פרק 36 – קיסר אדום: מי אתה שי ג'ינפינג?

להורדת הפרק – קישור

גם ב-itunes: קישור

להאזנה ב-youtube: קישור

עריכה והלחנת מוסיקה – גיא שילה

התחלנו את "קיסר אדום" לפני חודשיים, במבוא לפוליטיקה הסינית. סקרנו ב-4 פרקים את ההיסטוריה והתרבות הסינית עד כמעט ימינו אנו, בדגש על הדינמיקה הפוליטית בה. דיברנו על נפילתה של שושלת צ'ינג, על המהפכה הפרטית של מאו והמחנות בצמרת המפלגה הקומוניסטית. רק עכשיו, אחרי שאנחנו מבינים טוב יותר את סין, את המפלגה הקומוניסטית, אנחנו יכולים לפנות ולטפל בנושא המרכזי שלנו – "הקיסר האדום", שי ג'ינפינג. בואו נתחיל.

מי אתה שי ג'ינפינג?

כששי ג'ינפינג נבחר לראשונה בדצמבר 2012 למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, רבים בסין לא הכירו אותו. שי ג'ינפינג לא נבחר משום שהוא היה הכי כריזמטי או הכי מוצלח. הוא לא נבחר בגלל הפופולאריות שלו או הלהט האידיאולוגי שלו.

שי ג'ינפינג נבחר כי הוא היה הבחירה הכי נוחה בעיני שני המחנות היריבים של המפלגה הקומוניסטית. בעיניהם שי ג'ינפינג היה הרע במיעוטו. הם ראו בו ביורוקרט שהתקדם לאט בסולם המפלגתי והתמקד בלא לעשות טעויות או לעצבן אנשים. הוא היה בעיניהם מישהו שאפשר לסמוך עליו שישמור על המפלגה הקומוניסטית חזקה, על סין יציבה ויעשה מה שיאמרו לו [מקור].

כמה שהם טעו.

בחמש השנים הראשונות שלו שי ג'ינפינג  התגלה כחיה פוליטית ערמומית ואכזרית. בשני הפרקים הקרובים ננסה להתחקות אחריו, להבין מה מניע אותו ואת שיטות הפעולה שלו. נלמד איפה הביוגרפיה שלו משתלבת עם ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית וננסה להבין איך הפקיד השקט הפך למנהיג הכי חזק בסין מאז מאו.

שאפתן, פרגמטי, היסטורי

הבסיס של הפרק היום הוא מסמך סודי של השגרירות האמריקאית בבייג'ין, שפורסם במסגרת הדלפות וויקיליקס. כותרת המסמך: "דיוקן של סגן הנשיא שי ג'ינפינג: 'שורד שאפתני' של המהפכה התרבותית". המסמך נכתב ב-2009, כששי ג'ינפינג היה עוד סגן נשיא סין וסומן כמי שעתיד להיות המנהיג הבא של סין. המסמך מורכב משיחות שהיו בין אחד מאנשי השגרירות למכר של שי, המכונה במסמך "הפרופסור".

"הפרופסור" ושי חולקים מאפיינים דומים רבים: שניהם נולדו כדור שני למייסדים של המפלגה הקומוניסטית והרפובליקה העממית של סין. הם היו "נסיכים" וגדלו במתחם מיוחד של האליטה הקומוניסטית בבייג'ין. הם שניהם חונכו שיש להם זכות טבעית לשלוט ושהם ביום מן הימים ירשו מהוריהם את הנהגת המדינה. שניהם גם נפגעו מ"המהפכה התרבותית" של מאו בשנות ה-60', נרדפו ע"י השומרים האדומים ונשלחו לעבוד בכפרים כחלק מה-"sent down youth" של 1968-1972 [לקריאה נוספת].

