להורדת הפרק – קישור.
במשך אלפיים שנה הסינים ראו בעצמם את מרכז העולם, הממלכה התיכונה, הלב של הסדר העולמי. הם היו בטוחים שהם-הם התרבות העליונה על כל השאר. ואז באו האירופאים. בפרק היום נדבר על “100 שנות השפלה לאומית”, הנרטיב מרכזי של המפלגה הקומוניסטית ונראה איך סין הפכה במספר כה מועט של שנים מאימפריה משגשגת למדינה מוכה ומושפלת. בואו נתחיל.
אני רוצה לפתוח בהבהרה: הפרק היום לא נועד לתאר, או אפילו לנסות ולהקיף, את כל האירועים שהתרחשו ב-“100 שנות השפלה לאומית”. “100 שנות השפלה לאומית” או “המאה הארוכה” היא השם שהסינים נותנים לתקופה בין השנים 1839-1949 שהייתה שרשרת בלתי-פוסקת של מלחמות, מרידות ואסונות טבע. עשרות מיליונים איבדו את חייהם בה והיא השפיעה עמוקות על האומה הסינית. לנסות ולתאר את כל האירועים והאישים שהיו ופעלו בה יהיה בלתי אפשרי לעשות בפרק אחד בלבד. ניסיון כזה גם לא יהיה רלוונטי – אנחנו עוסקים כאן בגיאופוליטיקה, לא היסטוריה.
אז מהי המטרה שלנו הפרק? אנחנו נבין את החשיבות של “100 שנות השפלה לאומית” לחשיבה של הממסד הסיני, ובמיוחד לחשיבה של ההנהגה הקומוניסטית. “המאה הארוכה” מעצבת את הנרטיב הסיני לא כסיפור של עליה אל במת ההיסטוריה, אלא כחזרה אל במת ההיסטוריה. מבחינתו של שי ג’ינפינג הוא מנסה להחזיר את סין למקומה הטבעי כמרכז עולמי. את החשיבות של ההבדל בין סיפור “עלייה” לסיפור “חזרה” עוד נראה כשנעסוק במדיניות החוץ החדשה של סין.
אז אחרי שהגדרתי את המטרה שלנו הפרק, הגיע הזמן להתחיל. ואנחנו נתחיל כמו כל סיפור טוב – בהתחלה, בעולם ההרמוני של סין תחת שושלת צ’ינג.
לא עוד מרכז העולם
בפרק הקודם הזכרתי בקצרה את מערכת יחסי החוץ של סין בתקופת שושלת צ’ינג (Qing), בין המאות ה-17 וה-19. ציינתי אז שמערכת יחסי החוץ של שושלת צ’ינג ביטאה את הרעיון של “כל שתחת השמיים”. סין הייתה אז (מבחינתה) מרכז העולם, כשמסביב לה הפריפריה, מדינות שהכירו בעליונות של סין והעלו לה מנחה.
שאלה שמתעוררת מול המצב הזה היא איך קרה שלמרות שיש כל-כך הרבה עמים וקבוצות אתניות שונות במזרח אסיה – אזור ההשפעה של סין – רובן ככולן הכירו בסין כמרכז המערכת ולא במדינה אחרת? או פשוט התעלמו מסין הקיסרית? מה הביא אותן להעלות מנחה ולרצות קשר עם הקיסרים של שושלת צ’ינג?
לאורך ההיסטוריה הסינים היו המרכז הכלכלי, התרבותי והפוליטי של מזרח אסיה. הם הפכו למרכז הודות לשני יתרונות: ראשית, גיאוגרפית הם במרכז. הודות לכיבושים של בני האן במאה ה-2 לפנה”ס הסינים שלטו על קו החוף של מזרח אסיה מהים הצהוב וקוריאה בצפון עד ווייטנאם וים סין הדרומי בדרום. כל תנועה בין צפון לדרום במזרח אסיה בהכרח עברה דרכם. להתעלם מהם לכן לא היה אפשר – או שאתם עברתם דרכם, או שהסוחרים שלהם הגיעו אליכם.
