מה שרות הצנטריפוגות

מה שרות הצנטריפוגות

אנחנו אוהבים את האיום האיראני, כמו ילדה בלתי-פופולארית שמקבלת קריצה מתימהוני. נכון, מחמוד רוצה להשמיד אותנו, אבל גם עכשיו הוא ועוד פרסים קטנים עוסקים במלוא המרץ בלהשמיד אותנו. עבור מישהו בכדור-הארץ מדינת ישראל היא כל עולמו, או כל העולם שהוא רוצה למחוק באש גרעינית. ולכן גם התגובות ההיפר-היסטריות, הדיבורים וחזיונות האימים של טיל גרעיני נגד ירושלים או פצצה מלוכלכת בתל-אביב. אין ספק שיזם תקשורת מוכשר כבר עכשיו חופר בארכיונים אמריקאים בשביל לייבא את פורמט "במקרה של פצצה הסתתר תחת השולחן". אולי אפילו נביא את לואיס בלאק!

הבעיה שההנחה כי איראן שואפת לייצר נשק גרעיני בשביל להשמיד את ישראל, כצעד ראשון להרפתקה אימפריאלית או סתם בשביל הכיף, היא הנחה אופטימית. אופטימית מפני שנדמה לנו שלאיראן יש ברירה בפיתוח נשק גרעיני. ולא כך הדבר.

ב"איראן רוצה מלחמה" הבהרתי  שהרפובליקה האסלאמית תשאף לפתח נשק גרעיני כהגנה מפני התקפה מערבית בעודה משתלטת על "מסדרון הנפט", אזור הנמתח מהמפרץ הפרסי עד הרי הקווקז. ומדוע תעשה זאת? מפני שאיראן עומדת בפני קריסה דמוגרפית-כלכלית. בתוך דור אחד רמת הפריון צנחה מקרוב ל-7 ל-1.77. הדבר עומד להפוך לחלוטין את פירמידת הגילאים ולהטיל על הכלכלה האיראנית המפגרת את הצורך לתחזק אוכלוסיית זקנים שתמנה חמישית מן האוכלוסייה. לאיראנים אין את המשאבים והם יודעים זאת.

הטעות היא לחשוב שטהרן נשלטת על-ידי מטורפים נטולי היגיון. בכלל לא. מה שלא חסר להם הוא היגיון : התפשטות לשדות נפט חדשים תבטיח את קיום האומה הפרסית לאחר המהפך הדמוגרפי. עבורנו זה נראה מטורף, אך רק מפני שההיגיון שלנו מסורס. כפי שצ'סטרטון כתב: "דמיון אינו מוליד טירוף. מה שמוליד טירוף הוא היגיון. משוררים אינם משתגעים; אך שחקני שח כן."

מכאן גם שסנקציות יכשלו בטיפול בבעיה ויותר מכך – יעודדו את איראן להגביר את קצב פיתוח הנשק ותוכניות הכיבוש שלה. הרי המערב לא יכול להבטיח לאיראן עתיד בר-קיימא (האיחוד האירופאי בקושי יכול להבטיח את עתידו שלו). בעצם, הסנקציות מעמידות בפני פרס שתי אפשרויות: לקרוס כלכלית או לקרוס כלכלית. לכן היא חייבת להפוך את השולחן, לקבוע מחדש את התנאים.

מה גם שאות הפתיחה אינו רחוק: בסוף דצמבר השנה הנסיגה האמריקאית מעיראק תושלם. זו שנת בחירות בארה"ב ואובמה לא יוכל להשאיר את החיילים שהבטיח להשיב הביתה. הוא גם יודע שברגע בו יצא אחרון החיילים האמריקאים, יכנסו סוכנים איראניים בהמוניהם. אולי זו הסיבה שארה"ב ובעלות בריתה עושות שרירים: הן מנסות להרתיע את איראן מלבלוע את עיראק. אבל, לאיראן אין ברירה אלא להתרחב לדרום העשיר בשיעים ובנפט. סנקציות כלכליות ותרגילים צבאיים לא ירתיעו אותה, מפני שהיא יודעת שמדובר בבלוף.

האפשרות היחידה לצמצם את האיום (ולא לחסלו – עברנו את נקודת האל-חזור) היא האפשרות הצבאית. ולא בהכרח תקיפות נגד מתקני הגרעין האיראניים. גם מימון בדלנים כורדים ובלוצ'יים באיראן ועידוד מהומות שם יעסיקו את הצבא בניסיון להבטיח יציבות מבית במקום לכבוש בתי אחרים. אפשרות נוספת, שהיא פחות מנומסת דיפלומטית אך אולי יותר יעילה, היא תקיפת מרכזי השלטון באיראן. מדינה באנרכיה אינה יכולה לנהל פרויקט גרעין. נכון, הסיכון לדליפת חומרים רדיואקטיביים לידי טרוריסטים הוא גדול, אולם אם למדנו לחיות עם הסיכון בפקיסטן גרעינית (שאינה בדיוק מופת ליציבות) אפשר גם להתמודד עם איראן הרוסה וכמעט גרעינית.

אבל, הכול תלוי מה יעשו בחלון הזמן שנסגר במהירות. ברגע בו פצצת גרעין פרסית תיוולד לעולם, המערכה האחרונה בטרגדיה תעלה.