הם נבדלים בבחירות שהם עשו לאחר "המהפכה התרבותית": "הפרופסור" בחר בקריירה אקדמית ובשנות ה-80' אף עזב את סין ועבר לארה"ב. שי ג'ינפינג לעומתו בחר להיות כפי שהפרופסור אומר "אדום יותר מאדום" (“Redder than Red”) – הוא בחר לקשור את גורלו עם המפלגה הקומוניסטית ולהיות חבר בה.

לפי "הפרופסור" שי ג'ינפינג הוא "שאפתן, מחושב, בטוח בעצמו וממוקד בפרס האולטימטיבי – מנהיג סין". הוא גם "פרגמטי מאוד, ריאליסט ומונע לא מאידיאולוגיה אלא משילוב של שאפתנות ושימור עצמי". אם התיאור הזה גורם לכם לחשוב ששי ג'ינפינג הוא רע, "הפרופסור" מדגיש ששי הוא דווקא בחור טוב, חבר נאמן ומתייחס בכבוד ובנימוס למבקרים ולמי ש"פחותים" ממנו בדרגה.

 עכשיו אתם יכולים לשאול אותי: "טוב ניצן, אם יש לנו כבר פרופיל של שי ג'ינפינג, למה לעשות פרק שלם עליו? תעלה סיכום של המסמך ויאללה, להמשך הסדרה!". הייתי עושה את זה, אם הייתי מסכים לפרופיל.

שימו לב: "הפרופסור" ושי עשו בחרו דרכים שונות. כשאנשים מנתחים אנשים אחרים הם באופן לא מודע נוטים להצדיק את עצמם דרך ניתוח של האחר. "הפרופסור" מסביר ששי בחר להצטרף למפלגה כדרך "לשרוד". הוא מתאר אותו כאדם שמבין כוח, שאפתן וחסר אידיאולוגיה. מה כאן הוא באמת פרופיל של שי, ומה כאן היא ביקורת סמויה עליו והצדקה של "הפרופסור" את עצמו? כי הרי אם "הפרופסור" לא בחר להצטרף לשורות המפלגה, הרי שהוא לא "שאפתן חסר אידיאולוגיה" ושהוא בחר דרך טובה יותר מרק "לשרוד".

אני חושב ש"הפרופסור" מפספס את האפשרות ששי ג'ינפינג אולי לא אידיאולוג במובן הזה שהוא מאמין בקנאות בתורתו של מאו, אך הוא בהחלט מאמין במפלגה הקומוניסטית. הוא מאמין במפלגה הקומוניסטית כמוסד היחיד שיכול להגן על סין מאויבים מבחוץ ומאנרכיה מבית. שי ג'ינפינג הוא תלמיד של ההיסטוריה וכתלמיד של ההיסטוריה הוא מבין שאותם כוחות שפעלו במאה שנות ההשפלה קיימים גם היום, ממתינים להפיל שוב את סין. אני לא אומר שהם באמת קיימים, אני חושב שהוא חושב שהם באמת קיימים.

לכן החלטתי להשקיע שני פרקים בלדבר על שי ג'ינפינג כמישהו, משהו שעד עכשיו לא עשיתי מעולם ב"משחק הגדול". עד היום לא דיברתי על הביוגרפיה האישית של אף מנהיג עולמי, כי לא הייתי צריך. בשביל להסביר למה הרוסים בסוריה, לא הייתי צריך לספר על שירותו של פוטין ב-ק.ג.ב. בשביל להסביר למה סין עברה ממעצמה שקטה למעצמה רועשת, שיוצרת עוד ועוד חיכוכים, אני צריך את הביוגרפיה האישית של שי ג'ינפינג, אני צריך הבנה של מי הוא שי ג'ינפינג. ו"הפרופסור" מציע לי רק חלק מהתשובה. אנחנו צריכים יותר, אם אנחנו באמת רוצים להבין את "הקיסר האדום" ואת סין החדשה.