שנית, הם היו גדולים מספיק, דמוגרפית וגיאוגרפית, ליצור את השוק הכלכלי הגדול במזרח אסיה. תחת השלום של שושלת צ’ינג האוכלוסייה הסינית הגיעה במאה ה-19 לכ-300 מיליון איש, כ-30% מהאוכלוסייה בעולם. האוכלוסייה הגדולה הייתה הבסיס הצרכני עליו קמה כלכלה מקומית דינמית, שעסקה לא רק בגידול אורז, אלא גם בייצור ושינוע סחורות. הודות לגודלה הגיאוגרפי של האימפריה, סחורות מאזורים שונים יכלו לנוע בקלות בין שווקים. צמחי מרפא ממערב סין יובאו למזרח, שייצא את עודפי האורז שלו לצפון ולמערב. חפצי פורצלן, משי, תה – כל הסחורות הללו ועוד נעו בקלות מאות קילומטרים בין שווקים שונים. בעוד אירופה הייתה מפוצלת בין מדינות רבות עם מערכות מס שונות, סין הייתה מאוחדת תחת שלטון קיסרי אחד ומערכת מס אחת.
כלכלה גדולה, אוכלוסייה גדולה, מדינה גדולה – כל אלה הפכו את סין למרכז של מזרח אסיה. המדינות והממלכות השונות הכירו בעליונותה של סין והעלו לה מנחה מכורח המציאות, מפני שבאמת ובתמים היא הייתה גדולה ועשירה מהן. היא בתמורה לעיתים שמרה על השלום ביניהן ואפשרה להן לסחור עמה. הכול היה בהרמוניה, הכול היה – תחת השמיים. ואז באו האירופאים.
הבריטים באים
הראשונים ליצור קשר רציף עם סין היו הפורטוגלים במאה ה-16. אחריהם הגיעו ההולנדים במאה ה-17 והבריטים בסוף המאה ה-18. האירופאים רצו את כל מה שסין יכלה להציע – תה, משי ופורצלן. הביקוש הרב למוצרים סינים עודד את אירופה לשלוח עוד ועוד ספינות אל סין, במטרה לנסות ולענות לביקוש. האירופאים היו להוטים לסחור עם הסינים; הסינים קצת פחות.
הסינים ראו באירופה עוד מדינת פריפריה שמבקשת לסחור עימם. באירופה היה ביקוש עצום לסחורות סיניות. בסין לא היה כמעט ביקוש לסחורות אירופאיות, שהיו פעמים רבות יקרות יותר וטובות פחות מהתוצרת המקומית. היה רק דבר אחד שהסינים רצו מהאירופאים – כסף. הכוונה לא ל-“Money” אלא למתכת ממש, ל-“Silver”.
זוכרים את הכלכלה המקומית התוססת של הסינים? הדרך בה שילמו על סחורות הייתה באמצעות מטבעות כסף או נחושת. למרות שהסינים היו הראשונים להמציא שטרות כסף [מקור], עקב משברים חוזרים ונשנים האוכלוסייה סירבה להאמין בנייר כמטבע. לכן ככל שהפעילות הכלכלית גדלה, כן גדל הביקוש לכסף. במאה ה-18 כשליש מהכסף שנכרה במקסיקו ובמושבות העולם החדש יובא לסין [מקור]. אוניות אירופאיות הגיעו עמוסות בכסף העולם החדש לנמל קנטון, המקום היחיד בו יכלו לסחור בסין ומשם הביאו סחורות סיניות לעולם הישן.
כסף זרם מהעולם לסין ובשביל האירופאים ובמיוחד הבריטים היה מדובר בבעיה: מאזן סחר החוץ של האימפריה הפך שלילי וכמות הכסף שבריטניה החזיקה קטנה. שני הדברים יחד ערערו את האמון בכלכלה הבריטית ובפאונד [מקור]. החשש בלונדון היה שאם האמון באימפריה ירד, הריבית על ההלוואות שלה תעלה והנטל הכלכלי יחייב העלאת מיסים ומכסים, מה שיפגע בכלכלה. הבריטים חיפשו דרך להפוך את הכיוון של זרימת הכסף לסין.
הם מצאו: אופיום.
