להורדת הפרק – קישור.
להאזנה ב-itunes – קישור.
בפרק הקודם דיברתי על הדיקטטורה במסווה של איראן והאלמנטים הרדיקלים שמובילים אותה. ועולה השאלה – מה האסטרטגיה הנכונה לטפל באיראן? טוב, אני מאמין שיש אחת כזו, אך בשביל להסביר אותה – אנחנו חייבים קודם להבין מה בדיוק סין מחפשת להשיג בתוכנית “דרך המשי החדשה” ומה יכולות להיות ההשפעות שלה על מדינות האי-העולמי. לכן בפרק היום אני רוצה להתנתק לחלוטין מהנושא האיראני, בשביל לחזור אליו מאוחר יותר מנקודת מבט חדשה. לא נדבר על איראן, אלא על יחסי סין-אפריקה. נעסוק בהבטחה הכלכלית הגדולה של אפריקה ואיך סין מתכוונת לעצב מחדש את השוק העולמי בשביל להבטיח את השגשוג שלה. בואו נתחיל.
כשאנחנו בדרך כלל שומעים את המילה “אפריקה” הדבר הראשון שעולה לנו לראש הוא כנראה רעב, או מלחמה, או מחלות. אנחנו מדמיינים סוואנות וג’ונגלים סבוכים, בהם חיים מינים אקזוטים של בעלי חיים. אפריקאים – וכאן ולאורך הפרק הכוונה לאפריקה שמתחת לסהרה – נדמים לנו כחצי-פראיים, שחיים קרוב לטבע בבקתות בוץ, רחוקים שנות אור מהמדינות המתועשות. טוב, אני שמח בשביל אפריקה והשוק העולמי להודיע לכם שאפריקה מתקרבת במהירות האור להיות המרכז הכלכלי החדש של העולם.
מופתעים? לא מאשים אתכם. יש מעט מאוד סיקור חיובי של אפריקה בתקשורת וכשכבר מדברים עליה, בדרך כלל מדברים על מלחמת אזרחים או התפרצות של אבולה. הידיעות השליליות הללו זוכות לכותרות ורייטינג, בעוד שהעובדה שאפריקה היא היבשת השנייה בצמיחתה הכלכלית בעולם נדחקת לקרן זווית. היום אנחנו נשנה את זה. אנחנו נדבר על הפוטנציאל האדיר שיש ביבשת, למה ואיך סין מתכוונת לממש אותו ואיך אנחנו, כישראלים, יכולים להשתלב גם. ומהמקרה של אפריקה נוכל להתחיל לשרטט כיצד יש לטפל באיראן.
יבשת של תקווה
הנה המספרים שאתם צריכים בשביל להבין למה העתיד יכול להיות של אפריקה: ב-2050 יחיו על הפלנטה כמעט 10 מיליארד בני אדם. 25% מהם יחיו באפריקה, שתכפיל את אוכלוסייתה ממיליארד לשני מיליארד איש. הגיל החיצוני באפריקה יהיה אז 25, בעוד שבאסיה הוא יהיה 40 ו-46 באירופה. אפריקה תהיה היבשת הצעירה ביותר בעולם, עם כוח עבודה שימנה מעל ל-1.1 מיליארד איש, גדול יותר מזה של הודו או סין. האוכלוסייה שלהן אגב תפסיק לצמוח ב-2050 וזו של סין אף תתחיל להתכווץ.
במונחים של כלכלת שוק המשמעות היא שמפה ועד 2050, אפריקה תוסיף לעצמה מיליארד צרכנים חדשים. הצרכנים האלו יצטרכו בתים לגור בהם, תשתיות מים וחשמל, מערכת חינוך ורפואה ועבודה בשביל לפרנס את עצמם. אם הביקוש הזה ייענה, עד 2030 הכלכלה העולמית תוסיף לעצמה שוק של 12 טריליון דולר ו-380 מיליון מקומות עבודה. 12 טריליון דולר – שווה לערך לאיחוד האירופאי או סין. ורוב הצרכנים האלו גם עתידים להיות צעירים, עם משפחות צעירות שרק מתחילות את דרכן. המשמעות היא שהם ירצו לשדרג את המעמד שלהם, לשדרג את המוצרים שלהם ולעלות בסולם הסוציו-אקונומי. לא עוד בקתות מבוץ – אלא פרברים נעימים, עם כל הנוחות שאנחנו כל כך רגילים אליה. וזו אגב לא תהיה רק אפריקה – דו”ח של חברת מקינזי מעריך שב-2030 רוב הצריכה תהיה במדינות המתפתחות ולא המפותחות.
