ההתחמשות מחדש של יפן הייתה נושא הפרק הקודם. אם יפן תצליח להפוך לכוח צבאי במזרח אסיה, היחסים בינה ובין סין יעצבו את האזור. כשתי המדינות החזקות ביותר כלכלית וצבאית שם הן יוכלו, אם יעבדו ביחד, אף להתחרות באמריקאים. לחילופין, אם הן יהיו יריבות, הן בקלות יוכלו להפוך סכסוכים טריטוריאלים על מספר איים לא מיושבים למלחמות עקובות מדם, לאיים על חופש המסחר במערב האוקיינוס השקט ולשסע את דרום מזרח אסיה. כיצד נוכל להעריך לאן ילכו היחסים? ע”י הבנה של דינמיקת הכוח בין יפן-סין.
“דינמיקת כוח” היא היחס בין היתרונות והחסרונות של מדינה אחת לעומת האחרת. כל מדינה תשאף לצמצם את החסרונות ולהגדיל את היתרונות. כל מדינה תשחק על החוזקות שלה, בעודה מנסה לצמצם את החסרונות שלה. דוגמה מצויינת היא ישראל ומדינות ערב: לערבים היה כוח כמותי גדול יותר, בעוד לישראל כוח איכותי יותר. ישראל השקיעה משאבים רבים ביתרון האיכותי, בשביל להקטין את היתרון הכמותי. הודות להשקעה זו בקרבות אוויר בפתח מלחמת לבנון הראשונה הסורים איבדו 82 מטוסים ואנחנו אפילו לא אחד.
הבנה של דינמיקת הכוח גם מאפשרת לנו להשוות בין אזורים שונים בעולם, בעלי מרכיבי כוח דומים. מלמידה של דינמיקת הכוח במקום אחד, אנו יכולים לנסות ולהבין מה תהיה הדינמיקה במקום אחר.
מטרת המאמר שלפניכם הוא לנסות ולחזות את דינמיקת הכוח בין סין ויפן, על בסיס דינמיקת הכוח בין בריטניה ויבשת אירופה. בשני המקרים יש לנו מדינת אי (יפן/בריטניה) המתמודדת מול כוח יבשתי (סין/יבשת אירופה). ע”י השוואה בין היחסים, עמידה על קווי הדמיון והשוני, נוכל להסיק כיצד יחסי יפן-סין יתפתחו עם הזמן. נוכל ללמוד מההיסטוריה של יחסי בריטניה-אירופה על העתיד של יפן-סין.
הגיאוגרפיה של בריטניה
בריטניה היא מדינת אי, בדיוק כמו יפן. כמו יפן, היא גובלת באוקיינוס (במקרה של בריטניה – האוקיינוס האטלנטי, של יפן – האוקיינוס השקט). וכמו יפן, היא גם קרובה ליבשת – אירופה. האיים הבריטים גובלים בשני עולמות: מצד אחד הם גובלים באוקיינוס האטלנטי ולכן ציי סחר ומלחמה יכולים לצאת מהם לאפריקה ואמריקה. מצד שני, הם מאוד קרובים ליבשה – הרוחב המקסימאלי של התעלה האנגלית הוא 240 ק”מ. משחר ההיסטוריה האיים היו בקשר ישיר עם אירופה, החל בנדידה של העמים הקלטים לבריטניה בעידן הברזל, עבור בפלישה הרומאית ב-43 לספירה וכלה בפלישה הנורמנית במאה ה-11. בריטניה מעולם לא הייתה מבצר מבודד, אלא מעין “שלוחה” של אירופה אל תוך האוקיינוס האטלנטי. המציאות הזו עיצבה את היחס של בריטניה לאירופה ואת המטרה הכמעט יחידה של מדיניות החוץ שלה: אירופה מפולגת.
אירופה בלתי מאוחדת
הסרטון הבא יצע מהבוידעם בעקבות ה”ברקיסט” (Brexit) ובו התמצות של מטרות הדיפלומטיה הבריטית מאז ימי הביניים. הסרטון הוא קטע מהסיטקום “כן אדוני השר” ובו סר המפרי מסביר לשר למה בריטניה הצטרפה לשוק האירופאי המשותף מלכתחילה. למי שלא ראה (וגם למי שכן), הנה הקטע:
“לבריטניה יש את אותה מטרה ביחסי החוץ שלה מזה 500 שנה – ליצור אירופה לא מאוחדת” מסביר סר המפרי. עד כמה שהמשפט נשמע מצחיק, הוא נכון ב-100%: בריטניה תמיד פעלה למנוע איחוד של אירופה. יחסי החוץ של בריטניה לכל הפחות משנת 1700 כוללים שרשרת ארוכה של מלחמות נגד כל מדינה באירופה עם כל מדינה באירופה: במלחמה הצפונית הגדולה ב-1700 היא נלחמה נגד שבדיה עם רוסיה ואחר כך עם שבדיה נגד רוסיה, היא נלחמה נגד ההולנדים ב-1780 ועם ההולנדים נגד הצרפתים ב-1792. היא נלחמה ביחד עם הגרמנים נגד נפוליאון ועם הצרפתים נגד היטלר. המדינות היחידות שבריטניה לא נלחמה נגדן ואיתן באירופה הן שוויץ ולוקסמבורג.
