הורדת הפרק – קישור.
להאזנה ב-itunes: קישור
ב-youtube: קישור.
הספר שמוזכר: “המהפכה השלישית: שי ג’ינפינג והמדינה הסינית החדשה/אליזבת’ סי אקונומי”
ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה (guys136@gmail.com)
כולם מדברים על סין, על איך היא תכבוש את העולם או תתפוצץ כמו בועה. אבל אף אחד לא מדבר על מה באמת סין רוצה או עושה, והאם היא בכלל רוצה לכבוש את העולם? בסדרה החדשה, “קיסר אדום”, נצלול למעמקים של סין, נלמד את ההיסטוריה והגיאו-אסטרטגיה שלה וננסה לענות על השאלה שמנקרת בראש של כולנו – מה סין רוצה? בואו נתחיל.
לא מזמן נתקלתי בשתי כותרות סותרות: ב”דה מרקר” הופיעה הכותרת “בדרך לשליטה עולמית: כך כובשת סין את העולם בכסף ובתחכום“, קובץ מאמרים על הקפיצה הגדולה קדימה של סין בכלכלה, תעשייה והיי-טק. ב”כלכליסט” התנוססה כותרת שונה בתכלית – “נס הצמיחה הסינית עושה סימנים של התאיידות מהירה“. אז למי להאמין – ל”דה-מרקר” או ל”כלכליסט”? הסינים עומדים להשתלט על העולם, או לקרוס?
נדמה שלכל אחד יש עמדה בנוגע לעתיד סין והעולם, עמדה שהיא בדרך כלל בינארית, 0 או 1 – או שסין תהפוך למעצמת על חדשה ותשנה את העולם, או שהיא תקרוס כמגדל קלפים ותעלם מהזירה הבינלאומית. גם היחס לסין נראה לעיתים ביניארי – יש את אלו שמהללים אותה כמעצמה טכנולוגית חדשה, שמאתגרת את המודל הכלכלי של שוק חופשי, בעוד אחרים רואים בה מדינה טוטליטרית, מושחתת ומסוכנת. לכל אחד יש את סין שלו ונדמה שהיא צבועה בצבעים ברורים של שחור או לבן.
אני חושב שהגישה הדיכוטומית לסין, המחלוקת בנוגע לעתידה וסיכוייה להפוך למעצמת על, נובעות מחוסר הבנה שלנו את סין. איננו מכירים את ההיסטוריה שלה, הגיאופוליטיקה שלה, המבנה הפוליטי שלה, החלומות או האיומים שלה. איננו מכירים את הקבוצות השונות בה. אינני חושב שאנחנו בכלל מבינים מי הם האנשים אליהם אנו מתכוונים כשאנו אומרים “סין רוצה”, “סין עושה”, “סין מנסה” – האם אלו בני העם הסיני? או שמא המפלגה הקומוניסטית? ומי במפלגה? המזכיר הכללי? הוועידה הקבועה? ידעתם שיש בכלל וועידה קבועה? או שלסין אין ממש ממשלה? ומהו באמת מבנה הכוח בסין? היא דיקטטורה? היא דמוקרטיה? אולי בכלל אוליגרכיה?
המטרה שלי בסדרה “קיסר אדום” לענות על כל השאלות האלו ועוד. אנחנו נצלול אל הקרביים של המפלגה הקומוניסטית הסינית, נבין את הגיאופוליטיקה של סין, את הרעיונות הפילוסופים שעיצבו ומעצבים את התרבות והחברה בה, נכיר את האיומים הרובצים לפתחה ואת התוכניות שלה לעולם.
הפרק היום הוא פרק מבוא לסדרה כולה. הוא יסביר את הנחת היסוד של כל הסדרה: שמי שרוצה להבין את התוכניות של סין, חייב להבין שהיא נשלטת ע”י אדם אחד – שי ג’ינפינג.
מי שולט בסין?
אני לא אוהב לדבר במושגים אמורפיים. להגיד “סין רוצה” או “סין חושבת” לא אומר כלום. סין היא מדינה של כמעט 1.4 מיליארד בני אדם, עם 56 קבוצות אתניות שמפוזרות על שטח כ-10 מיליון קילומטר רבוע. כשאנחנו אומרים “סין רוצה לשנות את העולם באמצעות ‘דרך המשי החדשה'” מי זו הסין הזו? כל ה-1.4 מיליארד תושביה רוצים לעשות זאת? באמת?
