טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

חלק א'

קרוב ל-9 שנים, 4,484 הרוגים ו-2 טריליון דולר – זה המחיר שארה"ב שילמה על מבצע "חופש לעיראק" ופרויקט בניית המדינה שאחריו. מה שהתחיל ביישום "הלם ומורא" (shock and awe) ונמשך בלוחמה א-סימטרית בעצימות נמוכה, בא לסיום בדצמבר 2011. אובמה, כפי שהבטיח לבוחריו, השיב את החיילים הביתה. אבל, האם הנסיגה באמת מסמלת את הגעתה של עיראק ליציבות? הנשיא חושב שכן. בפני החיילים השבים מן עיראק הכריז אובמה: "אנו מותירים מאחור עיראק ריבונית, יציבה ועומדת בעצמה"[i]. הבעיה, כתמיד, שבין הנשיא למציאות יש חילוקי דעות עמוקים – ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה בלתי יציבה ביטחונית וללא ביטחון שעתידה בכלל יהיה דמוקרטי.

ראשית, הסוגיה הביטחונית. עיראק סובלת באופן מתמשך ממתקפות טרור, שלא נפסקו גם במהלך דצמבר. להפך – דצמבר מהווה דוגמה מצוינת עד כמה המדינה נמצאת על שפת תהום: בתחילת החודש הובערו 30 חנויות משקה, 4 מלונות ומכון עיסוי אחד בידי כנופיות מוסלמים צעירים ומשולהבים באוטונומיה הכורדית בצפון המדינה[ii]. ב-6 בדצמבר, התקפת טרור בעיר הקדושה לשיעים כרבלא והתקפה שנייה בכירכוכ הרגו 22 מתפללים שיעיים ופצעו למעלה מ-100[iii]. וב-14 בדצמבר שלושה פיצוצים בצינורות הנפט של שדה רומאליה, שדה הנפט הגדול במדינה, הקטינו את תפוקת הנפט של השדה במחצית, מ-1.4 מיליון חביות[iv]. האם זו כוונתו של הנשיא אובמה ב"עיראק יציבה"?

שנית, ראש הממשלה אל-מליקי מסתמן כשליט הריכוזי הבא של עיראק. הניו-יורק טיימס מציין דאגה בקרב דיפלומטיים נוכח "נטיות אוטוריטאריות" ומעצרים חשאיים באוקטובר ונובמבר של למעלה מ-600 פעילי בעת' לשעבר[v]. הממשלה טוענת כי מסמכים שנחשפו בלוב מעידים על קשר בין קדאפי לעצורים ותוכנית להפיכה. אכן, בין העצורים נמצאים קציני צבא ומודיעין, כמו גם פעילים פוליטיים ומבקרים של הממשל. נוסף על-כן סגנו של מליקי, אל מולטאק, הצהיר בגלוי שארה"ב מותירה את עיראק עם דיקטאטור[vi]. התמונה שעולה היא שמליקי הצליח לרכז שליטה במנגנוני הביטחון לרמה בה הוא מעביר הוראות למפקדים בשטח בעזרת הודעות טקסט טלפוניות.

אולם עבור האמריקאים הבעיה עם מליקי אינן הנטיות הריכוזיות, אלא הנטיות האיראניות. אם הרפובליקה האסלאמית תצליח להגדיל את חלקה במפרץ הפרסי, האינטרסים הכלכלים של ארה"ב ימצאו בסכנה חמורה. מן הבחינה הזו, ראש הממשלה מליקי נמצא בתחום האפור: מחד גיסא, הוא פעל בנחישות לשבור את המליציות השיעיות של איראן בעיראק[vii]. מאידך, עיראק עומדת לצד האיראנים בתמיכה בשלטון אסד[viii] וסירבה להצטרף לסנקציות של הליגה הערבית[ix]. הדבר מעיד על אוטונומיה מול איראן, אך ללא כוח חיצוני שישמור את איראן בחוץ, דרום עיראק תזכה בגל הגירה של אנשי משמרות המהפכה.

