1

פלג 87: סיכום רבעון שלישי 2021

תקציר

  1. הקורונה עדיין איתנו, אך מדיניות לא אחידה בעולם יצרה שלושה אזורים גלובאלים:
    1. האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה.
    2. האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. האזור הזה מנסה ללא הרבה הצלחה להשתלט על התפרצויות של קורונה, פוגע בכלכלה שלו בדרך.
    3. האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. ההערכות הן שרק ב-2024 מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה.
  2. אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022.
  3. לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה.
  4. והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020, לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. 
  5. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן. יש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:
    1. היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה.
    2. היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה.
    3. היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה – הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן, טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.
    4. תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים.
  6. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי:
    1. ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה. בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית.
    2. אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

להורדת הפרק – קישור.

סיימנו את הרבעון השלישי של 2021 לפני שבועיים – ואיזה רבעון זה היה!

התחלנו אותו עם ״משבר הומניטרי״ בלבנון שבבחינה מעמיקה יותר התגלה כמשבר מוניטרי [ראו כאן]. 

המשכנו עם סין יוצאת נגד חברות הטכנולוגיה הגדולות שלה [ראו כאן], ועם ארה״ב יוצאת מאפגניסטן [ראו כאן].

סיימנו אותו עם קשיים במגזר הנדל״ן הסיני [ראו כאן], ועם שותפות ביטחונית חדשה בין ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה [ראו כאן]. בנוסף גרמניה יצאה להצביע על קואליצית שלטון חדשה [ראו כאן] וראש ממשלת יפן סוגה התפטר והוחלף בשר החוץ לשעבר, פומיו קישידה (Fumio Kishida) [מקור].

בסקירה הזו של הרבעון נעמוד על האירועים החשובים מבחינה כלכלית ובריאותית – וירוס הקורונה עדיין אתנו, גם אם אנו פחות מרגישים בנוכחותו – כמו גם מבחינה גיאופוליטית. בסקירה היום גם אחלוק אתכם באילו קריטריונים אני משתמש בשביל להבחין בין אירוע חשוב ומשמעותי, ובין אירוע שהוא בעיקרו – פשוט רעש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

מדלתא עד אומגה

וירוס הקורונה התפרץ לחיינו בינואר 2020 ומאז הוא מסרב לעזוב. לשמחתנו, הפיתוח של חיסונים וערכות בדיקה מהירות מאפשר לנו לנהל כיום חיים כמעט שגרתיים בצל הקורונה. העולם התחלק לשלושה אזורים:

האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה. בארה״ב, בישראל ובאירופה אחוז המחוסנים עומד על מעל 70%, ועל אף התפרצויות של נגיף הדלתא המדינות השונות לא הכריזו על סגרים חדשים [מקור].

חשוב לציין לטובה את האיחוד האירופי, שהתחיל בדשדוש את קמפיין החיסונים שלו בתחילת 2021, אך הצליח להאיץ את הקצב [מקור]. הערכתי בתחילת 2021 שרק ברבעון הרביעי האיחוד יצליח לחזור לשגרה [ראו כאן], והנה הוא הקדים את הציפיות והגיע כבר ברבעון השלישי לשגרה. יחד איתו בארה״ב ובישראל יש שגרה כמעט מלאה.

האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. מדינות כמו וויטנאם [מקור], סין [מקור] ויפן [מקור] מנסות להשתלט על התפרצויות חדשות באמצעות סגרים מהירים והגבלות על פעילות כלכלית וחברתית. יש שתי בעיות עם האסטרטגיה הזו:

ראשית, הנגיף הפך הרבה יותר מדבק, הודות לוריאנט הדלתא שלו. אם פעם מדינות היו יכולות לחזור לשגרה לאחר זמן קצר של סגר, היום הן לא רואות את הסוף. דוגמה קיצונית לכישלון המודל היא סידני אוסטרליה, שסיימה השבוע סגר של מעל שלושה חודשים [מקור]. הניסיון להדביר לחלוטין את נגיף הקורונה פשוט לא עובד.

שנית, יש מחיר כלכלי משמעותי שהסגרים האלו גורמים למדינות. בסין הסגרים בדרום המדינה משבשים את שרשרות האספקה בה, ויוצרים עוד מקור לחץ עליהן, בנוסף לאינפלציה במחירי השינוע הימי ובחומרי הגלם. כך גם בוויטנאם [מקור]. ביפן הסגרים פוגעים בצריכה הפרטית [מקור].

האזור השני, ״האזור של 0 קורונה״ נקרא לו, יצטרך להתחיל וללמוד איך לחיות עם הקורונה, אם הוא רוצה לחזור לשגרה. המדינות השונות באזור יצטרכו לתת דגש על קמפיין ההתחסנות שלהן, ביחד עם מערך טוב יותר של בדיקות. ביפן אחוז המחוסנים במנה ראשונה לפחות עומד על 74%, ובוויטנאם על 39% [מקור].

האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. מדינות עולם שלישי, במיוחד באפריקה שמתחת לסהרה, עדיין לא הגיעו לחסינות עדר ע״י מבצע חיסונים רחב. חלק מהבעיה היא שהאוכלוסייה במדינות האלו נמצאת בעיקר באזורים כפריים, מה שמקשה על מבצע חיסונים רחב היקף. חלק אחר של הבעיה שלמדינות האלו אין מספיק חיסונים בשביל האוכלוסייה שלהן. COVAX, המיזם הבינלאומי שהיה אמור לדאוג למנות חיסון למדינות עולם שלישי, מתקשה להשיג אותן [מקור]. ההערכות הן שרק ב-2024מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה [מקור].

מה ההשלכות של עולם לא הומוגני ברמת החיסונים לקורונה? החשובה ביותר היא שהתנועה בין מדינות הפכה לנושא פוליטי: המדינה צריכה להחליט למי היא מאפשרת להיכנס לגבולותיה ולמי לא. היא יכולה להחליטל לעשות זאת על בסיס שיקולי בריאות, אך היא לא חייבת. בכל מקרה ההחלטה נתונה בידי הדרג המבצע. זו עוד חתיכה מהגלובליזציה שהיינו רגילים אליה שלנו שנעלמת: כיום אנשים לא יכולים לנסוע בין אירופה לארה״ב משום החלטה של ממשל טראמפ שממשל ביידן יבטל רק בנובמבר [מקור]. סין הפכה סגורה לחלוטין למבקרים מהחוץ [מקור].

ההגבלות על מבקרים במדינות פוגעת בחברות הטיסה ובחברות התיירות, שהיו רגילות לראות תנועה ערה של אנשי עסקים ותיירים. ההערכה של מקינזי שלמרות החזרה לכמעט שגרה הודות לחיסונים, חברות הטיסה יראו רק 80% ממספר הנוסעים העסקיים שלפני המשבר [מקור]. לדבר יש משמעויות כלכליות שליליות לכל מי שתלוי בתעשיית התעופה והתיירות – אם אלו מדינות ואם אלו עסקים.

בנוסף לשיבושים בתעופה ובתיירות אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות.הטריגר של השיבושים האלו הייתה מגפת הקורונה: בתחילת 2020 הביקוש למוצרים ירד בחדות, ואז עלה בחדות במחצית השנייה של השנה [ראו כאן]. התזוזה המהירה הזו בביקוש מצאה את שרשרות האספקה הגלובאליות ללא יכולת עודפת לספוג את השינוי, ומאז אנו רואים את המרכיבים השונים שלה מנסים להתמודד, אם אלו חברות ספנות, חברות שבבים, או אפילו חברות משאיות [מקור].

חשוב לשים שבזמן שהקרונה היא הטריגר לשיבוש בשרשרת האספקה, היא אינה הגורם לשיבוש. יש מחסור אמיתי בהשקעה בשרשרות האספקה שלנו, שהפכו יעילות מדי, ללא שום יכולת עודפת בשביל לספוג שיבושים כאלה. לכן גם אחרי שמזרח אסיה תצליח להשתלט על הווירוס באמצעות חיסונים, אנחנו נמשיך ונראה שיבושים בשרשרות האספקה. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר [מקור]. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022 [מקור].

לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה [מקור]. חברות רכב החלו לקנות מפעלי סוללות בשביל לוודא שתהיה להן אספקה [מקור].

והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020 [ראו כאן], לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. לכן אנו רואים ונמשיך לראות מדינות כמו ארה״ב, יפן, סין, והודו, משקיעות בתעשיות מקומיות בתחומים קריטיים, כמו שבבים [מקור], רכבים אוטונומיים [מקור] ועוד.

כוח אחר היא התחרות בין סין והאנגלוספרה, כמו גם בין סין והאיחוד האירופי. שני הגושים רואים יותר ויותר בסין יריב, יריב שיש להוציא ממנו שרשרות אספקה קריטיות ולצמצם את ההשפעה שלו על הכלכלה הגלובאלית. המשמעות היא לא רק צמצום הייצור בסין, אלא גם, בהקשר של תעשיית ההיי-טק, מציאת מקורות אחרים לסיליקון עבור שבבים ותאים סולריים [מקור] ומקור אחר ליסודות נדירים [מקור]. כדאי לחפש מי הם היצרנים הלא סינים הגדולים בתחומים האלה.

גיאופוליטיקה בלתי יציבה

ומהמצב הבריאותי-כלכלי, למצב הגיאופוליטי והגיאו-אסטרטגי. ראינו ברבעון האחרון שורה של אירועים חשובים יותר וחשובים פחות למאזן הכוח בעולם. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן.

דיברנו בהרחבה על המשמעות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן ולא ארחיב כאן [ראו כאן וכאן]. בקצרהקבענו שהיציאה האמריקנית מאפגניסטן אינה מסמנת את סוף ההגמוניה האמריקנית, ואינה אפילו מחזקת את הכוח הסיני באירו-אסיה.

הדיבורים על המרבצים הנרחבים של מינראליים ומתכות באפגניסטן מבוססים על ההערכות גסות שמעולם לא לקחו בחשבון את עלות הכרייה והשינוע של אותם מחצבים. אפגניסטן היא מדינה נעולה יבשתית, מגוונת אתנית ודתית, שידעה ב-40 השנים האחרונות סדרה של מלחמות אזרחים, פלישות ומערכות טרור.

עם היציאה מאפגניסטן האמריקנים יהיו פנויים למקד את מלוא תשומת הלב והמשאבים שלהם במזרח אסיה ובמזרח אירופה, מחפשים לבלום את סין ורוסיה. סין ורוסיה לעומתה צריכות עכשיו להשקיע משאבים חדשים במרכז אסיה בשביל לבלום את חוסר היציבות שמייצאת אפגניסטן.

דיברנו בניתוח מס׳ 80 מה דרוש כדי שאפגניסטן תהפוך למדינה יציבה [ראו כאן]. הטאליבאן לא ממש עקב אחר הנוסחה שהצעתי שם: הוא הקים ממשלה שמורכבת בעיקר מחברי הארגון, מדיר קבוצות וארגונים אחרים [מקור]. הוא חזר לאלימות ולאפלייה נגד נשים, ופתח בירי חי נגד מפגינים במספר מקרים, כמו בהפגנת הנשים בקאבול ב-30 בספטמבר [מקור]. הוא לא זכה להכרה בינלאומית, אפילו לא מסין, והסיוע הבינלאומי שכרגע מגיע לאפגניסטן לא מספיק כדי לעצור את המשבר ההומניטרי המתרחב במדינה – אין מזון [מקור], אין תרופות [מקור], כנראה שבקרוב גם לא יהיה אפילו חשמל [מקור].

נוסף על כל הקשיים האלו, הטאליבאן נמצא במלחמה גלויה עם דאע״ש באפגניסטן. דאע״ש הכריז על הטאליבאן כארגון בוגד, והוא מבצע מתקפות טרור כמעט יומיות נגד אזרחים וחברי טאליבאן. לדוגמה ב-8 באוקטובר מחבל מתאבד התפוצץ במסגד שיעי והרג 46 בני-אדם [מקור]. דאע״ש פרסמו לאחר מכן סרטון לקיחת אחריות, בו הדגישו שהמחבל הוא ממוצא אויגורי – רמיזה ברורה לכיוונה של סין [מקור].

כפי שחזינו עוד לפני היציאה האמריקנית מאפגניסטן, מה שיקרה במדינה לא ישאר במדינה. במקביל לפיגועים באפגניסטן, גם פקיסטן רואה עלייה במספר פיגועי הטרור אצלה [מקור]. חלקם של הפיגועים מכוונים נגד פרויקטים סינים במדינה, והם באים במקביל להפגנות המוניות נגד המסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן [מקור].

אם ננסה לקחת נקודת מבט רחבה יותר של היציאה האמריקנית מאפגניסטן, הרי שיש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:

ראשית, היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה. בייג׳ין מנהלת יחסים טובים עם הטאליבאן, אך עד עתה נמנעה מלהיות המדינה הראשונה להכיר בהם. הדבר מצביע על חשדנות בבייג׳ין כלפי הטאליבאן, ורצון לראות האם הוא יצליח להשתלט על המדינה. אם לא, אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור על גבולה של סין.

שנית, היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה. כפי שכבר ראינו הרוסים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם באזור וניהלו מספר תרגילים צבאיים עם מדינות מרכז אסיה האחרות. אם אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור, הרוסים יצטרכו להשקיע משאבים צבאיים ומודיעינים גם במרכז אסיה, וגם בצפון הקווקז, שם ארגוני הג׳יהאד חגגו את ניצחון הטאליבאן [מקור].

שלישית, היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה. הציר הטורקי מורכב מטורקיה, אזרבייג׳ן, פקיסטן וקטאר, שביחד יוצרות מעין רצף אסטרטגי מתת-היבשת ההודית עד אירופה. היציאה האמריקנית מאפגניסטן נותנת לטורקיה הזדמנות להגדיל את הנוכחות הצבאית והכלכלית שלה גם במדינה עצמה, כמו גם במרכז אסיה בכלל.

הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן [מקור], טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.

זה נשמע אולי טיפה מצחיק לדבר על טורקיה כ״מתחרה״ לסין ורוסיה, אולם חשוב לזכור שהטורקים כיום מצליחים לאזן מול הרוסים בזירות כמו צפון סוריה ולוב, והם מחזיקים בקשרים תרבותיים ודתיים חזקים יותר עם מרכז אסיה לעומת הסינים. טורקיה יכולה להיות שחקן משמעותי במרכז אסיה, דבר שידאיג את כל המעצמות הגדולות של האזור – רוסיה, סין ואיראן, עליה עוד נדבר.

לבסוף, רביעית, תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים. נוצר משבר הומניטרי בגבול בין פולין ובלארוס, משום שבלארוס מעודדת פליטים לעבור בשטחה ופולין מסרבת לתת להם לחצות את הגבול [מקור]. הממשלה בפולין מתנגדת לקליטת הפליטים האלו, והיא תסרב לכל דרישה של בריסל לקבל על עצמה את האחריות לגבול, מה שעלול להוביל לתנועה פנימה של פליטים [מקור]. זו תהיה עוד נקודת חיכוך בין פולין והאיחוד האירופי, ודווקא בזמן בו גרמניה, מי שהייתה אחראית לגשר בין מזרח ומערב אירופה, עסוקה בגיבוש קואליציית שלטון חדשה.

פולין ובריסל (שוב) מתגוששות

משבר הפליטים הוא גם לא הבעיה היחידה של האיחוד. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי.

נתחיל עם הפולנים, משום שהנושא פשוט יותר להסבר: אם תזכרו במרץ 2020 בית המשפט לחוקה של גרמניה קבע שהתוכנית לקניית אג״ח של הבנק האירופי המרכזי, ה-ECB, אינה חוקית וחייבת להיפסק או להיות מוצדקת. הפסיקה הזו הייתה פסיקה תקדימית: כמה חודשים לפני שבית המשפט לחוקה בגרמניה עסק בסוגיה, בית המשפט הגבוה לצדק של אירופה כבר עסק בה והכריע שהתוכנית חוקית. מה שבית המשפט הגרמני יצר הוא תקדים בו בית משפט לאומי של מדינה באיחוד מערער על הסמכות החוקית של האיחוד.

כבר לפני שנה וחצי, בניתוח מס׳ 13, הזהרנו מהתוצאה של התקדים הזה [ראו כאן]: עוד מדינות באיחוד יערערו על החוקים שלו, טוענות שהריבונות הלאומית שלהן עליונה על הסמכות החוקית של האיחוד.

וזה בדיוק מה שעשתה פולין: ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה [מקור]. אילו בדיוק? בית המשפט התייחס ספציפית לקביעה שבית הדין הגבוה לצדק של האיחוד הוא עליון על מערכת המשפט הלאומית של המדינות החברות בו. או במילים אחרות, בית המשפט הפולני קבע את סמכותו מול בית המשפט האירופי. 

בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית. לדבר שתי משמעויות חשובות:

המשמעות הראשונה היא שפולין מאיימת על המשך האיחוד האירופי כגוף פוליטי. אם החקיקה של האיחוד מתקבלת על בסיס רצון חופשי, הרי שהאיחוד אינו יותר ממליץ על מדיניות. הדבר יפגע בכוחו של האיחוד לנהל מדיניות אחידה, וידרדר את בריסל לשחקן משנה בפוליטיקה של היבשת.

המשמעות השנייה היא שפולין מוכיחה את עצמה שוב כמדינה דומיננטית ביבשת, שמוכנה להתנגש עם בריסל על העצמאות שלה מול האיחוד האירופי. דיברנו על פולין מספר פעמים בהקשרים שונים של האיחוד האירופי, במיוחד כמרכז של גוש ביטחוני חדש במזרח אירופה שיחליף את גרמניה וצרפת כגוש החשוב ביותר לארה״ב ביבשת [ראו כאן וכאן].

אני לא חושב שההחלטה הפולנית רומזת על יציאה שלה מהאיחוד, Polexit. פולין מקבלת הרבה מאוד כסף מהאיחוד – מעל 10 מיליארד אירו בשנים האחרונות, כחלק מתוכנית של האיחוד לשפר את הרמה הכלכלית של מדינות מזרח אירופה החברות באיחוד [מקור]. אין לפולין אינטרס כלכלי לצאת מהאיחודכן יש לה אינטרס פוליטי לצמצם את האיחוד רק לפן הכלכלי שלו – כשוק חופשי יבשתי, עם העברות כספים מהמדינות העשירות לעניות בו.

מה בריסל מתכוונת לעשות בנידון? כרגע הפקידים הבכירים של האיחוד מסתפקים בהצהרות בדבר ״זעזוע״ וגינוי ההחלטות הפולניות. יש דיבורים על עצירת כספי הסיוע לפולין מקרן ההתאוששות מהקורונה שהאיחוד החליט עליה בקיץ 2020 [מקור]. 

זו אינה הפעם הראשונה שבריסל ופולין מתנגשות. במהלך 2021 האיחוד איים בצעדי ענישה כלכליים נגד פולין אם זו לא תבטל מנגנון משמעת לשופטים בה [מקור]. המנגנון נתפס כהתערבות בוטה של הממשלה במערכת המשפט הפולנית, והפרה של החוק האירופי. באוגוסט 2021 הפולנים הצהירו שיבטלו את המנגנון, אך מאז הם לא ממש עשו צעד כדי לבטל אותו [מקור].

למה בריסל לא פשוט מפעילה סנקציות על פולין ומסיימת עם זה? הבעיה של בריסל עם פולין שניסיון ״ליישר אותה״ עלול להביא עוד מדינות לצאת נגד האיחוד, לדוגמה מדינות כמו הונגריה ואוסטריה. פולין הפכה את עצמה למנהיגה אזורית חשובה במזרח אירופה, עם ארגונים אזוריים כמו קבוצת וישגרד ויוזמת שלושת הימים (Three Seas Initiative, 3SI) [מקור].

מול בריסל גם עומדת גרמניה, שצריכה את מזרח אירופה בתוך האיחוד בשביל שרשרות האספקה שלה [ראו כאן]. ברלין תהיה מעוניינת למנוע כל קרע בין מזרח אירופה והאיחוד, קרע שיאיים על האינטרסים התעשייתים שלה. ללא הגב של גרמניה, ועם חשש שלפולין יצטרפו עוד מדינות, לבריסל אין הרבה אופציות טובות.

האופציה הסבירה היא שבריסל תאיים בצעדי ענישה כלכלים ופולין לא תהפוך את הפסיקה של בית המשפט העליון שלה לתקדים בו ניתן להשתמש. הממשלה תכיר בפסיקה אך תאפסן אותה, כך שפרקטית היא לא באמת קרתה [מקור].

חורף יקר

הבעיה השנייה של האיחוד היא אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים [מקור]. אנחנו נמצאים בפתחו של החורף, וגז טבעי משמש לא רק לחשמל אלא גם לחימום וכחומר גלם בתעשיות חשובות כמו תעשיית הדשנים, שם הוא משמש לייצור אמוניה [מקור]. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

מה הגורם להתייקרות במחירי האנרגיה? אנחנו יכולים למנות שניים גדולים: הקורונה, והרוסים.

הקורונה אם תזכרו לפני שנה גרמה לצניחה פתאומית בביקוש לגז, נפט ודלקים אחרים. הירידה החדה בביקוש הביאה לירידה חדה במחיר וגרמה לחברות אנרגיה להפסיק פעילות ולחוות הפסדים משמעותיים. לדוגמה אקסון ראתה ירידה של 30% ברווחים שלה [מקור].

עכשיו כשהמחיר עולה, החברות לא ממהרות להגדיל את התפוקה [מקור]. בניגוד למה שהיינו יכולים לחשוב במודל כלכלי נאיבי – שההיצע בהכרח גדל בהתאם לביקוש – החברות מעדיפות לתת למחיר להיות גבוה ולהשתמש ברווחים בשביל לכסות הפסדים של השנה שעברה. כך בעוד העולם חזרה לשגרה כלכלית, חברות האנרגיה עדיין לא חזרו לתפוקה מלאה.

אגב, אנחנו לא רואים את זה רק בשוק האנרגיה: למרות עלייה במחיר של סחורות רבות כמו ברזל או נחושת, מכרות העדיפו לקחת את הכסף ולהשתמש בו לשיפור מצבם הפיננסי מאשר להרחבת הפעילות הכלכלית שלהם [מקור]. שוב, אותו הגיון: המכרות ראו כמעט עשור של מחירי סחורות נמוכים, ומעדיפים לנצל את העלייה במחירים בשביל לצבור הון מאשר להרחיב פעילות.

אז העולם בכלל ואירופה בפרט חוזרים לשגרה כלכלית, עם פחות גז בשוק. הצרה השנייה של האירופים היא הרוסים.

אם תזכרו דיברנו ביוני בניתוח מס׳ 70 על נורד סטרים 2 ואיך הוא יהפוך למשבר אסטרטגי באיחוד האירופי [ראו כאן]. ממשל ביידן ניסה להבטיח שזה לא יהיה המצב ע״י הגעה להסכם עם גרמניה בו היא מתחייבת לפעול בנחישות מול רוסיה אם זו תעצור את זרימת הגז לאוקראינה.

הרוסים, באופן צפוי וכפי שהזהרתי כבר אז, עסוקים כעת בלחשוף את הבלוף: מאז ספטמבר גזפרום צמצמה את הייצוא של גז טבעי לאיחוד, בדיוק לפני שהחורף מגיע. רזרבות הגז של אירופה נמצאת במינימום של עשור, למרות שהביקוש לאנרגיה לא דעך [מקור]. כעת אירופה מוצאת את עצמה בבעיה קשה: ייבוא של גז טבעי נוזלי יקר משום שהוא קשור למחיר של גז טבעי. ייבוא פחם ונפט יפגעו במטרות האקלים של האיחוד. האופציה היחידה היא לבקש מרוסיה להגדיל את הייצוא של גז טבעי, ובתקווה שהרוסים יצליחו לייצב את המחיר.

תלויים ברוסים לאנרגיה הגרמנים לא יוכלו לאיים בסנקציות. יותר מזה – אם הם ירצו שרוסיה תייצב את המחירים, הם יצטרכו לשנות הטון כלפי רוסיה. הרוסים ישתמשו בצורך של האיחוד בגז בשביל לשנות את היחסים ביניהם, דורשים לדוגמה מגרמניה לקדם את ההפעלה של נורד-סטרים 2 ולוחצים אותה ואת צרפת שתחזיר את אוקראינה לשיחות על עתיד החבלים הבדלנים במזרח המדינה [ראו כאן].

רוסיה תנצל את הנשק האנרגטי בשביל לשלוט בהתנהגות האיחוד – דוגמה נפלאה לגיאו-כלכלה, לשימוש בפעולה כלכלית – סחר במשאבים – בשביל יעדים פוליטיים. עם ההפעלה של נורד סטרים 2 המצב רק יחמיר: אירופה תהיה עוד יותר תלויה בגז רוסי, ומוסקבה תמשיך לנצל את התלות הזו לטובתה.

מתיחויות פחות חשובות

יחד עם האירועים המשמעותיים האלו ואחרים, היו לנו גם אירועים שרבים ראו בהם תחילתו של משבר משמעותי או אפילו מלחמת עולם, והם לא זה ולא זה.

כך לדוגמה המשבר ההומניטרי בלבנון צויר כבעל פוטנציאל למלחמת אזרחים חדשה ואולי הסלמה בצפון מול חיזבאללה. אבל אנחנו הראנו שהמשבר ההומניטרי נובע משחיתות של האליטות בלבנון [ראו כאן], שרוצות לקבל כספי סיוע בינלאומי לכסות את ההפסדים שלהן. אין כאן אסון טבע שמביא את הקבוצות השונות בלבנון להילחם זו בזו. יש כאן מקרה מדהים – אפשר להגיד גם מזעזע – של אליטות שחטפו מדינה לצרכים שלהן.

דוגמה אחרת היא המתיחות בין סין לטאיוואן, עם סין מכניסה מעל 100 מטוסים למרחב הזיהוי האווירי של האי [מקור]. גם כאן רבים טענו שיש הסלמה, ואני טוען – שאין. הכנסה של מטוסים מתרחשת כבר מעל שנה, והיא חלק ממלחמת ההתשה של בייג׳ין נגד האי [ראו כאן]. אין כאן שום הסלמה, משום שאין שינוי באיום או בצורת הפעולה הסינית. 

אם המטוסים היו לדוגמה חודרים למרחב האווירי הריבוני של האי – זו הייתה הסלמה. אם הם היו מתחילים לשגר טילים מעל האי – זו הייתה הסלמה. אם היו מרכזים כוחות לכיבוש אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן – זו הייתה הסלמה.

לבסוף, יש לנו מתיחות בין איראן ואזרבייג׳ן, עם טהרן מבצעת מספר תרגילים צבאיים בגבול בין המדינות [מקור]. האזרים כמובן לא נשארו חייבים, עם תרגילים צבאיים משלהם בשיתוף טורקיה [מקור].

המתיחות בין אזרבייג׳ן לאיראן קרוב לודאי לא תהפוך למלחמה ביניהן, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, היתרון הצבאי נמצא אצל האזרים. הצבא האיראני הוא החלק החלש בכוחות החמושים של איראן [מקור]. משמרות המהפכה זוכים לרוב התקציבים, והם מתמחים בהפעלת מליציות זרות ופעולות טרור נקודתיות. איראן לא ניהלה מלחמה קונבנציונאלית משמעותית מאז מלחמת איראן-עיראק.

לעומתה אזרבייג׳ן סיימה רק לפני שנה מלחמה גדולה מול ארמניה, משתמשת במל״טים ישראלים וטורקים בשביל להשיג ניצחונות משמעותיים. בזמן שלאיראן יש את היתרון המספרי, אין לה לא יתרון איכותי ולא יתרון בניסיון קרבי.

שנית, במקרה של מלחמה כזו טורקיה ורוסיה ירצו להתערב, מחלישות את איראן. הטורקים יבואו לתמיכת אזרבייג׳ן וינסו לקחת שטחים בצפון איראן, מרחיבים את אזרבייג׳ן ודוחקים את איראן לחלוטין מהקווקז. רוסיה תרצה להתערב כמתווך שלום, מחפשת להחדיר כוחות משלה בגבול אזרבייג׳ן-איראן, מה שיתן לה מנוף לחץ חדש גם על האיראנים וגם על האזרים.

שלישית, באיראן מיעוט אזרי משמעותי. מלחמה בינה ובין אזרבייג׳ן עלולה להיות הטריגר למהומות אתניות רחבות בצפון איראן, וליצירת תנועת בדלנות אתנית במדינה. איראן היא ערב-רב של קבוצות אתניות, המאוחדות ע״י הדת השיעית. במלחמה מול אזרבייג׳ן לטהרן אין את הקלף השיעי לשחק עליו – אזרבייג׳ן גם היא שיעית – ובמקום היא עלולה לראות איך הזהות האתנית עולה נגד המשטר האיראני.

קרוב לודאי שאיראן יודעת את כל זה, ולכן תמנע ממלחמה. אולם אם יודעת את כל זה, למה היא בכל זאת עושה שרירים בגבול?

אחרי מלחמת נגורנו-קרבאך האיראנים מצאו את עצמם מחוץ לקווקז, מנותקים ע״י אזרבייג׳ן מארמניה ועם הטורקים והרוסים מתעלמים מהם לחלוטין. האיראנים גם רואים איך הטורקים מרחיבים את השפעתם באזורים סמוכים לאיראן – בקווקז, במרכז אסיה, באפגניסטן ובמפרץ הפרסי.

איראן רוצה שיכירו בה כמעצמה אזורית חשובה, והיא רוצה לנסות ולבלום את ההתקרבות בין אזרבייג׳ן וטורקיה. היא מעוניינת להחזיר לעצמה גישה ישירה לארמניה דרך הטריטוריה האזרית, והיא מעוניינת לתקוע טריז במסדרון תחבורתי שיקשר בין טורקיה ואזרבייג׳ן [מקור]. עשיית השרירים היא ניסיון להשיג זאת, ניסיון שיקשיבו לה.

סינון אירועים

איך אנחנו יכולים לדעת איזה אירוע הוא חשוב יותר ואיזה פחות? איך אנחנו יכולים לזהות נקודות מפנה היסטוריות, ואיפה מדובר באירוע שבטווח הארוך לא ישנה הרבה? אני משתמש במספר קריטריונים בשביל לעשות את הסינון הזה, אך קודם אני חייב לעשות הקדמה חשובה:

משום שאנחנו חיים במערכת מורכבת, אי-אפשר לחזות ב-100% מהמקרים מהו אירוע חשוב ומה לא. אירועים קטנים יכולים ליצור השפעות גדולות, מה שמכונה בשפה המקצועית ״תגובה לא לינארית״. 

ירי בשגריר ישראלי בלונדון יכול לגרום למלחמה בין ישראל ללבנון.

התנקשות ביורש עצר בלתי פופולארי יכולה להתחיל מלחמת עולם.

אולם רוב האירועים אינם כאלה. רוב האירועים אינם ברבורים שחורים – אירועים בלתי צפויים בעלי השפעה משמעותית. מול ברבורים שחורים חיזוי לא עוזר – צריך לזהות מראש החולשות והרגישויות שלנו ולהכין תוכניות גיבוי או לנסות ולצמצם את הרגישות שלנו לשינויים קיצוניים. כאן כבר נכנס ניתוח מבני, שלא אדבר עליו היום.

אז אם נשים את הברבורים השחורים בצד, איך אנחנו יכולים לסנן רק את האירועים החשובים?

ראשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה התרחיש הכי חמור שיכול לקרות מהאירוע, ומה התרחיש הכי טוב. כחלק מזה אנחנו גם צריכים לחשוב על שרשרת אירועים סבירה שלוקחת אותנו מאירוע א׳ עד לתרחיש שלנו: איך לדוגמה חדירת מטוסים סינים למרחב הזיהוי של טאיוואן יכולה להידרדר למלחמת עולם שלישית?

טוב, כהתחלה כוחות האוויר של טאיוואן עלולים ליירט מטוס סיני ולהפיל אותו בטעות. מה אז? בייג׳ין תגיב בזעם, ואולי תתקוף את הסוללה המיירטת או את שדה תעופה ממנו יצא המטוס.

מה הלאה? טוב, כאן זה כבר נהיה בעייתי – נניח שבייג׳ין ״נקמה״ את נפילת המטוס. למה לה עכשיו להמשיך ולהסלים, ולנסות פלישה ימית לטאיוואן? או אפילו משהו מתון יותר – לשגר מעל האי טילים?

הרי ברגע שהיא נקמה בטאיוואן, היא עשתה שני דברים: א׳ היא איבדה את אלמנט ההפתעה, כי האמריקנים ובעלי בריתם יעמידו כוחות בכוננות ויתכוננו להסלמה. ב׳ היא סיימה את המומנטום שהתקרית נתנה לה.

אבל נגיד שהיא לא תנקום ע״י תקיפת שדה התעופה או הסוללה המיירטת, אלא תשגר במהירות כוח אמפיבי לכבוש את אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן. אפשר לעשות מהלך כזה בסמיכות לנפילת המטוס ולפני שלאמריקנים יהיה זמן להגיב.

מה הלאה? כיבוש האי ימריץ את ארה״ב להציב כוח צבאי קבוע במיצר טאיוואן כדי למנוע תקריות נוספות. טאיוואן רק תתחזק בנחישות שלה לעמוד מול הלחץ הצבאי הסיני.

כמובן העובדה שאנחנו לא יכולים לשרטט שרשרת צעדים שיביאו לתרחיש החמור לא אומרת שאין שרשרת כזו. 

לכן כקריטריון שני אנחנו צריכים לחשוב האם לאחד מהצדדים יש בכלל אינטרס להגיע לתרחיש שאנחנו בוחנים? אם לאיזה מהצדדים אין אינטרס להגיע לתרחיש שאנו בוחנים, כנראה שהוא לא יתממש. אין כוח שיקדם את האירועים לקראת התרחיש.

לבסוף, גם אם שרטטנו תרחיש וגם אם זיהינו אינטרסים, מה הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו? האם השחקנים עשו פעם משהו דומה? שוב, בואו נקח את סין – המלחמה האחרונה שסין ניהלה הייתה בשנות ה-70׳ נגד ווייטנאם. לסינים אין ניסיון קרבי, ואין ניסיון בספיגת אבידות. הפעולות ״האגרסיביות״ שלהם היו בעיקר נגד מי שלא יכול להתנגד צבאית – הונג קונג, שינג׳יאנג – או במקומות רחוקים ודלילי אוכלוסייה – הגבול עם הודו בהימלאיה, ים סין הדרומי. 

אין לנו שום תקדים לסין יוצאת לקרב עם מעצמה, בטח לא עם מדינה, שיכול להסלים למלחמה. אז למה שהפעם הראשונה שהם יעשו משהו כזה תהיה בפלישה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית לאי בן 23 מיליון בני אדם?

אני לא אומר שזה לא אפשרי. אך ניסיון העבר מלמד אותנו שהסינים מוכנים ללכת עד למלחמה, ולא מעבר.

זאת בניגוד לדוגמה לרוסיה, שהוכיחה ב-20 השנים האחרונות שהיא אינה מהססת להפעיל כוח צבאי בשביל להשיג את האינטרסים שלה. עם מטוסי קרב רוסים יתחילו לעוף מעל קייב, סביר שהרוסים מתכוננים לפלישה. כמובן, אם תרחיש כזה יקרה – מה שלא קרה עד עכשיו. הניסיון ההיסטורי עוזר לנו לסנן את האפשרויות התיאורטיות, ולצמצם את מרחב התרחישים. כך אנו יכולים להבחין באירועים בעלי פוטנציאל להיות משמעותיים וכאלה שכנראה לא ישנו הרבה בטווח הארוך.

סיכום

הרבעון השלישי של 2021 ממשיך את המגמות הגדולות ששרטטנו עוד בתחילת השנה: לאומנות כלכלית ממשיכה להתחזק, עם הדרדרות בשרשרות האספקה הגלובאליות. התחרות בין סין וארה״ב ממשיכה להעמיק. הקורונה עדיין איתנו, אך אנו לומדים לחיות איתה. הרבעון הרביעי מסתמן כרבעון מאתגר לאיחוד האירופי, ואנו נעקוב מקרוב לראות איך רוסיה משתמשת בנשק האנרגיה בשביל לקדם את האינטרסים שלה מול בריסל.




השקת הספר קיסרות אדומה

לרכישת הספר עם הקדשה אישית – קישור.

היי, ניצן כאן.

לפני שתשאלו – הפרק הבא של פוסט-אימפריום נמצא בעבודה. הוא כנראה יהיה הפרק הכי גדול בסדרה עד כה, ולכן לוקח לו כל-כך הרבה זמן. 

אבל אני לא כאן בשביל לדבר על פוסט-אימפריום, אלא בשביל לחלוק אתכם הודעה מרגשת:

הסדרה ״קיסר אדום״ עכשיו זמינה כספר – ״קיסרות אדומה״!

למי שפחות מכיר את הסדרה, לפני כמעט שנתיים יצאתי בסדרת פודקסטים על סין בכדי לענות על שאלות כמו:

מה סין רוצה? 

מדוע הכלכלה שלה ממשיכה לצמוח גם כששאר העולם במיתון? 

כיצד בועת הנדל״ן בסין קשורה לצמיחה המרשימה בתמ״ג? 

מהי מטרת ההשקעות הרבות של הסינים ברחבי העולם, כולל בישראל?

ומה הם הכוחות שמקבלים את ההחלטות ומושכים בחוטים במדינת הענק הקומוניסטית?

מאז היו כמה אירועים – ביידן נבחר, הקורונה התפרצה, חברת הנדל״ן הסינית Evergrande החלה לסבול מקשיי נזילות.

הספר הוא גרסה מעודכנת, מלוטשת ומורחבת של ״קיסר אדום״, עם חומרים שמעולם לא פורסמו, כולל פרק מיוחד על האופן שבו ממשלת סין נכשלה בגילוי משבר הקורונה, ועל הניסיונות להסתרת המשבר מהעולם בתחילתו.

הספר זמין עכשיו לרכישה מוקדמת עם הקדשה אישית ממני, מתנה נהדרת לכם או לאהובים שלכם לרגל השנה החדשה. קישור לעמוד המכירה נמצא בהערות הפרק.

אעריך מאוד אם תמליצו ותשתפו עם חברים, בני משפחה, עמיתים לעבודה – כל מי שאתם חושבים שיכול להתעניין בספר. קיים חוסר הבנה ובלבול בארץ בנוגע למי זו סין ומה היא רוצה. הספר הוא תרומתי הקטנה להבהרת הדיון, אולם לא אצליח להגיע לאנשים רבים ללא העזרה שלכם. הספר זמין גם באתר ההוצאה (ללא הקדשה אישית) – בקישור כאן: https://bit.ly/3mu2KWy – ויהיה בקרוב זמין גם באתרים של רשתות הספרים. בואו ונקדם ביחד את השיח על סין בארץ. 

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 86: AUKUS והאנגלוספרה

תקציר

  1. ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות להגדיל את האינטגרציה הצבאית, הטכנולוגית והתעשייתית בין המדינות.
  2. במסגרת היוזמה ארה״ב ובריטניה יעזרו לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר. הצוללות האלו יטו את המאזן האסטרטגי לטובת ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות:
    1. הן יחייבו את אוסטרליה להקים בסיסים מתאימים לצוללות, שיוכלו לשמש גם צוללות אמריקניות.
    2. הצוללות האוסטרליות יוכלו לסיור באופן קבוע בים סין הדרומי וליד טאיוואן, מוכנות לתגובה מהירה נגד מתקפת פתע סינית.
    3. הן יוכלו לסייר לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטרות פעילות סינית חשודה ובתרחיש מלחמה צדות את צי הסוחר הסיני.
  3. מטרתה של AUKUS היא הגדלת האינטגרציה בין שלוש חברות באנגלוספרה. כל חברות האנגלוספרה כבר נהנות מאינטגרציה מסויימת, הודות להסכמי שיתוף המודיעין שלהן והסכמי שיתוף הפעולה בתחום המחקר והציוד הצבאי.
  4. היא שונה מהקוואד, שמטרתו הראשית היא תיאום בין השחקניות השונות בו.
  5. סביר שנראה את המשך האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה, והגדלת התיאום ביניהן ובין מדינות חשובות במזרח אסיה – הודו, צרפת, יפן.
  6. ישראל יכולה להצטרף למאמצי האנגלוספרה בהיבטים האזרחיים שלה – מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, הקמת שרשרות אספקה עמידות בפני הפרעה.

להורדת הפרק – קישור.

ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות לשפר את היכולות והאינטגרציה בין שלוש המדינות בתחומים של מדע, טכנולוגיה, שרשרות אספקה ותעשייה (industrial base) [מקור]. במסגרת השותפות שלוש המדינות יעבדו ביחד על פיתוח יכולות הסייבר שלהן, אינטליגנציה מלאכותית, טכנולוגיה קוונטית ויכולות נוספות בתחום התת-ימי [מקור]. 

הסיבה שהם אומרים ״יכולות נוספות בתחום התת-ימי״ היא משום שהיוזמה הקונקרטית הראשונה של השותפות היא לעזור לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר [מקור]. בריטניה וארה״ב יבחנו יחד עם אוסטרליה את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת ויעזרו לה להצטרף למועדון המצומצם של מדינות שמחזיקות צוללות גרעין.

לא בכל יום ארה״ב משתפת טכנולוגיה גרעינית. למען האמת זה לא קרה כבר 60 שנה: ב-1958 היא שיתפה טכנולוגיה גרעינית עם בריטניה מול האיום הסובייטי [מקור].

מה כל כך מיוחד בצוללות גרעיניות? צוללות גרעין הן לא עוד צוללת: בהשוואה לצוללות דיזל רגילות צוללות גרעין לא צריכות לעלות לפני הים בשביל חמצן למנועים שלהן. בהשוואה לצוללות חשמליות, כמו צוללות הדולפין הישראליות, הן נהנות מטווח ארוך יותר ועומק גדול יותר.

אנחנו יכולים לחשוב על צוללות גרעין ככלים שמטרתם העיקרית היא הקרנת כוח, ותקיפה עמוק מאחורי קווי האויב: הן יכולות להגיע רחוק יותר, לשהות זמן ארוך יותר, והצוללות המתקדמות של ימינו גם יכולות לתקוף מטרות יבשתיות. לדוגמה, הצוללת הגרעינית מדגם וירג׳יניה של ארה״ב יכולה לתקוף מטרות יבשתיות באמצעות 16 טילי שיוט מדגם טומהווק [מקור]. 

כמובן, גם לצוללות רגילות יש יתרונות. לעומת הצוללות הגרעיניות צוללות שמונעות באמצעות דיזל או סוללות הן יותר שקטות, ומותאמות טוב יותר לציד ספינות קרוב לאזורי חוף. הן מהוות היבט משלים לצוללות הגרעין – בזמן שצוללות הגרעין פועלות הרחק מעבר לקווי האויב, הצוללות הקונבנציונאליות רודפות את הספינות שלו בחזית.

אבל מכאן עולה שאלה: למה ארה״ב מתכוונת להעביר דווקא צוללות גרעין דווקא לאוסטרליה?

ולמה בריטניה צורפה להסכם הזה?

ובמה הוא שונה מהקוואד, אחריו אנחנו עוקבים כבר מספר חודשים[ראו כאן וכאן לדוגמה]?

ואיך ההסכם הזה מתקשר לרעיון שדיברנו עליו בתחילת השנה, של ״האנגלוספרה״ – גוש צבאי-טכנולוגי-כלכלי של המדינות דוברות האנגלית, שיהיה המרכז החדש של מערכת הבריתות האמריקנית?

על כל השאלות האלו, ועוד, נענה היום בניתוח. בואו נתחיל.

המלחמה הימית

אחת הנקודות שאני חוזר עליהן שוב ושוב בפל״ג, והרחבתי עליה מאוד בהרצאה החודשית של יולי – ״זו לא מלחמה קרה (עדיין)״ – היא שהזירה הצבאית החשובה ביותר בין ארה״ב וסין היא הזירה הימית. המאבק בין סין לארה״ב הוא בבסיסו מאבק להגמוניה ימית – מי תשלוט במים של מזרח אסיה?

יש כמובן עוד היבטים ועוד שכבות למאבק הימי – יש תחרות טכנולוגית, יש תחרות כלכלית, דיפלומטית, אידיאולוגית – אך הם כולם יושבים על המאבק להגמוניה ימית. אם סין תצליח להפוך לכוח הימי החזק ביותר במזרח אסיה, היא תדיח את ארה״ב מעמדתה כמעצמת על ותהפוך להיות המעצמה הדומיננטית באירו-אסיה. איך?

בשלושה שלבים: ראשית היא תלחץ את בעלות הברית הקיימות של וושינגטון לגרש את הכוחות האמריקנים משטחם. יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים, אוסטרליה, כולן תלויות בגישה לים בשביל השגשוג שלהן. אם סין תשלוט בקווי השיט של מזרח אסיה, היא תשלוט בקווי החיים של המדינות האלו.

לאחר מכן, היא תוכל ללחוץ את המזרח התיכון ואירופה להיכנע לתכתיבים שלה. המזרח התיכון כאזור ייצוא אנרגיה תלוי לשגשוג שלו במזרח אסיה, שהופך במהירות לצרכן הגדול ביותר של גז טבעי [מקור] וכבר היום הוא הצרכן הכי גדול של נפט [מקור].

האיחוד האירופי תלוי בשווקים של מזרח אסיה לייצור וצריכה, עם סין מהווה את אחד משותפי הסחר החשובים ביותר של האיחוד ובמיוחד של הכלכלה הגדולה בו – גרמניה.

לבסוף, עם שליטה בימים של מזרח אסיה בייג׳ין תוכל לחדור לאוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, ולאתגר את חופש התנועה של הצי האמריקני. היא גם תוכל לאיים על המולדת האמריקנית עצמה. אנחנו נוטים לשכוח שאחת הסיבות המרכזיות שארה״ב היא מעצמת על היא משום שאין לה איום משמעותי על גבולה. 

בעוד כל מדינה אחרת בעולם צריכה להיות מודאגת ממעצמה שכנה לה – רוסיה מגרמניה, גרמניה מצרפת, סין מיפן – ארה״ב נהנית מדומיננטיות מוחלטת בהמיספרה המערבית. עם הגמוניה ימית במזרח אסיה, סין תוכל לשלוח צוללות וקבוצות קרב להוואי, לחוף המערבי, אולי אפילו ללחוץ את פנמה לפתוח את התעלה לכוחותיה ומשם לחוף המזרחי. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, קווי השיט האמריקנים יאוימו ע״י צי עוין.

בשביל למנוע תרחיש כזה, כל שארה״ב צריכה לעשות הוא למנוע מסין הגמוניה ימית, מבלי שהיא בהכרח תשמור על הגמוניה ימית בכוחות עצמה. אסביר: מאז סוף המלחמה הקרה הצי האמריקני הצטמק – מכמעט 600 ב-1987 לקצת פחות מ-300 היום [מקור]. בנייה מחדש של הצי לגודל של 500 ספינות יעלה כטריליון דולר וייקח שנים [מקור]. 

האמריקנים כיום מנהלים דיון ער אם ומאיפה להביא את המשאבים לבניית הצי שלהם, כמו גם איך צריך להיראות הרכב הכוחות שלהם בשביל ניהול מלחמה נגד סין. הם משקיעים במחקר בפלטפורמות בלתי מאוישות ימיות, והנחתים סוגרים את כוחות השריון והארטילריה שלהם בשביל להפוך לכוח ימי נייד וחמוש בטילים נגד ספינות [מקור]. הנסיגה מאפגניסטן היא חלק מהמהלך הגדול יותר של ארה״ב של העברת המוקד הצבאי שלהם למזרח אסיה, ולזירה הימית בעיקר [ראו כאן].

בכל מקרה, גם אם הצי יחזור לגודלו מימי המלחמה הקרה, ארה״ב תצטרך את עזרתם של שותפים בשביל לבלום את סין: הסינים בונים ספינות בקצב מסחרר, עומדים לדוגמה להכפיל את מספר המשחתות שלהם בתוך 5 שנים מ-20 ל-40 [מקור]. קיים וויכוח ער האם נכון להשוות את הצי האמריקני והצי הסיני רק לפי מספרים, או שיש גם להתחשב בטיב החימוש ומערכות התקשורת, כמו גם בניסיון הלחימה שיש לצי האמריקני בניגוד לצי הסיני.

אולם את זה אין להכחיש: לסינים יש את יתרון המגרש הביתי במזרח אסיה. בסיסי הבית שלהם נמצאים בזירה, והספינות שלהם לא יצטרכו לחצות אלפי קילומטרים בשביל להגיע לזירות הקרב.

האמריקנים מאזנים במידת מה את היתרון הסיני עם בסיסים ימיים משלהם ביפן, גואם, אוסטרליה וסינגפור. רוב הבסיסים האלו מתארחים בטריטוריה זרה, ותלויים ברצון המארחים. הבסיסים האלו גם מרוחקים מהמולדת האמריקנית, מה שאומר שבשלבים הראשונים של כל מלחמה הם יהיו תלויים בתגבורת של כוחות מקומיים בזירה.

שותפים מקומיים גם חשובים בשביל לנצל את החולשה הכי גדולה של סין: הגיאוגרפיה שלה.

החוף המזרחי של סין מוקף בשרשרת איים שנמתחת מיפן עד אינדונזיה, ובעצם לוכדת את החוף הסיני בשני ימים: ים סין המזרחי וים סין הדרומי. המאבק להגמוניה ימית במזרח אסיה הוא בעצם מאבק לחופש פעולה סיני בשני הימים האלו. קל לחסום חופש פעולה כזה ע״י חימוש של מדינות שרשרת האיים בטילים נגד ספינות, במטוסים נגד צוללות, וכמובן בספינות וצוללות. 

זו הסיבה שארה״ב משתדלת לשמור על יחסים ביטחוניים הדוקים עם מדינות כמו הפיליפינים [מקור] ואינדונזיה [מקור], שחשובות בשביל לחסום את התנועה הסינית במזרח אסיה. זו גם הסיבה שהאמריקנים מחויבים להגנת טאיוואן: טאיוואן נמצאת בנקודת המפגש של ים סין המזרחי וים סין הדרומי. נפילה של טאיוואן בידי סין – אם ע״י כיבוש צבאי, או סיפוח מרצון – יצרו פתח בשרשרת האיים שתאפשר לסין לפעול בחופשיות באוקיינוס השקט, ללא מעקב של נכסי מודיעין אמריקנים [מקור].

איפה משתלבת אוסטרליה בתוך המערך הזה? אוסטרליה אינה חלק משרשרת האיים הראשונה, אך היא כן משקיפה על השרשרת, ממוקמת דרומית לאינדונזיה. אוסטרליה היא הבסיס הכמעט אידיאלי בשביל לתמוך בשרשרת האיים הראשונה מול הסינים.

עניין של מיקום

אנחנו לא מרבים לדבר על אוסטרליה כאן בפודקסט, משום שאוסטרליה היא לא מעצמה משמעותית בזכות עצמה. היא יושבת רחוק ממרכזי האוכלוסייה של מזרח אסיה, אירופה או צפון אמריקה ואוכלוסיית המדינה עצמה היא קצת פחות מ-26 מיליון בני אדם, קטנה יותר מנפאל או מלזיה. היא הכלכלה ה-12 בגודלה בעולם, נמצאת בין ברזיל ורוסיה.

החשיבות האסטרטגית של אוסטרליה נובעת לא ממנה עצמה, אלא מהמיקום היחסי שלה [מקור]: אוסטרליה יושבת בנקודת המפגש של האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, עם חופים ארוכים לשניהם שאינם חסומים ע״י איים. היא ממוקמת קרוב לאינדונזיה, משקיפה מן החוץ על שרשרת האיים שמחברת בין ים סין הדרומי והאוקיינוס ההודי. 

כוח ימי ואווירי שממוקם באוסטרליה יוכל לשמור על פעילות רציפה בים סין הדרומי, במצר מלקה ומסביב לאינדונזיה. כוח כזה יוכל ״לגעת״ בסין, מבלי שזו תוכל לגעת בו: הבסיסים שלו יהיו מחוץ לטווח של רוב הטילים הבליסטיים של הסינים [מקור].

עבור האמריקנים זה היתרון הכי חשוב של אוסטרליה – המרחק מסין. לארה״ב יש בסיסים במזרח אסיה שיכולים לתת לה לפעול באופן רציף בזירה: בגואם, ביפן, בסינגפור וכדומה. הבעיה שכל הבסיסים האלו נמצאים בטווח התקיפה של רוב הטילים והמפציצים של סין.

נקודת המוצא של המתכננים האמריקנים כיום היא שבכל מלחמה עם סין, הצעד הראשון של הסינים יהיה תקיפה מאסיבית באמצעות טילים ומטוסים נגד הבסיסים האמריקנים באזור [מקור]. בשילוב עם מתקפת סייבר רחבה על מערכות התקשורת של צבא ארה״ב, בייג׳ין תשתק את ארה״ב בזירה ותנסה להשתלט במהירות על צירי תנועה ונקודות חשובות אסטרטגית, כמו אוקינוואה, טאיוואן ומצרי מלקה. עד שהאמריקנים יוכלו לשלוח תגבורות מהמולדת, מזרח אסיה תוכנס תחת השליטה הסינית, וארה״ב תאלץ או להשלים עם המצב או להתחיל מלחמה ממושכת נגד הסינים בזירה.

ראינו בעבר שהאמריקנים עובדים לשנות את מבנה הכוח שלהם מול התרחיש הזה [ראו כאן]. חלק מהשינוי הוא לנסות ולפזר את הבסיסים שלהם במזרח אסיה ולהשיג מערכות ליירוט טילים שיגנו עליהם. הפנטגון מעוניין בכוח אמריקני שהוא הרבה יותר מבוזר, גמיש ומהיר, כוח שיוכל לענות במהירות לכל משבר בזירה. כוח כזה יהיה הרבה יותר חסין למתקפת פתע סינית.

חלק אחר בשינוי הוא להסתמך יותר על אוסטרליה כבסיס אמריקני אחורי, שיוכל לתמוך בכוחות בשרשרת האיים הראשונה. בסיסים קטנים וניידים הם טובים עבור כוחות רגלים או כוחות אוויר שלא צריכים הרבה לוגיסטיקה או מסלול בשביל לפעול. מפציצים כבדים, מטוסי תדלוק, ספינות מלחמה, לא יכולים לפעול מבסיסים כאלה. אוסטרליה יכולה להיות בסיס אידיאלי בשבילם, רחוקה מספיק ממתקפת פתע סינית, קרובה מספיק בשביל להיות רלוונטית לזירה.

האמריקנים מנסים כבר מספר שנים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם באוסטרליה, ולנסות ולגייס את האוסטרלים לצד שלהם ביריבות עם סין. לדוגמה, ב-2016 ארה״ב ניהלה שיחות להצבת מפציצים ארוכי טווח באוסטרליה [מקור]. ב-2018 שתי המדינות הכריזו שהן יעבדו ביחד על פיתוח הבסיס הימי של אוסטרליה באי מאנוס (Manus), צפונית לאוסטרליה. אולם עד לא מזמן האוסטרלים חששו שנוכחות צבאית מאסיבית של ארה״ב אצלם תפגע ביחסים עם סין.

עכשיו זה משתנה.

עם AUKUS האוסטרלים מציבים את עצמם באופן ברור במחנה האמריקני, ומצהירים מפורשות שהם בעד הגדלת האינטגרציה הביטחונית שלהם עם ארה״ב. ממשל ביידן מקווה שעכשיו אחרי שההסכם נחתם, ארה״ב תוכל להציב יותר כוחות במדינה, כולל את אותם מפציצים שהיא מנסה להכניס מאז 2016 [מקור].

אם תצליח להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה ואם לא, בכל מקרה צי צוללות גרעין אוסטרליות יזיז משמעותית את המאזן האסטרטגי לטובת האמריקנים.

לאוסטרליה יש כיום 6 צוללות דיזל מייצור עצמאי, שמותאמות בעיקר ללוחמה ימית [מקור], ללא יכולת לתקוף מטרות יבשתיות. טווח הפעילות שלהן הוא מוגבל: צוללת הדיזל יכולה לפעול רק שבועיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור לבסיס. צוללת גרעין לעומת זאת תוכל לפעול חודשיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור [מקור].

כוח של צוללות גרעין באוסטרליה, יוכל לתת לאמריקנים שלושה יתרונות משמעותיים: ראשית, הוא יכריח את האוסטרלים להגדיל את הבסיסים הימיים שלהם כך שיוכלו להתאים לצוללות [מקור]. בשעת הצורך הבסיסים האלו יוכלו לארח לא רק צוללות אוסטרליות אלא גם צוללות אמריקניות.

שנית, בהנחה שהצוללות יחומשו בטילי שיוט, כוח כזה יוכל להיות מוצב באורח קבע בנקודות אסטרטגיות בים סין הדרומי וסמוך לטאיוואן, מוכן לפעול במקרה של מתקפת פתע סינית. צוללות יוכלו לתקוף ריכוזי כוחות ומרכזי פיקוד. כוח כזה גם יוכל לאסוף מודיעין אותות ולעקוב אחר תנועת הכוחות בזירה [מקור].

זו נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה: דיברנו בניתוח של ים סין הדרומי שסין מעוניינת לנצח ב״מלחמת המידע״ [מקור]. היא מעוניינת למנוע מהיריב את היכולת לראות את שדה הקרב, ע״י שיבוש אמצעי האיסוף והתקשורת שלו, כמו לדוגמה מל״טים ולוויניים. צוללות, מאוישות או לא, יכולות להיות דרך לעקוף שיבושים כאלה, ע״י איסוף מודיעין בעודן מתחת למים.

לבסוף, שלישית, כוח של צוללות גרעין אוסטרליות יוכל לפעול לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטר פעילות סינית חשודה ובתרחיש של מלחמה מאיים על צי הסוחר הסיני. צוללות אוסטרליות יוכלו לצוד מכליות נפט מהמזרח התיכון, בעוד צוללות אמריקניות מתמקדות בזירת הקרב המרכזית של ים סין הדרומי.

במלחמה כוח צוללות גרעין אוסטרלי ישחרר את הצי האמריקני להתמקד בזירה הימית של ים סין הדרומי וים הסין המזרחי, עם האוסטרלים חותכים מסביב את קווי האספקה של סין. בזמני שלום, כוח כזה יוכל לנהל סיורים קבועים בים סין הדרומי, מנטר את הפעילות הסינית ועומד מוכן לפעולה.

והחשיבות של AUKUS לא נעצרת רק בצוללות הגרעין. AUKUS הוא ביטוי ברור של המגמה שחזינו כבר בתחילת 2021 [ראו כאן]: ההתגבשות של האנגלוספרה לגוש ביטחוני, מדיני וכלכלי, כחלק משינוי כולל במערך הבריתות האמריקני.

האנגלוספרה, AUKUS, ושאר ירקות

אני חושב שההכרזה על AUKUS היא הזדמנות טובה לעשות קצת סדר בכל המונחים שאני משתמש בהם, וכדאי שנעשה זאת בהקדם משום שסביר מאוד שהולכים להיות עוד מושגים המשך הדרך. אני בקלות יכול לראות שותפות ביטחונית דומה בין יפן, ארה״ב ובריטניה (JUKUS? JAKUS?), כמו גם בין קנדה, ארה״ב ובריטניה (CAKUS?).

מה ההבדל בין האנגלוספרה, AUKUS, והקוואד? האנגלוספרה היא קבוצה של מדינות דוברות אנגלית, בעלות יחסים קרובים וידידותיים כבר מעל 70 שנה. היא כוללת את ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. כגוש ביטחוני האנגלוספרה מבוססת על ״ברית חמש העיניים״ [מקור], במסגרתה המדינות השונות חולקות מודיעין אותות זו עם זו. בנוסף יש ביניהן הסכמים למחקר משותף, הסכמי הגנה, התאמת ציוד צבאי ועוד [ראו כאן].

הודות לעובדה שהמדינות השונות באנגלוספרה משתפות כבר שנים מודיעין זו עם זו, כמו גם מחזיקות בקשרים פוליטים, כלכלים וטכנולוגים ענפיים, הן יכולות בקלות להעמיק את האינטגרציה ביניהן. זה בדיוק מה ש-AUKUS עושה. AUKUS היא לא שותפות לרכש צוללות גרעין לאוסטרליה. היא שותפות ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית, שמבקשת לאחד את משאבי שלוש המדינות בתחומים קריטיים עבורן.

היא מצרפת את אוסטרליה, ארה״ב ובריטניה כשלוש מדינות שמובילות את הפעילות של האנגלוספרה נגד סין. בריטניה כפי שראינו בניתוח קודם, ״בריטניה הגלובאלית״ [ראו כאן], מעוניינת לתפוס תפקיד דומיננטי יותר בזירה הבינלאומית בכלל ובמזרח אסיה בפרט. AUKUS מציעה מסגרת חדשה לשלוש המדינות לעבוד יחד מול האתגר הסיני המשותף.

AUKUS נועדה להעמיק את האינטגרציה הקיימת בין בריטניה, ארה״ב ואוסטרליה, והן יכולות לעשות זאת בקלות משום שהן כבר שנים חולקות מודיעין רגיש ועובדות יחד. AUKUS היא מסגרת מכוונת אינטגרציה.

הקוואד לעומתה הוא מסגרת מכוונת תיאוםהקוואד הוא פורום אסטרטגי בין 4 מדינות: ארה״ב, יפן, הודו ואוסטרליה. הקוואד הוקם ע״י יפן, ומטרתו הראשית היא תיאום האסטרטגיות של המדינות השונות. הקוואד לא נועד להעמיק את הקשר הצבאי או הכלכלי בין הודו לארה״ב, או בין יפן ואוסטרליה. הודו תהיה הראשונה להתנגד לכל מסגרת שמבקשת להגדיל את האינטגרציה שלה עם מדינה אחרת.

לא, הקוואד נועד לעזור בתיאום הפעילות בין השחקנים השונים. כן, יש שיתופי פעולה – שיתוף משאבים בשביל יעדים מוגדרים, כמו הגדלת מספר חיסוני הקורונה בעולם, או בשביל התמודדות עם אתגרים משותפים, כמו לדוגמה שיפור יכולות הסייבר של המדינות השונות. אולם סביר שאף מדינה בו לא תשתף מדינה אחרת בטכנולוגיה רגישה במסגרת הקוואד, כנראה גם לא מודיעין.

האנגלוספרה ומערכת הבריתות האמריקנית

מה שאנחנו נמשיך ונראה בשנים הבאות הוא את האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה השונות גדלה, בעודן מגדילות את התיאום עם מדינות אחרות. אילו מדינות למשל? קודם כל הודו, שתהנה מתיאום ביטחוני וטכנולוגי עם האנגלוספרה. 

מדינה אחרת היא צרפת .

צרפת היא שחקן חשוב באזור ההינדו-פסיפיק, הודות לטריטוריות שלה והכוח הצבאי הקבוע שלה באזור[מקור]. כרגע הצרפתים זועמים על כך שהאוסטרלים ביטלו איתם חוזה לצוללות דיזל בשווי 66 מיליארד דולר, אך זה יעבור. לצרפת אין אפשרויות עם מי עוד לעבוד בהינדו-פסיפיק מול סין: גרמניה לא תשתתף בשום קואליציה צבאית, ועם גרמניה לא תשתף פעולה גם לא שאר האיחוד, שרובו לא מחזיק בכוח ימי רלוונטי למזרח אסיה. צרפת תהיה שותפה חשובה של האנגלוספרה, זה פשוט שאלה של זמן.

יפן היא מדינה שמועמדת לא רק לתיאום, אלא ממש לאינטגרציה. יש דיונים האם לצרף את יפן לברית חמש העיניים [מקור], על בסיס יחסי הביטחון הארוכים של יפן עם ארה״ב. טוקיו מחזיקה ביחסים ביטחוניים וכלכלים קרובים גם עם אוסטרליה ובריטניה, שתי מדינות חשובות נוספות באנגלוספרה. סביר שנראה אינטגרציה מסוימת של יפן לאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של מודיעין, פיקוד כוחות משותף ושרשרות אספקה, במיוחד שבבים [מקור].

איפה ישראל משתלבת בכל הסיפור הזה?

לא כל-כך רחוק

לכאורה האנגלוספרה והמבנים השונים שלה רלוונטים רק עבור מדינות שנמצאות או פועלות במזרח אסיה. ישראל היא לא זה ולא זה. ישראל גם לא מוכנה לתפוס עמדת עימות ברורה מול סין, מחפשת במקום לאזן בין הלחץ האמריקני עליה והרצון להמשיך ולסחור עם סין.

אני לא חושב שישראל צריכה לשלוח ספינות או מטוסים למזרח אסיה, ואני לא חושב שישראל צריכה לנקוט קו עימות מול סין, לדוגמה ע״י חסימת השקעות מסין או שדרוג היחסים הדיפלומטים הרשמיים שלנו עם טאיוואן. מצד שני ישראל צריכה להבין שהיא לא ממש יכולה לשחק בין מחנות: אנחנו נמצאים עמוק במחנה האמריקני. ארה״ב היא ספק הנשק החשוב ביותר שלנו, היא השותף הכלכלי החשוב ביותר שלנו, ואנחנו תלויים במטריה הדיפלומטית שלה באו״ם. אנחנו יכולים לנסות ולצמצם את התלות שלנו באמריקנים ולנסות ולזוז הרחק מקו העימות שהם נוקטים, אך אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא באיזה מחנה. אנחנו במחנה האמריקני. השאלה היא איך אנחנו מתמרנים בתוכו.

וכאן נכנס הנושא של האנגלוספרה: ישראל לא רלוונטית צבאית במזרח אסיה. היא כן רלוונטית בכל מאמץ לפיתוח יכולות סייבר, אינטליגנציה מלאכותית, רובוטיקה מתקדמת וכדומה. היא גם יכולה להיות רלוונטית במאמץ לבנות מחדש את שרשרות האספקה כך שלא יהיו תלויות בסין, עם ייצור מתקדם כאן בארץ. 

אני מקווה שמישהו במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ או הביטחון מבינים את הפוטנציאל שיש כאן לישראל: ארה״ב ובעלות בריתה הקרובות רוצות לנצח בתחרות הטכנולוגית עם סין, ורוצות לחווט מחדש את הכלכלה העולמית. למה לא להצטרף? למה לא לקבל מענקי מחקר? השקעות בתשתיות חדשות? ישראל יכולה לשתף פעולה בפרויקטים טכנולוגים ופרויקטי תשתית, מתחייבת שלא להעביר את המידע לסין. עם מנגנון פיקוח על השקעות זרות אפקטיבי, ההתחייבות הישראלית גם תיתפס כאמינה. ישראל צריכה למצוא את הדרך איך התחרות האמריקנית-סינית לא רק לוחצת אותנו, אלא גם מחזקת אותנו.

סיכום

AUKUS והאינטגרציה של האנגלוספרה מדגישה נקודות שאנו כבר חוזרים עליהן מספר פעמים: הזירה הימית תהיה המוקד של מירוץ החימוש החדש בין מעצמות. אם אתם מתעסקים בייצוא ביטחוני, במערכות בלתי מאוישות, בסייבר, בתקשורת, בפיתוח צבעים נגד קורוזיה – יכול להיות שיש כאן פוטנציאל עסקי משמעותי עבורכם.

הברית החדשה היא הוכחה ברורה שבעלות הברית של וושינגטון לא חושבות עליה כפחות אמינה אחרי אפגניסטן. למען האמת כפי שאמרתי כבר בניתוח על היציאה מאפגניסטן, אמינות היא לא פקטור [מקור]. בעלות הברית של האמריקנים עובדות איתם משום שיש להם כוח, והם יכולים ומוכנים להפעיל אותו. ארה״ב היא הכוח היחיד שיכול לאזן מול סין, ולכן היא נהנת מהשפעה רחבה במזרח אסיה.

לבסוף, ההחלטה להקים ברית חדשה במזרח אסיה משקפת את הירידה בחשיבות של נאט״ו עבור ארה״ב.נאט״ו מנסה לשמור על עצמה רלוונטית בעימות עם סין, עם הארגון לאורך השנתיים האחרונות מנסה לבחון כיצד הוא יכול לתרום למאמץ הבלימה שלה [מקור]. הבעיה של הארגון שבסופו של יום הוא נמצא בצד הלא נכון של אירו-אסיה: רוב חברות הארגון הן באירופה. ארה״ב תמשיך להזיז את המיקוד שלה למזרח אסיה, ואירופה תאלץ לקחת יותר ויותר מהביטחון שלה בידיה שלה. אותו הדבר גם נכון למזרח התיכון.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 85: המשמעות של Evergrande

תקציר

  1. הקשיים של Evergrande אינם אירוע ההכחדה של המשק הסיני. הם בסך הכול סימפטומים של הבעיות העמוקות יותר של המשק: השקעה לא פרודקטיבית של הון, מינוף גבוה מדי, וצריכה פרטית נמוכה מדי.
  2. מגזר הנדל״ן, ביחד עם השירותים הנלווים לו בבנייה, ייצור, מכירות וכדומה – מהווה כרבע מהתמ״ג של סין. הבעיה שמגזר הנדל״ן הפך תלוי בהמשך הזמינות של אשראי בשביל הצמיחה שלו, עם העלייה במחירי בתים מונעת בעיקר ע״י השקעות ספקולטיביות. לחגיגה הזו גם הצטרפו הממשלות המקומיות של סין, שמקבלות כמעט את מלוא הרווחים ממכירת קרקעות בשטחן.
  3. האירוע של Evergrande הוא משמעותי לא מפני האיום שהוא מהווה למשק הסיני – אני לא חושב שהוא מה שיביא לקריסה של המשק – אלא מפני השינוי ביחס של הרגולטורים לפשיטת הרגל של חברה גדולה כמו Evergrande: בייג׳ין מבהירה לשוק שהיא לא תעזור לחברות שחורגות משלושת הקווים האדומים, ותיתן להן לטפל בבעיות החוב שלהן בעצמן, ללא חילוץ ישיר מצד המדינה. אולם בייג׳ין גם לא באמת תתן לה לקרוס בצורה לא מסודרת.
  4. מאז שהחלו הקשיים של Evergrande הרגולטורים הסינים עשו שלושה דברים: הזריקו נזילות למערכת הבנקאית, החלו להעביר פרויקטים לחברות ממשלתיות, ודרשו מ-Evergrande להימנע מהכרזה על פשיטת רגל בשביל לא לפגוע במשקיעים קטנים. המטרה למנוע פגיעה באזרחים פרטיים ולגרום לזעם ציבורי נגד המפלגה הקומוניסטית.
  5. בייג׳ין עוזרת למודל הכלכלי הבעייתי שיצר את Evergrande להמשיך לפעול, פוגעת בצמיחה ארוכת הטווח של המשק הסיני.

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק הנוכחי יהיה סיכום של הרבעון השלישי של 2021, כפי שאנחנו עושים בכל רבעון. אולם רצו הנסיבות ודווקא סוף הרבעון השלישי התאפיין בשני אירועים גדולים שחייבים התייחסות נפרדת לפני שנוכל להתייחס לכל הרבעון: ראשית, הייתה לנו את ההכרזה על ברית צבאית חדשה בין ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה. הברית הזו עולה בקנה אחד עם המגמה שחזינו כאן כבר בתחילת השנה, על התגבשות של אנגלו-ספרה – גוש מדינות שיהיו הלב החדש של מערכת הבריתות האמריקנית.

ביידן מכריז על הקמת הברית עם בריטניה ואוסטרליה.

האירוע השני, והוא אירוע שעדיין מתפתח, הם קשיי הנזילות של חברת הנדל״ן הסינית Evergrande. מגזר הנדל״ן של סין הוא אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים של הכלכלה, והקשיים בחברת הנדל״ן הגדולה בה לכאורה לא מבשרים טובות לכלכלה הסינית. האם יש סיבה לחשוש מקריסה של השווקים הסינים בעקבות הקשיים של Evergrande? או שמא סין תצליח לייצב את השוק, אך תמשיך לסבול מחוסר פרודוקטיביות? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

ענק עם רגלי חימר

כששמעתי לראשונה על קשיי הנזילות של חברת הנדל״ן הסינית Evergrande, הנחתי שמדובר בבעיה זמנית: Evergrande היא חברת הנדל״ן השנייה בגודלה בסין. הנחתי שהרגולטורים יתערבו בנקודה מסוימת כדי לחלץ אותה ולמנוע משבר פיננסי משמעותי.

ככל שעבר הזמן, והקשיים של Evergrande רק המשיכו, התחלתי להבין שיש כאן שינוי ביחס בין הרגולטורים ושוק המשקיעים בסין, בין המדינה והכלכלה – המדינה כבר לא תחלץ חברות גדולות כדי להציל משקיעים, או אם לדייק, היא לא תחלץ משקיעים גדולים בחברה עם חובות גדולים.

רבים הזהירו ש-Evergrande עלולה ליצור אירוע דומה לפשיטת הרגל של ליהמן ברדרס ב-2008: החברה ממונפת מאוד, עם חובות משמעותיים לבנקים, לספקים ואפילו לעובדים שלה. Evergrande השתמשה בשלל דרכים יצירתיות בשביל להשיג כסף לפרויקטים שלה [מקור]. דרך אחת הייתה למכור מראש לאנשים דירות ולקבל את מלוא או רוב התשלום עליהן [מקור]. לא מדובר בדירות שהן לקראת סיום בנייה: Evergrande מכרה דירות בפרויקטים בהם רק התחילו לעשות עבודות קרקע. קונים סינים היו מוכנים לשלם משום שהם ציפו שמחיר הנדל״ן רק יעלה, ושהחברה תוכל לספק את הדירות בזמן – למה לא להיות מושקעים מראש בנכס מניב תשואה יפה?

עכשיו כש-Evergrande בסכנת פשיטת רגל, ישנן 1.6 מיליון דירות ששילמו עליהן מראש ובספק אם הן יבנו [מקור]. יש גם עובדים רבים של Evergrande שקנו מכשירים פיננסים של החברה – כל מיני מוצרים איתם הם הפכו למשקיעים בפועל של החברה. פשיטת רגל שלה תמחוק לרבים מהם את רוב ההון העצמי [מקור].

ברור ש-Evergrande היא חברה משמעותית בכלכלה הסינית, וחברה שהשתמשה בדרכים מפוקפקות בשביל לממן את עצמה. אולם Evergrande היא לא היחידה שעשתה זאת, והיא רק סימפטום של הבעיות המבניות הרחבות יותר בכלכלה הסינית. כמו Evergrande גם מפתחי נדל״ן אחרים מכרו דירות מראש בשביל לממן את הפרויקטים שלהם [מקור]. הם עשו זאת משום שעם הזמן הממשל יותר ויותר הגביל את היכולת שלהם לקבל הלוואות ולגייס חוב דרך אגרות חוב. לדוגמה ב-2020 הרגולטורים הסינים פירסמו שלושה קווים אדומים שמטרתם להגביל את כמות החוב שחברות נדל״ן יכולות לגייס [מקור]. בגדול שלושת הקווים מגבילים את היחס המותר של חוב לנכסים, ושל חוב למזומן של חברות נדל״ן.

התוצאה של הקווים ופעולות אחרות שבן לילה כמעט חברות נדל״ן ממונפות מצאו עצמן ללא גישה לאשראי, וככל שהן ניסו להוריד את רמת החוב שלהן – ע״י מכירה של נכסים – כן יחס החוב לנכסים רק החמיר, משום ירידה בערך הנכסים. הבעיות הפיננסיות של Evergrande אינן חריגות במהות שלהן, גם אם הן חריגות בהיקף שלהן – החובות של Evergrande מהווים כ-3% מהתמ״ג הסיני [מקור].

התוצאה היא התקררות של מגזר הנדל״ן בסין, עם ירידה במכירות של בתים חדשים, התחלות בנייה ואפילו עבודה על פרויקטים קיימים [מקור]. יזמים מוצאים את עצמם ללא כסף, וספקים מסרבים לעבוד אלא אם משלמים להם במזומן ומיד. Evergrande היא רק סיפור אחד של מגזר שמוצא את עצמו ללא לאשראי משום החלטת הממשל המרכזי של סין.

ולא מדובר במגזר זניח. מגזר הנדל״ן, ביחד עם השירותים הנלווים לו בבנייה, ייצור, מכירות וכדומה – מהווה כרבע מהתמ״ג של סין, ואחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר שלה [מקור]. הבעיה שמגזר הנדל״ן הפך תלוי בהמשך הזמינות של אשראי בשביל הצמיחה שלו, עם העלייה במחירי בתים מונעת בעיקר ע״י השקעות ספקולטיביות [מקור]. עבור רבים מאזרחי סין בית אינו נועד למגורים, אלא ככלי השקעה וחיסכון – אנשים לוקחים משכנתאות גדולות בשביל לקנות בתים להשקעה, מעודדים מהעלייה העקבית במחירי בתים [מקור]. העלייה הזו כמובן נובעת מעצם הקנייה הספקולטיבית של אותם אנשים, מה שיצר בסין את אחת מבועות הנדל״ן הגדולות בהיסטוריה [מקור].

לחגיגה הזו גם הצטרפו הממשלות המקומיות של סין, שמקבלות כמעט את מלוא הרווחים ממכירת קרקעות בשטחן. כפי שעסקתי בנושא בהרחבה ב״קיסר אדום״ [ראו כאן], הממשלות המקומיות בסין נדרשות לשלם על רוב השירותים בשטחן, אך מקבלות פחות מחצי מהמיסים שנאספים בשטחן, עם הרוב הולך לממשל המרכזי בבייג׳ין. אבל מסי קרקע שונים – הממשלות המקומיות שומרות כמעט 100% מהמס. הן לכן עודדו בנייה אצלן, בשביל להגדיל את הביקוש לקרקעות ובכך להגדיל את סכומי המס שהן גובות (הביקוש העלה את מחירי הקרקע). עידוד הבנייה בשטחן גם עזר להן לעמוד ביעדי הצמיחה של התמ״ג שהממשל המרכזי הציב להן.

התלות של חברות נדל״ן באשראי בשביל הפעילות שלהן, ההשקעות הספקולטיביות בבתים, הם רק הביטויים בפועל של הבעיות המבניות של המשק הסיני. כפי שהראתי ב״קיסר אדום״ [ראו כאן], הצמיחה של סין בעשור האחרון התבססה עיקר על השקעות שהונעו ע״י לקיחת הלוואות. מפעלים התרחבו, חברות קנו עוד ציוד, יזמי נדל״ן הקימו שכונות חדשות, לא משום שהיה ביקוש אמיתי לכל זה, אלא מפני שהממשל המרכזי עודד אותם לעשות זאת. משום שההשקעות האלו לא נעשו על בסיס ביקוש אמיתי, הן לא החזירו את עצמן. יחס החוב לתמ״ג של המגזר הלא פיננסי בסין גדל בצורה משמעותית בשנים האחרונות.

בייג׳ין מודעת לבעיות האלו ומנסה בדרכים שונות לפתור אותן. שני נושאים שמודגשים בשנה האחרונה בבייג׳ין בהקשר של העתיד הכלכלי של סין הם עידוד הצריכה הפרטית ודגש על ייצוא טכנולוגי. עידוד הצריכה הפרטית של משקי הבית בסין יכול תיאורטית להציע לעסקים מקור חדש לממן את ההשקעות שלהם. הצמיחה תעבור למצב יותר בר-קיימא, עם עסקים רואים סוף-סוף החזר על ההשקעות שלהם ולא תלויים בעוד חוב בשביל לממן את החוב שכבר לקחו.

ייצוא טכנולוגי יכול לעזור לייצוא הסיני, ולהוות מנוע צמיחה חדש של הכלכלה. הדגש של סין על עצמאות וקדמה טכנולוגית לא קשורה רק ליתרון האסטרטגי שהם יתנו לה על פני ארה״ב, יפן והאיחוד האירופי (כמובן שזה גם שיקול). חברות היי-טק הן בדרך כלל פרודוקטיביות יותר מחברות בתעשיות מסורתיות, מציעות משכורות גבוהות יותר לעובדים שלהן, מה שמעודד את הצריכה הפרטית, ויוכלו לחזק את הייצוא הסיני, שכנראה ימשיך להיות מקור צמיחה חשוב למשק. בייג׳ין מעוניינת לראות את עצמה כמרכז טכנולוגי מתקדם, כפי שראינו בניתוח 81, ״הרמוניה חברתית״ [ראו כאן].

הניסיון לקרר את שוק הנדל״ן נועד לחזק בעקיפין את שני הנושאים האלו. עלייה במחירי דירות ולקיחה של משכנתאות מעלה את יוקר המחייה של אזרחי סין ותוקעת אותם עם תשלומי משכנתא גבוהים שפוגעים בצריכה שלהם. משקי הבית בסין מחזיקים ביחד חוב של מעל 3 טריליון יואן, או 130% מההכנסה הפנויה שלהם [מקור]. קירור שוק הנדל״ן יוריד את מחירי הדירות ויעודד אנשים למצוא ערוצים אחרים להשקיע בהם את חסכונותיהם.

שוק הנדל״ן גם שואב כסף מסקטורים אחרים בכלכלה, סקטורים פרודוקטיביים יותר: בנקים ומשקיעים פרטיים מעדיפים לתת את כספם ליזמים בשביל תשואות גבוהות מאשר לחברות היי-טק בתחילת דרכן.הדבר הביא למחסור במימון של מגזר ההיי-טק בסין, ולחוסר פרודוקטיביות במשק: בין חמישית לרבע מכלל הבתים בסין עומדים ריקים [מקור]. מגזר הנדל״ן לוקח הון והופך אותו לבתים ריקים, שאינם ממשיכים לייצר פעילות כלכלית.

שלושת הקווים שבייג׳ין פרסמה ב-2020 הם חלק ממערכה ארוכה שלה לנסות ולהשתלט על שוק הנדל״ן, לקרר אותו ולהקטין את המינוף בו. בייג׳ין ניסתה לעשות זאת ע״י הגדרת תקרה על מחירי דירות [מקור], והגבלת ההלוואות מבנקים [מקור]. בכל פעם הניסיון גרם להתקררות מסויימת בשוק, אך זו הופסקה ברגע שבייג׳ין ראתה שההתקררות משמעותית מדי – ברגע שהיה איום שהכלכלה לא תעמוד ביעד הצמיחה שהוגדר לה, בייג׳ין שחררה את ההגבלות [מקור].

האירוע עכשיו של Evergrande הוא משמעותי לא מפני האיום שהוא מהווה למשק הסיני – אני לא חושב שהוא מה שיביא לקריסה של המשק – אלא מפני השינוי ביחס של הרגולטורים לפשיטת הרגל של חברה גדולה כמו Evergrande: לרוב משקיעים בסין הניחו שחברות גדולות או מקושרות היטב לממשל יהיו מוגנות מפשיטת רגל [מקור]. גם אם הן יסבלו מבעיות נזילות, הממשל לא ייתן להן לקרוס מחשש לפגיעה משמעותית במשק.

אולם בשלוש השנים האחרונות יותר ויותר חברות ממשלתיות וחברות גדולות הודיעו על פשיטת רגל או חוסר יכולת לעמוד בחובות שלהן. כך לדוגמה הבנק המקומי Baoshang נאלץ להודיע על פשיטת רגל באוגוסט 2020, לאחר שהובהר ע״י הממשל המרכזי שהוא לא יציל אותו [מקור]. הסירוב של בייג׳ין לעזור ל-Evergrandeהוא לא חריגה מהמגמה, אלא המגמה – בייג׳ין מבהירה לשוק שהיא לא תעזור לחברות שחורגות משלושת הקווים האדומים, ותיתן להן לטפל בבעיות החוב שלהן בעצמן, ללא חילוץ ישיר מצד המדינה.

היינו יכולים לחשוב שהיחס של בייג׳ין ל-Evergrande יהיה שונה, משום הגודל שלה והחשיבות של מגזר הנדל״ן לשוק הסיני. זה באמת מה שחשבתי בהתחלה: כשני שליש מההלוואות בסין מגובות בנדל״ן [מקור]. הנדל״ן מהווה מנוע צמיחה משמעותי למשק. איך בייג׳ין תאפשר ליזם כל-כך גדול כמו Evergrande לקרוס?

עכשיו אני מבין שבייג׳ין באמת מתכוונת לתת ל-Evergrande להתמודד עם הבעיות שלה בעצמה, ללא חילוץ ישיר ע״י המדינה. Evergrande לא תראה את בייג׳ין מצילה אותה. אולם בייג׳ין גם לא באמת תתן לה לקרוס בצורה לא מסודרת. וזו כבר בעיה אחרת.

בועטים הלאה את הבעיה

מה עשו הרגולטורים הסינים מאז שהתחילו הדיבורים על פשיטת רגל של Evergrande בספטמבר 2021? שלושה דברים: ראשית, הם הזריקו כסף למערכת הבנקאית הסינית. הבנק המרכזי של סין הזריק כ-90 מיליארד יואן למערכת הבנקאית בשביל להגדיל את הנזילות שלה, מנסה לצמצם את הפחד מפני משבר פיננסי משמעותי אם Evergrande תודיע על פשיטת רגל [מקור].

שנית, ממשלות מקומיות וחברות ממשלתיות החלו לבחון את הרכישה של הפרויקטים השונים של Evergrande, במטרה להבטיח שאנשים ששילמו על דירות אכן יקבלו אותן [מקור]. ע״י רכישת הפרויקטים הממשלות והחברות גם יבטיחו הכנסה ופיצוי לספקים של Evergrande שכבר עובדים בפרויקטים. בייג׳ין גם הטילה פיקוח על החשבונות של Evergrande בשביל לוודא שהכסף שמיועד לפרויקטים קיימים לא יופנה לתשלום חובות [מקור].

שלישית, בייג׳ין הבהירה ל-Evergrande שהיא צריכה להימנע מהודעה על פשיטת רגל, ולדאוג למשקיעים בה, במיוחד המשקיעים הקטנים [מקור]. המטרה היא למנוע מחיקת הון של העובדים בחברה.

מה בייג׳ין משיגה בצעדים האלו? היא קודם כל מוודאת שלא תהיה פאניקה בשווקים. גם אם Evergrandeתתקשה לשלם את החוב, בייג׳ין מוודאת ע״י הזרמת כסף שהבנקים יוכלו להמשיך לתת הלוואות ושהמשק ימשיך לפעול.

הרכישה של פרויקטים והדרישה מ-Evergrande להימנע מהכרזה על פשיטת רגל נועדו למנוע זעם ציבורי נגד המפלגה הקומוניסטית. בייג׳ין עובדת כאן לפי חישוב פוליטי פשוט: היא מעוניינת לתת ל-Evergrandeלטפל בבעיות שלה בעצמה, אך רוצה להימנע מפגיעה באזרחים. כפי שאמרתי Evergrande מכרה מראש 1.6 מיליון דירות, מה שאומר שכ-3 מיליון בני-אדם יהיו ללא קורת גג אם החברה תפשוט את הרגל מבלי שמישהו לוקח את הפרויקטים אליו. בתרחיש כזה יתחילו הפגנות רחוב נגד הממשל הקומוניסטי, וזה בדיוק מה שהוא מנסה למנוע.

משום שהשוק הפיננסי של סין הוא סגור יחסית, הממשל יכול לנהל את המשבר של Evergrande בצורה יעילה. רוב השחקנים בשוק נמצאים תחת שליטתה של בייג׳ין, ורובם תופסים אותה כשחקן אמין. זו הסיבה שאני לא חושב ש-Evergrande תגרום למשבר פיננסי דומה לזה שהיה ב-2008: בייג׳ין שולטת בהתנהגות של השחקנים בשוק, והיא יכולה למנוע פאניקה של משקיעים.

אולם זה רק פותר את הבעיות לטווח הקצר. בשביל לייצב את המשק בייג׳ין צריכה עכשיו להעביר את ההשקעות, בצורת פרויקטים, מ-Evergrande לחברות הממשלתיות שלה. מי אמר שיש הצדקה כלכלית להשקעות האלו? מי אמר שהחברות הממשלתיות לא יפסידו כסף על סיום הפרויקטים האלו? בייג׳ין לא פותרת את הבעיה המרכזית של המשק הסיני: שימוש לא פרודוקטיבי בהון. במקום לתת ל-Evergrande לפשוט את הרגל ולשוק לתמחר מחדש את הנכסים שלה, בייג׳ין דורשת לנהל את מכירת הנכסים בהתאם לשיקולים פוליטים, לא כלכלים.

היא גם לא פותרת את הבעיה של ניהול סיכונים שגוי במשק הסיני. כן, קרוב לוודאי שהמשקיעים הפרטיים הגדולים ב-Evergrande לא יראו את כספם מוחזר, במיוחד משקיעים זרים. אולם משקיעים קטנים, רוכשי דירות, יראו את הכסף או הדירה שלהם. מה ימנע מהם לקנות גם את הדירה הבאה שלהם מראש? או להמשיך ולהשקיע במוצרים פיננסים מסוכנים בשוק הנדל״ן? בייג׳ין רוצה להגן על המשקיעים הקטנים משום החשש מזעם ציבורי. על הדרך היא מבטיחה שימשיך להיות ביקוש להתנהלות פיננסית לא אחראית בשוק הנדל״ן הסיני, וביקוש לדירות להשקעה – אם הצרכן הפרטי לא חווה הפסד, הוא לא ישנה את ההתנהגות שלו. Evergrandeאולי תפורק ותעלם, אך יבוא יזם נדל״ן אחר וימשיך את אותה התנהלות.

הרצון של בייג׳ין לקרר את מגזר הנדל״ן גם מותיר את הממשלות המקומיות בבעיה קשה: איך הן יעמדו ביעדי הצמיחה של התמ״ג, אם הן לא יוכלו להסתמך על שוק הנדל״ן? הפתרון כנראה יהיה דרך השקעה בתשתיות, במיוחד בתשתיות טכנולוגיות כמו סיבים אופטיים, מפעלי שבבים, תקשורת 5G ותקשורת 6G [מקור]. הממשל המרכזי בבייג׳ין כבר הכריז בעקבות המשבר של Evergrande שהוא מתכוון להגדיל את ההשקעה בתשתיות טכנולוגיות במדינה בשביל לשמור על הצמיחה בה [מקור]. אנחנו יכולים לצפות שבשנים הקרובות מספר הפארקים הטכנולוגים בסין יגדל, עם גידול במספר המפעלים לרכבים אוטונומיים, שבבים, ומוצרים נוספים. הבעיה שכמו בהשקעות אחרות במשק הסיני, חוסר יעילות תשלוט: מפעלים יוקמו בשביל הצמיחה בתמ״ג, לא משום שיהיה להם ביקוש.

להשקעה מאסיבית כזו בתשתיות תהיה גם השלכה של גידול בחוב של הממשלות המקומיות, נושא אחר שבייג׳ין מנסה להשתלט עליו ללא הועיל כבר שנים [מקור]. כל פעם שבייג׳ין מנסה להגביל את היכולת של הממשלות המקומיות לגייס חוב, הן מוצאות דרך חדשה לגייס אותו. ניסיון להגביל את המינוף במגזר הנדל״ן והאטת הצמיחה בו פשוט תוביל לגידול בחוב של הממשלות המקומיות, שינסו לפצות על ההאטה.

סיכום

הקשיים של Evergrande אינם אירוע ההכחדה של המשק הסיני. הם בסך הכול סימפטומים של הבעיות העמוקות יותר של המשק: השקעה לא פרודקטיבית של הון, מינוף גבוה מדי, צריכה פרטית נמוכה מדי. תיאורטית בייג׳ין יכולה לענות על הבעיות האלו ע״י שינויים משמעותיים במשק הסיני – וויתור על יעד צמיחה לתמ״ג, ביטול של מערכת רישום מקום המגורים של אזרחי סין [מקור], וצמצום ההתערבות הממשלתית במשק. הבעיה שהצעדים האלו יאיימו על שלטונה הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית: הם יקטינו את השליטה שלה בכלכלה, הם עלולים להוביל למשבר כלכלי שיביא למחאה רחבה נגד הממשל.