צווחת הברבור, או מדוע נתניהו "שקרן"

ב-1933 גרמניה קיבלה, בשעתה הגורלית ביותר, מוקיון ועדר חולמניים בעלי פטיש למגפי עור ומסדרים צבאיים כמנהיגיה. במקום פוליטיקאי ברזל כמו ביסמרק, עלה לשלטון שרלטן עם חלומות גדולים מדי וחוש מציאות קטן מדי. נכון, הצורר הנאצי היה דמגוג נהדר, אך לא זה קריטריון למנהיג, אהבת העם אליו. שפנגלר קבע שגרמניה צריכה "גיבור, לא סתם טנור הירואי". אולי הידיעה על החורבן המתקרב לגרמניה הוא שהכריע את ההיסטוריון, שנפטר מהתקף לב ב-8 במאי 1936, 9 שנים בדיוק לפני חורבן הרייך.

בגרמניה, לפי שפנגלר, גורל התרבות המערבית היה אמור להיות מוכרע. הגרמנים, "הצעירים שבעמים האירופאים", נועדו לטפל בבעיות האדירות שהתאספו מעל המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21, ענן סערה "שברק ראשון שלו היה מלחמת העולם". לא להציל את המערב, כי מן השקיעה לא ניתן לברוח, אך כן לשלוט על קצבה, על האופן בו תתפתח. בקיצור, המאה ה-20 יכלה להיות המאה הגרמנית.

ואולם דווקא בנקודה הקריטית ביותר, כאשר מנהיגות חזקה נדרשה, הציצה מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאלית ונשברה לחלוטין תחת העומס. כל המכונה האירופאית האדירה, מולידת אימפריות חובקות עולם, התמוטטה והושלכה כלאחר-יד לפח הזבל של ההיסטוריה. כמובן, היסטוריה אירופאית עדיין יש, אך האירופאים אינם הסובייקטים בדרמה אלא האובייקטים – האמריקאים והרוסים בוחשים כרצונם. וכאשר עולה אירופה, זו בעלת הרחם העקר ו"העוצמה הרכה" (עוצמה רכה! הייתם מאמינים? במקום בו מפלצות ברזל נאבקות, אירופה רוצה קרב כריות), לרגע כאיחוד על-מדינתי, המבנה שב ומתמוטט מטעמים פיננסיים (ואולי נעז לומר – תרבותיים?). הגרמנים אינם כבר העם הצעיר, אולי רק הזקן הבריא ביותר במוסד הסיעודי ששמו "אירופה". איתם צרפת ואנגליה, ספרד ואיטליה, שוקעות לעתיד כסוף שיער. יש אומרים שזה לא הסוף, שניתן עוד להפוך את הדמוגרפיה, שהאירופאים יזכרו מחדש למה עוד משמשים אותם כלים מוזרים שבין חלציהם. אולי. כרגע, הם זן בסכנת הכחדה.

ואל מול הרקע הזה הצהרת סרקוזי צריכה להיבחן. כן, הצהרה. סרקוזי הצהיר בפני אובמה – מוקיון מס' 2 בסאגה – את עמדתו. פליטת פה היא בדרך כלל מה שפוליטיקאי עושה בנאום, כאשר הוא מבטיח ומבטא דברים שלא טרח לחשוב עליהם קודם. מה שנאמר בשיחות סגורות הם כנראה הדברים הכנים היחידים שפוליטיקאי אומר, אם בכלל הוא יכול לומר משהו כנה.

סרקוזי הצהיר בפני אובמה ש"נתניהו שקרן" והאחרון ניחמו בעובדה שהוא נאלץ להתמודד עם ראש ממשלת ישראל כל יום. אם הייתי מופתע, הדברים היו מקוממים. זה מה שמנהיגים של מדינות ידידותיות חושבים עלינו? והיכן ההתנצלות הצרפתית? האמריקאית? אם הדבר היה נאמר על פוטין, סרקוזי ואובמה היו עסוקים עכשיו בשלל תרגילי אקרובטיקה דיפלומטית לבידור העריץ הרוסי. אבל, אני לא מופתע.

משלושה טעמים אין הפתעה בדברים:

ראשית, אין בין מדינות חברויות, רק אינטרסים. העובדה שמנהיגי בעלות-ברית חושבים כך על ראש הממשלה אינה מורידה מערכם של אינטרסים. היא כן משפיעה על הערכתם, כי בכל זאת עמדה רגשית משפיעה על תפיסה מציאותית. אך אסור לטעות במחשבה שיש איזו "חברות קדושה" שעבורה מדינה אחת תקריב אינטרס עבור מדינה אחרת.

שנית, ההצרה קרוב לוודאי נובעת מהסרבנות הישראלית להצטרף לחגיגת השלום. סרקוזי עומד בראש מדינה בלתי רלוונטית ואובמה הוא מנהיג בלתי-רלוונטי. הנחמה היחידה ששניהם יכולים למצוא, בתוך ים ההרג וההרס הגועש סביבנו, היא האשליה שהסכם שלום בינינו ובין הישות הפלשתינית תביא לשינוי לטובה. ונתניהו מסרב להשתתף. אין זה מפתיע שמנהיגים כה טרודים פורקים את תסכולם על ראש ממשלת ישראל.

ושלישית, ישראל מוכרת את עצמה במחיר נמוך מדי. אנו המדינה היחידה במזרח התיכון שלא נמצאת בפני סכנת השתלטות איסלאמיסטית, מלחמת חורמה או התמוטטות. המרחב כולו נהפך שוב להיות א-מורפי, שוב קורץ להרפתקנים בעלי האומץ לעצבו. זו פרשת דרכים היסטורית רבותיי – האם מדינת ישראל תבסס את ריבונותה פעם אחת ולתמיד, או תהפוך לגרורה (במובן של טפיל חסר קיום עצמאי) מערבית? אם בבית הלבן ובארמון האליזה לא מעריכים את תרומתנו להגנת המערב, נפנה למזרח. סין, הודו, אולי אפילו רוסיה, יכולות להיות שותפות חדשות.

ובעידן של איראן גרעינית, שווינו רק יעלה.

image