מי מבעיר את איראן?

היציאה האמריקאית מעיראק בסוף 2011 והניסיון לייצב את אפגניסטן לפני הנסיגה ב-2014 הופכים את איראן לאויב מס' 1 של וושינגטון. אם אובמה רוצה להיבחר בשנית, הוא חייב להבטיח שגדודי קודס[x] לא יבעירו את עיראק. אבל איך? הפיצוצים המסתוריים שבשבועות האחרונים זרעו הרס רב ברפובליקה הם בהחלט מעשים תקיפים, אך האם שירותי המודיעין של ארה"ב או ישראל בכלל אחראים להם?

ניקח לרגע צעד אחורה ונתבונן ביחסים בין המערב לאיראן בשבועות האחרונים. ברור לנו שיש הקצנה במצב וניתן לחלקה לשני חלקים: החלק הראשון הוא החלק המדיני, בו צעדים מדיניים קונקרטיים העלו את האיום נגד איראן. תחת החלק הזה ניתן למנות סנקציות חדשה של ארה"ב[xi] ומדינות נוספות (ביניהן יפן[xii] ודרום קוריאה[xiii]), תרגילים צבאיים משותפים של ישראל עם ארה"ב ואיטליה, החמרת הטון מצד פקידי ממשל וצבא בכירים בארה"ב[xiv] והמשבר סביב הפריצה לשגרירות הבריטית בטהרן[xv]. היחסים בין איראן למערב נראים נפיצים יותר ויותר וטהרן לא נותרה חייבת: איומים בדבר סגירת מיצרי הרמוז ותרגיל צבאי בן 10 ימים בים הערבי[xvi] נועדו להזכיר לעולם שהרפובליקה האסלאמית מסוגלת בקלות ליצור משבר כלכלי חדש. ומשבר כלכלי הוא הדבר האחרון שאובמה צריך[xvii].

החלק השני הוא כמובן סדרת הפיצוצים באתרים הקשורים לתוכניות הגרעין והטילים של איראן. תחילה, ב-12 בנובמבר חלונות טהרן רעדו מפני פיצוץ מפלצתי בבסיס טילים הרחוק מן העיר כ-40 ק"מ. בין ההרוגים נמנה גם "אבי" תוכנית הטילים האיראנית, תת-אלוף חסן טהרני-מוקדם. הרשויות המקומיות תרצו את העניין כ"ניהול לא נכון של תחמושת". אפשר ואכן קליעי הרובים של משמרות המהפכה עשויים דלק טילים. הפיצוץ הבא ב-28 בנובמבר הרעיד את העיר אספהאן והממשל אישר והכחיש (במרחק שעות בודדות) את היות פיצוץ בכלל. לטענת הטיימס הלונדוני, הפיצוץ גרם נזק משמעותי למתקני הגרעין בעיר[xviii]. לבסוף, ב-12 בדצמבר פיצוץ עז הרג 7 אנשים, ביניהם זרים, במפעל פלדה בעיר יאזד.

