לשקם את כלכלת האיחוד יגיע ל-1.29 טריליון יורו. על פי הערכות שמרניות, התוכנית התקציבית הרב-שנתית תעלה באזור ה-3.1 טריליון.

להלן הרכב ההוצאות המלא הרשמי:

  • Invest EU – תוכנית הדגל של האיחוד האירופי

מטרת התוכנית היא הנעת השקעה פרטית בפרויקטים חשובים אסטרטגית לאיחוד האירופי כמו שהוזכרו בניתוח כדי לקדם את הפיתוח של טכנולוגיות קריטיות למעבר הירוק. המטרה לגייס 650 מיליארד יורו בהמשך לתוכניות הקיימות ובדגש על ארבעת המטרות[32] לשנים 2021-2027:

גורמי מימון עיקריים

European Investment Bank

בנק ההשקעות האירופי לוקח חלק חשוב בהיבט הפיננסי של התוכנית. הבנק משמש כזרוע הביצועית למתן הלוואות באיחוד האירופי[33]. הארגון הוא המוסד המולטילטרלי הגדול ביותר בעולם ואחד מנותני המימון הגדולים ביותר בנושא האקלים. הבנק מורכב משני חלקים: בנק ההשקעות עצמו, וקרן ההשקעות האירופית שתפקידה להתמקד בעסקים קטנים\בינוניים. הבנק עצמו אוטונומי לגמרי, למרות שבעלי העניין הם מדינות האיחוד האירופי וחברי הדירקטוריון הם שרי האוצר של המדינות, ההון שלו מגיע אך ורק מהשוק הפרטי על ידי גיוס אגרות חוב. הבנקאים של האיחוד המציאו את כלי "האג"ח הירוק" שתופס תאוצה בעולם ונועד לגייס כסף במיוחד לנושאי המלחמה במשבר האקלים. באמתחת הבנק יש בערך 250 מיליארד יורו של הון נזיל להשקעה והוא החליט להגדיל את התמיכה במשבר האקלים מ-25% מהפעילות ל-50% החל מ-2021 במטרה לעזור בגיוס השקעות לגרין ניו דיל בשווי של טריליון יורו עד 2030.

בסוף השנה שעברה בעלי המניות בבנק ההשקעות של האיחוד ביקשו באופן גורף להפסיק את המימון של הוצאה והפקה של דלקים מזהמים (כולל גז טבעי) וקבעו סטנדרט חדש בתעשייה[34]. בנוסף, מוסדות האיחוד העבירו רפורמות פיננסיות חדשות הכוללות דרישה ממשקיעים לשקול את ההשפעה החברתית והסביבתית של ההשקעות שלהם והסיכון הכרוך בכך. האיחוד גם ביקש ממנהלי קרנות השקעה להוכיח את היישור שלהם עם עקרונות הסכם האקלים של פריז ולקחת צעדים נדרשים לשלב שיקולי "קיימות" בבחירת ההשקעות העתידיות, בין אם מדובר בבנקים גדולים, מפקחים פיננסים באירופה או יועצי השקעות ללקוחות פרטיים.

השיקולים הכלכליים הם במרכז התוכנית והאג'נדה וכנראה יהוו גם מכשול ענק וגם הזדמנות. ישנו צורך לממן את כל הפרויקטים השאפתניים ועל ידי כך האזרחים והשחקנים המסחריים צריכים להתיישר ולהתחיל להשקיע עם הפנים קדימה. מיליארדים רבים הולכים להיות מנווטים לעבר חברות שמתיישרות עם קווי היסוד ולהילקח מחברות, יזמים, ומשקיעים שאינם מתיישרים. עבור יבשת שאינה נמצאת במצב כלכלי מזהיר, עם אינפלציה נמוכה, קצב צמיחה איטי, אוכלוסיות מזדקנות, והמון בעיות פנימיות, לאיחוד מצפה משימה מאתגרת במיוחד שהולכת ליצור מציאות חדשה בקרב השחקנים הפועלים על אדמת אירופה וברחבי העולם.

במגזר הפרטי במיוחד, האיחוד האירופי הולך לשים את הזרקור על חברות ותאגידים, עם לחץ אדיר לפרט ולייצר מידע רחב יותר על נושאי קיימות, כדי לאפשר למשקיעים להיות יותר מודעים ולהשקיע בצורה קלה יותר ובנוסף להשפיע על אחריות תאגידית בתוך החברות. אירופה רואה את התחום הפיננסי כקטליזטור להשיג את המטרות הירוקות שלה. לדוגמא, כדי להשיג את המטרות שהציב האיחוד יש להפחית לפחות 90% מסך פליטות המזהמים הנובעות מתחבורה. אם מחיר התחבורה ישקף את הנזק האמיתי שהוא גורם לסביבה והאיחוד אכן יסיים את הסובסידיות על דלקים מאובנים, כולל סקטורים הפטורים ממס על דלקים כמו תעופה ושיט זה יקל מאוד על עמידה ביעדים הירוקים.