הממשל הקומוניסטי תקוע בין הפטיש לסדן: הוא מצד אחד מנסה לייצר צמיחה בריאה של המשק, מצד שני הוא מסרב למשק לעבור שינויים מבניים שעלולים לאיים על שלטון המפלגה. Evergrande אולי תפורק, אך ההתנהלות שלה תמשיך לחיות במשק הסיני. אם אלו לא יהיו חברות נדל״ן שיהפכו ממונפות מדי, אלו יהיו חברות שבבים או סטארטאפים בתחום הבינה המלאכותית. הפרודוקטיביות של המשק תמשיך לדשדש, ואיתו גם הצמיחה האמתית של סין. משקיעים שמחפשים ניסים כלכלים להשקיע בהם, עדיף שיעזבו את סין לטובת כלכלות אחרות בעלות צמיחה בריאה יותר.




פלג 84: הגיאוגרפיה של אי-יציבות

תקציר

  1. פרופ׳ סול כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות לחלוקת המרחב הגיאופוליטי של העולם:
    1. הרמה הראשונה היא רמת המדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.
    2. הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי.
    3. הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו.
  2. לא כל אזור חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, להילחץ על ידם. כזו היא ״חגורת שבר״: חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. שתי חגורות השבר של העולם הן: המזרח התיכון, ואפריקה שמתחת לסהרה.
  3. חגורות שבר מערערות את המערכת הבינלאומית ב-4 דרכים מרכזיות:
    1. הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר.
    2. הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים.
    3. הן בדרך כלל משמשות בסיסי טרור.
    4. האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן.

להורדת הפרק – קישור.

אנחנו מדברים הרבה בשבועות האחרונים על מלחמות אזרחים, מדינות לא יציבות, טרור, מהגרים וסמים. בכלל את 2021 סימנו כשנה של מתיחות גיאופוליטית וחוסר יציבות ואני מאמין שגם 2022 תהיה כזו. מחירי המזון ימשיכו להיות גבוהים, שרשרות האספקה העולמיות ימשיכו לחוות שיבושים והמצב הכלכלי של מדינות מתפתחות ימשיך להיות קשה משום שהן לא מצליחות לחסן מספיק מהאוכלוסייה שלהן כדי לחזור לשגרה. בנוסף הן נאלצות להתמודד עם אינפלציה גבוהה, שתכריח אותן לבחור בין העלאת ריבית והאטה בצמיחה הכלכלית, או השארת הריבית נמוכה ואינפלציה דוהרת.

מול כל האירועים האלה והגידול באי-היציבות בזירה הבינלאומית, אפשר וכדאי לשאול האם אנחנו יכולים להציע איזושהי מסגרת גיאו-פוליטית שתחבר את הנקודות השונות של חוסר היציבות יחד? שתאפשר לנו להבין איך הן יכולות להשפיע על הזירה הבינלאומית? האם יש איזשהו קשר בין אפגניסטן בה הטליבן מנסה לייצב את המדינה ובין מיאנמר או אתיופיה שחוות מלחמה פנימית? האם אנחנו יכולים להציע מסגרת שבה אפשר למקם את אותם מוקדי אי-יציבות ולנסות ולהבין לאן הם יתפתחו?

דיברנו לפני כחודש על היררכית המדינות של פרופסור סול כהן, היררכיה שמוצגת בספרו “Geopolitics: the geography of international relations” [ראו כאן]. בניתוח היום אני רוצה לדבר על רעיון אחר שמציג פרופסור כהן בספרו: היררכיה מרחבית של העולם. נדבר על אזורים גיאופוליטים, תחומים גיאו-אסטרטגים, וחגורות השבר שמגדירות את אזורי חוסר-היציבות של הזירה הבינלאומית. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

סידור מחדש של המרחב

לפני שנה וקצת דיברנו על ״הניתוח הגיאופוליטי״ בניתוח מס׳ 17 של פל״ג [ראו כאן]. קבעתי שם שגיאופוליטיקה עוסקת בקשר בין כוח ומרחב, איך כוח פוליטי מושפע ונובע מהמרחב הפיזי. הנחת היסוד של הניתוח הגיאופוליטי שמדינות פועלות תחת צרכים ומגבלות הנובעים מהגיאוגרפיה שלהן, שהגיאוגרפיה שלהן מכתיבה את הצרכים שלהן – מה הן צריכות כדי לשמור על כוחן ולשגשג – ואת המגבלות שלהן – מה הן אינן יכולות לעשות.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה כיצד לחלק ולסדר את המרחב הגיאופוליטי של העולם. ברור לנו אינטואיטיבית שיש הבדל מרחבי בין יבשת אירופה, ובין גרמניה – הראשונה היא יבשת, השנייה היא מדינה. הגבולות של גרמניה מוגדרים בצורה מובהקת, בעוד שהגבולות של אירופה הם יותר גמישים – יש וויכוח ער איפה בדיוק נפסקת אירופה ומתחילה אסיה, אם בכלל מתחילה – אולי צריך להתייחס לאירופה ואסיה כיבשת אחת, אירו-אסיה?

בכל מקרה, ברור שיש הבדל מרחבי בין גרמניה ואירופה, בין ארה״ב וצפון אמריקה, בין סין ומזרח אסיה. פרופ׳ כהן מציע היררכיה של יחידות מרחביות בשביל לחלק ולסדר את העולם, מציע לנו מסגרת לא רק בשביל לסדר את הזירה הבינלאומית, אלא גם בשביל לחשוב יותר טוב על האירועים בה.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות:

הרמה הראשונה היא רמתהמדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.

לדוגמה – ארה״ב. היחידה שקובעת את יחסי החוץ של ארה״ב היא הממשלה הפדראלית היושבת בוושינגטון. אולם ארה״ב עצמה מנוהלת גם ע״י הממשלה הפדראלית וגם ע״י ממשלות המדינות השונות שמרכיבות את האיחוד. אותו דבר נכון גם לסין עם ממשלות המחוזות, המדינות השונות בפדרציה הרוסית, הגרמנית ועוד. כולן מורכבות מתת-יחידות מנהלתיות, שכפופות לריבון יחיד המנהל את יחסי החוץ שלהן.

ברגע שמוקדי כוח נוספים במדינה מתחילים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, במנותק מהשלטון המרכזי, המדינה התפרקה ליחידות קטנות יותר מבחינה גיאופוליטית. אי-אפשר עוד להתייחס למחוזות המורדים ולמדינה המרכזית כיחידה אחת, אלא כשתי יחידות. לעיתים הדבר מלווה בהכרזה רשמית – לדוגמה פירוק בריה״מ. לעיתים מתחילה מלחמה בין הממשל המרכזי והיחידות שהיו בשליטתו – לדוגמה המלחמה בגיאורגיה בין טביליסי והחבלים הבדלנים של דרום אוסטיה ואבחזיה. יכול להיות שעם הזמן היחידות החדשות יכנסו תחת שליטתה של יחידה מתחרה – דרום אוסטיה ואבחזיה נכנסו תחת שליטתה של רוסיה, המנהלת את יחסי החוץ שלהן. בכל מקרה, היחידות ברמת המיקרו מתאפיינות בריבון אחד שמנהל את מדיניות החוץ שלהן.

הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי. לדוגמה, גיאורגיה, דרום אוסטיה ואבחזיה מהוות ביחד חלק מאזור הקווקז, אזור גיאופוליטי שכולל גם את ארמניה, אזרבייג׳ן, וצפון הקווקז בשליטת רוסיה.

אזור גיאופוליטי אחר שמוכר לנו הוא צפון ומרכז אמריקה, שכולל את קנדה, ארה״ב, מקסיקו, מדינות מרכז אמריקה צפונית לקולומביה ומדינות הים הקריבי, כולל וונצואלה וקולומביה. המשותף לכל המדינות בו הוא הסחר הער ביניהן, הרכב אתני ושפה משותפת לרובן, כמו גם היסטוריה משותפת ודומיננטיות מוחלטת של ארה״ב כמרכז הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי של האזור.

האזורים השונים של העולם.

הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו. המעצמה הגדולה קושרת את המדינות והאזורים השונים אליה באמצעות קשרי מסחר, דיפלומטיה וצבא, וצריכה לשלוט בנקודות חשובות גיאו-אסטרטגית בשביל לשלוט בתחום. אני מזמין את מי שלא זוכר מהי בדיוק מעצמה גדולה, ומה ההבדל בינה למעצמה אזורית, לשוב לניתוח מס׳ 78 בו דיברנו על הנושא [ראו כאן].

ישנם שלושה תחומים גיאו-אסטרטגים בראייתו של פרופ׳ כהן: התחום הראשון הוא התחום האטלנטי-פסיפי, שכולל את מערב אירופה, המגרב – טוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו – האמריקות, אוסטרליה וניו-זילנד, ומזרח אסיה לא כולל סין. התחום השני הוא התחום האירו-אסיאתי היבשתי, הכולל את רוסיה, מדינות מרכז אסיה ובלארוס. התחום השלישי הוא מזרח אסיה, הכולל בעיקר את סין ולדעת פרופ׳ כהן גם את הודו-סין: המדינות ווייטנאם, לאוס וקמבודיה.

בשביל להבהיר לעצמנו יותר טוב את הרעיון של תחום גיאו-אסטרטגי, בואו ונסתכל על התחום האטלנטי-פסיפי. התחום כולל מספר אזורים גיאופוליטים: אירופה הימית והמגרב, צפון ומרכז אמריקה, דרום אמריקה, והאזור הפסיפי של אסיה, כולל אוסטרליה וניו-זילנד. המדינות השונות בו מחוברות יחד בקשרי כלכלה, דיפלומטיה וביטחון וחולקות ארגונים משותפים רבים: נאט״ו, ה-G7, ה-G20, ה-OECD ועוד. הן גם חולקות נורמות תרבותיות, היסטוריה, דת ופילוסופיה.

התחום הגיאו-אסטרטגי במידה רבה משקף את הצרכים האסטרטגים של המעצמות הגדולות בו. הוא מוגדר ע״י הצרכים שלהן. לדוגמה, התחום האטלנטי-פסיפי משקף את מערכת הבריתות האמריקנית, ואת הגיאו-אסטרטגיה שלה: ארה״ב תלויה לשם ביטחונה בשליטה בשני האוקיינוסים הגדולים של העולם, האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. יש לה בעלות ברית בשני החופים של אירו-אסיה (אירופה ומזרח אסיה), והיא מחזיקה בהשפעה רבה על הים הקריבי ודרום אמריקה. הודות לכך היא בטוחה מאיום צבאי מאירו-אסיה.

אולם התחום האטלנטי-פסיפי פוגש תחומים אחרים: במזרח אירופה את התחום האירו-אסיתי של רוסיה, ובמערב האוקיינוס השקט את סין והתחום של מזרח אסיה. התחום שמוגדר ע״י הצרכים של ארה״ב והמעצמות האירופיות, פוגש את התחומים שמוגדרים ע״י הצרכים של המעצמות האירו-אסיאתיות, רוסיה וסין. במקומות בהם התחומים נפגשים, עלולה להיות תחרות וחיכוך צבאי. לכן נקודות חיכוך אפשריות כיום בין סין ורוסיה לארה״ב הן בטאיוואן, בחצי האי הקוריאני, בים סין הדרומי, בים השחור ובמזרח אירופה. כל המקומות שנמצאים במפגש בין התחומים.

תחומים גיאו-אסטרטגים גם תלויים לתפקודם בשליטה במעברים אסטרטגים, שמחברים בין האזורים השונים בהם. התחום האטלנטי-פסיפי תלוי במעברים ימיים שנמצאים מחוץ לתחום שלו: תעלת סואץ ובאב אל מנדב בקרן אפריקה מחברים את אירופה הימית לאוקיינוס השקט דרך האוקיינוס ההודי. התנועה הגלובאלית של סחר תלויה במעברים האלה, שאינם חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי ולכן מהווים מוקד תחרות בין המעצמות מתחומים שונים.

לבסוף, תחומים אינם סטטיים, והם משתנים בהתאם לצרכים של המעצמות הגדולות בהם. משום שינויים דמוגרפים וכלכלים, התחום האטלנטי-פסיפי כנראה יתפשט לאזורים נוספים בעולם, בראשם האוקיינוס ההודי ומזרח אפריקה. מדינות התחום ברובן מזדקנות, והן יחפשו שווקים חדשים לצריכה. שיתופי הפעולה בין ארה״ב ויפן להודו, ההשקעות הבריטיות בקניה ומזרח אפריקה [ראו כאן], הנוכחות הצרפתית במערב ומזרח אפריקה, הם כולם חלק מהתנועה של התחום האטלנטי-פסיפי לעבר האוקיינוס ההודי.

התחומים השונים של העולם, חגורות השבר ואזורי ההתלכדות. שחור – אזור שאינו נמצא בתחום (דרום אסיה). ראו בהמשך להסברת המושגים חגורת שבר ואזור התלכדות.

ההתפשטות של התחום האטלנטי-פסיפי לאוקיינוס ההודי מעלה שאלה חדשה: האם האוקיינוס ההודי נמצא בתחום כלשהו? אנחנו יודעים שהודו היא חלק מאזור גיאופוליטי מוגדר – דרום אסיה, שנמתח ממיאנמר עד אפגניסטן. האם זה לא תחום גיאו-אסטרטגי? ומה בנוגע למזרח אפריקה? האם יש תחום גיאו-אסטרטגי אפריקני?

אמרנו שתחום גיאו-אסטרטגי מוגדר ע״י המעצמה הגדולה בו, שמארגנת את המדינות והאזורים שבו סביבה בקשרי מסחר, דיפלומטיה וביטחון. הודו היא מעצמה אזורית בדרום אסיה, אך לא מעצמה גדולה. בנוסף אליה יש נוכחות של מעצמות גדולות כמו רוסיה וסין במיאנמר ופקיסטן. הודו אינה מהווה יעד ייצוא חשוב או מקור השקעה חשוב למדינות דרום אסיה: בנגלדש מייצאת יותר לגרמניה או ארה״ב מאשר להודו [מקור]. אותו הדבר נכון למיאנמר [מקור] ופקיסטן [מקור].

לא כל אזור גיאופוליטי בעולם חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, לעיתים נלחץ על-ידם ולעיתים משמש כגשר ביניהם.

כאלה הם המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. שני האזורים הם מה שפרופ׳ כהן קורא לו ״חגורת שבר״. חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. חגורות שבר מאופיינות בחוסר יציבות פוליטית וביטחונית, עוני, פליטים, פשע וטרור.

חגורת שבר אחת היא המזרח התיכון, שנמתחת מאפגניסטן עד לוב, וכוללת גם את טורקיה וסודן. המזרח התיכון סובל מפילוג פנימי על רקע אתני, דתי, וכלכלי – מדינות המפרץ העשירות לעומת מדינות ערב העניות. סונים לעומת שיעים בעיראק, איראן, לבנון וערב הסעודית. יהודים מול ערבים, וכורדים מול… טוב, כל השאר. את הפילוג הפנימי מגבירות המעצמות הגדולות, שמעוניינות בהשפעה במזרח התיכון עקב הנפט והגז בו, כמו גם חשיבותו הגיאו-אסטרטגית כגשר בין אירופה ומזרח אסיה.

המעצמות הגדולות מגבירות את הפילוג באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית בשחקנים השונים שבאזור. הם עצמם מחפשים את התמיכה הזו, משום התחרות ביניהם. לדוגמה, אסד נשיא סוריה הזמין את רוסיה למדינתו בשביל להתמודד עם המורדים נגדו. הם עצמם נהנו מסיוע מערבי, בין השאר סיוע אמריקני [מקור]. ישראל תלויה בסיוע האמריקני ובמטריה הדיפלומטית שלה כדי לאזן מול היריבות הערביות שלה. איראן עובדת עם רוסיה וסין משום הצורך בסיוע כלכלי, צבאי וטכנולוגי מול ארה״ב ומדינות המפרץ שזוכות לתמיכה אמריקנית.

חגורת שבר אחרת היא אפריקה שמתחת לסהרה. המורשת של הקולוניאליזם האירופי היא אזור הבנוי מעשרות מדינות עם מעט היגיון גיאוגרפי או אתני, ושסובלות מחוסר-יציבות פוליטית, היעדר תשתיות ועוני רב. זה לא ניסיון להאשים את האירופים בסבל הנוכחי של אפריקה, רק הבחנה: קניה לדוגמה מורכבת מ-70 קבוצות אתניות [מקור]. ניגריה היא אוסף של שבטים מקבוצות אתניות ודתיות שונות, עם רוב נוצרי בדרום ומוסלמי בצפון [מקור]. אין מעצמה גדולה באפריקה שמתחת לסהרה, ועדיין אין מעצמה אזורית שתוכל לאגד את המדינות השונות בחגורת השבר. במקום, המעצמות הגדולות מתחרות זו עם זו על גישה למשאבים ושווקים, תומכות במדינות השונות בחגורה. אנחנו רואים את זה עם התמיכה הרוסית, הטורקית והסינית לאתיופיה, או עם הפעילות האמריקנית בקניה.

מפה אתנו-לשונית של אפריקה.

חגורות שבר אינן חלק משום תחום. בנוסף לחגורות שבר, יש לנו גם אזורי התלכדות. אזורי התלכדות הם אזורים שלכודים בין תחומים וגורלם עדיין לא הוכרע, לאיזה תחום הם יצטרפו. אזורי התלכדות עלולים להפוך לחגורות שבר, אם התחרות בין המעצמות עליהם תהפוך משמעותית. אזור התלכדות אחד הוא הקווקז, שנמצא בין חגורת השבר של המזרח התיכון, התחום האירו-אסיאתי של רוסיה והתחום האטלנטי-פסיפי. אזור התלכדות אחר היא מונגוליה, שנעולה בין רוסיה וסין. אם סין תגביר את השפעתה הכלכלית והצבאית במרכז אסיה, האזור יצא מהתחום הרוסי ויהפוך לאזור התלכדות שעלול להפוך לחגורת שבר עקב תחרות בין סין ורוסיה.

אז יש תחומים ויש אזורים ויש חגורות שבר והתלכדויות וכו׳ וכו׳ – למה אני מספר לכם את כל זה? למה זה שימושי? טוב, עכשיו אחרי שיש לנו דרך לקטלג בצורה מסודרת את האזורים השונים של העולם, אנחנו יכולים להתחיל ולהבין טוב יותר איך חוסר יציבות, איך מדינות נחשלות, יכולות להשפיע על כל הזירה הבינלאומית.

תנועות טקטוניות

רוב מוקדי חוסר היציבות היום בעולם – מדינות בלתי-יציבות שגם מייצאות טרור, פליטים ופשע למדינות אחרות – נמצאים בשתי חגורות השבר של העולם: המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. לא משנה אם אנחנו מדברים על אפגניסטן, תימן, ניגריה, עיראק או סומליה, לרוב העיסוק בטרור, פשע ופליטים יהיה באזורים האלו.

חגורות שבר מערערות ב-4 דרכים מרכזיות את המערכת הבינלאומית:

ראשית, הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר. תנועת פליטים גורמת חוסר יציבות במדינות בהם הם עוברים – משום העומס על מערכות הרווחה, עימותים עם מקומיים וארגוני פשע שמנסים להרוויח קופון מהברחת הפליטים – ומהווה עול כלכלי ופוליטי למדינות אליהן הם מגיעים: פליטים צריכים תמיכה ממערכות רווחה, דיור ומזון, והקליטה שלהם בדרך כלל תלווה בעלייה בשנאת זרים בקרב האוכלוסייה המקומית. אין כאן שיפוט מוסרי, או המלצה למדיניות: פליטים יכולים גם לעזור לכלכלה, רובם בדרך כלל צעירים ומחפשים תעסוקה [מקור]. עלייה בשנאת זרים לא בהכרח תהפוך קבועה. אולם אי-אפשר להכחיש שתנועה מאסיבית של פליטים גורמת חוסר-יציבות.

שנית, הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים. בדרך כלל בחגורות שבר לארגוני פשע יהיה קל יותר לגדל ולייצר סמים ואז לנסות ולהבריח אותם לאזורים היציבים יותר שבהם נמצאים עיקר הצרכנים. לדוגמא, במזרח התיכון אפגניסטן הייתה ועודנה המדינה המובילה בעולם בייצור אופיום והרואין [מקור]. לבנון הפכה להיות מרכז גידול מוביל של מריחואנה [מקור]. סוריה הפכה ליצרנית חשובה של סמים למזרח התיכון ואירופה, עם משטר אסד מסתמך על סחר בסמים כמקור הכנסה מרכזי [מקור]. באפריקה שמתחת לסהרה מדינות מערב אפריקה חשובות בסחר הקוקאין בין דרום אמריקה ואירופה [מקור].

שלישית, יש לנו טרור. חגורות שבר מציעות לארגוני טרור רצף גיאוגרפי לפעול בו, עם רשתות טרור בין-אזוריות. אל-קאעידה, צבא ההתנגדות של האל, דאע״ש, כולם ארגוני טרור שהתפשטו בחגורות השבר העולמיות. שניים מהם, אל-קאעידה ודאע״ש, השתמשו בבסיסים בחגורות השבר בשביל לתכנן ולבצע פיגועי טרור במערב. בנוסף, משום שהאזורים האלו חווים מלחמות וסכסוכים מזויינים בתדירות גבוהה, נשק קל להשגה. לעיתים, המעצמות הגדולות עצמן, במכוון או שלא במכוון, מספקות נשק לארגוני טרור באזור [מקור].

לבסוף, רביעית, האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן. טורקיה לדוגמה, אחת המעצמות האזוריות הגדולות בחגורת השבר המזרח תיכונית, משתמשת בכוחה בשביל לאיים על יוון וקפריסין, חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי. איראן מחזיקה בכוח טילים שמאיים על אירופה, ועלולה להשיג נשק גרעיני. מדינות בחגורות שבר חייבות להחזיק כוח צבאי משמעותי, והן עלולות להפעיל אותו נגד מדינות מחוץ לחגורה.

היותו של אזור חגורת שבר הוא לא דבר קבוע או מוכרח המציאות. אזורים יכולים להשיג יציבות ולהפסיק להיות חגורות שבר והם גם יכולים לאבד את היציבות שלהם. לדוגמה דרום מזרח אסיה הייתה חגורת שבר במהלך המלחמה הקרה עקב הלחץ שהפעילו עליה ארה"ב, סין וברית המועצות. הלחץ הזה עודד מלחמות אזרחים וכוחות גרילה, מה שהביא לחוסר יציבות של מדינות האזור: בין 1948 ל-1960 מלזיה חוותה מלחמת גרילה שאיימה להפוך אותה למדינה קומוניסטית [מקור]. ווייטנאם, קמבודיה ולאוס ראו מלחמות אזרחים בשנות ה-60׳ וה-70׳. משך רוב המלחמה הקרה האזור ידע ארגוני גרילה, ארגוני טרור ומלחמות אזרחים. רק עם סיום המלחמה הקרה, התפרקות בריה״מ וההתמקדות של סין בפיתוח הכלכלה בבית במקום הרחבת המהפכה, האזור ידע יציבות.

דוגמה אחרת היא מזרח אירופה, שהייתה פעם חגורת שבר בין האימפריה הרוסית, גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית. היא משכה את האימפריות שסביבה למאבקי כוח שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. כיום מזרח אירופה יציבה יותר הודות לצירוף של רוב המדינות בה לאיחוד האירופי ונאט"ו. אולם, לחץ מצד רוסיה ביחד עם חוסר יציבות פנימית עלולים לדרדר את האזור שוב למצב של חגורת שבר.

חגורות שבר הן איום מתפתח, והאזורים הכי מעניינים בהן הן החזיתות הפעילות עם אזורים אחרים, חזיתות שעלולות להתרחב. נקח לדוגמה את המזרח התיכון: למזרח התיכון 4 חזיתות פעילות עם אזורים יציבים יותר, ממזרח למערב: עם דרום אסיה דרך אפגניסטן, עם מרכז אסיה גם דרך אפגניסטן, עם הקווקז דרך איראן וטורקיה, ועם המגרב דרך לוב.

מכאן שהחגורה מאיימת על סין, רוסיה והאיחוד האירופי, כמו גם על הודו. למשל תרחיש האימים של בייג׳ין ומוסקבה הוא תנועה של ג׳יהדיסטים מאפגניסטן למרכז אסיה, ומיטוט של המשטרים החילוניים שם. במצב כזה סין תנותק יבשתית משדות הגז והנפט של מרכז אסיה והמזרח התיכון, ואיום טרור משמעותי יהיה גם עליה וגם על רוסיה.

תרחיש אחר שמדאיג את רוסיה הוא התפשטות של חגורת השבר אל הקווקז, עם התפרצות מחודשת של טרור בצפון הקווקז שבשליטת מוסקבה. זה היה אחד השיקולים להתערבות הרוסית בסוריה: הקרמלין חשש שהתמוטטות מוחלטת של סוריה תהפוך אותה לבסיס טרור שיקרין גם על הקווקז [מקור].

לבסוף, תרחיש שמטריד את האיחוד האירופי הוא התמוטטות של המגרב, אזור הכולל את טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו [מקור]. המגרב מאופיין ביציבות פוליטית יחסית הודות לקשרים ההדוקים שלו עם מערב אירופה ובמיוחד צרפת [מקור]. מרוקו היא מדינה חשובה לצרפתים במערב אפריקה ואלג'יריה היא מקור חשוב לנפט וגז למדינות מערב ודרום אירופה, במיוחד ספרד ואיטליה [מקור]. אנרכיה באזור תגביר את הפליטים שגם ככה זורמים לדרום אירופה דרך לוב, ותאיים על הביטחון האנרגטי של האיחוד האירופי.

גם מדינות שאינן בחזית של חגורת השבר יכולות להיות משמעותיות לתחומים סביבה, ע״י הפיכתן למוקדי אי-יציבות. המוקדים האלה אז מייצאים פליטים, פשע וטרור שעוברים לאורך החגורה בדרכם לתחומים שכנים. כך לדוגמה סוריה הפכה מוקד יציאה של פליטים לאירופה. אתיופיה עלולה להפוך למוקד דומה, עם פליטים לאירופה, ובסיס לארגוני טרור ומליציות שיאיימו על שאר מדינות קרן אפריקה [ראו כאן].

מכל זה עולה שהאינטרס של המדינות הגובלות בחגורות שבר הוא לבלום את ההתפשטות שלהן, לצמצם את ההשפעות השליליות שלהן ואם אפשר לייצב אותן. כך לדוגמה האיחוד האירופי פעיל בצפון ומערב אפריקה כלכלית, דיפלומטית וביטחונית במטרה לייצב את המדינות שם ולמנוע ייצוא של פליטים וטרור לאיחוד. את המאמץ באפריקה מובילה צרפת, שהצליחה לגייס עוד מדינות אירופיות לפעילות ביטחונית ביבשת [ראו כאן]. רוסיה כפי שראינו בניתוחים קודמים מגדילה ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה בשביל למנוע תנועה של ג'יהאדיסטים אל תוך האזור ומשם לרוסיה עצמה.

דרך אחת בה אפשר לייצב חגורות שבר היא השקעה במדינות בחגורה, וכך ליצור מרכזים כלכלים שיקדמו אינטגרציה אזורית כוללת. כך לדוגמה ההשקעה הבינלאומית בקניה, אתיופיה, ומדינות נוספות במזרח אפריקה עוזרת להן לפתח כלכלה מתועשת, ולעבוד יחד על אינטגרציה כלכלית שעם הזמן יכולה לייצב את האזור. דבר דומה יכול לקרות גם במזרח התיכון, ע״י עידוד אינטגרציה בין ישראל ומדינות ערב (כמובן, דבר שתלוי ברצון הערבים).

במקביל לייצוב החגורה, פעילות נגד טרור, שיתוף פעולה באכיפה משטרתית ומאבק בהלבנת הון יכולים כולם לעזור ולצמצם את ההשפעות המזיקות שלה. הדגש כאן בפל״ג הוא לרוב על הפעילות הצבאית הרגילה של מדינות, והתמרונים האסטרטגים זו נגד זו. אולם גם פעילות נגד טרור חשובה כחלק מהתמרונים האלו, בשביל להבטיח יציבות. הקמפיין האמריקני נגד דאע״ש במזרח התיכון, או משימת השלום של האיחוד האפריקני לסומליה [מקור], שניהם היו חשובים במניעת אירועי טרור והדרדרות נוספת בחגורות השבר של המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה.

סיכום

חגורת שבר נותנת לנו מונח גיאופוליטי בשביל לחשוב על מוקדי אי-יציבות ועל האזורים הפחות מצליחים של העולם. היא נותנת לנו לסמן נקודות עניין פוטנציאליות לעתיד של הזירה הבינלאומית: האם מרכז אסיה והקווקז יצטרפו לחגורת השבר של המזרח התיכון? האם במזרח אפריקה תקום מעצמה אפריקאית שתוכל לייצב את חגורת השבר? איך הפעילות הרוסית במרכז ומערב אפריקה עלולה לאיים על האיחוד האירופי?

הקרבה של מדינות לחגורות שבר מספרת לנו על האילוצים שלהן, אם במאבק בטרור, בפשיעה, או הגנה על הגבולות ממהגרים ופליטים. מדינות בתוך וליד חגורות שבר יכולות להיות יעדים אטרקטיבים לייצוא ביטחוני ישראלי, צריכות ייעוץ וציוד בשביל להיאבק בהשפעות השליליות של החגורה.

אנחנו נמשיך ונפתח את המושגים של חגורות שבר, אזורים גיאופוליטים ותחומיים, ונראה כיצד הם משתלבים עם הניתוחים הקונקרטיים של פל״ג על העתיד של מערכת הבריתות האמריקנית, על התחרות להשפעה באירו-אסיה ועל מקומה של ישראל בעולם.




פלג 83: המלחמה באתיופיה – התפתחויות

תקציר

  1. בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש.
  2. עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF. ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום.
  3. הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי.
  4. מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה, בכך להכריח את אדיס אבבה לבחור בין מערכה צבאית יקרה או שיחות הפסקת אש.
  5. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה.

להורדת הפרק – קישור.

לפי כמעט שנה בנובמבר 2020 עסקנו במלחמה שפרצה בצפון אתיופיה בין הממשל באדיס אבבה ובין החזית לשחרור תיגראי, ה-TPLF [ראו כאן]. מאז הרבה דברים קרו: צבא אתיופיה הצליח לכבוש את בירת מדינת תיגראי, רק בשביל שה-TPLF יבריח אותו מהמדינה באמצעות לוחמת גרילה. מה שנראה בהתחלה כמערכה מהירה בה אבי אחמד, ראש ממשלת אתיופיה, ישיג ניצחון מוחץ, הופכת עכשיו למלחמת התשה. ה-TPLF התקדם מחוץ למדינת תיגראי, ועושה את דרכו מערבה לבירת מדינת אמהרה השכנה לתיגראי, ומזרחה לג׳יבוטי על חוף הים האדום. האם אתיופיה בדרך למלחמת אזרחים, ולאסון הומניטרי בקרן אפריקה?

כנראה שעדיין לא. בפרק היום נסקור מחדש את המלחמה באתיופיה, נבין מה האופציות בשביל השחקנים השונים ולמה המדינה, עדיין, לא נמצאת בסיכון לקרוס במלחמת אזרחים. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

תקציר הפרקים הקודמים

משום שעברה כמעט שנה מאז דיברנו על אתיופיה, אני חושב שנכון שנתחיל בסקירה קצרה של הסכסוך, ומשם נתקדם:

אתיופיה היא מדינה רב-אתנית של יותר מ-70 קבוצות, כשהגדולות שבהם הם האורומו, המהווים כ-34% מהאוכלוסייה, האמהרים המהווים כ-27% והתיגרים המהווים כ-6% ממנה. בנוסף להן ישנו גם מיעוט סומלי במזרח המדינה המהווה כ-6% מהאוכלוסייה ושאר האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים המפוזרים במדינה כולה.

הקבוצות האתניות השונות באתיופיה.

ב-1994 הסתיימה מלחמת אזרחים באתיופיה והמפלגה האתנית של התיגרים, החזית לשחרור תיגראי, ביחד עם המפלגות האתניות האחרות, שינו את מבנה המדינה לכזה של פדרציה אתנית [מקור]. בניגוד לפדרציה בגרמניה או בארה״ב לדוגמה, המדינות בפדרציה האתיופית מבוססות על קבוצות אתניות וזהויות אתניות, כשכל מדינה לפי החוקה זוכה לאוטונומיה רבה מול הממשל המרכזי ויכולה, אם תרצה בכך, להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית. לכאורה המטרה של המבנה החדש הייתה להבטיח שמצב בו השלטון המרכזי מנסה להשתלט על הקבוצות השונות לא יחזור על עצמו כמו שהיה בשנות ה-80׳.

אולם בעוד שהחוקה האתיופית דיברה על דמוקרטיה וחופש בחירה, בפועל החזית לשחרור תיגראי שלטה ביד רמה במדינה, רודפת את האופוזיציה, מבטלת את תוצאות הבחירות כשלא היו נוחות לה ומשתלטת על אדמות וכלכלת המדינה [מקור]. במשך כ-20 שנה, בין 1994 ל-2018, הדמוקרטיה באתיופיה והמערכת הפדראלית היו מילים מתות ותו לא – מפגינים נורו ברחובות, מתנגדי אופוזיציה עונו בבתי ככלא סודיים, שטחים של קבוצות אתניות נלקחו ע״י הממשל המרכזי והוחכרו לתאגידים בינלאומיים [מקור].

החזית לשחרור תיגראי הייתה יכולה לשלוט במדינה למרות שהתיגרים מהווים רק כ-6% מהאוכלוסייה, הודות למבנה האתני: ע״י קביעת בסיס חלוקת הכוח הפוליטי על קווים אתניים, התיגרים ביטלו את יתרון הגודל של בני אורומו והאמהרים, המהווים ביחד כ-60% מהאוכלוסייה. התיגרים דאגו שראשי המודיעין והצבא יהיו תיגרים, ושגם שראש הממשלה יהיה שייך לקבוצה. במשך כ-20 שנה התיגרים שלטו בפועל במדינה הרב-אתנית, גם אם על הנייר היא הייתה אמורה להישלט בשיתוף פעולה בין הקבוצות.

אולם כל זה השתנה ב-2018, כשלראשונה מונה לראשות הממשלה בן אורומו – ד״ר אבי אחמד. השינוי לא נעשה מרצונה הטוב של החזית לשחרור תיגראי, אלא מכורח הנסיבות: בנובמבר 2015 פרצו הפגנות אצל בני האורומו, בתגובה לתוכניות להרחיב את הבירה אדיס אבבה ולקחת שטחים מהם לטובת הבירה [מקור]. הבירה אינה חלק מאף מדינה אתנית באתיופיה, ונתפסה כסמל לשלטון התיגרים במדינה. השלטון המרכזי הגיב באלימות להפגנות, אולם במקום לדכא אותן הוא רק הרחיב את גל ההפגנות גם לאמהרים. בין נובמבר 2015 לפברואר 2018 אתיופיה נכנסה לסערה של הפגנות, מהומות ודיכוי ממשלתי, עם הכרזה על מצב חירום במדינה באוקטובר 2016, חסימת האינטרנט ועוצר באזורים שונים באתיופיה.

מבינים שהמצב אינו עומד להשתפר ללא איזו מחווה למפגינים, בפברואר 2018 התפטר – יש אומרים פוטר – ראש הממשלה דֶסָלֶן ובאפריל 2018 מונה ד״ר אבי אחמד, ראש ארגון האורומו העממי-דמוקרטי. אבי הבטיח רפורמות משמעותיות במדינה, כלכליות ופוליטיות, הודיע על הסרת החסימות על האינטרנט, שחרור אלפי אסירים פוליטיים והזמנת קבוצות אופוזיציה שנאלצו לגלות מאתיופיה לשוב אליה ולהשתתף בדיאלוג הלאומי החדש שירפא את הקרעים בחברה האתיופית.

בניגוד לחזית לשחרור תיגראי, אבי מאמין לא במדינה פדראלית אתנית, כי אם במדינה פדראלית אזרחית, כזו בה הדגש אינו על הזהות האתנית אלא זכויות אזרח ואינטרסים כלכליים [מקור]. בפדרציה כזו באופן טבעי הכוח הפוליטי יעבור לאורומו ולאמהרים, הרוב במדינה, והתיגרים ידחקו הצידה כמיעוט. נראה אבל שאבי כבר עכשיו דוחק אותם הצידה.

במהלך השנתיים האחרונות במסגרת הרפורמות של אבי הוסרו בכירים תיגרים במערכת הביטחון, בכלכלה ובפוליטיקה, ובמקומם מונו נאמנים מבני האורומו והאמהרים [מקור]. אבי התחיל בצעדים להפרטה של חברות ממשלתיות שהיו בשליטת בכירים תיגרים והוא פירק את קואליצית השלטון האתנית, מקים במקומה את מפלגת השגשוג [מקור]. החזית לשחרור תיגראי החרימה את המפלגה החדשה והצטרפה לאופוזיציה, משם ניסתה להפיל את הממשלה ללא הצלחה.

היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה ב-2020 כשהבחירות שתוכננו למאי נדחו עד הודעה חדשה ע״י ועידת הבחירות המרכזית בעקבות הקורונה. משום שהמנדט של ממשלתו של אבי היה אמור להסתיים באוקטובר 2020, הפרלמנט אישר – כלומר מפלגת השגשוג אישרה ע״י הרוב שלה בפרלמנט – את הארכת מנדט הממשלה ונתן לה להחליט מתי יתקיימו הבחירות החדשות [מקור].

התיגרים האשימו את אבי במחטף פוליטי והודיעו שהם יערכו את הבחירות האזוריות שלהם בניגוד להנחיות הממשלה, מקיימים בחירות במדינת תיגראי בספטמבר 2020, בחירות בהן החזית לשחרור עממי זכתה ביותר מ-95% מהקולות ומפלגת השגשוג לא יכלה להתמודד [מקור]. אבי השיב לצעד הזה בהחרמת הממשלה המקומית החדשה של תיגראי וצמצום דרסטי בתקציבים המועברים אליה. הממשלה המקומית בתגובה הודיעה שהיא אינה מכירה עוד בממשלת אבי כממשלה החוקית של אתיופיה, ושהיא שוקלת להכריז עצמאות ממנה.

מה שהביא למלחמה הנוכחית היה מתקפה בתחילת נובמבר של כוחות תיגרים על בסיס של צבא אתיופיה במדינה. בתגובה אבי הכריז ב-4 בנובמבר שקו אדום נחצה ושהממשל הפדראלי יפלוש למדינת תיגראי בצפון אתיופיה בשביל להביא אותה לסדר, יעצור בכירים בממשלת תיגראי ובחזית לשחרור תיגראי ויסיים את הניסיון לחתור מתחת לאחדותה של המדינה האתיופית [מקור]. מצב חירום הוכרז בצפון המדינה ותיגראי נותקה לחלוטין מהעולם החיצון, עם החשכה תקשורתית מוחלטת.

חבל תיגראי באתיופיה.

עד כאן תקציר האירועים הקודמים.

בעקבות פריצת המלחמה הערכנו שיש שלושה תרחישים סבירים למערכה האתיופית:

בתרחיש האופטימי, צבא אתיופיה יצליח לכבוש במהירות את מקלה, בירת חבל תיגראי וללכוד את כל או רוב ההנהגה התיגרית שאבי סימן למעצר.

בתרחיש הריאלי, הלכידה של ההנהגה התיגרית תתארך וכוחות צבא אתיופיה יעברו ממצב של פלישה למצב של כיבוש והחזקת השטח. היגרים יתחילו במלחמת גרילה נגד האתיופים ואדיס אבבה תאלץ להציב כוח קבוע בצפון, מנהלת מלחמת התשה מול ה-TPLF.

בתרחיש הפאסימי, הערכנו שהצבא יכשל ויספוג אבדות משמעותיות מצד התיגרים שיצליחו לשמור על שלטונם בצפון. הסכסוך בצפון המדינה יתפשט ויהפוך למלחמת אזרחים כוללת בכל המדינה.

הערכתי אז בנובמבר שסביר שהכוחות האתיופים יצליחו להשתלט על מקלה, אך הם יאלצו להתמודד עם לוחמת גרילה של התיגרים. הערכתי גם שאתיופיה אינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים, בין השאר משום שלא סביר שהצבא יובס ואדיס אבבה תאבד את כוחה.

איך ההערכות האלו החזיקו במבחן הזמן?

המערכה כעת

בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש [מקור]. בעקבות הנסיגה של צבא אתיופיה, אבי קרא להפסקת אש חד צדדית [מקור], אך ה-TPLF דחו אותה, רואים בה ניסיון של הממשלה לקנות זמן בעוד הצבא האתיופי נסוג ומתארגן מחדש.

עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה [מקור]. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF.

ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום. אם ה-TPLF יצליח להשתלט על הגבול עם המדינה, הם יוכלו לבסס קו אספקה מהים. בתרחיש כזה מצרים תוכל לספק ציוד ל-TPLF דרך הים האדום.

נראה שצבא אתיופיה עדיין לא התארגן מחדש לשם מתקפת נגד, ורוב ההתנגדות בה נתקל ה-TPLF כרגע היא של מליציות מקומיות. נכון למועד כתיבת הדברים בתחילת ספטמבר, נראה שה-TPLF עצר את התקדמותו גם במערב וגם במזרח.

מפת הלחימה בחבל תיגראי, נכון לסוף אוגוסט. בירוק – שטח בשליטת התיגרים; אפור – שטח תיגרי בשליטת מלציות אמהריות; אדום – אתיופיה; כחול – אריתריאה.

איך ההתפתחויות האלו משפיעות על התחזיות ארוכות הטווח שלנו לסכסוך באתיופיה? האם אנחנו עכשיו יותר קרובים למלחמת אזרחים כוללת במדינה? אני לא חושב. אני כן חושב שככל שהמלחמה תתארך היא תהיה עול על אתיופיה, ושאם המערב לא ישחק את הקלפים שלו נכון הוא עלול למצוא את עצמו בעמדת נחיתות בקרן אפריקה.

מבחינה כלכלית ומבחינת יציבות ההתפתחויות האחרונות אינן חדשות טובות לאתיופיה. צבא אתיופיה איבד לפי דיווחים אלפי חיילים וציוד כבד רב. אבי אחמד מנסה לפצות על ההפסדים האלו ע"י גיוס המוני של אזרחים אתיופים למאמץ המלחמתי, קורא לכל אתיופי המסוגל להילחם להתגייס לצבא [מקור].

לגיוס המוני יש שתי משמעויות חשובות: ראשית, הוא מגדיל את העול הכלכלי של המלחמה. כוח אדם שהיה יכול להיות בשוק העבודה יופנה עכשיו למלחמה. הממשלה האתיופית תצטרך להשקיע משאבים באימון, ציוד ולוגיסטיקה של הכוחות החדשים, ותצטרך לפצות על חוסרים שנגרמו במהלך הלחימה בתיגראי.

שנית, גיוס המונים עלול להביא לפשעי מלחמה. אבי קורא להמוני אתיופים להתגייס בשביל להגן על אתיופיה מפני התיגרים. הוא מקדם זעם אתני כדרך להניע את ההמונים. מגוייסים חדשים בצבא כנראה יהיו להוטים ״לנקום״ באוכלוסיית האויב. תיגרים כבר עכשיו סובלים מפשעי שנאה [מקור], והלחימה בחבל תיגראי לוותה לפי דיווחים בפגיעה מכוונת באזרחים, רצח חפים מפשע ואונס [מקור].

הפגיעה באזרחים גם לא מוגבלת רק ללחימה עצמה. נראה שאדיס אבבה הטילה דה-פקטו מצור על חבל תיגראי בשביל להרעיב אותו, גם אם היא לא מכריזה על כך שזו מדיניות רשמית. מאז נובמבר 2020 הממשלה האתיופית מגבילה את הגישה של ארגוני סיוע הומניטרי לחבל [מקור] כמו גם אספקה של מים, חשמל ושירותי תקשורת. הממשל שומר על האזור מבודד מהעולם ונראה שהוא באופן מכוון מנסה להרעיב את האוכלוסייה האזרחית בו. ארגון הסיוע של האו״ם וארגונים בינלאומיים מזהירים מפני רעב המוני של כ-350 אלף איש [מקור].

הבעיה עם פשעי מלחמה וניסיונות מכוונים לפגוע באוכלוסייה אזרחית היא שהם רק מחמירים את הסכסוך. כמובן הם גם רעים בפני עצמם, ופגיעה מכוונת בחפים מפשע היא דבר איום, אך מעבר לעובדה שהם פשע מוסרי, הם גם מחמירים את הסכסוך בשני מובנים: ראשית, הם נותנים לשני הצדדים תחושה של מלחמת אין-ברירה, של לנצח או להיכחד. הדבר מצמצם את האפשרות לשיחות שלום וסיום הסכסוך לפני שאחד הצדדים מובס לחלוטין.

שנית, פשעי מלחמה רק מגדילים את הנזק שהמלחמה גורמת. אוכלוסייה אזרחית באזורי עימות חוששת להישאר ובורחת. במדינת תיגראי יש לפי הערכה כ-1.7 מיליון בני אדם שברחו מבתיהם, ועוד כ-60 אלף שברחו לסודן [מקור]. אלה אוכלוסיות פליטים שמגדילות את העול הכלכלי, והופכות חממות לפשע ואידיאולוגיות קיצוניות, מה שעלול להמשיך את הסכסוך הרבה אחרי שהוא יסתיים רשמית.

אבי אחמד, בניסיון שלו לגייס את הלהט הלאומני של האתיופים, מסתכן בגרירת המלחמה עוד חודשים ושנים, וביצירת קרעים שלא ניתן יהיה לגשר עליהם בין התיגרים ושאר הקבוצות באתיופיה.

מה האופציות של התיגרים מול הפעולות של אדיס אבבה?

הם כרגע מחזיקים ביוזמה, והם מנסים להרחיק את קו החזית מתיגראי ולפרוץ את המצור שאדיס אבבה שמה עליהם. הם גם מנסים להשתמש בניצחונות הנוכחיים שלהם כדי ללחוץ את אדיס אבבה לקבל את התכתיבים הפוליטים שלהם: הפסקת אש בתמורה לממשלת מעבר, והתפטרות של אבי אחמד.

הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי [מקור].

עבור המדינות השונות של אתיופיה, אבי אחמד מציע מודל של אתיופיה כפדרציה אמיתית, שלא נשלטת ביד ברזל ע״י אדיס אבבה. אם אבי יקיים את ההבטחות שלו או לא עוד צריך לראות, אך לפחות יש הבטחות. ה-TPLF מציע לחזור למצב בו אתיופיה הייתה דה-פקטו דיקטטורה של מפלגה אחת, עם הקבוצות האתניות השונות מופלות לרעה ע״י התיגרים. למה שאיזו מדינה תתקומם ביחד עם תיגראי, אם בסוף הדרך ממתינה לה רק עוד אפליה?

ה-TPLF כנראה מקווה שככל שצבא אתיופיה יוחלש, כן יתחזקו קבוצות קיצוניות במדינות השונות של אתיופיה. גם אם רוב האזרחים אינם תומכים ב-TPLF, הקבוצות הקיצוניות יוכלו להפעיל לחץ צבאי על אדיס אבבה ולהכריח אותה להגיע לפשרה עם ה-TPLF בשביל לטפל במליציות האחרות. ישנן קבוצות קיצוניות שהודיעו שהן עובדות ביחד עם ה-TPLF: לדוגמה, צבא השחרור של האורומו הודיע בתחילת אוגוסט 2021 שהוא כרת ברית עם ה-TPLF [מקור]. אולם צבא השחרור הוא ארגון קטן יחסית בדרום אתיופיה, שלא ברור כמה הוא יכול לאיים על אדיס אבבה או לעזור ל-TPLF.

הבעיה השנייה של התיגרים שהאיום שלהם בעצמאות, שהם הולכים לעזוב אתיופיה ולהפוך להיות מדינה עצמאית, הוא כנראה בלוף שנועד לאיים על אדיס אבבה ותו לא. אם ה-TPLF יכריז על עצמאות תיגראי, הוא יהפוך לשליט על מדינה נעולה יבשתית המוקפת באריתריאה, סודאן ואתיופיה, מדינה שתהיה חסרה משאבי טבע ועם אוכלוסיית פליטים גדולה. אם החזית תכריז עצמאות, היא תהפוך את עצמה לשליטה של עוד מדינה נחשלת בקרן אפריקה במקום להיות השליטה של המדינה השנייה הכי מאוכלסת ביבשת השחורה. אז למה שיעשו את זה?

הדבר היחיד שיעלה את הסיכוי לעצמאות הוא רק המשך האלימות נגד האוכלוסייה האזרחית בתיגראי, ורדיפה אתנית של תיגרים באתיופיה. אולם גם אז העם התיגרי יצטרך ללחוץ על ה-TPLF להכריז בדלנות, צעד שכפי שאמרתי יחליש אותם.

מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה. כך הם יוכלו להכריח את אדיס אבבה לבחור בין הפסקת אש והתחלת שיחות שלום, ובין ניסיון יקר לכבוש מחדש את השטחים שהתיגרים לקחו. זו הסיבה שהם מתקדמים בשתי חזיתות: באמהרה הם מנסים לקחת מחדש שטחים שמליציות אמהריות כבשו בסוף 2020 ומפרידות בין הטיגרים לסודאן. הם גם מתקדמים מזרחה לעבר ג'יבוטי ומקווים ליצור מסדרון יבשתי שיחבר אותם ישירות לים האדום.

איך זה נראה מהצד של אבי אחמד? החדשות הטובות הן שהמליציות האתניות של אתיופיה מצטרפות למלחמה ושהוא ניצח בבחירות האחרונות לפרלמנט ברוב עצום של 410 מושבים מתוך 546 מושבים [מקור]. הניצחון מבטיח לו מנדט פוליטי לעוד 5 שנים.

החדשות הרעות שהוא מוצא את עצמו תחת לחץ מערבי לסיים את המלחמה, לחץ בראשה עומדת ארה"ב. האמריקנים מוטרדים גם מהמלחמה עצמה וגם ממה שנראה כמצור של אדיס אבבה על חבל תיגראי [מקור]. האמריקנים דורשים גישה של ארגוני סיוע, הפסקת אש ושיחות שלום. הם הטילו סנקציות על אתיופיה ועצרו העברת כספים בשביל ללחוץ את אדיס אבבה להסכים לדרישות שלהם [מקור].

אם אתיופיה הייתה תלויה רק בארה״ב, אולי הסנקציות האמריקניות היו מצליחות לעצור את המלחמה. אולם לאתיופיה יש גם חברים לא מערביים. אתיופיה חתמה בחודשים האחרונים על הסכמי ביטחון וסחר עם סין, רוסיה ותורכיה [מקור]. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה. עם ניצחון צבאי כזה, הוא יהיה בעמדה טובה יותר לשיחות להפסקת אש ולנסות ולהגיע להסדר פוליטי.

אף אחד מהצדדים עדיין לא הגיע לנקודה בה הוא מוכן לפנות לפתרון פוליטי של הסכסוך. כל צד מאמין שהוא עדיין לא מיצה את הלחימה. סביר שבטווח המיידי נראה את צבא אתיופיה חוזר להפעיל לחץ על הכוחות התיגרים, בעוד התיגרים נלחמים לשבור את המצור עליהם. ארה"ב תמשיך לדרוש הפסקת אש וגישה הומניטרית לחבל תיגראי, אך היא מסתכנת שאם היא תגביר את הלחץ על אתיופיה, אתיופיה פשוט תתקרב לסין, לרוסיה ולתורכיה, שלושתן מחזיקות בנוכחות צבאית וכלכלית בקרן אפריקה ושלושתן ישמחו לצרף את אתיופיה, המדינה החשובה בקרן לתחום השפעתם. ממשל ביידן עם הסנקציות שלו עלול למצוא את עצמו מאבד לחלוטין השפעה בקרן אפריקה.

הנקודה הישראלית

איך המלחמה מתקשרת ומשפיעה על ישראל? עבור ישראל ישנן שתי סוגיות חשובות. ראשית, אסור שסיוע צבאי יגיע לצבא אתיופיה או צבא אריתריאה שגם הוא משתתף במלחמה [מקור]. אני יודע שיש כיום ציוד צבאי ישראלי ברשות אריתריאה, אך אסור להוסיף עליו. סיוע ביטחוני ישראלי לאיזה מהצדדים הלוחמים יסכן אותנו בלחץ מוושינגטון ויפגע ביחסים שלנו עם סודאן ומצרים, שרוצות לראות את אבי אחמד נחלש בעקבות המלחמה, מה שיכול לשפר את העמדה שלהן בשיחות על סכר התחייה.

שנית, ככל שהמלחמה תתארך, כן יגדל הסיכון לזרם פליטים שיצא מאתיופיה לכיווננו ולכיוון אירופה. ישראל יכולה לעבוד ביחד עם האיחוד האירופי ועם סודאן על הקמת מחנות פליטים וסיוע הומניטרי שמטרתם תהיה להגביל את תנועת הפליטים לעברה. ישראל צריכה לשאוף לסייע הומניטרית לאתיופיה עצמה, גם לתיגרים וגם לממשל.

הסיכון במלחמת אזרחים באתיופיה הוא עדיין נמוך משום שהקבוצות האתניות השונות בה לא רואות את עצמן שותפות במאבק של התיגרים. התיגרים ירצו לפרוץ את המצור עליהם ולהכריח את אבי להתפטר מרשות הממשלה. אבי לא יעשה דבר כזה ללא הפסד צבאי משמעותי והוא מתכוון להמשיך את המערכה נגד התיגרים עד לניצחון או עד להפסד המר.




פלג 82: לאן, גרמניה?

תקציר

  1. הבחירות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:
    1. הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית.
    2. הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות.
    3. הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה.
  2. גרמניה נתונה בצומת דרכים:
    1. היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה.
    2. היא מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.
  3. הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין.
  4. הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין.
  5. חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה.
  6. היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד.
  7. הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר.
  8. קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כשלושה שבועות גרמניה יוצאת לבחור קואליציית שלטון חדשה. ולראשונה מזה 16 שנים, אנגלה מרקל לא תעמוד בראש הקואליציה של המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות, ה-CDU ואחותה הבווארית ה-CSU.

הבחירות בגרמניה הן במידה רבה בלתי צפויות כמו הבחירות כאן בארץ. לפני שנה בזמן משבר הקורונה נראה שהמפלגה של מרקל נהנית מתמיכה משמעותית הודות לטיפול שלה במשבר. המפלגה עמדה על תמיכה של יותר מ-30% בסקרים, ונראה שהיא עומדת בפני ניצחון סוחף. אולם ככל שעבר הזמן, המפלגה של מרקל איבדה מכוחה ובמקום ראינו עלייה של הירוקים.

לפני ארבע חודשים, בתחילת מאי 2021, הסקרים הראו לראשונה את הירוקים עוקפים את הנוצרים-דמוקרטים, והופכים למפלגה עם הכי הרבה תמיכה. נראה היה שהירוקים הם-הם שיהיו מפלגת השלטון החדשה בגרמניה, עם קנצלר ירוק ראשון בהיסטוריה.

אך כמו בארץ סקרים משתנים עם זמן. עכשיו כשאנו במרחק שלושה שבועות מהבחירות, נראה שהמפלגה שהולכת להיות המפלגה הגדולה ביותר היא דווקא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. אני אומר ״דווקא״ משום שהסקרים לאורך רוב השנה ניבאו לה מקום שני או שלישי בפער ניכר לעומת הנוצרים דמוקרטים והירוקים. היה נראה שמפלגת השמאל המסורתית של גרמניה עומדת להיעלם מהמפה הפוליטית, בדומה למפלגת העבודה כאן בארץ.

קואליציות אפשריות לפי תוצאות סקר בחירות מה-29 באוגוסט. שימו לב לגודל שתי המפלגות הגדולות – באדום הסוציאל-דמוקרטים, בשחור הנוצרים דמוקרטים. הסוציאל דמוקרטים התחזקו מאוד בשבועות האחרונים.

מה יהיו תוצאות האמת? אינני יודע. אני יודע שסקרים לא בהכרח משקפים את תוצאות האמת, ויכול להיות שלמרות סקרים מחמיאים לסוציאל-דמוקרטים, דווקא הנוצרים-דמוקרטים יהפכו למפלגה הגדולה ביותר. נצטרך להמתין ולראות לתוצאות הבחירות, שעתידות להתקיים בסוף החודש, ב-26 בספטמבר.

מה שאנחנו כן כבר יודעים הוא שהבחירות המתקרבות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, כפי שאמרתי, הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מרקל מכהנת כקנצלרית של גרמניה מאז 2005, ובמשך כמעט 16 שנה הובילה את גרמניה ובמידה רבה את האיחוד האירופי דרך משברים משמעותיים כמו המשבר הפיננסי העולמי של 2008, משבר החוב של יוון, משבר הפליטים שהיה ב-2015 וכמובן הסיפוח הבלתי חוקי של חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014. מרקל הייתה מקור של יציבות בפוליטיקה של האיחוד, ולעיתים נתפסה כ״מנהיגה דה פקטו״ שלו [מקור]. הקנצלר שיבוא אחריה, יהיה אשר יהיה, יצטרך להתאמץ בשביל לזכות מחדש בהשפעה שהייתה למרקל.

שנית, הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות. הפוליטיקה הגרמנית הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר שסועה, עם המפלגות הגדולות של הסוציאל-דמוקרטים והנוצרים-דמוקרטים מאבדות תומכים לטובת מפלגות שמאליות או ימניות יותר: הסוציאל-דמוקרטים ראו כיצד הירוקים מאגפים אותם משמאל, בעוד הנוצרים דמוקרטים ראו את הליברלים ואלטרנטיבה לגרמניה מאגפות אותם מימין. התוצאה היא שלראשונה מאז שנות ה-50׳, סביר שבגרמניה תשלוט קואליציית שלטון של שלוש מפלגות במקום שתיים. הדבר עלול להפוך את הקואליציה החדשה למסורבלת יותר בהתנהלות שלה, במיוחד במדיניות החוץ.

לבסוף, הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה. ולמרות שהתחרות הזאת הרבה יותר ברורה, למרות שנראה בבירור שתחרות לכוח עם אלמנט צבאי חזרה כמאפיין דומיננטי בזירה הבינלאומית ושל היחסים בין מדינות, גרמניה ברמה עקרונית דוחה להתמודד עם המציאות הזאת. גרמניה חושבת שהיא יכולה להיות גשר בין הצדדים הניצים של רוסיה, סין, ארה"ב [מקור]. היא חושבת שהיא יכולה לנהל דיאלוג בין המדינות ולנסות לעזור להן להשיג שיתוף פעולה ביניהן.

גרמניה גם מסרבת לחשוב על כוח צבאי כמרכיב הכרחי במדיניות החוץ שלה. היא רואה את עצמה כמדינה גדולה כלכלית שמשפיעה על העולם הודות לדיפלומטיה וכוח רך, לא באמצעות איום בכוח קשה. הגישה הזו מתבטאת בפועל במצב הירוד של הצבא הגרמני, שאין לו מספיק ציוד לחמש את כל האוגדות שלו [מקור].

הבעיה שההתנהלות הגרמנית, זו של סירוב לקחת צד בסכסוך בין ארה"ב לסין ורוסיה, סירוב לבנות ולהשתמש בכוחה הצבאי, פוגעת בעצמה וביכולת שלה להשפיע בטווח הארוך על הזירה הבינלאומית. היא פוגעת גם ביכולת של האיחוד האירופי להפוך לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, ומגדיל את העול הצבאי על ארה״ב, הנאלצת להגן כמעט לבדה על הסדר הליבראלי הבינלאומי.

בניתוח היום נראה מדוע גרמניה מסרבת לפתח את כוחה הצבאי וננסה גם להבין מדוע הבחירות הקרובות לא מבשרות טובות, לא לגרמניה ולא לסדר הליבראלי הבינלאומי.

עבר בעייתי

עסקנו בעבר, בניתוח מס׳ 13 של פל״ג, בעול הכלכלי שגרמניה יוצרת על האיחוד האירופי עקב השמרנות התקציבית שלה [ראו כאן]. ראינו שם שהאיחוד האירופי תלוי לקיומו בקניית אג״ח של מדינות האיחוד ע"י הבנק האירופי המרכזי. הקנייה של האג"ח מאפשר למדינות להנות מריביות נמוכות, מה ששומר על יציבות פיננסית של מדינות כמו יוון ואיטליה.

הבעיה שקניית אג"ח לא מעודדת צמיחה כלכלית וכך בזמן שהמדינות החלשות של האיחוד נשארות יציבות פיננסית, הן לא יכולות לנסות ולהמריץ את הכלכלה שלהן באמצעות הורדת ריבית או הגדלת ההשקעה הממשלתית. דרך טובה יותר גם לשמור על היציבות של האיחוד וגם להשיג צמיחה היא השקעה מאסיבית של גרמניה בעצמה – אם בתשתיות, במחקר ופיתוח, או עסקים חדשים. התשתיות של גרמניה במיוחד צריכות השקעה: גרמניה סובלת מגשרים מתפוררים, כבישים סדוקים [מקור], ואינטרנט איטי להחריד [מקור].

אולם, במקום להשקיע בתשתיות הציבוריות שלה, במקום להשקיע בעסקים, במחקר ופיתוח, גרמניה מעדיפה לשמור את ההוצאה הציבורית שלה נמוכה, את התשתיות שלה במצב גרוע ולתת לבנק האירופי המרכזי להמשיך ולייצב את האיחוד האירופי. הדבר נעשה מתוך תפיסה כמעט אידיאולוגית בדבר ״צמצום החוב״, או כפי שהגרמנים קוראים לה – Schwarze null (״אפס שחור״), אפס גירעון תקציבי. במהלך משבר החוב ביוון, גרמניה פעלה לכפות את התפיסה של גרעון ממשלתי אפסי על האיחוד, גם במחיר של צעדי צנע כלכלים [מקור].

אולם גרמניה לא מהווה רק בעיה כלכלית לאיחוד האירופי עם השמרנות התקציבית שלה. בעיה נוספת, בעיה מרכזית היא הסירוב הגרמני להכיר שתחרות לכוח חזרה לזירה הבינלאומית ושניסיונות לדיאלוג לא יצליחו אם אין למדינה כוח צבאי חזק לאיים איתו. הסירוב הגרמני לחשוב על כוח צבאי ככלי לגיטימי במדיניות החוץ של מדינה הוא מובן מבחינה היסטורית: גרמניה המודרנית נוצרה ע"י מלחמות שהובילה פרוסיה נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת במהלך שנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19. הנסיכויות הגרמניות השונות אוחדו במהלך המלחמות האלו ולבסוף הרייך הגרמני החדש, הקיסרות הגרמנית הוכרזה ב-1871.

הרייך הגרמני הפך בין לילה לענק דמוגרפי, כלכלי וצבאי בליבה של אירופה. אם עד לאיחודה של גרמניה האיום הכי גדול על צרפת הייתה בריטניה והאיום הכי גדול על בריטניה הייתה צרפת, הרי הרייך השני הפך איום על שתיהן. מחזיק מצד אחד בכוח דמוגרפי רב, מה שהפך אותו לכוח יבשתי משמעותי באירופה ומצד שני, מחזיק כוח תעשייתי רב, מה שהיה יכול לאפשר לו להפוך גם לכוח ימי גדול, שיאיים על העליונות הימית של בריטניה.

מפה של אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. הקיסרות הגרמנית במרכז המפה, עם 67 מיליון תושבים.

בנוסף לאיום שהרייך היווה הודות להיותו ענק כלכלי על צרפת ובריטניה, הוא גם סבל מגיאוגרפיה לא טובה. גרמניה היא מדינה אירופית במובן הזה שהיא מחוברת או גובלת בכל אזור אחר של אירופה: היא גובלת במדינות הנורדיות מצפון, היא מחוברת לדרום אירופה דרך הדנובה, לארצות השפלה דרך הריין ודרך גבול גיאוגרפי משותף ומשום שהיא ממוקמת במישור הצפון-אירופי, הרי שהיא גם מחוברת דרך תנועה במישור לצרפת ורוסיה. הקנצלר הראשון של הרייך הגרמני החדש אוטו פון ביסמרק הבין את הגאו-אסטרטגיה הבעייתית של גרמניה ורצה לדאוג שלא תקום קואליציה עוינת שתקיף את גרמניה. לכן הוא דאג לשמור על יחסים טובים עם רוסיה כדי שזו לא תצטרף בברית עם צרפת וניסה עד כמה שאפשר לדחוק את צרפת מכל עמדה של השפעה ביבשת.

אולם, ב-1890 ביסמרק פוטר מתפקיד הקנצלר ע"י וילהלם השני, קיסר גרמניה והקיסר לא חלק את חוכמתו של הקנצלר. וילהלם ראה בגרמניה מעצמה גדולה שהודות לגאוגרפיה, הודות לכוחה התעשייתי יכולה להפוך למעצמה עולמית. וילהלם חשב שאם יבנה את גרמניה ככוח צבאי הוא יוכל לכפות על רוסיה, על צרפת ועל בריטניה להכיר בגרמניה כמעצמה עולמית חדשה. את הסוף אנחנו כולנו מכירים: השאפתנות של הקיסר הגרמני הביאה למרוץ חימוש ביבשת אירופה ואת ההיווצרות של קואליציה עוינת לגרמניה בשתי חזיתות. ממזרח, רוסיה. ממערב, צרפת ובריטניה. מלחמת העולם הראשונה פרצה והמעצמות האירופיות טבחו זו בזו.

אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, השאיפה לאימפריה לא נעלמה בגרמניה ואליה גם התווספה תחושה שבגדו בגרמניה, שאם גרמניה הייתה נלחמת עוד קצת במלחמת העולם הראשונה, היא הייתה מנצחת את בעלות הברית והופכת לכוח הדומיננטי ביבשת אירופה. שוב, אנחנו יודעים איך זה הסתיים: גרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה, משלבת אידאולוגיה גזענית אלימה ביחד עם כוח צבאי תעשייתי, טובחת מיליונים של חפים מפשע ומביאה את המעצמות האירופיות להקיז את מעט הדם שעוד נשאר להן אחרי מלחמת העולם הראשונה. התוצאה הסופית הייתה שבריטניה וצרפת הותשו, גרמניה חולקה ואירופה הפכה להיות זירת המאבק של שתי מעצמות על חיצוניות לה: ברית המועצות וארה"ב. אירופה הפסיקה להיות מוקד כוח הודות לאגרסיביות המיליטריסטית של גרמניה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה המערבית דחתה את העבר הלאומני והמיליטריסטי שלה, רואה בהצטרפות לנאט"ו ולשוק האירופי המשותף דרך בשבילה לחזור לחיק העמים. היא גם האמינה שע"י הצטרפות למחנה האמריקני, היא תוכל להבטיח את עצמאותה מול ברית המועצות.

כחלק מהסדר האמריקני, גרמניה נהנתה לראשונה מגישה חופשית לשווקים ומשאבים. היא נהנתה ממטריה צבאית אמריקנית ולא חששה עוד מהיריבות האירופיות המסורתיות שלה כמו צרפת ובריטניה. גרמניה במהלך המלחמה הקרה יכלה לראות בכוח צבאי דבר חשוב פחות, משהו שהוא כבר לא מקובל בין מדינות מתורבתות, והדגישה יותר את החשיבות של סחר, של דיאלוג של עבודה דרך פורומים בינלאומיים עם מדינות שבסופו של דבר חולקות אינטרסים דומים.

נפילת ברית המועצות רק חיזקה את התפיסה הזו, של שיתוף פעולה בינלאומי כצורה הדומיננטית של יחסים בינלאומיים. גרמניה ראתה איך האיום הצבאי הכי גדול עליה נעלם, והממסד הפוליטי והאקדמי בגרמניה האמין שכוח צבאי הפסיק להיות רלוונטי בזירה הבינלאומית ושהפעילות בה תעשה בעיקר דרך שיתוף פעולה ודרך המוסדות הבינלאומיים השונים, בראשם האו"ם.

חלומות באספמיה

הגרמנים היום מדברים וחושבים שזו פעולה מפני שהם באמת מאמינים שדיבורים הם פעולה בזירה הבינלאומית. כפי שבסטיאן גיגריך ומקסימליאן תרהאל מביאים בספרם ״האחריות להגן״ על החשיבה האסטרטגית של גרמניה [מקור], ניתן לסכם את החשיבה האסטרטגית של גרמניה ב: ״לעולם לא עוד״, כלומר הדחייה של התפשטות צבאית וטוטליטריות; ״לעולם לא לבד״, כלומר צריך לפעול ביחד עם שותפים, לעולם לא באופן חד צדדי; ו״פוליטיקה לפני כוח״, שאין לסכסוך פתרון צבאי ושהאופציה הצבאית היא האחרונה לבוא בחשבון ורק לאחר שנוסו כל שאר האפשרויות.

כמובן יש קולות אחרים בגרמניה, שמאמינים שגרמניה צריכה לשקול מחדש את הדחייה הכמעט רפלקסיבית שלה של כוח צבאי. הם מבינים שגרמניה לא יכולה לנהל מדיניות חוץ עם כל-כך הרבה ניגודים: מצד אחד לדבר על הצורך של האיחוד האירופי להסתמך יותר על עצמו בזירה הבינלאומית [מקור], ומצד שני לא להשקיע בכוח הצבאי הגרמני, כשגרמניה היא המדינה הגדולה ביותר באיחוד גם דמוגרפית וגם כלכלית. גרמניה גם לא יכולה לדבר על חיזוק היחסים הטרנס-אטלנטיים עם ארה"ב, בעודה מחזרת באופן פעיל אחרי רוסיה וסין. החיזור אחר שתי המעצמות האוטוקרטיות גם שם בספק את המחויבות שלהם לזכויות אדם, דמוקרטיה וביטחון אירופה.

הבעיה שהקולות האלו מעטים ולא משפיעים. הם גם מבקשים לפעול בניגוד לאינטרסים הכלכליים של גרמניה: גרמניה תלויה בייצוא בשביל לשמור על הכלכלה שלה. ייצוא מהווה מעל 40% מהתמ״ג הגרמני, נתון חריג לכלכלה גדולה: עבור סין ייצוא מהווה רק 18% מהתמ״ג, בארה״ב רק 11% [מקור]. בין יעדי הייצוא הגדולים שלה נמצאות סין, עם ייצוא בשווי 100 מיליארד דולר ב-2019, טורקיה עם ייצוא בשווי 20 מיליארד דולר ורוסיה, עם ייצוא בשווי 30 מיליארד דולר [מקור]. בנוסף, באותן מדינות עסקים גרמניים מושקעים במיליארדים במפעלים, עסקים ותשתיות. לדוגמה, בין 2015 ל-2019 רוסיה ראתה השקעה גרמנית בסך של כמעט 9 מיליארד אירו, או כמעט 10 מיליארד דולר [מקור]. לבסוף, במקרה של רוסיה ספציפית, גרמניה תלויה בייבוא של גז רוסי זול בשביל התעשייה שלה [ראו כאן].

גרמניה נמצאת בצומת דרכים: היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה. זה נכון שהיא השתתפה במבצעים בינלאומיים והגדילה לאט את ההוצאה הצבאית שלה, אך זה בעיקר בשביל להראות שהיא ״בעלת ברית אמינה״ [מקור]. כלומר, הפעולות הביטחוניות של גרמניה נועדו בשביל לשמור על היחסים הדיפלומטיים עם בעלות הברית שלה. הן נועדו כדי להציג תמונה, לא כדי באמת לבוא ולהגדיל את ההשפעה הצבאית הגרמנית בעולם ולא מציגים שינוי מהותי בתפיסה הגרמנית של הפעלת כוח.

שנית, גרמניה מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.

הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופאית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין. מרקל קידמה סנקציות על רוסיה, אך סירבה לראות בפוטין יריב וקראה לקשר ישיר מולו [מקור]. היא גם סירבה לעצור את פרויקט Nord Stream 2, פרויקט התשתית הכי חשוב שיש לרוסיה באיחוד האירופי. היא דיברה על חיזוק היחסים עם ארה״ב, בעודה מנסה לקדם הסכם השקעות חדש עם סין – הסכם ההשקעות שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020 קודם ע״י לחץ גרמני [מקור]. כפי שמרקל עצמה אמרה, ״גרמניה אינה מעוניינת לבנות גושים״ [מקור].

הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין. ממשל ביידן, אם גרמניה לא תשנה את דרכה, יהיה הממשל האמריקני הידידותי האחרון לגרמניה שיראה בה שותפה אירופית חשובה. ארה״ב מעוניינת להפעיל חזית אחידה של בעלות ברית, והניסיון הגרמני למשוך את סין לאיחוד הוא בעיה אסטרטגית עבור וושינגטון. כפי שראינו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], הניסיון הגרמני לרקוד בשתי חתונות יביא את ארה״ב להסתמך יותר ויותר על האנגלוספרה כקואליציה הבינלאומית שלה.

חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה (הצריכה הפרטית בגרמניה מהווה פחות ממחצית מהתמ״ג, בדומה לסין [מקור]). הדבר יותיר את גרמניה תלויה בייצוא, ומכאן גם מוגבלת בנקיטת עמדה אסרטיבית בזירה הבינלאומית.

לבסוף, היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד. צרפת טוענת שאירופה צריכה להיות אוטונומית מבחינת אסטרטגיה ולהשיג את היעדים שלה בזירה הבינלאומית בכוחות עצמה [מקור]. אבל כל עוד השחקן הכי גדול באיחוד דמוגרפית, כלכלית ופוליטית לא מוכן לפעולה צבאית, לא יכול לפעול צבאית, הרי שכל הדיבורים על אוטונומיה אסטרטגית הם לא יותר מזה – דיבורים. כך ראינו שבסכסוך בין יוון וטורקיה, צרפת ניסתה לקדם קו אגרסיבי מול הטורקים, בעוד גרמניה מרסנת אותה ומעדיפה לקדם דיאלוג בין הצדדים.

הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר. הקומבינציות הסבירות הן או של הסוציאל-דמוקרטים שכרגע מובילים בסקרים עם הירוקים והליברלים, מה שנקרא קואליציית רמזור על שם הצבעים של שלוש המפלגות (סוציאל-דמוקרטים – אדום, ירוקים – ירוק, ליברלים – צהוב). או של הנוצרים-דמוקרטים, מפלגתה של מרקל עם הירוקים והליברלים, קואליציה שנקראת ג'מייקה, משום שהצבעים שחור של הנוצרים-דמוקרטים, ירוק של הירוקים וצהוב של הליברלים הם אותם צבעים של דגל ג׳מייקה.

פחות סביר שנראה קואליציה שכוללת גם את הסוציאל-דמוקרטים וגם את הנוצרים-דמוקרטים. הם היו בקואליציה יחד מאז 2017, ובמסגרתה הסוציאל-דמוקרטים ראו ביקורת עליהם משמאל ואיבוד של מצביעים לטובת הירוקים. המפלגה אף כמעט נקרעה סביב הוויכוח האם להמשיך את הקואליציה עם הנוצרים-דמוקרטים, שנחשבים לימין-מרכז בפוליטיקה הגרמנית [מקור]. בשביל הקבלה, תחשבו על קואליציה של הליכוד והעבודה.

לא הסוציאל-דמוקרטים ולא הנוצרים-דמוקרטים מעוניינים במדיניות חוץ גרמנית אסרטיבית יותר או אפילו שינוי של החשיבה האסטרטגית הגרמנית כך שתכלול גם כוח צבאי. שתי המפלגות הגדולות גם מחויבות לאינטרסים הכלכליים של הלובי העסקי בגרמניה, מה שאומר שהן מחויבות ליחסים טובים עם רוסיה וסין [מקור]. הירוקים והליברלים, מפלגות הקטנות יותר, מתעניינים בעיקר בנושא פנים: שינוי אקלים, מיסוי, השקעה בתשתיות. הם כן מחזיקים בעמדות יותר אסרטיביות מול רוסיה וסין בעיקר בנוגע לזכויות אדם [מקור], אך הירוקים הם פציפיסטיים שדוחים את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ"ג ותוהים אם גרמניה צריכה להמשיך לארח נשק גרעיני אמריקני בשטחה [מקור]. גם בקרב הסוציאל-דמוקרטים יש מי שדוחה את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% ותוהה אם גרמניה לא צריכה להפסיק לדוגמא לארח נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור].

קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

יכול להיות שקואליציה חדשה תביא השקעה ציבורית לכלכלה הגרמנית, אך גם כאן ההשקעה עלולה להיות בעיקר באנרגיה ירוקה ולהתלוות לה רגולציה חדשה בשוק שרק תפגע בצמיחה ארוכת הטווח של גרמניה [מקור]. לדוגמה, הסוציאל-דמוקרטים מעוניינים להעלות את שכר המינימום בגרמניה, מה שעלול להבריח עוד יצרנים מהמדינה [מקור].

סיכום

גרמניה נמצאת בצומת דרכים. היא יכולה לבחור לנקוט מדיניות אסרטיבית יותר בעולם, לבנות את כוחה הצבאי ולהפוך להיות עוד מדינה מערבית שמגנה על הסדר הליברלי הבינלאומי ביחד עם ארה"ב, בריטניה, צרפת ויפן. היא יכולה אבל גם להמשיך ולדבוק בסטטוס קוו, להמשיך ולהתנהל במדיניות המאמינה שניתן לגשר בין מדינות יריבות ושכוח צבאי הוא כבר לא רלוונטי בעולם שלנו.

סביר שהדרך השנייה היא זאתי שתקרה. סביר שהקואליציה הגרמנית שתבוא אחרי הבחירות בספטמבר לא תשנה באופן מהותי את ההתנהלות של גרמניה במדיניות החוץ. הדבר יגרום לתסכול בארה"ב, הדבר יגרום לתסכול בקרב השותפה הבכירה של גרמניה באיחוד האירופי, צרפת. והדבר יביא את ארה״ב לראות במדינות מזרח אירופה, ובמיוחד פולין, את הגוש החוסם החדש לרוסיה. יש למה לצפות.




פלג 81: הרמוניה חברתית

תקציר

  1. לסין יש שלושה אתגרים כלכלים מרכזיים: העלאת הפרודקטיביות, לאור הזדקנות האוכלוסייה; הגדלת הצריכה הפרטית, בשביל להעביר את הצמיחה לבסיס בריא יותר; הקטנת התלות בטכנולוגיות זרות, בשביל לצמצם את ההשפעה של סנקציות אמריקניות.
  2. המפלגה הקומוניסטית מעוניינת להפוך את סין למרכז טכנולוגי חדש בעולם, בשביל להשיג פרודקטיביות גבוהה, צריכה גבוה, ושוק טכנולוגי שיבטיח המשך הון זר למדינה הסינית.
  3. אולם, ללא טיפול בענקי הטכנולוגיה המקומיים, סין לא תצליח לעודד תחרות בשוק הסיני.
  4. הענקים הסינים גורמים שלוש בעיות מרכזיות: ראשית, הם מונעים תחרות בשביל לשמור על נתח שוק ולדחוק החוצה יריבים. שנית, הענקים האלו מושכים הון שהיה יכול להיות מושקע בחברות אסטרטגיות יותר, ומפנים אותו לדברים לא שימושיים בעיני המפלגה כמו משחקי מחשב או סרטים. שלישית, הענקים אספו כמויות עצומות של מידע שעלול לשמש אותם או מדינות זרות לרגל אחרי ממשלת סין.
  5. מטרת פעולות הרגולציה של הממשל הסיני לטפל בשלוש הבעיות האלו, ולעודד את התחרות בשוק הטכנולוגי. אם יצליח או לא זו שאלה שבכל העיניים רוצים להבין – אם הממשל הסיני יצליח, כנראה יחקו את הפעולות שלו גם במקומות אחרים כמו וושינגטון והאיחוד האירופי.

להורדת הפרק – קישור.

בחודשים האחרונים אנחנו רואים מתקפה חסרת תקדים של המדינה הסינית נגד תעשיית הטכנולוגיה שלה. זה התחיל בסוף השנה שעברה עם העצירה של ההנפקה של "אנט" בהונג קונג ושנחאי [מקור], המשיך בהיעלמות של ג'ק מא במשך שלושה חודשים [מקור] וממשיך היום בחקירות של אפליקציית ההסעות "דידי" [מקור] ושל חברות טכנולוגיה נוספות.

המתקפה הזו כמובן מעלה את השאלה מה קורה כאן? מה קרה שפתאום בייג'ין החליטה ״להתהפך״ על חברות הטכנולוגיה שלה? להפעיל רגולציות משמעותיות במטרה למנוע התנהגות לא תחרותית, לשלוח את הגופים שאחראים על אבטחת סייבר אצלה לחקור אותם, לקנוס אותן על תוכן לא ראוי. מה גורם לכל הפעולות האלו?

הטיעון שמושמע לרוב הוא הטיעון הפשוט וגם פשטני במידת מה, שמדובר כאן בלא יותר ממאבק לכוח [מקור]. שי ג'ינפינג עומד בפני בחירה מחדש שלו כמזכיר הכללי של המפלגה ב-2022 וכדי להבטיח שהבחירה תעבור חלק, הוא יוצא נגד מוקדי כוח מתחרים למפלגה הקומוניסטית, מוקדי כוח שאולי אף תומכים ביריבים שלו במפלגה. החברות הטכנולוגיות הגדולות של סין הפכו להיות ענקים של מאות מיליארדי דולרים שגם צוברים מידע רב, מידע רב שהם יכולים תאורטית להשתמש בו כדי ללחוץ על שי או על בכירים אחרים במפלגה הקומוניסטית.

מה שאנחנו רואים לפי ההסבר הזה הוא בסך הכל את שי ג'ינפינג מנסה לחסל מוקדי כוח מתחרים כהכנה לבחירה שלו ב-2022. לפי ההסבר הזה, אנחנו לא אמורים להיות יותר מדי מוטרדים ממה שקורה לחברות הטכנולוגיה הסיניות ולהבין שמדובר באיזשהו שלב שיעבור בלי השלכות משמעותיות.

אבל, אם נחשוב על זה, נראה שההסבר הפשוט הוא באמת גם פשטני. בד"כ כששי רצה לטפל ביריבים הוא עשה את זה ע"י חקירות שחיתות, או מעצרים ללא סיבה. היום בפעולות של הממשל מול הסקטור הטכנולוגי אנחנו מוצאים לא רק היעלמויות, אלא גם צעדי רגולציה וחקיקה רבים. למה להעביר חקיקה חדשה בנוגע לאיסוף מידע על משתמשים [מקור], אם המטרה היא חיסול מוקדי כוח? או רגולציות שמטרתן לאפשר יותר תחרות בסקטור הטכנולוגי של סין? למה לעשות כל כך הרבה מאמצים אם כל מה שהוא מנסה להשיג הוא חיסול מוקדי כוח מתחרים?

לכן אני חושב שבזמן שיכול להיות שיש פה גם מניע של מאבק פוליטי, יש כאן גם באמת ניסיון של המדינה הסינית לטפל בבעיות כלכליות ובאתגרים כלכליים שהם חשובים בשביל המשך הצמיחה שלה, בשביל המשך השגשוג שלה. לא יהיה נכון מצדנו להסביר את כל המהלכים האלו רק כרדיפה פוליטית. כנראה יש כאן גם אלמנט של רדיפה פוליטית, או לכל הפחות ניסיון של המדינה הסינית להזכיר לענקי הטכנולוגיה שלה מי הבוס. אולם זה לא הדבר היחיד שיש כאן.

אז מה עוד עומד מאחורי הפעולות של הממשלה הסינית בחודשים האחרונים? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

האתגרים בדרכה של סין

לסין יש שלושה אתגרים מרכזיים בשביל להבטיח את השגשוג הכלכלי שלה וכוחה.

האתגר הראשון הוא העלאת הפרודוקטיביות של העובד הסיני לאור הזדקנות האוכלוסייה. דיברנו בפרקים קודמים על כך שהאוכלוסייה הסינית מתחילה תהליך של הזדקנות מהירה שבה מספר הפנסיונרים יגדל מכ-15% עכשיו ל-30% מכלל האוכלוסייה עד 2050 [ראו כאן]. יחס התלות, היחס בין אוכלוסייה עובדת לאוכלוסיית הפנסיונרים, תגדל מפנסיונר אחד על כל עשרה עובדים לפנסיונר אחד על כל שני עובדים. הגידול המשמעותי במספר הפנסיונרים יגדיל את העול הכלכלי על האוכלוסייה העובדת.

הגידול בעול הכלכלי יגרם או מפני שעובדים יצטרכו לתמוך בהורים זקנים, או מפני שהממשלה הסינית תגדיל את המיסים עליהם בשביל לספק קצבאות ושירותי בריאות לאוכלוסיית הפנסיונרים. בשביל לנסות ולמנוע פגיעה כלכלית משמעותית עקב השינוי הדמוגרפי, סין חייבת להגדיל את הפרודוקטיביות של העובדים שלה. כלומר, שכל עובד ייצר יותר ממה שהוא מייצר היום כדי שגם אחרי שהאוכלוסייה בגיל העבודה תצטמק וגם אחרי שהעול הכלכלי עליה יגדל, היא עדיין תרוויח מספיק ותייצר מספיק בשביל להמשיך ולייצר צמיחה עבור הכלכלה הסינית.

האתגר השני הוא הגדלה של הצריכה הפרטית בשביל להעביר את הצמיחה הסינית לבסיס בריא יותר שלא מבוסס על השקעות. כפי שהראיתי ב״קיסר אדום״, הצמיחה הסינית בעשור האחרון הייתה מבוססת חוב, הייתה מבוססת הזרמה של אשראי, של הלוואות למשק הסיני והדבר יצר צמיחה כלכלית אך צמיחה לא בריאה [ראו כאן]. עודף אשראי עודד הקמה של תשתיות שאין בהן שימוש, כמו שדות תעופה ריקים, הקמת ערי רפאים ובניית עוד מפעלים ללא ביקוש לתוצרת שלהם.

סין לא יכולה להמשיך ולבסס את הצמיחה שלה על הגדלת החוב משום שצמיחה כזאת היא לא יעילה כלכלית. אם אני ממשיך לדחוף אשראי למשק כדי שיגדל מבלי שיש ביקוש למה שאני מייצר, הרי אני פשוט מגדיל עוד את החוב. אני גם עוזר ומעודד עסקים לא יעילים להמשיך ולהתקיים ואת זה אנחנו רואים בעלייה בשיעור של חברות הזומבי בסין שעומדות סביב ה-15% [מקור]. בשביל לשנות את דפוס הצמיחה ולהעביר אותה לצמיחה בריאה יותר, סין צריכה להגדיל את הצריכה הפרטית של האוכלוסייה שלה, כך שזו תחליף את הגדלת האשראי כמקור הצמיחה של המשק.

שלישית, סין צריכה להקטין את התלות שלה בטכנולוגיות זרות. הסנקציות של ממשל טראמפ נגד חברות טכנולוגיה סיניות שארה"ב פגעו בצורה משמעותית בחברות סיניות כמו חוואווי משום התלות שלהן בטכנולוגיה זרה, במיוחד שבבים. אם סין רוצה לוודא שארה"ב לא תוכל לפגוע בסקטור הטכנולוגי שלה, לפגוע בה כלכלית, אם היא רוצה להוריד את ההשפעה של סנקציות מערביות, היא חייבת לצמצם את התלות שלה בטכנולוגיה זרה.

בשביל לענות על שלושת האתגרים האלו, היעד של המפלגה הקומוניסטית הוא להפוך את סין בשנים הבאות למוקד טכנולוגי מתקדם שאינו תלוי בטכנולוגיה זרה מבחוץ ושהחברות שלו יכולות להתחרות עם חברות מערביות בצורה יעילה על השווקים הגלובליים. אם סין תהפוך מוקד טכנולוגי, היא תבטיח את כוחה התעשייתי, הכלכלי והצבאי, ואולי אף תשיג יתרון אסטרטגי על ארה״ב בתחומים כמו נשק מתקדם ובינה מלאכותית.

בשביל להשיג את היעד הזה, בייג'ין מתכוונת לתמוך ביצרנים מקומיים תוך שימת דגש על יצרנים בתחומים שהיא מגדירה כתחומים אסטרטגיים, במיוחד תחומים של חומרה ותחומים משיקים, כמו: שבבים, רכבים אוטונומיים, תשתית G5 ובינה מלאכותית.

איך סין מתכוונת לתמוך בחברות בתחומים האלה?

קודם כל ע״י מענקים, הלוואות והקלות מס לחברות [מקור]. שנית, הגנה על יצרנים מקומיים מפני מתחרים זרים. לדוגמה במאי ממשלת סין קבעה יעדים לרכישת תוצרת מקומית עבור חברות וסוכנויות ממשלתיות, דורשת למשל שמכונות רנטגן ו-MRI יהיו 100% מתוצרת מקומית [מקור]. ע״י עידוד של ייצור מקומי, ודחיקת ייצור זר, סין תוכל תיאורטית להפוך את עצמה לפחות תלויה בטכנולוגיה וחברות מהחוץ ע״י עידוד היווצרות חברות מקומיות.

אולם, פרוטקציוניזם לבדו אינו מספיק כדי לפתח שוק. אם יש לי כמה חברות מקומיות גדולות ששולטות בשוק, אם אני מגן עליהן מתחרות, אני לא מעודד תחרות ביניהן, אני פשוט מקל עליהן לנהל ביחד כקרטל את השוק. פרוטקציוניזם במצב כזה גורם גם להפסד תחרות שיכלה להוריד מחירים וגם להפסד תחרות שיכלה לעודד חדשנות. מה שאני נשאר איתו הוא משק מקומי בלתי יעיל שעם הזמן הופך להיות מפגר מול שאר העולם.

וזה בדיוק מה שעלול לקרות לתעשיית הטכנולוגיה של סין.

להרוג ענקים

תעשיית הטכנולוגיה של סין צמחה בסביבה עם מעט רגולציה [מקור]. בזמן שהמפלגה שמרה על שליטתה בתחומים כמו אנרגיה או בנקאות, בתחום הטכנולוגי חברות יכלו לעשות כמעט הכול בשביל לצמוח ולהתפתח: לאסוף נתונים על משתמשים ללא ידיעתם, להגדיל את העמלות שהן לוקחות ממוכרים בפלטפורמות שלהן, לדרוש בלעדיות על תוכן ולנעול משתמשים במערכות שלהן.

הדבר גרם לכך ששוק הטכנולוגיה הסיני הפך, בדומה לשוק הטכנולוגיה העולמי, להיות כזה של Winner Takes All – תעשיית הטכנולוגיה של סין כיום נשלטת ע"י מספר ענקים טכנולוגיים, כמו "עליבאבא" או "באידו". הענקים האלה בדרך כלל לא עוסקים בתחום אחד בלבד, אלא מהווים תאגידי גג לעשרות חברות טכנולוגיה המתעסקות בתחומים שונים. קבוצת עליבאבא לדוגמה מוכרת לנו ע״י אתר המכירות שלה, אך היא גם מעניקה שירותי ענן ושירותי תשלום מקוונים.

בשנים עברו הענקים האלו היו שימושיים למפלגה, אפילו מקור גאווה. הם הציעו משרות למהנדסים, שקדו על פיתוח המשק הסיני והביאו הון זר למדינה. אולם עם התוכניות החדשות של המפלגה הם נתפסים יותר ויותר כמכשול להתגבר עליו, ממשהו להמשיך ולתמוך בו.

