פרק 46 – קיסר אדום: שאלת טאיוואן

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

בפרק הקודם בניתי את החשיבה האסטרטגית של סין כלפי מזרח אסיה והעולם, על בסיס ההבנה שלנו את החשיבה של שי ג׳ינפינג וההנהגה הקומוניסטית. הראתי שאם סין מעוניינת להיות מרכז עולמי חדש היא חייבת  לחשוש מארה״ב, המרכז העולמי הנוכחי. הסיבה היא  שהעלייה של סין בהכרח משנה את הסדר העולמי האמריקאי ופוגעת בכוחה של ארה״ב.

ראינו שהחשש הסיני המרכזי הוא שארה״ב תחליט להשתמש בלחץ צבאי בשביל להכיל ואולי אף למוטט את סין. סין חוששת שארה״ב תנצל את הדומיננטיות הימית שלה בשביל להטריד ולחסום נתיבי שיט סינים, לאיים על ערי החוף של סין ולהכריח את המפלגה הקומוניסטית להיכנע ללחץ אמריקאי ולשנות את מדיניות הפנים שלה, במיוחד זו הכלכלית. הסינים חוששים שכפי שלפני 150 שנה תותחים בריטים פתחו את סין למערב, ארה״ב עלולה לעשות משהו דומה.

סין מתכוננת לתרחיש כזה ע״י איזון מול הדומיננטיות האמריקאית בים ויוצרת נתיבי מסחר חדשים ביבשה שיחליפו את אלה שבים. בפרק היום אנחנו נתמקד באלמנט אחד באיזון מול הכוח הימי האמריקאי. משום שארה״ב נהנת מעמדה גיאו-אסטרטגית עדיפה במזרח אסיה, חלק מהאיזון חייב להיות גיאוגרפי. אנחנו נראה מה בדיוק מדאיג את הסינים בגיאוגרפיה שלהם ולמה טאיוואן לדעתם היא המפתח לשבור את ״שרשרת הברזל״ שארה״ב שמה מסביב לחופי המולדת. הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

בשביל להבין את החשיבות של הים אנחנו חייבים להבין שמזרח אסיה היא זירה שונה מאוד גיאוגרפית מזירות כמו אירופה או המזרח התיכון. בזירות האלה לכוח היבשתי יש חשיבות מכרעת, בעוד הכוח הימי הוא בעיקרו כוח תומך לכוח היבשתי, אם ע״י סיוע אש או שינוע אספקה. הדבר נובע מעצם הגיאוגרפיה של הזירה – באירופה ובמזרח התיכון עיקר התנועה בין מדינות באזור היא יבשתית. אני יכול בקלות יחסית להגיע למדינות השונות דרך היבשה, מה שמעודד הקמתן של רשתות רכבת וכבישים, כמו גם אסטרטגיה צבאית שמתבססת על תנועה מהירה של כוחות שריון ורגלים (חשבו על מלחמת העולם השנייה באירופה או מלחמות ישראל כאן במזרח התיכון).

לעומת המזרח התיכון שנשלט על ידי תנועה יבשתית, מזרח אסיה נשלטת ע״י תנועה ימית. התנועה בין המדינות הגדולות בה – יפן, דרום קוריאה, סין, ווייטנאם, אינדונזיה, אוסטרליה – היא בעיקרה תנועה ימית. כוח צבא שמבקש לנוע בזירה יהיה חייב להתבסס על כוח ימי חזק שיוכל לשנע את כוחותיו מזירה לזירה. זו בדיוק הסיבה שהצי האמריקאי שחק תפקיד במלחמה נגד היפנים, בעוד שהוא מהווה בעיקר כוח תמיכה במערכה נגד הגרמנים.