The Opium must flow
אופיום למי שלא מכיר הוא סם המיוצר מהשרף של פרחי פרג האופיום. החומר האקטיבי המרכזי בו הוא מורפיום, שמדכא תחושות כאב ויוצר תחושת נינוחות ורוגע בקרב המשתמש. אופיום הוא סם ממכר העלול לגרום לתלות פיזית קשה של המשתמש בסם, שנאלץ לצרוך כמות הולכת וגדלה של הסם עם כל שימוש.
מסוף המאה ה-18 חברת הודו המזרחית, שניהלה בשם האימפריה הבריטית חלקים מהודו, הפכה את אזור בנגל (Bengal) בצפון-מזרח הודו למרכז של ייצור אופיום. החברה מכרה את האופיום במכירות פומביות לסוחרים פרטיים, שמכרו אותו בדרום מזרח אסיה ובסין. החברה מכרה את האופיום בעבור כסף, מה שחייב גם את הסוחרים למכור אותו בכסף. הסוחרים מכרו את האופיום לסינים בשביל כסף, כסף ששימש לקנות עוד אופיום בהודו מחברת הודו המזרחית. חלק מרווחי החברה נלקחו כמס והועברו לממשלת הוד מלכותה, שרשמה אותו במאזן סחר החוץ שלה לזכותה. עם הכסף היא קנתה סחורות מהסינים, שקנו בתורם אופיום. מעגל הכסף הגדול נסגר: הבריטים שילמו לסינים ששילמו לבריטים.
האופיום היה הסחורה שהבטיחה שכסף לא ינוע רק לסין, אלא גם מסין. הבריטים שילמו על סחורות סיניות בכסף והסינים שילמו על אופיום בריטי באותו כסף. לונדון הצליחה למנוע את ההיווצרות של חוב לסין ועל הדרך גם לעשות רווח נאה מהייצור והמכירה של אופיום בהודו. Win-Win. או כמעט Win-Win.
אופיום כפי שציינתי הוא סם ממכר. האופיום התפשט בסין והפך כ-2 מיליון אזרחים סינים למכורים. ההתמכרות גבתה מחיר סוציאלי חמור: המכורים כבר אינם מסוגלים או רוצים לעבוד ובמקום להיות נכס הם הפכו לנטל על הסביבה והמדינה.
הממשל הקיסרי ניסה למנוע את ההתפשטות של אופיום אך ללא הועיל. בתחילת 1800 נכנס למדינה פחות מ-200 טון אופיום. ב-1835 המספר זינק לכמעט 2,000 טון [מקור]. הייבוא של אופיום גם הביא ליציאה אדירה של כסף מהמדינה. הכלכלה הסינית התחילה לסבול ממחסור בכסף בשביל לבצע מסחר. הסינים ידעו שהם צריכים לעשות משהו – אבל מה?
מלחמת האופיום הראשונה
ממשלת הקיסר הייתה צריכה למצוא פתרון לבעית האופיום. ב-1729 עישון אופיום הוכרז כלא חוקי, אך כפי שהראיתי ללא הועיל – השוק פשוט הפך לשוק שחור והמשיך לצמוח. פקידי מכס מושחתים הסיטו את מבטם מתיבות האופיום שהגיעו עם הסוחרים האירופאים דרך נמל קנטון. נראה היה שלא נותר לממשלה הקיסרית לעשות עוד דבר. ואז זה קרה.
באביב של 1839 מפקח חדש בנמל קנטון החרים והשמיד תיבות אופיום. הוא פשט על מחסנים של האירופאים והשמיד כ-1,400 טון של אופיום [מקור]. ההשמדה של האופיום ואכיפה הדוקה יותר של האיסור לייבא אופיום לסין שמו את בריטניה במצב בעייתי. בריטניה הייתה צריכה שהאופיום ימשיך לזרום לסין, בשביל שהכסף יזרום אליה. ממשלת הוד מלוכתה רצתה שהאופיום יחזור לזרום לסין.