ואם אולי כל התיאורים האלו נשמעים לכם עתידנים, הנה העובדות של ההווה שלנו: התמ”ג של מזרח אפריקה צמח ב-2016 ב-5.3%, משאיר מאחור את הכלכלות המפותחות של ארה”ב או גרמניה. אתיופיה הייתה ב-2015 המדינה שצמחה הכי מהר בעולם והיא ממשיכה לשמור על צמיחה כלכלית יציבה, תוך גיוון של הכלכלה שלה. ביחד איתה נמצאות גם מדינות כמו טנזניה, קניה ורואנדה. כולן הצליחו לבנות כלכלות חזקות, שאינן מבוססות על ייצוא משאבים. דווקא מדינות שהיו תלויות בייצוא של משאבים טבעיים – בעיקר נפט – ראו האטה בצמיחה ואף התכווצות כלכלית בעקבות ירידת המחיר לחבית נפט ב-2016.
ההצלחה של הכלכלות של מזרח אפריקה להשיג צמיחה ללא תלות בייצוא משאבים טבעיים מוכיחה את הפוטנציאל שעוד טמון ביבשת כולה. שחיתות ומנהל לא תקין אינם גזרות גורל. מדינות אפריקאיות יכולות בהחלט לתקן אותם ולהפוך להיות תחרותיות בשוק העולמי.
כמובן, משאבים טבעיים לא פוגעים. באפריקה נמצאים 30% מהמינראלים הנותרים בעולם. יש בה מרבצים נרחבים של פלטינום וזהב, יהלומים, קובלט, וואנדיום ועוד. 60% מהקובלט בעולם מגיע מאפריקה, 19% מהזהב וכ-18% מהאורניום. גם בתחום הגז והנפט לאפריקה יש משאבים משמעותיים. 8% מעתודות הנפט העולמיות נמצאות באפריקה, כמו גם הגז. אנגולה וניגריה מייצאות כ-8% מכלל הנפט בעולם ומהוות יצואניות נפט חשובות גם לארה”ב וגם לסין.
מכל הנתונים העולה שאפריקה היום נמצאת בתהליך שיכול להפוך אותה לענק כלכלי שיעמוד בשורה אחת עם צפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. היא יכולה להיות יבשת של תקווה, שהצריכה שלה תניע את גלגלי הכלכלה העולמית אל תוך המאה ה-21. אך שום דבר אינו בטוח. בפני אפריקה עומדים גם אתגרים משמעותיים וסין מעוניינת לעזור לה להתגבר עליהם בשביל האינטרס שלה – הגשמת “החלום הסיני“.
החלום הסיני ואפריקה
“החלום הסיני”, אם לבטא אותו בפשטות, הוא השאיפה של בייג’ינג ליצור מעמד ביניים בסין שנהנה מאותה רמת נוחות כמו מעמד הביניים באירופה או ארה”ב. באופן אפילו יותר פשוט – דירה מרווחת, מכונית פרטית וחופשות שנתיות בחו”ל.
הגשמה של החלום הזה תשיג שתי מטרות: ראשית, היא תקנה את ליבם של העם הסיני ותבטיח למפלגה הקומוניסטית שנים של שקט. שנית, היא תבטיח את העוצמה הכלכלית של סין. מעמד ביניים עירוני מייצר וצורך יותר מאוכלוסייה כפרית או אוליגרכיה סופר-עשירה. זו הסיבה שלארה”ב עם 300 מיליון איש יש את אותו תמ”ג של סין, עם 1.3 מיליארד איש. הדרך היחידה של סין לעקוף את ארה”ב ולשמור על היתרון שלה הוא ע”י בנייה של מעמד ביניים נרחב, שיצמיח את הכלכלה שלה. איך היא תעשה זאת?
טוב, היא משנה את המבנה של הכלכלה שלה מכזו המבוססת על ייצור המוני של מוצרים פשוטים לכזו המבוססת על תעשיות עתירות-ידע, דוגמת שוק המכשירים הניידים. מי השתמש לפני 10 שנים בסלולרי שיוצר בסין ע”י יצרנית סינית? היום יצרניות סלולר סיניות מתחרות עם ענקיות כמו סמסונג ואפל. ואנו רואים את אותו דבר קורה בעוד תחומים, כמו בניית מטוסי נוסעים, מחשבים אישיים ומל”טים אזרחיים.