בשביל באמת להבין את שי עלינו להכיר את חייו, להכיר את המעשים וההחלטות שלו ומהן להסיק על האופי שלו.

ילד של המהפכה

שי ג'ינפינג נולד ב-1953 בבייג'ין, השלישי מבין ארבעה ילדים. אביו, שי זונגשון (Xi Zhongxun) היה סגן ראש הממשלה ואחד מוותיקי המהפכה הקומוניסטית בסין. ג'ינפינג נולד וגדל במתחם סגור של ההנהגה הקומוניסטית בבייג'ין, הרחק מהמון העם [מקור]. הוא נולד לאצולה הקומוניסטית של המפלגה ולכן הוא נחשב ל"נסיך".

"הנסיכים" הוא השם שניתן לצאצאי בכירי המפלגה הקומוניסטית, "דור המייסדים" של הרפובליקה העממית של סין. הם מובחנים כקבוצה סוציולוגית ברקע המשותף שלהם: הם נולדו וגדלו במתחם נפרד מהעם בבייג'ין, הלכו לבתי ספר מיוחדים ונהנו ממנעמי החיים שנמנעו מרוב האוכלוסייה. אבותיהם האמינו שהם זכו בשלטון משום החלק שלהם במהפכה הקומוניסטית של סין. "הנסיכים" חונכו שיום אחד הם יירשו את השלטון מאבותיהם והם שינהיגו את המדינה [מקור].

שי ג'ינפינג התחנך בבית הספר "הראשון באוגוסט", בית הספר של ילדי בכירי המפלגה. בית הספר זכה לכינוי "עריסת המנהיגים" – Lingxiu yaolan. התלמידים בבית הספר השוו זה את זה לא לפי יכולת – מי רץ יותר מהר או לומד יותר טוב – אלא לפי הסטטוס של ההורה – למי היה אבא יותר בכיר [מקור].

בסביבה הזו שי ג'ינפינג היה במעמד נחות יותר משאר חבריו.

כשג'ינפינג היה רק בן 9, ב-1962, אביו איבד חן בעיני מאו ופוטר מתפקידו כסגן ראש הממשלה. שי זונגשון נשלח לעבוד במפעל במרכז סין והשאיר את אשתו, צ'י שין (Qi Xin) לדאוג לארבעת ילדיהם. צ'י שין הצליחה לשמור על עבודתה במטה המפלגה ולכן על אף פיטורי האב המשפחה המשיכה להתגורר במתחם הבטוח של האליטה המפלגתית בבייג'ין הבירה.

עד המהפכה התרבותית של מאו.

המהפכה התרבותית

באוגוסט האדום של 1966 פשטו צעירים משולהבים על בתי האליטות הקומוניסטיות ובזזו אותם. ג'ינפינג ומשפחתו נאלצו להימלט מביתם, אליו פלשו שומרים אדומים. אביו של שי, שחי הרחק מבייג'ין, נעצר ע"י השומרים האדומים, הוכה והושפל ונשלח לכלא צבאי, שם בילה את ימיו בלצעוד כל יום 10,000 צעדים קדימה ואז 10,000 צעדים אחורה. בית הספר האליטיסטי של ג'ינפינג נסגר והוא הועבר לבית ספר מס' 25, שהיה "כר פורה לעוינות כלפי האליטות" לדברי יו"ר איגוד הבוגרים של בית הספר [מקור].

השנתיים הבאות היו לשי ג'ינפינג ולשאר "הנסיכים" סיוט מתמשך. רק בין אוגוסט לספטמבר 1966 השומרים האדומים הרגו כ-1,800 איש והרסו עשרות אתרים היסטוריים ומקדשים [מקור]. הם התרוצצו ברחובות, חיפשו את אויבי המהפכה. הילדים של בכירי המפלגה, וודאי הילדים של בכירים שהודחו, היו מטרה מבוקשת במיוחד. שי ג'ינפינג היה אז רק בן 13 ומצא את עצמו בצד הנרדף והותקף על-ידם.

המעניין הוא שההתקפות לא שברו את רוחו, אלא להפך – הוא עמד גאה נגדם. זה לא מובן מאליו – מורים לשעבר מספרים על ילד "שקט, אדיב, שחיבב את השירים של דו פו (Du Fu)", משורר סיני קלאסי [מקור]. לא בדיוק נשמע כמו הטיפוס שיעמוד בפני חבורת חוליגנים עם מקלות. אבל הנה – האנרכיה של "המהפכה התרבותית" חשפה צד אחר בילד, צד עקשני ומרדן. כשהשומרים האדומים היו מאיימים עליו, הוא היה עומד נגדם, שקול וקר רוח. בראיון הוא תיאר את אחד המפגשים בינו ובין השומרים האדומים בבייג'ין [מקור]:

"הם תפסו אותי ואמרו שיש נגדי האשמות חמורות. שאלתי אותם: 'האם האשמות מספיק חמורות כדי להוציא אותי להורג?'.

'הן מספיק חמורות להוציא אותך להורג 100 פעמים'.

נרגעתי. מה זה משנה אם מוציאים אותך להורג פעם אחת או 100 פעמים?".

השנתיים של "המהפכה התרבותית" ששי ג'ינפינג חווה השאירו בו חותם עמוק. בפרק זמן קצר הוא ראה את כל הצדדים האכזריים של הפוליטיקה – את הרדיפות, משפטי הראווה, איך הון ומעמד שהושגו במאמץ של שנים נעלמו ברגע. הוא גם חווה על בשרו את האנרכיה של המהפכה.

בשביל שי ג'ינפינג "אי-סדר חברתי", כאוס, או "לואן" בסינית הם לא מושגים מופשטים, אלא מציאות חיה, זיכרון היסטורי. בראיון בשנת 2000 הוא סיכם את המסקנות שלו מהמהפכה כך [מקור]: "אנשים שיש להם ניסיון מועט בכוח, אלו שהיו רחוקים ממנו, נוטים להתייחס לדברים האלה כמסתוריים וחדשים. אני אבל מסתכל מעבר לדברים השטחיים: הכוח והפרחים והתהילה ומחיאות הכפיים. אני רואה את בתי המעצר, את השבריריות של יחסים אנושיים. אני מבין את הפוליטיקה ברמה עמוקה יותר".

אל הכפר

ב-1968 מאו הבין שעשה טעות עם השומרים האדומים והחליט לשלוח את הנוער העירוני המרדן אל הכפרים. ג'ינפינג היה אחד מ-17 מיליון הנערים והנערות שנשלחו לאזורי הכפר של סין לעבוד. ג'ינפינג היה, לפי עדותו שלו, בהלם מהקושי של העבודה הפיזית. הוא שנא אותה והתחיל לעשן מפני ש, כך הוא אמר, "לא הפריעו למי שעישן". שלושה חודשים אחרי שנשלח לכפר הוא ברח חזרה אל בייג'ין, אך נתפס והוחזר אל הכפר. לפי הביוגרפיה הרשמית של שי ג'ינפינג באותו רגע שהוא נשלח שוב לכפר – הוא נולד מחדש [מקור].

מילד מפונק של האליטה השלטונית הוא הפך לעובד חרוץ, שבילה את שעות הערות שלו בעבודה בשדה, בתיקון דרכים וסכרים ואת הלילה בלמידת כתביהם של מרקס ומאו. הוא ישן על מזרן מעץ, יחד עם שאר הכפריים. כשהוא פגש שוב את אביו ב-1972, האב לא זיהה אותו או את אחיו. מבולבל ומוכה, האב התחיל לבכות. ג'ינפינג הציע לו סיגריה. "איך זה שאתה מעשן?" שאל האב. "אני בדיכאון. גם לנו היו השנים האחרונות קשות". האב שתק לרגע, חשב. "אני מעניק לך את אישורי לעשן" [מקור].

היינו מצפים שהחוויות האלו יהפכו את ג'ינפינג למתנגד של המפלגה הקומוניסטית, או לכל הפחות מישהו שירצה להתרחק ממנה עד כמה שניתן. כבר ציינתי שרבים מחבריו אכן עשו זאת – עזבו את סין, ברחו לאקדמיה או לעסקים. שי עשה בדיוק ההפך. כפי שאמר "הפרופסור" שי ג'ינפינג הפך ל"אדום יותר מאדום". ג'ינפינג הגיש את מועמדותו למפלגה הקומוניסטית 7 פעמים ונדחה, עד שהתקבל לבסוף ב-1974 כחבר מפלגה [מקור].

מה הניע את שי לחזור לחיק המפלגה שהייתה אחראית לסבל הרב שלו ושל משפחתו? שי ג'ינפינג היה "נסיך". הוא נולד עם תחושת בעלות על המפלגה וציפייה שהשנים של "המהפכה התרבותית" הן חריגה מהמצב הנורמאלי ולא המצב החדש. הוא הצטרף לחיק המפלגה משום שזה היה בשבילו הבית הטבעי שלו, הגוף בו גדל ובו הוא ציפה להמשיך את עתידו. הוא כנראה ציפה שהמזל יחייך אליו ואל משפחתו.

והוא אכן חייך.

עם חזרתו של דנג לשלטון ב-1976, אביו של שי, שהיה חבר קרוב של דנג עוד מימי מלחמת האזרחים, הוחזר להנהגת המפלגה. שי הזקן מונה להיות מושל מחוז גְוָאנְגְדונג (Guangdong), שם קידם רפורמות כלכליות רבות [מקור]. בנו שי ג'ינפינג מונה ב-1979 לקצין בצבא השחרור העממי והוצב במטה של גנרל גנג ביאו (Geng Biao), חבר קרוב של אביו ומזכיר הוועידה הצבאית המרכזית של סין, סוג של המקבילה למטה הכללי שלנו. שי בילה את שלוש השנים הבאות שלו, בין 1979 ל-1982, בעבודה בוועידה הצבאית בבייג'ין.

אך שי ג'ינפינג לא תכנן להישאר לנצח בבייג'ין. הוא ידע שאם הוא רוצה להתקדם במעלה המפלגה – הוא חייב קודם להתרחק מהמרכז שלה.

אל המחוזות

ב-1982 שי ג'ינפינג ביקש העברה למזכירות המפלגה באחד המחוזות של סין. לפי "הפרופסור" מדובר היה במהלך מחושב של שי – שי הבין שהדרך היחידה שלו להגיע לפסגת המפלגה הייתה ע"י בניית קשרים ובסיס כוח נפרדים מאלו של אביו. אם היה נשאר בבייג'ין, הוא היה צריך להסתמך על הקשרים שאביו בנה, מה שהיה הופך אותו לתלוי באבא שי [מקור].

את 25 השנים הבאות שי בילה במחוזות של סין, שימש כמזכיר הסניף המקומי של המפלגה או כמושל המחוז. ההתנהלות שלו במחוזות היא דוגמת מופת לשירות ציבורי. ראשית, הוא שמר על צניעות גם כשהיה בעל כוח. כמושל מחוז כפרי בצפון סין הוא היה מסתובב עם המכנסיים שניפק לו הצבא, סימן לשמרנות והסתפקות במועט. כשקיבל את המכונית הראשונה במחוז, הוא תרם אותה לסניף המקומי של וותיקי הצבא. אולם הצניעות של שי לא הייתה סגפנות. כשקודם למושל פוגי'אן (Fujian), אחד המרכזים הכלכליים של סין בדרום מזרח המדינה, הוא החליף את המדים בחליפות משום שהתחיל להיפגש עם אנשי עסקים זרים. אך הוא עדיין שמר על אורח חיים צנוע, נמנע מארוחות מפוארות או רכבי יוקרה.