מכאן שלכאורה, רק מהסתכלות שטחית במפה, לסינים יש יתרון עצום במזרח אסיה – הם מחזיקים בחוף שנמתח לאורך רוב הזירה,  מקוריאה עד וויטנאם, עם נוכחות בכל גוף מים מרכזי בדרך. לכאורה בכל סכסוך צבאי הסינים יוכלו במהירות לשלוח כוחות ולהשתלט על הזירה, בעוד האמריקאים רק יתחילו לשלוח כוחות מהטריטוריות המרוחקות שלהם, אם מגואם הרחוקה כ-2,700 ק״מ מסין או מהוואי שבכלל נמצאת בהמיספרה אחרת. לכאורה היינו מצפים שסין תהיה הדומיננטית בימים של מזרח אסיה, ושהכוח הימי האמריקאי כמעט ולא יטריד אותה. אבל רק לכאורה.

במציאות ארה״ב מחזיקה כוחות קרובים מאוד למולדת הסינית ולנקודות חיכוך פוטנציאליות. ביפן ודרום קוריאה היא מחזיקה בסדר גודל של כ-5 אוגדות, הכוללות כוחות יבשה, ים ואוויר. באוקינוואה היא מחזיקה בסיסי אוויר וים, במרחק של כ-800 ק״מ מטאיוואן ושאנגחאי. יש לה גם כוחות בפיליפינים, בסינגפור ובאוסטרליה. ארה״ב מחזיקה, מיפן בצפון עד אינדונזיה בדרום, בשרשרת של איים שמהווה חומה לכוחה של סין. למרות שגיאוגרפית נדמה לנו שסין היא בעמדה עדיפה על ארה״ב, בפועל ארה״ב מאזנת את סין ע״י נוכחות צבאית לכל אורך החוף הסיני. סין אינה יכולה לפעול בחופשיות בימים שלגבולה והיא יודעת שבמקרה של סכסוך בינה לבין שכנותיה ארה״ב תוכל להתערב במהירות ובעוצמה.

לסינים אבל יש תוכנית, תוכנית לשבור את השרשרת האמריקאית מול חופם. אתם מבינים, החוזק של שרשרת נקבע ע״י החוליה החלשה ביותר בה. שבור את החוליה החלשה – ושברת את השרשרת. קח את טאיוואן, ושברת את שרשרת החנק האמריקאית [מקור].

הפרס – טאיוואן

בדרך כלל כשמדברים על סין טאיוואן זוכה לחצי מילה אם בכלל. כולנו יודעים שבטאיוואן יש סינים, וזה איזה אי ליד סין ויש סכסוך כלשהו בין האי לסין. חלקנו אולי יודעים שארה״ב מחויבת לביטחון של האי [מקור], אבל אנחנו לא בטוחים למה שמעצמת על התחייבה להגן על אי קטן בקצה האוקיינוס השקט.

טאיוואן חברים היא לא הערת שוליים בהבנת סין. היא לא ״עוד אי״ בקצה האוקיינוס השקט. טאיוואן היא הפרס הנוצץ שבייג׳ין רוצה לקחת, והיא גם איום פוטנציאלי על שלטונה של המפלגה הקומוניסטית. שליטה של בייג׳ין בטאיוואן תפתח בפניה עידן חדש מבחינה אסטרטגית, כפי שאיבוד השליטה בה יאיים על המשך קיומה של הרפובליקה העממית של סין.

בשביל להבין למה אנחנו חייבים להבין קודם מה בדיוק טיב היחסים בין בייג׳ין לטאיוואן. מה הסיפור של האי? מהם השורשים של הסכסוך בין טאיפיי, בירת טאיוואן, ובייג׳ין?

הכול מתחיל בשנת 1949, בסיומה של מלחמת האזרחים הסינית. במלחמה נאבקו הכוחות הקומוניסטים בראשות מאו בכוחות הלאומנים של הרפובליקה הסינית (Republic of China, ROC). הרפובליקה הסינית נוסדה ב-1912 כיורשת של קיסרות צ׳ינג והוכרה ע״י העולם כריבון היחיד של סין. במלחמת האזרחים הקומוניסטים הצליחו להביס את כוחות הרפובליקה והם נאלצו לסגת ב-1949 לאי של טאיוואן. בעקבות ניצחונם מאו והקומוניסטים הכריזו ב-1 באוקטובר 1949 על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין (People’s Republic of China, PRC), היורשת של הרפובליקה הסינית. הרפובליקה הסינית אבל עדיין הייתה קיימת בטאיוואן.