הסיבה לתנועה המתמידה הזו בין מחנות היא העיקרון הבריטי של “מאזן הכוח”: אסור לאף מדינה באירופה להיות הכוח העליון ביבשת. למה? כי ביום שבו מדינה תהיה הכוח העליון ביבשת, היא תוכל להתפנות לפלוש גם לבריטניה.
הדוגמה הכי טובה הוא יחסי בריטניה עם הצמד צרפת-גרמניה. אנגליה חולקת עם גרמניה מקור אתני משותף (אנגלו-סקסי), שתיהן מדינות פרוטסטנטיות ומאז 1714 המונרך הבריטי הוא צאצא של בית אצולה גרמני (בית הנובר ובית ווינדסור). בריטניה וגרמניה גם היו, כל אחת וביחד, במלחמה נגד צרפת. הממלכה האנגלית נלחמה נגד צרפת במלחמת מאה השנים, במלחמות הולנד-אנגליה צרפת הייתה בעלת ברית של ההולנדים, בריטניה נלחמה עם פרוסיה נגד צרפת המהפכנית ועם פרוסיה נגד נפוליאון בתחילת המאה ה-19. אם הייתם צריכים לנחש בתחילת המאה ה-20 עם מי בריטניה תצדד בשתי מלחמות עולם, הייתם מנחשים גרמניה. אלא מה? רייך גרמני חזק היה מפר את איזון הכוח ביבשת, בדיוק כפי שצרפת חזקה (אם בראשות לואי ה-14 או נפוליאון) הייתה הפרה של איזון הכוח. בריטניה יצאה להילחם יחד עם הצרפתים נגד הגרמנים, בדיוק כפי שמאה שנה לפני כן יצאה להילחם עם הגרמנים נגד הצרפתים. התמיכה של בריטניה באחד הצדדים מעולם לא היה אידיאולוגי או היסטורי, אלא שיקול קר של יחסי הכוחות. מי שהיה הצד התוקפני היה האויב של בריטניה, גם אם רק לפני עשור הוא היה ידידה.
שימור מאזן הכוח הוא תוצאה של הקרבה הבריטית ליבשת. מקבלי ההחלטות בלונדון ידעו שכוח אירופאי חזק יכול לפלוש לבריטניה ולפגוע בה קשות, הודות למרחב האסטרטגי שלו יש, כמות המשאבים וכוח האדם. על-ידי שימור אירופה בלתי מאוחדת ומאוזנת, בריטניה הבטיחה שכל כוח יבשתי באירופה יצטרך להתגונן מפני המדינות מסביבו ולא יוכל להקדיש את המשאבים לחציית התעלה או להתמודדות ימית עם בריטניה.
מה שמביא אותי לנקודה השנייה: העוצמה הימית הבריטית.
שלטי בריטניה!
הקרבה לאוקיינוס אפשרה לבריטניה לחפש עומק אסטרטגי ומשאבים הרחק מיבשת אירופה, הרחק מהסכסוכים של המעצמות האירופאיות. בריטניה שלחה ציי סחר אל כל קצוות העולם, אל אפריקה וסין, צפון אמריקה ואוסטרליה. היא בנתה את עליונותה הימית, הכוח היחיד שהיא הייתה צריכה להגנתה, ועל בסיס העליונות הזו הקימה את האימפריה הבריטית. האיים הבריטים, שהיו ידועים בימי הביניים בעוני ובעליבות שלהם אל מול חצרות מלכי ספרד וצרפת, הפכו למרכז העולם. בלונדון ישב המלך של אימפריה שהייתה לה דריסת רגל בכל יבשת למעט אנטרטיקה.
בשביל לשמור על השליטה באימפריה בריטניה נדרשה לשמור על עליונות ימית ונתיבי סחר פתוחים. במיוחד הייתה חשיבות לנתיב הימי שהוביל להודו. הודו הייתה היהלום בכתר האימפריה, עם משאבי הטבע והאוכלוסיה הגדולה שלה. כל איום על הנתיב להודו, דוגמת סגירת מיצרי גיברלטר או תעלת סואץ, נתפס כאיום קיומי חמור כמו צי אויב מול חופי בריטניה עצמה. המשחק הגדול של בריטניה באי-העולמי, מול רוסיה ומול הכוחות האירופאים, נועד להבטיח את שליטתה של בריטניה בנתיב הימי מלונדון עד מומבי. הסתכלו במפה של האימפריה הבריטית:
גיברלטר, מצרים, תימן ועמאן – נקודות חשובות במסע הימי מאנגליה להודו – כולן בשליטה בריטית. בריטניה ווידאה שהכוחות האירופאים מאוזנים ביבשת, בעוד היא שמרת על עליונות מוחלטת בימים.
