להורדת הפרק – קישור.
רוסיה. סין. ארה”ב. אם תפתחו את מהדורות החדשות, תקראו באתרים, התמונה שתעלה היא של שקיעה ועלייה – ארה”ב, מעצמת העל היחידה, שוקעת, בעוד סין ורוסיה עולות. ארה”ב מפסידה בסוריה ועיראק, במזרח אירופה ומזרח אסיה, בעוד סין ורוסיה מנצחות. לכאורה, אנו בפתחו של עידן חדש, עידן של סדר אירו-אסיאתי בהובלת סין ורוסיה. אבל, רק לכאורה. כי “כשלאנשים קטנים יש צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת”.
“כשלאנשים קטנים יש צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת” – למה אני מתכוון? שסין ורוסיה נראות כאילו הן עולות רק בגלל השקיעה של ארה”ב. אנו איננו בפתחו של סדר אירו-אסיאתי, אלא אי-סדר גלובאלי. אנו עומדים לראות לא כיצד סין ורוסיה מביאות יציבות, אלא איך הן תרומות להעמקה של סכסוכים, להתחמשות ולסכנות חדשות לשלום העולמי.
הכוח האמריקאי
הסיבה לכך היא שסוף הסדר האמריקאי מגיע לא בעקבות היחלשות אובייקטיבית של ארה”ב. חשוב להבין שמבחינה מספרית ארה”ב איננה שוקעת. אם נסתכל על המספרים היבשים ארה”ב היא עדיין המעצמה הצבאית החזקה בעולם. יש לה את חיל האוויר וצי נושאות המטוסים הגדול בעולם, מה שמאפשר לה – והיא היחידה – לפעול בכל נקודה על הגלובוס. תקציב ההגנה האמריקאי גדול פי 10 מזה הרוסי ופי 2 מהסיני. יש לה נוכחות צבאית בכל גוף מים חשוב מסחרית – האוקיינוס השקט, האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי, הים הקריבי והים התיכון. אין עוד מדינה חוץ ממנה עם גישה חופשית לים וצבא חזק מספיק לנהל מלחמה אלפי קילומטרים מבסיסי הבית שלו.
סין ורוסיה אינן מתחרות בנתונים האמריקאים. צבא סין ראה לאחרונה מלחמה ב-1979 נגד ווייטנאם. כשבקיץ האחרון נהרגו שני חיילים סינים בדרום סודן, כחלק מכוח השלום של האו”ם שם, החברה הסינית הוכתה בהלם. הסינים אולי מכים בתופי המלחמה, אך יש להם מעט מאוד ניסיון בלנהל אחת.
הרוסים לעומת הסינים מנוסים יותר במלחמה, אך אין להם את הכוח הכלכלי של האמריקאים. הצבא הרוסי אינו מצויד מספיק בשביל לנהל מלחמות הרחק מגבולות המדינה. כדוגמה, נושאת המטוסים היחידה של רוסיה מונעת קיטור, בניגוד לנושאות המטוסים הגרעיניות של ארה”ב. לרוסיה מספר קטן יותר של מטוסים, מסוקים ואפילו טנקים. בכל מלחמה קונבנציונאלית מול ארה”ב, לרוסיה אין יתרון.
מה הופך מעצמה למעצמה?
ארה”ב היא המעצמה הצבאית הראשונה בעולם, הייתה ונותרה. היא גם מעצמה טכנולוגית וכלכלית, מובילה במסחר ובמדע. אבל אם ארה”ב נותרה מעצמה בכל כך הרבה היבטים, איפה השקיעה? ובכן, השקיעה כפי שאמרתי בהתחלה אינה בנתונים היבשים, אלא בתפיסה. ארה”ב ירדה מהמעמד של מעצמת על. הסדר העולמי של ארה”ב, של הגמוניה ליבראלית-דמוקרטית, הוא שנשחק. ארה”ב איננה עוד נתפסת כמעצמת-על בעיני העולם.
הטענה הזו מעלה שאלה אחרת: איך מדינה יכולה לשמור על כל הנתונים של מעצמה ובכל זאת לא להיתפס ככזו? התשובה היא שבאמת התואר “מעצמה” אינו יכול להילקח ע”י מדינה, אלא רק לזכות בו מידי שכנותיה.
