פרק 52 – קיסר אדום: ישראל וסין

הרצאת ״קיסר אדום״ ב-8.12 – קישור

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

כמעט שנה חיכיתם והנה הוא הגיע – הפרק על סין וישראל. מה המטרות של סין בהשקעות שלה בישראל? מה המטרות של ישראל מול סין? ולמה העמדה השכיחה במדינה לא מבינה נכון לא את סין, לא אותנו ולא את ארה״ב? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

המטרה של הפרק היום היא לא לסקור את היקף והרכב ההשקעות הסיניות בישראל. טובים ממני עשו זאת ואני מזמין את כל מי שמתעניין לעיין בתחקיר בנושא של אתר ״לתוך הלילה״ ודו״ח של תאגיד RAND בנושא ״היחסים המתפתחים של ישראל-סין״ [ראו כאן וכאן]. אני לא רוצה לסקור את ההשקעות הסיניות מפני שזו לא הסוגיה החשובה, הסוגיה המהותית. הסוגיה המהותית, הסוגיה שאני מבקש לעסוק בה היום, היא מה צריכה להיות הגישה שלנו כלפי סין?

כיום הגישה השולטת בארץ היא שהיחסים עם סין הם דבר טוב וחשוב אסטרטגית לישראל משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, השוק הסיני הוא הזדמנות כלכלית מצוינת לתעשייה הישראלית. הוא גדול, הוא צומח והוא צמא לחידושים טכנולוגים כמו אלה שישראל מפתחת. שנית, סין משקיעה בישראל סכומי כסף גדולים ועוזרת לנו לפתח את התשתיות הלאומיות שלנו ואת תעשיית ההיי-טק שלנו. רק בין 2015 ל-2017 סין השקיעה בסטארט-אפים ישראלים כחצי מיליארד דולר, 12% מכל ההון שגויס בישראל באותה עת [מקור]. שלישית, קשרים עם סין מחזקים את כוחה של ישראל, בתחום הדיפלומטי והכלכלי. בתחום הדיפלומטי ישראל תקבל בעלת ברית חדשה עם זכות ווטו באו״ם והשפעה רבה בזירה הבינלאומית. בתחום הכלכלי ייצוא לסין יגוון את יעדי הייצוא של ישראל ויוריד את התלות הכלכלית שלה באיחוד האירופי, תלות שיש לה גם משקל פוליטי.

בגישה כזו הלחץ האמריקאי על ישראל בנוגע ליחסיה עם סין נתפס לכל הפחות כגורם שיש ״להתחשב בו״ ולנסות ולחמוק ממנו, אם לא גורם שלילי ממש. הנרטיב הוא ש״הלחץ האמריקאי״ הכריח את ישראל לעצור את הייצוא הביטחוני לסין [שם] ו״הלחץ האמריקאי״ הביא אותנו להקים מנגנון פיקוח על השקעות זרות [מקור] ויש פחד ש״הלחץ האמריקאי״ יכריח אותנו להצטרף למלחמת הסחר בין המעצמות [מקור]. בשיחות סגורות אני שומע שנכון שישראל חייבת להתחשב בארה״ב, אך זו כניעה לאימפריאליזם האמריקאי במאבקו בסין. למה שישראל תאבק בשביל ארה״ב בסין? יש אף מי שמשתעשע ברעיון לזנוח את אמריקה לטובת סין [ראו כאן].

התוצאה של הגישה הזו, בה אנחנו רואים את סין כאוהב ואת ארה״ב כסוג של אויב, או לכל הפחות מין גורם מטריד, היא שאנחנו גוררים רגליים בכל הקשור לפיקוח על השקעות סיניות. אנחנו דוחקים הצידה את הנושא של סין מסדר היום הלאומי ואם אנחנו כבר ״נכנעים״ ללחץ האמריקאי אנו עושים זאת בחוסר רצון ותוך מינימום השקעה. כך למשל הועדה לפיקוח על השקעות זרות שהקמתה הוכרזה בנובמבר 2019 היא בגדר ״המינימום הנדרש״ לרצות את האמריקאים. היא לא תהיה בעלת מנדט עצמאי והיא לא תעסוק בתחום הסייבר, כנראה אחד הנושאים המרכזיים שטורדים את רוחם של האמריקאים ביחסים בין סין לישראל. אבל לפחות תהיה ועדה.

אני מאמין שהגישה הנוכחית של ישראל לסין היא לא רק נאיבית, היא מסוכנת אסטרטגית. היא תעמיד את ישראל מול אתגרים וסכנות אסטרטגים, שיביאו אותנו להצטער שלא פעלנו היום בשביל לעצב מחדש את היחסים עם סין, במיוחד לאור התחרות האסטרטגית המתפתחת בין ארה״ב וסין. אם אנחנו לא נפעל היום בשביל לצמצם את הסיכונים האסטרטגים ולהרגיע את האמריקאים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול יותר מרק לחץ מצד האמריקאים.

חשוב להבין שהתחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב לא תסתיים עם טראמפ משום שטראמפ הוא לא זה שהתחיל אותה. אנחנו יכולים לראות כבר בימי אובמה שינוי בגישה של ארה״ב לסין מגישה של התקשרות לגישה של תחרות. טראמפ אולי האיץ ונתן ביטוי פומבי לשינוי שהתרחש ב-deep state האמריקאי. לדוגמה, הממסד הביטחוני בארה״ב רואה בסין היום את האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב [מקור] ואחרי שנים של תרדמת הוא הגיע לנקודת “Holy S***” בה הוא מבין שהוא חייב לנצח במרוץ הטכנולוגי מול סין [מקור].