הענקים הטכנולוגים גורמים שלוש בעיות מרכזיות:

ראשית, הם מונעים תחרות בשביל לשמור על נתח שוק ולדחוק החוצה יריבים. דרך אחת היא לדרוש ממשתמשים להשתמש אך ורק בפלטפורמות שלהם. לדוגמה, מוכרים בעליבאבא נענשו על כך שהשתמשו בפלטפורמות מתחרות [מקור]. חברות סיניות גם חוסמות קישורים לפלטפורמות של מתחרים, ולא מאפשרות לאפליקציות שלהם לעבוד בפלטפורמות שלהן [מקור]. הדבר יצר אקולוגיות טכנולוגיות סגורות ומבודדות זו מזו, עם כל חברה מפתחת אפליקציות זהות משום שהן מסרבות להשתמש זו באפליקציה של זו.

בהיעדר תחרות, הענקים גם יכלו להעלות מחירים ולהגדיל את יוקר המחיה של אזרחים סיניים. הם גם מונעים חדשנות מפני שהם מרתיעים סטרטאפים וחברות צעירות מלהיכנס לשוק, חברות שלא מחזיקות באקולוגית אפליקציות ואתרים כמו של החברות הגדולות.

שנית, הענקים האלו מושכים הון שהיה יכול להיות מושקע בחברות אסטרטגיות יותר, ומפנים אותו לדברים לא שימושיים בעיני המפלגה כמו משחקי מחשב או סרטים. במקום שמשקיעים ישימו את כספם בחברות הזנק של שבבים או בינה מלאכותית, הם מעדיפים לתת את כספם לחברות מדיה או שליחויות מזון.

ברור למה משקיעים עושים זאת: רוב המשקיעים יעדיפו לקנות מניות של חברות טכנולוגיה מבוססות, מאשר חברות בתחילת דרכן. המפלגה רוצה לשנות את ההחלטה הזו, והיא עושה זאת בין השאר ע״י הפחדת המשקיעים דרך פעולות רגולציה פתאומיות נגד חברות טכנולוגיה מבוססות.

לבסוף, הבעיה השלישית, היא שהענקים האלו אספו כמויות עצומות של מידע שעלול לשמש אותם או מדינות זרות לרגל אחרי ממשלת סין. יש קולות במפלגה הקומוניסטית שרואים בהנפקה של החברות הגדולות האלו בשווקים זרים, סכנה לביטחון הלאומי [מקור]. הם חוששים מדליפה של מידע רגיש לידיים זרות. לדוגמה, אפליקציית הנסיעות "דידי" יכולה לספר לארגון ביון זר מה הפעילות של אנשים שקשורים למשרד הביטחון הסיני, איפה נמצאים המוקדים הכלכליים בסין בהתאם לתנועת מכוניות, והאם יש שינויים לעומת הפעילות הרגילה.

כמובן, החשש מפני הנפקה של חברת טכנולוגיה סינית בשווקים זרים לא נובע רק מחשש לביטחון סין. חברה שמונפקת בשוק זר מקבלת גישה להון שלא נמצא תחת פיקוח של המפלגה הקומוניסטית. בסין עצמה המפלגה שולטת בשוק ההון דרך הגופים הרגולטורים של המדינה הסינית.

לאור שלוש הבעיות שגורמים הענקים, סביר הקמפיין הנוכחי של המדינה נגדם הוא ניסיון לא רק להשתלט על מוקדי כוח מתחרים או להזכיר מי הבוס, אלא גם לטפל בבעיות מבניות בתעשיית הטכנולוגיה הסינית.

קחו לדוגמה את החקירות נגד דידי על שימוש לרעה במידע של משתמשים, וחקיקה חדשה שתחייב חברות הטכנולוגיה לעבוד בצורה הדוקה יותר עם רשויות אבטחת הסייבר של סין [מקור]. כך המדינה תפקח באופן יותר הדוק אחר המידע שנאסף בחברות האלו, ותדאג שהוא לא עובר לשום גורם עוין.

חוק אחר שצפוי לעבור עוסק בהגנה על צרכנים מפני שימוש לרעה במידע הנאסף עליהם, ומכריח חברות לקבל את אישור המשתמשים לפני שהן אוספות עליהם מידע [מקור]. המדינה משיגה כאן שני דברים: היא גם מגבילה את היכולת של חברות לאסוף מידע, נושא שהתחיל לעורר זעם בסין, וגם מותירה לעצמה את המונופול על איסוף מידע – החוק החדש לא מגביל את הממשלה, אם האיסוף נועד למטרות של ״ביטחון לאומי״.

יש גם קריאות להפוך את המידע שכבר נצבר לציבורי, או לכל הפחות לנכס סחיר, שחברות צעירות יוכלו לקנות גישה אליו [מקור]. כך חברות הזנק בתחום הבינה המלאכותית למשל יוכלו לקבל גישה להררי המידע שעליבאבא אספה על הלקוחות שלה, ולהשתמש בהם ללמד את האלגוריתמים שהם מפתחים.

הרגולטורים הסינים גם מעוניינים להפסיק התנהגויות נוגדות תחרות [מקור] כמו לדוגמה חוסר היכולת של מוכרים לעבוד עם כמה פלטפורמות במקביל, או ההגבלה של תוכן רק לאפליקציה אחת. ע״י פתיחת האקולוגיה הסגורה של ענקי הטכנולוגיה, הרגולטורים יוכלו לעודד חברות הזנק צעירות להיכנס לשוק, כעת עם גישה לפלטפורמות של החברות הגדולות והמבוססות.

לבסוף, נראה שחלק מהפעולות נגד חברות הטכנולוגיה מכוונות ישירות להורדת עלויות המחייה של צרכנים סינים ושיפור השכר של עובדים בענקי טכנולוגיה. המפלגה צריכה להוריד את יוקר המחייה ולהגדיל את המשכורות של אזרחים סינים בשביל לעודד אותם גם לצרוך, וגם להביא עוד ילדים. כפי שראינו בניתוח מס׳ 69, סין צריכה שמספרי הילודה בה יגדלו, אם היא רוצה לשפר את הדמוגרפיה המאפירה שלה לאורך זמן [ראו כאן].

מה הדוגמאות לרגולציה כזו? לדוגמה, ביולי פורסמה הנחייה של רגולטורים סינים שחברות משלוחי מזון נדרשות לוודא שהשכר שניתן לשליחים הוא לכל הפחות שכר המינימום המקומי באזור בו הם פועלים [מקור].

גם ביולי, ממשלת סין פרסמה רגולציה חדשה לחברות העוסקות בלימודים מרחוק ולימודי אונליין, תחום שראה צמיחה מרשימה במהלך משבר הקורונה [מקור]. לפי הרגולציה החדשה ממשלות מקומיות לא יוכלו לאשר מרכזי לימוד או חברות חדשות, ואלו הקיימים יצטרכו להירשם כגופים ללא מטרות רווח [מקור]. צעד כזה יכול לעצור עליית מחירים נוספת בשוק הלימודים המקוונים, ולהקל במידת מה את יוקר המחייה על הורים סינים. אולם צעד כזה גם פגע קשות במשקיעים, עם מניות של חברות לימוד מאבדות אפילו 70% מערכן [מקור].

ביחד, כל צעדי הרגולציה האלו מעצבים מחדש את השוק הטכנולוגי הסיני, שוברים מונופולים קיימים והופכים את מגרש המשחקים הוגן יותר גם לצרכנים, גם למוכרים, וגם לחברות צעירות שירצו להיכנס אליו.

כדאי גם לשים לב שהרגולציות הפתאומיות האלו מעוררות פחד במשקיעים, שלפתע מתעוררים לסיכון הפוליטי שיש בסין. השקעות שעד עכשיו נחשבו בטוחות – חברות הטכנולוגיה הגדולות – כבר אינן נתפסות ככאלה. בזמן שחלק מההון יחליט לצאת מהשוק הסיני, סביר שחלק אחר יחפש יעדי השקעה בטוחים יותר שעדיין יכולים להציע תשואה גבוהה. אלו בדיוק החברות שהמפלגה רואה בהן חברות אסטרטגיות, כמו חברות שבבים או חברות בינה מלאכותית. קרוב לודאי שאנו נראה שינויים בתנועת ההון בסין, עם גידול בהון הפרטי לתחומים אסטרטגים.

סיכום

האם המפלגה תצליח ליצור שוק הוגן יותר בתעשיית הטכנולוגיה מבלי לפגוע ביזמות ובחדשנות בה? זו שאלה שכולם שואלים וזו שאלה שלא שואלים רק בסין. השאלה של איך המדינה אמורה לבצע רגולציה מול ענקי הטכנולוגיה היא שאלה ששואלים באיחוד האירופי ובארה״ב ובמקומות נוספים בעולם. סין הופכת את עצמה למעבדה בה לראשונה המדינה מפעילה רגולציה משמעותית נגד ענקי הטכנולוגיה שלה. אנחנו נראה האם הפגיעה בענקים והניסיון ליצור מגרש משחקים שווה יותר, תעודד חדשנות ויזמות או שמא, בגלל שיזמים יראו מה עושים בחברות הגדולות יותר והמבוססות יותר, תחליש את התמריץ שלהם ודווקא תפגע בחדשנות הסינית לאורך זמן.

בכל מקרה, זה אינו הסוף של המגזר הפרטי בסין וחברות הטכנולוגיה בתחומים אסטרטגיים ימשיכו להנות מתמיכה ממשלתית משמעותית בשנים הקרובות. זו כן תזכורת למשקיעים בסין שאין הגנה למשקיע או חברה פרטית מול הרגולציה של המדינה. הסיכון הפוליטי בסין הוא משמעותי ומשקיעים חייבים לקחת את הסיכון בחשבון כאשר הם מתכננים את אסטרטגיית ההשקעה שלהם.

יכול להיות שיש כאן פוטנציאל לכלים פיננסיים, למוצרים פיננסיים שיעקבו אחרי חברות טכנולוגיה בסין שפועלים בתחומים האסטרטגיים שמגדירה המפלגה. לדוגמה, מדד כלשהו שמכיל רק את חברות הטכנולוגיה בתחומים אסטרטגיים שהגדירה המפלגה. מדד כזה יוכל לתת למשקיעים חשיפה לחלק בשוק הטכנולוגי הסיני שימשיך ויתפתח, ימשיך ויצמח הודות לתמיכה הממשלתית, אך יהיה פחות רגיש לסיכון פוליטי באקלים הנוכחי בסין.




פלג 80: אפגניסטן – מה הלאה?

תקציר

  1. בפני אפגניסטן עומדים שני תרחישים: כמדינה יציבה אך נחשלת, או כמוקד אי-יציבות שיפיץ טרור, פליטים וסמים לאזור.
  2. הטאליבאן צריך לבצע שלושה דברים בשביל לייצב את המדינה: להבטיח שאפגניסטן לא הופכת מדינה מצורעת; לייצב ביטחונית את המדינה, כשהדרך המועדפת היא ע״י ממשלת קואליציה עם שחקנים פוליטים אחרים בה; למשוך הון זר למדינה.
  3. אם יכשל, אפגניסטן צפויה להדרדר למלחמת אזרחים ואנרכיה. פליטים ינועו לעבר מרכז אסיה ואיראן, ופקיסטן כנראה תחווה גל טרור חדש. סין, רוסיה ואיראן ינסו לייצב את המדינה, אך למעט איראן לא צפוי שהן יכנסו צבאית אליה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר הטאליבאן נכנס לקאבול ועכשיו השאלה שכולם רוצים לדעת היא: מה הצעד הבא של הטאליבאן ומה הלאה לאפגניסטן?

לפני כחודש בערך עסקנו בעתיד של אפגניסטן [ראו כאן]. עסקנו במשמעויות האסטרטגיות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן וראינו שיש שני תרחישים לעתיד המדינה: בתרחיש אחד אפגניסטן תהפוך למדינה יציבה גם אם עדיין נחשלת. אמרנו שתרחיש כזה יכול להתממש אם על ידי הסכם שלום בין הממשלה האפגנית ובין הטאליבאן, ואם על ידי כיבוש כל המדינה תחת הטאליבאן והחלת שלטונו בצורה אפקטיבית.

התרחיש השני הוא של אפגניסטן כמוקד אי יציבות. אפגניסטן תתערער עקב מלחמות בין השחקנים השונים במדינה, והיא תהפוך למוקד אי-יציבות: היא תפיץ טרור, פליטים וסמים, בעיקר הרואין ואופיום, למדינות שסובבות אותה.

ראינו בניתוח הקודם שמוקד אי יציבות אפגני יאיים על רוסיה, על איראן והכי הרבה על סין. קבענו את זה על בסיס כך שאפגניסטן היא צומת יבשתי חשוב שמחבר בין איראן, סין, תת היבשת ההודית ומרכז אסיה. משום שמרכז אסיה היא מישור שמשתלב בצפונו עם המישור הרוסי הגדול, גם רוסיה במידת מה מחוברת לאפגניסטן ומושפעת ממה שקורה בה.

לכן אפגניסטן כמוקד של אי יציבות תהיה איום על כל אחת מהמדינות האלו. איראן תהיה מוטרדת מכניסה של פליטים וסמים אליה דרך הגבול מאפגניסטן. רוסיה תהיה מודאגת מתנועה של ג'יהאדיסטים גם למרכז אסיה וגם לצפון הקווקז. יש כיום בקרב שורות הטאליבאן לוחמים שהגיעו מצפון הקווקז וסביר שעכשיו עם ניצחון הטאליבאן יחזרו לביתם כדי לנסות ולהמשיך את הניצחון של הכוחות הג'יהאדיסטים [מקור]. הפעם במקום נגד הממשלה בקאבול, נגד הממשלה במוסקבה.

אבל מי שהכי יכולה להיפגע מחוסר יציבות באפגניסטן היא סין משתי סיבות מרכזיות. ראשית, סין מודאגת מהפעילות של בדלנים אויגורים בקרב הטאליבאן. כפי שראינו בניתוח הקודם, התנועה האיסלמית של מזרח טורקסטן עובדת עם הטאליבאן. מדובר בתנועה של בדלנים אויגורים המעוניינים לשחרר את שינג׳יאנג משליטת בייג׳ין. הסינים מוטרדים שהתנועה תפעיל בסיסים באפגניסטן שמהם היא תוכל לפעול בשינג'יאנג שבמערב סין [מקור].

שנית, סין חוששת להשקעות שלה בפקיסטן. מאז 2013 סין השקיע כ-14 מיליארד דולר בפרויקטים שונים בפקיסטן, עובדת ליצור מסדרון כלכלי שיחבר את פקיסטן אליה, וייתן לה גישה ישירה לים הערבי והמפרץ הפרסי [מקור].

פקיסטן מושפעת ממה שקורה באפגניסטן משום הדמיון האתני בין העמים, ומשום הגבול החדיר ביניהן. גם בפקיסטן יש ג'יהאדיסטים. יש אפילו ארגון שקורא לעצמו ״תנועת הטאליבאן בפקיסטן״ [מקור]. עם הניצחונות של הטאליבאן באפגניסטן אנחנו רואים עליה במספר התקפות הטרור בפקיסטן ובמיוחד עליה במתקפות הטרור נגד יעדים סינים כמו תשתיות סיניות, פרויקטי בנייה סינים וכמובן אישים סינים. סביר שככל שאפגניסטן יותר תתערער, כן הטרור במדינה יגדל בהיקפו ובמספר המתקפות, מאיים על היציבות של פקיסטן ופוגע בהשקעות הסיניות במדינה.

בנוסף, דיברנו על כך שארה"ב לא תיפגע מהנסיגה הזו, לא בטווח הארוך. ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה נעולה יבשתית ומפסיקה להשקיע כוח אדם וכסף במשימה שהיא מעולם לא הייתה יכולה לנצח בה, של להקים מדינה מערבית מודרנית באפגניסטן. אי אפשר לכפות דמוקרטיה. אי אפשר לכפות חברה ליברלית על מדינה שבמשך רוב שנותיה הייתה במלחמת אזרחים. אז האמריקנים יוצאים מאפגניסטן, מפסיקים להשקיע במשימה שאי-אפשר לנצח ומותירים בעיה משמעותית ליריבות הגדולות שלהם באירו-אסיה: סין, איראן ורוסיה.

עד כאן על מה דיברנו. על מה אנחנו הולכים לדבר היום?

למרות כל הדרמה סביב מה שקרה וקורה בקאבול בעקבות השתלטות הטאליבאן על העיר, ההשתלטות עצמה עדיין לא מספרת לנו איזה משני התרחישים שדיברנו עליהם יתממש. היא כן עוזרת לנו לצייר בצורה יותר מדויקת את הנתיבים שיכולים להוביל את אפגניסטן לאחד משני התרחישים, של או מדינה יציבה או מוקד אי יציבות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הדרך לייצוב אפגניסטן

אני רוצה להתחיל דווקא באיך אפגניסטן יכולה להפוך למדינה יציבה, מפני שדווקא התרחיש הזה נראה בעיני רבים כתרחיש הבלתי-אפשרי. אנשים מסתכלים על הטאליבאן כעוד ארגון טרור קיצוני שהולך להכניס את אפגניסטן לעידן האבן עם הלקאות, הוצאות להורג, הרס של טכנולוגיה, של מדע, וכמובן רדיפת נשים ומיעוטים דתיים.

אם תשימו לב, הטאליבאן בשבועות האחרונים נמצא בקמפיין יח"צ בינלאומי שנועד לשדר שני מסרים מרכזיים: ראשית, השתנינו. אנחנו לא פה בשביל להכניס את אפגניסטן לעידן האבן, אנחנו לא פה בשביל להקים שוב מדינת מחסה לארגוני טרור זרים, אנחנו לא מתכוונים לרדוף נשים ומיעוטים [מקור].

שנית, אנחנו רוצים לעבוד עם העולם. אנחנו רוצים למשוך השקעות, אנחנו רוצים לקדם את אפגניסטן, אנחנו רוצים יחסים טובים עם השכנות שלנו. בניגוד לשנות ה-90׳ הטאליבאן נמצא במגעים עם סין, רוסיה ואיראן, והוא ניסה להתקרב למיעוט השיעי במדינה [מקור]. הוא מנסה ליצור תמונה שלו כארגון מתון ופחות אלים ממה שהיה בשנות ה-90׳.

למה הטאליבאן עושה את זה? בואו נשים רגע בצד את השאלה אם אנחנו יכולים לבטוח בהבטחות של הטאליבאן. כנראה שלא, לא עד שהוא יוכיח את עצמו. אבל זו השאלה הפחות מעניינת. השאלה המעניינת היא למה הטאליבאן מנהל את קמפיין היח"צ הזה? למה הוא הולך לבייג'ין? למה הוא הולך למוסקבה? למה הוא הולך לטהרן? למה יש מגעים אפילו עם ניו דלהי? למה הוא משקיע אנרגיה ביחסי חוץ, ובשיווק תדמית חדשה שלו?

בשביל לענות על השאלה הזו, בואו ונסתכל על המצב מנקודת המבט של הטאליבאן. הוא עכשיו כבש את קאבול והפך להיות דה פקטו הממשלה החדשה באפגניסטן. יש הבדל עצום בין להיות ארגון גרילה שמנהל מלחמה נגד ממשלה ובין להיות הממשלה. עכשיו הטאליבאן צריך לדאוג ללגיטימיות שלו לשלוט. הוא צריך להצדיק בעיני העם האפגני למה הם צריכים לתת לו לשלוט. והדבר הכי בסיסי שהוא צריך לדאוג לשם כך הוא לספק שירותים לעם האפגני. אם זה חינוך, אם זה בריאות במיוחד בזמן משבר הקורונה, אם זה בפינוי של אשפה, אם זה במים, אם זה בחשמל. הטאליבאן עכשיו עבר ממצב שבו הוא מתעסק בעיקר בקמפיין צבאי לניהול אדמיניסטרטיבי אזרחי של המדינה. ומה שהוא צריך בשביל לנהל את המדינה הוא קודם כל תקציב.

ההוצאה הציבורית באפגניסטן עמדה ב-2019 סביב ה-11 מיליארד דולר [מקור]. כ-75% ממנה מומן ע"י סיוע זר, ע"י מענקים, ע"י תרומות של מדינות העולם. מתוך ההוצאה הציבורית, כ-6 מיליארד דולר הייתה רק הוצאה אזרחית, על שירותים ותוכניות שונות לרווחת העם האפגני. השאר, כ-5 מיליארד דולר, הועבר לצבא. איך הטאליבן עכשיו יממן את תקציב המדינה, אם לא תהיה לו יותר גישה לסיוע זר?

לטאליבאן יש מקורות הכנסה משל עצמו, אך אינם מספיקים. ב-20 השנים מאז הפלישה האמריקנית הטאליבאן פיתח אימפריה עסקית, הכוללת כריה ומכירה של מחצבים כמו שיש או זהב [מקור], מיסוי של אזורים תחת שליטתו וסחר בסמים, כמו אופיום, הרואין ומתאמפטמין. האימפריה העסקית שלו הרוויחה סכומים נאים, עם הערכות נעות בין 300 מיליון לעד 1.6 מיליארד דולר בשנה [מקור]. מדובר בתקציב מכובד לארגון טרור, אך לא מספיק בשביל לנהל מדינה. גם אם נניח שהוא יחתוך חצי מההוצאה הציבורית ע"י פירוק צבא אפגניסטן, עדיין הוא יצטרך לממן כ-6 מיליארד דולר של הוצאות אזרחיות.

חמור מהגרעון התקציבי, הטאליבן כבר בטווח הזמן המיידי עומד בפני משבר הומניטרי משמעותי: כ-40% מהיבול במדינה נהרס ע״י בצורת [מקור]. אפגניסטן תלויה בייבוא מזון בשביל להאכיל את האוכלוסייה שלה, ובעקבות השתלטות הטאליבן המטבע האפגני עבר פיחות מול הדולר. אם הטאליבן לא ימצא דרך לייצב את הכלכלה במהירות, ולהאכיל את העם האפגני, הוא יראה התפרצות של זעם ציבורי שיכולה להתדרדר במהירות למלחמת אזרחים חדשה.

הבעיה של הטאליבאן היא שהסיוע הבינלאומי מתחיל להיעצר בגלל הניצחון שלו. רוב התורמים הגדולים לאפגניסטן הן מדינות מערביות ובמיוחד ארה"ב. ממשל ביידן הקפיא את הנכסים של ממשלת אפגניסטן כדי למנוע מהטאליבאן גישה אליהם [מקור]. ממשל ביידן גם עצר את הסיוע לאפגניסטן.

הטאליבאן צריך להחזיר את הסיוע הזר למדינה, והוא צריך למשוך עוד הון זר לאפגניסטן כדי שהוא יוכל לממן את תקציב המדינה. אם הוא לא יוכל לממן את ההוצאה הציבורית של המדינה, הוא לא יוכל לספק שירותים לעם האפגני. רמת החיים שלהם תפגע, והדבר יצור תסכול בקרב האזרחים, מה שעלול להתבטא בפעילות אלימה נגד הטאליבאן. אז הטאליבאן חייב להשיג הון זר.

איך הוא יכול לעשות זאת? איך הוא יכול להשיג את ההון הזר? יש שלושה דברים מרכזיים שהטאליבאן צריך לעשות בשביל למשוך את ההון הזר שדרוש לו:

קודם כל, הוא צריך לוודא שאפגניסטן לא הופכת שוב למדינה מצורעת בעולם, כפי שהיה בשנות ה-90׳ כאשר הוא השתלט בפעם הראשונה על המדינה. לכן הוא נמצא במגעים עם סין ועם רוסיה ועם איראן ומבצע קמפיין יחסי ציבור מול הקהילה הבינלאומית. הוא חייב להשיג תדמית חיובית, בשביל לעודד מדינות ליצור קשרים עם אפגניסטן תחת שלטונו ולהימנע עד כמה שאפשר מסנקציות חדשות נגדה. הוא גם חייב לשפר את הקשרים שלו עם מדינות האזור, במיוחד רוסיה וסין, בשביל להבטיח תמיכה כלכלית.

שנית, הוא חייב לייצב ביטחונית את אפגניסטן, בשביל למשוך הון זר למדינה. חברות זרות, אפילו חברות סיניות, לא אוהבות לעבוד בסביבה בה תוקפים את העובדים שלהן. לדוגמה כבר עשור שפרויקט סיני להקמת מכרה נחושת גדול במדינה לא מתממש, בין השאר משום שיקולי ביטחון [מקור].

נכון, הטאליבאן כבש את קאבול, הממשלה האפגנית התפרקה, אבל אנשים עדיין לא מכירים בו כשליט הלגיטימי של אפגניסטן. בימים האחרונים ראינו הפגנות במספר ערים באפגניסטן [מקור]. אנחנו גם רואים את ההתגבשות של חזית התנגדות לאומית בצפון מזרח המדינה, ארגון גג של שבטים וקבוצות שמתנגדים והתנגדו לשלטון הטאליבאן עוד בשנות ה-90׳ [מקור]. חזית ההתנגדות החדשה, יחד עם ההפגנות, מאיימים לדרדר את המצב הביטחוני במדינה. הטאליבאן יכול לנסות ולפעול באלימות נגדם, אך הדבר עלול לפגוע בתדמית הבינלאומית שלו. תגובה אלימה גם תדרדר את המצב הביטחוני באפגניסטן, בדיוק מה שהוא לא רוצה. עדיף לו להשיג לגיטימיות פוליטית, במקום להתחיל ולירות באזרחים.

איך עושים את זה? ע"י הקמה של קואליציה רחבה עם שחקנים פוליטיים אחרים והקמת ממשלה שתזכה ללגיטימיות בין לאומית. הטאליבאן נמצא היום במשא ומתן עם שחקנים פוליטיים שונים באפגניסטן בדיוק בשביל להשיג קואליציה וממשלה כזו [מקור]. יכול להיות שהמגעים יכשלו, אם הטאליבאן יאמין שהדרישות של הצדדים האחרים מוגזמות או שהוא יוכל בכוח הזרוע לכפות את שלטונו. אולם הוא יסתכן בפגיעה ביחסים הבינלאומיים שלו, ובבידוד שלו בזירה הבינלאומית. המהלך החכם הוא להשיג ממשלה שאינה מורכבת רק מחברי טאליבאן.

שלישית, אחרי שהוא ווידא שאפגניסטן לא הופכת מדינה מצורעת, ואחרי שהוא הצליח לייצב פוליטית את המדינה, הוא יצטרך למשוך בפועל הון זר לאפגניסטן. אם השקעות ממש, אם סיוע זר. הוא יצטרך להציע מכרזים, הוא יצטרך לשפר את הרגולציה, והוא יצטרך לאפשר לארגוני סיוע בינלאומיים להמשיך ולפעול במדינה, לפחות בטווח הזמן המיידי.

אז לטאליבאן יש שלושה דברים שהוא צריך לעשות. הוא צריך לשפר את יחסי החוץ שלו ולגבש תדמית בינלאומית חיובית. הוא צריך להשיג לגיטימיות פוליטית שתביא ליציבות ביטחונית, כנראה ע"י קואליציה עם עוד שחקנים פוליטיים באפגניסטן, ולבסוף הוא צריך למשוך הון זר לאפגניסטן.

מה שסביר שנראה בטווח המיידי הוא את הטאליבאן מנסה כמה שיותר להציג תמונה חיובית של עצמו, עם הימנעות מאלימות המונית ושיחות להקמת ממשלה חדשה. סין אותתה שהיא תהיה מוכנה להכיר בממשלת הטאליבאן [מקור], ורוסיה מתכוננת לעבוד עם הטאליבאן, גם אם לא להכיר בו, לפחות לא כרגע [מקור]. האיחוד האירופי ובריטניה הודיעו שהם מגדילים את הסיוע ההומניטרי במדינה, למרות שאינם מכירים בטאליבן [מקור]. אלו אינדיקציות טובות בשביל הטאליבאן, שיעזרו להקל ממנו את הלחץ הכלכלי בטווח הזמן המיידי של החודשים הקרובים.

השאלה המרכזית לטווח הארוך היא האם הטאליבאן יצליח לשמור על תדמית בינלאומית טובה, ולייצב ביטחונית את אפגניסטן. חלק מזה קשור לעד כמה הוא יצליח לשלוט בפלגים הקיצוניים יותר בו, ויצליח להימנע מפגיעה בוטה בזכויות אדם בשטחו. אני אומר ״פגיעה בוטה״ משום שהעולם נע לפעולה בנושא זכויות אדם רק אם יש תמונות שמזעזעות את דעת הקהל העולמית. איראן תלתה אנשים ממנופים ועדיין האיחוד האירופי שמח לעשות עמה עסקים. מידה מסוימת של פגיעה בזכויות אדם תתקבל ע״י הקהילה הבינלאומית בשתיקה. השאלה היא מה יהיה היקף הפגיעה.

הדרך לאנרכיה

כמובן, יש לנו גם את הנתיב של אפגניסטן לאנרכיה, שהוא הנתיב שכולם מדברים עליו וכולם צופים אותו. הנתיב לאנרכיה הוא לא נתיב אחד, אלא כמה נתיבים: יכול להיות שיהיה לנו רעב המוני שיוביל לעלייתן של מליציות מקומיות שיובילו למלחמת אזרחים. יכול להיות שהטאליבאן ינסה להשתלט בכוח הזרוע על מחוזות שמתנגדים לו ויגרום למליציות לפעול נגדו. יש מספר נתיבים שבסופו של יום מביאים את אפגניסטן למלחמת אזרחים.

מה שמשותף לכל הנתיבים האלו הוא שהם מבוססים על כישלון של הטאליבאן באחד משלושת השלבים שהגדרנו קודם: לוודא שאפגניסטן אינה מדינה מצורעת, ייצוב בטחוני ומשיכת הון זר. יכול להיות שגם אחרי שהטאליבאן יקים ממשלה עם עוד שחקנים, לא תהיה מעצמה גדולה שתסכים להכיר בו. סין לא תיתן לו הכרה בשביל לשמור על ההכרה הזו כמנוף לחץ. רוסיה גם תסרב, מעדיפה לשמור על היחסים עם הטאליבאן לא רשמיים.

לחילופין, הטאליבאן יהפוך מתוסכל מהניסיון להקים קואליציה ויחליט לכפות את שלטונו בכוח הזרוע. הוא יכלא משתפי פעולה לשעבר עם ארה״ב, ירה על מפגינים ויצא למלחמה על המליציות והשבטים שאינם מכירים בשלטונו. במקרה כזה סיוע הומניטרי לאפגניסטן ייעצר, ומדינות מערביות אולי ינסו לתמוך במליציות הפועלות נגד הטאליבאן. בתרחיש כזה היחידה שתוכל לבוא לעזרתו תהיה סין, והיא תירתע מהמלחמה החדשה באפגניסטן.

ויכול להיות שהוא יצליח לקבל הכרה בינלאומית ולהשיג יציבות ביטחונית והון זר פשוט לא יגיע למדינה. יש משטר סנקציות נרחב על הטאליבאן [מקור], ואין לארה״ב תמריץ לשנות את המצב. חברי קונגרס רפובליקנים ודמוקרטים דורשים לחקור את הנסיגה של ממשל ביידן מאפגניסטן [מקור], ואם הממשל ינסה להסיר את הסנקציות מהטאליבאן הוא רק יזמין לעצמו עוד לחץ פוליטי. הכלכלה העולמית עדיין חווה משבר כלכלי עקב הקורונה ושיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות, וחברות זרות יהססו להשקיע במדינה מתפתחת וחלשה כמו אפגניסטן.

בעקבות כל אחד מהמצבים האלו המצב באפגניסטן ידרדר. אם לא יגיע הון זר, הטאליבאן ימצא עצמו מול גרעון תופח ויצטרך לקצץ בשירותים, מה שיוביל לזעם עממי נגדו. אם לא תהיה לגיטימיות פוליטית, מליציות ילחמו נגדו. אפגניסטן תהפוך למוקד של אי יציבות ותייצא לאזור פעילי טרור, ג'יהאדיסטים שירצו לפעול בסין, ברפובליקות של מרכז אסיה ובפקיסטן. היא תייצא פליטים שינסו לברוח למרכז אסיה ולרוסיה, או שינסו לעבור דרך איראן לטורקיה ומשם לאירופה.

לבסוף, אנחנו נראה גל חדש של ייצוא סמים מאפגניסטן כשכל אחת מהמליציות, כשכל אחד מהשחקנים הלוחמים במדינה ינסה להבטיח לעצמו הכנסה. אנחנו נראה עלייה ביצוא של הרואין, ביצוא של אופיום, ביצוא של מתאמפטמין. עלייה בייצוא הסמים תגרום לבעיות חברתיות קשות במדינות בהן הם יעברו, במיוחד איראן ורוסיה.

מה יעשו השחקנים האזוריים מול תרחיש כזה? איראן מפעילה כיום בסוריה מיליציה שחבריה מגיעים מהמיעוט השיעי באפגניסטן [מקור]. בתרחיש של מלחמת אזרחים באפגניסטן, האיראנים יוכלו להתערב בסכסוך עם כוח שיעי משלהם, שיוכל להגדיל את ההשפעה שלהם במדינה. יכול להיות שהמיליציה תופעל בשיתוף פעולה עם הטאליבאן, שכיום הוא ביחסים ידידותיים עם איראן.

רוסיה תגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה ובמיוחד ברפובליקות של קירגיזסטן וטג׳יקיסטן. הרוסים כבר מנהלים תרגילים צבאיים באזור, והם ינסו עד כמה שאפשר להגביל את תנועת הפליטים והג׳יהדיסטים לאזור.

יש כאן פוטנציאל לחברות ביטחון ישראליות שמחפשות לחדור לשוק של מרכז אסיה. חברות ישראליות יכולות לספק מל״טים וחיישנים בשביל ניטור רציף של הגבול, ולעזור בייעוץ, הכשרה וציוד של כוחות לוחמה בטרור של הרפובליקות השונות של מרכז אסיה. חברות ביטחון ישראליות יכולות לצפות לעלייה בביקוש גם במזרח אירופה, עם מדינות כמו פולין ולטביה מודאגות מחדירה של פליטים אליהן דרך בלארוס [מקור].

סין קרוב לודאי תבטיח השקעות חדשות באפגניסטן בשביל לנסות ולחזק את הטאליבאן, וכנראה תכריז על פרויקטים חדשים במדינה עד סוף השנה. הסינים רוצים את אפגניסטן יציבה, וישמחו לשחרר הצהרות התומכות בטאליבאן. יחד עם זאת, הסינים לא ירצו להתערב צבאית במדינה, ולא בטוח שהם אפילו יתערבו כלכלית: ללא ייצוב ביטחוני שלה, השקעות סיניות לא יזרמו. יכול להיות גם שבייג׳ין תבקש ערבויות מהטאליבאן שהוא יפעל נגד בדלנים אויגורים בשטחו.

סיכום

ההשתלטות של הטאליבאן על קאבול היא לא סוף פסוק באפגניסטן. למען האמת, היא רק הסוף של ההתחלה. עכשיו אנחנו יכולים לצייר בצורה ברורה יותר את הנתיבים של אפגניסטן אם ליציבות ואם לאנרכיה. ואנחנו נראה בשבועות הקרובים, בחודשים הקרובים את הטאליבאן מנסה לייצב את המדינה ואת סין, רוסיה, ואיראן מנסות להתמודד עם המצב החדש שנוצר בגבולן. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר ההתפתחויות.




פלג 79: הגיאופוליטיקה של דרום אמריקה

תקציר

  1. דרום אמריקה סובלת משלוש בעיות גיאופוליטיות המעכבות את ההיווצרות של מעצמה גדולה באזור וגיבושו לכדי מוקד כוח עצמאי מארה״ב:
  2. ראשית, השטחים המתאימים לחקלאות והתיישבות אורבנית צפופה הם קטנים ומופרדים. השטחים האורבניים הצפופים נמצאים כל אחד בקצה אחר של היבשת – של ארגנטינה וברזיל נמצאים לחוף האוקיינוס האטלנטי, של צ׳ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט, ושל וונצואלה וקולומביה לחוף הים הקריבי. אין רצף אנושי שמקשר ביניהם, מה שהיה יכול לעודד קישוריות כלכלית, והמרחק ביניהם הוא כה גדול שכבר משתלם יותר לסחור עם אזורים מחוץ לדרום אמריקה.
  3. שנית, ג׳ונגלים הם מקום מחבוא אידיאלי לארגוני פשע וטרור, והם מקשים על כל מרכז שלטוני להגדיל את הריבונות שלו מעבר לערים הגדולות. הדבר מתבטא בהבדלים משמעותיים במידת הפיתוח של אזורים שונים במדינה, ורמת פשיעה גבוהה בפריפריה שלה.
  4. שלישית, היעדר בסיס תעשייתי משמעותי ותלות במחירי סחורות הפך את הכלכלות של דרום אמריקה רגישות לשינויים חדים במחיר של סחורות, בדומה לרגישות של יצרניות הנפט למחיר לחבית. התנהלות כלכלית לקויה, ביחד עם רגישות למחירי סחורות, פוגעים ביכולת של דרום אמריקה להשיג צמיחה כלכלית יציבה לאורך זמן.
  5. החולשה הגיאופוליטית של דרום אמריקה מתבטאת בחוסר יכולת של מעצמות אחרות להשתמש בה כדי ליצור איום על ארה״ב קרוב לגבולותיה. על-אף השקעות רבות באמריקה הלטינית, לא בריה״מ וכנראה גם לא סין יצליחו ליצור גוש מדינות עצמאי שיוכל לאיים על האמריקנים.
  6. קובה נידונה לחיות בצל של ארה״ב, וסביר שהמפלגה הקומוניסטית של קובה תחפש לקדם רפורמות בשוק ולשפר את חיי התושבים, מבלי לוותר על אחיזתה בשלטון. אולם ללא ממשל ידידותי בוושינגטון, ועם הסנקציות האמריקניות, קובה תתקשה להצליח במאמץ.

להורדת הפרק – קישור.

ב-11 ביולי 2021, קובה סערה בגל של הפגנות כמוהן לא נראו מאז 1994. אלפי קובניים יצאו לרחובות לדרוש את התפטרות הנשיא ושיפור במצב הכלכלי והבריאותי החמור של המדינה שנגרם עקב נגיף הקורונה. ב-2020 הכלכלה הקובנית נכנסה למיתון [מקור], עם ענף התיירות במדינה, המקור החשוב ביותר שלה לכסף זר, נפגע קשות עקב הקורונה. מחירי המזון התייקרו ב-2020 ו-2021 והקשו על האי לייבא את הקלוריות הנחוצות לו – קובה מייבאת כ-70% מהמזון הדרוש לה [מקור]. בנוסף בחודשים האחרונים האי חווה מחסור בתרופות, שחיקה של המטבע והפסקות חשמל יותר ויותר תכופות [מקור]. הדברים הגיעו לידי רתיחה ביולי, וקובה טולטלה ע״י הפגנות.

ההפגנות הגדולות בקובה הביאו חלק להעריך שהמפלגה הקומוניסטית השולטת באי סופרת את ימיה האחרונים, ושקובה סוף-סוף תעבור תהליך דמוקרטי. חשוב לציין שלא נכון להסתכל על קובה בתור מדינה שעמדה במקום מאז המהפכה שם ב-1959. קובה ראתה שורה של רפורמות כלכליות שמטרתן לעודד יזמות פרטית, והחלה למשוך השקעות בינלאומיות לפיתוח כלכלת האי, שעשיר במינראלים כמו ניקל וקובלט, ועם רזרבות נפט צנועות של כ-125 מיליון חביות [מקור].

בכל מקרה, המפלגה לא התקפלה מול המפגינים, אלא הפעילה את מנגנון ביטחון הפנים הנרחב שלה והחלה לעצור ולהעלים מפגינים. ישנן הערכות שכ-700 בני-אדם נעצרו מאז תחילת ההפגנות [מקור]. במקרים מסוימים המשטרה עברה בית-בית לאיתור מנהיגי ההפגנות.

המהומות בקובה הן הזדמנות טובה להתמקד באי וביבשת שלמה שנמצאת תחת צילה של ארה״ב: דרום אמריקה. המהומות בקובה העלו מחדש לתשומת הלב את ההשקעות המאסיביות של סין באי, ותהיות האם ארה״ב תאבד עוד השפעה בים הקריבי.

כל כמה חודשים עולה מחדש הסוגיה של איך האמריקנים מאבדים את דרום אמריקה לסינים או לרוסים. לפעמים הטריגר שמעלה את הסוגיה היא השקעה סינית במדינה לטינית כלשהי, או מנהיג מאמריקה הלטינית שמנסה למצב את עצמו כמתנגד ל״אימפריאליזם״ האמריקני. חלקנו זקנים מספיק בשביל לזכור את הוגו צ׳אבז שהציג את עצמו כמנהיג אנטי-אמריקני, המעוניין להקים גוש עצמאי מארה״ב באמריקה הלטינית [מקור].

הבעיה עם כל הדיבורים האלו על ״איבוד אמריקה הלטינית״ שהם מתעלמים מהעובדה שאמריקה הלטינית חלשה מדי ורחוקה מדי ממוקדים הכוח האחרים של העולם בשביל באמת לאיים על ארה״ב. הסינים כבר שנים משקיעים במרכז ודרום אמריקה, ועדיין לא ראינו משחתות סיניות עוגנות מול חופי פלורידה או טקסס.

קובה במידה רבה היא מקרה מייצג של הבעיות של היבשת: מאז 1959 היא נמצאת ביחסים עוינים עם ארה״ב. במהלך המלחמה הקרה היא הייתה מוקד של פעילות צבאית קומוניסטית באמריקה הלטינית ואפריקה, מנסה ללא הצלחה לדחוק את האמריקנים. ב-1959 קובה ניסתה מיד אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי באי לפלוש לפנמה – ונכשלה. היא ניסתה באותה שנה גם לפלוש לרפובליקה הדומיניקנית – ונכשלה. בהמשך היא תמכה בכוחות גרילה בוונצואלה, בצ׳ילה, ברפובליקה הדומיניקנית ובעוד מדינות באמריקה הלטינית.

באפריקה קובה התערבה צבאית באלג׳יריה ב-1963, בקונגו ב-1964, ובאנגולה ב-1975, מחפשת בכל מקרה לתמוך בכוחות קומוניסטים. היא גם שלחה כ-4,000 חיילים וטנקים לסוריה בשביל להילחם נגדנו, נגד ישראל, במלחמת יום הכיפורים [מקור].

פידל קסטרו באדיס אבבה, מבטיח שהכוחות של קובה ישארו באנגולה ואתיופיה.

אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי והתפרקות בריה״מ קובה לא שינתה באופן מהותי את היחס שלה לארה״ב, או הניסיונות שלה לתמוך במשטרים אנטי-אמריקנים באמריקה הלטינית. קובה תמכה בהוגו צ׳אבז לאורך דרכו להפוך לנשיא, וסיפקה לו הכשרה וציוד בשביל להקים את מנגנון ביטחון הפנים שלו [מקור]. קובה עד היום מיודדת עם יריבות אמריקניות כמו רוסיה, סין ואיראן [מקור].

קובה גם נמצאת במיקום אסטרטגי מול ארה״ב: היא משקיפה על שפך נהר המיסיסיפי ושולטת בנתיבי השיט לתעלת פנמה. כוח ימי בקובה יוכל בקלות לאיים על מפרץ מקסיקו ועל החוף המזרחי של ארה״ב. למרות זאת ועל-אף זאת, קובה מעולם לא הייתה בפני עצמה יותר ממטרד בעיני האמריקנים. הפעם היחידה שקובה הפכה לאיום משמעותי היה במשבר הטילים הקובני ב-1962, אז האמריקנים גילו שבריה״מ בחשאי הציבה באי טילים גרעיניים. ארה״ב הייתה מוכנה לפלוש לאי, ואף לפתוח במלחמה גרעינית, אך הסיבה לכך לא הייתה קובה עצמה, אלא בריה״מ שהשתמשה בה כבסיס.

קובה, ובהרחבה כל דרום אמריקה, במבט פשטני יכולה להיות גורם מאיים על ארה״ב. אולם כל בחינה גיאופוליטית של האזור מראה שחסרים לו המרכיבים לצאת מההשפעה האמריקנית ובאמת לאתגר את ארה״ב. אילו מרכיבים חסרים? הכול בניתוח היום.

בעיות גיאוגרפיות

המנויים היותר וותיקים ודאי שמו לב שיש אזורים ומדינות בהם אנו מתמקדים יותר בפל״ג ויש מדינות ואזורים ש… פחות. רוב הניתוחים כאן עוסקים ישירות או בעקיפין במספר מצומצם של מדינות: סין, ארה״ב, רוסיה, ישראל, איראן, או גרמניה. מבחינת אזורים, אנחנו מתמקדים בעיקר באירופה, מזרח אסיה והמזרח התיכון.

יש שתי סיבות למה זה: הסיבה השטחית היא כי האזורים האלו הם שהכי מעניינים אותנו והם שהכי רלוונטי לחיינו. אנרכיה באפגניסטן יכולה להשפיע על הנוכחות האיראנית בסוריה. סכסוך צבאי סביב טאיוואן ישתק את הכלכלה העולמית. לעומת זאת, באפריקה מוזמביק כבר חודשים סובלת מפעילות טרור בצפון-מזרח המדינה [מקור], אך מעבר לטרגדיה האנושית פעילות הטרור שם לא נוגעת אלינו או משפיעה עלינו. קולומביה נמצאת בשלום מתוח עם הגרילות שלה, אך גם אם הן יפתחו מחדש במלחמת אזרחים הדבר לא ישפיע עלינו.

הסיבה השנייה והעמוקה יותר, היא שיש אזורים בעולם שההשפעה שלהם על הכלכלה והכוח הגלובאלי היא מינימאלית. הם סובלים או מרמת פיתוח אנושי ירודה, כוח כלכלי מצומצם, או היעדר לכידות אזורית, מה שמתבטא בסחר תוך-אזורי נמוך והיעדר קשרי כלכלה משמעותיים. האזורים האלה לא יכולים לעמוד בפני עצמם כמוקדי כוח, ולכן בדרך כלל יהיו בצל של המעצמות הגדולות, מהווים במה לתחרות ביניהן.

בשביל להבין זאת טוב יותר, בואו ניקח אזור שהוא עדיין מוקד כוח משמעותי – אירופה. אירופה נמצאת בנקודת המפגש של הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי והים הארקטי. היא ביתם של כ-400 מיליון בני אדם ושל כמה מהכלכלות הגדולות בעולם. הגיאוגרפיה של היבשת הקלה על המדינות בה לסחור זו עם זו, והיא הקלה עליהן להקים שוק ואיחוד מוניטרי משותף – גוש האירו. הנהרות הגדולים של הדנובה והריין מחברים את רוב מזרח ומרכז אירופה לגוש כלכלי ותרבותי אחד, מעודדים סחר תוך-אזורי והופכים את אירופה ליבשת שסוחרת הרבה יותר עם עצמה מאשר עם שאר העולם. הדבר מקטין את התלות של אירופה במדינות מחוץ לה, והופך אותה למוקד כלכלי שמדינות רוצות גישה אליו. הגיאוגרפיה של אירופה היא שאפשרה את האיחוד האירופי, והוא שהפך אותה לאחת הכלכלות הגדולות בעולם.

עכשיו תשוו את אירופה לדרום אמריקה.

דרום אמריקה נמצאת בנקודת המפגש של האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס השקט והים הקריבי, אך בעוד אירופה היא גוש יבשתי מלוכד, דרום אמריקה היא גוש יבשתי מפורד. אירופה מאוחדת ע״י הנהרות הגדולים שלה, שחוצים אותה מצפון לדרום וממזרח למערב. דרום אמריקה מפוצלת ע״י הנהר הגדול שלה – נהר האמזונס. האמזונס חוצה את דרום אמריקה ממזרח למערב ומפצל בין המדינות הצפוניות של וונצואלה, קולומביה וגִיאָנָה, ובין המדינות מדרום לאמזונס של ברזיל, ארגנטינה, פרגוואי ואורוגוואי.

האקלים הטרופי ויערות הגשם של האמזונס הופכים את מרכז היבשת לבלתי מתאים להתיישבות בהיקף רחב של בני-אדם. לכן בוונצואלה רובה של האוכלוסייה מרוכזת בחוף הים הקריבי, הרחק מהג׳ונגלים. בקולומביה לעומתה האוכלוסייה מרוכזת בהרי האנדים – עוד רגע נגיע אליהם – שמציעים אקלים נוח יחסית, והאוכלוסייה מחולקת בין החוף הקריבי וההרים. עיר הבירה של קולומביה, בוגוטה, נמצאת בגובה של כ-2,600 מטר מעל פני הים. בשביל השוואה, ירושלים נמצאת בגובה 750 מ׳.

צפיפות אוכלוסייה בדרום אמריקה. שימו לב לריכוז האוכלוסייה בדרום-מזרח ברזיל, בצפון היבשת בחוף הקריבי, ובמערב לאורך הרי האנדים

בברזיל המצב דומה לוונצואלה – רובה של האוכלוסייה מרוכזת קרוב לחוף האוקיינוס האטלנטי, אם על החוף ממש כמו בריו דה ז׳ניירו, או כמה מאות מטרים מעל פני הים בשוליים של הרמה הברזילאית. סאו פאולו, העיר המאוכלסת ביותר בברזיל, נמצאת כ-760 מ׳ מעל פני הים.

מכאן שבזמן שהמדינות האלו – ברזיל, וונצואלה, קולומביה – אולי חולקות גבול משותף, מבחינת הגיאוגרפיה האנושית שלהן הן ביבשות אחרות. המרחק בין בוגוטה בקולומביה לסאו פאולו בברזיל הוא כ-4,000 ק״מ. זה שווה ערך למרחק בין תל-אביב ובין מומביי. לכן קולומביה מייצאת יותר לארה״ב או פנמה מאשר לברזיל.

כעת נוסיף לתמונה את הרי האנדים. אם האמזונס חוצה את דרום אמריקה ממזרח למערב, הרי האנדים חוצים אותה מצפון לדרום. הודות לגובה הרב שלהם הרי האנדים מציעים הקלה מסויימת מהאקלים הטרופי של היבשת, ושפע המינראלים בהם משך את הספרדים להקים בהרים מושבות ומכרות. ערי הבירה של אקוודור ובוליביה נמצאים ברמות של הרי האנדים. עיר הבירה של צ׳ילה ממוקמת בעמק בין הרים. היחידה מבין המדינות האנדיות שיש לה עיר בירה על החוף היא פרו עם עיר הבירה לימה, וגם כאן כנראה מדובר במורשת של שלטון הספרדים – לימה הייתה עיר הבירה של מלכות המשנה של פרו, היחידה המנהלתית של האימפריה הספרדית ששלטה באזור האנדים של דרום אמריקה. מיקום העיר על הים הקל על הספרדים לחבר אותה לרשת הסחר של דרום אמריקה, ולשנע בקלות סחורות ואנשים ממנה ואליה.

אזורי אקלים בדרום אמריקה – האדום הוא מזג אוויר טרופי, העוין ריכוזי אוכלוסייה גדולים. רוב האוכלוסייה נמצאים באזור הממוזג (הירוק).

יחד עם הגיאוגרפיה שקורעת את היבשת, דרום אמריקה כן עשירה מאוד במחצבים ובחלקים מסויימים בשטח חקלאי. ארגנטינה לדוגמה הייתה בתחילת המאה ה-20 אחת המדינות העשירות בעולם מבחינת תמ״ג לנפש [מקור]. עד היום דרום אמריקה מהווה מקור חשוב לחיטה, תירס ובשר בקר, כמו גם לנפט, ליתיום, ועפרות של מתכות. אולם ללא מרכזים אורבניים גדולים, וללא מדיניות ממשלתית של תמיכה בתעשייה, דרום אמריקה הייתה ונותרה בעיקר מקור של חומרי גלם ומזון ולא מרכז תעשייתי גדול בפני עצמה.

לכן דרום אמריקה לאורך ההיסטוריה הייתה הבמה לתחרות בין מעצמות חיצוניות, ובעיקר נתונה תחת ההשפעה של הענק הדמוגרפי, הכלכלי והצבאי הנמצא מצפון לה – ארה״ב. דרום אמריקה מחולקת ע״י נהרות – וארה״ב מחוברת על-ידם. דרום אמריקה סובלת מאקלים טרופי – וארה״ב נהנת מאקלים מתון שתומך בחקלאות ובריכוזי אוכלוסייה גדולים. דרום אמריקה צריכה להיאבק במחלות טרופיות, בעוד ארה״ב הייתה יכולה בקלות להקים מרכזים עירוניים גדולים ללא חשש ממלריה לדוגמה.

אם ננסה לנסח את הבעיות של דרום אמריקה בצורה גיאופוליטית, נוכל להבחין בשלוש בעיות גדולות:

ראשית, השטחים המתאימים לחקלאות והתיישבות אורבנית צפופה הם קטנים ומופרדים. הלב החקלאי של דרום אמריקה נמצא בדרום היבשת, באזור הפמפס. מדובר בערבה פורייה ששטחה כ-750 אלף קמ״ר והיא חוצה את ברזיל, אורוגואי וארגנטינה. שאר היבשת מתאים לגידולים של פירות או קפה, וגם שם מדובר ברצועות מוגבלות. כלומר רוב דרום אמריקה אינה יכולה לתמוך בריכוזי אוכלוסייה גדולים ללא יבוא מזון מהחוץ.

השטחים האורבניים הצפופים נמצאים כל אחד בקצה אחר של היבשת – של ארגנטינה וברזיל נמצאים לחוף האוקיינוס האטלנטי, של צ׳ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט, ושל וונצואלה וקולומביה לחוף הים הקריבי. אין רצף אנושי שמקשר ביניהם, מה שהיה יכול לעודד קישוריות כלכלית, והמרחק ביניהם הוא כה גדול שכבר משתלם יותר לסחור עם אזורים מחוץ לדרום אמריקה: שותף הסחר הגדול ביותר של האזור הקריבי הוא צפון אמריקה, עבור האזור הפסיפי זו אסיה, ועבור ברזיל זו צפון אמריקה. מדינות דרום אמריקה כן הקימו אזור סחר חופשי, אך משום הגיאוגרפיה העוינות סחר תוך אזורי עדיין מהווה רק 15% מכלל הסחר של מדינות האזור.

שנית, ג׳ונגלים הם מקום מחבוא אידיאלי לארגוני פשע וטרור, והם מקשים על כל מרכז שלטוני להגדיל את הריבונות שלו מעבר לערים הגדולות. הדבר מתבטא בהבדלים משמעותיים במידת הפיתוח של אזורים שונים במדינה, ורמת פשיעה גבוהה בפריפריה שלה. אלו בתורם גורמים לזרם הגירה לעבר המרכזים העירוניים העשירים מהאזורים העניים, מה שיוצר מתחים חברתיים בערים. בברזיל לדוגמה המדינה של סאו-פאולו נהנת ממדד פיתוח אנושי שדומה לזה של המחוז התעשייתי המתקדם של גואנדונג במזרח סין. לעומתה מדינת פִּיָאוּאִי בצפון מזרח המדינה דומה ברמת הפיתוח שלה למולדובה.

שלישית, היעדר בסיס תעשייתי משמעותי ותלות במחירי סחורות הפך את הכלכלות של דרום אמריקה רגישות לשינויים חדים במחיר של סחורות, בדומה לרגישות של יצרניות הנפט למחיר לחבית. הדוגמה הכי טובה לרגישות הזו היא ארגנטינה, שלאורך עשרים השנים האחרונות נהנתה מצמיחה כמעט דו-ספרתית, רק בשביל לחוות אחרי זה מיתון כמעט דו-ספרתי [מקור]. התנהלות כלכלית לקויה, ביחד עם רגישות למחירי סחורות, פוגעים ביכולת של דרום אמריקה להשיג צמיחה כלכלית יציבה לאורך זמן.

שטחים אורבניים מופרדים, ג׳ונגלים והיעדר תעשייה גדולה, כולם פוגעים ביכולת של דרום-אמריקה להשיג לכידות פנימית, ולהפוך לכוח כלכלי חשוב בעולם. במקום שהיבשת תהיה מרכז כלכלי שמדינות רוצות גישה אליו, במקום שהיא תהיה כוח כלכלי שמדינות האזור יוכלו להשתמש בו כדי לבנות את כוחן שלהן, דרום אמריקה היא שלוחה של מרכזי הכלכלה הגדולים של צפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. היא מספקת להם חומרי גלם ומזון, והם מספקים לה מוצרים תעשייתיים. מדינות האזור תלויות במעצמות גדולות מחוץ לו, והן חשופות להשפעה שלהן, במיוחד של ארה״ב.

מדינות האמריקות, צבועות לפי שותף הסחר המרכזי שלהן – כחול צפון אמריקה, אדום – אסיה, ירוק – דרום אמריקה, סגול – אירופה.

זו הסיבה שלמרות ההשקעות המאסיביות של סין, למרות שבריה״מ ניסתה מספר פעמים להעלות משטרים קומוניסטים באמריקה הלטינית, היבשת מעולם לא הפכה לאתגר ביטחוני לארה״ב. אין לה לא מעצמה גדולה בתוך האזור שתוכל לתמוך בגוש אנטי-אמריקני, והמעצמות הגדולות של העולם – רוסיה, סין, גרמניה – רחוקות מדי בשביל להציע סיוע שיוכל להתחרות באמריקנים. לכן מדינות האזור צריכות לבחור בין להיות ביחסים טובים עם האמריקנים, או להסתכן בסנקציות ולחץ צבאי מצד וושינגטון.

דוגמה נפלאה לכך היא הגוש הבוליברי שוונצואלה וקובה ניסו להקים בתחילת שנות ה-2000 [מקור]. בוליבריזם היא אידיאולוגיה המשלבת אלמנטים סוציאליסטים, אנטי-אימפריאליסטים ולאומנים, ונקראת על שם סימון בוליבר, מפקד צבאי שעזר לרבות ממדינות דרום אמריקה להשתחרר משלטון הספרדים. וונצואלה וקובה רצו להקים גוש מדינות שיעבדו יחד לצמצם את ההשפעה האמריקנית על דרום אמריקה.

הבעיה שרובן של המדינות שהפכו חברות בגוש היו מדינות חלשות מכדי לשנות במשהו את מאזן הכוח בינו ובין ארה״ב – מדינות כמו בוליביה, גרנדה (מדינת אי קטנה בים הקריבי) או ניקרגואה. מבין החברות המייסדות שלו, וונצואלה וקובה, רק וונצואלה החזיקה בכוח כלכלי משמעותי מספיק לתמוך במדינות אחרות בגוש הודות לעושר הנפט שלה. אולם ברגע שהיא חוותה משבר כלכלי, בין השאר משום סנקציות אמריקניות, כל הגוש הפך חסר כוח.

למה לא הצטרפו אליו גם הכלכלות הגדולות של ברזיל וארגנטינה? אפשר לחשוב על שלוש סיבות:

ראשית, גם ברזיל וגם ארגנטינה תלויות בסחר עם העולם החיצון, במיוחד עם ארה״ב וסין. ארה״ב הייתה שותף הסחר השני בגודלו של ברזיל ב-2019, בהיקף של כ-60 מיליארד דולר. הסחר עם סין עמד על 90 מיליארד דולר [מקור]. ברזיל וארגנטינה צריכות סחר עם העולם כדי לקיים את הכלכלה שלהן, תלויות בייצוא של חומרי גלם ומזון ובהשקעה זרה. שתי המדינות לא יכולות להרשות לעצמן יריבות עם ארה״ב, ודאי לא ארגנטינה שסובלת מחוסר יציבות פיננסית.

שנית, ברזיל וארגנטינה רחוקות גיאוגרפית מוונצואלה וקובה. כפי שאמרתי דרום אמריקה בעצם מחולקת לשלושה גושים: בצפון החוף הקריבי, במזרח החוף האטלנטי, ובמערב הרי האנדים. וונצואלה לא חשובה להן כשותף סחר, והיא לא יכולה לאיים עליהן צבאית. רובן של המדינות שכן הצטרפו לגוש הבוליברי שוכנות בקרבת וונצואלה או קובה, כמו למשל מדינות האיים של האיטי או גרנדה. לוונצואלה אין השפעה על ברזיל וארגנטינה, מופרדות ע״י נהר האמזונס.

שלישית, ברזיל וארגנטינה רואות בעצמן מדינות עצמאיות, שאינן מעוניינות להצטרף לגוש כזה או אחר. ברזיל לאורך המלחמה הקרה השתדלה לשמור על עצמאות מארה״ב ובריה״מ [מקור], והעמדה הזו לא השתנתה. שתי המדינות לא יכולות לאתגר את המעצמות הגדולות, אך הן גם לא חייבות לקחת צד במאבקים שלהן. כמו מדינות קטנות הלכודות בין מעצמות גדולות, ברזיל וארגנטינה מרוויחות מהתחרות בין המעצמות עליהן. ברזיל לדוגמה רואה השקעה מסין וארה״ב, שתיהן רוצות להשיג השפעה במדינה.

הגוש הבוליברי נכשל בניסיון להקים גוש דרום-אמריקני עצמאי מארה״ב. המעצמות האזוריות של דרום אמריקה העדיפו להמשיך לעבוד עם ארה״ב, מכירות בבעיות הגיאוגרפיות שלהן. רוסיה וסין, למרות כל הנפט והסיוע הצבאי שהציעו לוונצואלה, לא הצליחו למנוע את קריסת וונצואלה. דרום אמריקה הייתה ונותרה יבשת בצל ארה״ב.

לעתיד לבוא

האם אמריקה הלטינית נידונה לחיות בצל ארה״ב?

תיאורטית יכול להיווצר מסדרון עירוני-תעשייתי בין ברזיל ובין ארגנטינה במזרח היבשת, ומסדרון כלכלי – גם אם לא גיאוגרפי – בין המרכזים העירוניים והתעשייתיים של אקוודור, פרו וצ׳ילה במערב היבשת, לחוף האוקיינוס השקט.

מסדרון אפשרי אחד יכול להיות בין סאו-פאולו ובואנוס איירס, והוא יכלול לא רק מרכזי תעשייה ופיננסים, אלא גם את השדות החקלאים הגדולים של הפמפס. מסדרון כזה יוכל לנהל סחר ער עם אירופה, צפון אמריקה ומזרח אסיה, כמו גם עם המסדרון הימי של אקוודור-פרו-צ׳ילה. אולם תנאי לקיומו של מסדרון כזה יהיה תיאום כלכלי בין ארגנטינה וברזיל, ועבודה משותפת על תשתיות ועידוד סחר ותעשייה. לא ברזיל ולא ארגנטינה נהנות כרגע ממשל יציב מספיק פוליטית בשביל לאפשר פרויקט כזה.

לעומת דרום היבשת, קובה ומדינות כמו וונצואלה או קולומביה קרובות מדי לארה״ב בשביל שניסיון להתעמת עמה לא יפגע בהן כלכלית. קובה אינה יכולה להאכיל את עצמה, או אפילו לשמור על האורות דולקים בכוחות עצמה. וונצואלה מסתמכת בעיקר על ייצוא נפט, נפט שהוא צמיגי מדי ועם אחוז גופרית גבוה מדי בשביל שרוב בתי הזיקוק בעולם יוכלו לעבד אותו [מקור]. וונצואלה תלויה באופן כמעט בלעדי בארה״ב כצרכן של הנפט שלה, משום שהאמריקנים הם היחידים להשקיע בבתי זיקוק שיכולים לעכל את הנפט הקובני.

הברירה היחידה שנותרה בידי המפלגה הקומוניסטית של קובה היא לנסות ולמשוך השקעות זרות, ולנסות לשפר את היחסים עם ארה״ב, מבלי לאבד את האחיזה שלה בשלטון. המפלגה כנראה מנסה לעשות משהו דומה למהלך של המפלגה הקומוניסטית של סין בשנות ה-80׳: לשפר את המצב הכלכלי של תושבי האי, מבלי לבצע רפורמות פוליטיות. הבעיה שמשבר הקורונה פגע קשות בכלכלה, והמפלגה כבר שנים גוררת רגליים בנוגע לרפורמות שיעודדו את השוק הפרטי באי [מקור]. ההפגנות בקובה הן תזכורת למפלגה שהיא צריכה לשפר את המצב הכלכלי באי, לפני שמשבר יביא לחיסול שלטונה.

השיעור החשוב עבורנו הוא עד כמה מרחק מגביל את השפעתה של מדינה, גם מעצמה. דרום אמריקה רחוקה מדי מאירופה ומזרח אסיה בשביל שאיזו מעצמה שם תוכל לאתגר את ארה״ב. אולם אותו הדבר נכון גם לארה״ב – ללא בעלי הברית שלה במזרח אסיה ואירופה, וושינגטון תהיה מוגבלת מאוד ביכולת שלה לאתגר יריבים אזוריים כמו סין או רוסיה. האמריקנים צריכים מדינות כמו יפן, פולין או בריטניה בשביל נוכחות רציפה באירו-אסיה, בשביל לעזור למדינות הקטנות יותר של האזור. כפי שרוסיה וסין מוגבלות בדרום אמריקה, כן ארה״ב עלולה למצוא עצמה מוגבלת באירו-אסיה.




פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.




פלג 77: בריטניה הגלובאלית

תקציר

  1. בריטניה אחרי הברקזיט הגדירה מחדש את האסטרטגיה הכוללת שלה: היא מזהה עולם שנמצא בשינוי, עם עלייה של מוקדי כוח חדשים כמו סין, יפן והודו.
  2. היא רואה את העולם תחרותי יותר, עם שווקים מתעוררים חדשים בדרום מזרח אסיה ומזרח אפריקה.
  3. לבריטניה יש אינטרס ברור לשמור על היציבות של אירו-אסיה, על תנועה חופשית בים התיכון, הים האדום והאוקיינוס ההודי, לבלום את התוקפנות הסינית במזרח אסיה ואת האיום האיראני במזרח התיכון.
  4. בריטניה מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה, ולהפוך עצמה למרכז חדש של כוח טכנולוגי, כלכלי וצבאי (במיוחד סייבר).
  5. לישראל ובריטניה חפיפה רבה באינטרסים הביטחוניים, כמו גם באינטרסים הכלכלים. שיתוף פעולה ישראלי-בריטי יחזק את ישראל ויתרום למעמדה גם במזרח התיכון וגם במערכת הבריתות האמריקנית.

להורדת הפרק – קישור.

ב-30 ביוני הגיעה ספינת הוד מלכותה בולוורק (Bulwark) לנמל חיפה, לביקור נמל [מקור]. ביקורי נמל הן דרך של מדינות לחזק את הקשרים הדיפלומטים שלהן, משתמשות בספינות כדי להפגין את כוחן הצבאי, לחזק את הקשר הביטחוני עם המדינה המבקרת ואת הקשרים הדיפלומטים – לעיתים הספינה מארחת בכירים מהמדינה. כך היה לדוגמה עם הביקור של ספינת הוד מלכותה, עם בכירי צבא ופוליטיקה מתארחים למסיבת ערב על סיפונה.

הביקור של הבולוורק מגיעה בזמן שקבוצת הקרב של נושאת המטוסים המלכה אליזבת׳ חוצה את הים התיכון בדרכה למזרח אסיה. מדובר בפריסה המבצעית הראשונה של המלכה אליזבת׳, ומהים התיכון היא תמשיך לאוקיינוס ההודי ומזרח אסיה. היא תעבור דרך כל גופי המים החשובים של אירו-אסיה: הים התיכון, הים האדום, האוקיינוס ההודי וים סין הדרומי, מפגינה לא רק את כוחה של בריטניה, אלא גם את כוחה של הברית האנגלו-אמריקנית: על סיפון נושאת המטוסים אליזבת׳ פועלים מטוסי F-35B שהושאלו לה ע״י ארה״ב [מקור].

מה קרה שפתאום בריטניה שולחת את כוחותיה למזרח התיכון? למזרח אסיה?

בשתי מילים: Global Britain. אחרי הברקזיט ממשלת הוד מלכותה בראשות בוריס ג׳ונסון החליטה להגדיר מחדש את האסטרטגיה הלאומית הבריטית. האסטרטגיה שהם עיצבו זכתה לשם Global Britain ומטרתה לשרטט את הדרך עבור בריטניה לשוב ולהיות כוח עולמי [מקור]. בריטניה מעוניינת למצב את עצמה שוב ככוח דינמי וגלובאלי בזירה הבינלאומית, לשוב ולהיות כוח עולמי. ולפני שאתם מלגלגים וחושבים על בריטניה כמדינה בשקיעה שלא מודעת לשקיעתה, אני דווקא חושב ש-Global Britain היא אסטרטגיה לאומית שבאמת יכולה להזניק את בריטניה קדימה, ובדרך גם לשרת את ישראל. איך? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

סיפורו של אי

בשביל להבין את ההיגיון האסטרטגי שלGlobal Britain  ולמה היא מבוססת על יסודות גיאופוליטיים מוצקים, אנחנו צריכים קודם כל להבין את העמדה הגיאו-אסטרטגית של בריטניה: בריטניה היא אי במערב אירופה. מכאן כבר נגזרת משמעות אסטרטגית אחת: החופש של בריטניה תלוי במאזן הכוח בין בריטניה ובין היבשת. במשך 200 השנים האחרונות בריטניה ניהלה סדרה של מלחמות ביבשת אירופה בשביל להבטיח שהמאזן יהיה לטובתה, מבקשת למנוע בכל פעם מהגמון אירופי אחד לעלות ולאיים עליה. לכן ב-1800 היא נלחמה נגד הצרפתים עם הגרמנים, ב-1853 עם הצרפתים נגד הרוסים [מקור], וב-1914 עם הצרפתים והרוסים נגד הגרמנים. החופש של בריטניה תלוי ביכולת שלה למנוע איום משמעותי מיבשת אירופה עליה.

משמעות אסטרטגית אחרת היא שמפני שבריטניה היא אי במערב אירופה, יש לה גישה בלתי מופרעת לאוקיינוס האטלנטי. בעוד גרמניה או רוסיה לעבור דרך בריטניה, לבריטניה אין מי שיחסום אותה, למעט אירלנד שבמשך רוב ההיסטוריה המודרנית הייתה תחת השליטה של לונדון, והיום אינה מהווה איום צבאי משמעותי עליה. חופשית מאיום צבאי מהיבשת, בריטניה יכולה להקדיש את כוחה להתפשטות ימית.

מה שמביא אותנו למשמעות האסטרטגית השלישית עבור בריטניה כמדינת-אי: מפני שבריטניה היא אי, היא לא סובלת מהדילמה במה להשקיע יותר: בצי או בצבא היבשה. צרפת לדוגמא, היריבה ההיסטורית של בריטניה, הייתה תמיד צריכה לאזן בין צרכי צבא היבשה והרצון שלה בצי גדול שיוכל להתחרות בבריטניה. כאשר גרמניה הפכה בסוף המאה ה-19 לכוח יבשתי משמעותי, צרפת הייתה חייבת להשקיע את רוב המשאבים שלה בצבא היבשה, והתחרות הימית בין המדינות הוחלפה בשיתוף פעולה מול הגרמנים ביבשת אירופה. החופש להשקיע בצי הימי אפשר לבריטניה להפוך למעין ״מעצמת על ימית״, ולהקים את האימפריה הגדולה בעולם.

האימפריה הבריטית בשיאה

נכון שהיום בריטניה אינה עומדת בראש אימפריה עולמית, והיא אינה מודאגת מדי מפני הצרפתים או הגרמנים, אך המציאות הגיאו-אסטרטגית שלה לא השתנתה. יותר מזה – כל עוד בריטניה הייתה חלק מהאיחוד האירופי, היא הייתה במידת מה מנותקת מהמציאות הזו. היא הפכה לחלק מהאיחוד האירופי, חלק מהיבשת, משהו שבמשך 200 שנה לונדון ניסתה להימנע ממנו. הברקזיט החזיר את בריטניה למציאות האסטרטגית הישנה שלה, ומכריח אותה כמו במאות עברו לחפש את עושרה ושגשוגה הרחק מעבר לאירופה. מדוע?

ראשית, היום רוב יבשת אירופה נמצאת תחת האיחוד האירופי. בזמן שהאיחוד אינו שחקן גיאופוליטי משמעותי, בריטניה עדיין צריכה לשמור על מאזן כוח מולו בשביל לשמור על האינטרסים הכלכליים והדיפלומטיים שלה. אם היא תהיה תלויה רק באיחוד האירופי בשביל סחר, האיחוד יוכל לפגוע בחופש שלה. הוא יוכל להכתיב לה מדיניות סחר, מדיניות כלכלית, אולי אפילו מדיניות דיפלומטית. אם בריטניה תהיה תלויה בעיקר בבריסל כלכלית, בריסל תתרגם את התלות הזו גם ללחץ פוליטי. על כן בריטניה צריכה לחפש יעדים חדשים לייצוא שלה, צריכה לחפש לגוון ולהגדיל את השווקים שלה, בכדי לשפר את מאזן הכוח מול אירופה.

שנית, הסביבה הבינלאומית היום תחרותית הרבה יותר ממה שהייתה בסוף המאה ה-20. מדינות מתחרות היום על גישה לטכנולוגיה מתקדמת, על כוח צבאי, על שווקים והשפעה. חלקן יריבות ותיקות של בריטניה: צרפת, גרמניה, רוסיה וטורקיה. אחרות מעצמות חדשות, או מעצמות מתחדשות: סין והודו לדוגמה. בסביבה התחרותית הזו בריטניה חייבת לדאוג לאינטרסים שלה בכוחות עצמה: היא צריכה כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים הכלכליים והדיפלומטים שלה מול סין במזרח אסיה, או צריכה קדמה טכנולוגית כדי להגן ולהגדיל את תעשיית הייצור שלה. ארה״ב לא תילחם בשביל עסקים בריטים במזרח אפריקה, וארה״ב לא תספק יתרון טכנולוגי ליצרנים בריטים. בריטניה חייבת לעשות זאת בכוחות עצמה.

אם בריטניה לא תנסה להפוך מחדש לכוח משמעותי בעולם, היא עלולה לראות עצמה דועכת לכינור שני לאיחוד האירופי. היא עלולה לראות את השגשוג שלה תלוי בהחלטות של בריסל, ואת המדיניות הלאומית שלה מוכתבת ע״י סין וארה״ב. בעידן של תחרות עולמית גוברת, מדינה צריכה כוח לאומי בשביל להגן על האינטרסים שלה, בשביל להבטיח את השגשוג שלה.

זה בדיוק מה שמבקשת להשיג Global Britain.

שלטי בריטניה!

הבריטים בעידן של אחרי הברקזיט צריכים למצב עת עצמם מחדש ככוח עולמי אם הם רוצים לוודא שהם לא הופכים לגרורה אירופית או אמריקנית. כעת השאלה שעולה היא איך בדיוק עושים את זה? מזהים הזדמנויות, מגדירים את האינטרס הלאומי הבריטי בעולם החדש, ובונים את הכלים לממש אותו.

במידה רבה ההערכה הבריטית לעתיד עולה בקנה אחד עם מה שאנו מתארים כאן בפל״ג [מקור]: התחזקות של לאומנות כלכלית מביאה להיחלשות של הגלובליזציה. עלייה של מעצמות חדשות המתחרות זו עם זו על כוח. איומים גלובאלים וטכנולוגיות פורצות דרך, שמאיימים ביחד לשנות את איך שאנחנו חיים, עובדים ונלחמים, כמו התחממות גלובאלית, בינה מלאכותית וכלים היפר-סונים.

בריטניה גם מזהה שווקים חדשים ושינוי במוקד הכלכלי של העולם: במקום עולם שמוגדר ע״י הפעילות הכלכלית של צפון אמריקה ואירופה, העולם הופך יותר ויותר תלוי בפעילות הכלכלית במזרח אסיה. שווקים שפעם היו חסרי חשיבות כיום גדלים וצומחים, במיוחד השווקים של דרום מזרח-אסיה ומזרח אפריקה. האוקיינוס ההודי הופך חשוב יותר כלכלית, וכמוהו גם מערב האוקיינוס השקט.

ובריטניה מזהה עם סין ורוסיה משהו שמזכיר את המלחמה הקרה – מאבק בין דמוקרטיות ואוטוקרטיות על השפעה. בריטניה רואה בסין אתגר לסדר הליבראלי, ורואה את המערכת הבינלאומית מושפעת לא רק מהתחרות הלאומית בין מדינות, אלא גם מהתחרות האידיאולוגית ביניהן: האם ממשלות צריכות לשלוט במידע של האזרחים שלהן? האם האינטרנט צריך להיות חופשי? מה צריכה להיות התגובה הבינלאומית להפרת זכויות אדם?

כל אלה מגדירים את מרחב ההזדמנויות עבור בריטניה בעידן שאחרי הברקזיט. מהו האינטרס הלאומי הבריטי במרחב הזה?

ראשית, חיזוק הסדר הליבראלי מול סין ורוסיה. לפי מסמך האסטרטגיה של הממשלה בריטניה מעוניינת להפוך את עצמה לכוח ליברלי משמעותי, שמקדם סחר חופשי, את שלטון החוק ונורמות דמוקרטיות. הדבר נובע לא רק מהמורשת הליבראלית של בריטניה, אלא גם מהאינטרסים הקשים שלה: בריטניה מבינה בדומה לאמריקנים שכוח לבדו לא מספיק כדי להגדיל את ההשפעה שלך. אם אתה רק חזק, אבל אין לך ערכים שאומות אחרות יכולות להרגיש שותפות אליהם, אתה נחשב בריון, לא חבר. לדוגמה, זאת הבעיה של סין: סין לא מציעה חזון ערכי משותף למדינות, סט ערכים שמדינות יכולות להרגיש שותפות לו. זו אחת הסיבות שהיא נתפסת יותר כבריון ואיום, ממעצמה ידידותית. רבים רוצים לעשות עסקים עם סין, לא רבים רוצים לראות עולם בהנהגת סין.

לעומתה בריטניה רוצה למצב את החזרה שלה ככוח עולמי על בסיס של קידום ערכים ליבראלים ודמוקרטים, ערכים שרבים בעולם מזדהים איתם. היא רוצה לעודד סחר חופשי, לעודד תנועה חופשית של אנשים ומידע, ולקדם נורמות דמוקרטיות. כמובן, יש כאן גם אינטרס כלכלי: כלכלות שוק חופשי יהיו פתוחות יותר ליצרנים בריטיים, ומדינות ליבראליות יהיו חשופות יותר לכוח הרך של בריטניה.

שנית, האינטרס הבריטי הוא אירו-אסיה יציבה ביטחונית וחופשית לתנועה ימית. מה זה אומר בפועל? קודם כל שהביטחון של אירופה תמיד יהיה חשוב לבריטניה. בריטניה מעוניינת למנוע איום רוסי במזרח היבשת, ומוכנה לתמוך במדינות האזור מולה. עסקנו בעבר בקשרים בין בריטניה ומזרח אירופה במסגרת הניתוח על האנגלו-ספירה, שם שרטטנו איך יראה עולם ב-2030 וזיהינו את החשיבות של הגוש המזרח אירופי עבור האנגלו-ספירה [מקור]. בריטניה כבר היום תומכת צבאית באוקראינה [ראו כאן], ובעלת קשרים כלכלים וביטחוניים עם פולין והמדינות הבלטיות [מקור]. תחת Global Britain בריטניה תשאף לחזק את ההשפעה שלה במזרח אירופה, צבאית וכלכלית.

בריטניה גם תרצה להבטיח את חופש השיט במזרח אסיה, באוקיינוס ההודי ובמזרח התיכון, בים התיכון, בתעלת סואץ ובים האדום. בריטניה מעוניינת לחזק את הקשרים בינה ובין מזרח אפריקה, בינה ובין מזרח אסיה, משום הפוטנציאל הכלכלי שלהם. לשם כך, היא חייבת את המזרח התיכון יציב וחופשי. בריטניה מעוניינת לשמור על תנועה חופשית במזרח התיכון ומעוניינת לבלום את פעילות הטרור ואת הפעילות המערערת של איראן באזור כדרך להבטיח את הגישה שלה לאוקיאנוס ההודי ולאוקיאנוס השקט.

בנוסף כדי להבטיח את הגישה שלה למזרח אסיה, היא חייבת להבטיח שסין לא הופכת להגמון אזורי שם. אם סין תהפוך להיות ההגמון במזרח אסיה, היא תוכל לבלום את הכניסה של חברות בריטיות לשוק. היא תוכל לבלום את ההשפעה של בריטניה. לכן הבריטים מזהים כאינטרס לאומי שלהם את הבלימה של סין וזה הופך אותם לבעלי ברית חשובים של ארה"ב, של יפן, של הודו, של אוסטרליה ושל מדינות דרום מזרח אסיה. הבריטים שוקלים להצטרף לקוואד [מקור] והם ביצעו תרגילים ימיים עם יפן [מקור].

איך בריטניה תממש את האינטרס שלה? הבסיס הוא כוח צבאי, ובריטניה בונה אותו. היא סיימה את הבנייה של שתי נושאות מטוסים חדשות, כשהמלכה אליזבת׳ כבר מבצעית והנסיך מוויילס מתוכנן להפוך מבצעי ב-2022 [מקור]. בסוף 2020 בוריס ג׳ונסון הכריז על התוספת הכי גדולה לתקציב הביטחון מאז המלחמה הקרה, תוספת שנועדה להקים פיקוד סייבר חדש, לתמוך בפיתוח של מטוס דור שישי בריטי, והגדלת הכוח הימי של בריטניה [מקור]. בטווח הארוך הכוח הצבאי שישרת הכי טוב את האינטרסים הבריטים הוא כוח ימי-אווירי מתקדם, עם מטוסים חמקנים, יכולת יירוט טילים ויכולות סייבר התקפיות. כוח שיאפשר לבריטניה להגיב במהירות למוקדי סכסוך.

שנית, הכוח הכלכלי והכוח הצבאי של בריטניה יהיו חייבים גם יכולת מדעית וטכנולוגית. בריטניה היא כיום מרכז טכנולוגי משמעותי בתחומים כמו פינטק, לווינים, ובינה מלאכותית [מקור] והיא מעוניינת רק לחזק אותו. היא רוצה להקים מרכזי מחקר לייצור מתקדם, מרכזי מחקר לבינה מלאכותית, לרכבים אוטונומיים. היא מעוניינת להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלה ולעזור לתחרותיות של חברות בריטיות בשוק העולמי. בנוסף, עכשיו כשבריטניה נמצאת מחוץ לאיחוד האירופי, היא חופשית לעצב את הרגולציה למגזר הפיננסי שלה. אחד התחומים בהם בריטניה רוצה להתמקד הוא כל מה שקשור לפינטק, הופכת שוב למרכז פיננסי מתקדם.

יתרון טכנולוגי וכלכלי לא יישאר רק בתחום הצבאי. בריטניה מעוניינת לבצע שדרוג משמעותי לבסיס התעשייתי שלה, תוך אימוץ של טכנולוגיות industry 4.0. עכשיו כשבריטניה מחוץ לאיחוד האירופי, היא יכולה לנהל מדיניות תעשייתית לאומית, לתמוך בהקמה של מפעלים חדשים, של מרכזי ייצור, ושל קליטה של טכנולוגיות חדשות. כבר תחת תרזה מיי בריטניה הגדירה יעדים בהגדלת ההוצאה על מחקר ופיתוח, השקעה בתשתית הדיגיטלית והגדלת קרן החדשנות הלאומית [מקור].

לבסוף, הדרך של בריטניה לממש את היתרון הטכנולוגי והכלכלי לייצוא גדול יותר הוא דרך הסכמי סחר חופשיים. בריטניה מעוניינת לחתום על הסכם סחר חופשי עם ארה״ב, מה שיכניס אותה לאזור הסחר החופשי של צפון אמריקה, ולהצטרף להסכם הסחר החופשי של מדינות האוקיינוס השקט. היא מעוניינת לשם כך לנצל לא רק את היתרונות הטכנולוגים והכלכלים שלה, אלא גם את הרשת הדיפלומטית הרחבה שלה, שכן בריטניה מחזיקה בנציגויות ב-178 מדינות שונות [מקור] ונמצאת בכל גוף בין-לאומי חשוב, כמו נאט"ו, ה-7G, ה-20G, The Five Eyes Alliance. לבריטניה יש כוח דיפלומטי רב. היא הכלכלה החמישית בגודלה בעולם. היא מעוניינת להפוך לכוח צבאי חשוב, היא מעוניינת להגדיל את השפעתה, וישראל יכולה להרוויח המון מההתחזקות של הממלכה המאוחדת.

הרווח הישראלי

ישראל יכולה להשתמש בעלייה הבריטית כדי לחזק את עצמה, לחזק את הקשרים עם ארה"ב ולחזק את היציבות במזרח התיכון.

באילו תחומים ישראל ובריטניה יכולות לבוא ולשתף פעולה? ראשית, יש את התחום הביטחוני: ישראל ובריטניה פועלות נגד הטרור, עם בריטניה מחזיקה תפקיד פעיל במערכה נגד דאע״ש. שתי המדינות מודאגות מהקצנה איסלמית, ומעוניינות בחופש שיט במזרח התיכון. ישראל יכולה לתמוך בפעילות בריטית בים האדום ובמזרח הים התיכון לדוגמה באמצעות בסיס לוגיסטי בנמל חיפה או בנמל אילת. היא גם יכולה לעזור עם תדלוק מטוסים וכמובן תרגילים משותפים. תרגילי לוחמה בטרור, תרגילים ימיים, או תרגילים אוויריים שבהם ישראל תחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הבריטים.

בהקשר הביטחוני חשוב להזכיר ולהדגיש שאן ישראל תחזיק טייסת אדיר עם טיסה אנכית, מודל F35-B, היא תוכל לעבוד עם הבריטים על פעילות מנושאות המטוסים שלהם. נושאת המטוסים המלכה אליזבת׳ כיום מפעילה מטוסי F-35B והיא לא תהיה נושאת המטוסים היחידה שעושה זאת: גם נושאות המטוסים היפניות ונושאות המטוסים האיטלקיות יפעילו F-35 [מקור].

יכולת ישראלית לפעול מאותן נושאות מטוסים תיתן לנו להרחיב בקלות את הטווח המבצעי שלנו, ותבריג אותנו עמוק למערכת הבריתות האמריקניות. לדוגמה ישראל תוכל לפעול מנושאות מטוסים בריטיות, איטלקיות, ואולי אפילו יפניות כדי לבצע פעילות נגד פיראטים בים האדום, או ליווי ספינות סחר ישראליות במפרץ הפרסי, כמובן כחלק ממשימה בינלאומית.

יכולת כזו הופכת עוד יותר חשובה כאשר לוקחים בחשבון שהטורקים עובדים כיום על נושאת מטוסים ראשונה משלהם במזרח הים התיכון [מקור]. נושאת מטוסים טורקית תאפשר לטורקיה לשגר כוחות ללוב לדוגמה, או לאיים על נתיבי שיט בים האדום. אחת הדרכים בהן ישראל תוכל לאזן זאת הוא ע״י פעילות מנושאת מטוסים ידידותית, מבצעת לדוגמה סיורים אוויריים בים האדום ללא צורך במטוסי תדלוק או מרחקי טיסה ארוכים.

שנית, מדע וטכנולוגיה. בריטניה מחפשת להשקיע בייצור חכם, מחפשת להשקיע בפינטק, מחפשת להשקיע בבינה מלאכותית, מחפשת להשקיע בטכנולוגיות ירוקות. בכל תחומי הטכנולוגיה האלו עוסקות גם חברות ישראליות, והן עניין לממשלת ישראל. כבר קיים Tech Hub בשגרירות בריטניה בישראל, והמדינות יכולות עוד לחזק את הקשרים ביניהן לדוגמה ע״י קרן השקעות משותפת, ע״י שיתופי פעולה אוניברסיטאיים חדשים, ויוזמות משותפות במחקר ופיתוח טכנולוגי.

פעילות טכנולוגית ומדעית גם לא תוגבל רק לשוק הבריטי. גם בריטניה וגם ישראל מעוניינות וצריכות גישה לשווקים המתעוררים של הדרום העולמי, במיוחד מזרח אסיה ומזרח אפריקה. ישראל ובריטניה יכולות לעבוד יחד בפתיחה ופיתוח השווקים האלו, לדוגמה ע״י מרכז מצוינות חקלאית בסודן או מרכזי מחקר ופיתוח בקניה ורואנדה. הן יכולות ביחד לתמוך בצבא קניה, שנאלץ להתמודד עם טרור מסומליה. הן יכולות לעודד השקעה בתשתיות, במרכזי חינוך ובהסכמי סחר חופשי. הודות ליחסים הטובים שיש לנו עם איחוד האמירויות, וההשפעה הרבה שלהן במזרח אפריקה, משולש ישראלי-בריטי-אמירתי יכול להפוך דומיננטי בקרן אפריקה.

בריטניה מציעה לישראל עוד אצבע במועצת הביטחון של האו"ם ומציעה לה קול משמעותי נוסף בקהילה הבין-לאומית נגד טרור ונגד איראן. לדוגמה ישראל יכולה לעודד את בריטניה להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור. הן יכולות ביחד לסמן ולהטיל סנקציות על גופים כלכלים חשובים לרשת הטרור האיראנית. הן יכולות לדחוף את האיחוד האירופי להפוך קולני יותר בגינוי שלו של ההתנהגות של טהרן, ומכאיב יותר בסנקציות שלו. בריטניה היא שחקן גלובאלי חשוב, והיא יכולה לעזור לנו לקדם את האינטרסים שלנו.

לבסוף, אם נחזק את הקשרים עם בריטניה, נחזק גם את הערך שלנו בעיני ארה"ב. ארה"ב תופסת אותנו כיום כמדינה שבעיקר יש לה דרישות: יש לנו דרישות מה אנחנו רוצים מול איראן ויש לנו דרישות עם הפלשתינים, ויש לנו דרישות לסיוע הביטחוני ועוד ועוד ועוד. אם האמריקנים יראו שאנחנו הופכים להיות חלק משמעותי במערך הבריתות שלהם, שאנחנו תומכים בבריטים במזרח הים התיכון, במזרח אפריקה, בים התיכון, במפרץ הפרסי, שאנחנו הופכים לגורם שתומך ביציבות, זה יגדיל את הערך שלנו. זה יגדיל את הערך האובייקטיבי שלנו עבור ארה"ב, ויהפוך את בריטניה למי שתומכת בהישארות שלנו בקואליציה האמריקנית.

סיכום

בריטניה חוזרת להיות כוח משמעותי במערב אירו-אסיה. היא כוח שמעוניין להגדיל את השפעתו מתוך הבנה שהזירה הבינלאומית משתנה והיא רוצה להשתנות איתו. לא עוד רק אי במערב אירופה, בריטניה רוצה לשוב ולהיות מדינה המחזיקה בציים היכולים להגיע לכל נקודה בעולם. היא רוצה לפתח את עצמה כלכלית, לפתח את עצמה טכנולוגית. והיא כוח שהעלייה שלו טובה לישראל, משום שהוא רואה איתנו עין בעין בתחומים רבים: בחשיבות של מזרח תיכון חופשי לשיט, של בלימת איראן, של פיתוח טכנולוגי ועידוד סחר חופשי. ישראל צריכה להכיר בעלייה של הכוח הבריטי ולחפש כיצד לשתף איתו פעולה ולחזק את עצמה.