רחוק, רחוק מדי
יפן דומה איכותית לבריטניה, אך שונה ממנה כמותית. מבחינת מרחק, המרחק בין יפן לחצי האי הקוריאני הוא 220 ק”מ, אך בין יפן ושנגחאי הוא כבר קופץ ל-880 ק”מ, פחות מהמרחק בין אנגליה ודנמרק (770 ק”מ). עקב המרחק הרב יפן הייתה למשך רוב קיומה בשוליים של מרכז התרבות במזרח אסיה – סין. אך הדבר המשמעותי יותר הוא שמעולם היא לא הייתה חלק פוליטי מסין. אנגליה חוברה ליבשת תחת הכיבוש הרומאי ושוב תחת הכיבוש הנורמני. יפן לא נכבשה ע”י סין. היא לא הייתה קשורה לחצר הקיסר ועבור הסינים היפנים היו עוד ברברים בשולי האימפריה שלהם.
המשמעות היא שיפן לא השפיעה על הפוליטיקה הפנימית בסין, או יכלה לאכוף – כמו בריטניה – עיקרון של מאזן כוח במזרח אסיה. היא פספסה את התקופה בה סין הייתה מחולקת למספר ממלכות שנלחמו על שליטה. אז, בתקופת המדינות הנלחמות, היא יכלה לתמוך בחלשות נגד החזקות ולנסות ליצור סין מפולגת. אבל בגלל הריחוק שלה, שהוביל לפיגור בפיתוח התרבותי, כשסין איבדה את השלטון המרכזי היפנים רק קיבלו אותו. המשמעות היא שיפן איננה נהנית כמו בריטניה מכוח יבשתי מפולג, אלא ממדינה אחת השולטת באלפי קילומטרים של קו חוף מצפון קוריאה עד וויטנאם.
שקט, שקט מדי
הבעיה השנייה של יפן היא שהאוקיינוס השקט גדול יותר מהאוקיינוס האטלנטי. המרחק בין בריטניה וצפון אמריקה הוא 5,000 ק”מ. בין יפן וצפון אמריקה הוא 8,000 ק”מ. האוקיינוס האטלנטי אפשר לבריטניה להגיע לאמריקה ואפריקה ודרך הים התיכון למערב ומרכז אסיה. האוקיינוס השקט אינו מציע אפשרויות דומות ליפן. נכון, יפן היא אומה ימית כמו בריטניה, אך היא אינה יכולה להפנות את עיניה מאסיה לעבר הזדמנויות אחרות. להפך – היא תלויה בשגשוג של מזרח אסיה בשביל השגשוג שלה. 11 מתוך 15 שותפות הסחר הכי גדולות של יפן הן מדינות ממערב האוקיינוס השקט, כשרק אחת נמצאת בחמישייה הראשונה – ארה”ב. סין לעומתה נהנת ממגוון גדול יותר של שותפות סחר והיא פחות תלויה בסחר עם מדינות מזרח אסיתיות אחרות.
ההבדל הזה בין סין ליפן משמעו שיפן איננה יכולה להרשות לסין להפוך להגמון מזרח אסייתי. שליטה של סין בנתיבי המסחר במזרח אסיה תוכל פוטנציאלית לחנוק את יפן, בעוד שליטה של יפן באותם נתיבי מסחר לא תאיים באופן קיומי על סין. לבייג’ינג יש מספר נתיבי מסחר מפותחים החוצים את מרכז אסיה לכיוון אירופה והמזרח התיכון (ראו כאן, כאן וכאן). היא תוכל להרשות לעצמה מצור ימי או משבר בים סין הדרומי, טוקיו לא. מה יפן תוכל לעשות, אם תצטרך לתת מענה לתוקפנות סינית בים?
המשחק הגדול של טוקיו
יפן פספסה את ההזדמנות לפצל את עמק הנהר הצהוב למספר מדינות סיניות חלשות. אך היא עדיין יכולה ללכת בעקבותיה של בריטניה ולנהל מול סין מערכה של איזון כוחות באזור. המטרה של טוקיו תהיה לוודא שגם אם לסין יהיה יתרון צבאי, הוא לא יתורגם ליתרון פוליטי. מדינות מזרח אסיה יוותרו חופשיות מהשפעה סינית והימים פתוחים לסחר. למערכה זו יהיו מספר חזיתות: ים סין הדרומי, מרכז אסיה וקוריאה.