גם הקונגרס כבר שנים פועל לקדם חקיקה נגד סין וההשפעה שלה, חקיקה שבאה מרפובליקנים ודמוקרטים. לדוגמה, החוק לזכויות אדם של אויגורים עבר בסנאט בתמיכה דו-מפלגתית וקורא לממשלת ארה״ב להדגיש דו״ח לקונגרס על הפעילות הסינית בשינג׳יאנג והטלת סנקציות על יחידים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם במחוז [מקור]. גם החוק לזכויות אדם ודמוקרטיה של הונג קונג שכולל גם הוא סעיף סנקציות זוכה לתמיכה דו-מפלגתית [מקור]. ננסי פלוסי, חברת הקונגרס הדמוקרטית הבכירה ביותר היום, היא בעלת רקורד ארוך של ביקורת על מצב זכויות האדם בסין, כולל חקיקה להגנת זכויות אדם בסין עוד מימי כיכר טיאנאנמן [מקור]. אפילו מכסים הם לא רעיון ייחודי לטראמפ – ממשל בוש מנע מהקונגרס להטיל מכסים בגובה 27.5% על כל הייבוא מסין [מקור].

על כן סביר להניח שהתחרות בין סין לארה״ב היא כאן בשביל להישאר והיא תעצב את היחסים בין המעצמות אל תוך המאה ה-21. שינוי במדיניות של וושינגטון יקרה רק אם יהיה שינוי משמעותי בסין, כלכלית ופוליטית, אך כפי שהראיתי בפרק ״סין החדשה״ לא צפוי ששינוי כזה יקרה אלא להפך, סין תהפוך יותר טוטליטרית ויותר אגרסיבית עם הזמן. במצב כזה של סכסוך מתמשך ארה״ב תדרוש במוקדם או במאוחר מישראל להצטרף אליה נגד סין. אם ישראל עכשיו לא תיקח את היוזמה לעצב את יחסיה מול סין, כשארה״ב תדרוש זאת הדרישות יהיו דרקוניות יותר.

למה? חשבו מה יקרה במצב היפותטי בו ישראל ממשיכה לשבת על הגדר והאמריקאים מגיעים לנקודת רתיחה. הם מסתכלים על מי שהיא לכאורה בעלת בריתם משתפת פעולה עם הממשל הסיני בתחומים כמו ״דרך המשי החדשה״, חדשנות ופיתוח טכנולוגיות כפולות שימוש. במקרה הטוב הם ידרשו לצמצם את הקשר ויתעלמו מהבקשה הישראלית להתחשב באינטרסים האסטרטגים של ישראל. במקרה הפחות טוב הם יראו לנו את הדלת ויאחלו לנו בהצלחה עם איראן, טורקיה וערב הסעודית. אנחנו חיים בעידן בו העניין של ארה״ב במזרח תיכון דועך ככל שתפוקת הנפט והגז באמריקה גדלה, ולכן הברית עם ישראל הופכת לפחות ופחות חשובה. האם אנחנו רוצים שנוסף לחוסר העניין האמריקאי באזור תהיה הדעה שישראל משתפת פעולה עם יריבה של ארה״ב? זכרו שיש תמיכה דו-מפלגתית למדיניות נוקשה מול סין. אם ישראל תיתפס בוושינגטון כמדינה שותפה לסין, התמיכה הפוליטית בנו היא שתפגע.

לעומת תרחיש כזה, חשבו על היתרונות בלפעול כבר היום לעצב את יחסינו עם סין. אנו נוכל לקבוע את טיב היחסים, מידת ואופי הפיקוח עליהם ולהציג לאמריקאים את תפיסתנו האסטרטגית שתיקח בחשבון את הצרכים והרצונות שלנו והתחשבות באינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במצב כזה האמריקאים הם שיגיבו לנו, ינהלו משא ומתן על המסגרת שאנחנו נקבע ואנחנו נוכל לשמור על האינטרסים האסטרטגים שלנו. לקונגרס יהיה יותר קל לקבל את היחסים שלנו עם סין אם ידע שהם עוצבו בעצה אחת ארה״ב.

אולם לא היחסים עם האמריקאים צריכים להיות הסיבה העיקרית שלנו לחשוב מחדש על היחסים עם סין, אלא סין עצמה. סין אינה אוהבת ישראל, אפילו לא ידידה. כן, היחסים עם סין מציעים לישראל הזדמנויות חדשות – כפי שיחסים עם כל מדינה זרה מציעים. אך לפתוח את השערים לסין ללא הגבלה היא טעות חמורה, טעות שנובעת מחוסר הבנה מי זו בדיוק סין שעמה אנו מתקשרים. כפי שדו״ח המחקר של RAND עצמו קובע, בישראל חסר בסיס ידע על סין המודרנית, האינטרסים שלה וההתנהגות שלה. ״קיסר אדום״ הוא תרומה קטנה לבסיס הידע הזה ועם מה שכבר למדנו על סין אנחנו יכולים בקלות יחסית להראות שהדבר הנכון ביותר לישראל הוא לנקוט במדיניות ״כבדהו וחדשהו״ כלפי סין.

