לא כתבתי את המאמר ואינני בעל זכויות היוצרים עליו. מטרת הפרסום להפצת מחשבתו של ד"ר אלדד ואין לעשות בו כל שימוש מסחרי כהוא זה.
החוגים והמנהיגים מצויים להחזיר עטרה לאומית ליסודה: הם מצווים לחשוב בלב. ועמם יצאו הסופרים והמשוררים והמורים לעקור מפי הנוער והעם את צרוף ה"מחשבה" וה"ראש" ולהחזיר את עטרת הלשון העברית ליופייה ולאמתה: "בינה שבלב". ולא יאמר עוד על איש מבין "יש לו ראש". כי אם כך יאמר: "יש לו לב". והיה זה אות נוסף לתחיית הלשון העברית, המחשבה העברית. ומי יודע? אולי בזכות אלה נזכה גם לתחיית האומה העברית.
הלשון העברית לפי שעה איננה עוד מדברת. ואף לא מדוברת. כנראה שהיא מודברת. אין זו אלא לשון תרגום מאיזה בליל קוסמופוליטי. יש בה תקופות של אוריינטציה "מזרחית" ותקופות של אוריינטציה "מערבית". ורק עצמאות עברית שורשית אין בה.
אילו חשבו אצלנו כפי שהעברית מחייבת: בלב, לא הייתה לנו מדינה בלי ירושלים.
אימתי חל הקרע בין הראש והלב? היה זמן שסברו כי כל הקרעים באים מאותו קרע בפרוכת בימי החורבן ואין הדבר כן. הרבה אברים נפגעו, הלב לא נפגע. הספרות התלמודית והמדרשית, הרמב"ם ויהודה הלוי ושירת ימי הביניים וספרות הקבלה הם כולם פרי בינה שבלב. "ותן בליבנו בינה" הייתה התפילה.
ייתכן שכאשר חוברה תפילה זו לראשונה כבר הורגשה סכנת מה מצד רוחות מבחוץ. לעברי הקדום היה הלב כמקום מושבה של המחשבה דבר פשוט וברור. לעברי בימינו זוהי תפילה כי בעוונותינו הרבים ברחה, פרחה לה הבינה מן הלב והיא תועה במבוכי המוח.
ובדברנו על "לב," אין הכוונה בזה למובנה המושאל של המילה בשביל ה"רגש", כי אם ללב פשוטו כמשמעו: אותו אבר שבגוף המניע את הדם, אותו אבר מן הגוף אשר הוא נקודת המוקד של החיים.
את ערכו של הראש והמוח ידעו בדרך כלל גם בעבר, אף אם לא לפרטי פרטים כפי שהדברים ידועים היום. ואם בכל זאת אמרו מחשבה שבלב, הרי ביודעין או בלא יודעין רצו עברים לאמור:
אין החשבה רשאית לבוא אלא במרכז החיים ואין היא רשאית לשוט אלא על זרם הדם שבגוף "כי הדם הוא הנפש"; וכוח המחשבה הוא השכל לא ירד לו לאדם מן השמיים, כי אם מחיוניותו הוא בא ועבורה.
תנועת האמנציפציה לא הצליחה להרוס את המחיצה בין ישראל לגויים, אך היא הצליחה לזמן ארוך להקים מחיצה בין המוח העברי ובין הלב-מרכז-הדם העברי. עוד התברכנו באלוהי העולם ובנביאי "אחרית הימים" אבל התביישנו באלוהים אשר ברך את זרע אברהם, יצחק ויעקב בברכת הכוח והשלטון והאושר. העלינו חצי פסוק: "לא תקום ולא תטור" והשכחנו את מחציתו השנייה: "את בני עמך". במקום להזרים דם לראש החיוור, הורדנו מקלחות-מקלחות של "רוחניות" לתוך שרירי הגוף שהחלו פורחים.
והציונות ירשה בצינורות אחד העם ובצינורות המרכסיזם בדרגתו הקונטר-פסיכולוגית את אותה הפשטת המוח מהלב.
תנועת התחייה הלאומית הפכה להיות עניין "לדיסקוסיות". נפתולי מחשבות המתרוצצות בחריפות ושנינות באפיקי המוח הגדול והמוח הקטן, רצוא ושוב, רצוא ושוב. כל ניסיון לעצור בעד כנפי טחנות-הרוח ולרתמם לאשד הדם העברי – נדחו בכל מיני איזמים.
ורק "דם" אחד הותר לבא בין גלגלי המחשבות הנבובות: דם הפוגרומים.
כי בדברנו על מחשבה הבאה מן הדם, אין כוונתנו לאותה שושלת אסוציאטיבית המשתלשלת במוחו המנותק מן הלב, כשגוי בעולם אומר "דמי" הרי הוא מתכוון לדם הזורם בו. כאשר יהודי אומר "דמי" הוא מתכוון לדם שנשפך מגופו. שם – זרם. כאן – שפך.
ולא שאנחנו רוצים להעלים עין מן הדם השפוך, חלילה. אלא שהדם השפוך ואפילו דמם של שישה מיליון בשר ודם יהודיים אינו פועל היום גם על המחשבה העברית דרך צינור הדם והלב, כי אם בדרך ההפשטה, על המוח "היודע" וה"מבין". להבין את מה שאירע אך ורק אם צעקת הדם השפוך תעבור דרך הדם הזורם פשוטו כמשמעו, תרעיש את הלב פשוטו כמשמעו, את אותם התאים האנטומיים שבגוף ורק משם תעלה המחשבה למעבדת המוח. ישנה הרגשה איומה (ואף ההרגשה הזו אינה אלא צורה אחת של בינה שבלב), שבין ים הדמים השפוך ובין המוח החושב אין זורם זרם דם חי, ועל כן עוד יישפך הרבה דם שכזה.