ההזדמנות לעשות משהו בנידון הגיעה כשביולי 1839 מלחים בריטים הרגו בקטטת שיכורים חקלאי סיני [מקור]. הסינים דרשו שהבריטים יסגירו את המלחים בשביל שיעמדו למשפט. הבריטים סירבו, בטענה שהמלחים לא יזכו למשפט הוגן ויוצאו להורג בעינויים. הסכסוך בין הצדדים הפך לקרבות גלויים, ובריטניה שלחה כוח ימי קטן לקנטון ובמעלה נהר היאנגצה בשביל להכניע את הסינים [מקור].
הפעולות המלחמתיות של הממשלה לא זכו לתמיכה ציבורית בבית. להפך. בבריטניה עצמה, בלונדון, התנהל וויכוח סוער על המלחמה ויעדיה. הממשלה הכחישה כל קשר בין המלחמה לאופיום וטענה שהיא בסה”כ מגנה על אזרחים בריטים ועל הכבוד הלאומי. רבים בפרלמנט ובציבור לא האמינו לה. ה-London Times הדביק למלחמה את השם “מלחמת האופיום”. ב-1840 הפרלמנט העמיד להצבעה הצעה להפסיק את כל הפעולות המלחמתיות לאלתר. אחרי שלושה ימים של וויכוחים סוערים, ההצעה נפלה על חודו של קול [מקור]. ממשלת הוד מלוכתה יכלה להמשיך במלחמת האופיום.
עברו עוד שנתיים עד שבאוגוסט 1842 המלחמה, מלחמת האופיום הראשונה, הגיעה לסיומה. הבריטים באותו שלב שלטו על קנטון, העיר היחידה בה הותר לזרים לסחור והשתלטו גם על העיר נאנג’ין הממוקמת צפונה ממנה, כ-300 ק”מ מערבית לשנגחאי. ממשלת צ’ינג אולצה לחתום על אמנת נאנג’ין, במסגרתה: הנמלים בהם בריטים יכולים לגור ולסחור יגדלו מאחד לחמישה; הונג קונג תועבר לשליטה בריטית; וסין תשלם פיצויים לבריטניה [מקור].
כמו יפן, סין נפתחה למערב עם תותחים. הנפילה הגדולה החלה.
דינמיקה של התפוררות
מלחמת האופיום הראשונה ערערה את תחושת המרכז של סין. היא כבר לא הייתה השחקן הכי חזק במזרח אסיה. היא איבדה לראשונה את היכולת שלה לווסת את התנועה של רעיונות ואנשים מן המדינה החוצה ומן החוץ פנימה.
מאותה נקודה בזמן, מהכניעה ב-1842 למעצמות האירופאיות, האימפריה של שושלת צ’ינג החל להתפורר והגיע לידי קריסה עם סילוקו מכס השלטון של הקיסר האחרון ב-1912 [מקור]. אחרי הדחתו של הקיסר, סין ידעה עוד כשלושה עשורים של מלחמות בין שרי מלחמה מקומיים שנאבקו לשליטה ביניהם, ונאבקו יחד נגד הפלישה היפנית למדינה. רק ב-1949, עם ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית והקמת הרפובליקה העממית של סין, סין זכתה מחדש לסוג של יציבות.
מה הייתה הדינמיקה שהובילה להתפוררות של סין? סקירה של “המאה הארוכה” מראה שהיו שני כוחות מנוגדים, כל אחד ממקור שונה, שפעלו יחד נגד האימפריה. הכוח הראשון היו מרידות, דוגמת מרד טאיפינג (או מהפכת טאיפינג), מרד הבוקסרים, מהפכת שׂינְהַאי (Xinhai, בה הודח הקיסר) והמאבקים בין שרי המלחמה המקומיים. מרד קורה כשהתושבים אינם רואים עוד בשלטון שלהם שלטון לגיטימי או אפקטיבי.
אגב, בואו לא נשכח שבסין למרד יש בסיס רעיוני ב”מנדט השמיים”: אירועים רעים שקורים בתקופת השושלת, רומזים שהיא איבדה את הלגיטימיות שלה. בתקופתה של שושלת צ’ינג, בדיוק באותה תקופה של “המאה הארוכה”, קרו מספר אירועים שלילים משמעותיים – היא הפסידה לזרים במספר מלחמות וסין חוותה סדרה של אסונות טבע, כמו הרעב של 1867 והשיטפון של 1887. האירועים הללו היו בעיני חלק מהאוכלוסייה סימנים שהשושלת איבדה את מנדט השמיים ועמה הלגיטימיות לשלוט. הם סימנו להם שהגיע הזמן להפיל את השושלת.