מדינה הופכת למעצמה כשמדינות אחרות סומכות עליה. הן סומכות עליה, הן מאמינות בה ולכן הן מצטרפות אליה לבריתות, להסכמי סחר, לשיתופי פעולה בשלל נושאים. הן מוכנות להקריב חלק מן הריבונות שלהן, בשביל לזכות בהגנתה ותמיכתה. לא כל מדינה חזקה יותר משכנותיה היא מעצמה. אם הן פועלות מולה מתוך פחד, או חשדנות, המדינות החלשות יותר יחפשו להתאגד או להביא כוח זר מבחוץ בכדי להגן עליהן. במקרה כזה מדינות כוחניות אינן מעצמות, כי אם בריונים.
דבר בנוקשות עם מקל גדול?
כדוגמה, סין איננה מעצמה. היא בהחלט המדינה החזקה ביותר במזרח אסיה. אך רוב המדינות מפחדות או חושדות בה, לא סומכות עליה. דרום קוריאה, יפן, וייטנאם והודו חושדות או נמצאות בסכסוך מוצהר עם סין. בייג’ינג גם איננה מנסה להקל על התדמית הזו, אלא להפך – היא נוהגת בבריונות שמחריפה משנה לשנה.
יש הרבה דוגמאות לבריונות הסינית, כמו התנהלות הצי הסיני בים סין הדרומי, הסכסוך הטריטוריאלי שלה מול יפן או מכבש הלחצים על ד. קוריאה. אולם שום דוגמה לא מבהירה זאת טוב יותר מההתנהלות של סין מול שתי מדינות זעירות במזרח הרחוק: טייוואן וסינגפור.
הסיפור של סין וטייוואן ידוע. אחרי שהקומוניסטים בראשות מאו ניצחו את הלאומנים ביבשת, ברחו הלאומנים אל האי טייוואן והקימו בו מדינה. סין היבשתית מעולם לא הכירה במדינה ורואה בה מחוז מורד וחלק מהרפובליקה העממית של סין. מזה עשורים היא פועלת בנמרצות לבודד את טייוואן דיפלומטית, ומאיימת במלחמה בכל פעם שאפילו מעיזים להזכיר את המילה “ריבונות” באי.
מה שמעניין שבשנה האחרונה סין הפנתה את העוינות לטייוואן גם לסינגפור. ב-28 בנובמבר השנה סין החרימה נגמ”שים סינגפורים שהיו בדרכם חזרה מטייוואן, אחרי תרגיל משותף של טייוואן וסינגפור. הספינה שנשאה את הנגמ”שים עצרה בהונג-קונג, שם המכס הסיני החרים את תכולתה.
סינגפור היא מקומץ מדינות בעלות קשרים ברמה הרשמית עם טייוואן, כולל שיתוף פעולה ביטחוני והסכמי סחר. סינגפור, כעיר-מדינה בין שתי מדינות ענק אסיאתיות (מלזיה ואינדונזיה), תמיד חיפשה לשמור על יחסים דיפלומטים טובים עם כולם. זו הסיבה שהיא שומרת על יחסים קרובים עם טייוואן ונמנעת מהבעת עמדה בנושא ים סין הדרומי. אולם בייג’ינג דווקא מצפה שסינגפור – המורכבת בעיקרה מסינים אתניים – תתמוך בה בים סין הדרומי, ו-וודאי שתמנע מיחסים דיפלומטים עם טייפה. אז מה עושה בריון כשהוא מנסה להשיג משהו? הוא מפעיל אלימות, אם בהחרמות או צעקות.
הבעיה שאלימות אינה הפתרון להכול. המהלכים של סין רק מוכיחים לסינגפור וטייוואן שהן צריכות בריתות אזוריות שיאזנו את סין. הן מזמינות כניסה של מתחרות להגמוניה הסינית דוגמת ארה”ב, הודו, יפן ואוסטרליה. בכך הבריונות הסינית מאיימת על היכולת של סין להפוך למעצמה אזורית, שלא לדבר על עולמית.
רוסיה ואירופה
המתחרה השנייה לכס מעצמת העל היא הפדרציה הרוסית. על רוסיה דיברנו בפרק הקודם והסברנו את ההיגיון הגיאופוליטי שלה: רוסיה מחפשת להגן על רוסיה. וזה מצוין, אם אתם במקרה רוסיה. מה יעשו מדינות שאינן רוסיה?
