אלג’יריה חווה בשבועות האחרונים הפגנות רחבות נגד הנשיא הנוכחי עבד אל-עזיז בוטפליקה. ההפגנות התחילו כשהנשיא הזקן, שמכהן מאז 1999, הודיע שהוא מתכוון לרוץ בבחירות הקרובות ולהאריך את כהונתו בפעם החמישית. האזרחים יצאו בתגובה להפגין משתי סיבות: א’ לא ברור אם בוטפליקה יחיה עד סוף הקדנציה, לאור מצבו הבריאותי המדרדר. ניסיון שלו לרוץ לנשיאות מסכן את אלג’יריה במשבר ירושה בעתיד הקרוב. ב’ הנשיא מייצג את הממסד הישן של אלג’יריה, מדינה שחווה משבר כלכלי רחב היקף עקב צניחה במחירי האנרגיה [מקור].
למה לנו אמור להיות אכפת? אלג’יריה היא מרכיב חשוב בביטחון האנרגטי של אירופה, מרכיב חשוב שהרוסים מנסים להכניס תחת השפעתם. הרוסים פועלים בשנתיים האחרונות לחמם את היחסים עם אלג’יריה ולקרב אותה אליהם, אם ע”י מכירת נשק, הסכמים כלכלים או מיזמים משותפים. הם רואים במהומות איום על המאמצים שלהם באלג’יריה והם מוכנים, אם ידרשו, לפעול “לייצב את המדינה”.
איך אני יודע?
בתחילת מרץ 2019 אמר מומחה מפורום ולאדי שהמהומות עלולות להביא אי-יציבות למדינה ולעזור ל”קיצונים איסלמיסטים להשיג כוח”. משום שלא ברור מה יקרה להסכמים עם רוסיה אם הנשיא ייפול, לפי המומחה זהו האינטרס הרוסי “לשמור על היציבות באלג’יריה ולמנוע כאוס אזרחי”.
הרוסים משתמשים באותה לשון בפעילות שלהם בסוריה ובמידת מה גם בוונצואלה, אומרים שהם “עוזרים לממשלה הלגיטימית להשיג יציבות מול כוחות קיצוניים בשטחה”. הממשלה יכולה להיות זו של בשאר אסד, מדורו או בוטפליקה.
אבל מה מעניין את הרוסים כל-כך באלג’יריה? טוב, חוץ מקרבתה למיצר גיברלטר ושדות הנפט והגז שלה, אלג’יריה היא גם ספקית חשובה של גז טבעי לאירופה. הכנסה של אלג’יריה תחת חסות רוסית תגדיל את מנופי הלחץ שהם יוכלו להפעיל על היבשת.
כנימוק של הטיעון, נתחיל מהגרף הבא:
לאיחוד האירופאי יש 4 ספקיות גז ראשיות: רוסיה, נורוורגיה, אלג’יריה וקטאר. רוסיה ונורווגיה ביחד מספקות כ-80% מהגז הטבעי לאיחוד, אלג’יריה כ-10% וקטאר כ-5%.
אבל, החלוקה אינה הומוגנית. חלק ממדינות אירופה מייבאות יותר ממדינה אחת לעומת אחרת. לקחתי את הנתונים הגולמיים מ-eurostat (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של האיחוד האירופאי) ועיבדתי אותם למפות שאתם רואים כאן. כפי שתוכלו לראות, אירופה מתחלקת לשלושה גושים: צפון אירופה מקבל את עיקר אספקת הגז מנורווגיה, מזרח ומרכז אירופה בעיקר מרוסיה ודרום אירופה בעיקר מאלג’יריה.
קל לראות שהרוסים הם מונופול במדינות רבות במזרח אירופה ובמרכזה. הם מספקים כ-52% מהגז של גרמניה, 65% מהגז של פולין וכמעט מחצית מהגז של איטליה. הם גם מספקים כ-20% מהגז של צרפת.
אלג’יריה משלימה את רוסיה, כספקית הגז המרכזית לדרום אירופה, במיוחד למדינות יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל. היא גם מספקת כ-8% לצרפת.
אם אלג’יריה תהפוך למדינת חסות רוסית, בדומה לסוריה, למוסקבה תהיה שליטה על כמחצית מאספקת הגז ליבשת ועם שליטה בקרוב או מעל למחצית מהגז בכל מדינות מזרח, מרכז ודרום אירופה.
מה תיתן השליטה הזו לרוסיה? אפשר לחשוב על שני יתרונות:
א. פוליטית שליטה רוסית באספקת הגז תחייב את מדינות אירופה להיות יותר “פרגמטיות” ביחסיהן עם רוסיה. הן ימנעו מהטלת סנקציות נוספות נגדה ואולי אפילו יורידו את חלקן, אם רוסיה תציע הורדה בתעריף הגז.
ב. כלכלית רוסיה תוכל להעלות את התעריף מבלי לחשוש לאיבוד נתח שוק. מה איטליה או גרמניה יוכלו לעשות אם תעריף הגז יגדל ב-10%? ההשקעה שתדרש בלהתנתק מהצנרת הרוסית ולמתוח אחת חדשה מנורווגיה אליהם לא תהיה שווה את ההשקעה.
לאלו חשוב להוסיף את המיקום האסטרטגי של אלג’יריה במערב הים התיכון, קרוב למצר גיברלטר. בסיס רוסי באלג’יריה יאפשר לה לפעול בחופשיות בים התיכון, נתיב סחר מרכזי. כבר היום יש לה בסיס ימי גדול בסוריה, שנותן לה חופש פעולה במזרח הים התיכון.
סיכום
הרוסים עושים באלג’יריה מהלך משמעותי במסגרת המשחק הגדול. אם יצליחו להפוך את אלג’יריה למדינת חסות, הם ישיגו יתרון גיאופוליטי ברור בים התיכון – נתיב ימי חשוב – ומנופי לחץ אנרגטים על האיחוד האירופאי, בסיס הכוח של ארה”ב באירו-אסיה. שוב רוסיה מוכיחה שאת המשחק הגדול היא משחקת כמו בשחמט, פועלת להציב את הכלים במרחב בצורה שתשרת אותה לאורך זמן.