את השאלה מי אחראי לפעולות הללו קל לפתור ב"ידה הארוכה של ישראל/ארה"ב/שתיהן". אולם ד"ר מיכאל לידן, מומחה לתנועה הירוקה באיראן ובעל קשרים קרובים לארגוני ההתנגדות למשטר, טוען שכוחות אופוזיציה אחראים לאירועים[xix]. הדבר בהחלט אפשרי: ראשית, הדיווחים על סדרת מעצרים של בכירים במשמרות המהפכה בהוראת המנהיג העליון ח'אמנאי[xx]. על-פי הדיווחים, שרובם ככולם מתבססים על אל-ערביה, הסיבה למעצרים היא בחשד לניסיון התנקשות במנהיג העליון שתוכנן להתבצע ב-12 בנובמבר בבסיס הטילים. גם אם נניח שהסיבה אינה ניסיון התנקשות, הרי שהמעצרים לכל הפחות מוכיחים שקיים בקרב ההנהגה הגבוהה באיראן חשד שאנשים מאצלה משתפים פעולה עם המפגעים. העובדה שבמהלך השנים ארגוני האופוזיציה הציגו יכולת מודיעין טובה יותר מזו של ארגוני ביון מערביים מעלה את הסיכוי שהעצורים שיתפו פעולה עם כוחות מתוך המדינה. שנית, יש המצביעים על העובדה שהאתר הגרעיני שהותקף באספהאן אינו אתר בעל חשיבות גבוהה[xxi]. על אף שהוא חלק מפרויקט הגרעין האיראני, ישנם אתרים קריטיים יותר. כמו כן, סדרת הפיצוצים באיראן לא מעידים על תקיפה כוללת של תשתית הגרעין, דבר שעוד היה יכול להצדיק פיצוץ במתקן בעל עדיפות נמוכה.

בכל מקרה, גם אם מדובר בהתקפות על-ידי כוחות אופוזיציה, הפגיעה במתקנים האיראניים בשילוב הסנקציות ואיומי המלחמה המערביים נועדו להבהיר לאיראן שהאפשרות הצבאית אכן על השולחן ואף נשקלת ברצינות. התקווה היא שדי יהיה באיומים בכדי להרתיע את טהרן מהבערת עיראק והמשך המפעל הגרעיני.

אבל לאייתוללות יש תוכניות אחרות.

 

הערות:

[i] "President Obama at Fort Bragg: 'Welcome Home'", The White House Blog, 14.12.11

[ii] "Sermons spark riots in Iraqi Kurdish city", USA Today, 3.12.11

[iii] "Despite attacks, hundreds of thousands of Shiite pilgrims converge on Iraqi city for holy day", Washington Post, 6.12.11.

[iv] "Bombs halve Iraq's Rumaila oilfield output: officials", Reuters, 14.12.11

[v] "Premier’s Actions in Iraq Raise U.S. Concerns", New York Times, 12.12.11

[vi] "Iraq's leader becoming a new 'dictator,' deputy warns", CNN, 13.12.11

[vii] "Iraq Cracks Down on Iran-Backed Shiite Militias", The New York Times, 1.7.11

[viii] "Iraq, siding with Iran, sends essential aid to Syria’s Assad", Washington Post, 9.10.11

[ix]" Iraq sends delegation to Syria for crisis talks", Jerusalem Post, 17.12.11

[x] היחידה המובחרת בתוך משמרות המהפכה, האחראית לעיקר הפעילות החבלנית בחו"ל. ראו "Qods (Jerusalem) force, IRGC", Global Security.

[xi] "US Senate Advances New Sanctions on Iran", Voice of America, 1.12.11

[xii] "Japan adds more sanctions against Iran", ABC, 9.12.11

[xiii] "S.Korea Expands Sanctions Against Iran Over Nuclear Program", Bloomberg, 18.12.11

[xiv] ראש המטות המשולבים, גנרל מרטין דמפסי, אמר שיש הכנות לתקיפה באיראן. ראו "רמטכ"ל ארה"ב: 'מקדמים אפשרות לתקוף באיראן'", ידיעות אחרונות, 21.12.11. אל הטון החמור והמאיים הצטרף גם שר ההגנה, לאון פנאטה, ראו "פאנטה: איראן יכולה להשיג פצצה בתוך שנה או פחות", ידיעות אחרונות, 20.12.11.

[xv] "Iran protesters storm UK embassy in Tehran", BBC News, 29.11.11

[xvi] "Iran’s Navy to Hold War Games Near Key Sea Lanes", New York Times, 22.12.11

[xvii] דניאל פייפס מצביע על העובדה שמי שיכול לקבור את הקריירה של אובמה אינו דווקא העם האמריקאי, אלא האייתוללות. ראו Daniel Pipes, "Tehran Holds Obama re-election wild card".

[xviii] "Report: Blast at Isfahan damaged nuclear facility ", Ynet, 30.11.11

[xix] Michal Ledeen, "Whose REALLY Blowing Up Iran?", PJ Media.

[xx] "Khamenei arrests Revolutionary Guards over assassination", Jerusalem Post, 13.12.11

[xxi] ראו למשל J.E dyer, "That uranium conversion facility at Esfahan? Not a priority target", Hot Air.

מדינת ישראל וארץ המתים החיים – על היעלמות מדינת הלאום הערבית ועליית השחקנים הזרים

ב-1872 פרסם פרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת באזל את ספרו הראשון, העוסק בטרגדיה היוונית. שלא כמו רבים מעמיתיו – ובניגוד לרוח התקופה הרומנטית – הספר מציע ניתוח של הטרגדיה לא מנקודת מבט מורליסטית יודו-נוצרית, אלא מן הבחינה האסתטית והניהיליסטית-פסימיסטית. את הניתוח, אם להשתמש בלשון עדינה, העולם האקדמי דחה מכול וכול.

האם בצדק נדחתה התיזה ובמקומה נותרה עומדת ההשקפה המוסרית, הרואה בטרגדיה היוונית מעין שיעור מורליסטי להמוני העם? אינני חושב כן. ואינני חושב כן בהתבסס על אחת הדוגמאות המאלפות ביותר של עיוורון הניתוח המוסרי המודרני: תיבת פנדורה. לא אחזור כאן על הסיפור שכבר הפך לקלישאה; רק על המוסר השכל. ההשקפה המקובלת רואה בתקווה, הנותרת לאחר שכל הרעות יצאו, כנחמה לאדם. התקווה נתפסת כתרופה נגד הצרות שפנדורה הביאה לעולם ובכך באה להקל את עול הקיום על כתפי האדם.

הבעיה היא שאם התקווה היא דבר טוב, מה היא עושה בתיבת פנדורה? האלים, להזכירכם, שלחו את התיבה בכדי להעניש את בני-האדם על קבלת האש מידי פרומתיאוס. אין שום היגיון – לא תכליתי ולא סיפורי – בהימצאות ברכה בתוך תיבת קללות. אז מה מעשיה של אלפיס בתיבה?

התשובה, אם נלך לפי הצעתו של הפרופסור, היא שתקווה היא הקללה הגדולה ביותר. כן, זאוס נתן לעולם ערב-רב של זוועות, אך האדם בכל רגע יכול לסלק עצמו מן העולם. רק עם התקווה היצור האנושי ימשיך את סבלו עד כלות. יש לזכור שאחת מן התורות המוסריות הנפוצות ביותר בעולם הקלאסי הייתה הסטואה, שקראה לאדם לסלק מליבו גם שמחה וגם צער ולהתאבד במקרה בו הגורל פונה נגדו. עבורנו הרעיון מזוויע; עבור היווני זהו כורח נפשי שאין בלתו.

בעניין הזה נזכרתי בקוראי את מאמרו של ד"ר גיא בכור על הסופה במזרח התיכון. את ד"ר בכור אני מעריך מאוד, לא רק על אבחנות מדיניות חדות אלא גם על עומק מחשבתו וידיעותיו. הבעיה שיש במאמריו מן האופטימיות הקטנה, התקווה שהעולם הערבי עוד יצליח לטפס מן התהום אליו הושלך. כפי שהוא כותב בנוגע למצרים:

"אם ברצונה להצליח בניסויים המהפכניים שנטלה על עצמה, החברה במצרים חייבת להתנער מתרבות הערצת השלילי והאלים, ולהתכנס לחזון חדש של בנייה, שיקום ופיתוח. לא הסיסמאות הריקות מתוכן של הגורמים האסלאמיים, שנועדו לצורכי בחירות, אלא תנופה לאומית חדשה, חזון חדש ומלהיב, ומצרים אוהבת חזון שכזה. כדרכה, גם אותו היא תקדש. אם לא יקרה כך, המדינה האדירה הזו נידונה להמשך השקיעה והמבוכה הרעיונית,  לקול צחוקה האכזרי של האנרכיה, מעשי ידיה שלה עצמה." – צחוקה של האנרכיה, ידיעות אחרונות, 24.11.11.

הבעיה שמצרים כבר אינה יכולה לחמוק מן האנרכיה, לא עם סכנת פשיטת רגל ו-20 מליון עניים להאכיל. וכמוה, העולם הערבי כולו זוחל לאיטו לצד הדרך של ההיסטוריה. כי מהי המשמעות של ניצחון האחים המוסלמים במצרים? העלמת מדינת הלאום הערבית לטובת האינטרסים האסלאמיים העל-לאומיים. "האביב הערבי", בניגוד מוחלט ל"אביב העמים", דווקא הביא לחיסול הלאומיות הערבית. מעתה הערבים לא יהיו יותר אדונים לגורלם, אלא מגרש המשחקים לכוחות זרים.

נכון, המלכויות הערביות נותרו יציבות גם לאחר המהפכה, אך לא ערב הסעודית ולא נסיכויות המפרץ מדינות לאום ערביות. הן מונרכיות, בהן בית המלוכה הוא המרכז של הזהות הקולקטיבית. וחמורה יותר היא העובדה שעתה המדינה הערבית המשמעותית ביותר – ערב הסעודית – אמונה על אחד הזרמים הקיצוניים ביותר באסלאם הסוני. לממשלות המערב ולמחנה השלום בארץ יהיה קצת קשה לקדם את תהליך השלום כאשר הגיבוי היחיד למהלך יגיע ממקום בו אסור להקים כנסיות ולנשים אסור לנהוג. מי יודע, אולי גם הניצחון האסלאמי במצרים יעודד את הווהאבים לבעוט את בית סעוד.

בכל מקרה, הריק שנוצר באזורנו מושך כעת כוחות זרים לעצב אותו כרצונם: הפרסים, הטורקים, הרוסים והאסלאמיים.

בנושא הפרסי כבר חזרתי ואמרתי וחזרתי והתראתי על העובדה שלא משנה מה יציע המערב – אם גזר ואם מקל – איראן תפתח נשק גרעיני ותנסה להשתלט על מסדרון הנפט. הם אינם עושים זאת מתוך חמדנות, אלא מן הצורך הקיומי להציל עצמם. קרוב לוודאי שאנו נתחיל לראות תנופה אמתית בנושא לאחר דצמבר, כאשר האמריקאים יסיימו את נוכחותם בעיראק. מכאן גם אפשר להבין את המתיחות האחרונה ביחסים: וושינגטון מנסה להפחיד את איראן לבל תקרע את חיית המחמד האמריקאית.

הרפובליקה הטורקית היא כבר סיפור מעט יותר אופטימי, אבל רק בגלל שהוא פחות נואש. ארדואן מסתכל על טורקיה ותולש את שערות ראשו: במערב המדינה, המודרניסטים המתוחכמים עסוקים מדי בכדי להביא ילדים וקומלים. גם במזרח המדינה, שיעור הפריון הטורקי בקושי עובר את שיעור ההחלפה של 2.1 ילדים לאישה. ובעוד האוכלוסייה הטורקית דועכת, הכורדים שומרים על רמת פריון גבוהה. מה ארדואן יכול לעשות בכדי להציל את טורקיה לא רק ממוות דמוגרפי, אלא גם ממשבר כלכלי מקיף? אימפריה ניאו-עות'מאנית! אם טורקיה תמצב עצמה ככוח גיאופוליטי חדש באזור, וודאי שכספים יזרמו אליה מן המונרכיות הערביות בכדי להיאבק באיראן ולשמור על הסדר באזור המתפורר.

עבור ישראל מדובר ביוזמה נהדרת – הטורקים לא רק נכנסים לתוך הבוץ הכורדי, אותו אנו יכולים להעמיק יותר, אלא גם נמצאים במסלול התנגשות עם הרפובליקה האסלאמית של איראן ועם הפדרציה הרוסית. במקרה האיראני, בעוד טהרן מנסה לתמוך בבשאר אסד, טורקיה מנסה להפילו ותומכת במורדים נגדו (מה שאגב אומר שסוריה שלאחר אסד לא תהיה ידידותית לישראל). במקרה הרוסי, לא רק שטורקיה פועלת נגד האינטרס של מוסקבה בסוריה, אלא גם מאיימת על קפריסין, מדינה הקרובה לרוסים. במילים אחרות, ארדואן דואג לשים עצמו בין הפטיש לסדן.

שלישית ברשימה היא רוסיה, אשר רק לפני שבוע שלחה כוחות ימיים לסוריה. הרוסים עדיין זוכרים את הטריק המערבי בלוב (ראו "מבצע 'חופש ללוב'", סיקור ממוקד) ולא יתנו לנאט"ו להטות שוב את מאזן הכוחות לטובתם. הצי הרוסי כעת מהווה מטרייה עבור אסד לחיסול ההתנגדות לו, מתוך הבנה שבאם יצליח לשרוד את המהומות סוריה תהפוך לגרורה רוסית.

אבל, אליה וקוץ בה: המשטר העלוואי יצטרך לתת גם מרחב פעולה לאיראן בשטחו. כיום הרוסים נותנים רוח גבית לטהרן בדרישתה לשמירת פרויקט הגרעין. כרגע, מערך האינטרסים מעודד את רוסיה לנסות ולשים מקלות בגלגלי המערב במקום לעזור לו. ברם בקרמלין יודעים, וודאי ההנהגה שנהלה את מלחמת צ'צ'ניה השנייה, שאיראן גרעינית תפנה את עיניה לא רק מערבה, אלא גם צפונה. אם הפדרציה הרוסית תמשיך לתת לרכבת הגרעינית לדהור, בעתיד הלא רחוק הקווקז יבער עם נשק איראני.

ולבסוף, יש לנו את התנועות האסלאמיות הסוניות בעיקרן, שמהוות כעת "פריחה אסלאמית" בכל המרחב ממערב לפרת. אינני מונה אותם כערבים, או אף רואה בהם גורמים ערבים, מפני שהתנועות הללו אינן מגבילות עצמן רק למרחב הגיאוגרפי הערבי – לאחים המוסלמים יש שלוחות רבות בעולם המערבי, כולל בארה"ב, ומטרתן הראשית של אגד התנועות היא הקמתה מחדש של הח'ליפות האסלאמית.

התנועה הראשית מבין התנועות הללו היא "האחים המוסלמים", שזכו לא מכבר בניצחון אלקטוראלי במצרים ומאיימים על יציבות בית המלוכה בירדן. את ידם הם גם טומנים בקלחת הסורית ובאם האנרכיה בלוב תמשיך ותגבר, אנו אולי יכולים לצפות לפלישה מצרית דווקא לשכנה ממערב, כחלק מניסיון של קהיר לא רק לאחד את צפון אפריקה בחגורה אסלאמית, אלא גם בשביל הנפט שיזרים מעט כסף זר לקופת המדינה המדלדלת.

ומה המסקנה מכל התהליך הזה עבור ישראל? תם תהליך השלום – סופית. מדינה פלשתינית, לאומית-חילונית, לא תוכל להתקיים במרחב ובגדר התאבדות לאומית יחשב כל וויתור על חבלי ארץ אסטרטגיים. מה שיש לעשות במקום הוא, כפי שכבר המלצתי לא פעם, לחבק את האנרכיה: מדינת ישראל נמצאת בעמדה נהדרת לשפוך עוד הרבה שמן למדורה המזרח תיכונית. וכאשר האש תסיים לכלות את אויבינו, נוכל אנחנו לבוא ולקטוף את הפירות הנותרים.

שבוע טוב.