ההכרזה הקומוניסטית יצרה מצב בו שתי ממשלות, זו של הרפובליקה הסינית וזו של הרפובליקה העממית, טוענות לריבונות על סין. השאלה שהוצגה בפני הקהילה הבינלאומית היא מי הריבון הלגטימי של סין. במשך כ-20 שנה אחרי הנסיגה לטאיוואן רבות ממשלות המערב המשיכו להכיר בממשלת הרפובליקה הסינית בטאיוואן כריבון היחיד של סין [מקור]. אך החל בשנות ה-70׳, בניסיון לקרב את סין למערב ולהעמיד אותה נגד בריה״מ, הרפובליקה הסינית נדחקה הצידה לטובת הרפובליקה העממית. ב-1971 היא איבדה את המושב שלה באו״ם, כולל המושב הקבוע במועצת הביטחון, לטובת הרפובליקה העממית [מקור]. ב-1979 ארה״ב הכירה ברפובליקה העממית כממשלה הלגיטימית של סין וניתקה את הקשרים הרשמיים שלה עם טאיוואן [מקור].

ההתנערות של הקהילה הבינלאומית מהרפובליקה הסינית הכניסה אותה ל״אזור אפור״. רשמית, הרפובליקה הסינית רואה עצמה כריבון של כל סין, לא רק של טאיוואן. הרפובליקה העממית גם היא רואה את עצמה כריבון של כל סין, כולל טאיוואן. הקהילה הבינלאומית מכירה ברפובליקה העממית כריבון של סין, אך רבות המדינות שנמנעות מלהצהיר שסין הזו כוללת את טאיוואן. הן מקיימות קשרים בלתי רשמיים עם טאיפיי, נמנעות מלראות בה מצד אחד מדינה ריבונית ומצד שני מחוז כפוף לבייג׳ין.

טאיוואן היא היום דה-פקטו, בפועל, מדינה נפרדת מבייג׳ין. לבייג׳ין יש שלוש בעיות עם זה: ראשית, האי של טאיוואן הוא ציר אסטרטגי חשוב במזרח אסיה. טאיוואן יושבת בנקודת החיבור של צפון מזרח אסיה לדרום מזרח אסיה. טאיוואן נמצאת בין ים סין המזרחי וים סין הדרומי, והיא משקיפה על הונג קונג, הפיליפינים, אוקינוואה ורצועת החוף בין שאנגחאי לגְוָאנְגְדונג. כל עוד טאיוואן עצמאית, בייג׳ין לא יכולה לתקוע טריז בין הכוחות האמריקאים בצפון מזרח אסיה ודרום מזרח אסיה. היא לא יכולה לאבטח את האגף הדרומי שלה, עליה משקיפה טאיוואן. והיא לא יכולה לפרוץ אל האוקיינוס השקט, המרחב האסטרטגי של ארה״ב.

שנית, טאיוואן נלקחה משושלת צ׳ינג ב-1895 ע״י האימפריה היפנית. כמו הונג קונג, כמו מקאו, טאיוואן היא חלק מ״סין הגדולה״ שנחתכה ע״י המעצמות הזרות במאה שנות השפלה. כל עוד טאיוואן לא שבה למולדת, המפלגה לא הצליחה לתקן את הנזק של ״מאה שנות השפלה״. היא חייבת בשביל להגשים את שליחותה ההיסטורית להשיב את טאיוואן להיות חלק מ״סין הגדולה״ בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית.