היא גם מובילה תהליך אורבניזציה שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית. ב-1950 13% מהאוכלוסייה הסינית התגוררה בערים. ב-2010 האחוז כבר עלה ל-45% והוא עתיד להגיע ב-2030 ל-70% מהאוכלוסייה [מקור]. במספרים מוחלטים המשמעות היא שכחצי מיליארד איש עברו לערים בשלושת העשורים האחרונים ואליה עתידים להצטרף עוד חצי מיליארד עד 2030. בסה”כ עד 2030 סין תעביר לערים אוכלוסיה גדולה פי 3 מכל ארה”ב, או כמעט פי 1.5 מזו של כל יבשת אירופה.
המשמעויות הכלכליות של מהלך כזה הן עצומות: קודם כל, נדרש לבנות מספיק מקום לכל האנשים הללו. לאחר מכן נדרשת השקעה עצומה בתשתיות תומכות כמו תחבורה, ביוב, חשמל ומים. הם יצטרכו מערכות חינוך ורפואה וכמובן – עבודה. אבל לא סתם עבודה – עבודה רווחית. תעשיות מעטות ידע, כמו ייצור המוני פשוט, לא יכולות להציע עבודות שיאפשרו לאוכלוסייה העירונית הגדולה של סין לשגשג. ושוב אנו חוזרים למרכיב הראשון במאמץ, התנועה לכלכלה שתתבסס בעיקר על שירותים ותעשיות עתירות ידע. שני המרכיבים בעצם עוזרים אחד לשני, קשורים אחד לשני. האוכלוסיה האורבאנית נותנת את כוח האדם לתעשיות, שנותנת את ההכנסה לאוכלוסיה האורבנית להמשיך ולשגשג. חסר רק מרכיב אחד – ביקוש לשירותים הסינים.
מישהו צריך לקנות סלולארי סיני ולרצות לשכור חברות סיניות. יש גבול כמה מהביקוש הזה יכול להיות פנימי. וכאן באה “דרך המשי החדשה“, התוכנית לאיחוד של האי-העולמי כגוש כלכלי חדש. המטרה היא לא להשתלט על העולם, או להפוך את סין “למעצמת על”. לסינים, כפי שהדגשתי כבר בעבר, לא מתעניינים במה קורה מחוץ לסין. המטרה היא ליצור נתיבי תחבורה יבשתיים וימיים, אזורי תעשיה וסחר חופשי שיחברו את אסיה, אירופה ואפריקה לגוש כלכלי אחד. האינטגרציה של האי-העולמי תאפשר תנועה פשוטה של סחורה מ- ואל סין ותעודד צמיחה כלכלית של המדינות בכל הגוש היבשתי. הצמיחה הזו היא שתהיה מקור הביקוש למוצרים ולשירותים הסינים ותבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית של סין בטווח הקצר עד הבינוני. הבעיה שעם השנים הגושים הכלכליים של אירופה ומרכז אסיה ידעכו במקביל לדעיכה הדמוגרפית שלהם. סין תצטרך אז שוק חדש להפנות אליו מוצרים. והשוק הזה יהיה אפריקה.
החזון הסיני
דמיינו בעיני רוחכם עולם שבו רוב המסחר העולמי עובר בין 4 מוקדים: מזרח אסיה-הודו-אפריקה-דרום אמריקה. אוניות עמוסות במוצרים מסין ותאילנד עוזבות לאתיופיה וקניה, שם הן פורקות את סחורתן לרכבות מהירות שחוצות את אפריקה מחוף לחוף, מוטענות מחדש בניגריה וקונגו ונשלחות לנמלים של ברזיל וארגנטינה. בעולם כזה החיים הכלכליים נעים ממזרח אסיה לדרום העולמי, מדלגים על רוסיה, המזרח התיכון ואירופה. סין והודו הן מוקדי הכוח בשרשרת הזו וארה”ב, ששלטה ללא עוררין על הצפון העולמי וההמיספרה המערבית, תאלץ להתחשב בדרום אמריקה משגשגת ולהשיג השפעה במדינות המפתח החדשות במזרח ומערב אפריקה.
העולם הזה הוא-הוא החזון ארוך טווח של סין בנושא “דרך המשי”. אם מול אירופה ומרכז אסיה סין מבקשת רק להתחבר לשווקים קיימים, מול אפריקה היא רוצה ליצור שוק, שוק שיוכל לשגשג עוד עשורים מהיום. אפריקה תקלוט את התעשיות של ייצור המוני זול, בעודה צורכת מוצרים טכנולוגים ושירותים סיניים. מעמד הביניים הסיני יצמח ע”י פיתוח של הכלכלות האפריקאיות, שבתורן יוכלו לענות לצריכה הגוברת של אותו מעמד ביניים ע”י ייצור בזול.