אז תאמרו “השלטון הסיני!”. מצוין. מי בשלטון? נשיא המדינה? מזכיר המפלגה? ראש הממשלה? מי או מה מעצבים וקובעים את המדיניות של סין? מי מחליט? מי משפיע עליו? ברור לנו שהשלטון בסין הוא הכוח החזק בסין – בכל זאת סין נמצאת במשטר טוטליטרי. השאלה היא רק מי או מה שולטים בשלטון – מי נותנים את הטון לשלטון? מי מקבלים את ההחלטות? מי מנווטים את המדיניות?
למזלנו התשובה היא פשוטה. האדם שאוחז במושכות השלטון היום הוא שי ג’ינפינג, נשיא הרפובליקה העממית של סין והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. שי הוא שקובע את מדיניות המפלגה והמדינה והוא ששולט בכל המחלקות והגופים השונים בה. לצערנו להסביר למה דווקא הוא האדם הכי חזק בסין הוא טיפה יותר מורכב.
“דמוקרטיה” עממית
בשביל להסביר למה שי ג’ינפינג הוא המוח של המפלגה הקומוניסטית, צריך להבין את מבנה הכוח בסין ומה בדיוק עשה שי ג’ינפינג בשביל להפוך למנהיג הכי חזק בסין מאז מייסדה של סין הקומוניסטית, מאו דזה-טונג. על הנייר, המערכת הפוליטית בסין היא מערכת של מפלגה אחת, המקבלת את המנדט שלה מהעם ונועדה לשרת את העם (הנה כלל אצבע לחיים: מי שמדבר על “העם”, “טובת העם” ומכריז על עצמו כ”עממי” – הוא כנראה דיקטטור). בפועל מבנה הכוח בה טיפה יותר מורכב.
ראשית, בסין יש שתי מערכות שלטון מקבילות: מערכת אחת של המדינה הסינית ומערכת שנייה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. מוסדות המפלגה הקומוניסטית אינם זהים עם מוסדות המדינה הסינית. לכל מערכת יש גוף מחוקק וגוף מבצע, עם וועידות ומחלקות אשר מבצעות לעיתים תפקידים כמעט זהים למעט שגוף אחד הוא מפלגתי והאחר מדיני.
בסיס המשטר במדינה הסינית הוא הקונגרס הלאומי העממי (The National people’s congress), שנבחר אחת ל-5 שנים ע”י כל אזרחי סין. לקונגרס יש על הנייר סמכויות רחבות: הוא היחיד שיכול לשנות את החוקה, הוא בוחר את השופטים, את ראש הממשלה והנשיא של המדינה והוא בוחר חברים לוועידה הקבועה של הקונגרס (עוד נסביר מה היא עושה). הקונגרס גם יכול לחוקק חוקים במשפט האזרחי והפלילי ולאשר דו”חות ותוכניות חומש של הממשלה. לכאורה – דמוקרטיה.
במציאות הקונגרס הוא חותמת גומי למפלגה הקומוניסטית. ראשית, 70% מחברי הקונגרס הם נציגים של המפלגה הקומוניסטית הסינית. שנית, הקונגרס נפגש רק פעם אחת בשנה – למשך שבועיים באביב. כמה דיונים והחלטות נראה לכם ניתן לעשות בשבועיים? אה, ויש לו גם בעיית גודל – בקונגרס יש כמעט 3,000 נציגים. נסו לדמיין כמה מאמץ יש להשקיע בשביל להשיג רוב לחוק בקרב 3,000 איש. גם אם מישהו היה רוצה להתנגד לחקיקה שמקדמת המפלגה הקומוניסטית, הוא לא היה מצליח להשקיע את המאמצים בשביל לגייס רוב בקרב 3,000 איש.
נמשיך לטפס במבנה הכוח של המדינה הסינית. הקונגרס הלאומי בוחר את חברי הוועידה הקבועה. הוועידה הקבועה מונה כ-160 חברים והיא נפגשת כל חודשיים. היא משמשת כ”קונגרס לאומי קטן”, עם סמכויות דומות לחוקק ולשנות חוקים, פיקוח על גופי המדינה דוגמת מועצת המדינה והועידה הצבאית המרכזית וקבלת החלטות בסוגיות מדיניות שונות, דוגמת אישור הסכמים עם מדינות זרות, הכרזה על מצב חירום ובמקרה הצורך הכרזת מלחמה. רובם של חברי הוועידה הקבועה הם חברים במפלגה הקומוניסטית, פועל יוצא של השליטה של המפלגה הקומוניסטית בקונגרס הלאומי העממי. אנחנו יכולים לחשוב על הועידה הקבועה כגוף המחוקק דה-פקטו של סין, בעוד הקונגרס הלאומי רק בוחר את חבריו.