על פי התקציב הרשמי שהועבר בחודש יולי נראה שהאיחוד האירופי לוקח ברצינות את עניין "האחידות והסולידריות" שקיבל תקצוב ענק של טריליון יורו עד 2027. מטרת התקצוב היא לגשר בין הפערים של המדינות והקהילות שניזוקו בגלל המשבר ואינן מוכנות למעבר הירוק והדיגיטלי המתוכנן. הכספים יועברו למקומות באירופה בהן אחוזי האבטלה גבוהים והצמיחה הכלכלית מתחת לממוצע. מתוך התקציב הכולל, 200 מיליארד ילכו לתוכנית ההורייזן והחדשנות האירופית ו-400 מיליארד למשאבים טבעיים וסביבה, חיזוק החקלאות (כולל דייגים), חיזוק קרנות הפיתוח של אזורי פריפריה ושאר קרנות ייעודיות לנושאים סביבתיים. ב-4 במרץ, 2020 האיחוד העביר את "חוק האקלים" שמקבע בחוק את המטרה של 0 פליטות מזהמים עד 2050. הפעם, ההתחייבות יהיו כלל-אירופאיות במקום יוזמות מקומיות כמו שנעשה עד כה בגרמניה ודנמרק וכך ההוצאות הכספיות העתידיות יהיו יותר שקופות ומפורטות.

סיכום – סקירת נקודות חיכוך במרחב הגיאופוליטי

משבר האקלים הוא נושא מורכב מאוד, אולי הנושא המורכב ביותר שאיתו האנושות נדרשה להתמודד. הוא מורכב מכיוון שהבעיה שאנו מנסים לפתור היא גלובלית וארוכת טווח, ורובנו בעולם המערבי אדישים אליה מאחר ואנחנו לא מרגישים את ההשפעות של שינוי האקלים ברמה היומיומית. לכן, כדי להקצות משאבים כה רבים כפי שהתוכנית האירופית מציעה יש צורך בשינוי תפיסתי והנגשה ברורה של המטרות. כדי "למכור" את התוכנית לציבור האירופאי (שגם בימים כתיקונם בקושי מצליח להסכים על נושאים גנריים שעומד על סדר היום) ולבסוף גם לציבור העולמי, יש צורך בחזון ובמשנה סדורה. זה בדיוק מה שנשיאת האיחוד האירופי אורסולה פון דר לאיין מציעה. האירופאים למדו מניסיון העבר על מדיניות כלכלית ירוקה שהשאירה מאחור את האזרח הממוצע ולא הצליחה לסחוף אחריה את מרבית האנשים. לכן, העסקה הירוקה משווקת ככרטיס הכניסה של אירופה לחזרה לקדמת הבמה העולמית. האירופאים רואים את עצמם כמובילים במסע שהוא בלתי נמנע לעבר עולם ירוק יותר והם רואים את הכלכלה והתעשייה האירופית כחוד החנית בהשגת המטרות האקלימיות הללו שבסוף גם יועילו לאזרחים הממוצעים מבחינה כלכלית.

במישור הגיאופוליטי ויחסי החוץ, העסקה מספקת לנו מידע לגבי נקודות חיכוך אפשריות עם מספר שחקניות חשובות בזירה העולמית.

רוסיה

המשמעותית מבין השחקניות הללו היא רוסיה. כפי שציינו בניתוח, הרוסים הם השחקן הכי דומיננטי מבחינת אספקת אנרגיה בצורותיה השונות לאירופה. הרוסים מספקים 40% מהגז הטבעי והפחם ליבשת ו-30% מהנפט המיובא. מדובר בסכומים גדולים גם באופן יחסי וגם נומינלי. המפלגות הירוקות האירופאיות דוחפות לקירור היחסים בין בריסל למוסקבה בעקבות יחס השלטון לאזרחים במדינה והאגרסיביות של הקרמלין ביחסי החוץ.

כפי שאנחנו רואים בטבלה, לאיחוד האירופי יש גירעון מסחרי עם רוסיה, כאשר הרוב הגדול של היבוא הוא אנרגיה ורוב היצוא האירופאי הוא בעיקר כימיקלים, רכבים ושאר מוצרי ייצור. השותפה המסחרית הגדולה ביותר של רוסיה באיחוד היא גרמניה, שבה המפלגות הירוקות הן החזקות ביותר ביבשת. העובדות הללו רומזות שחיכוך בין המעצמות הוא בלתי-נמנע. התחממות היחסים בין מוסקבה לבייג'ינג, טהרן, ואנקרה מבשרת על שינוי בחשיבה האסטרטגית של הרוסים. הגרין ניו דיל עלולה להוביל להסלמה בעימות בין האיחוד לרוסיה בנושאים שכבר היום עומדים במחלוקת ביניהם, כמו נושאי הגירה, המזרח התיכון, זכויות אדם, ומסחר. ההסלמה תנבע מאיבוד של מנופים אסטרטגיים על האיחוד מצד רוסיה. עם זאת, לרוסים יש מספר דרכים אפשריות להשיג מנופי לחץ חדשים על האיחוד. ראשית, יצירת קרטל גז עולמי (רשמי או לא רשמי) דמוי אופ״ק, שיכלול את רוסיה, אלג׳יריה, איראן, לוב, ומדינות הים הכספי. שנית, הגדלת ההשפעה של רוסיה בנקודות עניין של האירופים – טורקיה כמסדרון אנרגטי לאיחוד, מזרח הים התיכון, ולוב. שלישית, הגדלת הנוכחות הצבאית וטווח הפעילות הצבאית של רוסיה מסביב לאירופה, כמו בסיסים צבאיים פעילים בסוריה או לוב. בנוסף למנופי הלחץ, מבחינה כלכלית נטו, אם הצריכה המערבית של דלקים מאובנים תרד זה יכריח את הרוסים לפזול מזרחה בחיפוש אחר לקוחות חדשים למאגרי הנפט והגז העמוקים שלהם, מה שעלול ליצור בריתות בעייתיות בעיני המערב.