מאז תחילת שנות האלפיים המסחר בין אפריקה לסין קפץ ממיליוני דולרים לכמעט 200 מיליארד דולר ב-2015. והוא יכול לצמוח הרבה יותר – סין רוצה שהוא יצמח הרבה יותר – אך לשם כך דרושה צמיחה כלכלית באפריקה עצמה. ובשביל להשיג זאת, אפריקה נדרשת להתגבר על מספר אתגרים.
הראשון הוא אורבניזציה. רק 41% מהאוכלוסיה באפריקה חיה בערים, לעומת 80% בצפון אמריקה ו-74% באירופה [מקור]. עיור הוא תנאי הכרחי לפיתוח כלכלי – בערים מתרחש רוב המסחר, ערים הם מקורה של רוב הצריכה בכלכלה. על מנת שאפריקה תהיה שוק כלכלי משמעותי, היא חייבת אוכלוסייה עירונית גדולה. וכמו בסין, גם באפריקה המשמעות היא השקעה מאסיבית בבניית ערים והקמת תשתיות.
האתגר השני של אפריקה הוא תשתיות. תחבורה מפגרת מונעת מעבר נוח של סחורות ואנשים, מה שמקטין את הפריון של הכלכלות ביבשת. מה שדרוש הוא שדרוג תשתיות לכל רוחבה של היבשת, ליצירת מערכת אחת של נמלים, רכבות ואוטוסטרדות שתחבר את האוקיינוס ההודי לאטלנטי ואת המדינות שביניהם. במערכת זו חומרי גלם וסחורות יזרמו ביבשת וממנה הם יזרמו לכל שווקי העולם.
האתגר השלישי הוא כוח אדם מיומן. בשביל להקים מפעל דרוש לא רק הון התחלתי, אלא גם מהנדסים עם הידע לתכנן ולהפעיל אותו. ובשביל שיהיו מהנדסים דרושים מורים בבתי הספר שילמדו אותם ורופאים ואחיות שידאגו לבריאות שלהם. דו”ח של האו”ם מאוקטובר 17′ נוקב במספר של 11 מיליון מורים, רופאים ואחיות הדרושים ליבשת עד 2030. דרום אפריקה כבר היום מתמודדת עם מחסור חמור במהנדסים, מחסור שעלול לגרום לאחת הכלכלות הגדולות באפריקה לפגר מאחור בשוק העולמי.
אז מה סין עושה כדי לעזור ואיך אנחנו משתלבים בתמונה?
נלבישך שלמת בטון ומלט
התשובה הסינית לבעיות של אפריקה היא השקעה של הון וידע בשביל להקים תשתיות, ליצור עבודה ולהכשיר כוח אדם בכל רחבי היבשת. התמונה שיש לנו, של סין ככוח קולוניאליסטי שרק בא לשדוד את האפריקאים מנפט ומחצבים, היא שגויה לחלוטין. שוב – סין רואה באפריקה שותפה כלכלית לתוך המאה ה-21. לא אירופה. לא אמריקה. לא אנחנו. אפריקה. והם מוכנים לשים את הכסף לשם כך.
קחו את תחום התשתיות לדוגמה. סין השקיעה מיליארדים בהרחבת מסילות רכבת וכבישים והקמת חדשים. בין הפרויקטים נמצאת הקמת אוטוסטרדה לאורך החוף המערבי של אפריקה, חידוש מסילות בין אנגולה לקונגו כחלק מהתוכנית לחבר בין האוקיינוס האטלנטי וההודי, הקמת נמלים במזרח אפריקה ועוד. ואגב, גם המדינות האפריקאיות עצמן עובדות על פרויקטים שאפתנים, כמו פרויקט “סהרת הסיליקון” שמוקמת בקניה. וכן, זה נשמע יותר טוב באנגלית – Silicon Sahara.
סין גם עוזרת להכשיר כוח אדם, ע”י שימוש בכוח אדם מקומי במפעלים ואתרי בנייה. הטענה שהסינים מייבאים עובדים היא מיתוס – בין 80% ל-90% מכוח האדם בפרויקטים סינים הוא מקומי. והסינים תורמים להכשרה המקצועית לא רק ע”י עבודה בפועל. ב-2015 שי הכריז על הקמת עשרות מרכזי חינוך טכניים באפריקה, שיכשירו את כוח האדם שהיבשת כה זקוקה לו.