חוץ מלבחור את חברי הוועידה הקבועה, הקונגרס הלאומי בוחר גם את חברי מועצת המדינה, שהיא הגוף המבצע של סין ומקבילה לממשלה שלנו. המועצה מורכבת מוועידות ומשרדים שונים, האחראים על הביטחון, ביטחון הפנים, בריאות, יחסי חוץ ועוד. בראש כל משרד עומד שר, בדיוק כמו אצלנו. ובדיוק כמו אצלנו בראש המועצה עומד ראש ממשלה. רק שבניגוד אלינו, ראש הממשלה בסין אינו האדם הכי חזק במדינה.
מי שממנה את ראש הממשלה הוא נשיא סין, שנבחר ע”י הקונגרס הלאומי. הנשיא מציע את המועמד שלו לראשות הממשלה והקונגרס מאשר אותו. ראש הממשלה בתורו מציע מועמדים למועצת המדינה, שנבדקים ע”י הקונגרס הלאומי ומאושרים או מסולקים ע”י הנשיא. שימו לב! המשמעות היא שנשיא סין ממנה דה-פקטו את כלל חברי מועצת המדינה.
לא יפתיע אתכם לגלות שהנשיא, ראש הממשלה ורוב חברי מועצת המדינה הם חברים במפלגה הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית שולטת בכל גוף של המדינה הסינית – בקונגרס הלאומי, בוועידה הקבועה שלו ובמועצת המדינה. ברור לנו שמי ששולט במפלגה הקומוניסטית, שולט בסין.
מכאן שאלה חדשה: מי האדם הכי חזק במפלגה הקומוניסטית?
אוליגרכיה פוליטית
סיכום קצר: ביססנו שהמפלגה הקומוניסטית היא הגוף השולט במדינה הסינית. היא שולטת בקונגרס, ששולט בוועידה קבועה שלו, ששולט במועצת המדינה ששולטת במדינה. מכאן שמי ששולט במפלגה הקומוניסטית שולט במדינה הסינית. מי הוא?
עד 2013 התשובה לשאלה הזו הייתה שאין אדם או תפקיד אחד שהם החזקים ביותר במפלגה הקומוניסטית. עד 2013 המפלגה הקומוניסטית הייתה אוליגרכיה, שלטון המעטים. מספר מועט של חברי מפלגה בעבר ובהווה היו קובעים את מדיניות המפלגה ומקבלים את ההחלטות החשובות בה.
בשביל להבין למה בדיוק אני מתכוון אנחנו צריכים קודם להבין את המבנה של המפלגה הקומוניסטית של סין. כפי שבסיס המדינה הסינית הוא הקונגרס הלאומי העממי, בסיס המפלגה הקומוניסטית הוא הקונגרס הלאומי של המפלגה הקומוניסטית של סין (The National Congress of the Communist Party of China) [מקור]. הקונגרס מתכנס פעם ב-5 שנים והוא מורכב מנציגים של סניפי המפלגה השונים המפוזרים ברחבי סין. כמו הקונגרס הלאומי העממי, קונגרס המפלגה הוא הגוף המחוקק העליון של המפלגה ותיאורטית הגוף החזק ביותר בה.
הקונגרס המפלגתי בוחר את הוועידה המרכזית (Central committee), שמתכנסת אחת לשנה ומהווה את הגוף העליון במפלגה הקומוניסטית בין ההתכנסויות של הקונגרס המפלגתי. הוועידה מורכבת מכ-204 חברים, שאחראים על קבלת החלטות בזמן שהקונגרס המפלגתי לא נמצא.
הוועידה המרכזית בוחרת את הלשכה הפוליטית, הפוליטביורו, המורכבת מ-25 חברים ומתכנסת לפחות אחת לחודש. הלשכה הפוליטית היא-היא הגוף המחליט במפלגה הקומוניסטית [מקור]. כל סוגיה או הצעה הנידונים בפוליטביורו חייבים לעבור בהצבעה פה אחד או כמעט פה אחד. לאחר שההצעה מתקבלת, היא נחתמת בשם הוועידה המרכזית, לה גם הלשכה הפוליטית מגישה דו”ח על פעילותה, לאור הכפיפות לכאורה של הלשכה הפוליטית לוועידה המרכזית.
חוץ מלבחור את חברי הלשכה הפוליטית, הוועידה המרכזית גם בוחרת את המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. המזכיר הכללי עומד בראש המפלגה הקומוניסטית ומכוח מעמדו הוא גם חבר בוועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית.
בתוך הלשכה הפוליטית נמצא עוד גוף אחד, שהוא קדקוד הכוח של המפלגה הקומוניסטית – הוועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית. הוועידה הקבועה מתכנסת לפחות אחת לשבוע ומורכבת מ-7 עד 9 חברים, שנבחרים ע”י הלשכה הפוליטית. הוועידה הקבועה היא הגוף בו מגובשת המדיניות של המפלגה הקומוניסטית, שלאחר מכן מובאת להצבעה בלשכה הפוליטית ונחתמת בשם הוועידה המרכזית, שלא היה לה שום חלק בתהליך קבלת ההחלטה.
בואו נעשה סיכום קצר: חברי המפלגה הקומוניסטית בוחרים נציגים לקונגרס הלאומי של המפלגה. הקונגרס בוחר את הוועידה המרכזית, שבוחרת את המזכיר הכללי והלשכה הפוליטית. הלשכה הפוליטית בוחרת את הוועידה הקבועה שלה. גופי קבלת ההחלטות הן הלשכה הפוליטית והוועידה הקבועה, כשהוועידה המרכזית, על הנייר, היא הגוף המפקח. על הנייר, המפלגה הקומוניסטית הסינית היא סוג של דמוקרטיה. על הנייר.
הלשכה הפוליטית מנהלת מספר מחלקות. אחת מהן היא המחלקה הארגונית של המפלגה הקומוניסטית, מחלקה האחראית על מינוי תפקידים במערכת הנומנקלטורה (nomenklatura) של סין [מקור]. מהי מערכת הנומנקלטורה? מדובר באוסף של כלל תפקידי ההנהגה והניהול החשובים במפלגה הקומוניסטית, מרמת המחלקות ומשרדי הממשלה ועד רמת הוועדים המקומיים בערים ובעיירות. אנשי הנומנקלטורה אחראים על יישום מדיניות המפלגה, אכיפה ופיקוח על החברים ו – בחירת הנציגים לקונגרס המפלגתי. אנשי הנומנקלטורה מחליטים מי מהמועמדים יתמודד למושב בקונגרס המפלגתי ומחליטים גם מי יבחר לוועידה המרכזית, הוועידה שבוחרת את חברי הלשכה הפוליטית שמנהלת את המחלקה הארגונית.
אתם מבינים לאן זה הולך – הלשכה הפוליטית בוחרת את האנשים שיבחרו אותה. הקונגרס המפלגתי, כמו גם הוועידה המרכזית, הם בסך הכול כסות של הלשכה הפוליטית. הם חסרי כוח ממשי במבנה הפוליטי של סין, משמשים יותר כתיאטרון פוליטי מאיזה מוסד עליון של המפלגה [מקור].
הכוח האמתי בסין נמצא בידיהם של חברי הלשכה הפוליטית והוועידה הקבועה שלה, בעבר ובהווה. כשהחלטה צריכה להתקבל, דוגמת מי ייבחר ללשכה הפוליטית או מה כיוון המדיניות שיש לנקוט, חברי לשכה נוכחיים וחברים שפרשו מנהלים ביניהם דיונים לקבלת החלטה. כשמתקבלת ההחלטה, הקונגרס המפלגתי או הוועידה המרכזית מאשרים אותן כאילו הייתה שלהם.
עד 2013 סין הייתה באמת ובתמים אוליגרכיה, שלטון של המעטים. חברי הלשכה בעבר ובהווה, המונים כמה עשרות, היו מקבלים את ההחלטות בעבור 1.4 מיליארד אזרחים סינים. המפלגה והמדינה היו מתיישרים לפיהם. הקונגרסים, הוועידות, המועצות – הכול היו כסות לאוליגרכיה פוליטית.
עד 2013.
עליית הקיסר
ב-2013 שי ג’ינפינג, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, נבחר ע”י הקונגרס הלאומי כנשיא סין. שי, שצמח בתוך המערכת המפלגתית מחבר מפלגה בכפר עני עד למשרד המזכיר הכללי, התחיל ב-2013 בתהליך איטי ומחושב של פירוק האוליגרכיה הקומוניסטית והפיכתו למנהיג העליון של המפלגה והמדינה הסינית.