הכוח השני שפעל היו מעצמות המערב ויפן, המעצמות הזרות, שהתפשטו פנימה לתוך סין ככל שהשלטון הקיסרי נחלש. כל אחת מהמעצמות פעלה להגדיל את השפעתה בסין, ע”י הגדלת הפעילות המסחרית בה, הפעילות המיסיונרית והשתלטות על טריטוריה. הן עשו כל מה שניתן בסין – סחרו, המירו ונלחמו. ונלחמו הרבה.
המעצמות לא היססו לפעול בכוח נגד סין: אחרי מלחמת האופיום הראשונה, באה מלחמת האופיום השנייה. היפנים נלחמו בסינים ב-1894 והוציאו מידיהם את קוריאה. ב-1900 פלש כוח בינלאומי לסין בשביל להכניע את מרד הבוקסרים וכבש את בייג’ינג. עם כל פלישה, כל מלחמה, סין איבדה עוד קצת מהריבונות שלה. אחרי מלחמת האופיום השנייה היא נאלצה להפוך את הסחר באופיום לחוקי ואפשרה למשלחות דיפלומטיות להיות בבייג’ינג. עם כל מלחמה היא איבדה עוד ועוד שטחים, כמו טאיוואן, קוריאה ומנצ’וריה.
משום שברור לי שהדברים מרגישים טיפה מעורפלים ולא מבוססים, ארצה להתעמק מעט ולהראות איך בפועל שני הכוחות הללו פעלו במקביל ואף ביחד ב”מאה הארוכה”. אקח שתיים מהדוגמאות הידועות של מרד בתקופה: מרד טאיפינג שהיה בין 1850-1864 ומרד הבוקסרים בין 1899-1901. ע”י סקירה שלהן, נוכל לראות את פעולתם של שני הכוחות, המרידות והמעצמות, ואיך הם השפיעו ועודדו אחד את השני.
הערה אחת: ישנם חילוקי דעות האם השם “מרד” באמת מתאים לאירועים, או שמא מדובר בהתקוממויות או אף מהפכה במקרה של מרד טאיפינג. אני אקרא להן כאן “מרד” מטעמי נוחות.
מרד טאיפינג
מרד טאיפינג התחיל ב-1850 כשכוחות של הממשל המקומי בגְוַאנְגשִׂי (Guangxi) בדרום סין ניסו לדכא כת מקומית בשם “החברה לעבודת האל” [מקור]. הכת הוקמה ב-1843 ע”י הונג שיוצ’ואן (Hong Xiuquan), שלאחר סדרה של חזיונות טען שהוא אחיו הצעיר של ישו הנוצרי והוא נשלח להביא את הגאולה. הוא יצר תורה שהייתה עירוב של נצרות, פרוטו-קומוניזם ודתות סיניות עממיות. הוא קרא לביטול הרכוש הפרטי וסילוק השדים שהשתלטו על סין – המנצ’ורים ושושלת צ’ינג המנצ’ורית.
הכת הצליחה להביס את כוחות הממשל המקומיים בדצמבר 1850 והונג הכריז על מרד כללי נגד הקיסרות. עם צבא של כ-10,000 חיילים הכת ניצחה במספר קרבות והחלה למשוך אליה עוד חברים, בעיקר איכרים, שהמסר על ביטול הרכוש קרץ להם.
הונג הכריז על עצמו כמלך השמימי של ממלכת השלום השמימית (או טאיפינג, הממלכה השמימית). צבאו של הונג התקדם מזרחה וצפונה, כבש מספר ערים וב-1853 השתלט על נאנג’ין. שמה של נאנג’ין הוחלף לטיאנג’ין, “הבירה השמיימית”. מטיאנג’ין יצאו משלחות צבאיות צפונה לבירה בייג’ינג ומערבה אל תוך סין, במטרה לכבוש שטחים חדשים. הממלכה עצמה נוהלה כדיקטטורה תיאוקרטית, עם ביטול אלכוהול, הימורים, טבק ואף איסור על יחסי מין – אפילו בין בני זוג [מקור]. כלל האזרחים נדרשו להתגייס למלחמה נגד שושלת צ’ינג ולהביא לניצחון האולטימטיבי על השדים המנצ’ורים.