העניין הסיני בישראל

בשביל להסביר את הטעות בגישה הנוכחית של ממשלת ישראל לסין אנחנו צריכים להתחיל בלמה סין מתעניינת בקשר אתנו. לסין יש שלושה אינטרסים מרכזיים בקשר שלה עם ישראל: הראשון הוא ללמוד מישראל איך יצרה את כלכלת החדשנות שלה. סין מעוניינת ללמוד מישראל כיצד ליצור כלכלת חדשנות מקומית אצלה בבית. ישראל נתפסת ובצדק כמדינה של חדשנות שהצלחתה לא קשורה לגודלה הפיזי או העושר שלה במשאבים [ראו לדוגמה כאן]. סין רוצה ללמוד מישראל את הכלים והמדיניות הנדרשים בשביל שתוכל גם היא להפוך ל״מדינת חדשנות״ [ראו לדוגמה את הדברים שאמר הנציג הסיני בפתח הקמת מרכז חדשנות סין ישראל כאן].

האינטרס השני של סין הוא להשיג טכנולוגיות ישראליות לצרכי סין. חברות היי-טק ישראליות פועלות בתחומים בעלי עניין לסין כמו בינה מלאכותית, חקלאות, אבטחה ושבבים. רכישה של החברה, או אפילו השקעה משמעותית בה, יכולה לתת לסין גישה לטכנולוגיה ולהשתמש בה לצרכיה שלה. לחברות ישראליות יש גם יתרון על חברות אמריקאיות משום שלישראל אין גוף מפקח על השקעות זרות כמו CFIUS (Committee on Foreign Investment in the United States). יותר קל לקנות חברה ישראלית שעוסקת באינטליגנציה מלאכותית מלקנות את המתחרה האמריקאית שלה.

האינטרס השלישי הוא לצרף את ישראל ל״דרך המשי החדשה״. ישראל נמצאת במיקום גיאוגרפי טוב – היא קרובה לים התיכון, הים האדום ותעלת סואץ. היא מדינה יציבה יחסית, עם הון אנושי גבוה, שקט ביטחוני וסביבה עסקית פשוטה יחסית לשאר האזור. הקמה של נמלים, רכבות ומרכז לוגיסטי גדול בישראל תיתן לסין נוכחות חשובה באגן הים התיכון ותהיה חוליה נוספת ב״דרך המשי הימית״ הנמתחת בין מזרח אסיה לאירופה.

כל אחד מהאינטרסים האלו עלול להביא לאתגר או איום אסטרטגי על ישראל. נתחיל מהחדשנות. סין קבעה לעצמה מטרה לשדרג את הכלכלה שלה מכלכלה מבוססת ייצור המוני וזול לכלכלת היי-טק וידע. לשם כך סין הכריזה ב-2015 על תוכנית ״תוצרת סין 2025״, שהיא המחולל העיקרי של החדשנות הסינית שראינו בשנים האחרונות. יש אבל בעיה עם ״תוצרת סין 2025״ – היא קוראת לא רק לשדרוג הכלכלה, אלא גם לעצמאות טכנולוגית. ״תוצרת סין 2025״ מדגישה שהתעשייה הסינית צריכה להקטין את התלות בטכנולוגיה ורכיבים זרים ולהסתמך על ייצור וחדשנות מקומית [ראו כאן]. כלומר המטרה של סין אינה לשלב את ישראל בתוך כלכלת חדשנות מקומית, אלא ליצור כלכלת חדשנות שתהיה עצמאית מישראל ועלולה אף להתחרות בישראל. לכל הפחות כלכלת חדשנות כזו עלולה למשוך הון זר מישראל לסין.

הרצון בעצמאות טכנולוגית אינו מקרי או זמני, אלא נובע מהרצון של סין להיות בטוחה שתוכל לעמוד בפני לחץ זר, במיוחד לחץ מארה״ב. תלות בטכנולוגיה זרה הופכת את הכלכלה הסינית לפגיעה ואת הפגיעות הזו יכולה ארה״ב לנצל כפי שהיא עושה היום בסכסוך הסחר, לדוגמה בסנקציות על חוואווי או הסנקציות על ZTE [מקור]. שימוש בטכנולוגיה ישראלית אינו פותר את הבעיה, משום שכל חברה ישראלית שעובדת בסין תפסיק את הפעילות שלה ברגע שסנקציות אמריקאיות יוכרזו. סין לכן תלמד מישראל, תיישם את השיעורים מישראל ותפתח סביבת חדשנות שאינה תלויה בישראל.

מכאן לרכישה של טכנולוגיות ישראליות. בשביל להבין את הבעיה האסטרטגית ברכישה והשקעה בטכנולוגיות ישראליות ע״י חברות סיניות צריך קודם להבהיר שמבחינה אסטרטגית אין הבדל בין חברה סינית בשליטת הממשלה ובין חברה סינית ״פרטית״. למה? נתחיל מזה שיש נוכחות מפלגתית משמעותית גם בחברות פרטיות בסין, כולל בהנהלה הבכירה שלהן [ראו כאן]. מנכ״לים מצטרפים למפלגה הקומוניסטית כחברים בשביל להבטיח תמיכה כלכלית מהמפלגה ו – בשביל לוודא שהם לא ימצאו את עצמם בצד הלא נכון של החוק. כזכור תחת סעיף 105 של חוק העונשין הסיני כל אדם יכול למצוא עצמו בכלא משום ״חתירה תחת כוחה של המדינה״ [ראו כאן]. מה נחשב בתור ״חתירה תחת כוחה של המדינה״? כל מה שהמדינה מוצאת לנכון. בסין שלטון החוק לא קיים – בתי המשפט כפופים למפלגה – ולכן המדינה שולטת באופן אבסולוטי. חברה פרטית לא באמת קיימת במצב כזה – מנכ״ל חברה שיסרב לשתף פעולה עם המדינה עלול למצוא עצמו בכלא משום ש״חתר תחת כוחה של המדינה״.