השאלה הזו אולי מצחיקה, אבל היא נוגעת בנקודה חשובה. רוסיה לא מביאה חזון גדול יותר לזירה הבינלאומית, דוגמת החזון הדמוקרטי של ארה”ב. זה טוב וזה רע. טוב כי זה שומר על מדיניות החוץ הרוסית פרגמטית. רע, כי מדיניות החוץ הרוסית לא יכולה להציע שיתוף פעולה על בסיס תרבותי/אידיאולוגי, אלא רק כלכלי/צבאי.
למה זה חשוב? כי כשרוסיה פולשת למדינה אחת, שאר המדינות מבינות שהן עלולות להיות הבאות בתור. המחשבה הזו הביאה את האיחוד האירופאי לדון ברצינות בצבא אירופאי משותף. קצת באיחור, אירופה פתאום קלטה שבינה ובין הדוב הרוסי כבר אין את ארה”ב. ואירופה, ספציפית מערב אירופה, שהשקיעה את כספה במערכות סוציאליות מפנקות במקום בנשק – כי האמריקאים שילמו את החשבון להגנת היבשת – פתאום נמצאת ללא מגן מפני הרוסים.
המצב שבו אירופה נמצאת כיום הוא מרתק וחסר תקדים בתולדות היבשת, אך אני רוצה שנחזור לנושא הראשי שלנו. סין היא בריון אזורי ולא מעצמה. רוסיה, שעסוקה בלהגן על רוסיה, מצליחה לעורר מחדש באירופה קולות שרוצים להתחמש נגד האיום הרוסי וליצור מרוץ חימוש מול מוסקבה, שיכול להידרדר למלחמה.
זו הסיבה שרוסיה וסין אינן מעצמות. בשתי הקצוות של אירו-אסיה – מזרח ומערב – הו מביאות לא ליציבות או ביטחון כמתאים למעצמה אזורית, אלא לאי-סדר וסיכון גבוה יותר למלחמה. הן לא מחליפות את הסדר האמריקאי, הן חלק מהאנרכיה שמגיעה אחריו.
פאקס אמריקנה
תאהבו או לא את ארה”ב, התקופה שלה כמעצמת-על הביאה לשגשוג חסר תקדים בתולדות האנושות. השמירה של הימים חופשיים למסחר, התמיכה הכלכלית במערב אירופה וביפן אחרי מלחמת העולם השנייה, ביחד עם הרעיונות של ליברליזם וקפיטליזם, הביאו לרמות חדשות של שפע ושלום. אבל כל זה היה תלוי בכך שארה”ב תיתפס כמעצמה, שניתן לסמוך עליה.
המבחן הראשון של ארה”ב כמעצמה בא ב-1950 עם הפלישה של צ. קוריאה לד. קוריאה. ארה”ב יכלה להגיד שאחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי הקורבנות שהיא נתנה במאבק נגד הנאצים, מה שקורה בחצי אי קטן הרחק ממנה אינו מעניינה. אבל היא בחרה אחרת. כוח חירום של האו”ם בהובלת הצבא האמריקאי יצא לעזרת ד. קוריאה והדף את הקומוניסטים אחורה. בקוריאה העולם המערבי ראה בארה”ב את הכוח החדש שיוביל אותו במאבק העיקש נגד הקומוניזם הרוסי.
המלחמה הארוכה
ב-1990 בריה”מ נפלה וארה”ב נותרה כמעצמת על יחידה. תיאורטית, המאה ה-21 הייתה אמורה להיות המאה האמריקאית החדשה, המאה בה הקפיטליזם והליברליזם משיגים את ניצחונם הסופי ומגיע “קץ ההיסטוריה”. רק מה? הגיעו אירועי ה-11/9 וטרפו את הקלפים.
החשיבות של אירועי ה-11/9 אינה במספר ההרוגים או בהלם שהם יצרו, אלא בהרפתקאות הכושלות שהם יצרו. ב-7 שנים ממשל בוש שרף את הסבלנות, הדם והכסף של העם האמריקאי. שתי מלחמות, באפגניסטן ועיראק, הצליחו להביס את האויב אך נכשלו בפרויקט המוזר שנקרא “בנייה מחדש של מדינה”. לעם האמריקאי נמאס מהמלחמה הארוכה והוא הצביע לאובמה, שעשה את הטעות השנייה: לצאת מאפגניסטן ועיראק.