האם הם הצליחו? לא, אבל לא מפני שהם לא התאמצו מספיק. הם הובסו ע”י שושלת צ’ינג רק ב-1864, כמעט 15 שנה אחרי תחילת המרד. במאבק ביניהם נהרגו כ-20 מיליון איש, רובם קורבנות של רעב המוני שנגרם עקב הרס אדמות חקלאיות. כמות ההרוגים העצומה הזו מציבה את מרד טאיפינג כאחד הסכסוכים העקובים ביותר מדם בהיסטוריה. רק מלחמת העולם השנייה עוקפת את מרד טאיפינג במספר ההרוגים [מקור].
מהם הגורמים שהולידו את המרד העצום הזה? אם נתמקד בשנים שלפניו ונזכור את רעיון “מנדט השמיים”, נוכל למצוא את התשובה. בין השנים 1779-1850 האוכלוסייה הסינית גדלה ב-56%, מ-300 מיליון ל-430 מיליון איש. הקפיצה בגודל האוכלוסייה לא לוותה בקפיצה בכמות המזון הזמינה או בביקוש לכוח עבודה. מיליוני איכרים הפכו למהגרים פנימיים, שחיפשו אדמות לעבד. הביקוש למזון הביא לשלושה מקרים של רעב המוני, ב-1810, 1811 ו-1846 [מקור]. לזה נוסיף את ההפסד של צ’ינג במלחמת האופיום הראשונה ב-1842. האירועים הללו יצרו אי-שקט בקרב האוכלוסייה הסינית, שראתה בהם סימנים לכך ששושלת צ’ינג איבדה את מנדט השמיים. כשהונג התחיל להטיף שהוא הגואל של סין, רבים פנו אליו באמונה שהוא באמת קיבל את מנדט השמיים. לקח לשושלת צ’ינג 20 מיליון הרוגים ו-15 שנה בשביל להוכיח שהמנדט עדיין אצלה.
מרד הבוקסרים
מרד הבוקסרים הוא מקרה נוסף של מרד. בניגוד למרד טאיפינג, שבא נגד שלטון שושלת צ’ינג, מרד הבוקסרים היה דווקא בעד הקיסרות. המרד התחיל ב-1899 כשקבוצות מיליטנטיות ומסורתיות בצפון מזרח סין החלו לתקוף בגלוי מיסיונרים נוצרים ואזרחים זרים [מקור]. עם התפשטות המרד בצפון מזרח סין החצר הקיסרית החליטה לתמוך בו ועוררה את חמתן של המעצמות האירופאיות.
מדוע אני קורא למרד הבוקסרים מרד למרות שהם זכו לתמיכת השלטון? מרד לא חייב להיות מרד נגד השלטון. הוא גם יכול להיות מרד בעד השלטון. מה הופך אותו למרד? הוא לוקח לידיו את הזכות לפעול בכוח אלים, זכות שבדרך כלל שמורה לשלטון בלבד. מרד הבוקסרים בא בתגובה לחוסר האפקטיביות של השלטון הקיסרי. הבוקסרים החליטו שהם צריכים להיאבק בשביל להציל את סין מהזרים. הקיסרות נגררה אחריהם, משלימה עם איבוד המונופול שלה על אלימות פיזית.
מרד הבוקסרים הוא דוגמה לאיך שני הכוחות – מרידות מצד אחד והמעצמות מצד שני – פעלו ביחד ופוררו את סין. המרד התחיל משום החדירה של המעצמות הזרות אל תוך סין, במיוחד לאזורים הכפריים שלה. הכניסה שלהן עוררה את זעמם של הבוקסרים, שיצאו במרד לסלק את הזרים. הם תקפו מיסיונרים, שרפו כנסיות ורצחו סינים נוצרים. בשיא המרד הבוקסרים, ביחד עם הכוחות הקיסרים, צרו על השגרירויות הזרות בבייג’ין.
האלימות של הבוקסרים נגד הזרים הביאה את המעצמות – רוסיה, צרפת, בריטניה, גרמניה, יפן, וארה”ב – לשלוח כוח משימה מיוחד לדכא את מרד הבוקסרים. לאחר כמה הפסדים, כוח המשימה הצליח להביס את הצבא הקיסרי ואת הבוקסרים ולכבוש את בייג’ין בשנת 1900. לאחר שבייג’ין נכבשה, הכוח הבינלאומי עשה בה כבשלו. במשך ימים הכוחות הזרים שדדו, אנסו ורצחו כאוות נפשם. הבוקסרים, שרצו לשחרר את סין מהזרים, הביאו לכך שהבירה הקיסרית של שושלת צ’ינג, מרכז העולם, נבזזה ונהרסה [מקור].
הנה בעצם הדינמיקה של שני הכוחות – המעצמות עודדו את המרידות, שעודדו את המעצמות להגדיל את פעולתן. שני הכוחות, שלכאורה מנוגדים זה לזה, משכו שניהם את סין לאותו כיוון – להתפוררות הקיסרות הסינית.
לאחר ההפסד במרד הבוקסרים התחזקו הקולות שקראו לרפורמות מקיפות בסין. מערכת השלטון הקיסרית נתפסה כחלק מן העבר הנכשל של סין, עבר שיש להרוס בשביל להקים את סין ככוח מודרני. 12 שנים אחרי שבייג’ינג נפלה, ב-1912 הודח הקיסר האחרון של סין והוקמה הרפובליקה הסינית.
גם הרפובליקה הסינית לא ידעה שקט, מבפנים או מחוץ. מבפנים התנהלה בה מלחמת אזרחים בין הכוחות הלאומנים והמפלגה הקומוניסטית של מאו דזה-דונג. מבחוץ בעוד המעצמות האירופאיות נסוגו מסין, יפן רק העמיקה את החדירה אליה. יפן פלשה ב-1931 למנצ’וריה [מקור] וב-1937 פלשה לשנגחאי.
היפנים גורשו מסין רק ב-1945, עם תבוסתם במלחמת העולם השנייה. מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949, כשהכוחות הלאומיים נסוגו לאי טאיוואן והמפלגה הקומוניסטית הכריזה על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין. סין סוף-סוף זכתה לשקט ושלווה.
או שמא?
סיכום
מעטות האומות שראו כל-כך הרבה סבל בכל-כך מעט זמן. ב-1800 סין הייתה מרכז העולם מבחינתה, הממלכה התיכונה בהרמוניה השמימית של “כל שתחת השמיים”. שושלת צ’ינג ישבה לבטח עם מנדט השמיים והסינים לא רק חשבו שהם עליונים על הברברים – הם ידעו זאת. 100 שנה עברו וב-1900 העיר הקיסרית הייתה שדה קרב, שושלת צ’ינג הוכתה שוק על ירך והאומה הסינית איבדה שטחים ומיליונים מבניה. לא עוד מרכז העולם, לא עוד סדר הרמוני.
מה הביא לנפילה הזו? שני כוחות: מרידות והמעצמות. מבפנים מרידות שחקו את המנגנון הקיסרי ובזבזו את האנרגיה של האומה הסינית במלחמות בינה לבין עצמה. מבחוץ המעצמות השונות לקחו להן, כל אחת, נתח מסין. כל אחת פגעה בסין, החלישה את השלטון הקיסרי ופגעה ביכולת שלו לווסת את המצב בפנים האימפריה.
בפרק הבא נראה שעליית המפלגה הקומוניסטית לא הביאה לשקט וליציבות לסין. נכיר את המהפכה הראשונה של מאו, שבניסיון שלו לנזק קדימה כמעט חיסל את סין ואת המהפכה השנייה שהצליחה סוף-סוף להחזיר את סין ולו לזמן מה חזרה למקומה הטבעי. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.