כבר עמדתי בעבר על כך שים סין הדרומי הוא אזור מפתח לסין בדרכה למעצמת על. האינטרס היפני הוא למנוע השתלטות של סין על הים. היא יכולה לעשות זאת בכמה דרכים: ראשית, תמיכה והשתתפות בתרגילי “חופש שיט” של האמריקאים ושל מדינות אחרות באזור. שנית, הגדלת הסחר ושיתוף הפעולה עם מדינות דרום מזרח אסיה בשביל לאזן את ההשקעה הסינית. שני הצעדים הללו יצרו את מרחב הפעולה של סין בים וימנעו ממנה להשיג ריבונות דה-פקטו בו.
מרכז אסיה היא חזית מאתגרת יותר מפני שליפן אין גישה ישירה אליה, אולם היא גם מתגמלת יותר. סין היא מדינה רב-אתנית, כאשר המרכז הוא הומוגני עם סינים בני האן והפריפריה מורכבת מטיבטים, טורקמנים, מונגולים ועוד. הפריפריה מקיפה כחצי מעגל את החוף הסיני והיא שנותנת לבייג’ינג גישה לשאר האי העולמי דרך היבשה. הממשל הקומוניסטי מודע לכך והוא רגיש מאוד לתנועות בדלנות בקרב המיעוטים האתניים שלו. יפן יכולה לנצל את הרגישות הזו: מה עם בתגובה לצעדים תוקפניים בים סין המזרחי יפן, במקום לבטא מחאה באו”ם, תביא את הדאלי-למה לביקור? או תקרא לחקירה בינלאומית בנושא הדיכוי של האויגורים בסין? יפן גם יכולה להגדיל את שיתוף הפעולה עם מדינות מרכז אסיה כמו קזחסטאן, אפגניסטן או מונגוליה. כבר היום היא נוקטת במדיניות אקטיבית ששמה לעצמה למטרה להגדיל את שיתוף הפעולה של יפן עם מדינות האזור ולמנוע את סגירתו ע”י סין ורוסיה.
ולבסוף, איך לא, קוריאה. חצי האי הקוריאני נמצא בין יפן ומרכז הכוח של סין בבייג’ינג. הוא גובל בים יפן ובים הצהוב וכוח ימי או אווירי שיוצב בו יוכל בקלות להגיע לכל נקודה בצפון-מזרח סין, אחד ממרכזי הכלכלה של המדינה. קוריאה חזקה תכריח את סין לפצל את כוחותיה ותגרום לה לתחושה קלסטרופובית, כשכל מה שמפריד בין הצבא הקוריאני והבירה הסינית הם 900 ק”מ של בעיקר מים. בשביל להשיג את המציאות של קוריאה חזקה כל שיפן צריכה הוא לתמוך ולעודד את תהליכי ההתעצמות המתרחשים כבר היום בדרום קוריאה. היא תוכל לעשות זאת ע”י תרגילים משותפים, פרויקטי פיתוח אמל”ח ועידוד של וושינגטון להקטין את הנוכחות הצבאית בקוריאה, מה שיכריח את סיאול להמשיך בחיזוק צבאי – גם אם היא אינה רוצה זאת.
מחשבות אחרונות
דינמיקת הכוח של יפן ובריטניה כוללות מרכיבים זהים באיכותם, אך שונים בכמותם. שתיהן מדינות איים מול כוחות יבשתיים. בריטניה ניצלה את האוקיינוס האטלנטי לבנות אימפריה, בעוד היא שומרת שלא יהיה כוח יבשתי אחד שיוכל לאיים עליה. יפן לעומתה לא הצליחה להקים אימפריה או לעצב את הכוח היבשתי שלידה. לא רק הגיאוגרפיה שיחקה כאן תפקיד, אלא גם התרבות והחלטותיהם של מנהיגים. ההחלטה של השוגון טוקוגאווה לסגור את יפן למשך 200 שנה הפכה אותה לצופה פאסיבית בשנים בהן המזרח עוצב על ידי כוחות אירופאיים. כשכבר הפכה לכוח עולה במזרח אסיה, היא בנתה אימפריה בעזרת רצח עם ושיעבוד.
חזרתה של יפן ככוח צבאי עלולה לפתוח פצעים ישנים ולעורר במדינות מזרח אסיה עוינות כלפי המדינה שרק לפני 80 שנה טבחה בהם. אבל, אם יפן תשכיל להבין הפעם שעתידה תלוי במזרח אסיה חופשית ומשגשגת, היא תוכל להיות כוח מייצב. היא תוכל להתנגד לבריונות הסינית, לשמור על מדינות האיים (סינגפור, טאיוואן והונג קונג) ולהכיל את האיום הצפון קוריאני. הבחירה נמצאת בידה.