שלישית, טאיוואן מציגה לעם הסיני מודל אחר לשגשוג מזה של המפלגה הקומוניסטית. המודל של טאיוואן הוא מודל דמוקרטי וקפיטליסטי שמביא שגשוג ורווחה מבלי להשתמש במחנות ריכוז ומצלמות חכמות. ההצלחה של טאיוואן, הקיום העצמאי שלה מהמפלגה הקומוניסטית, יכולים לערער את הלגיטימיות הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית. עדיף לה לבייג׳ין לספח את טאיוואן אליה ולהכפיף אותה לשליטתה, מלראות אם העצמאות של טאיוואן תיתן לעוד מחוזות במולדת תקווה לעצמאות מהממשל המרכזי.

אז יש לבייג׳ין שלוש בעיות עם טאיוואן, שלוש בעיות שהן סיבות בשבילה להכניס את האי תחת שליטתה – בעיה אסטרטגית, בעיה היסטורית ובעיה פוליטית. למה אז בייג׳ין עדיין לא פלשה אליה? למה סין לא חצתה את מיצר טאיוואן, שרוחבו כ-200 ק״מ, וכבשה את האי על 23 מיליון תושביו? כי זה יהיה הסוף שלה.

הפלישה לטאיוואן

הרבה אנשים עושים את הטעות של להשוות את הגודל של טאיוואן לסין העממית ולהניח שמפני שסין היא ענק וטאיוואן היא גמד, פלישה סינית לטאיוואן תהיה עניין של אחר-צהריים אחד, כמה הרוגים לצבא השחרור העממי וניצחון מהיר לבייג׳ין. יש אפילו את אלה המגדילים ואומרים שבמקרה של אי-שקט אזרחי בתוך סין בייג׳ין תפלוש לטאיוואן כדי להסיט את תשומת לב הציבור המפגין מהבעיות בבית. הרעיון הזה מנקודת מבט אסטרטגית הוא שווה ערך  לרעיון שתתחילו לירות על שוטרים מפני שיש לכם ריב בבית.

פלישה סינית לטאיוואן לא תהיה עניין פשוט, קל או עם ניצחון מובטח. ראשית, פלישה כזו תהיה חייבת להיות פלישה ימית. פלישה ימית דורשת סנכרון בין כוחות האוויר, הים והיבשה של הצבא הסיני, הכנה מראש של כוחות קרקעיים לפלישה ופריסה של כוחות הטילים של סין בפנים המדינה כדי לכתוש טאיוואן לפני הפלישה. כל ההכנות האלו יתנו לטאיפיי כ-30 יום להתכונן מראש לפלישה הסינית [מקור]. היא תוכל לפזר את המטוסים שלה בבונקרים תת-קרקעיים, לגייס מילואים ולפזר מלכודות לאורך חופי טאיוואן.

כשהפלישה הסינית תתחיל, טאיוואן כבר תהיה ערוכה. במקרה האופטימי בייג׳ין תצליח בימים הראשונים של הפלישה להשיג עליונות אווירית ושליטה ימית במצר [מקור], מה שיפתח את הדרך לפלישה ימית. במקרה האופטימי רובן של הספינות יצליחו להגיע לחוף, רק מעטות יטבעו בגלל מוקשים וצוללות מטאיוואן שיארבו להן מתחת למים.

כשיגיעו לחוף החיילים הסינים יצטרכו להתחיל לנוע דרך מאות מטרים של מלכודות, כולל חוטי תיל, מוקשים, מחסומי טנקים, כידוני במבוק וגרוטאות, כולם משמשים לעכב את תנועתם. בעודם עושים את דרכם באיטיות בחוף הם יופצצו ע״י ארטילריה כבדה של צבא טאיוואן, ארטילריה שחיל האוויר הסיני יתקשה לאתר ולהשמיד [מקור]. הסינים יספגו אבדות כבדות בעודם מבססים ראש חוף בטאיוואן, ראש חוף שישמש אותם בשביל לפלוש לשאר האי. וזה יהיה החלק הקל בפלישה.

החלק הקשה יהיה לכבוש את האי עצמו. טאיוואן משלבת שני אלמנטים גיאוגרפים שהם סיוט למפקד מודרני – ג׳ונגלים בדרום האי ומרכזים עירוניים צפופים בחופו. גם עם עליונות אווירית וימית, הצבא הסיני יצטרך להילחם רחוב אחר רחוב בשביל לכבוש את טאיפיי. חלק מהבניינים יהיו ממולכדים. בין אחרים יהיו מתוחים חוטי פלדה בשביל להפיל מסוקים [מקור]. בג׳ונגלים יסתתרו חיילי מילואים, שיתקפו את קווי האספקה של הצבא הסיני ויציקו לסיורים שלו. צבא השחרור העממי יקיז דם עם כל מטר שיכבוש.

ההערכה של אסטרטגים בטאיוואן שהם יוכלו להגן על טאיוואן כשבועיים עד לכיבושו המלא של האי. שבועיים הם די ויותר זמן לוושינגטון להחליט להתערב לטובתו של האי, לשלוח את הצי השביעי לתגבר את הכוחות של טאיוואן ואת חיל האוויר האמריקאי לסלק את המטוסים הסינים מעל האי. כשזה יקרה – וזה יקרה – סין תמצא עצמה במצב נואש – כוחותיה יהיו מרוכזים בטאיוואן, חשופים להפצצות אמריקאיות ומותשים מהצקות בלתי פוסקות של כוחות מטאיוואן. אם היא תמשיך בפלישה, היא מסתכנת בהשמדת חלק משמעותי מכוחותיה. אם תיסוג ההשפלה עלולה לעלות למפלגה הקומוניסטית בהמשך קיומה.

אין כמעט תרחיש של פלישה סינית לטאיוואן בו האמריקאים לא יבואו לעזרת האי. הסיבה היא שחוסר התערבות של ארה״ב תעלה לה יותר מכל התערבות צבאית בטאיוואן. אם ארה״ב תהיה מוכנה לוותר על טאיוואן, היא לא תאבד רק חוליה חשובה בשרשרת שלה במזרח אסיה, אלא גם תאבד את האמון של כל בעלות בריתה באזור. פלישה סינית לטאיוואן תהיה מבחן של המחויבות האמריקאית להתנגד לתוקפנות סינית, מבחן עליו יסתכלו דרום קוריאה, יפן ועוד מדינות בעולם. אפילו טראמפ לא יוכל להימנע מלהתערב במקרה כזה.

האופציה הצבאית של סיפוח האי אינה ריאלית, למעט במקרה קיצון אחד עוד שנעסוק בו. בייג׳ין לא תנסה להשיב את האי אליה בצעד שרוב הסיכויים יביא אותה לעימות ישיר מול ארה״ב. בייג׳ין צריכה דרך אחרת להחזיר את טאיוואן אליה.

התקרבות מחדש

בואו ונעשה סיכום קצר על מה דיברנו עד עכשיו: בייג׳ין רוצה לספח את טאיוואן משום שכך היא תשבור את שרשרת החנק של ארה״ב סביבה, תתקן עוול מימי ״מאה שנות השפלה״ ותכחיד מודל פוליטי יריב לה, מודל בו סינים נהנים מרווחה חומרית ללא רדיפה פוליטית. הראתי שפלישה צבאית לטאיוואן היא ממש לא אפשרות סבירה משום המחיר העצום שהיא תגבה מסין והסיכון בהתערבות אמריקאית בסכסוך. בייג׳ין רוצה את טאיוואן, אך עדיף שתעשה זאת ללא מלחמה. מה עוד היא יכולה לעשות?

אם היה מדובר בשתי מדינות, לא היו אפשרויות נוספות. מדינות בדרך כלל לא מוותרות מרצון על הריבונות שלהן, אלא אם מדובר באוסטריה ב-1938 וגם אז לא ממש. המצב בין סין לטאיוואן הוא יותר מורכב – טאיוואן לא מוכרת כמדינה עצמאית ע״י רוב העולם. היא גם לא הכריזה על עצמה כמדינה עצמאית מסין. בעוד שדה-פקטו לאי יש ממשלה עצמאית מסין, דה-יורה היא אינה מדינה. היפותטית סין יכולה לשכנע את ממשלת האי, תושבי האי או שניהם לוותר על עצמאותם דה-פקטו ולהצטרף לרפובליקה העממית. זו הגישה שסין נוקטת מאז שנות ה-90׳, מבקשת לשכנע את האי שיצטרף אל היבשת.

על-אף שבייג׳ין וטאיפיי לא מכירות רשמית אחת בשנייה, יש תנועה ערה של אנשים, כסף וסחורות בין שתיהן. הרפובליקה העממית היא שותפת הסחר החשובה ביותר של טאיפיי, עם 41% מהייצוא של טאיוואן מופנה לרפובליקה העממית [מקור]. הרפובליקה העממית היא גם יעד מרכזי להשקעה מטאיוואן, שעמדה בשנת 2017 על כ-8 מיליארד דולר [מקור]. חברות מטאיוואן מעסיקות ביבשת כ-10 מיליון איש, 60% מהם בתעשיית המידע והתקשורת. הייצור בהן מהווה כ-10% מכלל הייצוא של סין [מקור]. הקשרים מקטינים את הכדאיות של פלישה צבאית מצד בייג׳ין, עקב הפגיעה הכלכלית במשק הסיני, אך גם מעלים את התלות של טאיוואן בבייג׳ין. חברות רבות בטאיוואן תלויות בגישה לשוק העבודה הזול של סין בשביל להוריד את עלויות הייצור שלהן [מקור]. רשמית טאיוואן וסין הן מנותקות. בפועל הן מחוברות.

החיבור ביניהן נותן לבייג׳ין וטאיפיי מרחב לנהל את היחסים בספקטרום שנע בין איחוד פוליטי ובין ניתוק מוחלט. בשביל להקל על עצמנו את הדיון אנחנו יכולים לחלק את הספקטרום לשלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה היא שסין וטאיוואן יעמיקו את קשריהן הכלכליים, בעודן שומרות על עמימות בנוגע לעמדתן הפוליטית. הנשיאה הנוכחית של טאיוואן, צאי אינג-ון (Tsai Ing-wen) תומכת באפשרות זו [מקור], בה שתי המדינות ישימו את השאלה הפוליטית בצד ויתמקדו בסוגיות פרקטיות כמו מכסים, קשרי מסחר ושיתופי פעולה בתחום אכיפת החוק. במקום לעסוק בשאלה מי הממשלה הלגיטימית של סין, שתי הממשלות יפעלו לקדם את רווחת תושביהן. שי ג׳ינפינג וההנהגה הנוכחית של סין מתנגדים לחלוטין לאפשרות זו [מקור].

שי דורש שלפני כל התקדמות בשיתוף הפעולה טאיפיי תקבל על עצמה את ״הבנות 1992״ (“1992 Consensus”). לפי בייג׳ין ״הבנות 1992״ הן הבנות בהן טאיפיי קיבלה שהרפובליקה העממית היא הריבון היחיד של סין, וטאיוואן תפעל ביחד עם בייג׳ין לאיחודה מחדש ברפובליקה העממית. הבעיה שטאיפיי מעולם לא קיבלה את העמדה הזו. לפי ״הבנות 1992״ שתי הממשלות, ממשלת הרפובליקה הסינית וממשלת הרפובליקה העממית, מקבלות שיש רק סין אחת, והרפובליקה הסינית הכירה שיש חילוקי דעות מי הממשלה הלגיטימית של סין אחת [מקור]. ״הבנות 1992״ הן מין פיקציה פוליטית שנועדה לעזור לשני הצדדים לעבוד ביחד. רשמית כל צד לא מכיר בשני, אך עם ״הבנות 1992״ הם כאילו קורצים אחד לשני שיש על מה לדבר בנושא הממשלה הלגיטימית, מה שנותן להם לשתף פעולה מבלי לפתור קודם את הסוגיה הפוליטית. כל זה השתנה עם שי.

תחת שי ג׳ינפינג בייג׳ין מקדמת פרשנות אחרת של ״הבנות 1992״, בה הרפובליקה העממית היא הגוף הפוליטי היחיד של סין. שי מעוניין להכריח את טאיפיי לקבל את הפרשנות הזו, כצעד ראשון באיחוד מחדש של טאיוואן עם היבשת. זו האפשרות השנייה לאן המצב יכול להתפתח – טאיוואן תשולב בתוך סין, על-פי העיקרון של ״מדינה אחת, שתי מערכות״ (One Country, Two systems). כמו הונג קונג טאיוואן תשמור על המערכת הדמוקרטית והקפיטליסטית שלה ותשתלב בתוך הרפובליקה העממית, שומרת על שלטון אוטונומי תחת השלטון המרכזי בבייג׳ין. ככה בייג׳ין מקבלת את טאיוואן ומבטלת את הרפובליקה הסינית, בעוד טאיוואן שומרת על האופי העצמאי שפיתחה ב-70 השנים האחרונות.

גם כאן אבל יש בעיה. טאיוואן רואה מה קורה בהונג קונג ותוהה אם היא בכלל יכולה לבטוח בבייג׳ין. למה שהיא תוותר על העצמאות שלה ותצטרף למדינה בה אין נורמות דמוקרטיות או נורמות של שלטון החוק? יותר מזה – כל צעד שבייג׳ין תעשה בהונג קונג, ישליך על טאיוואן. אם בייג׳ין תבחר לשלוח טנקים להונג קונג היא רק תפגע בסיכוי שתושבי טאיוואן יסכימו לאיחוד עם היבשת. ולא שיש הרבה תומכים עכשיו – בסקר מאוגוסט 2019 רק 7.5% מהנשאלים תמכו באיחוד עם היבשת [מקור]. שליש מהנשאלים תמכו בעצמאות של טאיוואן, ועוד כחצי תמכו בהמשך הסטטוס-קוו.

בייג׳ין כמובן יכולה לנסות ולאיים על טאיוואן שתחזור, אם באמצעות הקטנת מספר התיירים, פגיעה בקשרים הכלכליים, איומים צבאיים או אפילו מצור ימי על האי. רק שגם הפעולות האלו מוגבלות, מפחד שלחץ גדול מדי מצד בייג׳ין יחזק את הנחישות של האי לעמוד על שלו ו, וזו האפשרות השלישית שלנו, להכריז על עצמאות.

עצמאות לטאיוואן

תרחיש יום הדין מבחינת בייג׳ין הוא הכרזת עצמאות מצד טאיוואן. רובכם כנראה שמעתם על האפשרות הזו ואני לפחות עד הפרק לא הבנתי בדיוק מה זה אומר – הרי טאיוואן לא נשלטת ע״י מישהו, אז ממי היא מכריזה עצמאות? יפן? אבל אחרי שעמדנו על המצב המשפטי בין טאיוואן לסין קל יותר להבין – זו לא הכרזת עצמאות, כמו שזו הכרזת חלוקה.

חשבו על זה כך – הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית שתיהן מסכימות שיש סין אחת, שכוללת את השטחים ביבשת ואת האי של טאיוואן, והן חלוקות מי הנציגה הלגיטימית של סין. מזה נגזר שהרפובליקה הסינית לא רואה בטאיוואן מדינה עצמאית, שטח נפרד מסין. אולם אם היא תכריז על עצמאות, על הקמת מדינה עצמאית בטאיוואן, הרי שהיא שתיפרד מסין ותבקש את הכרת העולם בעצמאותה. העולם אז יצטרך לבחור לא מי הממשלה הלגטימית של סין, אלא אם להכיר בטאיוואן כמדינה עצמאית מסין.