ולבסוף, יש לנו גם שיתופי פעולה בתחום הביטחון. ביולי 2017 סין הקימה את הבסיס הראשון שלה מחוץ למדינה בג’יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה. מטרת הבסיס להגן ולתמוך במשימות סיניות בקרן אפריקה ובמזרח אפריקה בכלל. ג’יבוטי אגב לא נבחרה סתם – הסינים עוסקים בפיתוח מאסיבי של התשתית הימית שלה, כחלק מתוכנית “One Belt, One road”. היא גם מאפשרת לסין להקרין כוח לאוקיינוס ההודי ולתעלת סואץ, שניים מהמקומות החשובים ביותר לכלכלה העולמית.
לסין יש גם נוכחות חשובה במשימות של האו”ם והאיחוד האפריקאי לשמירת השלום. היא שלחה חטיבת חי”ר לדרפור ועוד כמעט 400 חיילים מהכוחות המיוחדים שלה בשביל לתמוך במשימת השלום שם. המטרה המרכזית של סין היא להגן על ההשקעות הכלכליות והאנשים שלה באפריקה. אך סין אינה עושה זאת לבד, או מנסה לכפות נוכחות צבאית על מדינות חלשות. היא משתפת פעולה, מחפשת לפעול במסגרת משימות רב-לאומיות כמו אלו של האו”ם.
מירושלים לאדיס אבבה
אפריקה היא יבשת העתיד, לפחות לפי ההשקעה של סין. איך אנחנו יכולים להצטרף לחגיגה?
טוב, קודם כול ולפני הכול ואני מקווה שהצלחתי במקצת לעשות זאת כאן – אנחנו צריכים להחליף דיסק בכל מה שקשור לאפריקה. אפריקה יכולה להיות אחד השווקים הגדולים בעולם בעוד שני עשורים, אם לא לפני. נמלים שוקקים, פארקים תעשייתים, מרכזים רפואיים מתקדמים – הכול נבנה שם. הערך של הקהילה האתיופית פה בארץ יעלה עם השנים, כשעוד ועוד חברות ישראליות ובינלאומיות ירצו להיכנס לאפריקה ובמיוחד למדינה השנייה בגודלה שם – אתיופיה.
מה יש לחברות ישראליות להציע באפריקה? הכשרת כוח אדם, טכנולוגיות מים וחקלאות, שיתופי פעולה בתחום הביטחון וההיי-טק. מהנדסים ישראלים הקימו את חדר המיון הראשון בקיסומו, קניה ויקימו את התחנה הסולארית הראשונה במזרח אפריקה ברואנדה. ולפי הקפיצה של 70% בייצוא הביטחוני לאפריקה ב-2016, מהנדסים ישראלים גם מחמשים את הממשלות האפריקאיות.
עד כמה שזה נשמע מלהיב, אנחנו לא התחלנו לגרד את פני השטח. סה”כ כל הייצוא לאפריקה ב-2015 היה פחות ממיליארד דולר. אנחנו מייצאים יותר לבלגיה, בהיקף של 2 מיליארד דולר. אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר. פיתוח התשתית העצום שסין מבצעת משמעה שבעוד מספר שנים חברות אפריקאיות יצטרכו טכנולוגיות של ניהול מידע, ביחד עם כלים דיגיטאליים אחרים בשביל ייצור ושיווק. הרחבת תשתית הסלולר והאורבניזציה תיצור שוק צרכנים שמעולם לא קיבל התייחסות מצד מפתחי אפליקציות או אתרים. חברות ישראליות יוכלו לשתף פעולה עם חברות אפריקאיות בפיתוח ושיווק מוצרים ייעודים לצרכנים החדשים. התעשיות של אפריקה גם יצטרכו מהנדסים, שהאוניברסיטאות בארץ יוכלו לעזור להכשיר כאן או להקים לשם כך קמפוסים שם. הגידול העצום באוכלוסייה של אפריקה יחייב עלייה בגידול המזון, תוך הקטנת השימוש במים לבן-אדם. גם כאן, כמו בהודו, לישראל יש יתרון עולמי בטכנולוגית מים וחקלאות. אנחנו יכולים לעזור לאפריקה ולסין ליצור מרכז חדש בדרום העולמי, מרכז שיוכל להמשיך להניע את העולם גם כשסין תאפיר ואירופה תצטמק.
הטאו של האי העולמי
אז מה היה לנו? “החלום הסיני” יצר תקווה חדשה ליבשת השחורה. לא עוד יבשת שכוחת אל, אלא חוליה חשובה בדרך המשי החדשה, שותפה כלכלית אסטרטגית לסין אל תוך המאה ה-21. והדוגמה של אפריקה היא אולי דוגמה פנטסטית, אולם היא אינה יחידה. האיחוד של האי-העולמי יכול להביא שפע ורווחה גם למרכז אסיה, לאירופה ו-לאיראן.
כל זאת ועוד בפרק הבא.