אם אין קו מפריד ברור בין חברה פרטית לחברה ממשלתית, אם אין שלטון חוק תקין, פטנט שנמכר לחברה פרטית בסין עלול להגיע לידי ממשלת סין. טכנולוגיה ישראלית בבעלות סינית, או אפילו חשופה לעיניים סיניות, עלולה להגיע ליישומים צבאיים סינים ולשמש את הרפובליקה העממית בפעילות שנויה במחלוקת כמו במדינת המשטרה של שינג׳יאנג או נגד המפגינים בהונג קונג.

יש כאן שתי בעיות: פגיעה במעמד הבינלאומי של ישראל ופגיעה בביטחון ישראל. הפגיעה במעמד הבינלאומי תקרה אם ימצא שטכנולוגיה ישראלית משמשת למעקב אחר אויגורים בשינג׳יאנג או לזיהוי מפגינים בהונג קונג. ישראל תיתפס כמי שעוזרת לדיכוי במדינה הסינית, מה שעלול להביא לביקורת מצד מדינות מערביות ובראשן ארה״ב. אני יודע שרבים בישראל לא לוקחים ברצינות את התפיסה הבינלאומית שלנו כי ״או״ם שמום״, אבל כמדינה שרוצה להפוך לכוח משמעותי התדמית שלנו חשובה לא פחות מהכוח הקשה שלנו.

הפוטנציאל בפגיעה בביטחון ישראל נובע מהיחסים הטובים של סין עם מדינות יריבות לנו. לסין יש יחסים קרובים עם איראן וערב הסעודית, שתי מדינות שסין מכרה להם טכנולוגיה צבאית בעבר, כולל בתחום הטילים והטכנולוגיה הגרעינית, ושומרת על יחסים קרובים עם שתיהן [מקור]. סין גם אינה מכירה בחמאס כארגון טרור [מקור] ובנקים סינים היו מעורבים לכאורה בהלבנת הון ומימון ארגוני טרור [ראו כאן וכאן]. ברור שיש לסין עניין לשמור על קשר טוב עם המרחב הערבי ועם איראן, קשר שכולל גם מכירת ציוד צבאי. מה נעשה אם חברה סינית תמכור מוצר ביטחוני הכולל טכנולוגיה ישראלית ליריבה? נאמר מערכת תקשורת לוויינית לאיראן, או מל״טים עם מצלמות ביומטריות לסעודיה? יש חשיבות בפיקוח על השקעה סינית גם בטכנולוגיות שנראה שהן רחוקות מיישום צבאי במבט ראשון, משום הפוטנציאל שלהן בכל זאת לשמש ביישומים צבאיים כאלה ואחרים.

לבסוף, דרך המשי החדשה. ההשקעה הסינית בתשתיות בישראל, במיוחד בנמלים, עוררה לא מעט פאניקה וקריאות להקים מנגנון פיקוח על הפעילות הסינית, במיוחד בתחום הבנייה. המבקרים את הפעילות הסינית טענו שהיא חושפת את ישראל ללחץ פוליטי וריגול מסין, ועלולה גם לפגוע ביחסים בינינו לבין האמריקאים, לדוגמה ע״י הימנעות הצי השישי מביקור בנמל חיפה. מה שחסר אבל בביקורת הוא תקדים שמראה שנמלים הנבנים ע״י סין הופכים לבסיסים סיניים. אם אין חשש שהפעילות הסינית בישראל תביא את הצי הסיני אלינו, למה למנוע מחברות סיניות להתמודד במכרזים להקמת תשתית? הן בדרך כלל זולות יותר מהמתחרות המערביות שלהן. למה שלא נשתמש בהן?

במילה אחת: גִ'יבּוּטִי.

נמל אזרחי היום, בסיס צבאי מחר

באוגוסט 2017 סין חנכה באופן רשמי בסיס ימי, מה שהיא קוראת לו ״מרכז לוגיסטי״, בג׳יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה [מקור]. לטענת סין מטרתו של הבסיס להיות מרכז אספקה לספינות חיל הים הפועלות בקרן אפריקה נגד פיראטים, אך אנליסטים מעריכים שהבסיס נבנה גם כדי לשמש לאיסוף מודיעין ולוחמה בטרור [מקור]. לפי צילומי לוויין נראה שהבסיס גם מתוכנן לתמוך בהפעלת מסוקים, דבר שיאפשר לסין לפעול ברחבי קרן אפריקה [מקור].

מה שמעניין בנוגע לג׳יבוטי הוא שהקמת הבסיס הסיני הוא עוד שלב במסכת יחסים ארוכה ומורכבת בין המדינה הקטנה והענק הסיני. דו״ח של המרכז לניתוח ימי (Center for Naval Analyses) מראה שהבסיס הוא עוד שלב ביחסים בין סין וג׳יבוטי והוא מבוסס על שלבים קודמים ביחסים. לפני הקמת הבסיס חברות סיניות השקיעו והקימו תשתיות במדינה והדרגים הצבאיים והפוליטיים ניהלו מספר מפגשים שמטרתם להגדיל את שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי בין המדינות [מקור]. מה שבמיוחד מרתק – ורלוונטי מאוד לנו – הוא שחברות סיניות מימנו והקימו נמל ימי במדינה קודם להקמת הבסיס הסיני, והנמל ישמש ביחד עם הבסיס כדי לתמוך בפעילות הצי הסיני.