בעיניי בייג׳ין צעד כזה יהיה לא פחות מאיום קיומי, צעד שיאיים על יציבות המדינה ועל הלגיטימיות של המפלגה. אם טאיוואן תהפוך למדינה עצמאית, מוכרת ע״י העולם, מחוזות כמו טיבט,  שינג׳יאנג והונג קונג יקבלו תקווה שגם הם יוכלו להתנתק משליטתה של בייג׳ין. טאיוואן עצמאית גם תהיה, מעצם קיומה, אלטרנטיבה למודל הסוציאליסטי של בייג׳ין. תיירים סינים יראו איך סינים כמוהם חיים בשפע חומרי ללא דיכוי פוליטי. הטענה של המפלגה שדרכה היא הדרך היחידה תתנפץ אל מול המציאות של מדינה סינית משגשגת באי של טאיוואן.

הכרזת עצמאות תענה לכן בתגובה צבאית חריפה מצד בייג׳ין, אם לא פלישה ממש. טאיפיי מודעת לכך, והיא גם יודעת שאם תחליט להכריז עצמאות מבלי להתייעץ בארה״ב היא עלולה למצוא את עצמה לבד מול סין. ארה״ב לא תשלח את בניה למות בהגנה על ממשלה פזיזה ונמהרת. זו הסיבה שטאיוואן שומרת על יחסים קרובים עם האמריקאים, שמצדם רואים בטאיוואן בעלת ברית חשובה, אם משיקולים גיאוגרפים, כלכלים או אסטרטגים.

סיכום

טאיוואן היא יותר מרק אי – היא בפוטנציאל גורם שיכול לערער את סין. היא מהווה חוליה חשובה בשרשרת האמריקאית הנמתחת לאורך חופי סין, ובשפע שלה היא מציעה לעם הסיני מודל אחר לרווחה חומרית מהמודל שמקדמת המפלגה הקומוניסטית. עוד נראה כיצד טאיוואן, טאיוואן הקטנה, יכולה להיות ראש החץ האמריקאי נגד סין. לעת עתה אבל אנו עוזבים אותה, ופונים להסתכל על המיזם הכי לא מובן של הרפובליקה העממית – דרך המשי החדשה.

על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.

2 comments

  1. כמה דברים –
    ראשית, הייתה זו היוזמה של צ'יאנג קאי שק לדרוש הכרה בסין אחת בלבד (ולא להכיר בסין הקומוניסטית). אפילו בתחילת שנות השבעים עוד פנו נציגים אירופאים ואחר כך האמריקאים אליו בבקשה שיתיר קיום של "שתי סין" באומות המאוחדות והוא סירב. כולנו יודעים איך זה נגמר.

    טאיוואן מנסה להגיע לעצמאות צבאית או לפחות ליכולת צבאית גדולה יותר (היום חיל האוויר שלה מתבסס על מטוסי F5 ביצור מקומי ולאחרונה התחילו האמריקאים למכור להם מטוסי F16). אילו הם האמריקאים שלא מוכרים להם ציוד צבאי, ותנחשו למי זה טוב שטאיוואן נשארת חלשה מבחינה צבאית…

    יש הרבה יותר השקעה טאיוואנית בסין מהמצויין כאן, בכסף ובכוח אדם (יש הטוענים שקרוב למליון טאיוואנים נמצאים כל רגע נתון בסין).

    סין מנסה גם לקרב טאיוואנים לסין באמצעות כוח רך וכלכלה. ישנה משרות דרושים הנפתחות בדרום סין המיועדות לטאיוואנים בלבד, ישנן חממות הייטק המיועדות לטאיוואנים ועוד.

    מודל שמקודם היום ב DPP בטאיוואן אינו מודל העצמאות אלא מודל אי חתירה להכרה מדינית אלא להכרה תרבותית.

  2. נניח ובתרחיש דמיוני, טאיוואן מצטרפת לסין מרצון. איך זה שובר את השרשרת?
    אז נכון יש יציאה לים הדרומי, אבל כל המדינות בהמשך הדרך לא בדיוק הידידות הגדולות של סין: וייטנאם, פיליפינים, אינדונזיה וכו'.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: