מלחמת אזרחים? המלחמה של נאט"ו ועתיד לוב

לאחרונה, עם נפילת טריפולי לידי כוחות האופוזיציה, עולה שוב ושוב השאלה "מה הוא עתידה של לוב". התשובה נדמת – במבט ראשון – פשוטה,טריוויאלית ממש ודורשת מאתנו רק לחשב מה מסתבר יותר: הצלחת השבטים להתגבר על מחלוקות או מלחמת אזרחים?

ידוע לנו שהיריבויות השבטיות כבר החלו להופיע, עם הצלחה חלקית של הנהגת המורדים להסדיר אותן:

In recent weeks, rebel fighters in Libya’s western mountains and around the coastal city of Misurata have lashed out at civilians because their tribes supported Colonel Qaddafi, looting mountain villages and emptying a civilian neighborhood.

הקורבנות הראשונים הם כמובן השבטים שתמכו בקדאפי (ושבטו שלו), אך מה יקרה כאשר יגיע הזמן לחלק את העוגה? האם השבטים הגדולים לא ידרשו נתח משמעותי יותר? האם הברברים לא ידרשו פיצויי על אפליה של שנים? לוב אינה מדינה אמתית, אלא אוסף שבטים עם דגל, מעין עיראק של צפון אפריקה. אולם נשגה אם נחשוב שהדמיון מסתיים רק בהרכבה החברתי. כמו בבגדאד על גדות החידקל, גם בטריפולי לא משתתפים שחקנים מקומיים בלבד. קחו לדוגמה את הדיווח הבא (ההדגשות שלי):

Developed and refined during multiple meetings in Washington, Benghazi and Doha, the list represents an attempt to anticipate every possible hiccup and challenge that could undermine Libya’s transitional government in its first weeks.

[…]

By early summer, diplomats were traveling regularly to Benghazi and Doha with proposals and counterproposals for dealing with dozens of specific tasks. – The Washington Post, Libyan rebels, allies implement plans to prevent anarchy in Tripoli, 25.8.11.

פקידים של מעצמה זרה מדברים ומסדירים בינם לבין עצמם את עתידה של מדינה? נראה שהפעילות ההומניטארית של נאט"ו הפכה למבצע אסטרטגי לפי סגנונו החתרני של קיסינג'ר.

חיל רגלים בלתי-רשמי

המורדים אולי החלו את דרכם כתנועה עצמאית, אך כיום להתייחס אליהם כמשהו חוץ משכירי חרב תהיה טעות. זו גם השגיאה העומדת בבסיס ניתוח עתידה של לוב – אנו מניחים שהמצב הוא פוליטי-מקומי ויוכרע על-ידי הדינאמיקה הפנימית לאחר קדאפי, כלומר בהתאם ליחסים בין השבטים והקבוצות השונות. נאט"ו נדמת רק כמעודדת מהצד, שמפעם לפעם תמכה במורדים בעזרת תקיפות אוויריות. בחינה קרובה יותר מראה שנאט"ו היא השחקן המשמעותי ביותר בזירה, עם המורדים הלובים כלא יותר משליחים והצדקה למלחמה (או "פעולה קינטית צבאית" בלשון הבית הלבן).

הבה נתבונן על העובדות:

בקרב המורדים פועלים יועצים צבאיים מקטאר[i], בריטניה, צרפת ואיטליה[ii]. המורדים גם משתמשים בנשק שסופק על-ידי מצרים (באישור אמריקאי)[iii],צרפת[iv], קטאר ומדינות "עלומות" נוספות[v], וממומנים על-ידי מדינות זרות דוגמת בריטניה ואיטליה. כמו כן, הפעילות שלהם מתבצעת תחת מטרייה צבאית של נאט"ו, אם בצורת התקפות אוויריות או מודיעין ותוך חריגה ברורה מהחלטה 1973 של מועצת הביטחון. ההחלטה, המהוות את המנדט של נאט"ו לפעילותה, הטילה אמברגו נשק (שכאמור הופר) ואזור ללא טיס מעל לוב. ובעוד נאט"ו בהחלט אוכפת את האזור ללא טיס, חיל האוויר שלה עושה מעבר לשורת הדין ופועל באופן הדוק עם המורדים למיטוט כוחותיו של קדאפי[vi]. כפי שמציין הוושינגטון פוסט בדיווחו על גל ההפצצות במאי השנה,

The new assault appeared to reflect increased cooperation between NATO and the rebel army, allowing the rebels to make modest gains on the ground this week.

[…]

The official also stressed the importance of Tuesday’s NATO bombings in Tripoli. Several alliance members, eager to avoid a protracted stalemate in Libya, have been pushing NATO to be more aggressive in striking Gaddafi’s center of power, despite concerns about possible civilian casualties.

בנוסף לתיאום התקפות אוויר, נאט"ו החליפה מודיעין עם המורדים לשם מיקוד ההפצצות מצד אחד וייעול פעולותיהם מצד שני. כיום, לאחר כיבוש טריפולי, הפנטגון מכחיש ושר ההגנה הבריטי מאשר[vii] שנאט"ו מספקת ללובים כלי מודיעין לשם לכידתו של קדאפי, שוב בניגוד להחלטה 1973.

נראה, לכאורה, שכוחות נאט"ו מפרים בשיטתיות את החלטה 1973 על-ידי תמיכה פעילה במורדים והפצצה שיטית של צבא קדאפי. אבל רק לכאורה. בהחלטה עצמה נמצא בין השאר סעיף הקורא להפעלת כל אמצעי הדרוש להגנה על חיי אזרחים. מכאן ההיגיון פשוט: אם תומך קדאפי יכול לשאת נשק ולסכן אזרחים, הוא מטרה לגיטימית. כך מפקדות מודיעין, המתחם של קדאפי וגדודים ש"במקרה" עמדו בדרכם של המורדים הושמדו בסערת אש. אף שליחת נשק למורדים, בניגוד להכרזת האמברגו, הוצדקה על-ידי הסעיף המעורפל של "הגנה על האזרחים". בנקודה זו נתעלם מהאשמות מצד ארגונים הומניטאריים שונים על פשעי מלחמה שנאט"ו מבצעת, משום אי-הידיעה האם הדברים נכונים (הקוראים מוזמנים לנחש כמה ועידות חקירה וגינויים בין-לאומיים ירדו על ראש חברות נאט"ו).

אם כן, נסכם: "המורדים הלובים" ממומנים על-ידי אירופאים, מחומשים על-ידי המערב ומאומנים ונתמכים מודיעינית כמו גם צבאית על-ידי נאט"ו. לא ניתן אלא לקבוע זאת – מלחמת האזרחים של לוב היא מבצע צבאי של נאט"ו, בו פועל חיל רגלים בלתי-רשמי שלה. היא מקומית כסניף מקדונלדס.

האינטרס האירופאי

אחרי שהבהרנו כי כיבוש טריפולי היה סיום מבצע צבאי של נאט"ו, יכולים אנו לפנות לסוגיית עתיד לוב. ולשם ידיעת עתידה, עלינו קודם לשאול: מה הביא את אירופה להשקיע משאבים כה רבים במערכה נגד לוב? הטיעון ההומניטארי, לאור המשך הטבח בסוריה, אינו תקף. גם עוינות לקדאפי אינה נימוק. נכון, התימהוני קרא למחוק את שוויץ מן המפה, אך ממתי אירופאי טוב נלחם במישהו על כבוד? לא, בעת המודרנית נלחמים לשם כוח ואירופה הזקנה הפילה את קדאפי לשם העצמת כוחה, דרך העצמת כלכלתה.

וכאן יש צורך לסייג.

בדרך כלל כאשר מדברים על ניסיון של מדינה או אגד מדינות להפיל שלטון של מדינה אחרת, מדמיינים חבורת גברים עלומי שם ופנים בחליפות, הדנים עם קוניאק וסיגר כיצד לחלק את העולם. לאחר שהם מסכימים על סדר עולמי חדש, הם צוחקים את צחוקם המרושע או סוגדים לשטן (תלוי לאיזו מתיאוריות הקונספירציה אתם מקשיבים). כאשר אני מדבר על הנושא, אירופה פשוט קפצה על הזדמנות לשנות את לוב לטובתה. הרי גם קודם הקשרים עם לוב של קדאפי היו רווחים מאוד לאירופאים[viii]. אבל, המהומות הציעו אפשרות עסקית: להפיל את העריץ הססגוני בשביל ממשלה נוחה יותר לעסקים. מי לא היה קופץ על העסקה?

נוסף על כך, מנהיגי המורדים משיבים להסתייגות הסינית והרוסית מתמיכה בהם על-ידי סילוק יזמים מן המדינות האמורות לטובת יזמים אירופאים[ix]. צעד זה מתבטא בהכרח בהפסד של מיליארדי דולרים לרפובליקה העממית כמו גם לפדרציה הרוסית, בעוד אירופה מרוויחה את אותם דולרים מופסדים. הדבר גם מהווה ניצחון מדיני חשוב של אירופה על רוסיה, על-ידי מניעה מזו האחרונה להגדיל את תלותה של היבשת באנרגיה רוסית.

בשנים האחרונות רוסיה חתמה על שורה של עסקאות עם לוב בתחום האנרגיה והנשק בשווי מיליארדי דולרים במטרה להגדיל את הסחר בין המדינות[x]. בכך הקרמלין פתח חזית נוספת למצור האנרגטי על אירופה: עשירית מצריכת הנפט של האיחוד מגיעה מלוב[xi] ותלותן של המדינות החלשות כלכלית בו (אירלנד, איטליה, ספרד ויוון) אף גדולה יותר[xii]. לנוכח הניסיון הרוסי ליצירתו של קרטל אנרגיה חדש[xiii], והשימוש שעשתה בעבר בנשק האנרגיה, מניעת אפשרות סיכון בטנה הרכה של אירופה הוא צעד אסטרטגי ראשון במעלה.

עיראק של הסהרה

מהו, בסופו של דבר, עתידה של לוב? אנרכיה בהיקף מצומצם. שבטים מסוימים אולי ימרדו בשלטון המרכזי שיוקם, אולם אנרכיה של מלחמת אזרחים לא תתחולל. כן, לחימה בעצימות נמוכה תתרחש, אפשר ופיגועי תופת יתרחשו באזורים הנידחים יותר של המדינה, ברם נאט"ו וקטאר (אשר גם היא לקחה חלק מרכזי במלחמה[xiv]) יבטיחו את הסדר בערי החוף ושדות הנפט. רק אם האלימות תגדל מעל רמה בלתי נסבלת, לוב תשוחרר מנוכחות כוחות זרים ויותר לה לשקוע לאנרכיה. ואולם עד אותו רגע, לוב תיוותר כעיראק של הסהרה.

מוקדש ליום-הולדתה של קוראת מיוחדת וקרובה.

הערות:

[i]The Washington Post, "Qatari military advisers on the ground, helping Libyan rebels get into shape", 13.5.11.

[ii] Voice of America, "Italy, France Join Effort to help Libyan rebels", 20.4.11.

[iii] Wall Street Journal, "Egypt said to arm Libya rebels", 17.3.11.

[iv] New York Times, "France says it gave arms to the rebels in Libya", 29.6.11.

[v] Anthony Tucker-Jones, "Is Europe covertly arming Libya's rebels?", 12.8.11.

[vi] MSNBC, "Covert teams from US,NATO boots rebel forces", 22.8.11.

[vii] The National Memo, "Pentagon: US, NATO not in manhunt for Gadhafi", 25.8.11.

[viii] Wall Street Journal, "Europe's ties with Libya questioned", 22.2.11.

[ix] World Tribune, "New leaders may expel Russia and China from Libyan energy sector", 25.8.11 and Reuters, "ENI leads Libya oil race; Russia, China may lose out", 22.8.11.

[x] New York Times, "Russia seeking tighter economic relations with Libya".

[xi] Eurostat, "Energy production and imports".

[xii] The Economist, "Relying on Libyan oil", 25.2.11.

[xiii] אלון לוין ויובל בוסתן, "הקרמלין בע"מ", סיקור ממוקד, גיליון ספטמבר 2007.

[xiv] Wall Street Journal, "Qatar reaps rewards from its rebel aid", 25.8.11.

אל תתנצלו, תחכו

  בימים של מחאות המונים ברחבי העולם ונפילת משטרים אשר נראו יציבים, הניסיון ליצור תחזית לטווח הארוך נדמה כניסיון עקר. ואולם, ללא הערכה של העתיד לבוא, אנו רק עוסקים בכיבוי שריפות בהווה במקום ביסוס מהלך מקיף בעתיד; בטח בימים אלה. כאשר טבח המוני מבוצע בסוריה, מלחמת שבטים מתחוללת בלוב ואי-יציבות שולטת במצרים, תימן ועיראק, אנו חייבים להבהיר לאן פני האזור מועדות. ותחילה, ראוי לבחינה הבלון הטורקי המעז לדרוש מאתנו התנצלות על היותנו מדינה ריבונית (וכטיפשים אנו טורחים אף להשיב).

  גם כיום, קרוב לוודאי שעדיין יש רבים המהללים את "המודל הטורקי": דמוקרטיה אסלאמית, מערבית וקפיטליסטית, המהווה אי של יציבות במזרח התיכון המעורער. ראו למשל את דבריו של ד"ר גורן, המציע למפגינים ב"אביב הערבי" לאמץ גם הם את המודל הטורקי המצליח. כפי שמבהיר איסאן דאגי,

The latest people movements in Tunisia and Egypt bring up the possibility of a third way for the Middle East. In this context the Turkish experience with democracy shows that Middle Eastern peoples do not have to choose between an authoritarian government and an Islamist regime. There is a third option, which is a representative and accountable government with free and fair elections conducted regularly.

אם לא שמעתם את האודה לשמחה בזמן קריאת הדברים, עדיין לא הבנתם עד כמה אנשים התאהבו בדמוקרטיה הטורקית, או ליתר דיוק – בתמונה שהם יצרו של הדמוקרטיה הטורקית. אך כמו כל אהבה שמבוססת על שקר, גם כאן הגיעה לבסוף הבגידה:

האיסלאמיסטים עלו לשלטון בבחירות המוזרות שהתקיימו בשנת 2002 כאשר זכו בשליש ממנין הקולות ובשני שלישים מהמושבים בבית הנבחרים. הם התנהלו בזהירות ובכשרון, וכאשר זכו בכמעט מחצית הקולות ב-2007 החלו לשלוט בצורה משולחת רסן: הם הטילו קנס מופרז ביותר על אדם שביקר אותם בתקשורת, והפריחו תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין נגד הצבא. – טורקיה האיסלאמיסטית ואיראן החילונית?

המודל הטורקי הוא שקר, וזו אף לא הנקודה המעניינת ביותר.

  שתי הנקודות הרלוונטיות למדיניות החוץ הישראלית הן אלו:

א. הכלכלה הטורקית – בעוד לנו יש המותרות למחות רק על יוקר המחייה (מחאה בה אני תומך באופן מוחלט), הטורקים מסתכנים במשבר כלכלי כולל. נראה שהפעילות הכלכלית היוצאת מגדר הרגיל של טורקיה בתקופה האחרונה היא תגובת לוואי של אשראי זול.

ב. הדמוגרפיה הטורקית – בניגוד לנהוג לחשוב, שיעור פריון במזרח התיכון ירד באופן חד מאז שנות ה-80, עם איראן בראש הצניחה מ-7 ילדים לפני המהפכה האסלאמית לפחות מ-2 כיום. טורקיה מצידה מגרדת בקושי את מספר הילדים הדרוש לשם שמירה על גודל האוכלוסייה הקיימת עם 2.12 ילדים לאישה (הרמה הדרושה היא 2.1). ואולם עם לוקחים בחשבון את ההרכב האתני כמו גם הגיאוגרפי של טורקיה, התחזית הדמוגרפית נהיית הרבה יותר עגומה: אוכלוסיית הטורקים האתניים בכללה נמצאת בסביבות שני הילדים לאישה, כאשר הטורקים באזורים העירוניים והמודרניים יותר במערב המדינה מולידים אף פחות. הכורדים לעומת זאת מתאפיינים בשיעור פריון גבוה פי 2 מן הטורקים, מה שמעמיד את הטורקים בסכנה קיומית אמיתית: שיבה למאבקים האלימים בין הטורקים לכורדים יכולה בהחלט להתיש את האוכלוסייה הטורקית, אשר תמצא את עצמה בעתיד הלא רחוק ללא מספיק חיילים להגן על עצמה.

כאן אולי ירצו כמה קוראים להעלות את השד הדמוגרפי ולהזכיר כי גם ישראל נמצאת באותו מצב מסוכן, עם העובדה שהפריון הערבי גבוה מזה היהודי. אני חייב שלא להסכים. ראשית, הפריון הערבי בישראל דועך בעוד הפריון היהודי נותר יציב בסביבות 3 ילדים לאישה (ותתפלאו, גם לחילוניים יש נטייה לשני ילדים או יותר) ושנית, האיום הדמוגרפי נופף עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון ועד עתה לא התממשה התחזית על רוב ערבי[1].

  אם כן, העובדות מצביעות על חולשה אמתית של טורקיה לעומת ישראל, נחיתות המנסה להסתיר עצמה בעזרת מפגן שרירים. מעשה כזה לא רק ראוי להתעלמות, אלא אף למתקפת נגד: יש לדרוש מטורקיה לגנות את הפגיעה בחיילי צה"ל והפרת הריבונות הישראלית, תוך התנצלות של ארדואן על דבריו נגד ישראל. אם יסרב, ניתן תמיד לבחון את מידת ההומאניות של הטורקים – חיבוק חם של ממשלת ישראל את הכורדים, אולי עם קריצות של כסף ו"תמיכה לוגיסטית", יקנה לנו נכסים אסטרטגים בעיראק ויטריף את אנקרה. ומה יותר מהנה מלראות את אויבייך נחנקים מזעם?

הערות:

[1] עזרה זוהר, "דמוגרפיה – סכנה קיומית או מיתוס?", גיליון נתיב 101.