הקיום של נמל ימי ליד הבסיס אינו מקרי. לפי הדו״ח חוקרים סינים מהמכון למחקר ימי המליצו לחיל הים הסיני להעדיף הקמת בסיסים ליד תשתית שהוקמה או מופעלת ע״י חברות סיניות. הקמה של בסיסים ליד תשתית סינית מאפשרת לצי להרחיב את פעילותו ומבטיחה לו עורקי תחבורה במדינה.

המקרה של ג׳יבוטי הוא תקדים ברור של הקמת תשתית צבאית סינית המתבססת על נוכחות תשתית אזרחית סינית. לא קשה לדמיין איך אחד מביא לשני. תחילה המדינה המארחת רואה עלייה בהשקעה ובפעילות הסינית בה. ההנהגה שמחה בהקמת פרויקטים שתומכים בכלכלה ונותנים לה נקודות בדעת הקהל. לאחר מכן מגיע שיתוף הפעולה הביטחוני-מדיני ומתקיימות פגישות בין דרגים בכירים בצבא ובהנהגה עם סין, פגישות בהן סין מתחילה להעלות את הרעיון של נוכחות צבאית. משם זה ממשיך ומתקדם – תרגיל צבאי פה, שיתוף פעולה שם, והרעיון של בסיס צבאי סיני הופך מהזוי לטבעי. זו בדיוק אסטרטגית ההשפעה הסינית, הטיה ושינוי איטי של דעת היריב מבלי שישים לב אליה [ראו כאן].

הפעילות הסינית כאן בישראל בונה לחץ פוליטי על ההנהגה שלנו. בסיס צבאי של סין כרגע נראה הזוי. אך בעוד עשור? הדרגים הבכירים שלנו היום מקיימים פגישות מול מקביליהם הסינים, דרגים אזרחיים וצבאיים [מקור]. ישראל וג׳יבוטי גם דומות בחשיבותן הגיאוגרפית – ג׳יבוטי יושבת בפתח הים האדום, ישראל מחברת בין הים האדום והים התיכון. בסיס סיני בחיפה או אשדוד יאפשר פעילות צבאית לאורך אגן הים התיכון, מתעלת סואץ עד טורקיה ויכסה חלקית את נתיבי הסחר החשובים לסין לאירופה ואת שדות הגז החדשים המתגלים במזרח הים התיכון. גיאופוליטית, לסין יש אינטרס ברור בנוכחות קבועה בישראל.

הדבר היחיד שמונע נוכחות כזו הוא הקשר בינינו לבין ארה״ב, דבר המעלה שאלה חדשה: האם טוב שישראל ממשיכה לשמור על הקשר שלה עם ארה״ב, גם במחיר התרחקות ממעצמות אחרות?

לא אותו סוג של מעצמה

אפתח בהבהרה: אני תומך גדול בעצמאות אסטרטגית למדינת ישראל. אני מאמין שישראל צריכה לפעול להפוך את עצמה לכוח העומד באופן עצמאי בעולם, ללא תלות באף מעצמה אחת ש״תגן עליו״. כמובן שקשרים עם מעצמות הם חשובים, אך הם לא אמורים לבוא על חשבון האינטרסים הלאומים שלנו או לצמצם את מרחב הפעולה שלנו.

אחת הדרכים להשיג עצמאות אסטרטגית היא לאזן בין כמה מעצמות מתחרות. במקום להיות במחנה רק של מעצמה אחת, מדינה יכולה להיות בקשר עם כמה מעצמות. אם מעצמה אחת הופכת אגרסיבית מדי, מאיימת על האינטרסים של המדינה, המדינה יכולה להתקרב למעצמה אחרת ולהשתמש בה כדי לאזן את המעצמה הראשונה. אלו יחסים דינמיים שמבוססים על איזון מתמשך ויכולים להתקיים רק במקום בו אף מעצמה לא תהיה מוכנה שיריבתה תקבל אותו.

הרעיון האסטרטגי שקרבה לסין נותנת לישראל חופש גדול יותר הוא נכון בבסיסו. גיוון מקורות ההשקעה בישראל וגיוון השווקים מהם היא מייבאת ואליהם היא מייצאת הוא דבר מצוין. לשמור על יחסים דיפלומטים חיוביים עם כמה שיותר מדינות הוא גם דבר מעולה. להחליט שאנחנו נוטשים או מתרחקים מארה״ב בשביל קשר עם סין היא טעות אסטרטגית.

סין היא לא ארה״ב. סין לא מחפשת להקים מערכת בריתות וליצור מחנה ״סיני״ שאותו היא תוביל מול המחנה האמריקאי. שי ג׳ינפינג אמר זאת בפירוש בנאום ב-2017, נאום שהבאתי בעבר ואני רואה חשיבות לחזור ולצטט ממנו ישירות:

“We call on the people of all countries to work together to build a community with a shared future for mankind […] We should resolutely reject the Cold War mentality and power politics, and take a new approach to developing state-to-state relations with communication, not confrontation, and with partnership, not alliance”

שי ג׳ינפינג מתנגד לתפיסת המלחמה הקרה של בריתות ומחנות ומבקש ליצור גישה חלופית, של שותפות וקהילה בעלת עתיד משותף לאנושות. זה הניסוח המודרני של שי לרעיון ״כל שתחת השמיים״, בו סין היא המרכז העולמי המוכר ככזה ע״י מדינות העולם. בתמורה להכרתן סין נותנת להן גישה כלכלית אליה אך היא אינה מתחייבת להגן עליהן או לפעול להסדיר את היחסים ביניהן.