ארצות הברית

השותפה מעבר לים תשחק תפקיד חשוב בעולם לאחר הגרין ניו דיל. למרות הרטוריקה התקיפה וסכסוכי הסחר, היחסים הנוכחיים בין ארה"ב לאיחוד האירופי הם עדיין הפוריים ביותר בעולם. ההשקעה של האיחוד בארה"ב גדולה פי – 8 מההשקעה של האיחוד בהודו וסין ביחד[35]. ההשקעה האמריקאית באיחוד גדולה פי – 3 מההשקעה האמריקאית בכל יבשת אסיה. כלכלות האיחוד וארה"ב מהוות חצי מהתוצר העולמי וכשליש מכל המסחר כאשר המסחר הכולל בין הכלכלות מוערך בסכום של 1.3 טריליון דולר[36]. אולם, על פי הניתוח שעשינו נראה שגם כאן הגרין ניו דיל תיצור נקודות חיכוך ביחסים. אם הסכם האקלים של פריז (שארה"ב פרשה ממנו) יהווה נקודת פתיחה דיפלומטית לדיאלוגים עתידיים כפי שהאיחוד טוען, הדבר יקשה על התקרבות מחודשת בין הכלכלות, גם תחת ממשל דמוקרטי.

האירופאים מייצאים יותר מוצרים לשוק האמריקאי, בעיקר כימיקלים, רכבים, מוצרי תעשייה, ומזון, הרבה בזכות המכסים הגבוהים והרגולציה החונקת שפוגעת במוצרים אמריקאים. כבר היום ניתן לראות את השפעות הגישה האירופאית לבעיות הללו הזו על היחסים בין המדינות. מאחר והאמריקאים יודעים שהגישה לשוק שלהם היא כנראה מנוף הלחץ הגדול ביותר בזירה הבינלאומית, הם מנצלים אותו היטב[37]. כתגובה לחלק מהמדיניות האירופית הקיימת, הממשל האמריקאי מערים קשיים ותובע את האיחוד בארגון הסחר העולמי על אי-עמידה בכללי הסחר החופשי.

בין הפעולות הירוקות שיעצימו את החיכוכים הקיימים בעתיד הן מערכת פיננסית אירופאית ירוקה יותר, שתהווה אלטרנטיבה לקיימת (כיום נשלטת על ידי ארה"ב), איסור על ייבוא מוצרי מזון מהונדסים גנטית וקוטלי חרקים מזהמים (שמותרים בארה"ב), מיסוי על מוצרים עם טביעת פחמן גבוהה, חוקים ורגולציות נוקשות על חברות הפועלות בתוך האיחוד (זכויות עובדים, תנאים סוציאלים, שרשראות אספקה ברות-קיימא) ועוד.

מבחינה אנרגטית, במידה והתלות בגז הרוסי תפחת, ארה"ב גם תהיה מעוניינת להפוך לשחקנית בתוך האיחוד. מאז 2018, אספקת הגז הטבעי הנוזלי מארה"ב לאיחוד עלתה ב-272%. בכיר במשרד האנרגיה האמריקאי אמר בפברואר האחרון "שכדי ששוק יהיה תחרותי הוא זקוק למספר שחקניות גדולות ולא מדינה אחת שמייצאת את מרבית האנרגיה לאיחוד". האמריקאים טוענים שהתלות האנרגטית ברוסיה פוגעת באינטרס הביטחוני של אירופה ושמחירי הגז האמריקאי תחרותיים מספיק כדי שאירופה תוכל לגוון את אספקת הגז שלה[38]. בניגוד לרוסיה, שגז טבעי מהווה 3.7% מהתוצר שלה, כל יצוא הגז הטבעי של ארה"ב ב-2019 הסתכם ב-17 מיליארד דולר, או 0.08% מהתוצר של המדינה[39]. למרות שהמספר הזה צפוי לגדול בעתיד, ארה"ב מתחילה מנקודה מאוד נמוכה של תלות בייצוא ולכן היא פחות חשופה לפגיעה קשה במידה והשימוש בגז טבעי באירופה יפחת. אם כבר, הרצון לגוון את אספקת האנרגיה באירופה יפעל לטובתה של ארה"ב. לכן, הנקודות הקריטיות יותר יהיו הסחר במוצרי צריכה ומזון, פעילות של חברות אמריקאיות באירופה, ופעילות של חברות אירופאיות בארה"ב.

בהמשך לנקודות שהועלו כאן, ראוי לציין שישנן כמה נקודות מתח שחוצות מחנות בארה"ב כגון: משרות מקומיות, גישה לשוק האירופי, סכסוכי סחר, הקומפלקס התעשייתי\צבאי (ייצוא נשק, הגנה על והסכמים עם משטרים סוררים), מעמד הדולר בעולם, ועוד. אלו בעיות גדולות ומערכתיות שלא ישתנו או ייפתרו בין-לילה, גם תחת ממשל דמוקרטי אוהד וליברל ככל שיהיה.