עוד נדבר הרבה על מה בדיוק שי ג’ינפינג עשה בשביל להשיג את כוחו. הוא התחיל בקמפיין נגד שחיתות חסר תקדים בהיקפו ובמשכו, בו עשרות אלפי חברי מפלגה נמוכי דרג הורשעו ביחד עם חברים בכירים, כולל חברים לשעבר בוועידה הקבועה ובצבא השחרור העממי, צבא סין [מקור]. הוא ביצע שורה של רפורמות בצבא שהגדילו את השליטה של המפלגה הקומוניסטית בצבא. לבסוף הוא מינה עצמו ליושב ראש של כל וועידה חשובה במפלגה הקומוניסטית: הוא ראש הוועידה לביטחון לאומי, הוועדה הצבאית המרכזית (מה שהופך אותו למפקד העליון של צבא סין), הוועידה ליחסי חוץ, הוועדה להעמקה כוללת של רפורמות, הוועדה לאבטחת אינטרנט ומידע, הוועדה לענייני כלכלה ופיננסים ועוד וועידות כאלה ואחרות [מקור]. ע”י כל המהלכים הללו, שעוד ארחיב עליהם בהמשך הסדרה, שי ג’ינפינג הפך את עצמו לאיש החזק ביותר במפלגה הקומוניסטית ובסין בכלל. כשאנחנו אומרים “סין רוצה”, “סין מתכננת”, “סין חוששת” – אנחנו מתכוונים לשי ג’ינפינג. המחשבה של שי ג’ינפינג, המטרות שלו, הן שמכוונות את המפלגה הקומוניסטית וסין.
וזה לא רק אני אומר זאת. המפלגה הקומוניסטית עצמה מכירה בכך.
ב-2017 הקונגרס המפלגתי הכריז ששי ג’ינפינג הוא מנהיג ליבה של המפלגה הקומוניסטית ומחשבתו על “סוציאליזם עם תווים סינים” הפכה לחלק מהחוקה הרשמית של המפלגה, ביחד עם ההגות של מאו דזה-טונג [מקור].
ביטוי נוסף לכוחו הגדל הגיע במרץ 2018 כשהקונגרס הלאומי העממי שינה את החוקה והסיר את המגבלה על מספר הקדנציות שנשיא יכול לכהן – משתיים לכמה שבא לו – ובחר בפעם השנייה את שי ג’ינפינג להיות נשיא סין [מקור].
המכשול האחרון שנותר בפני שי ג’ינפינג בדרך לשלטון לכל החיים יגיע ב-2022, כשימלאו לו 68 שנים. במפלגה הקומוניסטית ישנה נורמה שמנהיגים המגיעים לגיל 68 פורשים ומפנים את עמדותיהם לחברי מפלגה צעירים יותר. הנורמה נועדה להקטין שחיתות בדרגים הגבוהים ולהקטין את הסיכוי להתפתחות של כת אישיות מסביב למנהיג המפלגה, בדומה למה שהיה בימיו של מאו דזה-טונג. לאור האחיזה האיתנה של שי במפלגה ובמדינה, לא סביר שהוא יפרוש מהשלטון כשיגיע לגיל 68 ב-2022 [מקור].
סיכום
שי ג’ינפינג הוא הקיסר החדש של סין. התהליך שהוא התחיל בשביל להגיע למעמד הזה לא נעצר רק בשינוי המפלגה – הוא עיצב מחדש את היחסים בין המפלגה לחברה האזרחית, העצים את השליטה של הצנזורה במרחב הסייבר הסיני, העמיק את שליטת הממשלה בכלכלה והחל במסע רדיפה של אישים וארגונים שמתנגדים בכל אופן למדיניות הרשמית של המפלגה.
ד”ר אליזבת סי. אקונומי, ראש המחלקה ללימודי אסיה במועצה ליחסי חוץ, קוראת לתהליך ששי מנהל “המהפכה השלישית של סין“. בסדרה “קיסר אדום” אשרטט מהי בדיוק המהפכה השלישית של שי בהתבסס על המחקר של ד”ר אקונומי, ארחיב ואעמיק אותו. בעוד היא עוסקת בעיקר בתיאור המהפכה, אני אסביר את הדינמיקה שלה והאתגר שהיא מציבה לסדר העולמי בכלל ולישראל בפרט.
אבל לפני שנצא למסע אל ליבה של המהפכה, אנחנו צריכים קודם להבין מהו בכלל הרקע הגיאוגרפי, התרבותי וההיסטורי של המהפכה השלישית של שי ג’ינפינג. בפרק הבא נלמד כיצד הגיאוגרפיה הסינית עיצבה את ההיסטוריה שלה ואיך הקיסרים הסינים נאבקו באותה גיאוגרפיה בשביל לנסות ולבצר את שלטונם. על כל זאת ועוד – בפרק הבא.
תודה לכם על ההקשבה.