שנית, שי ג'ינפינג נלחם נגד שחיתות בכל מקום אליו הגיע. קשה לקבוע מהי הסיבה המדויקת למלחמה החריפה שלו בפקידים מושחתים. נראה שההתנגדות שלו לשחיתות לא באה רק מדאגה לממשל תקין, אלא מבוז וזעם אמיתי על חברי מפלגה שמוכרים את העקרונות שלהם בשביל כסף. אני חושב שהציטוט הבא שלו מדגים את הגישה שלו לשחיתות: "בשביל דברים קטנים כמו ארוחה במסעדה הם [פקידים] שוכחים את העקרונות שלהם. ובשירים ובריקודים שבאים אחר כך הם מאבדים את הנימוסים שלהם" [מקור].

שלישית, שי עבד ע"י בנייה של קונצנזוס לפני ביצוע פעולות. הוא נמנע מפעולות חדות, פעולות שעלולות "לטלטל את הספינה". אפשר להעריך את השמרנות של שי אם נשווה אותו למתחרה המרכזי שלו במפלגה בתחילת שנות ה-2000, בו שילאי (Bo Xilai). בו היה נסיך בדיוק כמו ג'ינפינג, שגם בחר בתחילת שנות ה-80' לצאת אל המחוזות בשביל להתקדם במפלגה. בניגוד לשי ג'ינפינג, בו חיפש את אור הזרקורים. השנים של בו כראש העיר דָאלְיֵין (Dalian) התאפיינו בשורה של קמפיינים מתוקשרים ולעיתים אלימים לנקות את העיר משחיתות ופשע ולהעלות את מורל התושבים באמצעות תעמולה ניאו-מאואיסטית [מקור]. שי נמנע מכל זה. שי עבד בשקט, לאט ובאופן מתודי, נמנע מ"לטלטל את הספינה" יותר מדי, חוץ מכדי לתפוס פקידים מושחתים.

מי שאולי מסכם הכי טוב את שי ג'ינפינג באותן שנים במחוזות הוא איש עסקים מטאיוואן, ליאו וואנלונג (Liao Wanlong), שהכיר את שי במהלך תפקידו בפוג'יאן. "הוא דיבר רק כשהיה לו באמת משהו לומר והוא לא היה מבטיח הבטחות ריקות. הוא היה חושב היטב לפני שהיה פותח את פיו" [מקור]. צנוע, שונא שחיתות ומחושב. ב-2007 שי ג'ינפינג היה מוכן לצעד הגדול הבא בחייו – סגן נשיא הרפובליקה העממית של סין.

סיכום

מי אתה שי ג'ינפינג? מחושב, מאופק, אדם שעוצב על-ידי הטראומה של "המהפכה התרבותית" של מאו. אבל בשביל באמת להעריך מי הוא שי ג'ינפינג לא מספיקות לנו 59 השנים הראשונות של חייו. כן, אני יודע – תתפלאו כמה זמן אדם יכול להסתתר. בשביל באמת להעריך אותו, כאדם וכמנהיג, אנחנו צריכים לראות מה הוא עשה כשסוף-סוף נבחר לשלטון. אנחנו צריכים לראות אותו כשהוא סוף-סוף נעמד במרכז הבמה הפוליטית של סין והתחיל לכוון את המפלגה והמדינה. רק אז נראה אותו מבטא את כל כולו – את המחויבות העמוקה שלו למפלגה, את המיקוד של הרצון שלו ואת הידע, היכולת והמוכנות לרדוף גם את צמרת המפלגה בשביל לבסס את כוחו. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.

4 thoughts on “פרק 36 – קיסר אדום: מי אתה שי ג'ינפינג?

להגיב על Georgvon1 לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.