סין

יחסי בייג'ינג – בריסל הם נקודה מעניינת בעסקה הירוקה. אם אכן האיחוד הולך לשים את משבר האקלים כעדיפות ראשונה בהסכמי סחר ודיאלוגים דיפלומטיים עתידיים המבחן הגדול ביותר שלו יהיה ביחסים עם סין. נכון להיום, סין (שאיננה מדינה מפותחת לחלוטין) פולטת פי 2 יותר מזהמים מארצות הברית, כמעט 30% מסך הפליטות העולמי[40]. סין היא היבואנית גז טבעי ונפט הגדולה בעולם והשימוש בדלקים מאובנים, כולל פחם במדינה עולה בצורה הדרגתית כל שנה[41]. סין גם מקבלת את מרבית האנרגיה שלה מפחם, שכבר הזכרנו את הבעייתיות שלו מבחינה אקלימית.

ב-22 ביוני התקיימה פגישת פסגה דיגיטלית בין האיחוד האירופי לסין. אם נעמיד במבחן את ההיפותזה בנוגע ליחסי סין\אירופה על פי ההתקשרות שיצאה מהפגישה ניתן לראות שיש בה מן האמת. נשיא המועצה האירופית ונשיאת האיחוד טענו שיחסי סין\אירופה חשובים והתלות הכלכלית היא הדדית ולכן הם נדרשים לעבוד ביחד כדי לפתור את האתגרים הגלובליים הצפויים, ובראש בראשונה משבר האקלים. עם זאת, גם נשיא המועצה וגם נשיאת האיחוד טרחו לציין שהאיחוד וסין לא חולקים את אותם ערכים, אותה מערכת פוליטית ואותה גישה למולטילטרליזם העולמי, ושהיחסים בין המעצמות צריכים להיות מבוססים על מערכת חוקים ברורה, מוסכמת, והדדית יותר[42]. לאורך הפגישה, האיחוד האירופי הוסיף לחץ על סין לנקוט בפעולות יותר נחושות כדי לעמוד בהסכם האקלים של פריז, לטפל במצב זכויות האדם במדינה (כולל בהונג-קונג), לשתף פעולה בנושא ההתמודדות עם משבר הקורונה, ולעמוד בהסכמים בינלאומיים בנוגע למסחר.

כאן חשוב להצביע על דיסוננס לכאורה בין גרמניה ובין האיחוד. בעבר, אנגלה מרקל דאגה לבקר בסין בתדירות גבוהה וקראה לעסקים גרמנים להגביר את הפעילות העסקית שלהם במדינה. הגרמנים מייצאים באיזור ה-100 מיליארד דולר של סחורות ושירותים לסין בשנה (3% מהתוצר של המדינה)[43]. בהנחה והאיחוד יעצב את מדיניות החוץ שלו בהתאם למדיניות האקלים שלו, הרי שהיחסים עם סין יתקררו ככל שזו תמשיך במגמה של פיתוח כלכלי מזהם ולא יעיל. במצב כזה, גרמניה או תאלץ ליישר קו עם המנהיגות האירופית, או לנסות ולהפעיל לחץ עליה למתן את הגישה עם בייג׳ינג כדי לא לפגוע באינטרס התעשייתי הגרמני.

המנהיגות האירופית בנושא העסקה הירוקה תיבחן בפעולות שלה עם סין יותר מהכל. הלחץ האמריקאי, משבר הקורונה, משבר האקלים, והמפה הפוליטית באירופה אינם יאפשרו לאיחוד, ובמיוחד לגרמניה לשבת על הגדר יותר. אפילו יותר מארה"ב, סין אינה מסוגלת לעמוד בסטנדרטים הסביבתיים, החברתיים, והעסקיים שמודגשים תחת העסקה הירוקה ולכן אנו צופים מתיחות, צמצום כניסה של חברות סיניות לשוק האירופי  ותחרות אסטרטגית על טכנולוגיה ירוקה.

ישראל

למרות המהמורות הצפויות ישנן כמה שחקניות בזירה העולמית שעשויות דווקא להרוויח מהשינוי אם יפעלו נכון, אחת מהן זו ישראל. ב – 2011 ישראל אירחה את ועידת האקלים בשילוב עם נציגי פרויקט ה-Desertec.  בועידה דובר על החשיבות של האיזור ביצירת אנרגיה סולארית מתחדשת. על פי קתרין ריכטר, יושבת הראש של הפרויקט, 90% מהאנשים בעולם גרים בקרבת 3000 ק"מ משטח מדברי[44], מספיק קרוב כדי להעביר את האנרגיה הסולרית בצורה יעילה. אם מדינות האזור יוכלו לייצר נורמליזציה פוליטית (כמו ההסכם בין איחוד האמירויות לישראל שפורסם באמצע אוגוסט), יהיה ניתן להקים רשת סולארית בינלאומית שתשמש את צורכי האנרגיה של אירופה, צפון אפריקה והמזרח התיכון. באותו נושא, שר האנרגיה יובל שטייניץ הודיע השנה על תוכנית השקעה של 22 מיליארד דולר בסקטור האנרגיה המתחדשת בעקבות המטרה החדשה ש-30% מכלל צרכי האנרגיה של המדינה ב – 2030 יגיעו מאנרגיה מתחדשת[45].

בעניין מאגרי הגז הטבעי של ישראל, יתכן ושיתוף פעולה עם אירופה יהיה מועיל לשני הצדדים. ישנה תמימות דעים שהגז הישראלי יהווה תחליף לצורכי הגז של מזרח אירופה, מה שיעזור לשחרר במעט את האיחוד מהאחיזה של מוסקבה ויפחית את התלות בגז הרוסי. ישראל רוצה וצריכה לייצא את עודפי הגז שלה, ובניית צינור גז שיתחבר לקפריסין\יוון\איטליה יכול להביא תועלת כלכלית ודיפלומטית גדולה למדינה.

ישנן חברות ישראליות פורצות דרך באנרגיה מתחדשת. מנכ"ל חברת ברייט סורס הישראלית (שקיבלה השקעה של 800 מיליון דולר) טוען שאין בעיה של מחסור באנרגיה בעולם, יש בעיה של איסוף, שימור והעברה של האנרגיה[46](במילים אחרות – בעיה טכנולוגית). שמה של ישראל בתחום החדשנות הטכנולוגית הולך לפניה. ברייט סורס, וגם חברת סולאראדג' ($SEDG) (חברת אנרגיה סולארית שמוערכת ב – 10 מיליארד דולר), הן חלק מרשימה של חברות ישראליות מובילות בתחום האנרגיה הסולארית שיכולות להרוויח משיתוף פעולה תעשייתי עם אירופה. רשות החדשנות הישראלית כבר פירסמה מספר פיילוטים שמציעים לחברות ישראליות להתמודד במכרזים על מימון אירופאי בנושא טכנולוגיות הקשורות לאנרגיה מתחדשת.

תאגידים וחברות

ההשפעה של הגרין ניו דיל על חברות בתוך האיחוד ומחוצה לו יכולה להיות חיובית או שלילית, בהתאם לפעולות שנעשו על ידי החברות הללו בשנים האחרונות ואלה שיעשו בשנים הבאות. להלן הנקודות הקריטיות מהעסקה שידרשו לתשומת לב רבה יותר ממנהלים בשוק הפרטי בשנים הבאות:

  • רגולציה – מערכת החוקים והתקנות החדשים באיחוד הולכת לעבור שינוי מהותי. חוק האקלים שעבר מקבע בחוק את הפחתת זיהום האוויר ביבשת ל – 0 עד 2050. כדי להגיע למטרה זו האיחוד האירופי יגביר את הרגולציה על חברות ותעשיות מזהמות. חוקים כגון "חוק המיחזור" שקובע שכל האריזות שמיוצרות ונמכרות באיחוד צריכות להיות ניתנות למיחזור או לשימוש חוזר עד 2030, "קצבאות הזיהום" שיתנו לחברות את האישור לזהם עד כמות מסוימת ולקבל עונשים וקנסות על אי-עמידה בקצבה, מנגנון תמחור פחמן על מוצרים שישקף את ההשפעה הסביבתית הגבוהה של מוצרים על ידי מיסוי גבוה יותר ועוד.
  • אנרגיה – הגברת השימוש באנרגיה מתחדשת כאחוז מכלל השימוש האנרגטי היא המטרה העיקרית של האיחוד. חברות אנרגיה, חברות שמספקות תשתיות אנרגיה, עובדי קבלן, מכרות פחם, ושאר תעשיות מזהמות יתקשו מאוד למצוא מימון הולם לפרויקטים בשנים הקרובות אם הן לא יתחילו תהליך של מעבר למודל עסקי המבוסס על אנרגיה מתחדשת ופחות מזהמת. האיחוד האירופי ובנק ההשקעות האירופי עובדים על תמרוץ חיובי וניתוב משקיעים לחברות אנרגיה מתחדשת על חשבון תעשיות מזהמות וחברות שאינן עומדות בסטנדרטים של התייעלות ירוקה, זכויות אדם ושקיפות ארגונית.
  • מזון ותחבורה – חברות הפועלות באירופה וחברות אירופאיות הפעולות בעולם יצטרכו לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר במספר סקטורים קריטיים, בניהם סקטור המזון והתחבורה. העסקה הולכת ליצור אכיפה מוגברת על מוצרי מזון שעברו הנדסה גנטית או שבתהליך הגידול שלהם נעשה שימוש בקוטלי חרקים שאינם מאושרים באיחוד. אלו הן חדשות רעות בין היתר למגדלי פולי סויה, בקר, ומחלבות בארה"ב שרוצים לייצא מזון ליבשת. השינוי הזה עלול להוביל לסנקציות נגדיות על יצואנים אירופאים שרוצים גישה לשוק האמריקאי בעסקאות סחר עתידיות. בתחום התחבורה, אירופה ידועה ביצרניות הרכבים הגדולות שלה המהוות מנוע צמיחה חשוב אך גם נקודת חיכוך ביבשת. יצרניות הרכב יצטרכו להדביק את הפער ולסטות ממסלול מנועי הבעירה הפנימית הקלאסיים לטובת מנועים חשמליים. כדי לעשות זאת, תידרש כמות גדולה מאוד של משאבי טבע, מתכות, ומינרלים שרובם המכריע היום מגיע מחוץ לאיחוד. כמו שאמרנו, העסקה הירוקה יכולה להוות מכשול וגם הזדמנות. חברות שיראו נכונות לעבור את השינוי הנדרש יקבלו תמריצים ומענקים לטובת מחקר ופיתוח של טכנולוגיות חדשות שיעזרו להן להיות יותר תחרותיות ובנוסף האיחוד גם יספק תמיכה לחברות שיצליחו לספק את המשאבים הנדרשים בצורה בר-קיימא לתעשיות הללו. 
  • פיננסיים – כמו שדובר רבות במהלך הניתוח, הסקטור הפיננסי יהווה נקודה מכרעת בהצלחה או בכישלון של העסקה הירוקה. אנו רואים את השינוי הירוק תופס תאוצה במוסדות פיננסיים ובנקים ברחבי היבשת בעקבות רגולציה והתערבות ממשלתית גדולה יותר. בנקים וקרנות השקעה באירופה יצטרכו להראות שההלוואות וההשקעות שלהם עומדות בקנה מידה עם הסכם האקלים של פריז והעסקה הירוקה. בעקבות הרגולציה ומערכת התמריצים האירופית, מוסדות פיננסיים רבים שמחפשים תשואה ירצו לשווק ולקנות בעצמם איגרות חוב ומוצרים פיננסיים ירוקים ולספק מימון לחברות ותעשיות ירוקות יותר בתחומי האנרגיה המתחדשת ופיתוח בר-קיימא. הסקטורים שיוכלו להרוויח מהשינויים הללו הם סקטור הבנייה, הרכבות, האנרגיה, המזון, והתעשייה הכבדה שהם חלק בלתי נפרד מן השינוי הנדרש בכלכלה האירופאית והשגת המטרות הסביבתיות.

משקיעים פרטיים

כפי שציינו, בנק ההשקעות האירופי הולך להפוך ל"בנק אקלים" דה-פקטו בשנים הקרובות. התוכנית הירוקה אינה "תיצור כסף" יש מאין, אלה תתעל אותו. מימון התוכנית והיוזמות הפרטיות יבוא על חשבון הוצאה אחרת, וגם בעזרת התייעלות אנרגטית גדולה יותר. מתן הלוואות, סובסידיות, ומענקים לתעשיות מזהמות, במיוחד תעשיות אנרגיה של הוצאת דלקים מזהמים הולכת להיחתך משמעותיות. חברות אנרגיה ללא "תוכניות מעבר" כבר נפגעו קשה. מדד חברות האנרגיה העולמי של מורגן סטנלי שעוקב אחרי חברות מובילות בסקטור האנרגיה העולמי שמבוסס ברובו על אנרגיה לא מתחדשת כבר ראה ירידה של – 12.5% בין – 2017-2020, עוד לפני ירידת מחירי הנפט בעקבות משבר הקורונה[47].

באותה נשימה, מורנינגסטאר דיווחה בחודש אוגוסט שבין החודשים אפריל – יוני כ – 71 מיליארד דולר זרמו לקרנות ירוקות מסוג (Environmental, Social, Governance (ESG. קרנות הנ"ל ממוקדות בהשקעות ירוקות ובחברות שעומדת בקריטריונים נוקשים של פעילות חברתית, סביבתית וארגונית והסכום הכולל שמנוהל בהן הגיע לאחרונה לרף הטריליון דולר[48]. ישנו ביקוש רב לאג"חים ירוקים ולחברות אנרגיה מתחדשת, ובכללי, חברות מכל התחומים שנסחרות במדדים המובילים ומראות התאמה גבוהה יותר לקריטריון ESG ירדו הרבה פחות במיתון של שוק המניות מחודש מרץ לעומת חברות וקרנות בעלות ציון ESG נמוך יותר[49].

– הגרפים הבאים של רפיניטיב ו -Visual Capitalist  מראים כיצד חברות עם דירוג גבוה יותר היו בעלי ביצועים טובים יותר בזמן משבר הקורונה:

עד שלא יוכרז קריטריון מרכזי מוסכם להגדרה של חברות וקרנות ESG נוכל למצוא המון נתונים ומחקרים סותרים בנוגע ליכולת של חברות מובילות בתחום לייצר "אלפא" אמיתית בהשוואה לחברות שאינן שמות דגש על נושאים סביבתיים וחברתיים. למרות זאת, למעוניינים, ישנם כמה כלים ומקורות שניתן להשתמש בהם לצורך הבנה והשקעה נבונה יותר. השימושיים ביותר הם חברות שעוקבות אחרי ביצועים בתחומי ESG, אשר מדרגות קרנות השקעה וחברות על סמך מתודולוגיה מוסכמת. אחת מהחברות הללו היא  Morgan Stanley Capital International) MSCI), חברה פיננסית מהחשובות בעולם שמספקת אינדקסים גלובליים. החברה נחשבת לסטנדרט העולמי בתחום ההשקעות ומרבית הקרנות והבנקים משווים את הביצועים שלהם כנגד המדדים של מורגן סטנלי. באמצעות דירוג ה-ESG של חברות[50], משקיעים פרטיים יכולים לראות האם הקרן שבה הם מושקעים אכן עומדת בקריטריונים הסביבתיים, חברתיים, וארגוניים המקובלים ועל ידי כך להיכנס או לצאת מהשקעות מסויימות שיש להם בתיק.

אירופה כמנהיגה?

הקוראים חדי-העין בוודאי ישימו לב שהמעצמה ששחררה את אירופה במלחמת העולם ה-2 ובעלת הברית הקרובה ביותר שלה ארה"ב אינה מוזכרת פעם אחת בתיאור הרשמי של העסקה. מה שכן, ניתן לראות שהאיחוד מנסה להראות שהוא מוכן ומסוגל להיות נושא הדגל של המוליטילטרליזם העולמי במקומה.

מאז מלחמת העולם ה-2 האירופים הראו נכונות להיות מובלים ולתת לארה"ב את תפקיד ההנהגה של המערב בזירה העולמית (האימפריום). חלק יגידו שזה נובע מפוסט-טראומה, חלק יגידו שאירופה נהפכה תלויה מדי בבעלת בריתה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ככה או ככה, חוסר הרצון להוביל היה ניכר לעין. אולי עכשיו, בשנת 2020, אחרי משבר כלכלי ובריאותי חמור ואי-יציבות פוליטית בצמרת העולמית, אירופה רוצה למצוא חזרה את המקום שלה מתחת לשמש.  גם אם כל מרכיבי התוכנית לא יבוצעו בדיוק וחלק מהפעולות לא יקרו כמתוכנן, השינויים שנראה באירופה וברחבי העולם יהיו משמעותיים.

האירופים מתכננים להשקיע לטווח הארוך ואולי בפעם הראשונה אנחנו רואים התגייסות רחבה למאמץ, לא רק מטעם גרמניה וצרפת אלא מכלל מדינות האיחוד. אסור לנו לטעות, הדרך לפסגה לא תהיה חלקה והיא תכלול מהמורות רבות כפי שהזכרנו. העברת כספים מתעשיות מזהמות לתעשיות ירוקות, הפסקת מכירה ויצוא של נשק למדינות סוררות, מס-פחמן, ורגולציות על כמעט כל היבט בחייו של האירופאי הממוצע לא יעברו חלק בגרון, גם ביבשת וגם בעולם.

גולדמן סאקס מעריכים שהעלות הכוללת של הגרין ניו דיל תעלה הרבה יותר מכפי שפורסם, באזור ה-7 טריליון יורו עד 2050. הערכה שלא הוכחשה על ידי בכירים באיחוד[51]. הסכום הגדול הזה מעיד על מחויבות עמוקה של האיחוד לשינוי כלכלי וחברתי כולל, ועל הרצינות שלהם לקדם את המטרה הירוקה בזירה הבינלאומית למרות הקשיים.

הגל הירוק הנוכחי באיחוד כאן כדי להישאר והוא מביא עמו לא רק שינוי אקלימי, אלא גם שינוי בצורה בה אירופה עושה עסקים, חושבת על האינטגרציה שלה ועל מקומה ותפקידה בזירה הבינלאומית. אפשר והגרין ניו-דיל הוא נקודת הפתיחה למעמד משמעותי יותר של האיחוד בזירה הבינלאומית.

למען הגילוי הנאות – הניתוח כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי או מיסוי וכן אין לראות בו המלצה, הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות הערך ו/או נכסים פיננסים ו/או מוצרים פנסיוניים מכל סוג, לרבות אלו שהוזכרו כאן או הצעה או התחייבות כלשהי ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. הניתוח משקף את הדעות המובעות בו נכון למועד כתיבתו וכפוף לשינויים בכל עת ללא הודעה מוקדמת. כל העושה שימוש במידע הנ"ל עושה זאת על דעתו ועל אחריותו הבלעדית, והכותב או ״המשחק הגדול״ אינם נותנים ערובה כלשהי לגבי שלמות ודיוק המידע ולא יישאו בכל אחריות לכל נזק ו/או הפסד שייגרם משימוש במידע המפורט לעיל.


מקורות

[1] Smith, E. (2020). The green investing 'mega trend' is here to stay. [online] CNBC. Available at: https://www.cnbc.com/2020/02/14/esg-investing-numbers-suggest-green-investing-mega-trend-is-here.html [Accessed 1 Mar. 2020].

[2] https://ec.europa.eu/environment/international_issues/green_diplomacy_en.htm

[3] https://eeas.europa.eu/topics/environment-and-climate-change/413/environment-and-climate-change_en

[4] https://www.theguardian.com/politics/2019/jun/02/european-parliament-election-green-parties-success

[5] https://www.statista.com/statistics/956209/green-party-members-change-year-on-year-germany/

[6] https://europarl.europa.eu/election-results-2019/en/tools/majority-calculator/

[7] https://www.greeneuropeanjournal.eu/the-human-cost-of-european-arms-sales/

[8] https://www.jhunewsletter.com/article/2019/10/columbia-professor-discusses-the-geopolitics-of-the-green-new-deal

[9] https://ec.europa.eu/commission/presscorner/detail/en/fs_19_6714

[10] A Clean Planet for all – A European strategic long-term vision for a prosperous, modern, competitive and climate neutral economy COM (2018) 773

[11] https://ec.europa.eu/info/sites/info/files/european-green-deal-communication_en.pdf

[12]https://ec.europa.eu/commission/sites/beta-political/files/political-guidelines-next-commission_en.pdf

[13] https://ec.europa.eu/info/sites/info/files/european-green-deal-communication_en.pdf

[14] https://www.csis.org/analysis/why-europes-green-deal-still-matters

[15] https://eur-lex.europa.eu/legal-content/EN/TXT/PDF/?uri=CELEX:52018DC0773&from=EN

[16] https://www.thomsonreuters.com/en/products-services/energy/top-100.html

[17] https://ec.europa.eu/eurostat/cache/infographs/energy/bloc-2c.html#:~:text=In%20the%20EU%20in%202018,were%20met%20by%20net%20imports.&text=The%20dependency%20rate%20on%20energy,when%20it%20was%20just%2056%20%25.

[18] https://minfin.gov.ru/ru/statistics/fedbud/execute/?id_65=80041-yezhegodnaya_informatsiya_ob_ispolnenii_federalnogo_byudzhetadannye_s_1_yanvarya_2006_g.

[19] https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S2211467X2030064X

[20] https://www.forbes.com/sites/chuckjones/2020/03/07/the-coal-industry-has-lost-almost-one-thousand-jobs-since-trump-became-president/#7a71cf2e2e29

[21] https://www.eia.gov/tools/faqs/faq.php?id=66&t=2

[22] https://h2020-crocodile.eu/project-2/#:~:text=Currently%2C%20the%20EU%20imports%20about,super%2Dalloys%20and%20hard%20metals. \ https://tradingeconomics.com/commodity/cobalt

[23] https://www.themarker.com/blogs/nitzan-fouks/BLOG-1.6746941

[24]http://www.eurare.eu/RareEarthElements.html#:~:text=The%20EU%20is%20currently%20100,minerals%20and%20are%20mined%20collectively.

[25] https://www.euractiv.com/section/batteries/news/europe-takes-on-chinas-global-dominance-of-rare-earth-metals/

[26] https://investingnews.com/daily/resource-investing/battery-metals-investing/graphite-investing/top-graphite-producing-countries-china-india-brazil-canada/

[27] https://www.ednh.news/eu-wants-battery-autonomy-but-first-it-needs-graphite/

[28] https://ec.europa.eu/clima/policies/ets_en

[29] https://constructionreviewonline.com/2020/04/algeria-to-join-the-german-desertec-project-to-diversify-its-energy-resources/

[30] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001314838

[31]https://ec.europa.eu/info/sites/info/files/about_the_european_commission/eu_budget/1_en_act_part1_v9.pdf

[32] https://ec.europa.eu/commission/priorities/jobs-growth-and-investment/investment-plan-europe-juncker-plan/whats-next-investeu-programme-2021-2027_en

[33] https://www.eib.org/en/

[34] https://www.reuters.com/article/us-climate-europe-eib/european-investment-bank-to-cease-funding-fossil-fuel-projects-by-end-2021-idUSKBN1XO2OS

[35] https://ec.europa.eu/trade/policy/countries-and-regions/countries/united-states/

[36] https://ustr.gov/countries-regions/europe-middle-east/europe/european-union#:~:text=The%20United%20States%20had%20a,was%20%24169%20billion%20in%202018.

[37] https://ec.europa.eu/commission/presscorner/detail/en/IP_19_2313

[38] https://www.cnbc.com/2020/02/12/us-should-be-gas-supplier-in-europe-as-well-as-russia.html

[39] https://www.eia.gov/dnav/ng/ng_move_expc_s1_a.htm

[40] https://www.ucsusa.org/resources/each-countrys-share-co2-emissions

[41] https://www.bp.com/content/dam/bp/business-sites/en/global/corporate/pdfs/energy-economics/statistical-review/bp-stats-review-2019-china-insights.pdf

[42] https://www.consilium.europa.eu/en/press/press-releases/2020/06/22/eu-china-summit-defending-eu-interests-and-values-in-a-complex-and-vital-partnership/

[43] https://economictimes.indiatimes.com/news/international/world-news/view-no-more-naivety-as-the-european-union-turns-tough-on-china-on-important-issues/articleshow/77297903.cms

[44] http://helioscsp.com/desertec-theres-an-urgency-to-find-big-solutions-to-reduce-carbon-dioxide-emissions/

[45] https://www.timesofisrael.com/israel-ups-2030-renewable-energy-target-from-17-to-30-at-cost-of-22-billion/

[46] https://www.energystartups.org/startup/brightsourceenergy/

[47] https://www.msci.com/documents/10199/de6dfd90-3fcd-42f0-aaf9-4b3565462b5a

[48] https://www.fidelity.co.uk/markets-insights/investing-ideas/investing-ideas/investors-see-sense-esg-during-pandemic/

[49] https://ignition.financial/esg-leaders-outperformance-covid-19/

[50] https://www.msci.com/esg-fund-ratings#:~:text=MSCI%20ESG%20Fund%20Ratings%20are%20designed%20to%20measure%20the%20Environmental,AAA%20to%20CCC%20ratings%20scale.

[51] https://www.youtube.com/watch?v=T14mH8qMd5s&t=451s