כי בדברנו על מחשבה הבאה מן הדם, הרי אחת המטרות היא: למנוע את השפך הזה החוצה. במידה שהמחשבה שלנו תתבסס על הדם הזורם בנו, ייחשך ממנה ההכרח להתבוסס בדם הזורם מתוכנו.
נתבסס או נתבוסס. ואין בסיס למחשבה אלא הלב הדמי. ושקר הוא כי הדם הזורם בנו איננו רוצה את מה שרוצות כל אומות חיות בעולם: להאדיר ולהעשיר. הדם הוא עמוק והוא אדום והוא חזק. הוא רוצה והוא יכול להניע אנרגיה הצפונה בו, גלגלי-חיים-אדירים. ונדמה היה לרגע שאכן החלה המחשבה לפעול בקצב הדם הזה, ופתאום… פתאום הייתה בנו שוב המארה הגלותית. הגו הפתוח שדמו זב ממנו מוטל לאורך מדינת-הכביש וכרותים מן הגוף ראשים, ראשים עומדים על שולחנות-הכנסת וממלמלים, ממלמלים, מסובבים את לשון-האספרנטו, לשון המוחות נטולי-הדם, לשון-ה"חכמות" חסרות הבינה.
החיים אינם אוהבים "חכמות" שכלתניות. אם החיים אינם ביצה ולא בריכה כי אם נהר שוטף, אזי הבינה היא הדוברה הטובה השטה על גלי הנהר הזה. והעומד על יד ההגה חייב לדעת את הגיון הגלים. כרופא המטה אוזן לשמוע לקצב הדם של האומה. לדעת את טיב הדמים הזורמים בתוך עורקי העם, על כוחם ואיכותם וכוח לחצם. הדם שנשפך יכול לזעזע אותנו, אך להניע אותנו, להוביל אותנו להביננו. חייב הדם הזורם בנו מני דמו של אברהם אשר דחפו ללכת אל הארץ, אשר הרימו לכוכבים, אשר הרתיחו לנתץ אלילים. אשר אמצו לעקוד את בנו.
דמנו עתיק מאוד והרבה מאוד בינה בקצבו. עלינו ללמוד לחשוב מן הדם העתיק הזה אשר בנו ומצאנו בו חכמת עולם ובעיקר: נמצא בו את עצמנו שוב ואנו בריאים ושלמים. במידה שנחשוב יותר מן הדם, נחשוב פחות על הדם. ולא נחלה לא במחלם ים ולא במחלת דם ואף בשלבים עליונים של הסולם לא יסתחרר הראש.
יבואו חוקרים ויעשו בדיקות. יבואו משוררים וישירו לנו את הקצב. וגם מוסיקה עוד תעלה לנו בקצב הדם העברי. אולי בקצב הירדן. שירי הכנרת הם סנטימנטליים, סגורים ומסוגרים בעצמם כאילו לא היה הירדן הבא לתוכה והיוצא ממנה והחי בה בזרמו הגברי. ומנגינות ההורה הן ביטוי לקצרת שלנו. או אדווה אידיאלית, או גלים ארוכים-ארוכים. אין זרם גברי במנגינה העברית, כי אין נשימה עמוקה, אין נשימה עמוקה כי היא במוח בלבד ואינה באה מן הלב. פה ושם יש גילוי "שכל". בינה – אין.
ישנם מתנדבים התורמים את דמם לבנק-הדם-הלאומי. וישנם "מתנדבים" מבחוץ המקיזים מזמן לזמן מדם העם. אלה מכאן ואלה מכאן מזכירים לו לעם שיש לו דם.
ואם "המתנדבים" מבחוץ ירבו להקיז עוד ואם מטעמים שונים לא יתרמו עוד המתנדבים את דמם לבנק הדם, תרד ותתפשט האנמיה מהמוח גם על הגוף והיא תגיע עד ללב.
בכל העולם כולו יצאו מוניטין ל"ראש של יהודי". והיום אנו עומדים ותמהים: הייתכן? סיפקנו לכל גויי הארצות מיניסטרים לכל המחלקות, מומחים בצבאיות, בדיפלומטיה, בכספים, בכל, בכל – ופתאום אזלו אצלנו ה"גאונים". היכן הכישרונות הללו?
כנראה שכך הם הדברים: "ראש של יהודי" על פקחותו והמצאותיו טוב הוא כיועץ לזרים. לנו, לעצמנו, לעצמותינו דרוש לא "ראש של יהודי". אנו עלינו על הזרם שלנו דרושה לנו בינה עברית דווקא, והיא בינה שבלב, בינה היוצאת ממרכז החיים, בינה הפועמת בפעמי הדם. שום "ראש של יהודי" לא ישמש תמורה לבינה זו הדרושה לנו.
לכל מחשבת אמת ישנה נשימה עמוקה. מחשבה אשר אינה נושמת עמוקות סימן שאינה באה מן הלב. סימן שאינה מחשבת חיים.
רק כשנבין שהלב הוא המבין, נתחיל להבין באמת.
ד"ר ישראל אלדד, "הגיונות חג", עמודים 10-14. התפרסם לראשונה ב"סולם", ה', אלול תש"ט – 1949.