כשאנחנו חושבים שהברירה היא בין סין לארה״ב, הברירה היא באמת בין ארה״ב או כלום. סין אינה מעוניינת במחנה סיני חדש שיעמוד מול ארה״ב ובעלות בריתה. המטרה של סין היא להבטיח זרם יציב של משאבים אליה ומוצרים ממנה. המטרה הזו עומדת מאחורי ״דרך המשי החדשה״ והמטרה הזו עומדת מאחורי ההשתתפות הסינית במשימות שלום בעולם. סין לא תפעל להביא שלום במזרח התיכון, לקרב את איראן וסעודיה או למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא וודאי לא תפעל להשתמש בזכות הווטו שלה להגן על ישראל בזירה הבינלאומית. אמרתי ואומר זאת שוב ושוב עד שהנקודה תקלט: סין מעוניינת בשמירת שלטון המפלגה הקומוניסטית. כל מה שלא משרת את המטרה הזו לא חשוב.

התקרבות שלנו לסין על חשבון היחסים עם ארה״ב תהיה פגיעה אסטרטגית בנו. סין לא תחליף את ארה״ב ככוח ידידותי לנו ולא תרצה לקחת תפקיד של מתווך שלום אזורי. סין גם נמצאת בניגוד אינטרסים אסטרטגי עם מדינת ישראל משום התלות שלה באיראן וסעודיה לנפט והערך הכלכלי הגדול יותר של המרחב הערבי לעומתנו. סין לא נכנסת למזרח התיכון בשביל לקדם שלום וזכויות אדם, היא נכנסת בשביל לעשות עסקים. זה תלוי בנו להבטיח שאנחנו מרוויחים מהכניסה הסינית ומצמצמים את ההשפעה השלילית שלה.

גישה חדשה

בואו ונסכם על מה דיברנו עד עכשיו: הכניסה הסינית לישראל מאיימת להביא השפעה לא רצויה של סין עלינו, לפגוע ביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, להקטין את היתרון הטכנולוגי שלנו ולהעביר טכנולוגיות ישראליות לשימוש סיני, דבר שעלול להוביל להעברת טכנולוגיות למדינות עוינות או לפגוע במעמד הבינלאומי שלנו אם ישתמשו בטכנולוגיות כחול-לבן לדיכוי ההפגנות בהונג קונג או במדינת המשטרה של שינג׳יאנג. יש כאן גם סוגיה מוסרית ואעסוק בה לקראת סוף הפרק.

עם כל האיומים הפוטנציאלים מהקשר עם סין, אינני מכחיש שהקשר מביא גם הזדמנויות חדשות למשק הישראלי. השקעות סיניות יכולות לעזור לנו בהקמת תשתיות לאומיות, הן יכולות לתת דחיפה משמעותית לשוק ההיי-טק המקומי ויש לסין וישראל עניין משותף בפיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומי החקלאות, המים, אנרגיות חלופיות והמאבק במדבור. כן, אנחנו צריכים להעדיף את היחסים שלנו עם ארה״ב על-פני היחסים עם סין, אך אנחנו לא צריכים לוותר על היחסים עם סין. התחרות האסטרטגית בין ארה״ב לסין היא העניין שלהן – שלא נוגע אלינו ישירות. לכן כל כך חשוב שאנחנו ניזום ונקבע את אופי והיקף היחסים עם סין, לפני שארה״ב תדחק אותנו לקיר. זה האינטרס האסטרטגי שלנו, לא משנה איך תהפכו את זה.

אני מציע שמדינת ישראל תפעל בהתאם לשלושה קווים מנחים: הראשון הוא שקיפות ופיקוח בפעילות הסינית בארץ. לא כל השקעה סינית היא איום בטחוני, אך בשביל לדעת מה כן ומה לא מדינת ישראל חייבת לקבל תמונה מלאה וברורה של היקף הפעילות הסינית בארץ ולהחזיק בכלים לנטר ובמקרה הצורך לחסום פעילות כזו. הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות, בבעלות ממשלתית או פרטית, המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת של סין בשינג׳יאנג, הונג קונג וים סין הדרומי. הקו הזה מצמצם את הסיכון שישראל תהיה חשופה לסנקציות אמריקאיות עתידיות. הקו הזה גם נכון מוסרית, כפי שעוד אטען. לבסוף, ישראל צריכה לשאוף לשיתוף פעולה עם סין בתחומים בעלי עניין לשתי המדינות, מוודאת ששיתוף הפעולה הוא win-win לשתיהן. אלו שלושת הקווים שאני חושב שצריכים להנחות את ישראל בגיבוש המדיניות שלה מול סין. בשורות הבאות אבקש לפרט ולהבהיר למה בדיוק כוונתי בכל קו ומה הצעדים הקונקרטיים שכדאי למדינת ישראל לנקוט על-פיהם.