פלג 76: סקירה עולמית מס׳ 6

תקציר

  1. ראינו החודש שלושה אירועים פוליטים משמעותיים: תוניסיה סוערת מאז יום שני, ה-26 ביולי, לאחר שהנשיא קייס סייד פיטר את ראש הממשלה, הדיח את שאר הממשלה והקפיא את פעילויות הפרלמנט. בתחילת יולי אלפים יצאו לרחובות הוואנה בקובה בדרישה להתפטרותו של הנשיא הנוכחי מיגל דיאז-קאנל. לבסוף, ב-15 ביולי פרצו הפגנות שהפכו למהומות בדרום אפריקה, עם הרס רב לרכוש ואובדן חיי אדם – כ-300 בני אדם נהרגו במהומות.
  2. ראינו גם אירועי אקלים חריגים שפגעו ביבול באירופה, ברזיל ומערב ארה״ב.
  3. עליית מחירי מזון וחוסר יציבות פוליטית קשורים. סביר שנמשיך לראות לחץ גובר על משאבי המים והמזון של העולם, אם משום משבר האקלים, אם משום גידול באוכלוסייה האנושית.
  4. מדינות יבקשו לפתח או לרכוש טכנולוגיות בתחום החקלאות, המים, בקרת אוכלוסיה, פיזור הפגנות, מודעות ימית ומודעות גבול בשביל למתן את הלחצים והסיכונים עליהן.
  5. כל אלה מציעים הזדמנויות טכנולוגיות ועסקיות.

להורדת הפרק – קישור.

לפני מספר שבועות פנה אליי מנוי של פל"ג בבקשה: האם אני יכול לעסוק גם בנושאים יותר כלכליים בפודקאסט מתוך הסתכלות שהיא יותר מכוונת השקעות. השבתי שאני בפל"ג מתעסק בעיקר בניתוח גיאופוליטי. אם תשימו לב, בפרקים הראשונים של פל"ג ניסיתי טיפה לחזות תנועות שוק, תנועות במחירי סחורות, ונכשלתי בחיזוי. נכשלתי אפילו בלתת הסבר ממצה של המנגנון לתנועות האלה.

לאור הכישלונות האלה, הבנתי שהאנליזה שלי, הידע והניסיון שלי, בעיקר שימושים לניתוח ואנליזה גיאופוליטית, לחיזוי ההתנהגות של מדינות, להערכה של סיכון פוליטי, להבנה של מה הסיכויים למלחמה או מהומות או מדיניות כלכלית ברמת המדינה. יש אנשים שיכולים במידה גדולה של הצלחה לזהות מגמות בתנועת השוק ולהכין אסטרטגית השקעה בהתאם, ואני לא אחד מהאנשים האלה.

לכן אני בד"כ בפל"ג מתמקד במה שאני טוב בו, בגיאופוליטיקה, בהתנהגות של מדינות. אני כן משתדל להביא גם מידע ותחזיות שיכולות לשמש בסיס להחלטות כלכליות. לזהות מגמות ארוכות טווח בהשקעה של מדינות, לזהות הזדמנויות לטכנולוגיות מסויימות או סיכונים כאלה ואחרים לשרשרות האספקה הגלובאליות.

האוכלוסייה של פל"ג, אוכלוסיית המנויים, היא מאוד מגוונת: היא כוללת מנהלי קרני השקעות, מנהלי חברות, חברות טכנולוגיה, ספקי ביטחון, חיילים, סטודנטים, תלמידי תיכון. יש מגוון של מנויים שכל אחד נמצא במקום אחר מבחינת המצב הכלכלי שלו, מבחינת מה הוא עושה ביומיום כעבודה, מבחינת איפה הוא נמצא בחיים. לכן אני לא חושב שזה יהיה אפילו אפשרי בשבילי לנסות ולתת המלצות קונקרטיות כלכליות כשיש מגוון כזה בין האנשים. מה שאני כן מנסה לעשות הוא לתת תמונה רחבה מספיק ומפורטת מספיק, שממנה כל אחד יכול לגזור משמעויות שרלוונטיות אליו: אם לקריירה, אם להשקעה, אם לפיתוח ומחקר וכדומה.

יכול להיות שבמהלך הפרקים לא הדגשתי מספיק את ההזדמנויות שאני רואה, או לא פירטתי אותן מספיק. לכן בפרק היום, בסקירה העולמית של יולי, אני רוצה להשתמש באירועים השונים שהיו לנו החודש בשביל לנסות ולשרטט לכם איך אני רואה את העולם מתקדם ומה אני חושב המשמעויות הפוליטיות, הביטחוניות, הכלכליות והטכנולוגיות מול המגמות האלו. אני לא אתן פה המלצות פיננסיות, אבל אני כן אתן את נקודת המבט הכוללת הגיאופוליטית שממנה אתם יכולים לזהות הזדמנויות ולגזור משמעויות, איש ואיש ועיסוקו.

בפרק היום אנחנו הולכים לדבר על המשבר הפוליטי בתוניסיה, על המהומות בדרום אפריקה וקובה. על שיטפונות ובצורות ברחבי העולם. על NSO ותוכנת פגסוס ועל איך כל הדברים האלו קשורים ביחד. איך מזג האוויר משבש דפוסי חקלאות, איך זה משפיע על מהומות והפגנות, שלוחצות מדינות להתמודד עם אי-שקט אזרחי אצלן, ומדינות אחרות לוודא שאי-השקט לא יגיע אליהן. ננסה להבין מה הסיכונים בעולם החדש שלנו, ננסה להבין איך זה משפיע על הסביבה הבין-לאומית ולסמן הזדמנויות בשביל כל אחד מאתנו. בואו נתחיל.

שיטפונות ומהומות

בואו ונסתכל מה היה לנו החודש. ראשית, בתחום של הפגנות ומהומות היו לנו שלושה אירועים חשובים: הפגנות בקובה, מהומות בדרום אפריקה, ומעין הפיכה בתוניסיה.

תוניסיה סוערת מאז יום שני, ה-26 ביולי, לאחר שהנשיא קייס סייד פיטר את ראש הממשלה, הדיח את שאר הממשלה והקפיא את פעילויות הפרלמנט [מקור]. המהלך הדרסטי הגיע לאחר יום של מחאות נגד הממשלה בעקבות עלייה במספר מקרי הקורונה וכעס גובר על חוסר תפקוד פוליטי כרוני ומשבר כלכלי: מאז מרץ תוניסיה סובלת מעלייה באינפלציית המזון וסובלת מאבטלה גבוהה עקב משבר הקורונה [מקור]. מבקרים ומנהיגי האופוזיציה טוענים כי פעולותיו של סעיד הן הפיכה, ואילו סעיד טוען שמה שהוא עשה נתמך ע״י חוקת תוניסיה. רבבות תומכיו הצטופפו ברחובות בעיר הבירה תוניס ובערים אחרות כדי לחגוג את ההחלטה.

בתחילת יולי אלפים יצאו לרחובות הוואנה בקובה בדרישה להתפטרותו של הנשיא הנוכחי מיגל דיאז-קאנל (Diaz-Canel), גם הן מתודלקות ע״י משבר כלכלי ובריאותי חריף [מקור]. קובה ראתה פגיעה משמעותית לכלכלה שלה עקב ירידה בתיירות לאי, [מקור]. הפסקות חשמל הפכו יותר ויותר נפוצות, וקובנים נאלצים לעמוד שעות בתור בשביל אורז או שעועית [מקור].

לבסוף, ב-15 ביולי פרצו הפגנות שהפכו למהומות בדרום אפריקה, עם הרס רב לרכוש ואובדן חיי אדם – כ-300 בני אדם נהרגו במהומות [מקור]. המהומות פרצו בעקבות מעצרו של נשיא דרום אפריקה לשעבר ג׳ייקוב זומה. זומה הודח ב-2018 ממשרתו עקב האשמות בשחיתות, ולאחר שסירב להופיע למשפט שלו, נפסק שהוא אשם בביזוי בית המשפט וחייב ב-15 חודשי מעצר בכלא [מקור]. ביום בו זומה הסגיר עצמו למשטרה, היה היום בו פרצו המהומות בדרום אפריקה.

מה משותף לשלושת האירועים האלו? יש לנו מדינות חלשות, עם משברים כלכלים, שהקורונה רק החמירה את מצבן. תוניסיה וקובה שתיהן תלויות בתיירות כהכנסה משמעותית – תיירות מהווה 16% מהתמ״ג בתוניסיה [מקור] ו-10% בקובה [מקור]. דרום אפריקה תלויה בייצוא של מתכות ומשאבים אחרים, ולכן כשהמחיר של סחורות צנח בתחילת משבר הקורונה – הכלכלה הדרום-אפריקנית צנחה יחד עמה [מקור]. וזה לא שמצבן של המדינות האלו היה טוב לפני הקורונה: הצמיחה בקובה דשדשה סביב השני אחוז מאז 2006, סובלת מהצטמקות של החקלאות והמכרות במדינה [מקור]. דרום אפריקה סובלת מעוני ואבטלה כרונית בקרב האוכלוסייה השחורה שלה, והתפוררות של תשתיות חיוניות כמו מים וחשמל [מקור]. תוניסיה סובלת מבעיות כלכליות מאז האביב הערבי, כולל פיחות במטבע מול האירו, ירידה בפעילות הכלכלית וירידה בהשקעות של עסקים פרטיים [מקור[. שלוש המדינות מייבאות מזון, וכולן חוו עלייה במחירי המזון בחודשים שלפני המהומות.

עד כאן על מהומות והפיכות. בואו ונפנה את מבטנו למזג האוויר החריג שהיה לנו בחודשים האחרונים:

היו לנו שיטפונות בגרמניה שהרגו כמעט 200 בני אדם, והגשמים החזקים והעיכוב בקצירת חיטה בחלק מהאזורים של צפון אירופה מעלים חשש של פגיעה באיכות החיטה, לדוגמה זיהום ע״י פטריה הנוצרת בתנאי לחות גבוהים [מקור].

ברזיל חוותה במאי ויוני את הבצורת הקשה ביותר מזה 90 שנה [מקור], וההערכה היא שהדבר יפגע ביבול התירס ועלול גם להשפיע לרעה על יבול החיטה בסוף השנה [מקור]. גם יבול הקפה נפגע קשה, עם קרה פתאומית בתחילת השבוע השלישי של יולי [מקור]. ברזיל מספקת כ-40% מקפה מזן ערביקה, והקרה אצלה הקפיצה את מחירי הקפה [מקור].

במערב ארה״ב, עוד אזור חקלאי חשוב, בצורת ממושכת פוגעת בגידולים כמו חיטה, תפוחים ואוכמניות, ופוגעת בעדרים עקב התמעטות של אזורי מרעה [מקור]. בסין, השיטפונות שפגעו במחוז חנאן מאיימים לפגוע בתעשיית בשר החזיר במדינה, ולגרום לתחלואה בעדרים עקב זיהום מקורות מים [מקור]. רק לפני שנה מיליוני חזירים בסין מתו בעקבות הדבר האפריקני, ויש חשש שהגשמים החזקים עלולים להביא להתפרצות חדשה של המחלה.

אירופה, ברזיל, ארה״ב וסין כולן סובלות ממזג אוויר קשה, שפוגע ביבול החקלאי שלהן. ההערכה בקרב הקהילה המדעית שהאקלים הלא-ידידותי לחקלאות ימשיך, וימשיך לפגוע בתפוקות היבול הגלובאליות, עם שיטפונות ובצורות [מקור]. הבעיה היא גם לא רק אקלים – שיבושים בלוגיסטיקה העולמית בעקבות הקורונה תורמים לעלייה במחירי המזון, כמו גם מחסור בכוח עבודה בחוות [מקור].

שיבושים בתפוקת היבול גורמים לעליית מחירים ומחסור במזון. הם גורמים למדינות שמייצאות דגנים ובשר לצמצם את הייצוא בשביל לייצב מחירים. רוסיה כבר יישמה הגבלות על ייצוא דגנים ממנה, פוגעת באספקת הדגן למדינות מרכז אסיה [מקור]. עליית מחירים ומחסור פוגעים בעיקר בשכבות הנמוכות ובמדינות מתפתחות שתלויות בייבוא. גרעון הסחר שלהן גדל, המטבע מאבד מערכו, והן מתקשות להמשיך ולייבא. האוכלוסייה הופכת יותר ויותר מוטרדת מאינפלציה במחירים, עם אנשים מתקשים להאכיל את עצמם. אי-שקט הופך לזעם, וכל מה שדרוש הוא טריגר כלשהו, אירוע, בשביל להתחיל הפגנות ומהומות.

הקורונה רק מחריפה את המשבר הכלכלי של העולם המתפתח, עם רובו עדיין לא מחוסן [מקור]. מדינות מתפתחות לא הגיעו לחסינות עדר, והן צריכות להתלבט בין הטלת סגרים חדשים, או ספיגת עוד ועוד חולים שמעמיסים על מערכות הבריאות שלהן [מקור]. ההתאוששות בתיירות העולמית מדלגת עליהן, משום שהן עדיין מדינות אדומות.

המזל של העולם המתפתח שרוב העולם המפותח אינו צריך לייבא מזון כדי להאכיל את עצמו. מדינות כמו ארה״ב, גרמניה או צרפת מייצאות מזון, ולכן בתקופה של עליית מחירים מדינות כמו מצרים או מקסיקו לא צריכות להתחרות עם מדינות עשירות על יבול. אולם הן כן צריכות להתחרות עם סין, ולסין יש כיסים עמוקים מספיק בשביל לספוג עליות מחיר.

ב-2021 סין הפכה ליבואנית הגדולה ביותר של תירס, ייבוא שהונע ע״י התאוששות בעדרי החזירים שלה [מקור]. היא הביאה לעלייה משמעותית במחירי התירס בארה״ב, אך כעת היא שוקלת להחליף חלק מהתזונה של החזירים בחיטה [מקור] – דגן שסין יכולה לספק ברובה בעצמה. אולם פגיעה ביבול החיטה במדינה עלול לשלוח אותה לשווקים הבינלאומיים, ולגרום לעלייה גם במחיר החיטה. סין מתחרה עם העולם המתפתח על מזון, וכשיש פגיעה בתעשיית המזון אצלה הדבר מתבטא בעליית מחירים בשווקים הבינלאומיים [מקור].

נוסף לבעיה של שיבוש אספקת המזון, קיימת בעיה נוספת שבדרך כלל מתלווה אליה: מעט מדי או יותר מדי מים. סין חוותה בדרום המדינה בצורת קשה, שאיימה על אספקת המים ועל אספקת החשמל מסכרים באזור [מקור]. מזרח סין עכשיו ראתה שיטפונות. טאיוואן סבלה מבצורת קשה בתחילת השנה, רק בשביל לחוות גשמים כבדים וחשש לשיטפונות ביוני [מקור]. אריזונה חווה שיטפונות אחרי בצורת קשה [מקור]. באיראן יש כבר מעל שבוע מהומות בדרום-מערב המדינה עקב הפסקות מים [מקור].

וכל אלה הן רק תופעות אקלים. במדינות מתפתחות גידול באוכלוסייה מאיים על כמות מי השתייה שזמינה לאוכלוסייה – מצרים לדוגמה מתקרבת במהירות לעוני מים אבסולוטי, שמאיים על החקלאות שלה והיכולת להאכיל את עצמה [מקור]. גידול האוכלוסייה בהודו לוחץ את משאבי המים הקיימים של תת-היבשת, מאיים לפגוע בחקלאות ובמחייה של מאות מיליונים [מקור]. שלבו לחץ מצד גידול אוכלוסייה ושנות בצורת, והמחסור במים רק מתגבר. שיטפונות תיאורטית יכולים לעזור, אך צריך ללכוד אותם ולהחדיר אותם לאקוויפר, לשמור אותם לתקופת הבצורת הבאה.

כל השיבושים האלה באספקת המזון והמים של העולם גורמים לפגיעה ברמת החיים של אנשים, גורמים לפגיעה ביכולת שלהם לאכול ולהאכיל את המשפחות שלהם. המשבר הקלורי הופך למשבר פוליטי – עם הפגנות ומהומות. וכאן נכנסות חברות כמו NSO, שמציעות למדינות כלים לשמור על היציבות שלהן.

סוכנים נגד אנרכיה

ב-18 ביולי נחשף ע״י כלי תקשורת מערביים שתוכנת הריגול ״פגסוס״ של חברת הסייבר הישראלית NSO לכאורה שמשה מדינות דמוקרטיות יותר או פחות לרגל אחרי עיתונאים, פעילי זכויות אדם ואנשי אופוזיציה [מקור]. בהתבסס על רשימה של כ-50 אלף מספרים, יש טענה ש״פגסוס״ שמשה או נשקלה לשמש לרגל אחרי אנשים כמו עמונאל מקרון, נשיא צרפת, מלך מרוקו, או עיתונאי מקסיקני שחוסל ע״י ארגון פשע בזמן ששטף את הרכב שלו.

הבעיה עם הרשימה שלא ידוע מה המקור שלה [מקור]. חברת NSO טוענת שאין לה שום קשר לרשימה, והיא עוקבת מקרוב אחר שימוש בתוכנת הריגול שלה בשביל לאתר הפרות אתיות. גופי החדשות שחשפו את הסיפור טוענים שמדובר ברשימת מטרות פוטנציאלית, במטרות שהלקוחות של NSO הביעו בהם עניין גם אם לא החליטו לפרוץ אליהם.

מה האמת? אני אישית לא יודע עדיין. כל עוד המקור של הרשימה לא ידוע, ההאשמות נגד NSO בעיקר מתבססות על ממצאים של אמנסטי על פריצה של פגסוס לעיתונאים ופעילי זכויות אדם [מקור]. זה מריח רע, אך מדינות מרגלות כל הזמן אחר כל מיני אנשים – גרמניה לדוגמה ריגלה אחרי עיתונאים זרים, כולל ה-BBC [מקור]. ואני אפילו לא אתחיל לדבר מה ה-NSA, סוכנות האותות של ארה״ב, עושה [מקור].

בכל מקרה העניין שלנו הוא הוא לא בפגסוס עצמה, אלא במה שהיא מייצגת: הצורך של מדינות לרגל ולעקוב אחר האוכלוסייה שלהן בשביל למנוע אי-יציבות ולשמור על שלטונן. כל מדינה עוקבת אחר האזרחים שלה – ובתקופות של מחסור במזון או מים הדבר הופך יותר ויותר דחוף להן. מדינות לא-דמוקרטיות מודאגות ממצבים כאלה יותר, חוששות שהאופוזיציה תנצל זעם חברתי בשביל להחליף את השלטון. אולם החשש הזה לא שמור רק למדינות לא-דמוקרטיות: בעידן שלנו הודות לרשתות החברתיות והאינטרנט, מדינות עלולות להיות חשופות להתקפות ע״י סוכנים זרים שמעודדים דיסאינפורמציה וזעם ציבורי [מקור].

יש רצון בקרב מדינות להיות מסוגלות לנטר פעילות כזו ולעצור אותה לפני שתתפשט, לנטר זעם ציבורי ואי-סדר פוטנציאלי לפני שהם מתגבשים [ראו כאן לדוגמה], ובכלל יכולת להשתמש ברשתות החברתיות וכלים טכנולוגים בשביל שליטה באוכלוסייה.

היה והן לא יכולות לעצור את האי-שקט לפני שהוא פורץ כמהומה, מדינות רוצות את הכלים לעקוב ובמקרה הצורך לפזר הפגנות במינימום נפגעים. כאן שוב מדינות מחפשות כלים טכנולוגים בשביל לעשות זאת: מל״טים לניטור רציף מהאוויר [מקור], רמקולים רבי-עוצמה לפיזור הפגנות [מקור], או כדורים שמשחררים מטען חשמלי משתק בפגיעה במטרות עד 100 מטר [מקור]. יש כמובן גם את הציוד הרגיל, כמו כדורי גומי וגז מדמיע, שמצריכים אימון בשימוש ותרגול טקטיקות לשימוש במסגרת פיזור הפגנות.

הבעיה של חוסר יציבות פוליטית גם לא מסתכמת רק בלנסות ולמנוע אותה אצלך. היא גם כוללת את הבעיה של איך לוודא שאם המדינה השכנה סובלת ממנה, היא לא מייצאת אלי פליטים, או טרוריסטים או פושעים. מדינות היום מתמודדות עם הצורך לנטר באופן רציף את הגבול שלהן, ולהגיב במהירות לחדירות. לא רק ארה״ב מתמודדת עם הגירה בלתי-חוקית: יש לנו את לטביה שמתמודדת עם פליטים מבלארוס [מקור], יוון ואיטליה עם מהגרים מוסלמים, או קולומביה שרואה זרם של פליטים ופשע מוונצואלה השכנה [מקור]. ככל שמדינות חלשות ילחצו יותר ע״י מחסור במזון ומים, כן מדינות הגובלות בהן יהיו יותר מודאגות איך להגן על הגבולות שלהן.

לאן אני חותר עם כל המידע הזה? שהעולם נמצא בשינוי. יש לחץ על משאבי המים ויש לחץ על משאבי מזון. הלחץ הזה מונע היום בעיקר ע״י שינוי אקלים, עם בצורות ושיטפונות. אבל גם אם האקלים בשנים הבאות יהיה פתאום אידיאלי, הגידול באוכלוסיית העולם ימשיך ללחוץ על אספקת המזון והמים הגלובאלית. הלחצים האלו גורמים חוסר יציבות במדינות מפותחות ומתפתחות, שמחפשות דרכים איך להקל אותם, ואיך להתמודד עם הפוטנציאל של זעם ציבורי. וכל הדברים האלה – מים, חקלאות, ביטחון פנים, ביטחון גבולות – הן הזדמנויות עסקיות, והזדמנויות טכנולוגיות.

קחו לדוגמה ניהול מים. החקלאות המצרית מאבדת כשליש ממי השתייה לדליפות [מקור]. שיטפונות יכולים לשמש לחידוש מאגרי מים תת-קרקעיים אם בונים מערכות לאגור אותם [מקור]. פתרון אחר למחסור במים היא כמובן התפלה, עם מדינות רבות מקימות מתקני התפלה כדי לענות על המחסור במים אצלן.

במדינות אחרות הבעיה היא לא מחסור במים, אלא היעדר מים נקיים, או טיפול לקוי בשפכים. לדוגמה באפריקה שמתחת לסהרה הבעיה היא גישה למים, וככל שצנרת המים שם תפותח, כן יגדל הצורך במערכות שיודעות לנטר דליפות ולשמור על איכות מים טובה.

אז מים הם תחום טכנולוגי חשוב אחד בעתיד שלנו. חקלאות היא תחום חשוב אחר. הקורונה עודדה אימוץ של אוטומטיזציה בקרב חקלאים [מקור]. אנחנו רואים היום שילוב של רובוטים ובינה מלאכותית בהיבטים שונים של המפעל החקלאי, אם בהדברת עשבים באמצעות לייזר ע״י רובוט אוטונומי [מקור], מזל״טים שיודעים לפזר חומרי הדברה [מקור], או תוכנות שיודעות לנטר את הבריאות של שדה יבול [מקור].

ככל שאוכלוסיית העולם תמשיך לגדול, והיא צפויה להמשיך ולגדול עד 2070, אז תגיע לשיא של 9.4 מיליארד בני-אדם, חקלאים ידרשו להפיק יותר ויותר מזון מאותה כמות של אדמה. אבל הם יצטרכו לוודא שהשימוש שלהם לא הופך לשימוש יתר, שמרוקן את האדמה מהמינראליים החיוניים שלה. הם גם יחפשו דרכים להוריד עלויות, בשביל להישאר תחרותיים. אז במדינות מתועשות כמו ארה״ב או גרמניה ירצו לאמץ יותר ויותר רובוטים ותוכנות לניטור של מצב השדה והפחתת כמות הדשן וחומרי ההדברה שנמצאים בשימוש. מדינות מתפתחות גם הן יחפשו לאמץ טכנולוגיות מתקדמות בתחום החקלאות בשביל להגדיל את הפרודוקטיביות של המגזר החקלאי אצלן [מקור]. סביר שההשקעה הזרה במדינות האלו תלך לא רק לתשתיות כמו כבישים ורשתות חשמל, אלא גם למרכזי מצוינות של טכנולוגיה חקלאית, ועזרה לחקלאים להגדיל את היבול שלהם.

והטכנולוגיה לא נעצרת רק בלשפר את העיבוד של שדות. מדינות מדבריות כמו איחוד האמירויות מחפשות דרכים חדשות לייצר מזון בחממות מתקדמות, בהן רשת חיישנים מנטרת את בריאות היבול, והן ממחזרות את רוב המים בהם הן משתמשות [מקור]. חקלאות מדברית תהיה סוגיה חשובה למדינות המפרץ, וטכניקות של חקלאות מדברית יהיו רלוונטיות גם לאזורים מוכי בצורת כמו קליפורניה או דרום הודו.

לבסוף, יש לנו את הצורך של מדינות לנטר אי-שקט אזרחי ולהתמודד עמו. אתם לא חייבים לפתח תוכנות ריגול לטלפונים כדי לעשות זאת – גם בינה מלאכותית שיודעת לנטר תכתובות בקבוצות פייסבוק יכולה לעזור. מדינות ירצו כלים לנטר את מצב הרוח של האזרחים שלהם, ולסמן גורמי סיכון – אישים יחידים או קבוצות רדיקליות שעלולים ליזום מהומות.

ואם מהומות פרצו, מדינות צריכות את הכלים לטפל בהם. עכשיו, אני לא חושב שצריך לעזור לדיקטטורות לשלוט באוכלוסייה שלהן. אבל דמוקרטיות חלשות, לדוגמה כמו קניה או דרום אפריקה, שהפגנות יכולות במהירות להפוך למהומות, צריכות עזרה להתמודד עם תרחיש כזה. ועזרה כזו היא שירות לכל דבר, היא מוצר לכל דבר: אימון כוחות משטרה לטיפול במפגינים, ציוד פיזור הפגנות, רשתות תקשורת ושליטה – מדינות מוכנות לשלם בשביל המוצר הזה.

צורך אחר, שגם קשור לחוסר יציבות, הוא הצורך במודעות ימית ובמודעות גבול, משהו שאני חוזר עליו בפל״ג כבר כמה פרקים. אם אתם מתעסקים במל״טים, אם אתם מתעסקים במערכות ניטור, אם אתם פשוט מחפשים את הרעיון הבא שלכם לחברת הזנק – מודעות ימית ומודעות גבולות. מדינות בים סין הדרומי, מדינות באירופה, מדינות באמריקה, מדינות באפריקה – כולן צריכות ניטור רציף של הגבול שלהן. הודו קנתה לא מזמן 4 מל״טים ישראלים בשביל ניטור הגבול שלה עם סין [מקור]. מה אם יהיה מוצר מדף כזה? חבילה של חיישנים, מל״טים, מרכז בקרה ופיקוד, שניתן לפרוס בגבול ולקבל עיניים 24/7?

וכל אלה הם רק הפיתוחים הטכנולוגים הפוטנציאלים. יש היום חברות ציבוריות שמושפעות לטובה משיבושים באספקת המזון, או בצורך במים: יש קודם כל חברות שמספקות מים, והן לא צפויות לראות ירידה בעסקים בזמן הקרוב. לדוגמה חברת המים של יורק (YORW). או חברת Xylem שעוסקת בטכנולוגית מים ופתרונות בתחום ניהול השפכים (XYL). יש לנו את חברת מוסאיק (MOS), אחת החברות הגדולות בעולם לייצור דשנים. אני אישית מחזיק מניות שלה.

אני לא מציין את החברות האלו כהמלצה להשקעה. אל תסמכו עלי בנוגע לאילו מניות להשקיע, או אילו מניות למכור. אני לא יועץ השקעות ואלו לא המלצות השקעה. אני נותן אותן כדוגמאות לפתוח לכם את החשיבה, לבחון מגזרים שאולי לא הסתכלתם עליהם קודם. שיבושים במזון, שיבושים במים, חוסר יציבות פוליטית, בכל אלה יש הזדמנויות. כל אלה ידחפו לעוד חדשנות, לפיתוחים טכנולוגים חדשים. וכפי שכבר אמרתי בניתוח 73 [ראו כאן] – אני אופטימי. אני חושב שאנחנו בתחילתה של תקופה חדשה של חדשנות, ואני חושב שיש בה המון הזדמנויות לכולנו.

סיכום

העולם שלנו נמצא בשינוי. ראינו בחודש האחרון שיבושי מזג אוויר, שמחמירים את האינפלציה במחירי מזון. ראינו הפגנות, מהומות והפיכות. הסיכון הפוליטי לעסקים בין-לאומיים גדל. הסיכון לביטחון המזון של מדינות מתפתחות גדל. שני הדברים קשורים ושניהם מציעים הזדמנויות כלכליות, טכנולוגיות, ואפילו דיפלומטיות. ישראל כמרכז טכנולוגי משמעותי של טכנולוגית מים וחקלאות יכולה לעזור למדינות מתפתחות ומפותחות להקל את הנזק שיצור משבר האקלים.

העולם שלנו נכנס למצב מעורער אבל זה לא אומר שאין הזדמנויות משמעותיות להרוויח כאן. אולם זה כבר תלוי בכם – איפה אתם נמצאים בחיים, מה אתם עושים, מה הסיבולת שלכם לסיכון ומה בכלל העניין שלכם בסיכון. פל״ג נועד בשביל להכיר לכם את התמונה הגדולה והמשתנה בה אנו חיים. אתם תחליטו איך תפעלו מול התמונה הזו. המון בהצלחה.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 75 – הירושה האפגנית

תקציר

  1. עם הפלישה לאפגניסטן האמריקנים שמו את עצמם בעמדה מאוד גרועה גיאו-אסטרטגית: הם הפכו לכודים בין רוסיה, סין ואיראן; הם הפכו לספקים של יציבות עבור שלוש המדינות; והם נאלצו לנהל מלחמת גרילה ארוכה במדינה הררית מאוד.
  2. כעת כשהאמריקנים יוצאים, הם מורישים מדינה בלתי יציבה בדרום אסיה. היא מאיימת על הסינים – היא עלולה להפוך בסיס לבדלנים אויגורים, והיא עלולה לגרור את פקיסטן גם לחוסר יציבות.
  3. היא מאיימת על האיראנים – עם גלי פליטים – ועלולה למשוך אותם אליה, עם טהרן מנסה להשיג השפעה במלחמת האזרחים המתפתחת שם.
  4. היא מאיימת על רוסיה, שמעוניינת למנוע זרם של פליטים ופעילי טרור למדינות מרכז אסיה הגובלות בה. עבור רוסיה היא גם מציעה הזדמנות להגדיל את ההשפעה שלהם במרכז אסיה, מציעים להגן על הגבולות של המדינות השכנות לאפגניסטן.
  5. לא סביר שנראה כניסה צבאית סינית לאפגניסטן. אפשר ונראה כניסה איראנית באמצעות המליציה השיעית שלה מהמדינה, מה שיכול לאפשר לישראל לפעול ביתר חופשיות בסוריה.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כחודש וקצת ארה״ב עתידה לסגת מאפגניסטן. אחרי 20 שנה של מלחמה וכיבוש, ארה״ב תכריז על נסיגה מבית הקברות של האימפריות.

לא ברור מה האמריקנים הצליחו להשיג עם הכיבוש של אפגניסטן. אבל יכול להיות שעכשיו עם נסיגתם הם משיגים הרבה יותר ממה שהיו יכולים להשיג אם היו נשארים. בפרק היום נראה איך דווקא הנסיגה האמריקנית באפגניסטן עוזרת לה מול סין, מול רוסיה ומול איראן.

אבל לפני שנגיע לאיך הנסיגה האמריקנית עוזרת, אני חייב לציין שהנסיגה באה בניגוד לתחזית שלי. אם תזכרו בפרק שדיברנו על החיפוש אחר יציבות [ראו כאן], כשרצינו להסביר מה ארה״ב מחפשת במזרח התיכון, הסברתי שוושינגטון מחפשת יציבות במזרח התיכון, ובמסגרת החיפוש אחר יציבות היא מנסה להשיג יציבות במינימום משאבים. הנחתי שבמסגרת הרצון ליציבות ארה״ב תשאיר את כוחותיה באפגניסטן. אבל עכשיו היא מוציאה אותם, כנראה מאמינה שהעלות של השארת הכוחות באפגניסטן גבוהה מידי לעומת היציבות שהיא מביאה. אני לא חושב שזה משנה את התזה הכללית של חיפוש אחר יציבות, אבל כן שאפגניסטן כבר לא נתפסת כמשהו הכרחי ליציבות הזו.

ויש כאן מידה רבה של אמת: הנוכחות האמריקנית באפגניסטן לא מוסיפה ליציבות המזה״ת. היא כן נותנת יציבות לשלוש מהיריבות של ארה״ב: סין, רוסיה, ואיראן. הן נהנות מיציבות באפגניסטן, בעוד ארה״ב היא שמשלמת את המחיר. יכול להיות שביציאה שלה מאפגינסטן, ודווקא משום האנרכיה שתגיע, היא תוכל לשפר את העמדה שלה מול סין, רוסיה ואיראן, ולשאוב את שלושתן לאנרכיה בגבול שלהן. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

כיבוש חסר טעם

למה מלכתחילה האמריקנים פלשו לאפגניסטן? הם פלשו בשביל לפגוע בבסיסים של אל-קאעידה, ובשביל להפיל את שלטון הטאליבן, שהם ראו בו תומך של הארגון. אפגניסטן הייתה בסיס טרור, והפלישה האמריקנית באוקטובר 2001 נועדה לחסל את האיום הזה. מעט אחרי התקפות ה-11 בספטמבר, ארה״ב דרשה מהטאליבן להסגיר את בן-לאדן ולסגור את בסיסי הטרור במדינה. הטאליבן סירב, וארה״ב יצאה במבצע Enduring Freedom ב-7 באוקטובר 2001. בתוך חודשיים שלטון הטאליבן קרס.

אולם אחרי שהאמריקנים מוטטו את הטאליבן ופגעו ברשתות של אל-קאעידה, הם נשארו במדינה בשביל לשקם אותה. הנשיא ג׳ורג׳ בוש הצהיר בנאום באפריל 2002, בהקמה של אפגניסטן בה טוב לחיות, ארה״ב צועדת בדרכה של תוכנית מרשל, תוכנית הסיוע האמריקני לאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. סיוע לאפגניסטן נתפס כחלק מהמלחמה בטרור.

בשנים שעברו מאז ההצלחה של ארה״ב באפגניסטן הייתה חלקית, עם הטאליבן ממשיך לשלוט בחלקים מהמדינה. אולם מעבר להצלחה החלקית באפגניסטן, האמריקנים גם שמו את עצמם בעמדה מאוד גרועה גיאו-אסטרטגית.

בפלישה לאפגניסטן ארה״ב החדירה את עצמה לצומת דרכים בין סין, איראן, תת-היבשת ההודית ומרכז אסיה. היא הפכה תלויה ברוסיה בשביל להעביר אספקה לכוחות שלה באפגניסטן, והיא הפכה חשופה למתקפות טרור מצד איראן. היציבות שהביאה לאפגניסטן שירתה את סין, שבמשך שנים הייתה מוטרדת מהפעילות של בדלנים אויגורים מאפגניסטן [מקור].

מפת הלוגיסטיקה האמריקנית לכוחות באפגניסטן. מאז 2015, הנתיב דרך רוסיה לא פעיל.

נוסף על כניסתה לצומת דרכים יבשתי באסיה, הניסיון האמריקני להקים מדינה מתפקדת באפגניסטן עמד מול אתגר משמעותי: הגיאוגרפיה של אפגניסטן. אפגניסטן היא מדינה הררית מאוד, עם הרי הינדו-כוש שחוצים אותה מצפון לדרום. קיום של הרים רבים כ״כ מקשה על מרכז שלטוני לנהל את אפגניסטן ולכן במשך רוב קיומה אפגניסטן היתה הפריפריה של מעצמות גדולות מסביבה כמו פרס, הודו, רוסיה וכדומה. בכל פעם שכוח ניסה להשתלט על אפגניסטן הוא גילה שההרים שלה מקשים על תנועתו ושליטתו. גם היום הממשלה האפגנית בקאבול מתקשה לשלוט במדינה. מנקודת מבט גיאו-אסטרטגית לפחות הנוכחות הממושכת באפגניסטן היא שגיאה, ולכן היציאה ממנה היא טובה למאזן הכוח האמריקני מול רוסיה, סין ואיראן.

אולם מול הטיעון הגיאו-אסטרטגי, יש הטוענים שההחלטה של ממשל ביידן לצאת מאפגניסטן שגויה מ-3 סיבות מרכזיות:

ראשית, הממשל דן את אפגניסטן לחוסר יציבות ומלחמת אזרחים חדשה, ופוגע באמינות של ארה״ב בעיני בעלות הברית שלה. מאז שהאמריקנים הודיעו על ההחלטה לסגת, הטאליבן השתלט במהירות על חלקים נרחבים מהמדינה, ונראה שהוא עומד להשתלט על כולה [מקור]. יש חשש אמיתי שאפגניסטן תהפוך שוב לבסיס טרור, שיאיים לא רק על סין ורוסיה, אלא גם על מדינות מרכז אסיה והודו. ההחלטה האמריקנית לסגת תתפס בעיני בעלות בריתה כהחלטה נמהרת ולא אחראית, ותפגע באמינות של ארה״ב [מקור].

שנית, אפגניסטן גובלת בסין, קרובה לטיבט ושינג׳יאנג. נוכחות אמריקנית במדינה נתפסת כבסיס אמריקני על הגבול הסיני, שנותן לה את האפשרות לפתוח חזית יבשתית מול בייג׳ין. הנוכחות האמריקנית גם יכולה לאפשר לוושינגטון להקרין כוח על מערב סין, באמצעות כוחות אוויר.

לבסוף, אם ארה״ב תצא מאפגניסטן – סין תיכנס אליה. היא תיכנס לאפגניסטן באמצעות השקעות בתשתיות, באמצעות כוחות צבא, ותחבר את אפגניסטן לרשת התשתיות של דרך המשי החדשה. הדבר יפתח עבור סין גישה לאיראן ולמפרץ הפרסי, יחזק את ההשפעה שלה במרכז אסיה ואת ההשפעה שלה בפקיסטן. ארה״ב בעצם תעניק לסין מתנה אסטרטגית, נותנת לה מדינה חדשה וחשובה לחדור אליה.

אולם הטיעונים האלה לא ממש מבוססים על המציאות בשטח, או אפילו עולים בקנה אחד עם איזה היגיון אסטרטגי.

למה שארה״ב תמשיך להיות באפגניסטן, אם ב-20 שנה של מלחמה וכיבוש היא נכשלה לחסל את הטאליבן? הטיעון של ״שמירת אמינות״ הוא נחמד, אך הנסיגה מאפגניסטן לא תהיה הפעם הראשונה שארה״ב מודה בכישלון ויוצאת ממדינה: היא עשתה את זה בוויטנאם, היא עשתה את זה בעיראק. למה אפגניסטן כל-כך חשובה שדווקא בה ארה״ב צריכה להמשיך ולהשקיע כסף ודם, למרות שאין לה שום תוכנית ברורה איך לנצח ומתי לצאת?

בנוסף, טיעון האמינות מפספס את העובדה שרוב בעלות הברית של האמריקנים כבר לא סומכות רק על וושינגטון לביטחונן. חשבו רגע על הקואליציות שראינו עולות במזרח אסיה או אירופה, על הפעולות של פולין, יפן, בריטניה או צרפת. השינוי של בריטניה ביחס סין, העלייה של הקוואד במזרח אסיה, כל הפעולות האלו נעשו מתוך הבנה של בעלות הברית האמריקניות שהן לא יכולות לסמוך על וושינגטון להגן על האינטרס הלאומי שלהן. יפן היא שדחפה להקמת הקוואד, מוטרדת מההתרחקות האמריקנית ממזרח אסיה תחת בוש [מקור]. בריטניה היא שהחליטה להחרים את חוואווי אחרי העברת חוק הביטחון הלאומי של הונג קונג [מקור].

המדינות האלו עדיין רוצות לעבוד עם ארה״ב מפני שהיא המדינה החזקה ביותר בעולם, לא מפני שהן סומכות עליה לחלוטין. האמינות האמריקנית פחות חשובה בעולם הרב-קוטבי שלנו, ויותר חשובה היכולת של ארה״ב להפנות את המשאבים שלה לזירות עניין. אפגניסטן אינה מהווה זירת עניין לכמעט שום בעלת ברית אמריקנית, למעט הודו. יציאה מאפגניסטן תשחרר משאבים אמריקנים לזירות אחרות, כמו מזרח אסיה ומזרח אירופה.

בנוגע לחזית נוספת עם סין אנחנו צריכים לקחת את הדברים בפרופורציה. אפגניסטן היא מדינה הררית עם מעבר יחיד בין ההרים של הינדו-כוש לתוך סין, כשמעבר זה מוביל למדבריות של שינג׳יאנג. שינג׳יאנג הוא אזור דל-אוכלוסין שלא מחזיק אף מרכז כלכלי חשוב. כל המרכזים הכלכליים, הפוליטיים והצבאיים של סין נמצאים במזרח המדינה, בחוף המזרחי שלה, שכולו מוקף בסיסים אמריקנים. כוח אמריקני באפגניסטן לא ישנה את מאזן המלחמה בין ארה״ב לסין. כוח כזה לא יפלוש קרקעית למערב סין כי אם הוא ינסה זאת לסינים יהיה קל מאוד לחסום אותו, וגם אם הוא יצליח הוא יהיה במרחק של אלפי קילומטרים מהלב של סין. כוח אווירי באפגניסטן לא ישנה ממש את מאזן המלחמה, משום ששוב הוא יצטרך לטוס כ-4,000 ק״מ בשביל להגיע למרכזי הכוח של סין במזרח המדינה. אז זה שיש כוחות באפגניסטן לא תורם משהו מול סין.

לבסוף בנוגע לחיבור של אפגניסטן לסין. הנוכחות האמריקנית לא מנעה השקעות סיניות באפגניסטן. לדוגמא ב-2007 אפגניסטן חתמה על חוזה לכריית מרבץ הנחושת השני בגודלו בעולם, הממוקם כ-40 ק״מ מקאבול [מקור]. זה היה תחת שליטה אמריקנית. מה שכן מעכב השקעה סינית הוא המצב הביטחוני במדינה, שלא צפוי להשתפר. למרות הכרזות שאפגניסטן היא חלק חשוב מ״דרך המשי החדשה״, ההשקעה הסינית במדינה הגיעה בסוף 2017 לפחות מ-400 מיליון דולר. לשם השוואה בפקיסטן השכנה ההשקעה הסינית בסוף 2017 הגיע ל-5 מיליארד דולר [מקור]. ההבדל בין המדינות הוא במצב הביטחוני, שהבריח משקיעים סינים מאפגניסטן.

האמינות האמריקנית כבר נפגעה בשנים עברו, עם הפלישה והנסיגה הנמהרת מעיראק, עם המשבר הכלכלי בארה״ב, עם הנטיות הבדלניות שהופיעו תחת טראמפ. הנוכחות הצבאית האמריקנית באפגניסטן לא תתרום למאזן הכוח שלה מול בייג׳ין, משום שאפגניסטן נמצאת במיקום הלא נכון – רחוקה מהחוף המזרחי של סין. והנוכחות האמריקנית היא לא מה ששמר את אפגניסטן מחוץ להשפעתה של בייג׳ין – ההתקפות של הטאליבן עשו את זה. לכן הנסיגה מאפגניסטן היא לא טעות, אלא להפך – היא יכולה לשפר את מאזן הכוח של ארה״ב מול סין, מול רוסיה ומול איראן.

הבעיה האפגניסטן

בשביל להבין איך היציאה האמריקנית טובה לארה״ב, צריך להבין איך היא השפיעה על מאזן הכוח בין וושינגטון והיריבות האסיאתיות שלה.

אפגניסטן כפי שאמרתי היא מדינה יבשתית שנמצאת בנקודת מפגש בין איראן, סין, מרכז אסיה ותת היבשת ההודית (הודו ופקיסטן). האמריקנים החדירו את עצמם לאפגניסטן והפכו תלויים לוגיסטית ברוסיה ופקיסטן בכדי להעביר אספקה. כל איום אמריקני על רוסיה, נעשה בידיעה שאם הרוסים ירצו, הם יוכלו במהירות לייקר ולהקשות את האספקה האמריקנית למדינה. הרוסים ב-2015 החליטו בתגובה לסנקציות מערביות לסגור את הנתיב דרכם, מקשים על הלוגיסטיקה האמריקנית לאפגניסטן [מקור].

שנית, הכוחות האמריקנים הפכו חשופים למתקפות מצד איראן. למרות שהטאליבן ואיראן היו אויבים בשנות ה-90׳, לאחר הפלישה האמריקנית הם החלו להתקרב. יש הערכות שהאיראנים סיפקו ציוד לטאליבן [מקור] והם מפעילים מליציה משלהם באפגניסטן [מקור]. בנוסף, הנוכחות האמריקנית באפגניסטן הוסיפה לבנק המטרות של איראן עוד כ-100 אלף חיילים בשיא הפריסה שם. בכל תרחיש של מלחמה במפרץ הפרסי, או מתקפה ישראלית על איראן, הכוחות האמריקנים באפגניסטן היו הופכים להיות אחד מיעדי התקיפה האיראנית.

לבסוף, כשהאמריקנים נכנסו לאפגניסטן הם ייצבו את המדינה עבור סין, רוסיה, איראן, מבלי להרוויח ישירות. תחת השליטה האמריקנית אפגניסטן הפסיקה להיות בסיס לבדלנים אויגורים שביצעו פעולות טרור בסין. היא הפסיקה להיות בסיס לכוחות טרור שאיימו על מרכז אסיה, על מדינות כמו טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן. המדינות האלו חשובות לרוסים, משום שהן גובלות בבטן הרכה של רוסיה במרכז אסיה – טרור ואנרכיה במרכז אסיה יכולים מהר מאוד לזלוג לרוסיה עצמה. כשהאמריקנים הציבו את עצמם באפגניסטן, הם עשו שירות עבור רוסיה, מגנים על הבטן הרכה שלה. האיראנים הרוויחו את ההסרה של הטאליבן מהגבול שלהם, שהיווה איום טרור עליהם ואפשרו להם להגדיל את השפעתם במדינה [מקור].

עכשיו כשהאמריקנים יוצאים, היציבות שהם הביאו הולכת יחד איתם. היציאה של הכוחות האמריקנים מאפגניסטן משאירה שני תרחישים למדינה:

הראשון הוא שאפגניסטן תהפוך יציבה, ולא תהיה שוב בסיס לטרור אזורי. בשביל שהתרחיש הזה יקרה או שהטאליבן יכבוש את המדינה וימנע הקמת בסיסי טרור, או שהטאליבן וממשלת אפגניסטן יגיעו להסכם שלום שיחזיר את היציבות למדינה וישאיר את הממשלה בקאבול כמי שאוכפת את הלוחמה בטרור בה. מדובר בתרחיש שהוא פחות סביר: הניצחונות האחרונים של הטאליבן מעודדים אותו להמשיך במתקפה, במקום בשיחות השלום עם קאבול [מקור]. הטאליבן תלוי לפעולות שלו בארגוני טרור אזוריים, שכיום פועלים באפגניסטן – לדוגמה התנועה האיסלמית של טורקסטן המזרחית [מקור]. מדובר בארגון טרור המעוניין בהקמת מדינה איסלמית במה שהיום הוא שינג׳יאנג. אם הטאליבן ינסה להכחיד אותו, הוא עלול למצוא עצמו במלחמת גרילה דומה לזו הוא מנהל היום מול הממשלה האפגנית. הנתיב הקל יותר עבור הטאליבן הוא להשתלט על אפגניסטן, ואז לתת לארגוני הטרור האזוריים להשתמש בה כבסיס פעילות, עם מגבלות מסוימות.

זה מביא אותנו לתרחיש השני, של אפגניסטן כמקור לחוסר יציבות אזורית, אם בצורה של פעילות טרור, אם בצורה של פליטים. במצב האופטימי, הטאליבן יכבוש מחדש את רוב אפגניסטן ויתן לארגוני טרור לפעול ממנה, אך ברמה נמוכה – הוא יעניש אותם על חדירות לסין ומרכז אסיה, הוא ינסה עד כמה שאפשר להגביל תקריות בגבול.

במצב הפחות אופטימי, המלחמה בין הטאליבן והממשלה האפגנית תהפוך למלחמת אזרחים חדשה. הממשלה בקאבול מחמשת מליציות מקומיות כדי שיוכלו לבלום את הטאליבן [מקור]. למליציות האלו נאמנות מעטה אם בכלל לממשל המרכזי. ככל שהממשל המרכזי יחלש, כן המליציות והשבטים הקשורים אליהן יתחזקו, ויתחילו להתחרות זה בזה ובטאליבן על השפעה. אפגניסטן עלולה להדרדר למלחמת אזרחים, מה שישלח גלי פליטים ופעילי טרור לכל מדינות האזור [מקור].

תרחיש בו אפגניסטן הופכת למקור של אי-יציבות הוא רע לכל מדינות האזור, אך הוא רע במיוחד לסין. לסין אין את הכלים הביטחוניים לטפל בחוסר יציבות באפגניסטן. צבא השחרור העממי מתאמן לקראת תרחישים כמו פלישה לטאיוואן או מלחמה ימית מול ארה״ב. הרפורמות שנעשו ב-2016 בצבא כוונו בעיקר לשפר את היכולת שלו למלחמה רב-ממדית, לא לפעילות נגד טרור. אין לו ניסיון בלוחמה בטרור מחוץ לגבולות סין, ואין לו ניסיון בכלל בהפעלת כוח מאז המלחמה נגד וויטנאם ב-1979 [מקור]. סין גם מודעת לכישלונות של ארה״ב ובריה״מ באפגניסטן. היא תהסס להכניס את עצמה היכן ששתי מעצמות-על נכשלו.

לכן סין קרוב לוודאי תעדיף לבלום את הטרור והפליטים בגבול עד כמה שאפשר, מבלי לחדור למדינה עצמה. סין בשבועות האחרונים קראה לאזרחים שלה לצאת מאפגניסטן, עדות שהיא אינה מתכוונת להיכנס למדינה [מקור].

הבעיה בשביל הסינים שבזמן שהם יכולים להביא חזרה אזרחים, השקעות בתשתיות לא יכולות לחזור. כפי שציינתי ההשקעה הסינית באפגניסטן היא נמוכה מאוד – כ-400 מיליון דולר – אך אפגניסטן היא לא המדינה שתטריד את סין בתרחיש של חוסר יציבות – פקיסטן תהיה.

חוסר יציבות באפגניסטן יקרין על פקיסטן, שם לסין השקעות הרבה יותר מאסיביות בתשתיות, כחלק מהמסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן. רק לפני שבוע 9 עובדים סינים נהרגו בפיגוע טרור בצפון פקיסטן [מקור]. התחזקות של הטאליבן באפגניסטן עלולה להלהיב ג׳יהדיסטים במדינה לצאת במתקפות נגד הממשל המרכזי ונגד הסינים [מקור]. מאז 2013 יש שיפור במצב הביטחוני בפקיסטן, מה שאפשר לסינים להגדיל את ההשקעה בה. אם המדינה תחווה גל טרור חדש, או אפילו תשאב למלחמת האזרחים האפגנית, המשמעות היא פגיעה קשה בהשקעות הסיניות.

כדאי כאן להתייחס למספר שרבים חוזרים עליו, וגם אני ציינתי אותו בפרק ישן של ״המשחק הגדול״ בלי לחשוב עליו יותר מדי: אפגניסטן יושבת על משאבים בשווי טריליון דולר, כולל זהב, יהלומים, נחושת, ברזל ועוד [מקור]. אולם המספר הזה לא מתייחס לעלויות הישירות והעקיפות בהפקת המשאבים האלו, או אפילו האם יש ריכוז משמעותי של המשאבים כדי להצדיק הקמת מכרות.

תעשיית מכרות דורשת תשתית יחסית מתקדמת לאפגניסטן: היא צריכה כבישים בשביל לשנע עובדים וכלים. היא צריכה חשמל בשביל להפיק מתכות מהעפרות שנכרות. היא צריכה רכבות בשביל לשנע את המתכות מחוץ לאפגניסטן. הגיאוגרפיה של המדינה מקשה על כל הדברים האלו, עם הצורך לחצוב מנהרות עבור רכבות והקמת תחנות כוח חדשות ליד מכרות.

משום כך, על-אף שאפגניסטן עשירה ״על הנייר״ במשאבים, לא סביר שהסינים ימהרו להשקיע בה. הם יצטרכו להשקיע שנים ומיליארדי דולרים בהקמת התשתיות התומכות לתעשיית מכרות, ואז עוד שנים ומיליארדים בשביל להפיק את המחצבים בה. כל זה יעשה במקרה הטוב עם נוכחות של ארגוני טרור אנטי-סינים במדינה, שיאיימו על עובדים וציוד.

איראן נמצאת בבעיה דומה לסין, חשופה לחוסר יציבות מאפגניסטן, אך מצד שני עם הזדמנות להגדיל את השפעתה במדינה. חלק מהמליציות האיראניות בסוריה גוייסו מאפגניסטן, מהמיעוט השיעי במדינה [מקור]. במקרה של מלחמת אזרחים, לאיראן תהיה הזדמנות להגדיל את השפעתה ע״י החדרת מיליציה משלה בניהולן של משמרות המהפכה.

תרחיש כזה יכול להיות חיובי לישראל: אם איראן תכנס לתוך אפגניסטן, היא תצטרך להפנות משאבים וכוחות מסוריה. ההתבססות האיראנית בסוריה תאט, וטהרן עלולה לספוג הרוגים רבים באפגניסטן, כמו גם זרם פליטים חדש לתוך המדינה. ישראל תוכל לנצל זאת לפגוע בנכסים חשובים לטהרן בסוריה, עם טהרן מוגבלת תגובה שלה נגדנו.

עבור רוסיה, אפגניסטן מציגה הזדמנות ואיום. האיום הוא כמובן שפליטים וג׳יהדיסטים יזרמו ממנה לרפובליקות של מרכז אסיה, מאיימים על היציבות גם של רוסיה עצמה. מצד שני, דווקא האיום בחוסר יציבות נותן לרוסיה פתח להגדיל את השפעתה במרכז אסיה: רוסיה כבר התחייבה שתגן על הגבול של טג׳יקיסטן, ופרסה כוחות בגבול [מקור]. הרוסים יוכלו לנצל את האיום מאפגניסטן בשביל לבסס עוד את הנוכחות הצבאית שלהם במרכז אסיה, חוסמים יריבים פוטנציאלים.

ויריבים כאלה, תופתעו לשמוע, לא חסרים. יש כמובן את סין, שבמסגרת דרך המשי החדשה פועלת כלכלית ודיפלומטית במרכז אסיה, מדאיגה את הרוסים. נוסף לסין יש את ארה״ב, שכעת מחפשת להעביר חלק מהפעילות הצבאית שלה מאפגניסטן לאחת ממדינות מרכז אסיה [מקור]. הרוסים מוטרדים מהאפשרות שלאמריקנים תהיה נוכחות צבאית קבועה באחת הרפובליקות לשעבר שלהן במרכז אסיה, ולפי דיווח פוטין הציע לביידן שהאמריקנים יפעלו מבסיס צבאי רוסי – ניסיון ברור של רוסיה לבלום בסיס אמריקני עצמאי באזור [מקור].

לבסוף יש לנו את טורקיה. כן, טורקיה. טורקיה מחזיקה כוח קטן, של כ-500 חיילים באפגניסטן במסגרת פעילות נאט״ו. עם ההכרזה על נסיגה מהמדינה, הטורקים הציעו שהם ישארו מאחור, מאבטחים את נמל התעופה של קאבול [מקור]. למה שהטורקים יעשו זאת?

ראשית, זה משפר את היחסים שלהם עם ארה״ב ומדינות נאט״ו האחרות. שדה התעופה בקאבול הוא השער היחיד של אפגניסטן לעולם, וכל השגרירויות במדינה תלויות בו. הטורקים יהפכו לשומרי הסף של אפגניסטן, וארה״ב ומדינות מערביות נוספות יהיו תלויות בהם בשביל גישה לאפגניסטן.

בנוסף, הישארות של כוח טורקי תחזק את ההשפעה ההולכת וגדלה של טורקיה באפגניסטן ובמרכז אסיה. טורקיה רואה במרכז אסיה אזור השפעה טורקי, על בסיס העובדה שרוב האזור מורכב מקבוצות טורקמניות. לטורקים יש כבר יחסים טובים עם פקיסטן, איתה רק לאחרונה הם ערכו תרגיל צבאי משותף [מקור], ויחסים טובים גם עם הממשלה האפגנית וגם עם הטאליבן.

טורקיה תוכל להשתמש בנוכחות הצבאית שלה באפגניסטן כדי לבנות דיאלוג ביטחוני עם מדינות מרכז אסיה האחרות, מתאמת לדוגמה סוגיות כמו אבטחת שגרירויות ומשימות נגד טרור. דיאלוג כזה יכול להתרחב גם לדיאלוג דיפלומטי וכלכלי, עם טורקיה מקרבת את המדינות הטורקמניות השונות לעבר השפעתה. התפתחות כזו תדאיג את הרוסים, ואנו עלולים לראות את התחרות הרוסית-טורקית עוברת גם לאפגניסטן, עם הצדדים תומכים בקבוצות שונות במלחמת אזרחים אפשרית.

סיכום

היציאה של ארה״ב מאפגניסטן נותנת לאזור מתנה איומה: וואקום אליו נכנס במהירות הטאליבן. בתרחיש החיובי, הטאליבן והממשלה מגיעים להסכם שלום, ואפגניסטן הופכת למדינה יציבה אך נחשלת בדרום אסיה.

בתרחיש הפחות חיובי (לשכנות של אפגניסטן), המדינה הופכת שוב למקור של חוסר יציבות, משגרת גלי פליטים וטרור למדינות סביב. האנרכיה שם כנראה תמשוך את איראן להתערב, ותכריח את סין ורוסיה לנסות ולחפש דרך לייצב את המדינה. השקעות סיניות באפגניסטן ופקיסטן יפגעו, ובייג׳ין תמצא עצמה עם איום טרור חדש במערבה. טורקיה תוכל לנצל את חוסר היציבות כדי להגדיל את השפעתה במרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה.

בכל מקרה המרוויחה הגדולה היא ארה״ב, שתשחרר משאבים וקשב להתמקדות בזירה הימית מול סין. היא תפסיק לספק יציבות ליריבות שלה, ותכריח אותן לספוג את המחיר של המלחמות האפגניות. בהצלחה להן.




פרק 65 – פוסט אימפריום (13): התחרות החדשה לכוח

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

דונאלד ג׳ון טראמפ.

טראמפ הוא הנשיא השנוי במחלוקת השני שלנו כאן בפוסט-אימפריום, נשיא שנתפס מאוד שונה ע״י הימין והשמאל בארץ. אם אובמה היה אובססיה של הימין, טראמפ הצליח להשפיע על שני המחנות: בעיני הימין טראמפ נתפס כנשיא הכי פרו-ישראלי שהיה בארה״ב, נשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, הכיר בסיפוח רמת הגולן, ולא דרש מישראל פשרות או הקפאות בנייה בשביל הסכמי שלום. טראמפ נתפס ככל-כך פרו-ישראלי שיש מי שחשב שרגע לפני יציאתו מהתפקיד הוא יפציץ את מתקני הגרעין של איראן[1].

לעומת זאת עבור השמאל טראמפ נתפס כשקרן, גזען ונוכל, אם לא גרוע יותר. סביר שהתפיסה הזו הושפעה מהתפיסה של השמאל בארה״ב את טראמפ, שראה בו לאומן ימני-גזען, שקרן פופוליסט, בדלן וסכנה לשלום העולם. כשטראמפ רק נבחר נראה שהשאלה שכולם שאלו הייתה לא אם הוא יעשה נזק, אלא כמה נזק הוא יעשה. לדוגמה, בגיליון מאי-יוני 2017 של Foreign Affairs המאמר הראשי עסק בשאלה איך הנשיא עלול לגרום למלחמת עולם שלישית[2].

השער של גיליון מאי-יוני 2017

כמו עם ברק אובמה, המטרה שלי היא לא לשנות את איך אתם תופסים את טראמפ כאדם. העניין שלי הוא בטראמפ כשלב בהתפתחות של ארה״ב, בממשל טראמפ כשלב בשינוי ההשקפה של ארה״ב על העולם. כמובן, תמיד קשה להפריד בין האדם הפרטי ובין התפקיד שהוא מילא, בטח עם אדם כמו טראמפ.

טראמפ הוא בדרן. לא במובן של ״ליצן״, אלא במובן של איש בידור, אדם שיודע לקרוא קהל ולהפעיל אותו. טראמפ אוהב לצאת בהצהרות גדולות ולעיתים בוטות בשביל לקבל את תשומת הלב של הקהל. העובדה שאין מישהו שאדיש אליו היא הוכחה עד כמה הוא אפקטיבי כאיש בידור: הוא גורם לכם להיות מושקעים בו רגשית. אולי אתם אוהבים אותו, אולי אתם שונאים אותו, אך מה שלא יהיה – אתם לא אדישים אליו.

נוסף להיותו איש בידור, טראמפ הוא גם איש עסקים, והוא הביא את ההתנהלות של איש עסקים למדיניות החוץ האמריקנית. טראמפ במהלך 4 השנים שלו בבית הלבן הראה שהוא תופס את יחסי החוץ של ארה״ב כיחסי תן-קח: וושינגטון צריכה לסגור ״עסקאות״ שטובות לה, והנשיא הוא מי שדואג ל״עסקה הטובה ביותר״. היחסים בבסיס העסקאות הם פחות חשובים מהעסקאות עצמן, והמטרה של ההתנהלות המדינית היא ללחוץ את הצד השני במשא ומתן.

קל לראות זאת אם רק מסתכלים על היחסים של טראמפ עם מדינות כמו צפון קוריאה, סין או אפילו איראן: בתחילת נשיאותו טראמפ איים להשמיד את צפון קוריאה אם זו תתקוף את ארה״ב או בעלות בריתה. אולם ברגע שנראה היה שאפשר להגיע ל״עסקה״, או לכל הפחות לפגישה היסטורית, קים ג׳ון און הפך מאיום ביטחוני למי שהנשיא הוא חברו. מול סין טראמפ נע בין קוטב אחד של האשמת סין ״באונס״ ארה״ב וקריאה לשי ג׳ינפינג אויב, ובין קוטב שני של מחמאות על הטיפול בקורונה (בתחילת המגפה)[3] וביטחון שהנשיא שי ג׳ינפינג יעשה את ״הדבר הנכון״ בנוגע למפגינים בהונג קונג[4]. אפילו מול איראן, טראמפ הבהיר שהמטרה של הלחץ המקסימאלי היא להשיג ״עסקה טובה יותר״ מול המשטר בטהרן[5], והיה קרוב בספטמבר 2019 להיפגש עם נשיא איראן רוחאני[6].

טראמפ והממשל שלו כמובן עשו טעויות וסבלו מכישלונות. לדוגמה, הממשל מצד אחד רצה שוונצואלה ואיראן יפסיקו את היחסים העוינים שלהן לארה״ב, אך לא היה מוכן להשקיע משאבים צבאיים או להסתכן במלחמה לשם כך. כשבוונצואלה באביב 2019 ניסה מנהיג האופוזיציה לבצע הפיכה, ארה״ב הגיבה בכתף קרה. הממשל העדיף להסתמך על סנקציות כלכליות מול וונצואלה ואיראן, סנקציות שהפכו את החיים בשתי המדינות לאומללים אולם לא שינו דבר בהתנהלות שלהן.

מול סין הממשל ניהל מלחמת סחר וסימן אותה כיריב אסטרטגי, אך לא עשה את הדבר המתבקש של לעבוד עם בעלות הברית של וושינגטון מול בייג׳ין. במקום ממשל טראמפ ירה לכל עבר, מאיים במכסים על יפן והאיחוד האירופי ומאיים להוציא את הכוחות האמריקנים מדרום קוריאה אם זו לא תשלם יותר על נוכחותם. טראמפ, כפי שאמרתי, היה איש עסקים, וכאיש עסקים הוא התעניין יותר בסגירת עסקאות טובות מגיבוש קואליציה בינלאומית מול בייג׳ין.

אולם המטרה של הפרק היום היא לא לתת ציון לטראמפ כנשיא. המטרה היום היא להבין את החשיבות של טראמפ, של ממשל טראמפ, בהתפתחות של ארה״ב אחרי המלחמה הקרה. טראמפ היה נשיא לא רגיל, נשיא לא אורתודוקסי, וכמוהו הממשל שלו. יחד, הם היו מוכנים לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית לא בחדרי חדרים, אלא במדיניות רשמית. הם היו מוכנים להכיר שהרעיונות של האורתודוקסיה הישנה של ארה״ב בממסד המדיני-בטחוני – על סחר חופשי, הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה – כבר לא רלוונטים. שהעולם השתנה, וארה״ב צריכה להשתנות יחד איתו.

העקרונות שהנחו את ממשל טראמפ כבר היו קיימים לפניו, אך לא סודרו בתפיסת עולם אחת: ממשל אובמה הבין שהמזרח התיכון הוא חור שחור למשאבים של ארה״ב. בתקופתו גם הבינו שסין ורוסיה הן כבר לא ידידות, אלא יריבות. ממשל בוש הבן ואובמה מתחו ביקורת על בעלות הברית של וושינגטון שהן חיות על חשבונה, חותכות בתקציבי הביטחון שלהן בעוד ארה״ב לוקחת על עצמה עוד ועוד מהעול של הגנת העולם החופשי.

מה שממשל טראמפ הביא הוא לא מהפכה, אלא פשוט הכרה: הרגע החד-קוטבי הסתיים. ארה״ב צריכה להתחרות עם סין ורוסיה על השפעה באירו-אסיה. והיא צריכה לשם כך לשנות את ההתנהלות שלה בעולם. איך? הכול בפרק היום. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שלנו שאנחנו רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. רוצים לראות אותו? רוצים לדעת לאן צועד העולם? בואו למקום היחיד שנותן לכם זאת: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי.

מצבנו עד כה

את התרומה של ממשל טראמפ לחשיבה האסטרטגית האמריקנית אפשר לסכם בשלוש מילים: תחרות בין מעצמות, Great Power Competition. ארה״ב נמצאת בתחרות לכוח עם סין ורוסיה, והתחרות הזו דורשת מארה״ב לגייס את הכלים הצבאיים, הכלכליים והדיפלומטים שלה בשביל לנצח.

בשביל להבין עד כמה התרומה הזו חשובה, אנחנו צריכים רגע להסתכל בסקירה אחת על כל התהליך ההיסטורי שעברנו עד עתה בסדרה פוסט-אימפריום: פתחנו במאה ה-19, במאה של המעצמות האירופיות הנלחמות זו בזו לכוח ומקוות שמאזן הכוח יציל אותן מעצמן. ראינו איך הן הקימו אימפריות ואיך האימפריות האלו עודדו סחר הגלובאלי והביאו לנו את הגלובליזציה בגלגולה הראשון. ראינו גם איך העולם הזה הגיע לסופו בשתי מלחמות עולם.

סיום שתי מלחמות העולם העביר את הזירה הבינלאומית ממצב רב-קוטבי למצב דו-קוטבי, עם ארה״ב ובריה״מ כשתי מעצמות על. הודות לאיום האדום האמריקנים אחרי מלחמת העולם השנייה לא הפנו את הגב שלהם לאירופה, כפי שעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ופתחו במאמץ לבנות מחדש את הסדר העולמי – האימפריום הראשון שלנו. ארה״ב לקחה על עצמה לבנות מחנה של דמוקרטיות עם סחר חופשי משגשג, ולבלום את התוקפנות הסובייטית היכן שלא תהיה. האמריקנים הקימו את נאט״ו, חתמו על ברית הגנה עם יפן והכניסו את רוב המדינות המתועשות של העולם למחנה צבאי אחד, לראשונה בהיסטוריה.

הסדר האמריקני הביא לנו את הפאקס אמריקנה: שלום בעולם המתועש שנתן לנו שגשוג כלכלי בקנה מידה היסטורי. גרמניה ויפן השקיעו את המשאבים שלהן בייצור מכוניות ומכונות כביסה במקום מטוסים וטנקים, ובריטניה וצרפת לא היו צריכות עוד לפחד מהגרמנים הודות לנאט״ו. גישה לנפט מהמפרץ הפרסי הובטחה ע״י אמריקה, שגם פתחה את השוק הצרכני הגדול שלה ליצרני העולם. מערב אירופה עברה אינטגרציה כלכלית, וארה״ב עודדה סחר חופשי בין המדינות השונות במערב. הגלובליזציה חזרה לרמה בה הייתה במאה ה-19, ובשנות ה-70׳ וה-80׳ כבר עקפה אותה. העולם המערבי הפך חופשי יותר, שליו יותר, ומשגשג יותר.

כמובן, הפאקס אמריקנה לא הושג ללא מחיר. ארה״ב נאלצה להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה, אירופה והמזרח התיכון, מבטיחה את אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי ומאזנת מול האיום הצבאי הסובייטי במזרח אירופה. היא גם נאלצה להסכים להסכמי סחר שהפלו את היצרנים והחברות שלה: יפן צורפה ל-GATT למרות שהשוק שלה נותר ברובו סגור להשקעה ותחרות זרה. אירופה הייתה יכולה לעבור אינטגרציה כלכלית למרות שזו הפלתה לרעה יצרנים אמריקנים על פני יצרנים מקומיים. ההצדקה הייתה שהצעדים האלו נדרשים כדי לשמור על ההשפעה של וושינגטון, ולשמור את המדינות האלו חלק מהמחנה האמריקני. במילים אחרות ההסכמים האלו היו דרושים בשביל לשמור על הקואליציה האמריקנית נגד הסובייטים.

והסובייטים הם המפתח כאן. הסובייטים הם שהולידו את הצורך האמריקני לבנות מחדש את הסדר העולמי. במהלך כל המאמצים שלהם האמריקנים התכוננו ליום בו הסובייטים או ישלימו איתם או ינסו להילחם נגדם. הם התכוננו ליום בו מוסקבה תושיט יד לשלום, או שטורי שריון רוסים יחצו את גרמניה, שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. מה שהם לא התכוננו אליו הוא התמוטטות הגוש המזרחי ובריה״מ ב-1989 וב-1991. כמעט בהרף עין בקנה מידה היסטורי היריב הכי גדול של ארה״ב נעלם מהעולם.

ההיעלמות הסובייטית יצרה משבר: ארה״ב נותרה עם המערכת הגלובאלית שיצרה, אך ללא היעוד שלה – ללא האיום האדום. בוש האב רצה להשאיר את המערכת, אך לכוונן אותה מחדש – לא לבלום את בריה״מ, אלא איומים מקומיים כמו צפון קוריאה, איראן ועיראק. ארה״ב תעזור לבנות מאזני כוח מקומיים לאורך אירו-אסיה, ותתמוך בהם מרחוק. התוכנית של בוש הייתה סבירה אסטרטגית, אך לא מעניינת את הציבור האמריקני – הוא תמך במשך 50 שנה במלחמה הקרה בשביל לנצח את הסובייטים. הם נוצחו, והוא רצה את ההשקעה בבית.

קלינטון הציע תוכנית אחרת: צמצום הנוכחות הצבאית באירו-אסיה, צמצום האחריות האמריקנית בעולם, והתמקדות בהסכמים כלכלים. קלינטון הגיע עם סט אחר של תפיסות מבוש: בוש האב היה ריאליסט, קלינטון אידיאליסט. קלינטון, ורבים מבני דורו, ראה בארה״ב את מעצמת העל היחידה בעולם, את הדמוקרטיה והשוק החופשי כמי שניצחו בקרב האידיאולוגי, והאמין שכל מה שנשאר לארה״ב לעשות הוא לקצור את הרווחים של הגלובליזציה החדשה והשוק העולמי שעומד להופיע. קלינטון קידם הסכמי סחר ותהליכי שלום, מאמין כמו שאר וושינגטון שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שתמ״ג הולך להחליף את טורי השריון כמקור הכוח החדש של מדינה.

הבעיה שבעוד וושינגטון שבויה ברעיונות של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, חלקים אחרים בעולם עדיין חיו את ההיסטוריה. רוסיה סבלה בשנות ה-90׳ מכאוס פוליטי וכלכלי, שעוררו בעם הרוסי ייאוש מהתהליך הדמוקרטי ורצון ליציבות. בשנות ה-2000 פוטין החזיר את החוק והסדר לרוסיה, והחל להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. בוושינגטון לא השכילו להבין את השינוי הזה, ולא השכילו לנסות ולשלב את הרוסים בסדר המערבי. במקום לשלב אותם, האמריקנים עוררו את העוינות שלהם: נאט״ו התפשטה מזרחה, והקרמלין ראה כיצד מתעלמים ממנו ומהאינטרסים האסטרטגים שלו.

בצד השני של אירו-אסיה, הכניסה של סין לארגון הסחר העולמי לא הביאה לשינוי בכלכלה או בפוליטיקה של המדינה. המפלגה המשיכה לשמור על שליטה הדוקה, וניצלה את החברות בארגון הסחר העולמי למשוך אליה ייצור משאר העולם. סין החלה להתחזק כלכלית במזרח אסיה, בין השאר על חשבון התעשיות האמריקניות.

אבל וושינגטון לא הייתה פנויה להכיר באיום הכפול של רוסיה וסין, או בעובדה שתחרות גיאופוליטית חוזרת לעולם. היא הייתה שבויה ברגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. פיגועי ה-11 בספטמבר לא שיפרו את המצב: הם הוכיחו לה שאי-אפשר להזניח את העולם המתפתח, העולם העדיין היסטורי, משום האיום שלו. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ארה״ב התמקדה במזרח התיכון, מאמינה שהמטרה העליונה החדשה שלה הוא להביא מדינות נחשלות כמו אפגניסטן ועיראק לתוך הגלובליזציה, לייצא את ״קץ ההיסטוריה״. המלחמה בטרור של בוש הייתה האימפריום השני של ארה״ב, והוא בזבז את המשאבים והקשב של האמריקנים.

אובמה הבין שמשהו לא עובד, והוא זיהה את הטעויות של בוש, אך מבלי להציג אסטרטגיה ותפיסה חדשה. ממשל אובמה עדיין היה שבוי של הרעיון של מנהיגות אמריקנית, ושבייג׳ין ומוסקבה לא באמת מציגות איום משמעותי על הסדר האמריקני. הוא ניסה למתן את המנהיגות האמריקנית, מנסה לקבוע היכן כוח אמריקני צריך לפעול והיכן לא בכל מקרה בנפרד. התוצאה הייתה מדיניות חוץ לא עקבית, שיצרה חללים אליהם נכנסו הרוסים, הסינים ושחקנים אחרים – אם זה בלוב, סוריה או מזרח אירופה.

ממשל טראמפ בא ונתן לארה״ב אסטרטגיה חדשה, תפיסה חדשה של העולם. הוא אם תרצו המשך של ממשל אובמה, מסתמך על התובנות בתקופתו בשביל להגדיר תפיסה חדשה. הוא עשה זאת לא מפני שהוא ידע משהו שהממשלים האחרים לא ידעו, אלא מפני שהוא היה מוכן לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית על מה בדיוק ארה״ב צריכה לעשות בעולם. לא עוד תמיכה אוטומטית בסחר חופשי. לא עוד משימות של בניית מדינות.

התחרות החדשה לכוח

הפעם הראשונה שהרעיון של ״תחרות בין מעצמות״ הופיע במסמך רשמי של הממשל הייתה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של שנת 2017. במסמך הממשל קבע שרוסיה וסין מתחרות עם ארה״ב על כוח והשפעה, ושארה״ב מוכנה להתמודד ולנצח בתחרות הזו[7]. סין ורוסיה, כך לפי הממשל, מעוניינות להפוך את הכלכלה הגלובאלית פחות הוגנת וחופשית, בונות את כוחן הצבאי ומנסות להשתלט על זרימת המידע הגלובאלי בשביל לדכא את החברות שלהן. כל אלו מאיימים על האינטרסים האמריקנים ומאיימים על כוחה והשפעתה של ארה״ב.

אם לפרט יותר, הרי שהתחרות בין סין ורוסיה לארה״ב מתרחשת בכמה תחומים מרכזיים:

ראשית, כלכלה. סין הפכה את עצמה למרכז הייצור של העולם בין השאר הודות לדיכוי משכורות אצלה, גניבת קניין רוחני וסבסוד נדיב של הממשלה. ארה״ב הפכה יותר ויותר תלויה בייבוא מסין עבור רכיבים קריטיים בתעשיית הביטחון והרפואה, בעוד כלכלות המיד-ווסט נפגעו מהיעלמות משרות ייצור. רוסיה השתמשה במשאבים שלה כנשק: 40% מהגז הטבעי לאיחוד האירופי וכשליש מהנפט שלו מגיעים מרוסיה. מוסקבה השתמשה בנשק האנרגיה כדי לאיים על המדינות בפריפריה שלה כמו בלארוס ואוקראינה[8], והשליטה שלה באנרגיה האירופית הגבילה את היכולת של בריסל להגיב לתוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

שנית, צבא. מאז 2010 סין בונה את כוחה הימי, מוסיפה משחתות, צוללות גרעיניות ונושאות מטוסים. ההתעצמות הימית של סין מאיימת על ארה״ב, שנשענת בעיקר על הצי שלה בשביל הקרנת כוח באירו-אסיה. בנוסף, סין שוקדת על בניית כוח הטילים הבליסטיים שלה כך שיוכלו לאיים על בסיסים אמריקנים ונושאות מטוסים מזרח אסיה. הבנייה של איים מלאכותיים בים סין הדרומי נועדה להבטיח עליונות אווירית וימית גם בזירה הזו, הרחוקה יחסית מחופיה של סין[9].

רוסיה ביצעה מספר שדרוגים משמעותיים לכוחות הצבא שלה מאז מלחמת גיאורגיה, משדרגת גם את אמצעי הלחימה שלה וגם את הדוקטרינה שלה. הודות לרווחי הנפט של שנות ה-2000, מוסקבה הייתה יכולה לשדרג את כוחות השריון, הארטילריה והטילים שלה[10]. היא הפכה מתוחכמת יותר בשימוש בכלי סייבר, שכירי חרב וכוחות מיוחדים, כפי שמראה ההשתלטות על חצי האי-קרים ע״י כוחות מיוחדים בלתי מסומנים והתמיכה בבדלנים במזרח אוקראינה.

שלישית, טכנולוגיה. סין ורוסיה שתיהן מעוניינות להיות הראשונות להשיג פריצת דרך בתחומים כמו רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית וכלי נשק היפר-סונים (מהירות של מעל 5 מאך). הן שתיהן שוקדות על פיתוח יכולות מתקדמות כמו התקפות סייבר, לוחמה נגד לוויינים ומטוסי קרב חמקנים. סין מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה כך שהיא תהיה פחות תלויה בטכנולוגיה מערבית, במיוחד אמריקנית, ותוכל להתחרות עם חברות מערביות על השוק העולמי למוצרי היי-טק. עסקתי בתוכנית הסינית בהרחבה ב״קיסר אדום״, בפרק – ״תוצרת סין 2025״ [ראו כאן].

בעידן בו יתרון טכנולוגי מתורגם ליתרון כלכלי וצבאי, ההצלחה הטכנולוגית של מדינה אחת היא בהכרח הפסד למדינות אחרות. אם סין תפתח ראשונה טיל שיוט היפר-סוני, המסוגל לנווט במהירות של מעל מאך 5, היא לא תחלוק את המידע עם ארה״ב. היא גם לא תחלוק את השוק עם ארה״ב במקרה והחברות שלה יהיו הראשונות לפתח רכבים אוטונומים באופן מלא, או אם היא תשיג אפליקציות שימושיות בתחום של מחשוב קוונטי או אינטילגנציה מלאכותית, טכנולוגיות שיכולות לתת לה גם יתרון צבאי. מחקר מדעי ופיתוח טכנולוגי הפכו לחלק מהביטחון הלאומי, ולכן התחרות הטכנולוגית נוגעת לביטחון לאומי.

רביעית, דיפלומטיה. בזמן שארה״ב הייתה עסוקה בלחבר מחדש את עיראק או להשיג שלום בין ישראל והפלשתינים, רוסיה וסין הפכו לגורמים בעלי השפעה פוליטית בזירה הבינלאומית, משתמשים בהשפעה הזו כדי לדחוק את ארה״ב מאירו-אסיה. רוסיה חזרה להיות כוח משפיע במזרח התיכון עם התמיכה באסד, וכוח מאיים באירופה. סין עם ״דרך המשי החדשה״ (BRI) הפכה עצמה לאחד המשקיעים המשמעותיים באפריקה ובדרום העולמי, משתמשת בקשרים עם מדינות אפריקניות כדי להגדיל את השפעתה במוסדות האו״ם[11]. אחרי הפלת השלטון בלוב, שתי המדינות הפכו לגוש חוסם לארה״ב במועצת הביטחון, מטילות ווטו על כל החלטה נגד דיקטטורות כמו סוריה או וונצואלה.

חשוב להבהיר שיחד עם התחזקות השפעתן של סין ורוסיה, ארה״ב לא נעלמה מאירו-אסיה וכוחה האובייקטיבי לא נחלש. ב-2019 התמ״ג האמריקני היווה כמעט רבע מהתמ״ג העולמי, וההוצאה הצבאית האמריקנית הייתה כמעט 40% מכלל ההוצאה הצבאית הגלובאלית[12]. עם 11 נושאות מטוסים גרעיניות, עם בסיסים בכל רחבי העולם, הכוח האמריקני האובייקטיבי לא שקע גם אחרי הכישלונות באפגניסטן ועיראק.

סין ורוסיה יכלו להתחזק בכל הזמן הזה משום שהיה חסרה לארה״ב אסטרטגיה איך ליישם את כוחה. מה המטרות שלה? מי היריבים שלה? בשנות ה-90׳ היו בטוחים שהתחרות לכוח תעלם, ותוחלף בתחרות כלכלית. בשנות ה-2000 וושינגטון הייתה בטוחה שהטרור האסלאמי הוא האיום הכי גדול על הציוויליזציה. שתי התפיסות היו מנותקות מהמציאות הגיאופוליטית: הפאקס אמריקנה של המלחמה הקרה לא נטרל את הצורך של מדינות בכוח. הטרור האיסלאמי, גם בשיאו, לא היה איום משמעותי על הסדר האמריקני. בשביל לשנות את הסדר הבינלאומי צריך מדינות שיהיו מוכנות לעשות זאת, ואפגניסטן או עיראק לא היו בעמדה כזו. רוסיה וסין כן, והן התחילו לאתגר את הסדר האמריקני תחת אובמה ובוש, כפי שראינו בפרקים הקודמים.

עם ממשל טראמפ, עם התפיסה של תחרות בין מעצמות, האסטרטגיה האמריקנית סוף-סוף שבה לקרקע המציאות הגיאופוליטית, להכרה בבעיה האמיתית של הסדר האמריקני: התחרות מסין ורוסיה. הן מתחרות איתה כלכלית, צבאית, טכנולוגית ודיפלומטית. בשביל לשמור על הסדר האמריקני ארה״ב כבר לא יכולה לנסות ולשלב אותן בסדר, לנסות ולעבוד איתן בשביל להגיע לדרך האמצע. לא סין ולא רוסיה מעוניינות להשתלב בסדר האמריקני, אלא לשנות אותו כך שיתאים לצרכים שלהן. לכן וושינגטון צריכה לא לעבוד איתן, אלא להתחרות בהן.

תחרות נוסח אמריקה

המטרה הגדולה של סין ורוסיה היא לצמצם ואם אפשר להסיר לחלוטין את ההשפעה האמריקנית באירו-אסיה. במזרח אסיה האמריקנים כולאים את סין ע״י שליטה בשרשרת האיים הראשונה, שרשרת איים שמכסה את רוב החוף הסיני ונמתחת מיפן עד אינדונזיה. במזרח אירופה רוסיה נדחקה מאזור ההשפעה המסורתי שלה ע״י ארה״ב, שמספקת מטרית ביטחון לנאט״ו ולאיחוד האירופי.

שתי המדינות מעוניינות להחליש את ההשפעה האמריקנית בפריפריה שלהן, ולהבטיח את מעמדן כמעצמות החדשות של אירו-אסיה. התגובה האמריקנית חייבת להיות חיזוק כוחה והשפעתה באירו-אסיה, ע״י תמיכה בבעלות ברית מול הסינים והרוסים. לשם כך ארה״ב גם חייבת לחזק את כוחה בבית, כדי שתוכל לתמוך במאזן הכוח באירו-אסיה.

מכאן שהדבר הראשון שהאמריקנים חייבים לעשות הוא לבנות מחדש את הבסיס התעשייתי שלהם בבית. אף מעצמה לא יכולה לנהל תחרות אפקטיבית כאשר היא תלויה לחלקים קריטים ביריבות שלה. זו אינה רק אמירה תיאורטית: דו״ח של הפנטגון מ-2021 מצא שהיציאה של מפעלים ותעשיות מארה״ב פגעה ביכולת של משרד ההגנה להשיג רכיבים שאינם מיוצרים לפחות חלקית בסין, והפך את משרד ההגנה תלוי במספר קטן של ספקים[13]. הדבר מעלה את העלויות ומאריך את הזמן של פרויקטים ביטחוניים.

החזרה של תעשיות קריטיות לארה״ב תהיה צעד נכון לתיקון המצב, אך לא יהיה מספיק. כל עוד סין יכולה לייצא תוצרת זולה באופן מלאכותי, ע״י דיכוי משכורות והיעדר אכיפה של רגולציה בתחומים כמו איכות הסביבה[14], יצרנים אמריקנים ימשיכו להיות בסכנה מצד בייג׳ין. גם הסכמי הסחר של ארה״ב יהיו חייבים לעבור שינויים בשביל לדאוג לא לסחר חופשי כסיסמה, אלא לסחר חופשי שעובד עבור העובדים והיצרנים אמריקנים.

אין כאן מרקנטיליזם חדש, אלא דאגה למגרש משחקים הוגן לעסקים אמריקנים: מדוע שגבינה מאוהיו תסבול ממכס גבוה בקנדה? מדוע שעובדי איגוד אמריקנים יתחרו עם עובדים לא מאוגדים במקסיקו? למה שארה״ב תקנה תוצרת סינית, כשסין סוגרת את השווקים שלה מפני תוצרת אמריקנית?

לדוגמה, הגישה של ממשל טראמפ לסחר לא הייתה גישה מרקנטיליסטית: הדגש היה על תחרות הוגנת, ודאגה לעובד האמריקני. בעוד האימפריות האירופיות דאגו לגרעון הסחר ולרווחי התעשיינים שלהן, ממשל טראמפ ביקש מדיניות סחר שמבטיחה משרות יציבות ורווחיות לאזרחי ארה״ב[15]. זו למשל הסיבה שממשל טראמפ דחף לעדכון של הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה, ודאג להכניס מנגנון פיקוח על זכויות העובדים במקסיקו. למשל במסגרת ההסכם החדש, שאושר ב-2019, ארה״ב יכולה להגיש תלונה אם עובדים במקסיקו לא מקבלים את הזכות לוועד עובדים עצמאי. המטרה היא להבטיח משכורות הוגנות לעובדים מקסיקנים, ושאם עבודות ייצור ייצאו מארה״ב, הן ייצאו מפני יתרון יחסי של מקסיקו ולא מפני שהעובדים שם חלשים יותר ולכן ניתן לשלם להם משכורות רעב.

במקביל לחיזוק הבסיס התעשייתי והכלכלי, חייב להיות גם שינוי משמעותי בכוח הצבאי. ארה״ב ניהלה ב-20 השנים האחרונות שתי מלחמות, כיבוש ארוך ומאות מבצעים יבשתיים ואוויריים במזרח התיכון. האיום שעומד מולה עם סין הוא שונה מהותית: סין היא כוח ימי, עם אלמנט יבשתי. האיום הצבאי המרכזי של סין על ארה״ב הוא השתלטות על נתיבי השיט במזרח אסיה, לא פלישה קרקעית כלשהי. אם ארה״ב רוצה לענות לאתגר הצבאי הסיני, היא תהיה חייבת לבנות מחדש את הכוח הימי שלה, בין השאר ע״י הגדלתו – בין 1990 ל-2016 הצי האמריקני הצטמק מ-570 ספינות ל-275 ספינות[16]. ההערכה היא שבשביל לבלום בצורה אפקטיבית את סין, ארה״ב תצטרך סביב ה-500 ספינות[17].

בלימת סין ורוסיה גם תחייב שינוי בפריסת הכוחות האמריקנים בעולם, משהו שהתחיל בתקופת אובמה אבל לא בצורה משמעותית מספיק. לארה״ב אין סיבה להחזיק עשרות אלפי חיילים במזרח התיכון, או במערב אירופה אם האיום המשמעותי מגיע מבייג׳ין ומוסקבה. בשביל לעמוד מול האיום ארה״ב תהיה חייבת לפרוס מחדש את כוחותיה, מרכזת אותם במזרח אירופה ומזרח אסיה. במזרח התיכון הכוחות שיישארו יהיו מצומצמים יותר, מכוונים בעיקר לפעילות נגד טרור.

כמובן, האיום הצבאי לא נוגע רק למספרי חיילים או ספינות. ארה״ב גם תהיה חייבת לשמור על היתרון הטכנולוגי שלה מול הרוסים והסינים, ולמנוע מהם גישה לטכנולוגיה אמריקנית, במיוחד לבייג׳ין. אפשר למנוע גישה לטכנולוגיה בשתי דרכים מרכזיות:

ראשית, להגביל את הייצוא של טכנולוגיה האמריקנית. לדוגמה, במהלך 2020 ראינו את ממשל טראמפ חוסם את הגישה של חוואווי לשבבים מתקדמים ותוכנה אמריקנית[18].

שנית, להגביל את ההשקעה הסינית בחברות טכנולוגיה אמריקנית, ולהגביל את הגניבה של קניין רוחני מחברות אמריקניות הפועלות בסין. תחת ממשל טראמפ ההשקעה הסינית בארה״ב הצטמצמה מאוד, מרמה היסטורית ב-2016.

היבט לא ידוע של מלחמת הסחר של טראמפ מול סין שהיא כוונה בעיקר לעצירת הגניבה של קניין רוחני אמריקני, לא לסגירת גרעון הסחר. זו נקודה שכדאי להתעכב עליה: הבסיס של הממשל להטלת מכסים על סין היה חקירה בנוגע לגניבת קניין רוחני אמריקני. טראמפ לא פשוט צייץ ומכסים נוצרו – הייתה חקירה רשמית של נציג הסחר לפעילות הסינית בנוגע לגניבת קניין רוחני[19]. המכסים היו הדרך של הממשל לבטא במחיר של מוצרים סינים את גניבת הטכנולוגיה, ודרך לפצות את ממשלת ארה״ב על גניבת הקניין הרוחני של עסקים אמריקנים. המכסים בהחלט הצליחו – הם הצליחו להביא לרפורמה המשמעותית ביותר בסין בנוגע לקניין רוחני מזה שנים[20].

במקביל למניעת גישה סינית לטכנולוגיה אמריקנית, ארה״ב תצטרך לחזק את המחקר והפיתוח אצלה, ולתמוך בתעשיות עתירות ידע. תמיכה כזו יכולה להיות בצורה של מענקים, הלוואות או הקלות מס לחברות להקים מחדש מפעלים בארה״ב, ולהשקיע יותר במחקר ופיתוח.

לבסוף, ארה״ב תצטרך להפעיל את הכוח הדיפלומטי שלה. עובדה שאיכשהו כולם שוכחים כשמשווים בין ארה״ב וסין הוא שלארה״ב יש בריתות צבאיות עם רוב הכלכלות הגדולות של העולם, אם זו גרמניה, יפן, צרפת או טורקיה. האמריקנים מחזיקים במערכת ענפה של בעלות ברית, שיוכלו לתמוך במאמצים שלה לבלום את הרוסים והסינים: נאט״ו תוכל לחזק את הכוחות האמריקנים במזרח אירופה, ויפן את הכוחות האמריקנים במזרח אסיה.

אבל בשביל שזה יקרה ארה״ב חייבת לוודא שהסינים אינם מגדילים את השפעתם במדינות החשובות לאמריקנים. ארה״ב תהיה חייבת לדחוק החוצה חברות סיניות מתחומים קריטיים כמו תשתיות ואנרגיה, ולהביא את בעלות הברית שלה לתאם את יחסי החוץ שלהן מול בייג׳ין עם וושינגטון. לשם כך ארה״ב יכולה להשתמש בכוח הכלכלי והצבאי הרב שלה, להציע גזרים ומקלות כלכלים למי שתסגור את שעריה בפני חברות סיניות, ולפגוע בכוח הרך של בייג׳ין.

כפי שהראתי ב״קיסר אדום״, סין משתדלת להציג את עצמה כמדינה שאינה איום על הסדר הליבראלי. אולם הפעולות שלה בשינג׳יאנג והונג קונג מציירות תמונה אחרת, של משטר שאינו רק אוטוקרטי, אלא טוטליטרי, המוכן לרדוף מיעוטים אתניים ומפגינים, תוך פגיעה קשה בזכויות אדם. תחת ממשל טראמפ ראינו את ארה״ב משתמשת בהפרות האלו לפגיעה בתדמית של סין וגיוס בעלות הברית המסורתיות של אמריקה, כמו בריטניה, יפן, צרפת וגרמניה.

התחרות לכוח היא התפיסה האסטרטגית החדשה של ארה״ב, כפי שהייתה אסטרטגית הבלימה מול הסובייטים במהלך המלחמה הקרה. היא נובעת לא מהחלטה רצונית של ארה״ב, או של ממשל ספציפי כלשהו, אלא מהמציאות הגיאופוליטית עמה ארה״ב חייבת להתמודד: סין ורוסיה הן באמת איום על העליונות האמריקנית, הן איום על הסדר הליבראלי הבינלאומי. וההוכחה הכי טובה שזו התפיסה היסודית החדשה בארה״ב, תפיסה שלא מושפעת ממי יושב בבית הלבן, היא להשוות את הממשלים של שני נשיאים לכאורה שונים קיצונית: טראמפ וביידן.

התחרות של טראמפ

טראמפ וביידן נתפסים, כך לפחות לפי התקשורת, כהפכים: טראמפ הוא הפופוליסט המסוכן, הלאומן הגזען שמאיים על השלום העולמי. ביידן הוא הפוליטיקאי המנוסה, השקול, מי שיעמוד לצד זכויות אדם ודמוקרטיה, שיחזיר את ארה״ב למעמדה כמנהיגה עולמית. לכאורה שני נשיאים שונים אמורים לנהל שתי אסטרטגיות שונות, לא?

לא. הנקודה המרכזית שאני מנסה להעביר כאן לאורך הסדרה היא שאסטרטגיה לאומית פחות תלויה במנהיג כמו שהיא תלויה במציאות מסביבו. זה לא משנה מי ישב בבית הלבן, מפני שהעולם לא ישתנה, ולכן גם האסטרטגיה האמריקנית לא אמורה להשתנות. אולי בדרך הביצוע, אולי בדגשים כאלה ואחרים – אך לא באופן מהותי.

תסתכלו מעבר למילים ולמחוות השטחיות, וממשל ביידן דומה לממשל טראמפ:

ראשית, יש לנו את התחום הכלכלי. טראמפ זכור כנשיא שניהל מלחמות סחר עם כמעט כל שותף כלכלי חשוב של ארה״ב. הוא הואשם בפרוטקציוניזם, ופגיעה בסחר החופשי. אולם ממשל טראמפ הצליח להשיג הסכם סחר חלקי עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה. המטרה של הממשל הייתה לעזור לעובדים ויצרנים אמריקנים להתחרות בעולם, ע״י הבטחת מגרש משחקים הוגן.

ממשל ביידן ממשיך את אותו קו בדיוק. עם כניסתו של ביידן לתפקיד הנשיא הוא חתם על צו המורה לכל הסוכנויות הפדראליות של ארה״ב להעדיף ייצור מקומי על פני מתחרים זרים[21]. הוא גם הורה על בחינה של שרשרות האספקה האמריקניות, במטרה להחזיר שרשרות אספקה קריטיות לארה״ב.

עוד לפני כן ביידן ויועציו הקרובים הדגישו שמדיניות החוץ שהם מעוניינים בה היא ״מדיניות חוץ למעמד הביניים״: דאגה לתעסוקה יציבה ורווחית לעובדים אמריקנים, בעיקר ע״י חיזוק הייצור[22]. הממשל לא יתמוך עוד בסחר חופשי בשביל סחר חופשי, אלא יחפש לקדם הסכמי סחר שמביאים עוד תעסוקה לארה״ב. הממשל יחפש לקדם מדיניות כלכלית של “Made in the U.S.A”: השקעה מאסיבית בתשתיות, בטכנולוגיה, בבריאות, במחקר ובפיתוח, כשהמטרה היא להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב ולייצר עוד משרות לאמריקנים[23]. אפילו בנוגע לקורונה, ממשל ביידן הצהיר שהוא מחויב למנהיגות גלובאלית, אך במקביל חסם אפשרות לייצא חיסונים ורכיבי חיסון מארה״ב[24].

בתחום הצבאי, ממשל טראמפ וממשל ביידן מדגישים את החשיבות של מזרח אסיה לביטחון האמריקני, והצורך להגדיל ולשדרג את הנוכחות הצבאית שם. תחת טראמפ החלה בחינה מחדש של פריסת הכוחות האמריקנים בעולם, כמו גם בחינת האפשרות להצבת כוח טילים בשביל לאזן מול האיום הסיני[25]. כעת ממשל ביידן ממשיך מהנקודה של טראמפ, עם כוונה להוציא כוחות מהמזרח התיכון ולהציב כוחות טילים במזרח אסיה[26]. ממשל טראמפ הגדיל את תקציב הביטחון והיה מעוניין להגדיל את הצי, וממשל ביידן מעוניין לעשות את אותו דבר.

ביידן ממשיך גם את הקו של טראמפ מול סין: הוא הטיל סנקציות על פקידים סינים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג, בפקידים המעורבים בפגיעה בדמוקרטיה בהונג וקונג, והרחיב את רשימת החברות הסיניות איתן לחברות אמריקניות אסור לעשות עסקים[27]. המכסים שהוטלו בזמן ממשל טראמפ עדיין תקפים, כמו גם המגבלות על ייצוא טכנולוגי לחברות סיניות.

בתחום הטכנולוגי ממשל ביידן מקדם תוכניות לאומיות למחקר ופיתוח, יחד עם הקונגרס. לדוגמה ביוני 2021 עברה בסנאט חקיקה בסך רבע טריליון דולר להגדלת היתרון הטכנולוגי של ארה״ב מול סין[28]. במסגרת החקיקה יועברו כ-50 מיליארד דולר לחברות שבבים אמריקניות בשביל להקים מפעלים בארה״ב, ויועברו מענקים ותקציבים להקמת מרכזי מחקר ופיתוח בתחומים כמו אינטליגנציה מלאכותית, רכבים אוטונומיים ועוד. הממשל גם מעוניין לקדם תוכנית השקעות מאסיבית בתשתיות, כולל תשתית 5G ואינטרנט מהיר.

ההבדלים המשמעותיים היחידים בין הממשלים נמצאים בתחום הדיפלומטי ומול רוסיה, וגם כאן לא מדובר בהפכים מוחלטים. טראמפ נתפס כמי שפגע ביחסים הטרנס-אטלנטיים ובאמון של בעלות הברית האירופיות של וושינגטון עם ההאשמות שהן אוכלות חינם ולא עומדות בהתחייבויות שלהן. אולם טראמפ בסך הכול אמר את האמת: רוב החברות בנאט״ו בתקופת טראמפ לא עמדו ביעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג שלהן. לא רק מדינות עניות כמו אלבניה או סלובניה, אלא גם ענקים תעשייתיים כמו גרמניה ואיטליה.

הוצאה צבאית של כל חברה בנאט״ו. גוון – אחו״ז מהתמ״ג (סגול מעל 2%, כחול מתחת)

ההוצאה הצבאית הנמוכה של החברות בנאט״ו משמעותה שאת רוב העול הכלכלי של הגנת אירופה ארה״ב צריכה לקחת על עצמה. למה שארה״ב תגן על אירופה, אם המדינות בה לא מוכנות לעשות זאת? למה שארה״ב תסבסד בעקיפין את המדינות האירופיות, שהרגישו בנוח לחתוך בתקציבי הביטחון שלהן ולצמצם את הצבא שלהן, יודעות שהן מוגנות תחת המטריה הגרעינית של ארה״ב?

ההאשמות של טראמפ נגעו באמת לא נוחה, והן הצליחו להביא את חברות נאט״ו לשנות את ההתנהגות שלהן: בין 2016 ל-2018 חברות נאט״ו חוץ מארה״ב הגדילו את ההוצאה הצבאית שלהן בסכום כולל של 43 מיליארד דולר[29]. אפילו גרמניה, השמרנית מבחינת תקציב, החלה להגדיל את תקציב הביטחון שלה תחת טראמפ.

בו בזמן שטראמפ ביקר את נאט״ו, הממשל שלו הגדיל את הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח אירופה. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקצתה כ-20 מיליארד דולר ליוזמת ההרתעה האירופית, שמטרתה להרתיע תוקפנות רוסית ע״י הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אירופה[30]. במסגרת היוזמה ארה״ב הציבה חטיבה משוריינת במזרח אירופה, שיפרה את התשתיות הצבאיות למקרה של מלחמה ולראשונה החלה להעביר נשק קטלני לאוקראינה, כחלק מהסיוע הביטחוני למדינה[31].

אבל הממשל נכשל בנקיטת קו תקיף ברור מול הרוסים: נראה שטראמפ כבן-אדם העריך את פוטין. הממשל שלו היסס בנוגע להטלת סנקציות נגד הרוסים, והכריח את הקונגרס לכפות זאת עליו.

לעומת ממשל טראמפ, ממשל ביידן נוקט בקו תקיף יותר רטורית מול רוסיה, ומנסה להיות יותר ידידותי לבעלות הברית האירופיות של אמריקה, במיוחד גרמניה. זאת למרות שגרמניה ממשיכה לנהל יחסים קרובים עם הסינים והרוסים, ומקדמת את האינטגרציה של אירופה אליהן – אם ע״י צינור ה-Nord Stream 2, אם ע״י הסכם ההשקעות בין סין והאיחוד האירופי שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020.

ממשל טראמפ גם קידם יוזמות דיפלומטית כחלק מהתחרות, משתמש בהשפעה האמריקנית בשביל הישגים ממשיים. לדוגמה, ארה״ב השיקה את יוזמת הרשת הנקייה, שמטרתה להגן על רשתות 5G מספקים בלתי אמינים, כלומר כאלה מסין. ליוזמה הצטרפו רוב מדינות מזרח אירופה. בנוסף, ארה״ב הפעילה לחץ על בריטניה, שלבסוף בקיץ 2020 אסרה השתתפות של חוואווי ברשת ה-5G שלה והצליחה להביא מדינות כמו יפן, צרפת ואיטליה לחסום ספקים סינים מלהשתתף ברשתות שלהם. הבעיה של ממשל טראמפ מבחינת תדמית שבו בזמן שהוא פעל דיפלומטית עם ידידים, הוא גם מתח ביקורת עליהם ואיים בעונשים.

ממשל ביידן ממשיך ביוזמות הדיפלומטיות מול סין ורוסיה. לדוגמה הממשל ערך במרץ 2021 את פגישת הפסגה הראשונה של הקוואד – פורום אסטרטגי בין יפן, הודו, אוסטרליה וארה״ב בשביל תיאום מדיניות במזרח אסיה. הקוואד חזר והתגבש ב-2020 הודות לאגרסיביות הסינית במהלך משבר הקורונה. הממשל הוא גם כנראה מי שדחף את האיחוד האירופי להטיל לראשונה מזה שנים סנקציות על פקידים סינים בעוון פגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג[32]. בייג׳ין השיבה בסנקציות משלה על חברי פרלמנט אירופים, ובתגובה הפרלמנט של האיחוד האירופי הקפיא את אישור הסכם ההשקעה עם סין.

ממשל ביידן מחוייב לא פחות מממשל טראמפ לתחרות האסטרטגית של ארה״ב עם סין ורוסיה. הוא נבדל בסמנטיקה שלו, בהתנהלות היותר דיפלומטית שלו, אך בבסיסו הוא מציג תפיסה אסטרטגית דומה לזו של ממשל טראמפ. ההבדלים הם יותר באיך לבצע מאשר במה לעשות. והמקום שרואים זאת הכי טוב הוא במזרח התיכון, ועם הסכם הגרעין של איראן.

הסוגיה המזרח תיכונית

יש לכאורה אזור אחד שהגישה אליו שונה מאוד בין ממשל טראמפ וממשל ביידן: המזרח התיכון. ממשל טראמפ ביקש להשיג הסכם גרעין חדש באמצעות מקסימום לחץ על איראן, בעוד ממשל ביידן פתח בשיחות לחזרה להסכם הגרעין של 2015. ממשל טראמפ היה ידידותי מאוד לישראל, ממשל ביידן מרוסן יותר. ממשל טראמפ הביא לנו הסכמי נורמליזציה עם 4 מדינות ערביות, ממשל ביידן בעיקר מדגיש את הסכם השלום עם הפלשתינים. למה ההבדל בין הממשלים, שמסכימים בנוגע לתחרות האסטרטגית עם סין ורוסיה?

מפני שהמזרח התיכון לא חשוב. או, אם לנסח זאת טוב יותר, הוא לא חשוב כמו שאנחנו חושבים. המזרח התיכון הוא לא הזירה המרכזית של התחרות בין המעצמות – מזרח אירופה ומזרח אסיה הן הזירות המרכזיות. המזרח התיכון בעיניי ממשל ביידן, כפי שהיה בעיניי ממשל טראמפ, וכפי שהיה בעיניי ממשל אובמה, הוא חור שחור למשאבים ולתשומת הלב של ארה״ב – ולכן ככל שאפשר לצמצם את תשומת הלב והמשאבים אליו, כן עדיף.

בשביל להבין זאת יותר לעומק, צריך להבין מה תמיד הייתה המטרה של ארה״ב באזור: יציבות. האמריקנים ירשו את המזרח התיכון מהבריטים, שהיו מעורבים בו משום חברות הנפט שלהם והרצון להגן על נתיבי השיט להודו. לעומתם, האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ[33] – ואם בריה״מ הייתה שולטת בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. האירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה של עצמם, והאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים. אז ארה״ב נכנסה לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון היה גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש. ארה״ב הייתה מושקעת במזרח התיכון כדי להגן עליו מהסובייטים.

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה[34].

האמריקנים המשיכו למכור נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 כמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני נשלח למזרח התיכון. במיוחד בולטות ישראל וערב הסעודית כלקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, יקבלו רק דולרים אמריקנים עבור הנפט שלהן[35]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות.

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה האינטרס הלאומי הישיר שלה. זה השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בעיראק בתחילת שנות ה-2000. עד אז ארה״ב יכלה להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה נכון ל-2020 כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון, עם בסיסים גדולים במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן נמצא בה בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה"ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל אוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה"ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד.

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של האמריקנים, 60 אלף חיילים היו מחיר נמוך וסביר לשלם בשביל יציבות. אולם המזרח התיכון הוא לא הבעיה היחידה או הכי דחופה של ארה״ב, אלא סין ורוסיה. הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אסיה ובמזרח אירופה מחייבת צמצום בכוחות במזרח התיכון, והפניית המשאבים מול בייג׳ין. השאלה היחידה שמעניינת את וושינגטון היא איך לוודא שהמזרח התיכון ימשיך להיות בתחתית סדר העדיפויות שלה. מה זה אומר בפועל? זרימה יציבה של נפט מהמפרץ, תנועה חופשית של ספינות, ואיראן ללא נשק גרעיני. איך משיגים את זה?

טוב, זרימה יציבה וחופש שיט מושגים ע״י קואליציות מקומיות. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקימה קואליציה ימית מקומית להגנה על נתיבי השיט במפרץ הפרסי. הסכמי הנורמליזציה בינינו לבין מדינות ערב היו אולי הדרך של ממשל טראמפ לקדם את האפשרות של קואליציות אזוריות רחבות יותר, לבלימת נוכחות הטרור האיראנית. ממשל ביידן ינסה לחזק בעלי ברית מקומיים ע״י משלוחי נשק, ואולי לבחון את המשך הנרמול.

מה עם הגרעין האיראני? אף ממשל אמריקני לא יהיה מעוניין לפעול צבאית מול טהרן אלא אם לא תהיה לו ברירה. קמפיין אווירי למחיקת תוכנית הגרעין האיראנית יסכן מטוסים אמריקנים ויסכן את הכוחות האמריקנים באזור. הוא גם עלול להביא את איראן לבצע פיגועים בארה״ב ואירופה, ולעצור את זרימת הנפט במפרץ הפרסי. במצב כזה הדרך היחידה לרסן את איראן תהיה פלישה קרקעית, ופלישה לאיראן תהיה כנראה המבצע הכי מורכב של האמריקנים מאז מלחמת העולם השנייה: איראן גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של 80 מיליון בני אדם, משלבת הרים ומדבר. פלישה קרקעית תהיה סיוט.

לכן לא אובמה, לא טראמפ ולא ביידן רצו או רוצים להשתמש באופציה הצבאית. כל אחד ניסה בדרך כזו או אחרת להביא את איראן להסכם. הלחץ המקסימאלי של טראמפ היה אמור להביא את איראן למשא ומתן על הסכם חדש, טוב יותר, ונכשל. במקום איראן חזרה להעשיר אורניום. ממשל ביידן עכשיו רוצה להחזיר את טהרן להסכם, ולשים את תוכנית הגרעין בהקפאה לכמה שנים במטרה להתפנות לתחרות מול סין ורוסיה.

ביידן לא רוצה לנקוט בקו עימות מול איראן משום שהוא לא רוצה להפנות משאבים למזרח התיכון. טראמפ לא רצה לפעול צבאית נגד איראן משום שהוא לא רצה להפנות משאבים למזרח התיכון. החריגה המשמעותית היחידה, חיסול סולימאני, בא אחרי תקיפה של השגרירות האמריקנית בעיראק והרג קבלן אמריקני. שני הממשלים מאוחדים ברצון שלהם להוריד את המזרח התיכון מסדר העדיפויות האמריקני. ביידן ירצה להוציא נכסים מכאן, ולשמור על הבעיות של האזור על אש קטנה. הממשל הבא אחריו אולי ירצה להטיל יותר סנקציות על איראן, או למצוא דרך לקרב מחדש את ישראל והערבים. אך גם הוא ירצה לתת את מינימום המשאבים לאזור. העולם החדש שלנו הוא עולם בו ארה״ב מתעניינת הרבה פחות מה קורה במזרח התיכון.

סיכום

ממשל טראמפ הביא לתודעה את מה שוושינגטון ידעה כבר עשור – הרגע החד קוטבי הסתיים. סין ורוסיה הן האתגר החדש. המזרח התיכון לא מצדיק את כל המשאבים שהושקעו בו. ממשל טראמפ נתן שם לתפיסה הזו: תחרות בין מעצמות, תחרות חדשה להשפעה באירו-אסיה. בפרק הבא נראה איך יראה העולם תחת התפיסה החדשה הזו, איך היא תעצב את הגלובליזציה, את אירופה ואת מזרח אסיה.


[1] עמוס הראל, ״בזמן שנותר לו, ייתכן שטראמפ מתכנן הרפתקה אחרונה באיראן״, הארץ, 13/11/2020. https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.9306901

[2] Philip Gordon, “A vision of Trump at War”, Foreign Affairs, Vol. 96, No. 3, May/June 2017.

[3] Tucker Higgins, “Trump thanks China’s Xi Jinping for handling of coronavirus”, CNBC, 24/01/2020. https://www.cnbc.com/2020/01/24/trump-thanks-chinas-xi-jinping-for-handling-of-coronavirus.html

[4] “Trump Praises Chinese Response to Hong Kong Protests, VOA News, 22/07/2019. https://www.voanews.com/usa/trump-praises-chinese-response-hong-kong-protests

[5] Jonathan Allen, “Trump: I'm hoping for new Iran deal that is 'better for them'”, NBC News, 11/05/2018. https://www.nbcnews.com/politics/donald-trump/trump-i-m-hoping-new-iran-deal-better-them-n873261

[6] David E. Sanger,Farnaz Fassihi, “Trump-Rouhani Meeting Was a Near Miss, but Iran Leaves the Door Open”, The New York Times, 26/09/2019. https://www.nytimes.com/2019/09/26/world/middleeast/trump-iran-rouhani.html

[7] Donald J. Trump, “National Security Strategy of the United States of America”, The White House, December 2017. https://trumpwhitehouse.archives.gov/wp-content/uploads/2017/12/NSS-Final-12-18-2017-0905.pdf

[8] Shaun Walker, “Russia cuts off gas supply to Ukraine after talks collapse”, The Guardian, 16/06/2014. https://www.theguardian.com/world/2014/jun/16/russia-cuts-off-gas-supply-ukraine

[9] ניצן דוד פוקס, ״פלג 18: המאבק על ים סין הדרומי״, המשחק הגדול, 17/06/2020. https://greatgame.blog/2020/06/17/%d7%a4%d7%9c%d7%92-18-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%99/

[10] “An introduction to Russia's military modernisation” in “Russia’s Military Modernisation: An Assessment”, IISS, May 2019. https://www.iiss.org/blogs/analysis/2020/09/rmm-introduction

[11] Brookings long game

[12] “Global military expenditure sees largest annual increase in a decade—says SIPRI—reaching $1917 billion in 2019”, SIPRI, 27/04/2020. https://www.sipri.org/media/press-release/2020/global-military-expenditure-sees-largest-annual-increase-decade-says-sipri-reaching-1917-billion

[13] “Industrial Capabilities: Report to Congress”, OSD A&S Industrial Policy, January 2021. https://www.businessdefense.gov/Portals/51/USA002573-20%20ICR_2020_Web.pdf?ver=o3D76uGwxcg0n0Yxvd5k-Q%3d%3d

[14] Matthew C. Klein, Michael Pettis, “Trade Wars are Class Wars: How Rising Inequality Distorts the Global Economy and Threatens International Peace”, USA: Yale University Press, 2020. p. 112-113

[15] Robert E. Lighthizer, “How To Make Trade Work for Workers”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 4, July/August 2020.

[16] “US Ship Force Levels: 1886-present”, Naval History and Heritage Command, 17/11/2017. https://www.history.navy.mil/research/histories/ship-histories/us-ship-force-levels.html#1993

[17] David B. Larter, Aaron Mehta, “The Pentagon is eyeing a 500-ship Navy, documents reveal”, Defense News, 24/09/2020. https://www.defensenews.com/naval/2020/09/24/the-pentagon-is-eyeing-a-500-ship-navy-documents-reveal/

[18] Gordon Corera, “Huawei’s business damaged by US sanctions despite success at home”, BBC News, 31/03/2021. https://www.bbc.com/news/technology-56590001

[19] “FINDINGS OF THE INVESTIGATION INTO CHINA’S ACTS, POLICIES, AND PRACTICES RELATED TO TECHNOLOGY TRANSFER, INTELLECTUAL PROPERTY, AND INNOVATIONUNDER SECTION 301 OF THE TRADE ACTOF 1974”, Office of The United States Trade Representative, 22/03/2018. https://ustr.gov/sites/default/files/Section%20301%20FINAL.PDF

[20] Alfred Romann, “Big steps taken to improve IP protection”, China Daily, 12/03/2019. https://www.chinadaily.com.cn/a/201903/12/WS5c89b988a3106c65c34ee94b.html

[21] Joseph R. Biden Jr., “Executive Order on Ensuring the Future Is Made in All of America by All of America’s Workers”, The White House, 25/01/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/presidential-actions/2021/01/25/executive-order-on-ensuring-the-future-is-made-in-all-of-america-by-all-of-americas-workers/

[22] Joseph R. Biden Jr., “Why America Must Lead Again”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, March/April 2020.

[23] James Traub, “Biden Is Getting Ready to Bury Neoliberalism”, Foreign Policy, 27/08/2020. https://foreignpolicy.com/2020/08/27/biden-is-getting-ready-to-bury-neoliberalism/

[24] Ned Price, “Department Press Briefing – April 22, 2021”, USA State Department, 22/04/2021. https://www.state.gov/briefings/department-press-briefing-april-22-2021/

[25] Carla Babb, “US Defense Secretary Wants INF-range Missiles in Asia”, VOA News, 03/08/2019. https://www.voanews.com/east-asia-pacific/us-defense-secretary-wants-inf-range-missiles-asia

[26] Joseph Trevithick, “This Is The Pentagon's $27 Billion Master Plan To Deter China In The Pacific”, The Drive, 05/03/2021. https://www.thedrive.com/the-war-zone/39610/this-is-the-pentagons-27-billion-master-plan-to-deter-china-in-the-pacific

[27] “FACT SHEET: Executive Order Addressing the Threat from Securities Investments that Finance Certain Companies of the People’s Republic of China”, The White House, 03/06/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/06/03/fact-sheet-executive-order-addressing-the-threat-from-securities-investments-that-finance-certain-companies-of-the-peoples-republic-of-china/

[28] Thomas Franck, “Senate passes $250 billion bipartisan tech and manufacturing bill aimed at countering China”, CNBC, 09/06/2021. https://www.cnbc.com/2021/06/08/senate-passes-bipartisan-tech-and-manufacturing-bill-aimed-at-china.html

[29] Nadia Schadlow, “The End of American Illusion”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 5, September/October 2020.

[30] Paul Belkin, Hibbah Kaileh, The European Deterrence Initiative: A Budgetary Overview, Congressional Research Service, Updated 01/07/2021.

[31] Josh Lederman, Officials: US agrees to provide lethal weapons to Ukraine, AP, 23/12/2017. https://apnews.com/article/moscow-north-america-donald-trump-ap-top-news-politics-e2d29e7cc9b84b808a928f49875d2bca

[32] Stuart Lau, Jacopo Barigazzi, “EU imposes sanctions on four Chinese officials”, Politico, 22/03/2021. https://www.politico.eu/article/eu-imposes-sanctions-on-four-chinese-officials/

[33] Hal Brands, “What Good Is Grand Strategy?: Power and Purpose in American Statecraft from Harry S. Truman to George W. Bush”, Cornell University Press, 2014. p. 41

[34] Benjamin Schwarz, Christopher Layne, “A New Grand Strategy”, The Atlantic, January 2002. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2002/01/a-new-grand-strategy/376471/

[35] Zaw Thiha Tun, “How Petrodollars Affect the U.S. Dollar”, Investopedia, 21/04/2020. https://www.investopedia.com/articles/forex/072915/how-petrodollars-affect-us-dollar.asp




פלג 74: תרמית פונזי בשם לבנון

תקציר

  1. הסיבה שלבנון נמצאת בהידרדרות כלכלית היא מפני שהאליטות של המדינה לקחו אותה בת ערובה, לקחו אותה בת ערובה בשביל לקבל כסף מערבי שיפצה אותם על תרמית הפונזי הראשונה בהיסטוריה שהייתה בפיקוח המדינה.
  2. מאז 1997 לבנון מחזיקה שער חליפין קבוע מול הדולר, בסביבות ה-1,500 לירות לדולר.
  3. בזמן ששער החליפין הקבוע הביא יציבות, הוא יצר שתי בעיות: בעיה ראשונה – עם הזמן השער הפך את הלירה ליותר יקרה ממה ששער חופשי היה יוצר. ללא בסיס ייצור, הכלכלה הלבנונית הפכה להיות יותר תלויה בשלושה מקורות מרכזיים: תיירות, תשלומים שמגיעים מהגולה הלבנונית, לבנונים שיצאו לחו״ל לעבוד, והמגזר הבנקאי.
  4. בעיה שנייה – בשביל להחזיק שער חליפין קבוע צריך הרבה מאוד דולרים ולבנון אינה מחזיקה במאזן סחר חיובי.
  5. החל מ-2011 קרו שלושה אירועים משמעותיים לכלכלה הלבנונית: מלחמת האזרחים בסוריה, ירידה במחירי הנפט גרמה לצמצום בתיירות ובתשלומים מלבנונים בחו״ל וסדרה של משברים פוליטיים בלבנון, שהפכו אותה פחות אטרקטיבית למשקיעים. כסף התחיל לברוח מהמערכת, והבנק המרכזי היה צריך אותו בשביל לקבע את שער החליפין.
  6. אז ב-2016 הבנק המרכזי מציע משהו שהוא קרא לו ״הנדסה פיננסית״: תהליך מורכב בו הוא מחליף חובות בשביל דולרים, מציע ריביות גבוהות על דולרים בהם הוא משתמש. כל עוד זרמו למערכת דולרים, ולא הייתה פאניקת משקיעים, לא הייתה בעיה. ב-2018 וב-2019 התחילה בריחה של הון, ונוצרה פאניקת משקיעים.
  7. השער של הלירה לדולר בשוק השחור התנתק מהשער הרשמי – מ-1,500 לירות לדולר ב-2018, ל-14 אלף היום. המשבר ההומניטרי בלבנון נובע מקריסת המטבע.
  8. כל עוד האליטות הלבנוניות לא מוכנות לבצע רפורמות משמעותיות בכלכלה ובממשל, וכל עוד הבנקים לא מוכנים לספוג את ההפסדים שהם יצרו, לבנון לא תקבל סיוע מתורמים מערביים. האליטות מסרבות, ובינתיים הכלכלה מדרדרת.
  9. הסיכוי שהמצב ידרדר למלחמת אזרחים הוא נמוך מאוד, משום שכל האליטות מעוניינות לקבל כסף מערבי ולהימנע מספיגת הפסדים. הדבר המשמעותי ביותר שישראל יכולה לעשות עבור העם הלבנוני הוא לעזור בסנקציות האירופיות על האליטות, לעזור לזהות נכסים ואישים. בונוס עבור ישראל הוא לסמן גם אישים העוסקים בפעילות הפיננסית של חיזבאללה באירופה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבועות האחרונים אנחנו רואים תמונות יותר ויותר מזעזעות מלבנון. אנחנו רואים מדינה שנראית על סף קריסה, ללא חשמל ברוב שעות היום, עם חוסר במזון, בתרופות בדלק, עם מטבע שאיבד כמעט 90 אחוזים מערכו [מקור]. יש תחושה שלבנון נמצאת על סף תהום, רגע לפני התמוטטות, רגע לפני מלחמת אזרחים, וזה מדאיג אותנו.

זה מדאיג אותנו כי אנחנו תוהים האם האנרכיה בלבנון תתפשט אלינו. איך היא תשפיע עלינו? האם אנחנו נראה גלי פליטים שיגיעו אל גבול ישראל? האם אנחנו נראה את חיזבאללה מנסה לעשות מחטף כלשהו בצפון בכדי להסיט את תשומת הלב? האם נראה מלחמת אזרחים חדשה על הגבול שתמשוך אליה את רוסיה, טורקיה ומדינות נוספות?

ואני חושב שבזמן שאנחנו מתמקדים במשבר, בהיבטים ההומניטריים שלו, בהיבטים הכלכליים שלו, בהיבטים הפוליטיים שלו, אנחנו לא מספיק מתמקדים באיך המשבר הזה קרה: איך לבנון נמצאת בהיפר-אינפלציה שמכרסמת את הכלכלה שלה? תגידו – כי לבנון סובלת מבעיות מבניות רבות, פוליטיות וכלכליות. בסדר. גם מדינות שסובלות מבעיות מבניות כמו גיאורגיה או אוקראינה לא רואות אינפלציה של 80%. במצב תקין מדינות לא מאבדות 90% מערך המטבע שלהן בתוך שנה.

פיחות משמעותי כל-כך במטבע קורה בדרך כלל רק אם יש סנקציות מאד חריפות נגד המדינה, היא חוותה אסון טבע כלשהו או שמתחוללת בה מלחמה. היפר-אינפלציה היא לא משהו שקורה כל יום. אז איך זה שהלירה איבדה 90% מערכה? איך זה שאנשים לא יכולים לקנות מזון? מה עומד מאחורי המשבר שגורם לכל אלו? מה עומד מאחורי הקטסטרופה של לבנון?

וכאן זה נהיה מעניין. אם אנחנו באמת יודעים מה עומד מאחורי המשבר, הסיכוי למלחמת אזרחים הוא קטן, למרות ההידרדרות במצב. איך? הסיבה שלבנון מדרדרת היא מפני שהאליטות שלה חטפו אותה. אני אישית לא זוכר שראיתי משהו כזה לפני: הסיבה שלבנון נמצאת בהידרדרות כלכלית היא מפני שהאליטות של המדינה לקחו אותה בת ערובה, לקחו אותה בת ערובה בשביל לקבל כסף מערבי שיפצה אותם על תרמית הפונזי הראשונה בהיסטוריה שהייתה בפיקוח המדינה. במה מדובר? על הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

הנדסה פיננסית

מהי תרמית פונזי? בגדול, תרמית פונזי מתרחשת כאשר אדם אחד, מנהל התרמית, מציע לאנשים להפקיד את כספם אצלו בשביל לקבל תשואות גבוהות. הוא מבטיח להם שהתשואות יגיעו משיטה עסקית כזו או אחרת – הוא ישקיע את הכסף במניות שיכפילו את ערכן, או ימכור מוצרים שיעשו רווח נאה אותו הוא יחלוק עם המשקיעים [עוד על תרמית פונזי, ראו בפרק הזה של ״כשבגרוש היה חור״].

מה שהמשקיעים לא יודעים הוא שאין באמת שיטה עסקית לגיטימית. אם המשקיעים יראו רווחים כלשהם, אלו רווחים שהגיעו ממשקיעים חדשים שהצטרפו לתרמית. התרמית מתבססת על כך שעוד ועוד אנשים מצטרפים אליה, וחלק מהכסף שהמשקיעים החדשים מביאים, מועבר למשקיעים הישנים כרווחים בשביל לדאוג שהם לא ימשכו את כספם. התרמית ממשיכה להתקיים כל עוד יש עוד כסף חדש, כל עוד מצטרפים משקיעים חדשים והישנים לא יוצאים.

מה קורה כשמשקיעים רוצים את כל הכסף בחזרה, או רוצים לצאת, או כאשר אין משקיעים חדשים? התרמית מתגלה. לפתע אנשים מגלים שאין באמת כסף, שאין להם עוד חסכונות. הדוגמה הכי ידועה שאנו מכירים היא תרמית הפונזי של ברני מיידוף שגנבה ממשקיעים כ-65 מיליארד דולר.

אז כך בגדול עובדת תרמית פונזי. איך היא קשורה ללבנון?

מאז 1997 לבנון מחזיקה שער חליפין קבוע מול הדולר, בסביבות ה-1,500 לירות לדולר [מקור]. הסיבה שלבנון מחזיקה שער חליפין קבוע היא בשביל למנוע אינפלציה גבוהה. לבנון תלויה לרוב הצרכים שלה בייבוא: מכוניות, דלק, מזון. בשביל לייצב את המחירים לצרכנים, בשביל לייצב את עלויות היבוא ליבואנים, מאז 1997 הוחלט על שער חליפין קבוע.

אולם בזמן ששער החליפין הקבוע הביא יציבות, הוא יצר שתי בעיות:

בעיה ראשונה: עם הזמן השער הפך את הלירה ליותר יקרה ממה ששער חופשי היה יוצר. מפני שהחזיקו את הלירה בשער קבוע מול הדולר, תוצרת לבנונית הפכה יותר יקרה ממה שהיה מתקבל עם שער חופשי. ברגע שהמטבע מתחזק מדי, אצל לבנון התייקרות הלירה הייתה סביב ה-25%, התוצרת המקומית הופכת יקרה מדי לזרים והייצוא הופך פחות תחרותי בשוק העולמי. בזמן ששער החליפין היה טוב ליבואנים, לצרכנים, הוא היה רע ליצרנים. ללא בסיס ייצור, הכלכלה הלבנונית הפכה להיות יותר תלויה בשלושה מקורות מרכזיים: תיירות, תשלומים שמגיעים מהגולה הלבנונית, לבנונים שיצאו לחו״ל לעבוד, והמגזר הבנקאי. כל עוד המערכת עבדה, כל עוד כסף נכנס, ללבנון לא הייתה בעיה.

אבל מה קורה כשהוא לא נכנס? שלושת המקורות האלו קשורים זה לזה: במקרה של האטה כלכלית עולמית, תהיה פחות תיירות. לבנונים בחו״ל ירוויחו פחות, והמערכת הבנקאית תראה פחות כספים זורמים אליה. הכלכלה הלבנונית הפכה שבירה מאוד לזעזוע עולמי.

בעיה שנייה: בשביל להחזיק שער חליפין קבוע צריך הרבה מאוד דולרים ולבנון אינה מחזיקה במאזן סחר חיובי. במאזן סחר חיובי מדינה מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת, וצוברת מטבע חוץ בשביל לקבע את שער החליפין שלה. כך עושה לדוגמה סין. אבל ללבנון יש בעיה – יש לה גרעון סחר, היא מייבאת הרבה יותר ממה שהיא מייצאת, ודולרים יוצאים מהמדינה.

לכן הבנק המרכזי של לבנון חייב למצוא דרך בכל זאת להמשיך ולצבור דולרים, למשוך דולרים כדי לשמור על שער חליפין קבוע. איך הוא עשה את זה?

עד 2016 הבנק המרכזי הסתמך על הצעת ריביות גבוהות לבנקים על הפקדות דולרים ומטבע מקומי, וכך הוא עודד בנקים פרטיים לשים את הדולרים אצלו בתמורה לריבית. כל עוד לבנקים המסחריים זרם כסף מחו״ל, ולמדינה מתיירות, המערכת עבדה.

אולם החל מ-2011 המערכת הפסיקה לעבוד. החל מ-2011 קרו שלושה אירועים משמעותיים לכלכלה הלבנונית: מלחמת האזרחים בסוריה הקטינה את הייצוא הלבנוני והגדיל האת גרעון הסחר, מה שהכריח את הבנק המרכזי להשיג עוד דולרים.

שנית, ירידה במחירי הנפט גרמה לצמצום בתיירות ובתשלומים מלבנונים בחו״ל. שני הדברים קשורים: רבים הלבנונים שגרים ועובדים במדינות המפרץ, ומכיוון שהייתה ירידה במחירי הנפט הם הרוויחו פחות. בנוסף רבים התיירים בלבנון שמגיעים ממדינות המפרץ, וברגע שמחירי הנפט ירדו לאנשים היה פחות כסף בכדי לצאת ולטייל. כך קרה שלמרות שלבנון היא מדינה שמייבאת נפט, ירידה במחיר הנפט פגעה בכלכלה. בד״כ מדינה שמייבאת נפט חווה צמיחה כלכלית אם יש ירידה במחיר. לא בלבנון.

שלישית, סדרה של משברים פוליטיים בלבנון, שהפכו אותה פחות אטרקטיבית למשקיעים. אם זה משברים בבחירת הנשיא ואם זה משברים בבחירה של ממשלה, משברים בהעברת תקציב ועוד. ההשקעה הזרה בלבנון קטנה, והכסף שנכנס לבנקים המסחריים קטן גם הוא.

ביחד, שלושת האירועים האלו החלו ללחוץ את המערכת הבנקאית הלבנונית. הדבר הציב בפני הבנק המרכזי של לבנון שלושה אתגרים משמעותיים:

א׳ איך אני עוזר לממשלה לממן את החובות הגדלים שלה.

ב׳ איך אני משיג דולרים בכדי לייצב את שער החליפין של הלירה לדולר.

ג׳ איך אני דואג לנזילות אצל הבנקים המסחריים, שלא יתמוטטו.

אז ב-2016 הבנק המרכזי מציע משהו שהוא קרא לו ״הנדסה פיננסית״ [מקור]. במסגרת ״ההנדסה הפיננסית״ הבנק המרכזי קונה מהמדינה אג״ח ממשלתי שמתומחר בדולרים. המדינה מנפיקה אגרות חוב לשוק הבינ״ל שמתומחר בדולרים.

הבנק קונה מהמדינה את אותו אג״ח ונותנת בתמורה מטבע מקומי, שמשמש לתשלום משכורות, ותשלום תקציבים.

הבנק המרכזי, שכעת מחזיק באג״ח בדולרים, נותן אותו לבנקים המסחריים, בתמורה לדולרים ממש. בשביל למשוך אותם לעשות זאת, הוא מציע להם ריבית גבוהה על הדולרים שהעבירו לו, סביב ה-5.5% אם לא יותר [מקור].

כעת הוא עושה דבר נוסף: הוא פונה לבנקים המסחריים ומציע להם שבנוסף לריבית שהם מקבלים על הדולרים שהם הפקידו, ובנוסף לאגח הממשלתי שהוא העביר להם, הם יכולים לקחת מהבנק המרכזי הלוואה במטבע המקומי – לירות – ששוות ערך ל-125% מהפקדת הדולרים שלהם, ולהפקיד את ההלוואה בבנק המרכזי, ולקבל עליה ריבית גבוהה בלירות. כלומר לא רק שהבנקים מקבלים ריבית על הדולרים שהפקידו, הם גם מקבלים ריבית על הכסף שהם לוו מהבנק המרכזי.

מה הבנק המרכזי מרוויח מזה? הוא מגדיל את הנזילות של הבנקים ועוזר לייצב את המערכת הבנקאית של הבנקים, ולכאורה עוזר לה להפוך להיות יותר אטרקטיבית למשקיעים זרים.

הבנקים הבינו את הרעיון, והציעו ריביות גבוהות על הפקדה של דולרים אצלם, כדי שיוכלו להפקיד אותם בבנק המרכזי. ב-2016, אחרי המשבר הפיננסי העולמי, ברוב העולם הריביות אפסיות. פתאום בלבנון האנשים יכולים על הפקדת דולרים בבנק לקבל 3 או 4% ריבית. טירוף!

דולרים זרמו ללבנון והם זרמו לבנק המרכזי. הבנק המרכזי אסף את הדולרים עליהם הוא הבטיח ריבית, והשתמש בהם בשביל לשמור על  שער חליפין קבוע ולעזור בקניית יבוא או כל דבר אחר שנדרש.

כל עוד המערכת קיבלה דולרים מבחוץ הכול עבד. לא היה חשש של משקיעים לפקדונות שלהם, ועל הנייר הם צברו ריביות נאות. אולם ברגע שהם רצו את הדולרים, הם גילו לפתע שהדולרים קיימים רק על הנייר – והם לא יכולים למשוך אותם.

ב2018-2019, התחילו סדרת משברים בלבנון. משבר פוליטי, כלכלי, ועוד. המשברים הללו גרמו למשקיעים זרים למשוך את הדולרים שלהם החוצה. הבריחה של דולרים גרמה לפיחות בלירה, והבנק המרכזי נאלץ להתערב. הוא מנע משיכת דולרים ממנו ע״י הבנקים המסחריים, ואלו מנעו משיכה ע״י לקוחות.

בבת אחת בסוף 2019 המחיר של לירה-דולר בשוק השחור קפץ. הערך הרשמי היה עדין 1500 לירות לדולר. השער שהבנקים היו מוכנים לתת לאנשים למשוך דולרים – היה של 3500 לירות לדולר. מה הכוונה בלמשוך דולרים? אם היה לכם פיקדון בדולרים בבנק, לא יכולתם למשוך אותו בדולרים אך כן בלירות, בשער של 3,500 לירות לדולר. הבעיה שבעוד השער הרשמי היה 1,500 לירות לדולר, והשער שהבנקים היו מוכנים לתת הוא 3,500 לירות לדולר, השער בשוק השחור הגיע ל-8,000 דולר וכיום כבר עומד על 14,000 לירות לדולר. כלומר אם תמשכו את הפיקדון הדולרי שלכם בלירות מהבנק, תקבלו רק רבע מהערך שלו בלירות.

הפער בין השער הרשמי לשוק השחור נובע מהמחסור בדולרים, וחוסר האמון ביכולת של הבנק המרכזי לייצב את שער החליפין. אם הבנק המרכזי היה יכול להעביר דולרים לבנקים המסחריים, והבנקים המסחריים היו יכולים להעביר דולרים לאנשים, המחסור בדולרים היה קטן והאמון בערך הלירה גדל. האינפלציה הייתה מתמתנת ואנשים היו יכולים לרכוש מזון דלק ותרופות.

המשבר הכלכלי בלבנון הוא משבר פיננסי בבסיסו. הבנק המרכזי הציג עתודות מט״ח שלא באמת היו לו – כי הוא שילם ריביות גבוהות על הדולרים שלקח מהבנקים – וקריסת תרמית הפונזי הביאה לקריסה של הלירה. הבנק המרכזי לא עשה את זה מתוך רשעות – הוא פשוט חיפש דרך לייצב את הכלכלה הלבנונית. מה שדרוש עכשיו הוא החזרת האמון בלירה, וייצוב מחדש של המטבע.

קרן המטבע הבינלאומית נכנסה לשיחות עם ממשלת לבנון באביב 2020, אחרי שלבנון הודיעה על חדלות פירעון על 1.2 מיליארד דולר של חוב [מקור]. קרן המטבע הבינלאומית הציעה בין 20 ל-40 מיליארד דולר ללבנון בשביל לייצב את המערכת הפיננסית, בתמורה לשורה של רפורמות, אם בממשלה, אם בבנקים, אם בכלכלה [מקור]. הערכות קרן המטבע היו שהמערכת הבנקאית הפסידה כ-70 מיליארד דולר, וחלק מההפסד הזה יצטרכו לספוג הבנקים והמפקידים הגדולים, אם בצורה של תספורת על הפיקדונות שלהם לבנק המרכזי, אם במכירה של נכסי הבנקים כדי לכסות את ההפסדים.

אולם מאז אביב 2020 הדיונים בין לבנון וקרן המטבע לא המשיכו. למה? מפני שהפרלמנט הלבנוני שלל מכל וכל את הטענה שההפסד היה 70 מיליארד דולר. הוא טען כי ההפסד הוא רק 20 מיליארד דולר, ולכן לא נדרש סיוע גדול מקרן המטבע הבינ״ל, אלא מספיקים 10 מיליארד דולר שתעביר הקרן, ואת שאר החוב המדינה תממן ע״י מכירת נכסים ממשלתיים או אדמות [מקור]. במילים אחרות, הפרלמנט ביקש מקרן המטבע סכום קטן יותר ממה שהיא מעוניינת להציע. למה שהוא יעשה את זה?

בשביל שהבנקים והאליטות הקשורות אליהם לא יפסידו כלום מההתמוטטות הפיננסית. 18 מתוך 20 הבנקים הגדולים בלבנון נשלטים ע״י פוליטיקאים או משפחות פוליטיקאים [מקור]. כאשר קרן המטבע דרשה שהבנקים יספגו חלק מההפסדים, הם הפעילו את הפרלמנט כדי להתנגד להצעה של הקרן. במקום שהמדינה תגן על עצמה ועל האזרחים, הפרלמנט דורש להגן על הבנקים.

כמובן שקרן המטבע הבינ״ל סירבה להצעה הזו. היא דוחה לחלוטין את הדרך שבה חישבו את ההפסדים ואין תורם מערבי שיהיה מוכן לתת כסף ללבנון ללא רפורמות משמעותיות. כי אחרת, כל כסף שיוכנס ללבנון ישמש להמשיך ולקיים את המערכת השבורה של הבנק מרכזי. הם לא יתרמו בלי שהאליטות הפוליטיות יסכימו להקים סוף סוף ממשלה יציבה שמוכנה להביא שקיפות למערכת הפיננסית, להשקיע יותר בתשתיות ולנהל באופן אחראי את הכלכלה במקום לחלק אותה בשביל שלמונים.

ברור שהמערכת הפוליטית בלבנון לא מעוניינת בזה. ברור גם שאחד השחקנים החזקים בה – חיזבאללה – מאד לא רוצה שתגיע שקיפות למערכת הפיננסית בלבנון כי אז יהיה הרבה יותר קל על ארה״ב לדוגמא להפעיל נגדו סנקציות, אם ידעו מהם בדיוק חשבונות הבנק המשמשים אותו ובאיזה בנקים הוא משתמש.

לכן מה שקורה מאז קיץ 2020, אז נתקעו סופית המגעים עם קרן המטבע, הוא שלבנון מדרדרת מדחי אל דחי משום שהאליטות לא מוכנות לרפורמות. הן לא מוכנות לספוג את הנזקים שהן יצרו, והן לא מוכנות לעשות צעד שיהיה טוב למדינה, אך רע להן. מה שאנחנו רואים בלבנון זו לא קריסה בגלל כוח טבע, או מלחמה, אלא פשוט אליטות שמעדיפות לראות את המדינה מתפוררת מאשר לדאוג לה.

משמעויות לישראל

מה הניתוח הזה אומר בשבילנו, בשביל ישראל?

המשבר הנוכחי בלבנון הוא משבר שהאליטות הלבנוניות מאפשרות על מנת לקבל כספים מערביים. הן נותנות לעם הלבנוני להידרדר עד כדי הגעה לפת לחם, להידרדר לרעב על מנת שהכסף יישאר אצלם. הן לא מוכנות לבצע רפורמות ולספוג את ההפסדים.

מצד אחד יש כאן משהו עצוב ומזעזע, שאליטות במדינה מחזיקות אותה כשבוייה בשביל הכיס שלהן. מצד שני זה גם אומר שכרגע אף אחד בתוך האליטות בלבנון לא מעוניין להתחיל מלחמת אזרחים. חסרה לנו הלוגיקה שמביאה למלחמת אזרחים: אין כאן עדות שנלחמות על המשאבים, או נלחמות על כוח פוליטי. כל האליטות של כל העדות נמצאות מסביב לצלחת ורוצות את הכסף. הן ביחד ממתינות שהעולם יביא להן את הכסף.

לכן מאוד לא סביר כרגע שנראה מלחמת אזרחים. כולם רוצים את ליטרת הבשר שלהם. אולם זה יוצר קושי חדש: אם האליטות חטפו את המדינה, מאד קשה לחשוב על דרך בה סיוע הומניטרי ללבנון לא בא ומשרת את האליטות. האינטרס של ישראל הוא לראות לבנון יציבה ומשגשגת, מדינה תקינה שדחקה החוצה את חיזבאללה. אולם כל סיוע שניתן יוריד את הלחץ מהאליטות וייתן להן עוד זמן שבו לא יתמודדו עם המשבר שיצרו.

אז מה כן ישראל צריכה לעשות? מה צריך להיות כיוון הפעולה שלנו?

יש לנו שלושה קווים מרכזיים במדיניות התגובה הישראלית.

הראשון הוא הקו הביטחוני. האליטות משחקות משחק מסוכן שכנראה לא יסתיים במלחמת אזרחים, אבל עלול לגרום להתמוטטות המדינה הלבנונית, או מהומות רחבות. הדבר עלול להביא לגלי מהגרים שיגיעו אלינו. לכן צריך קודם כל לוודא שגדר הביטחון בצפון תקינה, צריך לעבות את כוחות הביטחון, על מנת שיוכלו להתמודד עם כמות הפליטים הגדולה שתגיע אלינו, ולייצר תוכנית פעולה מה עושים אם אלף-אלפיים-עשרת אלפים איש מחליטים שהם רוצים לפרוץ את גדר הביטחון ולחדור לשטח ישראל.

באותו קו של צמצום הנזק מלבנון אנחנו צריכים גם להבין מה עושים אם חיזבאללה יירה עלינו, לדוגמה במסגרת הסלמה מול הפליטים בגבול. או מה יקרה אם הוא ינסה לחטוף חיילים על הגבול. אני מניח שלצה״ל יש כיום תוכניות להסלמה אפשרית בגבול, וסביר להניח שהתוכניות האלו כוללות הטלת כך וכך טון פצצות על אזורי תעשייה בלבנון, על תשתיות, על מרכזי מסחר ושלטון. אסטרטגיה של ״בעל הבית השתגע״. הרעיון הוא לגבות מחיר מהמדינה הלבנונית, בה ישראל בסופו של דבר רואה כאחראית לפעילות החיזבאללה, וגם ליצור נזק לאזרחי לבנון, כדי שחיזבאללה יהסס לפעול מולנו שוב. אולם מול המצב הנוכחי בלבנון, צריך לחשוב מחדש על כל החלק הזה במלחמה, וקרוב לודאי שצריך להשמיט ממנה תוכניות על פגיעה בכלכלה הלבנונית.

למה? א׳ כי המדינה הלבנונית לא באמת יכולה לנהל את חיזבאללה. חיזבאללה פועל לפי האינטרס שלו, עם המדינה הלבנונית חלשה מכדי לאיים עליו.

ב׳ אין ממש כלכלה לבנונית לתקוף. לבנון נמצאת על סף קריסה. את מה נפציץ? תחנת כוח שלא עובדת? את בתי הזיקוק שלא פועלים שנים? זה מזכיר לי בדיחה של רובין ויליאמס שצחק על המלחמה באפגניסטן: זה לא יעזור להפציץ את הטאליבן לעידן האבן, כי בשבילם זה יהיה שדרוג. אין טעם להשמיד תשתיות שלא עובדות.

ג׳ הדבר הכי גרוע, הוא שלבנון תסכים לרפורמות בעקבות מהלך פוליטי שיתסכל את חיזבאללה, חיזבאללה ינסה למשוך אותנו למלחמה ואז אנחנו רגע אחרי שהעולם מסכים להעביר ללבנון 20 מיליארד דולר, נפער חורים חדשים בתשתיות המתפוררות של המדינה. איך זה יראה? הנזק הדיפלומטי יהיה עצום. הנזק האסטרטגי יהיה עצום, משום שנעכב את החזרה ליציבות של לבנון. ולא ברור מה הערך הצבאי יהיה.

כן, צה״ל צריך להתכונן למלחמה מאסיבית נגד חיזבאללה. הוא צריך לבנות בנק מטרות של מבני חיזבאללה, מפקדי חיזבאללה, תשתיות. צריך לוודא שהמלחמה מצומצמת לחיזבאללה ולתשתית שלו בלבנון. תקיפה בכל לבנון לא תיתן כלום ורק תוסיף נזק למדינת ישראל.

אז זה הקו הראשון, קו הביטחון.

הקו השני צריך להיות לנסות ולסייע לאזרחי לבנון. לסייע מבחינה מינימלית של מזון ותרופות, גם משום שזה המעשה המוסרי הנכון, וגם כדי להפחית את מספר הפליטים שיזרמו אלינו. אולם הסיוע לא צריך להיות רק הומניטרי, והוא צריך לחפש ולעקוף כמה שאפשר את האליטות הלבנוניות והמדינה הלבנונית.

אנחנו יכולים לדוגמה – וזה משהו שכבר דברתי עליו בפרק ״בצל הארזים״ פרק 26, לפני כמעט שנה [ראו כאן] – לסייע עם ידע טכני בתחומים כמו חקלאות, ניהול מים, אנרגיה, ורפואה. אפשר להציע רכיבים להקמת תחנות סולאריות בלבנון, דרך גוף בינ״ל כמו האו״ם או ארגון סיוע אחר – לאפשר לכפרים וערים להחזיק לעצמם חלק מאספקת החשמל.

אולי אפשר לסייע גם ע״י שימוש במערכת הבנקאות הישראלית בכדי להעביר תשלומים מחו״ל לעיירות בלבנון וכך לעקוף את המערכת הפיננסית הלבנונית שנמצאת במשבר, ולתת לסחר והכלכלה הלאומית לחזור ולפעול. חיסוני קורונה. יש המון אפשרויות לעזרה ישראלית לעם הלבנוני.

המטרה היא לבוא ולעזור לאנשים לעבוד, לחיות ולשרוד את המצב הזה, ולעשות את זה תוך כדי עקיפת המערכת הלבנונית. לא להחדיר כסף למערכת הלבנונית, גם אם הדבר יגרום לה להתמוטט. אבל לעזור לעם הלבנוני לשפר את חייו.

עכשיו תגידו: ״אבל זה מוריד את הלחץ מהאליטות!״ נכון. ולכן מגיע הקו השלישי.

הקו השלישי אומר שאנחנו רוצים לעזור למדינות המערב, אירופה וצרפת בעיקר, להפעיל לחץ אפקטיבי על האליטות בלבנון. האיחוד האירופי מתכוון להטיל סנקציות נגד האליטות בלבנון [מקור]. ישראל יכולה לעזור בזיהוי חברות, נכסים, בהבנת הערוצים דרכם האליטות הבריחו כספים ולאן הם העבירו אותם.ֵ

המטרה בסנקציות היא להפעיל לחץ כלכלי שיכריח את האליטות לקבל את ההחלטות הנכונות. הבונוס שמדינת ישראל תקבל הוא אם חלק מהאנשים שיסומנו לסנקציות יהיו גם מעורבים בפעילות הפיננסית של חיזבאללה באירופה. סוף-סוף נוכל לפגוע בגיוס הכספים של הארגון ביבשת.

סיכום

לבנון נמצאת במשבר שלא נובע ממלחמה או אסון טבע. הוא נובע ממערכת פיננסית שהפכה לתרמית פונזי. מדינת ישראל צריכה לעזור לעולם לרדוף את האליטות שגרמו למשבר הזה עד שהן יקבלו אחריות ועד שהן יבצעו את הרפורמות שאולי יכאבו לכיס שלהן – אבל יהיו טובות לאזרחי לבנון.

באותו זמן מדינת ישראל כן צריכה לעזור לרשויות מקומיות, לערים ולכפרים בלבנון. אולי כדאי אפילו לשים קו טלפון או מייל בשביל ראשי הערים והכפרים שרוצים סיוע. לא סיוע כספי, אנחנו לא נשפוך כסף על תשתיות בלבנון, אבל כן סיוע בידע, בטכניקה, אולי בחיבור לגופים פיננסים שיכולים לעזור להם להקל על החיים. ישראל יכולה לעזור ללבנון, ובדרך לעזור גם לעצמה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 73: שינוי לטובה

תקציר

  1. הניתוחים בפל״ג מתמקדים בעיקר בבעיות בעולם: במשברים, במלחמות, בקשיים. אולם משברים וקשיים הם מה שמעודד חדשנות והתפתחות.
  2. השינויים בעולם שלנו, המעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי, מעודדים חדשנות טכנולוגית, מחקר מדעי, ואת הההתחזקות של מעצמות אזוריות. המערב מתחזק שוב, עם מדינות כמו יפן, בריטניה וצרפת לוקחות על עצמן יותר אחריות בזירה הבינלאומית. ארה״ב, כחלק מהתחרות עם סין, משקיעה סכומים הולכים וגדלים במחקר מדעי וטכנולוגיה.
  3. השיבושים שאנו חווים עכשיו הם חלק מהשינוי הגדול בזירה הבינלאומית – שינוי שמבטיח לנו עידן חדש של טכנולוגיה, של שגשוג, ושל מערכת בינלאומית הרבה יותר דינמית.

להורדת הפרק – קישור.

אחרי הפרק האחרון פנה אלי מנוי של פל״ג בבקשה שלא ציפיתי לה – האם אפשר להוסיף לסקירה העולמית גם ״סיבות לאופטימיות״? עם כל הדיבורים על מתח גדל בין רוסיה וסין לארה״ב, אינפלציה דוהרת במזון, החזרה של הקורונה לחיינו, הסקירה הפכה בשבילו קשה לקריאה.

לא ציפיתי לבקשה הזו מפני שתמיד חשבתי שאחד הדברים שהניתוח בפל״ג נותן לכם הוא שקט נפשי ותחושת ביטחון בנוגע למה שקורה בעולם. רוב גופי החדשות משתמשים בפחד והיסטריה כדי ליצור עניין. הם אוהבים לנפח סיפורים ולהפוך אותם דרמטיים ובדרך כלל שליליים. הם יוצרים תחושה שהעולם הוא אפל וכאוטי, שהוא לא מובן לנו ושהוא עוין לנו.

אני משתדל לעשות את ההפך הגמור. אני מנסה להראות שמה שנחשב דרמטי הוא לא באמת דרמטי. אני מנסה להוציא אוויר מסיפורים מנופחים. אני רוצה להראות לכם שהעולם הוא מובן, שיש בו היגיון, ואנחנו יכולים לחזות מה יקרה בו ולהתכונן בהתאם.

אבל יכול להיות שבניסיון שלי רק לנתח את האירועים, השמטתי את ההשקפה שלי על הדברים. אני לא פסימי בנוגע למה שקורה בעולם. להפך – אני חושב שיש הרבה מקום לאופטימיות מול מה שקורה עכשיו בזירה הבינלאומית. אני רואה במתיחות הגדלה בין רוסיה וסין לארה״ב תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה האנושית, תחילתו של עידן חדש של טכנולוגיה, של מדע, של חופש ושגשוג.

זה אולי ישמע מפתיע בהתחשב בכך שאנחנו בעיקר מדברים כאן בפל״ג על בעיות, על מאבקים: על המחסור בשבבים, על השיבוש בלוגיסטיקה העולמית, על מטוסים סינים בשמי טאיוואן וטנקים רוסים במזרח אירופה. אולם בעיות, מאבקים, תחרות, הן מה שיוצר שינוי. כשאני מדבר על אינפלציה, אני חושב לא רק על עליית מחירים, אלא גם לחץ חדש על חברות לחדש ולהתפתח. כשאני מדבר על התחרות בין סין לארה״ב, אני חושב לא רק על האפשרות של סכסוך צבאי במזרח אסיה, אלא גם על השקעה פדראלית במדע וטכנולוגיה. כשאני מדבר על עזיבת האמריקנים את המזרח התיכון, אני חושב לא רק על התחזקות איראן, אלא גם על ההתחזקות האפשרית של ישראל.

בניתוח היום אני רוצה לתת לכם את ההשקפה האופטימית שלי על מה שקורה בעולם, את הצד השני של כל המשברים והקשיים שמתרחשים היום. אני חושב שאנחנו בפתחו של עידן חדש ומרגש, דווקא בגלל התחרות הגדלה בין ארה״ב וסין. אני חושב שהתחרות הזו תוליד שתי מגמות חשובות: היא תביא חדשנות טכנולוגית ומדעית כמוהה לא ראינו מזה 20 שנה. והיא תביא לחיזוק מחדש של המעצמות האזוריות בעולם, שיביאו לנו מצד אחד יותר תנודתיות, ומצד שני מבנה בינלאומי יציב יותר. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מעולם האתמול לעולם המחר

בשביל להבין למה אני אופטימי בנוגע לשינויים שעוברים על עולמנו, צריך להבין קודם מה בדיוק השינוי שקורה – מאיפה לאיפה אנחנו הולכים.

הסדר העולמי הישן שלנו התעצב במהלך המלחמה הקרה, במערכת בינלאומית דו-קוטבית הנשלטת ע״י בריה״מ וארה״ב. ארה״ב לקחה על עצמה את ההגנה של העולם החופשי, קידמה סחר גלובאלי, ואפשרה למערב אירופה ויפן ליהנות מעשורים של שלום [ראו כאן]. אנחנו כולנו נהנו מהשגשוג שהמלחמה הקרה הביאה, כמו גם מהפיתוחים הטכנולוגים החשובים שהתרחשו במסגרתה: המחשב האישי, האינטרנט, לוויינים ועוד.

התקופה שאליה אנו הולכים היא עולם רב-קוטבי חדש, עם ארה״ב עדיין כמעצמת העל היחידה של העולם, אך במקביל לה יהיו עוד מעצמות אזוריות רבות – סין, יפן, רוסיה, צרפת, הודו ועוד. המעצמות האלו יתחרו זו עם זו על אזורי השפעה, על גישה לשווקים ומשאבים.

התחרות בין המעצמות מעולם לא נעלמה מהעולם, גם לא במלחמה הקרה. במהלך המלחמה הקרה צרפת המשיכה לנהל מבצעים צבאיים במערב אפריקה. טורקיה פלשה לצפון קפריסין. ישראל ומדינות ערב ניהלו סדרה של מלחמות זו בזו. אך התחרות הייתה בעצימות נמוכה יותר משום שהמעצמות התעשייתיות הגדולות של העולם היו מותשות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. לדוגמה בריטניה איבדה את רוב הנכסים האימפריאליים שלה בשנות ה-50׳ וה-60׳, והצטמקה מאימפריה חובקת עולם לאי במערב אירופה. גרמניה חולקה. יפן קיבלה על עצמה חוקה פציפיסטית והשקיעה את מאמציה בשיקום הכלכלה. רוב המעצמות היו שקועות בנושאי פנים, מותירות את הזירה הבינלאומית חופשית לאמריקנים ולסובייטים.

עם נפילת בריה״מ העולם הדו-קוטבי נכנס לרגע החד-קוטבי: ארה״ב הפכה למעצמת העל היחידה של העולם, והייתה תחושה שדמוקרטיה ושוק חופשי עומדים לכבוש את הגלובוס [ראו כאן]. כפי שהראתי בסדרה ״פוסט-אימפריום״ התחושה בארה״ב הייתה שהגיע קץ ההיסטוריה, ולארה״ב לא נותר אלא לקטוף את הפירות של הניצחון על הסובייטים [ראו כאן].

וושינגטון נכנסה לתחושה של אופוריה, בטוחה שדברים כמו מלחמה ותחרות הם מאחוריה, שההיסטוריה מאחוריה. אבל זה לא היה נכון לכל העולם, ובטח לא נכון לשתיים מהמעצמות החשובות של אירו-אסיה: רוסיה וסין. רוסיה וסין לא הפכו דמוקרטיות או ליברליות בעקבות המלחמה הקרה. לרוסיה הייתה תקופה קצרה של ניסיון בדמוקרטיה בשנות ה-90׳, אך זו התאפיינה בשחיתות, משברים כלכלים ופוליטיים. אני זוכר ששמעתי פעם עדות של מפקד לשעבר בספצנאז עד כמה האנרכיה הייתה חמורה: הוא המליץ לאשתו שכאשר דופקים בדלת, שקודם תכסה עם האגודל את העינית. אם עדיין נשאר אגודל, שתפתח את הדלת לראות מי שם.

סין ראתה הפגנות סטודנטים בשנות ה-80׳, אך המפלגה הקומוניסטית לא נסוגה מהשליטה שלה בחברה ובכלכלה. כשביל קלינטון דחף לנרמל את יחסי הסחר בין ארה״ב וסין, הוא דחף לנרמל אותם תוך ידיעה שעדיין מדובר במדינה קומוניסטית עם דיקטטורה מפלגתית. הוא קיווה שהסחר החופשי ישנה אותה, אך לא דרש זאת [ראו כאן].

האירוניה היא שהרגע החד-קוטבי עצר את התפשטות הדמוקרטיה והשוק החופשי בעולם. במקום לעזור למוסקבה עם תקופת המעבר, במקום ללחוץ את המפלגה הקומוניסטית בסין לבצע וויתורים, ארה״ב שקדה על הסכמי סחר וצמצום כוחה הצבאי, בטוחה שההיסטוריה לצידה ושאת הבעיות של רוסיה וסין הזמן יפתור.

פיגועי ה-11/9 לא שינו את הגישה בוושינגטון. הם הזכירו לאמריקנים שקץ ההיסטוריה לא הגיע עדיין לכל העולם, אך הם הפנו את מבטה של אמריקה למזרח התיכון, לא לבייג׳ין ומוסקבה. ארה״ב ונאט״ו פתחו במאמץ רב-שנים לנסות ולהפוך את עיראק ואפגניסטן למדינות דמוקרטיות וליברליות, בשביל שיפיצו את הרעיונות של חופש וקפיטליזם לאזור. המערב קיווה לייצא את קץ ההיסטוריה למזרח התיכון. זה לא עבד.

בינתיים רוסיה וסין היו חופשיות לפעול בזירה הבינלאומית. זו נקודה מעניינת: התפיסה של סין כמעצמת-על חדשה התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני. התפיסה שארה״ב שוקעת התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני.

קחו כדוגמה את ״דרך המשי החדשה״: דרך המשי בדרך כלל מוצגת כפרויקט סיני אדיר לכיבוש העולם, שמדינות רבות מיהרו להצטרף אליו. אולם, למה כל-כך הרבה מדינות, רובן מדינות מתפתחות, מיהרו לבקש השקעה סינית בתשתיות שלהן? האם זה מפני שהן ראו בסין את מעצמת העל הבאה? לא. הן הצטרפו מפני שסין הייתה היחידה להציע כסף. בשנים שאחרי המשבר הפיננסי של 2008 משקיעים מערביים הפכו עוד יותר זהירים בהשקעות שלהם. ארה״ב הייתה מרוכזת במזרח התיכון. העולם המתפתח שיווע להשקעות, וסין הייתה המקור המרכזי להן [מקור]. העולם המתפתח ישמח לקחת כסף מערבי, אם יציעו לו.

הדבר גם נכון למה שמוצג כ״כיבוש הסיני של אפריקה״: זה לא שסין הפכה למנהיגה החדשה של היבשת השחורה, היא פשוט המדינה היחידה שהציעה כסף עבור תשתיות נחוצות [מקור]. הציעה משום שהמצב משתנה, עם המערב מבין את החשיבות בהשקעה באפריקה.

התפיסה שלנו של סין כמעצמת על עולה התגבשה בתקופה בה המערב היה ממוקד בסוגיות אחרות, וראה בסין פרטנר לסדר הליבראלי. עם השנים המערב הבין שסין אינה מעוניינת להיות חברה בסדר הליבראלי הקיים, אלא לשנות אותו לצרכיה. אין כאן ביקורת על סין – אני מבין למה סין לא מתעניינת להפוך לחברה בסדר עולמי שלא היא עיצבה. יש כאן פשוט הבחנה: סין פעלה במשך עשור וחצי בתוך וואקום.

עכשיו זה משתנה. ארה״ב רואה בסין מתחרה. האיחוד האירופי רואה בסין מתחרה. יפן רואה בסין מקור לדאגה [מקור]. כל המדינות האלו ומדינות נוספות מחפשות דרכים לאזן מול היתרון התעשייתי של סין. כל המדינות האלו מחפשות להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלהן מול סין. חלק מהמדינות האלו – ארה״ב, יפן, הודו, בריטניה – מחפשות לבנות יתרון צבאי מול סין. והעימות הגלובאלי החדש טוב לחדשנות וטוב ליציבות הגלובאלית.

עידן חדש של טכנולוגיה

קחו כל מוצר טכנולוגי או יום-יומי שיש לכם, ותגלו שלחלקם יש שורשים בטכנולוגיה צבאית ובתחרות גיאופוליטית. האינטרנט? התחיל כרעיון לרשת תקשורת שתשרוד מלחמה גרעינית [מקור]. GPS? פותח בשנות ה-70׳ בשביל להנחות נשק [מקור]. נעלים אתלטיות? פותחו בשביל ההליכה על הירח. יש ספר שלם בשם “100 military inventions that changed the world” למי שמתעניין.

תחרות גיאופוליטית טובה למדע ולטכנולוגיה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, היא מעודדת מדינות להשקיע במדע וטכנולוגיה, כדי להשיג יתרון על היריבות שלהן. בימי שלום תקציבים לפיתוח שבבים או בינה מלאכותית צריכים להתחרות עם תקציבים לרווחה ובריאות. אבל כשבינה מלאכותית נתפסת כחשובה לביטחון הלאומי, כשמענקים למכוני מחקר נחשבים חלק מהיתרון האסטרטגי של מדינה, לפתע הם מקבלים קדימות. הסכום הכולל שמדינות מוכנות להשקיע במחקר ופיתוח גדל.

שנית, המגזר הממשלתי מוכן יותר להשקיע בטכנולוגיות בשלבים מוקדמים, משום שהוא לא מונע ע״י שיקולי רווח. הלקוח הכי חשוב של SpaceX בעשור הראשון של חייה הייתה נאס״א [מקור]. תעשיית השבבים בארה״ב נתמכה בשנים הראשונות של חייה ע״י נאס״א וחיל האוויר, שהיו צריכים שבבים חזקים למערכות שלהם, והיו מוכנים לספוג את המחיר [מקור]. אפילו טכנולוגיות פשוטות ששינו את העולם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן עד שהממשלה התערבה: הסיבה שיש לנו היום מכולות, שהפכו את השינוע של סחורות בעולם לזול ואמין, היא מפני שצבא ארה״ב אימץ אותן כדי לשנע אספקה לחיילים בוויטנאם [מקור].

שתי הסיבות שמניתי נכונות לכל תחרות גיאופוליטית. התחרות עם סין מוסיפה סיבה שלישית: הצירוף של סין למערכת הסחר הגלובאלי פגעה בחדשנות במערב. הוצאה חלקית שלה תעודד את החדשנות מחדש.

סין הפכה למרכז הייצור של העולם ע״י מדיניות סחר מרקנטיליסטית: מצד אחד מושכת ייצור אליה, מצד שני יוצרת תחרות לא הוגנת לחברות מערביות. היא משכה אליה יצרנים מערביים באמצעות הורדת עלויות הייצור שלהם. היא השיגה את זה ע״י שילוב של כוח אדם זול, סביבת ייצור עם פחות רגולציות לעומת המערב וריכוז של אמצעי ייצור אצלה – יצרן בסין יכול למצוא חברה לכמעט כל צורך, אם זה ייצור חלקי פלסטיק, ייצור מסכי מגע, או הרכבת מוצרים אלקטרונים. סין היא one stop shop ליצרני העולם.

המשיכה של הייצור העולמי אליה אפשרה לסין להעביר טכנולוגיה ושיטות עבודה ליצרנים מקומיים אצלה. חברות זרות נלחצו להעביר מידע בשביל גישה לשוק, רק בשביל לראות אחרי כמה שנים חברות סיניות דוחקות אותן מהשוק הסיני ואז מתחרות איתן גם בשוק הגלובאלי. בנוסף לקבלת טכנולוגיה מערבית בעזרת הממשלה, אותם יצרנים לעיתים נהנו מסבסוד ממשלתי ישיר, מה שאפשר להם לייצר בהפסד ולהביא לפשיטת רגל של חברות מערביות [מקור].

יחד, המשיכה של ייצור מערבי ותחרות לא הוגנת, פגעו בחדשנות הגלובאלית [מקור]. הגישה לכוח עבודה זול בסין הקטין את הצורך של חברות מערביות לאמץ טכנולוגיה כדרך לחתוך עלויות ייצור. גניבת טכנולוגיה פגעה בדחף לחדש. סבסוד חברות סיניות פגע בחברות שהשקיעו במחקר ופיתוח, משום שהן לא יכלו להתחרות עם המחיר הזול של החברות הסיניות.

עכשיו כל זה משתנה. ההוצאה של שרשרות אספקה מסין תגדיל עלויות ייצור לחברות, שיצטרכו אמצעים טכנולוגים כדי לצמצם אותן. מכסים על ייצוא סיני יאפשר לחברות מערביות להתחרות במגרש משחקים הוגן יותר. צמצום הפעילות שלהן בסין, ולחץ מערבי על בייג׳ין להפסיק עם גניבה של טכנולוגיה, יחזק את הדחף לחדש, ויגדיל את התמורה שחברות יקבלו בעבור הקניין הרוחני שלהן.

וזו לא רק התחרות הגיאופוליטית שתדחוף לחדשנות. הקורונה שבשה לחלוטין את איך שהכלכלה העולמית עובדת. זה מעולה.

יצרנים כיום צריכים לשלם יותר על חומרי גלם, על כוח אדם, על שינוע חלקים. הם יהיו חייבים להשקיע באמצעים טכנולוגים כדי לצמצם כוח אדם היכן שהוא לא קריטי ולהפוך יעילים יותר בשימוש בחומרי גלם [מקור]. הם יצטרכו לבחון איך להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להביא את המפעלים שכיום מייצרים לחלקים בסין או וויטנאם ליד מרכזי ההרכבה שלהם בארה״ב או אירופה מבלי שזה יעלה את עלויות הייצור.

מוכרים וצרכנים עברו למרחב הדיגיטלי, ולא רק בקנייה של מוצרים. השוק של מכירות אונליין חווה צמיחה משמעותית, עם עסקים רבים פותחים חנויות דיגיטליות. השימוש בתשלומים דיגיטלים גדל [מקור]. ראינו גידול משמעותי בשימוש ברפואה מרחוק, עם רופאים עושים ביקורים באמצעות מצלמות. ההשקעה ברפואה דיגיטלית גדלה, עם חברות מעוניינות לפתח מכשירים לניטור מרחוק של חולים [מקור].

לבסוף, כל השינויים האלו קורים באותו זמן שמתרחשות פריצות חדשות בטכנולוגיה ובמחקר המדעי: חיסוני הקורונה הוכיחו את הפוטנציאל של mRNA בטיפול במחלות ובמודיפיקציה של הביולוגיה שלנו [מקור]. פריסת תשתית 5G תאפשר לנו להפעיל רובוטים מתקדמים יותר, כמו למשל רובוטים רפואיים למטרות ניתוח בשליטה מרחוק [מקור], ותתמוך ברשתות של האינטרנט של הדברים, IoT [מקור].

אנחנו נמצאים בעידן של חדשנות טכנולוגית, עידן שיביא איתו הזדמנויות כלכליות חדשות: בתחום הסייבר בהגנה על תשתיות והכלכלה, שתהיה יותר ויותר דיגיטלית. בתחום הבינה המלאכותית, עם החיפוש לאפליקציות שימושיות. בתחום השבבים, עם הצורך בייצור שבבים מותאמים לצרכים מגוונים כמו שרתים, רובוטים תעשייתים או מקררים שידברו עם הרכבים שלכם. אני מאמין שהפיתוחים האלו יעזרו לעולם המערבי להמשיך לצמוח גם כאשר האוכלוסייה בו תזדקן. בניגוד לאנליסטים גיאופוליטיים מסויימים (פיטר זייהאן למשל), אני לא חושב שהעולם בדרך לדעיכה והצטמקות כלכלית. ואני חושב שהוא גם בדרך למבנה בינלאומי יציב יותר ברמה הגלובאלית, גם אם תנודתי יותר ברמה המקומית.

איך לבנות עולם אנטי-שביר

אחת הבעיות שהרגע החד-קוטבי יצר הוא שהסדר הליבראלי הבינלאומי הפך יותר ויותר תלוי בארה״ב כיחידה שיכולה לאכוף ולהגן עליו. הכוונה בסדר ליבראלי הוא סדר שמבוסס על החוק הבינלאומי, על כיבוד זכויות אדם ועל פתירת קונפליקטים בדרכי שלום.

ארה״ב הפכה ברגע החד-קוטבי לא רק לשוטר של העולם, אלא גם לשוטר היחיד של העולם. מדינות המערב הפכו חלשות מדי בשביל לטפל בבעיות בגבולן בכוחות עצמן. התערבות אמריקנית הפכה נחוצה בכל משבר בגלובוס, גם במשברים שלא נגעו ישירות לאינטרס האמריקני.

קחו לדוגמה את האיחוד האירופי: האיחוד האירופי נבנה תחת מטרית הביטחון האמריקנית ליבשת. אולם האיחוד כל-כך חלש שהוא לא מסוגל להגן גם על האינטרסים החיוניים שלו עצמו. כשב-2015 זרם מהגרים חדר ליבשת, האיחוד היה צריך להגיע להסכם עם טורקיה כדי לסגור את השערים. הוא כבר עשור לא מצליח להביא יציבות ללוב, שהאנרכיה באה הביאה לגל מהגרים דרך הים התיכון. הוא לא מצליח להרתיע את רוסיה מלפעול במזרח אירופה ובקווקז. כשארמניה ואזרבייג׳ן נלחמו זו בזו, האירופים היו חסרי השפעה לחלוטין. זאת למרות שצינורות גז ונפט לאירופה עוברים באזור, והוא חשוב לאיחוד כמסדרון אנרגטי חלופי לרוסיה.

לשמחתנו, אנו רואים עכשיו עוד ועוד מדינות מערביות שמוכנות לקחת על עצמן את ההגנה על הסדר הליבראלי. אנחנו רואים מדינות מערביות שמוכנות לבנות את כוחן הצבאי בשביל להתמודד עם איומים אזוריים. אנחנו רואים את העלייה של מעצמות אזוריות שיביאו יציבות חדשה למערכת הגלובאלית, יציבות שתושג דווקא ע״י התנודתיות הרבה שתהיה בה.

שינוי המגמה נובע ממספר גורמים, החשוב שבהם הוא התחרות האמריקנית עם הסינים – האמריקנים מצמצמים קשב ונוכחות באזורים פחות חשובים להם בשביל להתמקד במזרח אסיה. זה שם את בעלות הברית שלהן במזרח התיכון, באירופה, במקום בו הן חייבות לבנות כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים שלהן, מבינות שהאמריקנים לא ימהרו לעזרתן.

גורם אחר הם ההבדלים בין מדינות מערביות, שמביא אותן לבקש כל אחת אסטרטגיה שונה לביטחון לאומי. יפן צריכה השפעה בדרום מזרח אסיה בשביל שווקים ומשאבים. צרפת צריכה את צפון אפריקה יציבה. שתי המדינות לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתתן להן השפעה ויציבות. הן לכן חייבות לבנות את כוחן ולהשיג את האסטרטגיה העצמאית שלהן.

ההתחזקות של מדינות וחזרתן של מעצמות אזוריות כקבוצה חשובה בזירה הבינלאומית היא חיובית ליציבות הגלובאלית. איך? קחו את מזרח אסיה לדוגמה: היום המדינה היחידה שבולמת את סין במזרח אסיה היא ארה״ב. מה יקרה אם ארה״ב תחווה משבר כלכלי משמעותי, או אסון טבע, שיצריך אותה לצמצם נוכחות במזרח אסיה? האזור יהיה חשוף ללחץ סיני. אבל מה יקרה אם במקום להיות תלוי רק בארה״ב, האזור יראה קואליציה של מדיניות, כמו יפן, הודו, אוסטרליה, בריטניה ובמידה פחותה יותר גם טאיוואן, דרום קוריאה ואינדונזיה? ארה״ב עדיין תהיה חשובה כתומכת בקואליציה, אך הביטחון והחופש האזורי לא יהיו תלויים רק בוושינגטון.

אותו הדבר נכון לאירופה: אירופה נכשלה בלהגן לבדה על האינטרסים האסטרטגים שלה. אני לא חושב שהאיחוד האירופי ישתפר ביכולת שלו לפעול ככוח גיאופוליטי, אך אני כן חושב שחלק מהמדינות שלו כן. לדוגמה, גוש אזורי במזרח אירופה יכול להיות אפקטיבי מאוד בבלימת השפעה רוסית באגן הים השחור, באוקראינה ואפילו בקווקז. גוש כזה עדיין יצטרך את הגב האמריקני, אך הוא יצטרך אותו פחות – הוא יהיה מסוגל לבד להגיב לאירועים נקודתיים, כמו הסלמה בגבול של אוקראינה ורוסיה, ויהיה תלוי בארה״ב בעיקר למטריה גרעינית מול הרוסים.

במזרח התיכון, התלות בארה״ב לא רק הפכה את מדינות המפרץ לחלשות מול איראן, אלא גם עודדה את הבידוד של ישראל מהאזור. כל עוד מדינות המפרץ בטוחות שארה״ב תפתור את כל הבעיות האזוריות שלהן, הן ימשיכו להחרים את ישראל – כי אין להן תמריץ לא לעשות זאת. צמצום הנוכחות האמריקנית באזור תכריח אותן להתחיל לחשוב בצורה הרבה יותר פרגמטית על מדיניות החוץ שלהן, בין השאר על היחסים איתנו.

ללא קשר למזרח התיכון ספציפית, ישראל יכולה להיות אחת המרוויחות הגדולות מהעידן הרב-קוטבי החדש: הופעתן של מעצמות אזוריות משמעותה שישראל תוכל לגוון את הקשרים האסטרטגים שלה. במקום להסתמך רק על ארה״ב, נוכל לבנות גם יחסים אסטרטגים עם בריטניה, הגוש המזרח אירופי, צרפת, יפן ועוד. נוכל לעבוד בקואליציות אזוריות, משום שמדינות האזור יחזיקו בכוח צבאי אפקטיבי ויבינו את הצורך להפעיל אותו. יוון בונה את כוחה הצבאי, האמירויות, איטליה, מצרים ועוד.

ישראל גם מחזיקה ביכולות טכנולוגיות וביטחוניות שרלוונטיות בעידן החדש של העולם הרב-קוטבי. מדינות ירצו יכולות הגנת סייבר להגן על הכלכלה הדיגיטלית שלהן, ירצו נשקים ופלטפורמות אוטונומיות מול היריבות שלהן, וירצו התפלת מים וחקלאות מתקדמת לצמצם את השפעת שינוי האקלים עליהן.

סיכום

אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי, של מעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי. יש לנו סיבות לאופטימיות, מצפים שהתחרות הגיאופוליטית תביא לנו עידן חדש של חדשנות, ואת ההתחזקות של המערב. חשוב לי להבהיר שלא הכול הולך להיות ורוד בשינוי שלנו: העלייה של מעצמות אזוריות משמעותה גם עלייה בתחרות בין מדינות. משמעותה יותר מלחמות והתנגשויות, יותר מתיחות גיאופוליטית. יש גם את האיום בהתנגשות צבאית בין סין וארה״ב במזרח אסיה. למזלכם, יש את פל״ג בשביל לעזור לנווט במים החדשים האלו, לסמן איומים והזדמנויות, ולדעת כיצד לצלוח את תקופת השינוי לקראת העולם הרב-קוטבי החדש שלנו.




פלג 72: סיכום רבעון 2 2021

תקציר

  1. הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן. רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים.
  2. סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. במזרח אסיה אנחנו יכולים לצפות להמשך המתיחות, , ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.
  3. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021. וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.
  4. צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020. מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם.
  5. הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה במזון שמתרחשת עכשיו. אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022.

להורדת הפרק –קישור.

לפני חצי שנה פרסמתי את התחזית של פל״ג ל-2021. עכשיו כשאנחנו בסופו של הרבעון השני של 2021, הגיע הזמן לחזור אל התחזיות שפרסמתי, לראות מה הוכח כנכון, מה לא, ולעדכן את התחזית לרבעון השלישי של השנה.

ציפיתי שהרבעון השני יאופיין ע״י שלושה דברים גדולים: משבר הגירה בדרום ארה״ב, התפרצות של עימותים מוגבלים בין סין ורוסיה למדינות הסובבות אותן ומול אמריקה, והבחירה של נשיא שמרן באיראן. הרבעון הזה לא אכזב: בדרום ארה״ב מספר המהגרים החודשי הגיע לשיא כ-180 אלף מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו בין החודשים מרץ למאי כולל. באוקראינה ובטאיוואן ראינו את סין ורוסיה מפעילות כוח צבאי. ולראשות איראן נבחר נשיא שמרן במיוחד, איברהים ראיסי.

הסקירה היום תעסוק בתחזיות שהיו לנו לרבעון השני, ותעדכן את הציפיות שלנו לרבעון השלישי: מתיחות גיאופוליטית תמשיך לשלוט בזירה הבינלאומית, עם אפשרות לעימות חדש בהימלאיה. הפתיחה של ארה״ב ואירופה כנראה תמשיך, למרות וריאנט דלתא. ואינפלציה במחירי המזון עלולה להביא למזרח התיכון גל הפגנות ומהומות חדש. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאדים בעליה

הנחת היסוד של הגיאופוליטיקה כמדע, כתיאוריה הבאה להסביר את המציאות, הוא שיש קשר בין המרחב הגיאוגרפי והפעילות האנושית. הקשר הזה הוא לא דטרמיניסטי – גיאוגרפיה אינה גורל – אך הוא בהחלט קיים: טופוגרפיה ואקלים קובעים במידה רבה את הצרכים והמגבלות של בני-אדם. ברגע שאנחנו מבינים את זה, לעיתים הקשרים האלו נראים טריוויאליים – ודאי שהרים מגבילים תנועה, כפי שנהרות עוזרים לה. ודאי שלהיות ליד חוף הים עוזר למסחר, כפי שלהיות בלב מדבר מקשה עליו.

הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ההערכה הזו הייתה מבוססת לא על ידע נעלם שיש לי, אלא על הבחנה פשוטה: רבעון 2 ו-3, שחופפים לאביב וקיץ, הם אידיאלים מבחינת מזג אוויר לפעילות צבאית. במזרח אירופה השלג מפשיר והבוץ מתקשה לקראת אפריל-מאי, בהימלאיה הקרח מפשיר, בים מזג האוויר לרוב רגוע יותר. אם מדינות רוצות להילחם, הן יעדיפו למקד את הפעילות שלהן ברבעונים האלו. ואכן זה מה שהיה לנו ברבעון השני:

ראשית, ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן, עם שיגור עוד ועוד מטסים לתוך השטח האווירי שלה וביצוע תרגילים לדימוי פלישה לאי. כך לדוגמה ביוני, 28 מטוסים סינים, כולל מפציצים כבדים, חדרו לשטח האווירי של האי, החדירה הגדולה ביותר עד כה [מקור]. לאורך הרבעון ראינו את סין מתרגלת הפעלה של כוחות ים, אוויר וקרקע, במתארים שנועדו לדמות פלישה אמפיבית [מקור]. בניתוח מס׳ 64, ״המלחמה על טאיוואן״ [ראו כאן] הבהרנו שכל התרגילים האלו נועדו להתיש את האי, והם מהווים חלק מהמלחמה שסין כבר מנהלת נגדו.

טאיוואן לא הייתה היחידה לסבול מלחץ סיני. בים סין הדרומי, מספר מטוסים סינים חדרו לשטח האווירי של מלזיה, מרחק של כ-1,500 ק״מ מהחוף של בייג'ין [מקור]. יש בצעד הזה לאותת על היכולת הגדלה של סין לפעול בזירה האווירית של כל דרום מזרח אסיה, איתות שמכוון לא רק למדינות דרום מזרח אסיה אלא גם לארה״ב. לאמריקנים כוחות בתאילנד וסינגפור, והחדירה הסינית למלזיה היא איתות ברור של בייג׳ין שהיא יכולה להגיע גם לכוחות האמריקנים הרחק משטחה.

נוסף לחדירת המטוסים למלזיה, ראינו מתיחות גם בין סין והפיליפינים סביב אחד האיים בים [מקור]. מדובר בהידרדרות ביחסים בין שתי המדינות: תחת דוטרטה, שנבחר ב-2016, הפיליפינים וסין התקרבו, גם על חשבון ארה״ב. אבל נראה שהאגרסיביות הסינית בים הביאה את מנילה לעשות חישוב מסלול מחדש: הפיליפינים נוקטים כעת בקו אגרסיבי מול בייג׳ין, בעודם משפרים את היחסים עם ארה״ב.

כמו סין גם רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים. הרוסים ריכזו כוחות באזור ועלה חשש בסביבות אפריל שמוסקבה מתכוננת לפלישה מאסיבית לאוקראינה.

הראנו בניתוח מס׳ 61, ״תקועים במינסק״ [ראו כאן], שפלישה כזו כנראה מעולם לא תוכננה. יותר סביר שמוסקבה קיוותה להלחיץ את האוקראינים בשביל עילה למלחמה מוגבלת במזרח, מלחמה שבסופה רוסיה תוכל לכפות את הסכמי מינסק על קייב. האוקראינים לא נתנו עילה למלחמה, אך פוטין קיבל פרס ניחומים – פגישה עם הנשיא ביידן בג׳נבה ב-16 ביוני. אחרי חצי שנה בה הממשל הגדיר ושב והגדיר את רוסיה כאיום, המסר בפגישה הפך הרבה יותר מתון, עם דגש על ניהול היחסים ועל-כך שארה״ב אינה רוצה לפעול נגד רוסיה.

כאן אצלנו במזרח התיכון ישראל וחמאס ניהלו סבב לחימה, הגדול ביותר בהיקפו מאז צוק איתן. לצערנו, סבב הלחימה לא הביא לאיזה שינוי מדיני – אם בצורה של הסכם הפסקת אש, אם תוכנית כלשהי לפרז את הרצועה.

במפרץ הפרסי, איראן המשיכה בפעילות העוינת שלה: כוחות איראנים הטרידו ספינות של חיל הים האמריקני, מכריחות אותן לפחות בתקרית אחת לירות לאזהרה [מקור]. הייתה לנו פגיעה בספינות משא ישראליות, כנראה חלק ממלחמת הצללים בין ירושלים וטהרן, וכל העת נמשכים שיגורי טילים ומל״טים מתימן לערב הסעודית.

הבחירה של ראיסי לנשיא קרוב לודאי לא תשנה את דפוס הפעילות הזה: איראן תמשיך לחזק את השליחים שלה באזור, ותחפש כיצד לערער את ערב הסעודית, ישראל והאמריקנים. מצד שני, בחירתו של ראיסי קרוב לודאי לא תפגע במשא ומתן לחזרה להסכם הגרעין: המנהיג העליון תומך בשיחות, ובסופו של יום תיק הגרעין שייך לו [מקור]. ראיסי גם נתפס כמי שיציית לכל הוראה של המנהיג העליון, ולא ינסה לחתור תחתיה.

מכאן סביר שבחצי השני של 2021 איראן תקבל הקלה בסנקציות, וגישה לכספים שהוקפאו מאז 2018, אז טראמפ פרש מהסכם הגרעין. אלו חדשות טובות ורעות לישראל: אלו חדשות רעות מפני שלטהרן יהיו משאבים גדולים יותר לחזק את המליציות שלה. מספר משלוחי הנשק לסוריה ולבנון כנראה יגדל, ואפשר ונראה פריסה של עוד נכסים אסטרטגים בתימן, כמו מל״טים מתקדמים וטילים בליסטים ארוכי טווח.

מצד שני, ראיסי תומך ברעיון של ״כלכלת ההתנגדות״, של הפיכת המשק האיראני לעצמאי [מקור]. הוא קרוב לודאי לא יאיים על האינטרסים הכלכלים של משמרות המהפכה, שנהנים מהניתוק של הכלכלה האיראנית מהשוק העולמי. מכאן שבמקום שטהרן תנצל את ההקלה בסנקציות לבנות את עצמה כלכלית ולמשוך הון וחברות זרות, היא תעדיף להשקיע את המשאבים החדשים בחיזוק המליציות שלה וברכש ציוד הדרוש לה – ללא רפורמות מבניות משמעותיות [מקור].

האגרסיביות האיראנית החדשה גם יכולה לעזור לישראל ביחסיה עם המרחב הערבי: ערב הסעודית היא המטרה הראשית של הטילים והמל״טים האיראנים מתימן. לאחרונה הודיע הפנטגון שהוא מוציא את סוללות הפטריוט מסעודיה, כנראה לפריסה מחדש במזרח אסיה או מזרח אירופה [מקור]. הסעודים יודעים שישראל יכולה לספק את הכלים והניסיון בשביל הגנה אווירית כמעט הרמטית, אך זה תלוי בהאם ריאד תנרמל או לא את היחסים אתנו. כרגע הסעודים מחפשים מדינות אחרות להשיג מהן סוללות הגנה – הסכם שנחתם באפריל השנה בין ריאד ויוון כולל את הפריסה של סוללת פטריוט אחת לערב הסעודית [מקור].

אסור לירושלים להסכים למכירה של סוללות יירוט כמו ״כיפת ברזל״ לערב הסעודית ללא נרמול יחסים מצידה. ברור לי שזה יפגע ברווחים של רפא״ל, וברור לי שיהיה לחץ בממסד הביטחוני לעזור לסעודים מול האיראנים ללא קשר לטיב היחסים, אך אסור לישראל להפסיד תמריץ חשוב לנרמול היחסים. ככל שערב הסעודית תפנים מהר יותר שהאמריקנים לא חוזרים למזרח התיכון, ושהיא לבד מול האיראנים, כן היא תמהר להבין שאין לה ברירה אלא לנרמל אתנו את היחסים, ואולי סוף-סוף להביא גם את שאר המרחב (עיראק, לבנון, עומאן, כווית) לנרמל אתנו יחסים.

בזירה האירופית, סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. ברבעון השלישי ההקמה של צינור הנורד-סטרים 2 אמורה להסתיים, ועם הזרמת הגז מוסקבה תהיה חופשית יותר לנקוט קו עימות מול קייב ופולין. המטרה היא לא לכבוש את המדינות האלו, אלא לערער אותן, ולפגוע בלכידות של נאט״ו. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. בקווקז אפשר ונראה עימות צבאי נוסף בין אזרבייג׳ן וארמניה, שמאשימות זו את זו בהפרת הסכם הפסקת האש [מקור]. עימות כזה ייתן לרוסיה תירוץ רק להגדיל את הכוחות שלה באזור.

במזרח אסיה, המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג 100 שנים ב-1 ביולי, וסביר שנראה תרגיל צבאי סביב טאיוואן. בהימליה החורף הסתיים, וההודים הציבו בסוף יוני 50 אלף חיילים ליד הגבול עם סין [מקור]. לפי מספר דיווחים גם סין וגם הודו הגדילו את הכוחות שלהם ושיפרו את התשתיות במהלך השנה החולפת, כהכנה לאפשרות של תקרית בגבול [מקור]. אנחנו יכולים לצפות להמשך מתיחות במזרח אסיה, ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.

עד כדי דלתא

הקורונה נכנסה לחיינו לפני כשנה וחצי ושבשה את הכלכלה הגלובאלית. מפעלים הושבתו, עסקים נסגרו, וכולנו היינו צריכים לבלות חודשים בבית, או בנתיב מוגבל של בית-עבודה. התקווה העיקרית שלנו הייתה שהחיסונים יצליחו להחזיר אותנו לשגרת חיינו, ומהר.

לשמחתנו, זה אכן קורה: ישראל הצליחה לחסן כמעט 60% מהאוכלוסייה שלה, ושבה לכמעט שגרה כבר הרבעון. בארה״ב כמחצית מהאוכלוסייה חוסנה, ורוב המדינות חזרו לשגרה, עם עסקים נפתחים מחדש. הצרכנים האמריקנים, שבמשך חודשים לא היו יכולים לקנות ולבלות, עכשיו מוציאים את מה שחסכו על מסעדות, חופשות ובילויים אחרים. הכלכלה האמריקנית צמחה ב-6% ברבעון הקודם, וצפויה לצמוח ב-9% ברבעון הזה [מקור].

אפילו האיחוד האירופי, שסבל מקשיים רבים בתחילת השנה, הצליח להאיץ את מספר החיסונים שלו, וצפוי להגיע ל-70% מחוסנים מהאוכלוסייה כבר ברבעון השלישי של 2021. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021.

בעולם המתפתח החדשות הן פחות טובות, אך יש מקום לאופטימיות: אחרי גל מאסיבי של מקרים בהודו בחודשים מרץ-מאי, הקורונה שוב מתייצבת במדינה. מספר המחוסנים עולה בהתמדה, והגיע כבר לרבע מיליארד בני אדם שקיבלו לפחות מנה אחת של חיסון. ארה״ב, שנהנת מעודף חיסונים, החלמה לתרום אותם למדינות הנזקקות להם: מקסיקו, טאיוואן, ומדינות באפריקה [מקור]. מדינות העולם השלישי ימשיכו לפגר מאחור מבחינת חיסונים ב-2021, אבל בתקווה הפער יצטמצם ב-2022 וגם הדרום העולמי יוכל לחזור לשגרה כלכלית.

יחד עם החדשות הטובות, חשוב לשים לב לוריאנט החדש של הקורונה – וריאנט דלתא. הזן החדש מדבק יותר מהזן המקורי, אלפא, ועלול תיאורטית להחזיר אותנו לסגרים אם לא רוב האוכלוסייה תחוסן. גם אנשים מחוסנים יכולים להידבק, אך כרגע נראה שהמחוסנים סובלים מסימפטומים חלשים, ללא צורך באשפוז [מקור].

וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. בארה״ב מאז אפריל יש ירידה במספר החיסונים החדשים הניתנים, ולא סביר שהמדינה תגיע ל-70% מחוסנים עד סוף 2021. עם ההתפשטות של וריאנט דלתא אצלה, אפשר ונראה חזרה של הגבלות על התקהלות, ואולי אף סגרים בנקודות התפרצות. גם האיחוד האירופי עלול להחזיר חלק מההגבלות, אם לא יצליח להשתלט על התפרצות הוריאנט אצלו. החיסונים אפשרו לנו לחזור לשגרה, אך אנחנו עדיין לא סיימנו את המאבק מול הקורונה. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.

המהגרים באים

חוץ מהחיסונים, צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. כבר באוקטובר, בניתוח מס׳ 37, עמדנו על כך שהקורונה מערערת את מדינות מרכז אמריקה ובמיוחד מקסיקו, ושהשכנה מדרום תהפוך עם הזמן להיות האתגר הכי משמעותי לוושינגטון [ראו כאן]. לא טעינו.

בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020, ואנחנו עדיין לא סיימנו את השנה. 2021 צפויה להיות שנת שיא מבחינת הגירה, ולעקוף את שנת 2019, אז נתפסו כמעט מיליון מהגרים בגבול.

מספר תפיסות של מהגרים בלתי חוקים בגבול ארה״ב מקסיקו לפי שנה. שימו לב: השנה הפדראלית בארה״ב, שנת התקציב, מתחילה באוקטובר.

ממשל ביידן מנסה לטפל בבעיה בשני מישורים: את המהגרים שכבר מגיעים הוא מנסה לעצור ע״י גירוש, פתיחת מתקני כליאה ועידוד מקסיקו ומדינות המשולש (הונדורס, אל-סלבדור וגואטמלה) לשלוח חיילים לגבול שלהן [מקור]. באפריל מקסיקו שגרה חיילים לגבול הדרומי שלה בניסיון להשתלט על ההגירה ממדינות המשולש. הבעיה שכמעט מחצית מהמהגרים לגבול הם מקסיקנים, מה שאומר שבעית ההגירה לא תפתר ע״י חסימת הנתיבים ממדינות המשולש.

במקביל למאמצים בגבול לעצור את המהגרים, ממשל ביידן מעוניין לשפר את המצב הכלכלי והחברתי במדינות המשולש ומקסיקו, ע״י עידוד חברות אמריקניות להשקיע שם. סגנית הנשיא קמלה האריס, שקיבלה לאחריותה את הטיפול במשבר הגבול, הודיעה בסוף מאי שהיא הצליחה לגייס שורה של חברות אמריקניות, ביניהן מייקרוסופט ומאסטקרד, שהתחייבו להשקיע במדינות המשולש [מקור].

הבעיה של הממשל שכנראה ייקח שנים עד שההשקעה תתבטא בירידה במספר המהגרים. מדינות מרכז אמריקה סובלות מעוני כרוני, פשיעה רחבה בערים ושחיתות. לפני כשלוש שנים סקרתי את המצב במדינות המשולש בפרק של המשחק הגדול, פרק מס׳ 26 [ראו כאן], ושם הראתי שחלק מהמדינות הן על סף אנרכיה, עם כנופיות שולטות בחלקים נרחבים של הערים המרכזיות. אלו לא בעיות שיפתרו מחר או אפילו בעוד שנה, ואלו גם בעיות שלא יפתרו רק ע״י השקעה כלכלית: נדרשת תמיכה ולעיתים לחץ פוליטי כדי להבטיח שהשלטונות במדינות האלו יפעלו לטובת תושביהן.

מה לכן שצפוי שיקרה? מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. הטיפול בהגירה כבר פוגע באחוזי התמיכה בביידן, עם פחות מחצי מהאמריקנים חושבים שהוא עושה עבודה טובה בנושא ההגירה וביטחון הגבול [מקור]. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם. טיפול בבעיות השורש שגורמות להגירה הוא נכון וחשוב, אך הוא לא יספק את הבוחרים, והוא לא יצליח בטווח המידי לעצור את ההגירה הבלתי חוקית. עבור הדמוקרטים בעיית ההגירה עלולה לעלות להם במושבים בבחירות לקונגרס ב-2022, כחלק מהגל האדום עליו דיברנו בניתוח מס׳ 39, ״אחרי הבחירות״ [ראו כאן].

אינפלצית מזון

אני רוצה לסיים את הסקירה העולמית עם מגמה מטרידה, שאני חושב שתגדיר את המחצית השנייה של 2021 וכנראה גם את 2022: אינפלצית מזון.

יש לנו כבר אינפלציה ב… טוב, הכול בערך: בשבבים, בחומרי בניין, אפילו במחיר של מזון מהיר [מקור]. חלק מהאינפלציה הזו נובעת משיבושים בשרשרות האספקה העולמיות, אם בייצור ואם בלוגיסטיקה שלהן. בזמן הקורונה קווי השיט העולמיים שובשו עקב ירידה בביקוש למוצרים, מה שהקטין נפחי ייצוא מסין, ועיכובים בפריקה של ספינות בנמל עקב מחסור בעובדים. עכשיו הזינוק מחדש בביקוש, מונע בעיקר ע״י ארה״ב, גורם לפקקים משמעותיים בנמלים גם בסין וגם במערב ארה״ב [מקור]. הפקקים האלו מתבטאים בעלייה במחירי ההובלה: מחיר השינוע של מכולות מנמל שנחאי לדוגמה גדל ב-700% מאז אוגוסט 2020 [מקור].

הקשיים הלוגיסטים האלו מחלחלים לכל הכלכלה: מחירם של חומרי גלם וחלקים עולה, ויצרנים צריכים להשבת קווי ייצור בעודם ממתינים לחלקים. העלייה בעלויות הייצור כמובן עוברת חלקית לצרכנים, מה שגורם לעליית מחירים.

בנוסף לקשיים הלוגיסטים יש לנו גם קשיים בשוק העבודה: עסקים אמריקנים מתקשים להשיג עובדים, במיוחד בתעשיות כמו מזון מהיר ואירוח [מקור]. סיבה אחת למחסור היא תשלומי אבטלה נדיבים, אך זה לא כל הסיפור. חלק מהעובדים שפוטרו מהתעשיות האלו עברו לתעשיות אחרות, או פתחו עסקים משל עצמם – שפים לדוגמה התחילו לבשל בבתים במקום לעבוד במסעדות [מקור]. מלצרים הלכו לעשות הסבת מקצוע. בנוסף, מפני שכל העסקים חוזרים לעבוד בבת אחת, הביקוש לעובדים הוא גבוה, מה שמגדיל את יכולת המיקוח של העובדים מול אותם עסקים. התוצאה היא שאנו רואים רשתות מזון מהיר כמו מקדונלדס או צ׳יפולטה שמעלים את השכר השעתי ל-16 דולר או מציעים לשלם לעובדים שלהם על לימודי הקולג׳ [מקור]. כמובן, הגדלת המשכורות שלהם רק מעודדת עוד את אינפלצית המחירים.

אולם אינפלצית המחירים הכללית היא לא הבעיה הכי מטרידה, מנקודת מבט גיאופוליטית. הבעיה הכי מטרידה היא האינפלציה במחירי המזון: מאז תחילת 2021 אינדקס מחירי המזון של האו״ם גדל מעל 15% [מקור]. חלק מזה נובע מחזרה של הביקוש העולמי למזון: מסעדות נפתחו מחדש ואנשים יצאו לבלות. הביקוש לדגנים, בשר, ומוצרי מזון נוספים גדל משום החזרה לשגרה.

הבעיה שהעלייה במחירי המזון לא נובעת רק מחזרה של הביקוש, אלא גם מפגיעה בהיצע. בקיץ 2020 צפון מזרח סין סבלה משיטפונות שהשמידו יבול חקלאי רב [מקור]. בעקבות השיטפונות, ובעקבות העלייה בביקוש לבשר, סין נמצאת ב-2021 במסע קניות של סויה ותירס, הדגנים העיקריים המשמשים להזנת חזירים, פרות ועופות [מקור]. במקביל, שניים מהאזורים החשובים בעולם לגידול תירס וסויה – דרום ברזיל ומערב ארה״ב – סובלים מבצורות קשות. ברזיל חווה את הבצורת הקשה ביותר מזה כמעט 90 שנה, בצורת המאיימת להרוס את יבול התירס של האזור [מקור]. במערב ארה״ב הבצורת פוגעת ביבולי הסויה והתירס של מינסוטה, איווה ומדינות נוספות [מקור].

הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי [מקור]. בזמן שאינפלציה במחירי המזון לא פוגעת בשכבות מעמד הביניים והעשירון העליון, ופוגעת פחות במדינות מפותחות, היא מהווה גורם מערער משמעותי למדינות מתפתחות ופוגעת משמעותית בשכבות הנמוכות בחברה. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה: מהומות במצרים? עיראק? אולי גל הפגנות חדש באיראן? ומה יקרה כשתשלומי האבטלה יסתיימו בארה״ב בספטמבר, והשכבות הנמוכות יסבלו מירידה בהכנסה ביחד עם אינפלציה גבוהה?

אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022. אנחנו צריכים להיות מוכנים לתרחיש בו מדינות כמו מצרים, טורקיה – שסבלה מאוד מהקורונה עם אינפלציה של 12% ב-2020 – ירדן, עיראק ואיראן משותקות ע״י מהומות.

סיכום

העולם מתחיל לצאת ממשבר הקורונה, אך יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות: וריאנטים חדשים מאיימים להחזיר אותנו אחורה, אם לא נצליח להעלות את אחוזי החיסון. הכלכלות הגדולות של העולם נפתחות, אך סובלות במחסור מהכול, משבבים עד קטשופ. מתיחות גיאופוליטית הייתה בולטת ברבעון הקודם, ותמשיך להיות בולטת גם ברבעון הזה. אולם האיום באי-יציבות הוא לא רק חיצוני, בין מדינות: אינפלציה במחירי המזון עלולה לערער מדינות גם מבפנים. סיימנו מחצית אחת של 2021 – ונראה שהמחצית השנייה עומדת להיות עוד יותר מעניינת.




פלג 71: זהירות! מוקשים

תקציר

  1. אמת המידה השימושית ביותר לבחינת התנהגות הממשלה החדשה היא לא של רשימת המלצות מה היא צריכה לעשות, אלא רשימת המלצות מה היא לא צריכה לעשות. ישנם 4 ״מוקשים״ שעומדים בדרכה של הממשלה: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.
  2. יש שתי בעיות אסטרטגיות שנובעות מההיגיון שלו: ראשית, הוא לוקח מישראל את היוזמה המדינית. שנית, תהליך השלום תוקע את הנרמול בינינו ובין העולם הערבי.עד להסכמי אברהם הנוסחה הייתה שישראל קודם צריכה לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני כדי לקבל יחסים נורמאליים עם שאר המרחב הערבי. חלופה להחייאת התהליך כמו״מ ומדיני הוא קידום קשרים כלכלים, תרבותיים וטכנולוגים בין ישראל ועמי האזור, כולל הפלשתינים.
  3. על הממשלה יהיה לחץ משמעותי להמשיך ולהתמקד בממד הצבאי מול האיראנים. קודם כל מפני שזה מה שהמערכת הביטחונית רגילה אליו. שנית, פעילות צבאית יוצרת כותרות ונותנת לציבור תחושה של עשייה מול האיום איראני. שלישית, הממשלה החדשה עומדת לקבל איראן שתהיה הרבה יותר אגרסיבית במדיניות החוץ שלה. איראן מרוויחה משמירת העימות בממד הצבאי בלבד, מאנרכיה במזרח התיכון, ומכך שישראל פועלת באופן חשאי תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי. במקום להתמקד רק בפעילות הצבאית מול איראן, עדיף לממשלה לגבש גישה רב ממדית נגד איראן, כזו שכוללת גם ממד כלכלי וממד דיפלומטי מול האיראנים.
  4. המוקש השלישי שעומד לפתחה של הממשלה הוא התמקדות בזירה המקומית שלנו במקום בזירה הגלובאלית, וחשיבה על ישראל רק בהקשר המזרח תיכוני המצומצם במקום בהקשר של הגלובוס כולו. אם ישראל לא תעסוק בקשרים עם מדינות העולם היום, לאורך זמן היא תגלה שהיא בגרעון אסטרטגי שיהיה קשה למלא.
  5. המוקש הרביעי הוא ללכת ירוק מדי, מוקדם מדי. גילוי הגז במזרח הים התיכון הופך את ישראל ליצואנית אנרגיה. המיקום הגיאוגרפי שלנו גם מאפשר לנו להיות מסדרון אנרגיה חשוב בין הים האדום, הים התיכון והמפרץ הפרסי. זה טוב ומבורך שהממשלה מעוניינת להגן על הסביבה. רק שלא תנתק אותנו מהסחר הגלובאלי באנרגיה, שאנחנו יכולים להיות חוליה מאוד חשובה בו.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר נבחרה ממשלה חדשה בישראל, הממשלה הראשונה בראשה לא עומד בנימין נתניהו מזה 12 שנה. אני מניח שחלקכם ציפיתם שאפרסם לכבוד המאורע ניתוח חדש, שינסה לשרטט את מדיניות החוץ החדשה שלה. זה לא קרה. אולי ציפיתם שאפרסם ניתוח עם המלצות חיוביות לממשלה, מה היא צריכה לעשות בשביל לקדם את הביטחון הלאומי שלנו. חשבתי לעשות את זה, אבל גם זה לא יקרה, לא בזמן הקרוב לפחות.

הסיבה שלא פרסמתי תחזית למה הממשלה החדשה תעשה היא מפני שאיני יודע איך היא תתנהג. ב-12 השנים האחרונות בנימין נתניהו היה הגורם הכי חשוב בהבנה ובחיזוי של מדיניות החוץ הישראלית. נתניהו הפך את משרד ראש הממשלה לזה שמוביל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל בפועל, גם אם לא רשמית. תחת נתניהו ראש המוסד הפך לשר החוץ בפועל, וראש הממשלה יזם מהלכים מדינים ללא התייעצות עם שר החוץ או הקבינט. אם זה טוב או רע, פסול או מותר – אני לא נכנס לשאלה הזו. זו שאלה חשובה, אבל היא לא מענייננו כאן בפל״ג.

עכשיו שבנימין נתניהו מחוץ לממשלה, יצא מהמשוואה גורם ידוע. בנוסף, הממשלה החדשה היא ממשלה ייחודית בשילוב שלה של שמאל וימין אידיאולוגי, ממשלה בראשה עומדת מפלגה קטנה שנתמכת ע״י המפלגה הגדולה בקואליציה. המצב הזה מעלה שאלות על הדינמיקה בממשלה: מה תהיה מידת ההשפעה של נפתלי בנט על יאיר לפיד, שר החוץ שלו? או על בנימין גנץ, שר הביטחון שלו? ומה המדיניות שהם רוצים להוביל? והאם הם ינסו להוביל את המדיניות שלהם כחלק מהממשלה, או שמא ינסו להתחרות זה בזה על יוקרה וכבוד, מעדיפים לריב על יוזמות מדיניות במקום לקדם אותן יחד?

מעבר לשאלות התיאורטיות, יש עבורי כאן גם סוגיה אישית. אני למדתי על בשרי שעדיף כשמישהו חדש נכנס לשלטון לשתוק ולראות איך הוא מתמודד עם משברים מדינים, לפני שמתחילים לקבוע מה הוא כן או לא יעשה. בשנת 2017, מעט אחרי שטראמפ נכנס לבית הלבן, אסד תקף בגז כימי את המורדים. קבעתי באותו יום שטראמפ אולי מצהיר שהוא יתנגד לשימוש בנשק כימי בסוריה, אך הוא לא באמת יעשה משהו. וטעיתי – טראמפ תקף את כוחות הצבא שהיו מעורבים בתקיפה הכימית. טעיתי ולמדתי שכשאדם נכנס למשרת כוח עדיף להמתין ולראות מה הוא יעשה, בשביל להבין איך הוא פועל כעת כשיש כוח בידו.

אז זה מוציא מהתמונה, לפחות לזמן הקרוב, את הרעיון של חיזוי התנהגות הממשלה. מה עם רשימת המלצות חיוביות בשבילה? אני לא רוצה לעשות רשימה כזו, כרגע, משתי סיבות: ראשית, יכול להיות שהממשלה הנוכחית לא תתפקד, ואז כל מה שאמליץ לא יקרה. אני ואתם אולי נרגיש מאוד חכמים שאנחנו יודעים מה צריך לעשות, אבל בשורה התחתונה מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות לא קורה. אז מה הערך שנשיג בזה? שנית וזו סיבה חשובה יותר, קרוב לוודאי שלממשלה יהיה סדר עדיפויות שיביא שרק שחלק מהדברים שאמליץ עליהם יקרו, וחלק אחר לא. רשימת ההמלצות אז תהיה אמת מידה חלקית להערכת הפעילות של הממשלה בתחום יחסי החוץ והביטחון הלאומי, אמת מידה חלקית להעריך עד כמה היא טובה או רעה בפעולתה.

אני חושב שאמת מידה הרבה יותר חזקה, הרבה יותר שימושית, היא מה הממשלה צריכה לא לעשות. ממה ממשלת ישראל החדשה צריכה להימנע בשנות כהונתה? רשימה כזו תעזור לנו להבין אם הממשלה עושה שגיאות אסטרטגיות, לאמוד עד כמה יש לה ראייה ארוכת טווח והאם יש לה סיכוי לעשות תרומה משמעותית לביטחון ישראל, או שמא היא תלכד בטעויות אסטרטגיות שיאכלו את כוחה ויקחו ממנה את היוזמה.

הניתוח שלפניכם הוא לא חיזוי של העתיד, ולא רשימת המלצות חיובית, אלא רשימת מלכודות, מיפוי שדה מוקשים אם תרצו. על מה ממשלת ישראל צריכה לא לדרוך, אם היא רוצה לתרום תרומה משמעותית לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו?

לא לשלום, כן לצמצום

לפתחה של הממשלה הנוכחית ישנם 4 מוקשים: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.

המוקש הראשון, החייאת תהליך השלום, הוא אולי המוקש הכי מפתה לממשלה, משום שהוא גם נוגע בשאיפות האידיאולוגיות של חלק מחבריה, הוא גם נוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני שמעסיק את כולנו והוא גם מסמן אותה כשונה מהותית מממשלת נתניהו – נתניהו הואשם בניהול הסכסוך והקפאת תהליך השלום. הממשלה הנוכחית יכולה להיות זו שמחייה את התהליך מחדש, ואולי מביאה פתרון לסכסוך, לא רק ניהולו. בבית הלבן הנוכחי כנראה ישמחו לראות את הפלשתינים והישראלים מעוניינים להתניע מחדש את התהליך, גם אם הקשב של הבית הלבן יהיה נמוך משנים עברו, עקב ההתרכזות בסין. אולם החייאת תהליך השלום לא תשרת את ישראל, אלא תפגע בה, תפגע בה ותפגע בממשלה.

מה ההיגיון של תהליך השלום? שע״י משא ומתן בין ההנהגה הפלשתינית והישראלית ניתן להגיע להסכם מדיני בין הצדדים שיסיים את האיבה ביניהם, יסיים את הסכסוך הצבאי בארץ ישראל המערבית ויפתח את הדרך לנרמול יחסים מלא בין ישראל ושאר מדינות ערב. מאז שנות ה-90׳ ועד 2014 בערך מדינת ישראל והפלשתינים ניסו להגיע להסכם השלום, אך התהליך תמיד נפל על נקודה כזו או אחרת: הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היקף חזרת הפליטים הפלשתינים, הבנייה בהתנחלויות או מעמד ירושלים.

אפשר לתהות מה השתנה ב-7 השנים האחרונות שיגדיל היום את הסיכוי להגעה למשא ומתן. אבו-מאזן הוא המנהיג הלא נבחר של הרשות הפלשתינית, וחמאס מסרבים להכיר בישראל. הנקודות הקשות לא השתנו: ההתנחלויות לא נעלמו, הפליטים הפלשתינים גם. אבל מעבר לשאלות הפרקטיות בנוגע לסיכויים של תהליך השלום, יש שתי בעיות אסטרטגיות שנובעות מההיגיון שלו:

ראשית, הוא לוקח מישראל את היוזמה המדינית. תהליך השלום כובל את ישראל בתהליך משא ומתן עם הפלשתינים, שחייב להיות בתיווך של צד שלישי כלשהו. אנחנו נצטרך להיות תלויים במתווך שיבחר, ולהיות תלויים בתגובת הפלשתינים. תהליך השלום מטבעו מזמין את המעצמות לכאן, מזמין את העיסוק הבינלאומי בסכסוך ולוקח מאתנו את היכולת ליזום באופן חופשי מול הפלשתינים או המרחב הערבי.

שנית, תהליך השלום תוקע את הנרמול בינינו ובין העולם הערבי. עד להסכמי אברהם הנוסחה הייתה שישראל קודם צריכה לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני כדי לקבל יחסים נורמאליים עם שאר המרחב הערבי. עסקנו לא פעם בעד כמה המצב הזה חריג בזירה הבינלאומית [ראו כאן], שמדינה מוחרמת ע״י שכנותיה, ועד כמה המצב רע לישראל ולערבים: מדינות ערב מחרימות את אחת המדינות החזקות והמצליחות במרחב, והן לא יכולות לעבוד יחד איתנו מול איומים משותפים כמו מחסור במים, ביטחון תזונתי או איראן. הרעיון שישראל צריכה לעשות משהו כדי לקבל יחסים נורמאליים – לא טובים, נורמאליים – עם המרחב האזורי הוא אבסורד.

החייאת תהליך השלום עם הפלשתינים תחזיר אותנו אחורה. היא תחזיר את הנוסחה ״שלום עם הפלשתינים תחילה״, מבלי לתת לפלשתינים סיבה להגיע לשלום הזה. היא גם תשלול מישראל את היוזמה המדינית, וכנראה תכלה את הקשב של הממשלה, שתצטרך לתמרן בין האגף הימני והשמאלי שלה, כשכל אחד ירצה למשוך לכיוון אחר במשא ומתן.

מצד שני אפשר לטעון ובצדק שללא תזוזה כלשהי מול הפלשתינים ספק אם תהיה תזוזה גם מול העולם הערבי: ממשל טראמפ הצליח להביא 4 מדינות ערביות לחתום איתנו על הסכמים ע״י תמריצים, מתנות מהממשל. ספק אם ממשל ביידן יהיה מוכן כמוהו להציע תמריצים כאלה, תוך שהוא מזיז הצידה את הסוגיה הפלשתינית. לממשל יהיה קשה לקדם נורמליזציה בלי תנועה כלשהי בזירה הפלשתינית, ולמדינות ערב יהיה קשה לנוע לעברנו בלי תזוזה כלשהי בזירה הפלשתינית. אז מה עושים?

במקום להחיות את תהליך השלום במתכונת של משא ומתן מדיני לשתי מדינות לשני עמים, בואו ונחיה אותו בגרסה אחרת – של קודם כל שלום בין אנשים, ורק לאחר מכן של הסכם שלום בין ישראל והפלשתינים. מדוע שהפלשתינים יושיטו ידם לשלום, כשהאזור מחרים אותנו? ואיך אנחנו והפלשתינים נוכל לעבוד יחד, כשאנחנו מוחרמים באזור? כל עוד יש חרם ערבי, הפלשתינים יתפתו לשמר אותו, רואים בעצמם מין גשר בינינו לעולם הערבי. אם נסיר את החרם, נוכל לעבוד יחד, כל האזור, לקדם שלום בין אנשים, שיביא גם לשלום בין מדינות.

מה זה אומר בפועל? שאנחנו צריכים להגדיל את הקשרים בינינו ובין הפלשתינים, ובינינו ובין הפלשתינים ושאר המרחב הערבי. כבר היום קיימים קשרים כלכלים בינינו לפלשתינים – מדוע לא להשתמש בכסף ערבי ובמדינות ערב כדי לחזק אותם? ומדוע לא להשתמש באותם קשרים כדי לחזק את הקשרים שלנו גם עם מדינות ערב? לדוגמה, אזורי תעשייה בשטחי C, במימון של ערב הסעודית, נוכחות של חברות ישראליות וכוח אדם פלשתיני וישראלי מהאזור. או קווי תעופה ישירים בינינו ובין מדינות ערב, כך שהפלשתינים לא יצטרכו לעבור דרך ירדן בשביל לטוס לכווית או עומאן. אפשר גם לחשוב על מיזמים בתחום החינוך הטכנולוגי, טיפול בשפכים, אנרגיה ירוקה ועוד. כל המיזמים האלו יפגישו בינינו ובין הפלשתינים ובינינו ובין מדינות ערב, לרווחת האזור כולו. כל היוזמות האלו יהיו אבל חייבות את נרמול היחסים בינינו למדינות האזור, בשביל לאפשר שיתוף פעולה אפקטיבי.

ברור לי שהיוזמות האלו לא יהפכו ביום את היחסים בינינו לפלשתינים, או בינינו לערבים. אין כאן תקווה לשלום כלכלי. ברור לי שיש הסתה ברשות הפלשתינית שיש לטפל בה, ואסור למדינת ישראל לטאטא מתחת לשטיח כדי לא להפריע ליחסים [מקור]. גם קיימת האפשרות שהערבים ידחו אותן, מעדיפים להתבצר בנוסחה של ״שלום עם הפלשתינים תחילה״. אולם ככל שבריאד, בגדאד ומדינות נוספות יבינו שהעניין האמריקני באזור יורד, וישראל היא פרטנר חשוב מול הבעיות האזוריות, כנראה שהן יהיו מוכנות להתחיל ולהגמיש את עמדתן מולנו. ישראל לא צריכה לצאת מגדרה כדי שינרמלו אתנו את היחסים, מפני שזה אינטרס משותף לשני הצדדים. ישראל אבל צריכה לנסות וליזום נרמול, ואם צריך דרך שיפור יחסינו עם הפלשתינים במישור הכלכלי, לא המדיני.

בסופו של יום, למדינת ישראל יש שתי ברירות: היא יכולה לנרמל את היחסים עם מדינות ערב ולהתחיל לעבוד עם המרחב סביבה מול בעיות אזוריות, בעיות אזוריות שבסוף מגיעות גם אלינו בדרך כזו או אחרת. מלחמת האזרחים בסוריה נתנה לאיראן אחיזה ליד הגולן. התפוררות לבנון רק מחזקת את חיזבאללה במדינה. רעב המוני או מחסור במים במדינות כמו מצרים, ירדן או תימן יחזקו גורמים קיצוניים ויאיימו עלינו. אנחנו יכולים לעזור למדינות האלו לפתור את הבעיות, ובדרך לחזק את עצמנו, כפי שהראיתי בניתוח ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״ [ראו כאן].

או, שאנחנו יכולים לשבת ולהמתין עד שאולי האזור יבין שהוא צריך אותנו. אנחנו יכולים להמתין שערב הסעודית תועיל בטובה לנרמל את היחסים אתנו, אנחנו יכולים להמתין שעיראק תתעורר לפוטנציאל של עבודה איתנו, ואנחנו יכולים להמתין עד שישוב נשיא רפובליקני ולקוות שהוא יהיה ידידותי לישראל כמו שהיה טראמפ. אולי הבעיות שלנו לא יגדלו עד אז. אולי. ואולי כן. אסטרטגית, עדיף לה לישראל למצוא דרך להניע מחדש את נרמול היחסים עם המרחב הערבי, והדרך לעשות זאת, והדרך לרתום את וושינגטון לעשות זאת, היא דרך הצגת תנועה מול הפלשתינים. לא תנועה לעבר הסכם שלום, אך בהחלט לעבר יחסים טובים יותר בין האנשים והקהילות בארץ ישראל המערבית ובאזור בכלל.

המאבק באיראן

המוקש השני שעומד לפתחה של הממשלה הוא מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן. ישראל בשנים האחרונות ממוקדת בעיקר במאבק צבאי נגד איראן, הנעשה הרחק מאור הזרקורים. כוחות מיוחדים, כוחות אוויר ומרגלים מעורבים במערכה אזורית נגד טהרן, הכוללת תקיפה של משלוחי נשק בסוריה, חבלה במתקנים קריטיים באיראן עצמה ופגיעה בצי הסוחר שלה.

על הממשלה יהיה לחץ משמעותי להמשיך ולהתמקד בממד הצבאי מול האיראנים. קודם כל מפני שזה מה שהמערכת הביטחונית רגילה אליו, עם הכלים והשיטות קיימים ומנוסים. המערכת הביטחונית רגילה למערכה החשאית מול האיראנים, והדבר הקל ביותר לממשלה הוא לתת לה להמשיך ולהתנהל כפי שהיא התנהלה עד כה.

שנית, פעילות צבאית יוצרת כותרות ונותנת לציבור תחושה של עשייה מול האיום איראני. הממשלה יכולה להראות שהנה היא מגנה על ישראל בדיוק כמו ממשלת נתניהו, ולהצביע על הפעילות הרבה שלה בסוריה, לבנון וזירות אחרות כהוכחה למאמצים הרבים שהיא משקיעה. העובדה שאנחנו מכסחים את הדשא כבר שנים בסוריה ללא עקירה של האיראנים איכשהו לא משנה את האפקטיביות של הטיעון הזה.

שלישית, הממשלה החדשה עומדת לקבל איראן שתהיה הרבה יותר אגרסיבית במדיניות החוץ שלה. בשישי האחרון איראן בחרה נשיא חדש, איברהים ראיסי, שנחשב כשמרן קיצוני ויורש אפשרי למנהיג העליון ח׳אמנאי [מקור]. סביר שראיסי ירצה לקדם קו אגרסיבי מול ישראל, גם רטורית וגם במעשים [מקור]. סביר שבחודשים הקרובים איראן תחזור להסכם הגרעין, והיא תקבל משאבים חדשים, בעיקר חשבונות בנק שיופשרו אחרי הסרת הסנקציות. ראיסי ירצה להשתמש בכספים האלו לשם חיזוק המליציות בעיראק וסוריה, פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, והגברת משלוחי הנשק לחות׳ים בתימן. התחושה תהיה שאיראן סוגרת עלינו, ובראשה עומד אדם שיהיה מוכן לצאת נגדנו גם למלחמה. מול מצב עניינים כזה הממשלה תרצה להראות שהיא אינה נכנעת ללחץ האיראני, ותרצה להגיב בקו צבאי אגרסיבי משלה מול ראיסי.

זו תהיה טעות. הראנו כבר מספר פעמים כאן בפל״ג שאיראן מרוויחה משמירת העימות בממד הצבאי בלבד, מאנרכיה במזרח התיכון, ומכך שישראל פועלת באופן חשאי תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי (לדוגמה עם תקיפת ספינות סוחר) [ראו כאן לדוגמה]. אם ישראל תתמקד רק בממד הצבאי מול איראן תחת ראיסי, היא תאבד את היתרונות האסטרטגים שיש לה, ובראשם העובדה שהיא לא מדינה תומכת טרור עם ממשלה שמדכאת את העם שלה.

במקום להתמקד רק בפעילות הצבאית מול איראן, עדיף לממשלה לגבש גישה רב ממדית נגד איראן, כזו שכוללת גם ממד כלכלי וממד דיפלומטי מול האיראנים. ישראל צריכה להשתמש בעובדה שבראש המשטר עומד שמרן קיצוני בשביל לעודד מדינות להחרים את משטר האייתוללות כמשטר מצורע, הפוגע באזרחיו. היא צריכה להשתמש בהזרמת המשאבים למליציות טרור כדי לעודד מדינות להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור, מה שיפגע כלכלית באיראן, משום שהמשמרות מעורבים עמוקות בכלכלה האיראנית.

כמובן, ישראל לא צריכה לוותר על פעילות צבאית נגד טהרן. ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות של משטר אגרסיבי יותר בשביל לעודד אותו לבזבז את משאביו בסוריה, עיראק, וזירות נוספות. ישראל צריכה לחפש לתקוף מטרות יקרות כלכלית לאיראנים, כמו נשק מתקדם ומחסני תחמושת, ומטרות איכות שיעודדו אותם רק להקצין את הקו נגדנו – לדוגמה גנרלים ואישים בכירים במערך האזורי של כוח קודס. הדבר האחרון שכלכלת איראן צריכה כרגע הוא משטר שמחויב יותר לטרור אזורי משיקום הכלכלה. ישראל צריכה לחפש להביך את האיראנים, ולמקד את טהרן בפעילות הצבאית נגדנו, במקום בבנייה של המשק שלה אחרי ההקלה בסנקציות. ראיסי יכול להיות הישג אסטרטגי לישראל – אם נדע לנצל אותו.

חשיבה מקומית, במקום גלובאלית

המוקש השלישי שעומד לפתחה של הממשלה הוא התמקדות בזירה המקומית שלנו במקום בזירה הגלובאלית, וחשיבה על ישראל רק בהקשר המזרח תיכוני המצומצם במקום בהקשר של הגלובוס כולו. הדבר הכי מפתה לממשלה, ודאי לממשלה ישראלית, הוא להתמקד במה שקורה בגבול שלה ולא מעבר. להיות רוב הזמן מסביב לעזה, לבנון וסוריה, עם מבט לאיראן ולקשר האסטרטגי עם ארה״ב. זה מפתה קודם כל מפני שבזה עוסקת רוב היום התקשורת והעם. אין רבים שמדברים על יחסי ישראל צ׳אד או מבינים את החשיבות של יחסי ישראל ואמריקה הלטינית. העיתונים, הפרשנים והאזרחים מתמקדים במה קורה בעזה, מה קורה בלבנון, ומה יחסינו עם הבית הלבן.

זה גם מפתה מפני שהתמקדות במקומי לא דורשת לקחת משאבים שיש עכשיו ולהשקיע אותם בשביל משהו שאת הפירות שלו אולי נקצור בעוד כמה שנים. בלוני תבערה פורחים עכשיו מעזה. הטילים של חיזבאללה מכוונים עכשיו על חיפה. איראן עכשיו עובדת פרויקט הגרעין שלה. היחסים שלנו עם מדינות העולם יכולים להניב לאורך זמן פירות חשובים, אך הם לא יניבו אותם עכשיו והם לא יוצרים לנו איזה סיכון עכשיו – ולכן הפיתוי הוא לא להתעסק בהם, עכשיו.

איך תבוא לידי ביטוי דריכה על המוקש הזה? לדוגמה ע״י הקפאת פרויקט ה-EastMed בינינו ובין קפריסין ויוון, אם ישראל תפסיק לדחוף למימושו. בכלל ירידה ברמת היחסים עם שתי המדינות, שהן אינן לא מעצמות צבאיות או כלכליות, ולכן לא יהיה מפתה לירושלים להתמקד בחיזוק היחסים איתן – שגיאה אסטרטגית, לאור החשיבות שלהן בריסון טורקיה במזרח הים התיכון והבטחת פיתוח הגז בו [ראו כאן].

ביטוי אחר למוקש הוא ירידה במספר ביקורי הבכירים ממזרח אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית, וצמצום הביקורים של בכירים ישראלים במדינות האלו. לא רק ביקורים של ראש הממשלה – מדוע שר החוץ או שר הביטחון לא יפגשו עם עמיתיהם במדינות כמו יוון, צרפת, או קניה? למה ששר הכלכלה והמסחר לא יצא בראש משלחת תעשיינים לבריטניה או יפן? בשביל זה אבל דרושה יוזמה, דרושה החלטה מודעת של הממשלה לעבוד על הקשרים עם מדינות העולם.

אם ישראל לא תעסוק בקשרים עם מדינות העולם היום, לאורך זמן היא תגלה שהיא בגרעון אסטרטגי שיהיה קשה למלא. ישראל צריכה את הקשרים עם מדינות אחרות כדי לאזן מול איבוד העניין האמריקני במזרח התיכון, וכדי לחזק את כוחה – הכלכלי, הצבאי, הדיפלומטי. לישראל יש מה להציע למדינות מזרח אירופה, אפריקה, אמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה, בתחומים מגוונים של ביטחון, חקלאות, אנרגיה ועוד. אולם בשביל שעסקים ישראלים ישיגו דריסת רגל בשווקים האלו, נדרשת תמיכה של ממשלת ישראל ברמה הדיפלומטית. בעולם של לאומנות כלכלית, יחסים פוליטיים בין מדינות משפיעים על יחסי המסחר שלהן.

יותר מזה – יחסים דיפלומטים ענפים יעזרו לנו באו״ם, ויעזרו לנו לקדם יוזמות אזוריות כאן באגן הים התיכון ובמזרח התיכון. חשבו לדוגמה על פרויקטים בתחום האנרגיה לשינוע נפט וגז מרוסיה דרכנו למזרח אפריקה והודו. או יוזמת ביטחון ימי בים האדום, נגד פיראטים והברחות נשק. או פרויקטים טכנולוגים משותפים בתחומים כמו אנרגיה סולארית ורוח, חקלאות מדברית או סוללות מתקדמות. מדינות ידידותיות גם יכולות לעזור לנו לצמצם את הנוכחות הגלובאלית של איראן וחיזבאללה, במיוחד במקומות כמו אמריקה הלטינית או מערב אפריקה [ראו כאן]. עם יותר מדינות ידידותיות לנו, לישראל יהיו יותר שותפים פוטנציאלים לקדם את מה שהיא רוצה.

אם אבל הממשלה לא תקבע יעדים ואסטרטגיה מול הזירות האלה, הקשרים יחלשו וישראל תהפוך תלויה יותר בארה״ב, דווקא בשעה שזו הופכת יותר ממוקדת בסין. הגרעון האסטרטגי הזה לא יתגלה היום או מחר, אבל כאשר הוא יתגלה זו תהיה מכה קשה לביטחון הלאומי שלנו. אנחנו נהיה מוגבלים ביכולת התמרון שלנו, ואנחנו מוגבלים מול איומים קיימים או חדשים. הממשלה צריכה להמשיך בתנופת הקשרים עם מדינות העולם, גם אם הסוגיה אינה בוערת לפתחה.

ירוק מדי, מוקדם מדי

הממשלה הנוכחית שמה לה להיאבק בשינוי האקלים והגנת הסביבה. השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג הדגישה שישראל צריכה להתרחק מדלקים מאובנים, ולעבור לאנרגיות מתחדשות [מקור]. כחלק מהדאגה לסביבה השרה הביעה התנגדות להסכם העברת הנפט בצינור קצא״א בין ישראל והאמירויות, מחשש לפגיעה במפרץ אילת עקב תנועת מיכליות וזיהום נפט משמעותי [מקור].

אני לא רוצה להתייחס ספציפית לצינור קצא״א מפני שכל עוד לא פורסם הנספח הסודי להסכמי אברהם, אנחנו לא באמת יודעים מה הוסכם במסגרתו. אני לא יכול לחוות דעה על מה שאני לא יודע. אני כן אבל רוצה להזהיר את הממשלה ממוקש אחד שקשור למוקש הקודם ויכול להשפיע עליו – ללכת ירוק מדי, מוקדם מדי.

גילוי הגז במזרח הים התיכון הופך את ישראל ליצואנית אנרגיה. הוא מאפשר לישראל ליהנות מאספקת אנרגיה יציבה, ולהיות ספקית אנרגיה חשובה למזרח אירופה ובעתיד אולי גם למזרח אפריקה. המיקום הגיאוגרפי שלנו גם מאפשר לנו להיות מסדרון אנרגיה חשוב בין הים האדום, הים התיכון והמפרץ הפרסי: נפט וגז רוסי יוכלו לעבור דרכנו למזרח אסיה, ונפט וגז מהאמירויות יוכלו וכנראה עוברים דרכנו לאירופה. רק התחלנו לממש את הפוטנציאל שיש לנו: לדוגמה נרמול יחסים עם ערב הסעודית יוכל להחיות גם את הרעיון של קו נפט חוצה ערב, שיחבר את חיפה לשדות הנפט של המפרץ הפרסי. קו נפט כזה היה קיים בשנות ה-70, ועבר מהמפרץ הפרסי דרך ערב הסעודית, ירדן, רמת הגולן והסתיים בסוריה. פעולת הקו נפסקה בגלל מחלוקות בין ירדן, ערב הסעודית וסוריה, והוא כיום לא שמיש, אך אפשר לחשוב על קו חדש, שיהיה קו עוקף לתעלת סואץ ויסתיים בחיפה במקום בסוריה.

ישראל גם יכולה לעזור לעיראק לגוון את המקומות מהן היא מייצאת נפט – כיום הצינור היחיד שיש לעיראק לים התיכון ומשם לאירופה עובר דרך דרום טורקיה. קו חדש מתוכנן לנוע מבצרה לעקבה בירדן. אולם אפשר והקו הזה יתפצל, חלקו חוצה את ירדן וחלקו עובר דרך ישראל לחיפה. עיראק תקבל עוד מקום ממנו ניתן לייצא נפט, וישראל תקבל עוד רווחים מהשינוע שלו.

ברור שיש כאן סיכונים אקולוגים ובטיחותיים עם שינוע של כמויות אדירות של גז ונפט. ברור שישראל תצטרך לוודא שכל תשתית שמוקמת כאן תתמודד עם הנפחים האלו, לשדרג היכן שצריך ולתקן היכן שצריך. אולם מה שישראל לא צריכה לעשות הוא לסגור את עצמה כמסדרון אנרגיה אסטרטגי בשביל להאיץ את המעבר לאנרגיה מתחדשת.

העולם המתפתח ימשיך לצרוך אנרגיה מדלקים מאובנים גם ב-2050 [מקור]. אירופה תמשיך לצרוך נפט וגז. הביקוש לדלקים מאובנים לא יעלם בשנים הבאות, וישראל יכולה לבחור איפה היא עומדת בסחר המתמשך בדלקים האלו, אבל לא אם הוא יהיה. ישראל יכולה למקם את עצמה כציר תשתית חשוב – לשנע נפט וגז מהמפרץ הפרסי לאירופה, ממזרח הים התיכון והים השחור למזרח אסיה. הדבר יגדיל את החשיבות האסטרטגית שלנו ויעזור לנו לתת יסוד יציב לקשרים שלנו עם מדינות המפרץ – לא רק איחוד האמירויות, אלא גם ערב הסעודית, עומאן, ואפילו עיראק.

בשביל להבטיח שהפיכתנו למסדרון אנרגיה לא תשפיע לרעה על הכלכלה הישראלית, בצורה של עידוד הוצאה ממשלתית בזבזנית, ישראל יכולה להשקיע את הרווחים משינוע אנרגיה בשטחה בקרן הון לאומית, או להשתמש בהם בשביל מימון פרויקטים למחקר טכנולוגיות מתחדשות ופיתוח אקולוגי וחברתי. חשוב שישראל תמצב את עצמה בחזית המחקר של הטכנולוגיה הירוקה ובפיתוח שיטות חדשניות להתמודד עם אתגרי האקלים. זה טוב ומבורך שהממשלה מעוניינת להגן על הסביבה. רק שלא תנתק אותנו מהסחר הגלובאלי באנרגיה, שאנחנו יכולים להיות חוליה מאוד חשובה בו.

סיכום

הממשלה החדשה נכנסת לעולם שנמצא בשינוי – ארה״ב מתמקדת בסין, המזרח התיכון נתון בטלטלה מהשפעה רוסית, טורקית ואיראנית. הפיתוי הוא לחזור לדפוסי התנהלות קודמים של ישראל, להתמקד בתהליך השלום וביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, על חשבון כל השאר. הפיתוי הוא להמשיך ולפעול בעיקר צבאית מול איראן, ולחשוב על ישראל כווילה בג׳ונגל, במקום ציר אסטרטגי באירו-אסיה. כל אלו יהיו טעויות, כל אלו יהיו מוקשים שאם הממשלה תדרוך עליהם היא תאבד את היוזמה, והיא תפגע בביטחון הלאומי שלנו לאורך זמן. הממשלה לא צריכה לעשות צעדים דרמטיים כדי לשפר את מצבנו. היא בסך הכול צריכה להמשיך ולעבוד להגדיל את הקישוריות שלנו עם שאר העולם.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 70: נורד סטרים 2

תקציר

  1. פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2. התוכנית הרוסית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה, תוך עקיפה של פולין ואוקראינה.
  2. עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב.
  3. צינור נורד סטרים 2 גם יקטין את התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה; הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה. אולם ברגע שנורד סטרים 2 יפעל, לגרמניה יהיה את כל הגז שתרצה. הדבר יחליש את התמריץ לגרמניה לתמוך במאמץ אירופי לגיוון מקורות האנרגיה של היבשת.
  4. נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל.
  5. ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך לא עצרו אותה. הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.
  6. ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור.
  7. ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

להורדת הפרק – קישור.

כתלות בתאריך בו הפרק הזה פוגש אתכם, ביידן ופוטין עתידים או כבר נפגשו ב-16 ביוני בג׳נבה. מדובר בפגישה הראשונה של שני המנהיגים מאז ביידן נכנס לתפקידו בבית הלבן, ומדובר בפגישה שהיא כנראה אחת הטעונות שהיו בין מנהיג אמריקני ורוסי מאז המלחמה הקרה. עוד לפני שהתחיל את תפקידו ביידן הגדיר את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ולאחר שנכנס לתפקידו קרא לפוטין ״רוצח״. הממשל הטיל סדרה של סנקציות על אישים וחברות רוסיות בעקבות התערבות בבחירות ב-2020 [מקור] ובעקבות הפריצה למשרדי הממשל הפדראלי במסגרת מה שמכונה The SolarWinds Hacks [מקור]. הממשל גם הודיע על סיוע צבאי בסך כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור], ושב ומבהיר בכל הזדמנות שמטרתו היא לבלום את התוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

הרוסים כמובן הגיבו לאגרסיביות האמריקנית באגרסיביות משלהם: במרץ השנה היו חששות שרוסיה מתכוננת לפלוש לאוקראינה, בעקבות ריכוז מאסיבי של כוחות רוסים על גבול אוקראינה-רוסיה. פלישה כזו לא קרתה, אך הרוסים עדיין שומרים חלק מהכוחות שגויסו בתחילת השנה בגבול, מוכנים לכל הסלמה [מקור]. כשפעיל האופוזיציה אלכסיי נבלני שב לרוסיה היא עצרה אותו, לקול מחאה מצד האיחוד וארה״ב [מקור]. היא גם המשיכה לתמוך בלוקשנקו, גם כשזה חטף מטוס אירי בסוף מאי בשביל להוריד ממנו פעיל אופוזיציה גולה, רומן פרוטסביץ׳ [מקור].

קשה להפריז אם אומר שיש מעט מאוד ציפיות מהועידה הזו. ארה״ב ורוסיה מגיעות אליה כבר עם רמת חיכוך גבוהה, ושני הצדדים אינם מראים שהם מעוניינים להתקרב מחדש זה לזה, אולי רק לנסות ולנהל עד כמה שאפשר את החיכוך ביניהם [מקור]. ביידן רואה בפוטין את האיום הכי גדול על אירופה ונאט״ו, ומעוניין להראות בפגישה הזו שארה״ב לא תהיה מוכנה לספוג תוקפנות רוסית באירופה. הבעיה שלא משנה מה הוא יגיד בפגישה, המעשים שלו מראים שהוא דווקא כן מוכן לתת לאירופה להתפצל, ולפגוע בסולידריות של נאט״ו. הוא אולי אפילו מחליש את השפעתה של ארה״ב באירופה.

בשביל הקרנת כוח על רוסיה ארה״ב תלויה בנאט״ו והאיחוד האירופי שיתפקדו כגוף אחד. אולם האחדות הזו כבר לא מובטחת, וחמור מכך – ממשל ביידן לא פועל כדי להבטיח אותה. בזמן שממשל ביידן מתמקד באוקראינה, ברוסיה, בסיוע ביטחוני ובהבטחות ש״ארה״ב חזרה״ כמנהיגה עולמית, פוטין שוקד לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו בלב שלהם – בגרמניה. וממשל ביידן, במקום לעצור את הפיצול, נותן לו לקרות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

צינור בעייתי

פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2 (Nord Stream 2). נורד סטרים 2 הוא צינור גז תת ימי שיחבר ישירות בין רוסיה וגרמניה ויעבור על קרקעית הים הבלטי. תוואי הצינור יעקוב אחר צינור אחר שכבר קיים שם, נורד סטרים 1. ביחד, שני הצינורות יוכלו לספק כ-110 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי בשנה לגרמניה [מקור]. התוכנית אבל היא לא לספק רק לגרמניה. גרמניה לא צריכה את כל הכמות, היא צורכת בשנה פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. לא, התוכנית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה.

אני אומר אפילו מפני שכבר היום יש צינורות רוסים שמספקים גז למזרח אירופה, וממנה לשאר היבשת, ועוברים דרך אוקראינה, בלארוס ופולין. הקיבולת של הצינורות האלו היא עצומה – רק דרך אוקראינה יכולים לעבור בשנה כ-140 מיליארד מטר מעוקב [מקור].

למה אז רוסיה בנתה את צינור נורד סטרים 2? טוב, זה לא מפני שחסרה לה יכולת ייצוא. להפך, כנראה שבשנים הקרובות חלק מהתשתית הרוסית תנוצל לפחות ממקסימום היכולת שלה. רוסיה ייצאה ב-2019 לאיחוד האירופי קצת פחות מ-170 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. למערב אירופה לבדה רוסיה ייצא כ-153 מיליארד מטר מעוקב. ההערכה היא שהכמות הזו לא תגדל עם השנים אלא תקטן, עקב המעבר של אירופה לכלכלה ירוקה ואנרגיה מתחדשת. ההערכה היא שב-2021 הייצוא ירד ל-130 מיליארד מטר מעוקב, וימשיך לרדת [מקור]. הקמה של עוד צינור לכן לא ברורה משיקול של הגדלת יכולת ייצוא.

אולי הסיבה היא כלכלית? אולי העברת גז דרך הים הבלטי היא זולה יותר? עלות הפרויקט מוערכת בכמעט 12 מיליארד דולר [מקור], וכפי שאמרתי צינורות מרוסיה לגרמניה כבר קיימים והם עוברים דרך היבשה, במקום מתחת לים. רוסיה משלמת למדינות שבשטחן הגז עובר עמלות, אך היא תשלם את אותן עמלות גם לגרמניה – הצינור לא משנה באופן מהותי את הכלכלה של העברת גז.

מה אם כן הסיבה שהרוסים החליטו להניח צינור גז חדש בים הבלטי? ויותר מזה – למה גרמניה כל-כך תומכת ומגנה על הפרויקט? ב-2015, מעט אחרי שהצינור הוכרז, הבטיח אז שר הכלכלה והאנרגיה של גרמניה בשיחה עם פוטין שגרמניה תפעל שהצינור יהיה לחלוטין תחת הריבונות המשפטית של גרמניה, ולא של האיחוד האירופי, בכדי לצמצם ״השפעות זרות״ [מקור]. כשביקורת התחילה לעלות נגד הצינור גם מתוך האיחוד האירופי וגם מחוץ לו  – עוד רגע למה יש ביקורת – גרמניה התעקשה וחזרה והתעקשה שמדובר במיזם כלכלי בלבד. למה?

טוב, עבור גרמניה בהחלט למיזם יש סיבות כלכליות, כלכליות ופוליטיות: גרמניה תקבל כ-2 מיליארד דולר בשנה עמלות מהעברת הגז בשטחה [מקור]. עסקים גרמנים מעורבים בבניית התשתית של הצנרת, ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה מצפה להכנסה ממעבר הגז בשטחה [מקור]. הצינור גם יבטיח את הביטחון האנרגטי של גרמניה – בזמן שגרמניה לא מתכננת להשתמש בכל אספקת הגז ממנו, הוא בהחלט יוכל להזין לבדו את כל צרכי האנרגיה שלה. בנוסף, כנראה שמעורבת כאן גם השפעה אישית של העומד בראש החברה האחראית להקמת הצינור: גרהרד שרדר (Schröder), קנצלר גרמניה לשעבר.

אז מבחינתה של גרמניה המיזם הוא בעיקר כלכלי, וזה כנראה ברובו נכון. אך מה מבחינת הרוסים? אם מנקודת מבט כלכלית לא ברור הצורך בצינור, האם יש עוד שיקולים כאן?

אם תקחו מפה של צנרת הגז מרוסיה לאירופה, תוכלו לראות שצינור הנורד סטרים 2, ביחד עם צינור הנורד סטרים 1, מפצל את היבשת לשני אזורים: האזור של אוקראינה, בלרוס ופולין, נקרא לו אזור החגורה, ומדינות מרכז ומערב אירופה, בראשן גרמניה. כיום אם רוסיה תרצה לנתק את אזור החגורה מגז, היא בהכרח גם תנתק את מרכז ומערב אירופה. כל סכסוך צבאי בין המדינות האלו ורוסיה בהכרח יאיים על אספקת האנרגיה לכל היבשת, ולכן כל היבשת תתגייס למערכה נגד רוסיה, אם הדבר יידרש.

הקמת נורד סטרים 2 עלולה לשנות את כל זה: עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. היא גם לא חייבת לנתק ממש, או חלילה לפלוש, כדי לסדוק את האיחוד האירופי. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב, במיוחד עבור אוקראינה. אם מוסקבה לא תהיה עוד תלויה בשתי המדינות בשביל לייצא את הגז שלה, אלא תעביר אותו דרך גרמניה, הן יאבדו מנוף לחץ משמעותי נגד מוסקבה.

הדבר במיוחד חמור במקרה של אוקראינה. אוקראינה כיום נתונה ללחץ צבאי מצד רוסיה בחצי האי-קרים, נאלצת להתמודד עם בדלנים רוסים במזרחה, וסובלת מעת לעת מהתקפות סייבר נגד תשתיות ועסקים בה. אם רוסיה לא תהיה עוד תלויה בהעברת גז דרך אוקראינה, קייב תאבד מנוף לחץ על הרוסים ותאבד הכנסה – בערך כחצי מיליארד דולר בשנה. למוסקבה אז יהיה חופש גדול יותר ללחוץ את קייב, ולגרמניה יהיה עוד פחות תמריץ לבוא לעזרתה.

טענה שמושמעת נגד התרחיש הזה היא שגם עם נורד סטרים 2 רוסיה לא תוכל לייצא את כל הגז רק דרך הצינורות הבלטים –רוסיה צפויה לייצא 130 מיליארד מטר מעוקב, והצינורות יוכלו לייצא רק 110 מיליארד מטר. יש עדיין הפרש של 20 מיליארד, שיצטרך להיות מועבר דרך איפשהו. ואכן רוסיה הקימה במקביל לצינור הנורד סטרים 2 את הצינור טורק סטרים, שעובר בתחתית הים השחור לטורקיה וממנה לאירופה [מקור]. הצינור יכול לספק כ-30 מיליארד מטר מעוקב, מחצית מהגז לטורקיה ומחצית לאירופה. אם באמת הביקוש האירופי לגז ידעך בעשור הקרוב ל-130 מיליארד מטר מעוקב, הרי שלרוסיה תהיה את כל הצנרת הדרושה לה לייצא את רוב הגז במסלול העוקף את פולין ואוקראינה.

הסיבה שאני מדגיש את פולין ואוקראינה היא משום החשיבות האסטרטגית שלהן לרוסיה, ומכאן גם החשיבות האסטרטגית שלהן למערב. פולין ואוקראינה, ביחד עם בלארוס, מהוות את השער של רוסיה לאירופה ושל אירופה לרוסיה [ראו כאן להרחבה]. כל מערכה גדולה בין אירופה ורוסיה של 200 השנים האחרונות עברה דרך המדינות האלו, ואם רוסיה תצליח לעקור אותן מנאט״ו ולהכניס אותן תחת השפעתה, היא תעשה צעד משמעותי מאוד לאבטחת המרכז הדמוגרפי והכלכלי שלה מסביב למוסקבה. היא גם תעשה צעד חשוב בשביל לאיים על נאט״ו במרכז אירופה. את בלארוס היא כבר הכניסה תחת השפעתה – עכשיו נותרו אוקראינה ופולין.

צינור נורד סטרים 2 ישיג זאת לא רק ע״י פיצול אנרגטי בין מזרח ומערב, אלא גם ע״י הקטנת התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה, ע״י הגדלת מספר מסופי הגז וקנייה ממדינות כמו קטאר, ארה״ב ומצרים. הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה, כמו לוב ואלג׳יריה, מזרח הים התיכון ושדות הגז של אזרבייג׳ן ומרכז אסיה.

שני הוקטורים האלו דורשים השקעה כלכלית, בתשתיות ובחוזים, ואולי אפילו בסבסוד מחיר הגז. הם אבל יאפשרו לאירופה גיוון גדול יותר במקורות האנרגיה שלה, ובמקרה של הוקטור הראשון, זה של הנזלת גז, גם ישמרו על היחסים האסטרטגים בין ארה״ב ואירופה. אם אירופה תהפוך ללקוח משמעותי של גז טבעי אמריקני, לוושינגטון יהיה תמריץ כלכלי, לא רק אסטרטגי, לשמור על היחסים עם היבשת.

אם אבל גרמניה תוכל לקבל את כל אספקת הגז שלה מרוסיה, למה שהיא תשקיע בפרויקטים יקרים? נכון, גרמניה כרגע לא מתוכננת לצרוך את כל אספקת גז מהצינורות הבלטים. מה אבל יעצור אותה בעוד שנה או חמש שנים לקנות את כל אספקת הגז שלה משם? גרמניה כיום צורכת פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה. היא יכולה בהחלט להסתפק באספקה של נורד סטרים, ללא עוד אספקה מארה״ב, קטאר או מדינה אחרת. אם היא תרצה לגוון, היא תוכל לקנות חלק מהגז מנורבגיה או בריטניה, משתמשת בתשתית קיימת. בכל מקרה, גרמניה כבר תהיה ״מסודרת״, עם תשתית גז קיימת. מה אז יניע אותה לתמוך בפרויקטים בפולין לדוגמה, שמחפשת כיצד להתנתק מהגז הרוסי? סולידריות אירופית?

חולשה פרגמטית

סולידריות אירופית היא מוצר נדיר כבר היום, כשגרמניה עדיין מודאגת ממה שקורה בגבול המזרחי של היבשת. משום שהיא תלויה לכמעט מחצית מהצריכה שלה בגז רוסי, גרמניה, וכמוה מדינות כמו הולנד, בלגיה ואוסטריה, מהססות לפעול בתקיפות גדולה מדי נגד הרוסים. בכל תקרית של 5 השנים האחרונות, בהן רוסיה חצתה קו אדום של האיחוד האירופי, ברלין הייתה יכולה להקפיא או לבטל את צינור הנורד סטרים 2. בכל פעם שהרוסים תקפו פעיל אופוזיציה או ביצעו תוקפנות בגבול, גרמניה הייתה יכולה להכריז שהיא לא מתכוונת להגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ולהקפיא את פרויקט נורד סטרים 2 עד הודעה חדשה. היא לא עשתה זאת.

היא לא עשתה זאת גם מפני שיש לה אינטרסים ברורים בצינור, וגם מפני שיש לה אינטרסים כלכלים ברוסיה, ויש לה, כך היא מאמינה, אינטרס אסטרטגי ביחסים טובים עם הרוסים. חברות גרמניות השקיעו רק ב-2018 כמעט 4 מיליארד דולר ברוסיה [מקור], שמהווה את אחד משותפי הסחר החשובים של המדינה [מקור]. גרמניה גם מאמינה שהדרך היחידה לפתור מתחים עם מוסקבה היא רק אם יהיה לה גזר כלשהו, אפיק כלשהו של שיתוף פעולה חיובי עם הקרמלין. אז גרמניה מעדיפה לגנות את פוטין כשהוא תומך בלוקשנקו בבלארוס וכשהוא מזיז חטיבות שריון לגבול עם אוקראינה וכשהוא כולא פעילי אופוזיציה – אבל היא מסרבת לגעת בנורד סטרים, רואה בו ערוץ תקשורת חיובי.

אפשר לשאול אם אולי נורד סטרים לא כל-כך חשוב לרוסיה, ולכן אין באמת משמעות אם גרמניה תקפיא אותו או לא. זו שאלה לגיטימית. חשוב להבין שכמו שגז רוסי חשוב לאיחוד, האיחוד חשוב לרוסיה כשוק צרכני: כמעט 80% מהגז הטבעי הרוסי מיוצא לאיחוד האירופי [מקור]. מוסקבה עובדת על פרויקטים שיתנו לה להעביר חלק מהייצוא למזרח אסיה, אך היא מגלה שסין לדוגמה, שהייתה אמורה להיות שוק צרכני גדול, מחפשת לגוון את המקורות שלה ומהססת לממן תשתיות רוסיות אליה [מקור]. הקפאת נורד סטרים 2 תהיה איתות ברור לרוסיה שאירופה אינה מוכנה עוד להיות תלויה במוסקבה לאספקת הגז שלה, ושהיא מתכוונת לחפש כיצד לצמצם את מנוף הלחץ הרוסי עליה.

את זה דורשות מדינות כמו אוקראינה, פולין וארה״ב. מאז שהוכרז נורד סטרים 2 המדינות האלו מבקרות את הגרמנים על הפרויקט, אך במקום לבטל אותו, הגרמנים מחפשים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי שלו. החשש הגרמני עכשיו, כשהצינור כמעט הושלם – בנייתו אמורה להסתיים הקיץ – שאם הוא יבוטל, מוסקבה תגיב באגרסיביות. הביטול גם עלול לחשוף את גרמניה לתביעות נזקים, ויפגע בתדמית של ברלין בעיני הקהילה העסקית כמי שמכבדת חוזים.

גרמניה לכן מחפשת דרכים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי של הצינור אחרי שיוקם [מקור]: הצעה אחת היא שסתום חירום שינתק את הגז ברגע שרוסיה תפסיק להעביר גז דרך אוקראינה. בזמן ששסתום כזה נשמע כמו פתרון – הוא יוצר מחדש סולידריות בין אוקראינה ושאר אירופה – הוא לא באמת מנוף לחץ על רוסיה: שסתום כזה בעצם ינתק את הגז לגרמניה ושאר אירופה, אם הרוסים יפסיקו להזרים גז דרך אוקראינה. המפסידה הגדולה פה תהיה אירופה, ולא ברור כמה זמן גרמניה תהיה מוכנה לסבול את הפגיעה הכלכלית מהיעדר גז. מה גם שהאירוע שאמור להפעיל את השסתום הוא לא ברור: נגיד והרוסים ימשיכו להזרים גז דרך אוקראינה, אבל במקום עשרות מיליארדים של מטרים מעוקבים, יזרימו רק מיליון. גם אז גרמניה תפעיל את השסתום?

הצעה אחרת היא שהצינור יושלם, אך לא יופעל עד שרוסיה תיתן ערבויות שהיא תשנה את התנהגותה. אין אבל תשובה איך ערבויות כאלה יראו, ומה גרמניה תעשה ברגע שהצינור יופעל ורוסיה תפר את הערבויות. גם מה זה אומר תשנה את התנהגותה – מה בדיוק בהתנהגותה? כוחות הצבא בגבול אוקראינה? מאסר פעילי אופוזיציה? לא ברור, והרוסים ינצלו את חוסר הבהירות הזו.

נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה, משום שהיא מראה שברלין מוכנה לנהל פרויקט שישפיע על כלל אירופה תוך שהיא אוטמת את אוזניה לביקורת מתוך ומחוץ לגרמניה עליה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב [מקור]. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל [מקור]. כולם חוששים שנורד סטרים יגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ויגרום לניתוק בין מזרח היבשת ומערבה. ההתעקשות הגרמנית להמשיך בפרויקט רק מתסכלים את אותן מדינות, שחלקן כעת מחפשות איך לאזן אסטרטגית מול השלמת הצינור – על כך עוד רגע.

ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019, מאיימת על כל חברה שתשתתף בו שהיא לא תוכל לעשות עוד עסקים עם ארה״ב [מקור]. רובן של החברות המעורבות נסוגו, והחולפו בספינות רוסיות. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך כפי שציינתי, הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.

הטעויות של ביידן

ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. מה שהונח לפתחו של הממשל הוא האם בכל זאת להטיל עוד סנקציות על הפרויקט, במיוחד על החברה המנהלת אותו, Nord Stream AG, או להימנע מכך, בכדי לא לפגוע ביחסים עם ברלין.

בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור [מקור]. בראייתו של ממשל ביידן היחסים הטרנס-אטלנטיים חשובים מדי בשביל לפגוע בהם עם עוד סנקציות על צינור שגם ככה יושלם. ממשל ביידן רואה בגרמניה כיום את השחקן המשמעותי ביותר באיחוד האירופי ולכן פגיעה ביחסים איתה תהיה פגיעה ביחסים הטרנס-אטלנטיים. בכך שהממשל סירב להטיל סנקציות, הוא בעצם אותת לברלין שהוא מעוניין לעבוד יחד על הבעיות של אירופה, ולא לנסות ולהכתיב לברלין מה המדיניות שהיא צריכה לבצע.

ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. ברלין מעוניינת לשמור על יחסים קרובים עם כל שלוש המעצמות, וההחלטה האמריקנית לא להטיל סנקציות פשוט תאפשר לברלין להמשיך באסטרטגיה הצפה שלה מבלי לגבות ממנה מחיר כלכלי. יכול להיות ששינוי במדיניות החוץ של גרמניה יקרה עם הפיכת הירוקים לחלק מקואליציית השלטון, אך זה יקרה למרות שארה״ב סירבה להטיל סנקציות ולא בגלל. הירוקים תומכים בקו אסרטיבי יותר מול רוסיה וסין, אך צריך להמתין ולראות אם הם ימשיכו לתמוך בקו הזה גם כשיכנסו לקואליציה, ויצטרכו להתחשב בלובי העסקי של גרמניה.

שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. מבחינתן ההחלטה האמריקנית היא העדפה של ברלין על פניהן, וכתף קרה מצד ממשל שהכריז עד כמה חשוב לו לבלום את רוסיה [מקור]. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. במהלך השנה החולפת פולין, המדינה המרכזית במערך האזורי המתגבש של מזרח אירופה, חיזקה את קשריה הביטחוניים והכלכלים עם טורקיה [מקור]. רק במאי השנה וורשה הודיעה על רכישת מל״טים מטורקיה, המדינה הראשונה מנאט״ו לעשות זאת [מקור]. לטביה מאותת שגם היא מעוניינת לרכוש מל״טים טורקים [מקור], ובין אוקראינה וטורקיה כבר מספר שנים מתגבשת רשת של קשרים כלכלים, ביטחוניים וטכנולוגים, אותם סקרתי בהרחבה יותר בניתוח ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

סביר שבשלב כלשהו וושינגטון תבין את השגיאה שלה, ותתחיל להתרחק מגרמניה לעבר מזרח אירופה. כפי שהצגתי בניתוח ״האנגלוספרה״ [ראו כאן], הרצון של גרמניה לשחק בין שלושת מוקדי הכוח של סין-רוסיה-ארה״ב יתסכל את האמריקנים, ויביא אותם להזיז את המיקוד שלהם באירופה מגרמניה לפולין, ששוקדת על הקמת גוש אזורי עצמאי בתוך האיחוד האירופי. פולין בונה צינור גז ישיר לים הצפוני שייתן לה גז טבעי מנורבגיה, והיא בונה מסופי גז טבעי נוזלי כדי לקבל אספקה מארה״ב וקטאר [מקור].

יש כאן גם משמעויות לישראל: עבור ישראל פולין היא שחקן אסטרטגי חשוב לגז טבעי ישראלי וטכנולוגיה צבאית, והיא תהיה כנראה הראש של הלובי הישראלי באיחוד האירופי. היחסים בינינו לבין וורשה היו מתוחים לעיתים, אך חשוב לשמור על פרספקטיבה רחבה: פולין כנראה תהיה אחת מבעלות הברית הכי חשובות של האמריקנים באירופה. יחסים טובים איתה, יפתחו הזדמנויות דיפלומטיות וכלכליות עבור ישראל. ישראל גם תצטרך להיות ביחסים טובים עם טורקיה, בשביל שזו לא תחסום ממנה את אותן הזדמנויות במזרח אירופה. השינוי במאזן הכוח ביבשת אירופה הוא גם הזדמנות וגם אתגר לנו, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים למה שנראה כהיחלשות של גרמניה ככוח המוביל באירופה.

סיכום

ההחלטה של ממשל ביידן שלא להטיל סנקציות על נורד סטרים 2 תפגע ביחסים של ארה״ב עם מזרח אירופה ותאפשר לגרמניה להמשיך במשחק המשולש שלה. ההתפצלות של האיחוד האירופי ונאט״ו היא סבירה, אך לא בלתי נמנעת – ממשל ביידן היה יכול להראות את המחוייבות שלו לבלימת הרוסים ע״י פגיעה בפרויקט הכי חשוב שלהם עם גרמניה, וע״י לחץ על ברלין לבחור צד. במקום הממשל העדיף להיות פרגמטי, פרגמטיות שהיא מובנת, אך קצרת ראייה. כל עוד גרמניה ממשיכה את המשחק המשולש, אין לארה״ב סיבה להמשיך ולשים את המיקוד שלה באירופה דווקא בה. פולין ומדינות מזרח אירופה משוועות לתמיכה אמריקנית מול הרוסים. בתקווה בבית הלבן יבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 69: הבעיה הדמוגרפית של סין

תקציר

  1. בשבוע שעבר, בתחילת יוני, הודיעה ממשלת סין על עדכון במדיניות הילד האחד שלה – משני ילדים, לשלושה. העדכון מגיע לאחר נפילה נוספת בשיעור הלידות בסין – 12 מיליון לידות בלבד ב-2020, ירידה של כמעט 20% לעומת 2019.
  2. הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. הגדלת המס על האוכלוסייה העובדת תקטין את ההכנסה הפנויה של העובדים הסינים, ותחליש את הצריכה הפרטית בה. הנתיב המרכזי היחיד שישאר לכלכלה הסינית לצמוח יהיה ייצוא טכנולוגי מתקדם.
  3. סין שוקדת על הבטחת גישה לשווקים של הדרום העולמי, באפריקה, אמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה, כך שיהיו הלקוחות של תעשיית ההיי-טק אותה היא כיום בונה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר, בתחילת יוני, הודיעה ממשלת סין על עדכון במדיניות הילד האחד שלה [מקור]. ‏זו הפעם השנייה ‏שממשלת סין מעדכנת את המדיניות מאז שהוצגה ‏בשנות ה-80׳ של המאה שעברה. ‏בעדכון הקודם, ‏שהיה ב-2015, ‏הממשלה התירה ‏לזוגות להביא שני ילדים. כעת בעדכון האחרון הממשלה הגדילה שוב את המספר לשלושה ילדים.

‏מדיניות הילד אחד היא כנראה המדיניות הכי ידועה לשמצה של סין הקומוניסטית. מטרתה הייתה להגביל את הריבוי הטבעי בסין בשביל למנוע התפוצצות אוכלוסין. החשש בבייג׳ין היה שהאוכלוסייה תגדל כל-כך שהמדינה לא תוכל עוד להאכיל אותה, ואחרי פיצוץ האוכלוסין תגיע תקופה של רעב המוני ומהומות. במשך 30 שנה בייג׳ין אכפה את המדיניות, מכריחה זוגות להשתמש באמצעי מניעה או לבצע הפלות, ויוצרת לחץ חברתי וכלכלי – באמצעות קנסות –על מי שבכל זאת החליט להביא ילד שני לעולם.

כולנו מכירים את אחת התוצאות של מדיניות הילד האחד: חוסר איזון בין גברים ונשים. בסין כיום יש עודף גברים, והערכה היא שעודף הגברים ימשיך ויגדל בשנים הבאות עד שיגיע ל-44 מיליון גברים ב-2040 [מקור]. עודף גברים משמעותו רווקים ללא מבנה משפחתי, בדרך כלל מהמעמד הנמוך כלכלית וללא השכלה. הגברים האלה, שמכונים בסין ״ענפים חשופים״, יהיו איום מתמשך על היציבות החברתית בסין [להרחבה ראו כאן]. אולם הם לא הבעיה היחידה שמדיניות הילד האחד יצרה.

הבעיה השנייה היא שהמדיניות הצליחה. מדיניות הילד האחד הצליחה להוריד את שיעור הילודה בסין, וכעת היא מאיימת על המשך השגשוג של המדינה: מאז 2016 שיעור הילודה בסין קטן כל שנה בכ-10%. העדכון הראשון של המדיניות, ב-2015, כנראה בא בתגובה לנפילה במספר הלידות ב-2015. העדכון הביא לעלייה קלה ב-2016, אך מאז כפי שאמרתי המספר רק יורד. ב-2020 היו רק 12 מיליון לידות בסין, ירידה של כמעט 20% לעומת 2019.

הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. בזמן שסין אינה המדינה היחידה לחוות הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, היא אחת המדינות המתפתחות היחידות לעבור זאת. יפן, ארה״ב וגרמניה גם הן יראו הזדקנות מהירה של האוכלוסייה שלהן, אך להן תמ״ג לנפש גדול פי כמה מזה של סין. סין תאלץ בשנים הקרובות לבצע שדרוג משמעותי לתעשייה שלה בשביל לנסות ולהחזיק את הכלכלה אפילו ברמתה הנוכחית, ולא בטוח שגם זה יעבוד.

בניתוח היום נכיר את הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה, נבין איך הדמוגרפיה הניעה את העלייה המטאורית של סין ואיך היא מאיימת לסיים אותה. נראה מה חשף מפקד האוכלוסין האחרון של הרפובליקה העממית, ומה בייג׳ין מתכוונת לעשות כדי לשמור על כוחה הכלכלי. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

ילדים זו צריכה

בשביל להבין את השלכות הכלכליות של הדמוגרפיה הסינית, אנחנו צריכים קודם להבין מה בכלל הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה.

באופן גס אפשר לחלק את האוכלוסייה לשלוש קבוצות גדולות [מקור]: ילדים, עובדים, וגמלאים. ילדים וגמלאים אינם מייצרים ערך כלכלי, רק צורכים אותו: הם שניהם צורכים שירותי בריאות, מזון, דיור ועוד. ילדים צורכים בנוסף שירותי חינוך, וגמלאים שירותי סיעוד. הקביעה שהם רק צורכים היא כמובן לא נכונה לכל הגמלאים, והיא גם חלילה לא נועדה לזלזל בשתי הקבוצות: ילדים נותנים לנו משמעות, גמלאים נותנים לנו חוכמה. חברה ללא ילדים או מבוגרים היא חברה ענייה מאוד, רוחנית. הקביעה שהם רק צורכים ולא מייצרים היא אך ורק מנקודת מבט כלכלית צרה וגסה יחסית.

בכל מקרה, בין שתי הקבוצות הללו נמצאים העובדים, אוכלוסייה בגילאי 15 עד 65 בערך, כתלות בפנסיה, שצורכים ומייצרים. העובדים הם אלה שמייצרים את רוב הערך הכלכלי שגם הילדים וגם הגמלאים צורכים, אם בצורה של משכורות, מיסים או תשלומי פנסיה. את קבוצת העובדים אפשר לחלק ל-3 קבוצות גדולות: תלמידים וסטודנטים, בדרך כלל בין גילאי 15 ל-24, שתורמים מעט לייצור ולצריכה. אחריהם, מבוגרים צעירים בגילאי 24 עד 44 עולים בצריכה, משום שהם מקימים ומגדילים את המשפחות שלהם, ומתחילים לעלות גם בייצור, אך בצורה מתונה – הם רק עובדים חדשים בחברות שלהם, או רק מתחילים את דרכם כבעלי עסקים. הקבוצה האחרונה היא של בני ה-45 פלוס, שנמצאים בשיא ההכנסות שלהם ורואים ירידה בהוצאות שלהם (הילדים עוזבים את הקן, את המשכנתא ברובה הם שילמו). הקבוצה הזו בדרך כלל לוקחת את עודף ההכנסות  שלה ומשקיעה אותו בנכסים פיננסים שיהיו לה לקראת הפנסיה.

היחס בין שלוש הקבוצות, בין קבוצת הילדים, העובדים והגמלאים הוא יחס דינמי, המשתנה עם הזמן. היחס ביניהם נקראה יחס התלות, והוא מכתיב את היכולת של מדינה לייצר יותר משהיא צורכת, ולהשתמש בהון הזה כדי להשקיע בעצמה. בדרך כלל, בתחילת ההתפתחות של מדינה יחס התלות הוא גבוה: יש הרבה ילדים, מעט יותר מבוגרים ועוד פחות מזה גמלאים. שיעור הילודה והתמותה גבוהים, יש הרבה עובדים אך עוד יותר ילדים [ראו כאן דוגמה לפירמידת הגילאים בארה״ב].

עם הזמן, שיפור בתשתיות ובשירותי הבריאות, ביחד עם עלייה ברמת האורבניזציה, מביאים לירידה בשיעור התמותה והילודה. מספר הילדים קטן, מספר הגמלאים עדיין קטן, וביניהם גדל מספר העובדים. למדינה אז נפתח חלון זמן שנקרא ״הדִּיבִידֶנְד הדמוגרפי״, חלון בו יחס התלות יורד והאחוז היחסי של האוכלוסייה העובדת גדל. האוכלוסייה מייצרת יותר משהיא צורכת, ואת ההפרש ניתן להשקיע בכלכלה ובחברה. אם המדינה מנצלת נכון את הדיבידנד, היא יכולה להשתמש בו בשביל להאיץ את הצמיחה שלה, להשקיע בתעשייה ושיפור הפרודוקטיביות, ולהגדיל מאוד את התמ״ג לנפש. הצמיחה הכלכלית חשובה משום שהדיבידנד לא ימשך לנצח – הוא יסתיים בתוך כ-30 שנה, ואחריו יגיע מס דמוגרפי.

מס דמוגרפי הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הדיבידנד הדמוגרפי. הדיבידנד הרי היה אפשרי מלכתחילה משום הצניחה בשיעור הילודה – מספר הילדים קטן לעומת מספר העובדים. אחרי 30 שנות עבודה, האוכלוסייה העובדת יוצאת לגמלאות, ואותה מחליפים מספר קטן יותר של עובדים חדשים. יחס התלות שוב עולה, והפעם עם הרבה יותר גמלאים. אם מדינה מצליחה בחלון הזמן של הדיבידנד להגדיל את התמ״ג לנפש שלה, יהיו לה המשאבים לספק את צרכי הגמלאים ולשמור על רמת חיים גבוהה. אם לא, היא עלולה למצוא עצמה דועכת כלכלית תחת הנטל של האוכלוסייה המזדקנת שלה. זה בדיוק האיום שיש היום על סין.

הסיפור הדמוגרפי של סין

הדיבידנד הדמוגרפי של סין נוצר ע״י שתי ירידות חדות בשיעור הפריון: בשנות ה-70׳, השיעור ירד מכמעט 6 ילדים לאישה ל-2.5. בשנות ה-80׳, כשהוחלה מדיניות הילד האחד לראשונה, שיעור הפריון שוב ירד, מ-2.5 ל-1.3 היום. הירידה החדה במספר הלידות בשנות ה-70׳ וה-80׳ הביאה לירידה בשיעור התלות בשנות ה-90׳ ותחילת שנות ה-2000. הדיבידנד הדמוגרפי של סין התחיל. במקביל, סין צורפה לארגון הסחר העולמי בשנת 2000, כשאחוז האוכלוסייה העובדת בה עמד על כמעט 70%. רוב האוכלוסייה הייתה בגילאי 25-40, עם מעט ילדים ומעט גמלאים. כוח האדם הצעיר ברובו הציע למעסיקים מערביים המון ידיים עובדות במשכורות נמוכות. משום שהביקוש לחינוך או רווחה היה נמוך בשנים האלו, ממשלת סין יכלה לקחת את הרווחים מהפעילות העסקית הענפה ולהשקיע אותם חזרה בתשתיות ומפעלים.

הודות לדיבידנד הדמוגרפי וניהול כלכלי חכם, סין הצליחה להגדיל בצורה משמעותית את התמ״ג לנפש שלה: מ-317 דולר ב-1990, ל-10 אלף דולר ב-2019. במזרח המדינה הקפיצה היא אפילו מרשימה יותר: התוצר לנפש במחוזות כמו בייג׳ין או גואנדונג עוד כיום על בין 14 ל-23 אלף דולר. עדיין נמוך מהתוצר לנפש המקובל במערב, אך מראה את הקפיצה הכלכלית המרשימה שסין עברה במהלך הדיבידנד הדמוגרפי שלה.

הבעיה עבור סין שהדיבידנד הגיע לסופו, ובזמן שהיא עשתה קפיצה מרשימה כלכלית, היא עדיין לא הגיע לרמת התמ״ג לנפש של מדינה מפותחת. נוסף על כך, ההצלחה הכלכלית לא הגיע לכל המדינה: בזמן שהתמ״ג לנפש לדוגמה בבייג׳ין עומד על 23 אלף דולר, במחוז חוביי, שבירתו ווהאן, התמ״ג לנפש הוא רק 12 אלף דולר. ההזדקנות של האוכלוסייה מאיימת לעצור את המשך הצמיחה הכלכלית, ומאיימת להקפיא את הפערים הכלכליים המשמעותיים בין החוף המזרחי של המדינה ושאר המחוזות בה. יותר מזה – הצעירים שעוד יהיו במחוזות העניים כנראה יבקשו להגר למזרח, רק מגבירים את המצוקה הכלכלית של המחוזות העניים במדינה.

הקביעה שהדיבידנד הדמוגרפי של סין מגיע לקיצו אינה מבוססת על תחזיות בלבד, אלא היא כבר נמדדת בשטח. במאי 2021 פרסמה סין את מפקד האוכלוסין החדש שלה. המפקד חושף לנו את תחילת תהליך ההזדקנות של המדינה, ומראה שהמצב הדמוגרפי של סין כנראה חמור ממה שהוערך: האוכלוסייה בגיל העבודה התכווצה בעשור החולף בכמעט 7%, בעוד זו מעל גיל 65 גדלה בכמעט 5% [מקור]. מספר הלידות המשיך לצנוח, עם רק 12 מיליון לידות ב-2020. הצפי כעת הוא שאוכלוסיית סין תתחיל להתכווץ כבר ב-2022 – מוקדם בעשור מתחזית האו״ם למדינה [מקור]. נתוני מפקד האוכלוסין מראים שכיום אחוז הגמלאים מעל גיל 65 מכלל האוכלוסייה בסין הוא 13.5%. אם המגמה הדמוגרפית של סין תמשך, אחוז הגמלאים מעל גיל 65 יכפיל את עצמו עד 2050, ויגיע לכמעט שליש מהאוכלוסייה, או 365 מיליון גמלאים לעומת רק 172 מיליון היום.

בנוסף כפי שאמרתי ההזדקנות של סין לא תהיה זהה בכל המדינה: לפי מפקד האוכלוסין, המחוזות העניים יותר של צפון-מזרח ומרכז המדינה הם גם הזקנים יותר, וראו התכווצות של האוכלוסייה שלהם בין 2010 ל-2020. קרוב לוודאי שהצעירים במחוזות היגרו לערים בחוף המזרחי. ככל שהמחוזות האלו יזדקנו יותר, כן התפוקה שלהם תרד, ומספר ההזדמנויות הכלכליות בהם יקטן. הדבר רק ידחוף עוד צעירים להגר מהם, ויחמיר את המשבר הכלכלי. בייג׳ין תהיה חייבת למסות את המחוזות הצעירים יחסית של החוף המזרחי בשביל למנוע קריסה כלכלית בצפון ובמערב. המחוזות העניים היחידים שנראה ששמרו על הצעירים שלהם הם שינג׳יאנג וטיבט, אך זה נובע משיעור הפריון הגבוה בקרב המיעוטים האתניים במחוזות, לא משום הזדמנויות כלכליות ייחודיות.

חשוב להבהיר שגם עם הזדקנות האוכלוסייה, לסין לא יגמרו ידיים עובדות. גם ב-2050, לסין תהיה אוכלוסייה עובדת שתמנה כמעט 800 מיליון בני אדם. הבעיה היא לא במספרים המוחלטים, אלא ביחסים: יחס התלות של אוכלוסייה עובדת לגמלאים תעלה ל-50% ב-2050, כלומר על כל שני עובדים יהיה גמלאי אחד. עלייה במספר הגמלאים תגדיל את הביקוש לשירותי בריאות, סיעוד ורווחה, כמו גם תשלומי פנסיה. המדינה תצטרך לממן את כל השירותים האלה, על חשבונם של העובדים. לפי הערכת הבנק המרכזי של סין, ההוצאה הממשלתית על פנסיות תגדל מ-5% מהתמ״ג היום ל-15% ב-2050, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון הוצאות חברתיות אחרות [מקור]. ההוצאה הזו תהיה חייבת להיות ממומנת ע״י הגדלת מיסים.

יותר מזה – גם אם המדינה עצמה תחליט שלא להגדיל את ההוצאה על שירותי רווחה ופנסיה, העול הכלכלי על העובדים הסינים עדיין יגדל. לפי מחקר אחד כמחצית מעלויות המחייה של גמלאים בסין כיום מכוסות ע״י קרובים [מקור]. הודות למדיניות הילד האחד והנפילה בשיעורי הפריון, כשתי חמישיות מהאנשים בסין יהיו ילדים יחידים, שיצטרכו לבדם לפרנס את זוג ההורים שלהם [מקור]. כלומר גם אם המדינה תחליט שלא להגדיל את ההוצאות שלה ובהתאם גם את המיסים, עדיין יהיה על העובדים הסינים מס בפועל משום הצורך לממן את הוריהם.

ההכרזה על הגדלת מספר הילדים שמשפחה יכולה להביא מ-2 ל-3 לא תעשה הרבה כדי לשפר את המצב הכלכלי בטווח הקצר או הבינוני: אם מספר הילדים יגדל, יחס התלות יגדל יחד איתו. במקום לפרנס רק כמות הולכת וגדלה של גמלאים, העובדים הסינים יצטרכו גם לפרנס כמות הולכת וגדלה של ילדים. בייג׳ין עדיין תצטרך להגדיל את ההוצאה הממשלתית, מה שאומר הגדלת המיסוי על האוכלוסייה. גם לא בטוח שעדכון המדיניות בכלל ישפיע – עדכון המדיניות ב-2015 הביא לקפיצה חד-פעמית בלידות ב-2016, קפיצה שלא המשיכה. ספק אם עכשיו הגדלת המספר ל-3 ישנה משהו.

הגדלת המס על האוכלוסייה העובדת, אם בצורה של מיסים ישירים של המדינה, אם בצורך לחסוך ולממן הורים מזדקנים, תקטין את ההכנסה הפנויה של העובדים הסינים. כפי שציינתי, ההכנסה הזו ברוב סין היא גם ככה לא גדולה: 7,000 דולר במחוזות במערב ובצפון-מזרח המדינה. ירידה בהכנסה הפנויה תקטין את הצריכה הפרטית בסין, ותאט את הצמיחה הכלכלית במדינה. אם בייג׳ין תרצה להמשיל ולהבטיח צמיחה מתונה של המשק, אם לא למנוע מיתון ממש, היא תהיה חייבת לחזור ולהסתמך על המנוע הכלכלי שהניע את ההצלחה הכלכלית שלה בעבר: ייצוא.

אל העולם, שוב

סין נמצאת בבעיה. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה פוגשת את סין כשהיא עדיין עם תמ״ג לנפש דומה לזה של ארגנטינה או המלדיבים. ההכנסה הפנויה של האוכלוסייה העובדת תקטן משום הצורך לתמוך באוכלוסיית הגמלאים הגדולה שלה. הדבר ידכא את הצריכה הפרטית הגם ככה נמוכה שלה – ב-2019 הצריכה הפרטית בסין היוותה פחות מ-40% מהתמ״ג [מקור]. ללא צריכה פרטית חזקה שתניע את הכלכלה, הברירה היחידה שתהיה לסין הוא לחפש שווקים לייצא אליהם את התוצרת שלה.

הקביעה הזו מתבססת לא רק על ירידה בהכנסה הפנויה, אלא גם על הסיכויים הנמוכים שסין תצליח להגדיל באופן משמעותי את הפרודוקטיביות של כלל העובדים שלה במשק. תיאורטית, הגדלת הפרודוקטיביות תביא להגדלה בתמ״ג לנפש וכך גם אם נטל המס יגדל, לעובדים עדיין תהיה הכנסה פנויה מספקת בשביל לצרוך. הגדלת הפרודקטיביות מושגת ע״י שדרוג טכנולוגיות, שיפור תשתיות והורדת העול הרגולטורי.

לסין יש תוכנית לשדרוג הבסיס התעשייתי והכלכלי שלה: ״תוצרת סין 2025״. התוכנית נועדה לבצע שדרוג תעשייתי וכלכלי של סין, מתעשייה כבדה לתעשיית היי-טק ושירותים, מה שיעלה את הפרודוקטיביות של העובדים שלה [ראו כאן]. הבעיה שהתוכנית הזו, וכמוה כל תוכנית אחרת לשדרוג משמעותי של הכלכלה, רלוונטית בעיקר לחוף המזרחי של סין, למחוזות הגם ככה עשירים שלה. המחוזות הללו כבר נהנים מרמת פיתוח כלכלי גבוה, תשתיות מתקדמות וגישה לשווקי העולם דרך הים. בנוסף, כפי שמראה מפקד האוכלוסין האחרון, המחוזות האלו נהנים מהשיעור הכי גבוה של בוגרי מכללות טכניות ותארים אקדמים – כמעט שליש מהאוכלוסייה אצלם עם השכלה גבוהה, לעומת רק רבע מהאוכלוסייה בשאר המדינה. הון אנושי גבוה דרוש לתעשיית היי-טק מתקדמת, ואין סיבה לתעשיות היי-טק להתבסס במקום אחר חוץ ממזרח סין, אלא אם המדינה תחליט להתערב בהיכן הן ממוקמות.

בייג׳ין קרוב לוודאי מודעת לכל זה: שהשדרוג התעשייתי יהיה רלוונטי בעיקר לערי החוף. לכן בזמן שהיא מדברת על הגדלת הצריכה הפרטית, כפי שהיא לדוגמה הדגישה בשני הכינוסים שלה במרץ 2021 [ראו כאן], סביר שהיעד של שדרוג התעשייה הוא אחר – לא חיזוק הצריכה, אלא הגדלת היכולת של הכלכלה הסינית להתחרות בשוק הגלובאלי.

סין התחילה את דרכה בכלכלה העולמית כמרכז הייצור של העולם, ומרכז הייצור של מוצרי low tech כמו צעצועים או בגדים. העלייה ברמת החיים בסין, כמו גם הזדקנות האוכלוסייה, מייקרת את עלויות העבודה בה ותדחוף תעשיות שתלויות בעיקר בכוח אדם רב החוצה ממנה. הדרך של סין להמשיך ולשמור על המרכזיות שלה בכלכלה הגלובאלית, ולהבטיח את הצמיחה הכלכלית שלה, היא ע״י ייצור מתקדם יותר ומעבר לתעשייה של שירותים והיי-טק.

אין לבייג׳ין הרבה ברירות: הזדקנות האוכלוסייה תטיל מס משמעותי על האוכלוסייה העובדת. צריכה פרטית לא תהפוך למנוע הצמיחה החדש של המשק הסיני. סין תצטרך לייצא בשביל לצמוח, והיא צריכה ייצוא של תעשיות מתקדמות כדי לשמור על עצמה רלוונטית. שדרוג תעשייתי גם יבטיח שבייג׳ין תוכל להתחרות עם ארה״ב ומדינות נוספות בתחומים של אינטליגנציה מלאכותית, מל״טים, שבבים ועוד.

בייג׳ין גם מעוניינת לוודא שהשדרוג הטכנולוגי לא יוביל לתלות גדולה יותר במדינות זרות. דיברנו בעבר על הרעיון של סירקולציה כפולה, שהועלה לראשונה ע״י שי ג׳ינפינג במאי 2020 [מקור]. הסירקולציה הכפולה בנויה משני מעגלים: מעגל פנימי של ייצור עצמי ומעגל חיצוני של ייצוא בינלאומי [מקור]. המטרה של סירקולציה כפולה היא להגדיל את הייצוא הסיני, תוך הקטנת התלות במדינות זרות. עם סירקולציה כפולה בייג׳ין תקטין את התלות שלה בטכנולוגיה זרה, במיוחד מארה״ב. היא תבנה או תפתח את הטכנולוגיות הדרושות שלה, ואז תתמוך בחברות סיניות בתחרות שלהן עם חברות מערביות על נתח שוק. סין רוצה לבנות בסיס טכנולוגי עצמאי, להמשיך ולקדם את החברות שלה במעלה שרשרת הערך העולמית, הופכת אותן לעומדות בחזית הטכנולוגיה בתחומים כמו 5G, רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית ועוד.

אולם, למי בדיוק סין מתכוונת לייצא? אירופה וצפון אמריקה גם הן מזדקנות. בגרמניה יחס התלות יגיע ל-64% ב-2050. בארה״ב הוא יגיע ל-45%. לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה באירופה וצפון אמריקה, עם דגש על עצמאות טכנולוגית. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב תחסום ייבוא של מוצרי טכנולוגיה סינים לארה״ב. אירופה וצפון אמריקה לא יוכלו להיות היעדים המרכזיים של הייצוא הטכנולוגי הסיני. אבל הן לא חייבות להיות.

ב-2050 רובה של האוכלוסייה הצעירה בעולם תרוכז בדרום העולמי: דרום מזרח אסיה, הודו, אפריקה ואמריקה הלטינית. עסקנו בעבר במשמעות הכלכלית של אפריקה לעתיד הכלכלה העולמית הודות לדמוגרפיה הצעירה שלה [מקור], ומה שאמרנו על אפריקה נכון לשאר הדרום העולמי: רוב פוטנציאל הצריכה העתידי של העולם יהיה בו. מאות מיליונים של עובדים צעירים והורים למשפחות יחיו בדרום העולמי ב-2050 ויחפשו כיצד לשפר את חייהם ע״י הגדלת ההכנסה שלהם ורמת החיים שלהם. עם האוכלוסייה בסין, אירופה וצפון אמריקה מזדקנת, הדרום העולמי יהיה השוק הגדול הבא של העולם.

סין פעילה כבר היום במדינות הדרום העולמי בשביל להבטיח את הגישה לשווקים העתידיים של העולם, מבקשת לתמוך בצמיחה הכלכלית שלהם ולהשיג דריסת רגל לחברות שלה. ההשקעות הסיניות במפעלים, כבישים, רכבות ונמלים באפריקה לדוגמה נועדה לשדרג את התשתית במדינות האלו ולתמוך בצמיחה הכלכלית שלהן [מקור]. המגבלה המרכזית על הצמיחה של אפריקה היא מחסור במימון לתשתיות, מה שמונע ממדינות לממש את הפוטנציאל האנושי שלהן – קשה לתעשייה לצמוח במדינה ללא כבישים טובים או חשמל בכל שעות היום. בייג׳ין ממנת את הפרויקטים האלו, גוזרת קופון עם ההשתתפות של חברות סיניות [מקור], ועוזרת לחברות ההיי-טק שלה להיכנס לשווקים החדשים של היבשת השחורה [מקור].

בייג׳ין היא כמובן לא היחידה לעבוד על גישה לדרום העולמי. יפן מהדקת את הקשרים הכלכלים, הטכנולוגים והאסטרטגים שלה עם הודו, שוק צרכני עצום שיוכל לאזן את התכווצות האוכלוסייה היפנית. היא גם מחזיקה קשרים כלכלים ודיפלומטים ענפים עם מדינות מזרח אפריקה. צרפת עובדת על חיזוק קשרי המסחר והביטחון שלה עם צפון ומערב אפריקה, משתמשת במרוקו כציר אסטרטגי בשביל לחבר שרשרות אספקה ממנה אל תוך היבשת השחורה [מקור]. ספרד לאחרונה הכריזה על תוכנית אסטרטגית להשקעה ביבשת השחורה [מקור], וממשל ביידן גם פרסם בטיוטה שלו לאסטרטגית ביטחון לאומי שהוא מעוניין לחזק את הקשרים האמריקנים עם אפריקה.

ככל שהעולם המפותח ימשיך ויזדקן, כן הערך של העולם המתפתח יגדל. סין אינה חריגה כי אם דוגמה אחת של הלוגיקה שמניעה את המעצמות המתועשות: הזדקנות האוכלוסייה משמעותה ירידה בצריכה. בשביל להמשיך ולשמור על צמיחה כלכלית, חייבים לחפש את הצריכה הזו במקום אחר. הדרום העולמי מחזיק בפוטנציאל הדמוגרפי המשמעותי ביותר.

סיכום

ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה הסינית החלה, והיא תהיה אתגר כלכלי משמעותי למדינה. עם תמ״ג לנפש נמוך, עם פיתוח כלכלי לא שווה, בייג׳ין תצטרך לשדרג את התעשייה שלה בשביל לשמור על עצמה רלוונטית בכלכלה הגלובאלית. היא אבל לא תוכל להסתמך על צריכה פרטית כמנוע צמיחה. במקום, היא תכוון את התעשייה המקומית שלה לייצוא, הפעם לא של מוצרי צריכה זולים למערב, אלא של מוצרי היי-טק לעולם המתפתח. בייג׳ין כבר היום שוקדת על גישה לדרום מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה. והיא לא תהיה היחידה. ככל שהעולם המפותח יזדקן, כן יעלה הערך של העולם המתפתח.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 68: אסטרטגיה גרעינית

תקציר

  1. אסטרטגיה גרעינית היא איך מדינות חושבות על מלחמה גרעינית, איך הן מתכוונות להשתמש בנשק גרעיני ואיך הן רואות את עצמן שורדות, או לא, הפצצה גרעינית של היריב.
  2. כשנשק גרעיני רק הופיע, הוא נתפס ככלי האולטימטיבי לשבור את רצונו של היריב להילחם. עם ההצטרפות של בריה״מ, נשק גרעיני הפך מנשק שמטרתו להכניע לנשק שמטרתו היא להרתיע – להרתיע את היריב מלתקוף אותי עם נשק גרעיני. הרתעה גרעינית מיוסדת על שני רעיונות מרכזיים: השמדה הדדית מובטחת – אם היריב יתקוף אותי, אשמיד אותו; ויכולת מכה שנייה – גם אם היריב יתקוף אותי ראשון, עדיין אוכל להשמיד אותו.
  3. העיקרון של ״השמדה הדדית מובטחת״ נתפס אבל בשנות ה-60׳ כעקרון נוקשה מדי בשביל כל מצב שאינו מצב קיצון. פותח לכן רעיון של ״תגובה גמישה״, שתשתמש בנשק גרעיני טקטי כשלב ביניים בין מלחמה רגילה ומלחמה גרעינית כוללת. במסגרת התגובה הגמישה כוחות רגילים יופעלו כמענה ראשון למלחמה, ורק עם המשך ההסלמה יופעל גם נשק גרעיני בעוצמה נמוכה כדי לעזור לכוחות הרגילים מול היריב. נשק גרעיני כזה לא ישמש כדי להרוס את הערים של היריב, אלא כדי להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. מכאן מגיע המונח ״נשק גרעיני טקטי״: נשק גרעיני טקטי הוא נשק גרעיני בעל עוצמה נמוכה, שמטרתו המרכזית להכריע במהירות את שדה הקרב.
  4. כיום המתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב עלולה לדחוף לשימוש בנשק גרעיני בשדה הקרב: רוסיה כנראה תשתמש בנשק כזה לאזן מול היתרון המספרי של נאט״ו. ארה״ב תשתמש בו למנוע תבוסה מול העליונות המספרית של הסינים במזרח אסיה.
  5. בנוסף, שתי טכנולוגיות מאתגרות את האסטרטגיה הגרעינית של מדינות: מתקפות סייבר עלולות לגרום נזק מאסיבי לכלכלה ולכוח הצבאי של מדינה. טילים בליסטים לטווח בינוני עלולים לשמש בשדה הקרב העתידי בין המעצמות, ולא ניתן לדעת מראש אם הם נושאים ראשי נפץ קונבנציונאלים או גרעינים. טילים כאלו עלולים לגרום להסלמה גרעינית של סכסוך.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בשבוע שעבר על הסכנה בתפוצת נשק גרעיני, ואיך בכלל מדינות משיגות אותו. הכרנו את הפיזיקה מאחורי תגובה גרעינית, הבנו מה הקשר בין כורי גרעין ופצצות גרעין, וראינו שהדרך לנשק גרעיני היא מורכבת וארוכה – לא משהו שעושים ביום.

הדיון אבל בנשק גרעיני לא יהיה שלם בלי לעסוק באסטרטגיה גרעינית. אסטרטגיה גרעינית היא איך מדינות חושבות על מלחמה גרעינית, איך הן מתכוונות להשתמש בנשק גרעיני ואיך הן רואות את עצמן שורדות, או לא, הפצצה גרעינית של היריב. לכל אחת מהמעצמות הגדולות יש אסטרטגיה גרעינית, והיא במידה רבה משפיעה לא רק על החשיבה שלה בנוגע לנשק גרעיני אלא גם בנוגע למלחמה בכלל: האם במלחמה רגילה מדינה תהיה מוכנה להפעיל נשק גרעיני? אם כן, באילו תנאים?

בפרק היום נבין את הרעיונות שעומדים מאחורי אסטרטגיה גרעינית, ואיך מעצמות העל ארה״ב ובריה״מ תכננו לנהל את סוף העולם. כולנו ודאי שמענו על ״הרתעה גרעינית״, ״יכולת מכה שנייה״, ואולי אפילו על ״נשק גרעיני טקטי״. בפרק היום נכיר את כל המושגים האלו ונסביר אותם. עם הבנה טובה של אסטרטגיה גרעינית, נוכל גם להבין את העתיד של מלחמה גרעינית, מה המגמות שמעצבות ויעצבו אותה ומה הטכנולוגיות שעלולות, חלילה, לגרום לה להתממש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

נשק יום הדין

עידן הגרעין התחיל בקיץ 1945, עם הטלת פצצות הגרעין על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. לראשונה בתולדות האדם פצצה אחת יכלה להרוס עיר. לראשונה פצצה אחת יכלה להרוג עשרות אלפי בני-אדם, ולגרום נזקים נוראיים לאלה ששורדים. בתחילת עידן הגרעין נשק גרעיני לא נתפס כנשק משמיד עולמות, אלא כנשק הטרור האולטימטיבי: נשק שיכול להביא מדינות להיכנע. נשק גרעיני אפשר למדינה לפגוע קשות בערים מרכזיות, או לחילופין להשמיד בסיסי צבא במכה אחת. הפגיעה המספרית, ביחד עם האפקט הפסיכולוגי של נזקי הקרינה והדף הפיצוץ, יצרו נשק בעל אפקט פסיכולוגי עצום.

ארה״ב הטילה את פצצות הגרעין על הירושימה ונגסאקי בשביל להביא לכניעתה של יפן, מבלי לפלוש אליה. לארה״ב היה אז מספר מצומצם של פצצות, והנזק שלהן היה קטן יחסית לפצצות מודרניות – הפצצות שהוטלו ביפן היו שוות ערך, כל אחת, למתקפה ע״י 200 מפציצים מסוג B-29 [מקור].

לא עבר אבל הרבה זמן והתפיסה של נשק גרעיני החלה להשתנות. ב-1949 בריה״מ ביצעה את הניסוי הראשון שלה בפצצת אטום. ב-1952 ארה״ב ניסתה לראשונה פצצת מימן, בעלת עוצמה גדולה פי כמה מזו של פצצת אטום. שתי המעצמות החלו לייצר פצצות ולבנות מאגרי נשק. שתיהן הכירו ביכולת ההרסנית של הנשק, ושתיהן הבינו שכל אחת מהן יכולה לפגוע קשות בשנייה עם נשק גרעיני. מכאן באופן טבעי עלתה השאלה הבאה אצל כל אחת מהן: איך אפשר להרתיע את השנייה מלבצע הפצצה כזו? טוב, אני מוודא שהיא לא תשרוד אם היא תעשה זאת.

כאן אנחנו פוגשים לראשונה את המונח ״הרתעה״, ואת הרעיון המרכזי העומד בבסיסה – ״השמדה הדדית מובטחת״. הרעיון הוא פשוט: אם היריב ינסה לתקוף אותי גרעינית, אני אשמיד אותו. אם הוא ינסה להכניע אותי בכוח הנשק, אני אשתמש בנשק שלי כדי למחוק אותו מעל פני האדמה. אם לפני המטרה בהחזקת מאגר נשק גרעיני הייתה להכניע את היריב, כעת הוא נועד בשביל השמדתו המוחלטת. גם בבריה״מ וגם בארה״ב התחילו לאגור נשק גרעיני לא בשביל להשתמש בו, אלא בשביל להבטיח שאם מישהי מהן תתקוף ראשונה, השנייה תוכל לחסל אותה לחלוטין.

אולם כאן עולה שאלה חדשה: איך אני יכול להבטיח שאוכל להשמיד את היריב אם הוא יתקוף ראשון? נניח לדוגמה שבריה״מ הייתה מחליטה לתקוף את ארה״ב במתקפת פתע גרעינית, ע״י הטסת עשרות מפציצים גרעינים מתחת לרדאר האמריקני. המפציצים היו משמידים את רוב מרכזי הפיקוד של ארה״ב, ואת המפציצים האסטרטגים של ארה״ב. וושינגטון אז הייתה יכולה להחליט לנסות ולצאת למתקפה גרעינית עם המפציצים שנותרו לה, אך הם לא היו מספיקים בשביל להחריב את בריה״מ. חמור מכך: יכול להיות שמתקפת הנגד האמריקנית רק תביא עוד התקפות גרעיניות של הסובייטים. איך ארה״ב יכולה לוודא שהיא מסוגלת להשמיד את הסובייטים גם אם יבצעו את המתקפה הראשונה?

היכולת להשמיד את היריב גם אם תקף אותי ראשון נקראת יכולת מכה שנייה. גם אם היריב ייתן את המכה הראשונה, אני אוכל לתת את המכה השנייה ולהשמיד אותו. יכולת מכה שנייה דורשת שני דברים: ראשית, שגם אחרי מכה ראשונה יהיה לי מספיק כוח גרעיני להשמיד את היריב. זה אומר שאני צריך להגדיל עוד את מאגר הנשק הגרעיני שלי, כך שגם אם רק חלקו ישרוד, די בו להשמיד את היריב. שנית, אני חייב לוודא שהמכה השנייה שלי אכן תצא לפועל. זה אומר שאו שהיא תופעל אוטומטית במקרה של מתקפה, או שאני בטוח מספיק ששרשרת הפיקוד שלי תשרוד ותוכל לשדר לכוחות הגרעיניים לתקוף.

איך משיגים יכולת מכה שנייה? במהלך המלחמה הקרה לדוגמה גם הסובייטים וגם האמריקנים פיתחו את היכולת לתקוף גרעינית גם ע״י טילים, גם ע״י מטוסים, וגם ע״י צוללות. ע״י גיוון האמצעים איתם אפשר לתקוף, הם הגדילו את שרידות היכולת הגרעינית שלהם ובכך הבטיחו לעצמם מכה שנייה.

בנוסף לגיוון אמצעי התקיפה, הסובייטים פיתחו מערכת אוטומטית להפעלת נשק גרעיני במקרה של מתקפת פתע. חוששים שמתקפה אמריקנית תחסל את כל ההנהגה הפוליטית והביטחונית של בריה״מ, הסובייטים פיתחו את המערכת ״היד המתה״: אם החיישנים של המערכת היו מזהים מתקפה גרעינית היא הייתה מפעילה את כל הטילים של בריה״מ. אם בתוך פרק זמן קצר לא הייתה נשלחת מהקרמלין פקודה לבטל את המתקפה, היד המתה הייתה משגרת את כל הנשק הגרעיני של בריה״מ על ארה״ב [מקור].

האמריקנים מעולם לא פיתחו מערכת אוטומטית לתקיפה גרעינית, בטוחים ששרשרת הפיקוד שלהם תישאר מתפקדת גם תחת מתקפה [מקור]. האמריקנים בנו שורה של בונקרים תת-קרקעיים, אם מתחת לבית הלבן או בהרי ווירג׳יניה, בשביל לאפשר לחברי ממשל בכירים לשרוד כל מתקפה גרעינית על ארה״ב [מקור]. משום שמתקפה כזו תהיה חייבת לצאת משטחה של בריה״מ, האמריקנים הניחו שתהיה להם לכל הפחות חצי שעה להעביר את הפיקוד הבכיר לבונקרים [מקור].

אולם לא רק למעצמות על יש יכולת מכה שנייה. לפי דיווחים זרים צוללות הדולפין של ישראל יכולות לשגר טילי שיוט בעלי ראש נפץ גרעיני. צוללות הן כלי אידיאלי ליכולת מכה שנייה: הן יכולות להסתתר בים הפתוח, נעות כל הזמן עד לרגע בו הן צריכות לעלות ולתקוף. קשה מאוד ליריב לאתר ולהשמיד אותן במכה ראשונה, ואם יש להן מספיק כוח אש הן יכולות לבדן לפגוע קשות במדינה גדולה: די ב-4 פצצות של 150 קילו-טון כל אחת כדי לשטח את רוב טהרן. זו כנראה יכולת האש של צוללת דולפין אחת [מקור]. אם איראן תשיג נשק גרעיני, הצוללות האלו יבטיחו לישראל יכולת מכה שנייה – הן קרוב לוודאי יבלו את רוב זמנן בים הפתוח, מתכוננות ליום פקודה.

אז בואו נעשה סיכום קצר: כשנשק גרעיני רק הופיע, הוא נתפס ככלי האולטימטיבי לשבור את רצונו של היריב להילחם. ענן הפטרייה המאיים, כדור אש של מאות מטרים, נזקי הקרינה הנוראיים – כל אלו נותנים לנשק גרעיני אפקט פסיכולוגי משמעותי.

אולם עם ההצטרפות של בריה״מ, נשק גרעיני הפך מנשק שמטרתו להכניע לנשק שמטרתו היא להרתיע – להרתיע את היריב מלתקוף אותי עם נשק גרעיני. הרתעה גרעינית מיוסדת על שני רעיונות מרכזיים: השמדה הדדית מובטחת – אם היריב יתקוף אותי, אשמיד אותו; ויכולת מכה שנייה – גם אם היריב יתקוף אותי ראשון, עדיין אוכל להשמיד אותו. בריה״מ וארה״ב בנו שתיהן יכולות מכה שנייה, והגדילו את מאגרי הנשק שלהן מספיק בשביל שיוכלו להשמיד זו את זו מספר פעמים.

הרתעה גרעינית אבל היא אינה השלב האחרון באסטרטגיה גרעינית. רחוק מזה. הרתעה יצרה בעיה חדשה – אם לחיצת כפתור אחת תשמיד את העולם, מה נדרש בשביל שתלחץ עליו?

לא שואה, מלחמה

בשביל להבין את השלב הבא באסטרטגיה גרעינית, כדאי להכיר קצת יותר את המצב הביטחוני שהיה בין ארה״ב ובריה״מ בימי המלחמה הקרה: במקביל לבניית היכולות הגרעיניות שלהם, בשנות ה-60׳ וה-70׳ הסובייטים בנו את הכוחות הרגילים שלהם, מגדילים את מספר הטנקים והחיילים שלהם ביבשת אירופה [מקור]. ב-1975 מספר החטיבות של הסובייטים עמד על 58 חטיבות, לעומת רק 27 החטיבות של נאט״ו, ועם 19,000 טנקים סובייטים מול קצת יותר מ-6,000 של נאט״ו.

האסטרטגיה של הרתעה גרעינית פותחה בשביל להרתיע את הסובייטים מלתקוף את ארה״ב. אולם מה יקרה אם הסובייטים יפתחו במלחמה רגילה נגד בעלות הברית האירופיות של וושינגטון? או לחילופין, מה תהיה התגובה של וושינגטון אם הסובייטים יפעילו נשק גרעיני במסגרת המלחמה, לא כדי להרוס עיר כזו או אחרת, אלא נגד החטיבות של נאט״ו? האם נשיא ארה״ב ילחץ על הכפתור האדום גם בתגובה להפצצה גרעינית מוגבלת במרכז אירופה?

נוסף לשאלה מה יפעיל את ההרתעה הגרעינית של ארה״ב, בשנות ה-60׳ התחילו בוושינגטון לראות בעיקרון של ״השמדה הדדית מובטחת״ כעקרון נוקשה מדי בשביל כל מצב שאינו מצב קיצון. השמדה הדדית מובטחת הייתה קריאה לשואה גרעינית אם היריב תוקף אותי. היה ברור אבל שאף אחד לא מתכוון לגרום לשואה גרעינית אם הסובייטים רק יחדרו עם טורי שריון למערב גרמניה. בזמן שהשמדה הדדית מובטחת הייתה חשובה להרתעה מפני השמדה גרעינית, היא לא הייתה שימושית להרתעת מלחמה רגילה ביבשת אירופה. אסטרטגיה חדשה הייתה צריכה להיות מפותחת.

התשובה הייתה ברעיון של ״תגובה גמישה״, שתשתמש בנשק גרעיני טקטי כשלב ביניים בין מלחמה רגילה ומלחמה גרעינית כוללת. במסגרת התגובה הגמישה כוחות רגילים יופעלו כמענה ראשון למלחמה, ורק עם המשך ההסלמה יופעל גם נשק גרעיני בעוצמה נמוכה כדי לעזור לכוחות הרגילים מול היריב. נשק גרעיני כזה לא ישמש כדי להרוס את הערים של היריב, אלא כדי להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. מכאן מגיע המונח ״נשק גרעיני טקטי״: נשק גרעיני טקטי הוא נשק גרעיני בעל עוצמה נמוכה, שמטרתו המרכזית להכריע במהירות את שדה הקרב. נשקים כאלה תוכננו להיות מופעלים נגד חטיבות שריון או מפקדות של היריב, לחסל אותם ולאפשר לצבא הרגיל להמשיך ולהתקדם במהירות לתוך עומק השטח.

גם האמריקנים וגם הסובייטים פיתחו תרחישים בהם יופעל נשק גרעיני בשדה הקרב [מקור]. הסובייטים התכוננו לתרחיש שבו הם יצטרכו לפלוש למערב אירופה, וציפו שהמערב יגיב בהתקפה גרעינית מאסיבית נגד הכוחות המתקדמים. משום כך, הסובייטים תכננו שבימים הראשונים של המערכה הם יפתחו במתקפת מנע גרעינית שתפגע ברוב המרכזיים הכלכליים והפוליטיים של המערב [מקור]. הסובייטים תכננו להפציץ בין השאר את בון, אמסטרדם, המבורג, אנטוורפן, בריסל, וינה, מינכן ועוד ערים רבות, בעודם שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. אם התוכניות של הסובייטים היו מתממשות, אירופה הייתה הופכת לגיהינום עלי-אדמות.

לנאט״ו לא היו אבל תוכניות טובות יותר: מול היתרון המספרי העצום של הסובייטים, הדרך היחידה להחזיק את מרכז אירופה הייתה עם נשק גרעיני [מקור]. אם הסובייטים היו פורצים את הגבול במרכז גרמניה, נאט״ו קרוב לוודאי הייתה מגיבה בהפצצה גרעינית של החזית, הופכת את מרכז גרמניה לשממה גרעינית.

אגב, האמריקנים והסובייטים לא היו יחידים שחשבו איך להשתמש בנשק גרעיני בשדה הקרב. הצרפתים, מבינים שהם לא יכולים לבנות מאגר נשק עצום כמו שתי מעצמות העל, פיתחו דוקטרינת גרעין ייחודית: בשלב הראשון, צרפת תיצור מתיחות מול היריב בשביל שזה ירכז את כוחותיו כהכנה לפלישה. בשלב השני הצרפתים יפציצו את ריכוזי הכוחות בפצצות גרעין [מקור].

לכל אורך המלחמה הקרה הסובייטים והאמריקנים התכוננו ליום בו השני ימטיר אש גרעינית על שדה הקרב האירופי. למזלנו, זה לא קרה. אך הסיום של המלחמה הקרה לא הביא סוף לאיום במלחמה גרעינית. הוא בסה״כ שינה את איך ואיפה היא עלולה לפרוץ.

משולש אי-יציבות

התחרות המרכזית היום בזירה הבינלאומית היא בין רוסיה וסין לארה״ב. שלוש המדינות הן מעצמות גרעיניות, עם רוסיה מחזיקה במספר הגדול ביותר של ראשי נפץ גרעיניים.

נפילת בריה״מ חתכה את גודלו של הצבא הרוסי, ואם במלחמה הקרה נאט״ו פחדה מהיתרון המספרי של הסובייטים, הרי שהיום המצב התהפך: הרוסים הם אלה שמפחדים מהיתרון המספרי של האמריקנים ובעלי בריתם באירופה. לכן רוסיה אימצה את הגישה של נאט״ו מהמלחמה הקרה: שימוש בנשק גרעיני טקטי כדרך לפצות על המחסור בכוח אדם [מקור].

בתרחיש המלחמה שהרוסים מתכוננים אליו, לנאט״ו יהיה את היתרון המספרי בתחילת הסכסוך. הרוסים מניחים שבמתיחות שתקדם לכל מלחמה, ארה״ב תרכז את כוחותיה במזרח אירופה ותכין את כוחות הטילים והאוויר שלה למתקפה מקדימה על רוסיה. משום שלרוסיה אין את הכוח האווירי להתמודד עם האמריקנים, הדגש הרוסי הוא בספיגה ואם אפשר שחיקת המתקפה האווירית של המערב, ושימוש בטילים בליסטים, טילי שיוט ומפציצים כדי לתקוף מטרות אסטרטגיות במערב אירופה [מקור]. בשעות הראשונות של המלחמה סוללות טילים רוסיות ישחקו את המפציצים האמריקנים, בעוד טילים ומפציצים רוסים ישעטו בשמי אירופה לעבר מטרות כמו מפקדת נאט״ו בבריסל ובסיס חיל האוויר האמריקני ברמשטיין. הודות לבסיס שלה בסוריה, רוסיה גם תוכל לתקוף ממזרח את הכוחות האמריקנים באיטליה.

אם אבל רוסיה לא תצליח להכריע במהירות את רשת הפיקוד של נאט״ו, או אם רוסיה תספוג מכה קשה מההפצצות האמריקניות, רוסיה תהיה מוכנה להפעיל נשק גרעיני טקטי בשביל לסיים את המלחמה בתנאים ״הנוחים לה״ [מקור]. בתרחיש אפשרי אחד אחרי שהרוסים יפציצו את הכוחות האמריקנים בפולין ורומניה, הם ישעטו לתוך המדינות הבלטיות ויכבשו אותן. ברגע שישתלטו עליהן, דבר שאמור לקחת כ-3 ימים [מקור], הם יפציצו גרעינית את טורי השריון של נאט״ו שישעטו נגדם. נאט״ו אז תצטרך לבחור – האם להגיב גרעינית, ולהסלים את המלחמה למלחמה גרעינית כוללת, או לקבל את הכיבוש של המדינות הבלטיות בידי הרוסים. הרוסים קוראים לאסטרטגיה הזו ״הסלמה בשביל הרגעה״ – מסלימים במהירות את הסכסוך, כדי שהיריב יירתע ויהיה מוכן לירידה בהסלמה.

במזרח אסיה, האמריקנים הם שנמצאים בנחיתות מספרית מול הסינים. ב-2020 הצי הסיני עקף את זה של ארה״ב במספר הספינות שלו. יש אנליסטים שהצביעו על-כך שבחישוב נכללו ספינות קטנות רבות, ושבכלל ההשוואה בין הציים היא לא מדויקת [ראו כאן]: הצי האמריקני בנוי להקרנת כוח גלובאלית, בעוד הצי הסיני מורכב בעיקר מספינות קטנות להגנת החופים. אולם הטענה הזו מפספסת את המציאות של מזרח אסיה: הזירות החשובות לסינים ולאמריקנים נמצאות כולן קרוב לחופיה של סין. סין לא צריכה נושאות מטוסים בשביל לתקוף בטאיוואן, והודות לאיים המלאכותיים שלה בים סין הדרומי גם ספינות משמר החופים שלה יכולות לפעול ברובו של הים.

לכן לדוגמה בתרחיש של פלישה סינית לטאיוואן, ארה״ב עלולה למצוא את עצמה מוגבלת ביכולת שלה להגיע לאי מול מאות ספינות סיניות שיקיפו אותו. ניסיונות לחדור אווירית יסוכלו ע״י סוללות נ״מ ומטוסי יירוט סינים וכל כוח אמריקני שיצליח להגיע לאי יצטרך להתמודד עם כוח סיני גדול ממנו פי כמה. במצב כזה האמריקנים עלולים להחליט להשתמש בנשק גרעיני בשביל להכריח את סין לסגת, מנסים לפצות על הנחיתות המספרית שלהם עם הפצצה של מתקנים צבאיים מרכזיים בחוף המזרחי של סין.

לצערנו, נוסף למתיחות הגיאופוליטית בין המעצמות הגרעיניות, בשנים האחרונות אנו רואים את כניסתן של טכנולוגיות חדשות או טכנולוגיות ישנות שנאסרו בשימוש בעבר, טכנולוגיות שעלולות גם הן לדחוף מדינות לסף הגרעיני. השתיים המרכזיות הן מתקפות סייבר וטילים בליסטיים לטווח בינוני.

אני מודה שהעיסוק במתקפות סייבר ונשק גרעיני הוא לעיתים, ותסלחו לי על המילה, מטופש: בזמן הנשיאות של טראמפ, באמת אנשים הציעו ברצינות שהאקר שיפרוץ לחשבון הטוויטר שלו עלו לגרום למלחמה [מקור]. אולם אם נשים רגע בצד את הדיון ״האם פייק ניוז יכול לגרום למלחמה גרעינית?״ (קרוב לודאי שלא), מתקפות סייבר הן איום אסטרטגי על מדינות שהן לא ממש יודעות איך להגיב להן.

אתן לכם שלוש דוגמאות: בדוגמה הראשונה, סין פותחת את המתקפה על טאיוואן במתקפת סייבר מאסיבית על הכוחות האמריקנים במזרח אסיה. היא מפילה מערכות לווין, מערכות תקשורת, והופכת את הכוחות האמריקנים לעיוורים וחירשים למה שקורה. אפקטיבית, הסינים ינטרלו את הכוח האמריקני במזרח אסיה למשך שעות אם לא ימים, בעודם שועטים לעבר טאיפיי. מה צריכה להיות התגובה האמריקנית לפעולה כזו? ברור לנו שאם הסינים היו מפציצים גרעינית את הכוחות האמריקנים, התגובה הייתה גרעינית. אך מה קורה כשהמתקפה היא לא גרעינית אך אפקטיבית באותה מידה? וושינגטון נמנעת מתגובה גרעינית ונותנת לטאיפיי ליפול, או מפציצה את הכוחות שמרוכזים בחוף של סין כדי לכל הפחות לעכב את הפלישה?

בדוגמה השנייה, מתקפת סייבר משתקת את מערכת הדלק של ארה״ב. אין דלק לרכבים, אין דלק למטוסים, אין דלק לבסיסים. האירוע הזה קורה בדיוק ובמקביל לעלייה במתיחות במזרח אירופה, וארה״ב מוצאת עצמה ללא יכולת לשנע כוחות גדולים במהירות משום שכל הצינורות למטוסי התובלה שלה נתקעו. מה ארה״ב עושה במקרה כזה? יושבת וממתינה עד שהצינורות יחזרו לעבוד? או מעלה כוננות גרעינית למקרה והרוסים עלולים לעשות משהו? זו אגב לא שאלה טריוויאלית: לפי דוקטרינת הגרעין של רוסיה, מתקפת סייבר על מתקנים קריטים עלולה להיענות במתקפה גרעינית [מקור].

בדוגמה השלישית, מתקפת סייבר מאסיבית על תשתית הנפט והגז של רוסיה גורמת לסדרת פיצוצים בצינורות מרכזיים בסיביר ובמתקני הנזלת גז במזרח המדינה. במקרה הטוב רוסיה תצליח לשקם חלק מהיכולת שלה בתוך חודשים. במקרה הפחות טוב רוסיה תתמודד עם שנים של יכולת ייצוא נמוכה וגרעון תקציבי גדל. מה צריכה להיות התגובה של רוסיה במקרה של מתקפה מאסיבית על התשתית הכלכלית שלה?

שלוש הדוגמאות האלו מראות שמתקפות סייבר הן כבר לא רק ״הפלה של רשת מחשבים״, שאין לה השפעה בעולם האמיתי. התשתית הפיזית של החברה והכלכלה שלנו הופכת יותר ויותר מנוהלת ע״י מחשבים, וכוחות הצבא שלנו יותר ויותר מסתמכים על מחשבים לשם פעולתם. מתקפת סייבר יכולה לפגוע אנושות בכלכלה או בכוחה הצבאי של מדינה. איך בדיוק מרתיעים מול מתקפה כזו? האם תגובה גרעינית חייבת להיות רק נגד מתקפה גרעינית? ראינו כבר שזה לא בהכרח נכון – ארה״ב הייתה מוכנה להפציץ את הסובייטים אם היו פולשים עם טנקים למערב אירופה. מה מבדיל בין טנקים למתקפת סייבר?

הטכנולוגיה השנייה שחזרה לחיינו היא טילים בליסטים לטווח בינוני. הטילים האלו יאפשרו תיאורטית למפקדים בשדה הקרב להפעיל כוח רקטי מאסיבי נגד כוחות אויב, כוח רקטי מאסיבי שיכול גם לשאת נשק גרעיני. הסיבה שהטילים האלו חזרו לחיינו היא משום שארה״ב החליטה לפרוש מהאמנה ב-2019 [מקור], טוענת שהרוסים המשיכו בפיתוח נשק לטווח בינוני למרות האמנה ומשום הצורך של ארה״ב בכוח טילים במזרח אסיה מול הסינים.

הבעיה עם הטילים האלו היא פשוטה: במקרה בו מדינה מאתרת שיגור שלהם, אין לה דרך לדעת אם הטיל ששועט לעבר חטיבת השריון שלה הוא טיל בעל ראש נפץ רגיל או ראש נפץ גרעיני. האמריקנים לדוגמה מתכוונים להציב כוח טילים מאסיבי במזרח אסיה מול סין. במקרה של פלישה סינית לטאיוואן, בייג׳ין תראה מאות שיגורים מבסיסים אמריקנים נגדה – איך היא תדע אם הטילים האלו גרעיניים או לא? במקרה כזה התגובה הנכונה אסטרטגית היא להפציץ גרעינית את הכוחות האמריקנים, כך שאם באמת הטילים יהיו גרעיניים, בייג׳ין תאזן מול האמריקנים ולא תהפוך חשופה לעוד התקפות שלהם. אני מקווה שברור לנו שחילופי אש גרעיניים כאלה עלולים במהירות להסלים: בייג׳ין תירה בטעות נשק גרעיני על גואם ואוקינוואה, האמריקנים יפחדו שזה רק הגל הראשון של מתקפת גרעין ויפציצו בסיסים אסטרטגים של הסינים, מה שיביא את הסינים להפציץ בסיסים אמריקנים בארה״ב עצמה, מה שיביא את האמריקנים להפציץ ערים סיניות כדי להכניע את בייג׳ין מה שיביא אותה להפציץ ערים אמריקניות כדי להכניע את ארה״ב. בתקווה שלעולם לא נגיע למצב הזה.

העתיד של המלחמה הגרעינית הוא לא פחות מאיים מהעבר שלה.




פלג 67: תפוצת נשק גרעיני

תקציר

  1. תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי.
  2. תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני.
  3. כדי לפתור את הדילמה, ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. האמנה תלויה בקהילה הבינלאומית בכדי לאכוף אותה.
  4. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי. מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה.
  5. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני, כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.
  6. בנוסף, מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן. האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה. מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו לפני שבועיים על דילמת הגרעין האיראנית בראיית ארה״ב [ראו כאן], ולמה וושינגטון מעוניינת להקפיא את התוכנית בהסכם, גם אם ההסכם הזה לא יעצור אותה לחלוטין. ראינו שהדבר לא נובע מתמימות או חוסר הבנה של ארה״ב את האיראנים, אלא מסדר עדיפויות אסטרטגי שמעדיף להקפיא כרגע את המשבר במפרץ הפרסי לטובת טיפול בסין במזרח אסיה ורוסיה במזרח אירופה.

בפרק היום אני רוצה לעסוק בסוגיה האיראנית דרך הסתכלות בסוגיה גדולה יותר, זו של תפוצת נשק גרעיני.

תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי. בתוך מספר מועט של שנים מסוף מלחמת העולם השנייה מספר המעצמות עם נשק גרעיני גדל מ-1 ל-4, כולל את בריה״מ, צרפת, בריטניה וכמובן ארה״ב. בהמשך גם סין, הודו ופקיסטן הצליחו לפתח נשק גרעיני, ולפי דיווחים זרים גם מדינת ישראל. צפון קוריאה היא המדינה האחרונה לפתח נשק גרעיני, עם ניסוי ראשון מוצלח של הנשק נעשה על-ידה ב-2006.

תפוצת נשק גרעיני היא לא סוגיה גיאופוליטית קלאסית: היא לא נוגעת ישירות למשאבים, גיאוגרפיה או אפילו שיקולי כוח של בין מדינות. היא סוגיה שנוגעת לנורמות בינלאומיות ולשאלה איך אפשר למנוע מנשק גרעיני ליפול לידיים הלא נכונות, בעוד מקדמים טכנולוגיה גרעינית לצרכי שלום.

״לצרכי שלום?״ אתם שואלים? כן, לצרכי שלום: למרות שגרעין בדרך כלל נקשר למלחמה, כורים גרעיניים לצרכי מחקר מספקים חומרים רדיואקטיבים נגד סרטן [מקור] ומשמשים למחקר יישומי בתחומים כמו כימיה והנדסת חומרים [מקור]. כורים גרעיניים לצרכי חשמל מספקים אנרגיה ירוקה ללא גזי חממה בעלות נמוכה ועמידים ברוב תנאי מזג האוויר, בניגוד לרוח או שמש [מקור]. ההערכות הן שהביקוש לאנרגיה גרעינית רק יגדל עם השנים, במיוחד בעולם המתפתח, וכמות האנרגיה שמופקת בכורים תכפיל את עצמה עד 2050 [מקור].

תפוקת חשמל מאנרגיה גרעינית, בשני תרחישים. מקור: IAEA

אנרגיה גרעינית מציגה לכן דילמה לעולם: האם ההתפשטות של אנרגיה גרעינית בהכרח אומרת עוד מדינות עם נשק גרעיני? איך העולם יכול למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני? ומה התפקיד הקריטי שארה״ב משחקת במאבק נגד תפוצת נשק גרעיני? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

בין אנרגיה גרעינית לפצצה גרעינית

בשביל להתחיל ולהבין את הסוגיה של תפוצת נשק גרעיני, ואת הקשר בין אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני, צריך להבין את הפיזיקה שעומדת בבסיס של שניהם. כולנו למדנו בבית הספר מהו אטום – חלקיק קטן שמורכב מגרעין, שהוא מורכב מנויטרונים ופרוטונים, ואלקטרונים המקיפים את הגרעין. המילה ״אטום״ מגיעה מיוונית ומשמעותה ״בלתי ניתן לחיתוך״, אך בשנות ה-30׳ של המאה שעברה גילו שזה לא נכון – אטומים דווקא כן ניתנים לחיתוך, או ליתר דיוק לביקוע.

בביקוע גרעיני נויטרון פוגע בגרעין אטום וגורם לו להתפצל לשני גרעינים חדשים. בביקוע גם משתחררים נויטרונים חדשים, בין אחד לשלושה, ואנרגיה רבה. אם מספר הנויטרונים שמשתחרר גדול מ-1, הרי שהתגובה תאיץ את עצמה – נויטרון אחד יבקע גרעין ויצור שני נויטרונים, שיבקעו שני גרעינים ויצרו 4 וכן הלאה. התגובה תאיץ במהירות, ותפלוט אנרגיה רבה. כור גרעיני ופצצה גרעינית שניהם מנצלים את האנרגיה הרבה הזו: הכור בשביל לחמם מים וליצור קיטור שיסובב גנרטור, פצצה משחררת את האנרגיה וזורעת הרס רב.

בשביל שביקוע גרעיני יתרחש דרושים יסודות בקיעים, יסודות כימיים שהגרעין שלהם בנוי כך שהוא נוטה בקלות להתפרק ולשחרר נויטרונים. ישנם שני יסודות העונים לדרישה הזו: אורניום ופלוטוניום. אורניום הוא חומר המופיע באופן טבעי בקליפת כדור הארץ, אך האיזוטופ הטבעי שלו אינו מתאים לתגובה גרעינית. איזוטופים הם אטומים שגרעיניהם מכילים אותו מספר פרוטונים, אך שונים במספר הנויטרונים שלהם. באופן טבעי רוב האורניום המופק בכדור הארץ עשיר באיזוטופ אורניום-238, שאינו מתאים לביקוע גרעיני. האיזוטופ המתאים, אורניום-235, מהווה פחות מ-1% מהאורניום המופק בכדור הארץ. גם בשביל פצצה גרעינית וגם בשביל אנרגיה גרעינית נדרש להעשיר את האורניום, כלומר להגדיל את אחוז האורניום-235 בו: עבור כורים גרעיניים, מספיק שבין 3% ל-5% מהאורניום יהיה אורניום-235. בשביל נשק גרעיני נדרשת רמת העשרה של מעל 90%.

החלק הקשה והארוך ביותר בפיתוח נשק גרעיני הוא העשרת האורניום. ההבדלים בין אורניום-235 ואורניום-238 הם קטנים מאוד, ולכן תהליך ההעשרה הוא ארוך ומורכב. כיום הוא מסתמך על הפרדה פיזית של איזוטופים של אורניום בצורה הבאה:

לצילינדר שמסתובב על צירו מוזרם אורניום בצורת גז (אורניום שש פלואורי). הסיבוב של הצילינדר יוצר כוח צנטריפוגלי שמפריד בין האיזוטופ הכבד יותר – אורניום 238 – והאיזוטופ הקל יותר – אורניום 235. אורניום 238 זז לדפנות הצילינדר, ונאסף כחומר פסולת. אורניום 235 נשאר במרכז הצילינדר ונאסף לצילינדר נוסף, שמבצע שוב הפרדה. כך אורניום עובר מצילינדר לצילינדר, ועם כל מעבר הופך יותר ויותר עשיר באורניום 235. לצילינדרים המסתובבים קוראים צנטריפוגות, והן אלו שהופכות אורניום טבעי לאורניום מועשר מספיק לכורים גרעיניים או נשק גרעיני.

צנטריפוגת גז. אורניום 238 נע לדפנות הכלי, בעוד אורניום 235 נשאר במרכז.

אם אתם עוקבים אחר הדיונים סביב הסכם הגרעין עם איראן ודאי ראיתם שהמיקוד בשיחות הוא בעיקר סביב נושא ההעשרה: מה רמת ההעשרה המותרת לאיראן ומה כמות האורניום המועשר שהיא יכולה לצבור בשטחה. יש שתי סיבות למיקוד דווקא בהעשרה: ראשית, בשביל כורים גרעינים, לאיראן אין סיבה להעשיר לרמה של 20%. יותר מזה, רוב מאמץ ההעשרה הוא בהגעה לרמה של 20%. ברגע שמגיעים לרמה הזו, עם כמות מספקת של אורניום, איראן תוכל בתוך חודשיים להעשיר לרמה של 90% המספיקה לנשק גרעיני [מקור]. זה לא השלב האחרון בנשק גרעיני, אבל זה שלב שקשה מאוד לבצע והוא בבחינת שלב הסף לנשק.

שנית, בזמן שקשה להעשיר אורניום, קל לגלות אם מעשירים אורניום. העשרת אורניום דורשת מפעל עם אלפי צנטריפוגות שעובדות מסביב לשעון בהעשרה. מפעל כזה דורש שטח רב וחשמל. אי-אפשר להחביא אותו במבנה מגורים או באיזה מחסן נטוש. גם פשוט יחסית לקבוע מה רמת ההעשרה של האורניום במפעל, וכך לדעת בוודאות ובמהירות אם המדינה מעשירה לצרכים אזרחיים או שמא היא מתחילה לזחול לרמה המתאימה לנשק גרעיני.

אולם העשרת אורניום אינה הדרך היחידה לנשק גרעיני. ניתן להשתמש גם בפלוטוניום כחומר בקיע בשביל פצצה. פלוטוניום לרוב אינו מופיע באופן טבעי בכדור הארץ, אלא הוא תוצר של תגובה גרעינית בכורים. הוא במיוחד נפוץ בכורים גרעינים המשתמשים במים כבדים בלחץ גבוה, כמו הכור האיראני באראק שבאיראן שמעולם לא הושלם [מקור]. הפלוטוניום נוצר בכור, ונמצא בדלק המשומש שיוצא ממנו. מדינה יכולה להפיק פלוטוניום מדלק גרעיני משומש מהכורים שלה, והיא יכולה להסוות את ההפקה כחלק מתהליך של מחזור הדלק לשימוש חוזר [מקור]. כך בדיוק הודו השיגה את החומר הבקיע לפצצה הראשונה שלה. הבעיה עם הפקת פלוטוניום שמדובר בתהליך כימי מורכב, בעוד העשרת אורניום הוא תהליך מכני מורכב. בכל מקרה, מדינה צריכה להשקיע משאבים רבים בשביל להשיג את החומר הבקיע הדרוש לה.

מחומר לפצצה

אז בואו ונניח שמדינה הצליחה להתגבר על המכשול של השגת מספיק חומר בקיע ועכשיו מעוניינת להפוך אותו לנשק גרעיני. מה השלבים הבאים הדרושים לה? בגדול שניים: ראשית, היא צריכה לעבד את החומר הבקיע לליבת נפץ. בשביל תגובת ביקוע גרעיני צריך חומר בקיע, מה שאומר לקחת את האורניום המועשר בצורת גז ולהפיק ממנו אורניום מתכתי אותו הופכים בדרך כלל לכדור. הכדור הזה יהיה הליבה של הנשק הגרעיני שלנו.

בשביל להשיג תגובה גרעינית שתאיץ את עצמה (נויטרון אחד שפולט שניים וכן הלאה) ותיתן לנו פיצוץ נדרשת מסה קריטית של חומר, כמות שבפחות ממנה לא נקבל את הפיצוץ הגרעיני שאנו רוצים. אולם כאן יש דילמה למתכנן הנשק: כלל שנוסיף מסה לליבת הנשק שלנו כן יהיה קשה יותר לשים אותה בראש טיל או להטיל אותה ממטוס. לכן במקום לחפש להגיע למסה קריטית ע״י הוספת חומר, מחפשים להשיג מסה קריטית ע״י דחיסת החומר. איך עושים את זה?

זה השלב השני שלנו, מנגנון הנפץ. מנגנון הנפץ המקובל כיום גורם לקריסה של הליבה ע״י הפעלה בו זמנית של מספר רב של נפצים מסביב לה. גל ההלם שהפיצוץ יוצר דוחס את הליבה פי 2 או אפילו פי 4 ומספק את המסה הקריטית לתגובה מבלי להגדיל באמת את המסה. בנוסף להפעלת הנפצים, מפעילים מקור נויטרונים ומתחיל את הביקוע הגרעיני שנותן לנו את הפיצוץ.

הבעיה כאן היא לדאוג שהכול יפעל בו-זמנית: גם שהנפצים יתפוצצו כולם יחד, כדי ליצור את גל ההלם, וגם שמקור הנויטרונים יפעל בו-זמנית עם הנפצים בשביל להתחיל את הביקוע הגרעיני. חוסר סנכרון בהפעלת כל הרכיבים ומה שאמור להיות נשק משמיד ערים הופך במקסימום לסכנת בריאות עקב קרינה רדיואקטיבית מהליבה.

משום המורכבות הטכנית מדינות המבקשות לפתח נשק גרעיני בדרך כלל יבצעו ניסויים ראשונים עם פצצות פרימיטיביות, שלא מתאימות כנשק, בשביל לבדוק את מנגנון הנפץ שלהן. לחילופין או במקביל הן יחפשו לקבל מידע ממדינות אחרות שכבר ביצעו ניסויים מוצלחים בנשק גרעיני. לפי דיווחים שונים ישראל קיבלה מידע מהצרפתים [מקור], והאיראנים השתתפו כמשקיפים במספר ניסויים של צפון קוריאה [מקור].

אז, בואו נסכם עד כאן: מדינה בשביל דלק גרעיני או נשק גרעיני צריכה אורניום מועשר. העשרת אורניום היא תהליך מורכב הדורש ציוד מתקדם ואנרגיה רבה. לחילופין, אם היא מעוניינת לפתח נשק מפלוטוניום, היא עדיין צריכה כור גרעיני ובנוסף מפעל לעיבוד דלק גרעיני משומש. אורניום ברמה של 3-5% מספיק להפעלת כור גרעיני. אורניום ברמה של מעל 90% דרוש בשביל פצצה גרעינית. אחרי שמשיגים מספיק חומר בקיע לפצצה, נדרש עוד לפתח מנגנון נפץ שיאפשר להפוך את החומר הבקיע לפצצה גרעינית, אותה נוכל להטיל ממטוס או לשגר ע״י טיל.

כל התהליך הזה הוא מורכב מאוד, ודורש השקעה משמעותית של הון ואנשים בשביל להצליח. אולם ברגע שלמדינה יש את התשתית – כור גרעיני, מדענים, וכסף להשקיע – האם הפיתוח של נשק גרעיני הוא בלתי נמנע?

אטומים לשלום

תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. בעולם שרוצה להיאבק בשינוי האקלים, אנרגיה גרעינית היא אופציה מושכת מאוד. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני. יש חשש שהתפשטות של כורים גרעינים תביא גם להתפשטות של נשק גרעיני.

לפני שנמשיך לאיך העולם מנסה לפתור את הדילמה הזו, כדאי להבהיר לעצמנו מה בדיוק החשש בתפוצת נשק גרעיני – מה עלול לקרות אם ליותר ויותר מדינות יהיה נשק גרעיני?

ראשית, נשק גרעיני בידיים של מדינות מתפתחות ולא יציבות עלול להוביל לתאונה גרעינית. למדינות יציבות כמו רוסיה וארה״ב יש נהלים ברורים כיצד לטפל, לשמור ולהפעיל נשק גרעיני כך שלא יהווה איום (עד שנרצה שיהיה). במדינות מתפתחות, בהן אין גופי אכיפה וביקורת אפקטיביים, נהלים עלולים להיות מוזנחים או שלא יעקבו אחריהם כלל. שרשרת הפיקוד עלולה להיות לא ברורה, ויש חשש למלחמות אזרחים בהן נשק גרעיני עלול להיות מופעל בתוך המדינה. נשק גרעיני עלול גם להיות חמוש כשהוא לא בשימוש, ודליפת חומרים רדיואקטיביים עלולה לפגוע בסביבה.

שנית, ככל שיש יותר נשק גרעיני בידיים של יותר שחקנים, עולה הסיכוי שאחד מהם יפעיל אותו. דמיינו מה יקרה אם אתיופיה או וונצואלה ישיגו נשק גרעיני, ויחליטו להפעיל אותו בטעות או במכוון בסכסוך עם מדינה שכנה. אתיופיה לדוגמה עלולה להחליט להפציץ את סודאן כדי להפסיק את העימותים ביניהן בגבול. הפעלת נשק גרעיני במסגרת מלחמה לא רק תגרום לאלפי או עשרות אלפי הרוגים, היא גם תפגע בטאבו הגרעיני שקיים מאז 1945.

מהו הטאבו הגרעיני? הטאבו הגרעיני הוא הנורמה הבינלאומית שלא להפעיל ראשונים נשק גרעיני במלחמה. למרות שנשק גרעיני קיים איתנו מאז מלחמת העולם השנייה, הוא מעולם לא הופעל עוד פעם במלחמה, וכל המעצמות הגרעיניות דוחות את השימוש בו ראשונות. אולם אם מדינות קטנות יותר יתחילו להשתמש בו בצורה טקטית, להשתמש בו כחלק ממלחמה ולעשות זאת ראשונות, הטאבו הגרעיני ישחק. הקהילה הבינלאומית תהפוך רגילה להפעלת נשק גרעיני, והמעצמות גם הן עלולות לסרב עוד לעקוב אחר הטאבו, רואות שהרעה של נשק גרעיני לא כל-כך רעה או חוששות שהיריבות שלהן כבר זנחו את הטאבו. עוד נרחיב את הדיבור על הטאבו הגרעיני בפרק הבא על עתיד המלחמה.

אז תפוצת נשק גרעיני היא איום על ביטחון העולם. מצד שני אנרגיה גרעינית היא מקור חשמל חשוב שמדינות רבות רוצות שיהיה ברשותן. איך פותרים את הבעיה?

ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני [מקור], ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. חברות באמנה נדרשות לקבוע עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מנגנוני פיקוח על תוכנית הגרעין שלהן [מקור], והן נדרשות שלא לנסות להשיג בכל דרך שהיא טכנולוגיה גרעינית לשימוש צבאי.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מגבשת הסכם מול כל חברה באמנה, דורשת ממנה פירוט מלא של מתקני הגרעין והחומר הגרעיני ברשותה, וקובעת את משטר הבדיקות שהיא תבצע. פקחים של הסוכנות מגיעים בפרקי זמן קבועים למתקני הגרעין השונים בשביל איסוף דוגמיות כדי לוודא שאין ניסיון להשיג נשק גרעיני. הם גם בוחנים את תהליך המעקב של המדינה אחר החומר הגרעיני בשטחה, בשביל לוודא שחומר גרעיני לא עלול בטעות (או במכוון) להיעלם מאחד המתקנים שלה.

הבעיה של הסוכנות ושל האמנה שהן אינן כוללות מנגנוני ענישה נגד הפרות. הסוכנות לאנרגיה אטומית מדווחת לאו״ם ולמועצת הביטחון על עמידה באמנה, אך היא אינה יכולה להעניש מדינה על הפרת ההסכם הגרעיני שלה. מי שאחראית לעשות זאת היא הקהילה הבינלאומית, שאמורה להשתמש בכלים דיפלומטים, כלכלים ואם צריך צבאיים בשביל להעניש מדינה שהפרה את ההתחייבויות שלה וניסתה להשיג נשק גרעיני. האמנה בעצם תלויה בתגובת הקהילה הבינלאומית בשביל להפוך אותה לאפקטיבית. ללא איום מצד הקהילה הבינלאומית, מדינות החתומות על האמנה עלולות עדיין לנסות ולהשיג נשק גרעיני – לדוגמה איראן.

איראן חתמה על האמנה ב-1970, והמתקנים שלה עד היום נתונים לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. המשבר סביב תוכנית הגרעין התחיל כשב-2003 נחשף מתקן העשרת אורניום עליו איראן לא דיווחה. למדינה יש מעט מאוד סיבות להקים מתקן העשרה בשטחה אם לא בשביל מטרות נשק – היא יכולה לקנות דלק גרעיני ממדינות אחרות, ומתקן העשרה כפי שראינו הוא מורכב ויקר להקמה. עם החשיפה של מתקן ההעשרה הלחץ על איראן התחיל להתגבר לחשוף את כל המתקנים שברשותה ולהפסיק את ההעשרה בה התחילה ללא דיווח לסוכנות האנרגיה. חשוב לציין שתחת האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני למדינה מותר להעשיר אורניום, אך איראן הוכיחה שהיא אינה שחקן שניתן לתת בו אמון.

בין 2003 ל-2012 הוטלו שורת סנקציות בינלאומיות ואמריקניות על איראן, בתגובה להפרות חוזרות ונשנות של האמנה. זה המימד הבינלאומי של משבר הגרעין האיראני: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה לקהילה הבינלאומית במסגרת האמנה עליה היא חתומה, והתגובה הבינלאומית הייתה סנקציות כלכליות משמעותיות שהוטלו ע״י מועצת הביטחון של האו״ם [מקור]. זו גם הסיבה שכאשר ארה״ב החלה את הדיונים עם איראן על הסרת הסנקציות בתמורה להסכם גרעין, היא עשתה זאת ביחד עם החברות האחרון במועצת הביטחון – סין, רוסיה, צרפת ובריטניה – מובילה בעצם את המאמץ הבינלאומי להשתלט על תוכנית הגרעין האיראנית.

הפעולות הבינלאומיות מול איראן שולחות מסר מעורב בנוגע לאכיפת האמנה: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה, ונענשה בסנקציות. מצד שני, היא הצליחה להביא את הקהילה הבינלאומית להשלים עם ההפרות שלה ע״י הסלמת תהליך הגרעין שלה – היא הוסיפה עוד ועוד צנטריפוגות, פתחה מתקני גרעין חדשים ובנתה לחץ על הקהילה הבינלאומית להתפשר מולה.

מה שעוד ניתן ללמוד מהתגובה הבינלאומית לאיראן היא את המרכזיות של ארה״ב. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. כפי שברק אובמה הצהיר ב-2016, ארה״ב היא זו שקובעת את האג׳נדה הבינלאומית [מקור]. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי.

מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה. אם שלוש המדינות רואות את עצמן יותר ויותר כנתונות בתחרות זו עם זו, הן פחות ופחות יהיו מוכנות לשתף פעולה. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני [מקור], כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.

וארה״ב חשובה למניעת התפוצה של נשק גרעיני לא רק כמובילה בקהילה הבינלאומית, אלא גם הודות למטרית הביטחון הרחבה שהיא מעניקה לרוב העולם המפותח.

פצצות לשלום

חוץ מארה״ב, יש רק לעוד שתי מדינות מערביות נשק גרעיני: בריטניה וצרפת. הן אבל לא המדינות היחידות בעלות כורים גרעינים במערב: גרמניה, יפן, הולנד, דרום קוריאה ועוד, כולן מחזיקות בכורים גרעינים ובכוח האדם שדרוש בשביל תוכנית גרעין צבאית. למה אבל כל המדינות האלו לא ייצרו נשק גרעיני משלהן?

חשבו על זה: נשק גרעיני משמש בעיקר להרתעה. כל מדינה עם היסטוריה של כיבוש זר ואיומים ממדינות שכנות אמורה תיאורטית לחפש אופציה גרעינית בשביל להבטיח את קיומה. גרמניה היא דוגמה קלאסית: מאוימת מרוסיה במזרח וצרפת במערב, פצצה גרמנית תרתיע כל יריב לברלין ותבטיח את השלמות הטריטוריאלית שלה במרכז אירופה. או יפן: עם סין במערב ורוסיה בצפון, יפן שוכנת לחוף שתי המעצמות הגדולות של אירו-אסיה. פצצה יפנית היא דרך אפקטיבית להרתיע מפני כל ניסיון פלישה נגד האיים, ויכולת מכה שנייה תבטיח שלעולם לא יעזו עוד לאיים על האיים של יפן.

ויש עוד מדינות רבות שהיינו מצפים לראות בהן נשק גרעיני: טורקיה שתרצה להרתיע את הרוסים, דרום קוריאה כהרתעה נגד צפון קוריאה, טאיוואן כהרתעה מול סין. מחישוב בטחוני בלבד, היינו אמורים לראות את רוב העולם המערבי מחזיק נשק גרעיני משלו. אז למה אנחנו לא רואים? הודות לארה״ב.

ארה״ב מעניקה מטריה ביטחונית לרוב העולם המפותח: היא מעניקה לאירופה מטריה ביטחונית דרך נאט״ו, היא מחויבת לבוא להגנת יפן כולל עם נשק גרעיני, והיא מחויבת להגנת דרום קוריאה וטאיוואן. הצורה בה מבוטאת המטריה משתנה ממדינה למדינה: ביפן ודרום קוריאה ארה״ב מחזיקה עשרות אלפי חיילים. במקרה של מתקפה, חיילים אמריקנים יהיו פשוטו כמשמעו בקו החזית.

במדינות נאט״ו, ארה״ב מחויבת רשמית לבוא להגנתה של כל מדינה בברית שתותקף ומחזיקה כוחות משמעותיים בגרמניה, איטליה ומדינות מזרח אירופה. חלקן גם נהנות מערבויות יותר ממשיות: במסגרת נאט״ו קיימת תוכנית לשיתוף נשק גרעיני. מדינות כמו טורקיה או גרמניה מחזיקות בשטחן פצצות גרעין אמריקניות, והן מתרגלות באופן סדיר תקיפה גרעינית באמצעות מטוסים. במקרה של מצב אמת, האמריקנים יפעילו את הפצצות, והמדינות יוכלו לתקוף מטרות, קרוב לוודאי רוסיות, מבלי שארה״ב תצטרך לשגר טילים משטחה על אירופה. כך גם אם תהיה מלחמה גרעינית בין נאט״ו לרוסיה, היא תהיה מוכלת באירופה עצמה. בתיאוריה די יהיה במתקפות האוויריות לעצור כל פלישה רוסית.

מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן.

האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה, שכפי שראינו בניתוח מס׳ 22 מעוניינת למצב את עצמה ככוח עולמי עצמאי מהמערב [ראו כאן]. מצפון לטורקיה נמצאת המעצמה הגרעינית של רוסיה, ממזרח לה איראן עם תוכנית הגרעין שלה וממערב צרפת עם הנשק הגרעיני שלה. אם טורקיה רוצה למצב את עצמה ככוח אזורי או עולמי, היא תצטרך נשק גרעיני משלה שאותו היא תוכל להפעיל בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלה.

לטורקיה יש גם בעיה נוספת עם הזריקה שלה מתוכנית ה-F-35: המטוס מתוכנן להיות עמוד השדרה של הכוח האווירי של נאט״ו. ללא המטוס, טורקיה עם הזמן עלולה למצוא עצמה ללא יכולת להשתתף בתרגילים של שיתוף הנשק הגרעיני, שכנראה יסתמכו על המטוסים החמקנים. במקרה כזה אפשר וארה״ב תחליט להוציא את הנשק מטורקיה ולהעביר אותו לבסיסים קרובים ביוון או איטליה.

מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה. דרום קוריאה נלחצת מצפון ע״י צפון קוריאה, ממערב ע״י סין וממזרח ע״י יפן. האסטרטגיה האמריקנית לבלימת סין כוללת חיזוק צבאי של יפן, מה שרק ילחיץ את הקוריאנים. דרום קוריאה גם מוגבלת בכמה היא יכולה להיות עוינת לסינים, לאור התלות הכלכלית שלה בייצוא אליהם. דרום קוריאה עלולה להחליט, כדרך להשיג אוטונומיה אסטרטגית מארה״ב ולעמוד גם מול יפן וגם מול צפון קוריאה, להשיג נשק גרעיני.

סיכום

נשק גרעיני נמצא איתנו כבר כמעט 80 שנה. התהליך שנמצאו בבסיסו, ביקוע גרעיני, מציע לאנושות מקור חשמל אמין וללא גזי חממה. אולם בשביל לוודא שתוכניות גרעין אזרחיות לא הופכות צבאיות, דרושה עמידה על המשמר של הקהילה הבינלאומית והמוכנות לפעול נגד מי שמבקשות להשיג נשק גרעיני. ארה״ב, כמנהיגה גלובאלית, חשובה לגיבוש התגובה הבינלאומית להפרות. היא גם, הודות למטריה הביטחונית הנרחבת שלה, חוסכת מרוב העולם המפותח את הצורך בכלל לחשוב להשיג נשק גרעיני. אולם אם השינוי בגישה של האמריקנים לעולם, גם המטריה שלהם תשתנה, ועלולה לדחוף מדינות מסויימת להחליט ולהשיג גם הן את הפצצה הנוראה מכול. תודה לכם על ההקשבה.




פרק 64 – פוסט אימפריום (12): נקודת מפנה

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

ראינו בפרק הקודם איך ממשל בוש הבן לקח את הרגע החד-קוטבי ובזבז אותו במדבריות של המזרח התיכון. בעקבות פיגועי ה-11/9 ארה״ב יצאה לגאול את העולם מהטרור, מאפשרת לרוסיה וסין להתחזק בפריפריה של הסדר האמריקני. בפרק היום נכיר את הנשיא שהתחיל את המפנה מהמנטאליות של הרגע החד-קוטבי. נשיא שהיה חכם מספיק להבין מה לא עובד, אך לא היה מסוגל להגדיר מה כן – ברק אובמה. בואו נתחיל.

ברק חוסיין אובמה.

אני חושב שאובמה הוא הנשיא השנוי במחלוקת הראשון שאנחנו עוסקים בו במסגרת ״פוסט-אימפריום״. ״שנוי במחלוקת״ לא מפני שהוא חלילה עשה איזה פשע נורא, אלא שנוי במחלוקת מפני שיש הבדלים תהומיים בין איך שהשמאל והימין כאן בארץ תופסים אותו: השמאל בארץ מעריץ את אובמה על הקמפיינים הפוליטים המעולים שלו ורואה בו נשיא טוב. הימין לעומתו רואה באובמה משהו בין בישגדא לבן השטן: פוליטיקאי אמריקני תמים שלא הבין את המציאות במזרח התיכון, ובאופן עקבי ניסה לפגוע בישראל בעודו מפייס את אויביה של ארה״ב.

המטרה של הפרק היום היא לא לשנות את היחס שלכם לאובמה: באמת שלא אכפת לי מה העמדה שלכם. המטרה של הפרק היום היא להסביר לכם, לנו, את החשיבות והמשמעות של אובמה בתוך התהליך הגדול יותר של ארה״ב בפוסט-אימפריום. בפרק היום נראה שאובמה לא היה טיפש כמו שמנסים לצייר אותו, או תמים, או לא מודע – הוא היה מודע לחלוטין לאיפה ארה״ב נמצאת, הוא היה מודע לחלוטין לכישלונות של בוש, הוא היה מודע לחלוטין מה חשוב ומה פחות חשוב לארה״ב. הבעיה של אובמה לא הייתה אינטליגנציה, או מידע. הבעיה של אובמה שבזמן שהוא ידע מה לא עובד, הוא לא ידע מה כן.

הפרק היום הוא סקירה של ממשל אובמה שניסה לנהל מדיניות חוץ ריאליסטית בעודו מאמין ברעיונות ליבראלים, אך בסופו של יום בעיקר נתן לנו דוגמה ראשונה של בדלנות אמריקנית במאה ה-21. אובמה הוא נקודת המפנה שלנו – מההזיה של ״הרגע החד-קוטבי״, לארה״ב בעולם רב-קוטבי חדש. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שהייתה לנו שאנחנו כבר רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. כמובן, ערוצי התקשורת המסורתיים לא מספרים לכם דבר: יפן והודו מהדקות קשרים טכנולוגים, ארה״ב מרחיבה את נוכחותה בים סין הדרומי, מזרח אפריקה הופכת לחזית החדשה של התחרות הגלובאלית לכוח. יש לכם אבל מקום בו אתם יכולים לראות את התמונה הגדולה, להבין את השינויים שעוברים על עולמנו: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

סוף המסיבה

בואו וננסה רגע להבין באיזה מצב הייתה ארה״ב כשברק אובמה נבחר בנובמבר 2008: המלחמה בטרור של בוש, האימפריום השני של ארה״ב, התגלתה ככישלון אסטרטגי מוחלט. במקום לשמר את הרגע החד-קוטבי, לשמר את העליונות האמריקנית והשליטה שלה על הזירה הבינלאומית, היא בזבזה את משאביה של ארה״ב במלחמות חסרות טעם. כן, ארה״ב הצליחה להקים מערך גלובאלי של מערכות מודיעין וכוחות מיוחדים שרדפו טרוריסטים מהמדבריות של ניז׳ר עד הג׳ונגלים של אינדונזיה. היא הפילה את שלטון הטאליבן, פגעה קשות באל-קאעידה והביאה חלק מהדיקטטורים של העולם לחשב מסלול מחדש בנוגע לתמיכה בטרור ופגיעה בדמוקרטיה: אסד יצא מלבנון, קדאפי וויתר על הנשק להשמדה המונית, החונטה בבורמה הכריזה על מפת דרכים לדמוקרטיה.

מצד שני, היא נכשלה בהקמת דמוקרטיות ליבראליות בעיראק ואפגינסטן. ממשל בוש האמין שאם יצליח להקים מדינות כאלה באפגניסטן ועיראק, הוא יצליח לשנות את הכיוון של המזרח התיכון ולהרחיב עוד את המחנה הדמוקרטי של כלכלות השוק החופשי. ארה״ב הקריבה מאות מיליארדים ואלפים מבניה בכיבושים ארוכים של אוכלוסיות עוינות, וכל מה שהיא קיבלה היא מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה בעיראק וחזרתו של הטאליבן באפגניסטן.

הפעולות של בוש הבן גם פגעו קשות בסדר הליבראלי ובתדמית של ארה״ב בעולם: וושינגטון החליטה לפלוש לעיראק ללא מנדט ברור ממועצת הביטחון, מערערת על החשיבות של המועצה ומציירת את ארה״ב כמעצמה שמוכנה להתעלם מנורמות בינלאומיות אם אלה לא נוחות לה. במסגרת המלחמה בטרור של בוש ארה״ב גם הקימה רשת נרחבת של בתי כלא סודיים אליהם נחטפו אזרחי מדינות שלישיות בשביל חקירה ועינוי. מערכת ההאזנות של ארה״ב הורחבה תחת בוש לא רק נגד מטרות זרות, אלא גם נגד אזרחים אמריקנים.

לבסוף, המלחמה בטרור השקיעה את משאביה של ארה״ב במקום הלא נכון בשביל להגן על הסדר האמריקני. בזמן שארה״ב רדפה אחר פעילי אל-קאעידה בהרי אפגניסטן, סין ורוסיה נסוגו מההשתלבות שלהם בסדר האמריקני: הדמוקרטיה ברוסיה נסוגה בתחילת שנות ה-2000, מתחלפת באוטוקרטיה שבראשה פוטין. מוסקבה התבוננה בחשש כיצד ארה״ב מרחיבה את נאט״ו במזרח אירופה, בעודה מתעלמת בבוטות מהדרישות הרוסיות להתחשב באינטרסים האסטרטגים שלה.

סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי בתחילת שנות ה-2000, אך במקום להשתלב במערכת הסחר החופשי כמדינה עם שוק חופשי, היא העדיפה לשמור על שליטת הממשלה בכלכלה. הודות לכוח האדם הזול שלה היא משכה יצרנים זרים אליה, והודות לסבסוד ממשלתי היצרנים שלה התחרו ודחקו יצרנים זרים מהשוק הגלובאלי. סין בימי בוש הפכה לכוח כלכלי משמעותי, כוח כלכלי לא מערבי ולא דמוקרטי.

רק מתאים לכן שבשנתו האחרונה של בוש קרו שני אירועים שסימנו את הסוף של ״הרגע החד-קוטבי״ ותחילתו של העולם הרב-קוטבי בו אנו חיים היום: הראשון הוא המשבר הפיננסי בארה״ב, שהודות לגלובליזציה התפשט למשבר כלכלי עולמי. בעיניי בייג׳ין, ורבים אחרים בעולם, המשבר הפיננסי סימן את דעיכת כוחה של ארה״ב בדיוק כשכוחה של החל סין לעלות[1]. המשבר גם נתפס ככישלון המודל הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, זה של התערבות ממשלתית מינימאלית בשוק. ובעוד ארה״ב והעולם חוו את ״כישלון הקפיטליזם״, בייג׳ין עם המודל הכלכלי שלה נהנתה מצמיחה של כמעט 10% בשנים 2008-2009.

האירוע השני הוא מלחמת גיאורגיה-רוסיה בקיץ 2008. משום שהמלחמה התרחשה במהלך המשבר הפיננסי והבחירות בארה״ב, הוא כמעט ולא זכה להתייחסות משמעותית בוושינגטון. אולם גם אם לא זכתה להתייחסות, מלחמת גיאורגיה-רוסיה היא רבת חשיבות: לראשונה מאז סוף המלחמה הקרה, רוסיה פעלה בפריפריה ההיסטורית שלה. היא הכתה את השלטון הפרו-מערבי בטביליסי, וחסמה את האפשרות שגיאורגיה תצטרף לנאט״ו ע״י הקפאת הסכסוך הטריטוריאלי בין גיאורגיה לאַבְּחַזְיָה ודרום אוסטיה.

סוף כהונת בוש הייתה הסוף של הרגע החד-קוטבי. בייג׳ין בעלייה כלכלית, מתחילה לראות בעצמה כוח עולה. רוסיה שוב פועלת בפריפריה שלה, מאיימת על ידידים אמריקנים. בבית הציבור האמריקני הפך מתוסכל מהנוכחות הצבאית הארוכה באפגניסטן ועיראק, ורצה לראות את הממשל הפדראלי משקיע יותר בכלכלה בבית מאשר בבניית מדינות אי-שם הרחק מעבר לים.

כמובן, ארה״ב עדיין הייתה הכוח הצבאי והכלכלי הגדול בעולם. הרגע החד-קוטבי הסתיים לא מפני שארה״ב נפלה, אלא מפני שמעצמות חדשות יכלו להתחיל לפעול כרצונן. רוסיה יכלה להילחם בגיאורגיה, מדינה שרק לפני רגע בוש הבן הציע שהיא תצורף לנאט״ו[2]. סין המשיכה לדהור קדימה כלכלית בעוד המערב נכנס למיתון. ניצנים של מתח גיאופוליטי התחילו להופיע במזרח אירופה, במזרח אסיה, וארה״ב לא הייתה ערוכה להתמודד איתם.

וכאן אנחנו פוגשים את אובמה. אובמה לא היה בעל ניסיון פוליטי רב או בעל רקורד מרשים בשירות המדינה. הוא לא היה עם הניסיון של בוש האב, או החזיק במשרת מושל כמו בוש הבן וביל קלינטון. אולם אובמה הבין מה העם האמריקני רוצה – הוא רוצה לצאת מעיראק, הוא רוצה השקעות בבית, והוא רוצה שארה״ב ״תפסיק לעשות דברים מטופשים״.

האבחנות של אובמה

ב-2016, מעט לפני שאובמה עמד לעזוב את הבית הלבן, מגזין ה-אטלנטיק פרסם ראיון ארוך ומקיף עם אובמה על מדיניות החוץ שלו, תחת הכותרת ״דוקטרינת אובמה״[3]. לאורך שנות נשיאותו אובמה היה מעין אניגמה בתחום יחסי החוץ – מצד אחד נשיא שהבטיח שינוי, מצד שני נשיא שהביא הרבה מאותו דבר: אובמה הרחיב את תוכנית ההאזנות של ממשל בוש ושכלל אותה, מרחיב את היכולות של ה-NSA לתעד כל טלפון, מייל וחיפוש באינטרנט במדינת מטרה[4]. אובמה יצא מעיראק כפי שהבטיח ב-2009, ואז חזר אליה ב-2014 בשביל להילחם בדאע״ש. הוא רצה לצאת מהבוץ במזרח התיכון, אך שלח מטוסים אמריקנים להפציץ את קדאפי בלוב ב-2011, ושלח חיילים אמריקנים לסוריה, שם גם מימן מורדים נגד אסד. אובמה הרחיב והגביר את תקיפות המל״טים של ארה״ב בתימן, סומליה ופקיסטן[5].

מצד שני, אובמה סירב לתקוף את אסד כשזה השתמש בנשק כימי בסוריה ב-2013, למרות שהוא חצה קו אדום ברור של הנשיא. אובמה נמנע מתגובה צבאית נחרצת נגד הסיפוח הרוסי של חצי האי-קרים. כאן במזרח התיכון אובמה חיפש כיצד לחמם את היחסים בין איראן וארה״ב, בעודו מתרחק מנסיכויות המפרץ[6]. הוא גם לחץ על מובארק להתפטר עקב ההפגנות נגדו ב-2011, מביא בעקיפין לעלייתם של האחים המוסלמים בבחירות ב-2012.

מה ההיגיון מאחורי כל הפעולות הללו? ברור שאובמה לא היה יונה או נשיא פייסן. הוא השתמש בכוח צבאי, והיה מוכן לשלוח כוחות אמריקנים לחזיתות חדשות אם זה נדרש: בעיראק, בסוריה, באפגניסטן, ובלוב. קשה להצביע על כיבוש חצי האי-קרים כהוכחה לפייסנות שלו, משום שבזמן בוש הבן, הנשיא שפלש לשתי מדינות, רוסיה נלחמה עם גיאורגיה. הוא כן נראה כנשיא לא החלטי: הוא התלבט שבועות סביב שאלת לוב, הוא סירב לתקוף את אסד בגלל נשק כימי אך מיהר להיפטר ממובארק על רקע הפגנות האביב הערבי.

אובמה, כפי שהוא מעיד על עצמו בראיון ב-אטלנטיק, הוא ריאליסט. הוא לדעתו ריאליסט משום שהוא מבין שיש גבול לכוח האמריקני, ושארה״ב לא צריכה להתערב צבאית בכל מקום בעולם. הוא ריאליסט לדעתו משום שהוא מאמין שארה״ב צריכה לשרת את האינטרס הלאומי שלה, ולהיות מוכנה לחלוק את הבמה עם בעלות ברית במקומות בהם אין צורך בפעולה אמריקנית חד-צדדית.

בו בזמן שהוא מגדיר עצמו כריאליסט, הוא מדגיש שהוא לא מזניח את הרעיונות הליבראלים של סדר עולמי מבוסס חוק וזכויות אדם. אובמה רואה את עצמו מין שילוב של ריאליסט וליבראל, ליבראל באמונות שלו, ריאליסט בביצוע שלו. הבעיה שאם מתבוננים במדיניות החוץ שלו בפועל, רואים בעיקר את מה שנראה כמו בדלנות אמריקנית.

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים – ״ניצן, הוא עשה הסכם עם איראן! הוא נרמל יחסים עם קובה! הוא הקים קואליציה נגד דאע״ש! איך אפשר לקרוא לו בדלן!?״.

טוב, בואו נסתכל על הריאליזם של אובמה: אובמה העריך בצורה מאוד נכונה מה בדיוק לא עבד במדיניות החוץ והאסטרטגיה הלאומית של בוש, שהיו – אם נרצה ואם לא – שתיהן ליבראליות במטרות שלהן ובהיגיון האסטרטגי שלהן. בוש הבן יצא למלחמה בעיראק ואפגניסטן לא בשביל הנפט או בשביל מיקום אסטרטגי, אלא בשביל להפיץ דמוקרטיה. הוא האמין שהפצת דמוקרטיה משרתת את האינטרס הלאומי של ארה״ב. הוא האמין שאם אין חופש בבגדאד, החופש בניו-יורק או סן-פרנסיסקו גם הם בסכנה. אפשר להתווכח על ההיגיון באמונות האלו, אך אי אפשר להכחיש שהן ליברליות לחלוטין. אין שום ריאליזם באמונות האלו.

אובמה זיהה 4 בעיות מרכזיות אצל בוש:

בעיה ראשונה – נטייה קודם כל לפעול צבאית, לפני שנבחנות אפשרויות אחרות. כפי שראינו בפרק הקודם, ממשל בוש סימן לעצמו את הפלת סדאם הרבה לפני שהיה לו תירוץ ברור לעשות זאת. ההחלטה לקפוץ ישירות למלחמה נגד עיראק עיוורה את הממשל מהאפשרות לבחון שימוש בסנקציות או תקיפות מוגבלות. לא הכול חייבים לפתור עם פצצות.

את הביקורת הזו אובמה גם הפנה לממסד הביטחוני-מדיני בארה״ב, שנראה בעיני אובמה לא רק מקובע אלא גם מנותק מהמציאות. בעיני אובמה, כפי שניתן ללמוד גם מהראיון ב-אטלנטיק וגם מראיון של אחד מיועציו הקרובים, בן רודס[7], הממסד הביטחוני-מדיני של וושינגטון היה תקוע עדיין ברגע החד-קוטבי. הוא עדיין האמין שארה״ב יכולה פשוט להיכנס לאיפה שהיא רוצה, לירות, ולתקן את המצב. בעיני אובמה לא רק שהרגע החד-קוטבי הסתיים, ההתמקדות בפתרונות צבאיים רק שוחקת עוד יותר את כוחה של ארה״ב.

בעיה שניה – פעולות צבאיות רחבות מדי שלא משרתות את האינטרס הלאומי הישיר של ארה״ב. אחרי שכבש את עיראק, בוש הבן ניסה לבנות אותה מחדש. הוא נתן לצבא לבצע משימה שהוא לא היה מותאם לה מלכתחילה, והיא הייתה רחבה מדי בשביל לדעת מתי היא תסתיים: איך מודדים מתי מדינה ״נבנתה מחדש״? כשהיא מנהלת בחירות דמוקרטיות תקינות בפעם הראשונה? השנייה? כשיש מים זורמים בבתים? כשהיא זוכה בנובל לספרות?

והפעולות הרחבות באפגניסטן ועיראק לא שירתו שום אינטרס אמריקני ישיר. כן, קידום דמוקרטיה הוא נושא חשוב משום האמונה האמריקנית שדמוקרטיה היא השיטה האידיאלית לניהול מדינה. אך כוחה ושגשוגה של ארה״ב מושפע מעט מאוד אם אנשים במדינות עולם שלישי יכולים או לא להצביע.

בעיה שלישית – ממשל בוש פעל באופן חד צדדי, תוך התעלמות מהמוסדות הבין-לאומיים ומבעלי הברית של וושינגטון. הפעולה החד-צדדית פגעה בסדר הליבראלי, פגעה בתדמית של ארה״ב, ותקעה אותה לבד עם האחריות והתוצאות. אחרי שפלשה לעיראק ללא מנדט בינלאומי, ארה״ב הייתה מוגבלת ביכולת שלה לגייס תמיכה בינלאומית למאמצי הבנייה או להעביר את המנדט לניהול המדינה לגוף בין-לאומי כמו האו״ם. ארה״ב יצאה לבד ונתקעה לבד.

חלקית הבעיה נבעה לא רק מהנטייה של בוש לפעולה חד צדדית, אלא גם מהיעדר מישהו לפעול עמו. אובמה ראה ברבים מבעלי הברית האמריקנים אוכלי חינם, שאינם מסוגלים או אינם מוכנים להגן על עצמם. מדינות כמו ערב הסעודית או בריטניה הסתמכו על וושינגטון להגנתן, בעודן מקצצות בתקציבי הביטחון שלהן. איך וושינגטון אמורה לפעול ביחד עם מדינות נוספות, אם אין מדינות שיכולות לפעול?

לבסוף, הבעיה הרביעית – ממשל בוש היה ממוקד מדי במזרח התיכון, ולא במזרח אסיה, היכן שנמצא העתיד הכלכלי של אמריקה. זו נקודה חשובה שכדאי להדגיש: ארה״ב נמצאת במזרח התיכון בעיקר כדי להגן על השיט בין מזרח אסיה ואירופה דרך תעלת סואץ ועל הזרימה היציבה של נפט וגז מהמפרץ הפרסי. הצרכנים של שני הדברים האלה, נפט מהמפרץ וסחר דרך התעלה, הם בעיקר האירופים ומדינות מזרח אסיה[8]. מאז שהבריטים נסוגו מהאזור האמריקנים הבטיחו את יציבותו כדי לשמור על השפעה במזרח אסיה ואירופה, פחות בשביל האינטרסים הכלכליים שלהם[9].

העתיד של ארה״ב כלכלית ואסטרטגית נמצא בכלל במקום אחר, במזרח אסיה, עם הכלכלות העולות של הודו, סין ודרום מזרח אסיה. בעוד המזרח התיכון מתאפיין באלימות עדתית, עוני ורעב, מזרח אסיה הפכה עצמה למוקד הכלכלי החדש של העולם, מציעה ליצרנים אמריקנים הזדמנויות חדשות. מזרח אסיה גם קשורה ישירות לביטחון המולדת האמריקנית – ארה״ב היא מדינה פסיפית, וככזו מה שקורה במזרח אסיה עלול להגיע גם אליה. אובמה עצמו מעיד בראיון שלו ב-אטלנטיק שהוא חיפש כיצד להוציא את וושינגטון מהמזרח התיכון ולהתמקד במזרח אסיה.

אפשר להתווכח על הפרטים, אבל הניתוח של אובמה את הבעיות אצל בוש הוא מעולה. הוא באמת הבין מה לא עבד אצל קודמו בתפקיד. הבעיה שעצם העובדה שאתה מבין מה לא עובד, לא אומרת שאתה יודע מה כן עובד.

ההחלטה לא להחליט

במקום מדיניות החוץ המיליטנטית של קודמו, אובמה ניסה לנהל מדיניות חוץ מתוחכמת יותר בעיניו, כזו שמסתכלת על העולם כפי שהוא ומחפשת לעשות שימוש חכם בכוחה של ארה״ב. בפועל אבל מה שהתקבל היא מדיניות חוץ לא עקבית, שהפכה את ארה״ב כמעט בן לילה ממדינה שמעורבת יותר מדי בעולם לכזו שנסוגה ממנו. לאובמה לא היה היגיון מסדר מה כן לעשות, רק הבנה מה לא לעשות. מול הזרם הבלתי פוסק של אירועים בזירה הבינלאומית, היעדר היגיון חיובי משמעותו היעדר מדיניות חוץ עקבית ויוזמת.

קל לראות זאת אם בוחנים את הנקודות המרכזיות של שנות כהונתו של אובמה. קחו לדוגמה את התגובה של הממשל לאירועי האביב הערבי במצרים, לוב וסוריה. במצרים, ממשל אובמה העריך מוקדם שמובארק לא יצליח לעמוד מול ההפגנות[10], והחליט להסיר את תמיכתו במובארק, בעל ברית וותיק של ארה״ב. לכאורה צעד ליבראלי מובהק: ארה״ב תומכת בקריאות הצעירים המצרים לדמוקרטיה. רק שהיא לא עשתה את אותו צעד בבחריין, ערב הסעודית, או ירדן. אם נאמר שממשל אובמה הסיר את התמיכה שלו במובארק בגלל עוצמת ההפגנות, הרי שהוא לא באמת פעל מתוך אסטרטגיה או עיקרון – הוא פשוט הגיב לנסיבות בשטח: מובארק נתפס כחלש, והממשל החליט לחתוך את התמיכה שלו. אין כאן לא חישוב כוח ריאליסטי או ניסיון לקדם את החזון הליבראלי.

לעומת מצרים, בלוב אובמה היה אמור לכאורה להשיג את הניצחון המדיני הכי גדול שלו: הפעולה הצבאית בלוב נגד קדאפי התחילה תחת אישור של מועצת הביטחון של האו״ם, עם תמיכה של הליגה הערבית ועם נוכחות צבאית בשטח של בעלות הברית האירופיות של וושינגטון. הפעולה בלוב ענתה על שתיים מהבעיות שאובמה אבחן אצל בוש: היא לא הייתה פעולה חד-צדדית, אלא נעשתה עם הפרטנרים האירופים של וושינגטון ובהסכמת האו״ם; והיא לא הייתה פעולה צבאית רחבה, אלא ממוקדת (בהתחלה) בהגנה על אזרחים בלוב. אולם גם הפעולה הזו נכשלה לחלוטין.

מה שהתחיל כפעולה הומניטרית להגנה על אזרחים חפים מפשע הפכה במהירות למבצע להפלת קדאפי: ארה״ב ובעלות בריתה האירופיות תקפו את כוחות קדאפי בתיאום הדוק עם המורדים[11], מחסלות מתקני מודיעין ושיירות שריון. מצרים וקטאר הבריחו נשק ושכירי חרב לתוך לוב תוך העלמת עין מצד ממשל אובמה ובתמיכתן של צרפת ובריטניה[12]. מלחמת האזרחים בלוב הפכה לאירוע בינלאומי, ולאחר שקדאפי חוסל, היא מוטטה את המדינה.

מה ארה״ב השיגה אסטרטגית בהפלת קדאפי? בעיקר נזק. התמוטטות לוב הגבירה את זרם המהגרים לאירופה דרך הים, עם עשרות אלפים עושים את דרכם מטריפולי לאיטליה[13]. האנרכיה אפשרה לרוסיה לבסס נוכחות צבאית במדינה, דרומית לבסיסי חיל הים והאוויר של ארה״ב בסיציליה. לוב הפכה לבסיס חשוב לטרוריסטים במערב אפריקה, שמשתמשים בה כעומק אסטרטגי מול מבצעים אמריקנים וצרפתים נגדם[14]. וכמובן אי אפשר לשכוח שתחת מעטה האנרכיה אל-קאעידה תקפו ורצחו את שגריר ארה״ב ללוב, כריסטופר סטיבנס.

הפעולה בלוב גם שיתקה את מועצת הביטחון של האו״ם: הסיבה היחידה שהחלטת מועצת הביטחון בלוב עברה היא משום שרוסיה וסין לא הטילו עליה ווטו. אחרי שארה״ב ובעלות בריתה ניצלו את המנדט להגנה הומניטרית בשביל להפיל את קדאפי, סין ורוסיה הטילו ווטו על כל הצעה הומניטרית נוספת שהועלתה במועצת הביטחון. הן במיוחד התנגדו לכל הצעה לפעילות הומניטרית בסוריה, מחשש שהאמריקנים ינצלו זאת להפלת אסד. אובמה האשים את בוש בפגיעה במוסדות הבינלאומיים עם הפעולה החד-צדדית שלו בעיראק. אובמה, ע״י עיוות של מנדט האו״ם, נתן את המכה האחרונה על מועצת הביטחון והפך אותה משותקת לחלוטין.

הנחמה היחידה של אובמה שחיילים אמריקנים לא היו בשטח בלוב, ושלכאורה מאמץ המלחמה היה רב-לאומי – בתוך שבוע הפיקוד הועבר לידי נאט״ו. אולם בחינה של מספרי התקיפות עצמם מראים שארה״ב המשיכה להיות דומיננטית בפעולה הצבאית: היא הטילה את רוב הפצצות, שיגרה כמעט את כל טילי השיוט וביצעה את הרוב המוחלט של התקיפות האוויריות בלוב[15]. בעלי הברית האירופים של וושינגטון, מי שאובמה קיווה שייקחו על עצמם יותר מהפעילות הצבאית להגנת המערב, התקשו להשיג אפילו תחמושת להמשך המבצע ברגע שארה״ב העבירה את הפיקוד לנאט״ו[16]. סיפור דומה חזר על עצמו בקואליציה נגד דאע״ש ב-2014, כשארה״ב שוב עשתה את רובן המוחלט של התקיפות האוויריות[17].

לבסוף, יש לנו את סוריה. אם במצרים אובמה הגיב ללחץ הרחוב ולא פעל מתוך עקרון הפצת הדמוקרטיה, ואם בלוב הוא הפיל את קדאפי שלא מתוך חישוב כוח ריאליסטי, הרי בסוריה הוא גם פגע בחישוב הכוח וגם פגע בסדר הליבראלי. במסיבת עיתונאים באוגוסט 2012 אובמה הבהיר שהקו האדום של ארה״ב בסוריה הוא שימוש בנשק כימי[18]. שימוש בו, כהגדרתו, ישנה את החישוב שלו, ישנה את המשוואה שהוא רואה מולו בסוריה, ועלול להביא לפעולה צבאית אמריקנית.

האיום בכוח צבאי בעקבות הפעלה של נשק כימי עולה בקנה אחד עם הגנה על הסדר הליבראלי. הרוב המוחלט של הקהילה הבינלאומית אוסר שימוש בנשק כימי, והדרך היחידה להבטיח שהחרם הבינלאומי עליו יהיה אפקטיבי הוא רק אם מדינות המשתמשות בו יענשו. האיום של אובמה הוא דוגמה נהדרת איך ארה״ב שומרת על הסדר הליבראלי הבינלאומי ע״י אכיפת הנורמות והחוקים שלו.

הבעיה שאכיפה כזו לא קרתה תחת אובמה. בקיץ 2013 אסד הפעיל נשק כימי ואובמה לא הגיב. הוא בהחלט שקל להגיב – הוא במשך שבועות התלבט בתגובה, ניהל דיונים עם יועציו וניסה לחפש איך לא לאכוף את הקו האדום שהוא עצמו שרטט[19]. אובמה חשש שמתקפה בסוריה תמשוך את ארה״ב שוב אל תוך המזרח התיכון, ופקפק האם יש בכלל טעם במתקפה כזו – קו אדום או לא.

אל הוואקום של חוסר ההחלטה של אובמה נכנס פוטין, שהציע לפרוק את סוריה מהנשק הכימי שלה. האמריקנים והרוסים הגיעו להסכם בסוף 2013, ואובמה היה יכול לרדת מהעץ שהוא הרגיש שדחפו אותו אליו הממסד הביטחוני והמדיני של וושינגטון[20]. אולם על אף ההסכם עם רוסיה, אסד המשיך להשתמש בנשק כימי נגד המורדים[21]. אובמה נכשל בניסיון לאכוף נורמה בינלאומית, ואפשר לרוסיה לקחת קרדיט על חשבון ארה״ב כשחקן האחראי יותר בזירה.

וזו לא תהיה הפעם האחרונה בסוריה.

החל מ-2013 ארה״ב מימנה, ציידה ואימנה כוחות מורדים בסוריה נגד אסד[22]. הממשל קיווה שע״י תמיכה חשאית במורדים הוא יצליח להסיר את אסד מבלי לערב כוחות יבשה אמריקנים. בזמן שהמורדים השיגו כמה הצלחות בתחילת התוכנית, בסוף 2015 כבר היה ברור שהם אינם מצליחים לעמוד מול התקיפות האוויריות המאסיביות של הרוסים, ושחלק מהציוד שהאמריקנים נותנים להם מגיע לידיהם של ארגוני טרור כולל כאלה שמשויכים לאל-קאעידה. כל זה בעלות כוללת של כמיליארד דולר למשלם המיסים האמריקנים[23].

הבעיה הגדולה יותר עם התמיכה במורדים שהיא שוב ציירה את ארה״ב כשחקן הלא-אחראי באזור, ונתנה לרוסיה סיבה להיכנס חזרה למזרח התיכון אחרי כמעט 40 שנה ללא נוכחות משמעותית בו, מאז סוף מלחמת יום הכיפורים. מוסקבה התערבה בסוף 2015 לטובת הממשלה הריבונית בסוריה של אסד, הצליחה להציל את בעל בריתה מידי המורדים והראתה את עצמה כבעלת ברית אמינה, בניגוד לארה״ב, וכמי שנלחמת בטרור האסלאמי במקום לחמש אותו בעקיפין. מנקודת מבט ריאליסטית, הכניסה של רוסיה לסוריה הייתה שינוי לרעת ארה״ב במאזן הכוח במזרח התיכון, עם רוסיה שוב הופכת ליריב משמעותי לארה״ב באזור.

אולם אובמה בראיון ל-אטלנטיק לא הכיר בנזק האסטרטגי להשפעה האמריקנית במזרח התיכון, והוא סירב להכיר בו גם במזרח אירופה עם אוקראינה. כשנשאל בנוגע לסיפוח חצי האי קרים ע״י רוסיה ב-2014 והיעדר תגובה משמעותית מצד ארה״ב, הוא השיב שאוקראינה היא בסופו של יום עניין מהותי לקרמלין, אך לא לוושינגטון. אין לארה״ב סיבה להילחם על חצי האי קרים, בניגוד לרוסיה.

המשפט הזה נכון רק אם הנשיא תופס את האינטרס הלאומי האמריקני בצורה מצומצמת מאוד, מתעלם, שוב, משיקולי כוח ריאליסטים או מעקרונות ליבראלים. אוקראינה אינה חשובה למולדת האמריקנית, אך הביטחון שלה מבטיח את הביטחון של יבשת אירופה כולה. אוקראינה יציבה וחזקה יכולה לבלום את מוסקבה. אוקראינה מעורערת וחלשה היא פתח קל לקרמלין ממנו הוא יכול להקרין כוח על היבשת כולה. אחרי סיפוח חצי האי קרים, ברלין ומדינות מזרח אירופה הפכו מודאגות ממהלכים אגרסיבים נוספים של רוסיה. הסיפוח העניק לרוסיה עמדה אסטרטגית עדיפה על נאט״ו בים השחור, והצליח לעצור את ההצטרפות של אוקראינה לברית האטלנטית (נאט״ו לא מצרף אליו מדינות עם סכסוך טריטוריאלי פעיל).

האמירה שאוקראינה חשובה יותר לרוסיה מאשר לארה״ב משמעותה בעקיפין שביטחון אירופה אינו נמצא בראש מעייניה של ארה״ב, לפחות לא בראיית אובמה. בכך הוא יוצא נגד עמדה אסטרטגית של וושינגטון מאז סוף מלחמת העולם השנייה, שביטחון ושגשוג הרפובליקה תלוי בהבטחת אירופה מפני איומים מחוץ או מתוך היבשת.

חצי הסהר הרוסי מסביב לאירופה.

האמירה גם פוגעת שוב בסדר הליבראלי: אוקראינה קיבלה במזכר בודפשט, הסכם מדיני אותו חתמה קייב עם בריטניה, רוסיה וארה״ב ב-1994, הבטחות להכרה בגבולותיה והימנעות מאיום צבאי או ניסיון להוציא איזה שטח משליטתה[24]. בתמורה להבטחות האלו אוקראינה מסרה את הנשק הגרעיני הסובייטי שהיה בשטחה, כמות שהספיקה בשביל להפוך אותה למעצמה הגרעינית השלישית בעולם מבחינת מספר ראשי נפץ. ב-2014 רוסיה הפרה את מזכר בודפשט, ובתגובה המערב הסתפק בסנקציות נגדה[25]. סנקציות כואבות בלי ספק, אך סנקציות שלא הצליחו לבלום את התוקפנות הרוסית הנוספת במזרח אוקראינה, או להכריח אותה לוותר על חצי האי קרים לקייב.

הפעולות במצרים, בלוב, בסוריה ובאוקראינה לא משקפות נשיא ריאליסט או ליבראל. הן משקפות נשיא שאין לו היגיון מסדר, שאין לו אסטרטגיה. הוא יודע מה לא עובד – אך הוא לא יודע מה כן. והדוגמה הכי מובהקת לזה היא הסכם הגרעין עם איראן.

מזרח תיכון חדש?

כנראה שאין פעולה שעזרה יותר לצבוע את אובמה כדמות שלילית בעיני רבים בישראל מאשר הסכם הגרעין עם איראן. למה אובמה החליט לחתום על הסכם גרעין שלא נועד למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא רק לעכב את פיתוחו? ולמה ההסכם התעלם מפעילות הטרור או תוכנית הטילים של טהרן?

אובמה ראה בהסכם דרך למנוע משבר גרעיני במזרח התיכון. הוא לא רצה להפציץ את תוכנית הגרעין של איראן – אף נשיא לא מעוניין להפציץ באיראן, מחשש למלחמה אזורית – והוא קיווה שההסכם יצליח לא רק לעכב את התוכנית, אלא גם לעזור לאיראן להתחיל לחזור להיות מדינה נורמאלית. אובמה קיווה שאחרי 30 שנה של עוינות בין טהרן לוושינגטון, הסכם הגרעין יעזור להתחיל עידן חדש בין המדינות ויעזור לאיראן להתמתן.

אובמה גם קיווה שע״י חתימה על הסכם הגרעין, ע״י נרמול היחסים בין איראן וארה״ב, הוא יכריח את הסעודים להשלים עם טהרן. כפי שאובמה מתאר בראיון שלו ל-אטלנטיק, אחת הבעיות הגדולות של המזרח התיכון היא מלחמת השליחים בין איראן וערב הסעודית. ערב הסעודית הרגישה חופשית לנהל את המלחמה הזו מפני שהיא ידעה שארה״ב לא יכולה להפסיק לתמוך בהם, מחשש שהאיראנים יפגעו בהם. הסכם הגרעין בראייתו של אובמה שחרר את ארה״ב מהמחויבות האוטומטית לריאד, והכריח אותה להתחיל ולמתן את התנהגותה. אובמה קיווה שההסכם יביא לשלום קר במזרח התיכון, עם שתי המדינות לומדות לחיות זו לצד זו.

הסכם הגרעין היה אמור להיות מהלך מהפכני של אובמה – הוא יצליח לפתור את האנרכיה במזרח התיכון דווקא ע״י שימוש באופציה הדיפלומטית, תוך שהוא מתעלם מהמלצות הממסד המדיני-ביטחוני של וושינגטון. לצערו, התוצאה הייתה הפוכה: ערב הסעודית, חוששת מאיבוד הגב הצבאי של וושינגטון, הפכה עוד יותר אגרסיבית. היא פלשה ב-2015 במסגרת קואליציה ערבית לתימן, יוצרת את מה שהאו״ם כינה המשבר ההומנטרי החמור ביותר בעולם בשנת 2018. איראן עצמה לא התמתנה או הפכה נורמלית, אלא השתמשה בכספים החדשים שניתנו לה לחזק את שליחיה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן.

וושינגטון גם הצליחה לפגוע עוד באמון של בעלות הברית שלה באזור, שגם ככה היה מעורער אחרי הנטישה של מובארק, האנרכיה בלוב וההתקפלות בנושא הנשק הכימי של אסד. אובמה צדק שהעתיד של ארה״ב נמצא במזרח אסיה, ושארה״ב צריכה לנסות ולצמצם את נוכחותה במזרח התיכון. אולם בפעולות שלו הוא הצליח לערער את האזור, ולפגוע באמון של בעלות הברית המסורתיות של וושינגטון. אובמה סיים את הנשיאות שלו עם רוסיה אגרסיבית יותר בעולם, עם איראן חזקה יותר ועם משברים הומניטריים בלוב ותימן.

הניתוח של אובמה את הכישלונות של בוש היו מדוייקים, אך הוא לא הצליח לגבש מהם עיקרון מסדר חדש לארה״ב. הוא לא הצליח משום שבו בזמן שאובמה הבין שהעולם משתנה, הוא לא הבין עד הסוף את השינוי. הוא הבין שהרגע החד-קוטבי הסתיים, שארה״ב אינה יכולה עוד להתערב צבאית בכל זירה ולהיאבק עבור כל מטרה. הוא הבין שבעלות הברית של וושינגטון מסתמכות עליה יותר מדי לביטחונן שלהן. הוא הבין שארה״ב צריכה סדר עדיפויות אסטרטגי חדש, אבל הוא לא ידע מהו.

היה צריך נשיא אחר בשביל לבטא את השינוי העמוק שקרה עם סוף הרגע החד-קוטבי ותחילתו של האי-סדר הרב-קוטבי בו אנו חיים היום. בפרק הבא נעסוק בדונאלד טראמפ.


[1] Bonnie S. Glaser, Lyle Morris, “Chinese Perceptions of U.S. Decline and Power”, The Jamestown Foundation, 09/07/2009. https://jamestown.org/program/chinese-perceptions-of-u-s-decline-and-power/

[2] Matt Spetalnick, “Bush vows to press for Ukraine, Georgia in NATO”, Reuters, 01/04/2008. https://www.reuters.com/article/us-nato-ukraine-bush-idUSL0141706220080401

[3] Jeffrey Goldberg, “The Obama Doctrine”, The Atlantic, April 2016. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2016/04/the-obama-doctrine/471525/

[4] James Bamford, “Every Move You Make”, Foreign Policy, 07/09/2016. https://foreignpolicy.com/2016/09/07/every-move-you-make-obama-nsa-security-surveillance-spying-intelligence-snowden/

[5] David Rohde, “The Obama Doctrine”, Foreign Policy, 27/02/2017. https://foreignpolicy.com/2012/02/27/the-obama-doctrine/

[6] Susan Heavey, “Saudi Arabia, Iran must shape 'cold peace,' Obama says”, Reuters, 10/03/2016. https://www.reuters.com/article/us-mideast-crisis-obama-idUSKCN0WC23A

[7] David Samuels, “The Aspiring Novelist Who Became Obama’s Foreign-Policy Guru”, The New York Times, 05/05/2016. https://www.nytimes.com/2016/05/08/magazine/the-aspiring-novelist-who-became-obamas-foreign-policy-guru.html

[8] ניצן דוד פוקס, ״בחיפוש אחר יציבות״, המשחק הגדול, 24/02/2021. https://greatgame.blog/2021/02/24/%d7%a4%d7%9c%d7%92-54-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a9-%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa/

[9] Benjamin Schwarz, Christopher Layne, “A New Grand Strategy”, The Atlantic, January 2002. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2002/01/a-new-grand-strategy/376471/

[10] Maria do Céu de Pinho Ferreira Pinto, “Mapping the Obama administration's response to the Arab Spring”, Revista Brasileira de Política Internacional, Vol. 55, No. 2 (July/Dec. 2012).

[11] Micah Zenko, “The Big Lie About the Libyan War”, Foreign Policy, 22/03/2016. https://foreignpolicy.com/2016/03/22/libya-and-the-myth-of-humanitarian-intervention/

[12] Anthony Loyd, Hugh Tomlinson, “Britain and France ‘using Qatar to arm Libyan rebels’”, The Times, 25/06/2011. https://www.thetimes.co.uk/article/britain-and-france-using-qatar-to-arm-libyan-rebels-n6fmf5pgmc6

[13] Franziska Brantner, Mattia Toaldo, “The Libyan context of the migration crisis”, European Council on Foreign Relations, 22/05/2015. https://ecfr.eu/article/commentary_the_libyan_context_of_the_migration_crisis3040/

[14] Djallil Lounnas, “THE LIBYAN SECURITY CONTINUUM: THE IMPACT OF THE LIBYAN CRISIS ON THE NORTH AFRICAN/SAHELIAN REGIONAL SYSTEM”, MENARA Working Papers, No. 15, October 2018.

[15] Paul Taylor, “Special report: The West's unwanted war in Libya”, Reuters, 01/04/2011. https://www.reuters.com/article/us-libya-decisions-4-idUSTRE73011H20110401

[16] Karen DeYoung, Greg Jaffe, “NATO runs short on some munitions in Libya”, Washington Post, 15/04/2011. https://www.washingtonpost.com/world/nato-runs-short-on-some-munitions-in-libya/2011/04/15/AF3O7ElD_story.html

[17] Tom Bowman, “Despite Coalition Partners, U.S. Has Done Most Airstrikes Against ISIS”, NPR, 06/02/2015. https://www.npr.org/2015/02/06/384345873/despite-coalition-partners-u-s-has-done-most-airstrikes-against-isis

[18] Mark Landler, “Obama Threatens Force Against Syria”, The New York Times, 20/08/2012. https://www.nytimes.com/2012/08/21/world/middleeast/obama-threatens-force-against-syria.html

[19] Jeffrey Goldberg, April 2016.

[20] Ibid.

[21] Daryl Kimball, Kelsey Davenport, “Timeline of Syrian Chemical Weapons Activity, 2012-2021”, Arms Control Association, May 2021. https://www.armscontrol.org/factsheets/Timeline-of-Syrian-Chemical-Weapons-Activity

[22] Mark Mazzetti, Adam Goldman, Michael S. Schmidt, “Behind the Sudden Death of a $1 Billion Secret C.I.A. War in Syria”, The New York Times, 02/08/2017. https://www.nytimes.com/2017/08/02/world/middleeast/cia-syria-rebel-arm-train-trump.html

[23] Ibid.

[24] Steven Pifer, “The Budapest Memorandum and U.S. Obligations”, Brookings Institute, 04/12/2014. https://www.brookings.edu/blog/up-front/2014/12/04/the-budapest-memorandum-and-u-s-obligations/

[25] Steven Pifer, “Ukraine, Russia and the U.S. Policy Response”, Brookings Institute, 05/06/2014. https://www.brookings.edu/testimonies/ukraine-russia-and-the-u-s-policy-response/




פלג 66: מה לעשות עם עזה

תקציר

  1. בלב תפיסת הביטחון של ישראל ישנם שלושה מושגים מרכזיים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – הרתעת האויב מלתקוף. התרעה – אם האויב מתכונן לתקוף. והכרעה – הכרעת האויב במהירות ועם מינימום נזק למדינת ישראל. זהו משולש הביטחון של ישראל.
  2. הבעיה עם משולש הביטחון שהוא הפך את ישראל ללא מסוגלת לחשוב על מלחמה כעוד כלי בארגז הכלים של המדינה, או כעוד שלב באינטראקציה המדינית שלה.
  3. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכניע את יריביה לחלוטין ולכפות עליהם את רצונה, כלומר היא לעולם לא תוכל להשיג הכרעה מוחלטת של היריב. על כן ההכרעה שישראל תשיג תהיה זמנית בלבד. משמעותה של הרתעה בצורתה המקובלת היא מניעת אלימות ע״י איום בכוח. אולם בישראל הרתעה קיבלה משמעות אחרת: לא מניעת אלימות, אלא דחייה וצמצום אלימות. ההרתעה הישראלית לא נמדדת בהיעדר אלימות, אלא בהצלחה לצמצם את עוצמת האלימות ואת תדירות האלימות לאורך זמן.
  4. יש 3 בעיות עם תפיסה כזו של הרתעה: ראשית היא לא באמת מספקת ביטחון, אלא ביטחון יחסי; שנית, כשהמדידה של הרתעה היא בתדירות ובעוצמה, ולא בהאם יש או אין אלימות, הדגש עובר להבנת הרצונות והפסיכולוגיה של האויב, ופחות מדידה אובייקטיבית של יכולותיו; שלישית, תפיסת הרתעה כזו לאורך זמן מעצבת את תפיסת ההכרעה.
  5. ברגע שמטרת ההכרעה היא הרתעה, המלחמה הופכת סגורה בתוך עצמה: אנו מפעילים כוח צבאי בשביל להפעיל כוח צבאי. ללא מטרה מדינית כלשהי ללחימה, הפעולות של צה״ל אינן משנות את המצב באופן מהותי.
  6. יש כאן מעגל אלימות שאינו נגמר, אך בראיית הממסד המדיני-ביטחוני של ישראל, שמובל ע״י ראש הממשלה נתניהו, הסבבים הם המחיר הבלתי-נמנע של אסטרטגית ההפרדה שישראל נוקטת בה: ישראל מבקשת לוודא שיש הפרדה פוליטית בין רצועת עזה ויהודה ושומרון, ע״י שמירת שלטון חמאס ברצועת עזה.
  7. הבעיה עם האסטרטגיה הזו, שהולכת יד ביד עם תפיסת ההכרעה של ישראל, שהזמן אינו עומד מלכת. ככל שחולף הזמן עוד איומים מתווספים על ישראל, והביטחון שלנו הופך להיות יותר ויותר שביר.זה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ההתמקדות בהרתעה.
  8. האם יש פתרון לבעית חמאס ברצועה? כן, והוא נגזר מהיעד המדיני של ישראל: היעד המדיני המקסימאלי הוא פירוז של הרצועה והחלפת שלטון חמאס בשלטון שמצד אחד מייצג ודואג לתושבי עזה, ומצד שני אינו חלק מתנועת טרור אזורית כמו חמאס. היעד המדיני המינימאלי הוא פירוז הרצועה מנשק תלול מסלול בתמורה להקלות בסגר הכלכלי ושיפור התשתיות ברצועה.

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק השבוע יעסוק בתפוצת נשק גרעיני והקשר בין נשק ואנרגיה גרעינית, אך לנסיבות תוכניות אחרות. מזה שבוע וקצת צה״ל עורך מבצע צבאי משמעותי נגד חמאס ברצועת עזה, המבצע הגדול ביותר ברצועה מאז ״צוק איתן״. צה״ל, בעיקר ע״י חיל האוויר, תוקף מטרות של חמאס והג׳יהאד האסלאמי, מבקש להשמיד את המנהרות ומערכי הטילים שלהם. הם במקביל משתדלים להוכיח שלא ספגו פגיעה אנושה, וממשיכים לירות רקטות וטילים על יישובי עוטף עזה והמרכז.

זו אינה הפעם הראשונה שישראל עורכת מבצע צבאי גדול ברצועת עזה. למען האמת עזה מככבת כבר כל-כך הרבה בפעילות הצבאית של צה״ל שהגענו למין תחושה של ייאוש והשלמה – אנחנו לא מצפים לפתור את הבעיה בעזה, אנחנו לא חושבים שאפשר לפתור את הבעיה בעזה, ואנחנו תוהים בעיקר כמה זמן של שקט נקנה בסיבוב הלחימה הנוכחי.

מצד שני, יש משהו שונה בסיבוב הלחימה הנוכחי: ישראל הגיבה כבר בתחילתו בעוצמה רבה, תוקפת מנהרות, מבנים ובכירי חמאס וג׳יהאד. בניגוד למבצע ״צוק איתן״, בו ישראל מיהרה לבקש הפסקת אש, כאן הקבינט מאותת בצורה ברורה שלא יחפש הפסקת אש עד שימצה את המבצע הצבאי [מקור]. ישראל אף ניסתה לבצע מהלך הטעיה עם הכרזה על כניסה קרעית, רק בשביל להביא את מחבלי חמאס להסתתר במנהרות שלהם ולתקוף אותן [מקור]. בסבב הזה יש הרגשה שצה״ל מגיע עם יוזמה, עם מטרה ברורה ואולי, ממש אולי, כוונה לפתור את הבעיה בעזה.

בשביל אבל להבין מה אולי שונה בסבב הנוכחי לעומת סבבים קודמים, אנחנו קודם צריכים להבין מה לא עובד בחשיבה של מדינת ישראל על מלחמה ולמה בכלל עד עתה אנו תקועים בסבבים שלא נגמרים. בואו נתחיל.

בעיות במשולש

בלב תפיסת הביטחון של ישראל ישנם שלושה מושגים מרכזיים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – הרתעת האויב מלתקוף. התרעה – אם האויב מתכונן לתקוף. והכרעה – הכרעת האויב במהירות ועם מינימום נזק למדינת ישראל. הרתעה, התרעה והכרעה הם משולש הביטחון הישראלי שהוגדר ע״י דוד בן גוריון ומהווים מאז את המסגרת של תפיסת הביטחון הישראלית והדרך בה אנו חושבים על מלחמה.

הבעיה עם משולש הביטחון שהוא הפך את ישראל ללא מסוגלת לחשוב על מלחמה כעוד כלי בארגז הכלים של המדינה, או כעוד שלב באינטראקציה המדינית שלה. המלחמה בחשיבה שלנו הפכה ליעד בפני עצמו: אנו נלחמים כדי לנצח את היריב בשדה הקרב, ולא בשביל לקדם אג׳נדה מדינית כלשהי. בשביל להבין זאת טוב יותר, צריך להבין שניים מהמושגים המרכזיים בתפיסת הביטחון הישראלית – הרתעה והכרעה – וצריך להבין את הרקע ההיסטורי עליו התגבשה תפיסת הביטחון של ישראל.

תפיסת הביטחון של ישראל התגבשה עם קום המדינה ע״י דוד בן גוריון, שאימץ את תפיסת ״קיר הברזל״ של ז'בוטינסקי [מקור]: הערבים מעוניינים להשמיד את ישראל, מתוך סירוב עקרוני להכיר בנו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במערכה מול הערבים, משום שהפסד כזה יעלה לנו בקיומנו. הדרך היחידה בה תשיג שלום עם הערבים היא רק ע״י תבוסות חוזרות ונשנות שלהם בשדה הקרב, עד שיתייאשו מהרעיון להשמיד אותנו.

בהתבסס על ההשקפה הזו קבע בן גוריון את תפקידיו של כוח המגן העברי [מקור]: הוא ירתיע את האויבים שלנו, בשביל שיחששו מלפתוח נגדנו במלחמה; הוא יתריע אם הם בכל זאת מתכוונים לפעול נגדנו, התרעה שיש בה די זמן לגייס כוחות ולהיערך; ולבסוף הוא יכריע את האויב, מעביר אם אפשר את המלחמה לשטחו ומכריע אותו בשטחו שלו. זה הוא ״משולש הביטחון״ של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה.

אולם בן גוריון הבין שישראל אינה יכולה להשיג לא הכרעה ולא הרתעה כפי שהן מוכרות בעולם הרחב. בנוגע להכרעה, בן גוריון הכיר שישראל נחותה מהערבים גם בכוח אדם וגם בשטח, קטנה פי כמה מהם בשני המדדים [מקור]. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכניע את יריביה לחלוטין ולכפות עליהם את רצונה, כלומר היא לעולם לא תוכל להשיג הכרעה מוחלטת של היריב [מקור]. על כן ההכרעה שישראל תשיג תהיה זמנית בלבד – הכרעה של היריב בנקודת זמן ספציפית, ניצחון על כוחותיו בשדה הקרב וסיום המערכה בניצחון של צה״ל אך ללא הבסה מוחלטת של היריב, שיוכל לבנות מחדש את כוחותיו לסבב הבא.

מהתפיסה הזו של הכרעה גם נולדה התפיסה הייחודית של ישראל בנוגע להרתעה: בעולם המונח ״הרתעה״ מתקשר בעיקר למונח של הרתעה גרעינית, שמטרתה למנוע מלחמה גרעינית [מקור]. משמעותה של הרתעה בצורתה המקובלת היא מניעת אלימות ע״י איום בכוח. אולם בישראל הרתעה קיבלה משמעות אחרת: לא מניעת אלימות, אלא דחייה וצמצום אלימות. מפני שישראל לא יכולה להכריע לחלוטין את היריב אלא רק להכריע אותו זמנית, היא אינה יכולה ליצור איום שירתיע אותו לחלוטין ממלחמה. לכן הרתעה במשמעותה הישראלית היא ״דחייה וצמצום אלימות״ ולא ״מניעת אלימות״. ההרתעה הישראלית לא נמדדת בהיעדר אלימות, אלא בהצלחה לצמצם את עוצמת האלימות ואת תדירות האלימות לאורך זמן.

יש 3 בעיות עם תפיסה כזו של הרתעה: ראשית היא לא באמת מספקת ביטחון, אלא ביטחון יחסי. אם בעוד חודש אחרי הפסקת האש ירו על שדרות רק 5 טילים, במערכת הביטחון יקבעו שחמאס עדיין מורתע, אך האנשים בשדרות ימשיכו לחיות בצל איום הטילים. תפיסת ההרתעה הישראלית גם יוצרת הבדלים בין אזורים שונים בארץ מבחינת התגובה הביטחונית עליהם – ירי על ניר עוז יזכה את עזה בכמה תקיפות אוויריות. ירי מאסיבי על תל-אביב יזכה את חמאס בחיסול מנהיגיו.

שנית, כשהמדידה של הרתעה היא בתדירות ובעוצמה, ולא בהאם יש או אין אלימות, הדגש עובר להבנת הרצונות והפסיכולוגיה של האויב, ופחות מדידה אובייקטיבית של יכולותיו. כך לדוגמה טען תא״ל מָנֵלִיס ב-2018, אז היה דובר צה״ל, שחמאס הורתע במהלך ההפגנות על הגדר, מה שהתבטא בפעילות מצומצמת יותר שלו ולא בהיעדר פעולות מצידו [מקור]. בדוגמה אחרת, במאמר בכתב העת ללימודי המזרח התיכון, שאחד משני כותביו הוא חוקר בכיר במכון למחקר ביטחון לאומי, נכתב ש[מקור]: ״חמאס אינה מעוניינת בהסלמה צבאית ובסבב אלים נוסף מאז סיום מבצע ״צוק איתן״, […] מכיוון שהיא מורתעת מכוחה הצבאי של ישראל […] אומנם גם מאז מבצע "צוק איתן" ניסתה חמאס לא פעם ליזום פעולות התקפיות נגד ישראל ואזרחיה, אך גם באותם מקרים היא נזהרה שלא להסלים את תוקפנותה לרמה שתוביל למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה.״ כלומר האלימות של חמאס אינה אינדיקציה להיעדר הרתעה. מה כן מהווה אינדיקציה? זה כבר תלוי בפרשנות של גורמי המודיעין והביטחון השונים.

שלישית, תפיסת הרתעה כזו לאורך זמן מעצבת את תפיסת ההכרעה. אם פעם צה״ל ומדינת ישראל עוד חיפשו הכרעה צבאית ברורה בהרס פיזי של היריב בשדה הקרב, הרי שעם הזמן ההכרעה בעיקר נתפסת דרך היבט ההרתעה, דרך השאלה הפסיכולוגית ״האם האויב הורתע״. כל מטרת הפעלתו של הכוח הצבאי הפכה להיות לשם שימור או הגדלת ההרתעה. השיח על הפעלת כוח, גם בקרב הדרג המדיני, הפך ממוקד בהרתעת היריב ע״י הרס.

אולם ברגע שמטרת ההכרעה היא הרתעה, המלחמה הופכת סגורה בתוך עצמה: אנו מפעילים כוח צבאי בשביל להפעיל כוח צבאי. אנו מפציצים בניינים בשביל להפציץ בניינים. אנו הורגים מחבלים, מיירטים רקטות, קוטעים מנהרות בשביל להסב נזק ליריב שלנו. מטרת הנזק ליצור הרתעה, אך ההרתעה היא דבר שנוצר אצל היריב. מהצד שלנו, הדבר היחיד שאנו שולטים עליו היא מידת הנזק. בחשיבה כזו על הפעלת כוח אין מקום ואין צורך ביעד מדיני, ותפקידו המרכזי של הדרג המדיני הוא לאמוד את הנזק שיוצר הצבא, ולהחליט מתי על צה״ל להפסיק להילחם.

למה אבל צריך בכלל את הדרג המדיני שיגדיר יעד מדיני למלחמה? משום שללא מטרה מדינית כלשהי ללחימה, הפעולות של צה״ל אינן משנות את המצב באופן מהותי: היריב ילקק את פצעיו, ויתכונן לסבב הלחימה הבא. מדינת ישראל באופן לא מודע מבטיחה לעצמה שהיא תמשיך להתמודד עם סבבי אלימות חוזרים ונשנים, והיא גם מבטיחה שלא משנה כמה מוצלחת תהיה פעילות הלחימה שלה, היוזמה המדינית תהיה בידיים של יריביה. מדינת ישראל יכולה להיות בעלת עליונות צבאית מוחלטת, ועדיין למצוא את עצמה מקבלת תכתיבים שלא משרתים אותה כלל. וזה בדיוק מה שקרה שוב ושוב בעזה.

הכשלון העזתי

בשנת 2005 מדינת ישראל נסוגה מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות, מפנה במהלך חד-צדדי את כל היישובים והבסיסים שלה ברצועת עזה ומעבירה את השליטה ברצועה לידי הרשות הפלשתינית. ישראל קיוותה שפינוי הרצועה יתניע מחדש הסדר מדיני מול הפלשתינים, ישפר לטווח ארוך את ביטחון ישראל ויצמצם את החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית ברצועה [מקור]. במסגרת ההתנקות ישראל גם וויתרה על השליטה בציר פילדלפי, המחבר בין עזה ומצרים, ולא ביצעה שום מהלך להביא את קהיר לקבל אחריות על הרצועה לאחר יציאת ישראל ממנה. ההערכה הייתה שהטרור בטווח הזמן המיידי ירגע בעזה, ובטווח הארוך חמאס יהיה נתון ללחץ שירסן אותו [מקור].

פחות משנתיים אחרי סיום ההתנקות ובקיץ 2007 השתלט חמאס וכבש את הרצועה בהפתעה מוחלטת למודיעין הישראלי [מקור]. צה״ל היה מודע למאבקים בין פת״ח לחמאס אך האמין שחמאס אינו מעוניין להפוך לריבון ברצועה, ושהלחימה דווקא תגביר את המוטיבציה של פת״ח להיאבק בחמאס. בכל מקרה, חמאס השתלט על רצועת עזה, וישראל נתפסה עם המכנסיים למטה: ללא שליטה בציר פילדלפי חמאס היה חופשי להבריח נשק וציוד לרצועה. ללא הסכם כלשהו עם מצרים, לקהיר לא הייתה סיבה להתערב לטובת ישראל ברצועה. ללא נוכחות צבאית של ישראל בה, חמאס היה חופשי לבסס את שלטונו.

ללא אסטרטגיה למקרה של השתלטות חמאס על הרצועה, ישראל חיפשה בעיקר להכיל את האיום: רצועת עזה הוגדרה כיישות עוינת, ומצור כלכלי הוטל עליה. בירושלים כנראה קיוו שהמצור הכלכלי על חמאס יפיל אותו בהתקוממות עממית רחבה. זה לא קרה. יעד אחר היה למנוע את ההתעצמות הצבאית של חמאס, אך זה ניצל את ציר פילדלפי בשביל להבריח אמל״ח רב לרצועה והשתמש בו כדי לכפות על ישראל הקלות בסגר על הרצועה.

סבבי האלימות בין ישראל לרצועה בעיקר נעים סביב סוגיית הסגר הכלכלי של ישראל: חמאס רוצה שישראל תקל את הסגר, ישראל רוצה שחמאס יתפרק מנשקו או לכל הפחות יפסיק את האלימות נגדנו. המצב ברצועה מגיע לנקודת רתיחה, חמאס יורה עלינו, אנחנו יורים על חמאס, ובהפסקת האש הבאה שוב אנחנו מתחייבים לסיוע הומניטרי ואולי לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, חמאס מתחייב להפסקת אש ארוכה אך מנצל את הסיוע ההומניטרי להתחמשות ואחרי שהשיחות על שיפור המצב הכלכלי נכשלות שוב הצדדים מתקדמים לקראת מלחמה.

יש כאן מעגל אלימות שאינו נגמר, אך בראיית הממסד המדיני-ביטחוני של ישראל, שמובל ע״י ראש הממשלה נתניהו, הסבבים הם המחיר הבלתי-נמנע של אסטרטגית ההפרדה שישראל נוקטת בה [מקור]: ישראל מבקשת לוודא שיש הפרדה פוליטית בין רצועת עזה ויהודה ושומרון, ע״י שמירת שלטון חמאס ברצועת עזה. לאסטרטגיה הזו שתי סיבות מרכזיות: ראשית, הפיצול משרת את ישראל בהקפאת תהליך השלום בינינו לפלשתינים. אם אין הנהגה פלשתינית מאוחדת, הרי שאין פרטנר עמו ישראל יכולה לעשות שלום. ישראל במקרה כזה חופשית מלחץ בינלאומי לחזור לשולחן המשא ומתן ואינה צריכה להתמודד עם הדילמה האסטרטגית של וויתור על שטחים ביהודה ושומרון לטובת מדינה פלשתינית עתידית.

שנית, בעוד הרשות הפלשתינית ואש״ף הם גופים לגיטימים בזירה הבינלאומית הודות להסכמי אוסלו, חמאס הוא ארגון טרור המוכר ככזה ברוב העולם המערבי. השליטה של חמאס ברצועת עזה משרתת את ישראל לצרכי הסברה, כהוכחה מדוע ישראל אינה יכולה לוותר על עוד שטחים ביהודה ושומרון וכהוכחה שחלקים בציבור הפלשתיני עדיין מעוניינים בדרך הטרור נגד ישראל. חמאס לפיכך הוא נכס עבור ישראל, לא נטל, ויש לשמור על שלטונו.

אסטרטגית ההפרדה ותפיסת ההרתעה של ישראל הולכות יד ביד. אסטרטגית ההפרדה לא מגדירה שום פתרון מדיני לבעית חמאס, משום שהיא לא רואה בה בעיה. תפיסת ההרתעה של צה״ל לא צריכה יעד מדיני, משום שהמטרה של הפעלת הכוח היא הרתעה, והרתעה מושגת ע״י הפעלת הכוח. כן, אנחנו דורשים הפסקות אש בין סבבי לחימה וכן אנחנו מתחייבים לשינוי במצב בעזה בתמורה להפסקת האלימות, אך הדרישות האלו משניות. הממשלה לא מקדמת נמל ימי לעזה מחשש לתגובת זעם מבסיס התומכים שלה והחשש הביטחוני, והיא לא צריכה לתת לצה״ל יעד מדיני לקדם משום שהוא פועל מכוחות עצמו.

אם אתם לא חיים בעוטף עזה, יכול להיות שהמודל הזה נראה לכם כמו משהו סביר, אם לא טוב: ישראל מקבלת ביטחון יחסי במחיר נמוך מאוד בחיי אדם ובמחיר סביר יחסית כלכלית. כל 5 שנים בערך אנחנו סובלים מהתקפות טילים וצריכים לשלוח חיילים לגדר, אך בין לבין רוב המדינה נהנית משקט וביטחון. לצה״ל אין יעד מדיני לקדם, והממשלה לא טורחת למצוא אחד, אך נראה שישראל בסה״כ מסתדרת גם ללא שינוי אמתי במצב. אז למה לנסות ולשנות?

טוב, מפני שהזמן לא עומדת מלכת. ב-2008 כשישראל יצאה למבצע עופרת יצוקה חיזבאללה היה בתהליכי שיקום ממלחמת לבנון השנייה, סוריה הייתה מדינה יציבה וטורקיה ידידה שלנו. היום ב-2021 חיזבאללה בנה את עצמו מחדש ככוח צבאי משמעותי בגבול הצפוני, איראן מתחפרת בסוריה וטורקיה הפכה יריב במזרח הים התיכון. חמאס באותו זמן הגדיל את טווח הירי שלו, את כמות הטילים שהוא יכול לשגר בבת אחת והוסיף לעצמו עוד יכולות תקיפה כמו טילי נ״ט, מל״טים מתאבדים וכוח ימי. ככל שחולף הזמן עוד איומים מתווספים על ישראל, והביטחון שלנו הופך להיות יותר ויותר שביר.

זה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ההתמקדות בהרתעה. ההרתעה הישראלית לא פותרת איומים, רק מנסה לבלום אותם. מה שדרוש הוא יעד מדיני, אך הדרג המדיני עד היום לא נתן אחד משום החשש מהמחיר הפוליטי שיצטרך לשלם בשביל ממש אותו ומשום שצה״ל פועל גם בלעדיו.

חשוב לי להבהיר שיעד מדיני או פתרון מדיני לא בהכרח אומר הסכם שלום, מסירת שטחים או איזה מהלך מדיני שמקושר בארץ בעיקר לצד השמאלי של המפה הפוליטית. יעד מדיני יכול להיות גם הפסקת אש, הסכם כניעה ללא תנאים, הסכם בתיווך בינלאומי וכדומה. הנקודה היא שללא שינוי מדיני, היריב שלנו ימשיך לבנות את כוחו ולאיים עלינו ואנחנו נמשיך להיות תקועים במעגל הלא נגמר של הרתעה-הכרעה-הרתעה, מכים ביריב עם נשק יותר ויותר מתוחכם אך לא משנים את המצב בשום צורה מהותית.

המצב בעזה גם נסבל משום שעדיין לא נפל טיל על אוטובוס עמוס ילדים או על מכלית דלק בכביש עמוס. פגיעה באוטובוס כמעט קרתה לפני שנה וחצי בכביש ליד גן יבנה. אנחנו משחקים כאן עם אירוע של ברבור שחור – אנו מסתמכים על מערכת כיפת ברזל שנותנת לנו תחושת ביטחון, אך היא עלולה להשתנות ברגע עם פגיעה רבת הרוגים. אני חלילה לא מקווה שזה יקרה, אך חשוב להבין שזה שעד היום לא נהרגו עשרות מנפילת טיל לא אומר שלא יהרגו עשרות מנפילת טיל.

גם יש משהו טבעי בזה שאנחנו רוצים פתרון לעזה כי נמאס לנו לצאת כל כמה שנים להילחם בה רק בשביל להילחם בה בעוד כמה שנים. יש אנשים שנהרגים בסבבי הלחימה האלו, אזרחים וחיילים, יש נזק כלכלי, אם באיבוד ימי עבודה או בתוספות לתקציב הביטחון, ויש נזק מאסיבי לתשתיות, נזק כלכלי וסבל אנושי ברצועה שרק מחמירים מסבב לסבב. כן, חמאס הוא האשם בנזק ובסבל שנגרם לרצועה – אך זה לא משנה את העובדה שנזק וסבל קיימים וגדלים עם כל סבב, נזק וסבל שרק עוזרים להזין את הסכסוך. האם אנחנו באמת רוצים כל כמה שנים להרוס עוד חלק ברצועה, ולסכן את החיילים והאזרחים שלנו בסבב לחימה שאולי אפשר למנוע?

וכאן אנחנו סוף-סוף מגיעים לשאלה שבאמת מעניינת אותנו: האם יש פתרון לבעית חמאס ברצועה? האם יש פתרון לירי הטילים על יישובי עוטף עזה? כן, אבל הוא פתרון מדיני, לא צבאי. ברגע שאנחנו מבינים שהרתעה לא צריכה להיות הסיבה להפעלת כוח, או לא הסיבה המרכזית להפעלת כוח, וברגע שאנחנו עוברים לחשוב מדינית על המצב, קל לראות מה הפתרון.

תחילה, בואו נגדיר מה ישראל רוצה: ישראל רוצה שירי הטילים ואיום הטרור מעזה יפסיק. אנחנו רוצים מדינה שכנה שלא עובדת כל יום וכל שעה איך לרצוח אזרחים ישראלים. אנחנו לא רוצים לשלוט ברצועה, ואנחנו לא רוצים לנהל את חייהם של העזתים – אנחנו פשוט רוצים שהטרור על צורותיו יפסיק.

איך משיגים את זה? היעד המדיני המקסימאלי הוא פירוז של הרצועה והחלפת שלטון חמאס בשלטון שמצד אחד מייצג ודואג לתושבי עזה, ומצד שני אינו חלק מתנועת טרור אזורית כמו חמאס. היעד המדיני המינימאלי הוא פירוז הרצועה מנשק תלול מסלול בתמורה להקלות בסגר הכלכלי ושיפור התשתיות ברצועה.

ברור לי שהיעדים האלו נשמעים טריוויאלים, אבל שימו לב במה השיח הציבורי בארץ מתמקד במבצע הזה: כמה גדולה המכה שנתנו לחמאס? כמה החזרנו את ההרתעה? האם צריך או לא לכבוש את הרצועה? האם צריך להמשיך ולהכות את חמאס ולא להסכים להפסקת אש? כל השאלות שעוסקים בהן, כל האמירות, כולן ממוקדות ברמה הטקטית של פעילות צה״ל בעזה. כולן חסרות משמעות. הן חסרות משמעות מפני שאין לרובנו מושג איך נראת תמונת המערכה הכוללת, מה הנזקים שהיו לחמאס ומה היכולות של צה״ל. והן חסרות משמעות מפני שהן מתעסקות באיך לבצע במקום לשם מה לבצע. הפעולה הצבאית היא נגזרת של היעד המדיני, לא ההיפך.

וכאן נראה שאולי בפעם הראשונה בסבב הלחימה בעזה משהו השתנה בתפיסה של מדינת ישראל על מטרות הפעלת הכוח. במקום למהר להפסקת אש, ישראל דחתה שוב ושוב את המצרים והקטארים והבהירה שהיא מתכוונת להשיג קודם את יעדי המבצע הצבאי לפני שהיא נכנסת למשא ומתן על הפסקת אש [מקור]. למה?

אפשרות אחת היא שהקבינט והצבא הבינו את סדר הפעולות בסכסוך צבאי – קודם הצבא יוצר נזק משמעותי אצל היריב, ואז המדינה מנצלת את הנזק כדי להשיג את יעדיה המדיניים. אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בזרוע הצבאית של חמאס כדי שכאשר נשב עמו למשא ומתן בתיווך מצרי או אמריקני, לא יהיה לו מנוף לחץ כלשהו עלינו. יותר מזה – אם נכה מספיק חזק בזרוע הצבאית, נוכל לאיים שכל קריסה של שיחות הפסקת האש יתבטאו בכניסה קרקעית לרצועה או המשך חיסול בכירים. האיום הצבאי הוא מנוף לחץ בשולחן המשא ומתן, הוא משרת את היעד המדיני ואינו מהווה מטרה כשלעצמו.

כמובן, ישנה גם האפשרות שצה״ל בעיקר ממוקד בהחזרת ההרתעה, והסיבה שישראל מסרבת להפסקת אש היא מפני שעדיין לא הצלחנו להשמיד את כל נכסי חמאס שרצינו, או לא הצלחנו להשיג תמונת ניצחון במבצע בעזה. אפשר וישראל מחפשת לחסל את מוחמד דף כדי להוכיח שהפעם היא ניצחה במערכה, ולאחר מכן תסכים להסכם הפסקת אש במתכונת כזו או אחרת.

אנחנו נדע איזו מהאפשרויות נכונה כשנראה מה התוצאה המדינית שהושגה מסבב הלחימה הנוכחי. אם ישראל תסיים את הסבב בהסכם הפסקת אש ללא ערבויות מצד ארה״ב או מצרים, אם היא תסיים עם הפסקת אש שבה הדבר היחיד שמוסכם הוא להפסיק את האש, כפי שהיה אחרי סבב האלימות ב-2018 [מקור], אז השינוי המחשבתי עדיין לא קרה. אנחנו עדיין שבויים של הרתעה, ואנחנו נמשיך להרתיע את חמאס, ללא פתרון ארוך טווח.

בין טקטיקה לאסטרטגיה

אפשר לטעון מול ההצעות להפסקת אש או פירוז הרצועה שאו שחמאס לא יסכים, או שהוא יסכים ולא יבצע, או שהוא לא יסכים, לא יבצע ואנחנו לא נעז להיכנס קרקעית לעזה. תראו, המטרה של ניתוח בעיה היא להציע פתרון. אם אנחנו חושבים שחמאס לא אמין, אז צריך להכניס מישהו שאנחנו רואים בו אמין יותר – מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית למעברי הגבול? מצרים? למצרים של א-סיסי יש יחסים מתוחים עם ממשל ביידן. ישראל יכולה עם עזה לתת לה הזדמנות לשפר את היחסים עם הבית הלבן ע״י הגדלת השפעתה: מצרים תציב כוחות במעבר רפיח ותכנס ככוח מפקח על פירוז הרצועה. אחרי השמדה של רוב לוחמי חמאס והג׳יהאד, הם לא יוכלו להיות איום משמעותי על הכוח המצרי.

ישראל גם יכולה לקדם תוכנית מדינית כוללת לרצועה, עם הפלת שלטון חמאס כשלב ראשון, שיקום תשתיות ואפשרויות תעסוקה לעזתים והקמת מערכת פוליטית שבאמת תדאג ותייצג אותם – פרלמנט או מועצה שיהיו עצמאיים מרמאללה וידאגו קודם כל לתושבי עזה ולרווחתם. ישראל יכולה לגייס את ארה״ב לתוכנית, מתבססת על העובדה שחמאס הוא ארגון טרור מוכר שאינו דואג לתושבי הרצועה ולא כיבד הסכמי הפסקת אש קודמים. ישראל תציג את עצמה כמי שעושה פעילות חשובה לרווחת האזור כולו, ותבקש סיוע בינלאומי למאמצי המלחמה והשיקום שלאחר מכן.

נשמע הזוי? אולי. כל אלו אבל פתרונות שנגזרים מהיעד המדיני של ישראל של סיום איום הטרור של חמאס, ומתוך רצון לסיים את הסבבים מול הרצועה. זה תפקידו של צה״ל, של משרד החוץ, של המטה לביטחון לאומי, לבחון את הפתרונות בהתאם ליעדים המדיניים ולהציע את החלופות הטובות ביותר. אינני יודע אילו מסרים הועברו או לא לבית הלבן, אינני יודע מה טיב היחסים עם מצרים, או אם צה״ל ערוך לטיהור ממושך של הרצועה. אלו סוגיות טקטיות, שאינן חשופות לנו. אני יודע מה ישראל צריכה לעשות אסטרטגית – אם תעשה זאת, זו כבר שאלה אחרת.  




פלג 65: הפשרה האיראנית

תקציר

  1. למה ממשל ביידן ״רץ״ להסכם גרעין עם איראן?
  2. המטרה של ארה״ב במזרח התיכון היא יציבות במינימום עלות. הבעיה בשביל האמריקנים שמאז הפלישה לעיראק ב-2003, המחיר של שמירת היציבות במזרח התיכון עלה.
  3. ייצוב המזרח התיכון כנראה נמצא במקום ה-3 או 4 מבחינת העדיפות הלאומית של ארה״ב. במקום הראשון נמצאת התחרות עם סין. הדבר האחרון שארה״ב רוצה עכשיו, כשהיא מתכוננת לתחרות עם שני הענקים של אירו-אסיה, הוא שזירה משנית תהפוך דחופה. וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם איראן תשיג נשק גרעיני.
  4. לממשל ביידן יש שלוש אופציות מול הגרעין האיראני: אופציה א׳ היא להמשיך בלחץ המקסימאלי של טראמפ ולראות מה יקרה קודם – משבר גרעיני בו איראן יכולה לפרוץ לפצצה בזמן קצר, או כניעה של טהרן. אופציה ב׳ היא להפציץ את איראן, ולפתוח במלחמה שתגרום למלחמת עיראק להיראות כמו בדיחה. אופציה ג׳ היא לנסות ולהגיע להסכם חלקי ולא טוב עם איראן, שיגביל את תוכנית הגרעין שלה.
  5. מה שנותר לישראל לעשות הוא לחשוב כיצד היא מגיבה לחישוב האסטרטגי של וושינגטון.

להורדת הפרק – קישור.

אחד המתחים שתמיד קיימים אצלי כשאני בוחר נושא לפל״ג הוא בין הרצון להיות אקטואלי ורלוונטי, ובין הרצון לקחת צלילת עומק, לתת את ההקשר הרחב יותר של נושא מסויים. רוב הזמן אני משתדל למצוא פשרה – לקחת נושא אקטואלי ולהשתמש בו כפתח לסוגיות גדולות יותר.

במובן הזה הפרק היום לא שונה בהרבה: אנחנו ניקח את המשא ומתן בין ביידן ואיראן בשביל להבין את החישוב האסטרטגי של הממשל האמריקני החדש. אולם הפרק היום לא עומד לבדו – הוא יהיה אחד מתוך שלושה פרקים בהם אני רוצה לעסוק בנושא של נשק גרעיני: מהו נשק גרעיני? מה הקשר שלו לאנרגיה גרעינית? ומה העתיד שלו בעולם הרב-קוטבי שלנו? למרות שאיום הגרעין האיראני איתנו כבר יותר מעשור, אני לא חושב שהיה עיסוק ברור ומעמיק במהו בדיוק נשק גרעיני ובמשמעות האסטרטגית שלו. כולנו יודעים שנשק גרעיני הוא הרסני – אך איך הוא בדיוק משפיע על החישובים האסטרטגים של מדינות?

אז התוכנית לשלושת השבועות הבאים היא כזו: בניתוח היום נסביר למה ממשל ביידן ״רץ״ לעבר הסכם עם איראן, למרות פעילות הטרור שלה. בשבוע הבא נדבר על תפוצת נשק גרעיני, איך היא קשורה לאנרגיה גרעינית אם בכלל ומה הסכנות בה. בשבוע שלאחר מכן נדבר על העתיד של נשק גרעיני – אחרי שהאנושות פיתחה נשק שיכול להשמיד את העולם כולו, היא כעת עובדת כיצד להפוך אותו לקטן יותר ומהיר יותר. נדבר על טילים היפר-סונים, נשק גרעיני טקטי והסכנות בחוסר יציבות גרעינית. אני מקווה ששלושת הפרקים האלו יעזרו לנו להבין יותר טוב מהו נשק גרעיני ומה המשמעות שלו לזירה הבינלאומית.

אז אחרי ההקדמה הזו, בואו נתחיל – למה ממשל ביידן ״רץ״ להסכם גרעין עם איראן?

סדרי עדיפויות

מאז שממשל ביידן נכנס אני שומע עוקבים תוהים למה בדיוק ארה״ב רצה לחזק את איראן, או למה ביידן מעלים עין מהטרור הפרסי, או למה דחוף כל-כך לוושינגטון להגיע להסכם עם טהרן. הם תוהים למה במקום להמשיך את אסטרטגית ״מקסימום לחץ״ של טראמפ, ביידן החלט לחזור להסכם הגרעין עם איראן, שלא רק שלא מונע ממנה להשיג גרעין בעוד כמה שנים, גם מסיר ממנה חלק נכבד מעול הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה בעשור האחרון. למה ביידן לא פשוט שומר את הרגל על הגרון של האיראנים, ומחכה ש… טוב, שהם יסכימו להסכם חדש.

אנחנו לפעמים שוכחים שהמטרה של טראמפ בלחץ המקסימאלי הייתה להביא את איראן להסכם חדש וטוב יותר לדעתו [מקור]. טראמפ לא תכנן להפציץ את איראן, והוא אולי קיווה שהלחץ המקסימאלי יפיל את השלטון אך הוא לא עשה משהו כדי שזה יקרה. אגב, סנקציות כלכליות לבדן לא מפילות שלטון – בוונצואלה העם מחפש אוכל בזבל ברחובות, אך מדורו עדיין בשלטון [מקור]. צפון קוריאה מנותקת מרוב העולם, ומשפחת קים שולטת כבר שלושה דורות. סנקציות כלכליות לבדן, לא משנה כמה חמורות, לא מביאות לשינוי שלטון.

טראמפ הטיל לחץ מקסימאלי על איראן בשביל לקבל הסכם גרעין משופר. ביידן גם הוא רוצה הסכם גרעין משופר, אך נראה שהוא מתכוון כרגע להתפשר על רק חזרה להסכם הגרעין הישן. ההבדל בין הממשלים קשור פחות למטרות שלהם – שהיו בגדול זהות – ויותר לחישוב האסטרטגי שלהם: ממשל ביידן מסתכל אחרת על מפת האיומים על ארה״ב, ומחזיק בגישה שונה לאיך לטפל בהם. אם אנחנו רוצים באמת להבין את פעולות הממשל, ואם אנחנו רוצים להבין איך ישראל צריכה לעבוד מול הממשל הנוכחי, אנחנו חייבים להבין את החישוב האסטרטגי שלו, את איך הוא חושב על האיומים על הביטחון האמריקני.

בכדי להבין למה ממשל ביידן דוחף להסכם עם איראן, אנחנו חייבים לחזור ולהזכיר לעצמנו מה בכלל המטרה האסטרטגית של ארה״ב בנוכחות שלה במזרח התיכון. למה האמריקנים כאן? למה הם מחזיקים בסיסים בבחריין, קטאר או עומאן? למה הם תומכים בנו, במצרים או בירדן? זה לא מפני שהם דואגים לשלומה של המדינה היהודית. הם גם דואגים, אך זו לא המטרה.

המטרה של ארה״ב במזרח התיכון היא יציבות במינימום עלות. עסקנו בנושא בהרחבה בניתוח מס׳ 54 [ראו כאן], ואחזור כאן רק על עיקר הדברים: ארה״ב נמצאת במזרח התיכון בשביל לשמור על היציבות שלו. היציבות של האזור מחזקת את ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות: ראשית, היא מבטיחה זרימה יציבה של נפט וגז. זרימה יציבה של נפט וגז שומרת על מחירי אנרגיה נמוכים, מהם גם ארה״ב מושפעת למרות מהפכת פצלי השמן אצלה. מחירי אנרגיה נמוכים גם חשובים למזרח אסיה ואירופה, שניים משותפי הסחר החשובים של ארה״ב. אם יפן או גרמניה לא יוכלו להשיג נפט, המיתון הכלכלי אצלן יפגע בכלכלה האמריקנית.

יציבות במזרח התיכון גם מבטיחה תנועה חופשית בתעלת סואץ, שחשובה לסחר הגלובאלי ולתנועת הכוחות האמריקנים באירו-אסיה. ללא התעלה, ארה״ב תתקשה להזיז כוחות מהזירה האירופית לאוקיינוס ההודי או להיפך. נתיבי שיט חופשיים לכן חשובים גם כלכלית לעולם וגם צבאית לאמריקנים.

לבסוף, מזרח תיכון יציב משמעותו אירופה ואסיה יציבות. חוץ מנפט וגז, המזרח התיכון ידוע בייצוא של טרור ופליטים. יציבות של האזור מבטיחה ששני המרכזים התעשייתיים הגדולים של אירו-אסיה, אירופה ומזרח אסיה, לא מאוימים ע״י אל-קאעידה או ע״י גלי מהגרים.

הבעיה בשביל האמריקנים שמאז הפלישה לעיראק ב-2003, המחיר של שמירת היציבות במזרח התיכון עלה. כל עוד סדאם איים על איראן ואיראן על סדאם, האמריקנים יכלו לשמור על נוכחות מצומצמת של כמה אלפי חיילים במפרץ הפרסי. אחרי שסדאם הופל ועיראק הפסיקה לתפקד, ארה״ב נאלצה למלא את הוואקום שסדאם השאיר – מכמה אלפי חיילים בשנות ה-90׳ ארה״ב מחזיקה היום כ-60 אלף חיילים במפרץ [מקור].

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של ארה״ב – ניחא. הצבה קבועה של כמה עשרות אלפי חיילים היא מחיר קטן עבור מעצמת על כמו ארה״ב. הבעיה שהמזרח התיכון הוא לא הזירה היחידה של ארה״ב או הזירה החשובה ביותר שלה. ייצוב המזרח התיכון כנראה נמצא במקום ה-3 או 4 מבחינת העדיפות הלאומית של ארה״ב. במקום הראשון נמצאת התחרות עם סין. במקום השני האיומים מרוסיה. במקום השלישי האיום הבליסטי והגרעיני של צפון קוריאה.

התחרות עם סין לבדה כנראה תדרוש את רוב הקשב והמשאבים של וושינגטון: ארה״ב צריכה לשמור ולחזק את מערכת הבריתות שלה במזרח אסיה כדי לבלום את סין דיפלומטית. היא תאלץ להגדיל את ההשקעה שלה בצי בשביל לבלום את סין צבאית [מקור]. והיא תהיה חייבת להתמקד במחקר ופיתוח בשביל לשמור על היתרון האיכותי שלה מול הסינים. רוסיה גם היא שחקן לא טריוויאלי לבלום, עם מאגר נשק גרעיני עצום, יכולות לוחמה היברידית וכוח צבאי מיומן.

הדבר האחרון שארה״ב רוצה עכשיו, כשהיא מתכוננת לתחרות עם שני הענקים של אירו-אסיה, הוא שזירה משנית תהפוך דחופה. וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם איראן תשיג נשק גרעיני.

פצצה איראנית

השאיפה האיראנית לנשק גרעיני מציגה לארה״ב דילמה אסטרטגית: אם ארה״ב תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, היא תערער את כל המזרח התיכון. זה אולי נשמע מובן מאליו, אך אני לא חושב שאנחנו קולטים עד כמה פצצה איראנית מסוכנת ליציבות העולם:

אם טהרן תשיג פצצה, ישראל תצטרך לבחור בין מכת מנע על איראן, או להכריז שגם לה יש נשק גרעיני, בשביל להרתיע את טהרן. איראן תחשוש שהישראלים יכו בה לפני שתוכל לייצר מספר גדול מספק של פצצות גרעין להרתיע מתקפה ישראלית, והיא תחשוש מהיתרון הטכנולוגי והניסיון שיש לישראל עליה. המזרח התיכון יכנס למתיחות גרעינית, עם ישראל מאיימת להכות בטהרן וטהרן תחפש דרכים להרתיע את הישראלים: אולי תציב נשק גרעיני בבונקרים תת-קרקעיים? אולי תעביר חומרים רדיו-אקטיביים לחיזבאללה? אולי תחביא פצצות בספינות הסוחר שלה? טהרן תרצה לייצר יכולת שרידות ויכולת מכה שנייה מול ישראל. הבעיה שכל ניסיון כזה רק יגדיל את החשש בישראל, וייתן לנו תחרות גרעינית לא יציבה בין המדינות.

אל המתיחות הגרעינית עלולה גם להצטרף מתיחות צבאית חדשה: תחת מטריה גרעינית, איראן עלולה לנסות וללחוץ את מדינות המפרץ להיכנע להגמוניה שלה. כעת עם נשק גרעיני להרתיע את ארה״ב, טהרן תתמוך ביתר שאת בגורמי טרור שיעים בבחריין וערב הסעודית, תאיים על תנועת המכליות במפרץ ותדרוש שהיא תוכר כמעצמה האזורית במפרץ הפרסי. משום החשיבות של המפרץ לאירופה ומזרח אסיה, הגמוניה איראנית עליו תהפוך את איראן למעצמה עולמית חדשה, מעצמה אנטי-אמריקנית שתפגע בבעלות הברית של וושינגטון באירו-אסיה.

לבסוף, איראן גרעינית עלולה להוביל למזרח תיכון גרעיני. ערב הסעודית תרצה פצצה גרעינית כדי להרתיע את טהרן. טורקיה תרצה פצצה גרעינית בשביל לוודא שלאיראן אין יתרון אסטרטגי עליה. מצרים תהיה מעוניינת בפצצה בשביל לשמור על עצמה רלוונטית ככוח צבאי מוביל בעולם הערבי. מדינות קטנות יותר במפרץ, כמו איחוד האמירויות, עלולות גם לבקש נשק גרעיני ככלי להרתיע את האיראנים. הגדלת התפוצה של נשק גרעיני מעלה את הסיכון שנשק כזה יופעל, או ייפול לידיהם של ארגוני טרור. אנחנו לא רוצים שחומרים רדיואקטיביים יתחילו להסתובב בחופשיות באזור.

לכן, אם איראן תשיג נשק גרעיני, המזרח התיכון יעלה בבת אחת לראש סדר העדיפויות של ארה״ב, משום פוטנציאל הנזק העצום שהיא תוכל לגרום. ארה״ב תאלץ להגדיל את כוחותיה הצבאיים באזור המפרץ בשביל לבלום את האיראנים, ולהשקיע את המשאבים הדיפלומטים שלה בניסיון לבודד את טהרן באזור. אם היא לא תעשה זאת, טהרן עלולה להשתלט על אזור אסטרטגי לארה״ב, ולהפוך עצמה לכוח מוביל באירו-אסיה, שיחזיק בידיו את רוב מאגרי הנפט והגז של הגוש היבשתי.

אז פצצה איראנית היא חדשות רעות לארה״ב והעולם. מצד שני, אין דרך קלה למנוע את הפצצה הזו: האופציה הצבאית מול איראן מעולם לא הייתה אופציה פשוטה או מועדפת. איראן היא לא עיראק או לוב: מדובר במדינה גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של מעל 80 מיליון בני-אדם. הגיאוגרפיה שלה הוא שילוב בין הרים ומדבר, מה שהופך כל פלישה קרקעית לסיוט.

מפה טופוגרפית של איראן. עיקר האוכלוסייה מרוכזת בשטח ההררי של צפון-מערב המדינה.

אם ארה״ב הייתה מחליטה להפציץ את תוכנית הגרעין של איראן, היו קורים שני דברים: א׳, היא כנראה הייתה מחזקת את משטר האייתוללות, עם תגובה לאומנית מצד הציבור האיראני על מתקפה. ב׳, איראן הייתה מבעירה את האזור: היא הייתה סוגרת את מצר הורמוז, ומנסה לתקוף את ספינות חיל הים האמריקני. היא הייתה מפגיזה בסיסים אמריקנים בבחריין, קטאר ואיחוד האמירויות. והיא הייתה יורה מטחי טילים לישראל, כנראה חושבת שגם ישראל איכשהו קשורה להפצצה.

עם האיראנים משגרים טילים על בסיסים אמריקנים ועוצרים את התנועה במפרץ הפרסי, ארה״ב תצטרך לשקול תקיפה של כוחות הים של איראן ואולי אף חדירה קרקעית בשביל להפסיק את ירי הטילים. פלישה קרקעית מוגבלת אבל רק תחריף את תגובתה של טהרן, ומה שהתחיל בקמפיין אווירי נגד תוכנית הגרעין עלול להידרדר במהירות לפלישה קרקעית אמריקנית לאיראן, בדיוק מה שארה״ב רוצה להימנע ממנו.

אפשר לטעון שאולי התגובה האיראנית לא תהיה כל-כך חריפה – שאם ארה״ב תפציץ רק את מתקני הגרעין, טהרן לא תגיב בחריפות. אפשר להצביע על חיסול סולימאני כהוכחה שלמרות שהאיראנים יודעים לנבוח, הם מפחדים לנשוך: אחרי שהגנרל חוסל בעיראק, האיראנים הסתפקו בשיגור טילים נגד כוחות אמריקנים במדינה.

סרטון התקיפה האיראנית בעיראק, כנקמה על סולימאני.

אולם חיסול סולימאני לא היה קמפיין אווירי ממושך, תקיפה באיראן עצמה או איום אסטרטגי על משטר האייתוללות. במקרה של מתקפה על מתקני הגרעין של איראן, האייתוללות יחששו שמדובר בשלב ראשון בניסיון להפיל אותם או להכין את הדרך לפלישה קרקעית לאיראן. הם יגיבו בצורה קיצונית מחשש שאם לא יעשו זאת, הקמפיין האווירי על מתקני הגרעין יתרחב לעוד מטרות.

אם האופציה הצבאית היא לא באמת אופציה – אלא אם טהרן תנסה לפרוץ לנשק גרעיני – אילו עוד אופציות נשארו?

אופציה אחרת היא הפעלת לחץ כלכלי, דיפלומטי וצבאי מאסיבי על טהרן בשביל לעכב את תוכנית הגרעין ולהכריח את המשטר להתפרק מהתוכנית שלו. ממשל טראמפ ניסה לעשות זאת עם אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״. אולם בזמן שהאסטרטגיה בהחלט פגעה בכלכלה האיראנית, היא לא מוטטה אותה. ב-2020 אפילו התחלנו לראות צמיחה בכלכלה, עם יצרנים מקומיים מחליפים מוצרים מחו״ל ולומדים לחיות תחת משטר הסנקציות האמריקני [מקור[.

האסטרטגיה גם לא עצרה את הפעילות הצבאית או הגרעינית שלה. תחת הלחץ המקסימאלי איראן המשיכה להתבסס בסוריה, לחזק את החות׳ים בתימן ואף תקפה מתקני נפט בסעודיה וספינות במפרץ הפרסי. בחזית הגרעין, איראן המשיכה בהעשרת אורניום ואף החלה בהתקנת צנטריפוגות מתקדמות יותר כדי להשיג אורניום מועשר מספיק עבור נשק גרעיני.

האם ניצחון של טראמפ ב-2020 היה מביא את האיראנים להבין שאין להם עוד תקווה ולנטוש את אסטרטגית ההתנגדות שלהם? אולי. אם ביידן יחליט להמשיך לחנוק אותם, אולי הם יוותרו ויהיו מוכנים להסכם מחמיר יותר? אולי. הבעיה היא שאנו לא יודעים ולא יכולים לדעת מה יקרה קודם – איראן תשיג את היכולת לפרוץ לפצצה, או שהמשטר האיראני יכנע או אפילו יתמוטט עקב הלחץ. ההצעה להמתין היא בעצם הצעה לקוות שטהרן תשבר, ולהתכונן לגרוע מכול שהיא פעולה צבאית נגדה.

מכאן שבסופו של יום לממשל ביידן יש שלוש אופציות מול הגרעין האיראני: אופציה א׳ היא להמשיך בלחץ המקסימאלי של טראמפ ולראות מה יקרה קודם – משבר גרעיני בו איראן יכולה לפרוץ לפצצה בזמן קצר, או כניעה של טהרן. אופציה ב׳ היא להפציץ את איראן, ולפתוח במלחמה שתגרום למלחמת עיראק להיראות כמו בדיחה. אופציה ג׳ היא לנסות ולהגיע להסכם חלקי ולא טוב עם איראן, שיגביל את תוכנית הגרעין שלה.

אני אומר הסכם חלקי מפני שהוא לא מתייחס לפעילות האזורית או פעילות הטילים של איראן, והוא לא טוב מפני שהוא לא מונע מאיראן להשיג יכולת לייצר פצצה, רק מעכב אותה. אולם במסגרת השיקול האסטרטגי של ארה״ב, הוא החלופה הטובה ביותר מבין החלופות – הוא מעכב משבר גרעיני, ונותן לארה״ב לרכז את מאמציה בזירות אחרות ובראשון סין.

חשוב להבין שלא האמריקנים ולא האיראנים יהיו מרוצים מהתוצאה הסופית של שיחות הגרעין הנוכחיות: ממשל ביידן קיווה בתחילת הדרך להסכם מקיף יותר, שיכלול גם את תוכנית הטילים של טהרן והתמיכה שלה בטרור באזור [מקור]. טהרן אבל סירבה בתוקף להיכנס למשא ומתן על הסכם חדש, כל עוד ארה״ב עדיין מפירה את ההסכם הישן, זה שנחתם ב-2015 בין טהרן ואובמה וטראמפ פרש ממנו. אז האמריקנים יקבלו את ההסכם החלקי והלא טוב שלהם, כי אחרת הם לא יקבלו כלום.

היועץ לביטחון לאומי של ביידן מסביר את החישוב האסטרטגי מול איראן: עצירת תוכנית הגרעין ולאחר מכן טיפול בפעילות הטרור והטילים שלה.

האיראנים רוצים בתמורה לחזרה שלהם להסכם הישן את ההסרה של כל הסנקציות שהוטלו תחת ממשל טראמפ, ואולי אף כמה סנקציות שנותרו גם אחרי ההסכם הישן ב-2015. האיראנים מעריכים שהאמריקנים רוצים את ההסכם, ובזה הם צודקים, אך הם טועים בהערכה שלהם את מרחב הפעולה של ביידן: ביידן יכול תיאורטית להסיר את כל הסנקציות שהוטלו ע״י טראמפ. הבעיה שאם הוא יסיר סנקציות שהוטלו בהקשר לפעילות הטרור של איראן, הוא צפוי לתגובת נגד חזקה מצד רפובליקנים ודמוקרטים בסנאט [מקור].

הרפובליקנים כבר מתכוננים להציג חקיקה שתחסום את האפשרות של ממשל ביידן להסיר סנקציות [מקור]. סביר שלא משנה מה יעשה ביידן, הוא יתמודד עם התנגדות מצד הרפובליקנים. הבעיה של ביידן היא עם דמוקרטים מתונים: אם ממשל ביידן יסיר סנקציות שקשורות לפעילות הטרור של איראן – לדוגמה, יבטל את ההגדרה של משמרות המהפכה כארגון טרור, או יסיר סנקציות נגד משרד המנהיג העליון – הוא יגרום גם לדמוקרטים מתונים, כמו יושב ראש ועידת החוץ של הסנאט בוב מננדז, לצאת נגד המו״מ עם איראן ולדרוש שהקונגרס יקדם לחץ כלכלי עליה אם הבית הלבן נכשל לעשות זאת.

איראן כנראה תצטרך להסתפק בהסרה חלקית של הסנקציות, וביידן יצטרך להסתפק בהסכם חלקי – לא בטוח שאיראן אפילו תסכים לחזור למלוא ההסכם הישן מ-2015. הבית הלבן מעוניין בהסכם הזה לא מפני שהוא עיוור לפעילות האיראנית באזור, אלא מפני שהוא רואה תמונה גדולה יותר מול עיניו: סין היא האיום המרכזי למעמדה של ארה״ב כמעצמת על. איראן, כל עוד אין לה נשק גרעיני, היא במקרה הגרוע מטרד. וושינגטון רוצה להבטיח שאיראן תמשיך להיות רק מטרד, בעודה מטפלת בבייג׳ין. מה שנותר לישראל לעשות הוא לחשוב כיצד היא מגיבה לחישוב האסטרטגי של וושינגטון.

מה על ישראל לעשות

הבית הלבן ״רץ״ להסכם עם איראן משום שהוא רוצה למנוע משבר גרעיני במפרץ הפרסי ולהתפנות לנושאים הדחופים יותר בעיניו. אנחנו יכולים שלא לחבב את סדר העדיפויות הזה, אנחנו יכולים להציע סדר עדיפויות אחר, אך אנחנו חייבים להבין שיש כאן סדר עדיפויות – ממשל ביידן רוצה להתמקד בבייג׳ין ומוסקבה, ולכן רוצה לפתור במהירות את הסוגיה הכי בוערת ומשמעותית מול טהרן. הפתרון הוא הסכם חלקי ולא טוב, שמטרתו המרכזית לקנות זמן, אך הוא החלופה הטובה ביותר שיש לביידן כרגע.

מובן גם לפי החישוב האסטרטגי הזה למה ארה״ב ״מתעלמת״ מפעילות הטרור של איראן, בעודה ממשיכה את המו״מ עמה: אם ארה״ב תקשור בין ההתנהגות של טהרן באזור והסכם הגרעין, היא לא תקבל הסכם גרעין. הדרך היחידה לחזור להסכם היא להפריד בין הפעילות האזורית של טהרן ובין הפעילות הגרעינית שלה. האם ההפרדה הזו מלאכותית? ודאי. אך בלעדיה אין משא ומתן.

מה על ישראל לעשות מול המשא ומתן בין איראן וארה״ב? ראשית, אנחנו צריכים להבין שהשיקול האסטרטגי שלנו ושל ארה״ב הוא שונה. אנחנו לא המדינה ה-51 באיחוד האמריקני. איום עלינו הוא לא איום על ארה״ב וסדר העדיפויות האסטרטגי של וושינגטון שונה משלנו. איראן היא סכנה משמעותית לביטחון ישראל – לא עבור ארה״ב. וושינגטון מאוד לא רוצה להשתמש באופציה הצבאית נגד איראן והיא תעדיף כל דרך אחרת שלא עוברת בהטלת פצצות חודרות בונקרים עליה.

שנית, בכל פעם שישראל מאיימת שהיא תתקוף את איראן, היא מלחיצה את ארה״ב עוד יותר להגיע להסכם עם האיראנים. בראייה של האמריקנים האיום הישראלי במתקפה על איראן הוא בעקיפין איום שאנו נצית מלחמה אזורית אם מישהו לא יעצור את טהרן. אז לוושינגטון נהיה עוד יותר דחוף להגיע להסכם כדי למנוע מישראל לתקוף את טהרן ולהתחיל מלחמה. אני לא אומר שישראל לא צריכה להתכונן לאופציה צבאית משל עצמה, אך אנחנו חייבים להבין שהאיומים שלנו לא עוזרים למנוע משא ומתן אלא להפך – הם רק מוכיחים עד כמה חשוב למצוא פתרון כלשהו למשבר עכשיו.

שלישית, וושינגטון לא מתעלמת מהבעיות האזוריות שאיראן גורמת. במקום להתמקד במניעת ההסכם, אנחנו צריכים להתמקד באיך אפשר לעבוד עם ממשל ביידן על היום שאחרי החזרה להסכם, איך לבנות קואליציה אזורית שתוכל לבלום את הפעילות המזיקה של איראן. ארה״ב יכולה לדוגמה לקדם את נרמול היחסים בין ישראל לערב הסעודית, שתי מדינות שנמצאות תחת איום מתמיד מצד טהרן ושליחיה. עם נרמול היחסים ביניהן, ארה״ב בשלב הבא יכולה לעזור לישראל וערב הסעודית לחפש דרכים כיצד לבלום את איראן בסוריה, לבנון ועיראק, גם בדרכים אזרחיות ע״י תמיכה כלכלית וגם בדרכים צבאיות ע״י יירוט שיירות נשק ותמיכה בממשלת עיראק מול המליציות השיעיות בשטחה. ישראל תנצל את מה שהיא רואה כפגיעה אסטרטגית בה עם הסכם הגרעין לחיזוק מעמדה באזור.

וושינגטון וירושלים גם יכולות לעבוד ביחד ללחוץ על האיחוד האירופי להכיר בחיזבאללה כארגון טרור. חיזבאללה כבר מוכר כארגון טרור בארה״ב, בבריטניה, גרמניה ומדינות נוספות באירופה. הזרוע הצבאית של הארגון מוכרת כארגון טרור ע״י האיחוד האירופי. הבעיה היא הזרוע המדינית, שבריסל מסרבת לראות בה קשורה לזרוע הצבאית, כאילו שיד ימין אינה עוזרת ליד שמאל.

מי שעומדת נגד הכרה בזרוע המדינית כארגון טרור היא צרפת, שרואה חשיבות לשמור על יחסים נורמלים עם חיזבאללה לאור ההשפעה הגדולה שלו בלבנון [מקור]. המפתח לכן להכרה אירופית בחיזבאללה כארגון טרור, וסגירת היבשת לפעילות שלו, הוא לחץ על צרפת. סגירת אירופה לפעילות גיוס הכספים של חיזבאללה לכל הפחות תאזן מול הכספים החדשים שיקבל מאיראן עם הסרת חלק מהסנקציות עליה.

ישראל צריכה לנצל את המאמץ של ביידן לשים את משבר הגרעין האיראני בהמתנה בשביל לקדם את מאמצי הנורמליזציה שטראמפ החל בהם. בבית הלבן מבינים שההסכם לא יפתור את הבעיות הקשורות באיראן, וישראל צריכה להציג את עצמה כמי שיכולה לתמוך במזרח תיכון יציב יותר ע״י תמיכה במדינות החלשות בו. אנחנו צריכים להימנע מלעסוק באיראן רק בהיבט הצבאי, משום שאז אנו מגבילים את עצמנו לעוד מדינה שוושינגטון צריכה לרסן באזור. במקום לחשוב רק בחזית הצבאית מול איראן, בואו ננצל את ההסכם בשביל לקבל הישגים מדיניים מהאמריקנים. ישראל יכולה להיות מקור של יציבות באזור [ראו כאן], בואו ננצל את המו״מ על הגרעין בשביל לקדם זאת.




פלג 64: המלחמה על טאיוואן

תקציר

  1. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.
  2. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. אולם, למה בחודשים האחרונים למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.
  3. סין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.
  4. בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.
  5. שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי – מלחמת התשה.
  6. המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. אחד המקומות בעלי הפוטנציאל המשמעותי ביותר הן מערכות אוטונומיות לניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה:מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

טאיוואן היא אחת הזירות שחוזרות שוב ושוב בניתוחים שלנו. האי הקטן עם 24 מיליון תושביו הוא כיום אחת מנקודות העימות החשובות בעולם, אם לא החשובה ביותר: הודות למרכזיות של טאיוואן בייצור השבבים העולמי [מקור], מה שקורה או יקרה בטאיוואן ישפיע על הכלכלה הגלובאלית כולה – מהרכבים שלנו עד הטלפונים שלנו. טאיוואן מספקת את השבבים לתעשייה שלנו, ושיבוש אצלה ישפיע על כולנו.

טאיוואן חשובה גם משום שהיא במרכז התחרות בין ארה״ב וסין: סין תופסת את עצמה ונתפסת בעולם כמעצמה עולה, וכמו כל מעצמה עולה היא מעוניינת לשלוט בפריפריה שלה. כפי שארה״ב שולטת באמריקות, כפי שרוסיה שלטה במזרח אירופה, בייג׳ין מעוניינת להשיג הגמוניה על מזרח אסיה כדי להבטיח את מעמדה כמעצמה עולמית חדשה. טאיוואן היא קריטית עבורה: האי הקטן הוא חלק משרשרת האיים שמקיפה את חופי סין, מיפן עד אינדונזיה. שליטה בטאיוואן תפתח עבור סין גישה נוחה לאוקיינוס השקט, ותקשה על האמריקנים לאיים על החוף המזרחי של סין.

שרשרת האיים הראשונה והשנייה מול חופי סין. כיבוש טאיוואן תשבור את השרשרת הראשונה ותתן לסין גישה לשנייה.

בייג׳ין גם רואה בהשתלטות על טאיוואן חובה לאומית, כחלק מ״חלום ההתחדשות״ של שי ג׳ינפינג: טאיוואן נלקחה משושלת צ׳ינג בסוף המאה ה-19 ע״י היפנים. החזרת האי תשיב את סין הקומוניסטית לגבולות הקיסרות הסינית, ותתקן את העוול שנגרם לה ב״מאה שנות השפלה״ [ראו כאן]. זו הסיבה שטאיוואן מופיעה שוב ושוב בדו״חות העבודה של המפלגה [מקור] ובנאומים של מנהיגיה [מקור]: האיחוד של טאיוואן הוא לא רק סיסמה חלולה. הוא יעד.

אנחנו כבר מספר שבועות סוקרים את המתיחות במצר טאיוואן, ואת הפעולות הסיניות מסביב לאי: תרגילים ימיים, חדירות מהאוויר, תרגול כוחות לפלישה אמפיבית ועוד. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.

עם המתיחות העולה במצר השאלה שרוב העולם שואל היא האם תהיה מלחמה על טאיוואן, ואם כן כיצד היא תראה: איך תראה הפלישה הסינית לאי, איך היא תשפיע על הכלכלה הגלובאלית וכיצד ארה״ב תגיב, אם בכלל.

בזמן שזה מאוד מלהיב לחשוב איך יראו הקרבות הפותחים של מלחמת העולם השלישית, אני רוצה היום להסתכל בצורה אחרת על המתיחות: האם מה שאנו רואים הוא לא הכנה למלחמה על טאיוואן, אלא כבר מלחמה על האי? האם החיפוש שלנו אחר פלישה לאי, מעוורת אותנו למלחמה שבייג׳ין כבר מנהלת בשביל להביא את האי להסכים להתאחד עם היבשת?

בניתוח היום נבחן מחדש את תרחיש המלחמה על טאיוואן, נראה את הצעדים שסין כבר עושה כדי לנסות ולכבוש אותו ונבחן מה הפוטנציאל לתעשיית הביטחון הישראלית בסכסוך הכי חשוב בעולם. בואו נתחיל.

הבעיות עם פלישה

בואו ונבחן מחדש את הגישה שלנו לסכסוך במצר טאיוואן. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. זה נובע מהדרך בה אנו תופסים את המהלך הלוגי של בייג׳ין: בייג׳ין רוצה להשתלט על טאיוואן. טאיוואן מתנגדת להיות תחת שליטת בייג׳ין, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של סין (כפי שקרה להונג קונג). מכאן לכאורה שהדרך היחידה בה סין יכולה להחזיר את טאיוואן היא באמצעות פלישה צבאית, באמצעות כיבוש שלה.

ההסבר הזה אבל לא מספק, כי לכל אורך 2020 היו תרגילי צבא סביב טאיוואן ופלישה לא קרתה. כאן נכנס ההסבר השני – בייג׳ין עושה שרירים. בייג׳ין משתמשת בתרגילים הצבאיים כדי לאותת את מורת הרוח שלה מביקורי בכירים אמריקנים באי, או כדי להבהיר שהיא רואה את עצמה כריבון על האי וכמי שלא ניתן להתעלם ממנו. זה בהחלט נכון שחלק מהפעולות של סין במצר טאיוואן הן איתותים, אולם יש כל-כך הרבה מהם שכבר לא ברור מה מנסים לאותת – טאיוואן ראתה חדירת מטוסים סינים אליה כמעט כל יום ברבעון האחרון של 2020 [מקור]. או שהסינים מנסים לשלוח קוד מורס, או שיש כאן משהו אחר. אבל מה?

מספר חדירות של מטוסים סינים למרחב האווירי של טאיוואן, לפי תאריך.

בעיה נוספת עם ההתמקדות בפלישה צבאית היא שאנו יודעים שכרגע לבייג׳ין אין את הכלים להבטיח את ניצחונה בפלישה צבאית לטאיוואן. במקרה הטוב בייג׳ין תזכה בניצחון עקוב מדם שיעלה לה במאות אלפי הרוגים ופגיעה כלכלית משמעותית. במקרה הפחות טוב סין תפסיד בטאיוואן ומהומות בעקבות הת