נכון, זה נשמע מבלבל. איך זו טעות לסיים פרויקט כושל? טוב, זו טעות כי היציאה מאפגניסטן ועיראק הראתה לעולם מה הם גבולות הכוח של ארה”ב. מעצמת העל איננה עוד בלתי מנוצחת. חמור מכך – היא נסוגה לא מפני שהביסו אותה, אלא מפני שהתישו אותה. הציבור האמריקאי עייף ממלחמה הרחק מהבית.
אינני מאשים את העם האמריקאי. מיליארדי דולרים ובנים מתים בשביל להקים דמוקרטיה למי שלא רוצה אותה הוא דבר מתסכל. אך העובדה נותרה שארה”ב יצאה מאפגניסטן ועיראק לפני שהן הגיעו ליציבות. היא השאירה לבעלות הברית שלה, הודו במקרה של אפגניסטן וערב הסעודית במקרה של עיראק, לנקות אחריה. והשאלה הגדולה עלתה: אם היום העם האמריקאי עייף מהלחם נגד ג’יאהדיסטים שפגעו בו, מי אומר שמחר הוא יבוא להגן על ליטה מרוסיה או יפן מסין?
צרות באופק
אם אי-אפשר לסמוך עוד על ארה”ב, הרי שהיא איננה עוד מעצמה. גרמניה, בריטניה, יפן – כולן מתרחקות ממנה ומחפשות דרך להגדיר להן מדיניות חוץ עצמאית משל האמריקאים. ארה”ב הפכה לעוד כוח מתחרה בזירה העולמית, יחד עם רוסיה, סין והודו.
ואלו לא חדשות טובות.
לפני עשרים שנה אירופה חוותה מלחמת אזרחים עקובה מדם ביגוסלביה, בין מיעוטים לאומיים שונים. המלחמות הבלקניות גבו את חייהם של אלפים וערבו קתולים, אורתודוקסים ומוסלמים. אבל אז, בשנות ה-90′, לארה”ב הייתה יד חופשית לפעול צבאית בשביל להביא סוף למלחמה. נאט”ו והאמריקאים, ביחד עם רוסיה, פעלו נגד הסרבים – בעלי הברית ההיסטוריים של הרוסים. לפני עשרים שנה ארה”ב הייתה השוטר העולמי ורבים הכירו בה ככזו.
היום כבר אין שוטר עולמי. הוא החזיר את הציוד. ארה”ב הייתה הכוח העולמי היחיד שהתנהל באמת מתוך שיקולים הומאניים-אידיאולוגים. לרוסיה ולסין לא אכפת מסכסוכים אתניים רחוקים גיאוגרפית – הן לא ישלחו חיילים לעצור טבח באפריקה. מה שזה אומר הוא שהטבח בחאלב לא יהיה חריגה – הוא יהיה הנורמה החדשה. מעצמות מקומיות ישתמשו בסכסוכים אתניים-דתיים בשביל להרחיב את תחומי השפעתן, על אף המחיר שזה יגבה על האוכלוסייה המקומית. במזרח אירופה, במזרח התיכון, בתת-היבשת ההודית ובחוף המערבי של האוקיינוס השקט, נראה כיצד מדינות יצטרכו ליצור בריתות חדשות ולהחזיר לעצמן את כוחן אם הן ירצו להיוותר ריבוניות. ד. קוריאה, יפן, גרמניה, בריטניה וויטנאם הן רק חלק מהמדינות שנראה בונות כוח צבאי משמעותי בשביל להתמודד עם אתגרי המחר. וגם אנחנו נצטרך להתמודד.
ירושלים במאה ה-21
מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולהיות צופה מן הצד. היא איננה יכולה להזניח את מדיניות החוץ שלה, את הקשרים שלה והעצמאות שלה בשביל הביטחון ב”אח הגדול” האמריקאי. אנו חייבים ללמוד סוף-סוף את הגיאופוליטיקה של העולם ולהבין את המקום הכול-כך חשוב שאנו יכולים לשחק בעיצוב הסדר העולמי החדש. הגיע הזמן להפסיק ולשבת על הגדר ולהתחיל להתלכלך בשכונה המקומית. שני הפרקים הבאים יוקדשו לגיאופוליטיקה של העולם ולמקומה של ישראל בו.
תודה לכם על ההקשבה.