ראשון, שקיפות ופיקוח. חלק מהפאניקה שהפעילות הסינית מעוררת בישראל נובע מהיעדר שקיפות על היקפה והרכבה והיעדר דיון ציבורי בנוגע אליה. היעדר פיקוח גם יכול לגרום למצב בו גוף מקומי פועל מבלי להתחשב בהכרח באסטרטגיה הלאומית. קחו לדוגמה את ההכרזה של עיריית אשדוד שהיא חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת סין להצטרפותה ל״דרך המשי החדשה״ [מקור]. האם הדבר נעשה באישור ממשלה? האם עיריית אשדוד התייעצה עם נציגי מערכת הביטחון או המועצה לביטחון לאומי? האם הם מחויבים לכך? אם לא – מדוע לא? אשדוד היא עיר נמל חשובה למדינת ישראל ויכולה להיות חלק מפרויקט לחיבור הים האדום לים התיכון. האם אנו רוצים שהסינים יהיו עם נוכחות משמעותית בעיר? ומה בדיוק התחייבה סין להקים בעיר אשדוד ואילו התחייבויות נתנה העיר אשדוד בתמורה? כל אלה שאלות שצריכות להיות בדיון הציבורי ולקבל מענה, אך מענה כזה לא יהיה כל עוד אין שקיפות ואין פיקוח.

הכנסת והממשלה יכולות יחד לשפר את המצב, כל אחת בתחומה. הכנסת יכולה לקבוע, אם בתיקון לחוק או חקיקה נפרדת, שהממשלה תגיש אחת לשנה לוועידת החוץ והביטחון דו״ח חשוף לציבור על הפעילות הסינית בארץ. מומלץ שהדו״ח יכלול: היכן ובאיזה היקף משקיעות חברות סיניות בכלכלה, אילו מהן חברות פרטיות ואילו חברות בבעלות ממשלתית; תשתיות לאומיות בהן חברה סינית מקימה או מפעילה את התשתית; באילו מכרזים ממשלתיים התקבלו הצעות מחברות סיניות, מי החברות ומה מטרת המכרז (הקמת תשתית, תפעול וכדומה); הסכמי שיתוף פעולה בין ישראל וסין קיימים ושנחתמו בשנה החולפת, כולל הסכמי שיתוף פעולה של גופים אקדמיים בארץ; אירועי סייבר שמקורם בסין, דוגמת ניסיונות פריצה או השתלטות על נכסים לאומים, כולל התעשיות הביטחוניות.

דו״ח מקיף בסגנון הזה, שיתפרסם פעם בשנה לעיון כל הציבור, ייתן למחוקק ולציבור הבנה טובה על היקף ואופי הפעילות הסינית. הוא בו זמנית יעזור לנו לראות את המקומות בהם צריך לדאוג לאינטרס הלאומי ויוריד את התגובה השלילית לפעילות הסינית בארץ. אם כולנו נדע מה בדיוק עושה סין בארץ, הדיון בפעילות יהיה מבוסס עובדות ולא הפחדות. שקיפות כרגיל היא התרופה הטובה ביותר.

הממשלה יכולה, אם על בסיס החלטת ממשלה או חקיקה, להקים ועדה לפיקוח על השקעות זרות בארץ. ועדה כזו צריכה להיות בעלת מנדט דומה ל-CFIUS האמריקאית, כך שהיא תוכל לחקור ובמקרה הצורך לשנות או לבטל כל השקעה או רכישה של גוף זר חברה ישראלית. מוצע שמנדט הועדה יהיה כזה בו בעלי עניין יוכלו מרצונם ליידע את הועדה ולקבל אישור עקרוני להמשך ההתקשרות, אך אי-יידוע הועדה לא יהיה בו למנוע ממנה לחקור את ההתקשרות ובמקרה הצורך לבטל אותה. מנדט כזה יבטיח למדינה את היכולת לשנות השקעות שפוגעות באינטרסים שלה ויעודד חברות להיות שקופות בנוגע להתקשרות שלהן עם סין. המנדט של הועדה צריך לכלול גם השקעות ורכישות בתחומי הסייבר וההיי-טק, במיוחד טכנולוגיות בעלות שימוש כפול, אזרחי וצבאי.

הועדה צריכה לכלול את תחומי הסייבר וההיי-טק משום החשיבות הגדולה שלהם ליישומים צבאיים מתקדמים. המוקד המרכזי של ההשקעות הסיניות בארץ היא בתחומים אלה, כך שאם אנחנו מחריגים אותם אנחנו קודם כל הופכים את הועדה לקישוט יותר מגוף בעל משמעות ונמנעים מלצמצם את הסיכון שסין תשמש בטכנולוגיות כחול-לבן באופן שיפגע בישראל. בשביל לצמצם את הסיכון מהשקעות סיניות אנחנו חייבים ועדה בעלת יכולת אכיפה ומנדט רחב, שתוכל להתייחס לכל השקעה שעלולה לפגוע באינטרסים הלאומיים שלנו.

כמובן, המטרה היא לא לעצור את ההשקעות הסיניות, אלא לוודא שהאינטרס הלאומי נלקח בחשבון כשהשקעה כזו מאושרת. בשביל להבטיח שהועדה תתחשב לא רק בשיקול בטחוני צר אלא בכל התמונה האסטרטגית, כולל שיקולים כלכלים, טוב שהיא תשב במשרד ראש הממשלה ותורכב מנציגים ממשרדי האוצר, הכלכלה, החוץ, הביטחון והמשפטים, עם מעמד משקיף לנציגים מהמטה לביטחון לאומי והמועצה הלאומית לכלכלה.

עד כאן לקו הראשון, שקיפות ופיקוח.

הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת בהונג קונג, שינג׳יאנג או ים סין הדרומי. מהי פעילות שנויה במחלוקת? לדוגמה מעורבות בהקמה והפעלה של מנגנוני הפיקוח והדיכוי בשינג׳יאנג, הפעלת תוכנות וכלים נוספים לאיתור ופגיעה במפגינים בהונג קונג, השתתפות בהקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי. כל פעילות שיש בה פגיעה בזכויות אדם בסיסיות לפרטיות וביטחון, או פעילות שנויה במחלוקת בזירה הבינלאומית, היא פעילות שישראל לא רוצה ולא צריכה שיהיה לה קשר אליה.

למה? כי אם האמריקאים יחליטו להפעיל סנקציות על גופים שמעורבים בפעילות כזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצד הלא נכון של הסנקציות. דמיינו שחברה שמפעילה את הרכבת הקלה בת״א פתאום תהיה תחת סנקציות אמריקאיות בגלל הקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי – נצטרך לסלק אותה ולחפש חברה מחליפה. זה עלול לקחת שבועות, חודשים, ואפשר וגם יהיו קנסות שנצטרך לשלם ותהליך ארוך ומייגע של ניתוק קשרים. במקום להיכנס למיטה חולה אנחנו יכולים מראש לחסום כל חברה סינית שתמצא מעורבת בפעילות כזו מהשתתפות במכרזים ממשלתיים או השקעה בישראל.

אתם כמובן חוששים שהסינים יזעמו על צעד כזה. זו זכותם המלאה לזעום. טוב יהיה אם נזכיר להם שהם סירבו שעובדים סינים יועסקו ביהודה ושומרון [מקור]. ברור לי למה סין דרשה זאת – היא לא רצתה לעורר את זעם הרחוב הערבי. גם אנחנו לא רוצים לעורר את זעמה של ארה״ב. למה הצעד לגיטימי כשנעשה ע״י סין ועל-ידינו לא?

יותר מזה – זה הצעד הנכון מוסרית במקרה של שינג׳יאנג והונג קונג. זו זכותה של ממשלת סין להגן על אזרחיה ועל שטחה. זו זכותו של העם הסיני לבחור בעצמו את דרכו. ישראל לא צריכה לנסות להשפיע על המדיניות הסינית או להתוות את דרכה של סין. אך זו חובתה של ישראל להימנע מלעזור לממשלת סין לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה לחיים, פרטיות וביטחון. איך אנחנו יכולים לשמור על הזכויות האלו כאן אצלנו בבית ובו בזמן לעזור בפגיעה בהן במדינה אחרת? הנחת יסוד של זכויות אדם היא האוניברסאליות שלהם. אם אנחנו מוכנים לעזור בפגיעה בהן במקום מחוץ לישראל, אנחנו פוגעים, גם אם באופן לא מורגש, בחשיבותן כאן אצלנו. אנחנו לכל הפחות מפתחים גישה צינית אליהן.

מול עמדה כזו יש הטוענים שאם אנחנו לא נמכור לסינים ״מישהו אחר כן״ ולכן זה לא באמת משנה מה נעשה. טיעון כזה מפספס את הסיבה למה העמדה ננקטת מלכתחילה – הסיבה שאנחנו מונעים התקשרות שלנו עם פעילות שנויה במחלוקת של סין היא בשביל שאנחנו לא נהיה מעורבים. אם חברה צרפתית, אמריקאית או יפנית רוצות להיות מעורבות – זו החלטתן. אנחנו נהיה נקיים.

הקו השלישי והאחרון הוא לחפש שיתוף פעולה במקומות בהם יש לישראל וסין עניין משותף ובהם אין חשש לטכנולוגיה בעלת שימוש כפול. שוב, המטרה היא לא לחסום את הפעילות הסינית בארץ – היא לסנן ולכוון אותה כך שנפיק את המרב והמיטב ממנה. יש נושאים שרלוונטיים לשתי המדינות ובהם אין חשש לשימוש כפול או שימוש שנוי במחלוקת. לדוגמה סין מתמודדת עם מדבור רחב היקף, שעלול לפגוע בתפוקה החקלאית שלה [מקור]. פיתוח כלים וטכנולוגיות למאבק במדבור, לשימוש חכם יותר במשאבים, להגדלת התפוקה החקלאית ומציאת מקורות חלופיים למים רלוונטיים לסין ולנו. לסין ולנו יש גם עניין משותף בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים, רובוטים רפואיים, שיקום סביבתי ועוד. בכל התחומים האלו יכול להיות שיתוף פעולה פורה בין ישראל וסין, שיתוף פעולה שיתרום לאזרחים בשתי המדינות.

סיכום

סין החדשה עבור ארה״ב היא יריבה אסטרטגית במזרח אסיה ובסדר העולמי. עבורנו היא מביאה איומים והזדמנויות, דבר שמחייב אותנו לנקוט משנה זהירות ולקחת את היוזמה לעצב את היחסים בינינו בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלנו. ברור לי שסין אינה בראש סדר היום הלאומי, אך עדיף לנו לפעול עכשיו מלהמתין למשבר בשביל לטפל בבעיה. בהצלחה לנו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: