1

פלג 101: ההפגנות בקזחסטן

תקציר

  1. ההפגנות בקזחסטן הסתיימו באותה מהירות בה התחילו: ב-2 בינואר פרצו הפגנות במערב המדינה בתגובה להכפלת מחיר הדלק. ב-4 בינואר מעל 1,000 מפגינים קראו ברחובות הבירה לשעבר אלמטי לסילוק הנשיא לשעבר נזרבייב. ב-8 בינואר ההפגנות פוזרו, בין השאר עקב תגובה אלימה של השלטונות.
  2. ההפגנות פעלו בשלוש רמות:
    1. ברמה החברתית הן ביטאו את התסכול הציבורי מהמערכת הכלכלית הלא יעילה והמושחתת שנזרבייב הקים. נזרבייב שלט במדינה במשך 30 שנה, ובזמן הזה העביר חלקים רחבים מהכלכלה הקזחית לידי מקורביו. בזמן שמשפחת נזרבייב קנתה דירות יוקרה בלונדון ושוויץ, העם הקזחי סובל משחיתות, משכורות נמוכות ואינפלציה. דיכוי ההפגנות, והחזרת המחיר המפוקח על הדלק, לא יפתרו את גורמי השורש של ההפגנות.
    2. ברמה הפוליטית, ההפגנות אפשרו לטוקייב, הנשיא הנוכחי של קזחסטן, לצמצם את השפעתו של נזרבייב. טוקייב הדיח את נזרבייב מנשיאות מועצת הביטחון של קזחסטן, והחל לטהר את מקורביו ממנגנוני הביטחון במדינה. סביר שנראה את טוקייב ממשיך בטיהורים, מנסה להשתלט על המדינה.
    3. ברמה הגיאופוליטית, רוסיה מיהרה להתערב במדינה בשביל למנוע התמוטטות משטר, להגדיל את השפעתה בקזחסטן ולהוכיח למדינות האזור שרוסיה היא היחידה שיכולה לבוא להגנתן במקרה של מהומות או איום ביטחוני אחר. ההתערבות הרוסית המהירה תחזק את השפעתה של רוסיה באזור.

להורדת הפרק – קישור.

אחת השאלות שאני נשאל לעיתים היא למה פל״ג הוא בתדירות שבועית ולא יומית. התשובה הראשונה היא שפשוט אין לי את היכולת – פל״ג הוא לא כתבה, הוא לא אוסף של חומרים שמצאתי באינטרנט וחיברתי ביחד עם מילות קישור. כל פרק של פל״ג הוא ניתוח, הוא תוצר מחקר, ומחקר וניתוח דורשים זמן. גם הקלטה ועריכה דורשים זמן. לנסות ולהגדיל את התדירות של פל״ג בהכרח תבוא עם פגיעה באיכות ובעומק שלו.

התשובה השנייה היא שלרוב לא צריך עדכונים על בסיס יומי לרוב האירועים. ככל שאנחנו מעלים את תדירות הדגימה שלנו, לא משנה אם זו בדיקה של אתרי חדשות או פרסום ניוזלטר יומי, בהכרח שאנחנו מגדילים את היחס בין רעש לאות. ככל שתדירות הדגימה גדלה, כן גדל הרעש שאנחנו דוגמים. רוב המגמות החשובות לא צריכות מעקב יומי, ורוב האירועים החשובים לא צריכים מעקב יומי. להיפך – רק כשממתינים אפשר לראות האם הם באמת חשובים. לרוב אירועים גדולים, גם אם יסתיימו בשעה, יהיה צורך להמתין איתם בשביל לראות אם הם באמת חשובים או לא.

לרוב.

לפעמים אירועים דרמטיים מתחילים ומסתיימים בתוך ימים, מבשרים על שינוי מהותי בזירה הבינלאומית. כאלה הן ההפגנות בקזחסטן.

ההפגנות התחילו ב-2 בינואר 2022 והסתיימו בסביבות ה-8 בינואר פחות או יותר. הן פרצו במערב המדינה, בתגובה להכפלה במחיר הדלק. הגורם להכפלה היא החלטה של ממשלת קזחסטן שהחל מינואר 2022 היא מסירה את המחיר המפוקח לדלק [מקור]. האזרחים הגיבו בזעם. הם נפגעו כלכלית ממשבר הקורונה ב-2020, וראו אינפלציה של מעל 7% ב-2021 [מקור]. הם יצאו לרחובות, דורשים להחזיר את המחיר המפוקח על הדלק.

ממערב המדינה ההפגנות התפשטו לכל חלקיה. השיא הגיע ב-4 בינואר, כשמעל 1,000 בני-אדם יצאו להפגין בעיר אלמטי, בירת קזחסטן לשעבר. שם דרישות המפגינים כבר עברו מדרישה למחיר מפוקח על הדלק, לדרישה לסילוקו של ״האיש הזקן״ – נורסולטן נזרבייב (Nursultan Nazarbayev).

נורסולטן נזרבייב, הנשיא לשעבר של קזחסטן.
קאסים טוקייב, הנשיא הנוכחי של קזחסטן.

נזרבייב היה הנשיא של קזחסטן מהיום שהפכה לרפובליקה עצמאית לאחר התפרקות בריה״מ ועד פרישתו מהתפקיד ב-2019 [מקור]. גם לאחר פרישתו, נזרבייב נתפס כמי שמחזיק במושכות השלטון בפועל, בעוד הנשיא הרשמי – קאסים טוקייב – הוא בגדר בובה ותו לא. נזרבייב מינה את עצמו לתפקיד ״אבי האומה״, והוא החזיק, עד להפגנות, בראשות המועצה לביטחון לאומי של קזחסטן. למה המפגינים דרשו את סילוקו – על זה בהמשך.

בכל מקרה, בחלק מהמקרים ההפגנות היו שלוות, עם אנשים יוצאים למחות נגד שחיתות ונגד המצב הכלכלי הקשה במדינה. במערב המדינה, מקור ההפגנות, המנהיג המקומי של המחוז יצאו אל המפגינים השלווים בקריאה לדיאלוג [מקור].

אולם במקרים אחרים, ההפגנות הפכו למהומות, עם חנויות נהרסות ובניינים שהועלו באש. התחילו גם להופיע דיווחים על גניבת נשק, והשתלטות של מפגינים על שדה התעופה ליד אלמטי [מקור]. כך בעוד בחלק מהמקומות המפגינים היו שלווים, התחושה שהתחילה להיווצר היא לא רק של אנרכיה, אלא גם של ניסיון לתקוף את המדינה הקזחית, עם חמושים מסתובבים ברחובות.

התגובה הממשלתית הייתה כפולה: ב-5 בינואר, בתגובה לדרישות המפגינים, נשיא קזחסטן הנוכחי טוקייב הודיע על התפטרות הממשלה הנוכחית, קביעת מחיר מפוקח חדש לדלק למשך 6 חודשים והכריז על מצב חירום במדינה [מקור].

במקביל להיענות לחלק מדרישות המפגינים, ב-5 בינואר טוקייב החל להכין את הקרקע לפעולה אלימה נגדם: האינטרנט בחלקים נרחבים של המדינה נותק [מקור]. הצבא והמשמר הלאומי החלו לפרוס בערים וטוקייב האשים שבין המפגינים ישנם טרוריסטים, שאומנו בחו״ל ונשלחו למוטט את המדינה [מקור]. נוכח ״המתקפה״ לכאורה, טוקייב פרסם בקשה רשמית לעזרה מה-CSTO, ארגון האמנה לביטחון משותף, בו חברות קזחסטן, רוסיה, בלארוס ומדינות נוספות שהיו חלק מבריה״מ [מקור].

ב-6 בינואר נחתו הכוחות הרוסים הראשונים במסגרת משימת השלום של ה-CSTO. הכוחות אבטחו שדות תעופה ומתקנים אסטרטגים, בעוד הצבא הקזחי נכנס לערים. ב-7 בינואר טוקייב הודיע שלכוחות הביטחון אישור ״לירות ללא אזהרה״ במפגינים [מקור]. ב-8 בינואר, אחרי מספר קרבות ומעל 200 הרוגים, הסדר הושב על כנו ברוב המדינה [מקור].

כוחות ביטחון קזחים יורים לעבר מפגינים.

לכאורה האירוע הקזחי נסגר: היו הפגנות, ההפגנות חוסלו בכוח, וכעת קזחסטן חזרה לשגרה. כוחות ה-CSTO התחילו לצאת מהמדינה, ונראה כאילו שום דבר לא באמת השתנה.

אולם מאחורי ההפגנות התרחשו שלוש דרמות גדולות, בשלוש רמות שונות: הרמה החברתית, הרמה הפוליטית והרמה הגיאופוליטית. בניתוח היום נכיר כל אחת משלוש הרמות ונראה איך אירוע אחד יכול להיות עם מספר היבטים שונים המתרחשים במקביל בו.

הדרישה לצדק

‏אפשר לנתח את ההפגנות בקזחסטן בשלוש רמות: הרמה החברתית, הרמה הפוליטית, הרמה של מבנה הכוח בקזחסטן, והרמה הגיאופוליטית. הרמה החברתית היא הרמה הכי ברורה, והיא הרמה בה קרה האירוע המרכזי: ההפגנות.

ההפגנות הן ביטוי של תסכול עמוק של החברה הקזחית מהמערכת הפוליטית שהקים מייסד המדינה, נזרבייב. ההכפלה של מחירי הדלק היא פחות גורם של ההפגנות ויותר הטריגר, הניצוץ, שהדליק אותן. הגורמים נמצאים בחוסר השוויון הכלכלי ובשחיתות הרבה שנזרבייב יצר.

כפי שאמרתי בתחילת הניתוח, נזרבייב שלט בקזחסטן במשך 30 שנה מאז התפרקות בריה״מ ועד לפרישתו מתפקיד הנשיא ב-2019. הוא הקים מערכת פוליטית-כלכלית בה מקורביו שולטים במונפולים הגדולים של המדינה. קזחסטן היא מדינה עשירה במחצבים, גז ונפט. היא מספקת מעל 40% מהאורניום בעולם ומהווה מקור חשוב לנפט וגז עבור אירופה ועבור סין. נזרבייב במשך 30 שנות שלטונו הכניס את מקורביו לכלכלה ולפוליטיקה הקזחית, מעשיר אותם ומבסס את שלטונו.

הדברים הגיעו לכך שבדו״ח מ-2019 נחשף ש-160 איש שולטים בכמחצית מהעושר של קזחסטן, הכלכלה הגדולה במרכז אסיה [מקור]. רק העושר של משפחתו של נזרבייב מוערך במיליארדי דולרים [מקור]. העושר הזה כולל ווילות עצומות בשוויץ ודירות יוקרה בלונדון [מקור].

בעוד משפחת נזרבייב ומקורביו התעשרו, העם לא ממש. רוב האוכלוסייה בקזחסטן אינה נהנת מהעושר המינראלי האדיר שלה, סובלת ממשכורות נמוכות, אבטלה ומערכת בריאות מושחתת ולא יעילה [מקור]. מגיפת הקורונה פגעה בעיקר בשכבות הנמוכות ומעמד הביניים, וכאשר מחיר הדלק הוכפל הזעם והתסכול מהמצב פשוט התפוצצו כהפגנות בדרישה לשיפור המצב הסוציו-אקונומי במדינה ולהיפטר מ״האיש הזקן״ – נזרבייב – שהקים את המערכת המושחתת והלא יעילה של קזחסטן.

מכאן שדיכוי ההפגנות לא בהכרח ימנע עוד הפגנות. ההכרזה על החזרת המחיר המפוקח על הדלק גם היא לא תפתור את התסכול של העם הקזחי. אם השלטון ירצה למנוע עוד גל של הפגנות, הוא יצטרך או להביא לשיפור במצבם של האזרחים, או להיות מוכן להגדיל את הדיכוי שלהם.

צעד מעודד הוא שהממשלה החדשה שמונתה הבטיחה לטפל בבעיות הכלכליות והחברתיות, כולל בשחיתות הרחבה [מקור]. אולם לא בטוח שהמילים יהפכו למעשים, כפי שעוד נראה.

ברמה החברתית, קזחסטן עדיין לא עברה שינוי – מה שאומר שהגורמים להפגנות עדיין קיימים – הם פשוט מחכים לטריגר חדש.

הפיכה בארמון

הרמה השנייה של ההפגנות היא הרמה פוליטית או רמת מבנה הכוח של קזחסטן. מבנה כוח הוא הצורה בה כוח מאורגן במדינה. יכול להיות למדינה אחת מספר מוקדי כוח מתחרים, או אפילו מבנים מתחרים. לדוגמה, באיראן ישנם שני מבני כוח – אחד של המדינה האיראנית, הכפוף למבנה של השלטון האיסלמי המהפכני. הנשיא והפרלמנט באיראן הם בסך הכול חזית של המנהיג העליון, ששולט בפועל במדינה [ראו כאן].

עד להפגנות ההערכה הייתה שלקזחסטן יש שני מוקדי כוח, אחד רשמי ואחד בפועל. הרשמי הוא טוקייב, הנשיא של קזחסטן. זה בפועל הוא נזרבייב, שנאמניו איישו תפקידים בכירים במדינה הקזחית. נזרבייב עצמו הפך, לאחר פרישתו מתפקיד הנשיא ב-2019, לנשיא מועצת הביטחון הקזחית, מעמד שהותיר אותו בעל השפעה רבה בקזחסטן [מקור]. טוקייב עצמו נתפס כעוד נאמן של נזרבייב, וכמי שנבחר באופן אישי ע״י נזרבייב לרשת אותו [מקור]. יש גם מי שראה בטוקייב מינוי זמני, עד שבתו של נזרבייב תוכל להתמודד לתפקיד הנשיאות [מקור].

עכשיו כל זה השתנה. במהלך המהומות טוקייב סילק את נזרבייב מראשות מועצת הביטחון הלאומית, ופיטר את הממשלה, שבראשה עמד נאמן לנזרבייב, אסקר מאמין (Askar Mamin) [מקור]. טוקייב גם פיטר את ראש שירותי הביטחון, קרים מסימוב, עוד נאמן של נזרבייב, ועצר אותו בעוון בגידה וניסיון הפיכה [מקור].

טוקייב טוען שההפגנות נגדו היו ניסיון הפיכה שתואם ע״י ״מרכז אחד״ שבשמו הוא לא נקב [מקור]. לא ברור עד כמה טוקייב דובר אמת. הוא גם טען ש-״20,000 אלף חמושים הסתערו על העיר אלמטי״ אך אין לו ראיות לכך משום שעמיתיהם של הטרוריסטים ״גנבו את גופותיהם״ מהרחובות, מעלימים ראיות [מקור]. יכול להיות שבמהלך ההפגנות היה ניסיון הפיכה נגד טוקייב. יכול להיות באותה מידה שטוקייב החליט לנצל את ההפגנות כדי לסלק את נזרבייב וחלק ממקורביו.

תהיה אשר תהיה האמת, התוצאה הסופית היא שטוקייב הצליח לחזק את מעמדו, גם אם לא להיפטר מכל נאמניו של נזרבייב [מקור]. מה שטוקייב צריך להחליט עכשיו הוא איך להמשיך ולחזק את כוחו.

טוקייב יכול לנסות ולסלק עוד נאמנים לנזרבייב בעודו מציב נאמנים לעצמו. הוא יכול להשתמש בהפגנות כהצדקה לטיהור כזה. הוא יכול לטעון שההפגנות היו כישלון של מנגנוני הביטחון במדינה, והוא כעת מבקש לגלות מי נכשל ולהחליף אותו במישהו מוצלח – ולא פחות חשוב נאמן – יותר. ככל שטוקייב יעמיק את השליטה שלו במנגנוני הביטחון של המדינה, כן הוא יעמיק את שליטתו במדינה בכלל.

הוא גם יכול להעמיק את שליטתו במדינה בעודו קונה חלק מהנאמנים של נזרבייב. טוקייב יכול לדרוש למשל מהאוליגרכיה הקזחית נאמנות אליו, בתמורה לכך שיותיר את הנכסים הנוכחיים שלה בידיה. אלו שיסרבו להחליף נאמנות, יסולקו ונכסיהם יועברו לאנשים עסקים הקרובים לטוקייב.

בכל מקרה, נראה שמי שלא הולכים לראות שינוי משמעותי בחייהם הם האזרחים של קזחסטן. עבור טוקייב השאלה הבוערת היא מי ישלוט במערכת הפוליטית שנזרבייב הקים, לא האם יש להחליף אותה. סביר להניח שהוא ירצה להמשיך את המערכת הנוכחית, לשמור על כוחם של מנגנוני הביטחון, ולשמור על המצב בו מיעוט קטן שולט ברוב הכלכלה הקזחית. השאלה עבורו היא רק מי ישלוט, והאם הוא יהיה נאמן לו.

הממשלה החדשה שקמה אחרי ההפגנות הבטיחה שינוי, אך לא בטוח שטוקייב יהיה מוכן לעשות שינויים מעבר לשינויים קוסמטיים.

לבייג׳ין או מוסקבה?

הרמה השלישית של ההפגנות ‏היא הרמה הגיאופוליטית. ב-5 בינואר טוקייב מיהר לבקש את עזרת ה-CSTO, מבקש שליחת כוחות שלום למדינה. המפתיע הוא שהוא נענה בחיוב: המשימה של ה-CSTO בקזחסטן היא הפעם הראשונה ב-30 שנות הארגון שהוא שולח כוח שלום למדינה חברה. וזה לא מפני שהיו חסרות לו הזדמנויות.

ב-2020, כשאחת מחברות האמנה – ארמניה – הייתה נתונה תחת מתקפה מאזרבייג׳ן, ה-CSTO הבהיר שלא יתערב כל עוד אזרבייג׳ן לא פלשה לשטחה של ארמניה [מקור]. ארמניה סבלה תבוסה צבאית, למרות הסכם ההגנה שיש לה עם רוסיה. ב-2010 קירגיסטן ביקשה התערבות צבאית רוסית, במסגרת ה-CSTO, לדיכוי מהומות אתניות בדרום המדינה ונענתה בשלילה [מקור].

מה קרה שדווקא בקזחסטן רוסיה וחברות ה-CSTO האחרות החליטו להתערב ובמהירות? קודם כל כדאי להבהיר לעצמנו שה-CSTO הוא בעיקר רוסיה, כפי שנאט״ו היא בעיקר ארה״ב. מה שרוסיה מחליטה הוא מה שיקרה. אז השאלה למה רוסיה שלחה כוחות לקזחסטן? 3 סיבות אפשריות:

הראשונה היא שלרוסים יש היום סוגיה בוערת יותר במערב המדינה – אוקראינה. הם לא יכולים להרשות לעצמם מהומות והתמוטטות אפשרית של קזחסטן, בעודם מרכזים כוחות גדולים במערב רוסיה. לרוסיה גבול של 12 אלף קילומטרים עם קזחסטן, כך שכל אי-יציבות במדינה יכולה במהירות להקרין גם לרוסיה עצמה [מקור].

המדינה הכי קרובה בכל נקודה ברוסיה. שימו לב לגבול הארוך בין רוסיה וקזחסטן.

קזחסטן היא גם מדינה יחסית ידידותית לרוסיה: היא חברה בארגון ה-CSTO, וכמו כן באיחוד הכלכלי של אירו-אסיה. אם השלטון בקזחסטן יופל, סביר שהשלטון החדש יהיה פחות פרו-רוסי מזה הנוכחי. מכאן שההתערבות הרוסית רצה לשמר משטר יחסית ידידותי למוסקבה.

אני אומר ״יחסית״ מפני שקזחסטן, כמו בלארוס לפני ההפגנות ב-2020, ניסתה לשמור על יחסים טובים עם כולם [מקור]. היא שמרה על יחסים טובים עם רוסיה, כמו גם עם סין, עם ארה״ב, נאט״ו והאיחוד האירופי. עד להפגנות הנוכחיות, קזחסטן פעלה לאזן את ההשפעה הרוסית עליה. עכשיו זה עומד להשתנות, וזו כנראה הסיבה השנייה שרוסיה שלחה כוחות – ליצור חוב של האליטה הקזחית אליה.

עד עכשיו לא ברור לחלוטין למה טוקייב מיהר לקרוא לכוחות של ה-CSTO. יכול להיות שהוא היה מוטרד מדיווחים על-כך שכוחות ביטחון עוברים לצד המפגינים [מקור]. יכול להיות שהוא באמת חשב שיש ניסיון הפיכה נגדו, ורצה כוחות זרים שיוכל להשתמש בהם להילחם בכוחות צבא שימרדו נגדו. ויכול להיות שהוא רצה את הנוכחות הרוסית למקרה ונאמני נזרבייב יתקוממו נגדו אחרי שסילק את הנשיא הקודם מראשות מועצת הביטחון.

בכל מקרה, העובדה היא שרוסיה שלחה כוחות לעזרתו, ורוסיה הסכימה, גם אם בשתיקה, לסילוק של נזרבייב ממועצת הביטחון. עכשיו לטוקייב יש חוב כלפי רוסיה – רוסיה עזרה לשמור על שלטונו. רוסיה כנראה תרצה תמורה עבור העזרה הזו: אם במדיניות חוץ קזחית יותר ידידותית לרוסיה, אם בהקמת בסיס צבאי רוסי קבוע בשטחה של קזחסטן. לרוסיה יש כיום בסיסים רק בטג׳יקיסטן ובקירגיסטן במרכז אסיה [מקור]. בסיס בקזחסטן יגדיל את כוחה באזור, ואת ההשפעה שלה בקזחסטן.

וזו הסיבה השלישית: שמירת והגדלת השפעתה במרכז אסיה. מרכז אסיה היא במוקד של תחרות בין סין, רוסיה ובמידה פחותה יותר טורקיה [ראו כאן]. ההתערבות הצבאית של רוסיה בקזחסטן מדגימה עבור המשטרים האחרים באזור את היכולת והמוכנות של מוסקבה להפעיל כוח בשביל לשמור על האינטרסים שלה בפריפריה שלה ולתמוך בממשלים ידידותיים. קזחסטן היא לא המדינה האוטוקרטית היחידה באזור: אוזבקיסטן, טג׳יקיסטן, טורקמניסטן ובמידה רבה גם קירגיסטן הן מדינות אוטוקרטיות או אוטוקרטיות-חלקית. כולן כנראה חוששות מהפגנות המוניות. וכולן ראו שרוסיה מוכנה לצאת להגנת מדינה ידידותית, אם יש חשש ליציבותה.

הפעלת הכוח הרוסית גם רלוונטית מול איום אחר: הטרור האפגני. אפגניסטן היא איום טרור על כל מדינות מרכז אסיה. הן חוששות שאפגניסטן תהפוך בסיס לארגוני טרור אזוריים, שיפעלו ממנה נגד הממשלות החילוניות של מרכז אסיה. רוסיה היא השחקן היחיד שמחזיק בכוח הצבאי להגן עליהן, והפעולה בקזחסטן מוכיחה שלרוסים יש את היכולת לפרוס במהירות כוחות לאזור [ראו עוד כאן].

מרכז אסיה תמשיך להעסיק את הרוסים, לא משנה מה יקרה באוקראינה. האזור העשיר במשאבים הוא נקודת חיבור גיאוגרפית חשובה בין רוסיה, סין, המזרח התיכון ודרום אסיה. הנוכחות הגוברת של סין בו, במיוחד דרך השקעה בתשתיות ומפעלים, מאיימת על ההשפעה הרוסית. טורקיה גם היא מנסה לחדור לאזור, מתבססת על הזהות הטורקית המשותפת לה ולרוב עמי האזור [מקור].

הפעולה הרוסית בקזחסטן היא מסר ברור לשתיהן: רוסיה היא שמחזיקה בכוח הצבאי לפעול במרכז אסיה. היא זו שנתפסת כמעניקת הביטחון במרכז אסיה. סין נהנית מהיציבות שרוסיה מספקת, אך היציבות הזו תלויה ברוסיה. טורקיה יכולה לחלום על עולם טורקי מאוחד, אך המציאות היא, כרגע, שלרוסיה יש את הכוח באזור.

סיכום

ההפגנות בקזחסטן פעלו בשלוש רמות שונות: ברמה החברתית, הן ביטאו את התסכול המתמשך של העם הקזחי ממערכת השלטון המושחתת שלו. ברמה הפוליטית, ההפגנות אפשרו לנשיא טוקייב לחזק את כוחו מול הנשיא לשעבר נזרבייב. וברמה הגיאופוליטית, ההפגנות הדגימו את הרצון והיכולת של רוסיה לפעול במרכז אסיה בשביל לשמור על האינטרסים שלה. ההפגנות של קזחסטן עברו, אך השינויים שהן יצרו ימשיכו לעצב את המדינה ואת מרכז אסיה גם בשנים הבאות. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 100: אוטוקרטיה או דמוקרטיה

תקציר

  1. ב-1989 פרנסיס פוקוימה חזה את קריסת האוטוקרטיות של העולם וניצחון הדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי כמודל הפוליטי-כלכלי האולטימטיבי. זה לא קרה. מאז שנות ה-2000 מספר הדמוקרטיות לא גדל, והמעצמות האוטוקרטיות סין ורוסיה מתחרות עם ארה״ב לא רק על כוח עולמי, אלא גם למי יש את המודל הפוליטי הטוב ביותר.
  2. המעצמות האוטוקרטיות מסכימות עם פוקוימה שכישלון בריה״מ הוכיח את כישלון הכלכלה המתוכננת מלמעלה. שתיהן מחזיקות בכלכלות עם מודל שוק חופשי, גם אם יש בהן התערבות ממשלתית מסויימת.
  3. הן חולקות על פוקוימה בכך שהדמוקרטיה הליבראלית היא המודל האולטימטיבי של שלטון, או אפילו של השלטון הדמוקרטי. הן רואות בדמוקרטיות המערביות חלשות, מנוונות וסובלות מבעיות מהותיות.
  4. סין ורוסיה מעוניינות כל אחת לקדם מודל מתחרה לזה של המערב. לסין יש מודל פוליטי ברור בו המדינה מחוייבת קודם כל לפיתוח הכלכלי של החברה, על פני זכויות היחיד. המדינה פועלת לקדם את הפיתוח של המדינה, גם אם במחיר פגיעה בזכויות הפרט.
  5. רוסיה לעומתה לא מחזיקה במודל ברור, אך כן בכמה רעיונות מתחרים. היא רואה בדמוקרטיה משהו שמוגדר ע״י העם, ורואה את עצמה בחוד החנית של המאבק בפרוגרסיביות המערבית. רוסיה, כך בראייתה שלה את עצמה, היא דמוקרטיה לא-ליבראלית, דמוקרטיה ריבונית, המגנה על מוסד המשפחה, הדת והאומה.
  6. התחרות בין שלוש המעצמות היא לא רק גיאופוליטית אלא גם אידיאולוגית.

להורדת הפרק – קישור.

100 פרקים הם לא סתם מספר – המשמעות היא 100 שבועות רצופים של ניתוח פל״ג שבועי. מעל 50 שעות של הקלטה. כ-300 אלף מילים של טקסט, או בערך 5 ספרים בשנתיים. זה מספר שצריך לציין, זה מספר שצריך לחגוג, ולכן הפרק היום הוא פרק שונה מהרגיל – היום לא נדבר על אינטרסים, כי אם על רעיונות.

עכשיו, לפני שנתחיל חשוב לי לציין שאנחנו כמובן נתייחס למהומות שקרו בקזחסטן בשבוע שעבר בניתוח עתידי. בקצרה המהומות פרצו עקב עלייה במחיר הדלק, אולם לא ברור אם הן נתמכו ע״י גורמי שלטון בקזחסטן, או גורמים זרים מחוץ לה. נראה שתחת מסווה המהומות הנשיא הנוכחי של קזחסטן, טוקייב, השתלט על מוקדי הכוח שעוד נותרו בידי הנשיא לשעבר, נזרבייב [מקור].

מהומות בקזחסטן

אני גם כנראה אפרסם פרק קצר בהמשך השבוע, אחרי שרוסיה והמערב יסיימו את הפגישות שלהם בנוגע לדיאלוג ביטחוני חדש במזרח אירופה. הפגישות האלו הן קריטיות בשביל להבין לאן מועדות פניה של רוסיה באוקראינה: אם לנסיגה, אם לפלישה. הפגישה הראשונה כבר נערכה ב-10 בינואר, והבאה, בין רוסיה ונאט״ו, תערך ב-12 בינואר.

אז, אני לא מתעלם מהאירועים האלה, אני פשוט שם אותם רגע בצד בשביל להתייחס למשהו הרבה יותר עמוק וחשוב שאנחנו לא כל-כך מדברים עליו בפל״ג: הרעיונות שמניעים סכסוכים.

לרוב בפל״ג אנו עוסקים בניתוח של אינטרסים קשים: אנחנו מסתכלים על מפות של צינורות גז ונפט, על פיזור אתני של אוכלוסייה, על הדילמות האסטרטגיות שעומדות מול מנהיגים כשהם באים לקבל החלטה. הניתוח הגיאופוליטי הוא יחסית אגנוסטי – לא מתעניין – באידיאולוגיה של מדינה. הסיבה היא שלא משנה מה האידיאולוגיה של מדינה, מה האישיות של המנהיג שלה, יש אילוצים אובייקטיבים שמכתיבים את ההתנהגות שלו. כל מדינה צריכה להבטיח את הגישה שלה לאנרגיה, למזון, למים. כל מנהיג נתון לשיקולים של כוח פוליטי וזמן. גם מנהיגים שנראים לא רציונליים לכאורה, לדוגמה ארדואן, כנראה פועלים ע״י היגיון פוליטי ברור, שלא כל-כך תלוי באידיאולוגיה שלהם [ראו כאן להרחבה].

אולם אי-אפשר להכחיש שבתחרות הגדולה היום בין המעצמות רוסיה, ארה״ב וסין, יש גם ממד ברור של תחרות אידיאולוגית-רעיונית. כל צד רואה בצד השני את המייצג של מערכת פוליטית ואידיאולוגית מסויימת: סין ורוסיה רואות בארה״ב את המייצגת של הדמוקרטיה הליבראלית המערבית, בעוד ארה״ב רואה בסין ורוסיה את המייצגות של אוטוקרטיה וטוטליטריות [מקור].

בניתוח היום ננסה להבין את החשיבות של מחלוקת רעיונית לתחרות גיאופוליטית, מה בדיוק הסינים והרוסים טוענים שהם מקדמים, ומה המסקנות שכל אחד מאיתנו צריך לקחת לעצמו, דווקא כמי שחיים בדמוקרטיות ליבראליות, וכמי – שאני מקווה – מעריכים את החופש הפוליטי שלנו.

קץ ההיסטוריה

נקודת מוצא טובה לדיון על הקשר בין סכסוך רעיוני וסכסוך גיאופוליטי היא המאמר הידוע, היום כבר ידוע לשמצה, של פרנסיס פוקוימה – ״קץ ההיסטוריה״.

המאמר התפרסם בקיץ 1989, על רקע התמוטטות הגוש הסובייטי במזרח אירופה והפגנות סטודנטים בסין. ב-1989 בריה״מ עדיין לא התפרקה, אולם היה ברור שהיא איבדה את מעמדה כמעצמת העל השנייה של העולם. במדינות החסות שלה במזרח אירופה התחוללו מהפכות אנטי-קומוניסטיות ועלו משטרים פרו-מערביים [מקור]. בסין, הפגנות סטודנטים הסעירו את המדינה, והמפלגה הקומוניסטית נראתה כמי שחלוקה בינה לבין עצמה כיצד להגיב לדרישת הצעירים ליותר חופש פוליטי ויותר השתתפות בפוליטיקה המפלגתית של סין [ראו כאן]. בקיץ 1989 התרחשו גם הפגנות כיכר טיאנאנמן, שהפכו בתחילת יוני 1989 לטבח בכיכר טיאנאנמן.

במאמר ״קץ ההיסטוריה״ פוקוימה טוען שהתמוטטות הגוש המזרחי באירופה, והפגנות הסטודנטים בסין, מבשרים את קץ ההיסטוריה: האנושות מצאה את המערכת האידיאלית – הדמוקרטיה הליבראלית המערבית, ביחד עם כלכלת השוק החופשי – ועם נפילת בריה״מ והגוש הקומוניסטי המערכת האידיאלית הזו תשתלט על העולם. לא יהיו עוד מאבקים אידיאולוגים גדולים, והעולם אט-אט יהפוך יותר דמוקרטי, יותר ליבראלי, ויותר עסוק בכלכלה מאשר במלחמות בשם איזו אידיאולוגיה או לאום.

פרנסיס פוקוימה. מקור: ויקימדיה.

פוקוימה מבסס את התחזית הזו על טענה מעניינת: פוקוימה טוען שהמאבק בין מדינות מפותחות הוא קודם כל אידיאולוגי, לא אינטרסנטי. לטענת פוקוימה, שמתבסס על הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18 פרידריך הגל, העולם החומרי הוא תמונת ראי של התודעה – שינויים בתודעה מביאים לשינויים בעולם החומרי, משום שהתודעה מעצבת את העולם החומרי. לפי איך שאני חושב על העולם, כך אני מעצב אותו.

לפי הטענה הזו מאבקים בין מדינות הם קודם כל מאבקים תודעתיים, שיוצרים מאבקים חומריים – המאבק הגיאופוליטי כפי שאנו מכירים אותו. ביתר פירוט, המאבק הגיאופוליטי נובע מהגדרה של האינטרס הלאומי, שנובע מהאידיאולוגיה של המדינה. לדוגמה, גרמניה של תחילת המאה ה-21 מחזיקה באידיאולוגיה פציפיסטית שמדגישה שיתוף פעולה ודיאלוג. האינטרס הלאומי של גרמניה כזו היא לעבוד ביחד עם מדינות שונות, יריבות וידידות, מתוך מטרה לשמור על השלום.

לעומתה, גרמניה הנאצית החזיקה בעמדה שהמאבק הצבאי הוא המצב האידיאלי, ושהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה הוא כיבוש שטחים לשם הבטחת ״מרחב מחייה״. גרמניה כזו אינה מעוניינת בשיתוף פעולה ושימור השלום, אלא במלחמה. מדובר בשני המקרים באותה מדינה, אך אידיאולוגיות שונות יוצרות אינטרסים לאומיים שונים, שמניעים אחת לקדם שלום עולמי, בעוד אחרת להביא למלחמה עולמית.

אפשר להתווכח מה קודם למה, תודעה לחומר, או חומר לתודעה. במקרה שלנו, האם מדינות נלחמות משום אידיאולוגיות מנוגדות, או שאידיאולוגיות מנוגדות נובעות מהבדלים גיאוגרפים ותחרות לכוח בין מדינות? האם גרמניה פיתחה אידיאולוגיה מיליטנטית משום משהו ייחודי בתרבות הגרמנית, או שמה האידיאולוגיה המיליטנטית הייתה תוצר של התחרות לכוח בין גרמניה למעצמות הגדולות של אירופה – מעצמות שבמשך 300 שנה השתמשו בה בעיקר כשדה קרב? תהיה אשר תהיה התשובה, ברור שמאבק אידיאולוגי הוא ממד חשוב במאבק הגיאופוליטי, והוא יכול ממש להגדיר אותו.

שוב כדוגמה אנו יכולים לחשוב על גרמניה של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20. הגרמנים באותה תקופה לא ראו עצמם חלק מהמערב, אלא מחנה נפרד ויריב לו. הגרמנים ראו עצמם כעם בעל אידיאולוגיה ומאפיינים מנוגדים לתרבות המערבית של צרפת ובריטניה, כעם ייחודי ביבשת אירופה [מקור]. ומשום הראייה הזו, הם ראו לעצמם את הזכות לכוח ומעמד של מעצמה עולמית [מקור]. לפני מלחמת העולם הראשונה גרמניה דרשה לעצמה מעמד של מעצמה עולמית, מובילה למירוץ חימוש שהסתיים במלחמת העולם הראשונה.

גם אחרי המלחמה, גרמניה המשיכה לדבוק באידיאולוגיה האנטי-מערבית שלה. אחד האינטלקטואלים הגדולים של גרמניה באותה עת היה אוסוולד שפנגלר. שפנגלר היה בשנות ה-20׳ ושנות ה-30׳ של המאה ה-20 משהו דומה לד״ר יובל נוח הררי של ימינו, רק גדול יותר: שפנגלר זכה לפרסום עולמי הודות לספרו ״שקיעת המערב״, שם הציג תפיסה חדשה של ההיסטוריה האנושית לא כהתקדמות ליניארית, אלא כאוסף של תרבויות החוות מחזור חיים אורגני של לידה, בגרות, זקנה ומוות.

אוסוולד שפנגלר. מקור: ויקימדיה.

בגרמניה הספר היה פופולארי בין השאר מפני שהוא הסיר את האשמה מגרמניה למלחמת העולם הראשונה. לפי שפנגלר המלחמה הגדולה הייתה שלב הכרחי בהתפתחות התרבות המערבית, וגרמניה היא האוונגרד, חיל החלוץ, שיוביל את התרבות המערבית לשלב ההתפתחות האחרון שלה.

שפנגלר ראה בגרמנים את העם האירופי היחיד שראוי למשול בתרבות המערבית, את העם היחיד שעוד יכול למשול בתרבות המערבית [מקור]. בראייתו אירופה וגרמניה הן אותו דבר, והעם הגרמני הוא המגן היחיד מפני האיום האסיאתי של המזרח. מיותר לציין ששפנגלר היה לאומן וגזען. הוא כתב באימה איך ״הגזעים הצהובים״ של מזרח אסיה מאמצים את הטכנולוגיה המערבית ואיך הגזעים הצבעוניים עומדים להתקומם כנגד המערב [מקור].

יחד עם זאת, שפנגלר זכה למעמד של הוגה ואינטלקטואל ציבורי, והיה תומך נלהב של הנאצים – עד שהבין שהם, ובמיוחד היטלר, אינם מתאימים לשאת את ״הייעוד ההיסטורי״ של גרמניה [מקור].

העובדה שהיום גרמניה אינה רואה עצמה כמדינה אנטי-מערבית, אלא כמדינה מערבית ליבראלית התומכת בזכויות אדם ודמוקרטיה, היא אינה פרי המקרה. התבוסה הצבאית במלחמת העולם השנייה הביאה את גרמניה להגדיר מחדש את יחסה למערב ולאידיאולוגיה הליבראלית. אנחנו היום לא חוששים מאיום צבאי מצד גרמניה משום שגרמניה רואה את עצמה כחלק מהמערב.

בכל מקרה, חזרה לענייננו:

פוקוימה האמין שב-1989 דבר דומה למה שקרה לגרמניה הנאצית מתרחש, הפעם עם הקומוניזם. התמוטטות הגוש הסובייטי, המשבר הכלכלי בבריה״מ והעליונות החומרית של המערב הוכיחו לדעת פוקוימה את העליונות של הדמוקרטיה הליבראלית ושל מנגנון השוק החופשי. כפי שהמערב הביס את הפאשיזם והנאציזם במלחמת העולם השנייה וכך הוכיח את העליונות שלו על האידיאולוגיות האלו, כן התבוסה של בריה״מ במלחמה הקרה הייתה, בעיני פוקוימה, קודם כל התבוסה של הרעיון של בריה״מ אל מול הרעיון של המערב, התבוסה של הדיקטטורה והתכנון המרכזי של הכלכלה מול הדמוקרטיה הליבראלית והכלכלה החופשית.

נפילת חומת ברלין ב-1989. מקור: AP.

חשוב להבהיר שהכוונה ב״דמוקרטיה ליבראלית״ אינה במובן הפופולארי היום של המילה ״ליבראלי״, של שמאל חברתי, של פרוגרסיביות. הכוונה בדמוקרטיה ליבראלית היא לדמוקרטיה שהיסודות שלה הן זכויות הפרט ובה מערכת החוק נועדה קודם כל להגן על זכויות הפרט, כמו חופש הדיבור והזכות לרכוש, מפני המדינה.

פוקוימה האמין ב-1989 שהעידן של מלחמות גדולות בין מעצמות הסתיים. עם הניצחון של הדמוקרטיה והשוק החופשי על הטוטליטריות הקומוניסטית, הוא האמין שהן יתרחבו ויכסו את שאר העולם. סין תהפוך דמוקרטית וליבראלית, כמו המדינות האחרות של מזרח אסיה. רוסיה תצטרך להחליט אם להצטרף לגוש הדמוקרטי, או להיתקע עם הלאומנות הרוסית. הפוליטיקה העולמית תנוע יותר ויותר לצורה של תחרות כלכלית, והמעצמות הגדולות יקבעו לא על בסיס מספר הטנקים או הטילים שלהן, כי אם על בסיס התמ״ג והפרודקטיביות שלהן.

פוקוימה טעה. השאלה היא למה.

חזרתה של האוטוקרטיה

30 שנה עברו מפרסום המאמר ״קץ ההיסטוריה״ וסין לא הפכה דמוקרטית יותר, אלא טוטליטרית. האביב הליבראלי של חו ג׳ינטאו בתחילת שנות ה-2000 הוחלף בחורף הטוטליטרי של שי ג׳ינפינג. המפגינים של כיכר טיאנאנמן נדרסו תחת טנקים, והמפלגה הקומוניסטית היום שולטת ביתר עוצמה בחברה הסינית כולה.

רוסיה לא הפכה ליבראלית אלא אוטוקרטית, ולמרות שיש לה תמ״ג קטן משל האיחוד האירופי או ארה״ב, היא שמרה על מעמדה כמעצמה גדולה באירו-אסיה. היום אנחנו רואים איך רוסיה, באמצעות איום במלחמה, מביאה את המעצמות הכלכליות הגדולות של וושינגטון ובריסל לשולחן המשא ומתן, להקשיב לדרישותיה.

הפוליטיקה העולמית ממשיכה להתנהל על בסיס חישובי כוח וספירת טנקים וטילים, כשהכלכלה מהווה היבט חשוב אך משני בתחרות לכוח – שוב, לרוסיה אין כוח כלכלי רב, אך יש לה כוח צבאי וכוח פוליטי רב. ארה״ב וסין פוגעות זו בזו כלכלית, עם מכסים ואיסורי השקעה, בשביל לנצח בתחרות על כוח.

אפילו בנוגע להתפשטות הדמוקרטיה פוקוימה היה אופטימי מדי: מאז תחילת שנות ה-2000 מספר הדמוקרטיות ומספר הלא-דמוקרטיות בעולם כמעט ולא השתנה, עם מדינות העולם מתחלקות כמעט שווה בשווה 50% דמוקרטיות ו-50% לא דמוקרטיות. המערכת האידיאלית שהייתה אמורה לכבוש את העולם לא ממש מתקדמת לשם.

מצב הדמוקרטיה בעולם – גווני כחול דמוקרטיות, גווני אדום אוטוקרטיות, גווני סגול משטרים היברידים.

קל לראות שהחיזוי של פוקוימה לא התממש. השאלה היא למה. אם נקבל את ההנחה שסכסוכים לאומיים נובעים מאידיאולוגיות מתחרות: מה האידיאולוגיה שמתחרה היום עם הדמוקרטיה הליבראלית של המערב? אם יש היום תחרות גיאופוליטית בין המערב לרוסיה וסין, מהו הוויכוח האידיאולוגי שמתחולל ביניהן?

התשובה היא פשוטה:

סין ורוסיה מסכימות שכלכלה מתוכננת ללא מנגנון מחירים של שוק חופשי נכשלה [מקור]. הן שתיהן מדינות עם מנגנון מחירים של שוק חופשי, גם אם קיימת אצל שתיהן התערבות ממשלתית בכלכלה. מה שהן לא מסכימות עם המערב הוא שדמוקרטיה ליבראלית עליונה יותר על מודלים פוליטיים אחרים. יותר מזה: הן מאמינות שמודלים אוטוקרטים, בהם כוחה של המדינה גדול מזכויות הפרט של האזרח, עליונים על המודל של דמוקרטיה ליבראלית [מקור]. הן גם לא מסכימות שרק דמוקרטיה ליבראלית היא הדמוקרטיה האמתית היחידה.

סין ורוסיה שתיהן רואות בדמוקרטיה הליבראלית מודל כושל ואפילו לא מודל דמוקרטי. דמוקרטיה ליבראלית במערב מתאפיינת באי-שוויון כלכלי גבוה. בדמוקרטיות המערביות לעשירים כוח פוליטי רב יותר מלאזרח הפשוט [מקור]. האם סין, בה המפלגה שולטת במדינה, לא יותר דמוקרטית ממדינה מערבית בה שולטים ״תאגידים״?

וזה לא הכול: דמוקרטיות ליברליות מתקשות להגיב למשברים, כמו משבר הקורונה. לאורך 2020 ראינו את סין, ועיתונאים מערביים, מהדהדים את הרעיון שסין הצליחה משום מערכת השלטון האוטוקרטית שלה. כבר בפברואר 2020, בעוד חלקים מהמדינה עדיין תחת סגר, ה-Global Times, השופר הלאומני של המפלגה, הדגיש את ״התגובה האיטית״ של מדינות מסוימות למגפה וציין שכל אותן מדינות המתקשות להתמודד עם המגפה שוות באוכלוסייתן למחוז אחד בסין [מקור]. בתוכנית ״פגוש את העיתונות״ במרץ 2020 צ׳אק טוד, עיתונאי, תהה בראיון עם ד״ר אנתוני פאוצ׳י האם יכול להיות שהמשטר האוטוקרטי של סין הוא מה שעזר לה להתמודד עם המגיפה [מקור]. מאמר ב-Wall Street Journal, גם הוא ממרץ 2020, השווה בין התגובה הכושלת של הדמוקרטיות וזו של סין ותהה האם המודל הפוליטי הסיני הוא סוד ההצלחה [מקור], נקודה שה-Global Times שמח להדגיש – שהודות למערכת השלטון שלה סין הצליחה להתמודד כל-כך טוב עם הקורונה [מקור].

ודמוקרטיה ליבראלית גם חשופה לפופוליזם, אלימות וחוסר יציבות. המהומות ב-6 בינואר 2021 בגבעת הקפיטול, ובכלל הנשיאות של טראמפ, נתפסות כהוכחה לכישלון של הדמוקרטיה האמריקנית, וכהוכחה נוספת לחוסר היציבות של המודל הפוליטי של המערב. יום אחרי המהומות בקפיטול, במאמר מערכת מה-7 בינואר 2021, ה-Global Times טען שהמהומות הן הוכחה להתמוטטות הפנימית של ארה״ב [מקור].

מה שסין ורוסיה בעצם טוענות הוא שפוקוימה צדק חלקית. ההתמוטטות של בריה״מ הוכיחה את הכישלון של מערכת כלכלית מתוכננת מלמעלה. היא לא הוכיחה את הכישלון של מודל פוליטי אוטוקרטי, בו למדינה כוח בלתי מוגבל על היחיד. להפך – כשבריה״מ התמוטטה היא הייתה בתהליך של רפורמות פוליטיות דמוקרטיות במקביל לרפורמות כלכליות. אולי אם הייתה נוקטת בגישה הסינית – של רפורמות כלכליות ביחד עם אחיזה יציבה של המפלגה בשלטון – בריה״מ לא הייתה מתמוטטת.

וסין ורוסיה לא מסתפקות רק בביקורת על הדמוקרטיה המערבית, אלא גם מעוניינות להציג מודלים ורעיונות מתחרים לאלו של המערב. סין מקדמת מודל פוליטי בו לזכויות כלכליות יש עדיפות על זכויות פוליטיות. המדינה מחוייבת קודם כל לפיתוח הכלכלי של החברה, לפני שהיא מחויבת לזכויות הפרט. המדינה הסינית היא דמוקרטית בכך שהיא שלטון העם – המפלגה כמייצגת של העם – למען העם – המפלגה כמי שעוזרת לעם. נכון שהיא לא ליבראלית, אך היא כן דמוקרטית [מקור].

לעומת סין, לרוסיה אין מודל אידיאולוגי ברור שיתחרה עם המערב, אך כן יש לה כמה רעיונות. אחד מהם הוא הרעיון של ״דמוקרטיה ריבונית״, לפי ההגדרה של דמוקרטיה וריבונות נקבעים ע״י החברה במדינה, כלומר הם מושגים לא בעלי משמעות אוניברסאלית אלא משמעות תרבותית ייחודית לאותה תרבות [מקור]. הדמוקרטיה הרוסית היא דמוקרטיה לא מפני שהיא דומה לדמוקרטיה המערבית, אלא מפני שכך הכריז עליה העם הרוסי. הרעיון של דמוקרטיה ריבונית בעצם בא לנטרל כל ביקורת על רוסיה, ולחשוף את הצביעות של הדמוקרטיה המערבית – שטוענת שהיא אוניברסאלית, אך נכשלה לעבוד במדינות כמו אפגניסטן ועיראק.

השלטון הרוסי גם מצייר את עצמו כשמרן, כמי שמתנגד לפרוגרסיביות המערבית. ביטוי ברור לדבר אפשר למצוא למשל במאמר של ד״ר סרגיי קרגנוב על כך שרוסיה צריכה להיות בעמדת תקיפה במלחמת הרעיונות מול הפרוגרסיביות המערבית [מקור]. ד״ר קרגנוב היה יועץ אסטרטגי לפוטין ונחשב עד היום לאחד ההוגים החשובים ביותר של רוסיה בתחום של אסטרטגיה לאומית [מקור]. ד״ר קרגנוב קורא לרוסיה לעמוד בראש מחנה ״הנורמליים״, אלה שחושבים שאישה היא אישה, וגבר הוא גבר, ושהייעוד הכי חשוב של היחיד בחייו הוא השירות של המשפחה, של הקהילה, של המדינה ושל אלוהים -אם הוא מאמין בו. הד לדברים אפשר למצוא בראיון של פוטין ל-financial times מ-2019, שם קבע שהליברליזם הפך מיותר [מקור].

כמו לפני מלחמות העולם, יש כאן בבירור תחרות אידיאולוגית בין שני מחנות. סין ורוסיה רואות בעצמן מתחרות אידיאולוגיות עם המערב, אלטרנטיבות אידיאולוגיות למערב. שתיהן רואות במערב מי ששוקע בעוד כוחן עולה [מקור]. הן רואות בו חלש, מנוון, מי שאינו יכול ואינו רוצה להתמודד עם המשברים החדשים של העולם. במשך מאות שנים הוא החזיק בעליונות הכלכלית והצבאית של העולם, אולם היום, עם הכוח הכלכלי של סין הטוטליטרית ועם העוצמה הצבאית של רוסיה האוטוקרטית, כבר לא כל-כך ברור אם המערב עדיין מחזיק בעליונות, אם בכלל הרעיונות שלו והמודלים שלו עוד רלוונטים לעולם. שמא העתיד הוא שייך לאוטוקרטיות?

בחזית

מה אנחנו צריכים לקחת מכל זה?

ראשית, שיש כיום קרב אידיאולוגי, יש וויכוח האם הדמוקרטיה הליבראלית שכולנו מעריכים היא באמת המודל הרצוי או לא. וזה לא וויכוח שקורה רק באקדמיה או מעל בימות של אירועים בינלאומיים. הוא וויכוח שקורה בינינו, בתוכנו, יום יום. הטיעון שהבאתי לפני כמה פסקאות – האם סין לא יותר דמוקרטית מהמערב שנשלט ע״י תאגידים – הוא טיעון ששמעתי לא פעם מאנשים שחיים היום בישראל.

אני פוגש אנשים שמתרשמים מאוטוקרטיות או מבקרים את המודל הדמוקרטי מבלי להבין עד הסוף מה הם מהללים או מבקרים – את הדריסה של זכויות פוליטיות ע״י שלטון מרכזי. שמעתי אנשים מדברים על ההצלחה של סין עם הקורונה, מעריצים את ההצלחה הכלכלית של האמירויות הערביות, מדברים על כמה הדמוקרטיה שלנו ״דפוקה״ וכמה אין באמת הבדל בין לחיות בדיקטטורה ולחיות בדמוקרטיה.

זה פשוט לא נכון.

אנחנו חיים בחברה בה אפשר להעלות פוסטים שמבקרים את השלטון מבלי לפחד מה יקרה לנו מחר. אנחנו חיים בחברה בה ניתן להביע את דעתנו ללא חשש מאלימות. אנחנו יכולים לבחור איפה לחיות, במה לעסוק, למי להצביע, ללא מגבלה.

האם המצב אידיאלי? לא. האם אין אלימות שלטונית? יש. האם יש חשש תמידי שהחופש הזה עלול להילקח? וודאי.

יש גם אי-שוויון ועוני ופופוליזם והקצנה ואלימות ברשתות החברתיות ועוד הרבה רעות חולות – אבל אסור לנו לשפוך את התינוק עם המים. אנחנו חיים בחברה חופשית וזה אינו דבר מובן מאליו. אסור לנו לבלבל בין ביקורת לגטימית על בעיות במדינה, ובין ביקורת על עצם המערכת שמאפשרת לנו ביקורת.

שנית, אנחנו צריכים להכיר בכך שרוסיה וסין לא תופסות את עצמן רק כמעצמות מתחרות למערב בתחום הפוליטי או הכלכלי – אלא גם כמי שבאות להחליף את הדומיננטיות הרעיונית שלו. הן באמת רואות במאבק הזה כמאבק היסטורי, שיכריע את גורל האנושות – לאיזה כיוון היא תלך. הממד האידיאולוגי הוא עוד גורם שמבטיח שהתחרות ביניהן לא תתמתן עם הזמן, אלא רק תעמיק.

100 פרקים

בדרך כלל בסוף הפרק אני מסכם על מה דיברנו. אני חושב שבנושאים כאלה, של דיונים פילוסופים, אין ממש מה להסכים, ואולי יותר נכון להגיד שלא רצוי לסכם- אני נותן לכם את מה שעסקנו בו כחומר למחשבה.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא להגיד לכם – תודה. יש כאן עוקבים שאיתי מהפרק הראשון של פל״ג. עוד מלפני שפל״ג בכלל הושק. 100 פרקים הם לא סתם – הם הופכים את פל״ג לאחד מגופי הידע הכי גדולים בשפה העברית לניתוח גיאופוליטי מעמיק. וגוף הידע הזה קיים בשבילכם, בשביל לעזור לכם להבין את העולם, ובתקווה להצליח בו. פל״ג, אני כל הזמן מדגיש, הוא בשבילכם – בשביל העוקבים. פרקים לא פעם נולדים מבקשות או שאלות של עוקבים. אני זמין במייל, בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדין – איפה שתרצו. אתם מוזמנים לבקש נושאים, לשאול, להתעניין – כל 100 הפרקים הם שלכם ובשבילכם. ואני מקווה שאתם תהיו איתי, ועוד רבים כמוכם, כשנחגוג את הפרק ה-200. תודה לכם.




פלג 99: סקירה עולמית 2022

תקציר

  1. 2022 תתאפיין ע״י 4 מגמות גדולות:
    1. הקורונה תשאר איתנו, והעולם יצטרך ללמוד כיצד לחיות איתה כמחלה אנדמית.
    2. בעיות כלכליות ודמוגרפיות בסין – בייג׳ין תגדיל את האשראי וההשקעות במשק כדי לשמור על צמיחה של מעל 5% ב-2022, ותנסה לפתח דרכים חדשות לעודד ילודה בקרב הציבור הסיני.
    3. האנרכיה העולמית תמשיך, אך גם יתגבש הסדר העולמי הרב-קוטבי החדש – בתחילת ינואר ארה״ב ורוסיה יפגשו בשביל לעסוק בדרישות הרוסיות, ובמזרח אסיה המדינות מתחילות להסתדר לשני מחנות: אמריקני וסיני.
      1. חשוב לשים לב בהקשר של האנרכיה העולמית גם למחירי המזון הגבוהים היסטורית בעולם. 2022 צפויה להמשיך לראות מחירי מזון גבוהים, מה שישפיע לרעה על היציבות של כלכלות מתפתחות והמצב הכלכלי של שכבות חלשות במדינות מפותחות.
    4. חדשנות טכנולוגית, שתונע ע״י התחרות הגיאופוליטית, הצורך של חברות לארגן מחדש את שרשרות האספקה שלהן וגידול משמעותי בהון סיכון (הכסף שזרם לתעשיית ההון סיכון הכפיל את עצמו מאז 2020).
      1. במיוחד יהיה מעניין לעקוב אחר הפריסה של אינטרנט לוויני, עם אמזון, starlink ו-OneWeb כולן צפויות להתחיל או להרחיב את הרשתות שלהן ב-2022.
  2. האירועים והמקומות החשובים של 2022:
    1. אפגניסטן תמשיך בהדרדרות למדינה נכשלת ומוקד אי-יציבות. חוסר היציבות באפגניסטן מקרין לרעה על פקיסטן, מה שבתורו פוגע בהשקעות הסיניות במדינה – בדיוק כפי שהערכתי בקיץ 2021.
    2. באתיופיה התיגרים נדחקו אחורה לתיגראי, ולא ידוע כרגע אם אבי אחמד, ראש הממשלה, מתכוון לדחוף פנימה לתיגראי. בכל מקרה, כפי שהערכתי שום קבוצה אתנית גדולה לא קמה לעזרת התיגרים אלא להיפך – מדינות אתיופיה העדיפו לתמוך בממשל המרכזי של אבי אחמד מול התיגרים.
    3. בנוגע למתיחות באוקראינה, ב-10 בינואר ארה״ב ורוסיה עתידות להיפגש בשביל לדון בהסדר ביטחון חדש, וסביר שנראה ירידה במתיחות מסביב למדינה ברבעון הראשון של 2022.
    4. שיחות הגרעין בווינה התחילו סבב חדש, ויש אופטימיות זהירה שהן יצליחו, לאור דיווחים שהאיראנים מוותרים על חלק מהדרישות שלהם.
    5. ב-8 בנובמבר יערכו בחירות האמצע בארה״ב. סיכוי סביר שהרפובליקנים ישיגו רוב בשני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט – ויהפכו את ממשל ביידן למשותק.
    6. בנובמבר גם יערך הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של סין, בה שי ג׳ינפינג יועמד לבחירה מחדש כמזכיר הכללי של המפלגה.
  3. תחזיות:
    1. 90% שארה״ב תסכים להפסיק את התפשטות נאט״ו מזרחה.
    2. 90% שצינור Nord Stream 2 יאושר להפעלה השנה.
    3. 70% שארה״ב ואיראן יחזרו להסכם הגרעין עוד השנה.
    4. 80% איראן תקבל הקלה בסנקציות על תעשיות האנרגיה והבנקים, כמו גם על הכלכלה האזרחית, אך לא תראה הקלה בסנקציות הקשורות לתמיכה ומימון טרור.
    5. 95% שההסכם אליו יחזרו לא יתייחס לתוכנית הטילים האיראנית או לפעילות האזורית שלה, ויהיה בעצם העתק של הסכם הגרעין מ-2015.

להורדת הפרק – קישור.

סיכמנו בשבוע שעבר את 2021 וקראנו לה ״שנת האנרכיה הראשונה״. עכשיו הגיע הזמן להעריך מה מצפה לנו בשנה הבאה? מתיחות גיאופוליטית כמובן תישאר, ועמה נקודות החיכוך הקבועות בין המעצמות: אוקראינה, טאיוואן וכנראה שגם פקיסטן והקווקז יככבו בשנה הקרובה. אולם מה מעבר לזה? למה אנחנו יכולים לצפות בשנת 2022? בסקירה השנתית הנוכחית נעשה משהו טיפה שונה משנה שעברה – במקום להסתכל על העולם דרך מגמות ורבעונים, נסתכל עליו דרך מגמות ואירועים בזמן ובמקום. ננסה לסמן את המגמות המעניינות של שנת 2022, ואת האירועים שכנראה יעצבו במידה רבה את השנה.

המגמות הגדולות של 2022

המגמה הראשונה והכי חשובה שצריך לא רק להכיר אלא גם להפנים היא שהקורונה עדיין אתנו, והיא תישאר אתנו. ווירוס הקורונה קרוב לוודאי לא יעלם מהעולם. יש מעט מאוד מחלות ויראליות שהצלחנו כבני-אדם להכחיד. למען האמת יש בדיוק שתיים: אבעבועות שחורות ודבר הבקר [מקור]. לא סביר שנראה את המחלה נכחדת בימי חיינו.

החדשות הטובות הן שהקורונה כנראה תהפוך מפנדמית (pandemic) לאנדמית (endemic) [מקור]. חסינות עדר נבנת עבור הווירוס, ולאט לאט הווירוס כנראה יהפוך פחות קטלני. אנחנו כבר לא נחשוש מהתפרצויות, ו-ווריאנטים חדשים פחות יטרידו אותנו. מה שנצטרך ללמוד ב-2022 הוא איך לחיות עם הווירוס.

החדשות הטובות הן שנראה שהוריאנט החדש, אומיקרון, הוא כנראה תחילת הפיכתה של הקורונה למחלה אנדמית. הווירוס מדבק מאוד, יותר מדלתא [מקור]. מצד שני, דיווחים ראשונים מראים שהוא פחות חמור מדלתא [מקור]. יכול להיות שהוריאנט הזה יביא אותנו לחסינות עדר, ידחוק וריאנטים אחרים, קטלניים יותר, ויתן לנו לחזור לשגרה חדשה עם הקורונה כעוד מחלה אנדמית. כמו שפעת למשל.

עבור חלק מהעולם אלו חדשות טובות. עבור חלק אחר לא כל-כך.

בסיכום הרבעון השלישי של 2021 הבחנו בשלושה אזורים שונים בעולם והתגובה שלהם לקורונה: אלו שלומדים לחיות איתה. אלו שמנסים להדביר אותה. ואלו שאין להם ברירה אלא לחיות איתה. הקבוצה הראשונה, אלו שלומדים לחיות מורכבת בעיקר ממדינות מערביות, שמשתמשות בשילוב של חיסונים, בדיקות ועוד מעט תרופות כדי לטפל במחלה. הקבוצה האחרונה, אלו שחייבים לחיות, מורכבת מעיקר ממדינות מתפתחות שעדיין לא קיבלו מספיק חיסונים ואין להן את המשאבים לנהל סגרים או מערכי בדיקות גדולים.

ביניהן נמצאות מדינות שדוגלות באפס קורונה, כמו סין [מקור]. ווריאנט אומיקרון הוא חדשות רעות לאלו שמנסים להדביר את המחלה [מקור]. מדיניות אפס קורונה שואפת לדאוג שרוב הציבור, רוב הזמן, יהנה מחיים רגילים. המדיניות עובדת ע״י זיהוי מהיר של התפרצויות והטלת סגרים, ככה שמוקד ההתפשטות נבלם ואז נותנים לו לדעוך. אבל מה קורה כשיש עוד ועוד מוקדים? מה קורה כשההתפרצות לא דועכת אחרי שבוע?

בסוף דצמבר סין הטילה סגר על העיר שיאן (Xian) במרכז סין, עיר בת 14 מיליון תושבים. שיאן נתונה לסגר כבר כמעט שבועיים, סגר חריף כמו זה שהוטל בתחילת 2020 – לאנשים אסור לצאת מהבית חוץ מקניות מזון הכרחיות [מקור]. ככל שהתדירות והאורך של הסגרים האלו יגדל, כן יגדל השיבוש הכלכלי בסין והמחיר הפסיכולוגי שאזרחי המדינה יאלצו לשלם בשביל ״0 קורונה״. הדבר יפגע בכלכלה הסינית: הצריכה תעמוד במקום, והממשלה תצטרך להתערב בשביל לשמור על צמיחה של מעל 5% ב-2022. וזו המגמה השנייה שלנו ל-2022: בעיות כלכליות ודמוגרפיות בסין.

איך שגלגל מסתובב לו

אנחנו נראה ב-2022 את סין מגדילה את ההשקעה הממשלתית בכלכלה בשביל לשמור על צמיחה. משום שההשקעות אינן פרודקטיביות, יחס החוב לתמ״ג של סין ימשיך לגדול, והכלכלה תתקשה לפתח מקורות צמיחה אחרים חוץ מהשקעות.

הערכתי כבר ב-2021 שנראה את זה קורה משום שתי בעיות מרכזיות של סין: בעית החוב, ובעית הדמוגרפיה. שתי הבעיות יככבו ב-2022.

על בעית החוב הרחבתי במספר מקומות, כולל בקיסר אדום [ראו כאן]. בקצרה, מאז 2008 הצמיחה בתמ״ג של סין תלויה בגידול בחוב שלה. הממשל הסיני מנסה כל כמה שנים להשתלט על החוב, ואז כשהוא רואה את הפגיעה בצמיחה הוא מפסיק.

הקורבן האחרון בניסיון להשתלט על החוב הוא מגזר הנדל״ן. בייג׳ין צמצמה את הגישה של יזמים לאשראי וכתוצאה מכך יזמים גדולים, הגדול שבהם Evergrande, התחילו לסבול מקשיי נזילות משמעותיים ב-2021 [ראו כאן]. הבעיה שהאטה בשוק הנדל״ן בסין מאיימת להאט את הכלכלה כולה. אז בייג׳ין הודיעה שהיא מתכוונת להגדיל את ההשקעה בתשתיות, הודיעה על הקלות ליזמי נדל״ן, והבנק המרכזי של סין חתך את הריבית בשביל לדחוף עוד אשראי לשוק.

2022 היא שנה חשובה פוליטית למפלגה ולשי, משום שבסופה יערך הקונגרס ה-20. אז אין סיכוי שסין לא תעמוד בצמיחה של מעל 5% השנה. הם יזרקו את הכול כולל הכיור אם צריך.

ובעיית החוב אינה לא הבעיה היחידה.

בניתוח מס׳ 69 עסקנו בהרחבה במפקד האוכלוסין האחרון של סין שהתפרסם ב-2021. ראינו שם שהמצב הדמוגרפי של סין גרוע מאוד – שיעור הילודה בפועל שנמדד בסין נמוך יותר מהמודל הפסימי של האו״ם [מקור]. המשמעות היא שאם בייג׳ין לא תצליח לעודד את הילודה, אוכלוסיית סין תצטמק בחצי עד 2100. היא עלולה להתחיל להצטמק כבר ב-2023 [מקור].

מה שאנחנו הולכים לראות ב-2022 הוא את בייג׳ין מנסה למצוא דרכים לעודד אנשים להביא עוד ילדים. היא כבר מציעה סבסוד למעונות ויותר ימי חופשה לאימהות [מקור]. היא אולי תנסה ללחוץ חברי מפלגה להביא שלושה ילדים [מקור].

בניגוד למה שמקובל לחשוב, גם מדינות טוטליטריות כמו סין לא יכולות פשוט להקיש באצבעות ולשנות מגמות דמוגרפיות. מדינות יכולות להציע שלל כלים ותוכניות לעודד ילודה, אך השינוי בפריון הכולל הוא בדרך כלל קטן – במקום 1.5 ילדים לאישה במהלך חייה, תוכניות יכולות להגדיל את המספר ל-1.7 או 1.8 [מקור]. הגורמים שמשפיעים על הפריון הם לא רק כלכלים. חברות בהן יש חוסר-שוויון חריף במטלות הבית – מצפים מהאישה שתעשה את כל עבודות משק הבית, בעוד הגבר נדרש בעיקר לעבוד – הן גם חברות שסובלות משיעור ילודה נמוך, לדוגמה יפן או דרום קוריאה [מקור].

בכל מקרה, ב-2022 נראה את בייג׳ין מנסה למצוא פתרונות לירידה בילודה. גם אם היא תצליח, התוצאות של שינוי במגמה לא יורגשו עד שהילדים יכנסו לשוק העבודה – אי-שם ב-2045 או 2050. עד אז בייג׳ין תצטרך להתמודד עם הכפלה של מספר הגמלאים שלה, והעול הכלכלי והחברתי שהכפלה כזו תגרום.

אנרכיה גלובאלית

המגמה השלישית החשובה של 2022 היא כמובן האנרכיה הגלובאלית שלנו. משום שאני לא רוצה להישמע כמו תקליט שבור, אני אדגיש בקצרה מה צפוי שימשך מ-2021, ומה הדברים החדשים שאפשר לצפות להם ב-2022.

מה שצפוי שימשך מ-2021 הוא החיכוך ומירוץ החימוש בין המעצמות. היחסים בין ארה״ב לסין לא ישתפרו. טאיוואן, ההימלאיה, ים סין הדרומי, מזרח אירופה – ימשיכו להיות נקודות חיכוך ועם פוטנציאל לעימותים חמושים. ארה״ב, סין, רוסיה, וכמוהן מעצמות כמו בריטניה, יפן והודו, ימשיכו בבניית הכוח הצבאי שלהן. אנחנו נראה עוד דיווחים על טילים היפרסונים, על מל״טים אוטונומים, ואיך מדינות מגדילות את ההשקעה בהבאת קווי אספקה קריטים וטכנולוגית קריטיות אליהן.

מה שכן יהיה חדש ב-2022 הוא הניסיון לגבש את הסדר העולמי הבא. ציינתי את זה כבר בסיכום של 2021: תקופה של אנרכיה גלובאלית היא גם התקופה בה מתגבש הסדר העולמי הבא [ראו כאן].

אנחנו כבר רואים את תחילתו של הסדר הבא: רוסיה והמערב עומדים לערוך מספר פגישות בינואר שמטרתן להסדיר את ההתרחבות של נאט״ו במזרח אירופה וליצור, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, את הבסיס לאזור השפעה רוסי [מקור]. הערכתי בסוף דצמבר בניתוח מס׳ 97 שהאמריקנים יסכימו לעצור את ההתפשטות של נאט״ו, ואני עדיין מאמין שזו האופציה הסבירה ביותר [ראו כאן]. מזרח אירופה היא אזור אסטרטגי משני עבור וושינגטון, והיא לא מתכוונת להשקיע יותר מהמינימום בה.

אלו לא חדשות טובות עבור אוקראינה, אך אלו חדשות טובות לסדר הגלובאלי. ארה״ב ורוסיה קרוב לוודאי יגיעו למספר הסכמים חדשים בנוגע להתרחבות של נאט״ו, פריסה של נשק גרעיני במזרח אירופה ויצירת מנגנון חדש לטיפול בקונפליקטים. אם אנחנו רוצים למנוע מלחמת עולם שלישית, זו הדרך – ע״י יצירת מנגנון תקשורת ונורמות שיוכלו לעזור להוריד את המתיחות במזרח אירופה בטווח הארוך.

לעומת זאת, במזרח אסיה היחסים נותרים מתוחים. סין וארה״ב מתקשות להסכים על קווים מנחים, משום שהן משחקות משחק סכום אפס: ארה״ב לא תשלים מרצונה עם אזור השפעה סיני במזרח אסיה, ואזור השפעה כזה הכרחי לסין בשביל לשמור על היציבות שלה בטווח הארוך [ראו כאן]. התוצאה של זה תהיה שהאזור יעבור פולריזציה, קיטוב, בו מדינות יצטרכו להחליט עם מי משתי המעצמות הן הולכות. מזרח אסיה תזכיר את אירופה במלחמה הקרה.

אנחנו כבר רואים תנועה של שחקנים שונים לאחד ממרחבי ההשפעה: קמבודיה וסין חיזקו בשנה האחרונה את הקשרים הביטחוניים והדיפלומטים שלהן [מקור]. הפיליפינים התרחקו מסין, חוזרים למחנה האמריקני [מקור]. נראה שגם אינדונזיה מתקרבת לארה״ב, עם מספר הסכמי ביטחון שנחתמו בין המדינות, ביניהן הסכמה על הקמת דיאלוג אסטרטגי ביניהן [מקור].

המפנה של אינדונזיה הוא מפנה חשוב: משום המיקום הגיאוגרפי שלה, אינדונזיה היא קריטית לכל מאמץ אמריקני להכיל את סין במזרח אסיה. יושבת בשער של ים סין הדרומי לאוקיינוס ההודי, אינדונזיה היא קריטית לאזור ההשפעה הסיני במזרח אסיה, ומכאן גם חשובה לארה״ב כדי למנוע את התגבשות האזור הזה. נעקוב מקרוב אחר השיפור ביחסים בין המדינות.

כחלק מהאנרכיה הגלובאלית שלנו ימשיכו גם השיבושים בשרשרות אספקה ומחירי מזון גבוהים. החדשות הטובות הן שבהנחה ולא יהיו שיבושים בתפוקת גז ונפט, מחירי האנרגיה כנראה יתחילו לרדת החל מהרבעון השני של 2022 [מקור].

אולם חוץ מאנרגיה לא נראה עוד הקלות משמעותיות: השיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות – בעיקר בשבבים ושינוע ימי – לא צפויים להסתיים לפני 2023, אם לא מאוחר יותר [מקור]. המשמעות היא המשך עליית מחירים, בעוד יצרנים וספקים מחפשים דרכים לארגן מחדש את שרשרות האספקה שלהם.

בנוסף, עלייה במחירי האנרגיה הביאה לעלייה במחירי הדשנים [מקור] שכנראה תתבטא בעלייה נוספת במחירי המזון ב-2022 [מקור]. אנחנו כבר נמצאים ברמת מחירים גבוהה היסטורית, עם עלייה חדה במחירי המזון מאז מאי 2020. עלייה במחירי המזון תשפיע לרעה על היציבות של מדינות מתפתחות, ותפגע בשכבות החלשות במדינות מפותחות. אי-השקט של 2021 ימשיך ב-2022 ואנחנו נעקוב אחר מהומות וחלילה הפיכות חדשות בעולם המתפתח.

חדשנות טכנולוגית

יחד עם האנרכיה הגלובאלית, חשוב לשים לב גם למגמה חיובית מאוד של 2022 – חדשנות טכנולוגית. מאז 2020 כמות הכסף שזרמה להון סיכון הכפילה את עצמה [מקור]. גופים שמסורתית נמנעו מלהיכנס לתעשייה, כמו קרנות הון לאומיות ופנסיה, מתחילים להצטרף לתעשיית ההון סיכון [מקור].

דיברנו לאורך 2021 איך התחרות הגיאופוליטית בין מעצמות, ביחד עם שיבוש בשרשרות האספקה, מעודדים מדינות וחברות להשקיע בטכנולוגיות חדשות [ראו כאן]. הגידול בהון סיכון יהיה עוד כוח שישפיע לטובה על החדשנות הטכנולוגית, ע״י הגדלת המימון הזמין ליזמים. זה לא אומר שלא יהיו חברות הזנק שיכשלו, או שאפילו יוקמו חברות בשביל לגנוב כסף ממשקיעים. גידול בהון בכל תעשייה מוביל לספקולציה ושחיתות. אולם היתרון בהון סיכון שגם אם 9 מתוך 10 חברות יכשלו, האחת שתצליח לפתח מוצר מהפכני תשנה בצורה משמעותית את חיינו.

אילו טכנולוגיות? ב-2022 יזמים מתכוונים להרחיב את התחום של ״חוות אנכיות״, מתחמים שמאפשרים גידול מזון גם במקומות צחיחים או קשים לגידול כמו דנמרק ואיחוד האמירויות [מקור]. תעשיית תיירות החלל צפויה להמשיך לצמוח, מקדמת אותנו לקראת טיסות מסחריות לחלל – אולי לא לאנשים פרטיים, אך כן לעסקים שצריכים להציב לווינים [מקור]. וזו אולי המגמה הכי מעניינת לשים לב אליה ב-2022: הפריסה של רשת אינטרנט גלובאלית, מבוססת לוויינים.

כיום רוב האינטרנט שלנו תלוי בכבלים, אם אלו סיבי הנחושת בקירות הבית שלנו או סיבים אופטים על קרקעית האוקיינוס. הצורך בתשתית קרקעית מגביל את הגישה לאינטרנט עבור חלקים משמעותיים מאוכלוסיית העולם: האו״ם מעריך שכשליש מאוכלוסיית העולם מעולם לא השתמשה באינטרנט, כמעט 3 מיליארד בני אדם [מקור].

היעדר אינטרנט פוגע באנשים ופוגע ביכולת הצמיחה של תעשיית המידע. עבור אנשים, האינטרנט מציע יכולת לעבוד וללמוד מרחוק – משהו שהפך קריטי בימי הקורונה. חיבור אינטרנט יציב יכול לאפשר לילדים בכפרים מרוחקים להשיג השכלה טובה, למרות המרחק, ולאפשר לחברות ויזמים להצטרף לתעשיית המידע, גם אם הם נמצאים בחלק מרוחק של העולם.

הפתרון הוא פריסה של רשת לוויינים שתספק אינטרנט מהיר בכיסוי באמת גלובאלי – שתהפוך את ה-World Wide Web באמת ל-World Wide.

ב-2022 נראה שלוש התפחויות חשובות בכיוון הזה: ראשית, רשת Starlink של אילון מאסק, המייסד של טסלה, תמשיך לצמוח וכנראה תציע שירותי אינטרנט בהודו ותאפשר ללקוחות בים שידור אינטרנט רציף [מקור]. Starlink כיום נותנת כיסוי באירופה, ארה״ב וחלקים של אוסטרליה [מקור].

שנית, רשת OneWeb מקווה לפרוס רשת גלובאלית משלה עד סוף 2022, שתציע כיסוי אינטרנט בכל העולם [מקור]. OneWeb מכוונת ללקוחות מוסדיים ועסקיים גדולים, כמו ממשלות, כוחות ביטחון, וספקי תקשורת, בעוד Starlink מכוונת לצרכן הפרטי.

לבסוף, אמזון תשגר שני לוויינים עבור הרשת שהיא מתכננת להציע – קוויפר.

למה כל זה מעניין?

שתי סיבות: א׳ הדרום העולמי, במיוחד אפריקה, נמצא מאחור בשימוש באינטרנט. מאות מיליוני בני אדם שלא גולשים, לא לומדים ולא צורכים דרך האינטרנט. כל צמיחה ארוכת טווח של התעשייה הדיגיטלית במערב חייבת גם צירוף של הדרום העולמי לרשת האינטרנט. אינטרנט לוויני יכול לאפשר זאת בקלות יחסית.

אחוז האוכלוסייה המשתמשת באינטרנט, 2019

ב׳ מדינות מנתקות את האינטרנט בשטחן ככלי לשליטה באוכלוסייה. מדינות כמו איראן או הודו מנתקות את האינטרנט בכל פעם שיש אי-שקט אזרחי בשביל למנוע תיאום בין מפגינים ולהשיג החשכה תקשורתית [מקור]. רשת אינטרנט לוויינית יכולה לקחת ממדינות את הכוח להחשיך את האינטרנט אצלן, מאפשרת לתנועות מחאה לצמוח באופן אורגני ולאיים על משטרים. כמובן, יקח עוד זמן עד שרשתות כאלה באמת יוכלו לאיים על מדינות – הן צריכות הרבה יותר לווינים, והאנטנות צריכות להיות הרבה יותר קטנות כדי שיהיה אפשר להחביא אותן [מקור]. אנחנו גם רואים את סין מתכוונת להקים רשת לוויינים משל עצמה, כזו שקרוב לודאי תנסה לדחוק את Starlink החוצה ולשמור על שליטת האינטרנט של בייג׳ין [מקור]. בכל מקרה, זו מגמה חשובה ומעניינת, שנעקוב אחריה לאורך 2022.

זמן ומקום ב-2022

עד כאן למגמות הגדולות של 2022. מה עם אירועים ומקומות מרכזיים בשנה?

עקבנו במהלך 2021 אחר מספר נקודות חיכוך ואי-יציבות באירו-אסיה:

באפגניסטן, ראינו את ההשתלטות של הטאליבן על המדינה [ראו כאן]. כיום הוא נמצא במלחמה עזה מול דאע״ש, בעוד הכלכלה נמצאת על סף קריסה ורעב המוני [מקור]. כפי שהערכתי עוד בסוף יולי, חוסר היציבות באפגניסטן מקרין על פקיסטן: הטאליבן הפקיסטני פתח במתקפות נגד כוחות הביטחון במדינה, ומכוון את מתקפותיו גם נגד סינים במדינה [מקור]. המתקפות, ביחד עם הפגנות של אזרחים פקיסטנים נגד השקעות סיניות, מאטות את התקדמות המסדרון הכלכלי של סין פקיסטן [מקור]. אנחנו יכולים לצפות לעוד מתקפות טרור נגד יעדים סינים, ומתיחות בין איסלמבאד ובייג׳ין.

באתיופיה, הצבא האתיופי בתמיכת מליציות מקומיות הצליח לדחוק אחורה את התיגרים חזרה לתיגראי [מקור]. זאת למרות הדיווחים באמצע השנה על ״ניצחון אסטרטגי״ של התיגרים, שבפועל היה תפיסה של כמה ערים בכביש המוביל לאדיס אבבה.

הבעיה של התיגרים הייתה ונותרה חוסר תמיכה רחבה בהם. מבחינת המדינות של אתיופיה, התיגרים הם רודנים שנאבקים לחזור ולשלוט באתיופיה ביד ברזל. כפי שהערכתי, הקבוצות האתניות השונות באתיופיה יצאו לעזרתו של אבי אחמד, ראש הממשלה, ועזרו לצבא אתיופיה לדחוק את התיגרים חזרה לתיגראי.

עם הדחיקה של התיגרים חזרה לתיגראי, לא ברור מה הצעד הבא של אבי אחמד. הממשלה הודיעה שהיא לא תתקדם לתוך תיגראי כרגע [מקור]. השאלה היא האם ממשלת אתיופיה מתכוונת לפתוח במו״מ בשביל לשים סוף למלחמה, או שהיא מארגנת את הכוחות לקראת פלישה נוספת לתיגראי וכיבוש מקלה.

נוסף לאפגניסטן ואתיופיה, מסביב לטאיוואן הסינים שמרו על מתיחות, מאיימים לפעול בכל דרך לאחד את האי. בטורקיה ארדואן החל בניסוי כלכלי מסוכן, שעלול לעלות לו בהרס המשק הטורקי. וסיימנו את השנה עם ניתוח של העמדה הרוסית מול אוקראינה, והערכה שלי שרוסיה מכינה אופציה צבאית אם המערב לא יענה לדרישות שלה של הסדר ביטחוני חדש במזרח אירופה.

מה צפוי לנו ב-2022?

ב-10 בינואר בכירים מארה״ב ורוסיה יפגשו בשביל לדון במתיחות מסביב לאוקראינה, ולאחריה יהיו גם פגישות ב-12 וב-13 בינואר עם נאט״ו ועם מדינות אירופה. 90% שארה״ב תסכים לדרישה הרוסית להפסיק את ההתרחבות מזרחה של נאט״ו, גם אם לא תצהיר זאת במפורש. היא יכולה ליצור מנגנון שיקפיא את התפשטות הברית ע״י הגדלת כוחו של ה-OSCE, הארגון לשיתוף פעולה וביטחון באירופה. הרחבתי איך היא יכולה לעשות זאת בניתוח מס׳ 97 [ראו כאן].

המעניין הוא שהאיחוד האירופי יהיה גלגל חמישי בשיחות האלו: הקואליציה הגרמנית מפוצלת ביחס לרוסיה, וצרפת לא מחזיקה בהשפעה פוליטית גדולה מספיק בשביל לאחד את האיחוד סביבה. האיחוד האירופי נכנס ל-2022 עם משבר מנהיגות שיפגע ביכולת שלו להשפיע על הזירה הבינלאומית, או אפילו לקדם יוזמות בבית.

מקור המשבר בפרישה של אנגלה מרקל, והקמת קואליציה גרמנית חדשה ש – כפי שהערכתי עוד בספטמבר 2021 – סובלת מפיצול אישיות: הסוציאליסטים, ה-SPD, מחזיקים במשרת הקנצלר ותיק הביטחון. הם מחוייבים לשמירת היחסים העסקיים עם סין ורוסיה. לעומתם, הירוקים קיבלו את תיק החוץ והתיק לעניינים כלכליים, והם דובקים ברטוריקה לוחמנית מול רוסיה וסין. התוצאה הסופית היא קואליציה שמדברת בשני קולות: שרת החוץ שולחת איומים, בעוד הקנצלר משוחח עם שי ופוטין על יחסים כלכלים קרובים [מקור]. זו אינה קואליציה שמתעניינת בחזון אסטרטגי גדול איחוד האירופי, מעבר למדיניות אקלים. ספק אם היא תצליח ליצור חזית אחידה בנוגע ליחסי האיחוד עם סין או רוסיה.

והבעיה שאין מי שיחליף את גרמניה.

כמובן, יש מי שחושב שיכול להחליף את גרמניה – מקרון, שכנראה ינסה למלא את החלל שמרקל השאירה מאחוריה. לדוגמה, מקרון חתם עם איטליה מעין ברית אסטרטגית בסוף נובמבר 2021 [מקור]. המטרה של ההסכם שנחתם הוא להגדיל את התיאום בין איטליה וצרפת, כך שיוכלו ליצור חזית אחידה באיחוד. כך מקרון כנראה מקווה הוא יוכל לדחוף את גרמניה בכיוון שפריז רוצה. בהנחה והוא ינצח בבחירות באפריל השנה, אנחנו יכולים לצפות לנשיא יותר אסרטיבי בהצעות וביוזמות שלו ל״עתיד האיחוד״.

הבעיה שאף אחד לא מעוניין לראות את צרפת מנהיגה, או מאמין בה, חוץ מצרפת. גרמניה תשתף פעולה עם צרפת כל עוד היוזמות האסטרטגיות שלה לא מאיימות על האינטרסים הכלכלים של גרמניה. מה שאומר שברלין אולי תאיים על רוסיה, אך 90% שצינור נורד סטרים 2 יאושר השנה להפעלה.

פולין והמדינות הבלטיות לא רואות בצרפת מדינה שאפשר לבטוח בה מול רוסיה, לא מול הגישושים הידידותיים של מקרון לפוטין [מקור]. מבחינת מדינות מזרח אירופה, ארה״ב היא הפרטנר האמין היחיד מול מוסקבה.

משום כך לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות באפריל 2022 בצרפת, אפשר לצפות להמשך השיתוק הגיאופוליטי של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית.

שיחות הגרעין

אירוע אחר שמתחולל באירופה ומתקרב אולי לסיומו הן שיחות הגרעין בווינה. סיבוב נוסף של השיחות התחיל ממש בתחילת ינואר, עם אופטימיות זהירה – נראה שהאיראנים מוכנים לרדת מחלק מהדרישות שלהם, כנראה ״התחייבויות משפטיות״ שארה״ב לא תפרוש מההסכם [מקור]. אנחנו עוקבים אחרי האפשרות לחזרה להסכם הגרעין מאז אוקטובר 2020, ובכל הזמן הזה הערכתי שני דברים: איראן לא תקבל הסרה של כל הסנקציות, וארה״ב לא תקבל הסכם חדש.

אם איראן אכן מוכנה להתגמש בדרישות שלה, סביר מאוד (70%) שהשיחות יושלמו בהצלחה השנה עם חזרה של ארה״ב ואיראן להסכם הגרעין הישן. סביר מאוד (80%) שאיראן תקבל הקלה בסנקציות על תעשיית הנפט והבנקים, אך לא בסנקציות הקשורות במימון ותמיכה טרור – סנקציות ישארו נגד משרד המנהיג העליון, ומשמרות המהפכה ימשיכו להיות מוגדרים כארגון טרור. לבסוף, סיכוי כמעט ודאי (95%) שההסכם החדש יהיה ללא התייחסות לתוכנית הטילים האיראנית או פעילות הטרור שלה. איראנים לא יסכימו לדון במשהו מעבר לחזרה להסכם הגרעין של 2015.

הבעיה עבור ישראל שהסכם כזה יסגור את הגולל על האופציה הצבאית מול איראן: ארה״ב לא תתמוך בשום פעולה צבאית ישראלית, משום שהמטרה המרכזית של ארה״ב היא יציבות במזרח התיכון – וההסכם קונה לה את זה למספר שנים [ראו כאן]. עם חתימת ההסכם, ישראל תסתכן שכל תקיפה על איראן תזכה לא בתמיכה אמריקנית – אלא בגינוי, ומשבר משמעותי ביחסים.

ישראל צריכה להתכונן לתרחיש הסביר של הסכם גרעין, ולהתמקד בעבודה עם האמריקנים ושותפים מקומיים בהגבלת ההשפעה האזורית האיראנית.

הולכים לבחירות

לקראת סוף השנה יהיו לנו את שני האירועים הגדולים של 2022, ואף אחד מהם הוא לא המונדיאל:

ב-8 בנובמבר יערכו בחירות האמצע בארה״ב. כפי שהערכתי כבר בנובמבר 2020, הרפובליקנים חילקו מחדש את המחוזות במדינות בהם הם שולטים, משפרים את הסיכוי שלהם לקחת את בית הנבחרים [מקור]. סביר מאוד שאחרי הבחירות בנובמבר, בית הנבחרים יהיה בשליטה רפובליקנית.

בסנאט התמונה יותר מורכבת: התחרות היא על 34 מושבים, 20 מושבים רפובליקנים ו-14 דמוקרטים. מתוך הרפובליקנים, ב-5 מהם הסנטור המכהן לא יתחרה שוב, מה שמגדיל את הסיכוי להפיכה של אחד המושבים לדמוקרטי. מצד שני, משום שבדרך כלל המפלגה של הנשיא המכהן משיגה תוצאות גרועות בבחירות האמצע, סביר שנראה את הרפובליקנים משיגים רוב בקונגרס, בבית הנבחרים ובסנאט, מה שיהפוך את ממשל ביידן למשותק פוליטית.

האירוע הגדול השני של נובמבר הוא הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בה יועמד לבחירה מחדש שי ג׳ינפינג. הערכנו ש-2022 תהיה שנת מתיחות מסביב לטאיוואן משום הבחירות [ראו כאן] ואנחנו נעקוב מקרוב אחר מצר טאיוואן למחטף סיני, כמו גם לנסות ולראות האם יש מתחים בתוך המפלגה וניסיון להדיח את שי.

סיכום

שנת 2022 צפויה להיות שנה מלאה באירועים. אם זו המתיחות באוקראינה, השנה הגורלית של שי ג׳ינפינג בסין או חדשנות טכנולוגית בחלל – 2022 תמשיך את התנודתיות הרבה שראינו ב-2021. למזלנו, הודות לניתוח הגיאופוליטי, יש לנו הבנה טובה יותר של השחקנים, הכוחות והמגמות שיעצבו את השנה החדשה. עכשיו רק נותר לראות איך היא מתפתחת.




פלג 98: סיכום שנת 2021

תקציר

  1. פרסמתי בתחילת 2021 סקירה עולמית של השנה, ניסיון לחזות את המגמות והאירועים שיעצבו את השנה.
    1. הערכתי שהשנה תעוצב ע״י שלוש מגמות גדולות: מבצע חיסונים נרחב בעולם המפותח, אי-שקט אזרחי, וחיכוך גיאופוליטי גובר
    2. מבחינת אירועים, הערכתי שאם הסכם גרעין יושג השנה, הוא יהיה חלקי; ארה״ב תראה משבר מהגרים חדש בגבול עם מקסיקו באביב-קיץ; וסכנה לאינפלציה ברבעון האחרון של השנה
  2. הערכתי נכון בנוגע לתחזיות – השנה אכן התאפיינה בחיכוך גיאופולטי גובר, עם מתיחות בין רוסיה וסין לארה״ב.
  3. בנוגע לאירועים, לעיתים הייתי מעט אופטימי או פסימי מדי:
    1. הסכם גרעין חדש לא נחתם בין איראן והמעצמות השנה, עקב התעקשות איראנית. האיראנים אינם מוכנים להסרה חלקית של הסנקציות ודורשים התחייבות אמריקנית להישאר בהסכם החדש. ככל שהם ימשיכו להתעקש, הם עלולים לתסכל לא רק את ארה״ב, אלא גם את מדינות אירופה ורוסיה.
    2. קמפיין החיסונים באיחוד האירופי האיץ ברבעון השני והאיחוד חזר לכמעט שגרה כבר בקיץ.
    3. לא הייתה התנגשות חדשה בין סין והודו, למרות שהמתיחות בין הצדדים נשמרה.
  4. איך אפשר לסכם את שנת 2021? כשנת האנרכיה העולמית הראשונה.
    1. הסדר החד-קוטבי של ארה״ב קרס סופית, ואנו רואים היום מעצמות גדולות ואזוריות מנסות לגבש אזורי השפעה וקשרים חדשים.
  5. בזמן שאנרכיה נשמעת מפחיד, היא מציעה גם פוטנציאל רב:
    1. עבור ישראל היא מציעה אפשרות לעצב לראשונה את הסדר העולמי החדש, שמתגבש כיום, לפחות בחלק שלנו – במזרח התיכון. ההתקרבות של מדינות ערב אלינו היא חלק מקריסת הסדר העולמי הישן.
    2. מדינות מגדילות את ההשקעה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות מהפכניות, כמו מחשוב קוונטי, אינטליגנציה מלאכותית וביוטכנולוגיה מתקדמת.
    3. חברות פועלות לארגן מחדש את קווי האספקה שלהן, ולשדרג את הטכנולוגיה בהם.

להורדת הפרק – קישור.

פרסמתי בתחילת 2021 סקירה עולמית של השנה [ראו כאן]. רציתי שהסקירה הזו תהיה לנו מפת דרכים לשנה החדשה, ותאפשר לנו להעריך לאן מתקדמת הזירה הבינלאומית. הסקירה הורכבה מחיזוי של המגמות הגדולות של השנה, והערכת האירועים החשובים בכל רבעון של השנה.

הערכתי שהשנה תעוצב ע״י שלוש מגמות גדולות: מבצע חיסונים נרחב בעולם המפותח, אי-שקט אזרחי, וחיכוך גיאופוליטי גובר. מבחינת אירועים, הערכתי שאם הסכם גרעין יושג השנה, הוא יהיה חלקי; ארה״ב תראה משבר מהגרים חדש בגבול עם מקסיקו באביב-קיץ; וסכנה לאינפלציה ברבעון האחרון של השנה.

עכשיו כשהגענו לסוף השנה, איך עמדו התחזיות?

הערכתי נכון בנוגע למגמות הגדולות: השנה אכן התאפיינה בחיכוך גיאופוליטי גובר. ראינו השנה את רוסיה מרכזת פעמיים כוחות בגבול אוקראינה, ומאיימת בפלישה. באפריל הערכתי שהרוסים אינם מתכוונים לפלוש ללא עילה מוצדקת מצד אוקראינה, ושהם מעוניינים ללחוץ את אוקראינה, צרפת וגרמניה ליישום של הסכמי מינסק [ראו כאן]. בדצמבר, רק לפני שבוע, פרסמתי ניתוח המראה שהפעם הרוסים מוכנים לפתוח במבצע צבאי באוקראינה ביוזמתם, אם ארה״ב לא תענה לדרישות שלהם [ראו כאן].

סין שלחה מטוסים למרחב האווירי של טאיוואן, דבר שהגיע לשיא באוקטובר השנה [מקור]. היא גם קיימה תרגילים ימיים מסביב לאי, חלקם במטרה לדמות פלישה אמפיבית [מקור]. כפי שהערכתי עוד באוקטובר 2020, החלפת ממשל טראמפ בממשל ביידן לא הביאה לירידה במתיחות בין המעצמות [ראו כאן]. אנו צפויים לראות את המשך ההידרדרות ביחסים בין המדינות גם ב-2022.

ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה הודיעו על ברית חדשה, שמטרתה הראשית לבלום את סין במזרח אסיה [ראו כאן]. AUKUS נועדה לשפר את האינטגרציה בין שלוש המדינות, והיא חלק מהמגמה הגדולה יותר של התגבשות האנגלוספרה כגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית. זו מגמה עליה דיברתי לראשונה בפברואר 2021, בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן].

מצד שני, אני הייתי לעיתים מעט פסימי מדי או אופטימי מדי בהערכות.

לדוגמה, הערכתי שארה״ב ואיראן יסכימו לחזור להסכם גרעין חלקי כבר השנה. זה לא קרה. איראן מתעקשת על הסרה מלאה של כל הסנקציות שהוטלו עליה והתחייבות אמריקנית שלא תעזוב את ההסכם החדש [מקור]. מבחינת איראן ארה״ב היא זו שהפרה את ההסכם ראשונה, ולכן היא קודם כל צריכה להסיר את כל הסנקציות שהוטלו על טהרן, גם אלה שלא קשורות להסכם הגרעין, אם היא רוצה שטהרן תשוב לשולחן המו״מ. זה לא יקרה.

ההתעקשות האיראנית מעכבת את המו״מ על חזרה להסכם הגרעין, מפני שביידן לא יכול לתת להם את מה שהם רוצים. ממשל ביידן חלש מדי בקונגרס בשביל לתת לאיראנים וויתורים שיעלו לו בהון פוליטי נחוץ [מקור]. הדרישות האיראניות להסרה מלאה של כל הסנקציות היא מוגזמת, ואם טהרן תמשיך להתעקש על כך היא תתסכל לא רק את ארה״ב, אלא גם את המעצמות האירופיות ואפילו את רוסיה [מקור]. איראן עלולה לראות הידוק של הסנקציות נגדה ב-2022, אם לא תתפשר.

קמפיין החיסונים באיחוד האירופי האיץ ברבעון השני והאיחוד חזר לכמעט שגרה כבר בקיץ [מקור].בתחילת השנה נראה שהאיחוד מדשדש מאחור, עם עיכובים ברכש של חיסונים. אבל הוא הצליח לרכוש עוד חיסונים, להסדיר את הפריסה שלהם ולחסן מעל 70% מהאוכלוסיה במערב אירופה. האיחוד האירופי חזר לשגרה כבר ברבעון השלישי של 2021, ולא ברבעון הרביעי כפי שהערכתי.

לבסוף, לא ראינו התנגשות חדשה בין הודו וסין בהימלאיה. זאת למרות שהמתיחות בין הצדדים נשארה, והם ממשיכים לבנות את הכוחות שלהם באזור. הודו עתידה לפרוס סוללות S-400 רוסיות בהימלאיה בתחילת 2022 [מקור]. סין מאמנת את כוחותיה בלוחמה בגובה רב [מקור]. נראה שהענקים האסיאתיים מעדיפים כרגע לבנות את כוחותיהם, במקום להתנגש שוב על גג העולם.

שנת האנרכיה

איך אפשר לסכם את שנת 2021?

בסיכום שנת 2020 התמקדנו במשמעות של משבר הקורונה כמשבר מאיץ [ראו כאן]. אמרתי שישנם שני סוגים של משברים: משברים שמאיצים מגמה, ומשברים שמשנים מגמה. לדוגמה התפרקות בריה״מ הייתה משבר ששינה מגמה – העולם עבר ממצב דו-קוטבי למצב חד-קוטבי. הקורונה לעומת זאת לא שינתה מגמה אלא האיצה מגמות שכבר היו קיימות במערכת הבינלאומית.

אלו מגמות? ראשית, הקריסה של הסדר העולמי החד-קוטבי האמריקני. נושא ששב וחוזר בניתוחים שלנו בפל״ג הוא השינוי במערכת הבינלאומית מכזו בה ארה״ב היא המעצמה היחידה שקובעת, לכזו בה ארה״ב היא עוד מעצמה שקובעת [ראו כאן למשל]. הקורונה האיצה את המגמה בה מדינות מבינות שארה״ב לא יכולה או לא רוצה לקבוע את האג׳נדה העולמית, וכל אחת צריכה לדאוג לעצמה בכוחות עצמה. ראינו מדינות חוסמות ייצוא של ציוד רפואי משטחן, ואז ראינו תיאום אזורי בנושאים כמו חיסונים ופתיחה מחדש של גבולות.

הקורונה גם האיצה את המגמה של לאומנות כלכלית. לאומנות כלכלית היא הרצון של מדינה להחזיק בייצור הקריטי לה בשטחה ובשליטתה. לאומנות כלכלית נובעת משילוב של גורמים: שיקולי ביטחון לאומי – אני לא רוצה להיות תלוי ביריב שלי; ושיקולים כלכלים – אני רוצה לתמוך בתעסוקה, במיוחד תעסוקה במגזר הייצור – במדינה שלי. הקורונה האיצה את המגמה של לאומנות כלכלית ע״י שיבוש שרשרות האספקה הגלובאליות, והדגשת התלות של מדינות בייצור בסין עבור רכיבים קריטיים כמו תרופות וציוד רפואי. היום ממשל ביידן דוחף להגדלת הייצור האמריקני, יפן הקימה משרד ממשלתי שכל עניינו ביטחון כלכלי (כלומר, לוודא שהייצור שהיא צריכה קורה בשטחה) והאיחוד האירופי בוחן החזרת שרשרות אספקה קריטיות לשטחו [מקור].

והקורונה האיצה מגמות של חדשנות טכנולוגית ברפואה דיגיטלית, אוטומטיזציה וקמעונות מקוונת. השיבושים בשרשרות האספקה, הסגרים, הצורך להמשיך לעבוד גם כשאין אנשים שיכולים להגיע למפעל – כולם עזרו לדחוף עסקים להשקיע בטכנולוגיות חדשות. היעדר קניונים פיזיים דחפו אנשים ללכת לקניות מקוונות. כפי שמנכ״ל Shopify אמר במסיבת עיתונאים במאי 2020 – ״2030 הגיעה בן לילה״, בהתייחס לתאוצה במכירות מקוונות [מקור].

אם 2020 הייתה שנת האצה של מגמות מתחת לפני השטח – הסגרים כיסו על כל מה שקורה בשרשרות האספקה הגלובאליות – הרי ששנת 2021 היא השנה בה אנו כבר חיים בעולם החדש של המגמות האלו. ראינו השנה אינפלציה גבוהה יחסית בעולם המפותח, ראינו חיכוכים בין המעצמות, אנחנו רואים האצה טכנולוגית.

אם אני צריך לסכם את 2021, הרי שזו השנה הראשונה של האנרכיה העולמית החדשה. הכוונה באנרכיה היא ממש לפירוש המילולי – היעדר שלטון. במקרה של אנרכיה עולמית, הכוונה להיעדר סדר עולמי לזירה הבינלאומית.

סדר עולמי הוא אוסף של נורמות, מנגנונים, ולעיתים מוסדות בינלאומיים שמאפשרים למדינות השונות בתוך הסדר לנהל את ענייניהן בצורה אחרת חוץ מתחרות לכוח. במקום שמדינה תאיים על מדינה אחרת באמצעות כוח הנשק שלה, באמצעות גודל הצבא שלה, באמצעות תמרונים אסטרטגיים, הסדר העולמי מאפשר לה לטפל בבעיות דרך משא ומתן, הסכמים, בוררות בינלאומית וכדומה.

סדר עולמי צריך מישהו שיאכוף אותו, אם זו מעצמה אחת או כמה מעצמות.

כיום ארה"ב לא מעוניינת לאכוף את הנורמות שהגדירו את הסדר החד קוטבי שלה. אם הסדר החד קוטבי עסק בהגנה על זכויות אדם, בעידוד הדמוקרטיה וארה"ב הייתה מוכנה לפעול צבאית כדי לאכוף את הנורמות האלו, הרי שעכשיו ארה"ב אינה מעוניינת. לא מעבר לפעולות כלכליות כמו סנקציות שקרוב לוודאי לא ישנו את המצב.

וחוץ מארה"ב, אנחנו לא רואים עוד גוף, וודאי לא גוף בינלאומי שיכול לבוא ולהחליף את האכיפה האמריקנית.

סדרים עולמיים היו כבר בעבר. אחרי סיום מלחמות נפוליאון באירופה בתחילת המאה ה-19, מדינות אירופה הקימו את ״הקונצרט האירופי״, סט של נורמות ומנגנונים לטפל במתחים בין המעצמות. כאשר היו מחלוקות או סכסוכים ביניהן, המעצמות הסכימו להיפגש ולדון בקונגרס ולנסות ולהגיע לפתרון מדיני, מוסכם על כולן מבלי להשתמש בכוח צבאי [מקור]. מנגנון הקונגרסים החזיק פחות או יותר כ-60-70 שנה ונתן לאירופה כמעט מאה שנים בהן לא הייתה מלחמה גדולה בין כל המעצמות האירופיות.

אולם, עם הזמן השימוש במנגנון קטן, הנורמה להשתמש בו נשחקה ובמקום לנסות ולדון דרך קונגרסים, המדינות של אירופה עברו יותר ויותר לתחרות לכוח. התוצאה הסופית הייתה מלחמת העולם הראשונה.

דבר דומה התרחש בתקופה שבין מלחמות העולם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים שנועד להיות גוף בינלאומי, דרכו מדינות יסדירו את הסכסוכים ביניהן והוא ישמש דרך לאכוף את השלום ולהגן על מדינות העולם מפני תוקפנות [מקור]. אולם גם הסדר הזה נשחק, עם הנורמות של היעדר תוקפנות ושיח נשחקו והוחלפו בתחרות לכוח.

היום אנחנו נמצאים שוב בנקודה בה הנורמות הבינלאומיות נשחקו והמנגנונים הבינלאומיים כבר לא מתפקדים. דיברנו לפני כמעט שנתיים, בתחילת 2020, איך ארגון הסחר העולמי הפך לא מתפקד [ראו כאן]. נציג הסחר של ארה"ב דאז, רוברט לייטהייזר, מנע מינוי של שופט אמריקני לפאנל של ארגון הסחר העולמי וכך מנע מארגון הסחר העולמי לדון בסכסוכי סחר – הפאנל לא יכול להתכנס אם אין לו את כל חבריו. כיום מדינות משתמשות בכוח, משתמשות בדיפלומטיה, משתמשות בתמרונים אסטרטגיים כדי להסדיר את ענייני הסחר שלהן.

דבר דומה קרה עם הנורמות הבינלאומיות. מדינות שולחות כוחות צבא לשטחן של מדינות אחרות, פועלות נגד זכויות האדם והדמוקרטיה בשטחן, והאו״ם אינו מסוגל לפעול נגדן. דיקטטורים מרגישים חופשי לפעול נגד האזרחים שלהם, וכוחות צבא מרגישים חופשיים להפיל את הממשלות שלהן. אנחנו היום מסתכלים בדברים האלו כמובנים מאליהם משום שכבר הפנמנו באופן לא מודע שהסדר העולמי הסתיים, גם אם לא היינו מודעים לכך. הפנמנו שהאו״ם כבר לא מתפקד. שהדמוקרטיה בנסיגה. הפנמנו שאנחנו באנרכיה.

צדדים שונים למטבע

אנרכיה בינלאומית היא מצד אחד מצב מפחיד. עצם השם ״אנרכיה בינלאומית״ מעורר פחד. תקופה של אנרכיה מאופיינת בחוסר יציבות במערכת הבינלאומית, עם אירועים כמו מלחמות אזוריות, מלחמות אזרחים, רעב וטרור עולים בתדירות ובהיקף שלהם.

הם עולים בתדירות ובהיקף שלהם מפני שהמעצמות הגדולות לא עובדות ביחד לשמור על הסדר הבינלאומי – מפני שאין. כל מעצמה חותרת בשביל לממש את האינטרס הלאומי שלה, אם צריך על חשבון מדינות אחרות. סין תומכת בשקט בחונטה של מיאנמר בשביל להבטיח את המסדרון הכלכלי שלה במדינה [מקור]. רוסיה מגנה על אסד במועצת הביטחון משום האינטרסים הכלכליים והצבאיים שלה בסוריה. טורקיה תומכת בממשלת אתיופיה במלחמת האזרחים שלה [מקור]. למעצמות הגדולות אין עוד בסיס לשיתוף פעולה, אין עוד סדר להגן עליו. אז מלחמות יכולות לפרוץ ולבעור.

טנק הרוס של צבא אתיופיה, בצפון המדינה. נובמבר 2020.

אנרכיה בינלאומית גם מתאפיינת בחשש מתמיד מפני מלחמה בין המעצמות הגדולות – רוסיה מול ארה״ב, ארה״ב מול סין. בשנה האחרונה ראינו לא פעם אתרי חדשות ופרשנים מזהירים מפני עימות אפשרי בין רוסיה לנאט״ו, או בין סין לארה״ב סביב טאיוואן. יש חשש קבוע שאירוע קטן כלשהו – נגיד, הפלת מטוס סיני ע״י טאיוואן – יגרום להסלמה בלתי-נשלטת עד כדי מלחמת עולם.

לבסוף, כפי שהמעצמות אינן מצליחות לשתף פעולה במשברים אזוריים, כן הן לא מצליחות לשתף פעולה בנושאים בינלאומיים רחבים יותר, כמו לדוגמה טיפול במגפה עולמית, מניעת התפוצה של נשק גרעיני ונשק מתקדם אחר או התחממות גלובאלית. זה לא מקרה שמכל הסכמי פיקוח הנשק שנחתמו בין ארה״ב ורוסיה במהלך המלחמה הקרה ואחריה, ההסכם היחיד שעדיין לא בוטל הוא זה שמגביל את מספר פצצות הגרעין של המעצמות [מקור]. ויכול להיות שגם ההסכם הזה יבוטל, כמו הסכמים אחרים שהגבילו פריסה של טילים בליסטים קצרי טווח או אפשרו למדינות להטיס מטוסי מודיעין בשמיים זו של זו [מקור]. ההכרזות של המעצמות על יעדי 0 פליטה, כמו היעד הסיני ל-2060, נובעות יותר מתחרות דיפלומטית מי תהיה המנהיגה הירוקה החדשה של העולם, ופחות מרצון לשתף פעולה במאבק נגד התחממות גלובאלית [ראו כאן].

מצד שני אנרכיה בינלאומית גם מציעה פוטנציאל רב, כלכלי ודיפלומטי.

המשמעות של אנרכיה היא שאנחנו נמצאים בעצם בשלב ההתהוות של סדר עולמי חדש. לסדר עולמי יש מנצחים, יש מפסידים, יש מי שקובע את האג׳נדה ומי שלא. כשהסדר החד-קוטבי נוצר, ישראל הייתה מדינה מבודדת יחסית במזרח התיכון, עם כלכלה מדשדשת ואינתיפאדה בבית. היום אנחנו נהנים מקשרים רחבים עם רוב המזרח התיכון, ומחזיקים בכלכלה מתקדמת וצומחת. אנחנו נמצאים היום בעמדה הרבה יותר טובה ממה שהיינו בה לפני 30 שנה. והעמדה הזו קיימת בדיוק כשסדר חדש מתחיל.

אנחנו רואים לדוגמה איך חלק ממדינות ערב מתקרבות לישראל. הן מבינות שהן לא יכולות לסמוך יותר על ארה״ב כספק ביטחון, ושהנפט לא יהיה תמיד בשביל לשמור על הכלכלה שלהן. הן רוצות קשרים טכנולוגים איתנו, קשרים כלכלים איתנו, וכמובן קשרים ביטחוניים. אנחנו צריכים לנצל את הרצון שלהן בקשרים האלו, בשביל לקדם גם קשרים מדיניים – בשביל לקדם את הנורמליזציה שהתחילה עם הסכמי אברהם [ראו כאן].

ומדינות ערב הן לא היחידות. הקריסה של נורמות בינלאומיות ושינויים במאזן הכוח הגלובאלי מחייבים מדינות לגבש יחסים חדשים. אנחנו רואים את יפן מגדילה את הנוכחות שלה בדרום-מזרח אסיה, מקדמת את החזון שלה לסדר ליבראלי באזור [ראו כאן]. בריטניה השיקה אסטרטגיה חדשה לחזרתה ככוח עולמי חשוב – global Britain [ראו כאן]. איחוד האמירויות הופכת את עצמה לשחקן אזורי חשוב, ע״י יצירת קשרים טובים עם כל מדינות האזור – אם זו איראן, טורקיה, או אפילו סוריה. כל המדינות מחפשות קשרים חדשים, שותפים חדשים, והמשמעות היא מגרש משחקים הרבה יותר פתוח בשביל ישראל, להגדיל את ההשפעה שלה ולהשיג תמיכה מעוד מדינות חוץ מארה״ב.

אנרכיה גם מגדילה לא רק את החיכוך בין מעצמות, אלא גם את ההשקעה שלהן במדע וטכנולוגיה. אנחנו חיים בעידן בו מדינות רואות ביתרון המדעי והטכנולוגי שלהן רכיב קריטי ליתרון הכלכלי והצבאי שלהן. מדינות היום שוקדות להגדיל את ההשקעה בטכנולוגיות שנחשבות פורצות דרך כמו אינטליגנציה מלאכותית, כלי טיס אוטונומיים, ביוטכנולוגיה מתקדמת ועוד.

למשל הסנאט האמריקני העביר תקציב של רבע טריליון דולר שיושקע בחדשנות אמריקנית [מקור]. התקציב יושקע בעידוד ייצור שבבים בארה״ב, הקמת מרכזי חדשנות של תעשייה ואקדמיה ותמיכה במחקרים.

בריטניה מתכוונת להגדיל את ההשקעה באינטליגנציה מלאכותית וייצור חכם, כחלק מאסטרטגיה של החזרת המדינה להיות מרכז ייצור משמעותי [מקור].

יפן הגדירה בסוף 2019 מפת דרכים בשביל להפוך את עצמה למרכז חשוב של מחשוב קוונטי, עם מטרה מוצהרת לפתח מחשבים קוונטים למגוון יישומים עד 2039 [מקור]. יפן וארה״ב גם הכריזו ב-2021 על השקעה משותפת בפיתוח טכנולוגית 6G, בסכום כולל של 4.5 מיליארד דולר [מקור].

ההשקעות הממשלתיות החדשות פוגשות את התעשייה והאקדמיה בדיוק כשהן מתחילות לעבוד על הדור הבא של החדשנות הטכנולוגית, מה שאפשר לקרוא לו ״Deep Tech״. חברות שמזוהות כדיפ טק עוסקות בתחומים כמו חיישנים מתקדמים, ריפוי גנטי, חומרים חדשים, הדפסת תלת-מימד, מחשוב קוונטי ועוד. השקעה ממשלתית גדלה בחברות האלו, ובמקביל השקעה באקדמיה, שעל המחקרים שלה אותן חברות מתבססות, יכולה להאיץ משמעותית את החדשנות הטכנולוגית של החברה שלנו.

ואלו לא רק ממשלות שמשקיעות עוד בטכנולוגיה.

חברות משקיעות בשדרוג הטכנולוגיה בקווי הייצור שלהן, כדרך להתמודד עם העלייה במחירי כוח אדם, חומרי גלם ושיבושים בשינוע הימי [מקור]. חברות בארה״ב משקיעות באוטומטיזציה של מחסני אספקה ועבודות משרדיות, כולל הכנסה של רובוטים, כדרך לצמצם שימוש בכוח אדם [מקור]. מסעדות מזון מהיר בארה״ב התחילו בפיילוטים של רובוטים מבשלים בשביל דברים כמו צ׳יפס או הפיכת המבורגרים [מקור]. פפסי החלה בשימוש בטכנולוגיה לבישה כדרך לצמצם תאונות עבודה וימי מחלה [מקור].

הסדר החד-קוטבי אפשר לחברות גישה נוחה למרכזי הייצור של מזרח אסיה – בעיקר סין – והיכולת להוריד עלויות ייצור לא ע״י שיפור טכנולוגי, אלא ע״י העברת הייצור למקומות בהם הוא זול יותר. עכשיו הם מחפשים דרכים חדשות להוריד עלויות, בעודם מקרבים מרכזי ייצור למוקדי צריכה – יצרנים היום רוצים שהייצור והצריכה של מוצר יהיו כמה שיותר קרובים, כדי להפוך את שרשרות האספקה לעמידות יותר בפני שיבוש [מקור].

אם העשור האחרון התאפיין בענקים טכנולוגים בתחום הקמעונות והתוכן, יכול להיות שהעשור הבא יתאפיין בענקים טכנולוגים בתחומים של רובוטיקה מתקדמת, ניהול שרשרות אספקה ופתרונות טכנולוגים מקיפים ליצרנים, מרובוטיקה, לניהול רשתות, לאינטליגנציה מלאכותית לניהול המלאי. וכל זה קורה לא למרות אלא בגלל האנרכיה הגלובאלית. עכשיו הזמן לחפש את הפייסבוק הבאה, ולא ברשתות החברתיות – אלא בדיוק בתחומים הטכנולוגים האלה, של ייצור, ניהול, אוטומטיזציה.

חכמים יותר לשנה חדשה

אני רוצה לסיים את הסיכום שנה בנקודה חשובה בנוגע לפל״ג. הקמתי את פל״ג כדי לתת מודיעין אסטרטגי לקורא ולמאזין בעברית [מקור]. לתת לו מקום בו הוא יכול ללמוד ולהבין את העולם, בצורה ברורה, פשוטה ואמינה. רציתי גם ליצור מקום שנותן לו הערכה של העתיד, לאיפה המערכת הבינלאומית תתקדם, ולא רק איפה היא עומדת.

הבעיה עם חיזוי של המערכת הבינלאומית היא שבדרך כלל אין אופציה אחת ויחידה של תחזית – אירוע יכול להסתיים בכמה צורות, או אפילו להיות מוחלף ע״י אירוע אחר. הפגנות הופכות למהומות שהופכות למהפכה שהופכת למלחמת אזרחים שהופכת למלחמת עולם. המערכת הבינלאומית משתנה כל הזמן, ואינה ניתנת לחיזוי מדויק.

ניסיתי בשנה האחרונה לשפר את החיזוי ע״י דיוק של התחזית – השתדלתי שתחזיות יוגדרו ע״י משפט אחד, מנוסח בפשטות ובבהירות. משפטי התחזית הוכנסו בתוך התקציר של הפרק – התקציר בראש כל פוסט – כך שתוכלו במהירות להבין מה אני חושב שיקרה בנושא כזה או אחר.

אולם דיוק של התחזית אינו מספיק. אירועים מתפתחים ומה שחשבתי שנכון היום אולי ישתנה מחר. גם כפי שאמרתי יש לעיתים מספר תרחישים, מה שאומר שיש לנו עסק עם הסתברויות – יש תרחישים שיותר סביר שיקרו, ויש תרחישים שפחות סביר שיקרו.

לרוב קהילת המודיעין, לפחות בארה״ב, משתמשת במילים כדי להעביר תחזית – היא מציינת אם סביר שמשהו יקרה, או לחילופין שיש לו סיכוי נמוך. הבעיה עם הערכה מילולית של סיכוי היא שהיא משתנה עם כל אחד, והיא לא מדויקת מספיק: אני יכול להגיד שלמשהו יש סיכוי נמוך, ולחשוב בראש ״טוב, יש לזה סיכוי של 20%״. מישהו אחר יכול לקרוא ולהבין שיש לזה סיכוי של ״40%״. היעדר הערכה מספרית גם מקשה לחשב בדיעבד את מידת הדיוק של התחזית – האם צדקת? אם כן, האם אני שמרני או אופטימי מדי בתחזיות שלי? ואם לא – בכמה טעיתי?

המתמטיקאים שביניכם כנראה תגידו שנתינת סיכוי מספרי לאירוע, מבלי לחשב את כל ההסתברויות, הוא נתון ללא משמעות. אבל מחקרים מצאו שאנשים דווקא טובים בלהעריך סיכויים, גם אם הם לא עושים את ההערכה בצורה מתמטית פורמלית [מקור]. כלומר המספר הוא לא חסר משמעות.

לכן מאז ניתוח 96 אני מצרף לתחזיות את הסיכוי לתחזית, כמו גם אופק זמן לתחזית – מתי לדעתי היא תתרחש, או מתי יהיה נכון להעריך מחדש את הסיכוי לתחזית. לדוגמה, התחזיות שנתתי לפעולות הצבאיות של רוסיה בניתוח מס׳ 97 תקפות עד סוף מרץ 2022. התחזית והסיכוי שלה נמצאים בתקציר הניתוח בתחילת הפוסט באתר, כך שהם זמינים בקלות. התחזיות גם מתועדות בקובץ שאני מקווה להפוך אותו זמין לכולכם בהמשך השנה.

למה אני עושה את זה?

ראשית כדי ללמוד טוב יותר מהטעויות שלי. אני לא נביא. אני אנליסט. אני מנסה לייצר הבנה ותחזיות על בסיס מידע לא שלם ועל אירועים משתנים. דיוק של התחזיות ונתינת ערך מספרי להן, יעזרו לי לזהות בקלות מתי טעיתי ולראות האם יש דפוס בטעויות – אולי אני שמרן מדי בהערכות שלי? אופטימי מדי? אולי יש תחום ספציפי שאני פחות טוב בו?

שנית, כדי לתת לכם מודיעין יותר מדויק. אם אני לכם ״יש סיכוי נמוך שא׳ יקרה״, זה לא ממש אומר לכם הרבה – מה זה סיכוי נמוך? 5%? 10%? 30%? מתן מספר עוזר להבין מה הסיכוי לאירוע, ולכם לגבש החלטות אם החיזוי רלוונטי.

אני משתדל לשמור על פל״ג במצב תמידי של שיפור, לתת לכם תוכן איכותי יותר, עמוק יותר ומדויק יותר. אנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה חדשה בהיסטוריה האנושית – העידן שאחרי הסדר החד-קוטבי. זה יהיה עידן של אנרכיה, של מלחמה, אבל גם של חדשנות, של קשרים חדשים ואולי אפילו של שגשוג. אני מקווה שפל״ג יהיה אחת הסיבות לא רק לשלוות נפש בתקופה הזו, אלא גם להצלחה האישית של כל אחד ואחד מכם. שנה אזרחית טובה, ונשתמע ב-2022.




פלג 97: על המשבר האוקראיני

תקציר

  1. רוסיה נותרה השחקן היוזם במזרח אירופה ובסוגיית אוקראינה.
  2. רוסיה לוחצת את אוקראינה, ארה״ב והאיחוד האירופי באמצעות הזרמת כוחות צבא לגבול עם אוקראינה, ומצור אנרגטי על אירופה ואוקראינה.
  3. רוסיה מעוניינת ללחוץ את ארה״ב בשביל וויתורים במזרח אירופה, במיוחד בנוגע לגורלה של אוקראינה – רוסיה מעוניינת למנוע את ההצטרפות של אוקראינה לנאט״ו.
  4. רוסיה מעוניינת ללחוץ את ארה״ב בשביל וויתורים במזרח אירופה, במיוחד בנוגע לגורלה של אוקראינה
    1. סיכוי גבוה (90%) שארה״ב תלחץ את קייב ליישם את הסכמי מינסק
    2. סיכוי גבוה (80%) שארה״ב תסכים להפסיק את התרחבות הברית האטלנטית לאוקראינה וגיאורגיה
  5. בניית הכוחות מסביב לאוקראינה כנראה נועדה לא רק ללחוץ את ארה״ב, אלא גם להכין אופציה צבאית לדרג קבלת ההחלטות הרוסי אם ירצה אותה. חלון הזמן הרוסי לתמרון קרקעי הוא עד סוף מרץ.
    1. סיכוי בינוני (50%) שיהיה ניסיון של בדלנים רוסים להרחיב את השטח בשליטתם, לדוגמה ע״י כיבוש עיר הנמל מריופול, או תחנות כוח וצירי רכבת קרוב לגבולם.
    2. סיכוי נמוך (25%) לפלישה רוסית לדרום מזרח אוקראינה, במטרה לבסס את האחיזה הרוסית באוקראינה, לדכא תקוות בקייב של שחרור השטחים, ושליחת מסר ברור לארה״ב שיש להיענות לדרישות הרוסיות.
    1. סיכוי נמוך מאוד (5%) לפלישה מאסיבית לאוקראינה במטרה לכבוש את כל או רוב המדינה (השטח ממזרח לנהר הדנייפר).
  6. כל זה בהנחה שהאוקראינים לא ינסו מהלך שיתפס כתוקפני במזרח אוקראינה, לדוגמה תקיפות מל״טים של עמדות בדלנים.
  7. בכל מקרה, ההשלכות הן לא טובות לארה״ב או לאיחוד האירופי
    1. המערב לא מצליח להציג חזית אחידה מול רוסיה
    2. הקרע בין מדינות מזרח אירופה החברות בנאט״ו יעמיק, עם פולין והבלטיות ימשיכו להגדיל את ההוצאה הביטחונית שלהן
  8. מחירי הגז והנפט ימשיכו להיות גבוהים, מה שישמור על אינפלציה גבוהה באירופה ופגיעה בייצור התעשייתי, במיוחד בגרמניה
  9. המחירים כנראה ישארו גבוהים עד לאישור נורד סטרים 2

להורדת הפרק – קישור.

ב-8/12 הערכנו שרוסיה אינה מתכוונת לפלוש לכל מזרח אוקראינה ולכבוש אותה [ראו כאן]. הערכנו שגם אם רוסיה מתכוננת לפלישה, הרי שהיא מתכוננת למבצע צבאי מוגבל. דיברנו אז שהמטרות של רוסיה באיום בפלישה, ואם צריך במבצע צבאי ממש, הן: ‫א׳ יישום של הסכמי מינסק כפתרון היחיד למלחמה במזרח אוקראינה; ב׳ הפסקת הזרמת הגז הרוסי דרך אוקראינה; ג׳ אישור צינור נורד סטרים 2, שתהליך האישור שלו הושהה באמצע נובמבר.

מה קרה מאז? שלושה דברים מרכזיים: ראשית, הרוסים המשיכו להזרים כוחות לגבול עם אוקראינה, כולל כוחות לוגיסטיקה ורפואה [מקור]. לטענת גורמי מודיעין מערביים רוסיה מכינה יחידות אספקה ורפואה שיוכלו לתמוך במבצע צבאי בן כ-10 ימים עד חודש. בניגוד לבניית הכוחות באפריל, נראה שהרוסים מתכוננים למבצע צבאי ממושך.

מפת הכוחות הרוסים מסביב לאוקראינה

שנית, הרוסים פרסמו ב-17/12 רשימת דרישות שהן יותר אולטימטום מבסיס למו״מ. רוסיה דורשת בגדול שארה״ב תיסוג מאירופה [מקור] ושנאט״ו תיסוג ממזרח אירופה [מקור]. בין הדרישות הרוסיות לאמריקנים: הסגת כוחותיהם ממזרח אירופה, החזרת הנשק הגרעיני האמריקני מגרמניה וטורקיה, והתחייבות רשמית שאוקראינה וגיאורגיה לא יצורפו לנאט״ו, כמו גם מדינות נוספות שהיו חלק מבריה״מ. הדרישות הרוסיות הן בגדול דרישה להזיז את השעון אחורה באירופה, לימים לפני שנאט״ו התפשטה מזרחה מעבר לגרמניה.

ושלישית, מדינות נאט״ו הבהירו שהן לא מתכוונות לשלוח כוחות לאוקראינה במקרה של פלישה רוסית. ביידן הבהיר שהצבת חיילים באוקראינה ״אינה על השולחן״ [מקור] ושר הביטחון של בריטניה אמר דברים דומים [מקור]. כלומר בזמן שהמערב הציב דרישות מרוסיה לצמצם את הנוכחות הצבאית בגבול עם אוקראינה, הוא לא הציג שום איום צבאי קונקרטי מולה. הוא מדבר על איום כלכלי, שכפי שעוד נראה גם הוא לא ממש מצליח להתגבש לכדי הצעה קונקרטית.

הדרישות הרוסיות הן מוגזמות – ארה״ב קרוב לוודאי לא תענה לרובן. היא כנראה תענה לדרישה הרוסית לסגור את הדלת על האפשרות של הצטרפות אוקראינה וגיאורגיה לנאט״ו. היא לא תסכים להסגת כוחותיה ממזרח אירופה. מה שמעלה את השאלה – למה הרוסים מלכתחילה דרשו אותן?

בניתוח היום ננסה להבין את החשיבה הרוסית, נבחן את האופציות הצבאיות של הקרמלין ולמה, לא משנה מה יקרה במשבר הנוכחי, המערב נמצא בבעיה מול רוסיה.

חלומו של הצאר

בשביל להתחיל ולהבין את החשיבה הרוסית, אנחנו צריכים בלהתחיל ולהבין מה רוסיה עושה. רוסיה פועלת בשלושה מישורים מרכזיים: במישור הצבאי, היא מרכזת כוחות מסביב לאוקראינה בהיקף שיאפשר לה, אם תרצה, לבצע פלישה קרקעית למזרח המדינה. יש כיום מעל 100 אלף חיילים רוסים מסביב לאוקראינה, הכוללים יחידות טנקים, ארטילריה, חיל רגלים וכוחות הגנה אווירית [מקור]. אם רוסיה תרצה לפלוש לאוקראינה, היא מכינה את הכוח לעשות.

הפעילות במישור הצבאי יוצרת לחץ על היריבות של רוסיה במישור הפוליטי הבינלאומי. ארה״ב והאיחוד האירופי חוששים שהכוח הצבאי הנאסף בגבול הוא הכנה לפלישה. הם חוששים ממלחמה חדשה באוקראינה, מה שמביא אותם לחפש דיאלוג עם רוסיה [מקור]. הרוסים, מודעים לפחד הזה, מנסים להגביר אותו ע״י אזהרות שרוסיה מוכנה לפלישה לאוקראינה, ושלמערב אין מה לחפש במדינה [מקור]. הרוסים ״מוכרים״ לאמריקנים ולאירופים את הפחדים שלהם, מגבירים את הלחץ שיוצרת הפעילות הצבאית שלהם.

היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב מתייחס לשיחת פוטין-ביידן

במקביל למישור הפוליטי הבינלאומי, רוסיה גם פועלת במישור הפוליטי הפנימי באוקראינה. הבנייה הצבאית יוצרת לחץ באוקראינה, עקב חשש מפלישה רוסית שעלולה להשמיד את רוב כוחות הצבא האוקראיני [מקור].

נוסף על הלחץ הצבאי, אוקראינה נתונה על סף משבר אנרגטי. מצב רזרבות הפחם הוא קריטי, עם הכמות קטנה פי 5 מהמתוכנן [מקור], דבר שהוביל להזהרה של כוחות הביטחון על כך שתחנות כוח יתחילו להיכבות עקב מחסור בדלק [מקור]. המחסור נובע מהפסקת הייצוא של פחם, גז וחשמל מרוסיה לאוקראינה. רוסיה הכריזה על הפסקת הייצוא בתחילת נובמבר [מקור]. אוקראינה מתקרבת לשיא החורף, ועלולה להיות ללא דלק מספיק לחימום וחשמל [מקור].

מה המטרה הסופית של רוסיה בכל הפעילות הזו? יש מי שרואה בדרישות של רוסיה תירוץ לפלישה או ניסיון דיפלומטי אחרון לפני פלישה מאסיבית לאוקראינה. רוסיה דורשת הכול, בשביל שארה״ב תסרב, וכך תיתן לה תירוץ לפלישה לאוקראינה. לחילופין, יש מי שטוען שרוסיה נמצאת רגע לפני פלישה מאסיבית, והיא מנסה ניסיון דיפלומטי אחרון לפני שהיא תקבע בכוח צבאי את עתיד אוקראינה [מקור].

אלו המניחים שפלישה רוסית היא קרובה טוענים שקבלת ההחלטות של פוטין נובעת מתפיסה תרבותית והיסטורית של אוקראינה כחלק מרוסיה, ומונעת יותר מרגש מאשר ניתוח רציונאלי. לטענתם פוטין רואה באוקראינה מדינה לא אמתית, מין טעות היסטורית שנדרש לתקן [מקור]. הם מבססים זאת בין השאר על מאמר שפרסם פוטין ביולי 2021 בו טען שאוקרינה תמיד הייתה חלק מרוסיה, שהן שתיהן חלק מהמרחב הרוסי והחלוקה ביניהן היא מלאכותית ותוצאה של ״כוחות זרים״ [מקור].

לפי הצהרות של פוטין ואנשים אחרים בממשלו, אוקראינה כיום אינה מייצגת את העם האוקראיני, שהוא אח לעם הרוסי. פוטין רואה בזלנסקי נשיא לא דמוקרטי, שאינו מייצג את העם האוקראיני [מקור]. לטענת פוטין כוחות זרים הם שבחרו בזלנסקי, והם שמונעים מהעם האוקראיני את ריבונותו. דמיטרי מדבדב, ראש הממשלה לשעבר של רוסיה וכיום סגן ראש מועצת הביטחון הלאומי של רוסיה, פרסם באוקטובר מאמר הטוען שאין טעם לדבר עם אוקראינה, משום שהיא נשלטת ע״י כוחות זרים [מקור]. אבל מי הם אותם כוחות זרים?

קרוב לודאי ארה״ב ונאט״ו. פוטין בשבועות האחרונים הזהיר שוב ושוב ששיתוף הפעולה הצבאי בין נאט״ו ואוקראינה, בין ארה״ב ואוקראינה, הוא חציית קו אדום רוסי [מקור]. משום שפוטין אינו רואה בממשלת אוקראינה ממשלה לגיטימית, אלא בובה אמריקנית, יש לו שתי אופציות: להכריח את האמריקנים ובעלי בריתם לצאת מאוקראינה, או להשתלט על המדינה ולסלק את ממשלת הבובות המערבית. כך פוטין לא רק יבטיח את הביטחון הלאומי של רוסיה, הוא גם ישיב את אוקראינה, המולדת של האומה הרוסית, חזרה לחיקה של אמא רוסיה.

בזמן שהגישה הזו בהחלט נשענת על ממצאים אמפיריים בשטח – הרטוריקה והאידיאולוגיה של פוטין, ההשפלה הרוסית בתקופה שאחרי המלחמה הקרה – היא מציירת תמונה מאוד קודרת: פוטין נמצא רגע לפני פלישה מאסיבית לאוקראינה, למרות ואף על פי שפלישה כזו עלולה לעלות לרוסיה באלפי הרוגים. הגישה הזו מבקשת לתפוס את פוטין בעיקר כשחקן שחי בעולם של רעיונות והיסטוריה, מנותק מהמציאות הגיאופוליטית ומעוניין לכפות את רצונו על המציאות הגיאופוליטית.

פגישת פוטין וביידן ב-7.12. האם פוטין קונה זמן לקראת פלישה לאוקראינה?

הטענה שפוטין חי באשליות של גדולה, או שהוא מנותק מהמציאות, היא טענה וותיקה [מקור]. אולם במבחן התוצאה היא אינה מספקת תוצאות חיזוי מספקות: אם פוטין כל-כך אובססיבי בנוגע להחזרת האימפריה הרוסית, למה עד היום הוא לא ניסה לבלוע את אוקראינה? כאן כבר נכנסים טיעוני משנה – הוא הימר על מרידות ספונטניות באוקראינה ונכשל [מקור]. הוא הימר שהמערב לא יגיב בצורה קשה לכיבוש חצי-האי קרים – ונכשל [מקור]. התמונה המתקבלת היא של פוטין כאיש שחולם שהוא צאר, אוהב להמר ומתקשה לחזות את התגובות למעשיו.

ההסבר הזה מתעלם מהעובדה שפוטין הצליח, למרות סנקציות כלכליות נגדו, למרות שארה״ב כוח צבאי גדול יותר ממנו, להביא את וושינגטון ובריסל לנקודה בה הן שוקלות מה לתת לרוסיה כדי לא לפלוש לחלקים נוספים של אוקראינה. אולי פוטין חי באשליות. קשה להסביר מכך איך האיש מצליח כל פעם מחדש לתמרן ולעקוף את המערב.

אולם זה לא ההסבר היחיד לפעילות של רוסיה תחת פוטין.

הריאליזם הקר של פוטין

הסבר חלופי ומתחרה הוא שפוטין הוא פשוט שחקן רציונאלי וריאליסטי שרוצה לחזק את העמדה האסטרטגית שלו [מקור]. פוטין רואה איך ארה״ב ונאט״ו מתבססות באוקראינה, מאיימות על האינטרסים הרוסים במדינה והביטחון הלאומי שלה. לא צריך ללכת עד ללידת האומה הרוסית בקייב כדי להבין את החשיבות של אוקראינה לרוסיה.

הוא קרוב לודאי מאמין שאוקראינה אינה מדינה עצמאית, אך זה לא אומר שהוא מתכוון לכבוש אותה ״ולשחרר את העם האוקראיני״. סביר מאוד שפוטין מבין כמה יקרה תהיה מערכה כזו – גם מבחינת הרוגים, גם מבחינת העלות הכלכלית של החזקת השטח [מקור]. שלא לדבר על סנקציות כלכליות מארה״ב ואירופה, והדרדרות מוחלטת ביחסים בין וושינגטון ומוסקבה.

כשחקן ריאלסטי פוטין מודע לעמדה הבעייתית שארה״ב ונאט״ו הכניסו את עצמם: מצד אחד, ארה״ב ונאט״ו אינן מוכנות להגן צבאית על אוקראינה מפני פלישה רוסית. במילים אחרות, הן לא מוכנות לענות לאיום הצבאי הרוסי באיום צבאי משלהן. מצד שני, ארה״ב ונאט״ו מבינות את החשיבות של אוקראינה ואינן מוכנות ״לוותר עליה״. הן מזהירות את רוסיה שלא תפלוש לאוקראינה, אך הן לא מוכנות למנוע זאת ממנה. רוסיה היא זו שמחזיקה ביוזמה – היא זו שקובעת את קצב ההסלמה, ואת האופי שלה, חופשית לפעול מול המערב שמסתפק באיומים מילוליים. המערב נותן לעצמו להיסחט, מתווכח רק על מה המחיר שהוא מוכן לשלם.

המטרה של פוטין כשחקן ריאלי היא לחזק את העמדה שלו, מה שמתבטא בשני מישורים: במישור הבינלאומי, הוא מעוניין לסחוט מארה״ב כמה שיותר וויתורים ע״י איום בכוח. כפי שאמרנו קודם, רוסיה מוכרת לאמריקנים את הפחד שלהם בדבר פלישה, בכדי להביא אותם לבצע וויתורים במזרח אירופה. במינימום רוסיה תרצה התחייבות אמריקנית שנאט״ו לא תצרף את מדינות בריה״מ, כלומר את אוקראינה וגיאורגיה.

הסיבה שהוא מעוניין לסחוט דווקא את ארה״ב היא מפני שהוא אינו רואה עוד בגרמניה וצרפת שחקנים רלוונטים מול אוקראינה. בראייתו של פוטין, ארה״ב היא האדון החדש של אוקראינה, ולכן המו״מ צריך להיות מולה [מקור].

במישור הפנימיאוקראיני, פוטין רוצה ממשל יותר נוח לו, אם לא היווצרות של רפובליקות בדלניות נוספות באוקראינה. זלנסקי אינו פופולארי עוד בקרב המצביעים באוקראינה [מקור]. הפגנות בקייב נגדו יכולות להיות בסיס להפגנות ופעולות בדלניות בחלקים אחרים של אוקראינה, לדוגמה במערב המדינה ליד אודסה. הרוסים שקלו אפשרויות כאלה בעבר, ואפשר והם מחזיקים בתשתית להפוך הפגנות נגד זלנסקי למלחמות אזרחים חדשות באוקראינה [מקור].

מה אם המישור הצבאי? האם הבנייה של כוח רוסי מסביב לאוקראינה היא רק איום? לא בהכרח.

האופציות הצבאיות של רוסיה

כפי שאמרנו בתחילת הניתוח רוסיה פועלת בשלושה מישורים: במישור הפוליטי הבינלאומי, במישור הפוליטי-פנימי באוקראינה ובמישור הצבאי. רוסיה ריכזה מעל מאה אלף חיילים מסביב לאוקראינה. האם הריכוז הזה נועד רק כדי לאיים על ארה״ב שתיכנע לתכתיבים הרוסים? לא.

בזמן שאני חושב שיש סיכוי כמעט אפסי שפוטין מתכוון כרגע לכבוש את כל אוקראינה, זו אינה האפשרות הצבאית היחידה שיש לו. תחילה כדאי להתייחס לנושא של כיבוש אוקראינה. כיבוש אוקראינה יצור שלוש בעיות לרוסים:

ראשית, הם יצטרכו להילחם מלחמה קרקעית אינטנסיבית. זו מסקנה טריוויאלית, אך התוצאה שלה לא – לאוקראינה יש כ-200 אלף חיילים, חלקם חמושים בציוד אמריקני מתקדם [מקור]. רוסיה תספוג אבידות בכוח אדם.

שנית, אחרי שיכבשו את חלק או כל אוקראינה, הרוסים יצטרכו לכפות הסדר פוליטי חדש במדינה. פדרציה אוקראינית חדשה עם אוטונומיה לרפובליקות במזרח המדינה. התחייבות לא להצטרף לנאט״ו. הממשלה האוקראינית כנראה תברח מהמדינה, מה שיחייב את הרוסים להתקין ממשלת בובות בה. הממשלה תקבל את התכתיבים הרוסים, אך תצטרך סיוע צבאי וכלכלי מצד רוסיה כדי לשלוט.

מה שמביא אותנו לבעיה השלישית, הכיבוש. אם הרוסים ירצו להבטיח אוקראינה ניטראלית וידידותית, הם יצטרכו להחזיק כוח צבאי קבוע במדינה. בסוריה הרוסים נכנסו בהזמנת משטר אסד. בנגורנו-קרבאך בהסכמת אזרבייג׳ן וארמניה. באוקראינה הם יתפסו כפולשים, ויהיו מטרות לפעילות פרטיזנית.

רוסיה אולי תקבל מדינה אוקראינית ידידותית כשכנה, אך זו תהיה מדינה שתעלה לה בדם וכסף להקים ולתחזק. זה לא אומר שהיא לא תשקול את האופציה הזו אם תצטרך, אך יש כמה אפשרויות לפני.

לרוסיה יש עוד שתי אופציות צבאיות בגדול:

אחת היא הרחבת הרפובליקות במזרח המדינה, עם השתלטות על ערי נמל ותחנות כוח. הרפובליקות הבדלניות במזרח אוקראינה תלויות באוקראינים או ברוסים לאספקת חשמל ומסחר. השתלטות על תחנות כוח ועיר הנמל מריופול לדוגמה תחזק את הרפובליקות כלכלית, תשפר את מאזן הכוח שלהן מול אוקראינה ותלחץ את ארה״ב מחשש שהצבא הרוסי עלול להתערב לטובת המורדים אם אוקראינה תצליח לבלום אותם.

האופציה השנייה היא כיבוש גשר יבשתי מהרפובליקות הבדלניות לחצי האי קרים והשתלטות על התעלה הצפונית שמספקת מים לחצי האי. כיבוש כזה יחייב השתתפות של כוח רוסי גלוי, בתמרון קרקעי גדול לתפוס את השטחים האוקראינים. הוא ישפר את העמדה האסטרטגית הרוסית בשתי דרכים:

ראשית, הוא יפתור את משבר המים בחצי-האי קרים [מקור]. אגב, משבר המים גם יכול לשמש כעילה למלחמה מלכתחילה – רוסיה תאשים את אוקראינה שהיא מייבשת את תושבי חצי-האי, עושה עליהם מצור לא חוקי.

שנית, הוא יצור חיבור יבשתי רציף בין רוסיה לחצי האי קרים, ויזיז את קו ההגנה הרוסי לנהר הדנייפר. רוסיה תזכה בעמדה אסטרטגית טובה יותר בדרום אוקראינה.

Map

Description automatically generated
מפה אתנית-לשונית של אוקראינה. שימו לב לרצועה בדרום המדינה, המכילה אוכלוסייה רוסית או בעיקר דוברת רוסית. רוסיה יכולה לכבוש את דרום מזרח המדינה במהירות, מבססת גשר יבשתי מרוסיה לחצי-האי קרים

משום שלא מדובר בפלישה מאסיבית לאוקראינה, האבדות קרוב לודאי יהיו קטנות יותר. רוב האוכלוסייה באזור היא דוברת רוסית, כך שהתנגדות לכיבוש כנראה תהיה פחות חריפה מכיבוש החלקים האוקראינים של המדינה בצפון ובמערב. ומפני שזו לא תהיה פלישה מאסיבית, עדיין יהיה מקום לדיפלומטיה – הרוסים יפחידו את האמריקנים שהם עומדים לקחת את אוקראינה בחתיכות, ויכריחו אותם לבחור בין להיכנס למו״מ עם רוסיה, או להסתכן בכיבוש רוסי של אוקראינה.

מה חלון הזמן שעומד בפני רוסיה למבצע צבאי באוקראינה? הקרקע באוקראינה כרגע קפואה, והיא תישאר קפואה עד מרץ 2022 [מקור]. ב-4 בפברואר 2022 תתחיל האולימפיאדה בבייג׳ין, מה שימקד את תשומת לב התקשורת בסין, ויכול לתת כיסוי למחטף רוסי באוקראינה (הפלישה לגיאורגיה התרחשה במהלך אולימפיאדת הקיץ בבייג׳ין ב-2008). אם הרוסים ירצו לבצע תמרון קרקעי רחב היקף, יש להם כחודשיים לבצע זאת. אחר כך, באביב, הקרקע תהפוך בוצית מדי.

בעיה במערב

אז דיברנו על מה האופציות והמטרות של הצד הרוסי. מה קורה עם הצד הנגדי? איפה ארה״ב, נאט״ו וגרמניה, שהזהירו את רוסיה מפני ״תוצאות קשות״ אם תתקוף את אוקראינה?

כפי שאמרתי בתחילת הניתוח ארה״ב, כמו גם בריטניה, הבהירו שנאט״ו לא תשלח כוחות להגנת אוקראינה. ביידן כן התחייב שארה״ב תחזק את הנוכחות שלה בחברות נאט״ו במזרח אירופה, כמו פולין והמדינות הבלטיות [מקור]. הבית הלבן גם שוקל לשלוח ציוד צבאי לאוקראינה שיועד בתחילה לצבא אפגניסטן [מקור]. וביידן כמובן איים שאם רוסיה תפלוש, היא תחווה בין השאר נזקים כלכלים כמוהם לא נראו מעולם – כלומר סנקציות כלכליות [מקור].

ביידן מנסה להרתיע את פוטין ע״י ענישה – אם רוסיה תעשה פעולה אגרסיבית באוקראינה, היא תיענש כלכלית. ארה״ב לא תפגע ברוסיה צבאית – היא פשוט תפגע בה כלכלית.

הבעיה שלא ברור איך ועד כמה ארה״ב תוכל לפגוע ברוסים.

שתי האופציות הכי חריפות שכרגע נשקלות מבחינת סנקציות הן [מקור]: א׳ ניתוק של רוסיה ממערכת SWIFT, מערכת חשובה לביצוע תשלומים בנקאים; ב׳ איסור על גופים פיננסים לסחור באגרות חוב רוסיות.

הבעיה עם ניתוק SWIFT שלא ברור כמה נזק הוא יעשה בטווח הארוך [מקור]. SWIFT היא מערכת שמשמשת להעברת תשלומים, אך היא לא המערכת היחידה או הדרך היחידה להעביר תשלומים בין בנקים. בטווח הקצר ניתוק רוסיה מ-SWIFT תפגע בפעילות הכלכלית, משום שהיא אפקטיבית תנתק את רוסיה מהעולם. בטווח הארוך עסקים רוסים ימצאו דרכים אחרות לעבוד [מקור].

האפשרות השנייה היא סנקציות על גופים פיננסים שיסחרו באגרות חוב שמנפיקה ממשלת רוסיה. הרעיון הוא למנוע מרוסיה הון זר, שיכול לפגוע במטבע שלה. הבעיה היא, שוב, ההשפעות לטווח הארוך – לרוסיה יש חוב לאומי נמוך ועתודות מט״ח גדולות. כן, סנקציות על האג״ח יפגעו בזרימה של הון זר לרוסיה – אך זו כבר נפגעת עקב סנקציות מ-2014. וזו הבעיה הכי גדולה של וושינגטון: רוסיה נתונה מזה 7 שנים למשטר סנקציות חריף, שפוגע בצמיחה שלה [מקור]. עוד סנקציות יפגעו ברוסיה, אולם הן רק יוסיפו לכאב הכלכלי הגם ככה קיים, ושרוסיה למדה לחיות איתו.

האפשרות השלישית שמדברים עליה היא ביטול של צינור הנורד סטרים 2 [מקור]. עכשיו, כדאי להבין למה מתכוונים בביטול – הצינור הושלם. הוא מונח על קרקעית הים ומחכה להפעלה. ״ביטול״ משמעותו שגרמניה לא תאשר את הפעלתו, והצינור יישאר להחליד בקרקעית הים הבלטי. ביטול הצינור תהיה מכה ארוכת טווח לרוסיה, שתישאר תלויה להזרמת גז לאירופה במדינות מזרח אירופה, כמו פולין ואוקראינה, ובטורקיה, דרך צינור Turkish Stream.

הבעיה שגרמניה לא בטוחה אם היא מוכנה לאיים עם נורד סטרים 2 על הרוסים. כנראה שמעתם את שרת החוץ והשר לעניינים כלכליים של גרמניה מדברים על כך שנורד סטרים 2 יפגע אם רוסיה תפלוש לאוקראינה [מקור]. שני השרים הם חברים במפלגה הירוקה, שידועה בנטייה האגרסיבית שלה מול רוסיה [ראו כאן]. אולם המפלגה הירוקה היא רק מהקואליציה הגרמנית – ביחד עם המפלגה הסוציאלית והמפלגה הליבראלית [ראו כאן]. ראש המפלגה הסוציאלית, אולף שולץ, הוא הקנצלר, והוא שומר על דממה בנוגע ל-נורד סטרים 2.

שולץ מבין את הבעיה הגרמנית: מחירי החשמל בגרמניה גדלו פי 5 עקב קפיצה במחירי הגז והנפט [מקור]. העלייה במחירים פוגעת בצרכנים ויצרנים, שומרת על אינפלציה גבוהה באיחוד, ומאיימת לפגוע בצמיחה [מקור]. שולץ כנראה מבין שאחת הסיבות לעליית מחירי האנרגיה היא מהלך מכוון של רוסיה, שמעוניינת לראות את נורד סטרים 2 מאושר. אם הוא לא יאשר את הצינור, המחירים רק ימשיכו לטפס. אם הוא יאשר, הוא יכנע ללחץ הרוסי, אך לפחות מחירי האנרגיה ירדו.

קואליצית השלטו בגרמניה – משמאל מנהיגי המפלגה הירוקה, מימין המפלגה הליבראלית ובמרכז הקנצלר, אולף שולץ, מהמפלגה הסוציאלית.

מכאן שהדרישה האמריקנית לבטל את הצינור במקרה של פלישה רוסית נוגדת את האינטרס הגרמני, ותביא לעליות נוספות במחירי האנרגיה. סיכוי סביר שגרמניה תסרב לכלול את נורד סטרים 2 בחבילת סנקציות נגד הרוסים.

אילו עוד אופציות יש לאמריקנים? סנקציות על נפט וגז רוסי, כמו גם על בנקים גדולים ברוסיה [מקור]. הבעיה, שוב, שסנקציות כאלה יפגעו באירופה, שתלויה בסחר עם רוסיה בשביל צרכי האנרגיה שלה.

חשוב לציין שהאמריקנים לא חייבים את ההסכמה האירופית בשביל להטיל סנקציות על רוסיה. הודות לכוח של הדולר, אם ארה״ב תטיל לבדה סנקציות על הרוסים האירופים קרוב לוודאי יתיישרו [מקור]. ב-2018 ארה״ב הטילה לבדה סנקציות על איראן, ואירופה לא הצליחה לייצר מנגנון אוכף לסנקציות, מה שהביא חברות אירופיות רבות ליישר קו עם האמריקנים. הסיבה שהאמריקנים עדיין לא עושים זאת היא מפני שברגע שיטילו סנקציות לבדם, הם יצרו קרע נוסף בינם לבין האירופים, קרע שהרוסים ינסו לנצל כדי להרחיק את אירופה מארה״ב. בנוסף, ממשל ביידן הבטיח יחסים טובים יותר עם בעלי ברית – להטיל באופן חד צדדי סנקציות שיפגעו בכלכלה האירופית הוא לא ממש צעד שמשקף יחסים טובים.

מה אם כן סביר שארה״ב תעשה? טוב, את מה שרוסיה רוצה – תכנס איתה לדיאלוג על מבנה ביטחון חדש לאירופה.

רשימת הדרישות שרוסיה פרסמה היא לא כולה מוגזמת. בזמן שארה״ב לא תסכים להסגת כוחותיה ממזרח אירופה, יש שלוש נקודות מרכזיות שהאמריקנים והרוסים יכולים להסכים עליהן ולקדם פתרון לקונפליקט באוקראינה:

ראשית, התחייבות משפטית שנאט״ו לא תתפשט עוד מזרחה. ברור מאז 2015 שאוקראינה לא תצורף לנאט״ו, כמו גם גיאורגיה. הדרישה הרוסית היא בסך הכול להפוך את מה שידוע לכולם למוצהר משפטית. דרך אחת לעשות זאת היא לעדכן את הצ׳ארטר של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, בו חברות גם מדינות אירופה, רוסיה, מדינות הקווקז ומדינות מרכז אסיה [מקור]. בעדכון יוסכם שכל התרחבות של ברית צבאית באירופה – אם זו נאט״ו ואם זו CSTO, המקבילה רוסית שלה – תהיה מותנת בהסכמת שלושה רבעים מחברי הארגון. הודות להשפעה שלה במרכז אסיה ובקווקז, לרוסיה יהיה גוש חוסם.

שנית, פירוז מזרח אירופה מטילים בליסטים קצרי טווח. הרוסים מודאגים מההצבה של טילים בליסטים מתקדמים במדינות נאט״ו או אפילו אוקראינה, בצורה שתקצר משמעותית את זמן התגובה הרוסי למתקפה גרעינית עליהם. ארה״ב ורוסיה יכולות להסכים להימנע מהצבת טילים בליסטים קצרי טווח בתחום מפורז שיקבע בין הצדדים. הדבר לא ישנה הרבה את מאזן הכוח ביניהם.

שלישית, הימנעות מפריסת נשק גרעיני במזרח אירופה. הרוסים מעוניינים להבטיח שנשק גרעיני אמריקני לא יוצב במדינות מזרח אירופה, ואם אפשר בכלל במדינות אירופה. בזמן שזו דרישה מוגזמת – חלק מהמטריה הגרעינית האמריקנית לאירופה מבוססת על פצצות אמריקניות בבסיסים בגרמניה והולנד – ארה״ב יכולה להסכים להימנע מהצבת נשק גרעיני במדינות מזרחיות לגרמניה. רוסיה תידרש להימנע מהצבת כוחות גרעינים בבלארוס.

שלוש הנקודות האלו הן חשובות לביטחון הלאומי הרוסי, וארה״ב יכולה להיענות להן מבלי לנטוש את אירופה. אפשר למנוע מלחמה באוקראינה, אם הצדדים באמת מוכנים לדיאלוג עמוק וכנה על הסדרי הביטחון במזרח אירופה.

סיכום

הבנייה הצבאית של רוסיה מסביב לאוקראינה היא אינה ״בלוף״ – אם הרוסים יחשבו שהם מוכרחים, הם יהיו מוכנים לפלוש לאוקראינה. אולם הרוסים אינם מעוניינים כרגע להגיע ל-“U-day”, יום הפלישה לאוקראינה, ומחפשים פתרון דיפלומטי לסכסוך. ארה״ב יכולה לספק את הפתרון הזה, אם תהיה מוכנה להכיר במציאות – אוקראינה לא תצורף לנאט״ו. בעלות הברית האירופיות שלה לא מעוניינות אפילו בסנקציות חדשה נגד הרוסים. הרוסים כנראה מבינים את העלות של פלישה לאוקראינה, ויעדיפו פתרון דיפלומטי למשבר. אפשר להגיע לאחד. בואו נקווה, שהצדדים יצליחו.




פרק 66 – פוסט אימפריום (14): העולם הבא

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הדבר הכי חשוב להבין ולהפנים שהתחרות בין ארה״ב לסין אינה ״סתם״, כפי שהשינוי לעולם רב-קוטבי הוא לא רק עניין תיאורטי. אני בטוח שיש מי מהמאזינים שלאורך הסדרה הקשיבו ופטרו את הדיבורים על תחרות לכוח בין מדינות, על מלחמות, ב-״נכון שהן מתחרות, אך האינטרסים הכלכלים שלהן ירסנו אותן, ימנעו מלחמה״. אולי הם מזדהים עם הדברים שכתב יובל נוח הררי בפתח ספרו ״ההיסטוריה של המחר״ על כך שהאנושות התעוררה מהחלום של מלחמה, רעב ומגיפות.[1] טוב, היא לא.

ראינו שהמלחמות הגדולות נעלמו מהעולם לא מפני שבני-אדם איבדו את הרצון להילחם, או מפני שהם ״התגברו״ על הרצון הזה – אלא מפני שהחישוב האסטרטגי שלהם השתנה. הודות לאימפריום האמריקני, רוב מעצמות העולם הוכנסו תחת מערכת בריתות אחת, ונהנו מסחר חופשי וגישה בטוחה למשאבים, ללא הצורך להיאבק זו בזו. מטרית הביטחון האמריקני היא שהביאה לתקופת שלום חסרת תקדים בעולם המערבי, לפאקס אמריקנה.

סחר, השקעות, מיזמים משותפים, נוגעים לכלכלה של מדינה. ההשפעה שלהם על החישוב האסטרטגי של מדינה מוגבלת – כל עוד מדינה לא מזהה איום במדינה אחרת, היא תהיה מוכנה לעבוד על קשרי מסחר איתה. אולם ברגע שהמדינה השנייה נתפסת כאיום, חישוב אחר מתחיל: חישוב אסטרטגי. המדינה מתחילה לחפש איך לנצח את היריבה שלה, איך לצמצם את כוחה. ככל שהאיום נתפס חמור יותר, כן נדחקים שיקולים כלכלים הצידה.

ארה״ב וסין מתחרות זו בזו משום שהן חוששות זו מזו – המפלגה הקומוניסטית של סין חוששת שהאמריקנים ינסו להפיל אותה. האמריקנים חוששים שהסינים יהפכו למעצמת על חדשה, וידחקו את ארה״ב לשוליים. השקעות ושרשרות אספקה משותפות לא משנות את החישוב האסטרטגי החדש שלהן. להיפך – התלות הכלכלית כיום נתפסת כחולשה אסטרטגית, לא חוזק.

סחר הוא לכן אינדיקציה מאוד לא טובה אם שתי מדינות יפתחו מלחמה או לא.

קחו לדוגמה את בריטניה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה. ב-16 ביוני 1914, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוצגה בפני החברה הסטטיסטית המלכותית סקירה של יחסי הסחר והצמיחה הכלכלית המרשימה של גרמניה.[2] הוצג שם שהאימפריה הבריטית היא שותף הסחר הגדול ביותר של גרמניה לייבוא, ויעד הייצוא הכי חשוב שלה. בריטניה הייתה בעלת חשיבות משמעותית לגרמניה, ובריטניה, גם אם לא תלויה ישירות בסחר עם גרמניה, הייתה תלויה בו בעקיפין לאור הסחר של גרמניה עם שאר האימפריה.

חצי שנה מאוחר יותר, שתי המדינות היו עסוקות בלטבוח זו בחייליה של זו.

בפרק היום נרצה להבין את החישוב האסטרטגי החדש של מדינות העולם, לאור התחרות בין ארה״ב, סין ורוסיה. נרצה להבין מה הכוחות שפועלים, ואיך עתידה להיראות המערכת הבינלאומית שלנו.

הכול בפרק היום, מיד אחרי ההודעה הבאה.

איזון, הפרעה, ואיזון מחדש

אנחנו יכולים לחשוב על הזירה הבינלאומית כמערכת ששואפת להגיע לשיווי משקל דינאמי בין הכוחות המנוגדים הפועלים בה. לדוגמה, מדינה תוקפנית מפעילה כוח על המדינות סביבה – אולי היא ממש פולשת אליהן, כמו גרמניה הנאצית, ואולי היא פשוט מפחידה אותן, כמו צפון קוריאה. בתגובה המדינות סביבה יוצרות כוח משלהן – הן מתחמשות, הן נלחמות, הן מזמינות בעלות ברית שיאזנו מול כוח המדינה התוקפנית. הכוח המנוגד משפיע על המדינה התוקפנית להפעיל כוח חדש משלה והמערכת רואה את התגברות שני הכוחות המנוגדים עד שבסופו של התהליך המדינות המקיפות מאזנות את כוח המדינה התוקפנית, ונוצר שיווי משקל – הכוחות המנוגדים הופכים שווים זה לזה.

חשוב לשים לב ששיווי המשקל שנוצר הוא דינאמי, לא סטטי: הכוחות משתנים עם הזמן, גם אם לאט. מדינות נחלשות או מתחזקות, כוחות חדשים מצטרפים, אירועים שונים מפירים את האיזון. לבסוף שיווי המשקל מופר, והתהליך חוזר על עצמו: איזון מחדש והגעה לשיווי משקל.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה המעצמות האירופיות ניסו לייצר שיווי משקל ביניהן, מאזן כוח, כפי שראינו בפרק 55 [ראו כאן]. בריטניה ניסתה לאזן מול רוסיה, צרפת מול גרמניה. המעצמות האירופיות בנו את כוחן הצבאי ויצרו רשת יותר ויותר סבוכה של בריתות בשביל לרסן זו את זו. למשך כמעט 100 שנים מאזן הכוח ביבשת שמר עליה ממלחמה: בין 1815 ל-1914 אירופה לא ראתה מלחמה שכללה את כל המעצמות בה. היו מלחמות, אך הן היו מוגבלות לשתיים או שלוש מדינות: מלחמת קרים, מלחמת פרוסיה-צרפת, או מלחמות העצמאות של איטליה נגד האימפריה האוסטרית.

זו הנקודה של שיווי משקל דינאמי: אירועים עדיין קורים, מלחמות פורצות, יש שינויים במאזן הכוחות, אולם הם אינם מספיקים בשביל ״להוציא״ את המערכת משיווי משקל. המערכת לרוב מתקנת את ההפרעות, וחוזרת לשיווי משקל.

אולם לבסוף ההפרעות מצטברות, כוחות חדשים מצטרפים, והמערכת יוצאת לחלוטין משיווי משקל. במקרה של אירופה ההתחזקות של גרמניה, ביחד עם האגרסיביות שלה, גרמו לאירופה להתאחד נגדה. מערכת הבריתות קשרה את כל היבשת יחד, כך שמלחמה אזורית קטנה – בסרביה – הפכה במהירות למלחמה יבשתית. שיפורים בטכנולוגיה הצבאית חייבו מדינות למהר ולפתוח במלחמה, שמא היריב יהיה מהיר יותר ויכריע אותן.[3]

בשתי מלחמות עולם המעצמות האירופיות התישו זו את כוחה של זו. שיווי משקל חדש נוצר: ארה״ב ובריה״מ, שני הענקים שמחוץ לאירופה, הפכו למעצמות העל של העולם. מזרח אירופה נלקח ע״י רוסיה, מערב אירופה נכנסה תחת חסות אמריקנית. הסובייטים והאמריקנים חילקו מחדש את העולם, לשני גושים מתחרים.

המערכת הבינלאומית עברה ממצב של רב-קוטביות, לדו-קוטביות, שני קטבים – ארה״ב ובריה״מ. שני הענקים יצרו מחדש שיווי משקל ביניהם: הם התוו את אזורי ההשפעה שלהם באירופה, ופעלו לבלום זה את השפעתו של זה במזרח התיכון, מזרח אסיה ואפריקה שמתחת לסהרה.[4]

שוב שיווי המשקל היה דינאמי: ארה״ב נכנסה ויצאה מווייטנאם. בריה״מ התחזקה ונסוגה באפריקה שמתחת לסהרה. סין התרחקה מבריה״מ לכיוון ארה״ב, בעוד גרמניה מנסה לעיתים לשחק בין שתי המעצמות. העולם לא עמד מלכת, אך הוא נע סביב שיווי משקל שהתוו שתי המעצמות.

לבסוף גם המערכת הזו קרסה: בריה״מ לא הצליחה עוד להחזיק את האימפריה הרחבה שלה ולנהל מרוץ חימוש נגד האמריקנים, והגוש המזרחי התפרק ב-1989. בריה״מ עצמה התפרקה ב-1991. האימפריה הסובייטית התפרקה לכתריסר מדינות. רוסיה נפלה מעמדה של מעצמת למדינה נחשלת, עם כלכלה במשבר, שחיתות רחבה, וצבא שהפך לצל של עצמו.

התפרקות בריה״מ

בעקבות נפילת בריה״מ ג׳ורג׳ בוש האב רצה ליצור שיווי משקל חדש בעולם: ארה״ב תתמוך במאזני כוח מקומיים בכל אירו-אסיה. היא תתמוך בהקמתם של מאזני כוח שיוכלו לרסן את המדינות האגרסיביות של יבשת העל – את צפון קוריאה במזרח אסיה, איראן ועיראק במזרח התיכון, כל שאיפה רוסית להתפשטות מחדש במזרח אירופה. כפי שראינו בפרק ״סדר עולמי חדש״, התוכנית הייתה שארה״ב תחזיק כוח צבאי גדול מספיק וחזק מספיק כדי להתערב במקרה הצורך ולהחזיר את שיווי המשקל האזורי על כנו.

אולם החזון של בוש האב לא עניין את הציבור האמריקני. במקום ארה״ב החליטה פשוט… טוב, להתעלם מהרעיון של שיווי משקל. לדעת המנהיגים בוושינגטון סוף המלחמה הקרה הביא את הקץ לתחרות הגיאופוליטית, ולכן אין צורך לאזן בין כוחות מתנגדים משום שאין כוחות מתנגדים לשוק החופשי והדמוקרטיה של ארה״ב. ארה״ב האמינה שהיא הפכה להגמון של העולם, רוכבת על ניצחון הליברליזם את הטוטליטריות הסובייטית. הרגע החד-קוטבי נולד – ארה״ב ככוח החזק בעולם.

אולם הרגע החד-קוטבי היה בלתי יציב: עצם העוצמה האמריקנית עוררה התנגדות לה. מדינות לא-מערביות חששו שהיא תשתמש בכוחה בשביל להפיל אותן. ארה״ב הרחיבה את הסדר שלה ללא לקיחה בחשבון של שיקולים אסטרטגיים, כמו האם היא תיצור או תחזק יריבות בפעולות שלה. ברגע בו התחיל המצב החד-קוטבי, התחיל גם התהליך שיביא לסופו.

מדו-קוטביות לרב קוטביות

אנחנו יכולים לחלק את תהליך התיקון של המערכת הבינלאומית את הרגע החד-קוטבי לשלושה שלבים מרכזיים: (1) התפשטות יתר של ארה״ב; (2) הופעתם של כוחות נגד לאמריקנים; (3) והתאמה מחדש של הסדר האמריקני. אם נרצה למקם את השלבים בציר הזמן, הרי שהתפשטות היתר התרחשה תחת קלינטון והכהונה הראשונה של בוש הבן. כוחות הנגד הופיעו בכהונה השנייה של בוש הבן ובכהונה של אובמה (שתיהן). ההתאמה מחדש התחילה עם טראמפ, וסביר שתמשך גם אחרי ביידן, אל תוך העשור השלישי של המאה ה-21.

הכוונה בהתפשטות יתר היא החדירה של האמריקנים למרחבי השפעה מסורתיים של מעצמות אחרות, ויצירת איום על משטרים לא מערביים.

אין כאן שיפוט מוסרי – לאיזה צד. ברגע שהכוח הנגדי של בריה״מ נעלם, ארה״ב ראתה את העולם כנתון בידיה בלבד. היא ניסתה לשרטט אותו מחדש: היא הרחיבה את נאט״ו מזרחה בשביל לוודא שמזרח אירופה לא תהיה שוב זירת התגוששות בין מערב אירופה ורוסיה.[5] היא פלשה לאפגניסטן ועיראק בשביל לבנות את המזרח התיכון כאזור ליבראלי משגשג. היא איימה על מדינות לא מערביות בסנקציות ופעולות צבאיות אם הן לא יתיישרו עם הדרישות שלה ושל הקהילה הבינלאומית.[6]

אם הדברים מוצדקים או לא זו אינה השאלה. העובדה היא שכאשר בייג׳ין ומוסקבה ראו את הצעדים האלו, הן חשו מאוימות ולכן באה תגובת הנגד.[7] מדינות מצאו עצמן מחוץ לסדר האמריקני, מאויימות ע״י הסדר האמריקני, החלו להתנגד לו.

החשובה שבהן היא סין. סין הייתה עד אמצע המאה ה-19 אחת הכלכלות הגדולות בעולם, והכוח החשוב ביותר במזרח אסיה. אולם דווקא כשהמערכת הבינלאומית הנוכחית התגבשה, במאה ה-19 והמאה ה-20, סין נכנסה לתקופה של כ-150 שנים של עוני, רעב ומלחמות.[8] התקופה הזו הסתיימה רק כשסין החלה ברפורמות שוק ששמו אותה על הדרך לצמיחה כלכלית חדשה, בתחילת שנות ה-80׳ של המאה ה-20.

ההתחזקות הכלכלית של סין החזירה לזירה הבינלאומית שחקן גדול שלא היה שותף לגיבוש הנורמות והסדרים של המערכת האמריקנית. המערכת הבינלאומית שהאמריקנים הקימו לא משקפת את האינטרסים הסינים:

אין לבייג׳ין אזור השפעה משלה במזרח אסיה, במיוחד אזור השפעה המכסה את קווי השיט החשובים לה בים סין הדרומי.

אין לה כוח השפעה דומה לזה של ארה״ב במוסדות הפיננסים של העולם, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.

המערכת הפוליטית שלה נתפסת כחריגה, כלא רצויה, כעומדת בניגוד למודל הליבראלי המערבי של ארה״ב ובעלות בריתה.

עבור הסינים אלו לא סתם ״אי-נעימויות״: תחת המערכת הבינלאומית הליבראלית, מדינות לא-ליבראליות נמצאות בעמדת נחיתות מובנת – הן תמיד בסכנה שיטילו עליהן סנקציות על מעשיהן. בייג׳ין טעמה משהו מהאפשרות הזו עם הסנקציות האמריקניות אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן.[9]

סין רוצה סדר בינלאומי שיענה על הצרכים האסטרטגיים שלה, והסדר הזה הוא לא הסדר האמריקני.

כמו סין גם רוסיה רואה עצמה מחוץ לסדר האמריקני ומאוימת על ידיו.

בתחילת שנות ה-90׳, מיד לאחר נפילת בריה״מ, היה סיכוי שהיחסים בין רוסיה וארה״ב יהיו יותר ידידותיים, ושהרוסים אולי יצטרפו בצורה כזו או אחרת לסדר האמריקני. אולם הם ראו את וושינגטון מרחיבה את נאט״ו אל תוך מזרח אירופה, למרות שלכאורה המטרה של נאט״ו נעלמה – אם בריה״מ התפרקה, למה צריך את נאט״ו? ואם אין עוד איום ממזרח אירופה על מערבה, למה נאט״ו המשיכה להתקדם לכיוון מוסקבה?

פרופ׳ מרי אי. סרוטה (Sarotte), במאמר ל-Foreign Affairs, מסמנת שלוש החלטות שהביאו להידרדרות ביחסים בין וושינגטון ומוסקבה ולהפיכתה לכוח מתנגד לסדר האמריקני. שלוש ההחלטות קשורות להתרחבות של נאט״ו מזרחה.[10]

הראשונה הייתה ההחלטה של בוש האב לא לבטל את נאט״ו באירופה, לא לאחד אותו במערך ביטחון חדש של כל היבשת, ולא לפרז את מזרח אירופה. בוש רצה לשמור על הנוכחות הצבאית האמריקנית באירופה, ולהבטיח את התלות של אירופה בארה״ב לביטחונה. התוצאה הייתה שלמרות שבריה״מ התפרקה, נאט״ו נישאר.

ההחלטה השנייה הייתה ההחלטה של ממשל קלינטון לבצע התרחבות מהירה של נאט״ו מזרחה, במקום בתהליך איטי תוך התייעצות עם רוסיה. בהתחלה הרעיון היה שמדינות מזרח אירופה ישתפו פעולה עם נאט״ו, ובהתאם למידת ההתקדמות בשיתוף הפעולה, ובהתאם לצרכים הביטחוניים של כל מדינה, יוחלט אם לצרף אותה לנאט״ו.

כל זה השתנה במהלך מלחמת צ׳צ׳ניה הראשונה (1994-1996): מדינות מזרח אירופה לחצו את וושינגטון לצרף אותן בטענה שהן עלולות להיות הבאות בתור לפלישה רוסית. קלינטון החליט לוותר על הרעיון של התרחבות איטית, ובמקום הודיע שנאט״ו תורחב במהירות, ללא שלב ביניים של שיתוף פעולה.

ההחלטה השלישית, גם של ממשל קלינטון, הייתה לא להגביל את מידת ההתרחבות ולא להגביל את הנוכחות הצבאית הזרה בשטחן של החברות החדשות בארגון. ממשל קלינטון הבהיר שהוא ירחיב את נאט״ו כמה שאפשר, גם לתוך שטחה של בריה״מ לשעבר. הוא גם לא יירתע מלהציב כוחות צבא אמריקנים על הגבול הרוסי.

האמריקנים התעלמו מההתנגדות הרוסית מפני שהם יכלו להתעלם – מוסקבה בשנות ה-90׳ לא יכלה להפעיל לחץ צבאי או כלכלי על האמריקנים. אבל מוסקבה לא שכחה את השנים האלו. כשפוטין החזיר את היציבות לרוסיה, הוא פעל למנוע התרחבות נוספת של נאט״ו: הוא פלש לגיאורגיה ואוקראינה. רק אחרי שרוסיה הפעילה כוח צבאי נגד ארה״ב, ההתרחבות של נאט״ו סוף-סוף נעצרה.

סין ורוסיה הן שני הכוחות החשובים ביותר שפועלים כיום על הסדר האמריקני, מנסים לדחוק אותו אחורה ואם אפשר להחליף אותו. בזמן שהם שווים במטרתם, החלפת הסדר האמריקני, הם שונים ביחס שלהם אליו: רוסיה קמה מחורבות בריה״מ, מולה נבנה מלכתחילה הסדר האמריקני. סין לעומתה התחזקה ע״י הסדר האמריקני.

הנשר והדרקון

בתחילת המאה ה-20 סין מצאה עצמה עם מלחמת אזרחים בבית, בסיס תעשייתי כמעט ולא קיים, וכיבוש זוחל של מזרח המדינה ע״י יפן, המעצמה התעשייתית של מזרח אסיה.

השינוי המדהים שסין עשתה בתוך 30 שנה – ממדינה נחשלת בשנות ה-80׳ למעצמה כלכלית בתחילת שנות ה-2000 – הוא במידה רבה הודות לעולם שארה״ב יצרה.

איך? ראשית, האמריקנים ניטרלו את האיום היפני על מזרח אסיה. הם נתנו ליפן חוקה חדשה שאסרה עליה לפתוח במלחמה, והכניסו אותה תחת המטריה הביטחונית האמריקנית.[11] כך יפן גם הוגבלה חוקית מלפתח יכולות התקפיות, וגם הוסר התמריץ לעשות זאת – היא יכלה לסמוך על המטריה ההגנתית של ארה״ב.

שנית, ארה״ב עודדה את התנועה החופשית של אנשים, סחורות והון, כחלק מהחזון שלה לגוש דמוקרטי משגשג. הודות ללחץ אמריקני השווקים הפיננסים של העולם הפכו בשנות ה-70׳ וה-80׳ יותר פתוחים, והון יכל לנוע בקלות ממדינה למדינה.[12] שדרוגים טכנולוגים בסחר הימי – במיוחד האימוץ של מכולות ע״י הצבא האמריקני במהלך מלחמת ווייטנאם – הפכו את הסחר הגלובאלי ליותר אמין ויעיל.[13]

כשסין פתחה חלקים ממנה לתאגידים זרים, המערכת הבינלאומית הייתה מסוגלת לנצל את הפערים בעלות העבודה בין סין לשאר העולם. זו טעות לחשוב שהייצור הגלובאלי תמיד, לאורך ההיסטוריה, נע להיכן שהכי זול לייצר. במשך רוב ההיסטוריה מחוסמים לתנועה של הון, חוסר אמינות של הסחר הימי, איומים על הסחר הימי, הביאו תאגידים פעמים רבות להעדיף ייצור בבית, גם אם היו הפרשים משמעותיים בעלויות העבודה בין הבית למדינה אחרת.[14] הודות לפעילות האמריקנית המצב הזה השתנה.

סין הפכה את עצמה למרכז הייצור העולמי במערכת הכלכלית שארה״ב עודדה. ראינו עוד בפרק ״קץ ההיסטוריה״ איך האמריקנים דחפו לשילוב של סין במערכת הכלכלית העולמית, מקווים שהשילוב ישנה אותה ויהפוך אותה יותר ליבראלית. ארה״ב הפכה את עצמה ואת בעלות הברית שלה תלויות בייצור הסיני, מה שהפך את סין לא רק חזקה כלכלית, אלא גם חזקה פוליטית – מדינות החלו לחפש יחסים ידידותיים עם הסינים בשביל להבטיח את האינטרסים העסקיים שלהן.

עכשיו כשסין הופכת יריבה, ארה״ב צריכה להוציא את שרשרות הייצור הקריטיות שלה מסין, וכמוה כל בעלת ברית שלה. בעלת ברית שתשאיר את הייצור בסין, שתשמור על התלות הכלכלית שלה בה, תפסיק להיות בעלת ברית אמינה בעיני האמריקנים. היריבות האמריקנית-סינית לא תוגבל רק למישור הצבאי או הפוליטי, אלא תעבור למישור הכלכלי, כפי שכבר ראינו קורה בארה״ב. והדבר לא יוגבל רק לארה״ב וסין – בעלת ברית שתתעקש לשמור על הקשרים הכלכליים עם הסינים, או אפילו להעמיק אותם, תמצא עצמה מחוץ למערכת הבריתות האמריקנית.

זהו העיקרון המארגן החדש של הסדר האמריקני, זה שיקבע אילו מדינות יהיו חשובות יותר בעיניי האמריקנים ואלו ימצאו עצמן עם הזמן מחוץ לסדר.

הכוח שפועל עליו הוא זה של התחרות עם סין, ומכריח את ארה״ב לקבל החלטות חדשות על פריסת ואופי הכוח שלה: יותר דגש על מזרח אסיה, יותר דגש על הזירה הימית במזרח אסיה. כל סכסוך עתידי בין סין לארה״ב יהיה בהכרח סכסוך ימי, משום הגיאוגרפי של הזירה.

ההתמקדות האמריקנית במזרח אסיה בהכרח תביא לירידה במיקוד באזורים אחרים בעולם, בראשם אירופה והמזרח התיכון. הירידה במיקוד תביא מדינות שעד היום הסתמכו על ארה״ב – לדוגמה גרמניה וסעודיה – לקחת יותר אחריות על הביטחון הלאומי שלהן ויוזמה ביחסי החוץ. אחת התוצאות הייתה שערב הסעודית הפכה הרבה יותר אגרסיבית בזירה המקומית.[15]

בפסקאות הבאות ננסה לשרטט חלק מהמאפיינים של העולם תחת התחרות האמריקנית-סינית לכוח: עלייתה של האנגלוספרה, הבלקניזציה של הכלכלה הגלובאלית, והחזרה של האיום במלחמה בין מעצמות.

האנגלוספרה

המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל).

מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המונרך הבריטי.[16] במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות.

לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה המשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.[17]

הבעיה עם האנגלוספרה כעולם תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, שמורכב ממדינות שונות זו מזו כמו קניה, קנדה והפיליפינים.

לכן כשאני מדבר על האנגלוספרה אני לא מתכוון לגוש המדינות שחולקות את התרבות האנגלית, או עבר תחת השלטון האנגלי. לא, אני מדבר על 5 מדינות שמאוגדות ביחד בסדרה של הסכמי ביטחון, טכנולוגיה ומודיעין, שנלחמו זו לצד זו בכל קונפליקט גדול של המאה ה-20: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות האלו גם חולקות שפה ותרבות משותפת, מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. אך הן גם חולקות הרבה יותר.

5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין.[18] במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן.[19] אפשר לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובוס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים, כמו גם אנגלה מרקל.[20] [21]

ברית 5 העיניים היא רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל לפעול יחד (The Air Force Interoperability Council, AFIC). תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה (ABCANZ Armies). תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות (The Technical Cooperation Program).

כל התוכניות יחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.

מקומה של האנגלוספרה במערכת הבריתות האמריקנית

המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח, שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא.[22]

נקודת הביקורת הזו הפכה שכיחה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה.[23] ראש ממשלת בריטניה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס בעיני מבקריו כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת.[24]

המבקרים צודקים שעד היום האנגלוספרה לא התנהלה כגוש מדיני מובחן. אבל הם מתעלמים מלמה זה בדיוק קרה: למה מדינות שמשתפות ביניהן מודיעין רגיש, לא מתאמות ביניהן גם מהלכים דיפלומטים?

טוב, הן כן. פשוט לא רק הן.

בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. הן פעלו כחלק מנאט״ו, שהיה הארגון המוביל את מערכת הבריתות האמריקנית מול הסובייטים. בנאט״ו חברות שלוש מ-5 מדינות האנגלוספרה: קנדה, בריטניה וארה״ב.

אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שדרכה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.

סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו. אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין. ארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.

המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה את התמונה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט. אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין. ארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור, אך המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית נותרה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.[25]

אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?

משום שהתחרות בין ארה״ב לסין עומדת לשנות את מערכת הבריתות האמריקנית.

לכאורה לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין קיים, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית.[26] למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?

אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו – האנגלוספרה ואירופה. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.

האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה שנה היה העברת חוק הביטחון הלאומי בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים.[27] אחרי העברת החוק בריטניה הודיעה שהיא תוציא את חוואווי מהרשת הסלולרית שלה לחלוטין.[28]

אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן, חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי, ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם.[29],[30],[31] מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין.

היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי.[32] סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה.[33] היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין, שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.[34]

היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין.[35] ניו-זילנד לפחות מאז 2017 נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין.[36],[37]

סביר שהלחץ על ניו-זילנד מצד החברות האחרות האחרות באנגלוספרה רק תגבר. ניו-זילנד היא נכס אסטרטגי חשוב מדי: המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה.[38] סביר שהיא תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר עמן קו, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, לניו-זילנד יהיה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.

בו בזמן שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, בעלות הברית האירופיות של ארה״ב חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן.[39] הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. הן לכן ממהרות ליישר קו עם האמריקנים.

לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת.[40] משום שצרפת רואה בעצמה מעצמה עצמאית מהאמריקנים, היא לא רואה קשר בין היחסים שלה ובין היריבות האמריקנית רוסית או האמריקנית סינית. צרפת מאמינה כעיקרון שהיא חופשית לנהל את היחסים בהתאם לחישוב האסטרטגי העצמאי שלה.[41]

כמו צרפת גם גרמניה מדברת על עצמאות אסטרטגית לאירופה. בניגוד לצרפת, האינטרס הגרמני הוא בעיקר כלכלי: שמירת היחסים הכלכליים הטובים בין המדינות. בניגוד לצרפת, גרמניה אינה מעוניינת בהקמת כוח צבאי אירופי עצמאי מהאמריקנים, או אפילו בהתעצמות צבאית שלה עצמה.[42] גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן.[43] כך בעודה מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ היא בנתה והשלימה ביחד עם רוסיה את צינור הגז נורדסטרים 2, שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי.[44] היא מעוניינת לעבוד עם ארה״ב יחד על אתגרים גלובאליים, בעודה דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי וסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד.[45]

גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה. צרפת משום שהיא רואה בעצמה מעצמה עצמאית, כוח גדול כמו רוסיה, סין וצרפת. אם היא תשתף פעולה עם האמריקנים, זה יהיה לפי החישוב הצרפתי. גרמניה מסרבת משום אינטרסים כלכליים ברורים, מעוניינת לשמור על שוק ייצוא חשוב ולשפר את ההזדמנויות לעסקים גרמנים שכבר מושקעים בשתי המדינות.

השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. בחלק הזה כלולות רוב חברות האנגלוספרה, יפן, הודו, ומדינות מזרח אירופה. חלק אחר הוא צרפת, גרמניה ומדינות אחרות במערב אירופה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. תחת המתח הזה של שתי קבוצות המושכות בשני כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה.

באירופה ארה״ב תעביר את משאביה הצבאיים למזרח אירופה ופולין תהפוך חשובה יותר בעיני האמריקנים לעומת גרמניה או צרפת. פולין כיום עובדת על גיבוש גוש אזורי במזרח אירופה, שיהווה גוש חוסם להשפעה הרוסית. כך לדוגמה היא מקדמת את יוזמת שלוש הימים להגדלת החיבוריות הלוגיסטית במזרח אירופה.[46] היא גם מקדמת הקמת תשתיות גז ונפט שיצמצמו את התלות באנרגיה רוסית.[47] את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכליים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית.

במקביל, מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המוקד החדש של מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו גם יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.

דוגמה אחת להידוק קשרים היא השותפות הביטחונית בין ארה״ב-בריטניה-אוסטרליה שהוכרזה בספטמבר 2021, AUKUS. AUKUS נועדה לשפר את האינטגרציה בין המדינות החברות בו בתחומים של מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, שרשרות אספקה (כלומר הוצאה של סין משרשרות האספקה) ותיאום גדול יותר כלכלית ומודעינית.[48]

דוגמה אחרת היא ה-QUAD, שמשמש לתיאום אסטרטגי בין ארה״ב, הודו, יפן ואוסטרליה.[49] ה-QUAD הוא יוזמה יפנית, שקיבלה חיים חדשים בעקבות משבר הקורונה והאגרסיביות הסינית כלפי אוסטרליה. הוא נועד לשמש פורום בכיר עבור המדינות החברות בו לתיאום אסטרטגי ביניהן – במיוחד מול סין במזרח אסיה.

סביר שנראה בשנים הבאות עוד הסכמים ומסגרות ארגוניות נבנות באנגלוספרה ובין האנגלוספרה למדינות ידידותיות, כמו יפן, הודו ופולין. ביחד האנגלוספרה תהפוך להיות המוקד החדש של מערכת הבריתות האמריקנית.

שינוי הסדר הזה במערכת הבריתות האמריקנית יעשה במקביל לשינוי באופי של הגלובליזציה שלנו.

בלקניזציה של העולם

סחר חופשי מעולם לא היה באמת חופשי. האיחוד האירופי מחזיק בשורה של מכסים שמעדיפים תוצרת חקלאית ותעשייתית מקומית, כחלק מהשוק המשותף. יפן שמרה ושומרת על מכסים שונים להגנה על תעשיות מקומיות. בסין סקטורים שלמים של הכלכלה סגורים למשקיעים זרים, או שהם מחויבים לעבוד יחד עם שותפים מקומיים.

היחידה שבאמת תמכה בסחר חופשי לשם סחר חופשי הייתה ארה״ב, שהאמינה בקץ ההיסטוריה שסחר חופשי הוא זה שישרת אותה אסטרטגית. הוא אכן הביא שגשוג כלכלי לרבים, אך גם דחק הצידה חלקים באוכלוסייה האמריקנית. קהילות במרכז ארה״ב מצאו עצמן עם אבטלה עולה ועם המרקם החברתי שלהן מתפורר.[50] עכשיו החישוב האסטרטגי משתנה: ארה״ב מעוניינת להעדיף ייצור מקומי גם בשביל לתמוך מחדש בעובדים האמריקנים, וגם משום התחרות האסטרטגית עם סין.

אל המדורה הזו של לאומנות כלכלית הקורונה רק שפכה עוד דלק: שיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות מביאים תאגידים ומדינות לשקול מחדש את האסטרטגיה שלהם בדבר פיזור של שרשרות האספקה ברחבי הגלובוס. שיבושים בשיט הימי, בייצור של שבבים, באספקה של חומרי גלם וחלקים – כולם מביאים עסקים לשקול מחדש את הלוגיסטיקה שלהם. במקום לפזר את הייצור בין ספקי משנה רבים – למה לא לשלוט בכל השרשרת? לקנות את הספקים? ולמה לא להביא את הייצור קרוב יותר למוקדי הצריכה?

ראינו במהלך 2020 ו-2021 מדינות ותאגידים מדגישים את החשיבות של אספקה על יעילות, ומחפשים איך להגדיל את הייצור אצלם. ממשל ביידן מעוניין להשקיע 50 מיליארד דולר בפיתוח יכולות ייצור שבבים בארה״ב, כולל הקמת מפעלים מקומיים.[51] בדומה לה יפן עובדת עם טאיוואן להגדיל את ייצור השבבים המקומי אצלה.[52] בריטניה מאז 2017 מובילה תוכנית לייצור חכם בממלכה, והפיכתה מחדש למוקד תעשייתי גלובאלי.[53] תאגידי רכב כמו טסלה, פורד וטויוטה עובדים להקים מפעלי סוללות משלהם, ומקימים מפעלי הרכבה חדשים בארה״ב, לראשונה מזה עשורים.[54] הם כבר לא יכולים לסמוך על ייצור במזרח שיגיע בדיוק בזמן לשווקי הצריכה במערב.

עם הזמן המגמה של לאומנות כלכלית רק תתחזק, עם מדינות בונות גושי סחר נפרדים. היא תתחזק משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, התחרות בין ארה״ב לסין לא תעלם, לא בעשור הקרוב. האמריקנים סימנו את הסינים כאתגר האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, והם לא יכולים להרשות שהם או בעלי הברית שלהם יהיו תלויים בייצור מסין. המשמעות היא השקעה מחודשת בבסיס התעשייתי האמריקני, החזרת מפעלים ומשרות מסין לארה״ב ושיפור היתרון הטכנולוגי של המשק האמריקני מול זה הסיני.[55]

שנית, פיתוחים טכנולוגיים, במיוחד בתחום של ייצור חכם, יאפשרו לתאגידים לחתוך בעלייה בעלויות הייצור במדינות מפותחות, ולהמשיך להיות תחרותיים.[56] היתרון המרכזי של מדינות מתפתחות, כוח עבודה זול, יישחק ויעלם מול האוטומטיזציה הגדלה של הייצור.[57] לתאגידים ומדינות יהיה פחות מניע להוציא את הייצור מחוץ למדינה.

שלישית, אחרי שנים של סחר גלובאלי, מדינות רבות מוצאות עצמן עם אי-שוויון חריף, ושחיקה של מעמד הביניים. התנועות הפופוליסטיות שהעולם ראה מאז המשבר הפיננסי של 2008 נובעות מהתסכול של חלקים באוכלוסייה מהגלובליזציה: היא הביאה מחירי מוצרים נמוכים, אך גם חוסר ביטחון בעבודה ושחיקה במשכורות.[58]

מה שנתפס כפופוליסטי בתחילה – התנגדות לסחר חופשי – הופך עם הזמן למיינסטרים. כבר ב-2016 שני המועמדים המובילים בבחירות בארה״ב – דונאלד טראמפ והילארי קלינטון – התנגדו להסכם הסחר של האוקיינוס השקט, ה-TPP.[59] המפלגה הרפובליקנית הופכת למפלגת עובדים, עם דגש על תעסוקה ויציבות, במקום על סחר חופשי לא מפוקח.[60] מדינות רואות חשיבות בכך שהסכמי הסחר שלהן ישרתו את העובדים שלהן, וידאגו לתעסוקה אצלן.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שמדינות העולם יתכנסו לתוך עצמן במטרה לחפש שגשוג כלכלי, או יחפשו כיצד להשפיע על הסחר שלהן בשביל לשרת מטרות לאומיות. זו לא תהיה הפעם הראשונה שסדר עולמי קורס. היינו כבר בתקופה דומה – בשנות ה-30׳ של המאה ה-20.

האיום במלחמה

היינו בסרט הזה פעם – הסדר העולמי הישן מתפורר עקב שילוב של תחרות לכוח בין מעצמות ומשבר כלכלי. עבר כל-כך הרבה זמן ששכחנו שזה קורה, או את התוצאות: המלחמה הגדולה האחרונה בין מעצמות הייתה בין 1939 ל-1945. כל המלחמות מאז, מלחמות ישראל והעולם הערבי, המלחמה בוויטנאם, בעיראק, לא היו מלחמות של מעצמה מול מעצמה, של כוח תעשייתי מול כוח תעשייתי. כל-כך התרגלנו לכך שזה לא קורה שהתחלנו לחשוב שזה לא אפשרי שזה יקרה.

אך זה אפשרי, ואנחנו מתקרבים לנקודה בה סביר שזה יקרה.

אולי המלחמה הגדולה הבאה תתחיל בטאיוואן, עם משבר בין סין והאי. בייג׳ין, עם צי חדש ועם תחושת מצור מצד ארה״ב, תנסה לעשות מחטף אסטרטגי ולהשתלט על האי ובכך לדחוק את האמריקנים ממזרח אסיה ולהבטיח את אספקת השבבים שנחוצה לה.

אולי המלחמה הגדולה הבאה תתחיל בכלל במזרח אירופה, עם רוסיה חומדת את עשרות הקילומטרים שמפרידים בין בלארוס ובין המובלעת הרוסית של קלינינגרד.

ואולי היא בכלל תתחיל במזרח אפריקה, במאבק של המעצמות לשווקים וגישה למשאבים החשובים של קובלט וליתיום שדרושים בשביל להניע את כלכלת ההיי-טק המודרנית שלנו.

אנחנו לא יודעים.

מה שאנחנו כן יודעים היא שאותה דינמיקה שהייתה לפני מלחמת העולם הראשונה והשנייה קיימת גם היום: מרוץ חימוש בין המעצמות, לאומנות כלכלית, תחרות על שווקים ומשאבים. הסדר העולמי כבר אינו מתפקד: האו״ם אינו מחזיק בכוח השפעה על המעצמות המתחרות. ארגון הסחר העולמי הפסיק לתפקד כבורר בסכסוכי סחר. נורמות של זכויות אדם ודמוקרטיה נשחקו, עם דיקטטורים מרגישים בנוח לבצע הפיכות ולפעול נגד האזרחים שלהם.[61]

אנחנו רוצים לקוות שנשק גרעיני ימנע את המלחמה הגדולה הבאה, אך לא ממש בטוח שזה יקרה. יש כבר תקדים של שתי מדינות גרעיניות שנלחמות זו בזו – פקיסטן והודו. למרות ששתי המדינות מחזיקות נשק גרעיני, הדבר לא מנע מהן לנהל מלחמות זו נגד זו. נשק גרעיני אינו הבטחה לשלום.

אנחנו נמצאים בתחילת גיבושו של הסדר העולמי החדש, של אזורי השפעה חדשים. יש נקודות חיכוך בין המעצמות, כפי שהיו לפני 80 שנה. החישוב האסטרטגי של מדינות לא השתנה. השאלה היחידה שנותרה היא איך אפשר למנוע את העימות הגדול הבא.

בפרק הבא, והאחרון לסדרה, נראה איך ישראל צריכה לפעול בעולם החדש שלנו. תודה על ההקשבה.


[1] יובל נוח הררי, ״ההיסטוריה של המחר״, כנרת זמורה-דביר, 2015.

[2] Edgar Crammond, “The Economic Relations of the British and German Empires”, Journal of the Royal Statistical Society, Vol. 77, No. 8 (July 1914). p. 777-824.

[3] קיסינג׳ר, 2012. עמ׳ 186.

[4] Saul B. Cohen, “Geopolitics: The Geography of International Relations”, Rowman & Littlefield Publishers; 3rd edition (November 25, 2014). p. 92-132.

[5] ראו לדוגמה את ניקסון, בספרו ״Beyond Peace״, שם הוא מסביר את הרציונאל האסטרטגי להרחבת נאט״ו מזרחה גם אם הדבר יעורר התנגדות בקרב הרוסים.

[6] Renee de Nevers, “Imposing International Norms: Great Powers and Norm Enforcement.”, International Studies Review, vol. 9, no. 1. pp. 53–80

[7] לדוגמה, השילוב של הפגנות כיכר טיאנאנמן, מלחמת המפרץ הראשונה והתמוטטות בריה״מ שכנעו את סין שארה״ב תהרוס אותה אם תוכל. ראו: Rush Doshi, “The Long Game: China's Grand Strategy to Displace American Order”, Oxford University Press, 2021.

[8] ניצן דוד פוקס, 2021. עמ׳ 134-145.

[9] Skidmore, David, and William Gates, “After Tiananmen: The Struggle over U.S. Policy toward China in the Bush Administration”, Presidential Studies Quarterly, vol. 27, no. 3, 1997. pp. 514–39

[10] M. E. Sarotte, “Containment Beyond the Cold War: How Washington Lost the Post-Soviet Peace”, Foreign Affairs, Vol. 100, No. 6. https://www.foreignaffairs.com/articles/russia-fsu/2021-10-19/containment-beyond-cold-war

[11] Eugene Brown, “Japanese Security Policy in the Post-Cold War Era: Threat Perceptions and Strategic Options.”, Asian Survey, vol. 34, no. 5, 1994, pp. 430–46

[12] Eric Helleiner, 1996. p. 131-139, 146-149

[13] Matthew C. Klein and Michael Pettis, 2020. p. 23-27.

[14] Ibid.

[15] David Schenker, “The Shift in Saudi Foreign Policy”, The Washington Institute for Near East Policy, 10/02/2016. https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/shift-saudi-foreign-policy

[16] John Lloyd, “The Anglosphere Project”, The New Statesman, 13/03/2000. https://www.newstatesman.com/politics/2000/03/the-anglosphere-project

[17] See for Example: Andrew Roberts, “It’s Time to Revive the Anglosphere”, The Wall Street Journal, 08/08/2020. https://www.wsj.com/articles/its-time-to-revive-the-anglosphere-11596859260; James C. Bennet, “The Anglosphere Challenge: Why the English-Speaking Nations Will Lead the Way in the Twenty-First Century”, Rowman & Littlefield, 2004.

[18] Corey Pfluke, “A history of the Five Eyes Alliance: Possibility for reform and additions, Comparative Strategy, Vol. 38, No. 4, 2019, 302-315

[19] Scarlet Kim and Paulina Perlin, “Newly Disclosed NSA Documents Shed Further Light on Five Eyes Alliance”, Lawfare, 25/03/2019. https://www.lawfareblog.com/newly-disclosed-nsa-documents-shed-further-light-five-eyes-alliance

[20] “NSA leaks: UK and US spying targets revealed”, BBC, 20/12/2013. https://www.bbc.com/news/world-25468263

[21] “NSA tapped German Chancellery for decades, WikiLeaks claims”, The Guardian, 08/07/2015. https://www.theguardian.com/us-news/2015/jul/08/nsa-tapped-german-chancellery-decades-wikileaks-claims-merkel

[22] Gareth Evans, “The Anglosphere illusion”, The Japan Times, 23/02/2016. https://www.japantimes.co.jp/opinion/2016/02/23/commentary/world-commentary/the-anglosphere-illusion/

[23] Ruadhán Mac Cormaic, “The Anglosphere is nothing more than a rhetorical wheeze”, The Irish Times, 10/10/2019. https://www.irishtimes.com/opinion/the-anglosphere-is-nothing-more-than-a-rhetorical-wheeze-1.3981684

[24] Edoardo Campanella, “A Diminished Nation in Search of an Empire”, Foreign Policy, 24/10/2019. https://foreignpolicy.com/2019/10/24/boris-johnson-dreams-anglosphere-european-union-empire-colonialism/

[25] R. Levinson-Waldman, “NSA Surveillance in the War on Terror, In D. Gray & S. Henderson (Eds.), “The Cambridge Handbook of Surveillance Law, (Cambridge Law Handbooks, pp. 7-43), Cambridge: Cambridge University Press, 2017.

[26] Stuart Lau, “Nato report says China could pose military threat to Europe and US”, South China Morning Post, 02/12/2020. https://www.scmp.com/news/china/diplomacy/article/3112179/nato-report-says-china-could-pose-military-threat-europe-and

[27] Adam Payne, “Trump could withdraw US spy planes and agents from the UK if Boris Johnson pushes ahead with Huawei 5G deal”, Business Insider, 05/05/2020. https://www.businessinsider.com/us-could-withdraw-spy-planes-agents-uk-huawei-5g-deal-2020-5

[28] Hadas Gold, “UK bans Huawei from its 5G network in rapid about-face”, CNN, 14/07/2020. https://edition.cnn.com/2020/07/14/tech/huawei-uk-ban/index.html

[29] “China slaps up to 200% tariffs on Australian wine”, BBC, 27/11/2020. https://www.bbc.com/news/business-55097100

[30] “China suspends importation of more Australian beef as trade battle escalates”, ABC, 07/12/2020. https://www.abc.net.au/news/2020-12-08/china-suspends-australian-beef-imports-latest-trade-hit/12958950

[31] Eryk Bagshaw, “Australian coal blocked indefinitely by Beijing”, The Sydney Morning Herald, 14/12/2020. https://www.smh.com.au/world/asia/australian-coal-blocked-indefinitely-by-beijing-20201214-p56ne7.html

[32] Daisuke Wakabayashi and Alan Rappeport, “Huawei C.F.O. Is Arrested in Canada for Extradition to the U.S.”, The New York Times, 05/12/2018. https://www.nytimes.com/2018/12/05/business/huawei-cfo-arrest-canada-extradition.html

[33] “Two Canadians held in China put on trial for alleged espionage”, Al-Jazeera, 10/12/2020. https://www.aljazeera.com/news/2020/12/10/two-canadians-held-in-china-put-on-trial-for-alleged-espionage

[34] Kait Bolongaro, “Trudeau riles China 50 years after his father established ties”, BNN Bloomberg, 14/10/2020. https://www.bnnbloomberg.ca/trudeau-riles-china-50-years-after-his-father-established-ties-1.1508195

[35] “New Zealand and China upgrade free trade agreement, RNZ, 26/01/2021. https://www.rnz.co.nz/news/political/435211/new-zealand-and-china-upgrade-free-trade-agreement

[36] Anne-Marie Brady, “New Zealand needs to show it's serious about addressing Chinese interference”, The Guardian, 23/01/2020. https://www.theguardian.com/world/commentisfree/2020/jan/24/new-zealand-needs-to-show-its-serious-about-addressing-chinese-interference

[37] Anne-Marie Brady, “New Zealand’s Quiet China Shift”, The Diplomat, 01/07/2020. https://thediplomat.com/2020/06/new-zealands-quiet-china-shift/

[38] Jose Miguel Alonso-Trabanco, “Rethinking New Zealand’s Grand Strategy”, Geopolitical Monitor, 15/10/2019. https://www.geopoliticalmonitor.com/rethinking-new-zealands-grand-strategy/

[39] “Which European Countries Support The 5G 'Clean Network' Initiative?”, RFERL, 03/11/2020. https://www.rferl.org/a/which-european-countries-support-the-5g-clean-network-initiative-/30928122.html

[40] ניצן דוד פוקס, ״הליגיון הצרפתי״, המשחק הגדול, 22/07/2020. https://greatgame.blog/2020/07/22/%D7%A4%D7%9C%D7%B4%D7%92-23-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA%D7%99/

[41] Kira Zueva and Pavel Timofeev, “Foreign Policy of the President of France E. Macron: Pragmatism behind The Mask of Atlantism?, Mirovaia ekonomika i mezhdunarodnye otnosheniia, Vol. 62, No. 12, 2018: pp. 83-91.

[42] See: Bastian Giegerich and Maximilian Terhalle, “The Responsibility to Defend: Rethinking Germany's Strategic Culture”, Routledge, 2021.

[43] Noah Barkin, “What Merkel Really Thinks About China—and the World”, Foreign Policy, 31/12/2020. https://foreignpolicy.com/2020/12/31/what-merkel-really-thinks-about-china-and-the-world/

[44] “Russia’s Nord Stream 2 Natural Gas Pipeline to Germany”, Congress Research Service, 24/08/2021. https://crsreports.congress.gov/product/pdf/IF/IF11138

[45] Hans von der Burchard, “Merkel pushes EU-China investment deal over the finish line despite criticism”, Politico, 29/12/2020. https://www.politico.eu/article/eu-china-investment-deal-angela-merkel-pushes-finish-line-despite-criticism/

[46]“The Three Seas Initiative”, Congressional Research Service, 26/04/2021. https://sgp.fas.org/crs/row/IF11547.pdf

[47] Mateusz Bajek, Mariusz Bocian, and Mateusz Kubiak, “Belarus’ Oil Supply Diversification: Toward cooperation with the US and Poland”, ESPERIS, May 2020. https://esperis.pl/wp-content/uploads/2020/05/ESPERIS_Belarus_Oil_Diversification-MAY-2020.pdf

[48] “Joint Leaders Statement on AUKUS”, The White House, 15/09/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/09/15/joint-leaders-statement-on-aukus/

[49] Sumitha Narayanan Kutty and Rajesh Basrur, "The Quad: What it is–and what it is not", The Diplomat, March 24 2021. https://thediplomat.com/2021/03/the-quad-what-it-is-and-what-it-is-not/

[50] Anne Case and Angus Deaton, “The Epidemic of Despair: Will America’s Mortality Crisis Spread to the Rest of the World?”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, 2020.

[51] Alex Leary and Paul Ziobro, “Biden Calls for $50 Billion to Boost U.S. Chip Industry”, The Wall Street Journal, 31/03/2020.

[52] “Japanese companies to develop chipmaking technology with TSMC -Nikkei”, Reuters, 31/05/2021. https://www.reuters.com/technology/around-20-japanese-firms-develop-chip-production-technology-with-tsmc-nikkei-2021-05-31/

[53] “Industrial Strategy: building a Britain fit for the future, UK Department for Business, Energy & Industrial Strategy, 27/11/2017. https://www.gov.uk/government/publications/industrial-strategy-building-a-britain-fit-for-the-future

[54] Mike Colias, “Ford Fortifies EV Bet With Four New Factories in Tennessee and Kentucky”, The Wall Street Journal, 27/09/2021. https://www.wsj.com/articles/ford-fortifies-ev-bet-with-four-new-factories-in-tennessee-and-kentucky-11632783600

[55] Brian Deese, “The Biden White House plan for a new US industrial policy”, Speech at The Atlantic Council, 23/06/2021. https://www.atlanticcouncil.org/commentary/transcript/the-biden-white-house-plan-for-a-new-us-industrial-policy/

[56] Gary Anderson, “The Economic Impact of Technology Infrastructure for Smart Manufacturing”, NIST Economic Analysis Briefs 4, October 2016. https://nvlpubs.nist.gov/nistpubs/eab/NIST.EAB.4.pdf

[57] Francesco Carbonero, Ekkehard Ernst, and Enzo Weber, "Robots worldwide: The impact of automation on employment and trade", 2020. https://www.econstor.eu/bitstream/10419/224602/1/vfs-2020-pid-40084.pdf

[58] נדב איל, 2018. עמ׳ 144-150.

[59] Jacob Pramuk, “Clinton and Trump can agree on at least one thing”, CNBC, 11/08/2016. https://www.cnbc.com/2016/08/11/trump-and-clinton-now-sound-similar-on-one-key-issue.html

[60] Sam Tanenhaus, “How Trumpism Will Outlast Trump”, Time, 11/10/2018. https://time.com/5421576/donald-trump-trumpism/; Linda Feldman, “Why Trumpism is here to stay”, The Chrisitan Science Monitor, 05/11/2020. https://www.csmonitor.com/USA/Politics/2020/1105/Why-Trumpism-is-here-to-stay

[61] רק ב-2021 ראינו הפיכה במיאנמר וסודן, המשך הדרדרות במצב זכויות האדם בהונג קונג וההישארות של הרודן לוקשנקו בבלארוס.




פלג 96: הניסוי הכלכלי של ארדואן

תקציר

  1. ארדואן לחץ על הבנק המרכזי של טורקיה להוריד את הריבית במדינה כל חודש מאז ספטמבר, למרות אינפלציה דו-ספרתית ופיחות משמעותי במטבע.
  2. ארדואן מאמין שהורדת הריבית תעזור לצמיחה ארוכת הטווח של טורקיה: היא תבריח הון זר ספקולטיבי, ותמשוך הון זר שמעוניין בהשקעה ארוכת טווח בטורקיה; היא תהפוך את הייצוא הטורקי לתחרותי יותר, ותעודד את הרחבת התעשייה הטורקית; היא תעזור לצמצם את גרעון הסחר של טורקיה, מה שבטווח הארוך יאזן את שער המטבע והאינפלציה.
  3. כל אלו תקוות. לרוב מה שקורה הוא שהאינפלציה עוקפת את קצב הצמיחה במשכורות, מביאה לפשיטת רגל של עסקים, והורסת את הכלכלה של המדינה.
  4. ארדואן מאמין שהכאב הכלכלי הוא זמני, ולכן סביר שהוא ימשיך במדיניות ריבית נמוכה כל עוד אנו רחוקים מהבחירות החדשות ביוני 2023. מכאן מספר השלכות:
    1. סיכוי גבוה (85%) שארדואן ימשיך בריבית הנוכחית או יוריד אותה יותר, לפחות עד ינואר 2023 (חצי שנה לפני הבחירות). סיכוי אפסי (1%) שתהיה התחזקות משמעותית של הלירה בפרק הזמן הזה, ללא שינוי במדיניות.
    2. קרוב לודאי (90%) שאזרחי טורקיה יחוו מחסור במזון ובמוצרים הכרחיים.
    3. מאוד לא סביר (15%) שהקשיים הכלכלים יביאו את ארדואן לשפר את היחסים עם ישראל, מעבר לצעדים רטוריים.
    4. סיכוי נמוך (5%) שהניסוי הכלכלי של ארדואן יביא לרעב המוני בטורקיה, מה שיגרום לגל פליטים מהמדינה.
    5. במקרה של קריסה טורקית, המרוויחה המרכזית תהיה איראן – שתראה את הלחץ הטורקי עליה יורד בקווקז, עיראק וסוריה.
    6. סיכוי גבוה (90%) שארדואן יחפש מקורות השקעה חדשים בכלכלה הטורקית, ביניהם מקטאר, איחוד האמירויות וסעודיה.

להורדת הפרק – קישור.

משהו מוזר קורה בכלכלה הטורקית. מאז ספטמבר 2021 הבנק המרכזי של טורקיה הוריד בכל חודש את הריבית במדינה [מקור]. הוא עשה זאת למרות אינפלציה דו ספרתית בטורקיה ולמרות שבכל פעם שהוא הוריד את הריבית, הערך של הלירה הטורקית צנח. מתחילת 2021 הלירה הטורקית איבדה כמעט מחצית מערכה מול הדולר האמריקני.

בדרך כלל כשמדינה חווה אינפלציה גבוהה ופיחות בשער המטבע היא מעלה את הריבית כדרך לקרר את הכלכלה ולנסות ולהשתלט על האינפלציה. לכן ההחלטה של הבנק המרכזי היא מוזרה, שלא לומר תמוהה. אולם ההחלטה להוריד את הריבית אינה החלטה שהבנק המרכזי קיבל בעצמו. זו החלטה שהוא אולץ לקבל מלמעלה – מנשיא טורקיה ארדואן.

לארדואן יש תיאוריה כלכלית ייחודית: הוא טוען שדווקא ריבית גבוהה היא שגורמת לאינפלציה גבוהה [מקור]. לפי התיאוריה של ארדואן, תיאוריה שמנוגדת לחלוטין לתיאוריות הכלכליות המקובלות היום בעולם, הורדת הריבית היא שתביא להורדת האינפלציה. כרגע לא נראה שזה עובד, עם האינפלציה ממשיכה לגדול ושער המטבע צונח.

התיאוריה של ארדואן זיכתה אותו בלעג מרוב הכלכלנים והעיתונאים בעולם. התקשורת העולמית מציירת את ארדואן או כמי שלא מבין איך כלכלה עובדת [מקור], או כפאנט איסלמי שרוצה להעלים את הריבית משום האיסור עליה בקוראן [מקור]. כלומר ארדואן או לא מבין בכלכלה, או שהוא מנסה לכפות את השריעה, ההלכה המוסלמית, על הכלכלה המודרנית של טורקיה.

בזמן שזה נחמד לצחוק על ארדואן, מה אם הוא באמת מנסה תיאוריה כלכלית לא אורתודוקסית? מה אם מה שאנו רואים הוא ניסוי כלכלי של ארדואן? אני מאמין, ואנחנו הולכים לראות זאת היום, שיש חישוב כלכלי ופוליטי בפעולות של ארדואן. זה אולי חישוב שגוי, וכפי שנראה זה בהחלט ניסוי מסוכן, אך חשוב להבין מה הרציונאל של ארדואן לפני שאנו מגחכים על האיש כמי שבמו ידיו הורס את הכלכלה הטורקית.

בניתוח היום ננסה להבין את ההיגיון של ארדואן. ננסה להבין לאיפה הוא רוצה לקחת את טורקיה עם המדיניות הכלכלית התמוהה שלו ומה יכולות להיות הסכנות והרווחים לישראל מהמדיניות של ארדואן. בואו נתחיל.

על ריבית, אינפלציה ושער חליפין

בשביל להבין את הניסוי של ארדואן, צריך להבין למה הוא נחשב לא רק כמוזר, אלא כנוגד את התיאוריה המקובלת בנוגע לריבית ואינפלציה.

כיום מקובל להניח שיש קשר הופכי בין אינפלציה ושער הריבית. כלומר, העלאת שער הריבית תביא לירידה באינפלציה, וכן להיפך – הורדת שער הריבית תביא לעלייה באינפלציה. הקשר בין השניים הוא דרך כמות הכסף שנמצאת בכלכלה: ככל שהריבית נמוכה יותר, אנשים לווים יותר. הם יכולים להוציא יותר על מוצרים, מה שמעודד עליית מחירים – יצרנים מגיבים לעלייה בביקוש מצד הצרכנים ע״י העלאת המחיר [מקור].

כפי שאדם חכם שאני מכיר ניסח זאת, אנחנו יכולים לחשוב על ריבית כ״מחיר הכסף״ – ככל שהריבית נמוכה יותר, ״זול״ יותר לקחת הלוואות ולהשתמש בהן. המחיר הזול של הכסף מעודד מצד אחד צמיחה בכלכלה, אנשים קונים יותר, מפעלים יכולים להשקיע בציוד, ומצד שני מעודד אינפלציה כי יש יותר ביקוש למוצרים.

לכן בדרך כלל כשמדינה חווה אינפלציה גבוהה, המדיניות המומלצת, המדיניות שמצפים ממנה, היא העלאת ריבית. הכסף הופך ״יקר יותר״ עקב העלאת הריבית, הכלכלה מתקררת, הביקוש למוצרים קטן והאינפלציה קטנה.

מאז נובמבר 2019 טורקיה רואה אינפלציה דו-ספרתית [מקור]. ב-2019 האינפלציה השנתית עמדה על 15%, וב-2020 על 12%, האטה שכנראה נבעה בעיקר בגלל הסגרים בתקופת הקורונה. בתחילת משבר הקורונה הריבית בטורקיה הורדה, מה שכנראה אפשר לכלכלה להשיג צמיחה של כמעט 2% ב-2020. לקראת סוף 2020 שער הריבית בטורקיה הועלה בתגובה לאינפלציה הגבוהה במשק, אך האינפלציה לא ירדה – להיפך, היא רק עלתה.

האינפלציה הגבוהה במחצית הראשונה של 2021 יכולה להיות מוסברת על-ידי שילוב של גורמים: עלייה בצריכה בטורקיה עם סיום סגרי הקורונה, תופעה שנצפתה גם במדינות אחרות [מקור]. פיחות בערך הלירה מול הדולר והאירו, בין השאר מאזן תשלומים שלילי בטורקיה ועקב התוקפנות הטורקית בזירת החוץ מול קפריסין ויוון [מקור].

בנקודה הזו נראה שארדואן החליט להטיל את מלוא כובד משקלו בשביל להכריח את הבנק המרכזי להוריד את הריבית. הוא פיטר ביולי את ראש הבנק המרכזי [מקור], ובאוקטובר עוד שלושה מקבלי החלטות בבנק [מקור]. עם המתנגדים למדיניות שלו מחוץ לתמונה, ארדואן מאז ספטמבר מוביל את הבנק המרכזי לחתוך שוב ושוב בריבית, מאמין שהדבר לא רק יוריד את האינפלציה, אלא גם יעזור לצמיחה ארוכת הטווח של טורקיה.

כאן חשוב שנכיר אלמנט אחר בבעית האינפלציה של טורקיה, אלמנט שגם לוחץ את הכלכלה למטה וגם חשוב בחזון הכלכלי של ארדואן: שער המטבע.

טורקיה היא מדינה מתפתחת, שסובלת מגרעון קבוע בסחר שלה – טורקיה מייבאת יותר משהיא מייצאת, ולכן חייבת ללוות בשביל להשלים את החסר [מקור]. אחת הדרכים למשוך משקיעים זרים היא באמצעות ריבית גבוהה – המשקיע מודע למצב הבעייתי של הכלכלה הטורקית, אך מוכן להשקיע בה משום הריבית הגבוהה שיקבל על ההשקעה. אם הריבית תרד, המשקיע ישקול מחדש את האחזקות שלו בנכסים טורקיים.

חיתוך הריבית שמוביל ארדואן, ביחד עם הצעדים שפגעו באוטונומיה של הבנק המרכזי, מביאים היום משקיעים זרים לצאת מטורקיה [מקור]. נכסים בלירה טורקית נמכרים, והמטבע מאבד מערכו מול הדולר והאירו. משום שטורקיה תלויה בייבוא לרוב הצרכים שלה – היא מייבאת גז, נפט, חיטה, סויה ועוד – פיחות בשער המטבע פוגע ישירות בצרכנים ויצרנים טורקים. הוא גם מעלה את האינפלציה, ועלול אף לגרום למחסור במוצרים הכרחיים.

לדוגמה, עקב פיחות במטבע הייבוא והייצור של תרופות במחיר מפוקח קטן עד כדי כך שחולים מתקשים להשיג אותן [מקור]. הסיבה היא שליצרנים ויבואנים לא משתלם עוד להביא את התרופה במחיר המפוקח, והם מצפים שהממשלה תאפשר עלייה במחיר התרופות כדי לפצות אותם על הפיחות במטבע. אם לא, אנשים ימצאו את עצמם ללא תרופות.

הניסוי של ארדואן

הורדת הריבית של ארדואן הביאה לעלייה באינפלציה ולפיחות בלירה. לדבר יש השפעות שליליות על יצרנים וצרכנים טורקים: עבור היצרנים, שמייבאים את רוב חומרי הגלם שלהם, פיחות במטבע מייקר את עלויות הייצור [מקור]. יצרנים קטנים מוגבלים ביכולת שלהם להעלות מחירים, מה שמכריח אותם לקבל עבודות לפעמים במחיר עלות או אפילו הפסד רק כדי לשמור על העסק חי [מקור].

עימות בין מפגינים ושוטרים באיסטנבול, בעקבות הירידה בערך הלירה – 25/11/2021

עבור הצרכנים הטורקים, מחירי המזון והאנרגיה עולים בחדות. מאז יולי האינפלציה השנתית במחירי המזון עומדת על כ-30% [מקור]. השכבות הנמוכות במיוחד נפגעות מהתייקרות המחירים, מה שמגדיל את אי-השוויון בטורקיה.

בנוסף, בו בזמן שהמחירים של מזון ואנרגיה עולים, חוסכים רואים איך החסכונות שלהם בבנקים נשחקים. כבר עכשיו רבים מאזרחי טורקיה מנסים להחליף את הלירות שלהם בדולרים, מה שרק מוריד עוד את ערך הלירה [מקור].

בזמן שזו תמונה מדאיגה, זו אינה כל התמונה.

הפיחות במטבע הופך את הייצוא הטורקי לתחרותי יותר, משום שהוא זול יותר בשווקים בינלאומיים [מקור]. ריבית נמוכה מאפשרת ליצרנים ללוות בשביל לאזן את ההתייקרות של חומרי גלם, להגדיל את הייצור ולהעסיק עובדים חדשים [מקור]. העשירים מנצלים את הריבית הנמוכה בשביל ללוות ולהשקיע בנדל״ן, מה שמגן על ההון שלהם מאינפלציה [מקור]. אחוז האבטלה לא גדל, והכלכלה צפויה לצמוח ב-2021 בכ-6% [מקור].

הכלכלה הטורקית לא קורסת. האינפלציה בהחלט מכאיבה לאנשים, והיא עלולה לגרום לבעיות בטווח הארוך, אך טורקיה כרגע לא נמצאת בקריסה כלכלית. וזו נקודה חשובה בשביל להבין את החזון של ארדואן.

ארדואן מאמין שמה שהכלכלה הטורקית חווה כרגע הם כאבים זמניים והכרחיים במעבר של הכלכלה למודל בר קיימא, מעבר שיתרחש ע״י הורדת הריבית. איך?

התיאוריה הכלכלית של ארדואן היא שטורקיה תלויה במשך זמן רב מדי בהון זר ספקולטיבי בשביל הצמיחה שלה [מקור]. הכוונה בהון זר ספקולטיבי הוא להשקעות זרות שמחפשות תשואה גבוהה בזמן קצר. הון זר ספקולטיבי גורם למחזורים של צמיחה מהירה וקריסה, ומקשה על מדינות לנהל מדיניות כלכלית שמטרתה הראשית לתמוך בצמיחה ברת קיימא של הכלכלה [מקור]. במקרה של טורקיה, ההון הספקולטיבי גרם לתנודות בשער המטבע והתנפחות בועת הנדל״ן [מקור].

ארדואן רוצה לסיים את כל זה. לדעתו הורדת הריבית תשיג שלוש מטרות [מקור]:

ראשית, היא תהפוך את הייצוא הטורקי לתחרותי יותר, מה שיעודד צמיחה של מגזר הייצור במדינה. בזמן שחומרי הגלם אכן מתייקרים, כוח העבודה הטורקי הופך זול יותר הודות לפיחות בלירה וחברות יכולות ללוות בזול בשביל להרחיב את הפעילות שלהן. הורדת הריבית, לדעתו של ארדואן, לא תפגע בתעסוקה במדינה ותעודד את התעשייה בה.

שנית, הורדת הריבית תצמצם את גרעון הסחר של טורקיה. אם ייבוא הופך יקר עקב פיחות במטבע, אנשים עוברים לקנות מוצרים מקומיים. פיחות במטבע גם מגדיל את הייצוא, מה שבסך הכול מקטין את הגרעון. ארדואן גם כנראה מקווה שעד 2023 מאגר הגז הטורקי בים השחור יהפוך פעיל, מה שיעזור עוד להקטין את גרעון הסחר של טורקיה [מקור]. הקטנת הגרעון תביא עם הזמן לייצוב של שער החליפין, ולהתייצבות של האינפלציה.

שלישית, הורדת הריבית מבריחה הון זר ספקולטיבי, ומותירה הון זר שמעוניין בהשקעה ארוכת טווח בטורקיה. מבחינת ארדואן המטרה של טורקיה צריכה להיות משיכת הון זר שיושקע בתעשייה הטורקית, שיושקע בתשתיות בטורקיה, ושבאמת יעזור לכלכלה הטורקית לצמוח.

לכן לדעת ארדואן ולדעת בכירים במפלגתו, הכאב הכלכלי הנוכחי הוא זמני. הייצוא יגדל, המטבע יתייצב, האינפלציה תפחת וטורקיה תצא חזקה יותר כלכלית.

וזה רק חלק מהשיקולים של ארדואן. יש גם את השיקול הפוליטי.

בעיית הבחירות

הכלכלה הטורקית הצליחה לצמוח ב-2020 ע״י הורדת הריבית וגידול מאסיבי בכמות הכסף בכלכלה [מקור]. המדינה הטורקית עודדה הלוואות ומענקים לעסקים ויחידים, מה שאפשר לצרכנים להמשיך לצרוך ולעסקים להחזיק את הראש מעל המים [מקור].

ארדואן כנראה מודאג שהעלאה של הריבית בשביל להשתלט על האינפלציה תביא בהכרח גם להאטה בצמיחה, פגיעה בעסקים וירידה בצריכה. אנשים יקנו פחות, עסקים יפטרו עובדים, והכלכלה תכנס למיתון בעודה מנסה להיפטר מכל החוב שנצבר ב-2020. זה לא תרחיש שארדואן יכול לסבול פוליטית.

ב-2023 אמורות להיות בחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות בטורקיה. אלו בחירות קריטיות עבור ארדואן משתי סיבות: הסיבה הסמלית היא שב-2023 טורקיה תחגוג 100 שנים לייסודה. אם ארדואן ינצח בבחירות ביוני, הוא יהיה הנשיא בחגיגות המאה באוקטובר. הסיבה המהותית היא שבבחירות 2023 ארדואן יוכל להבטיח את כהונתו עד 2028, אם לא 2033. איך? או מה הופך את הבחירות ב-2023 לכל-כך חשובות?

לפי החוקה הטורקית החדשה של 2017 הנשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות [מקור]. ארדואן נבחר לנשיאות ב-2014 בפעם ראשונה ונבחר שנית לנשיאות ב-2018, אחרי העברת החוקה החדשה. לכאורה הוא לפרוש ב-2023 ולפנות את מקומו לפוליטיקאי אחר. אולם החוקה כן מציינת מצב בו הנשיא יכול לכהן יותר משתי קדנציות: אם הפרלמנט מחליט לפזר את עצמו ברוב של 3/5 מחברי הפרלמנט במהלך הקדנציה השנייה של הנשיא, הנשיא יכול להיבחר מחדש לקדנציה שלישית.

לקואליציה של ארדואן אין את מס׳ המושבים בשביל לפזר את הפרלמנט בעצמה. אולם היא צריכה רק מפלגה אחת מהאופוזיציה בשביל להגיע ל-3/5 – והאופוזיציה מעוניינת בבחירות מוקדמות לאור הקשיים הכלכלים שארדואן גרם [מקור]. לכן אנחנו יכולים לחשוב על התרחיש הבא:

ארדואן ממשיך במדיניות של אינפלציה נמוכה, שמעודדת צריכה פרטית ומחזקת את העשירים וקרוב לודאי את המקורבים של המפלגה. בתרחיש האופטימי לכלכלה, לקראת 2023 המטבע מתייצב והאינפלציה מתחילה לרדת, מה שתומך גם בשאר שכבות האוכלוסייה. התמיכה בארדואן נחלשת, אך הוא והאופוזיציה עדיין נשארים סביב ה-50/50. האופוזיציה מחליטה לנסות ולרכב על הפגיעה הכלכלית כל עוד היא קיימת ודורשת בחירות מוקדמות. הקואליציה בצעד מפתיע תומכת בה והפרלמנט מפוזר. ארדואן מתמודד בבחירות החדשות ומנצח, מה נותן לו לכהן עד 2028.

בהנחה וארדואן שומר על כוחו הפוליטי, והכלכלה הטורקית לא מתפוצצת מהניסוי שלו, הוא יוכל גם להמשיך לכהונה נוספת אחרי 2028, ולכהן עד 2033. איך?

יש הטוענים שהכהונה הראשונה של ארדואן, בין 2014 ל-2018, לא צריכה להיספר לחישוב הקדנציות משום שהיא הייתה תחת החוקה הישנה של טורקיה [מקור]. במצב כזה הכהונה החדשה, בין 2023 ל-2028, היא בעצם הכהונה השנייה שלו. כתלות בכוח הפוליטי בפרלמנט, ארדואן יוכל לחזור על הטריק של פיזור הפרלמנט לקראת סוף הכהונה השנייה – ב-2028 – ובחירה בו מחדש עד 2033. משום שבית המשפט לחוקה של טורקיה נתון כיום לשליטתו של ארדואן, לא סביר שימנע מהלך כזה [מקור].

בכל מקרה, העתיד הפוליטי של ארדואן תלוי בבחירות של 2023. משום כך כשהוא צריך לבחור בין האפשרות של העלאת ריבית והמתנה עד שהאינפלציה תרד, מה שעלול לגרור מיתון, ובין הורדת הריבית וקבלת בום צרכני שאולי גם יביא לשיפור המצב ארוך הטווח של טורקיה – הוא הולך עם האופציה השנייה. ארדואן הוא קודם כל שחקן פוליטי, והוא מוכן לנהל ניסוי מסוכן בכלכלה הטורקית בשביל להבטיח את ניצחונו בבחירות 2023.

והניסוי של ארדואן הוא בהחלט מסוכן.

התפוצצות או רעב

ארדואן מקווה שהאינפלציה הגבוהה תתמתן עם הזמן, ושהכלכלה הטורקית תהפוך יציבה יותר. הוא מקווה שהרווחים של עסקים טורקים מייצוא יוכלו לפצות על התייקרות בחומרי הגלם, ושהמשכורת של העובד הטורקי תעלה בקצב מהיר יותר משיעור האינפלציה. הוא מקווה שהלירה לא תהפוך לכסף מונופול, כשאזרחי טורקיה יעדיפו להשתמש בדולרים במקום לירות. כל אלו הן תקוות.

תקופה ממושכת של אינפלציה גבוהה עלולה להביא לקריסה של הסקטור התעשייתי בטורקיה, שלא יוכל לעמוד בהתייקרות חומרי הגלם שלו. תקופה ממושכת של אינפלציה עלולה להביא לשחיקה במשכורות של עובדים, מה שידכא צריכה פרטית ועלול לדרדר טורקים רבים לעוני. אינפלציה גבוהה עלולה להפוך להיפר-אינפלציה, בריחה של הון מטורקיה והרס של הכלכלה.

והיא גם עלולה לגרום לרעב המוני. וזה מפתיע.

טורקיה היא אחת מיצרניות המזון הגדולות בעולם, גם של מוצרים חקלאיים כמו עגבניות, חיטה ובשר, וגם של מוצרי מזון מעובדים כמו מאפים ופסטות [מקור]. לכאורה טורקיה לא אמורה לחשוש מרעב המוני. אולם התמונה קצת יותר מורכבת.

למרות שטורקיה מגדלת פריטי מזון רבים, היא עדיין תלויה בייבוא של מזון, במיוחד חיטה [מקור]. הסיבה היא שתעשיית המזון הגדול שלה צורכת יותר מזון ממה שהמדינה מייצרת. טורקיה היא גם יבואנית גדולה של דשנים, במיוחד דשנים מבוססי חנקן [מקור].

יש מתח מובנה בין תעשיית המזון הטורקית שמכוונת לייצוא, ובין השוק המקומי. במצב של אינפלציה, התעשייה מתחזקת משמעותית על חשבון השוק המקומי – התעשייה מקבלת מטבע זר ממכירת המזון, מה שמאפשר לה להמשיך ולקנות חומרי גלם למרות העלייה במחירים. מחירי הדשנים עלו בשנה האחרונה בעשרות אחוזים, עקב עלייה בחומרי הגלם מהם הם מופקים – בעיקר גז טבעי ופחם [מקור]. השוק המקומי, שאינו מקבל מטבע זר, חווה את מלוא ההתייקרות במחירי המזון, בו בזמן שהתעשייה ממשיכה לשעוט במלוא הכוח קדימה. במצב של אינפלציה גבוהה, יהיה יותר משתלם לייצא מזון מטורקיה מאשר להאכיל טורקים.

ארדואן מסתכן במצב בו האזרח הטורקי לא יוכל להרשות לעצמו פריטי מזון רבים, מה שיתבטא בזעם ברחובות. פיחות במטבע, ביחד עם אינפלציה גבוהה, יכריחו את האזרח הטורקי לצמצם בצריכת המזון שלו. זה יקרה בו בזמן שתעשיית המזון הטורקית תמשיך לייצא לחו״ל. אם ארדואן ינסה להגביל את ייצוא המזון, הוא יפגע בעשירית מהייצוא הטורקי, ומקור חשוב למטבע זר [מקור]. אם הוא ימשיך במדיניות הריבית הנמוכה שלו, הוא מסתכן בהרעבה של אזרחי טורקיה.

השלכות

מה ההשלכות של המדיניות של ארדואן? ראשית, קרוב לודאי שהלירה תמשיך לחוות פיחות. כל עוד ארדואן לא ישנה את המדיניות הכלכלית שלו – מה שלא צפוי לקרות – הלירה תמשיך לצלול.

עבור יבואנים מטורקיה אלו חדשות טובות, משום ירידה במחיר של סחורות טורקיות. במקרה של ישראל, פיחות בלירה יכול לתרום לירידה בעלויות הבנייה בארץ ולפיחות במוצרי צריכה רבים שמיובאים מטורקיה, כמו מקררים, מכוניות ומכונות כביסה.

שנית, אם האינפלציה תהפוך להיפר-אינפלציה (מעל 50%), הכלכלה הטורקית תעבור מצמיחה להתכווצות, עם הרס של שרשרות הייצור בה. במצב של היפר-אינפלציה בנקים מפסיקים להלוות, אנשים מתחילים לאגור מזון, ועסקים מתקשים לפעול. טורקיה עלולה לחוות קריסה כלכלית ורעב המוני, שיובילו להגירה מאסיבית מטורקיה לאירופה וערעור של כל המזרח התיכון. בתרחיש כזה איראן תהיה המרוויחה העיקרית, עם ירידה בלחץ הטורקי עליה בקווקז, עיראק וסוריה. טורקיה עדיין לא נמצאת במצב הזה, אך הורדות הריבית של ארדואן אינן מבשרות טובות.

שלישית, טורקיה לא תפסיק את המדיניות האגרסיבית בסביבה הקרובה שלה. הקשיים הכלכלים של טורקיה לא יביאו את ארדואן להפוך לידיד ישראל, או אפילו לצמצם את הפעילות הצבאית של טורקיה במקומות כמו סוריה, לוב והים התיכון. טורקיה רואה את עצמה כמי שמעצבת אזור השפעה חדש שימתח ממרכז אסיה עד מזרח אפריקה [ראו כאן]. בעיני ארדואן הפגיעה הכלכלית הנוכחית היא תופעה זמנית.

כן, ארדואן נוקט קו יותר מתון מבחינת הרטוריקה כלפי ישראל. אך הוא אינו עושה יותר מכך. איננו רואים הסכמים קונקרטיים כלשהם שארדואן מקדם בין טורקיה לישראל, או בין טורקיה ליוון או בין טורקיה לקפריסין. הקשיים הכלכליים לא יהפכו את טורקיה למדינה ידידותית יותר לנו.

טורקיה כן תחפש משקיעים זרים חדשים בכלכלה שלה. זו כנראה הסיבה שטורקיה ואיחוד האמירויות חתמו לאחרונה על שורה של הסכמים כלכלים [מקור]. איחוד האמירויות תמיד נתפסה כאחת היריבות הגדולות של הטורקים. עכשיו נראה שהקשיים הכלכליים מכריחים את הטורקיים להגיע למעין הפסקת אש עם האמירויות, מחפשים הון בשביל התעשייה שלהם. עוד נדבר בניתוח אחר על למה האמירויות הסכימו להשקיע בטורקים.

סיכום

לארדואן יש חזון: ריבית נמוכה שתהפוך את הכלכלה הטורקית ליציבה לאורך זמן. הוא מקווה שהוא יצליח לעשות את זה לפני הבחירות ב-2023, הבחירות שיכריעו אם הוא יוכל להמשיך אולי עוד עשור בתפקיד. הניסוי הכלכלי של ארדואן הוא מסוכן: הוא עלול להוביל לקריסה כלכלית, אם לא לרעב המוני. הידרדרות ביציבות של המדינה הטורקית עלולה להקרין על כל האזור: היא תיתן לאיראן יותר מרחב פעולה, והיא תגרום לגלי פליטים לאירופה. מה שקורה בטורקיה לא יישאר רק בטורקיה. אנחנו נמשיך לעקוב מקרוב אחר המצב הכלכלי במדינה.




פלג 95: שני המשברים של אירופה

תקציר

  1. ישנם שני משברים מרכזיים כיום במזרח אירופה – משבר המהגרים בגבול פולין-בלארוס, ומשבר צבאי בין רוסיה ואוקראינה.
  2. משבר המהגרים נוצר ביוזמת בלארוס, שמעוניינת לסחוט את האיחוד האירופי. נראה שלוקשנקו, נשיא בלארוס, מקווה להשיג שני דברים ע״י המשבר: להכריח את האיחוד להסיר חלק מהסנקציות על בלארוס; לבסס את החשיבות של בלארוס ליציבות של האיחוד.
  3. המשבר הצבאי בין רוסיה ואוקראינה נראה שהתחיל מתיבת תהודה מערבית שהוזנה ע״י ארה״ב ואוקראינה.
  4. הרוסים לא יושבים על הגדרות באוקראינה. ריכוז הכוחות ״החריג״ שמדברים עליו האמריקנים יכול להיות מוסבר כחלק מהשינויים במערך הכוחות האסטרטגים במערב רוסיה, לא בהכרח מכוונים לפלישה.
  5. בכל מקרה, גם אם רוסיה שוקלת צעד התקפי כלשהו באוקראינה, הוא כנראה יהיה מוגבל בהיקפו. רוסיה יכולה ע״י האיום בפלישה, או לכל היותר במבצע צבאי מוגבל, להכריח את אוקראינה, ארה״ב ואירופה לקבל את התכתיבים שלה באזור.
  6. מהם? א׳ יישום של הסכמי מינסק כפתרון היחיד למלחמה במזרח אוקראינה; ב׳ הפסקת הזרמת הגז הרוסי דרך אוקראינה; ג׳ אישור צינור נורד סטרים 2, שתהליך האישור שלו הושהה באמצע נובמבר.

להורדת הפרק – קישור.

בשלושת השבועות הראשונים של נובמבר דיברנו על סין, על טאיוואן, ועל משבר אפשרי במצר טאיוואן [ראו כאן, כאן וכאן]. בזמן שדיברנו על משבר אפשרי בטאיוואן נראה שהתחולל משבר ממשי במזרח אירופה: אלפי מהגרים ניסו לחצות את גבול בלארוס-פולין לגרמניה, ודיווחים חדשים הופיעו על ריכוז כוחות רוסים ליד אוקראינה. הגבול המזרחי של האיחוד האירופי הפך לסצנה מסרט מלחמה: אלפי מהגרים נואשים מנסים לחצות, עם חיילים פולנים דוחפים אותם אחורה.

מהגרים בגבול פולין-בלארוס

מה בדיוק מתחולל במזרח האירופה? מי מקדם את משבר המהגרים בגבול בלארוס-פולין? והאם הרוסים מתכוננים למבצע צבאי חדש נגד אוקראינה? בניתוח היום ננסה להבין מה המשחק שפוטין ולוקשנקו משחקים, מה ארה״ב ואוקראינה מנסות לעשות עם דיווחים על ״פלישה אפשרית״, ואיך דווקא כאוס הוא שמשרת את המדינה הרוסית. על הכל בניתוח היום, בואו נתחיל.

משבר המהגרים בגבול פולין-בלארוס

בקיץ 2021 התחילו להופיע דיווחים על מהגרים שחוצים באופן לא חוקי את הגבול לאיחוד האירופי [מקור]. בקריאה ראשונה הדיווחים האלו נשמעו מוכרים – הנה שוב טורקיה מנסה להציף את האיחוד עם מהגרים. מה שגיליתי במהירות שהטפטופים לא באים דרך טורקיה – אלא דרך בלארוס. ומה שהתחיל בעשרות, הפך לאלפים.

נכון לתחילת דצמבר, בגבול בלארוס-פולין נמצאים עדיין אלפי מהגרים מהמזרח התיכון במספר מחנות גדולים [מקור]. רובם של המהגרים הם מעיראק, עם מיעוט מאפגניסטן וסוריה [מקור]. הם הגיעו לבלארוס משום שהבטיחו להם מעבר קל לאיחוד האירופי, כנראה סוכנים של השלטון הבלארוסי [מקור]. הם טסו ממדינות כמו עיראק, טורקיה ואיחוד האמירויות למינסק בבלארוס, ומשם המשיכו רגלית לגבול עם פולין או עם ליטא [מקור].

לפי עדויות מהשטח נראה שהשלטונות בבלארוס לא הסתפקו רק במשיכת המהגרים. סרטון אחד מראה חיילים בלארוסים מובילים שיירות מהגרים לגבול עם פולין [מקור]. לטענת השלטונות בבלארוס הם בסה״כ מעוניינים לעזור למהגרים להיכנס לאיחוד בשביל שיוכלו לממש את זכותם לבקש מעמד ״פליט״. הם מרכזים אותם כדי להקשות על הפולנים לדחוף אותם אחורה.

בכל מקרה מה שהתחיל כטפטוף בקיץ הפך לשטף בחורף: אלפי מהגרים ניסו לחצות את הגבול בין בלארוס לפולין ונתקלו בחומה בצורה של גדרות תיל וחיילים [מקור]. הפולנים פרסו את הצבא בגבול, וזה יורה גז מדמיע ותותחי מים נגד המהגרים [מקור]. הטמפרטורה בגבול קרובה לקיפאון, כך שהשימוש בתותחי מים הם בגדר ״מסכן חיים״ [מקור]. הפולנים גם פשוט דוחפים את המהגרים שהצליחו להיכנס לשטחם החוצה, במקום לאפשר להם להגיש בקשת פליטות [מקור].

הפעילות הפולנית בגבול לא עומדת בחוק הבינלאומי ואינה הומניטרית, אך האיחוד האירופי הודיע על תמיכתו בפולין [מקור]. הוא גם לא לחץ על פולין לאפשר לכוחות משמר הגבול של האיחוד להגיע למקום לאחר שהציע זאת [מקור]. הפולנים סירבו להצעה של בריסל כנראה מפני שהם חוששים שמשמר הגבול האירופי יקבל את המהגרים במקום לדחוף אותם אחורה.

עבור פולין משבר המהגרים הוא הזדמנות נהדרת לשפר את מעמדה באיחוד האירופי. אני מזכיר שבאוקטובר פולין נקנסה על הפרת חוקי האיחוד [ראו כאן]. פולין סומנה ע״י בריסל כחברה סוררת, שמאיימת על הריבונות של האיחוד האירופי. עכשיו עם משבר המהגרים פולין נתפסת כמגנה של האיחוד, כחזית של הציוויליזציה המערבית מול גלי מהגרים שעלולים לערער את אירופה [מקור]. מבחינת פולין המשך המשבר רק משרת אותה.

מה לוקשנקו מרוויח מכל הסיפור? למה להפוך את בלארוס לנתיב הברחה של מהגרים?

אפשר לחשוב על שתי אפשרויות: ראשית לוקשנקו נתון מאז קיץ 2020 בסנקציות כלכליות שהטיל עליו האיחוד האירופי, כמו גם מדינות מערביות נוספות כמו בריטניה וארה״ב [מקור]. אם תזכרו, בקיץ 2020 לקראת הבחירות לנשיאות, לוקשנקו עצר את שני המתמודדים הכי פופולריים נגדו [ראו כאן]. לוקשנקו עשה זאת מפני שהוא העריך במידה רבה של צדק כי אחרי הפגיעה הכלכלית של הקורונה ועקב העובדה שהוא כבר דיקטטור 20 שנה בבלרוס, הבלרוסים כנראה יבחרו בנשיא חדש וזה לא יהיה הוא. אז הוא עצר את המועמדים הפופולריים.

כמובן מפני שהם היו המועמדים הפופולריים, אזרחי בלארוס יצאו להפגין נגד המעצר שלהם. מינסק, עיר הבירה של בלארוס, סערה עם אלפי מפגינים. לוקשנקו ניסה לפזר אותם באלימות. מה שגרם להם רק להמשיך ולהפגין. מה שגרם ללוקשנקו להגיב בעוד אלימות. התוצאה הסופית של כל זה היא שהאיחוד האירופי הגדיר את הבחירות של 2020 זיוף, ומכאן שהוא אינו מכיר בלוקשנקו כנשיא בלארוס, והטיל סנקציות על בלארוס בתגובה לאלימות נגד המפגינים.

הסנקציות האירופיות נגד בלארוס אינן חריפות במיוחד [מקור], אך הן עדיין מגבילות את הפעילות הפיננסית והכלכלית של בלארוס [מקור]. דרך משבר ההגירה לוקשנקו אולי מקווה לסחוט את האיחוד האירופי להסיר את הסנקציות, ואולי אף להכיר בו כנשיא הלגטימי של בלארוס.

מהגרים הם גם לא הדרך היחידה בה בלארוס יכולה לפגוע באיחוד האירופי: דרך בלארוס עוברים צינורות גז ונפט מרוסיה לאיחוד [מקור]. לוקשנקו איים שאם המצב בגבול ידרדר, הוא בהחלט יהיה מוכן לנתק את אספקת האנרגיה של האיחוד [מקור]. עם מחיר הגז באירופה בשיא היסטורי, לוקשנקו יודע שלשיבוש בזרימה תהיה פגיעה משמעותית על הכלכלה האירופית.

בנוסף להסרת הסנקציות, לוקשנקו כנראה רוצה לפתוח מחדש קווי תקשורת עם האיחוד ולקבל את ההכרה בו כמנהיג דה-פקטו של בלארוס, אולי אפילו דה-יורה. כפי שאמרתי האיחוד האירופי לא מכיר בבחירות של 2020, ולכן לא מכיר בלוקשנקו כנשיא הלגיטימי של בלארוס. משבר המהגרים מביא את מנהיגי האיחוד לדבר איתו מחדש, להכיר בו כמי שמנהל את בלארוס, ומכריח אותם להיכנס למשא ומתן עם בלארוס איך לפתור את המשבר [מקור].

המשבר גם יכול לשרת את לוקשנקו לטווח הארוך. המשבר מדגים את החשיבות של בלארוס לביטחון וליציבות של אירופה. הוא גם מדגים את החשיבות של להכיר בריבונות של בלארוס. מבחינתו של לוקשנקו המשבר מלמד את האיחוד שני דברים: א׳ שהאיחוד האירופי לא יכול פשוט להתעלם מבלארוס ולהטיל עליה סנקציות מבלי שיהיו השלכות. כפי שהוא עצמו אמר: ״אתם שמים חבל תלייה סביב צווארי ואז מצפים שאגן עליכם?״.

ב׳ האיחוד יצטרך להכיר בריבונות של בלארוס, אם הוא רוצה שבלארוס לא תפגע בריבונות של האיחוד. האיחוד האירופי אימץ את מנהיגי האופוזיציה הבלארוסית הגולים. בראיית לוקשנקו האיחוד פועל לערער על שלטונו, או בעצם להתערב בריבונות של בלארוס. משבר הפליטים ילמד את האיחוד לא להתערב בבלארוס, ולתת לה לטפל בענייניה הפרטיים בעצמה – כלומר בכל אותם גורמי אופוזיציה מציקים.

כרגע הגבול בין בלרוס לפולין, בין בלרוס למדינות הבלטיות ממשיך להיות מתוח. מהגרים מנסים להמשיך לחצות את הגבול עם פולין. כן נראה שחלק מהמהגרים פשוט התייאשו. יש דיווחים על כמה מאות מהגרים שכבר חזרו לעיראק [מקור]. אנחנו רק בתחילת החורף באירופה, ואם הפולנים ימשיכו לחסום את התנועה מבלארוס אליהם, כנראה שמזג האוויר יעשה את העבודה ויביא את רוב המהגרים לחזור הביתה.

אז זה המשבר הראשון. משבר הגירה מבלרוס לפולין ובין בלרוס לאיחוד האירופי שלוקשנקו מנסה לסחוט איתו את האיחוד. איך זה מתקשר למשבר השני שמדברים עליו? של ריכוז כוחות רוסים בגבול עם אוקראינה?

הרוסים, שוב, על הגדרות

לפני שנדבר על רוסיה ואוקראינה, כדאי שנתן את הדעת לקשר בין רוסיה ומשבר המהגרים בבלארוס. האם רוסיה קשורה למשבר? קשה להגיד. אין עדויות שהרוסים תומכים באופן פעיל במשבר, אך ספק רב אם המשבר לא נעשה עם הסכמתה מראש של רוסיה, או לכל הפחות עם ידיעתה [מקור].

רוסיה מרוויחה מהכאוס שבלארוס מחוללת בשתי דרכים מרכזיות: ראשית, היא נתפסת כמבוגר האחראי שיכול לשכנע את לוקשנשקו להפסיק את המשבר. מרקל פנתה לפוטין ב-10 בנובמבר בבקשה להשפיע על משבר המהגרים [מקור]. פוטין סירב, אך זה לא משנה את העובדה שהאיחוד האירופי מכיר ברוסיה כגורם בעל השפעה על בלארוס.

ההשפעה של רוסיה היא כפולה, גם ישירה וגם עקיפה. ההשפעה הישירה של רוסיה היא היכולת להביא את בלארוס לקבל החלטות שהיא לא בהכרח רוצה לקבל. הודות לתמיכה הרוסית בבלארוס, תמיכה צבאית, כלכלית ופוליטית, למוסקבה יש השפעה רבה על המדינה.

בנוסף להשפעה הישירה לרוסיה יש גם השפעה עקיפה על בלארוס: התמיכה הרוסית מצמצמת את ההשפעה של האיחוד האירופי על בלארוס. אם האיחוד מאיים בסנקציות, רוסיה יכולה לעזור כלכלית. אם האיחוד יאיים צבאית, אם הוא עצמו ואם דרך נאט״ו, רוסיה תאיים גם. לבלארוס יש גב רוסי, גב שמגביל את היכולת של האיחוד לפעול נגד מינסק.

הדרך השנייה בה רוסיה מרוויחה הוא קידום צינור הנורד סטרים 2. האישור של הצינור הושהה ב-16 בנובמבר ע״י הרגולטור הגרמני [מקור]. הסיבה לכאורה היא טכנית: החברה שאמורה להפעיל את החלק הגרמני של הצינור אינה גרמנית אלא שוויצרית. הרגולטור קרא לחברה להתארגן מחדש בגרמניה כדי להמשיך בתהליך האישור.

יכול להיות שהצעד הוא גיאופוליטי יותר משהוא טכני: גרמניה הבינה את הסיכון בנורד סטרים 2 [ראו כאן], או לכל הפחות מנסה להשתמש באישור הצינור כדרך ללחוץ את רוסיה להפסיק את משבר המהגרים בבלארוס ואת ריכוז הכוחות ליד אוקראינה. אולם בכך שהגרמנים הפסיקו את האישור של נורד סטרים 2 הם רק חיזקו את בלארוס, מגדילים את החשיבות שלה בשוק האנרגיה האירופי. מבחינת הרוסים המשבר בין האיחוד לבלארוס רק מוכיח לגרמניה את הצורך בצינור גז שאינו תלוי במדינה שלישית כלשהי. ככל שהמשבר יעמיק, הלחץ בגרמניה יגדל לאשר את הצינור ולהוריד את מחיר הגז. אנחנו רק בתחילת החורף, ולרוסים אין לאן למהר.

אז הרוסים כנראה צופים מהצד במשבר ההגירה בין בלרוס לפולין ונהנים לאסוף את הרווחים העקיפים למעמדם ביבשת. מה בנוגע למשבר באוקראינה?

טוב, מי אמר שיש משבר?

אני אסביר: בחודש האחרון התקשורת המערבית מלאה בדיווחים על-כך שרוסיה מרכזת כוחות חריגים בגבול עם אוקראינה [לדוגמה כאן, כאן וכאן]. אולם אם אנחנו מנסים להסתכל על העובדות בשטח, לא ממש נראה שיש ״ריכוז חריג של כוחות״. מה שנראה שיש היא מעין תיבת תהודה תקשורתית, שמוזנת ע״י ארה״ב ואוקראינה, שמנסה לייצר תחושה שהנה הרוסים עוד רגע כובשים את אוקראינה. התיבה הזו היא שמגבירה את המתיחות ורוסיה שמחה לרכב עליה.

בשביל להבין זאת יותר טוב בוא וננתח את ציר הזמן של הדיווחים על ״ריכוז הכוחות הרוסים״.

הדיווח הראשון על בניית כוחות בגבול אוקראינה-רוסיה הוא כתבה של הוושינגטון פוסט ב-30 באוקטובר שמדברת על ריכוז כוחות [מקור]. ב-1 בנובמבר, יומיים אחר כך משרד ההגנה הפולני הכחיש דיווחים שיש ריכוז של כוחות רוסים מסביב למדינה [מקור]. באותו יום אתרי חדשות אמריקנים שונים כמו פוליטיקו, CNN, הניו יורק טיימס ועוד פרסמו תמונות לווין של מה שנראה כמו ריכוז משמעותי בילנה, עיירה במערב רוסיה [מקור]. העניין הוא ש-א', ילנה היא עיר שמרוחקת 260 ק"מ צפונית לאוקראינה. בד"כ ריכוזי הכוחות הרוסים, נגיד באביב 2021 היו או במזרח אוקראינה או בדרום אוקראינה [מקור]. ילנה היא עיירה שהרבה יותר קרובה לבלרוס מאשר לאוקראינה.

דבר שני, הכוחות שכביכול רוכזו, הם כוחות שנשארו מתרגיל זאפד 2021 [מקור]. תרגיל זאפד הוא תרגיל אסטרטגי חשוב של רוסיה שמתקיים אחת ל-4 שנים ובדרך כלל נועד לדמות תרחיש מלחמה בין רוסיה ומדינות נאט״ו [מקור]. לקראת התרגיל מרוכזים כוחות רבים במערב רוסיה ונראה שמה שהרוסים החליטו הוא להשאיר חלק מהכוחות שהובאו בשביל התרגיל, במקום להחזיר אותם למקומם במרכז המדינה [מקור].

מה שתמונות הלווין מה-1 בנובמבר הראו הוא בעיקר ציוד רוסי מוכן לשימוש שנשאר מתרגיל זאפד. העובדה שהציוד נשאר מוצב בשטח, ולא חזר לבסיסי האם שלו, מעיד על אחת משניים: או שהרוסים מעוניינים שהוא יהיה זמין לשימוש בתוך פרק זמן קצר, או שהם מתכוונים להציב אותו באופן קבוע במערב המדינה.

רוסיה מאז 2016 מארגנת מחדש את כל מערך הכוחות שלה במערב היבשת מול האיום הצבאי מנאט"ו ומול המתיחות עם אוקראינה [מקור]. היא הקימה גדודים חדשים במערב המדינה. היא מקימה בסיסים חדשים. רק במאי האחרון שר ההגנה של רוסיה הודיע על כך שמעל 20 יחידות צבאיות יוצבו במערב המדינה בשביל להתמודד עם האיום של נאט"ו [מקור]. יכול להיות שהכוחות שצולמו בילנה, הם בעצם חלק מהשינויים במערך הכוחות הרוסי.

יכול גם להיות שהכוחות הושארו בשביל להגיב לכל הסלמה בגבול פולין-בלארוס. במקרה של חילופי ירי בין בלארוס ופולין, מדינה חברה בנאט״ו, הרוסים ירצו את היכולת להגיב במהירות לכל הסלמה. הכוחות בילנה הם אולי בכלל תוכנית גיבוי להידרדרות במצב בבלארוס.

בכל מקרה, ב-2 בנובמבר משרד ההגנה האוקראיני הוציא הצהרה לקונית שהרוסים אכן השאירו כוחות מסוימים אחרי התרגילים הצבאיים שלהם ושהדבר הוא חלק מהניסיון הרוסי לשמור על לחץ על אוקראינה [מקור]. לבסוף, משרד ההגנה העריך שכנראה יש כ-90 אלף חיילים מסביב לאוקראינה. לא בהכרח חיילים שהובאו לשם במיוחד, אלא כרגע סך הכל 90 אלף חיילים. מאותה הצהרה נראה שהאוקראינים והאמריקנים ביחד מתחילים לקדם את הטענה שהרוסים עומדים בפני מבצע צבאי.

כך למשל ב-5 בנובמבר דובר משרד ההגנה האמריקני קרא לכוחות בילנה "בניית כוחות לא שגרתית" [מקור]. ב-10 בנובמבר מזכיר המדינה, אנטוני בלינקן, הזהיר את רוסיה מפני בניית הכוחות הבלתי שגרתית [מקור]. ואז ב-14 בנובמבר האוקראינים על בסיס מודיעין מערבי התחילו להזהיר שיש סיכוי שרוסיה תנסה לעשות פעולה כלשהי נגד אוקראינה [מקור]. הדבר מגיע לשיא בדיווחים ב-19 בנובמבר וב-21 בנובמבר על כך שגופי מודיעין אמריקניים ואוקראינים מזהירים שהרוסים שוקלים פלישה לאוקראינה [מקור].

האזהרה הכי מפורשת היא ב-21 בנובמבר בריאיון שמפרסם ראש המודיעין הצבאי של אוקראינה עם האתר Military Times [מקור]. בראיון הוא טוען שהרוסים מתכוננים לפלישה בסוף ינואר-תחילת פברואר עם מעל מאה אלף חיילים ושמטרתה תהיה לקחת חלקים מאוקראינה ולהפיל את הממשלה הנוכחית. הוא אפילו מצרף לריאיון מפה שמראה לכאורה את הכוחות הרוסים מסביב לאוקראינה ואת הפלישה שהם מתכננים לכל מזרח המדינה.

המפה המצורפת לראיון עם ראש המודיעין האוקראיני. באדום – כוחות רוסים, וכיווני הפלישה שלהם.

מאותה נקודה ב-21 בנובמבר אנחנו נמצאים בתחושה שהנה עוד רגע הרוסים עומדים לפלוש. אבל אין לזה באמת בסיס. כלומר, יש לנו את התמונות לווין מתחילת נובמבר שלא ממש מראות ריכוז כוחות לקראת פלישה. הן כן מראות על איזשהו שינוי במערך הכוחות הרוסי, אבל יכול להיות שבאותה מידה הכוחות שהוצבו בילנה, הוצבו בגלל משבר המהגרים עם בלרוס.

בנוסף, לא נראה עוד דיווח על תנועה יותר מדי חריגה. יש שני דיווחים, אחד על גדוד טנקים שהתקרב לאוקראינה [מקור] ועל תנועה של כוחות לחצי האי קרים [מקור]. אלו דיווחים שיותר מתאים לתנועת כוחות לקראת פעולה צבאית, אך יכול להיות שהם באים בתגובה למה שהרוסים רואים כהסלמה במזרח אוקראינה ובים השחור.

איזו הסלמה?

ראשית, מאז ספטמבר ספינות נאט״ו נכנסות לים השחור לשם ביצוע תרגילים וסיורים בו [מקור]. רוסיה רואה בים השחור גוף מים אסטרטגי, ומוטרדת משינוי במאזן הכוחות בו. תגבור הכוחות בחצי-האי קרים יכול להיות מוסבר כתגובה לחדירות האמריקניות לים.

שנית, בסוף אוקטובר אוקראינה תקפה עמדה של מורדים במזרח אוקראינה באמצעות מל״טים טורקים [מקור]. זה השימוש הראשון של אוקראינה במל״טים לתקיפת כוחות מורדים במזרח אוקראינה. הרוסים מאשימים את האוקראינים בהסלמה של המצב, והפרה בוטה של הסכמי מינסק [מקור]. פוטין אף זועם שהאירופים והאמריקנים שותקים על ההסלמה, מזהיר שאם הם ישתקו – רוסיה תגיב [מקור].

הרווח בכאוס

אז מה הולך פה? האם הרוסים באמת עומדים לפלוש לאוקראינה, או שיש כאן תגובה מוגזמת של האמריקנים?

יכול להיות שהאוקראינים והאמריקנים באמת מוטרדים מפריסת הכוחות הרוסיים ויש להם מודיעין קונקרטי שלא חשוף לציבור. יכול להיות שהם לוקחים בחשבון לא רק את פריסת הכוחות הרוסים, אלא גם את האמירות של פוטין על ״חציית קווים אדומים״ באוקראינה והאיום על רוסיה מצד פעולות נאט״ו באוקראינה ובים השחור [מקור]. במקרה כזה הם מנסים להזהיר את הרוסים מפעולה כלשהי, ומגייסים קואליציה אפשרית מראש. הם לוחצים את האירופים לקחת עמדה תקיפה יותר מול רוסיה, כך שהיה ורוסיה תעשה משהו – האיחוד יגיב במהירות ובצורה תקיפה.

מצד שני, יש לאמריקנים ולאוקראינים בכל מקרה אינטרס ללחוץ את האירופים. הם גם יכולים להשתמש ב״איום הפלישה הרוסי״ כהצדקה להגדלת התמיכה הצבאית באוקראינה. יכול להיות שהם פשוט מנצלים את הצבת הכוחות הרוסים כדרך לשנות את מאזן הכוחות באזור מבלי להיתפס כתוקפנים.

מה בנוגע לרוסים?

דיברנו לפני שנה, בדצמבר 2020, על ״המשחק הרוסי״, מה הרוסים מחפשים להשיג באירו-אסיה [מקור]. אמרנו שם שרוסיה פועלת בשלושה ווקטורים מרכזיים: היא רוצה לדחוק את ארה״ב מאירו-אסיה; היא מפעילה לחץ מתמיד על היריבים הקרובים שלה; והיא מעוניינת לצבור נקודות אסטרטגיות שמשרתות את המטרות קצרות וארוכות הטווח שלה. המשברים הנוכחיים במזרח אירופה מדגימים יפה את הווקטור השני, של לחץ מתמיד על היריבים שלה.

רוסיה מרוויחה מכאוס. היא מרוויחה מהכאוס בבלארוס שמחזק את ההשפעה שלה באירופה. היא מרוויחה ממתיחות באוקראינה מפני שהיא מוכנה למלחמה, בעוד מדינות אירופה מחפשות להימנע ממנה. היא לא צריכה לפלוש לאוקראינה בשביל להשיג רווחים אסטרטגים. היא צריכה רק שהאירופים והאמריקנים יאמינו שהיא עומדת לפלוש, כדי שיבקשו דרך להרגיע את המתיחות.

דיברנו לפני חצי שנה, באפריל, על למה רוסיה מרכזת כוחות מסביב לאוקראינה [ראו כאן]. אמרנו שהמטרה של רוסיה היא ללחוץ את גרמניה, צרפת ואוקראינה ליישם את הסכמי מינסק. הדברים מאז לא השתנו בהרבה, ואני חושב שהרוסים עדיין מעוניינים לקדם את הסכמי מינסק.

עבור רוסיה האיום בפלישה היא דרך ללחוץ את כל השחקנים האירופים לקדם את הפתרון הדיפלומטי של הסכמי מינסק, במקום לתת לאוקראינה להתחזק צבאית ולאיים על הרפובליקות הבדלניות במזרח המדינה. חוץ מקידום הסכמי מינסק, האיום הנוכחי בפלישה, ביחד עם משבר המהגרים בגבול פולין-בלארוס, יכולים להביא עוד שורה של הישגים לרוסיה:

הסכמה מערבית שרוסיה תפסיק את מעבר הגז דרך אוקראינה, מקור רווח חשוב לאוקראינה ומנוף לחץ חשוב של רוסיה על קייב [ראו כאן]. במסגרת ההסכם שנחתם בין גרמניה וארה״ב בנוגע לנורד סטרים 2, גרמניה התחייבה לפעול אם רוסיה תפסיק את זרימת הגז דרך אוקראינה [ראו כאן]. רוסיה תוכל לנצל משבר בינה ובין אוקראינה כהצדקה להפסיק את זרימת הגז. במצב כזה גרמניה תצטרך לבחור בין לזרז את אישור הנורד סטרים 2 ולקבל גז רוסי ישירות, או להיתקע גם ללא גז מאוקראינה, גם ללא גז מנורד סטרים ועם מחירי גז שימשיכו לעלות.

הישג אחר הוא להכריח את ארה״ב לצמצם את הסיוע לאוקראינה ולהכריח את נאט״ו להפסיק את הפעילות באוקראינה ולצמצם את הפעילות בים השחור.

הרוסים לא צריכים לפלוש לאוקראינה בשביל להביא את ההישגים האלו. הם אולי יהיו צריכים לבצע מבצע צבאי מוגבל בשביל להכריח את המערב לקבל את התכתיבים שלהם. אולם גם זה לא הכרחי – אם האיחוד האירופי יאמין שרוסיה עומדת בפני פלישה לאוקראינה, אם המצב בבלארוס יהפוך בלתי נסבל, הוא ירצה להגיע להסדר כלשהו מול מוסקבה. ממשל ביידן, עם כל הרטוריקה התקיפה שלו מול הרוסים, עסוק יותר בסין ובמזרח אסיה. גם הוא כנראה ירצה לחפש דרך להרגיע את השטח אם באמת יראה איום ממשי בפעולה צבאית.

פוטין על הקווים האדומים של רוסיה באוקראינה, וטילים היפר-סונים.

בכל מקרה הרוסים שוב מוצאים את עצמם בצד היוזם, והמערב בצד המתגונן. הם יוצרים תחושת משבר, הפעם בעזרת התקשורת המערבית, וירצו לנצל את התחושה הזו בשביל הישגים ממשיים. מאוד לא סביר שנראה פלישה מאסיבית של רוסיה לאוקראינה בשביל כיבושה וחלוקה [מקור]. אולי נראה מבצע צבאי מוגבל שמטרתו תהיה להסלים בשביל להרגיע: הרוסים יסלימו את המצב, בשביל להכריח את המערב להרגיע עם וויתורים באוקראינה.

בכל מקרה המצב במזרח אירופה הוא לא חדשות טובות למחירי הגז באירופה, ובהשלכה למצב הכלכלה האירופית. מחירי אנרגיה גבוהים יגרמו לאינפלציה גבוהה שתפגע בצרכנים, ויקשו על סקטור הייצור. בהצלחה לבריסל.

סיכום

אז בואו נסכם. משבר המהגרים בבלארוס הוא ביוזמת לוקשנקו, שמנסה לסחוט את האיחוד האירופי. מסביב לאוקראינה הרוסים לא מתכוננים לפלישה מיידית, אך ישמחו ליצור משבר שישרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלהם. מזרח אירופה תמשיך לחוות אי-יציבות, שתשמור על מחירי אנרגיה גבוהים באירופה. אם המצב ייפתר, הוא קרוב לוודאי ייפתר לטובת הרוסים.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 94: אומיקרון

תקציר

  1. וריאנט קורונה חדש, גם אם מדבק יותר ועמיד בפני חיסונים קיימים, לא משנה את המגמות ארוכות הטווח שמעצבות את העולם.
  2. בתרחיש הפסימי, של וריאנט אלים ועמיד בחיסונים, אנו צפויים להיכנס לסגרים חלקיים או מלאים עד לפיתוח חיסון, בתוך כחצי שנה עד שנה.
  3. במצב כזה מדינות יצטרכו לסייע לעסקים, ולהגדיל את החוב הלאומי שלהן. האינפלציה תתקרר במידת מה, אך תחזור ב-2023. השיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות יחמירו, לא ייפתרו.
  4. בתרחיש הריאלי, וריאנט דומה לדלתא, אולי מדבק יותר, לא ישנה הרבה מהשגרה הנוכחית שלנו למעט הגבלות נקודתיות על התקהלויות וטיסות.
  5. בטווח הארוך הכלכלה והזירה הבינלאומית מעוצבות ע״י שלוש הכוחות של תחרות גיאופוליטית, אינפלציה ושיבושים בשרשרות האספקה. הכוחות האלו יועצמו או יואצו ע״י ווריאנט חדש, אך לא ישנו את כיוונן.
  6. אימוץ של טכנולוגיות חדשות, השקעה בתשתיות ומפעלים, חזרה של משרות ייצור למערב, כולם ימשכו גם במקרה של וריאנטים קשים יותר.

להורדת הפרק – קישור.

ב-26 בנובמבר ארגון הבריאות העולמי הגדיר ווריאנט קורונה חדש כווריאנט מעורר דאגה. הוא זוהה לראשונה ב-9 בנובמבר בדרום אפריקה, ונראה שהפך לווריאנט הדומיננטי במדינה [מקור]. הסיבה שהוא מעורר דאגה, היא מפני שיש לו יותר משלושים מוטציות בספייקים שלו [מקור]. ״ספייק״ הוא מבנה חלבוני המשמש את הווירוס כדי להחדיר את החומר הגנטי שלו לתוך תא המטרה, התאים שלנו, כך שהוא יוכל לשכפל את עצמו ולהתרבות. בווריאנט הזה שקיבל את השם אומיקרון, יש כשלושים מוטציות בספייק ויש שלושה חששות מרכזיים מול המוטציות האלו [מקור]:

ראשית, שהווירוס הרבה יותר מדבק מווריאנט דלתא. מוטציות דומות נצפו גם בווריאנט אלפא ווריאנט דלתא, שניהם ווריאנטים מדבקים מהווריאנט המקורי של הקורונה. לפי נתונים ראשוניים מדרום אפריקה, ווריאנט אומיקרון הפך להיות במהירות הווריאנט הדומיננטי במדינה, מה שאולי מעיד על יכולת הדבקה גבוהה.

החשש השני הוא שהווריאנט לא רק מדבק יותר, אלא שהוא גם יכול לחמוק מהמערכת החיסונית שלנו. הספייק הוא מה שהנוגדנים שלנו מחפשים. הספייק הוא מה שהחיסונים מלמדים את הגוף לזהות [מקור]. מכאן ששינוי במבנה הספייק עלול להפוך את הזיכרון החיסוני שיש לגוף, אם מפני שנדבקנו קודם בווריאנט אחר של הקורונה או מפני שקיבלנו את החיסון, ללא רלוונטי. הגוף לא ידע לזהות בזמן את הווירוס וכך הוא יוכל להתפשט בגוף וחלילה, לגרום לו לחלות.

שלישית, יש חשש שהווריאנט הוא גם קשה יותר מבחינת התסמינים שלו. כלומר, לא רק שהוא יהיה מדבק יותר ויוכל לחמוק מהחיסונים, הוא גם יוכל להדביק בצורה קשה יותר אנשים וחלילה לגרום לעלייה במספרי המאושפזים ובמספרי המתים.

השווקים הפיננסיים בתגובה לפרסום הידיעה על הווריאנט החדש, הגיבו בצורה שלילית בסוף השבוע. המדדים המרכזיים באירופה ובארה"ב ירדו בין שניים לחמישה אחוזים [מקור]. ועולה השאלה, האם יש לנו סיבה לפאניקה? האם הווריאנט החדש, אומיקרון, צריך להביא אותנו לקחת את כל החסכונות מהבורסה, לדחוף אותם בבונקר ולהתכונן לקריסת הציביליזציה? בניתוח הזה ננסה להבין מה אנחנו יודעים, מה לא, ואיך לקבל החלטה בתנאי אי-וודאות. בואו נתחיל.

מה שידוע, ומה שידוע שלא ידוע

דרך אחת בה אפשר ללמוד על המאפיינים של ווריאנט היא להסתכל בנתוני התחלואה במדינה בה הוא זוהה לראשונה. האם מצב הקורונה עכשיו בדרום אפריקה יכול ללמד אותנו משהו על יכולת ההדבקה של הווירוס? על הקטלניות שלו? על העמידות שלו בפני חיסונים? לצערנו לא ממש.

מבחינת חיסונים רק 40% מהאוכלוסייה בדרום אפריקה מחוסנת במנה אחת של חיסון פייזר או במנה של ג'ונסון אנד ג'ונסון [מקור]. החיסון של ג'ונסון אנד ג'ונסון דורש רק מנה אחת. עם רמת התחסנות נמוכה, וללא נתונים על אילו חולים קיבלו אילו חיסונים, קשה כרגע להסיק על עמידות הווירוס מול חיסונים קיימים.

נתון אחר שאפשר לנסות ולהסיק ממצב הקורונה במדינה הוא מידת ההדבקה של הווריאנט החדש. אנחנו רואים עלייה במספר המקרים בדרום אפריקה מאז תחילת נובמבר, וכרגע ללא עלייה במספר המתים, שאם תבוא חלילה כנראה תבוא בהמשך. הווירוס זוהה לראשונה ב-9 בנובמבר. מאז ה-9 בנובמבר מספר הנדבקים החדשים בקורונה קפץ פי 5. העלייה הנוכחית במספר הנדבקים באה אחרי גל משמעותי של קורונה שהיה בסביבות הקיץ השנה שנגרם בגלל ווריאנט דלתא [מקור]. אם הנדבקים החדשים נדבקו בעבר בוריאנט דלתא, אפשר וזה מעיד על העמידות של הווירוס לפחות בפני הזיכרון החיסוני הטבעי של הגוף, שאינו נוצר ע״י חיסונים. אבל מפני שאנחנו רק בתחילת הגל, קשה להסיק מסקנות חותכות כרגע.

קרוב לוודאי שבשבועות הקרובים אנחנו נהיה יותר חכמים. אנחנו נדע אם וכמה הווריאנט יותר מדבק, נדע אם וכמה הוא יותר קטלני ונדע עד כמה אפקטיביים החיסונים הנוכחיים שלנו מולו.

העניין הוא שאנחנו לא רוצים להמתין עד שהמערכת הרפואית תיתן לנו תשובות חד-משמעיות. אם בעוד שלושה שבועות נבין שהווירוס הוא מדבק ועמיד בחיסונים, הבורסות ומדינות העולם יתפסו לפאניקה. התקשורת תכריז על מגפה חדשה. אנחנו רוצים לקבל החלטות עכשיו, כדי שאם באמת יתגלה משהו מדאיג, נדע איך להגיב. ואני לא חושב שהתגובה הנכונה, גם אם הווריאנט החדש יתגלה כ״ווריאנט-על״, היא פאניקה. גם אם אנחנו עומדים בפתח של גל חדש של סגרים, אין באמת סיבה להיכנס לפאניקה.

ספקטרום תגובה

בשביל לקבל החלטות במצב של אי-וודאות צריך להבין מה התרחישים האפשריים ומה יהיו ההשלכות שלהם. במקרה שלנו, התרחישים יקבעו לפי איך סביר שמדינות יגיבו לנוכח מידע חדש על וריאנט אומיקרון ולנוכח שינויים בנתוני התחלואה אצלן. חשוב לשים לה שמה שקובע הוא מה המדינה מחליטה, לא מה המאפיינים של הווירוס.

זו נקודה חשובה מפני שרבים טעו בה. וריאנט דלתא הופיע בתחילת השנה ורבים טענו שסגרים חדשים בדרך. אנחנו לעומת זאת, בניתוח 72, הערכנו שזה לא הווריאנט שיקבע את התגובה – אלא מספר המאושפזים והתמותה [ראו כאן]. למרות שהייתה עלייה בהדבקה, ולמרות שהיה גל מקרים חדש, מדינות כמו ישראל וארה״ב נמנעו מסגרים. בישראל קמפיין בוסטרים עזר להוריד את התחלואה מווריאנט דלתא [מקור]. קמפיין דומה כבר התחיל באירופה וארה״ב, וכנראה יואץ מול וריאנט אומיקרון [מקור].

בנוסף, יש לנו היום תרופות אנטי-ויריאליות לקורונה שנמצאות בשלב קליני מתקדם. גם פייזר וגם מרק פיתחו תרופות אנטי-ויראליות נגד הקורונה. התרופות יעזרו לצמצם את האשפוז והתמותה, מה שיעזור להוריד חלק מהלחץ על מערכת הבריאות.

לבסוף, יש לנו כבר יכולת מוכחת לפתח ולייצר חיסונים אפקטיביים מול הקורונה. בתחילת 2020 לא ידענו אם יהיה חיסון לפני סוף 2021, או אפילו לפני 2030 [מקור]. היום אנחנו יודעים שחיסון חדש כנראה יהיה בתוך חצי שנה מהרגע שיוכח שהווריאנט עמיד בפני חיסונים קיימים. מנכ"ל פייזר כבר הודיע שבתוך מאה יום יהיה חיסון חדש לווריאנט אם הדבר יידרש [מקור].

אם אנחנו לוקחים את כל זה בחשבון, גם אם הווריאנט החדש אומיקרון מדבק מאוד ויהיה עמיד מול חיסונים הנוכחיים, בתרחיש הגרוע ביותר אנחנו מסתכלים על סגרים חלקיים או מלאים לחצי שנה עד שנה הקרובה, עד שחיסון חדש יהיה זמין. וזה התרחיש הפאסימי.

בתרחיש הריאלי, אם הווריאנט יותר מדבק אך החיסון עדיין אפקטיבי מולו, הרי שנראה במקרה הגרוע אולי הגבלה מסוימת על התקהלויות והגבלות על טיסות. למשל בתגובה לאומיקרון, ממשלת ישראל הודיעה שהתו הירוק יחול על אירועים של 50 איש במקום על אירועים של 100 איש כפי שהיה עד עכשיו [מקור]. אנחנו נראה הגבלות מסוימות על תנועה אווירית, אבל לא מעבר. תעשיית התיירות והתעופה יפגעו, והצמיחה של המשק תאט. אולם אנחנו נמשיך בשגרת קורונה שכבר התרגלנו אליה.

אז יש לנו שני תרחישים לטווח של החצי שנה עד שנה:

הראשון הוא המשך השגרה שלנו עם הקורונה. הגבלות מסוימות על התקהלות, הגבלות מסויימות על טיסות, וזהו. הווריאנט כנראה יגרום לעלייה בתחלואה, שתתבטא בגל חדש. מדינות יגיבו בקמפיין בוסטרים חדש, ולחץ על אלה שלא התחסנו לעשות זאת בהקדם. מידת התחלואה תושפע ממידת ההתחסנות במדינות, אך זה היה נכון גם בוריאנט דלתא. היא גם תושפע מכמה הוריאנט החדש מדבק. מכאן שלצערנו אנו כנראה נראה תמונות דומות לאלו שראינו מהודו באביב השנה, עם מאושפזים ללא חמצן ומערכת בריאות שקורסת תחת מספר המאושפזים.

גל חדש הוא חדשות רעות למדינות מתפתחות ומדינות שתלויות בתיירות, עקב צמצום במספר הנוסעים העולמי. הנזק הכלכלי שגל כזה יגרום יצטרף לנזקים שכבר נגרמים עקב עלייה במחירי המזון והאנרגיה. כפי שאמרנו לא פעם כאן בפל״ג, מדינות מתפתחות יהיו השנה וכנראה שנה הבאה תחת לחצים כלכלים שיביאו לחוסר יציבות חברתית ופוליטית [ראו כאן למשל]. מי שחשוף לשווקים מתפתחים, אולי כדאי שיבצע הערכת סיכונים מחודשת.

בתרחיש הפסימי, אם החיסונים לא יהיו אפקטיביים אנחנו כנראה ניכנס למצב של סגר חלקי או מלא בזמן שאנחנו ממתינים לפיתוח חיסונים חדשים.

תרחיש כזה יהיה בעצם חזרה על שנת 2020: עסקים יצטרכו סיוע מהמדינה בשביל לעמוד בסגרים. מדינות יצטרכו להגדיל את החוב הלאומי בשביל לממן תוכניות סיוע. שרשרות האספקה הגלובאליות יחוו עוד שיבושים בפעילות שלהן.

מצד אחד – אנחנו לא רוצים לחזור למצב של סגר חלקי או מלא. מצד שני – לצערנו ולמזלנו, העולם עדיין לא התאושש לחלוטין מהסגרים של 2020. אנחנו היום רואים אינפלציה גבוהה, שיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות וחוב לאומי גבוה.

סגרים ב-2022 אולי יובילו להתקררות מסויימת באינפלציה, אך זו פשוט תחזור ב-2023 עם שחרור הסגרים. סגרים חדשים יאריכו את השיבושים בשרשרות האספקה, משום שהם יקשו על נמלים לפעול ועל משאיות ורכבות לעבוד. יש פקק עצום בנמלים של ארה״ב וסין [מקור]. אולי סגרים יאטו את הגידול בפקק, אך הם באותה מידה גם יאטו את שחרורו.

גם אם אומיקרון הוא ווריאנט אלים מאוד ועמיד מאוד, המערכת הבינלאומית עדיין מתמודדת עם שיבושים שנגרמו מההתפרצות הראשונה של הקורונה ב-2020. המערכת עדיין נמצאת בארגון מחדש של ששרשרות האספקה. כפי שהראנו במספר ניתוחים, הכלכלה הגלובאלית נמצאת בארגון מחדש [ראו כאן וכאן]. הארגון מחדש מתרחש תחת הכוחות של תחרות גיאופוליטית, שיבושים באספקה העולמית ואינפלציה משמעותית. סגרים חדשים רק יחזקו את הכוחות האלו.

לא סביר שהמערכת הבינלאומית תצליח לסיים את השיבושים שקרו בעקבות הקורונה לפני 2023. לפי בכירים בתעשיית הספנות שיבושים בנמלים ימשיכו לתוך 2022 [מקור]. חברות שבבים מעריכות שהמחסור בשבבים יהיה עד 2023 [מקור]. השקעה בתשתיות חדשות, אם אלו נמלים, רכבות, או מפעלי שבבים, כנראה תתחיל להשפיע רק ב-2023 או 2025.

אם אנחנו מסתכלים באופק של שלוש עד חמש שנים, ווריאנטים חדשים, אם זה אומיקרון או ווריאנט אחר, פשוט יוסיפו עוד שיבושים למערכת שהיא גם ככה משובשת. הם אולי יאריכו את לוחות הזמנים – המערכת תכנס לשגרה חדשה ב-2026 במקום 2025 – אך הם לא ישנו בהרבה את מה שאנחנו גם ככה חווים. ממשלות יצטרכו לתת עוד סיוע לעסקים בשביל להתמודד עם השיבושים האלו, ואנחנו נמשיך לראות הקמה של תשתיות וארגון מחדש של שרשרות האספקה.

המשמעות היא שאנחנו צריכים פחות להתמקד בהופעתו של ווריאנט כזה או אחר, ויותר להתמקד בשינויים היסודיים שמתרחשים בכלכלה הגלובאלית שלנו. אם זו הפריסה של רשתות מתקדמות כמו 5G ו-6G. ייצור חכם. מפעלי שבבים חדשים. החזרה של משרות ייצור למדינות מערביות. עלייה בשימוש ברובוטיקה. המגמות האלו לא רק חסינות לקורונה, הקורונה מעודדת אותן. היא מעודדת חברות להפוך להיות פרודקטיביות יותר, ופחות רגישות לשיבושים.

אולם מה שנכון לכלכלה העולמית בכלל, לא בהכרח נכון לכל מדינה. ויש מדינה אחת שכנראה מאוד מוטרדת מאומיקרון – סין.

חששות בבייג׳ין

אם האומיקרון באמת יהיה מדבק יותר מווריאנט דלתא, הרי שהוא חדשות רעות לכל מדינה שדוגלת באפס מקרי קורונה ובראשן סין. מאז משבר הקורונה המקורי ב-2020 סין ממשיכה לדבוק במדיניות של אפס מקרי קורונה. במסגרת בכל פעם שסין רואה עלייה קלה במספר המקרים, לדוגמה כמה עשרות מקרים חדשים בעיר של מיליונים, היא סוגרת את העיר [מקור]. הרעיון הוא להגיב במהירות ובכוח לכל מרכז הדבקה חדש, וכך למנוע את התפשטות המחלה.

הבעיה שהסגרים האלו פוגעים בכלכלה הסינית. הם משבשים את שרשרות האספקה בסין [מקור]. הם משבשים את התנועה הימית מסין [מקור]. והם פוגעים בצריכה הפרטית בה [מקור]. ביחד, הפגיעות בייצור, בתנועה הימית ובצריכה, פוגעים בצמיחה הכלכלית האמיתית של המשק הסיני. ראינו לדוגמה נתוני האטה במכירות קמעוניות, והאטה בייצור התעשייתי בסין [מקור ומקור].

וכל זה קורה עם וריאנט דלתא. וריאנט אומיקרון, אם הוא באמת יותר מדבק, רק יגדיל את מספר ההתפרצויות בסין. ככל שהמספר יגדל והתדירות תתקצר, כן תגדל הפגיעה הכלכלית.

מה שסביר שיקרה במצב כזה הוא שהמדינה תנסה לאזן את הפגיעה בצמיחה מהווירוס ע״י הגדלת ההשקעה בתשתיות, והגדלת האשראי במשק. הבעיות המבניות של סין רק יחמירו.

למען הכנות היה צפוי שזה יקרה גם בלי וריאנט חדש. משתי סיבות:

א', הלחץ שהממשלה מפעילה על שוק הנדל"ן בסין כבר מאיים על הצמיחה ב-2022. ב׳ 2022 היא כמו שאנחנו יודעים היא שנה קריטית לשי ג'ינפינג משום שבסוף 2022, בקונגרס ה-20 של המפלגה הוא יועמד מחדש לבחירה כמזכיר הכללי של המפלגה [ראו כאן]. לכן במקביל לבעיות החוב של Evergrande ראינו הכרזות של הממשלה שהיא מתכוונת להגדיל את ההשקעה בתשתיות [מקור]. סין לא הולכת להיגמל מחוב בשנה הקרובה.

שת״פ בינלאומי

נסיים את הניתוח בהתייחסות לשיתוף הפעולה הבינלאומי החשוב שממשיך לקרות בכל מה קשור למידע על וריאנטים חדשים. מדינות מתפתחות ומדינות מפותחות נמצאות שתיהן באותה סירה מבחינת הקורונה. נכון ששיבושים במדינות המתפתחות פחות משפיעים על הכלכלה הגלובאלית. אך זה לא ההיבט היחיד שחשוב.

ראשית, מדינות מתפתחות עלולות להיות מוקדי אי-יציבות, ודאי מדינות בחגורות השבר של המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה [ראו כאן]. אנחנו רואים בשנה האחרונה מהומות במדינות רבות, הפיכות וחוסר יציבות שעלולות להגיע גם אלינו. יש אינטרס ברור לעזור למדינות חלשות להתמודד עם הקורונה, ולו בשביל היציבות הגלובאלית.

שנית, משום שמדינות מתפתחות מחוסנות פחות, וריאנטים חדשים יכולים בקלות להתפשט בהן ומהן לשאר העולם. במדינת ישראל מעל 60% מהאוכלוסייה מחוסנת. במדינות ענק כמו אתיופיה או ניגריה האחוז עומד על פחות מ-10% [מקור]. המדינות הגדולות האלו יהיו חממות לוריאנטים חדשים, מאפשרות להן להתפשט בהן ואז לשאר העולם. סגירת הפער בין מדינות מתפתחות ומדינות מפותחות הוא אינטרס גלובאלי. רק כך נצליח לייצב את האיום מקורונה, עם צמצום ההתפשטות של וריאנטים חדשים.

שלישית, אם מדינות מתפתחות לא מחזיקות ביכולת לזהות ולנתח וריאנטים חדשים, כל המערכת הגלובאלית נפגעת. אנחנו יודעים על אומיקרון הודות לזיהוי הגנטי שנעשה בדרום אפריקה [מקור]. אם לדרום אפריקה לא הייתה היכולת, כנראה שלא היינו מגלים על הוריאנט החדש עד שהיה מתפרץ במדינה עם יכולות טובות יותר, כנראה מדינה מפותחת. היכולת לאסוף, לעבד ולחלוק דגימות חשובה בשביל המאמץ הגלובאלי להתמודד עם הקורונה. דרום אפריקה מבצעת ניתוח גנטי רק ל-1% מהדגימות שלה [מקור]. יש מדינות שלא עושות אפילו את זה. יש לכולנו אינטרס לשפר זאת.

סיכום

אנחנו נמצאים בעולם בו הקורונה הפכה למחלה אנדמית [מקור]. היא עוד מחלה שאנחנו חיים איתה. כמו שפעת. כמו אבעבועות רוח. היא כנראה לא תעלם. אנחנו כנראה לא נצליח למגר אותה. ואנחנו נצטרך ללמוד לחיות איתה. וחלק מללמוד לחיות איתה הוא ללמוד לחיות עם הווריאנטים השונים. זה אומר ייצור ופריסה מהירים של חיסונים. זיהוי מוקדם של וריאנטים חדשים. הקפדה על מסיכות והוראות הבידוד אם יש כאלה.

המצב הזה מרגיש לנו חדש מפני שלנו הוא חדש. ההתפרצות הויראלית האחרונה המשמעותית בעולם הייתה לפני כ-100 שנים עם המגפה הספרדית. אולם המאה שנים בהן חיו ללא חשש משמעותי ממגפות היא חריגה בהיסטוריה האנושית. רוב ההיסטוריה שלנו כמין חיינו עם מחלות מדבקות, עם חשש מהתפרצויות של מגיפות.

היום יש לנו כלים טובים יותר להתמודד עם מגיפות. ווריאנטים חדשים הם סיבה לדאגה, אך הם לא סיבה לפאניקה. בטווח הארוך, של 5 שנים, הם כנראה לא ישנו הרבה.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 93: משבר במצר טאיוואן

תקציר

  1. ישנם שלושה תחרישים אפשריים למשבר במצר טאיוואן ביוזמתה של סין:
    1. מחטף באיי דונגשא – האיים אינם מאוכלסים, מרוחקים מהאי המרכזי של טאיוואן, וקלים לכיבוש.
    2. מצור ימי על האיי מאצו – אוכלוסיית האיים היא כ-100 אלף בני אדם, והם קרובים מאוד לחוף הסיני (9 ק״מ).
    3. כיבוש של איי קינמן או איי פנגהו – איי קינמן נמצאים בתוך מפרץ של סין, נמצאים במרחק של כ-6 ק״מ מהחוף הסיני. איי פנגהו קרובים לטאיוואן, ויוכלו לספק לבייג׳ין בסיס קדמי לכיבוש האי.
  2. מה בייג׳ין תרוויח ביצירת משבר במצר?
    1. יצירת לחץ כבד על טאיוואן להסכים לאיחוד עם האי.
    2. בדיקת המוכנות האמריקנית ושל בעלות בריתה לצאת להגנת טאיוואן.
    3. תרגול פלישה אמפיבית במבצע צבאי מוגבל.
    4. הכרחת ארה״ב להיכנס למו״מ עם סין כיצד לנהל את היחסים במצר ולמנוע התחזקות נוספת של טאיפיי.
  3. מדובר בתרחישי קיצון, תרחישים אפשריים אך בלתי סבירים כרגע.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בפרק האחרון על התחזקות מעמדה של טאיוואן בעולם [ראו כאן]. ראינו שההתחזקות של טאיוואן בשנתיים האחרונות היא שבירת מגמה. במשך 50 שנה טאיוואן נחלשה בזירה הבינלאומית והפכה יותר ויותר מבודדת בו. ממדינה עם מושב קבוע במועצת הביטחון, היא הפכה למדינה שרק מדינות מעטות ושוליות מכירות בה.

היום הדברים שונים. הודות למשבר הקורונה והחשיבות של טאיוואן לאספקת השבבים העולמית, המדינה מתחזקת בעולם. לא רק זאת אלא גם שמעמדה מתחזק, בעוד זה של סין נחלש.

ההתחזקות של טאיוואן מאיימת לשבש למפלגה הקומוניסטית את התוכניות להביא את האי לשליטתה. בייג׳ין מעוניינת לאחד את טאיוואן עם המולדת, ולחסל את הרפובליקה הסינית, המתחרה עמה על הכתר של הנציגה הלגיטימית של האומה. בייג׳ין במשך שנים עבדה לבודד את טאיוואן בזירה הבינלאומית במטרה להביא את האי להתאחד עמה. תחת שי ג׳ינפינג סין גם הגדילה את הלחץ הכלכלי והצבאי על האי. בייג׳ין מצפה שבמוקדם או במאוחר האי יכנס תחת שליטתה. עד היום סין נקטה ב״סבלנות אסטרטגית״, לוחצת לאט ובהתמדה את טאיפיי.

מה יקרה אם בייג׳ין תאמין שאין לה עוד זמן להמתין? מה יקרה אם טאיוואן תתחזק כל-כך, או תזכה לתמיכה גדולה כל-כך, שלא יהיה סיכויי ריאלי שהאי מרצונו יתאחד עם בייג׳ין?

על האפשרות הזו בדיוק דיברנו לפני 2 פרקים, בניתוח ״החלון של שי״ [ראו כאן]. לשי ג׳ינפינג יש שני חלונות זמן, אחד פוליטי ואחד אסטרטגי.

חלון הזמן האסטרטגי אורכו כעשור וחצי מהיום עד בערך 2035 והוא נובע משתי מגמות: אחת, סין מזדקנת. הדמוגרפיה שלה הופכת להיות מאפירה ובסביבות 2035-2040 אוכלוסיית בני ה-65 בה תהיה 30% מהאוכלוסייה. אם סין לא תצליח בעשור וחצי הקרובים לבצע קפיצה משמעותית בפרודוקטיביות שלה, בין השאר דרך קפיצה טכנולוגית משמעותית, היא תתמודד גם עם נטל כלכלי משמעותי מאוכלוסיית הגמלאים שיהיו אצלה וגם מהאטה כלכלית [ראו כאן].

המגמה השנייה היא התחזקות של הקואליציה האנטי סינית במזרח אסיה. קואליציה שכוללת את ארה"ב, יפן, הודו, אוסטרליה, בריטניה ומדינות נוספות. המדינות האלו עובדות בשנים האחרונות, בוודאי בשנתיים האחרונות, לחזק את כוחן הצבאי, להגדיל את התיאום האסטרטגי ביניהן ולהגדיל את שיתופי הפעולה ביניהן בשביל לנסות ולבלום את סין [ראו כאן וכאן]. לשי ג'ינפינג יש עשור וחצי לנסות ולרכב על טכנולוגיות חדשות שיפותחו או פותחו כבר בעשור הנוכחי ולנסות ולהביא את סין לבצע קפיצת מדרגה גם ביכולת הכלכלית שלה וגם בכוח הצבאי שלה. כך הוא יוכל להפוך את סין למעצמה מרכזית באסיה ומעצמה מרכזית בעולם. אם הוא לא יצליח בעשור וחצי הנוכחיים לא סביר שהוא יצליח אחר-כך. סין תהיה חלשה מבית עקב ההזדקנות וחלשה בחות מול הקואליציה האנטי-סינית.

עד כאן על חלון הזמן האסטרטגי.

על חלון הזמן הפוליטי גם דיברנו בפרק הקודם. אמרנו שבנובמבר 2022 שי ג'ינפינג יועמד מחדש לבחירה כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית במסגרת הקונגרס ה-20 של המפלגה. כיום הנורמה במפלגה היא שמזכירי מפלגה אחרי עשור בתפקיד פורשים ויורש שסומן מראש נכנס במקומם. כך זה היה עם קודמו של שי, חו ג'ינגטאו: ב-2007 שי סומן כיורש וב-2012 שי הוא זה שמונה למזכיר הכללי במקום חו שפרש.

שי לא סימן יורש ב-2017, בנקודה בה ציפו שהוא ימנה. ועכשיו כשאנו מתקרבים ל-2022 הוא מראה את כל הסימנים שהוא מתכוון להתמודד שוב על תפקיד המזכיר הכללי [מקור]. מפני שאין חוק שמחייב את המזכיר לפרוש, יש רק נורמה, ברגע ששי יפר את הנורמה הזאת ב-2022, בנובמבר 2022 בקונגרס של המפלגה, הוא בעצם יפתח לעצמו את האפשרות להיות מנהיג לכל החיים של המפלגה. לא יהיה משהו שיאלץ אותו לבוא ולרדת מכס המפלגה חוץ מרצונו האישי או הקבוצות היריבות לו שיכריחו אותו לעשות זאת. וזו הנקודה השנייה שדיברנו עליה לפני שבועיים. זה הנקודה שיוצרת את החלון הפוליטי עבור שי.

אנחנו יודעים מדיווחים בשנה וחצי האחרונות שקבוצות בתוך המפלגה הקומוניסטית לא מרוצות מההתנהלות של שי גם מול הקורונה, גם מבחינה כלכלית וגם מול ארה"ב [ראו כאן]. יכול להיות שהקבוצות האלו ינסו למנוע בחירה מחדש של שי כמזכיר הכללי של המפלגה. יכול להיות שהן ינסו להדיח את שי לפני 2022 או לחילופין, לבחור אותו לאיזשהו תפקיד חדש שיהיה מאוד יוקרתי, אך סמלי. בכל מקרה, המטרה תהיה להוציא את שי ממנגנון קבלת ההחלטות. משום האיום הזה, לשי יש חלון זמן שמגיע עד נובמבר 2022, מועד הקונגרס ה-20 ונמשך מעט אחריו, שבו שי יצטרך להבטיח את מעמדו ואז, אם יצליח, יקבל שדרוג משמעותי בכוחו והשפעתו.

יכול להיות ששי ינסה ליצור משבר לפני הבחירות לקונגרס בשביל לשמור על מעמדו. יכול להיות שהוא יצור משבר אחרי הקונגרס כדי לבסס את המעמד החדש שלו וכדי להכין את האומה הסינית למאבק הסופי מול המעצמות הזרות.

המטרה של הניתוח היום היא לבחון מה התרחישים האפשריים למשבר כזה, משבר שסביר להניח יקרה דווקא במיצר טאיוואן. סין רואה את טאיוואן מתחזקת. סין רואה את עצמה נחלשת. משבר במיצר טאיוואן גם יגייס את האומה הסינית כולה למאבק מול האויב הזר והוא גם משבר שיכול להציע ערך אסטרטגי משמעותי אם הוא יצליח להביא את טאיוואן תחת שליטתה של בייג'ין.

חשוב לי להבהיר לפני שנצלול לניתוחים שמדובר בתרחישים אפשריים, אך לא בתרחישים סבירים. אני לא חושב שמדובר בתרחישים שסין שוקלת כרגע. יותר מזה, אני לא חושב שהתרחישים האלו יקרו לפני 2027, אז צבא סין אמור להשלים חלק מהמודרניזציה שלו לקראת הפיכתו לכוח שווה לצבא ארה״ב [מקור]. אני אסביר חלק מהסיבות למה אני לא חושב שהתרחישים האלו הולכים להתממש בזמן הקרוב בהמשך הניתוח. כאן אני רוצה לתת סיבה אחת חשובה מאוד לדעתי: המרכיב האישי של שי.

שי ג'ינגפינג לא עושה רושם של אדם שמהמר. כל השנים שלו, של הצמיחה שלו במפלגה וההתנהלות שלו כמזכיר המפלגה בעשור האחרון, משקפות אדם מאוד מחושב. אדם ששוקל את הצעדים שלו ואדם שבזמן שהוא מוכן לקדם פעילות אגרסיבית, הוא לא מוכן לבצע אותה בצורה תוקפנית כל כך שהיא תסכן בצורה משמעותית את המפלגה או את סין. אם תסתכלו בפעילות האגרסיבית של סין בעשור האחרון קשה לנו למצוא אירוע שיכול להיות דומה לאחד מהתרחישים שאנחנו הולכים לדבר עליהם בניתוח היום.

אנחנו היום בניתוח נדבר על אפשרות של כיבוש של אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן, של מצור ימי. אלו אירועים שהם אירועים צבאיים-התקפיים שיש להם סיכון משמעותי. תסתכלו על העשור האחרון של שי ג'ינפינג בשלטון – אין לנו משהו דומה לזה. כאשר המפלגה החליטה להעביר את החוק לביטחון לאומי של הונג קונג שחיסל את הדמוקרטיה בעיר ופגעה במעמד של סין בעולם, המפלגה עשתה זאת רק אחרי שנה של מהומות בהונג קונג שנגרמו מהניסיון של המפלגה לאט לפורר את הדמוקרטיה בעיר. כלומר, החוק הגיע רק אחרי שהמפלגה כבר לא יכלה למצוא עוד דרך בצורה מתונה לפגוע בדמוקרטיה בעיר ולרוקן אותה מתוכן.

מחנות הריכוז, המחנות לחינוך מחדש בשינג'יאנג הוקמו אחרי גלי טרור של בדלנים אויגורים. והם נבנו בתוך סין. הפעילות של סין בים סין הדרומי היא פאסיבית-אגרסיבית: הם בונים איים בשטח ימי שאין בו אף אחד. הם משתלטים על איים נטושים. והם מטרידים ספינות דייגים וספינות משמר חוף של מדינות אחרות. לא ראינו משחתת סינית שיורה על ספינות זרות שנכנסות לכאורה למים הטריטוריאליים של סין.

האירוע היחיד שיש לנו שאולי יכול להזכיר את מה שאנחנו נדבר עליו הוא ההתנגשויות האלימות בין סין והודו בקיץ של 2020 [ראו כאן]. וגם ההתנגשויות האלו קרו בהימלאיה, מרחק מאות קילומטרים ממרכזי הכוח של שתי המדינות. קרו בגג העולם השומם ואפילו הקרבות האלימים האלו היו קרבות לא עם נשק, אלא במקלות ואבנים וחילופי מהלומות בין שני הצדדים.

אז אין לנו משהו בהתנהגות של שי ובהתנהגות של סין תחת שי שיכולים להעיד לנו שהנה, הסינים הולכים לבצע מתקפת פתע במצר. מצד שני, בסופו של יום אנחנו מדברים פה על בני אדם. בני אדם יכולים לשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם למה שהם חושבים. וזה בדיוק מה שפתחתי איתו את כל הסדרה הנוכחית של שלושה פרקים – יש פקטור אישי. יש פקטור של איך המנהיג תופס את המציאות. איך האנשים שקרובים אליו תופסים את המציאות. אם הם פתאום מאמינים שטאיוואן חומקת להם מבין הידיים. אם הם מאמינים שמלחמה בין סין לארה"ב היא דבר בלתי נמנע, הם עלולים לבוא ולומר: בואו נפתח אותה בתנאים שלנו. בוא נבצע מתקפת פתע במצר טאיוואן.

לכן התרחישים שנדבר עליהם היום הם תרחישי קיצון. הם הברבורים השחורים שלנו במיצר. וחשוב שנדבר עליהם משתי סיבות: א' אף אחד אחר לא מדבר עליהם ולכן קרוב לוודאי שכאשר הם יקרו, התגובה בעולם, במיוחד של הבורסות בעולם, כנראה תהיה פאניקה. אם אנחנו נהיה מוכנים מראש לתרחיש, אנחנו נוכל להבחין בין מתי באמת תהיה סיבה לפאניקה ומתי לא. אנחנו גם נוכל להתכונן למצב של פאניקה.

ב׳ אני מעוניין שהתרחישים האלו יהיו קיימים כדי שאם ובמקרה הם יתרחשו, אתם תוכלו לבוא ולחזור עליהם ולהגיד: ״אוקיי, הם עשו א' ולא ב', אז אנחנו נמצאים בתרחיש כזה וכזה ואלו דברים שסביר שיקרו.״ פלג נועד בשבילכם, בשביל לתת לכם הבנה. לתת לכם הבנה של העולם שיוצרת תחושת ביטחון ונותנת לכם בסיס עליו אתם יכולים לקבל את ההחלטות שחשובות לכם.

בניתוח היום נדבר על שלושה תרחישים למשבר במיצר טאיוואן. נדבר על שלושה תרחישי קיצון שההבדל ביניהם הוא רמת הסיכון שהמפלגה תהיה מוכנה לקחת ומה היעדים שלה להמשך. אנחנו נדבר קודם כל מה בכלל הרקע הגאו-אסטרטגי לתרחישים האלו. אנחנו נדבר מה יהיו היעדים של כל אחד מהתרחישים ומה יהיו ההשלכות שלהם. וכמובן גם נדבר על מה עדיין מרסן את ההתנהגות הסינית, למה התרחישים האלו לא קורים, חוץ מהעובדה שהמפלגה ושי לא אוהבים להסתכן יותר מדי. אז אחרי שנתנו את ההקדמה הארוכה הזו, בואו נתחיל בניתוח של משבר במיצר טאיוואן.

טאיוואן – איים רבים לה

בשביל להבין את התרחישים שאני מדבר עליהם במיצר טאיוואן, אנחנו קודם כל צריכים להכיר את האיים האחרים של טאיוואן.

בדרך כלל כשמדברים על תרחיש של משבר או פלישה, מתמקדים באי הגדול של טאיוואן. באי המרכזי חיים רוב אזרחי הרפובליקה הסינית. 23 מיליון בני אדם חיים על האי המרכזי. אבל האי המרכזי אינו האי היחיד שבו שולטת הרפובליקה של סין. האי המרכזי הוא בהחלט הגדול שבהם. הוא גם הקשה ביותר לפלישה מבניהם.

הוא נמצא במרחק של כ-200 ק"מ מהחוף הסיני וכפי שאמרתי, הוא מכיל 23 מיליון בני אדם. חלק משטחו הררי, חלק משטחו הוא ג'ונגלים, חלק אחר הוא מרכזים עירוניים צפופים. באי גם כנראה מרוכז רוב הכוח הצבאי של טאיוואן. לכן תמיד כאשר מדברים על תרחיש של פלישה לאי המרכזי של טאיוואן, אני מציין שזה תרחיש לא סביר [ראו כאן].

פלישה לאי המרכזי תהיה כנראה הפלישה האמפיבית הגדולה ביותר בהיסטוריה ואחד המבצעים הצבאיים הכי מורכבים שאיזו אומה תדרש לבצע. לכן תמיד אני חוזר ואומר: לא סביר שהמפלגה מתכוונת לבצע פלישה מאסיבית כזאת. ראשית משום שהיא דורשת המון משאבים. שנית משום שיהיה קשה מאוד להסוות אותה – כי צריך יהיה לרכז את כל הכוחות ליד החוף. זה ייתן לטאיוואן ולארה״ב ימים אם לא שבועות להתכונן. ושלישית משום שיהיה מדובר במבצע מורכב להחריד: המבצע ידרוש קווי לוגיסטיקה ארוכים בשביל לתמוך בכוחות באי, שיהיו חשופים גם למתקפות של טאיוואן וגם למתקפות מארה"ב.

אז הפלישה לאי המרכזי היא התרחיש הפחות סביר, גם אם נניח ששי ג׳ינפינג מעוניין ליצור משבר או אפילו לקחת את האי בכוח.

מה התרחיש היותר סביר?

חוץ מהאי המרכזי של טאיוואן, הרפובליקה של סין מחזיקה בעוד ארבע קבוצות איים במיצר. קבוצות איים הן מצפון לדרום, איי מאצו, איי קינמן, איי פנגהו ואיי דונגשא. שלוש מקבוצות האיים האלה, מאצו, קינמן ופנגהו, מאוכלסים וקרובים יחסית לחוף הסיני. מה זה אומר יחסית? איי מאצו הם במרחק של 9 ק"מ מהחוף. איי קינמן הם מרחק של 6 ק"מ. אפשר לשחות מהחוף הסיני לאיים האלו. איי פנגהו הם טיפה יותר רחוקים והם נמצאים בדרך בין החוף הסיני לבין החוף של טאיוואן. איי דונגשא הם האיים היחידים שמרוחקים גם מסין וגם מטאיוואן, מרוחקים כ-400 ק"מ מהאי המרכזי של טאיוואן ומרוחקים כ-280 ק"מ מהחוף של סין. הם גם לא מאוכלסים בכלל. היחידים שחיים באי הם כ-500 חיילי מארינס טאיוואנים ששומרים עליו [מקור]. קבוצת האיים הכי מאוכלסת היא איי קינמן עם 150 אלף בני אדם.

מלמעלה למטה – איי מאצו, איי קינמן ואיי פנגהו
איי דונגשא

משום שרוב קבוצות האיים האלו קרובות לחוף הסיני, קרובות יותר מהאי המרכזי, אם סין תרצה להוציא לפועל מבצע צבאי מוגבל בהיקפו ומהיר, הם מטרות אידיאליות. אין הרבה מרחק לעבור. אין הרבה אוכלוסייה לכבוש. ויהיה מאוד קשה לגלות את ריכוזי הכוחות בחוף לפני, משום שלא צריך הרבה כוחות.

היעדר התראה מוקדמת היא אחת הסיבות שאני מגדיר את התרחישים האלו כתרחישי "ברבור שחור". אנחנו כנראה לא נדע שהם הולכים לקרות עד שהם יתרחשו. ואז נתעורר לכותרות כמו "הסינים הטילו מצור על איי מאצו״ או ״הסינים מנסים לכבוש את איי קינמן״.

כמובן, שאלה מתבקשת היא למה שהסינים יעשו זאת? נניח ששי והמפלגה מעוניינים להסתכן בשביל לקחת את טאיוואן. למה לפלוש לאחד האיים הקטנים ולא לאי המרכזי? אנחנו יכולים לחשוב על ארבע סיבות למה הסינים ירצו לעשות זאת:

קודם כל, כיבוש של אחד האיים יפעיל לחץ על טאיוואן. הוא יפעיל לחץ על טאיוואן מפני שהוא גם יראה לטאיוואן שסין לא רק מדברת, אלא היא באמת מוכנה לבוא ולכבוש שטח טאיווני אם צריך בשביל לאחד את האי עם היבשת. והיא גם תיתן למכה למורל של תושבי טאיוואן כי הם יראו את סין משתלטת על שטח ממשי של הרפובליקה הסינית, שטח שכנראה הרפובליקה לא תצליח לשחרר מידי הסינים. יכול להיות שאחרי מבצע צבאי מוצלח כזה הם יבואו ויגידו: ״טוב, הסינים באמת מוכנים למלחמה. הם כבר לקחו אי אחד, אולי טיפה הגזמנו עם ההתעלמות שלנו מבייג'ין. אולי אנחנו צריכים כן לדבר על איחוד עם היבשת.״

סיבה שניה, היא בדיקת המוכנות האמריקנית ושל בעלות בריתה להגן על טאיוואן. סיפרתי בשבוע שעבר שטאיוואן מחזקת את הקשרים שלה עם מדינות שונות בעולם [ראו כאן]. בין השאר לדוגמא, יפן והודו. האם יפן והודו וארה"ב יהיו באמת מוכנות לצאת להגנתה של טאיוואן? האם הן במקרה של משבר במיצר הן ישלחו כוחות או שמא יסתפקו בגינוי? בסנקציות? סין יכולה לבדוק בצורה יחסית פשוטה וזולה מי באמת צריך להדאיג אותה באזור ומי בסופו של יום רק עסוק בדיבורים.

הסיבה השלישית היא שהסינים יוכלו לבדוק את היכולת של הכוחות שלהם לנהל פלישה אמפיבית, מבלי לסכן את כול הוכח. הצבא הסיני לא ירה ירייה אחת בקרב אמתי כבר בערך 40 שנה. הוא מעולם לא התנסה בפלישה אמפיבית. לנסות ולתרגל פלישה אמפיבית בפעם הראשונה בפלישה האמפיבית הגדולה ביותר בהיסטוריה לטאיוואן הוא לא רעיון חכם. אבל לפלוש לאחד האיים הקטנים יותר ייתן לסינים לבדוק את היכולות, למצוא פערים ולתקן אותם.

לבסוף, פלישה סינית לאחד האיים או מצור ימי ויצירת משבר במיצר, יכולה לתת לסין זכות וטו על כל התחזקות נוספת של טאיוואן ועל כל התקרבות נוספת שלה לוושינגטון. זה טיפה לא אינטואיטיבי ואני אסביר למה אני מתכוון: האמריקנים בכלל וממשל ביידן בפרט כנראה ירצו במקרה של משבר מוגבל לנסות כמה שיותר מהר לקחת אותו ממצב של אפשרות להסלמה לרגיעה. אם הסינים יוכלו לייצר עובדה בשטח עבור האמריקנים שהם מחזיקים במצור שאי אפשר לשבור, או שהם ישתלטו על אי ואי אפשר לשחרר אותו, האמריקנים יצטרכו לבחור בין שתי אפשרויות: או להתחיל בהסלמה שעלולה להוביל למלחמת עולם שלישית או לנסות ולהיכנס למו״מ עם הסינים בשביל לפתור את המשבר.

ראינו משהו דומה עם הרוסים באוקראינה. דיברנו בניתוח מספר 61, ״תקועים במינסק״, שהרוסים ניצלו את הפלישה לחצי האי קרים ואת התמיכה בבדלנים במזרח אוקראינה כדי להביא את גרמניה, צרפת ואוקראינה לחתום הסכמי מינסק 1 ו-2 שמאיימים על היציבות של אוקראינה [ראו כאן]. הרוסים יצרו הסלמה בשביל להגיע לרגיעה, רגיעה שתמורתה הם קיבלו הסכם שמאיים על המשך קיומה של המדינה האוקראינית.

הסינים יכולים לבצע דבר דומה במיצר טאיוואן. הם יכולים ליצור משבר ואז לתת לאמריקנים את האפשרות או לבוא ולדבר איתם, ואז הסינים ידרשו שהאמריקאים יצמצמו את הסיוע הביטחוני לטאיוואן, ירגיעו את ההתקרבות ביחסים בין טאיוואן ובין בעלות הברית של ארה"ב, יתנו לסין יכולת להשפיע על היחסים בין טאיפיי לוושינגטון, או שהמשבר רק יסלים. סין תוכל ללחוץ את ארה״ב לקיר עם משבר במצר.

אז סין יכולה להרוויח ארבעה דברים ע"י משבר במיצר טאייואן: היא יכולה ללחוץ את טאיוואן, היא יכולה לבדוק את המוכנות האמריקנית ושל בעלות הברית שלה להגן על טאיוואן, היא יכולה לבדוק את המוכנות של הכוחות שלה לבצע פלישה אמפיבית והיא יכולה להכריח את וושינגטון לבוא לשולחן המשא ומתן ולתת לבייג׳ין יותר שליטה על מה שקורה בינה ובין טאיוואן.

עכשיו כל שנשאר הוא לראות איך בדיוק סין יכולה ליצור משבר במצר.

שלושה תרחישים אפשריים

אנחנו יכולים לסמן שלושה תרחישים אפשריים למשבר במצר טאיוואן. אנחנו נציג אותם מהקל ביותר, תרחיש בו שבייג'ין רוצה בעיקר להביא את האמריקנים לשולחן המשא ומתן. ועד תרחיש בו סין רוצה לפלוש לאחד האיים כהכנה לפלישה לטאיוואן עצמה. אלו שני הקצוות שלנו.

התרחיש הראשון, התרחיש הקל ביותר, הוא מחטף באי דונגשא. אני אומר מחטף ולא כיבוש מפני שאין ממש מה לכבוש בו. באי יש שדה תעופה וכמה מבנים סמוכים. רוב האוכלוסייה באי היא אותם 500 חיילי מארינס טאיוואנים שהזכרתי קודם. בשביל לכבוש את דונגשא כל שסין צריכה לעשות הוא לשלוח כוח אמפיבי לאי, להשתלט עליו ולקחת בשבי את חיילי המארינס שיש בו. במהלך המבצע כוחות אוויר וים יוצבו בין האי טאיוואן ודונגשא, בשביל ליירט כל סיוע שטאיוואן תנסה לשלוח. בכך מסתכם המחטף.

מדובר בתרחיש פשוט וקל יחסית לביצוע: הכוח האמפיבי שידרש הוא בסדר גודל של כ-1,500-2,000 חיילים, כוח שיכול להיות משונע באמצעות שתי ספינות התקפה אמפיביות של הצי הסיני [מקור]. כוחות האוויר של סין כבר תרגלו באוקטובר 2021 חדירה למרחב האווירי של טאיוואן בדרומו, חגים בין טאיוואן והאי [מקור]. סביר שטאיוואן תנסה לשלוח כוח סיוע כלשהו, אך הוא יהיה חשוף לטילים סינים מהחוף ולמטוסים סינים מלמעלה. לא סביר שארה״ב תשלח כוח לדונגשא, חוששת מהסלמה. היא כנראה תסתפק בסנקציות נגד הסינים והצבת כוחות בסמוך לאי המרכזי של טאיוואן.

חדירות מטוסים סינים ב-4 באוקטובר 2021. הנקודה המסומנת למטה – איי דונגשא

במקרה של תרחיש כזה לסינים יהיה קל יחסית להביא את האמריקנים לשולחן המשא ומתן. האמריקנים לא יספגו אבדות במהלך הקרבות, ולא יהיה מניע להסלים את המצב – גם אם יתנו את דונגשא לסינים, האי עצמו של טאיוואן לא יאוים. האמריקנים כנראה יעדיפו פתרון דיפלומטי.

אם תרחיש כזה יקרה, אין סיבה להיכנס לפאניקה. סביר שהוא ייפתר במהירות והתנועה במצר טאיוואן תחזור לשגרה בתוך זמן קצר.

זו נקודה שחשוב להדגיש: מיצר טאיוואן הוא עורק תחבורה חשוב בין מזרח אסיה ואירופה לבין כל החוף המזרחי של סין, דרום קוריאה ויפן [ראו לדוגמה כאן]. שיבושים בתנועה במיצר עלולים לפגוע בצורה משמעותית בסחר העולמי בכלל ובפרט באספקה של שבבים מטאיוואן [מקור]. התרחיש של מחטף בדונגשא יצור פאניקה נקודתית, ללא השפעה משמעותית מעבר.

התרחיש השני הוא של מצור על איי מאצו. האיים נמצאים צפונית לטאיוואן, במרחק של כ-200 ק״מ מהאי המרכזי אך במרחק של רק 9 ק״מ מהחוף הסיני. האוכלוסייה באיים מונה כ-100 אלף איש ומצור ימי מסביב לו תיצור לחץ משמעותי על טאיוואן ומכה מוראלית קשה לאזרחיה.

איי מאצו

בתרחיש של מצור בייג׳ין תשלח ספינות כדי לנתק את קווי האספקה של האי לטאיוואן ותשגר מטוסים בשביל לאכוף אזור ללא-טיסה מעליו. כל ספינה או מטוס שירצו להגיע לאי יחויבו לקבל את אישור סין או שיותקפו. בייג׳ין אז תפרסם שלוש דרישות לטאיוואן וארה״ב: א׳ כניעה ללא תנאים של הכוחות באיי מאצו לכוחות הסינים, כתנאי לסיוע הומניטרי לאי; ב׳ כניסה של טאיוואן לשיחות על איחוד האי עם היבשת בהתאם למודל של ״מדינה אחת, שתי מערכות״; ג׳ פינוי כל הכוחות הזרים ממצר טאיוואן והאיים של טאיוואן.

משום שהמצור יעשה כל-כך קרוב לחוף הסיני, הכוחות בו ייהנו מיתרון המגרש הביתי: אספקה לספינות תהיה קלה לחידוש; הכוח הימי ייהנה מכיסוי אווירי ורקטי מהיבשת; תגבורות יוכלו להגיע במהירות. טאיוואן וארה״ב יצטרכו להחליט האם הן מתכוונות לנסות ולשבור את המצור בכוח, לנסות ולמצוא פתרון דיפלומטי למשבר, או לוותר על איי מאצו ולהתמקד בהגנה על האי המרכזי של טאיוואן מפני מתקפה סינית.

פוטנציאל ההסלמה בתרחיש הזה הוא גדול, וכך גם הסיכון לכוחות הסינים ולתנועה במצר טאיוואן. דרך אחת בה יהיה אפשר לשבור את המצור הוא לשגר נושאת מטוסים אמריקנית עם קבוצת הקרב שלה, ולאיים על הסינים באולטימטום: אם הם לא יסירו את המצור ללא תנאים, ארה״ב וטאיוואן יעשו זאת בכוח. הסינים אז יצטרכו לבחור בין להטביע נושאת מטוסים ולפתוח במלחמת עולם שלישית, או לסגת מהמצור.

אפשרות אחרת היא מתקפה טאיוואנית עם סיוע אווירי של ארה״ב ואולי גם סיוע ימי של יפן. במצב כזה מצר טאיוואן יהפוך לשדה קרב, עם שני הצדדים תוקפים זה את כוחותיו הימיים של זה. אם יפן תצטרף לכוח הלוחם, המשבר גם עלול להתפשט לים סין המזרחי, עם הצי היפני והצי הסיני מנהלים קרבות מול חופי שנחאי.

האופן בו התרחיש הזה יתפתח תלוי במידה רבה באיך האמריקנים יגיבו. התרחיש האופטימי לסינים הוא שהאמריקנים ירסנו את טאיוואן ויכנסו לשיחות בשביל הרגעה של המצב. הם אולי יציעו שטאיוואן תסיג את הכוחות שלה מאיי מאצו, בתמורה לסיוע הומניטרי סיני, ולאחר מכן תתחיל בשיחות לאיחוד אם הסינים יסירו את המצור. במצב כזה יהיה שיבוש זמני בלבד בתנועה במיצר טאיוואן, ללא השפעה חמורה על הכלכלה הגלובאלית.

התרחיש השלישי והאחרון, הוא התרחיש של כיבוש ממש: או של איי קינמן או של איי פנגהו. איי קינמן יושבים בתוך מפרץ בחוף הסיני. בשביל להבין כמה זה מוזר דמיינו שיש אי גדול במפרץ חיפה והוא שייך לאיראן. האיים קטנים יחסית – רוחב האי הגדול שביניהם הוא 12 ק״מ בנקודה רחבה ביותר שלו. ויש שדה תעופה על חופו, כך שכוח אמפיבי יוכל במהירות להשתלט על שדה התעופה ולאפשר את הגעתם של תגבורות מהאוויר.

איי קינמן

איי פנגהו רחוקים יותר מסין, ונמצאים בערך בשני שליש הדרך בין טאיוואן וסין. פלישה אליהם תהיה מורכבת יותר, ותחשוף את הכוחות הפולשים למתקפות מהאי טאיוואן. מצד שני, הפלישה הזו עדיין תהיה קטנה יותר בהיקף הכוחות ממה שיהיה דרוש לפלישה לאי המרכזי.

השתלטות על איי קינמן או פנגהו תקל על סין להתקדם לפלישה לאי המרכזי של טאיוואן. השתלטות על איי קינמן תסיר נקודת תצפית חשובה של טאיוואן ותאבטח את קווי האספקה הסינים קרוב לחוף. השתלטות על איי פנגהו תתן לסינים בסיס קדמי מול חופי טאיוואן ממש, שיוכל לתמוך בכוחות סינים באי.

התרחיש של כיבוש אחד האיים הוא התרחיש המסוכן ביותר. הוא יעיד שבייג׳ין שוקלת כיבוש של טאיוואן עצמה, ומכינה את עצמה לכיבוש כזה ע״י השגת עמדות מפתח גיאוגרפיות ותרגול כוחותיה לפלישה אמפיבית. לאחר כיבוש של האיים לא ישאר לבייג׳ין אלא לאיים על טאיוואן בכניסה לשיחות לאיחוד עם היבשת, או להסתכן בפלישה אליה עצמה. אם פלישה כזו תתממש תהיה תלויה במידה רבה בתגובה האמריקנית ושל בעלות בריתה באזור. אם הסינים יראו שהאמריקנים נרתעים לשלוח כוחות, שקואליציה מתקשה להתגבש להגנת טאיוואן, הם ירצו להמשיך במומנטום ההתקפי ולפנות לאי טאיוואן עצמו. במצב כזה, התנועה במצר טאיוואן תופסק, ועמה גם אספקת השבבים לרוב העולם.

מרסנים

בזמן ששלושת התרחישים האלו אפשריים, שלושתם תרחישים מסוכנים לסינים. משתי סיבות:

ראשית, בכל שלושת התרחישים הסינים תלויים בתגובה האמריקנית בשביל להביא את התרחיש ליעד שהם מעוניינים בו. הסינים יכולים לקוות שהאמריקנים יגיבו בצורה סימטרית וירצו להימנע מהסלמה. מה הכוונה ״להגיב בצורה סימטרית״? שאם הסינים מטילים מצור ימי, אז האמריקנים מציבים כוחות בטאיוואן. אם הסינים מבצעים מחטף בדונגשא, האמריקנים מגיבים בסנקציות ותגבור הכוחות שלהם בזירה. זו תגובה סימטרית, תגובה שמבקשת לא להסלים את המצב.

הסכנה עבור סין היא מה קורה אם האמריקנים יחליטו להגיב בצורה לא סימטרית ולהסלים. מה אם בתגובה למצור ימי הם ישלחו את כל הצי השביעי לשבירת המצור? מה אם בתגובה למצור הם יחליטו להטיל מצור על סין בים סין הדרומי? מה אם בתגובה לכיבוש של איי קינמן או פנגהו, האמריקנים יציבו נשק גרעיני בטאיוואן עצמה? זו הסיבה הראשונה שאני לא חושב שהסינים כרגע שוקלים תרחיש של מצור או כיבוש. משום החשש מהתגובה האמריקנית. התרחיש היחיד שאני מחריג הוא התרחיש של מחטף בדונגשא, מולו לאמריקנים יהיה קשה לתת תגובה בזמן, גם אם ירצו.

אז מה מגן על דונגשא? אולי הכוחות של טאיוואן עצמה.

טאיוואן נמצאת ברפורמה משמעותית של הצבא שלה כדי להפוך אותו לכוח א-סימטרי שיוכל להרתיע ובמקרה הצורך לבלום את הסינים [מקור]. הטאיוואנים בונים כוח נייד,קטלני ועצמאי שיוכל לספוג ולהגיב במהירות למתקפות פתע, כמו מחטף בדונגשא. הטאיוואנים עובדים על שיפור והרחבת הייצור של טילים מדוייקים [מקור], והכנסת צוללות מתוצרת מקומית לשירות צבאי [מקור]. יכול להיות שכוח אמפיבי שינסה להגיע לדונגשא ימצא עצמו לא רק מול 500 חיילים, אלא גם מול סוללות טילים ביבשה וצוללות מתחת לפני הים. גם אם סין תנסה לבצע מחטף, היא עלולה להיתקע עם קיפוד בפה שהיא לא יכולה לבלוע.

סיכום

יש לנו שלושה תרחישים אפשריים למשבר במיצר טאיוואן שסין תנסה להשתמש בהם כדי לקדם את העמדה האסטרטגית שלה וללחוץ את האי להתאחד. התרחישים האלה הם לא התרחישים הסבירים שיקרו. הם תרחישי קיצון, "ברבור שחור", שאנחנו צריכים להכיר ולהתכונן אליהם.

איך מתכוננים לתרחישים כאלו? קודם כל, מבינים באיזה תרחיש אנחנו נמצאים. כיבוש של איי דונגשא הוא לא כיבוש של איי קינמן. להבין האם אנחנו חשופים בצורה משמעותית לתנועה במיצר טאיוואן או לחברות שיושפעו בצורה משמעותית משיבוש בתנועה שם. והאם אנחנו חשופים לחברות שדווקא יכולות להרוויח. לדוגמה במקרה של שיבוש במייצר טאיוואן, אם TSMC לא יכולה לייצא שבבים, אינטל כנראה תהפוך לענק השבבים החדש-ישן של העולם. בכל משבר יש הזדמנויות. צריך למצוא אותן.




פלג 92: טאיוואן עולה

תקציר

  1. בשנתיים האחרונות אנו רואים התחזקות של טאיוואן בזירה הבינלאומית, בעוד סין נחלשת.
  2. התפתחויות משמעותיות רק בחודשים האחרונים היו: קריאה של מזכיר המדינה בלינקן להשתתפות גדולה יותר של טאיוואן באו״ם; קריאה של הפרלמנט האירופי להסכם השקעה עם טאיוואן; ביקור סנטורים מארה״ב וחברי פרלמנט מהאיחוד באי; חיזוק הקשרים הביטחוניים בין טאיפיי וטוקיו.
  3. מדובר במגמה מדאיגה עבור בייג׳ין, שמנסה מזה חצי מאה לבודד את טאיוואן ולמצב את עצמה כנציגה היחידה של סין.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בניתוח הקודם על חלון הזמן הקצר שיש לשי ג׳ינפינג נשיא סין להביא את סין למעמד של מעצמה עולמית. לשי יש בערך כעשור וחצי לנסות ולהפוך את סין להגמון במזרח אסיה, לפני שהזדקנות האוכלוסייה והקואליציה האנטי-סינית יוודאו שסין תישאר לכודה בגבולותיה הנוכחיים. ראינו גם שיש קבוצות במפלגה שאינן מרוצות משי ואפשר וינסו למנוע את בחירתו מחדש כמזכיר הכללי של המפלגה בקונגרס של נובמבר 2022. בחנו שני תרחישים אפשריים – אחד לפני הקונגרס ואחד לאחריו – בהם שי ייצור משבר במצר טאיוואן כדי לחזק את כוחו בבית ולהבטיח את בחירתו.

היום נעסוק בעוד גורם שיכול להביא את שי ליצור משבר במצר טאיוואן. גורם שאינו קשור למה שקורה בסין פנימה, אלא ליחס של העולם למדינה שבייג׳ין במשך שנים ניסתה לבודד מהעולם: טאיוואן.

אבל לפני שנדבר על הגורם, כדאי קודם שנרענן את ההגדרות והשמות שנשתמש במהלך הפרק היום. טאיוואן הוא השם של האי הנמצא בדרום מזרח סין. הרפובליקה של סין הוא השם של הישות המדינית ששולטת באי של טאיוואן ובכ-150 איים קטנים סביבו. הרפובליקה העממית של סין היא הישות המדינית ששולטת בשטחה היבשתי של סין, והיא נשלטת ע״י המפלגה הקומוניסטית של סין.

כשאני אדבר היום על מה ״טאיוואן״ עושה, על השיפור במעמדה של טאיוואן – אני מתכוון לשיפור במעמדה של הרפובליקה של סין. כאשר אני מדבר על פלישה לטאיוואן, או פלישה לאחד האיים הקטנים היותר – אני מדבר על טאיוואן כאי, לא כישות מדינית.

ברור לי שזה יכול לבלבל טיפה, אך להשתמש כל פעם ב״רפובליקה של סין״ לא משפר את המצב. אני אשתדל לאורך הניתוח להדגיש מתי אני מדבר על טאיוואן כאי, כך שאם לא אמרתי ״האי של טאיוואן״ – אני מתכוון לרפובליקה של סין, שהשם הנרדף שלה הוא טאיוואן.

מזה 50 שנה שהרפובליקה העממית של סין מנסה לבודד את טאיוואן בעולם. ממדינה שמחזיקה בכיסא קבוע במועצת הביטחון של האו״ם טאיוואן הפכה למעין מדינה מצורעת בזירה הבינלאומית. לא שמדינות סירבו לנהל עמה יחסים בכלל – לטאיוואן יש יחסים כלכלים ענפים עם מדינות העולם – אך הן מסרבות לנהל יחסים רשמיים עמה. טאיוואן, כמו ישראל במזרח התיכון, נאלצת ברוב העולם להתנהל על בסיס לא רשמי, ללא הכרה בה.

למה זה קרה?

משום שבייג׳ין מתעקשת שטאיוואן היא מחוז בסין ומכאן שאם מדינה מנהלת יחסים דיפלומטיים רשמיים עם הרפובליקה העממית לא יכול להיות שהיא תנהל גם יחסים דיפלומטיים עם מחוז בתוכה. זה יהיה דומה למצב בו בארה״ב תהיה שגרירות גם של ישראל וגם של מחוז הדרום.

כל מדינה שרצתה יחסים דיפלומטיים רשמיים עם סין נאלצה לוותר על היחסים עם טאיוואן. תוך מספר שנים, החל משנות ה-70׳, טאיוואן איבדה את ההכרה הרשמית של רוב העולם המפותח, וכיום יש מספר מצומצם של מדינות שוליות, בעיקר באמריקה הלטינית ובאיי האוקיינוס השקט, שעדיין מכירות בטאיוואן, ולא ברפובליקה העממית.

אולם מאז הקורונה כל זה משתנה.

חזינו כבר לפני שנה וחצי, באפריל 2020, שטאיוואן תהיה המרוויחה הגדולה ממשבר הקורונה [ראו כאן]. ההצלחה של טאיוואן בהתמודדות עם המשבר בתחילתו, ביחד עם ההידרדרות ביחסים בין המערב לסין העממית, הביאו לחיזוק ביחסיו של האי עם העולם. כעת נראה שאולי דווקא הרפובליקה העממית של סין היא זו שתהיה הסין המצורעת מבין השתיים.

בניתוח היום נבין את המעמד העדין של הרפובליקה העממית בעולם – איך היא בכלל זכתה להכרה בינלאומית – מה השתנה ביחסים של טאיוואן עם העולם, ולמה זה כל-כך מדאיג את בייג׳ין. בואו נתחיל.

לקחי העבר

נפתח בחידה: כשהאו״ם הוקם ב-1945 5 מדינות זכו למושב קבוע במועצת הביטחון של האו״ם – צרפת, בריטניה, ארה״ב ובריה״מ. המדינה החמישית היא סין. עכשיו החידה – איזו סין ישבה במועצת הביטחון של האו״ם?

עד 1971 זו הייתה הרפובליקה של סין. כשהאו״ם הוקם הרפובליקה שלטה בכל שטחי סין, והייתה אחת ממייסדות האו״ם.

אולם ב-1949 בשטחה של סין הוקמה סין שנייה: הרפובליקה העממית של סין, שדחקה את הרפובליקה של סין אל טאיוואן. הרפובליקה העממית שלטה ברוב שטחה של סין ההיסטורית, אך לא זכתה להכרה בינלאומית רחבה.

למה? סיבה אחת היא שהיא הייתה קומוניסטית – סין העממית נתפסה בשנות ה-50׳ וה-60׳ חלק מהגוש הקומוניסטי ביחד עם בריה״מ. בעיני האמריקנים סין הייתה איום משמעותי על מזרח אסיה ושלום העולם, סוכנת סובייטית שמחפשת לערער את הגוש המערבי [מקור].

סיבה אחרת היא השותפות ארוכת השנים בין ארה״ב והרפובליקה של סין – הרפובליקה נלחמה ביחד עם האמריקנים נגד היפנים במלחמת העולם השנייה. גם אחרי שאיבדה את רוב השטחים של סין היבשתית, לרפובליקה הייתה השפעה רבה בקונגרס האמריקני והיא ניצלה אותה כדי למנוע התקרבות אמריקנית-סינית [מקור].

אולם לא לעולם חוסן. ב-1971 האספה הכללית של האו״ם קיבלה החלטה שמכירה ברפובליקה העממית כנציגה של סין, ולא בטאיוואן. לא היה כאן מתן חברות חדשה לרפובליקה העממית – האספה הכללית פשוט החליטה שמהיום מי שתשב על מושב המדינה הסינית תהיה הרפובליקה העממית ולא טאיוואן. לכן גם טאיוואן לא קיבלה מושב חדש באו״ם – ההכרזה של 1971 ראתה בה חלק מסין, ומכאן שאין סיבה לתת שני מושבים למדינה אחת.

מאז אותה החלטה מעמדה הבינלאומי של טאיוואן הדרדר עם הזמן, עם עוד ועוד מדינות מפסיקות את היחסים הדיפלומטים עמה ועוברות להכיר ברפובליקה העממית. השיא בשביל טאיוואן כנראה היה ב-1979, אז ארה״ב החליפה את ההכרה בה בהכרה ברפובליקה העממית. בעלת הברית הוותיקה נטשה אותה בשביל לשפר את היחסים עם בייג׳ין ולנסות וליצור קרע קבוע בין שני הענקים הקומוניסטים – סין ובריה״מ.

כתום – מדינות שמכירות רק בסין העממית, ללא יחסים עם טאיוואן, תכלת – מדינות שמכירות רק בטאיוואן, ללא יחסים עם סין העממית, כל השאר – מדינות שמכירות בסין העממית, עם קשרים לא רשמיים עם טאיוואן

מה אפשר ללמוד מסיפור נפילתה של טאיוואן?

א׳ שההכרה בטאיוואן או בסין משתנה בהתאם לאינטרסים אסטרטגים. ב-1971 ארה״ב התנגדה להחלטה לסלק את טאיוואן מהאו״ם, אך לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע זאת – כל הגוש הקומוניסטי תמך בהחלטה. ביחד עם מדינות העולם המתפתח, ההחלטה עברה.

ב-1979 ארה״ב מרצונה הכירה ברפובליקה העממית והפסיקה את היחסים הדיפלומטיים הרשמיים עם הרפובליקה של סין. היא עשתה זאת משום החישוב האסטרטגי שלה: וושינגטון רצתה לתמרן בין סין ובין בריה״מ באירו-אסיה. אם אחת מהן הייתה מאיימת על האינטרסים האמריקנים, ארה״ב הייתה מחזקת את השנייה. כך היא יכלה לתמרן את בייג׳ין ומוסקבה זו נגד זו, עם ארה״ב מרוויחה אסטרטגית [מקור].

ב׳ כפי שסין התקבלה לאו״ם, כן סין עלולה להיחלש באו״ם. סין סילקה את טאיוואן על בסיס הטענה: יש רק סין אחת, וסין העממית היא הנציגה של אותה סין. עם מספיק תמיכה ממדינות ידידותיות, טאיוואן וארה״ב יכולות לקדם את הטענה שאולי יש סין אחת, אך יש שתי נציגות שלה – סין העממית וטאיוואן. לתושבי סין בטאיוואן מגיע ייצוג באו״ם בדיוק כפי שלתושבי סין היבשתית מגיע. אז בואו ונפצל את המושב של סין לשניים – מה שגם יחזיר לטאיוואן חלק מהלגיטימיות בינלאומית וגם יחליש את סין העממית, שכבר לא תתפס כנציגה היחידה של האומה הסינית.

ג׳ לפני 50 שנה סין הייתה המדינה המצורעת בעיני העולם המערבי. המעמד שהיא זכתה לו מאז לא חקוק באבן. מדינות מערביות עלולות להתקרב שוב לטאיוואן, ואז סין תצטרך להחליט – האם היא תנתק קשר עם כל מדינה שתכיר בטאיוואן? האם היא תהיה מוכנה לנתק את היחסים עם רוב העולם המערבי?

במשך 50 שנה בייג׳ין הצליחה לכפות על העולם לבודד את טאיוואן אם הוא רוצה לעשות עסקים עם סין. עכשיו זה משתנה. העולם המערבי מתחיל להתקרב לטאיוואן, ובייג׳ין עלולה למצוא את עצמה בדילמה: האם לנתק את עצמה מהעולם, או להכיר, גם אם לא רשמית, בטאיוואן כמדינה עצמאית?

שינוי לטובה

מאז תחילת משבר הקורונה אנחנו רואים שתי מגמות ברורות: היחסים של סין עם המערב ועם המעצמות של מזרח אסיה מדרדרים, והיחסים של טאיוואן עם המערב והמעצמות של מזרח אסיה משתפרים.

אני לא ארחיב את הדיבור על היחסים המדרדרים של סין. סקרנו אותם במספיק הזדמנויות, ובמיוחד בניתוח מס׳ 48 – הקיסר והקורונה [ראו כאן].

אני כן רוצה להרחיב את הדיבור על היחסים המשתפרים של טאיוואן. אנחנו רואים שיפור משמעותי ביחסים של טאיוואן עם שלושה מוקדי כוח עולמיים: מדינות אירופה, במיוחד מזרח אירופה; יפן והודו; וארה״ב.

נתחיל עם אירופה: ב-30 בדצמבר 2020, אחרי 7 שנים של דיונים, האיחוד האירופי וסין הסכימו בעיקרון על הסכם השקעה ביניהם, הסכם שהיה אמור לפתוח מגזרים רבים בסין להשקעות אירופיות, כמו שירותי ענן, שירותים פיננסים, ייצור ולוגיסטיקה [מקור]. ההסכם היה אמור להסיר את הדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות. הוא היה אמור להסיר דרישות להעברת טכנולוגיה והוא היה אמור להסיר את המגבלה על אחוזי השליטה של חברות אירופיות בחברות סיניות. ההסכם גם היה מבטיח שסין לא תוכל להפלות בין חברות זרות למקומיות ע״י רגולציה [מקור].

אני אומר ״היה אמור״ מפני שהוא לא נחתם סופית. גרוע מזה: ב-20 במאי 2021, 5 חודשים אחרי ״שהוסכם בעיקרון״, הפרלמנט האירופי הקפיא את תהליך אישור ההסכם לאלתר וללא מועד חדש לעסוק בו [מקור]. הגורם המיידי להחלטה היו סנקציות שסין הטילה על מספר חברי פרלמנט אירופים, בתגובה לסנקציות שהאיחוד הטיל על מספר פקידים סינים בקשר לפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג [מקור].

הגורם היותר עמוק הוא הדרדרות בתפיסה של מדינות האיחוד את סין: הפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג, החוק לביטחון לאומי של הונג קונג והניסיון להסתיר מידע בנוגע לקורונה כולם פגעו בתדמית של סין בעיני האיחוד. הסנקציות הסיניות על חברי פרלמנט של האיחוד היה בגדר ״הקש ששבר את גב הגמל״.

אולם בעוד הסכם ההשקעה עם סין הוקפא לאלתר, באוקטובר 2021 פרלמנט האיחוד העביר החלטה שקוראת לנציבות האירופית לפתוח בשיחות להסכם השקעה בין האיחוד האירופי וטאיוואן [מקור]. בתחילת נובמבר מספר נציגים של הפרלמנט הגיעו לביקור בטאיוואן, נפגשים עם צאי יינג-וון, נשיאת טאיוואן [מקור].

הצעדים של פרלמנט האיחוד הם רק ביטוי ברמה הכלל אירופית של שינוי חיובי ביחסי היבשת עם האי. ראינו לדוגמה דיווחים על כך שצרפת הציבה ספינת מודיעין בסמוך לאי בשביל לבטא את המחויבות שלה ״לחופש השיט במצר טאיוואן״ [מקור]. ליטא הודיעה שתאפשר לטאיוואן לפתוח נציגות דיפלומטית אצלה, נציגות שתישא את השם ״טאיוואן״ [מקור]. ברוב העולם, וגם בארץ, הנציגויות הדיפלומטיות של טאיוואן נקראות ״משרד הכלכלה והתרבות של טאיפיי״. הזעם הסיני מההחלטה לא הוריד את ליטא אלא להיפך – נראה שהוא רק גורם לה יותר להתעקש עליה [מקור].

כמו עם אירופה, גם היחסים בין טאיוואן להודו ויפן משתפרים, במיוחד בין טאיוואן ויפן. בשנה האחרונה ממשלת יפן פרסמה שורה של הכרזות שמבהירות שיפן תתערב צבאית במקרה של מלחמה במצר טאיוואן [מקור]. לפי ההכרזות טוקיו רואה במצר טאיוואן אזור חשוב אסטרטגית לביטחון הלאומי שלה ומחוייבת לשמור על ביטחונו והתנועה החופשית בו [מקור].

השינוי בעמדה היפנית משמעותי משתי סיבות: א׳ יפן בונה את כוחה הצבאי כך שתוכל להעמיד כוח ימי, אווירי ורקטי אפקטיבי מול סין [מקור]. ראש הממשלה החדש קישידה התחייב להגדיל את ההוצאה הביטחונית ל-2% מהתמ״ג, או 100 מיליארד דולר [מקור].

ב׳ ההכרזה היפנית משמעותה שבמקרה של מלחמה בטאיוואן, יפן תתערב לטובת טאיפיי. עד היום ידענו שארה״ב תתערב, אך לא ידענו אם גם יפן תהיה מוכנה לשלוח את כוחותיה לעזרת טאיוואן. עכשיו ברור שבמקרה של מלחמה בטאיוואן יפן תהפוך לבסיס לא רק לכוחות האמריקנים, אלא גם לכוחות יפנים, כוחות אוויר וים, שיבואו לעזרת טאיפיי.

נוסף על חיזוק הקשרים הביטחוניים, טוקיו וטאיפיי גם עובדות על חיזוק הקשרים הכלכלים, במיוחד בתחום השבבים. TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הודיע שיקים מפעל חדש ביפן [מקור]. טאיוואן גם תעזור ליפן לחזק את התעשייה התומכת-שבבים שלה – חברות שמייצרות כלים וחומרים לתעשיית השבבים [מקור].

כמו עם יפן גם עם הודו אנו רואים הידוק קשרים כלכלים. טאיוואן וניו-דלהי פתחו בשיחות להקמתו של מפעל ייצור שבבים ראשון במדינה, כנראה לקראת 2025 [מקור]. עבור טאיוואן הודו היא בעלת פוטנציאל כלכלי משמעותי ואסטרטגי: האוכלוסייה של טאיוואן מזדקנת במהירות [מקור]. השוק ההודי העצום יכול להיות גם תחליף לשוק הסיני וגם להבטיח ביקוש ארוך טווח לייצור מטאיוואן.

לבסוף, יש לנו את ארה״ב. האמריקנים מאז שנות ה-70׳ מנהלים יחסים כפולים עם טאיוואן: מצד אחד, הם העדיפו את הרפובליקה העממית על פניה, בוחרים להכיר בה ולהסיר את הכרתם בטאיפיי. הם לאורך השנים הידקו את היחסים הכלכליים עם בייג׳ין, וחזרו שוב ושוב על המחויבות שלהם לעקרון ״סין האחת״ ושהם לא ינסו להקים שתי סין.

מצד שני, מודאגים מהאפשרות שסין תשתלט על טאיוואן ותשפיע לרעה על המאזן האסטרטגי במזרח אסיה, האמריקנים נותרו מחוייבים לביטחון האי. הם שמרו על יחסים כלכלים ותרבותיים איתו, ויצאו להגנתו כאשר בייג׳ין ניסתה לאיים עליו בכוח – לדוגמה במשבר טאיוואן ה-3 ב-1995 [מקור].

בשנתיים האחרונות אנחנו רואים את ארה״ב מחזקת את הקשרים עם האי מול האגרסיביות הסינית, אך מבלי שיהיה איזון נגדי. כלומר ארה״ב מתקרבת ומחזקת את טאיוואן, בעוד המתיחות בינה ובין סין רק גדלה.

כך לדוגמה ב-26 באוקטובר 2021, שלושה ימים לפני התאריך בו סין העממית צורפה לאו״ם, מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן פרסם קריאה לשפר את ההשתתפות של טאיוואן במוסדות האו״ם [מקור]. בזמן שזו לא קריאה רשמית להכיר בטאיוואן כמדינה נפרדת מסין, ברור שיש כאן רצון לשפר את המעמד הבינלאומי של טאיפיי.

דוגמה אחרת היא חקיקה שהוצגה בקונגרס ב-4 בנובמבר 2021 להעניק סיוע צבאי לטאיוואן בסך 2 מיליארד דולר, כשני שליש מהסיוע הצבאי שישראל מקבלת [מקור]. הדבר ישים את טאיוואן שנייה רק לירושלים בהיקף הסיוע הביטחוני שהיא מקבלת מארה״ב [מקור]. בסמיכות לאותו תאריך מספר מחוקקים אמריקנים הגיעו לביקור פתע באי, ביניהם שני סנטורים [מקור].

לבסוף בחודשים האחרונים מתפרסמות ידיעות רבות על חיילים אמריקנים שביקרו או מוצבים באי [ראו כאן וכאן]. מטרת הדיווחים כנראה להרתיע את סין מלבצע פעילות צבאית כלשהי נגד האי. הם גם מראים את היקף היחסים הביטחוניים בין טאיוואן וארה״ב, שמוכנה לשלוח כוחות צבא לאי עצמו.

מגמה מדאיגה לבייג׳ין

אנחנו רואים עוד ועוד מדינות שמעוניינות ביחסים טובים עם טאיוואן ומעוניינות ביחסים טובים עם טאיוואן למרות ההתנגדות הסינית. חשוב להבין שלא מדובר במגמה חולפת, משהו שנובע רק מרצון ״לעצבן את סין״.

טאיוואן מלכתחילה בודדה בעולם משום הלחץ הסיני, לא משום סיבה כלשהי בה. להיפך – טאיוואן כשלעצמה כנראה הייתה מושכת מדינות רבות לעבוד עמה. למה?

ראשית, טאיוואן היא דמוקרטיה ליבראלית, עם האזרחים בה נהנים מכל החירויות שיש במערב. עסקים שפועלים בטאיוואן אינם צריכים לדאוג מכוחה הבלתי מוגבל של המדינה – טאיוואן היא רפובליקה דמוקרטית, לא דיקטטורה קומוניסטית. מדינות שרוצות קשרים עם טאיוואן לא צריכות לחשוב כיצד להתייחס לפגיעה בזכויות אדם בשטחה – מפני שאין.

שנית, טאיוואן היא מדינה חשובה בשרשראות האספקה הגלובליות. חברות השבבים שלה מספקות את רוב השבבים לתעשייה העולמית. טאיוואן היא ״ערב הסעודית של השבבים״. כל מדינה עם תעשייה מתקדמת תרצה קשר למדינה שאחראית על הסיליקון שמריץ את הכלכלה והתעשייה המודרנית.

שלישית, טאיוואן הוכיחה את עצמה, במיוחד במשבר הקורונה כמדינה שיש לה את הידע והיכולת להתמודד עם מחלות מדבקות ומדינה שמעוניינת לעבוד עם מדינות אחרות כדי לשפר את הבריאות העולמית. טאיוואן היא מדינה ידידותית ופתוחה לעולם. למה לא לסחור עם מדינה כזאת?

ורביעית, לטאיוואן יש חשיבות אסטרטגית. טאיוואן נמצאת בשרשרת האיים הראשונה שמול סין והיא מהווה נקודה אסטרטגית שחולשת גם על ים סין המזרחי, גם על ים סין הדרומי ומהווה בעצם את הפקק שמחזיק את סין ומונע ממנה להתפשט לתוך האוקיינוס השקט. טאיוואן היא מדינה חשובה גיאו-אסטרטגית. על כן אנו מצפים שהיא תהיה שותפה צבאית חשובה של כל מדינה שמעוניינת לאתגר את הדומיננטיות הסינית במזרח אסיה. אם זו ארה"ב, אם זו יפן, הודו וכדומה.

כל עוד ההשפעה הסינית הייתה חזקה, מדינות נאלצו לבחור בין בייג׳ין ובין טאיוואן. עכשיו כשההשפעה הסינית יורדת, כשהאטרקטיביות של סין יורדת, מדינות יותר ויותר בוחרות לחזק את הקשרים עם טאיוואן.

אם ננסה להסתכל קדימה, ברור שיש כאן מגמה בה ארה"ב ובעלות בריתה ירצו לחזק את טאיוואן, להחזיר אותה לתוך המערכת הבינלאומית, לא רק מפני שזה יערער את הסינים, אלא גם מפני שזה באמת האינטרס האסטרטגי שלהן. הן ירצו להבטיח את הביטחון של טאיוואן כספקית שבבים משמעותית והן ירצו לשתף פעולה עם טאיוואן והן ירצו לשמור על הביטחון של טאיוואן כדמוקרטיה שחברה במחנה הדמוקרטי. כמובן, הן גם ירצו לערער על הלגיטימיות של הרפובליקה העממית של סין ולנסות אפילו אם אפשר לבוא ולבודד אותה.

הנקודה הישראלית

איפה כל זה פוגש אותנו כישראלים? הטאיוונים מאותתים שהם רוצים לעבוד עם ישראל.

לדוגמה בסוף יולי 2021, שר החוץ של טאיוואן ושר הסייבר של טאיוואן הוציאו מאמר בג'רוזלם פוסט שמצהיר שטאיוואן מעוניינת לעבוד עם ישראל בסייבר [מקור]. טאיוואן סובלת מאיומים רבים מסין, וכמו ישראל היא עוסקת ללא הפסק בהגנה על התשתיות הדיגיטליות שלה.

בנוסף לסייבר אפשר לחשוב על עוד תחומים בהם לישראל ולטאיוואן אינטרסים משותפים: יירוט והגנה מפני טילים; נשק נגד ספינות; פריסה מהירה של כוחות מול תרחישים ימיים – טאיוואן מול סין, ישראל מול טורקיה; טיפול במים [מקור]; אנרגיה מתחדשת [מקור] ועוד.

אני לא קורא לישראל להכיר בטאיוואן רשמית. ישראל כרגע צריכה להימנע מעימות ישיר עם סין. אנחנו לא צריכים להכיר רשמית בטאיוואן כדי לדבר ולעמוד ביחד. יש לה כבר נציגים כאן: בישראל יש נציגות לא רשמית של טאיוואן, בישראל יש נוכחות של חברות טאיווניות. ואנחנו יודעים מאוד, מאוד, מאוד, מאוד טוב לעבוד גם בערוצים לא רשמיים. אנחנו יודעים את זה משום העבודה שלנו עם מדינות ערב.

מדינת ישראל צריכה לשתף פעולה עם טאיוואן. לחזק את הקשרים הכלכליים שלנו, לחזק את הקשרים המדעיים-טכנולוגיים שלנו, לחזק את קשרי הסייבר שלנו, אפילו לנסות ולחפש את המקומות שבהם אפשר לעבוד ביחד מבחינת אימון צבאי, מחקר צבאי ופיתוח דוקטרינות הפעלת כוח.

אנחנו צריכים לעשות זאת מפני שטאיוואן היא מדינה מתקדמת טכנולוגית, היא חולקת איתנו ערכים משותפים, איומים דומים והיא תהפוך עם הזמן למדינה יותר ויותר חשובה במזרח אסיה בפרט ובעולם בכלל. טאיוואן מציעה לישראל שוק חשוב לייצוא טכנולוגי, והיא יכולה להפוך לבעלת ברית חשובה בזירה הבינלאומית.

סיכום

סין במשך 50 שנה פעלה לבודד את טאיוואן. עכשיו היא רואה היפוך מגמה – עוד ועוד מדינות רוצות להתקרב ולעבוד עם טאיוואן. היפוך המגמה מאיים על סין – הוא עלול להחליש אותה באו״ם, הוא עלול לכפות עליה להכיר בפועל בטאיוואן כמדינה עצמאית מסין. בפרק הבא נראה איך ע״י יצירת משבר ביטחוני, סין יכולה לנסות ולתקוע, אם לא להפוך ממש, את המגמה החיובית לטאיוואן. על כל זאת ועוד בניתוח הבא.




פלג 91: החלון של שי

תקציר

  1. שי ג׳ינפינג עומד בפני בחירות למזכיר המפלגה בקונגרס המפלגתי ה-20 שיתקיים בנובמבר 2022.
  2. מתמודד מול קבוצות יריבות מבית ואתגרים מחוץ, שי עלול להחליט לפני נובמבר 2022 לייצר משבר במצר טאיוואן – מצור על אחד האיים הקטנים של הרפובליקה הסינית או אפילו פלישה – כדי להבטיח את בחירתו.
  3. לחילופין, אם יחליט שלא ״לטלטל את הספינה״ לפני הקונגרס, הוא עלול לעשות זאת אחרי – אם יבחר, הוא יהפוך למנהיג לכל החיים של המפלגה ורשמית לאיש החזק ביותר בה מאז מאו. הוא אז עלול להשתמש בכוחו החדש כדי לייצר משבר במצר טאיוואן, מגייס את העם הסיני לקראת המאבק ההיסטורי שהוא צופה.
  4. הניתוח הנוכחי סוקר את עלייתו של שי, החשיבות של ״חלום ההתחדשות הלאומית״ בשיקולים האסטרטגים שלו, ומדוע הקונגרס ה-20 של המפלגה הוא אירוע שעלול לגרום למשבר צבאי במצר.

להורדת הפרק – קישור

ההיסטוריה היא הסיפור של אנשים הפוגשים אירועים – של הסובייקטיבי, האישי, מול המערכות האובייקטיביות, הכוחות הלא-אישיים של העולם. ההיסטוריה היא הסיפור של מפקדים וחיילים בשדה הקרב שמנהלים מלחמה שפרצה בגלל אינטרסים אסטרטגים מנוגדים. היא של מהפכנים ופוליטיקאים שמנסים לקרוא את הכוחות הפוליטיים בסביבה שלהם בשביל לתזמן מהפכה מוצלחת. ההיסטוריה היא הסיפור של עמים ואומות שנפגשים ונאבקים עם הגיאוגרפיה, עם הדמוגרפיה וכמובן עם אומות אחרות.

ההיסטוריה היא לא רק שרשרת סיבות דטרמיניסטית, מהמפץ הגדול ועד ימינו. יש חשיבות לקבלת ההחלטות של אנשים, לאיך אנשים תופסים וחושבים על הסביבה והזמן שלהם. מה היה קורה אם ב-1948 בן גוריון היה מקשיב למתנגדים ומדינת ישראל מעולם לא הייתה מוכרזת? מה היה קורה אם ב-1945 הסנאט הרפובליקני היה מחליט לדחות את הבקשה של הנשיא הדמוקרטי טרומן לסיוע לטורקיה ויוון מול בריה״מ? מה היה קורה אם בוש האב היה מחליט להטיל סנקציות חריפות על סין אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989?

הפרק היום לא עוסק בהיסטוריה אלטרנטיבית – פל״ג נועד לתת לכם ניתוחים אקטואלים ושימושיים על העולם שלנו, לא העולם שיכול להיות. הפרק היום עוסק בנקודת עיוורון של הניתוח הגיאופוליטי, נקודת עיוורון שאנחנו חייבים לקחת אותה בחשבון – הפקטור האישיותי, האנושי.

ההיסטוריה היא לא שרשרת דטרמיניסטית של אירועים. בכל נקודת זמן יש אירועים סבירים יותר ואירועים סבירים פחות. הניתוח הגיאופוליטי הבסיסי, זה שנשען על גיאוגרפיה, כלכלה, דמוגרפיה וצבא, עוזר לנו להבין מה סביר יותר ומה סביר פחות. אולם הניתוח הזה לא מספיק, מפני שיש לנו גם את שאלת הסוכנות – מי האנשים שמקבלים את ההחלטות, ומה הם חושבים?

מפעם לפעם כאן בפל״ג אנחנו מבצעים ניתוחים לא של מדינות, אלא של ממשלים ומנהיגים. זה לא קורה הרבה, אך הם ניתוחים חשובים – אי-אפשר להבין מדינה מבלי להבין את תפיסת העולם של העומדים בראשה. בחלק מהמדינות ובחלק מהמקרים, מדובר באדם בודד שמשפיע. לדוגמה, במקרה של ארה״ב, תקיפה צבאית תקבע בסופו של דבר ע״י הנשיא. אם הנשיא נרתע מפעילות צבאית, הוא כנראה ימנע מלבצע אותה גם אם האינטרס האסטרטגי מכתיב אחרת.

כמובן אסור גם להפריז בפקטור האישיות: מדינות לרוב אינן מנוהלות ע״י אדם יחיד, אלא ע״י מערכת ביורוקרטית שבראשה עומד מנהיג אחד או קבוצה. חשבו לדוגמה על הקבינט הישראלי, ודאי זה הנוכחי, שהוא מקבל ההחלטות בארץ. המערכת הזו צריכה סנכרון בין חלקיה השונים בשביל לעבוד באופן יעיל, והסנכרון נעשה ע״י גיבוש מדיניות בצורה רציונאלית – ע״י בחינת המצב, הגדרת יעדים, בחינת חלופות וכו׳. מדינה לרוב לא נתונה לקפריזה האישית של אדם כזה או אחר.

הניתוח היום, כמו גם שני הניתוחים שאחריו, נועדו לענות על שאלה פשוטה: האם שי ג׳ינפינג עלול להחליט לפלוש לאחד האיים הקטנים שבשליטת טאיוואן?

עסקנו לא פעם בשאלה של פלישה סינית לטאיוואן עצמה. הראנו שפלישה סינית לאי תהיה הפלישה האמפיבית הגדולה בהיסטוריה ותשים את המפלגה בסכנה ממשית לקיומה אם תכשל לכבוש אותו. אבל פלישה לאי היא לא האופציה הצבאית היחידה שיש לסין.

חוץ מהאי הגדול של טאיוואן, הרפובליקה של סין שולטת במעל 150 איים קטנים, חלקם במצר טאיוואן בין האי והיבשת, וחלקם דרומית לטאיוואן [מקור]. פלישה לאחד האיים הקטנים האלו יהיה מבצע צבאי הרבה פחות מורכב או יקר מפלישה לאי המרכזי. סביר שבייג׳ין תוכל תוך מספר שעות לכבוש את אחד האיים הקטנים. המבצע יבדוק את הנחישות הטאיוואנית להתנגד לבייג׳ין, ואת המחויבות של ארה״ב ובעלות בריתה לצאת להגנת טאיוואן. בייג׳ין תסכן מעט מאוד מבחינה צבאית, ויכולה להרוויח המון: היא תוכיח שההבטחות האמריקניות חלולות, מכה בייאוש את טאיוואן. היא גם תראה שהאיום שלה על האי הוא לא רק מילים – היא באמת מתכוונת לפעול כדי לממש אותו. וכיבוש האיים אפילו יכולים לשפר את העמדה האסטרטגית שלה לקראת כיבוש של האי עצמו.

מה שיכריע אם סין תנסה לבצע פעולה כזו הוא כנראה לא החישוב האסטרטגי לבדו, אלא גם הפקטור האישי – הפקטור האישי של שי ג׳ינפינג, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ונשיא סין. שי הפך את עצמו למרכז קבלת ההחלטות של סין, מה שאומר שההחלטה על פעולה צבאית כזו או אחרת תוכרע במידה רבה על-ידו. האם שי עלול להחליט על פלישה לאחד האיים הקטנים? אני חושב שכן, ואני חושב שהסבירות לכך תעלה ככל שנתקרב לנובמבר 2022. מה קורה אז? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הקיסר האדום

על שי ג׳ינפינג קראתי לראשונה בסוף 2018, כשהתחלתי את המחקר לסדרה ״קיסר אדום״ [ראו כאן]. אני חושב שנכון שלפני שנדבר על מה שי חושב, שנזכיר לעצמנו מי זה שי ואיך הוא הפך את עצמו לכל-כך חשוב במפלגה הקומוניסטית.

שי ג׳ינפינג הוא ״נסיך״, בן של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית של סין, שי זונגשון [ראו כאן]. הוא נולד ב-1953 וכנסיך גדל עם תפיסה שהמפלגה היא חלק ממנו, ושהזכות לשלוט ניתנה לו מעצם היותו נסיך. למרות שמשפחתו סבלה קשות במהלך המהפכה התרבותית של מאו – אביו נכלא ומשפחתו נרדפה – הוא לא התנתק מהמפלגה אלא להיפך, הצטרף אליה ב-1974. במשך 30 השנים הבאות שי ג׳ינפינג בנה את כוחו במפלגה, מתקדם לאט בהיררכיה המפלגתית ומפגין נאמנות, יושרה ויכולת מרשימה לתמרן את המערכת הביורוקרטית שלה. ב-2012 הוא נבחר למזכיר הכללי של המפלגה, וב-2013 לנשיא של הרפובליקה העממית של סין.

כששי נבחר הציפייה הייתה שהוא ימשיך את הרפורמות הכלכליות של דנג שיאופינג, וידאג לקדם את סין במסלול של ליברליזציה כלכלית ואולי אפילו ליברליזציה פוליטית [מקור]. משקיפים של הפוליטיקה הסינית ראו בשי את הבשורה של דור חדש במפלגה הקומוניסטית, דור שמבין את החשיבות של כלכלת שוק והצורך בחירות פוליטית [מקור].

זה לא קרה.

מה שהתגלה במהירות הוא ששי ג׳ינפינג הוא לא האיש שיקדם ליברליזציה בחברה הסינית אלא להיפך, יחזק את המפלגה [ראו כאן]. כאשר שי מונה למזכיר המפלגה ב-2012, המפלגה הייתה במשבר עמוק: פרשיות שחיתות רדפו אחת אחרי השנייה, ונראה שהמפלגה עצמה בסכנת התמוטטות. כמו המפלגה הקומוניסטית של בריה״מ, המפלגה הקומוניסטית של סין התמלאה באנשים שחיפשו כוח וכסף, ופחות התעניינו באידיאולוגיה של המפלגה או נאמנות אליה. בכירים במפלגה הקימו לעצמם ממלכות פרטיות, ממנים קרובי משפחה לחברות ממשלתיות והופכים משרדים ממשלתיים לעסק הפרטי שלהם.

מיד עם מינויו למזכיר המפלגה שי פתח בקמפיין נגד שחיתות שלא הסתיים עד היום: רק ב-2020 הועמדו לדין כ-152 אלף פקידים במסגרתו [מקור]. מנהיגים קודמים לשי גם הם פתחו בקמפיין נגד שחיתות בתחילת כהונתם – אך הוא בדרך כלל הסתיים בתחילת כהונתם. שי היום נמצא בשנה ה-9 לשלטונו.

במקביל לניקוי המפלגה משחיתות וביסוס השליטה שלו בה, שי גם קידם והרחיב את השליטה של המפלגה בכל היבט של חיי האזרחים בסין. בתחילת שנות ה-2000 ארגוני חברה אזרחית החלו לצמוח בסין, וברשתות החברתיות החדשות אזרחים יכלו לדבר באופן פחות או יותר חופשי [מקור]. בתחילת שנות ה-2000 הייתה ציפייה שסין עוברת טרנספורמציה, מתקדמת לעבר חברה חופשית יותר.

עם כניסתו של שי לתפקיד המזכיר ב-2012, המדינה הידקה שוב את אחיזתה בחברה. צנזורה חריפה הוטלה על האינטרנט, עם הקמת ״חומת האש הגדולה״ (Great Firewall): מערכת סינון מתקדמת שמצנזרת תכנים פוגעניים או שאינם לרוחה של המפלגה, כמו דיווחים על הטבח בכיכר טיאנאנמן, או מאמרים ביקורתיים על הממשל, מצונזרים. המערכת גם חוסמת אתרים רבים, אם של חדשות, רשתות חברתיות, או שירותי וידיאו. בין האתרים החסומים בסין נמצאים: גוגל, פייסבוק, ויקיפדיה, נטפליקס, ה-BBC, ה-New York Time, Bloomberg, ואפילו  Apple Daily, גוף חדשות מהונג קונג.

נוסף על חומת האש הגדולה, תחת שי הוקם מערך של מגיבים הקרוי ״צבא 50 סנט״ (50 cent army) שמטרתו ליצור תוכן אינטרנטי שישרת את המפלגה [מקור]. אם חומת האש הגדולה חוסמת תוכן לא רצוי, צבא 50 סנט, ביחד עם גופים תעמולה אחרים, נועד ליצור תוכן חיובי לה, תוך שהוא מעצב את השיח הציבורי.

הוא עושה זאת לדוגמה על-ידי הטבעת פוסטים ביקורתיים לממשל ולמפלגה בתגובות המהללות אותה, או על-ידי יצירת פוסטים משלו במספרים אדירים שמשנים את ה״טרנדים״ ברשתות החברתיות בסין מכאלה המבקרים את הממשל לתומכים בו. בתחילת משבר הקורונה צבא המגיבים שימש להטביע פוסטים ביקורתיים על הממשל ולשנות את השיח ברשתות החברתיות לכזה המהלל את תגובת בייג׳ין ולא כזה המבקר אותה.

המפלגה תחת שי גם הידקה מחדש את שליטתה בחברה האזרחית ובמוסדות החינוך והתקשורת במדינה. מאז ינואר 2017 ארגונים לא ממשלתיים זרים הפועלים בסין חייבים להירשם ולקבל את אישור המשרד לביטחון פנים לפעילותם במדינה. אולם מאז 2017 רק אחוז קטן מהארגונים נרשם, משום הקושי לבצע את התהליך [מקור].

האידיאולוגיה המפלגתית הפכה לנושא חובה בלימודים. ״מחשבתו של שי ג׳ינפינג על סוציאליזם עם תווים סינים לעידן החדש״ – התרומה של שי לאידיאולוגיה של המפלגה – הפכה לנושא חובה באוניברסיטאות, עם קורסים, ספרי לימוד ואף אפליקציה למכשיר הנייד שבוחנת את המשתמש עד כמה הוא מכיר את מחשבתו של החבר שי [מקור]. במבחנים באקדמיה מוכנסות שאלות שמטרתן לקבוע עד כמה הסטודנטים מכירים את מחשבתו של שי, מנהג שהיה פופולרי בימי מאו כדי לקבוע את הנאמנות האידיאולוגית של תלמידים [מקור].

לבסוף, שי חיזק את השליטה של המדינה בכלכלה. תחת שי ראינו את החברות הממשלתיות בסין מתחזקות ומתרחבות, חוזרות להיות שחקנים משמעותיים בכלכלה [מקור]. תאים מפלגתיים הפכו נפוצים יותר בחברות פרטיות, מצרפים אותם ״לאקולוגיה״ של המפלגה [מקור]. הפעילות הרגולטורית והמשפטית בשנה האחרונה נגד חברות הענק הטכנולוגיות היא בסך כל המשך המגמה הכלכלית תחת שי.

היום שי ג׳ינפינג הוא האדם החזק ביותר במפלגה הקומוניסטית הודות לקמפיין נגד שחיתות שלו. הוא טיהר יריבים מהמפלגה והציב במקומם נאמנים התלויים רק בו. הוא חיזק את השליטה של המפלגה במדינה, אם בתרבות, אם בחינוך ואם בכלכלה. ולשי ג׳ינפינג יש, לדעתו, משימה היסטורית וחלון זמן צר מאוד להשיג אותה.

חלום ההתחדשות הלאומית

שי ג׳ינפינג מאמין שהמפלגה הקומוניסטית נבחרה ע״י ההיסטוריה כדי לממש את חלום ההתחדשות הלאומית של סין. זו אינה פרשנות שלי – הוא אמר ואומר זאת במפורש, לדוגמה בנאום לרגל 100 שנים להקמת המפלגה הקומוניסטית [מקור]. הוא רואה את ההיסטוריה הסינית ככזו הבנוייה משלושה שלבים: בתחילה, עד מלחמות האופיום של אמצע המאה ה-19, סין הייתה מרכז העולם, מעצמה עולמית שישבה בבטחה במזרח אסיה.

מאמצע המאה ה-19, ועד הקמת הרפובליקה העממית של סין, סין חוותה ״מאה שנות השפלה״ – תקופה ארוכה של מלחמות, רעב ומהומות, בהן סין נפלה ממעמדה, חולקה ע״י מעצמות זרות והפכה למדינה מפגרת ונחשלת [ראו כאן].

השלב השלישי, השלב שהתחיל עם הקמת הרפובליקה העממית ב-1949, הוא שלב ״ההתחדשות הלאומית״: תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית האומה הסינית שבה לעמוד על רגליה, והיא כיום צועדת לעבר חזרתה כמרכז עולמי.

בשביל לממש את חלום ההתחדשות הלאומית סין חייבת להשיג מספר דברים: היא חייבת לחזור ולהיות מרכז כלכלי, טכנולוגי ופוליטי עולמי. היא חייבת לבנות כוח צבאי חזק כדי שיוכל להגן עליה מפני יריבים מבחוץ ואויבים מבית. והיא צריכה להחזיר לעצמה את כל השטחים שנלקחו ממנה במהלך ״מאה שנות השפלה״ – כמו טאיוואן וים סין הדרומי – ולשמור את השטחים שהיא כבר החזירה לעצמה – כמו הונג קונג, טיבט ושינג׳יאנג.

אני לא ארחיב כאן את הדיבור על התחדשות לאומית. עשיתי זאת ב״קיסר אדום״ ואני מזמין את מי שלא שמע את הפרק או הסדרה ללכת להקשיב [ראו כאן]. יש גם את הספר ״קיסרות אדומה״ שהוצאתי שגם עוסק בהרחבה בו [ראו כאן]. מה שמעניין אותנו בניתוח הנוכחי הוא ששי הוא אדם עם מטרה היסטורית בראייתו.

לזה עלינו כעת לצרף את ההערכה ששי כנראה חושב שהוא אדם עם משימה היסטורית אך עם חלון זמן קצר לממש אותה. חלום ההתחדשות הלאומית קורא לעיצוב מחדש של הסדר העולמי כך שיתאים לאינטרסים הסינים. דיברנו לא פעם על הרצון הסיני שהסדר העולמי ישקף את רצונותיה וצרכיה, כמו לדוגמה שליטה בים סין הדרומי [ראו כאן] ודחיקה של ארה״ב הרחק מחופיה. בשביל לעשות זאת סין צריכה להתחזק, בעוד היריבה הגדולה שלה ארה״ב נחלשת. רק כך סין תוכל לשמוט את ארה״ב מעמדתה כמעצמת על יחידה, וליצור סדר עולמי חדש.

כאן נכנס עניין הזמן: מצד אחד נראה שכוחה של ארה״ב דועך. המלחמות בעיראק ואפגניסטן, המשבר הכלכלי ב-2008, המהומות ב-2020, כולם סימנים לדעת הסינים של שקיעת ארה״ב בפרט ושל המערב בכלל [מקור]. הסדר האמריקני כבר אינו מתפקד.

במקביל לקריסת הסדר האמריקני, שי רואה בשורה של טכנולוגיות פורצות דרך כמי שאוצרות בחובן את האפשרות להפיכת סין למעצמת על: אינטליגנציה מלאכותית, רובוטים מתקדמים, רכבים אוטונומים, נשק היפרסוני וכדומה [מקור]. לדעת שי היתרון יגיע ״למי שיאחוז ראשון באף של השור המדעי והטכנולוגי״ [מקור]. במילים אחרות מי שיקדים להשיג פריצת דרך טכנולוגית, יזכה ליתרון משמעותי – אך רק אם ימהר לממש אותו, לפני שיריביו ידביקו את הפער.

מצד שני, שורה של גורמים מאיימים להחליש את סין ולצמצם את השפעתה. החשוב שבהם הוא הגורם הדמוגרפי: אוכלוסיית סין החלה להזדקן במהירות, והיא כנראה גם תתחיל להצטמק ב-2022 [ראו כאן]. אחוז בני ה-65+ עומד לגדול במהירות, מה שיצור קשיים חברתיים וכלכלים במדינה: יהיו פחות ידיים עובדות, ויותר אנשים שיצטרכו תמיכה כלכלית מהמדינה.

כבר עכשיו הכלכלה סובלת מקשיים: שנים של הרחבת חוב בשביל צמיחה הפכו את המשק הסיני ללא פרודוקטיבי, עם צריכה פרטית חלשה ותלות גדולה מדי בהשקעה בתשתיות ונדל״ן כמנוע צמיחה. ההחלטה של הממשל לרסן את גידול החוב בתחום הנדל״ן היא מבורכת, אך ללא שינויים משמעותיים במבנה הכלכלה המדינה לא תצליח להתנתק מהתלות שלה בחוב בשביל צמיחה [ראו כאן להרחבה]. שינויים כאלה ידרשו הון פוליטי רב, ועלולים לאיים על שלטון המפלגה.

לבסוף, סין ראתה בשנתיים האחרונות הדרדרות במעמדה בעולם, עם ההתגבשות של קואליציה אנטי-סינית במזרח אסיה. בזה סין יכולה להאשים בעיקר את עצמה: ההתנהגות האגרסיבית שלה בהונג קונג, בים סין הדרומי ומול טאיוואן הראתה למדינות רבות באזור ובעולם שסין היא איום על השלום העולמי. מדינות שהיו ידידות לסין, כמו בריטניה, אוסטרליה והודו, חוו את נחת זרועה של בייג׳ין. התוצאה היא התגבשות של קואליציה אנטי-סינית, שמעוניינת לבלוםאת ההשפעה שלה במזרח אסיה.

גם ארה״ב, עם כל הדיבורים על ״שקיעה״, לא מראה סימנים שהיא נעלמת ממזרח אסיה. להפך – הקו שממשל טראמפ התחיל בו, של התעצמות צבאית במזרח אסיה, ממשיך תחת ממשל ביידן [מקור]. הגבלות אמריקניות על ייצוא טכנולוגי פגעו בחברות סיניות [מקור]. הם פועלים דיפלומטית לקרב את מדינות דרום מזרח אסיה אליהם, מעוניינים לדחוק את השפעתה של בייג׳ין [מקור].

מכאן ששי עומד בפני חלון הזדמנויות צר יחסית:

ב-2035 הגידול באוכלוסיית הגמלאים יגיע לשיאו, ולאחר מכן יתמתן אל תוך המאה. סין אז תשלים את ההזדקנות המהירה שלה, משיגה מצד אחד יציבות דמוגרפית אך עלולה לסבול מחוסר יציבות חברתית אם לא תצליח לספק את הצרכים של אוכלוסיית הגמלאים הגדולה שלה. לכן העשור הנוכחי הוא קריטי לתוכניות של שי: אם סין לא תבצע קפיצה טכנולוגית וכלכלית, היא עלולה להפוך אפורה לפני שתהפוך לעשירה.

אי-אפשר לדעת מתי תקרה פריצת דרך טכנולוגית ואיפה, אם בסין או במערב, אך סביר שהיא תקרה בעשור הקרוב, עם השימוש ההולך וגדל של אינטליגנציה מלאכותית בלוחמת סייבר [מקור], הכניסה של נחילי מל״טים אוטונומיים לשימוש צבאי [מקור], ומערכות תקשורת מתקדמות [מקור].

האמריקנים מצידם מאמינים שהיכולות הצבאיות של סין יגיעו לשיא ב-2030, כנראה על בסיס השינויים הדמוגרפים [מקור]. חיל הנחתים מתכונן לשינויים רדיקליים במבנה שלו, עם היעד של להפוך לכוח לוחם אמפיבי עד 2030 [מקור]. המטרה המרכזית של כוח כזה תהיה להילחם ולכבוש איים בסביבה סינית עוינת.

בנוסף לארה״ב, הקואליציה האנטי-סינית החלה להתגבש, והיא כנראה תסגור את הפער הימי מול סין עד סוף העשור הזה. יפן והודו עתידות להפעיל לפחות 5 נושאות מטוסים עד 2030 [מקור]. ביחד עם שתי נושאות המטוסים של בריטניה, ונושאות המטוסים האמריקניות, הקואליציה האנטי-סינית תשמור על עליונות אווירית ומודיעינית בזירה הימית [מקור].

אז לשי יש בערך עשור להשפיע על איך הסדר העולמי החדש יראה, ולוודא שסין לא תהיה שוב מדינה מבודדת ושולית בו, כמו בזמן המלחמה הקרה. אולם בשביל לעשות זאת הוא צריך קודם להתגבר על ההתנגדויות בתוך המפלגה, וכאן נכנס הנושא של נובמבר 2022.

מנהיג לכל החיים?

בעוד שנה מהיום הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית עתיד להתכנס בבייג׳ין. מדובר בכינוס שקורה אחת ל-5 שנים, ובו נבחרים מחדש הפקידים הבכירים של המפלגה, אלה שיושבים בגופי קבלת ההחלטות שלה [ראו כאן להרחבה]. בקונגרס של 2012 שי ג׳ינפינג נבחר להיות המזכיר הכללי של המפלגה. בקונגרס של 2017 הוא הכניס את בעלי הברית שלו לקודקודים הבכירים שלה, מבטיח את שליטתו בה [מקור]. בקונגרס של 2022 הוא כנראה מתכנן שיבחרו בו מחדש למזכיר, מה שיהפוך אותו למנהיג לכל החיים של המפלגה וסין [מקור].

לא מדובר בדבר של מה בכך. שני קודמיו של שי בתפקיד, חו ג׳ינאטו וג׳יאנג דזה-מין, פרשו אחרי עשור בתפקיד. הם גם מינו, באמצע התפקיד, סגן נשיא שסומן כיורש שלהם – שי התמנה לסגן נשיא של חו ב-2007. לעומת שניהם שי לא מינה יורש ב-2017, ולא עושה שום סימנים שהוא מתכוון לפרוש ב-2022.

לא מדובר בחוק מחייב – המזכיר הכללי לא מחוייב לפרוש אחרי עשור – אך כן מדובר בנורמה שהתגבשה במפלגה אחרי מאו דזה-דונג והמטרה המרכזית שלה היא לוודא שלא יהיה עוד מנהיג כמו מאו במפלגה.

מאו למי שלא מכיר היה האיש החזק ביותר במפלגה הקומוניסטית לפני שי. הודות לעוצמה שצבר מאו היה יכול לעקוף את המנגנונים של המפלגה כשרצה לבצע משהו ואף לאיים על מפלגה ממש: במהפכה התרבותית שהתרחשה בין 1966 ל-1976 מאו השתמש בכת האישיות שלו כדי לשלוח את הנוער הסיני נגד יריביו במפלגה, כמעט הורס אותה בתהליך [ראו כאן להרחבה]. עם מינויו למנהיג לכל החיים שי יהפוך את עצמו רשמית לדיקטטור של המפלגה, למאו חדש.

האליטות של המפלגה לא מרוצות מהאפשרות הזו. בשנה וחצי האחרונות ראינו תקריות וסימנים שקבוצות חזקות במפלגה לא מרוצות מההתנהלות של שי, לא בנוגע לקורונה [מקור] ולא בנוגע לכלכלה או ליחסים עם ארה״ב [מקור]. לדוגמה ההחלטה לרסן את שוק הנדל״ן פגעה בחברות יזמות רבות, חלקן עם קשרים לבכירי המפלגה [מקור]. הפוליטיקה הפנימית של המפלגה היא פוליטיקה של אוליגרכיות, של קבוצות כוח שמתחרות זו בזו. שי ג׳ינפינג הוא אולי האיש החזק במפלגה, אך הוא לא היחיד עם קבוצת כוח. אפשר וקבוצות יריבות ינסו להדיח אותו, נרתעות באימה מהרעיון ששי יהפוך למנהיג לכל החיים של המפלגה [מקור].

אם שי חושב שיש לו משימה היסטורית, לא ייתכן שהוא יסכים מרצונו לרדת מעמדת המנהיג. לכן ככל שנתקרב לנובמבר 2022, וקצת אחריו, לשי יהיה אינטרס לוודא שהוא הופך למנהיג לכל החיים, ומכין את האומה הסינית למאבק הנחוץ בשביל לשנות את הסדר העולמי.

איך הוא יכול לעשות זאת? ע״י פלישה לאחד האיים הקטנים של טאיוואן.

פלישה קטנה ולנוח

האי המרכזי של טאיוואן אינו השטח היחיד בו שולטת הרפובליקה של סין. בנוסף אליו היא שולטת במספר איים קטנים יותר שמקיפים את האי, חלקם במרחק של 20 ק״מ מחופי סין.

שי ג׳ינפינג עלול להחליט, אם לפני נובמבר 2022 או אחרי, לפלוש לאחד האיים הקטנים או להטיל עליהם מצור כדרך גם לחזק את הכוח הפוליטי שלו בבית, וגם לבדוק את הנחישות האמריקנית והטאיוואנית מול סין.

אנחנו לא נרחיב בניתוח הזה את התרחישים השונים של פלישה סינית או מצור ימי ומה תהיה התגובה הבינלאומית – לזה יהיה פרק נפרד. אני כן רוצה לדבר על מה המשמעות של תרחיש כזה באחד משני תזמונים: לפני נובמבר 2022, או בסמיכות אליו אחרי.

בתזמון הראשון, שי ג׳ינפינג ישתמש בשליטה שלו בועידה הצבאית העליונה כדי להורות לצבא סין לבצע פלישה של אחד האיים הקטנים של טאיוואן. לפי בכיר טאיוואני האפשרות הזו כבר נשקלה ב-2021 [מקור]. סביר שפלישה כזו תצליח, משום שהיא לא דורשת כוח אדם רב מהצד הסיני ועם התנגדות מעטה מהצד הטאיוואני. העילה לפלישה כזו יכולה להיות שינוי כלשהו בסטטוס הבינלאומי של טאיוואן, שינוי שכבר התחיל וצפוי רק להתגבר בשנים הקרובות (על זה נדבר בפרק נפרד). לדוגמה, ממשל ביידן יחליט לשלוח בכיר בממשל, את מזכיר המדינה או סגן הנשיא, לביקור באי. או יפן תחליט על הצבת כוחות צבא בטאיוואן, כמובן בהזמנת ממשלת האי.

בכל מקרה, תהיה אשר תהיה העילה, שי ימהר להשתמש בה בשביל לפלוש לאחד האיים הקטנים ולהשתלט עליהם. מה הוא ישיג בזה? ראשית, הוא יעלה את הסיכון למתחרים שלו בניסיון להדיח אותו – האם הם יהיו מוכנים להסתכן בהדחתו כשסין נמצאת במשבר בינלאומי? שנית, הוא יחזק את סיכויי הבחירה בו – סין תהיה במשבר בינלאומי, והדבר הכי נכון במצב כזה הוא לשמור על רציפות פיקודית, ללא שינוי בהנהגה הבכירה.

הוא גם יעורר להט פטריוטי חדש בציבור הסיני, שיראה כיצד הרפובליקה העממית עומדת מול התוקפנות האמריקנית (לדעתם) ומענישה את הרפובליקה של סין, שמסרבת להתאחד עם היבשת. שי כדמות ציבורית יהפוך פופולארי, ובכירי המפלגה יהססו להדיח אותו, שמא ישתמש בהשפעה הציבורית שלו נגד המפלגה.

כמובן, זו רק אפשרות, ואפשרות בסבירות נמוכה. יותר סביר שלפני נובמבר 2022 שי יעדיף לא להמר, ובמקום יתמקד בזירה הפנימית, מנסה לפגוע בכוחן של קבוצות יריבות ומכין את הקרקע לבחירתו מחדש בקונגרס המפלגתי. הוא גם עלול למצוא את עצמו ללא מספיק כוח לפני 2022 בשביל לקבל החלטה כמו פלישה לאחד האיים מסביב לטאיוואן – הקבוצות היריבות עלולות לראות בצעד הזה ניסיון גס של שי להבטיח את בחירתו, בדיוק לפי התרחיש שתיארנו בהתחלה.

במצב כזה פלישה לא תתרחש בנובמבר 2022, אך כתלות בתוצאות הקונגרס ה-20 עלולה לקרות בסמיכות אליו. כיום רוב המשקיפים של הפוליטיקה הסינית מעריכים ששי ג׳ינפינג יבחר מחדש למזכיר המפלגה, מה שאומר שאחרי נובמבר 2022 הוא יהיה בעמדת כוח חסרת תקדים. במצב כזה שי יוכל להחליט על מבצע צבאי נגד טאיוואן.

מה הוא ישיג אז? הוא יעורר את הלהט הפטריוטי בציבור הסיני. הוא גם יכין אותם למאבק בכוחות הזרים על עתיד הסדר העולמי: ברגע שסין תפלוש לאחד האיים, סביר שהתגובה המערבית תהיה סנקציות והדרדרות מהירה ביחסים הדיפלומטיים. התגובה המערבית תשמש תירוץ בשבילו להצדיק הידוק של שליטת המפלגה בכלכלה – בשביל להבטיח טכנולוגיות ומשאבים למאבק – ותירוץ לכל קושי כלכלי עתידי.

עם סין במשבר בינלאומי ועם שי עומד איתן בתפקידו, בייג׳ין תוכל להשתמש בפלישה לאי כדי להתחיל ולדחוף לשינוי מוחלט במאזן האסטרטגי מול ארה״ב. איך? על זה בעוד שבועיים.

סיכום

נכנסו לשנת בחירות בסין. בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בנובמבר 2022 יוכרע גורלו של שי – האם יהפוך למנהיג לכל החיים כמו מאו, או יודח ע״י הקבוצות היריבות לו בהנהגה הבכירה. שי עלול, מתוך תפיסה של עצמו כמנהיג הנבחר של האומה, לנסות ולייצר משבר צבאי סביב טאיוואן כדי להבטיח את בחירתו. לחילופין, אחרי היבחרו בנובמבר 2022 הוא עלול לראות את עצמו ניצב בנקודת הכרעה היסטורית ולהתחיל את המאבק הצבאי של סין נגד ארה״ב להגמוניה אזורית במזרח אסיה. אולם לפני שנעסוק באיך תרחיש כזה יראה, אנחנו נהיה חייבים בניתוח הבא לדבר על מדינה שדווקא התחזקה מאוד בזירה הבינלאומית בשנתיים האחרונות – טאיוואן.

על הכול בניתוח הבא.




פלג 90: סקירה עולמית 7

תקציר

  1. הקורונה הביאה לקריסה הסופית של הסדר העולמי החד-קוטבי שארה״ב הנהיגה לאחר המלחמה הקרה.
  2. התופעות השונות שאנו עוקבים אחריהן בפל״ג – קשיים בשרשרות האספקה, סכסוכי סחר, הפיכות, התחרות האסטרטגית בין סין וארה״ב – כולם נובעים ומבטאים את קריסת הסדר הבינלאומי.
  3. ההפיכה בסודן היא דוגמה מצוינת – לארה״ב אין כלים או רצון לאכוף נורמות דמוקרטיות. אין גוף בינלאומי אחר שיכול לעשות זאת. ארה״ב איבדה את כוח ההשפעה שלה כמנהיגת הסדר, ונותרת רק עם כוח ההשפעה של מעצמה, כלומר עם היכולת להשפיע על מדינות אחרות דרך בעיקר לחץ כלכלי וצבאי.
  4. הדבר יוצר לישראל בעיה משמעותית, משום ההסתמכות על ההשפעה האמריקנית. לדוגמה, חוסר היכולת לכופף את איראן בנושא תוכנית הגרעין נובעת מקריסת הסדר העולמי.

להורדת הפרק – קישור.

איך סדר עולמי מסתיים?

אנחנו עוקבים בפל"ג כבר כמעט שנתיים אחרי השינויים של הזירה הבינלאומית. ראינו בחודשים האחרונים איך שרשרות האספקה הגלובליות שלנו מתקשות לעבוד תחת המשבר של הקורונה. רק באוקטובר ראינו את מחירי הגז והנפט נותרים גבוהים, ואיך נמלים בארה״ב וסין נאבקים לנסות ולצמצם את הטור ההולך וגדל של ספינות שמחכות לפריקה [מקור].

אנחנו רואים בכל יום איך העימות בין ארה"ב וסין מעמיק ומתרחב. איך הוא כולל עוד תחומים, ואיך התחרות הזו מערבת עוד ועוד שחקנים: בריטניה, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד. אנחנו רואים שינוי משמעותי בזירה הבינלאומית ואנחנו מדברים עליו. אנחנו רואים את השינוי שלנו לסדר רב קוטבי. אבל כאשר עוברים מסדר אחד לסדר אחר חייב להיות זמן של חוסר סדר, זמן שבו הסדר הראשון הסתיים והסדר השני עדיין לא עלה.

מה שאנחנו בעצם רואים בשנתיים האחרונות היא הקריסה הסופית של הסדר החד-קוטבי שהיה אחרי המלחמה הקרה, זה שנוצר עם קריסת ברה"מ ב-1991. בסדר החד-קוטבי ארה"ב הייתה מעצמת העל היחידה של העולם, הגמון עולמי, שהכתיב את האג'נדה הגלובלית ואת הנורמות הגלובליות: אם עידוד סחר חופשי, תמיכה בדמוקרטיה, החשיבות של זכויות אדם ביחסים בינלאומיים והשימוש בסנקציות וכוח צבאי נגד מדינות ומשטרים שפוגעים בזכויות האדם בשטחם. זה היה סדר שהיה לנו.

הסדר שאליו אנחנו הולכים הוא סדר רב קוטבי, סדר של כמה אזורי השפעה שונים עם ארה"ב עדיין כמעצמה המובילה בעולם, אך כבר לא המעצמה הקובעת היחידה בעולם. אנחנו רואים שלל שחקנים גדולים יותר וגדולים פחות שיכולים להשפיע כל אחד באזור שלהם: טורקיה, יפן, סין ורוסיה כמובן, גרמניה, צרפת ובריטניה.

אז אנחנו נמצאים בעצם בסוף סדר עולמי אחד, ובמעבר לסדר אחר. אני חושב שיש משהו מנחם בלדעת איפה אתה נמצא – מה שאנחנו רואים הוא לא סוף הציוויליזציה, סוף האנושות, אלא פשוט הכאוס שקיים בין סדר אחד לאחר.

שאלה מעניינת שאפשר לשאול היא מה המאפיינים של קריסה של סדר? איך קובעים זאת? וזו לא רק שאלה תאורטית ולא סתם אני מעלה את השאלה הזו דווקא בפרק היום שהוא סקירה עולמית מספר 7.

אנחנו רואים בעולם שלנו המון אירועים שלכאורה נראים נפרדים: היה לנו את ההפיכה במיאנמר בפברואר 2021. הייתה לנו עכשיו, לפני שבוע, את ההפיכה בסודאן. יש לנו את הקריסה של שרשרות האספקה הגלובליות. התחרות לכוח בין סין וארה"ב. לכאורה אירועים נפרדים, אבל אם נסתכל עליהם במבט רחב יותר, אם ננסה טיפה יותר להבין אותם לעומק, הרי שאלו בדיוק המאפיינים של קריסה של סדר עולמי. וברגע שאנחנו מבינים את מה שאנחנו רואים, אז קל לנו יותר להבין לאן הדברים הולכים, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.

הסקירה העולמית היום תהיה טיפה שונה. אנחנו נתמקד בהפיכה בסודאן. ננסה להבין למה היא התרחשה. ננסה להבין איך היא מבטאת את קריסת הסדר העולמי וננסה להבין מה המשמעויות הרחבות יותר: מה המשמעות של ההפיכה לישראל, לביטחון וליציבות במזרח אפריקה ולהשפעתה של ארה״ב. למרות שסודן רחוקה ממרכזי הכוח העולמיים, למרות שהיא זניחה בכלכלה הגלובאלית, דווקא ההפיכה בה מראה לנו שארה"ב איבדה את ההשפעה כמי שעומדת בראש סדר עולמי. מה שאנחנו רואים זו לא היחלשות צבאית או כלכלית של ארה"ב, אלא היחלשות של היכולת שלה לקבוע נורמות ולאכוף את הנורמות האלו על מדינות.

אז בואו נתחיל בסקירה העולמית השביעית שלנו ונדבר על ההפיכה בסודאן.

קץ הדמוקרטיה

ב-25 באוקטובר צבא סודאן כלא את השרים וראש הממשלה האזרחי של המדינה והודיע על מצב חירום במדינה [מקור]. הצעד הכה את העולם בהלם: עד אותה נקודה נראה שסודן בדרך לדמוקרטיה.

סודן התחילה את התהליך לדמוקרטיה באוגוסט 2019 אחרי שהרודן של סודאן, עומר אל-בשיר, הודח ע״י הצבא בעקבות הפגנות המוניות נגדו, בדומה למה שקרה למובארק במצרים ב-2011 [מקור]. עם נפילתו של אל-בשיר, הוקמה ממשלת מעבר חדשה בסודאן שכללה מצד אחד אזרחים ומצד שני מפקדים בצבא, שלטון היברידי אזרחי-צבאי [מקור].

צורת שלטון כזו היא לא נדירה אחרי הפיכות או במהלך שינוי משטר: בדרך כלל הנציגים של הסדר הישן, שהדיחו את השליט, מעוניינים לשמור על השפעתם במהלך שינויי המשטר. אז הם באים במבנה שלטוני זמני עם נציגי הסדר החדש, ומנסים לוודא שהאינטרסים שלהם לא נפגעים.

במקרה של סודן הצבא הוא אותו צבא שהיה תחת אל-בשיר. תחת אל-בשיר מפקדים התעשרו, וכעת הם חוששים שהעושר שהם אספו, שהכוח הפוליטי שהיה להם, יעלם עם חילופי המשטר. הצבא לכן מייצג את בעלי האינטרס במשטר הישן, אלו שהרוויחו ממנו [מקור].

לעומתו האגף האזרחי הוא נציג הסדר החדש, הסדר שהעם הסודני מעוניין בו. הוא מורכב מחברי ״כוחות החופש והשינוי״, קואליציה של ארגוני מורדים וארגוני חברה אזרחית שפעלו להפלת בשיר [מקור]. הם לא היו חלק מהמערכת הפוליטית של בשיר, הם נלחמו נגדה. הם עכשיו אלו שרוצים כוח, ואולי גם להתעשר.

באופן טבעי מה שנוצר במבנה היברידי כזה הוא מתח בין נציגי הסדר הישן והחדש, עם כל אחד מושך לכיוון אחר. השאלה המרכזית במצב כזה היא האם המעבר יתרחש באופן מסודר ושליו, או שמא אחד הצדדים יחליט לכפות באלימות את הסדר בו הוא מעוניין על השני. במקרה של סודן גילינו שהתשובה היא לא.

התזמון של ההפיכה בסוף אוקטובר הוא לא מקרי. ב-17 בנובמבר הצבא היה אמור להעביר את ראשות גוף קבלת ההחלטות בסודאן, מועצת הריבונות, לידי הנציגים האזרחיים [מקור]. באופן נוח כמה שבועות לפני תאריך חילופי השלטון החלו קטטות בין תומכי האגף האזרחי ונאמני הצבא, מה שנתן לצבא תירוץ להודיע על מצב חירום ולהשתלט על המדינה. ההתנגדות האזרחית להפיכה לא איחרה לבוא.

מאז ההפיכה סודן משותקת ע״י שביתות מחאה והפגנות [מקור]. בבירה חרטום מפגינים חסמו רחובות ומספר מפגינים נהרגו מירי הצבא [מקור].

גם הקהילה הבינלאומית הגיבה בחריפות: האיחוד האפריקאי הודיע שהוא משהה את חברותה של סודן עד שההפיכה תסתיים [מקור]. ארה״ב הודיעה שתקפיא סיוע בסך 700 מיליון דולר עד לחזרת הממשל האזרחי במדינה [מקור]. מדובר במכה קשה לסודן: לסודאן כבר היום חובות גבוהים, אינפלציה גבוהה (מעל 100% ב-2020) והיא צריכה מטבע זר בשביל לייצב את הכלכלה [מקור]. הצבא השתלט על המדינה, אך לא ברור אם תישאר מדינה לשלוט בה: אם המצב הכלכלי יחמיר, אם ההפגנות יהפכו ללוחמת גרילה, סודן עלולה להפסיק לתפקד כמדינה.

התסריט הבורמזי

המעניין הוא שזו אינה הפעם הראשונה השנה שאנחנו רואים תרחיש כזה: הצבא מבצע הפיכה נגד שלטון בו היה שותף, ובזמן שהוא מצליח להשתלט על המדינה, המדינה מתפוררת תחת ידיו. ראינו תרחיש כמעט זהה במיאנמר בפברואר 2021.

בפברואר 2021 החונטה של מיאנמר השתלטה מחדש על המדינה, כולאת את ראש הממשלה בפועל של המדינה ומפזרת את הפרלמנט. בתגובה ארה״ב ומדינות מערביות אחרות הודיעו על סנקציות נגד החונטה, סנקציות שרק החריפו עם הזמן [מקור].

היום מיאנמר היא מדינה בתהליכי התפרקות. נציגי הממשלה האזרחית שברחו ממיאנמר הקימו אותה מחדש, והכריזו על מאבק כולל נגד החונטה [מקור]. המדינה משותקת מזה חודשים ע״י הפגנות ושביתות, שפוגעים קשות בכלכלה המקומית [מקור]. הצבא מנסה להשתלט על המצב ע״י אלימות נגד אזרחים, אולם זה רק מעודד אותם לפעול יותר בנחישות. חלקם הקימו מליציות נגד הצבא [מקור]. חלקם הצטרפו למליציות הקיימות בפריפריה של מיאנמר, שפתחו בקמפיין טרור חדש נגד הצבא [מקור]. רק לפני שבוע התרחשה סדרת פיצוצים בעיר השנייה בגודלה במדינה [מקור].

באופן טבעי הירידה בביטחון ובתפקוד הכלכלי הפכו את מיאנמר למוקד אי-יציבות בדרום מזרח אסיה. מיאנמר מייצאת שני דברים למדינות האזור: פליטים וסמים. פליטים בורחים בעיקר לבנגלדש והודו [מקור]. סמים מוברחים לתאילנד, לאוס, וסין [מקור]. ארגוני פשע יכולים לפעול יותר בחופשיות במדינה, מה שמאפשר להם להגדיל את היקפי הייצור וההברחה.

מצב דומה עלול לקרות גם בסודן: אם הצבא לא יצליח לייצב את המדינה, היא עלולה להפוך למוקד אי-יציבות חדש. פליטים ינסו לברוח דרך מצרים ולוב לישראל ואירופה, וארגוני פשע וטרור יוכלו להתמקם מחדש במדינה.

עבור ישראל הדבר מדאיג במיוחד לאור שימוש העבר שאיראן עשתה במדינה להברחת אמל״ח דרכה למצרים [מקור]. איראן עלולה להתבסס בסודן. היא תנצל זאת לא רק להברחה מחדש של אמל״ח לרצועה, אלא גם לאיים על השיט הישראלי בים האדום.

עוד נרחיב את הדיבור בנושא. כרגע אני רוצה לחזור להשוואה בין מיאנמר וסודן ולשים לב לעוד משהו דומה: התגובה האמריקנית.

הענק העייף

ארה״ב בשני המקרים הגיבה להפיכות בהקפאת סיוע ואיום או הטלת סנקציות. למען האמת זו התגובה של ארה״ב לכל שינוי לרעה בדמוקרטיה של מדינה בעשור האחרון: היא הטילה סנקציות על וונצואלה. היא הטילה סנקציות על לוקשנקו בבלארוס [מקור]. היא שוקלת סנקציות נגד אתיופיה [מקור].

זה לא תמיד היה המצב. ב-2011 ארה״ב התערבה צבאית בלוב בשביל להגן על אזרחים, במה שהפך במהירות למבצע להדחת קדאפי [ראו כאן]. לאורך המלחמה הקרה האמריקנים התערבו במדינות שהשלטון בהן היה קומוניסטי או רק נתפס כידידותי לסובייטים. בשנות ה-90׳, בתחילת הסדר החד-קוטבי, ארה״ב פלשה למדינות כדי להחזיר את הדמוקרטיה בהן.

לא מאמינים? ב-1991 הפיכה צבאית בהאיטי הפילה את הממשלה הדמוקרטית והציבה במקום דיקטטורה צבאית [מקור]. ב-1994, באישור מועצת הביטחון של האו״ם, ארה״ב פלשה להאיטי, סילקה את החונטה והחזירה את השלטון הדמוקרטי לאי [מקור]. מי היום ישקול פלישה למיאנמר או סודן בשביל להחזיר את הדמוקרטיה? וגם אם יש מדינה שתשקול, אין סיכוי שמועצת הביטחון של האו״ם תאשר פעולה כזו, הודות למחסום הסיני-רוסי מפני כל התערבות בינלאומית במדינה ריבונית.

אני מבין למה האמריקנים לא שוקלים התערבות כזו. אני מבין למה אנחנו לא חושבים שזו אופציה – ובאמת זו לא אפשרות שתקרה. כי ארה״ב ממוקדת בסין, והיא מותשת משתי מלחמות באפגניסטן ועיראק ואין שום גוף בינלאומי שיתן תמיכה לצעד כזה. אני מבין.

אבל בדיוק המצב הזה משקף את סוף הסדר החד-קוטבי.

סדר עולמי הוא בעצם אוסף של נורמות, מנגנונים, ולעיתים מוסדות בינלאומיים שמאפשרים למדינות השונות בתוך הסדר לנהל את ענייניהן בצורה אחרת חוץ מתחרות לכוח. במקום שמדינה תאיים על מדינה אחרת באמצעות כוח הנשק שלה, באמצעות גודל הצבא שלה, באמצעות תמרונים אסטרטגיים, הסדר העולמי מאפשר לה לטפל בבעיות האלו בצורה של משא ומתן, הסכמים, בוררות בינלאומית וכדומה.

כיום ארה"ב לא מעוניינת לאכוף את הנורמות שהגדירו את הסדר החד קוטבי שלה. אם הסדר החד קוטבי עסק בהגנה על זכויות אדם, בעידוד הדמוקרטיה וארה"ב הייתה מוכנה לפעול צבאית גם כדי לאכוף את הנורמות האלו, הרי שעכשיו ארה"ב אינה מעוניינת לאכוף את הנורמות האלו מעבר לפעולות הכלכליות שקרוב לוודאי לא ישנו את המצב.

בנוסף, חוץ מארה"ב, אנחנו לא רואים עוד גוף, וודאי לא גוף בינלאומי שיכול לבוא ולהחליף את האכיפה האמריקנית.

סדרים עולמיים היו כבר בעבר. אחרי סיום מלחמות נפוליאון באירופה בתחילת המאה ה-19, האירופאים הקימו את ״הקונצרט האירופי״, סט של נורמות ומנגנונים לטפל במתחים בין המעצמות. כאשר היו מחלוקות או סכסוכים בין המעצמות, הן הסכימו להיפגש ולדון בקונגרס ולנסות ולהגיע לפתרון מדיני, מוסכם על כולן מבלי להשתמש בכוח צבאי [מקור]. מנגנון הקונגרסים החזיק פחות או יותר כ-60-70 שנה ונתן לאירופה כמעט מאה בה לא הייתה מלחמה משמעותית בין המעצמות האירופיות הגדולות.

אולם, עם הזמן השימוש במנגנון הזה קטן, הנורמה להשתמש בו נשחקה ובמקום לנסות ולדון דרך קונגרסים, המדינות של אירופה עברו יותר ויותר לתחרות לכוח. התוצאה הסופית הייתה מלחמת העולם הראשונה.

דבר דומה התרחש בתקופה שבין מלחמות העולם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים שנועד להיות גוף בינלאומי, דרכו מדינות יסדירו את הסכסוכים ביניהן והוא ישמש דרך לאכוף את השלום ולהגן על מדינות העולם מפני תוקפנות [מקור]. אולם גם הסדר הזה נשחק, עם הנורמות של היעדר תוקפנות ושיח נשחקו והוחלפו בתחרות לכוח.

כולנו מכירים את המעשים של רוסיה וגרמניה, אפילו לא גרמניה הנאצית, גרמניה של רפובליקת ויימאר, שעבדו יחד כדי לשחוק את ההגבלות של הסכם ורסאי על הצבא הגרמני ולנסות ולקדם שרטוט מחדש של קווי הגבול במרכז אירופה [מקור]. עם הזמן, האגרסיביות והתוקפנות בעולם עלתה. אם זה בפלישה האיטלקית לאתיופיה, אם זה במעורבות הגרמנית והרוסית במלחמת האזרחים של ספרד, אם הפלישה היפנית למנצ'וריה ולסין.

עכשיו אנחנו נמצאים שוב בנקודה בה הנורמות הבינלאומיות נשחקו והמנגנונים הבינלאומיים כבר לא מתפקדים. דיברנו לפני כמעט שנתיים, בתחילת 2020, איך ארגון הסחר העולמי הפך לא מתפקד [ראו כאן]. דיברנו אז שנציג הסחר של ארה"ב בזמן ממשל טראמפ, רוברט לייטהייזר, מנע מינוי של שופט אמריקני לפאנל של ארגון הסחר העולמי וכך מנע מארגון הסחר העולמי לדון בסכסוכי סחר – הפאנל לא יכול להתכנס אם אין לו את כל חבריו. אז עכשיו מדינות משתמשות בכוח, משתמשות בדיפלומטיה, משתמשות בתמרונים אסטרטגיים כדי להסדיר את ענייני הסחר שלהם.

דבר דומה קרה עם הנורמות הבינלאומיות. מדינות שולחות כוחות צבא לשטחן של מדינות אחרות, פועלות נגד זכויות האדם והדמוקרטיה בשטחן, והאו״ם אינו מסוגל לפעול נגדן. דיקטטורים מרגישים חופשי לפעול נגד האזרחים שלהם, וכוחות צבא להפיל את הממשלות שלהן. אנחנו היום מסתכלים בדברים האלו כמובנים מאליהם משום שכבר הפנמנו במידת מה שהסדר העולמי הסתיים, גם אם לא היינו מודעים לכך. הפנמנו שהאו״ם כבר לא מתפקד. שהדמוקרטיה בנסיגה.

אנחנו בתקופה של היעדר סדר עולמי.

מדריך לג׳ונגל

מה כל זה אומר לנו?

ראשית, זה עוזר לנו להבין למה הניתוחים שלנו שמבוססים על תחרות כמצב המועדף על מדינות אפקטיביים יותר בחיזוי התנהגות ממודלים שמניחים שמדינות יעדיפו לשתף פעולה מאשר להתחרות: במצב של היעדר סדר עולמי, הזירה הבינלאומית מעודדת תחרות ומקשה על שיתוף פעולה. למדינות אין נורמות או מנגנונים להישען עליהם בשביל לעבוד יחד.

חשוב לשים לב שזה לא נכון בכל זמן ובכל מקום: גרמניה וצרפת ימשיכו לעבוד יחד במסגרת האיחוד האירופי. יפן ודרום מזרח אסיה עובדות יחד לחיזוק הקשרים הכלכלים והביטחוניים ביניהן. אנחנו לא במצב של מלחמת הכול בכול, אלא של גושים מתחרים, גושים מתחרים שיהיו הבסיס של הסדר העולמי העתידי שלנו.

שנית, חשוב להבדיל בין התמוטטות של סדר ובין היעלמות כוחה של מדינה. ארה"ב היא עדיין השחקן הכי חזק בעולם, אך היא כבר לא עומדת בראש סדר בינלאומי מתפקד. מדינות לא מסתכלות אליה עוד בשביל הנחייה, וארה״ב היא עוד מתחרה בזירה הבינלאומית.

אלו לא חדשות טובות לישראל. אנחנו הרבה זמן הסתמכנו על היכולת של האמריקנים לכופף את המערכת הבינלאומית לרצונם, ולכן הדגשנו את ההשפעה עליהם. אם ארה״ב היא כבר לא קובע הטון היחיד, זה אומר שאנחנו חייבים להתייחס לעוד שחקנים.

קחו לדוגמה את פרויקט הגרעין האיראני. לפני שלושים שנה, עם רוסיה וסין חלשות, ארה״ב הייתה יכולה לחנוק את האייתוללות עם סנקציות ואף לאיים עליהן במלחמה. לא היה מי שיערער על ההשפעה האמריקנית, מי שינסה לעזור לאיראן מול האמריקנים.

היום סין ורוסיה מהוות גב אסטרטגי עבור טהרן. הן לא יכולות לשפר את מצבה של איראן, אך הן בהחלט יכולות לדאוג שלמשטר יהיה מקור של מטבע זר, מזון ואמל״ח. שתי המדינות מתגוששות עם ארה״ב בפורומים בינלאומיים, ומונעות מהקהילה הבינלאומית להגדיל את הלחץ על טהרן – ודאי לא לאפשר פעולה צבאית. האמריקנים כבר לא יכולים לבדם לפתור עבורנו את הבעיה האיראנית.

הדבר נכון גם לסודן. עכשיו אחרי ההפיכה הסכם הנורמליזציה נמצא בסימן שאלה. למען האמת הוא כבר היה בסימן שאלה: כפי שהראתי בנובמבר 2020, אישור הסכם הנורמליזציה הוא משהו שהיה אמור לעשות הפרלמנט הנבחר של סודן, פרלמנט שעדיין לא נבחר. הבחירות אליו תוכננו ל-2022, ועכשיו לא ברור אם בכלל יקרו [ראו כאן].

שנית, סודן הסכימה לנורמליזציה בשביל שארה״ב תסיר אותה מרשימת המדינות תומכות הטרור. עכשיו כשהמדינה יצאה מהרשימה, וארה״ב מאיימת בסנקציות, אין לה ממש סיבה לאשר את ההסכם. להיפך – יכול להיות שהסנקציות האמריקניות רק יגרמו לעוינות להסכם, שיתפס כמשהו שנכפה ע״י האמריקנים.

חוסר הוודאות בנוגע לגורל ההסכם שם אותנו בעמדה שהיא מצד אחד מוכרת, ומצד שני לא נעימה. אנחנו כן מעוניינים ביחסים טובים עם סודאן כי יחסים טובים עם סודאן משמעותם שאנחנו קוטעים נתיב הברחת אמל״ח של איראן לחמאס. זה אומר שאנחנו מחזיקים ביחסים טובים עם מדינה שלחופה נעות סחורות ישראליות למזרח אסיה. סודן חשובה מדי בשביל שננתק עמה לחלוטין את היחסים.

מצד שני, אנחנו לא נוכל לקדם בצורה משמעותית את היחסים מעבר למגעים חשאיים, ביטחוניים ומודיעיניים, ללא הסכם הנורמליזציה [ראו כאן להרחבה].

מה כדי לישראל לעשות? ראשית, להמתין. ההפיכה היא בת פחות משבוע. אנחנו צריכים להימנע מגינוי או תמיכה של המשטר הצבאי, ולראות לאן הדברים מתקדמים. אם הוא ישיג יציבות, ואנחנו נגנה אותו, אנו עלולים לשרוף גשרים. אם נתמוך בו ואז הוא ייפול, נשרוף גשר עם הממשל האזרחי שיבואו אחריו.

שנית, להתכונן למצב בו אנו חוזרים למגעים חשאיים, ולנסות לעבוד במסגרת הזו. לעזור לסודנים לבלום התבססות איראנית, ולראות כיצד אפשר לשתף פעולה בפרויקטים כלכלים והומניטריים, כמובן כתלות במשטר הסנקציות שיוטל על המדינה.

סיכום

סדר עולמי הוא אוסף של נורמות, מנגנונים ולעיתים מוסדות שמשמשים את המדינות בו להסדיר את ענייניהן בצורה אחרת חוץ מכוח. שחיקה בנורמות, הפיכה של המוסדות ללא רלוונטיים, שבירה וחוסר פעילות של המנגנונים הם המאפיינים של שחיקה ולבסוף התמוטטות הסדר העולמי.

התקופה שבה הסדר מתמוטט היא תקופה שבה הכוח הקשה של מדינה הופך להיות יותר חשוב וזו תקופה בה מתחיל להתגבש גם הסדר החדש מתוך החורבן של הסדר הישן. עבור ישראל, זו תקופה שתחייב אותנו לחשוב מעבר ליחסים האסטרטגים עם ארה״ב, ולהפנים שאיננו עוד יכולים להסתמך רק על האמריקנים שיכופפו את הזירה הבינלאומית לפי האינטרסים שלנו. בהצלחה לנו.




פלג 89: על תאגידים ומדינות

תקציר

  1. תאגידים בינלאומיים הם שחקנים כלכלים ופוליטיים רבי משקל, אך הם אינם שחקנים גיאופוליטיים משמעותיים.
  2. המאפיין המרכזי של תאגיד הוא היותו גוף למטרות רווח – הוא נתון בראש ובראשונה לשיקולים כלכליים של רווח והפסד. לעומתו, מדינות נתונות בראש ובראשונה לשיקולי כוח – כיצד להשיג ולשמור כוח.
  3. מדינות מוכנות ליצור נזק כלכלי ולהזיק לעצמן, אם הן מאמינות שבטווח הארוך הדבר יגדיל את כוחן או ימנע איום עליהן. תאגידים אינם יכולים לשנות את החישוב האסטרטגי של מדינה בצורה משמעותית אם זו הפכה לא-רגישה לשיקולי עלות תועלת.
  4. תאגידים רב-לאומיים יצטרכו לבחור בין שתי אפשרויות בעולם התחרותי שלנו: התפצלות לשתי יישויות נפרדות, אחת לשוק הסיני ואחת לאמריקני, או בחירה עם איזה צד ללכת.

להורדת הפרק – קישור.

אנחנו מדברים הרבה בפל״ג על איך התחרות בין סין וארה״ב תשנה את העולם שלנו. אנחנו מדברים על שרשרות האספקה הגלובאליות שצריכות להשתנות, על אירופה והדילמה האסטרטגית שלה, על ההזדמנויות והסכנות לישראל. אולם נראה שיש קבוצה אחת של שחקנים שאנחנו מתעלמים ממנה, למרות שרבים חושבים שהיא מאוד משמעותית: תאגידים.

תאגידי ענק כמו אמזון, וולמארט, מייקרוסופט ואפל הם חלק מהכלכלה הגלובאלית שלנו. לתאגידים האלו מיליארדי דולרים ברווחים, חלקם עם רווחים גדולים כמו מדינות [מקור]. הם חולשים על שרשרות אספקה גלובאליות והררי נתונים, ומחזיקים במפתחות ובתשתית עליה יושב מרחב הסייבר שלנו. יש להם כוח כלכלי רב, כוח פוליטי רב, וכוח חברתי רב. אז למה אנחנו לא מדברים עליהם? למה בניתוח הגיאופוליטי של פל״ג, מקומם של תאגידים חסר?

בניתוח היום ננסה להבין מה מקומם של תאגידים בזירה הבינלאומית. האם שחקנים בעלי רצון, כלי משחק בידי ממשלות, או משהו בין לבין? אנחנו נתמקד בתאגידי הטכנולוגיה הגדולים, אך הדיון שלנו לא יוגבל רק להם. נקודת הפתיחה שלנו תהיה מאמר חדש של ד״ר איאן ברמר ב-Foreign Affairs, מאמר בו הוא טוען שאי-אפשר עוד להתייחס לתאגידי טכנולוגיה ככלים בידי הממשלות שלהם – אלא שחקנים גיאופוליטיים שווי משקל להן. האמנם? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

מעצמת על בע״מ?

ד״ר איאן ברמר הוא המייסד והנשיא של חברת הייעוץ Eurasia Group, כנראה החברה המובילה בעולם בייעוץ גיאופוליטי. מה ש-Eurasia עושה הוא בעיקר ייעוץ בתחום של ״סיכון פוליטי״, איך גורמים פוליטים וגיאופוליטיים עלולים להשפיע על עסקים. ד״ר ברמר הוא אחד ההוגים המובילים היום בתחום של יחסים בינלאומיים, וגם אם אנחנו לא מסכימים עם מה שהוא אומר, יהיה חכם מצידנו להקשיב ולשקול את מה שהוא אומר.

בגיליון נובמבר/דצמבר של המגזין Foreign Affairs ד״ר ברמר פרסם מאמר שכותרתו: “The Technopolar moment: How Digital Powers Will Reshape the Global Order” [ראו כאן]. הוא מציג בו תזה פשוטה ולכאורה מהפכנית: קיים מרחב גיאופוליטי חדש בעולם – מרחב הסייבר. ברמר קורא לו ״המרחב הדיגיטלי״, אך אני חושב שסייבר הוא שם נכון יותר – המרחב הזה הוא של מחשבים ורשתות מחשבים, כלומר של סייבר. דיגיטלי לא תופס ממש את אופי המרחב.

אבל נחזור לענייננו: יש מרחב גיאופוליטי חדש – מרחב הסייבר – והוא מרחב בו מתחרים לא רק מדינות, אלא גם תאגידי טכנולוגיה, חברות כמו גוגל ואמזון ואפל. והתאגידים האלו, כך לפי ברמר, הם עם ידם על העליונה: הם מתנהלים בסביבה עם מעט מאוד רגולציה, יושבים על הררי נתונים, ומחזיקים בכוח כמעט מונופולי על רשתות חברתיות, מנועי חיפוש ופלטפורמות מקוונות. המדינות מנסות להדביק אותם, אך באמצעות הכוח הלוביסטי שלהם וההתקדמות המהירה של הסקטור הטכנולוגי נמצאים צעד אחד קדימה.

יותר מזה – לפי ברמר התאגידים האלו עתידים להפוך יותר ויותר חזקים עם הזמן משום החשיבות של חדשנות טכנולוגית לכוח הלאומי של מדינה. מדינות היום מתחרות זו בזו בשביל לפרוש כמה שיותר מהר תשתיות 5G ו-6G, להכניס לשימוש רכבים אוטונומיים, להפוך את המפעלים שלהם ״לחכמים״, לפתח אינטליגנציה מלאכותית ליישומים מסחריים וצבאיים, ועוד.

הן מתחרות זו בזו בשביל להשיג יתרון טכנולוגי, אך היתרון הטכנולוגי תלוי בתאגידים: הם אלו שמספקים את תשתית הענן עליה יושבים רוב החידושים הטכנולוגים הנוכחיים [מקור]. ספקי אינטרנט ושירותים פיננסים כבר תלויים בתשתית הזו, וכמוהם רובנו. עם התקדמות המהפכה התעשייתית הרביעית, ועם הכניסה של רכבים אוטונומיים ו״האינטרנט של הדברים״ (Internet of Things, IoT), התלות בתשתיות ענן תהפוך יותר משמעותית למדינה.

התאגידים גם עוסקים בביטחון לאומי, כך לפי ברמר: הם מנטרים ועונים לאיומי סייבר ועוקבים אחר קבוצות קיצוניות ברשתות חברתיות. בכך הם בעצם הופכים לחלק ממערך הביטחון הלאומי של המדינה. זה נכון שגם בעבר תאגידים היו חלק ממערך הביטחון של מדינה – לדוגמה ספקי נשק – אך גם ספקי נשק כמו לוקהיד או בואינג רק סיפקו לצבא מטוסים וטילים, הם לא יצאו להילחם בחזית. במקרה של מרחב הסייבר, התאגידים נמצאים בחזית, פעמים רבות מנהלים את המאבק ללא פיקוח או תמיכה ישירה של הממשלה.

לבסוף, לתאגידים האלו יש ריבונות על הרשתות שלהם: פייסבוק וטוויטר יכולות לחסום משתמשים, להסיר תוכן ולבצע רגולציה של השיח בתחומן. גוגל, דרך האלגוריתמים שלה, יכולה להשפיע על איזה מידע משתמשים מוצאים ואיך. יזמים, פוליטיקאים, מוסדות ממשלתיים וארגונים חברתיים, כולם תלויים יותר ויותר בגישה לאותם נכסים בבעלות התאגידים בשביל הצלחתם – נכסים שנתונים לריבונות של אותם תאגידים. לפי ברמר התאגידים כבר לקחו ריבונות מסויימת מהמדינות, והם עלולים עוד להגדיל את אותה ריבונות על חשבונן.

לכן לפי ברמר תאגידי הטכנולוגיה הגדולים הם בעצם יישויות גיאופוליטיות חדשות, שיכולות להתחרות עם מדינות על כוח בזירה הבינלאומית. במקום לראות בתאגידים בסך הכול כלי משחק של המדינות שלהן, ברמר טוען שהתאגידים הם שחקנים עצמאיים שיכולים לבחור כיצד לפעול מול המדינות.

לדעתו ניתן לחלק את התאגידים לשלוש קבוצות גדולות, לפי המניעים שלהם:

הקבוצה הראשונה היא של תאגידים גלובליסטים, המעוניינים בהמשך הזרימה החופשית של מידע וקיומן של שרשרות אספקה גלובאליות. הגלובליסטים רוצים שהגלובליזציה תמשיך כפי שהייתה, עם ארה״ב וסין עובדות יחד, לא מתחרות זו נגד זו במרחב הטכנולוגי.

הקבוצה השנייה היא התאגידים הלאומיים, תאגידים שרואים את הצלחתם בתמיכה במטרות הלאומיות של המדינות שלהם. התאגידים האלו עובדים ביחד עם הממשלות, לעיתים בבעלות הממשלות, והם דווקא משגשגים בתחרות בין מדינות – הם באמת החיילים של המדינה בתחרות הטכנולוגית.

הקבוצה השלישית היא התאגידים הטכנולוגים-אוטופיים, אלו שעוסקים בשינוי המצב האנושי ע״י טכנולוגיה. לדוגמה אילן מאסק והחלום שלו ליישב את מאדים ולהשתיל באנשים שבבים, או יזמים בתחום המטבעות הווירטואלים שמעוניינים לייצר מערכת פיננסית שאינה בשליטת המדינה [מקור]. התאגידים האלו מעוניינים להחליף את המדינה לחלוטין.

לפי ברמר מי שיקבעו את העתיד של הטכנולוגיה, ובעצם של הסדר העולמי, יהיו לא המדינות לבדן כי אם המדינות והתאגידים. ברמר כאן גם רואה שלושה תרחישים:

בתרחיש הראשון הסדר העולמי ישמור על המאפיין של גלובליזציה, עם ארה״ב וסין ממשיכות להיות קשורות זו בזו. לפי ברמר הדבר אפשרי אם התאגידים הגלובליסטים יצליחו לכפות את רצונם על הממשלות. הגלובליסטים בארה״ב ידרשו להפסיק את הניתוק בין ארה״ב וסין, טוענים שהדבר לא רק פוגע ברווחיות שלהם – ובכך פוגע בעקיפין בכלכלה האמריקנית – אלא גם פוגע בחדשנות שלהם, ועלול לשים את ארה״ב בעמדת נחיתות טכנולוגית. בסין הגלובליסטים, ושוב זה הכול לפי ד״ר ברמר, יטענו שהצמיחה שלה תלויה ביכולת שלה להפוך למוקד חדשנות – והדבר לא יהיה אפשרי אם סין תתנתק מהעולם.

בתרחיש השני הסדר העולמי יהיה זה של גלובליזציה שתקרע לאזורים שונים, עם ניתוק בין סין וארה״ב והיווצרות גושי סחר וטכנולוגיה נפרדים. בתרחיש הזה מדינות יהיו עם ידן על העליונה, והתאגידים הלאומניים הם שישגשגו בסביבה החדשה, נהנים מתמיכה ממשלתית.

בתרחיש השלישי, המדינות יהפכו פחות חשובות בסדר הגלובאלי, מוחלפות ע״י תאגידים. התרחיש הזה יקרה אם האוטופים יצליחו לצמצם את הריבונות של המדינה ואת השפעתה. היום הם עובדים על לשלוח אנשים לחלל ולהוציא את הכסף והמידע שלנו מידיהן של ממשלות. הם עובדים על עולם בו מטבעות ווירטואלים ורשתות אינטרנט מבוססות לוויין [ראו כאן] יהיו מחוץ לידיהם של פוליטיקאים ובכך יתחילו את הדעיכה של המדינה כגורם הגיאופוליטי המוביל בזירה הבינלאומית.

עד כאן לתזה של ד״ר ברמר.

מה אני חושב עליה? שהוא מעלה שתי נקודות מאוד מעניינות: החשיבות של מרחב הסייבר למדינות, והמקום של תאגידים בעולם הרב-קוטבי שלנו. אולם לצערי ד״ר ברמר מנסה לספר סיפור של מאבק בין תאגידים למדינות, כאילו תאגידים הם שיקבעו את מסלול הזירה הבינלאומית. תאגידים הם כמובן בעלי השפעה. אך במאבק הגיאופוליטי הנוכחי, הם במקרה הטוב כלי משחק – ובמקרה רע הזבובים שתקועים בין שני פילים נאבקים, סין וארה״ב.

המאבק לכוח

ד״ר ברמר מתחיל מנקודה פשוטה ומקובלת: מרחב הסייבר הפך להיות מרחב גיאופוליטי חדש, בעל חשיבות עצומה למדינות. הוא בעל חשיבות עצומה למדינות משום שהוא משפיע על הכוח שלהן.

קודם כל הוא משפיע על הכוח הכלכלי שלהן. רוב הכלכלה שלנו מבוססת או תלויה בתהליכים שמתרחשים במרחב הסייבר. אלו שרשרות האספקה שלנו שצריכות רשתות מחשב בשביל לעבוד [מקור]. אלו מערכות תקשורת שדרושות בשביל שכרטיס האשראי שלנו יעבוד. אלו הפלטפורמות שאיתן אנחנו מנהלים את השיחות שלנו, המיילים שלנו, וכמובן שירותי הענן השונים שאנו משתמשים בהם. הכלכלה שלנו תלויה בגישה למרחב הסייבר.

הפיתוח הכלכלי שלנו גם הוא מבוסס על גישה למרחב הסייבר: רכבים אוטונומיים, שרשרות ייצור חכמות, אינטליגנציה מלאכותית בענן – כל אלה צריכים את מרחב הסייבר. רוב התחרות הטכנולוגית שאנו מדברים עליה ביום-יום בין ארה״ב וסין קשורה לאפליקציות במרחב הזה.

שנית, הוא משפיע על הכוח הצבאי שלהן. מדינות מתחרות זו עם זו על היכולת לחדור ולשבש את רשתות היריב. משום שהתלות הכלכלית שלנו במרחב הסייבר היא כל-כך גדולה, מתקפת סייבר עלולה לייצר נזק משמעותי עקב שיבוש כלכלי, לדוגמה תקיפה של נמל והפסקת הפעולה בו [מקור].

בנוסף, יכולות הסייבר של מדינות מכוונות נגד מרחב הסייבר הצבאי זו של זו: דיברנו בעבר על-כך שסין מפתחת את היכולות לשבש את מערכות התקשורת והשליטה של ארה״ב [ראו כאן]. סביר שארה״ב עובדת על יכולת דומה, כמו גם צבאות אחרים בעולם. צבאות עם הזמן הופכים יותר ויותר תלויים במערכות ממוחשבות בשביל פעולתם – אם אלו מל״טים שצריכים תקשורת רציפה, חימוש חכם, או רשתות תקשורת דיגיטליות. יכולת הסייבר של מדינה לפיכך, לתקוף את היריב ולהגן מפניו, היא יכולת צבאית חשובה.

שלישית, מרחב הסייבר הפך לחלק מהמרחב האנושי שלנו. אנשים מדברים בו, משתפים פעולה בו, רבים בו. מרחב הסייבר הפך לכלי גם להעצים זהות לאומית – דרכו לדוגמה מדינות שומרות על קשר עם הפזורה שלהן – וגם כלי לחצות זהויות – התנועה הירוקה למשל, עם בני-אדם ברחבי הגלובוס עובדים יחד להגן על הפלנטה מזיהום.

אני לא חושב שמרחב הסייבר ״משטח את העולם״ – הגיאוגרפיה עדיין קיימת וחשובה, והזהות הלאומית והמקומית עדיין חשובה – אך ברור שמרחב הסייבר משחק תפקיד חשוב בפעולה שלנו כחברה. היכולת לווסת את הפעילות בו, היכולת לווסת את הגישה אליו, היא חשובה לכוח הפוליטי של ממשלות ומשטרים. יש סיבה שסין השקיעה כל-כך הרבה כסף ומשאבים בשביל לנתק את האינטרנט המקומי מהאינטרנט העולמי, ויש סיבה שמשטרים אוטוקרטים מנתקים את האינטרנט כל פעם שיש מהומות – הם הבינו את הכוח שיש לאינטרנט בתיאום של תנועות מחאה המוניות.

אז אני מסכים עם ד״ר ברמר שמרחב הסייבר הוא בעל חשיבות משמעותית, הוא בעל חשיבות גיאופוליטית – מדינה שלא מחזיקה ביכולת סייבר, הגנתית והתקפית, היא חלשה צבאית. מדינה שלא מחזיקה ביכולת הטכנולוגית להשתתף במרחב הסייבר הגלובאלי היא מפגרת כלכלית.

הבעיה היא ההשוואה בין מדינות ותאגידים טכנולוגים. ד״ר ברמר רוצה שנאמין שלתאגידים טכנולוגים ומדינות יש את אותו כוח, אותו משקל. הוא לא אומר זאת במפורש – הוא כן מתאר איך מדינות מנסות להילחם על שליטה מול תאגידים, איך יש להן את היתרון של ריבונות טריטוריאלית – אך ברור שגם בתיאור הזה המדינה והתאגידים הם שחקני שווי משקל, המתגוששים זה עם זה על כוח.

זו לא רק השוואה בעייתית למטרות ניתוח, זו פשוט השוואה לא נכונה.

שלטון התאגידים

ד״ר ברמר הוא לא הראשון לראות בתאגידים, במקרה שלו תאגידים טכנולוגיים, שחקנים שווי משקל למדינות. אין ספק שלתאגידים גדולים, ודאי תאגידים בינלאומיים ומשפיעים כמו אמזון וגוגל, יש כוח כלכלי רב ואף כוח פוליטי. הודות לתקציבים הגדולים שלהם, העסקה של עובדים, המרכזיות שלהם בכלכלה המודרנית וההשפעה שלהם על עסקים אחרים, לתאגידים גדולים יש כוח איתו הם יכולים להשפיע על התנהגות של מדינות.

אולם תאגידים הם עוד שחקן פוליטי בזירה הפנימית של מדינה. הם צריכים להתחרות על השפעה מול איגודי עובדים, פקידות ממשלתית, קבוצות צרכנים וכדומה. התאגיד אינו מחזיק כוח כלשהו שייחודי רק לו – תקציבים גדולים יכולים להיות גם לכנסיות. מספר רב של עובדים הוא מאפיין של איגודים מקצועיים. התאגיד הוא עוד שחקן בזירה הפוליטית הפנימית.

אבל חשוב מכך: תאגיד עסקי הוא גוף שמוקם למטרות רווח. הוא נתון קודם כל ולפני הכול לשיקולים כלכלים – רווח מול הפסד. המטרה של תאגיד היא פעילות עסקית, והוא מתבסס על המדינה שתספק את המסגרת המשפטית בשביל הפעילות הזו, ותגן על הנכסים שלו. אם המדינה לא מתפקדת, תאגיד לא יחליף אותה – הוא יצא מהמדינה.

הנה דוגמה אחת: ב-2021 פעילי טרור המקושרים לדאע״ש השתלטו על אזורים נרחבים בצפון-מזרח מוזמביק. טוטאל, חברת האנרגיה הצרפתית, הגיבה לשינוי במצב הביטחוני בהפסקת כל הפעילות בפרויקט הגז הטבעי באזור, פרויקט בשווי של 20 מיליארד דולר [מקור]. טוטאל לא הלכה והקימה צבא שכירי חרב כדי להילחם בג׳יהאדיסטים – היא ארזה את הדברים והלכה, כי היא תאגיד אנרגיה למטרות רווח – היא לא מתעסקת בביטחון.

לעומת התאגיד, המדינה צריכה להשיג ולשמור על כוחה, בשביל להגן על עצמה ממדינות אחרות. מדינות נאבקות זו בזו על כוח, אם כוח כלכלי ואם כוח צבאי, במטרה להבטיח את קיומן ועצמאותן. מדינה אינה כפופה לשיקולים כלכלים, אלא לשיקולים אסטרטגים – מה יגביר או ימעיט את כוחה. היא תהיה מוכנה לספוג נזק כלכלי – היא תהיה מוכנה לגרום לעצמה נזק כלכלי – אם היא תאמין שבטווח הארוך הדבר יגדיל את כוחה או יגן עליה מאיום.

מדינות הן בהכרח שחקנים גיאופוליטיים, משום שהן כפופות לשיקולים של כוח ומרחב. וזו לא בהכרח חייבת להיות מדינה גדולה כמו גרמניה או צרפת – גם לסינגפור יש גיאופוליטיקה, משום שהיא חייבת להגן על המרחב שלה מפני המדינות סביבה, מלזיה, אינדונזיה וסין.

מדינות נאבקות זו בזו על כוח והן מוכנות ליצור נזק כלכלי בשביל כוח. לדוגמה ארה״ב וסין מטילות זו על זו סנקציות ופוגעות בכלכלה שלהן בשביל להחליש את היריב. הן משקיעות מאות מיליארדי דולרים בפיתוח מערכות נשק והחזקת כוח אדם שמטרתו היחידה היא הרס היריב.

לתאגידים אין מקום בתחרות הזו. הם אינם שחקנים גיאופוליטיים – הם אולי שחקנים פוליטיים. הם יכולים להשפיע בפוליטיקה הפנימית. הם יכולים לנסות ולהשיג פטור ממכסים, או הקלות בסנקציות. כל זמן שארה״ב לא זיהתה בסין איום משמעותי, הם יכלו לדחוף ליחסי סחר נוחים להם. אך ברגע שההשקפה האסטרטגית השתנתה, שהממסד המדיני והצבאי סימנו את סין כאיום שיש להיאבק בו, התאגידים נאלצו להתיישר. התרחיש שד״ר ברמר מדבר עליו, של ״לחץ מצד הגלובליסטים״, היה אולי אפשרי לפני עשור. היום אם אמזון או פייסבוק ירימו את רגליהן האחוריות בנוגע לסכסוך עם סין סביר שהן ימצאו את עצמן ממוסגרות כאויבות של העם האמריקני. וזה לא שהן נהנות עכשיו מפופולאריות [מקור]

ניקח דוגמה, שרלוונטית לטיעון של ברמר: הלובי העסקי של ארה״ב מנסה כבר כמעט שנה ללחוץ את ממשל ביידן להסיר את המכסים של ממשל טראמפ על ייבוא מסין [מקור]. הוא מפציר בו דרך כלי התקשורת וקרוב לוודאי משלם ללוביסטים בשביל שילחצו את הפקידים, אך בזה מסתיימת ההשפעה שלו.

ד״ר ברמר מספר לנו שתאגידים טכנולוגיים יכולים לדרוש מארה״ב וסין להפסיק את המירוץ הטכנולוגי ביניהן. הוא בהחלט צודק שהם יכולים לדרוש. אך מה יקרה אם המדינות לא יקשיבו? פייסבוק תסגור את הרשת החברתית שלה? אמזון תפסיק לספק שירותי ענן? גוגל תפלוש לשנחאי?

הרי בשביל סין וארה״ב המאבק ביניהן הוא מאבק קיומי, מאבק שיכריע עבור סין אם היא תוכל לחיות ללא איום אמריקנים, ועבור ארה״ב מאבק שיקבע את עתיד ההגמוניה שלה. שיקולים של חדשנות ושיתוף פעולה זה נחמד, אך הם אינם שיקולים שמשנים את החישוב האסטרטגי.

ד״ר ברמר מנסה לצייר לנו עולם בו מדינות ותאגידים יאבקו זה מול זה על עתיד הסדר העולמי שלנו. אבל תאגידים אינם שחקנים גיאופוליטיים. הם מונעי רווח, לא כוח. הם פועלים בתוך המערכת הנתונה להם, מנסים להשפיע עליה אך לא יכולים לכפות אותה לכיוון אחר. תאגידי הטכנולוגיה אולי יכולים בהינד עפעף לחסום פוליטיקאים ולהוריד אפליקציות, אך הם אינם יכולים לשנות את המסלול של מעצמות. הם נהנו מהחופש שהגלובליזציה נתנה להם כל עוד היא הייתה. עם השינוי באופי שלה, עקב התחרות הרב-קוטבית, הם יצטרכו להתאים את עצמם.

העתיד

ברגע שאנחנו מבינים שתאגידי טכנולוגיה אינם שחקנים שווים למדינות, שהם אינם יכולים לכפות את רצונם ולשנות את האסטרטגיה הלאומית שלהם מהיסוד, מה כן צפוי להיות העתיד שלהם ושל היחסים ביניהם למדינות שלהם?

ראשית, הם יצטרכו להתאים את עצמם למרחב הסייבר המתפצל בין ארה״ב וסין. סביר שחלק מהתאגידים יבחרו לפצל את עצמם, עם חברה אחת פועלת במרחב האמריקני, וחברה אחרת במרחב הסיני. הדבר יצור כפילות שתהיה לא יעילה, אך תאפשר להם לפעול בשני המרחבים.

שנית, חלק מהתאגידים ירכבו על הלאומנות הכלכלית החדשה, הופכים את עצמם לחיילים בתחרות הטכנולוגית של המדינה שלהם. אינטל לדוגמה אומרת באופן ברור שהממשל האמריקני צריך לתמוך בה בשביל להקים מפעלי שבבים בארה״ב [מקור]. תאגידים בתחום הסייבר כנראה יהפכו לחלק מקומפלקס צבאי-תעשייתי חדש [מקור].

שלישית, היחידים שכנראה לא יושפעו מדי מהתחרות הגלובאלית הם האוטופים, אלו שגם ככה מנסים לבדוק את הגבולות של ריבונות המדינה. הם כמובן נמצאים בסיכון מכך שהמדינה תחליט לעצור את הבדיקה הזו: ממשלות שוקלות לאסור שימוש במטבעות ווירטואליים, והן לא ימהרו למסור את השליטה שלהן במידע או בפיננסים. אולם המאבק הזה לא נוגע לתחום הגיאופוליטי – לא כרגע לפחות.

סיכום

תאגידים טכנולוגים, תאגידים בכלל, הם שחקנים כלכלים ופוליטיים משמעותיים. הם יכולים להשפיע במידת מה על מדיניות, אך הם אינם יכולים לשנות בצורה משמעותית את החישוב האסטרטגי של מדינה. סימנו כבר ב-2020 שהעולם שלנו מתקדם למערכת רב-קוטבית. תאגידים לא יוכלו לשנות את המגמה הזו. הברירה היחידה שנותרה להם היא איך להתאים את עצמם אליה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 88: משברי האנרגיה

תקציר

  1. אנחנו במשבר אנרגיה. המחיר של גז טבעי, של גז טבעי נוזלי (הגז שמשונע בספינות), של נפט, של פחם קפץ. בסין, בדרום מזרח אסיה, באירופה, מדינות מתקשות לספק את החשמל.
  2. הגורם הישיר לקפיצת המחירים היא תחרות בין מזרח אסיה ואירופה לאספקה. כל אחד מהאזורים עושה זאת מסיבות אחרות:
    1. במזרח אסיה ממלאים מאגרים לקראת החורף, חוששים שהחורף הנוכחי יהיה קשה כמו החורף של סוף 2020.
    2. סין במיוחד ממלאת מאגרים אחרי שמלאי הפחם במדינה ירד לרמה נמוכה מדי. סין סובלת בחודשים האחרונים מהפסקות חשמל תכופות הפוגעות בייצור ובחיי האזרחים בה. משבר החשמל נגרם עקב רגולוציה לא טובה של הממשלה הסינית, וכעת סין מנסה לתקן את הנזקים שהרגולציה יצרה.
    3. אירופה צריכה למלא את המאגרים שלה לקראת החורף, לאחר שהגיעו לשפל היסטורי של עשור. משום שרוסיה צמצמה את ייצוא הגז דרך צינורות, האירופים חייבים לפנות לשוק הגז הטבעי הנוזלי בשביל ייבוא – שוק בו הם מתחרים ישירות מול מזרח אסיה.
  3. תעשיית האנרגיה אינה יכולה לענות לקפיצה המהירה בביקוש, משום שייצור גז ונפט ירד עקב הקורונה, ואין מספיק יכולת ייצוא של גט״ן.
  4. המצב הזה לא צפוי להשתפר: עם המעבר לכלכלה החדשה של אנרגיה מתחדשת, פחות השקעה הולכת לכלכלה הישנה של דלקים מאובנים. האספקה של דלקים אלה תקטן, בו בזמן שהתלות בהם במצבי קיצון תגדל – עקב התלות הגדולה יותר באנרגיה מתחדשת.
  5. זה אינו משבר האנרגיה האחרון הצפוי לעולם, וזו הזדמנות אסטרטגית לישראל לקדם את צינור ה-EastMed עם אירופה.

להורדת הפרק – קישור.

בואו ונתחיל מלקרוא לילד בשמו: אנחנו במשבר אנרגיה. 

למי שפחות מכיר מה קורה בדיוק בשוק האנרגיה כרגע, המחיר של גז טבעי, של גז טבעי נוזלי (הגז שמשונע בספינות), של נפט, של פחם – בקיצור, של כל דלק שבני-אדם יכולים לשרוף בשביל כוח – קפץ. באירופה מחיר הגז שבר שיא של כל זמנים [מקור]. בפקיסטן ובנגלדש תחנות כוח עברו מגז טבעי לנפט משום שזה זול יותר, כרגע לפחות – מחיר הנפט כבר חצה את ה-80$ לחבית, ויכול להיות שיגיע אף ל-100$ [מקור].

מקור נתונים: FRED

זה לא משבר אנרגיה סגנון ״נגמר לנו הגז או הנפט״, אך זה בהחלט משבר אנרגיה: בסין, בדרום מזרח אסיה, באירופה, מדינות מתקשות לספק את החשמל  [מקור]. בסינגפור שתי חברות לאספקת חשמל כבר הודיעו שהן יוצאות מהשוק עקב מחירי האנרגיה הגבוהים, וממליצות ללקוחות למצוא ספקים אחרים בהקדם [מקור].

איך הגענו למשבר הזה? והאם הוא מספר לנו משהו על המגמה ארוכת הטווח של שוק האנרגיה? התרגלנו למחירי אנרגיה נמוכים מאז בערך 2016. המחיר של נפט בין 2016 ל-2020 לא עבר את ה-75 דולר לחבית [מקור]. המחיר של גז טבעי באיחוד האירופי נשאר יציב שנים [מקור]. האם העתיד עכשיו הוא חבית ב-100$? מרכזים תעשייתיים שלא מצליחים לשמור על האורות דלוקים?

לא.

כמו שאמרתי, זה אינו משבר אנרגיה בו נגמרה לנו האנרגיה – שדות הנפט של רוסיה וערב הסעודית עדיין מלאים, גז טבעי יש שפע. המשבר הזה, כמו משברים אחרים בשרשרת האספקה שלנו, נובע מחוסר סנכרון בין היצע לביקוש, ומשיבושים שגרמה הקורונה אך לא רק. המשבר הזה יעבור, כנראה ברבעון הראשון של 2022 עם סוף החורף.

מצד שני, בניתוח היום נראה שבזמן שהמגמה ארוכת הטווח היא מחירי אנרגיה נמוכים, בין השאר משום המעבר לאנרגיות מתחדשות, אירועים כאלה – שפתאום מחיר הגז או הנפט קופצים – ימשיכו להופיע. אנחנו נמצאים במעבר של משק האנרגיה הגלובאלי מדלקים מאובנים לאנרגיות מתחדשות. בזמן המעבר הזה, התלות שלנו בדלקים מאובנים בו זמנית תהיה קטנה יותר, וחשופה יותר להפרעות. למה? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

בעיות רגולציה

בשביל להבין איך נוצר משבר האנרגיה הנוכחי אנחנו צריכים להתחיל משאלה פשוטה: למה המחירים קפצו? מה הגורם הישיר לקפיצת המחירים?

התשובה היא פשוטה: האיחוד האירופי ומזרח אסיה מתחרים שניהם על דלקים. שני האזורים מחפשים למלא את המאגרים שלהם, ולכן הם מתחרים אחד מול השני על כל מה שאפשר להדליק: גז, נפט, פחם. התחרות שלהם מניעה את עליית המחיר.

אולם מה שונה השנה משנים קודמות? הרי זה לא שהשנה בסין התחילו להפעיל תנורים על גז. הביקוש של שני האזורים לאנרגיה קיים שנים, עשורים אפילו – במה שונה 2021 משנים קודמות?

כאן אנחנו כבר נכנסים לעניין של קצב השינוי בביקוש, והיכולת של יצרני האנרגיה השונים לענות לביקוש.

נתחיל בסין: בקיץ 2021 התחילו להופיע דיווחים על הפסקות חשמל בדרום המדינה. עם הזמן הדיווחים התרבו והתרחבו, וכיום רוב המחוזות בסין נאלצים לבצע הקצבה של צריכת החשמל אצלם [מקור]. וכשאני אומר הקצבה אני מתכוון הקצבה: מפעלים לא יכולים לייצר באופן רציף, אנשים צריכים לשבת בדירות ללא חשמל.

דוגמה להפסקת חשמל בסין, שהותירה כביש מהיר בחושך.

מה הגורם למשבר החשמל בסין? יכול להיות ששמעתם שהגורם לבעיות החשמל הוא ״מחסור בפחם״ במדינה [מקור]. יכול להיות ששמעתם שהגורם לבעית החשמל הוא ניסיון של הפקידים בסין לעמוד ביעדי הפליטה שהממשל המרכזי נתן להם [מקור]. הם מודאגים מזיהום, ולכן הורידו את השאלטר על מפעלים. אני ראיתי אפילו מישהו שטוען שכל השבתות החשמל הן בכלל מעשה מכוון, ניסיון של סין לפגוע במערב. 

הטיעון הזה כמובן לא נכון – סין תלויה בייצור שלה לעולם. וכמוהו כנראה גם לא נכון הטיעון בדבר מחסור בפחם או הניסיון לעמוד ביעדי פליטה.

נראה שמה שבאמת גורם למשבר האנרגיה בסין היא רגולציה לא טובה [מקור]. אסביר:

מיד אחרי הסגר הראשון של 2020, הכלכלה חזרה לפעילות, עם פעילות מוגברת בתעשייה הכבדה ובבנייה. הביקוש לחשמל עלה, וכמוהו גם הביקוש לפחם המשמש לייצור פלדה וחומרי בנייה [מקור]. בשוק חופשי עליות כאלה היו גורמות לעלייה במחיר החשמל. אבל בסין שוק החשמל אינו חופשי, אלא מפוקח. ולמרות עלייה בביקושים לחשמל ובמחיר הפחם, הרגולטורים הסינים לא הרשו למחיר החשמל לעלות, חוששים שהדבר יביא לאינפלציה שתפגע בצרכנים וביצרנים. אז תחנות הכוח היו צריכות לספוג את עליית המחיר בפחם.

כשהמחירים הגיעו לנקודה שכבר לא השתלם לתחנות הכוח לייצר, הן פשוט הפסיקו. הן כמובן לא הודיעו שהן מפסיקות כי המחיר יקר – זה יסבך אותם עם הרגולטורים. במקום הן הודיעו שיש להן תקלות טכניות, או מפני שהן לא הצליחו לקנות מספיק פחם כדי לשמור על פעילות רציפה [מקור]. הדבר הוביל באמת לירידה בכמות הפחם שמחזיקות תחנות כוח בסין, אך הירידה הזו לא נובעת ״ממחסור בפחם״. פחם יש וזמין – התחנות הן שהחליטו לא לקנות, יוצרות מצב בו הן לא יכולות לעבוד רציף וכך מצמצמות את ההפסדים שהרגולציה גרמה להן.

מאגרי הפחם בתחנות כוח מרכזיות בסין. מקור נתונים: Foreign Policy

לקראת הקיץ המצב כבר הפך בלתי נסבל: עוד ועוד תחנות הפסיקו לעבוד, ומקורות חשמל חלופיים כמו חשמל מסכרים הניבו פחות כוח עקב בצורות. 

עכשיו עם משברים שמשפיעים על הייצור במדינה הפקידים סוף-סוף מבינים את הרגולציה העקומה שלהם, ומנסים לתקן: מספר מחוזות כבר הודיעו שיאפשרו עלייה במחירי החשמל [מקור]. בייג׳ין מנסה לקנות פחם, כמו גם גז ונפט, בשביל להגדיל מחדש את המאגרים בתחנות הכוח [מקור]. עם החורף מתקרב במהירות יש גם חשש בסין, כמו גם במדינות נוספות במזרח אסיה, שהחורף יהיה קשה כמו זה של סוף 2020-2021, אז הטמפרטורות צנחו בחדות ומחירי האנרגיה קפצו [מקור]. מדינות מזרח אסיה ממלאות עכשיו מאגרים בשביל להבטיח שיהיה להן מספיק דלק לחורף, לא משנה כמה יהיה קשה.

והמרדף הזה אחר דלקים בדיוק פוגש את האירופים, שגם הם מחפשים למלא את המאגרים המדוללים שלהם.

קיץ חם מדי

גם באירופה יש לנו בעיות של רגולציה לא טובה: האיחוד האירופי מאז סביבות 2010 בנה את שוק האנרגיה שלו כך שיוכל להגיב למחסור פתאומי בגז, ודחף את השוק לעבור לאנרגיה מתחדשת [מקור]. בשביל להתמודד עם מחסור פתאומי בגז האיחוד חיבר את כל צנרת הגז של היבשת למערכת אחת, כך שגז יוכל לזרום במהירות ממדינה למדינה [מקור]. הוא גם הגדיל את היכולת שלו לייבא גז טבעי נוזלי, ועודד את שוק הגז להתבסס על חוזים קצרי טווח, במקום ארוכים [מקור]. כך האיחוד האירופי השיג גמישות רבה במחיר ובאספקה.

משבר הגז האחרון של אירופה ב-2009, אז נותקה מגז באמצע החורף.

הבעיה שגמישות לא עוזרת כשמחיר הגז קופץ במהירות ויש מחסור בחשמל. ברגע שזה קורה, צרכנים לא מוגנים ע״י חוזים ארוכים טווח – הם חייבים לספוג את הקפיצה במחיר. זה גם לא עוזר שיש לך מתקני גז טבעי נוזלי כשהמחיר של גז טבעי נוזלי גם הוא קופץ [מקור]. 

וזה במיוחד לא עוזר כשאתה נמצא בעדיפות נמוכה יותר לאספקה – היסטורית מזרח אסיה רגילה לשלם יותר על נפט וגז טבעי נוזלי מאשר האיחוד האירופי [מקור]. רוב הגידול בצריכה של גט״ן בשנים האחרונות היה בסין, מה שאומר שרוב היצרנים מכוונים לאספקה למזרח אסיה קודם ולאירופה אחרונה [ראו כאן]. ב-2020 זה היה טוב לאירופים: אף אחד במזרח אסיה לא רצה גז טבעי, ואירופה קלטה אותו במחיר כמעט אפסי. כעת כשהמחיר קפץ, אירופה חייבת להתחרות עם מזרח אסיה על אספקה.

המצב גם לא משתפר כשהביקוש לגז רק גדל כשאנרגיות מתחדשות מפסיקות לייצר חשמל [מקור]. הבעיה של אנרגיות מתחדשות, של הדומיננטיות שבהן – רוח ואנרגיה סולארית – שהן לא עובדות 24/7. באנרגיה סולארית זה די ברור – השמש לא זורחת כל הזמן. אך גם באנרגית רוח – רוח יכולה להפסיק לנשוב לתקופות ממושכות. 

תיאורטית בעתיד לרשת החשמל יהיו סוללות או דרכים אחרות לאחסן אנרגיה מהשמש והרוח בשביל להבטיח אספקה רציפה. עד שזה יקרה רשתות שמתבססות על אנרגיה מתחדשת אמורות להחזיק גם תחנות כוח רגילות, שמונעות ע״י גז או פחם או נפט, בשביל להבטיח אספקה רציפה. תחנות כאלה גם משמשות במקרה והביקוש לפתע עולה על מה שהתחנות המתחדשות יכולות לספק.

מה שקרה באירופה בחודשים אוגוסט-ספטמבר היה ביקוש גבוה לאנרגיה בגלל הקיץ החם [מקור], ביחד עם ירידה בתפוקה של אנרגיה סולארית ואנרגית רוח. ספקי חשמל נאלצו להפעיל תחנות כוח רגילות, מה שהגדיל את הביקוש לגז – ביקוש שהוא בדרך כלל מתון בחודשי הקיץ. 

בדרך כלל בחודשי הקיץ אירופה מחדשת את המאגרים שלה לקראת החורף. השנה, בגלל הקיץ החם יחסית, מאגרי הגז הגיעו לשפל היסטורי של עשור [מקור]. בנוסף, גזפרום צמצמה את ייצוא הגז לאירופה ממש בסוף ספטמבר, יוצרת פחד בקרב צרכנים אירופים שלא יהיה להם מספיק גז לקראת החורף הקרוב.

אספקת גז מרוסיה לאיחוד האירופי. שימו לב לירידה החדה בייצוא לקראת סוף ספטמבר, בדיוק לפני תחילת החורף (הראשון באוקטובר)

כל הגורמים האלה יחד דוחפים את אירופה לחפש גז טבעי בדיוק כשהסינים ומזרח אסיה מחפשים אותו.ברגע שהמחיר של גז טבעי הפך גבוה מספיק, תחנות כוח התחילו לעבור לנפט ופחם, מה שהקפיץ גם את המחיר שלהם. תחנות כוח בבנגלדש, בפקיסטן, אפילו באירופה, התחילו לשרוף נפט ופחם בשביל לייצר חשמל [מקור]. הביקוש לפחם הפך כל-כך משמעותי שאפילו המחיר של ספינות שינוע עלה, עם מדינות מחפשות איך להביא את הפחם שדרוש להן, אם בכלל יש איפה למצוא אותו [מקור].

עד כאן לצד הביקוש. איפה ההיצע? 

אז מזרח אסיה ואירופה, כל אחת מהסיבות שלה, רוצות מלא דלק לקראת החורף. למה יצרנים בארה״ב, בערב הסעודית, ברוסיה, לא מגדילים את התפוקה ועונים לביקוש? טוב, בין השאר מפני שהם עדיין זוכרים את הקורונה.

היצע חסר

בתחילת 2020 מחירי האנרגיה של העולם קרסו – מדינות נכנסו לסגר, הביקוש לנפט וגז הצטמק, ורוסיה וסעודיה ניהלו באפריל מלחמת מחירים שהביאה לראשונה בהיסטוריה את מחיר הנפט לתחום השלילי. אז בתחילת 2020 אמרנו שהמטרה של פוטין במלחמת המחירים היא לדלל את שוק היצרנים [ראו כאן] – יצרנים שתלויים במחיר גבוה לחבית, או שאין להם את אורך הנשימה המספיק לעבור את המשבר, יפשטו את הרגל, ויותירו את היצרנים הזולים יותר – כמו רוסיה – עם נתח שוק גדול.

מה שקורה ב-2021 הוא התממשות החזון הרוסי: שוק האנרגיה ראה יצרנים, במיוחד יצרני פצלים בארה״ב, פושטים את הרגל [מקור]. חברות אנרגיה צמצמו או הפסיקו השקעה ופיתוח של שדות חדשים [מקור]. אופ״ק חתך את ייצור הנפט ב-2020 והוא מתכוון להחזיר את התפוקה באיטיות מספקת בשביל לשמור על מחירים גבוהים [מקור]. רוסיה עכשיו נמצאת בעמדה ליהנות משוק עם מחירי אנרגיה גבוהים, ועם התפוקה שלה כמעט זהה לתפוקה שלפני משבר הקורונה.

אולם ההישג הכי חשוב של הרוסים הוא כנראה שחברות פצלי הנפט של ארה״ב הפכו יותר… ממושמעות.לפני משבר הקורונה מחיר חבית של 80$ היה מביא את יצרני הפצלים האמריקנים לקדוח בארות כמו משוגעים. יצרני הפצלים היו הסיבה שבמשך חצי עשור מחירי האנרגיה היו נמוכים: בכל פעם שמחיר הנפט עלה, הם היו קודחים בארות חדשות ומורידים אותו [מקור]. הם גם היו מייצרים גז טבעי כתוצר לוואי של קידוח הנפט, מה שהבטיח מחירי גז נמוכים [מקור].

כעת המצב שונה. אחרי השנה הקשה של 2020 חברות פצלים מעדיפות לקחת את הרווחים ממחירי אנרגיה גבוהים ולשפר את המצב הפיננסי שלהן או לשלם דיווידנדים למשקיעים [מקור]. הן ממשיכות לקדוח ולהפעיל בארות, אך בקצב נמוך הרבה יותר מלפני המשבר. רוב ההשקעה שהן מתכננות ב-2022 מכוונת לשימור התפוקה הקיימת [מקור].

כמו חברות הפצלים גם ענקי האנרגיה כמו שברון ואקסון לא ממהרים להשקיע מחדש בשדות נפט או גז [מקור].

חוץ ממחסור בתפוקה, יש גם מחסור ביכולת שינוע: במהלך 2014-2016 מחירי הגז קרסו, והשקעות בפיתוח התשתית להובלה של גז טבעי נוזלי נעצרה [מקור]. כמובן בו בזמן שהמחיר קרס, הצריכה רק גדלה. הגידול בצריכת הגז מאז 2016 עודדה השקעה חדשה בתשתיות שינוע, במיוחד מתקני הנזלה, אולם עכשיו ב-2021 אנחנו תקועים עם המחסור בהשקעה בתשתיות של 2016. לוקח בערך 5 שנים להקים מתקן הנזלה [מקור]. כאשר אירופה ומזרח אסיה הגדילו את הביקוש שלהם באוגוסט-ספטמבר, יצרני גז כבר עבדו בכמעט מקסימום היכולת שלהם [מקור].

יכולת נוספת לשינוע גז טבעי נוזלי אמורה להתחיל לפעול בשנים הקרובות, במיוחד בארה״ב [מקור]. הגידול ביכולת הייצוא אמורה להיות גדולה יותר מהביקוש העתידי בחמש השנים הקרובות, מה שאומר שמחיר הגז שוב ירד [מקור]. אולם אז יחזור על עצמו התהליך שאנו רואים היום: ירידה במחיר הגז תביא לירידה בהשקעות בתשתית אך עלייה בביקוש, עד לנקודה בה עלייה חדה בביקוש תגרום לעלייה חדה במחיר. במילים אחרות, המשבר הזה יחלוף, אך זה אינו משבר האנרגיה האחרון שלנו.

הדלת קטנה מדי

כשעבדתי על הניתוח הנוכחי כל הזמן חזרה בראשי אמירה של נאסים טאלב, האיש שנתן לנו את המונח ברבור שחור: אם אתה רוצה לדעת את הסיכויים להימחצות המונית, אל תסתכל בגודל האולם, אלא ברוחב דלת היציאה. משבר האנרגיה הנוכחי לא קשור לכמות האנרגיה שיש בעולם, אלא לרוחב הדלת שאירופה ואסיה צריכות לעבור בה. הדלת צרה מדי, אז המחיר קופץ.

העניין שהדלת לא הולכת להתרחב. תחשבו על זה: משק האנרגיה העולמי עובר לאנרגיות מתחדשות. אנחנו הולכים לראות יותר אנרגיה סולארית, יותר אנרגית רוח, אולי גם יותר אנרגיה גרעינית. הבעיה שגם כאשר נגיע ל-2050 וכולנו ניסע במכוניות חשמליות ונטען את הטלפון מלוח סולרי על הגג, עדיין נהיה תלויים בפחם ונפט וגז טבעי – אם בשביל תחנות הכוח שישמשו גיבוי לאנרגיה מתחדשת, אם כחומר גלם בתעשייה, אם פשוט מפני שהעולם המתפתח ימשיך להשתמש בדלקים מאובנים [מקור].

אולם ההשקעה בדלקים מאובנים תקטן, משום שיצרניות האנרגיה יעברו לאנרגיות מתחדשות. תהיה פחות אספקה של דלקים מאובנים, מה שאומר שברגע שתהיה קפיצה בביקוש – לא יהיה מאיפה להביא אותו מהיר מספיק.

ולא צריך להמתין ל-2050: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, ובתקופת מעבר הזו יותר השקעות הולכות לכלכלה החדשה – של אנרגיה מתחדשת, סוללות, רכבים חשמליים – ופחות לכלכלה הישנה – זו של נפט, גז, ומנועי בעירה פנימית [מקור]. הבעיה שבתקופת המעבר הכלכלה החדשה תשב על הכלכלה הישנה: אנחנו נשתמש בגז טבעי לתחנות כוח שיגבו לוחות סולאריים. אנחנו נצטרך נפט ופחם בשביל לכרות את הברזל ולייצר את הפלדה לטורבינות רוח.

ואנחנו נצטרך עוד משאבים: הגידול ברכבים חשמליים יביא לגידול בביקוש לנחושת, ליתיום וקובלט [מקור]. גידול בלוחות סולאריים יביא לגידול בביקוש ליסודות נדירים [מקור]. נצטרך להקים עוד תחנות כוח, ולמתוח עוד קווי מתח בשביל לספק את הביקוש לאנרגיה – כל אלה דורשים כרייה והפקה של חומרי גלם. הכלכלה החדשה לא תהיה פטורה מטלטלות במחיר של סחורות – הן פשוט יהיו סחורות אחרות.

אבל נחזור לעניין המעבר: במעבר בין הכלכלה הישנה לכלכלה החדשה עדיין דרושה השקעה בדלקים מאובנים. הבעיה שמפני שהתחום לא צפוי לצמוח בטווח הארוך, ומפני שיש יותר ויותר דגש על ״השקעה ירוקה״ בקרב גופים פיננסים, יש פחות ופחות השקעה בו. הירידה במחיר של ארגיה מתחדשת גם היא תורמת לצמצום ההשקעה בתחנות כוח על בסיס דלקים [מקור].

אולם עדיין צריכים את התחנות האלו, עדיין צריכים דלקים מאובנים. אז מה שקורה הוא שהדלת הופכת להיות יותר צרה: הביקוש לחשמל ממשיך לגדול במדינות, בטח עם הדחיפה לרכבים חשמליים. רשת החשמל עוברת לאנרגיה מתחדשת, אך תלויה למקרי קיצון בדלקים מאובנים. רוב הזמן המערכת תעבוד. עד שהיא לא. ואז כולנו נהייה תלויים בתחנות כוח מזהמות, שיתחרו זו עם זו על היצע מוגבל של דלקים מאובנים. כולנו ננסה לעבור בדלת בו זמנית.

מה המשמעות של כל זה? ראשית שמשבר האנרגיה הנוכחי הוא לא משבר האנרגיה האחרון, וסביר שימשיכו להיות קפיצות במחירי האנרגיה בתקופות מעבר – לפני הקיץ ולפני החורף. מדינות יכולות לצמצם את הקפיצות האלה ע״י השקעה במאגרים אסטרטגים, בפיתוח שדות והקמת עוד תחנות כוח מזהמות שישמשו כגיבוי. יש רק שתי בעיות: א׳ זה מאוד לא פופולארי, בטח באירופה, להקים תחנות כוח על בסיס פחם או גז, ובטח שלא להשקיע בדלקים מאובנים; ב׳ זה עולה המון, וזו לא השקעה שצריך רוב הזמן. רוב הזמן יש אנרגיה מהשמש, והרוח, ומחירי הגז הם נמוכים. למה להשקיע בתחנת פחם חדשה אם היא לא תעבוד, רוב הזמן?

אם ננסה לחשוב על המשמעות של המגמה הזו להשקעות, הרי שהיציאה של הון מחברות ״מזהמות״ לחברות ירוקות יכולה ליצור הערכת חסר של המניות של אותן חברות, שיקפצו ברגע של משבר אנרגטי. זו אינה המלצה להשקעה, ובטח שאני לא ממליץ לנסות ולתזמן השקעה בשוק – אך יכול להיות שחברות אנרגיה הן תוספת טובה לתיק סולידי שרוצים טיפה להקפיץ את התשואה שלו בתקופות כאלה.

שנית, הבעיה של המעבר לאנרגיה מתחדשת הוא אחסון האנרגיה. זו אינה בעיה חדשה, אך עם רשת החשמל שלנו עוברת יותר ויותר לאנרגיה מתחדשת כן עולה הצורך בפתרונות אחסון [מקור]. אם אתם מחפשים את חזית ההשקעה החדשה באנרגיה ירוקה – חפשו חברות שעוסקות בפיתוח סוללות או אמצעי אחסון אחרים.

שלישית, הקפיצות האלו באנרגיה יכולות לעזור לישראל לקדם את צינור ה-EastMed וסוף סוף להשיג את התקציב הדרוש לפרויקט המורכב הזה.

מן הים התיכון

נתחיל מהברור מאליו ונתקדם ממנו: ישראל לא יכולה להחליף את רוסיה כספק האנרגיה הראשי של היבשת. היא כן יכולה לעזור להוריד את ההשפעה של רוסיה, אך לא לבדה. היא גם יכולה לעזור למשק האנרגיה האירופי לספוג קפיצות מחיר בגז טבעי נוזלי, אך שוב לא לבדה.

הבעיה של האיחוד האירופי שבזמן שהוא שיפר את הצנרת בתוך היבשת, הוא לא שיפר את הצנרת מחוץ ליבשת. רוב הגז שזורם בצינורות של האיחוד מגיע מרוסיה או נורבגיה [מקור]. שיבוש באספקה מאחת מהן מקפיץ את מחיר הגז ביבשת. רוב הזמן השיבוש בצנרת אמור להתאזן עם ייבוא של גט״ן, שיהפוך זול יותר מהגז בצינורות. אולם מה קורה כשיש גם שיבוש באספקה בצנרת וגם קפיצה במחיר לגט״ן? אירופה צריכה לשלם מחיר גבוה ב-400% על גז טבעי. 

האיחוד האירופי צריך להקים עוד צינורות גז שיחברו אותו לספקים השונים באזור. כיום ישנם מספר מצומצם של צינורות לים הכספי דרך הקווקז, ללוב ולאלג׳יריה. אולם המקורות האלה, ביחד עם גז ממזרח הים התיכון, יכולים להתחרות יחד במחירי הגז הרוסי.

הצעד החכם בשביל ממשלת ישראל בתקופה הזו היא להקים לובי אזורי, בשיתוף עם ארה״ב אם אפשר, שילחץ על אירופה לקדם תוכניות לצנרת גז חדשה. צינור ה-EastMed צריך להיות אחד מהם, ביחד עם צינורות חדשים לקווקז, ללוב ולאלג׳יריה. אפשר גם להציע חוזה ארוך טווח לייבוא גט״ן ממצרים, בתנאי שהאיחוד ישתתף בהקמת הצינורות שיחברו את ישראל וקפריסין למתקני ההנזלה המצריים. 

מה ישראל תרוויח מצעד כזה? קודם כל שוק ייצוא יציב ל-30 השנים הבאות. האיחוד האירופי ימשיך להיות מרכז ייצור תעשייתי, גם אם חשיבותו תקטן. ישראל גם תרוויח מקור יציב של מטבע זר, שישמור על יציבות השקל ועל היציבות הכלכלית שלנו. בנוסף נחזק את הקשרים האסטרטגים שלנו עם האיחוד האירופי בכלל ועם מזרח אירופה בפרט. אנחנו נהפוך להיות חלק מהביטחון האנרגטי של היבשת, זוכים להשפעה חדשה על מדינות האיחוד. השאלה היא אם מדינת ישראל תדע לנצל את המשבר הנוכחי כדי לקדם את הצינור.

סיכום

משבר האנרגיה הנוכחי יחלוף, אך הוא לא יהיה האחרון. המעבר לכלכלה של אנרגיה מתחדשת משמעותו שבדרך אנחנו נהייה יותר ויותר תלויים בדלקים מאובנים, שיהיו באספקה יותר ויותר נמוכה. לא מפני שהם יגמרו – פשוט מפני שרבים לא יראו טעם להשקיע בהם. ישראל יכולה לנצל את המצב הזה בשביל לקדם, ביחד עם האיחוד האירופי, יוזמה להקמת עוד צנרת גז לאיחוד. צנרת כזו תאפשר לאיחוד לעבור בצורה טובה יותר את תקופת המעבר, ותתרום כלכלית ואסטרטגית למדינת ישראל. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 87: סיכום רבעון שלישי 2021

תקציר

  1. הקורונה עדיין איתנו, אך מדיניות לא אחידה בעולם יצרה שלושה אזורים גלובאלים:
    1. האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה.
    2. האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. האזור הזה מנסה ללא הרבה הצלחה להשתלט על התפרצויות של קורונה, פוגע בכלכלה שלו בדרך.
    3. האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. ההערכות הן שרק ב-2024 מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה.
  2. אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022.
  3. לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה.
  4. והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020, לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. 
  5. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן. יש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:
    1. היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה.
    2. היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה.
    3. היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה – הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן, טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.
    4. תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים.
  6. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי:
    1. ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה. בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית.
    2. אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

להורדת הפרק – קישור.

סיימנו את הרבעון השלישי של 2021 לפני שבועיים – ואיזה רבעון זה היה!

התחלנו אותו עם ״משבר הומניטרי״ בלבנון שבבחינה מעמיקה יותר התגלה כמשבר מוניטרי [ראו כאן]. 

המשכנו עם סין יוצאת נגד חברות הטכנולוגיה הגדולות שלה [ראו כאן], ועם ארה״ב יוצאת מאפגניסטן [ראו כאן].

סיימנו אותו עם קשיים במגזר הנדל״ן הסיני [ראו כאן], ועם שותפות ביטחונית חדשה בין ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה [ראו כאן]. בנוסף גרמניה יצאה להצביע על קואליצית שלטון חדשה [ראו כאן] וראש ממשלת יפן סוגה התפטר והוחלף בשר החוץ לשעבר, פומיו קישידה (Fumio Kishida) [מקור].

בסקירה הזו של הרבעון נעמוד על האירועים החשובים מבחינה כלכלית ובריאותית – וירוס הקורונה עדיין אתנו, גם אם אנו פחות מרגישים בנוכחותו – כמו גם מבחינה גיאופוליטית. בסקירה היום גם אחלוק אתכם באילו קריטריונים אני משתמש בשביל להבחין בין אירוע חשוב ומשמעותי, ובין אירוע שהוא בעיקרו – פשוט רעש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

מדלתא עד אומגה

וירוס הקורונה התפרץ לחיינו בינואר 2020 ומאז הוא מסרב לעזוב. לשמחתנו, הפיתוח של חיסונים וערכות בדיקה מהירות מאפשר לנו לנהל כיום חיים כמעט שגרתיים בצל הקורונה. העולם התחלק לשלושה אזורים:

האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה. בארה״ב, בישראל ובאירופה אחוז המחוסנים עומד על מעל 70%, ועל אף התפרצויות של נגיף הדלתא המדינות השונות לא הכריזו על סגרים חדשים [מקור].

חשוב לציין לטובה את האיחוד האירופי, שהתחיל בדשדוש את קמפיין החיסונים שלו בתחילת 2021, אך הצליח להאיץ את הקצב [מקור]. הערכתי בתחילת 2021 שרק ברבעון הרביעי האיחוד יצליח לחזור לשגרה [ראו כאן], והנה הוא הקדים את הציפיות והגיע כבר ברבעון השלישי לשגרה. יחד איתו בארה״ב ובישראל יש שגרה כמעט מלאה.

האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. מדינות כמו וויטנאם [מקור], סין [מקור] ויפן [מקור] מנסות להשתלט על התפרצויות חדשות באמצעות סגרים מהירים והגבלות על פעילות כלכלית וחברתית. יש שתי בעיות עם האסטרטגיה הזו:

ראשית, הנגיף הפך הרבה יותר מדבק, הודות לוריאנט הדלתא שלו. אם פעם מדינות היו יכולות לחזור לשגרה לאחר זמן קצר של סגר, היום הן לא רואות את הסוף. דוגמה קיצונית לכישלון המודל היא סידני אוסטרליה, שסיימה השבוע סגר של מעל שלושה חודשים [מקור]. הניסיון להדביר לחלוטין את נגיף הקורונה פשוט לא עובד.

שנית, יש מחיר כלכלי משמעותי שהסגרים האלו גורמים למדינות. בסין הסגרים בדרום המדינה משבשים את שרשרות האספקה בה, ויוצרים עוד מקור לחץ עליהן, בנוסף לאינפלציה במחירי השינוע הימי ובחומרי הגלם. כך גם בוויטנאם [מקור]. ביפן הסגרים פוגעים בצריכה הפרטית [מקור].

האזור השני, ״האזור של 0 קורונה״ נקרא לו, יצטרך להתחיל וללמוד איך לחיות עם הקורונה, אם הוא רוצה לחזור לשגרה. המדינות השונות באזור יצטרכו לתת דגש על קמפיין ההתחסנות שלהן, ביחד עם מערך טוב יותר של בדיקות. ביפן אחוז המחוסנים במנה ראשונה לפחות עומד על 74%, ובוויטנאם על 39% [מקור].

האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. מדינות עולם שלישי, במיוחד באפריקה שמתחת לסהרה, עדיין לא הגיעו לחסינות עדר ע״י מבצע חיסונים רחב. חלק מהבעיה היא שהאוכלוסייה במדינות האלו נמצאת בעיקר באזורים כפריים, מה שמקשה על מבצע חיסונים רחב היקף. חלק אחר של הבעיה שלמדינות האלו אין מספיק חיסונים בשביל האוכלוסייה שלהן. COVAX, המיזם הבינלאומי שהיה אמור לדאוג למנות חיסון למדינות עולם שלישי, מתקשה להשיג אותן [מקור]. ההערכות הן שרק ב-2024מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה [מקור].

מה ההשלכות של עולם לא הומוגני ברמת החיסונים לקורונה? החשובה ביותר היא שהתנועה בין מדינות הפכה לנושא פוליטי: המדינה צריכה להחליט למי היא מאפשרת להיכנס לגבולותיה ולמי לא. היא יכולה להחליטל לעשות זאת על בסיס שיקולי בריאות, אך היא לא חייבת. בכל מקרה ההחלטה נתונה בידי הדרג המבצע. זו עוד חתיכה מהגלובליזציה שהיינו רגילים אליה שלנו שנעלמת: כיום אנשים לא יכולים לנסוע בין אירופה לארה״ב משום החלטה של ממשל טראמפ שממשל ביידן יבטל רק בנובמבר [מקור]. סין הפכה סגורה לחלוטין למבקרים מהחוץ [מקור].

ההגבלות על מבקרים במדינות פוגעת בחברות הטיסה ובחברות התיירות, שהיו רגילות לראות תנועה ערה של אנשי עסקים ותיירים. ההערכה של מקינזי שלמרות החזרה לכמעט שגרה הודות לחיסונים, חברות הטיסה יראו רק 80% ממספר הנוסעים העסקיים שלפני המשבר [מקור]. לדבר יש משמעויות כלכליות שליליות לכל מי שתלוי בתעשיית התעופה והתיירות – אם אלו מדינות ואם אלו עסקים.

בנוסף לשיבושים בתעופה ובתיירות אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות.הטריגר של השיבושים האלו הייתה מגפת הקורונה: בתחילת 2020 הביקוש למוצרים ירד בחדות, ואז עלה בחדות במחצית השנייה של השנה [ראו כאן]. התזוזה המהירה הזו בביקוש מצאה את שרשרות האספקה הגלובאליות ללא יכולת עודפת לספוג את השינוי, ומאז אנו רואים את המרכיבים השונים שלה מנסים להתמודד, אם אלו חברות ספנות, חברות שבבים, או אפילו חברות משאיות [מקור].

חשוב לשים שבזמן שהקרונה היא הטריגר לשיבוש בשרשרת האספקה, היא אינה הגורם לשיבוש. יש מחסור אמיתי בהשקעה בשרשרות האספקה שלנו, שהפכו יעילות מדי, ללא שום יכולת עודפת בשביל לספוג שיבושים כאלה. לכן גם אחרי שמזרח אסיה תצליח להשתלט על הווירוס באמצעות חיסונים, אנחנו נמשיך ונראה שיבושים בשרשרות האספקה. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר [מקור]. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022 [מקור].

לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה [מקור]. חברות רכב החלו לקנות מפעלי סוללות בשביל לוודא שתהיה להן אספקה [מקור].

והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020 [ראו כאן], לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. לכן אנו רואים ונמשיך לראות מדינות כמו ארה״ב, יפן, סין, והודו, משקיעות בתעשיות מקומיות בתחומים קריטיים, כמו שבבים [מקור], רכבים אוטונומיים [מקור] ועוד.

כוח אחר היא התחרות בין סין והאנגלוספרה, כמו גם בין סין והאיחוד האירופי. שני הגושים רואים יותר ויותר בסין יריב, יריב שיש להוציא ממנו שרשרות אספקה קריטיות ולצמצם את ההשפעה שלו על הכלכלה הגלובאלית. המשמעות היא לא רק צמצום הייצור בסין, אלא גם, בהקשר של תעשיית ההיי-טק, מציאת מקורות אחרים לסיליקון עבור שבבים ותאים סולריים [מקור] ומקור אחר ליסודות נדירים [מקור]. כדאי לחפש מי הם היצרנים הלא סינים הגדולים בתחומים האלה.

גיאופוליטיקה בלתי יציבה

ומהמצב הבריאותי-כלכלי, למצב הגיאופוליטי והגיאו-אסטרטגי. ראינו ברבעון האחרון שורה של אירועים חשובים יותר וחשובים פחות למאזן הכוח בעולם. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן.

דיברנו בהרחבה על המשמעות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן ולא ארחיב כאן [ראו כאן וכאן]. בקצרהקבענו שהיציאה האמריקנית מאפגניסטן אינה מסמנת את סוף ההגמוניה האמריקנית, ואינה אפילו מחזקת את הכוח הסיני באירו-אסיה.

הדיבורים על המרבצים הנרחבים של מינראליים ומתכות באפגניסטן מבוססים על ההערכות גסות שמעולם לא לקחו בחשבון את עלות הכרייה והשינוע של אותם מחצבים. אפגניסטן היא מדינה נעולה יבשתית, מגוונת אתנית ודתית, שידעה ב-40 השנים האחרונות סדרה של מלחמות אזרחים, פלישות ומערכות טרור.

עם היציאה מאפגניסטן האמריקנים יהיו פנויים למקד את מלוא תשומת הלב והמשאבים שלהם במזרח אסיה ובמזרח אירופה, מחפשים לבלום את סין ורוסיה. סין ורוסיה לעומתה צריכות עכשיו להשקיע משאבים חדשים במרכז אסיה בשביל לבלום את חוסר היציבות שמייצאת אפגניסטן.

דיברנו בניתוח מס׳ 80 מה דרוש כדי שאפגניסטן תהפוך למדינה יציבה [ראו כאן]. הטאליבאן לא ממש עקב אחר הנוסחה שהצעתי שם: הוא הקים ממשלה שמורכבת בעיקר מחברי הארגון, מדיר קבוצות וארגונים אחרים [מקור]. הוא חזר לאלימות ולאפלייה נגד נשים, ופתח בירי חי נגד מפגינים במספר מקרים, כמו בהפגנת הנשים בקאבול ב-30 בספטמבר [מקור]. הוא לא זכה להכרה בינלאומית, אפילו לא מסין, והסיוע הבינלאומי שכרגע מגיע לאפגניסטן לא מספיק כדי לעצור את המשבר ההומניטרי המתרחב במדינה – אין מזון [מקור], אין תרופות [מקור], כנראה שבקרוב גם לא יהיה אפילו חשמל [מקור].

נוסף על כל הקשיים האלו, הטאליבאן נמצא במלחמה גלויה עם דאע״ש באפגניסטן. דאע״ש הכריז על הטאליבאן כארגון בוגד, והוא מבצע מתקפות טרור כמעט יומיות נגד אזרחים וחברי טאליבאן. לדוגמה ב-8 באוקטובר מחבל מתאבד התפוצץ במסגד שיעי והרג 46 בני-אדם [מקור]. דאע״ש פרסמו לאחר מכן סרטון לקיחת אחריות, בו הדגישו שהמחבל הוא ממוצא אויגורי – רמיזה ברורה לכיוונה של סין [מקור].

כפי שחזינו עוד לפני היציאה האמריקנית מאפגניסטן, מה שיקרה במדינה לא ישאר במדינה. במקביל לפיגועים באפגניסטן, גם פקיסטן רואה עלייה במספר פיגועי הטרור אצלה [מקור]. חלקם של הפיגועים מכוונים נגד פרויקטים סינים במדינה, והם באים במקביל להפגנות המוניות נגד המסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן [מקור].

אם ננסה לקחת נקודת מבט רחבה יותר של היציאה האמריקנית מאפגניסטן, הרי שיש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:

ראשית, היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה. בייג׳ין מנהלת יחסים טובים עם הטאליבאן, אך עד עתה נמנעה מלהיות המדינה הראשונה להכיר בהם. הדבר מצביע על חשדנות בבייג׳ין כלפי הטאליבאן, ורצון לראות האם הוא יצליח להשתלט על המדינה. אם לא, אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור על גבולה של סין.

שנית, היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה. כפי שכבר ראינו הרוסים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם באזור וניהלו מספר תרגילים צבאיים עם מדינות מרכז אסיה האחרות. אם אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור, הרוסים יצטרכו להשקיע משאבים צבאיים ומודיעינים גם במרכז אסיה, וגם בצפון הקווקז, שם ארגוני הג׳יהאד חגגו את ניצחון הטאליבאן [מקור].

שלישית, היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה. הציר הטורקי מורכב מטורקיה, אזרבייג׳ן, פקיסטן וקטאר, שביחד יוצרות מעין רצף אסטרטגי מתת-היבשת ההודית עד אירופה. היציאה האמריקנית מאפגניסטן נותנת לטורקיה הזדמנות להגדיל את הנוכחות הצבאית והכלכלית שלה גם במדינה עצמה, כמו גם במרכז אסיה בכלל.

הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן [מקור], טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.

זה נשמע אולי טיפה מצחיק לדבר על טורקיה כ״מתחרה״ לסין ורוסיה, אולם חשוב לזכור שהטורקים כיום מצליחים לאזן מול הרוסים בזירות כמו צפון סוריה ולוב, והם מחזיקים בקשרים תרבותיים ודתיים חזקים יותר עם מרכז אסיה לעומת הסינים. טורקיה יכולה להיות שחקן משמעותי במרכז אסיה, דבר שידאיג את כל המעצמות הגדולות של האזור – רוסיה, סין ואיראן, עליה עוד נדבר.

לבסוף, רביעית, תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים. נוצר משבר הומניטרי בגבול בין פולין ובלארוס, משום שבלארוס מעודדת פליטים לעבור בשטחה ופולין מסרבת לתת להם לחצות את הגבול [מקור]. הממשלה בפולין מתנגדת לקליטת הפליטים האלו, והיא תסרב לכל דרישה של בריסל לקבל על עצמה את האחריות לגבול, מה שעלול להוביל לתנועה פנימה של פליטים [מקור]. זו תהיה עוד נקודת חיכוך בין פולין והאיחוד האירופי, ודווקא בזמן בו גרמניה, מי שהייתה אחראית לגשר בין מזרח ומערב אירופה, עסוקה בגיבוש קואליציית שלטון חדשה.

פולין ובריסל (שוב) מתגוששות

משבר הפליטים הוא גם לא הבעיה היחידה של האיחוד. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי.

נתחיל עם הפולנים, משום שהנושא פשוט יותר להסבר: אם תזכרו במרץ 2020 בית המשפט לחוקה של גרמניה קבע שהתוכנית לקניית אג״ח של הבנק האירופי המרכזי, ה-ECB, אינה חוקית וחייבת להיפסק או להיות מוצדקת. הפסיקה הזו הייתה פסיקה תקדימית: כמה חודשים לפני שבית המשפט לחוקה בגרמניה עסק בסוגיה, בית המשפט הגבוה לצדק של אירופה כבר עסק בה והכריע שהתוכנית חוקית. מה שבית המשפט הגרמני יצר הוא תקדים בו בית משפט לאומי של מדינה באיחוד מערער על הסמכות החוקית של האיחוד.

כבר לפני שנה וחצי, בניתוח מס׳ 13, הזהרנו מהתוצאה של התקדים הזה [ראו כאן]: עוד מדינות באיחוד יערערו על החוקים שלו, טוענות שהריבונות הלאומית שלהן עליונה על הסמכות החוקית של האיחוד.

וזה בדיוק מה שעשתה פולין: ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה [מקור]. אילו בדיוק? בית המשפט התייחס ספציפית לקביעה שבית הדין הגבוה לצדק של האיחוד הוא עליון על מערכת המשפט הלאומית של המדינות החברות בו. או במילים אחרות, בית המשפט הפולני קבע את סמכותו מול בית המשפט האירופי. 

בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית. לדבר שתי משמעויות חשובות:

המשמעות הראשונה היא שפולין מאיימת על המשך האיחוד האירופי כגוף פוליטי. אם החקיקה של האיחוד מתקבלת על בסיס רצון חופשי, הרי שהאיחוד אינו יותר ממליץ על מדיניות. הדבר יפגע בכוחו של האיחוד לנהל מדיניות אחידה, וידרדר את בריסל לשחקן משנה בפוליטיקה של היבשת.

המשמעות השנייה היא שפולין מוכיחה את עצמה שוב כמדינה דומיננטית ביבשת, שמוכנה להתנגש עם בריסל על העצמאות שלה מול האיחוד האירופי. דיברנו על פולין מספר פעמים בהקשרים שונים של האיחוד האירופי, במיוחד כמרכז של גוש ביטחוני חדש במזרח אירופה שיחליף את גרמניה וצרפת כגוש החשוב ביותר לארה״ב ביבשת [ראו כאן וכאן].

אני לא חושב שההחלטה הפולנית רומזת על יציאה שלה מהאיחוד, Polexit. פולין מקבלת הרבה מאוד כסף מהאיחוד – מעל 10 מיליארד אירו בשנים האחרונות, כחלק מתוכנית של האיחוד לשפר את הרמה הכלכלית של מדינות מזרח אירופה החברות באיחוד [מקור]. אין לפולין אינטרס כלכלי לצאת מהאיחודכן יש לה אינטרס פוליטי לצמצם את האיחוד רק לפן הכלכלי שלו – כשוק חופשי יבשתי, עם העברות כספים מהמדינות העשירות לעניות בו.

מה בריסל מתכוונת לעשות בנידון? כרגע הפקידים הבכירים של האיחוד מסתפקים בהצהרות בדבר ״זעזוע״ וגינוי ההחלטות הפולניות. יש דיבורים על עצירת כספי הסיוע לפולין מקרן ההתאוששות מהקורונה שהאיחוד החליט עליה בקיץ 2020 [מקור]. 

זו אינה הפעם הראשונה שבריסל ופולין מתנגשות. במהלך 2021 האיחוד איים בצעדי ענישה כלכליים נגד פולין אם זו לא תבטל מנגנון משמעת לשופטים בה [מקור]. המנגנון נתפס כהתערבות בוטה של הממשלה במערכת המשפט הפולנית, והפרה של החוק האירופי. באוגוסט 2021 הפולנים הצהירו שיבטלו את המנגנון, אך מאז הם לא ממש עשו צעד כדי לבטל אותו [מקור].

למה בריסל לא פשוט מפעילה סנקציות על פולין ומסיימת עם זה? הבעיה של בריסל עם פולין שניסיון ״ליישר אותה״ עלול להביא עוד מדינות לצאת נגד האיחוד, לדוגמה מדינות כמו הונגריה ואוסטריה. פולין הפכה את עצמה למנהיגה אזורית חשובה במזרח אירופה, עם ארגונים אזוריים כמו קבוצת וישגרד ויוזמת שלושת הימים (Three Seas Initiative, 3SI) [מקור].

מול בריסל גם עומדת גרמניה, שצריכה את מזרח אירופה בתוך האיחוד בשביל שרשרות האספקה שלה [ראו כאן]. ברלין תהיה מעוניינת למנוע כל קרע בין מזרח אירופה והאיחוד, קרע שיאיים על האינטרסים התעשייתים שלה. ללא הגב של גרמניה, ועם חשש שלפולין יצטרפו עוד מדינות, לבריסל אין הרבה אופציות טובות.

האופציה הסבירה היא שבריסל תאיים בצעדי ענישה כלכלים ופולין לא תהפוך את הפסיקה של בית המשפט העליון שלה לתקדים בו ניתן להשתמש. הממשלה תכיר בפסיקה אך תאפסן אותה, כך שפרקטית היא לא באמת קרתה [מקור].

חורף יקר

הבעיה השנייה של האיחוד היא אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים [מקור]. אנחנו נמצאים בפתחו של החורף, וגז טבעי משמש לא רק לחשמל אלא גם לחימום וכחומר גלם בתעשיות חשובות כמו תעשיית הדשנים, שם הוא משמש לייצור אמוניה [מקור]. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

מה הגורם להתייקרות במחירי האנרגיה? אנחנו יכולים למנות שניים גדולים: הקורונה, והרוסים.

הקורונה אם תזכרו לפני שנה גרמה לצניחה פתאומית בביקוש לגז, נפט ודלקים אחרים. הירידה החדה בביקוש הביאה לירידה חדה במחיר וגרמה לחברות אנרגיה להפסיק פעילות ולחוות הפסדים משמעותיים. לדוגמה אקסון ראתה ירידה של 30% ברווחים שלה [מקור].

עכשיו כשהמחיר עולה, החברות לא ממהרות להגדיל את התפוקה [מקור]. בניגוד למה שהיינו יכולים לחשוב במודל כלכלי נאיבי – שההיצע בהכרח גדל בהתאם לביקוש – החברות מעדיפות לתת למחיר להיות גבוה ולהשתמש ברווחים בשביל לכסות הפסדים של השנה שעברה. כך בעוד העולם חזרה לשגרה כלכלית, חברות האנרגיה עדיין לא חזרו לתפוקה מלאה.

אגב, אנחנו לא רואים את זה רק בשוק האנרגיה: למרות עלייה במחיר של סחורות רבות כמו ברזל או נחושת, מכרות העדיפו לקחת את הכסף ולהשתמש בו לשיפור מצבם הפיננסי מאשר להרחבת הפעילות הכלכלית שלהם [מקור]. שוב, אותו הגיון: המכרות ראו כמעט עשור של מחירי סחורות נמוכים, ומעדיפים לנצל את העלייה במחירים בשביל לצבור הון מאשר להרחיב פעילות.

אז העולם בכלל ואירופה בפרט חוזרים לשגרה כלכלית, עם פחות גז בשוק. הצרה השנייה של האירופים היא הרוסים.

אם תזכרו דיברנו ביוני בניתוח מס׳ 70 על נורד סטרים 2 ואיך הוא יהפוך למשבר אסטרטגי באיחוד האירופי [ראו כאן]. ממשל ביידן ניסה להבטיח שזה לא יהיה המצב ע״י הגעה להסכם עם גרמניה בו היא מתחייבת לפעול בנחישות מול רוסיה אם זו תעצור את זרימת הגז לאוקראינה.

הרוסים, באופן צפוי וכפי שהזהרתי כבר אז, עסוקים כעת בלחשוף את הבלוף: מאז ספטמבר גזפרום צמצמה את הייצוא של גז טבעי לאיחוד, בדיוק לפני שהחורף מגיע. רזרבות הגז של אירופה נמצאת במינימום של עשור, למרות שהביקוש לאנרגיה לא דעך [מקור]. כעת אירופה מוצאת את עצמה בבעיה קשה: ייבוא של גז טבעי נוזלי יקר משום שהוא קשור למחיר של גז טבעי. ייבוא פחם ונפט יפגעו במטרות האקלים של האיחוד. האופציה היחידה היא לבקש מרוסיה להגדיל את הייצוא של גז טבעי, ובתקווה שהרוסים יצליחו לייצב את המחיר.

תלויים ברוסים לאנרגיה הגרמנים לא יוכלו לאיים בסנקציות. יותר מזה – אם הם ירצו שרוסיה תייצב את המחירים, הם יצטרכו לשנות הטון כלפי רוסיה. הרוסים ישתמשו בצורך של האיחוד בגז בשביל לשנות את היחסים ביניהם, דורשים לדוגמה מגרמניה לקדם את ההפעלה של נורד-סטרים 2 ולוחצים אותה ואת צרפת שתחזיר את אוקראינה לשיחות על עתיד החבלים הבדלנים במזרח המדינה [ראו כאן].

רוסיה תנצל את הנשק האנרגטי בשביל לשלוט בהתנהגות האיחוד – דוגמה נפלאה לגיאו-כלכלה, לשימוש בפעולה כלכלית – סחר במשאבים – בשביל יעדים פוליטיים. עם ההפעלה של נורד סטרים 2 המצב רק יחמיר: אירופה תהיה עוד יותר תלויה בגז רוסי, ומוסקבה תמשיך לנצל את התלות הזו לטובתה.

מתיחויות פחות חשובות

יחד עם האירועים המשמעותיים האלו ואחרים, היו לנו גם אירועים שרבים ראו בהם תחילתו של משבר משמעותי או אפילו מלחמת עולם, והם לא זה ולא זה.

כך לדוגמה המשבר ההומניטרי בלבנון צויר כבעל פוטנציאל למלחמת אזרחים חדשה ואולי הסלמה בצפון מול חיזבאללה. אבל אנחנו הראנו שהמשבר ההומניטרי נובע משחיתות של האליטות בלבנון [ראו כאן], שרוצות לקבל כספי סיוע בינלאומי לכסות את ההפסדים שלהן. אין כאן אסון טבע שמביא את הקבוצות השונות בלבנון להילחם זו בזו. יש כאן מקרה מדהים – אפשר להגיד גם מזעזע – של אליטות שחטפו מדינה לצרכים שלהן.

דוגמה אחרת היא המתיחות בין סין לטאיוואן, עם סין מכניסה מעל 100 מטוסים למרחב הזיהוי האווירי של האי [מקור]. גם כאן רבים טענו שיש הסלמה, ואני טוען – שאין. הכנסה של מטוסים מתרחשת כבר מעל שנה, והיא חלק ממלחמת ההתשה של בייג׳ין נגד האי [ראו כאן]. אין כאן שום הסלמה, משום שאין שינוי באיום או בצורת הפעולה הסינית. 

אם המטוסים היו לדוגמה חודרים למרחב האווירי הריבוני של האי – זו הייתה הסלמה. אם הם היו מתחילים לשגר טילים מעל האי – זו הייתה הסלמה. אם היו מרכזים כוחות לכיבוש אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן – זו הייתה הסלמה.

לבסוף, יש לנו מתיחות בין איראן ואזרבייג׳ן, עם טהרן מבצעת מספר תרגילים צבאיים בגבול בין המדינות [מקור]. האזרים כמובן לא נשארו חייבים, עם תרגילים צבאיים משלהם בשיתוף טורקיה [מקור].

המתיחות בין אזרבייג׳ן לאיראן קרוב לודאי לא תהפוך למלחמה ביניהן, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, היתרון הצבאי נמצא אצל האזרים. הצבא האיראני הוא החלק החלש בכוחות החמושים של איראן [מקור]. משמרות המהפכה זוכים לרוב התקציבים, והם מתמחים בהפעלת מליציות זרות ופעולות טרור נקודתיות. איראן לא ניהלה מלחמה קונבנציונאלית משמעותית מאז מלחמת איראן-עיראק.

לעומתה אזרבייג׳ן סיימה רק לפני שנה מלחמה גדולה מול ארמניה, משתמשת במל״טים ישראלים וטורקים בשביל להשיג ניצחונות משמעותיים. בזמן שלאיראן יש את היתרון המספרי, אין לה לא יתרון איכותי ולא יתרון בניסיון קרבי.

שנית, במקרה של מלחמה כזו טורקיה ורוסיה ירצו להתערב, מחלישות את איראן. הטורקים יבואו לתמיכת אזרבייג׳ן וינסו לקחת שטחים בצפון איראן, מרחיבים את אזרבייג׳ן ודוחקים את איראן לחלוטין מהקווקז. רוסיה תרצה להתערב כמתווך שלום, מחפשת להחדיר כוחות משלה בגבול אזרבייג׳ן-איראן, מה שיתן לה מנוף לחץ חדש גם על האיראנים וגם על האזרים.

שלישית, באיראן מיעוט אזרי משמעותי. מלחמה בינה ובין אזרבייג׳ן עלולה להיות הטריגר למהומות אתניות רחבות בצפון איראן, וליצירת תנועת בדלנות אתנית במדינה. איראן היא ערב-רב של קבוצות אתניות, המאוחדות ע״י הדת השיעית. במלחמה מול אזרבייג׳ן לטהרן אין את הקלף השיעי לשחק עליו – אזרבייג׳ן גם היא שיעית – ובמקום היא עלולה לראות איך הזהות האתנית עולה נגד המשטר האיראני.

קרוב לודאי שאיראן יודעת את כל זה, ולכן תמנע ממלחמה. אולם אם יודעת את כל זה, למה היא בכל זאת עושה שרירים בגבול?

אחרי מלחמת נגורנו-קרבאך האיראנים מצאו את עצמם מחוץ לקווקז, מנותקים ע״י אזרבייג׳ן מארמניה ועם הטורקים והרוסים מתעלמים מהם לחלוטין. האיראנים גם רואים איך הטורקים מרחיבים את השפעתם באזורים סמוכים לאיראן – בקווקז, במרכז אסיה, באפגניסטן ובמפרץ הפרסי.

איראן רוצה שיכירו בה כמעצמה אזורית חשובה, והיא רוצה לנסות ולבלום את ההתקרבות בין אזרבייג׳ן וטורקיה. היא מעוניינת להחזיר לעצמה גישה ישירה לארמניה דרך הטריטוריה האזרית, והיא מעוניינת לתקוע טריז במסדרון תחבורתי שיקשר בין טורקיה ואזרבייג׳ן [מקור]. עשיית השרירים היא ניסיון להשיג זאת, ניסיון שיקשיבו לה.

סינון אירועים

איך אנחנו יכולים לדעת איזה אירוע הוא חשוב יותר ואיזה פחות? איך אנחנו יכולים לזהות נקודות מפנה היסטוריות, ואיפה מדובר באירוע שבטווח הארוך לא ישנה הרבה? אני משתמש במספר קריטריונים בשביל לעשות את הסינון הזה, אך קודם אני חייב לעשות הקדמה חשובה:

משום שאנחנו חיים במערכת מורכבת, אי-אפשר לחזות ב-100% מהמקרים מהו אירוע חשוב ומה לא. אירועים קטנים יכולים ליצור השפעות גדולות, מה שמכונה בשפה המקצועית ״תגובה לא לינארית״. 

ירי בשגריר ישראלי בלונדון יכול לגרום למלחמה בין ישראל ללבנון.

התנקשות ביורש עצר בלתי פופולארי יכולה להתחיל מלחמת עולם.

אולם רוב האירועים אינם כאלה. רוב האירועים אינם ברבורים שחורים – אירועים בלתי צפויים בעלי השפעה משמעותית. מול ברבורים שחורים חיזוי לא עוזר – צריך לזהות מראש החולשות והרגישויות שלנו ולהכין תוכניות גיבוי או לנסות ולצמצם את הרגישות שלנו לשינויים קיצוניים. כאן כבר נכנס ניתוח מבני, שלא אדבר עליו היום.

אז אם נשים את הברבורים השחורים בצד, איך אנחנו יכולים לסנן רק את האירועים החשובים?

ראשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה התרחיש הכי חמור שיכול לקרות מהאירוע, ומה התרחיש הכי טוב. כחלק מזה אנחנו גם צריכים לחשוב על שרשרת אירועים סבירה שלוקחת אותנו מאירוע א׳ עד לתרחיש שלנו: איך לדוגמה חדירת מטוסים סינים למרחב הזיהוי של טאיוואן יכולה להידרדר למלחמת עולם שלישית?

טוב, כהתחלה כוחות האוויר של טאיוואן עלולים ליירט מטוס סיני ולהפיל אותו בטעות. מה אז? בייג׳ין תגיב בזעם, ואולי תתקוף את הסוללה המיירטת או את שדה תעופה ממנו יצא המטוס.

מה הלאה? טוב, כאן זה כבר נהיה בעייתי – נניח שבייג׳ין ״נקמה״ את נפילת המטוס. למה לה עכשיו להמשיך ולהסלים, ולנסות פלישה ימית לטאיוואן? או אפילו משהו מתון יותר – לשגר מעל האי טילים?

הרי ברגע שהיא נקמה בטאיוואן, היא עשתה שני דברים: א׳ היא איבדה את אלמנט ההפתעה, כי האמריקנים ובעלי בריתם יעמידו כוחות בכוננות ויתכוננו להסלמה. ב׳ היא סיימה את המומנטום שהתקרית נתנה לה.

אבל נגיד שהיא לא תנקום ע״י תקיפת שדה התעופה או הסוללה המיירטת, אלא תשגר במהירות כוח אמפיבי לכבוש את אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן. אפשר לעשות מהלך כזה בסמיכות לנפילת המטוס ולפני שלאמריקנים יהיה זמן להגיב.

מה הלאה? כיבוש האי ימריץ את ארה״ב להציב כוח צבאי קבוע במיצר טאיוואן כדי למנוע תקריות נוספות. טאיוואן רק תתחזק בנחישות שלה לעמוד מול הלחץ הצבאי הסיני.

כמובן העובדה שאנחנו לא יכולים לשרטט שרשרת צעדים שיביאו לתרחיש החמור לא אומרת שאין שרשרת כזו. 

לכן כקריטריון שני אנחנו צריכים לחשוב האם לאחד מהצדדים יש בכלל אינטרס להגיע לתרחיש שאנחנו בוחנים? אם לאיזה מהצדדים אין אינטרס להגיע לתרחיש שאנו בוחנים, כנראה שהוא לא יתממש. אין כוח שיקדם את האירועים לקראת התרחיש.

לבסוף, גם אם שרטטנו תרחיש וגם אם זיהינו אינטרסים, מה הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו? האם השחקנים עשו פעם משהו דומה? שוב, בואו נקח את סין – המלחמה האחרונה שסין ניהלה הייתה בשנות ה-70׳ נגד ווייטנאם. לסינים אין ניסיון קרבי, ואין ניסיון בספיגת אבידות. הפעולות ״האגרסיביות״ שלהם היו בעיקר נגד מי שלא יכול להתנגד צבאית – הונג קונג, שינג׳יאנג – או במקומות רחוקים ודלילי אוכלוסייה – הגבול עם הודו בהימלאיה, ים סין הדרומי. 

אין לנו שום תקדים לסין יוצאת לקרב עם מעצמה, בטח לא עם מדינה, שיכול להסלים למלחמה. אז למה שהפעם הראשונה שהם יעשו משהו כזה תהיה בפלישה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית לאי בן 23 מיליון בני אדם?

אני לא אומר שזה לא אפשרי. אך ניסיון העבר מלמד אותנו שהסינים מוכנים ללכת עד למלחמה, ולא מעבר.

זאת בניגוד לדוגמה לרוסיה, שהוכיחה ב-20 השנים האחרונות שהיא אינה מהססת להפעיל כוח צבאי בשביל להשיג את האינטרסים שלה. עם מטוסי קרב רוסים יתחילו לעוף מעל קייב, סביר שהרוסים מתכוננים לפלישה. כמובן, אם תרחיש כזה יקרה – מה שלא קרה עד עכשיו. הניסיון ההיסטורי עוזר לנו לסנן את האפשרויות התיאורטיות, ולצמצם את מרחב התרחישים. כך אנו יכולים להבחין באירועים בעלי פוטנציאל להיות משמעותיים וכאלה שכנראה לא ישנו הרבה בטווח הארוך.

סיכום

הרבעון השלישי של 2021 ממשיך את המגמות הגדולות ששרטטנו עוד בתחילת השנה: לאומנות כלכלית ממשיכה להתחזק, עם הדרדרות בשרשרות האספקה הגלובאליות. התחרות בין סין וארה״ב ממשיכה להעמיק. הקורונה עדיין איתנו, אך אנו לומדים לחיות איתה. הרבעון הרביעי מסתמן כרבעון מאתגר לאיחוד האירופי, ואנו נעקוב מקרוב לראות איך רוסיה משתמשת בנשק האנרגיה בשביל לקדם את האינטרסים שלה מול בריסל.




השקת הספר קיסרות אדומה

לרכישת הספר עם הקדשה אישית – קישור.

היי, ניצן כאן.

לפני שתשאלו – הפרק הבא של פוסט-אימפריום נמצא בעבודה. הוא כנראה יהיה הפרק הכי גדול בסדרה עד כה, ולכן לוקח לו כל-כך הרבה זמן. 

אבל אני לא כאן בשביל לדבר על פוסט-אימפריום, אלא בשביל לחלוק אתכם הודעה מרגשת:

הסדרה ״קיסר אדום״ עכשיו זמינה כספר – ״קיסרות אדומה״!

למי שפחות מכיר את הסדרה, לפני כמעט שנתיים יצאתי בסדרת פודקסטים על סין בכדי לענות על שאלות כמו:

מה סין רוצה? 

מדוע הכלכלה שלה ממשיכה לצמוח גם כששאר העולם במיתון? 

כיצד בועת הנדל״ן בסין קשורה לצמיחה המרשימה בתמ״ג? 

מהי מטרת ההשקעות הרבות של הסינים ברחבי העולם, כולל בישראל?

ומה הם הכוחות שמקבלים את ההחלטות ומושכים בחוטים במדינת הענק הקומוניסטית?

מאז היו כמה אירועים – ביידן נבחר, הקורונה התפרצה, חברת הנדל״ן הסינית Evergrande החלה לסבול מקשיי נזילות.

הספר הוא גרסה מעודכנת, מלוטשת ומורחבת של ״קיסר אדום״, עם חומרים שמעולם לא פורסמו, כולל פרק מיוחד על האופן שבו ממשלת סין נכשלה בגילוי משבר הקורונה, ועל הניסיונות להסתרת המשבר מהעולם בתחילתו.

הספר זמין עכשיו לרכישה מוקדמת עם הקדשה אישית ממני, מתנה נהדרת לכם או לאהובים שלכם לרגל השנה החדשה. קישור לעמוד המכירה נמצא בהערות הפרק.

אעריך מאוד אם תמליצו ותשתפו עם חברים, בני משפחה, עמיתים לעבודה – כל מי שאתם חושבים שיכול להתעניין בספר. קיים חוסר הבנה ובלבול בארץ בנוגע למי זו סין ומה היא רוצה. הספר הוא תרומתי הקטנה להבהרת הדיון, אולם לא אצליח להגיע לאנשים רבים ללא העזרה שלכם. הספר זמין גם באתר ההוצאה (ללא הקדשה אישית) – בקישור כאן: https://bit.ly/3mu2KWy – ויהיה בקרוב זמין גם באתרים של רשתות הספרים. בואו ונקדם ביחד את השיח על סין בארץ. 

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 86: AUKUS והאנגלוספרה

תקציר

  1. ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות להגדיל את האינטגרציה הצבאית, הטכנולוגית והתעשייתית בין המדינות.
  2. במסגרת היוזמה ארה״ב ובריטניה יעזרו לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר. הצוללות האלו יטו את המאזן האסטרטגי לטובת ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות:
    1. הן יחייבו את אוסטרליה להקים בסיסים מתאימים לצוללות, שיוכלו לשמש גם צוללות אמריקניות.
    2. הצוללות האוסטרליות יוכלו לסיור באופן קבוע בים סין הדרומי וליד טאיוואן, מוכנות לתגובה מהירה נגד מתקפת פתע סינית.
    3. הן יוכלו לסייר לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטרות פעילות סינית חשודה ובתרחיש מלחמה צדות את צי הסוחר הסיני.
  3. מטרתה של AUKUS היא הגדלת האינטגרציה בין שלוש חברות באנגלוספרה. כל חברות האנגלוספרה כבר נהנות מאינטגרציה מסויימת, הודות להסכמי שיתוף המודיעין שלהן והסכמי שיתוף הפעולה בתחום המחקר והציוד הצבאי.
  4. היא שונה מהקוואד, שמטרתו הראשית היא תיאום בין השחקניות השונות בו.
  5. סביר שנראה את המשך האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה, והגדלת התיאום ביניהן ובין מדינות חשובות במזרח אסיה – הודו, צרפת, יפן.
  6. ישראל יכולה להצטרף למאמצי האנגלוספרה בהיבטים האזרחיים שלה – מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, הקמת שרשרות אספקה עמידות בפני הפרעה.

להורדת הפרק – קישור.

ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות לשפר את היכולות והאינטגרציה בין שלוש המדינות בתחומים של מדע, טכנולוגיה, שרשרות אספקה ותעשייה (industrial base) [מקור]. במסגרת השותפות שלוש המדינות יעבדו ביחד על פיתוח יכולות הסייבר שלהן, אינטליגנציה מלאכותית, טכנולוגיה קוונטית ויכולות נוספות בתחום התת-ימי [מקור]. 

הסיבה שהם אומרים ״יכולות נוספות בתחום התת-ימי״ היא משום שהיוזמה הקונקרטית הראשונה של השותפות היא לעזור לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר [מקור]. בריטניה וארה״ב יבחנו יחד עם אוסטרליה את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת ויעזרו לה להצטרף למועדון המצומצם של מדינות שמחזיקות צוללות גרעין.

לא בכל יום ארה״ב משתפת טכנולוגיה גרעינית. למען האמת זה לא קרה כבר 60 שנה: ב-1958 היא שיתפה טכנולוגיה גרעינית עם בריטניה מול האיום הסובייטי [מקור].

מה כל כך מיוחד בצוללות גרעיניות? צוללות גרעין הן לא עוד צוללת: בהשוואה לצוללות דיזל רגילות צוללות גרעין לא צריכות לעלות לפני הים בשביל חמצן למנועים שלהן. בהשוואה לצוללות חשמליות, כמו צוללות הדולפין הישראליות, הן נהנות מטווח ארוך יותר ועומק גדול יותר.

אנחנו יכולים לחשוב על צוללות גרעין ככלים שמטרתם העיקרית היא הקרנת כוח, ותקיפה עמוק מאחורי קווי האויב: הן יכולות להגיע רחוק יותר, לשהות זמן ארוך יותר, והצוללות המתקדמות של ימינו גם יכולות לתקוף מטרות יבשתיות. לדוגמה, הצוללת הגרעינית מדגם וירג׳יניה של ארה״ב יכולה לתקוף מטרות יבשתיות באמצעות 16 טילי שיוט מדגם טומהווק [מקור]. 

כמובן, גם לצוללות רגילות יש יתרונות. לעומת הצוללות הגרעיניות צוללות שמונעות באמצעות דיזל או סוללות הן יותר שקטות, ומותאמות טוב יותר לציד ספינות קרוב לאזורי חוף. הן מהוות היבט משלים לצוללות הגרעין – בזמן שצוללות הגרעין פועלות הרחק מעבר לקווי האויב, הצוללות הקונבנציונאליות רודפות את הספינות שלו בחזית.

אבל מכאן עולה שאלה: למה ארה״ב מתכוונת להעביר דווקא צוללות גרעין דווקא לאוסטרליה?

ולמה בריטניה צורפה להסכם הזה?

ובמה הוא שונה מהקוואד, אחריו אנחנו עוקבים כבר מספר חודשים[ראו כאן וכאן לדוגמה]?

ואיך ההסכם הזה מתקשר לרעיון שדיברנו עליו בתחילת השנה, של ״האנגלוספרה״ – גוש צבאי-טכנולוגי-כלכלי של המדינות דוברות האנגלית, שיהיה המרכז החדש של מערכת הבריתות האמריקנית?

על כל השאלות האלו, ועוד, נענה היום בניתוח. בואו נתחיל.

המלחמה הימית

אחת הנקודות שאני חוזר עליהן שוב ושוב בפל״ג, והרחבתי עליה מאוד בהרצאה החודשית של יולי – ״זו לא מלחמה קרה (עדיין)״ – היא שהזירה הצבאית החשובה ביותר בין ארה״ב וסין היא הזירה הימית. המאבק בין סין לארה״ב הוא בבסיסו מאבק להגמוניה ימית – מי תשלוט במים של מזרח אסיה?

יש כמובן עוד היבטים ועוד שכבות למאבק הימי – יש תחרות טכנולוגית, יש תחרות כלכלית, דיפלומטית, אידיאולוגית – אך הם כולם יושבים על המאבק להגמוניה ימית. אם סין תצליח להפוך לכוח הימי החזק ביותר במזרח אסיה, היא תדיח את ארה״ב מעמדתה כמעצמת על ותהפוך להיות המעצמה הדומיננטית באירו-אסיה. איך?

בשלושה שלבים: ראשית היא תלחץ את בעלות הברית הקיימות של וושינגטון לגרש את הכוחות האמריקנים משטחם. יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים, אוסטרליה, כולן תלויות בגישה לים בשביל השגשוג שלהן. אם סין תשלוט בקווי השיט של מזרח אסיה, היא תשלוט בקווי החיים של המדינות האלו.

לאחר מכן, היא תוכל ללחוץ את המזרח התיכון ואירופה להיכנע לתכתיבים שלה. המזרח התיכון כאזור ייצוא אנרגיה תלוי לשגשוג שלו במזרח אסיה, שהופך במהירות לצרכן הגדול ביותר של גז טבעי [מקור] וכבר היום הוא הצרכן הכי גדול של נפט [מקור].

האיחוד האירופי תלוי בשווקים של מזרח אסיה לייצור וצריכה, עם סין מהווה את אחד משותפי הסחר החשובים ביותר של האיחוד ובמיוחד של הכלכלה הגדולה בו – גרמניה.

לבסוף, עם שליטה בימים של מזרח אסיה בייג׳ין תוכל לחדור לאוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, ולאתגר את חופש התנועה של הצי האמריקני. היא גם תוכל לאיים על המולדת האמריקנית עצמה. אנחנו נוטים לשכוח שאחת הסיבות המרכזיות שארה״ב היא מעצמת על היא משום שאין לה איום משמעותי על גבולה. 

בעוד כל מדינה אחרת בעולם צריכה להיות מודאגת ממעצמה שכנה לה – רוסיה מגרמניה, גרמניה מצרפת, סין מיפן – ארה״ב נהנית מדומיננטיות מוחלטת בהמיספרה המערבית. עם הגמוניה ימית במזרח אסיה, סין תוכל לשלוח צוללות וקבוצות קרב להוואי, לחוף המערבי, אולי אפילו ללחוץ את פנמה לפתוח את התעלה לכוחותיה ומשם לחוף המזרחי. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, קווי השיט האמריקנים יאוימו ע״י צי עוין.

בשביל למנוע תרחיש כזה, כל שארה״ב צריכה לעשות הוא למנוע מסין הגמוניה ימית, מבלי שהיא בהכרח תשמור על הגמוניה ימית בכוחות עצמה. אסביר: מאז סוף המלחמה הקרה הצי האמריקני הצטמק – מכמעט 600 ב-1987 לקצת פחות מ-300 היום [מקור]. בנייה מחדש של הצי לגודל של 500 ספינות יעלה כטריליון דולר וייקח שנים [מקור]. 

האמריקנים כיום מנהלים דיון ער אם ומאיפה להביא את המשאבים לבניית הצי שלהם, כמו גם איך צריך להיראות הרכב הכוחות שלהם בשביל ניהול מלחמה נגד סין. הם משקיעים במחקר בפלטפורמות בלתי מאוישות ימיות, והנחתים סוגרים את כוחות השריון והארטילריה שלהם בשביל להפוך לכוח ימי נייד וחמוש בטילים נגד ספינות [מקור]. הנסיגה מאפגניסטן היא חלק מהמהלך הגדול יותר של ארה״ב של העברת המוקד הצבאי שלהם למזרח אסיה, ולזירה הימית בעיקר [ראו כאן].

בכל מקרה, גם אם הצי יחזור לגודלו מימי המלחמה הקרה, ארה״ב תצטרך את עזרתם של שותפים בשביל לבלום את סין: הסינים בונים ספינות בקצב מסחרר, עומדים לדוגמה להכפיל את מספר המשחתות שלהם בתוך 5 שנים מ-20 ל-40 [מקור]. קיים וויכוח ער האם נכון להשוות את הצי האמריקני והצי הסיני רק לפי מספרים, או שיש גם להתחשב בטיב החימוש ומערכות התקשורת, כמו גם בניסיון הלחימה שיש לצי האמריקני בניגוד לצי הסיני.

אולם את זה אין להכחיש: לסינים יש את יתרון המגרש הביתי במזרח אסיה. בסיסי הבית שלהם נמצאים בזירה, והספינות שלהם לא יצטרכו לחצות אלפי קילומטרים בשביל להגיע לזירות הקרב.

האמריקנים מאזנים במידת מה את היתרון הסיני עם בסיסים ימיים משלהם ביפן, גואם, אוסטרליה וסינגפור. רוב הבסיסים האלו מתארחים בטריטוריה זרה, ותלויים ברצון המארחים. הבסיסים האלו גם מרוחקים מהמולדת האמריקנית, מה שאומר שבשלבים הראשונים של כל מלחמה הם יהיו תלויים בתגבורת של כוחות מקומיים בזירה.

שותפים מקומיים גם חשובים בשביל לנצל את החולשה הכי גדולה של סין: הגיאוגרפיה שלה.

החוף המזרחי של סין מוקף בשרשרת איים שנמתחת מיפן עד אינדונזיה, ובעצם לוכדת את החוף הסיני בשני ימים: ים סין המזרחי וים סין הדרומי. המאבק להגמוניה ימית במזרח אסיה הוא בעצם מאבק לחופש פעולה סיני בשני הימים האלו. קל לחסום חופש פעולה כזה ע״י חימוש של מדינות שרשרת האיים בטילים נגד ספינות, במטוסים נגד צוללות, וכמובן בספינות וצוללות. 

זו הסיבה שארה״ב משתדלת לשמור על יחסים ביטחוניים הדוקים עם מדינות כמו הפיליפינים [מקור] ואינדונזיה [מקור], שחשובות בשביל לחסום את התנועה הסינית במזרח אסיה. זו גם הסיבה שהאמריקנים מחויבים להגנת טאיוואן: טאיוואן נמצאת בנקודת המפגש של ים סין המזרחי וים סין הדרומי. נפילה של טאיוואן בידי סין – אם ע״י כיבוש צבאי, או סיפוח מרצון – יצרו פתח בשרשרת האיים שתאפשר לסין לפעול בחופשיות באוקיינוס השקט, ללא מעקב של נכסי מודיעין אמריקנים [מקור].

איפה משתלבת אוסטרליה בתוך המערך הזה? אוסטרליה אינה חלק משרשרת האיים הראשונה, אך היא כן משקיפה על השרשרת, ממוקמת דרומית לאינדונזיה. אוסטרליה היא הבסיס הכמעט אידיאלי בשביל לתמוך בשרשרת האיים הראשונה מול הסינים.

עניין של מיקום

אנחנו לא מרבים לדבר על אוסטרליה כאן בפודקסט, משום שאוסטרליה היא לא מעצמה משמעותית בזכות עצמה. היא יושבת רחוק ממרכזי האוכלוסייה של מזרח אסיה, אירופה או צפון אמריקה ואוכלוסיית המדינה עצמה היא קצת פחות מ-26 מיליון בני אדם, קטנה יותר מנפאל או מלזיה. היא הכלכלה ה-12 בגודלה בעולם, נמצאת בין ברזיל ורוסיה.

החשיבות האסטרטגית של אוסטרליה נובעת לא ממנה עצמה, אלא מהמיקום היחסי שלה [מקור]: אוסטרליה יושבת בנקודת המפגש של האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, עם חופים ארוכים לשניהם שאינם חסומים ע״י איים. היא ממוקמת קרוב לאינדונזיה, משקיפה מן החוץ על שרשרת האיים שמחברת בין ים סין הדרומי והאוקיינוס ההודי. 

כוח ימי ואווירי שממוקם באוסטרליה יוכל לשמור על פעילות רציפה בים סין הדרומי, במצר מלקה ומסביב לאינדונזיה. כוח כזה יוכל ״לגעת״ בסין, מבלי שזו תוכל לגעת בו: הבסיסים שלו יהיו מחוץ לטווח של רוב הטילים הבליסטיים של הסינים [מקור].

עבור האמריקנים זה היתרון הכי חשוב של אוסטרליה – המרחק מסין. לארה״ב יש בסיסים במזרח אסיה שיכולים לתת לה לפעול באופן רציף בזירה: בגואם, ביפן, בסינגפור וכדומה. הבעיה שכל הבסיסים האלו נמצאים בטווח התקיפה של רוב הטילים והמפציצים של סין.

נקודת המוצא של המתכננים האמריקנים כיום היא שבכל מלחמה עם סין, הצעד הראשון של הסינים יהיה תקיפה מאסיבית באמצעות טילים ומטוסים נגד הבסיסים האמריקנים באזור [מקור]. בשילוב עם מתקפת סייבר רחבה על מערכות התקשורת של צבא ארה״ב, בייג׳ין תשתק את ארה״ב בזירה ותנסה להשתלט במהירות על צירי תנועה ונקודות חשובות אסטרטגית, כמו אוקינוואה, טאיוואן ומצרי מלקה. עד שהאמריקנים יוכלו לשלוח תגבורות מהמולדת, מזרח אסיה תוכנס תחת השליטה הסינית, וארה״ב תאלץ או להשלים עם המצב או להתחיל מלחמה ממושכת נגד הסינים בזירה.

ראינו בעבר שהאמריקנים עובדים לשנות את מבנה הכוח שלהם מול התרחיש הזה [ראו כאן]. חלק מהשינוי הוא לנסות ולפזר את הבסיסים שלהם במזרח אסיה ולהשיג מערכות ליירוט טילים שיגנו עליהם. הפנטגון מעוניין בכוח אמריקני שהוא הרבה יותר מבוזר, גמיש ומהיר, כוח שיוכל לענות במהירות לכל משבר בזירה. כוח כזה יהיה הרבה יותר חסין למתקפת פתע סינית.

חלק אחר בשינוי הוא להסתמך יותר על אוסטרליה כבסיס אמריקני אחורי, שיוכל לתמוך בכוחות בשרשרת האיים הראשונה. בסיסים קטנים וניידים הם טובים עבור כוחות רגלים או כוחות אוויר שלא צריכים הרבה לוגיסטיקה או מסלול בשביל לפעול. מפציצים כבדים, מטוסי תדלוק, ספינות מלחמה, לא יכולים לפעול מבסיסים כאלה. אוסטרליה יכולה להיות בסיס אידיאלי בשבילם, רחוקה מספיק ממתקפת פתע סינית, קרובה מספיק בשביל להיות רלוונטית לזירה.

האמריקנים מנסים כבר מספר שנים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם באוסטרליה, ולנסות ולגייס את האוסטרלים לצד שלהם ביריבות עם סין. לדוגמה, ב-2016 ארה״ב ניהלה שיחות להצבת מפציצים ארוכי טווח באוסטרליה [מקור]. ב-2018 שתי המדינות הכריזו שהן יעבדו ביחד על פיתוח הבסיס הימי של אוסטרליה באי מאנוס (Manus), צפונית לאוסטרליה. אולם עד לא מזמן האוסטרלים חששו שנוכחות צבאית מאסיבית של ארה״ב אצלם תפגע ביחסים עם סין.

עכשיו זה משתנה.

עם AUKUS האוסטרלים מציבים את עצמם באופן ברור במחנה האמריקני, ומצהירים מפורשות שהם בעד הגדלת האינטגרציה הביטחונית שלהם עם ארה״ב. ממשל ביידן מקווה שעכשיו אחרי שההסכם נחתם, ארה״ב תוכל להציב יותר כוחות במדינה, כולל את אותם מפציצים שהיא מנסה להכניס מאז 2016 [מקור].

אם תצליח להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה ואם לא, בכל מקרה צי צוללות גרעין אוסטרליות יזיז משמעותית את המאזן האסטרטגי לטובת האמריקנים.

לאוסטרליה יש כיום 6 צוללות דיזל מייצור עצמאי, שמותאמות בעיקר ללוחמה ימית [מקור], ללא יכולת לתקוף מטרות יבשתיות. טווח הפעילות שלהן הוא מוגבל: צוללת הדיזל יכולה לפעול רק שבועיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור לבסיס. צוללת גרעין לעומת זאת תוכל לפעול חודשיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור [מקור].

כוח של צוללות גרעין באוסטרליה, יוכל לתת לאמריקנים שלושה יתרונות משמעותיים: ראשית, הוא יכריח את האוסטרלים להגדיל את הבסיסים הימיים שלהם כך שיוכלו להתאים לצוללות [מקור]. בשעת הצורך הבסיסים האלו יוכלו לארח לא רק צוללות אוסטרליות אלא גם צוללות אמריקניות.

שנית, בהנחה שהצוללות יחומשו בטילי שיוט, כוח כזה יוכל להיות מוצב באורח קבע בנקודות אסטרטגיות בים סין הדרומי וסמוך לטאיוואן, מוכן לפעול במקרה של מתקפת פתע סינית. צוללות יוכלו לתקוף ריכוזי כוחות ומרכזי פיקוד. כוח כזה גם יוכל לאסוף מודיעין אותות ולעקוב אחר תנועת הכוחות בזירה [מקור].

זו נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה: דיברנו בניתוח של ים סין הדרומי שסין מעוניינת לנצח ב״מלחמת המידע״ [מקור]. היא מעוניינת למנוע מהיריב את היכולת לראות את שדה הקרב, ע״י שיבוש אמצעי האיסוף והתקשורת שלו, כמו לדוגמה מל״טים ולוויניים. צוללות, מאוישות או לא, יכולות להיות דרך לעקוף שיבושים כאלה, ע״י איסוף מודיעין בעודן מתחת למים.

לבסוף, שלישית, כוח של צוללות גרעין אוסטרליות יוכל לפעול לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטר פעילות סינית חשודה ובתרחיש של מלחמה מאיים על צי הסוחר הסיני. צוללות אוסטרליות יוכלו לצוד מכליות נפט מהמזרח התיכון, בעוד צוללות אמריקניות מתמקדות בזירת הקרב המרכזית של ים סין הדרומי.

במלחמה כוח צוללות גרעין אוסטרלי ישחרר את הצי האמריקני להתמקד בזירה הימית של ים סין הדרומי וים הסין המזרחי, עם האוסטרלים חותכים מסביב את קווי האספקה של סין. בזמני שלום, כוח כזה יוכל לנהל סיורים קבועים בים סין הדרומי, מנטר את הפעילות הסינית ועומד מוכן לפעולה.

והחשיבות של AUKUS לא נעצרת רק בצוללות הגרעין. AUKUS הוא ביטוי ברור של המגמה שחזינו כבר בתחילת 2021 [ראו כאן]: ההתגבשות של האנגלוספרה לגוש ביטחוני, מדיני וכלכלי, כחלק משינוי כולל במערך הבריתות האמריקני.

האנגלוספרה, AUKUS, ושאר ירקות

אני חושב שההכרזה על AUKUS היא הזדמנות טובה לעשות קצת סדר בכל המונחים שאני משתמש בהם, וכדאי שנעשה זאת בהקדם משום שסביר מאוד שהולכים להיות עוד מושגים המשך הדרך. אני בקלות יכול לראות שותפות ביטחונית דומה בין יפן, ארה״ב ובריטניה (JUKUS? JAKUS?), כמו גם בין קנדה, ארה״ב ובריטניה (CAKUS?).

מה ההבדל בין האנגלוספרה, AUKUS, והקוואד? האנגלוספרה היא קבוצה של מדינות דוברות אנגלית, בעלות יחסים קרובים וידידותיים כבר מעל 70 שנה. היא כוללת את ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. כגוש ביטחוני האנגלוספרה מבוססת על ״ברית חמש העיניים״ [מקור], במסגרתה המדינות השונות חולקות מודיעין אותות זו עם זו. בנוסף יש ביניהן הסכמים למחקר משותף, הסכמי הגנה, התאמת ציוד צבאי ועוד [ראו כאן].

הודות לעובדה שהמדינות השונות באנגלוספרה משתפות כבר שנים מודיעין זו עם זו, כמו גם מחזיקות בקשרים פוליטים, כלכלים וטכנולוגים ענפיים, הן יכולות בקלות להעמיק את האינטגרציה ביניהן. זה בדיוק מה ש-AUKUS עושה. AUKUS היא לא שותפות לרכש צוללות גרעין לאוסטרליה. היא שותפות ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית, שמבקשת לאחד את משאבי שלוש המדינות בתחומים קריטיים עבורן.

היא מצרפת את אוסטרליה, ארה״ב ובריטניה כשלוש מדינות שמובילות את הפעילות של האנגלוספרה נגד סין. בריטניה כפי שראינו בניתוח קודם, ״בריטניה הגלובאלית״ [ראו כאן], מעוניינת לתפוס תפקיד דומיננטי יותר בזירה הבינלאומית בכלל ובמזרח אסיה בפרט. AUKUS מציעה מסגרת חדשה לשלוש המדינות לעבוד יחד מול האתגר הסיני המשותף.

AUKUS נועדה להעמיק את האינטגרציה הקיימת בין בריטניה, ארה״ב ואוסטרליה, והן יכולות לעשות זאת בקלות משום שהן כבר שנים חולקות מודיעין רגיש ועובדות יחד. AUKUS היא מסגרת מכוונת אינטגרציה.

הקוואד לעומתה הוא מסגרת מכוונת תיאוםהקוואד הוא פורום אסטרטגי בין 4 מדינות: ארה״ב, יפן, הודו ואוסטרליה. הקוואד הוקם ע״י יפן, ומטרתו הראשית היא תיאום האסטרטגיות של המדינות השונות. הקוואד לא נועד להעמיק את הקשר הצבאי או הכלכלי בין הודו לארה״ב, או בין יפן ואוסטרליה. הודו תהיה הראשונה להתנגד לכל מסגרת שמבקשת להגדיל את האינטגרציה שלה עם מדינה אחרת.

לא, הקוואד נועד לעזור בתיאום הפעילות בין השחקנים השונים. כן, יש שיתופי פעולה – שיתוף משאבים בשביל יעדים מוגדרים, כמו הגדלת מספר חיסוני הקורונה בעולם, או בשביל התמודדות עם אתגרים משותפים, כמו לדוגמה שיפור יכולות הסייבר של המדינות השונות. אולם סביר שאף מדינה בו לא תשתף מדינה אחרת בטכנולוגיה רגישה במסגרת הקוואד, כנראה גם לא מודיעין.

האנגלוספרה ומערכת הבריתות האמריקנית

מה שאנחנו נמשיך ונראה בשנים הבאות הוא את האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה השונות גדלה, בעודן מגדילות את התיאום עם מדינות אחרות. אילו מדינות למשל? קודם כל הודו, שתהנה מתיאום ביטחוני וטכנולוגי עם האנגלוספרה. 

מדינה אחרת היא צרפת .

צרפת היא שחקן חשוב באזור ההינדו-פסיפיק, הודות לטריטוריות שלה והכוח הצבאי הקבוע שלה באזור[מקור]. כרגע הצרפתים זועמים על כך שהאוסטרלים ביטלו איתם חוזה לצוללות דיזל בשווי 66 מיליארד דולר, אך זה יעבור. לצרפת אין אפשרויות עם מי עוד לעבוד בהינדו-פסיפיק מול סין: גרמניה לא תשתתף בשום קואליציה צבאית, ועם גרמניה לא תשתף פעולה גם לא שאר האיחוד, שרובו לא מחזיק בכוח ימי רלוונטי למזרח אסיה. צרפת תהיה שותפה חשובה של האנגלוספרה, זה פשוט שאלה של זמן.

יפן היא מדינה שמועמדת לא רק לתיאום, אלא ממש לאינטגרציה. יש דיונים האם לצרף את יפן לברית חמש העיניים [מקור], על בסיס יחסי הביטחון הארוכים של יפן עם ארה״ב. טוקיו מחזיקה ביחסים ביטחוניים וכלכלים קרובים גם עם אוסטרליה ובריטניה, שתי מדינות חשובות נוספות באנגלוספרה. סביר שנראה אינטגרציה מסוימת של יפן לאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של מודיעין, פיקוד כוחות משותף ושרשרות אספקה, במיוחד שבבים [מקור].

איפה ישראל משתלבת בכל הסיפור הזה?

לא כל-כך רחוק

לכאורה האנגלוספרה והמבנים השונים שלה רלוונטים רק עבור מדינות שנמצאות או פועלות במזרח אסיה. ישראל היא לא זה ולא זה. ישראל גם לא מוכנה לתפוס עמדת עימות ברורה מול סין, מחפשת במקום לאזן בין הלחץ האמריקני עליה והרצון להמשיך ולסחור עם סין.

אני לא חושב שישראל צריכה לשלוח ספינות או מטוסים למזרח אסיה, ואני לא חושב שישראל צריכה לנקוט קו עימות מול סין, לדוגמה ע״י חסימת השקעות מסין או שדרוג היחסים הדיפלומטים הרשמיים שלנו עם טאיוואן. מצד שני ישראל צריכה להבין שהיא לא ממש יכולה לשחק בין מחנות: אנחנו נמצאים עמוק במחנה האמריקני. ארה״ב היא ספק הנשק החשוב ביותר שלנו, היא השותף הכלכלי החשוב ביותר שלנו, ואנחנו תלויים במטריה הדיפלומטית שלה באו״ם. אנחנו יכולים לנסות ולצמצם את התלות שלנו באמריקנים ולנסות ולזוז הרחק מקו העימות שהם נוקטים, אך אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא באיזה מחנה. אנחנו במחנה האמריקני. השאלה היא איך אנחנו מתמרנים בתוכו.

וכאן נכנס הנושא של האנגלוספרה: ישראל לא רלוונטית צבאית במזרח אסיה. היא כן רלוונטית בכל מאמץ לפיתוח יכולות סייבר, אינטליגנציה מלאכותית, רובוטיקה מתקדמת וכדומה. היא גם יכולה להיות רלוונטית במאמץ לבנות מחדש את שרשרות האספקה כך שלא יהיו תלויות בסין, עם ייצור מתקדם כאן בארץ. 

אני מקווה שמישהו במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ או הביטחון מבינים את הפוטנציאל שיש כאן לישראל: ארה״ב ובעלות בריתה הקרובות רוצות לנצח בתחרות הטכנולוגית עם סין, ורוצות לחווט מחדש את הכלכלה העולמית. למה לא להצטרף? למה לא לקבל מענקי מחקר? השקעות בתשתיות חדשות? ישראל יכולה לשתף פעולה בפרויקטים טכנולוגים ופרויקטי תשתית, מתחייבת שלא להעביר את המידע לסין. עם מנגנון פיקוח על השקעות זרות אפקטיבי, ההתחייבות הישראלית גם תיתפס כאמינה. ישראל צריכה למצוא את הדרך איך התחרות האמריקנית-סינית לא רק לוחצת אותנו, אלא גם מחזקת אותנו.

סיכום

AUKUS והאינטגרציה של האנגלוספרה מדגישה נקודות שאנו כבר חוזרים עליהן מספר פעמים: הזירה הימית תהיה המוקד של מירוץ החימוש החדש בין מעצמות. אם אתם מתעסקים בייצוא ביטחוני, במערכות בלתי מאוישות, בסייבר, בתקשורת, בפיתוח צבעים נגד קורוזיה – יכול להיות שיש כאן פוטנציאל עסקי משמעותי עבורכם.

הברית החדשה היא הוכחה ברורה שבעלות הברית של וושינגטון לא חושבות עליה כפחות אמינה אחרי אפגניסטן. למען האמת כפי שאמרתי כבר בניתוח על היציאה מאפגניסטן, אמינות היא לא פקטור [מקור]. בעלות הברית של האמריקנים עובדות איתם משום שיש להם כוח, והם יכולים ומוכנים להפעיל אותו. ארה״ב היא הכוח היחיד שיכול לאזן מול סין, ולכן היא נהנת מהשפעה רחבה במזרח אסיה.

לבסוף, ההחלטה להקים ברית חדשה במזרח אסיה משקפת את הירידה בחשיבות של נאט״ו עבור ארה״ב.נאט״ו מנסה לשמור על עצמה רלוונטית בעימות עם סין, עם הארגון לאורך השנתיים האחרונות מנסה לבחון כיצד הוא יכול לתרום למאמץ הבלימה שלה [מקור]. הבעיה של הארגון שבסופו של יום הוא נמצא בצד הלא נכון של אירו-אסיה: רוב חברות הארגון הן באירופה. ארה״ב תמשיך להזיז את המיקוד שלה למזרח אסיה, ואירופה תאלץ לקחת יותר ויותר מהביטחון שלה בידיה שלה. אותו הדבר גם נכון למזרח התיכון.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 85: המשמעות של Evergrande

תקציר

  1. הקשיים של Evergrande אינם אירוע ההכחדה של המשק הסיני. הם בסך הכול סימפטומים של הבעיות העמוקות יותר של המשק: השקעה לא פרודקטיבית של הון, מינוף גבוה מדי, וצריכה פרטית נמוכה מדי.
  2. מגזר הנדל״ן, ביחד עם השירותים הנלווים לו בבנייה, ייצור, מכירות וכדומה – מהווה כרבע מהתמ״ג של סין. הבעיה שמגזר הנדל״ן הפך תלוי בהמשך הזמינות של אשראי בשביל הצמיחה שלו, עם העלייה במחירי בתים מונעת בעיקר ע״י השקעות ספקולטיביות. לחגיגה הזו גם הצטרפו הממשלות המקומיות של סין, שמקבלות כמעט את מלוא הרווחים ממכירת קרקעות בשטחן.
  3. האירוע של Evergrande הוא משמעותי לא מפני האיום שהוא מהווה למשק הסיני – אני לא חושב שהוא מה שיביא לקריסה של המשק – אלא מפני השינוי ביחס של הרגולטורים לפשיטת הרגל של חברה גדולה כמו Evergrande: בייג׳ין מבהירה לשוק שהיא לא תעזור לחברות שחורגות משלושת הקווים האדומים, ותיתן להן לטפל בבעיות החוב שלהן בעצמן, ללא חילוץ ישיר מצד המדינה. אולם בייג׳ין גם לא באמת תתן לה לקרוס בצורה לא מסודרת.
  4. מאז שהחלו הקשיים של Evergrande הרגולטורים הסינים עשו שלושה דברים: הזריקו נזילות למערכת הבנקאית, החלו להעביר פרויקטים לחברות ממשלתיות, ודרשו מ-Evergrande להימנע מהכרזה על פשיטת רגל בשביל לא לפגוע במשקיעים קטנים. המטרה למנוע פגיעה באזרחים פרטיים ולגרום לזעם ציבורי נגד המפלגה הקומוניסטית.
  5. בייג׳ין עוזרת למודל הכלכלי הבעייתי שיצר את Evergrande להמשיך לפעול, פוגעת בצמיחה ארוכת הטווח של המשק הסיני.

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק הנוכחי יהיה סיכום של הרבעון השלישי של 2021, כפי שאנחנו עושים בכל רבעון. אולם רצו הנסיבות ודווקא סוף הרבעון השלישי התאפיין בשני אירועים גדולים שחייבים התייחסות נפרדת לפני שנוכל להתייחס לכל הרבעון: ראשית, הייתה לנו את ההכרזה על ברית צבאית חדשה בין ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה. הברית הזו עולה בקנה אחד עם המגמה שחזינו כאן כבר בתחילת השנה, על התגבשות של אנגלו-ספרה – גוש מדינות שיהיו הלב החדש של מערכת הבריתות האמריקנית.

ביידן מכריז על הקמת הברית עם בריטניה ואוסטרליה.

האירוע השני, והוא אירוע שעדיין מתפתח, הם קשיי הנזילות של חברת הנדל״ן הסינית Evergrande. מגזר הנדל״ן של סין הוא אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים של הכלכלה, והקשיים בחברת הנדל״ן הגדולה בה לכאורה לא מבשרים טובות לכלכלה הסינית. האם יש סיבה לחשוש מקריסה של השווקים הסינים בעקבות הקשיים של Evergrande? או שמא סין תצליח לייצב את השוק, אך תמשיך לסבול מחוסר פרודוקטיביות? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

ענק עם רגלי חימר

כששמעתי לראשונה על קשיי הנזילות של חברת הנדל״ן הסינית Evergrande, הנחתי שמדובר בבעיה זמנית: Evergrande היא חברת הנדל״ן השנייה בגודלה בסין. הנחתי שהרגולטורים יתערבו בנקודה מסוימת כדי לחלץ אותה ולמנוע משבר פיננסי משמעותי.

ככל שעבר הזמן, והקשיים של Evergrande רק המשיכו, התחלתי להבין שיש כאן שינוי ביחס בין הרגולטורים ושוק המשקיעים בסין, בין המדינה והכלכלה – המדינה כבר לא תחלץ חברות גדולות כדי להציל משקיעים, או אם לדייק, היא לא תחלץ משקיעים גדולים בחברה עם חובות גדולים.

רבים הזהירו ש-Evergrande עלולה ליצור אירוע דומה לפשיטת הרגל של ליהמן ברדרס ב-2008: החברה ממונפת מאוד, עם חובות משמעותיים לבנקים, לספקים ואפילו לעובדים שלה. Evergrande השתמשה בשלל דרכים יצירתיות בשביל להשיג כסף לפרויקטים שלה [מקור]. דרך אחת הייתה למכור מראש לאנשים דירות ולקבל את מלוא או רוב התשלום עליהן [מקור]. לא מדובר בדירות שהן לקראת סיום בנייה: Evergrande מכרה דירות בפרויקטים בהם רק התחילו לעשות עבודות קרקע. קונים סינים היו מוכנים לשלם משום שהם ציפו שמחיר הנדל״ן רק יעלה, ושהחברה תוכל לספק את הדירות בזמן – למה לא להיות מושקעים מראש בנכס מניב תשואה יפה?

עכשיו כש-Evergrande בסכנת פשיטת רגל, ישנן 1.6 מיליון דירות ששילמו עליהן מראש ובספק אם הן יבנו [מקור]. יש גם עובדים רבים של Evergrande שקנו מכשירים פיננסים של החברה – כל מיני מוצרים איתם הם הפכו למשקיעים בפועל של החברה. פשיטת רגל שלה תמחוק לרבים מהם את רוב ההון העצמי [מקור].

ברור ש-Evergrande היא חברה משמעותית בכלכלה הסינית, וחברה שהשתמשה בדרכים מפוקפקות בשביל לממן את עצמה. אולם Evergrande היא לא היחידה שעשתה זאת, והיא רק סימפטום של הבעיות המבניות הרחבות יותר בכלכלה הסינית. כמו Evergrande גם מפתחי נדל״ן אחרים מכרו דירות מראש בשביל לממן את הפרויקטים שלהם [מקור]. הם עשו זאת משום שעם הזמן הממשל יותר ויותר הגביל את היכולת שלהם לקבל הלוואות ולגייס חוב דרך אגרות חוב. לדוגמה ב-2020 הרגולטורים הסינים פירסמו שלושה קווים אדומים שמטרתם להגביל את כמות החוב שחברות נדל״ן יכולות לגייס [מקור]. בגדול שלושת הקווים מגבילים את היחס המותר של חוב לנכסים, ושל חוב למזומן של חברות נדל״ן.

התוצאה של הקווים ופעולות אחרות שבן לילה כמעט חברות נדל״ן ממונפות מצאו עצמן ללא גישה לאשראי, וככל שהן ניסו להוריד את רמת החוב שלהן – ע״י מכירה של נכסים – כן יחס החוב לנכסים רק החמיר, משום ירידה בערך הנכסים. הבעיות הפיננסיות של Evergrande אינן חריגות במהות שלהן, גם אם הן חריגות בהיקף שלהן – החובות של Evergrande מהווים כ-3% מהתמ״ג הסיני [מקור].

התוצאה היא התקררות של מגזר הנדל״ן בסין, עם ירידה במכירות של בתים חדשים, התחלות בנייה ואפילו עבודה על פרויקטים קיימים [מקור]. יזמים מוצאים את עצמם ללא כסף, וספקים מסרבים לעבוד אלא אם משלמים להם במזומן ומיד. Evergrande היא רק סיפור אחד של מגזר שמוצא את עצמו ללא לאשראי משום החלטת הממשל המרכזי של סין.

ולא מדובר במגזר זניח. מגזר הנדל״ן, ביחד עם השירותים הנלווים לו בבנייה, ייצור, מכירות וכדומה – מהווה כרבע מהתמ״ג של סין, ואחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר שלה [מקור]. הבעיה שמגזר הנדל״ן הפך תלוי בהמשך הזמינות של אשראי בשביל הצמיחה שלו, עם העלייה במחירי בתים מונעת בעיקר ע״י השקעות ספקולטיביות [מקור]. עבור רבים מאזרחי סין בית אינו נועד למגורים, אלא ככלי השקעה וחיסכון – אנשים לוקחים משכנתאות גדולות בשביל לקנות בתים להשקעה, מעודדים מהעלייה העקבית במחירי בתים [מקור]. העלייה הזו כמובן נובעת מעצם הקנייה הספקולטיבית של אותם אנשים, מה שיצר בסין את אחת מבועות הנדל״ן הגדולות בהיסטוריה [מקור].

לחגיגה הזו גם הצטרפו הממשלות המקומיות של סין, שמקבלות כמעט את מלוא הרווחים ממכירת קרקעות בשטחן. כפי שעסקתי בנושא בהרחבה ב״קיסר אדום״ [ראו כאן], הממשלות המקומיות בסין נדרשות לשלם על רוב השירותים בשטחן, אך מקבלות פחות מחצי מהמיסים שנאספים בשטחן, עם הרוב הולך לממשל המרכזי בבייג׳ין. אבל מסי קרקע שונים – הממשלות המקומיות שומרות כמעט 100% מהמס. הן לכן עודדו בנייה אצלן, בשביל להגדיל את הביקוש לקרקעות ובכך להגדיל את סכומי המס שהן גובות (הביקוש העלה את מחירי הקרקע). עידוד הבנייה בשטחן גם עזר להן לעמוד ביעדי הצמיחה של התמ״ג שהממשל המרכזי הציב להן.

התלות של חברות נדל״ן באשראי בשביל הפעילות שלהן, ההשקעות הספקולטיביות בבתים, הם רק הביטויים בפועל של הבעיות המבניות של המשק הסיני. כפי שהראתי ב״קיסר אדום״ [ראו כאן], הצמיחה של סין בעשור האחרון התבססה עיקר על השקעות שהונעו ע״י לקיחת הלוואות. מפעלים התרחבו, חברות קנו עוד ציוד, יזמי נדל״ן הקימו שכונות חדשות, לא משום שהיה ביקוש אמיתי לכל זה, אלא מפני שהממשל המרכזי עודד אותם לעשות זאת. משום שההשקעות האלו לא נעשו על בסיס ביקוש אמיתי, הן לא החזירו את עצמן. יחס החוב לתמ״ג של המגזר הלא פיננסי בסין גדל בצורה משמעותית בשנים האחרונות.

בייג׳ין מודעת לבעיות האלו ומנסה בדרכים שונות לפתור אותן. שני נושאים שמודגשים בשנה האחרונה בבייג׳ין בהקשר של העתיד הכלכלי של סין הם עידוד הצריכה הפרטית ודגש על ייצוא טכנולוגי. עידוד הצריכה הפרטית של משקי הבית בסין יכול תיאורטית להציע לעסקים מקור חדש לממן את ההשקעות שלהם. הצמיחה תעבור למצב יותר בר-קיימא, עם עסקים רואים סוף-סוף החזר על ההשקעות שלהם ולא תלויים בעוד חוב בשביל לממן את החוב שכבר לקחו.

ייצוא טכנולוגי יכול לעזור לייצוא הסיני, ולהוות מנוע צמיחה חדש של הכלכלה. הדגש של סין על עצמאות וקדמה טכנולוגית לא קשורה רק ליתרון האסטרטגי שהם יתנו לה על פני ארה״ב, יפן והאיחוד האירופי (כמובן שזה גם שיקול). חברות היי-טק הן בדרך כלל פרודוקטיביות יותר מחברות בתעשיות מסורתיות, מציעות משכורות גבוהות יותר לעובדים שלהן, מה שמעודד את הצריכה הפרטית, ויוכלו לחזק את הייצוא הסיני, שכנראה ימשיך להיות מקור צמיחה חשוב למשק. בייג׳ין מעוניינת לראות את עצמה כמרכז טכנולוגי מתקדם, כפי שראינו בניתוח 81, ״הרמוניה חברתית״ [ראו כאן].

הניסיון לקרר את שוק הנדל״ן נועד לחזק בעקיפין את שני הנושאים האלו. עלייה במחירי דירות ולקיחה של משכנתאות מעלה את יוקר המחייה של אזרחי סין ותוקעת אותם עם תשלומי משכנתא גבוהים שפוגעים בצריכה שלהם. משקי הבית בסין מחזיקים ביחד חוב של מעל 3 טריליון יואן, או 130% מההכנסה הפנויה שלהם [מקור]. קירור שוק הנדל״ן יוריד את מחירי הדירות ויעודד אנשים למצוא ערוצים אחרים להשקיע בהם את חסכונותיהם.

שוק הנדל״ן גם שואב כסף מסקטורים אחרים בכלכלה, סקטורים פרודוקטיביים יותר: בנקים ומשקיעים פרטיים מעדיפים לתת את כספם ליזמים בשביל תשואות גבוהות מאשר לחברות היי-טק בתחילת דרכן.הדבר הביא למחסור במימון של מגזר ההיי-טק בסין, ולחוסר פרודוקטיביות במשק: בין חמישית לרבע מכלל הבתים בסין עומדים ריקים [מקור]. מגזר הנדל״ן לוקח הון והופך אותו לבתים ריקים, שאינם ממשיכים לייצר פעילות כלכלית.

שלושת הקווים שבייג׳ין פרסמה ב-2020 הם חלק ממערכה ארוכה שלה לנסות ולהשתלט על שוק הנדל״ן, לקרר אותו ולהקטין את המינוף בו. בייג׳ין ניסתה לעשות זאת ע״י הגדרת תקרה על מחירי דירות [מקור], והגבלת ההלוואות מבנקים [מקור]. בכל פעם הניסיון גרם להתקררות מסויימת בשוק, אך זו הופסקה ברגע שבייג׳ין ראתה שההתקררות משמעותית מדי – ברגע שהיה איום שהכלכלה לא תעמוד ביעד הצמיחה שהוגדר לה, בייג׳ין שחררה את ההגבלות [מקור].

האירוע עכשיו של Evergrande הוא משמעותי לא מפני האיום שהוא מהווה למשק הסיני – אני לא חושב שהוא מה שיביא לקריסה של המשק – אלא מפני השינוי ביחס של הרגולטורים לפשיטת הרגל של חברה גדולה כמו Evergrande: לרוב משקיעים בסין הניחו שחברות גדולות או מקושרות היטב לממשל יהיו מוגנות מפשיטת רגל [מקור]. גם אם הן יסבלו מבעיות נזילות, הממשל לא ייתן להן לקרוס מחשש לפגיעה משמעותית במשק.

אולם בשלוש השנים האחרונות יותר ויותר חברות ממשלתיות וחברות גדולות הודיעו על פשיטת רגל או חוסר יכולת לעמוד בחובות שלהן. כך לדוגמה הבנק המקומי Baoshang נאלץ להודיע על פשיטת רגל באוגוסט 2020, לאחר שהובהר ע״י הממשל המרכזי שהוא לא יציל אותו [מקור]. הסירוב של בייג׳ין לעזור ל-Evergrandeהוא לא חריגה מהמגמה, אלא המגמה – בייג׳ין מבהירה לשוק שהיא לא תעזור לחברות שחורגות משלושת הקווים האדומים, ותיתן להן לטפל בבעיות החוב שלהן בעצמן, ללא חילוץ ישיר מצד המדינה.

היינו יכולים לחשוב שהיחס של בייג׳ין ל-Evergrande יהיה שונה, משום הגודל שלה והחשיבות של מגזר הנדל״ן לשוק הסיני. זה באמת מה שחשבתי בהתחלה: כשני שליש מההלוואות בסין מגובות בנדל״ן [מקור]. הנדל״ן מהווה מנוע צמיחה משמעותי למשק. איך בייג׳ין תאפשר ליזם כל-כך גדול כמו Evergrande לקרוס?

עכשיו אני מבין שבייג׳ין באמת מתכוונת לתת ל-Evergrande להתמודד עם הבעיות שלה בעצמה, ללא חילוץ ישיר ע״י המדינה. Evergrande לא תראה את בייג׳ין מצילה אותה. אולם בייג׳ין גם לא באמת תתן לה לקרוס בצורה לא מסודרת. וזו כבר בעיה אחרת.

בועטים הלאה את הבעיה

מה עשו הרגולטורים הסינים מאז שהתחילו הדיבורים על פשיטת רגל של Evergrande בספטמבר 2021? שלושה דברים: ראשית, הם הזריקו כסף למערכת הבנקאית הסינית. הבנק המרכזי של סין הזריק כ-90 מיליארד יואן למערכת הבנקאית בשביל להגדיל את הנזילות שלה, מנסה לצמצם את הפחד מפני משבר פיננסי משמעותי אם Evergrande תודיע על פשיטת רגל [מקור].

שנית, ממשלות מקומיות וחברות ממשלתיות החלו לבחון את הרכישה של הפרויקטים השונים של Evergrande, במטרה להבטיח שאנשים ששילמו על דירות אכן יקבלו אותן [מקור]. ע״י רכישת הפרויקטים הממשלות והחברות גם יבטיחו הכנסה ופיצוי לספקים של Evergrande שכבר עובדים בפרויקטים. בייג׳ין גם הטילה פיקוח על החשבונות של Evergrande בשביל לוודא שהכסף שמיועד לפרויקטים קיימים לא יופנה לתשלום חובות [מקור].

שלישית, בייג׳ין הבהירה ל-Evergrande שהיא צריכה להימנע מהודעה על פשיטת רגל, ולדאוג למשקיעים בה, במיוחד המשקיעים הקטנים [מקור]. המטרה היא למנוע מחיקת הון של העובדים בחברה.

מה בייג׳ין משיגה בצעדים האלו? היא קודם כל מוודאת שלא תהיה פאניקה בשווקים. גם אם Evergrandeתתקשה לשלם את החוב, בייג׳ין מוודאת ע״י הזרמת כסף שהבנקים יוכלו להמשיך לתת הלוואות ושהמשק ימשיך לפעול.

הרכישה של פרויקטים והדרישה מ-Evergrande להימנע מהכרזה על פשיטת רגל נועדו למנוע זעם ציבורי נגד המפלגה הקומוניסטית. בייג׳ין עובדת כאן לפי חישוב פוליטי פשוט: היא מעוניינת לתת ל-Evergrandeלטפל בבעיות שלה בעצמה, אך רוצה להימנע מפגיעה באזרחים. כפי שאמרתי Evergrande מכרה מראש 1.6 מיליון דירות, מה שאומר שכ-3 מיליון בני-אדם יהיו ללא קורת גג אם החברה תפשוט את הרגל מבלי שמישהו לוקח את הפרויקטים אליו. בתרחיש כזה יתחילו הפגנות רחוב נגד הממשל הקומוניסטי, וזה בדיוק מה שהוא מנסה למנוע.

משום שהשוק הפיננסי של סין הוא סגור יחסית, הממשל יכול לנהל את המשבר של Evergrande בצורה יעילה. רוב השחקנים בשוק נמצאים תחת שליטתה של בייג׳ין, ורובם תופסים אותה כשחקן אמין. זו הסיבה שאני לא חושב ש-Evergrande תגרום למשבר פיננסי דומה לזה שהיה ב-2008: בייג׳ין שולטת בהתנהגות של השחקנים בשוק, והיא יכולה למנוע פאניקה של משקיעים.

אולם זה רק פותר את הבעיות לטווח הקצר. בשביל לייצב את המשק בייג׳ין צריכה עכשיו להעביר את ההשקעות, בצורת פרויקטים, מ-Evergrande לחברות הממשלתיות שלה. מי אמר שיש הצדקה כלכלית להשקעות האלו? מי אמר שהחברות הממשלתיות לא יפסידו כסף על סיום הפרויקטים האלו? בייג׳ין לא פותרת את הבעיה המרכזית של המשק הסיני: שימוש לא פרודוקטיבי בהון. במקום לתת ל-Evergrande לפשוט את הרגל ולשוק לתמחר מחדש את הנכסים שלה, בייג׳ין דורשת לנהל את מכירת הנכסים בהתאם לשיקולים פוליטים, לא כלכלים.

היא גם לא פותרת את הבעיה של ניהול סיכונים שגוי במשק הסיני. כן, קרוב לוודאי שהמשקיעים הפרטיים הגדולים ב-Evergrande לא יראו את כספם מוחזר, במיוחד משקיעים זרים. אולם משקיעים קטנים, רוכשי דירות, יראו את הכסף או הדירה שלהם. מה ימנע מהם לקנות גם את הדירה הבאה שלהם מראש? או להמשיך ולהשקיע במוצרים פיננסים מסוכנים בשוק הנדל״ן? בייג׳ין רוצה להגן על המשקיעים הקטנים משום החשש מזעם ציבורי. על הדרך היא מבטיחה שימשיך להיות ביקוש להתנהלות פיננסית לא אחראית בשוק הנדל״ן הסיני, וביקוש לדירות להשקעה – אם הצרכן הפרטי לא חווה הפסד, הוא לא ישנה את ההתנהגות שלו. Evergrandeאולי תפורק ותעלם, אך יבוא יזם נדל״ן אחר וימשיך את אותה התנהלות.

הרצון של בייג׳ין לקרר את מגזר הנדל״ן גם מותיר את הממשלות המקומיות בבעיה קשה: איך הן יעמדו ביעדי הצמיחה של התמ״ג, אם הן לא יוכלו להסתמך על שוק הנדל״ן? הפתרון כנראה יהיה דרך השקעה בתשתיות, במיוחד בתשתיות טכנולוגיות כמו סיבים אופטיים, מפעלי שבבים, תקשורת 5G ותקשורת 6G [מקור]. הממשל המרכזי בבייג׳ין כבר הכריז בעקבות המשבר של Evergrande שהוא מתכוון להגדיל את ההשקעה בתשתיות טכנולוגיות במדינה בשביל לשמור על הצמיחה בה [מקור]. אנחנו יכולים לצפות שבשנים הקרובות מספר הפארקים הטכנולוגים בסין יגדל, עם גידול במספר המפעלים לרכבים אוטונומיים, שבבים, ומוצרים נוספים. הבעיה שכמו בהשקעות אחרות במשק הסיני, חוסר יעילות תשלוט: מפעלים יוקמו בשביל הצמיחה בתמ״ג, לא משום שיהיה להם ביקוש.

להשקעה מאסיבית כזו בתשתיות תהיה גם השלכה של גידול בחוב של הממשלות המקומיות, נושא אחר שבייג׳ין מנסה להשתלט עליו ללא הועיל כבר שנים [מקור]. כל פעם שבייג׳ין מנסה להגביל את היכולת של הממשלות המקומיות לגייס חוב, הן מוצאות דרך חדשה לגייס אותו. ניסיון להגביל את המינוף במגזר הנדל״ן והאטת הצמיחה בו פשוט תוביל לגידול בחוב של הממשלות המקומיות, שינסו לפצות על ההאטה.

סיכום

הקשיים של Evergrande אינם אירוע ההכחדה של המשק הסיני. הם בסך הכול סימפטומים של הבעיות העמוקות יותר של המשק: השקעה לא פרודקטיבית של הון, מינוף גבוה מדי, צריכה פרטית נמוכה מדי. תיאורטית בייג׳ין יכולה לענות על הבעיות האלו ע״י שינויים משמעותיים במשק הסיני – וויתור על יעד צמיחה לתמ״ג, ביטול של מערכת רישום מקום המגורים של אזרחי סין [מקור], וצמצום ההתערבות הממשלתית במשק. הבעיה שהצעדים האלו יאיימו על שלטונה הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית: הם יקטינו את השליטה שלה בכלכלה, הם עלולים להוביל למשבר כלכלי שיביא למחאה רחבה נגד הממשל.

הממשל הקומוניסטי תקוע בין הפטיש לסדן: הוא מצד אחד מנסה לייצר צמיחה בריאה של המשק, מצד שני הוא מסרב למשק לעבור שינויים מבניים שעלולים לאיים על שלטון המפלגה. Evergrande אולי תפורק, אך ההתנהלות שלה תמשיך לחיות במשק הסיני. אם אלו לא יהיו חברות נדל״ן שיהפכו ממונפות מדי, אלו יהיו חברות שבבים או סטארטאפים בתחום הבינה המלאכותית. הפרודוקטיביות של המשק תמשיך לדשדש, ואיתו גם הצמיחה האמתית של סין. משקיעים שמחפשים ניסים כלכלים להשקיע בהם, עדיף שיעזבו את סין לטובת כלכלות אחרות בעלות צמיחה בריאה יותר.




פלג 84: הגיאוגרפיה של אי-יציבות

תקציר

  1. פרופ׳ סול כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות לחלוקת המרחב הגיאופוליטי של העולם:
    1. הרמה הראשונה היא רמת המדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.
    2. הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי.
    3. הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו.
  2. לא כל אזור חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, להילחץ על ידם. כזו היא ״חגורת שבר״: חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. שתי חגורות השבר של העולם הן: המזרח התיכון, ואפריקה שמתחת לסהרה.
  3. חגורות שבר מערערות את המערכת הבינלאומית ב-4 דרכים מרכזיות:
    1. הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר.
    2. הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים.
    3. הן בדרך כלל משמשות בסיסי טרור.
    4. האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן.

להורדת הפרק – קישור.

אנחנו מדברים הרבה בשבועות האחרונים על מלחמות אזרחים, מדינות לא יציבות, טרור, מהגרים וסמים. בכלל את 2021 סימנו כשנה של מתיחות גיאופוליטית וחוסר יציבות ואני מאמין שגם 2022 תהיה כזו. מחירי המזון ימשיכו להיות גבוהים, שרשרות האספקה העולמיות ימשיכו לחוות שיבושים והמצב הכלכלי של מדינות מתפתחות ימשיך להיות קשה משום שהן לא מצליחות לחסן מספיק מהאוכלוסייה שלהן כדי לחזור לשגרה. בנוסף הן נאלצות להתמודד עם אינפלציה גבוהה, שתכריח אותן לבחור בין העלאת ריבית והאטה בצמיחה הכלכלית, או השארת הריבית נמוכה ואינפלציה דוהרת.

מול כל האירועים האלה והגידול באי-היציבות בזירה הבינלאומית, אפשר וכדאי לשאול האם אנחנו יכולים להציע איזושהי מסגרת גיאו-פוליטית שתחבר את הנקודות השונות של חוסר היציבות יחד? שתאפשר לנו להבין איך הן יכולות להשפיע על הזירה הבינלאומית? האם יש איזשהו קשר בין אפגניסטן בה הטליבן מנסה לייצב את המדינה ובין מיאנמר או אתיופיה שחוות מלחמה פנימית? האם אנחנו יכולים להציע מסגרת שבה אפשר למקם את אותם מוקדי אי-יציבות ולנסות ולהבין לאן הם יתפתחו?

דיברנו לפני כחודש על היררכית המדינות של פרופסור סול כהן, היררכיה שמוצגת בספרו “Geopolitics: the geography of international relations” [ראו כאן]. בניתוח היום אני רוצה לדבר על רעיון אחר שמציג פרופסור כהן בספרו: היררכיה מרחבית של העולם. נדבר על אזורים גיאופוליטים, תחומים גיאו-אסטרטגים, וחגורות השבר שמגדירות את אזורי חוסר-היציבות של הזירה הבינלאומית. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

סידור מחדש של המרחב

לפני שנה וקצת דיברנו על ״הניתוח הגיאופוליטי״ בניתוח מס׳ 17 של פל״ג [ראו כאן]. קבעתי שם שגיאופוליטיקה עוסקת בקשר בין כוח ומרחב, איך כוח פוליטי מושפע ונובע מהמרחב הפיזי. הנחת היסוד של הניתוח הגיאופוליטי שמדינות פועלות תחת צרכים ומגבלות הנובעים מהגיאוגרפיה שלהן, שהגיאוגרפיה שלהן מכתיבה את הצרכים שלהן – מה הן צריכות כדי לשמור על כוחן ולשגשג – ואת המגבלות שלהן – מה הן אינן יכולות לעשות.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה כיצד לחלק ולסדר את המרחב הגיאופוליטי של העולם. ברור לנו אינטואיטיבית שיש הבדל מרחבי בין יבשת אירופה, ובין גרמניה – הראשונה היא יבשת, השנייה היא מדינה. הגבולות של גרמניה מוגדרים בצורה מובהקת, בעוד שהגבולות של אירופה הם יותר גמישים – יש וויכוח ער איפה בדיוק נפסקת אירופה ומתחילה אסיה, אם בכלל מתחילה – אולי צריך להתייחס לאירופה ואסיה כיבשת אחת, אירו-אסיה?

בכל מקרה, ברור שיש הבדל מרחבי בין גרמניה ואירופה, בין ארה״ב וצפון אמריקה, בין סין ומזרח אסיה. פרופ׳ כהן מציע היררכיה של יחידות מרחביות בשביל לחלק ולסדר את העולם, מציע לנו מסגרת לא רק בשביל לסדר את הזירה הבינלאומית, אלא גם בשביל לחשוב יותר טוב על האירועים בה.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות:

הרמה הראשונה היא רמתהמדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.

לדוגמה – ארה״ב. היחידה שקובעת את יחסי החוץ של ארה״ב היא הממשלה הפדראלית היושבת בוושינגטון. אולם ארה״ב עצמה מנוהלת גם ע״י הממשלה הפדראלית וגם ע״י ממשלות המדינות השונות שמרכיבות את האיחוד. אותו דבר נכון גם לסין עם ממשלות המחוזות, המדינות השונות בפדרציה הרוסית, הגרמנית ועוד. כולן מורכבות מתת-יחידות מנהלתיות, שכפופות לריבון יחיד המנהל את יחסי החוץ שלהן.

ברגע שמוקדי כוח נוספים במדינה מתחילים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, במנותק מהשלטון המרכזי, המדינה התפרקה ליחידות קטנות יותר מבחינה גיאופוליטית. אי-אפשר עוד להתייחס למחוזות המורדים ולמדינה המרכזית כיחידה אחת, אלא כשתי יחידות. לעיתים הדבר מלווה בהכרזה רשמית – לדוגמה פירוק בריה״מ. לעיתים מתחילה מלחמה בין הממשל המרכזי והיחידות שהיו בשליטתו – לדוגמה המלחמה בגיאורגיה בין טביליסי והחבלים הבדלנים של דרום אוסטיה ואבחזיה. יכול להיות שעם הזמן היחידות החדשות יכנסו תחת שליטתה של יחידה מתחרה – דרום אוסטיה ואבחזיה נכנסו תחת שליטתה של רוסיה, המנהלת את יחסי החוץ שלהן. בכל מקרה, היחידות ברמת המיקרו מתאפיינות בריבון אחד שמנהל את מדיניות החוץ שלהן.

הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי. לדוגמה, גיאורגיה, דרום אוסטיה ואבחזיה מהוות ביחד חלק מאזור הקווקז, אזור גיאופוליטי שכולל גם את ארמניה, אזרבייג׳ן, וצפון הקווקז בשליטת רוסיה.

אזור גיאופוליטי אחר שמוכר לנו הוא צפון ומרכז אמריקה, שכולל את קנדה, ארה״ב, מקסיקו, מדינות מרכז אמריקה צפונית לקולומביה ומדינות הים הקריבי, כולל וונצואלה וקולומביה. המשותף לכל המדינות בו הוא הסחר הער ביניהן, הרכב אתני ושפה משותפת לרובן, כמו גם היסטוריה משותפת ודומיננטיות מוחלטת של ארה״ב כמרכז הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי של האזור.

האזורים השונים של העולם.

הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו. המעצמה הגדולה קושרת את המדינות והאזורים השונים אליה באמצעות קשרי מסחר, דיפלומטיה וצבא, וצריכה לשלוט בנקודות חשובות גיאו-אסטרטגית בשביל לשלוט בתחום. אני מזמין את מי שלא זוכר מהי בדיוק מעצמה גדולה, ומה ההבדל בינה למעצמה אזורית, לשוב לניתוח מס׳ 78 בו דיברנו על הנושא [ראו כאן].

ישנם שלושה תחומים גיאו-אסטרטגים בראייתו של פרופ׳ כהן: התחום הראשון הוא התחום האטלנטי-פסיפי, שכולל את מערב אירופה, המגרב – טוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו – האמריקות, אוסטרליה וניו-זילנד, ומזרח אסיה לא כולל סין. התחום השני הוא התחום האירו-אסיאתי היבשתי, הכולל את רוסיה, מדינות מרכז אסיה ובלארוס. התחום השלישי הוא מזרח אסיה, הכולל בעיקר את סין ולדעת פרופ׳ כהן גם את הודו-סין: המדינות ווייטנאם, לאוס וקמבודיה.

בשביל להבהיר לעצמנו יותר טוב את הרעיון של תחום גיאו-אסטרטגי, בואו ונסתכל על התחום האטלנטי-פסיפי. התחום כולל מספר אזורים גיאופוליטים: אירופה הימית והמגרב, צפון ומרכז אמריקה, דרום אמריקה, והאזור הפסיפי של אסיה, כולל אוסטרליה וניו-זילנד. המדינות השונות בו מחוברות יחד בקשרי כלכלה, דיפלומטיה וביטחון וחולקות ארגונים משותפים רבים: נאט״ו, ה-G7, ה-G20, ה-OECD ועוד. הן גם חולקות נורמות תרבותיות, היסטוריה, דת ופילוסופיה.

התחום הגיאו-אסטרטגי במידה רבה משקף את הצרכים האסטרטגים של המעצמות הגדולות בו. הוא מוגדר ע״י הצרכים שלהן. לדוגמה, התחום האטלנטי-פסיפי משקף את מערכת הבריתות האמריקנית, ואת הגיאו-אסטרטגיה שלה: ארה״ב תלויה לשם ביטחונה בשליטה בשני האוקיינוסים הגדולים של העולם, האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. יש לה בעלות ברית בשני החופים של אירו-אסיה (אירופה ומזרח אסיה), והיא מחזיקה בהשפעה רבה על הים הקריבי ודרום אמריקה. הודות לכך היא בטוחה מאיום צבאי מאירו-אסיה.

אולם התחום האטלנטי-פסיפי פוגש תחומים אחרים: במזרח אירופה את התחום האירו-אסיתי של רוסיה, ובמערב האוקיינוס השקט את סין והתחום של מזרח אסיה. התחום שמוגדר ע״י הצרכים של ארה״ב והמעצמות האירופיות, פוגש את התחומים שמוגדרים ע״י הצרכים של המעצמות האירו-אסיאתיות, רוסיה וסין. במקומות בהם התחומים נפגשים, עלולה להיות תחרות וחיכוך צבאי. לכן נקודות חיכוך אפשריות כיום בין סין ורוסיה לארה״ב הן בטאיוואן, בחצי האי הקוריאני, בים סין הדרומי, בים השחור ובמזרח אירופה. כל המקומות שנמצאים במפגש בין התחומים.

תחומים גיאו-אסטרטגים גם תלויים לתפקודם בשליטה במעברים אסטרטגים, שמחברים בין האזורים השונים בהם. התחום האטלנטי-פסיפי תלוי במעברים ימיים שנמצאים מחוץ לתחום שלו: תעלת סואץ ובאב אל מנדב בקרן אפריקה מחברים את אירופה הימית לאוקיינוס השקט דרך האוקיינוס ההודי. התנועה הגלובאלית של סחר תלויה במעברים האלה, שאינם חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי ולכן מהווים מוקד תחרות בין המעצמות מתחומים שונים.

לבסוף, תחומים אינם סטטיים, והם משתנים בהתאם לצרכים של המעצמות הגדולות בהם. משום שינויים דמוגרפים וכלכלים, התחום האטלנטי-פסיפי כנראה יתפשט לאזורים נוספים בעולם, בראשם האוקיינוס ההודי ומזרח אפריקה. מדינות התחום ברובן מזדקנות, והן יחפשו שווקים חדשים לצריכה. שיתופי הפעולה בין ארה״ב ויפן להודו, ההשקעות הבריטיות בקניה ומזרח אפריקה [ראו כאן], הנוכחות הצרפתית במערב ומזרח אפריקה, הם כולם חלק מהתנועה של התחום האטלנטי-פסיפי לעבר האוקיינוס ההודי.

התחומים השונים של העולם, חגורות השבר ואזורי ההתלכדות. שחור – אזור שאינו נמצא בתחום (דרום אסיה). ראו בהמשך להסברת המושגים חגורת שבר ואזור התלכדות.

ההתפשטות של התחום האטלנטי-פסיפי לאוקיינוס ההודי מעלה שאלה חדשה: האם האוקיינוס ההודי נמצא בתחום כלשהו? אנחנו יודעים שהודו היא חלק מאזור גיאופוליטי מוגדר – דרום אסיה, שנמתח ממיאנמר עד אפגניסטן. האם זה לא תחום גיאו-אסטרטגי? ומה בנוגע למזרח אפריקה? האם יש תחום גיאו-אסטרטגי אפריקני?

אמרנו שתחום גיאו-אסטרטגי מוגדר ע״י המעצמה הגדולה בו, שמארגנת את המדינות והאזורים שבו סביבה בקשרי מסחר, דיפלומטיה וביטחון. הודו היא מעצמה אזורית בדרום אסיה, אך לא מעצמה גדולה. בנוסף אליה יש נוכחות של מעצמות גדולות כמו רוסיה וסין במיאנמר ופקיסטן. הודו אינה מהווה יעד ייצוא חשוב או מקור השקעה חשוב למדינות דרום אסיה: בנגלדש מייצאת יותר לגרמניה או ארה״ב מאשר להודו [מקור]. אותו הדבר נכון למיאנמר [מקור] ופקיסטן [מקור].

לא כל אזור גיאופוליטי בעולם חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, לעיתים נלחץ על-ידם ולעיתים משמש כגשר ביניהם.

כאלה הם המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. שני האזורים הם מה שפרופ׳ כהן קורא לו ״חגורת שבר״. חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. חגורות שבר מאופיינות בחוסר יציבות פוליטית וביטחונית, עוני, פליטים, פשע וטרור.

חגורת שבר אחת היא המזרח התיכון, שנמתחת מאפגניסטן עד לוב, וכוללת גם את טורקיה וסודן. המזרח התיכון סובל מפילוג פנימי על רקע אתני, דתי, וכלכלי – מדינות המפרץ העשירות לעומת מדינות ערב העניות. סונים לעומת שיעים בעיראק, איראן, לבנון וערב הסעודית. יהודים מול ערבים, וכורדים מול… טוב, כל השאר. את הפילוג הפנימי מגבירות המעצמות הגדולות, שמעוניינות בהשפעה במזרח התיכון עקב הנפט והגז בו, כמו גם חשיבותו הגיאו-אסטרטגית כגשר בין אירופה ומזרח אסיה.

המעצמות הגדולות מגבירות את הפילוג באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית בשחקנים השונים שבאזור. הם עצמם מחפשים את התמיכה הזו, משום התחרות ביניהם. לדוגמה, אסד נשיא סוריה הזמין את רוסיה למדינתו בשביל להתמודד עם המורדים נגדו. הם עצמם נהנו מסיוע מערבי, בין השאר סיוע אמריקני [מקור]. ישראל תלויה בסיוע האמריקני ובמטריה הדיפלומטית שלה כדי לאזן מול היריבות הערביות שלה. איראן עובדת עם רוסיה וסין משום הצורך בסיוע כלכלי, צבאי וטכנולוגי מול ארה״ב ומדינות המפרץ שזוכות לתמיכה אמריקנית.

חגורת שבר אחרת היא אפריקה שמתחת לסהרה. המורשת של הקולוניאליזם האירופי היא אזור הבנוי מעשרות מדינות עם מעט היגיון גיאוגרפי או אתני, ושסובלות מחוסר-יציבות פוליטית, היעדר תשתיות ועוני רב. זה לא ניסיון להאשים את האירופים בסבל הנוכחי של אפריקה, רק הבחנה: קניה לדוגמה מורכבת מ-70 קבוצות אתניות [מקור]. ניגריה היא אוסף של שבטים מקבוצות אתניות ודתיות שונות, עם רוב נוצרי בדרום ומוסלמי בצפון [מקור]. אין מעצמה גדולה באפריקה שמתחת לסהרה, ועדיין אין מעצמה אזורית שתוכל לאגד את המדינות השונות בחגורת השבר. במקום, המעצמות הגדולות מתחרות זו עם זו על גישה למשאבים ושווקים, תומכות במדינות השונות בחגורה. אנחנו רואים את זה עם התמיכה הרוסית, הטורקית והסינית לאתיופיה, או עם הפעילות האמריקנית בקניה.

מפה אתנו-לשונית של אפריקה.

חגורות שבר אינן חלק משום תחום. בנוסף לחגורות שבר, יש לנו גם אזורי התלכדות. אזורי התלכדות הם אזורים שלכודים בין תחומים וגורלם עדיין לא הוכרע, לאיזה תחום הם יצטרפו. אזורי התלכדות עלולים להפוך לחגורות שבר, אם התחרות בין המעצמות עליהם תהפוך משמעותית. אזור התלכדות אחד הוא הקווקז, שנמצא בין חגורת השבר של המזרח התיכון, התחום האירו-אסיאתי של רוסיה והתחום האטלנטי-פסיפי. אזור התלכדות אחר היא מונגוליה, שנעולה בין רוסיה וסין. אם סין תגביר את השפעתה הכלכלית והצבאית במרכז אסיה, האזור יצא מהתחום הרוסי ויהפוך לאזור התלכדות שעלול להפוך לחגורת שבר עקב תחרות בין סין ורוסיה.

אז יש תחומים ויש אזורים ויש חגורות שבר והתלכדויות וכו׳ וכו׳ – למה אני מספר לכם את כל זה? למה זה שימושי? טוב, עכשיו אחרי שיש לנו דרך לקטלג בצורה מסודרת את האזורים השונים של העולם, אנחנו יכולים להתחיל ולהבין טוב יותר איך חוסר יציבות, איך מדינות נחשלות, יכולות להשפיע על כל הזירה הבינלאומית.

תנועות טקטוניות

רוב מוקדי חוסר היציבות היום בעולם – מדינות בלתי-יציבות שגם מייצאות טרור, פליטים ופשע למדינות אחרות – נמצאים בשתי חגורות השבר של העולם: המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. לא משנה אם אנחנו מדברים על אפגניסטן, תימן, ניגריה, עיראק או סומליה, לרוב העיסוק בטרור, פשע ופליטים יהיה באזורים האלו.

חגורות שבר מערערות ב-4 דרכים מרכזיות את המערכת הבינלאומית:

ראשית, הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר. תנועת פליטים גורמת חוסר יציבות במדינות בהם הם עוברים – משום העומס על מערכות הרווחה, עימותים עם מקומיים וארגוני פשע שמנסים להרוויח קופון מהברחת הפליטים – ומהווה עול כלכלי ופוליטי למדינות אליהן הם מגיעים: פליטים צריכים תמיכה ממערכות רווחה, דיור ומזון, והקליטה שלהם בדרך כלל תלווה בעלייה בשנאת זרים בקרב האוכלוסייה המקומית. אין כאן שיפוט מוסרי, או המלצה למדיניות: פליטים יכולים גם לעזור לכלכלה, רובם בדרך כלל צעירים ומחפשים תעסוקה [מקור]. עלייה בשנאת זרים לא בהכרח תהפוך קבועה. אולם אי-אפשר להכחיש שתנועה מאסיבית של פליטים גורמת חוסר-יציבות.

שנית, הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים. בדרך כלל בחגורות שבר לארגוני פשע יהיה קל יותר לגדל ולייצר סמים ואז לנסות ולהבריח אותם לאזורים היציבים יותר שבהם נמצאים עיקר הצרכנים. לדוגמא, במזרח התיכון אפגניסטן הייתה ועודנה המדינה המובילה בעולם בייצור אופיום והרואין [מקור]. לבנון הפכה להיות מרכז גידול מוביל של מריחואנה [מקור]. סוריה הפכה ליצרנית חשובה של סמים למזרח התיכון ואירופה, עם משטר אסד מסתמך על סחר בסמים כמקור הכנסה מרכזי [מקור]. באפריקה שמתחת לסהרה מדינות מערב אפריקה חשובות בסחר הקוקאין בין דרום אמריקה ואירופה [מקור].

שלישית, יש לנו טרור. חגורות שבר מציעות לארגוני טרור רצף גיאוגרפי לפעול בו, עם רשתות טרור בין-אזוריות. אל-קאעידה, צבא ההתנגדות של האל, דאע״ש, כולם ארגוני טרור שהתפשטו בחגורות השבר העולמיות. שניים מהם, אל-קאעידה ודאע״ש, השתמשו בבסיסים בחגורות השבר בשביל לתכנן ולבצע פיגועי טרור במערב. בנוסף, משום שהאזורים האלו חווים מלחמות וסכסוכים מזויינים בתדירות גבוהה, נשק קל להשגה. לעיתים, המעצמות הגדולות עצמן, במכוון או שלא במכוון, מספקות נשק לארגוני טרור באזור [מקור].

לבסוף, רביעית, האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן. טורקיה לדוגמה, אחת המעצמות האזוריות הגדולות בחגורת השבר המזרח תיכונית, משתמשת בכוחה בשביל לאיים על יוון וקפריסין, חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי. איראן מחזיקה בכוח טילים שמאיים על אירופה, ועלולה להשיג נשק גרעיני. מדינות בחגורות שבר חייבות להחזיק כוח צבאי משמעותי, והן עלולות להפעיל אותו נגד מדינות מחוץ לחגורה.

היותו של אזור חגורת שבר הוא לא דבר קבוע או מוכרח המציאות. אזורים יכולים להשיג יציבות ולהפסיק להיות חגורות שבר והם גם יכולים לאבד את היציבות שלהם. לדוגמה דרום מזרח אסיה הייתה חגורת שבר במהלך המלחמה הקרה עקב הלחץ שהפעילו עליה ארה"ב, סין וברית המועצות. הלחץ הזה עודד מלחמות אזרחים וכוחות גרילה, מה שהביא לחוסר יציבות של מדינות האזור: בין 1948 ל-1960 מלזיה חוותה מלחמת גרילה שאיימה להפוך אותה למדינה קומוניסטית [מקור]. ווייטנאם, קמבודיה ולאוס ראו מלחמות אזרחים בשנות ה-60׳ וה-70׳. משך רוב המלחמה הקרה האזור ידע ארגוני גרילה, ארגוני טרור ומלחמות אזרחים. רק עם סיום המלחמה הקרה, התפרקות בריה״מ וההתמקדות של סין בפיתוח הכלכלה בבית במקום הרחבת המהפכה, האזור ידע יציבות.

דוגמה אחרת היא מזרח אירופה, שהייתה פעם חגורת שבר בין האימפריה הרוסית, גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית. היא משכה את האימפריות שסביבה למאבקי כוח שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. כיום מזרח אירופה יציבה יותר הודות לצירוף של רוב המדינות בה לאיחוד האירופי ונאט"ו. אולם, לחץ מצד רוסיה ביחד עם חוסר יציבות פנימית עלולים לדרדר את האזור שוב למצב של חגורת שבר.

חגורות שבר הן איום מתפתח, והאזורים הכי מעניינים בהן הן החזיתות הפעילות עם אזורים אחרים, חזיתות שעלולות להתרחב. נקח לדוגמה את המזרח התיכון: למזרח התיכון 4 חזיתות פעילות עם אזורים יציבים יותר, ממזרח למערב: עם דרום אסיה דרך אפגניסטן, עם מרכז אסיה גם דרך אפגניסטן, עם הקווקז דרך איראן וטורקיה, ועם המגרב דרך לוב.

מכאן שהחגורה מאיימת על סין, רוסיה והאיחוד האירופי, כמו גם על הודו. למשל תרחיש האימים של בייג׳ין ומוסקבה הוא תנועה של ג׳יהדיסטים מאפגניסטן למרכז אסיה, ומיטוט של המשטרים החילוניים שם. במצב כזה סין תנותק יבשתית משדות הגז והנפט של מרכז אסיה והמזרח התיכון, ואיום טרור משמעותי יהיה גם עליה וגם על רוסיה.

תרחיש אחר שמדאיג את רוסיה הוא התפשטות של חגורת השבר אל הקווקז, עם התפרצות מחודשת של טרור בצפון הקווקז שבשליטת מוסקבה. זה היה אחד השיקולים להתערבות הרוסית בסוריה: הקרמלין חשש שהתמוטטות מוחלטת של סוריה תהפוך אותה לבסיס טרור שיקרין גם על הקווקז [מקור].

לבסוף, תרחיש שמטריד את האיחוד האירופי הוא התמוטטות של המגרב, אזור הכולל את טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו [מקור]. המגרב מאופיין ביציבות פוליטית יחסית הודות לקשרים ההדוקים שלו עם מערב אירופה ובמיוחד צרפת [מקור]. מרוקו היא מדינה חשובה לצרפתים במערב אפריקה ואלג'יריה היא מקור חשוב לנפט וגז למדינות מערב ודרום אירופה, במיוחד ספרד ואיטליה [מקור]. אנרכיה באזור תגביר את הפליטים שגם ככה זורמים לדרום אירופה דרך לוב, ותאיים על הביטחון האנרגטי של האיחוד האירופי.

גם מדינות שאינן בחזית של חגורת השבר יכולות להיות משמעותיות לתחומים סביבה, ע״י הפיכתן למוקדי אי-יציבות. המוקדים האלה אז מייצאים פליטים, פשע וטרור שעוברים לאורך החגורה בדרכם לתחומים שכנים. כך לדוגמה סוריה הפכה מוקד יציאה של פליטים לאירופה. אתיופיה עלולה להפוך למוקד דומה, עם פליטים לאירופה, ובסיס לארגוני טרור ומליציות שיאיימו על שאר מדינות קרן אפריקה [ראו כאן].

מכל זה עולה שהאינטרס של המדינות הגובלות בחגורות שבר הוא לבלום את ההתפשטות שלהן, לצמצם את ההשפעות השליליות שלהן ואם אפשר לייצב אותן. כך לדוגמה האיחוד האירופי פעיל בצפון ומערב אפריקה כלכלית, דיפלומטית וביטחונית במטרה לייצב את המדינות שם ולמנוע ייצוא של פליטים וטרור לאיחוד. את המאמץ באפריקה מובילה צרפת, שהצליחה לגייס עוד מדינות אירופיות לפעילות ביטחונית ביבשת [ראו כאן]. רוסיה כפי שראינו בניתוחים קודמים מגדילה ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה בשביל למנוע תנועה של ג'יהאדיסטים אל תוך האזור ומשם לרוסיה עצמה.

דרך אחת בה אפשר לייצב חגורות שבר היא השקעה במדינות בחגורה, וכך ליצור מרכזים כלכלים שיקדמו אינטגרציה אזורית כוללת. כך לדוגמה ההשקעה הבינלאומית בקניה, אתיופיה, ומדינות נוספות במזרח אפריקה עוזרת להן לפתח כלכלה מתועשת, ולעבוד יחד על אינטגרציה כלכלית שעם הזמן יכולה לייצב את האזור. דבר דומה יכול לקרות גם במזרח התיכון, ע״י עידוד אינטגרציה בין ישראל ומדינות ערב (כמובן, דבר שתלוי ברצון הערבים).

במקביל לייצוב החגורה, פעילות נגד טרור, שיתוף פעולה באכיפה משטרתית ומאבק בהלבנת הון יכולים כולם לעזור ולצמצם את ההשפעות המזיקות שלה. הדגש כאן בפל״ג הוא לרוב על הפעילות הצבאית הרגילה של מדינות, והתמרונים האסטרטגים זו נגד זו. אולם גם פעילות נגד טרור חשובה כחלק מהתמרונים האלו, בשביל להבטיח יציבות. הקמפיין האמריקני נגד דאע״ש במזרח התיכון, או משימת השלום של האיחוד האפריקני לסומליה [מקור], שניהם היו חשובים במניעת אירועי טרור והדרדרות נוספת בחגורות השבר של המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה.

סיכום

חגורת שבר נותנת לנו מונח גיאופוליטי בשביל לחשוב על מוקדי אי-יציבות ועל האזורים הפחות מצליחים של העולם. היא נותנת לנו לסמן נקודות עניין פוטנציאליות לעתיד של הזירה הבינלאומית: האם מרכז אסיה והקווקז יצטרפו לחגורת השבר של המזרח התיכון? האם במזרח אפריקה תקום מעצמה אפריקאית שתוכל לייצב את חגורת השבר? איך הפעילות הרוסית במרכז ומערב אפריקה עלולה לאיים על האיחוד האירופי?

הקרבה של מדינות לחגורות שבר מספרת לנו על האילוצים שלהן, אם במאבק בטרור, בפשיעה, או הגנה על הגבולות ממהגרים ופליטים. מדינות בתוך וליד חגורות שבר יכולות להיות יעדים אטרקטיבים לייצוא ביטחוני ישראלי, צריכות ייעוץ וציוד בשביל להיאבק בהשפעות השליליות של החגורה.

אנחנו נמשיך ונפתח את המושגים של חגורות שבר, אזורים גיאופוליטים ותחומיים, ונראה כיצד הם משתלבים עם הניתוחים הקונקרטיים של פל״ג על העתיד של מערכת הבריתות האמריקנית, על התחרות להשפעה באירו-אסיה ועל מקומה של ישראל בעולם.




פלג 83: המלחמה באתיופיה – התפתחויות

תקציר

  1. בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש.
  2. עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF. ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום.
  3. הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי.
  4. מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה, בכך להכריח את אדיס אבבה לבחור בין מערכה צבאית יקרה או שיחות הפסקת אש.
  5. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה.

להורדת הפרק – קישור.

לפי כמעט שנה בנובמבר 2020 עסקנו במלחמה שפרצה בצפון אתיופיה בין הממשל באדיס אבבה ובין החזית לשחרור תיגראי, ה-TPLF [ראו כאן]. מאז הרבה דברים קרו: צבא אתיופיה הצליח לכבוש את בירת מדינת תיגראי, רק בשביל שה-TPLF יבריח אותו מהמדינה באמצעות לוחמת גרילה. מה שנראה בהתחלה כמערכה מהירה בה אבי אחמד, ראש ממשלת אתיופיה, ישיג ניצחון מוחץ, הופכת עכשיו למלחמת התשה. ה-TPLF התקדם מחוץ למדינת תיגראי, ועושה את דרכו מערבה לבירת מדינת אמהרה השכנה לתיגראי, ומזרחה לג׳יבוטי על חוף הים האדום. האם אתיופיה בדרך למלחמת אזרחים, ולאסון הומניטרי בקרן אפריקה?

כנראה שעדיין לא. בפרק היום נסקור מחדש את המלחמה באתיופיה, נבין מה האופציות בשביל השחקנים השונים ולמה המדינה, עדיין, לא נמצאת בסיכון לקרוס במלחמת אזרחים. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

תקציר הפרקים הקודמים

משום שעברה כמעט שנה מאז דיברנו על אתיופיה, אני חושב שנכון שנתחיל בסקירה קצרה של הסכסוך, ומשם נתקדם:

אתיופיה היא מדינה רב-אתנית של יותר מ-70 קבוצות, כשהגדולות שבהם הם האורומו, המהווים כ-34% מהאוכלוסייה, האמהרים המהווים כ-27% והתיגרים המהווים כ-6% ממנה. בנוסף להן ישנו גם מיעוט סומלי במזרח המדינה המהווה כ-6% מהאוכלוסייה ושאר האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים המפוזרים במדינה כולה.

הקבוצות האתניות השונות באתיופיה.

ב-1994 הסתיימה מלחמת אזרחים באתיופיה והמפלגה האתנית של התיגרים, החזית לשחרור תיגראי, ביחד עם המפלגות האתניות האחרות, שינו את מבנה המדינה לכזה של פדרציה אתנית [מקור]. בניגוד לפדרציה בגרמניה או בארה״ב לדוגמה, המדינות בפדרציה האתיופית מבוססות על קבוצות אתניות וזהויות אתניות, כשכל מדינה לפי החוקה זוכה לאוטונומיה רבה מול הממשל המרכזי ויכולה, אם תרצה בכך, להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית. לכאורה המטרה של המבנה החדש הייתה להבטיח שמצב בו השלטון המרכזי מנסה להשתלט על הקבוצות השונות לא יחזור על עצמו כמו שהיה בשנות ה-80׳.

אולם בעוד שהחוקה האתיופית דיברה על דמוקרטיה וחופש בחירה, בפועל החזית לשחרור תיגראי שלטה ביד רמה במדינה, רודפת את האופוזיציה, מבטלת את תוצאות הבחירות כשלא היו נוחות לה ומשתלטת על אדמות וכלכלת המדינה [מקור]. במשך כ-20 שנה, בין 1994 ל-2018, הדמוקרטיה באתיופיה והמערכת הפדראלית היו מילים מתות ותו לא – מפגינים נורו ברחובות, מתנגדי אופוזיציה עונו בבתי ככלא סודיים, שטחים של קבוצות אתניות נלקחו ע״י הממשל המרכזי והוחכרו לתאגידים בינלאומיים [מקור].

החזית לשחרור תיגראי הייתה יכולה לשלוט במדינה למרות שהתיגרים מהווים רק כ-6% מהאוכלוסייה, הודות למבנה האתני: ע״י קביעת בסיס חלוקת הכוח הפוליטי על קווים אתניים, התיגרים ביטלו את יתרון הגודל של בני אורומו והאמהרים, המהווים ביחד כ-60% מהאוכלוסייה. התיגרים דאגו שראשי המודיעין והצבא יהיו תיגרים, ושגם שראש הממשלה יהיה שייך לקבוצה. במשך כ-20 שנה התיגרים שלטו בפועל במדינה הרב-אתנית, גם אם על הנייר היא הייתה אמורה להישלט בשיתוף פעולה בין הקבוצות.

אולם כל זה השתנה ב-2018, כשלראשונה מונה לראשות הממשלה בן אורומו – ד״ר אבי אחמד. השינוי לא נעשה מרצונה הטוב של החזית לשחרור תיגראי, אלא מכורח הנסיבות: בנובמבר 2015 פרצו הפגנות אצל בני האורומו, בתגובה לתוכניות להרחיב את הבירה אדיס אבבה ולקחת שטחים מהם לטובת הבירה [מקור]. הבירה אינה חלק מאף מדינה אתנית באתיופיה, ונתפסה כסמל לשלטון התיגרים במדינה. השלטון המרכזי הגיב באלימות להפגנות, אולם במקום לדכא אותן הוא רק הרחיב את גל ההפגנות גם לאמהרים. בין נובמבר 2015 לפברואר 2018 אתיופיה נכנסה לסערה של הפגנות, מהומות ודיכוי ממשלתי, עם הכרזה על מצב חירום במדינה באוקטובר 2016, חסימת האינטרנט ועוצר באזורים שונים באתיופיה.

מבינים שהמצב אינו עומד להשתפר ללא איזו מחווה למפגינים, בפברואר 2018 התפטר – יש אומרים פוטר – ראש הממשלה דֶסָלֶן ובאפריל 2018 מונה ד״ר אבי אחמד, ראש ארגון האורומו העממי-דמוקרטי. אבי הבטיח רפורמות משמעותיות במדינה, כלכליות ופוליטיות, הודיע על הסרת החסימות על האינטרנט, שחרור אלפי אסירים פוליטיים והזמנת קבוצות אופוזיציה שנאלצו לגלות מאתיופיה לשוב אליה ולהשתתף בדיאלוג הלאומי החדש שירפא את הקרעים בחברה האתיופית.

בניגוד לחזית לשחרור תיגראי, אבי מאמין לא במדינה פדראלית אתנית, כי אם במדינה פדראלית אזרחית, כזו בה הדגש אינו על הזהות האתנית אלא זכויות אזרח ואינטרסים כלכליים [מקור]. בפדרציה כזו באופן טבעי הכוח הפוליטי יעבור לאורומו ולאמהרים, הרוב במדינה, והתיגרים ידחקו הצידה כמיעוט. נראה אבל שאבי כבר עכשיו דוחק אותם הצידה.

במהלך השנתיים האחרונות במסגרת הרפורמות של אבי הוסרו בכירים תיגרים במערכת הביטחון, בכלכלה ובפוליטיקה, ובמקומם מונו נאמנים מבני האורומו והאמהרים [מקור]. אבי התחיל בצעדים להפרטה של חברות ממשלתיות שהיו בשליטת בכירים תיגרים והוא פירק את קואליצית השלטון האתנית, מקים במקומה את מפלגת השגשוג [מקור]. החזית לשחרור תיגראי החרימה את המפלגה החדשה והצטרפה לאופוזיציה, משם ניסתה להפיל את הממשלה ללא הצלחה.

היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה ב-2020 כשהבחירות שתוכננו למאי נדחו עד הודעה חדשה ע״י ועידת הבחירות המרכזית בעקבות הקורונה. משום שהמנדט של ממשלתו של אבי היה אמור להסתיים באוקטובר 2020, הפרלמנט אישר – כלומר מפלגת השגשוג אישרה ע״י הרוב שלה בפרלמנט – את הארכת מנדט הממשלה ונתן לה להחליט מתי יתקיימו הבחירות החדשות [מקור].

התיגרים האשימו את אבי במחטף פוליטי והודיעו שהם יערכו את הבחירות האזוריות שלהם בניגוד להנחיות הממשלה, מקיימים בחירות במדינת תיגראי בספטמבר 2020, בחירות בהן החזית לשחרור עממי זכתה ביותר מ-95% מהקולות ומפלגת השגשוג לא יכלה להתמודד [מקור]. אבי השיב לצעד הזה בהחרמת הממשלה המקומית החדשה של תיגראי וצמצום דרסטי בתקציבים המועברים אליה. הממשלה המקומית בתגובה הודיעה שהיא אינה מכירה עוד בממשלת אבי כממשלה החוקית של אתיופיה, ושהיא שוקלת להכריז עצמאות ממנה.

מה שהביא למלחמה הנוכחית היה מתקפה בתחילת נובמבר של כוחות תיגרים על בסיס של צבא אתיופיה במדינה. בתגובה אבי הכריז ב-4 בנובמבר שקו אדום נחצה ושהממשל הפדראלי יפלוש למדינת תיגראי בצפון אתיופיה בשביל להביא אותה לסדר, יעצור בכירים בממשלת תיגראי ובחזית לשחרור תיגראי ויסיים את הניסיון לחתור מתחת לאחדותה של המדינה האתיופית [מקור]. מצב חירום הוכרז בצפון המדינה ותיגראי נותקה לחלוטין מהעולם החיצון, עם החשכה תקשורתית מוחלטת.

חבל תיגראי באתיופיה.

עד כאן תקציר האירועים הקודמים.

בעקבות פריצת המלחמה הערכנו שיש שלושה תרחישים סבירים למערכה האתיופית:

בתרחיש האופטימי, צבא אתיופיה יצליח לכבוש במהירות את מקלה, בירת חבל תיגראי וללכוד את כל או רוב ההנהגה התיגרית שאבי סימן למעצר.

בתרחיש הריאלי, הלכידה של ההנהגה התיגרית תתארך וכוחות צבא אתיופיה יעברו ממצב של פלישה למצב של כיבוש והחזקת השטח. היגרים יתחילו במלחמת גרילה נגד האתיופים ואדיס אבבה תאלץ להציב כוח קבוע בצפון, מנהלת מלחמת התשה מול ה-TPLF.

בתרחיש הפאסימי, הערכנו שהצבא יכשל ויספוג אבדות משמעותיות מצד התיגרים שיצליחו לשמור על שלטונם בצפון. הסכסוך בצפון המדינה יתפשט ויהפוך למלחמת אזרחים כוללת בכל המדינה.

הערכתי אז בנובמבר שסביר שהכוחות האתיופים יצליחו להשתלט על מקלה, אך הם יאלצו להתמודד עם לוחמת גרילה של התיגרים. הערכתי גם שאתיופיה אינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים, בין השאר משום שלא סביר שהצבא יובס ואדיס אבבה תאבד את כוחה.

איך ההערכות האלו החזיקו במבחן הזמן?

המערכה כעת

בחודשים הראשונים שאחרי המערכה בתיגראי, הצבא האתיופי הצליח לכבוש את מקלה והמלחמה עברה למצב של מלחמת גרילה. אולם, עם הזמן הצבא האתיופי ספג אבדות משמעותיות ולבסוף נאלץ לסגת ביוני ממקלה ומרוב מדינת תיגראי, וה-TPLF השתלט עליה מחדש [מקור]. בעקבות הנסיגה של צבא אתיופיה, אבי קרא להפסקת אש חד צדדית [מקור], אך ה-TPLF דחו אותה, רואים בה ניסיון של הממשלה לקנות זמן בעוד הצבא האתיופי נסוג ומתארגן מחדש.

עם שחרור רוב תיגראי, ה-TPLF פלש למדינת אמהרה מדרום לתיגראי ומתקדם בשני ראשים: ראש אחד עושה דרכו מערבה לעבר בירת מדינת אמהרה [מקור]. נראה שהמטרה של ה-TPLF היא להכריח את המליציות האמהריות שעדיין נמצאות במערב תיגראי לסגת. המליציות חוסמות את הגישה של תיגראי לסודן, ובכך חוסמות נתיב אספקה קריטי ל-TPLF.

ראש שני מתקדם מזרחה, לעבר מדינת ג׳יבוטי על חוף הים האדום. אם ה-TPLF יצליח להשתלט על הגבול עם המדינה, הם יוכלו לבסס קו אספקה מהים. בתרחיש כזה מצרים תוכל לספק ציוד ל-TPLF דרך הים האדום.

נראה שצבא אתיופיה עדיין לא התארגן מחדש לשם מתקפת נגד, ורוב ההתנגדות בה נתקל ה-TPLF כרגע היא של מליציות מקומיות. נכון למועד כתיבת הדברים בתחילת ספטמבר, נראה שה-TPLF עצר את התקדמותו גם במערב וגם במזרח.

מפת הלחימה בחבל תיגראי, נכון לסוף אוגוסט. בירוק – שטח בשליטת התיגרים; אפור – שטח תיגרי בשליטת מלציות אמהריות; אדום – אתיופיה; כחול – אריתריאה.

איך ההתפתחויות האלו משפיעות על התחזיות ארוכות הטווח שלנו לסכסוך באתיופיה? האם אנחנו עכשיו יותר קרובים למלחמת אזרחים כוללת במדינה? אני לא חושב. אני כן חושב שככל שהמלחמה תתארך היא תהיה עול על אתיופיה, ושאם המערב לא ישחק את הקלפים שלו נכון הוא עלול למצוא את עצמו בעמדת נחיתות בקרן אפריקה.

מבחינה כלכלית ומבחינת יציבות ההתפתחויות האחרונות אינן חדשות טובות לאתיופיה. צבא אתיופיה איבד לפי דיווחים אלפי חיילים וציוד כבד רב. אבי אחמד מנסה לפצות על ההפסדים האלו ע"י גיוס המוני של אזרחים אתיופים למאמץ המלחמתי, קורא לכל אתיופי המסוגל להילחם להתגייס לצבא [מקור].

לגיוס המוני יש שתי משמעויות חשובות: ראשית, הוא מגדיל את העול הכלכלי של המלחמה. כוח אדם שהיה יכול להיות בשוק העבודה יופנה עכשיו למלחמה. הממשלה האתיופית תצטרך להשקיע משאבים באימון, ציוד ולוגיסטיקה של הכוחות החדשים, ותצטרך לפצות על חוסרים שנגרמו במהלך הלחימה בתיגראי.

שנית, גיוס המונים עלול להביא לפשעי מלחמה. אבי קורא להמוני אתיופים להתגייס בשביל להגן על אתיופיה מפני התיגרים. הוא מקדם זעם אתני כדרך להניע את ההמונים. מגוייסים חדשים בצבא כנראה יהיו להוטים ״לנקום״ באוכלוסיית האויב. תיגרים כבר עכשיו סובלים מפשעי שנאה [מקור], והלחימה בחבל תיגראי לוותה לפי דיווחים בפגיעה מכוונת באזרחים, רצח חפים מפשע ואונס [מקור].

הפגיעה באזרחים גם לא מוגבלת רק ללחימה עצמה. נראה שאדיס אבבה הטילה דה-פקטו מצור על חבל תיגראי בשביל להרעיב אותו, גם אם היא לא מכריזה על כך שזו מדיניות רשמית. מאז נובמבר 2020 הממשלה האתיופית מגבילה את הגישה של ארגוני סיוע הומניטרי לחבל [מקור] כמו גם אספקה של מים, חשמל ושירותי תקשורת. הממשל שומר על האזור מבודד מהעולם ונראה שהוא באופן מכוון מנסה להרעיב את האוכלוסייה האזרחית בו. ארגון הסיוע של האו״ם וארגונים בינלאומיים מזהירים מפני רעב המוני של כ-350 אלף איש [מקור].

הבעיה עם פשעי מלחמה וניסיונות מכוונים לפגוע באוכלוסייה אזרחית היא שהם רק מחמירים את הסכסוך. כמובן הם גם רעים בפני עצמם, ופגיעה מכוונת בחפים מפשע היא דבר איום, אך מעבר לעובדה שהם פשע מוסרי, הם גם מחמירים את הסכסוך בשני מובנים: ראשית, הם נותנים לשני הצדדים תחושה של מלחמת אין-ברירה, של לנצח או להיכחד. הדבר מצמצם את האפשרות לשיחות שלום וסיום הסכסוך לפני שאחד הצדדים מובס לחלוטין.

שנית, פשעי מלחמה רק מגדילים את הנזק שהמלחמה גורמת. אוכלוסייה אזרחית באזורי עימות חוששת להישאר ובורחת. במדינת תיגראי יש לפי הערכה כ-1.7 מיליון בני אדם שברחו מבתיהם, ועוד כ-60 אלף שברחו לסודן [מקור]. אלה אוכלוסיות פליטים שמגדילות את העול הכלכלי, והופכות חממות לפשע ואידיאולוגיות קיצוניות, מה שעלול להמשיך את הסכסוך הרבה אחרי שהוא יסתיים רשמית.

אבי אחמד, בניסיון שלו לגייס את הלהט הלאומני של האתיופים, מסתכן בגרירת המלחמה עוד חודשים ושנים, וביצירת קרעים שלא ניתן יהיה לגשר עליהם בין התיגרים ושאר הקבוצות באתיופיה.

מה האופציות של התיגרים מול הפעולות של אדיס אבבה?

הם כרגע מחזיקים ביוזמה, והם מנסים להרחיק את קו החזית מתיגראי ולפרוץ את המצור שאדיס אבבה שמה עליהם. הם גם מנסים להשתמש בניצחונות הנוכחיים שלהם כדי ללחוץ את אדיס אבבה לקבל את התכתיבים הפוליטים שלהם: הפסקת אש בתמורה לממשלת מעבר, והתפטרות של אבי אחמד.

הבעיה בשביל התיגרים שגם לאחר הניצחונות שלהם, לא נראה שיש קבוצה אתנית קמה להצטרף אליהם נגד אבי אחמד. ההפך הוא הנכון. הפלישה שלהם לאמהרה מעודדת מליציות מקומיות לפעול נגדם ומעודדת את המדינות השונות של אתיופיה לתמוך באבי במלחמתו נגד החזית לשחרור תיגראי [מקור].

עבור המדינות השונות של אתיופיה, אבי אחמד מציע מודל של אתיופיה כפדרציה אמיתית, שלא נשלטת ביד ברזל ע״י אדיס אבבה. אם אבי יקיים את ההבטחות שלו או לא עוד צריך לראות, אך לפחות יש הבטחות. ה-TPLF מציע לחזור למצב בו אתיופיה הייתה דה-פקטו דיקטטורה של מפלגה אחת, עם הקבוצות האתניות השונות מופלות לרעה ע״י התיגרים. למה שאיזו מדינה תתקומם ביחד עם תיגראי, אם בסוף הדרך ממתינה לה רק עוד אפליה?

ה-TPLF כנראה מקווה שככל שצבא אתיופיה יוחלש, כן יתחזקו קבוצות קיצוניות במדינות השונות של אתיופיה. גם אם רוב האזרחים אינם תומכים ב-TPLF, הקבוצות הקיצוניות יוכלו להפעיל לחץ צבאי על אדיס אבבה ולהכריח אותה להגיע לפשרה עם ה-TPLF בשביל לטפל במליציות האחרות. ישנן קבוצות קיצוניות שהודיעו שהן עובדות ביחד עם ה-TPLF: לדוגמה, צבא השחרור של האורומו הודיע בתחילת אוגוסט 2021 שהוא כרת ברית עם ה-TPLF [מקור]. אולם צבא השחרור הוא ארגון קטן יחסית בדרום אתיופיה, שלא ברור כמה הוא יכול לאיים על אדיס אבבה או לעזור ל-TPLF.

הבעיה השנייה של התיגרים שהאיום שלהם בעצמאות, שהם הולכים לעזוב אתיופיה ולהפוך להיות מדינה עצמאית, הוא כנראה בלוף שנועד לאיים על אדיס אבבה ותו לא. אם ה-TPLF יכריז על עצמאות תיגראי, הוא יהפוך לשליט על מדינה נעולה יבשתית המוקפת באריתריאה, סודאן ואתיופיה, מדינה שתהיה חסרה משאבי טבע ועם אוכלוסיית פליטים גדולה. אם החזית תכריז עצמאות, היא תהפוך את עצמה לשליטה של עוד מדינה נחשלת בקרן אפריקה במקום להיות השליטה של המדינה השנייה הכי מאוכלסת ביבשת השחורה. אז למה שיעשו את זה?

הדבר היחיד שיעלה את הסיכוי לעצמאות הוא רק המשך האלימות נגד האוכלוסייה האזרחית בתיגראי, ורדיפה אתנית של תיגרים באתיופיה. אולם גם אז העם התיגרי יצטרך ללחוץ על ה-TPLF להכריז בדלנות, צעד שכפי שאמרתי יחליש אותם.

מה שסביר שהתיגרים ירצו לעשות הוא לבסס מחדש קווי אספקה לעולם החיצון ולייצב את החזית מול הצבא האתיופי במדינת אמהרה. כך הם יוכלו להכריח את אדיס אבבה לבחור בין הפסקת אש והתחלת שיחות שלום, ובין ניסיון יקר לכבוש מחדש את השטחים שהתיגרים לקחו. זו הסיבה שהם מתקדמים בשתי חזיתות: באמהרה הם מנסים לקחת מחדש שטחים שמליציות אמהריות כבשו בסוף 2020 ומפרידות בין הטיגרים לסודאן. הם גם מתקדמים מזרחה לעבר ג'יבוטי ומקווים ליצור מסדרון יבשתי שיחבר אותם ישירות לים האדום.

איך זה נראה מהצד של אבי אחמד? החדשות הטובות הן שהמליציות האתניות של אתיופיה מצטרפות למלחמה ושהוא ניצח בבחירות האחרונות לפרלמנט ברוב עצום של 410 מושבים מתוך 546 מושבים [מקור]. הניצחון מבטיח לו מנדט פוליטי לעוד 5 שנים.

החדשות הרעות שהוא מוצא את עצמו תחת לחץ מערבי לסיים את המלחמה, לחץ בראשה עומדת ארה"ב. האמריקנים מוטרדים גם מהמלחמה עצמה וגם ממה שנראה כמצור של אדיס אבבה על חבל תיגראי [מקור]. האמריקנים דורשים גישה של ארגוני סיוע, הפסקת אש ושיחות שלום. הם הטילו סנקציות על אתיופיה ועצרו העברת כספים בשביל ללחוץ את אדיס אבבה להסכים לדרישות שלהם [מקור].

אם אתיופיה הייתה תלויה רק בארה״ב, אולי הסנקציות האמריקניות היו מצליחות לעצור את המלחמה. אולם לאתיופיה יש גם חברים לא מערביים. אתיופיה חתמה בחודשים האחרונים על הסכמי ביטחון וסחר עם סין, רוסיה ותורכיה [מקור]. אבי לא יכול להרשות לעצמו לקבל את התכתיב התיגרי בו הוא מתפטר מהשלטון ולכן הוא יעדיף להמשיך ולהתקרב למדינות לא מערביות, מחפש סיוע כלכלי וביטחוני במקום להיכנע ללחץ המערבי. המטרה של אבי תהיה לגייס כוחות חדשים למלחמה בתיגרים ולדחוק אותם חזרה לחבל תיגראי ואם אפשר, לכבוש מחדש את בירת המדינה מקלה. עם ניצחון צבאי כזה, הוא יהיה בעמדה טובה יותר לשיחות להפסקת אש ולנסות ולהגיע להסדר פוליטי.

אף אחד מהצדדים עדיין לא הגיע לנקודה בה הוא מוכן לפנות לפתרון פוליטי של הסכסוך. כל צד מאמין שהוא עדיין לא מיצה את הלחימה. סביר שבטווח המיידי נראה את צבא אתיופיה חוזר להפעיל לחץ על הכוחות התיגרים, בעוד התיגרים נלחמים לשבור את המצור עליהם. ארה"ב תמשיך לדרוש הפסקת אש וגישה הומניטרית לחבל תיגראי, אך היא מסתכנת שאם היא תגביר את הלחץ על אתיופיה, אתיופיה פשוט תתקרב לסין, לרוסיה ולתורכיה, שלושתן מחזיקות בנוכחות צבאית וכלכלית בקרן אפריקה ושלושתן ישמחו לצרף את אתיופיה, המדינה החשובה בקרן לתחום השפעתם. ממשל ביידן עם הסנקציות שלו עלול למצוא את עצמו מאבד לחלוטין השפעה בקרן אפריקה.

הנקודה הישראלית

איך המלחמה מתקשרת ומשפיעה על ישראל? עבור ישראל ישנן שתי סוגיות חשובות. ראשית, אסור שסיוע צבאי יגיע לצבא אתיופיה או צבא אריתריאה שגם הוא משתתף במלחמה [מקור]. אני יודע שיש כיום ציוד צבאי ישראלי ברשות אריתריאה, אך אסור להוסיף עליו. סיוע ביטחוני ישראלי לאיזה מהצדדים הלוחמים יסכן אותנו בלחץ מוושינגטון ויפגע ביחסים שלנו עם סודאן ומצרים, שרוצות לראות את אבי אחמד נחלש בעקבות המלחמה, מה שיכול לשפר את העמדה שלהן בשיחות על סכר התחייה.

שנית, ככל שהמלחמה תתארך, כן יגדל הסיכון לזרם פליטים שיצא מאתיופיה לכיווננו ולכיוון אירופה. ישראל יכולה לעבוד ביחד עם האיחוד האירופי ועם סודאן על הקמת מחנות פליטים וסיוע הומניטרי שמטרתם תהיה להגביל את תנועת הפליטים לעברה. ישראל צריכה לשאוף לסייע הומניטרית לאתיופיה עצמה, גם לתיגרים וגם לממשל.

הסיכון במלחמת אזרחים באתיופיה הוא עדיין נמוך משום שהקבוצות האתניות השונות בה לא רואות את עצמן שותפות במאבק של התיגרים. התיגרים ירצו לפרוץ את המצור עליהם ולהכריח את אבי להתפטר מרשות הממשלה. אבי לא יעשה דבר כזה ללא הפסד צבאי משמעותי והוא מתכוון להמשיך את המערכה נגד התיגרים עד לניצחון או עד להפסד המר.




פלג 82: לאן, גרמניה?

תקציר

  1. הבחירות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:
    1. הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית.
    2. הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות.
    3. הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה.
  2. גרמניה נתונה בצומת דרכים:
    1. היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה.
    2. היא מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.
  3. הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין.
  4. הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין.
  5. חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה.
  6. היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד.
  7. הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר.
  8. קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כשלושה שבועות גרמניה יוצאת לבחור קואליציית שלטון חדשה. ולראשונה מזה 16 שנים, אנגלה מרקל לא תעמוד בראש הקואליציה של המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות, ה-CDU ואחותה הבווארית ה-CSU.

הבחירות בגרמניה הן במידה רבה בלתי צפויות כמו הבחירות כאן בארץ. לפני שנה בזמן משבר הקורונה נראה שהמפלגה של מרקל נהנית מתמיכה משמעותית הודות לטיפול שלה במשבר. המפלגה עמדה על תמיכה של יותר מ-30% בסקרים, ונראה שהיא עומדת בפני ניצחון סוחף. אולם ככל שעבר הזמן, המפלגה של מרקל איבדה מכוחה ובמקום ראינו עלייה של הירוקים.

לפני ארבע חודשים, בתחילת מאי 2021, הסקרים הראו לראשונה את הירוקים עוקפים את הנוצרים-דמוקרטים, והופכים למפלגה עם הכי הרבה תמיכה. נראה היה שהירוקים הם-הם שיהיו מפלגת השלטון החדשה בגרמניה, עם קנצלר ירוק ראשון בהיסטוריה.

אך כמו בארץ סקרים משתנים עם זמן. עכשיו כשאנו במרחק שלושה שבועות מהבחירות, נראה שהמפלגה שהולכת להיות המפלגה הגדולה ביותר היא דווקא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. אני אומר ״דווקא״ משום שהסקרים לאורך רוב השנה ניבאו לה מקום שני או שלישי בפער ניכר לעומת הנוצרים דמוקרטים והירוקים. היה נראה שמפלגת השמאל המסורתית של גרמניה עומדת להיעלם מהמפה הפוליטית, בדומה למפלגת העבודה כאן בארץ.

קואליציות אפשריות לפי תוצאות סקר בחירות מה-29 באוגוסט. שימו לב לגודל שתי המפלגות הגדולות – באדום הסוציאל-דמוקרטים, בשחור הנוצרים דמוקרטים. הסוציאל דמוקרטים התחזקו מאוד בשבועות האחרונים.

מה יהיו תוצאות האמת? אינני יודע. אני יודע שסקרים לא בהכרח משקפים את תוצאות האמת, ויכול להיות שלמרות סקרים מחמיאים לסוציאל-דמוקרטים, דווקא הנוצרים-דמוקרטים יהפכו למפלגה הגדולה ביותר. נצטרך להמתין ולראות לתוצאות הבחירות, שעתידות להתקיים בסוף החודש, ב-26 בספטמבר.

מה שאנחנו כן כבר יודעים הוא שהבחירות המתקרבות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, כפי שאמרתי, הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מרקל מכהנת כקנצלרית של גרמניה מאז 2005, ובמשך כמעט 16 שנה הובילה את גרמניה ובמידה רבה את האיחוד האירופי דרך משברים משמעותיים כמו המשבר הפיננסי העולמי של 2008, משבר החוב של יוון, משבר הפליטים שהיה ב-2015 וכמובן הסיפוח הבלתי חוקי של חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014. מרקל הייתה מקור של יציבות בפוליטיקה של האיחוד, ולעיתים נתפסה כ״מנהיגה דה פקטו״ שלו [מקור]. הקנצלר שיבוא אחריה, יהיה אשר יהיה, יצטרך להתאמץ בשביל לזכות מחדש בהשפעה שהייתה למרקל.

שנית, הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות. הפוליטיקה הגרמנית הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר שסועה, עם המפלגות הגדולות של הסוציאל-דמוקרטים והנוצרים-דמוקרטים מאבדות תומכים לטובת מפלגות שמאליות או ימניות יותר: הסוציאל-דמוקרטים ראו כיצד הירוקים מאגפים אותם משמאל, בעוד הנוצרים דמוקרטים ראו את הליברלים ואלטרנטיבה לגרמניה מאגפות אותם מימין. התוצאה היא שלראשונה מאז שנות ה-50׳, סביר שבגרמניה תשלוט קואליציית שלטון של שלוש מפלגות במקום שתיים. הדבר עלול להפוך את הקואליציה החדשה למסורבלת יותר בהתנהלות שלה, במיוחד במדיניות החוץ.

לבסוף, הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה. ולמרות שהתחרות הזאת הרבה יותר ברורה, למרות שנראה בבירור שתחרות לכוח עם אלמנט צבאי חזרה כמאפיין דומיננטי בזירה הבינלאומית ושל היחסים בין מדינות, גרמניה ברמה עקרונית דוחה להתמודד עם המציאות הזאת. גרמניה חושבת שהיא יכולה להיות גשר בין הצדדים הניצים של רוסיה, סין, ארה"ב [מקור]. היא חושבת שהיא יכולה לנהל דיאלוג בין המדינות ולנסות לעזור להן להשיג שיתוף פעולה ביניהן.

גרמניה גם מסרבת לחשוב על כוח צבאי כמרכיב הכרחי במדיניות החוץ שלה. היא רואה את עצמה כמדינה גדולה כלכלית שמשפיעה על העולם הודות לדיפלומטיה וכוח רך, לא באמצעות איום בכוח קשה. הגישה הזו מתבטאת בפועל במצב הירוד של הצבא הגרמני, שאין לו מספיק ציוד לחמש את כל האוגדות שלו [מקור].

הבעיה שההתנהלות הגרמנית, זו של סירוב לקחת צד בסכסוך בין ארה"ב לסין ורוסיה, סירוב לבנות ולהשתמש בכוחה הצבאי, פוגעת בעצמה וביכולת שלה להשפיע בטווח הארוך על הזירה הבינלאומית. היא פוגעת גם ביכולת של האיחוד האירופי להפוך לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, ומגדיל את העול הצבאי על ארה״ב, הנאלצת להגן כמעט לבדה על הסדר הליבראלי הבינלאומי.

בניתוח היום נראה מדוע גרמניה מסרבת לפתח את כוחה הצבאי וננסה גם להבין מדוע הבחירות הקרובות לא מבשרות טובות, לא לגרמניה ולא לסדר הליבראלי הבינלאומי.

עבר בעייתי

עסקנו בעבר, בניתוח מס׳ 13 של פל״ג, בעול הכלכלי שגרמניה יוצרת על האיחוד האירופי עקב השמרנות התקציבית שלה [ראו כאן]. ראינו שם שהאיחוד האירופי תלוי לקיומו בקניית אג״ח של מדינות האיחוד ע"י הבנק האירופי המרכזי. הקנייה של האג"ח מאפשר למדינות להנות מריביות נמוכות, מה ששומר על יציבות פיננסית של מדינות כמו יוון ואיטליה.

הבעיה שקניית אג"ח לא מעודדת צמיחה כלכלית וכך בזמן שהמדינות החלשות של האיחוד נשארות יציבות פיננסית, הן לא יכולות לנסות ולהמריץ את הכלכלה שלהן באמצעות הורדת ריבית או הגדלת ההשקעה הממשלתית. דרך טובה יותר גם לשמור על היציבות של האיחוד וגם להשיג צמיחה היא השקעה מאסיבית של גרמניה בעצמה – אם בתשתיות, במחקר ופיתוח, או עסקים חדשים. התשתיות של גרמניה במיוחד צריכות השקעה: גרמניה סובלת מגשרים מתפוררים, כבישים סדוקים [מקור], ואינטרנט איטי להחריד [מקור].

אולם, במקום להשקיע בתשתיות הציבוריות שלה, במקום להשקיע בעסקים, במחקר ופיתוח, גרמניה מעדיפה לשמור את ההוצאה הציבורית שלה נמוכה, את התשתיות שלה במצב גרוע ולתת לבנק האירופי המרכזי להמשיך ולייצב את האיחוד האירופי. הדבר נעשה מתוך תפיסה כמעט אידיאולוגית בדבר ״צמצום החוב״, או כפי שהגרמנים קוראים לה – Schwarze null (״אפס שחור״), אפס גירעון תקציבי. במהלך משבר החוב ביוון, גרמניה פעלה לכפות את התפיסה של גרעון ממשלתי אפסי על האיחוד, גם במחיר של צעדי צנע כלכלים [מקור].

אולם גרמניה לא מהווה רק בעיה כלכלית לאיחוד האירופי עם השמרנות התקציבית שלה. בעיה נוספת, בעיה מרכזית היא הסירוב הגרמני להכיר שתחרות לכוח חזרה לזירה הבינלאומית ושניסיונות לדיאלוג לא יצליחו אם אין למדינה כוח צבאי חזק לאיים איתו. הסירוב הגרמני לחשוב על כוח צבאי ככלי לגיטימי במדיניות החוץ של מדינה הוא מובן מבחינה היסטורית: גרמניה המודרנית נוצרה ע"י מלחמות שהובילה פרוסיה נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת במהלך שנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19. הנסיכויות הגרמניות השונות אוחדו במהלך המלחמות האלו ולבסוף הרייך הגרמני החדש, הקיסרות הגרמנית הוכרזה ב-1871.

הרייך הגרמני הפך בין לילה לענק דמוגרפי, כלכלי וצבאי בליבה של אירופה. אם עד לאיחודה של גרמניה האיום הכי גדול על צרפת הייתה בריטניה והאיום הכי גדול על בריטניה הייתה צרפת, הרי הרייך השני הפך איום על שתיהן. מחזיק מצד אחד בכוח דמוגרפי רב, מה שהפך אותו לכוח יבשתי משמעותי באירופה ומצד שני, מחזיק כוח תעשייתי רב, מה שהיה יכול לאפשר לו להפוך גם לכוח ימי גדול, שיאיים על העליונות הימית של בריטניה.

מפה של אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. הקיסרות הגרמנית במרכז המפה, עם 67 מיליון תושבים.

בנוסף לאיום שהרייך היווה הודות להיותו ענק כלכלי על צרפת ובריטניה, הוא גם סבל מגיאוגרפיה לא טובה. גרמניה היא מדינה אירופית במובן הזה שהיא מחוברת או גובלת בכל אזור אחר של אירופה: היא גובלת במדינות הנורדיות מצפון, היא מחוברת לדרום אירופה דרך הדנובה, לארצות השפלה דרך הריין ודרך גבול גיאוגרפי משותף ומשום שהיא ממוקמת במישור הצפון-אירופי, הרי שהיא גם מחוברת דרך תנועה במישור לצרפת ורוסיה. הקנצלר הראשון של הרייך הגרמני החדש אוטו פון ביסמרק הבין את הגאו-אסטרטגיה הבעייתית של גרמניה ורצה לדאוג שלא תקום קואליציה עוינת שתקיף את גרמניה. לכן הוא דאג לשמור על יחסים טובים עם רוסיה כדי שזו לא תצטרף בברית עם צרפת וניסה עד כמה שאפשר לדחוק את צרפת מכל עמדה של השפעה ביבשת.

אולם, ב-1890 ביסמרק פוטר מתפקיד הקנצלר ע"י וילהלם השני, קיסר גרמניה והקיסר לא חלק את חוכמתו של הקנצלר. וילהלם ראה בגרמניה מעצמה גדולה שהודות לגאוגרפיה, הודות לכוחה התעשייתי יכולה להפוך למעצמה עולמית. וילהלם חשב שאם יבנה את גרמניה ככוח צבאי הוא יוכל לכפות על רוסיה, על צרפת ועל בריטניה להכיר בגרמניה כמעצמה עולמית חדשה. את הסוף אנחנו כולנו מכירים: השאפתנות של הקיסר הגרמני הביאה למרוץ חימוש ביבשת אירופה ואת ההיווצרות של קואליציה עוינת לגרמניה בשתי חזיתות. ממזרח, רוסיה. ממערב, צרפת ובריטניה. מלחמת העולם הראשונה פרצה והמעצמות האירופיות טבחו זו בזו.

אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, השאיפה לאימפריה לא נעלמה בגרמניה ואליה גם התווספה תחושה שבגדו בגרמניה, שאם גרמניה הייתה נלחמת עוד קצת במלחמת העולם הראשונה, היא הייתה מנצחת את בעלות הברית והופכת לכוח הדומיננטי ביבשת אירופה. שוב, אנחנו יודעים איך זה הסתיים: גרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה, משלבת אידאולוגיה גזענית אלימה ביחד עם כוח צבאי תעשייתי, טובחת מיליונים של חפים מפשע ומביאה את המעצמות האירופיות להקיז את מעט הדם שעוד נשאר להן אחרי מלחמת העולם הראשונה. התוצאה הסופית הייתה שבריטניה וצרפת הותשו, גרמניה חולקה ואירופה הפכה להיות זירת המאבק של שתי מעצמות על חיצוניות לה: ברית המועצות וארה"ב. אירופה הפסיקה להיות מוקד כוח הודות לאגרסיביות המיליטריסטית של גרמניה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה המערבית דחתה את העבר הלאומני והמיליטריסטי שלה, רואה בהצטרפות לנאט"ו ולשוק האירופי המשותף דרך בשבילה לחזור לחיק העמים. היא גם האמינה שע"י הצטרפות למחנה האמריקני, היא תוכל להבטיח את עצמאותה מול ברית המועצות.

כחלק מהסדר האמריקני, גרמניה נהנתה לראשונה מגישה חופשית לשווקים ומשאבים. היא נהנתה ממטריה צבאית אמריקנית ולא חששה עוד מהיריבות האירופיות המסורתיות שלה כמו צרפת ובריטניה. גרמניה במהלך המלחמה הקרה יכלה לראות בכוח צבאי דבר חשוב פחות, משהו שהוא כבר לא מקובל בין מדינות מתורבתות, והדגישה יותר את החשיבות של סחר, של דיאלוג של עבודה דרך פורומים בינלאומיים עם מדינות שבסופו של דבר חולקות אינטרסים דומים.

נפילת ברית המועצות רק חיזקה את התפיסה הזו, של שיתוף פעולה בינלאומי כצורה הדומיננטית של יחסים בינלאומיים. גרמניה ראתה איך האיום הצבאי הכי גדול עליה נעלם, והממסד הפוליטי והאקדמי בגרמניה האמין שכוח צבאי הפסיק להיות רלוונטי בזירה הבינלאומית ושהפעילות בה תעשה בעיקר דרך שיתוף פעולה ודרך המוסדות הבינלאומיים השונים, בראשם האו"ם.

חלומות באספמיה

הגרמנים היום מדברים וחושבים שזו פעולה מפני שהם באמת מאמינים שדיבורים הם פעולה בזירה הבינלאומית. כפי שבסטיאן גיגריך ומקסימליאן תרהאל מביאים בספרם ״האחריות להגן״ על החשיבה האסטרטגית של גרמניה [מקור], ניתן לסכם את החשיבה האסטרטגית של גרמניה ב: ״לעולם לא עוד״, כלומר הדחייה של התפשטות צבאית וטוטליטריות; ״לעולם לא לבד״, כלומר צריך לפעול ביחד עם שותפים, לעולם לא באופן חד צדדי; ו״פוליטיקה לפני כוח״, שאין לסכסוך פתרון צבאי ושהאופציה הצבאית היא האחרונה לבוא בחשבון ורק לאחר שנוסו כל שאר האפשרויות.

כמובן יש קולות אחרים בגרמניה, שמאמינים שגרמניה צריכה לשקול מחדש את הדחייה הכמעט רפלקסיבית שלה של כוח צבאי. הם מבינים שגרמניה לא יכולה לנהל מדיניות חוץ עם כל-כך הרבה ניגודים: מצד אחד לדבר על הצורך של האיחוד האירופי להסתמך יותר על עצמו בזירה הבינלאומית [מקור], ומצד שני לא להשקיע בכוח הצבאי הגרמני, כשגרמניה היא המדינה הגדולה ביותר באיחוד גם דמוגרפית וגם כלכלית. גרמניה גם לא יכולה לדבר על חיזוק היחסים הטרנס-אטלנטיים עם ארה"ב, בעודה מחזרת באופן פעיל אחרי רוסיה וסין. החיזור אחר שתי המעצמות האוטוקרטיות גם שם בספק את המחויבות שלהם לזכויות אדם, דמוקרטיה וביטחון אירופה.

הבעיה שהקולות האלו מעטים ולא משפיעים. הם גם מבקשים לפעול בניגוד לאינטרסים הכלכליים של גרמניה: גרמניה תלויה בייצוא בשביל לשמור על הכלכלה שלה. ייצוא מהווה מעל 40% מהתמ״ג הגרמני, נתון חריג לכלכלה גדולה: עבור סין ייצוא מהווה רק 18% מהתמ״ג, בארה״ב רק 11% [מקור]. בין יעדי הייצוא הגדולים שלה נמצאות סין, עם ייצוא בשווי 100 מיליארד דולר ב-2019, טורקיה עם ייצוא בשווי 20 מיליארד דולר ורוסיה, עם ייצוא בשווי 30 מיליארד דולר [מקור]. בנוסף, באותן מדינות עסקים גרמניים מושקעים במיליארדים במפעלים, עסקים ותשתיות. לדוגמה, בין 2015 ל-2019 רוסיה ראתה השקעה גרמנית בסך של כמעט 9 מיליארד אירו, או כמעט 10 מיליארד דולר [מקור]. לבסוף, במקרה של רוסיה ספציפית, גרמניה תלויה בייבוא של גז רוסי זול בשביל התעשייה שלה [ראו כאן].

גרמניה נמצאת בצומת דרכים: היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה. זה נכון שהיא השתתפה במבצעים בינלאומיים והגדילה לאט את ההוצאה הצבאית שלה, אך זה בעיקר בשביל להראות שהיא ״בעלת ברית אמינה״ [מקור]. כלומר, הפעולות הביטחוניות של גרמניה נועדו בשביל לשמור על היחסים הדיפלומטיים עם בעלות הברית שלה. הן נועדו כדי להציג תמונה, לא כדי באמת לבוא ולהגדיל את ההשפעה הצבאית הגרמנית בעולם ולא מציגים שינוי מהותי בתפיסה הגרמנית של הפעלת כוח.

שנית, גרמניה מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.

הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופאית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין. מרקל קידמה סנקציות על רוסיה, אך סירבה לראות בפוטין יריב וקראה לקשר ישיר מולו [מקור]. היא גם סירבה לעצור את פרויקט Nord Stream 2, פרויקט התשתית הכי חשוב שיש לרוסיה באיחוד האירופי. היא דיברה על חיזוק היחסים עם ארה״ב, בעודה מנסה לקדם הסכם השקעות חדש עם סין – הסכם ההשקעות שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020 קודם ע״י לחץ גרמני [מקור]. כפי שמרקל עצמה אמרה, ״גרמניה אינה מעוניינת לבנות גושים״ [מקור].

הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין. ממשל ביידן, אם גרמניה לא תשנה את דרכה, יהיה הממשל האמריקני הידידותי האחרון לגרמניה שיראה בה שותפה אירופית חשובה. ארה״ב מעוניינת להפעיל חזית אחידה של בעלות ברית, והניסיון הגרמני למשוך את סין לאיחוד הוא בעיה אסטרטגית עבור וושינגטון. כפי שראינו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], הניסיון הגרמני לרקוד בשתי חתונות יביא את ארה״ב להסתמך יותר ויותר על האנגלוספרה כקואליציה הבינלאומית שלה.

חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה (הצריכה הפרטית בגרמניה מהווה פחות ממחצית מהתמ״ג, בדומה לסין [מקור]). הדבר יותיר את גרמניה תלויה בייצוא, ומכאן גם מוגבלת בנקיטת עמדה אסרטיבית בזירה הבינלאומית.

לבסוף, היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד. צרפת טוענת שאירופה צריכה להיות אוטונומית מבחינת אסטרטגיה ולהשיג את היעדים שלה בזירה הבינלאומית בכוחות עצמה [מקור]. אבל כל עוד השחקן הכי גדול באיחוד דמוגרפית, כלכלית ופוליטית לא מוכן לפעולה צבאית, לא יכול לפעול צבאית, הרי שכל הדיבורים על אוטונומיה אסטרטגית הם לא יותר מזה – דיבורים. כך ראינו שבסכסוך בין יוון וטורקיה, צרפת ניסתה לקדם קו אגרסיבי מול הטורקים, בעוד גרמניה מרסנת אותה ומעדיפה לקדם דיאלוג בין הצדדים.

הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר. הקומבינציות הסבירות הן או של הסוציאל-דמוקרטים שכרגע מובילים בסקרים עם הירוקים והליברלים, מה שנקרא קואליציית רמזור על שם הצבעים של שלוש המפלגות (סוציאל-דמוקרטים – אדום, ירוקים – ירוק, ליברלים – צהוב). או של הנוצרים-דמוקרטים, מפלגתה של מרקל עם הירוקים והליברלים, קואליציה שנקראת ג'מייקה, משום שהצבעים שחור של הנוצרים-דמוקרטים, ירוק של הירוקים וצהוב של הליברלים הם אותם צבעים של דגל ג׳מייקה.

פחות סביר שנראה קואליציה שכוללת גם את הסוציאל-דמוקרטים וגם את הנוצרים-דמוקרטים. הם היו בקואליציה יחד מאז 2017, ובמסגרתה הסוציאל-דמוקרטים ראו ביקורת עליהם משמאל ואיבוד של מצביעים לטובת הירוקים. המפלגה אף כמעט נקרעה סביב הוויכוח האם להמשיך את הקואליציה עם הנוצרים-דמוקרטים, שנחשבים לימין-מרכז בפוליטיקה הגרמנית [מקור]. בשביל הקבלה, תחשבו על קואליציה של הליכוד והעבודה.

לא הסוציאל-דמוקרטים ולא הנוצרים-דמוקרטים מעוניינים במדיניות חוץ גרמנית אסרטיבית יותר או אפילו שינוי של החשיבה האסטרטגית הגרמנית כך שתכלול גם כוח צבאי. שתי המפלגות הגדולות גם מחויבות לאינטרסים הכלכליים של הלובי העסקי בגרמניה, מה שאומר שהן מחויבות ליחסים טובים עם רוסיה וסין [מקור]. הירוקים והליברלים, מפלגות הקטנות יותר, מתעניינים בעיקר בנושא פנים: שינוי אקלים, מיסוי, השקעה בתשתיות. הם כן מחזיקים בעמדות יותר אסרטיביות מול רוסיה וסין בעיקר בנוגע לזכויות אדם [מקור], אך הירוקים הם פציפיסטיים שדוחים את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ"ג ותוהים אם גרמניה צריכה להמשיך לארח נשק גרעיני אמריקני בשטחה [מקור]. גם בקרב הסוציאל-דמוקרטים יש מי שדוחה את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% ותוהה אם גרמניה לא צריכה להפסיק לדוגמא לארח נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור].

קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

יכול להיות שקואליציה חדשה תביא השקעה ציבורית לכלכלה הגרמנית, אך גם כאן ההשקעה עלולה להיות בעיקר באנרגיה ירוקה ולהתלוות לה רגולציה חדשה בשוק שרק תפגע בצמיחה ארוכת הטווח של גרמניה [מקור]. לדוגמה, הסוציאל-דמוקרטים מעוניינים להעלות את שכר המינימום בגרמניה, מה שעלול להבריח עוד יצרנים מהמדינה [מקור].

סיכום

גרמניה נמצאת בצומת דרכים. היא יכולה לבחור לנקוט מדיניות אסרטיבית יותר בעולם, לבנות את כוחה הצבאי ולהפוך להיות עוד מדינה מערבית שמגנה על הסדר הליברלי הבינלאומי ביחד עם ארה"ב, בריטניה, צרפת ויפן. היא יכולה אבל גם להמשיך ולדבוק בסטטוס קוו, להמשיך ולהתנהל במדיניות המאמינה שניתן לגשר בין מדינות יריבות ושכוח צבאי הוא כבר לא רלוונטי בעולם שלנו.

סביר שהדרך השנייה היא זאתי שתקרה. סביר שהקואליציה הגרמנית שתבוא אחרי הבחירות בספטמבר לא תשנה באופן מהותי את ההתנהלות של גרמניה במדיניות החוץ. הדבר יגרום לתסכול בארה"ב, הדבר יגרום לתסכול בקרב השותפה הבכירה של גרמניה באיחוד האירופי, צרפת. והדבר יביא את ארה״ב לראות במדינות מזרח אירופה, ובמיוחד פולין, את הגוש החוסם החדש לרוסיה. יש למה לצפות.




פלג 81: הרמוניה חברתית

תקציר

  1. לסין יש שלושה אתגרים כלכלים מרכזיים: העלאת הפרודקטיביות, לאור הזדקנות האוכלוסייה; הגדלת הצריכה הפרטית, בשביל להעביר את הצמיחה לבסיס בריא יותר; הקטנת התלות בטכנולוגיות זרות, בשביל לצמצם את ההשפעה של סנקציות אמריקניות.
  2. המפלגה הקומוניסטית מעוניינת להפוך את סין למרכז טכנולוגי חדש בעולם, בשביל להשיג פרודקטיביות גבוהה, צריכה גבוה, ושוק טכנולוגי שיבטיח המשך הון זר למדינה הסינית.
  3. אולם, ללא טיפול בענקי הטכנולוגיה המקומיים, סין לא תצליח לעודד תחרות בשוק הסיני.
  4. הענקים הסינים גורמים שלוש בעיות מרכזיות: ראשית, הם מונעים תחרות בשביל לשמור על נתח שוק ולדחוק החוצה יריבים. שנית, הענקים האלו מושכים הון שהיה יכול להיות מושקע בחברות אסטרטגיות יותר, ומפנים אותו לדברים לא שימושיים בעיני המפלגה כמו משחקי מחשב או סרטים. שלישית, הענקים אספו כמויות עצומות של מידע שעלול לשמש אותם או מדינות זרות לרגל אחרי ממשלת סין.
  5. מטרת פעולות הרגולציה של הממשל הסיני לטפל בשלוש הבעיות האלו, ולעודד את התחרות בשוק הטכנולוגי. אם יצליח או לא זו שאלה שבכל העיניים רוצים להבין – אם הממשל הסיני יצליח, כנראה יחקו את הפעולות שלו גם במקומות אחרים כמו וושינגטון והאיחוד האירופי.

להורדת הפרק – קישור.

בחודשים האחרונים אנחנו רואים מתקפה חסרת תקדים של המדינה הסינית נגד תעשיית הטכנולוגיה שלה. זה התחיל בסוף השנה שעברה עם העצירה של ההנפקה של "אנט" בהונג קונג ושנחאי [מקור], המשיך בהיעלמות של ג'ק מא במשך שלושה חודשים [מקור] וממשיך היום בחקירות של אפליקציית ההסעות "דידי" [מקור] ושל חברות טכנולוגיה נוספות.

המתקפה הזו כמובן מעלה את השאלה מה קורה כאן? מה קרה שפתאום בייג'ין החליטה ״להתהפך״ על חברות הטכנולוגיה שלה? להפעיל רגולציות משמעותיות במטרה למנוע התנהגות לא תחרותית, לשלוח את הגופים שאחראים על אבטחת סייבר אצלה לחקור אותם, לקנוס אותן על תוכן לא ראוי. מה גורם לכל הפעולות האלו?

הטיעון שמושמע לרוב הוא הטיעון הפשוט וגם פשטני במידת מה, שמדובר כאן בלא יותר ממאבק לכוח [מקור]. שי ג'ינפינג עומד בפני בחירה מחדש שלו כמזכיר הכללי של המפלגה ב-2022 וכדי להבטיח שהבחירה תעבור חלק, הוא יוצא נגד מוקדי כוח מתחרים למפלגה הקומוניסטית, מוקדי כוח שאולי אף תומכים ביריבים שלו במפלגה. החברות הטכנולוגיות הגדולות של סין הפכו להיות ענקים של מאות מיליארדי דולרים שגם צוברים מידע רב, מידע רב שהם יכולים תאורטית להשתמש בו כדי ללחוץ על שי או על בכירים אחרים במפלגה הקומוניסטית.

מה שאנחנו רואים לפי ההסבר הזה הוא בסך הכל את שי ג'ינפינג מנסה לחסל מוקדי כוח מתחרים כהכנה לבחירה שלו ב-2022. לפי ההסבר הזה, אנחנו לא אמורים להיות יותר מדי מוטרדים ממה שקורה לחברות הטכנולוגיה הסיניות ולהבין שמדובר באיזשהו שלב שיעבור בלי השלכות משמעותיות.

אבל, אם נחשוב על זה, נראה שההסבר הפשוט הוא באמת גם פשטני. בד"כ כששי רצה לטפל ביריבים הוא עשה את זה ע"י חקירות שחיתות, או מעצרים ללא סיבה. היום בפעולות של הממשל מול הסקטור הטכנולוגי אנחנו מוצאים לא רק היעלמויות, אלא גם צעדי רגולציה וחקיקה רבים. למה להעביר חקיקה חדשה בנוגע לאיסוף מידע על משתמשים [מקור], אם המטרה היא חיסול מוקדי כוח? או רגולציות שמטרתן לאפשר יותר תחרות בסקטור הטכנולוגי של סין? למה לעשות כל כך הרבה מאמצים אם כל מה שהוא מנסה להשיג הוא חיסול מוקדי כוח מתחרים?

לכן אני חושב שבזמן שיכול להיות שיש פה גם מניע של מאבק פוליטי, יש כאן גם באמת ניסיון של המדינה הסינית לטפל בבעיות כלכליות ובאתגרים כלכליים שהם חשובים בשביל המשך הצמיחה שלה, בשביל המשך השגשוג שלה. לא יהיה נכון מצדנו להסביר את כל המהלכים האלו רק כרדיפה פוליטית. כנראה יש כאן גם אלמנט של רדיפה פוליטית, או לכל הפחות ניסיון של המדינה הסינית להזכיר לענקי הטכנולוגיה שלה מי הבוס. אולם זה לא הדבר היחיד שיש כאן.

אז מה עוד עומד מאחורי הפעולות של הממשלה הסינית בחודשים האחרונים? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

האתגרים בדרכה של סין

לסין יש שלושה אתגרים מרכזיים בשביל להבטיח את השגשוג הכלכלי שלה וכוחה.

האתגר הראשון הוא העלאת הפרודוקטיביות של העובד הסיני לאור הזדקנות האוכלוסייה. דיברנו בפרקים קודמים על כך שהאוכלוסייה הסינית מתחילה תהליך של הזדקנות מהירה שבה מספר הפנסיונרים יגדל מכ-15% עכשיו ל-30% מכלל האוכלוסייה עד 2050 [ראו כאן]. יחס התלות, היחס בין אוכלוסייה עובדת לאוכלוסיית הפנסיונרים, תגדל מפנסיונר אחד על כל עשרה עובדים לפנסיונר אחד על כל שני עובדים. הגידול המשמעותי במספר הפנסיונרים יגדיל את העול הכלכלי על האוכלוסייה העובדת.

הגידול בעול הכלכלי יגרם או מפני שעובדים יצטרכו לתמוך בהורים זקנים, או מפני שהממשלה הסינית תגדיל את המיסים עליהם בשביל לספק קצבאות ושירותי בריאות לאוכלוסיית הפנסיונרים. בשביל לנסות ולמנוע פגיעה כלכלית משמעותית עקב השינוי הדמוגרפי, סין חייבת להגדיל את הפרודוקטיביות של העובדים שלה. כלומר, שכל עובד ייצר יותר ממה שהוא מייצר היום כדי שגם אחרי שהאוכלוסייה בגיל העבודה תצטמק וגם אחרי שהעול הכלכלי עליה יגדל, היא עדיין תרוויח מספיק ותייצר מספיק בשביל להמשיך ולייצר צמיחה עבור הכלכלה הסינית.

האתגר השני הוא הגדלה של הצריכה הפרטית בשביל להעביר את הצמיחה הסינית לבסיס בריא יותר שלא מבוסס על השקעות. כפי שהראיתי ב״קיסר אדום״, הצמיחה הסינית בעשור האחרון הייתה מבוססת חוב, הייתה מבוססת הזרמה של אשראי, של הלוואות למשק הסיני והדבר יצר צמיחה כלכלית אך צמיחה לא בריאה [ראו כאן]. עודף אשראי עודד הקמה של תשתיות שאין בהן שימוש, כמו שדות תעופה ריקים, הקמת ערי רפאים ובניית עוד מפעלים ללא ביקוש לתוצרת שלהם.

סין לא יכולה להמשיך ולבסס את הצמיחה שלה על הגדלת החוב משום שצמיחה כזאת היא לא יעילה כלכלית. אם אני ממשיך לדחוף אשראי למשק כדי שיגדל מבלי שיש ביקוש למה שאני מייצר, הרי אני פשוט מגדיל עוד את החוב. אני גם עוזר ומעודד עסקים לא יעילים להמשיך ולהתקיים ואת זה אנחנו רואים בעלייה בשיעור של חברות הזומבי בסין שעומדות סביב ה-15% [מקור]. בשביל לשנות את דפוס הצמיחה ולהעביר אותה לצמיחה בריאה יותר, סין צריכה להגדיל את הצריכה הפרטית של האוכלוסייה שלה, כך שזו תחליף את הגדלת האשראי כמקור הצמיחה של המשק.

שלישית, סין צריכה להקטין את התלות שלה בטכנולוגיות זרות. הסנקציות של ממשל טראמפ נגד חברות טכנולוגיה סיניות שארה"ב פגעו בצורה משמעותית בחברות סיניות כמו חוואווי משום התלות שלהן בטכנולוגיה זרה, במיוחד שבבים. אם סין רוצה לוודא שארה"ב לא תוכל לפגוע בסקטור הטכנולוגי שלה, לפגוע בה כלכלית, אם היא רוצה להוריד את ההשפעה של סנקציות מערביות, היא חייבת לצמצם את התלות שלה בטכנולוגיה זרה.

בשביל לענות על שלושת האתגרים האלו, היעד של המפלגה הקומוניסטית הוא להפוך את סין בשנים הבאות למוקד טכנולוגי מתקדם שאינו תלוי בטכנולוגיה זרה מבחוץ ושהחברות שלו יכולות להתחרות עם חברות מערביות בצורה יעילה על השווקים הגלובליים. אם סין תהפוך מוקד טכנולוגי, היא תבטיח את כוחה התעשייתי, הכלכלי והצבאי, ואולי אף תשיג יתרון אסטרטגי על ארה״ב בתחומים כמו נשק מתקדם ובינה מלאכותית.

בשביל להשיג את היעד הזה, בייג'ין מתכוונת לתמוך ביצרנים מקומיים תוך שימת דגש על יצרנים בתחומים שהיא מגדירה כתחומים אסטרטגיים, במיוחד תחומים של חומרה ותחומים משיקים, כמו: שבבים, רכבים אוטונומיים, תשתית G5 ובינה מלאכותית.

איך סין מתכוונת לתמוך בחברות בתחומים האלה?

קודם כל ע״י מענקים, הלוואות והקלות מס לחברות [מקור]. שנית, הגנה על יצרנים מקומיים מפני מתחרים זרים. לדוגמה במאי ממשלת סין קבעה יעדים לרכישת תוצרת מקומית עבור חברות וסוכנויות ממשלתיות, דורשת למשל שמכונות רנטגן ו-MRI יהיו 100% מתוצרת מקומית [מקור]. ע״י עידוד של ייצור מקומי, ודחיקת ייצור זר, סין תוכל תיאורטית להפוך את עצמה לפחות תלויה בטכנולוגיה וחברות מהחוץ ע״י עידוד היווצרות חברות מקומיות.

אולם, פרוטקציוניזם לבדו אינו מספיק כדי לפתח שוק. אם יש לי כמה חברות מקומיות גדולות ששולטות בשוק, אם אני מגן עליהן מתחרות, אני לא מעודד תחרות ביניהן, אני פשוט מקל עליהן לנהל ביחד כקרטל את השוק. פרוטקציוניזם במצב כזה גורם גם להפסד תחרות שיכלה להוריד מחירים וגם להפסד תחרות שיכלה לעודד חדשנות. מה שאני נשאר איתו הוא משק מקומי בלתי יעיל שעם הזמן הופך להיות מפגר מול שאר העולם.

וזה בדיוק מה שעלול לקרות לתעשיית הטכנולוגיה של סין.

להרוג ענקים

תעשיית הטכנולוגיה של סין צמחה בסביבה עם מעט רגולציה [מקור]. בזמן שהמפלגה שמרה על שליטתה בתחומים כמו אנרגיה או בנקאות, בתחום הטכנולוגי חברות יכלו לעשות כמעט הכול בשביל לצמוח ולהתפתח: לאסוף נתונים על משתמשים ללא ידיעתם, להגדיל את העמלות שהן לוקחות ממוכרים בפלטפורמות שלהן, לדרוש בלעדיות על תוכן ולנעול משתמשים במערכות שלהן.

הדבר גרם לכך ששוק הטכנולוגיה הסיני הפך, בדומה לשוק הטכנולוגיה העולמי, להיות כזה של Winner Takes All – תעשיית הטכנולוגיה של סין כיום נשלטת ע"י מספר ענקים טכנולוגיים, כמו "עליבאבא" או "באידו". הענקים האלה בדרך כלל לא עוסקים בתחום אחד בלבד, אלא מהווים תאגידי גג לעשרות חברות טכנולוגיה המתעסקות בתחומים שונים. קבוצת עליבאבא לדוגמה מוכרת לנו ע״י אתר המכירות שלה, אך היא גם מעניקה שירותי ענן ושירותי תשלום מקוונים.

בשנים עברו הענקים האלו היו שימושיים למפלגה, אפילו מקור גאווה. הם הציעו משרות למהנדסים, שקדו על פיתוח המשק הסיני והביאו הון זר למדינה. אולם עם התוכניות החדשות של המפלגה הם נתפסים יותר ויותר כמכשול להתגבר עליו, ממשהו להמשיך ולתמוך בו.

הענקים הטכנולוגים גורמים שלוש בעיות מרכזיות:

ראשית, הם מונעים תחרות בשביל לשמור על נתח שוק ולדחוק החוצה יריבים. דרך אחת היא לדרוש ממשתמשים להשתמש אך ורק בפלטפורמות שלהם. לדוגמה, מוכרים בעליבאבא נענשו על כך שהשתמשו בפלטפורמות מתחרות [מקור]. חברות סיניות גם חוסמות קישורים לפלטפורמות של מתחרים, ולא מאפשרות לאפליקציות שלהם לעבוד בפלטפורמות שלהן [מקור]. הדבר יצר אקולוגיות טכנולוגיות סגורות ומבודדות זו מזו, עם כל חברה מפתחת אפליקציות זהות משום שהן מסרבות להשתמש זו באפליקציה של זו.

בהיעדר תחרות, הענקים גם יכלו להעלות מחירים ולהגדיל את יוקר המחיה של אזרחים סיניים. הם גם מונעים חדשנות מפני שהם מרתיעים סטרטאפים וחברות צעירות מלהיכנס לשוק, חברות שלא מחזיקות באקולוגית אפליקציות ואתרים כמו של החברות הגדולות.

שנית, הענקים האלו מושכים הון שהיה יכול להיות מושקע בחברות אסטרטגיות יותר, ומפנים אותו לדברים לא שימושיים בעיני המפלגה כמו משחקי מחשב או סרטים. במקום שמשקיעים ישימו את כספם בחברות הזנק של שבבים או בינה מלאכותית, הם מעדיפים לתת את כספם לחברות מדיה או שליחויות מזון.

ברור למה משקיעים עושים זאת: רוב המשקיעים יעדיפו לקנות מניות של חברות טכנולוגיה מבוססות, מאשר חברות בתחילת דרכן. המפלגה רוצה לשנות את ההחלטה הזו, והיא עושה זאת בין השאר ע״י הפחדת המשקיעים דרך פעולות רגולציה פתאומיות נגד חברות טכנולוגיה מבוססות.

לבסוף, הבעיה השלישית, היא שהענקים האלו אספו כמויות עצומות של מידע שעלול לשמש אותם או מדינות זרות לרגל אחרי ממשלת סין. יש קולות במפלגה הקומוניסטית שרואים בהנפקה של החברות הגדולות האלו בשווקים זרים, סכנה לביטחון הלאומי [מקור]. הם חוששים מדליפה של מידע רגיש לידיים זרות. לדוגמה, אפליקציית הנסיעות "דידי" יכולה לספר לארגון ביון זר מה הפעילות של אנשים שקשורים למשרד הביטחון הסיני, איפה נמצאים המוקדים הכלכליים בסין בהתאם לתנועת מכוניות, והאם יש שינויים לעומת הפעילות הרגילה.

כמובן, החשש מפני הנפקה של חברת טכנולוגיה סינית בשווקים זרים לא נובע רק מחשש לביטחון סין. חברה שמונפקת בשוק זר מקבלת גישה להון שלא נמצא תחת פיקוח של המפלגה הקומוניסטית. בסין עצמה המפלגה שולטת בשוק ההון דרך הגופים הרגולטורים של המדינה הסינית.

לאור שלוש הבעיות שגורמים הענקים, סביר הקמפיין הנוכחי של המדינה נגדם הוא ניסיון לא רק להשתלט על מוקדי כוח מתחרים או להזכיר מי הבוס, אלא גם לטפל בבעיות מבניות בתעשיית הטכנולוגיה הסינית.

קחו לדוגמה את החקירות נגד דידי על שימוש לרעה במידע של משתמשים, וחקיקה חדשה שתחייב חברות הטכנולוגיה לעבוד בצורה הדוקה יותר עם רשויות אבטחת הסייבר של סין [מקור]. כך המדינה תפקח באופן יותר הדוק אחר המידע שנאסף בחברות האלו, ותדאג שהוא לא עובר לשום גורם עוין.

חוק אחר שצפוי לעבור עוסק בהגנה על צרכנים מפני שימוש לרעה במידע הנאסף עליהם, ומכריח חברות לקבל את אישור המשתמשים לפני שהן אוספות עליהם מידע [מקור]. המדינה משיגה כאן שני דברים: היא גם מגבילה את היכולת של חברות לאסוף מידע, נושא שהתחיל לעורר זעם בסין, וגם מותירה לעצמה את המונופול על איסוף מידע – החוק החדש לא מגביל את הממשלה, אם האיסוף נועד למטרות של ״ביטחון לאומי״.

יש גם קריאות להפוך את המידע שכבר נצבר לציבורי, או לכל הפחות לנכס סחיר, שחברות צעירות יוכלו לקנות גישה אליו [מקור]. כך חברות הזנק בתחום הבינה המלאכותית למשל יוכלו לקבל גישה להררי המידע שעליבאבא אספה על הלקוחות שלה, ולהשתמש בהם ללמד את האלגוריתמים שהם מפתחים.

הרגולטורים הסינים גם מעוניינים להפסיק התנהגויות נוגדות תחרות [מקור] כמו לדוגמה חוסר היכולת של מוכרים לעבוד עם כמה פלטפורמות במקביל, או ההגבלה של תוכן רק לאפליקציה אחת. ע״י פתיחת האקולוגיה הסגורה של ענקי הטכנולוגיה, הרגולטורים יוכלו לעודד חברות הזנק צעירות להיכנס לשוק, כעת עם גישה לפלטפורמות של החברות הגדולות והמבוססות.

לבסוף, נראה שחלק מהפעולות נגד חברות הטכנולוגיה מכוונות ישירות להורדת עלויות המחייה של צרכנים סינים ושיפור השכר של עובדים בענקי טכנולוגיה. המפלגה צריכה להוריד את יוקר המחייה ולהגדיל את המשכורות של אזרחים סינים בשביל לעודד אותם גם לצרוך, וגם להביא עוד ילדים. כפי שראינו בניתוח מס׳ 69, סין צריכה שמספרי הילודה בה יגדלו, אם היא רוצה לשפר את הדמוגרפיה המאפירה שלה לאורך זמן [ראו כאן].

מה הדוגמאות לרגולציה כזו? לדוגמה, ביולי פורסמה הנחייה של רגולטורים סינים שחברות משלוחי מזון נדרשות לוודא שהשכר שניתן לשליחים הוא לכל הפחות שכר המינימום המקומי באזור בו הם פועלים [מקור].

גם ביולי, ממשלת סין פרסמה רגולציה חדשה לחברות העוסקות בלימודים מרחוק ולימודי אונליין, תחום שראה צמיחה מרשימה במהלך משבר הקורונה [מקור]. לפי הרגולציה החדשה ממשלות מקומיות לא יוכלו לאשר מרכזי לימוד או חברות חדשות, ואלו הקיימים יצטרכו להירשם כגופים ללא מטרות רווח [מקור]. צעד כזה יכול לעצור עליית מחירים נוספת בשוק הלימודים המקוונים, ולהקל במידת מה את יוקר המחייה על הורים סינים. אולם צעד כזה גם פגע קשות במשקיעים, עם מניות של חברות לימוד מאבדות אפילו 70% מערכן [מקור].

ביחד, כל צעדי הרגולציה האלו מעצבים מחדש את השוק הטכנולוגי הסיני, שוברים מונופולים קיימים והופכים את מגרש המשחקים הוגן יותר גם לצרכנים, גם למוכרים, וגם לחברות צעירות שירצו להיכנס אליו.

כדאי גם לשים לב שהרגולציות הפתאומיות האלו מעוררות פחד במשקיעים, שלפתע מתעוררים לסיכון הפוליטי שיש בסין. השקעות שעד עכשיו נחשבו בטוחות – חברות הטכנולוגיה הגדולות – כבר אינן נתפסות ככאלה. בזמן שחלק מההון יחליט לצאת מהשוק הסיני, סביר שחלק אחר יחפש יעדי השקעה בטוחים יותר שעדיין יכולים להציע תשואה גבוהה. אלו בדיוק החברות שהמפלגה רואה בהן חברות אסטרטגיות, כמו חברות שבבים או חברות בינה מלאכותית. קרוב לודאי שאנו נראה שינויים בתנועת ההון בסין, עם גידול בהון הפרטי לתחומים אסטרטגים.

סיכום

האם המפלגה תצליח ליצור שוק הוגן יותר בתעשיית הטכנולוגיה מבלי לפגוע ביזמות ובחדשנות בה? זו שאלה שכולם שואלים וזו שאלה שלא שואלים רק בסין. השאלה של איך המדינה אמורה לבצע רגולציה מול ענקי הטכנולוגיה היא שאלה ששואלים באיחוד האירופי ובארה״ב ובמקומות נוספים בעולם. סין הופכת את עצמה למעבדה בה לראשונה המדינה מפעילה רגולציה משמעותית נגד ענקי הטכנולוגיה שלה. אנחנו נראה האם הפגיעה בענקים והניסיון ליצור מגרש משחקים שווה יותר, תעודד חדשנות ויזמות או שמא, בגלל שיזמים יראו מה עושים בחברות הגדולות יותר והמבוססות יותר, תחליש את התמריץ שלהם ודווקא תפגע בחדשנות הסינית לאורך זמן.

בכל מקרה, זה אינו הסוף של המגזר הפרטי בסין וחברות הטכנולוגיה בתחומים אסטרטגיים ימשיכו להנות מתמיכה ממשלתית משמעותית בשנים הקרובות. זו כן תזכורת למשקיעים בסין שאין הגנה למשקיע או חברה פרטית מול הרגולציה של המדינה. הסיכון הפוליטי בסין הוא משמעותי ומשקיעים חייבים לקחת את הסיכון בחשבון כאשר הם מתכננים את אסטרטגיית ההשקעה שלהם.

יכול להיות שיש כאן פוטנציאל לכלים פיננסיים, למוצרים פיננסיים שיעקבו אחרי חברות טכנולוגיה בסין שפועלים בתחומים האסטרטגיים שמגדירה המפלגה. לדוגמה, מדד כלשהו שמכיל רק את חברות הטכנולוגיה בתחומים אסטרטגיים שהגדירה המפלגה. מדד כזה יוכל לתת למשקיעים חשיפה לחלק בשוק הטכנולוגי הסיני שימשיך ויתפתח, ימשיך ויצמח הודות לתמיכה הממשלתית, אך יהיה פחות רגיש לסיכון פוליטי באקלים הנוכחי בסין.




פלג 80: אפגניסטן – מה הלאה?

תקציר

  1. בפני אפגניסטן עומדים שני תרחישים: כמדינה יציבה אך נחשלת, או כמוקד אי-יציבות שיפיץ טרור, פליטים וסמים לאזור.
  2. הטאליבאן צריך לבצע שלושה דברים בשביל לייצב את המדינה: להבטיח שאפגניסטן לא הופכת מדינה מצורעת; לייצב ביטחונית את המדינה, כשהדרך המועדפת היא ע״י ממשלת קואליציה עם שחקנים פוליטים אחרים בה; למשוך הון זר למדינה.
  3. אם יכשל, אפגניסטן צפויה להדרדר למלחמת אזרחים ואנרכיה. פליטים ינועו לעבר מרכז אסיה ואיראן, ופקיסטן כנראה תחווה גל טרור חדש. סין, רוסיה ואיראן ינסו לייצב את המדינה, אך למעט איראן לא צפוי שהן יכנסו צבאית אליה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר הטאליבאן נכנס לקאבול ועכשיו השאלה שכולם רוצים לדעת היא: מה הצעד הבא של הטאליבאן ומה הלאה לאפגניסטן?

לפני כחודש בערך עסקנו בעתיד של אפגניסטן [ראו כאן]. עסקנו במשמעויות האסטרטגיות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן וראינו שיש שני תרחישים לעתיד המדינה: בתרחיש אחד אפגניסטן תהפוך למדינה יציבה גם אם עדיין נחשלת. אמרנו שתרחיש כזה יכול להתממש אם על ידי הסכם שלום בין הממשלה האפגנית ובין הטאליבאן, ואם על ידי כיבוש כל המדינה תחת הטאליבאן והחלת שלטונו בצורה אפקטיבית.

התרחיש השני הוא של אפגניסטן כמוקד אי יציבות. אפגניסטן תתערער עקב מלחמות בין השחקנים השונים במדינה, והיא תהפוך למוקד אי-יציבות: היא תפיץ טרור, פליטים וסמים, בעיקר הרואין ואופיום, למדינות שסובבות אותה.

ראינו בניתוח הקודם שמוקד אי יציבות אפגני יאיים על רוסיה, על איראן והכי הרבה על סין. קבענו את זה על בסיס כך שאפגניסטן היא צומת יבשתי חשוב שמחבר בין איראן, סין, תת היבשת ההודית ומרכז אסיה. משום שמרכז אסיה היא מישור שמשתלב בצפונו עם המישור הרוסי הגדול, גם רוסיה במידת מה מחוברת לאפגניסטן ומושפעת ממה שקורה בה.

לכן אפגניסטן כמוקד של אי יציבות תהיה איום על כל אחת מהמדינות האלו. איראן תהיה מוטרדת מכניסה של פליטים וסמים אליה דרך הגבול מאפגניסטן. רוסיה תהיה מודאגת מתנועה של ג'יהאדיסטים גם למרכז אסיה וגם לצפון הקווקז. יש כיום בקרב שורות הטאליבאן לוחמים שהגיעו מצפון הקווקז וסביר שעכשיו עם ניצחון הטאליבאן יחזרו לביתם כדי לנסות ולהמשיך את הניצחון של הכוחות הג'יהאדיסטים [מקור]. הפעם במקום נגד הממשלה בקאבול, נגד הממשלה במוסקבה.

אבל מי שהכי יכולה להיפגע מחוסר יציבות באפגניסטן היא סין משתי סיבות מרכזיות. ראשית, סין מודאגת מהפעילות של בדלנים אויגורים בקרב הטאליבאן. כפי שראינו בניתוח הקודם, התנועה האיסלמית של מזרח טורקסטן עובדת עם הטאליבאן. מדובר בתנועה של בדלנים אויגורים המעוניינים לשחרר את שינג׳יאנג משליטת בייג׳ין. הסינים מוטרדים שהתנועה תפעיל בסיסים באפגניסטן שמהם היא תוכל לפעול בשינג'יאנג שבמערב סין [מקור].

שנית, סין חוששת להשקעות שלה בפקיסטן. מאז 2013 סין השקיע כ-14 מיליארד דולר בפרויקטים שונים בפקיסטן, עובדת ליצור מסדרון כלכלי שיחבר את פקיסטן אליה, וייתן לה גישה ישירה לים הערבי והמפרץ הפרסי [מקור].

פקיסטן מושפעת ממה שקורה באפגניסטן משום הדמיון האתני בין העמים, ומשום הגבול החדיר ביניהן. גם בפקיסטן יש ג'יהאדיסטים. יש אפילו ארגון שקורא לעצמו ״תנועת הטאליבאן בפקיסטן״ [מקור]. עם הניצחונות של הטאליבאן באפגניסטן אנחנו רואים עליה במספר התקפות הטרור בפקיסטן ובמיוחד עליה במתקפות הטרור נגד יעדים סינים כמו תשתיות סיניות, פרויקטי בנייה סינים וכמובן אישים סינים. סביר שככל שאפגניסטן יותר תתערער, כן הטרור במדינה יגדל בהיקפו ובמספר המתקפות, מאיים על היציבות של פקיסטן ופוגע בהשקעות הסיניות במדינה.

בנוסף, דיברנו על כך שארה"ב לא תיפגע מהנסיגה הזו, לא בטווח הארוך. ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה נעולה יבשתית ומפסיקה להשקיע כוח אדם וכסף במשימה שהיא מעולם לא הייתה יכולה לנצח בה, של להקים מדינה מערבית מודרנית באפגניסטן. אי אפשר לכפות דמוקרטיה. אי אפשר לכפות חברה ליברלית על מדינה שבמשך רוב שנותיה הייתה במלחמת אזרחים. אז האמריקנים יוצאים מאפגניסטן, מפסיקים להשקיע במשימה שאי-אפשר לנצח ומותירים בעיה משמעותית ליריבות הגדולות שלהם באירו-אסיה: סין, איראן ורוסיה.

עד כאן על מה דיברנו. על מה אנחנו הולכים לדבר היום?

למרות כל הדרמה סביב מה שקרה וקורה בקאבול בעקבות השתלטות הטאליבאן על העיר, ההשתלטות עצמה עדיין לא מספרת לנו איזה משני התרחישים שדיברנו עליהם יתממש. היא כן עוזרת לנו לצייר בצורה יותר מדויקת את הנתיבים שיכולים להוביל את אפגניסטן לאחד משני התרחישים, של או מדינה יציבה או מוקד אי יציבות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הדרך לייצוב אפגניסטן

אני רוצה להתחיל דווקא באיך אפגניסטן יכולה להפוך למדינה יציבה, מפני שדווקא התרחיש הזה נראה בעיני רבים כתרחיש הבלתי-אפשרי. אנשים מסתכלים על הטאליבאן כעוד ארגון טרור קיצוני שהולך להכניס את אפגניסטן לעידן האבן עם הלקאות, הוצאות להורג, הרס של טכנולוגיה, של מדע, וכמובן רדיפת נשים ומיעוטים דתיים.

אם תשימו לב, הטאליבאן בשבועות האחרונים נמצא בקמפיין יח"צ בינלאומי שנועד לשדר שני מסרים מרכזיים: ראשית, השתנינו. אנחנו לא פה בשביל להכניס את אפגניסטן לעידן האבן, אנחנו לא פה בשביל להקים שוב מדינת מחסה לארגוני טרור זרים, אנחנו לא מתכוונים לרדוף נשים ומיעוטים [מקור].

שנית, אנחנו רוצים לעבוד עם העולם. אנחנו רוצים למשוך השקעות, אנחנו רוצים לקדם את אפגניסטן, אנחנו רוצים יחסים טובים עם השכנות שלנו. בניגוד לשנות ה-90׳ הטאליבאן נמצא במגעים עם סין, רוסיה ואיראן, והוא ניסה להתקרב למיעוט השיעי במדינה [מקור]. הוא מנסה ליצור תמונה שלו כארגון מתון ופחות אלים ממה שהיה בשנות ה-90׳.

למה הטאליבאן עושה את זה? בואו נשים רגע בצד את השאלה אם אנחנו יכולים לבטוח בהבטחות של הטאליבאן. כנראה שלא, לא עד שהוא יוכיח את עצמו. אבל זו השאלה הפחות מעניינת. השאלה המעניינת היא למה הטאליבאן מנהל את קמפיין היח"צ הזה? למה הוא הולך לבייג'ין? למה הוא הולך למוסקבה? למה הוא הולך לטהרן? למה יש מגעים אפילו עם ניו דלהי? למה הוא משקיע אנרגיה ביחסי חוץ, ובשיווק תדמית חדשה שלו?

בשביל לענות על השאלה הזו, בואו ונסתכל על המצב מנקודת המבט של הטאליבאן. הוא עכשיו כבש את קאבול והפך להיות דה פקטו הממשלה החדשה באפגניסטן. יש הבדל עצום בין להיות ארגון גרילה שמנהל מלחמה נגד ממשלה ובין להיות הממשלה. עכשיו הטאליבאן צריך לדאוג ללגיטימיות שלו לשלוט. הוא צריך להצדיק בעיני העם האפגני למה הם צריכים לתת לו לשלוט. והדבר הכי בסיסי שהוא צריך לדאוג לשם כך הוא לספק שירותים לעם האפגני. אם זה חינוך, אם זה בריאות במיוחד בזמן משבר הקורונה, אם זה בפינוי של אשפה, אם זה במים, אם זה בחשמל. הטאליבאן עכשיו עבר ממצב שבו הוא מתעסק בעיקר בקמפיין צבאי לניהול אדמיניסטרטיבי אזרחי של המדינה. ומה שהוא צריך בשביל לנהל את המדינה הוא קודם כל תקציב.

ההוצאה הציבורית באפגניסטן עמדה ב-2019 סביב ה-11 מיליארד דולר [מקור]. כ-75% ממנה מומן ע"י סיוע זר, ע"י מענקים, ע"י תרומות של מדינות העולם. מתוך ההוצאה הציבורית, כ-6 מיליארד דולר הייתה רק הוצאה אזרחית, על שירותים ותוכניות שונות לרווחת העם האפגני. השאר, כ-5 מיליארד דולר, הועבר לצבא. איך הטאליבן עכשיו יממן את תקציב המדינה, אם לא תהיה לו יותר גישה לסיוע זר?

לטאליבאן יש מקורות הכנסה משל עצמו, אך אינם מספיקים. ב-20 השנים מאז הפלישה האמריקנית הטאליבאן פיתח אימפריה עסקית, הכוללת כריה ומכירה של מחצבים כמו שיש או זהב [מקור], מיסוי של אזורים תחת שליטתו וסחר בסמים, כמו אופיום, הרואין ומתאמפטמין. האימפריה העסקית שלו הרוויחה סכומים נאים, עם הערכות נעות בין 300 מיליון לעד 1.6 מיליארד דולר בשנה [מקור]. מדובר בתקציב מכובד לארגון טרור, אך לא מספיק בשביל לנהל מדינה. גם אם נניח שהוא יחתוך חצי מההוצאה הציבורית ע"י פירוק צבא אפגניסטן, עדיין הוא יצטרך לממן כ-6 מיליארד דולר של הוצאות אזרחיות.

חמור מהגרעון התקציבי, הטאליבן כבר בטווח הזמן המיידי עומד בפני משבר הומניטרי משמעותי: כ-40% מהיבול במדינה נהרס ע״י בצורת [מקור]. אפגניסטן תלויה בייבוא מזון בשביל להאכיל את האוכלוסייה שלה, ובעקבות השתלטות הטאליבן המטבע האפגני עבר פיחות מול הדולר. אם הטאליבן לא ימצא דרך לייצב את הכלכלה במהירות, ולהאכיל את העם האפגני, הוא יראה התפרצות של זעם ציבורי שיכולה להתדרדר במהירות למלחמת אזרחים חדשה.

הבעיה של הטאליבאן היא שהסיוע הבינלאומי מתחיל להיעצר בגלל הניצחון שלו. רוב התורמים הגדולים לאפגניסטן הן מדינות מערביות ובמיוחד ארה"ב. ממשל ביידן הקפיא את הנכסים של ממשלת אפגניסטן כדי למנוע מהטאליבאן גישה אליהם [מקור]. ממשל ביידן גם עצר את הסיוע לאפגניסטן.

הטאליבאן צריך להחזיר את הסיוע הזר למדינה, והוא צריך למשוך עוד הון זר לאפגניסטן כדי שהוא יוכל לממן את תקציב המדינה. אם הוא לא יוכל לממן את ההוצאה הציבורית של המדינה, הוא לא יוכל לספק שירותים לעם האפגני. רמת החיים שלהם תפגע, והדבר יצור תסכול בקרב האזרחים, מה שעלול להתבטא בפעילות אלימה נגד הטאליבאן. אז הטאליבאן חייב להשיג הון זר.

איך הוא יכול לעשות זאת? איך הוא יכול להשיג את ההון הזר? יש שלושה דברים מרכזיים שהטאליבאן צריך לעשות בשביל למשוך את ההון הזר שדרוש לו:

קודם כל, הוא צריך לוודא שאפגניסטן לא הופכת שוב למדינה מצורעת בעולם, כפי שהיה בשנות ה-90׳ כאשר הוא השתלט בפעם הראשונה על המדינה. לכן הוא נמצא במגעים עם סין ועם רוסיה ועם איראן ומבצע קמפיין יחסי ציבור מול הקהילה הבינלאומית. הוא חייב להשיג תדמית חיובית, בשביל לעודד מדינות ליצור קשרים עם אפגניסטן תחת שלטונו ולהימנע עד כמה שאפשר מסנקציות חדשות נגדה. הוא גם חייב לשפר את הקשרים שלו עם מדינות האזור, במיוחד רוסיה וסין, בשביל להבטיח תמיכה כלכלית.

שנית, הוא חייב לייצב ביטחונית את אפגניסטן, בשביל למשוך הון זר למדינה. חברות זרות, אפילו חברות סיניות, לא אוהבות לעבוד בסביבה בה תוקפים את העובדים שלהן. לדוגמה כבר עשור שפרויקט סיני להקמת מכרה נחושת גדול במדינה לא מתממש, בין השאר משום שיקולי ביטחון [מקור].

נכון, הטאליבאן כבש את קאבול, הממשלה האפגנית התפרקה, אבל אנשים עדיין לא מכירים בו כשליט הלגיטימי של אפגניסטן. בימים האחרונים ראינו הפגנות במספר ערים באפגניסטן [מקור]. אנחנו גם רואים את ההתגבשות של חזית התנגדות לאומית בצפון מזרח המדינה, ארגון גג של שבטים וקבוצות שמתנגדים והתנגדו לשלטון הטאליבאן עוד בשנות ה-90׳ [מקור]. חזית ההתנגדות החדשה, יחד עם ההפגנות, מאיימים לדרדר את המצב הביטחוני במדינה. הטאליבאן יכול לנסות ולפעול באלימות נגדם, אך הדבר עלול לפגוע בתדמית הבינלאומית שלו. תגובה אלימה גם תדרדר את המצב הביטחוני באפגניסטן, בדיוק מה שהוא לא רוצה. עדיף לו להשיג לגיטימיות פוליטית, במקום להתחיל ולירות באזרחים.

איך עושים את זה? ע"י הקמה של קואליציה רחבה עם שחקנים פוליטיים אחרים והקמת ממשלה שתזכה ללגיטימיות בין לאומית. הטאליבאן נמצא היום במשא ומתן עם שחקנים פוליטיים שונים באפגניסטן בדיוק בשביל להשיג קואליציה וממשלה כזו [מקור]. יכול להיות שהמגעים יכשלו, אם הטאליבאן יאמין שהדרישות של הצדדים האחרים מוגזמות או שהוא יוכל בכוח הזרוע לכפות את שלטונו. אולם הוא יסתכן בפגיעה ביחסים הבינלאומיים שלו, ובבידוד שלו בזירה הבינלאומית. המהלך החכם הוא להשיג ממשלה שאינה מורכבת רק מחברי טאליבאן.

שלישית, אחרי שהוא ווידא שאפגניסטן לא הופכת מדינה מצורעת, ואחרי שהוא הצליח לייצב פוליטית את המדינה, הוא יצטרך למשוך בפועל הון זר לאפגניסטן. אם השקעות ממש, אם סיוע זר. הוא יצטרך להציע מכרזים, הוא יצטרך לשפר את הרגולציה, והוא יצטרך לאפשר לארגוני סיוע בינלאומיים להמשיך ולפעול במדינה, לפחות בטווח הזמן המיידי.

אז לטאליבאן יש שלושה דברים שהוא צריך לעשות. הוא צריך לשפר את יחסי החוץ שלו ולגבש תדמית בינלאומית חיובית. הוא צריך להשיג לגיטימיות פוליטית שתביא ליציבות ביטחונית, כנראה ע"י קואליציה עם עוד שחקנים פוליטיים באפגניסטן, ולבסוף הוא צריך למשוך הון זר לאפגניסטן.

מה שסביר שנראה בטווח המיידי הוא את הטאליבאן מנסה כמה שיותר להציג תמונה חיובית של עצמו, עם הימנעות מאלימות המונית ושיחות להקמת ממשלה חדשה. סין אותתה שהיא תהיה מוכנה להכיר בממשלת הטאליבאן [מקור], ורוסיה מתכוננת לעבוד עם הטאליבאן, גם אם לא להכיר בו, לפחות לא כרגע [מקור]. האיחוד האירופי ובריטניה הודיעו שהם מגדילים את הסיוע ההומניטרי במדינה, למרות שאינם מכירים בטאליבן [מקור]. אלו אינדיקציות טובות בשביל הטאליבאן, שיעזרו להקל ממנו את הלחץ הכלכלי בטווח הזמן המיידי של החודשים הקרובים.

השאלה המרכזית לטווח הארוך היא האם הטאליבאן יצליח לשמור על תדמית בינלאומית טובה, ולייצב ביטחונית את אפגניסטן. חלק מזה קשור לעד כמה הוא יצליח לשלוט בפלגים הקיצוניים יותר בו, ויצליח להימנע מפגיעה בוטה בזכויות אדם בשטחו. אני אומר ״פגיעה בוטה״ משום שהעולם נע לפעולה בנושא זכויות אדם רק אם יש תמונות שמזעזעות את דעת הקהל העולמית. איראן תלתה אנשים ממנופים ועדיין האיחוד האירופי שמח לעשות עמה עסקים. מידה מסוימת של פגיעה בזכויות אדם תתקבל ע״י הקהילה הבינלאומית בשתיקה. השאלה היא מה יהיה היקף הפגיעה.

הדרך לאנרכיה

כמובן, יש לנו גם את הנתיב של אפגניסטן לאנרכיה, שהוא הנתיב שכולם מדברים עליו וכולם צופים אותו. הנתיב לאנרכיה הוא לא נתיב אחד, אלא כמה נתיבים: יכול להיות שיהיה לנו רעב המוני שיוביל לעלייתן של מליציות מקומיות שיובילו למלחמת אזרחים. יכול להיות שהטאליבאן ינסה להשתלט בכוח הזרוע על מחוזות שמתנגדים לו ויגרום למליציות לפעול נגדו. יש מספר נתיבים שבסופו של יום מביאים את אפגניסטן למלחמת אזרחים.

מה שמשותף לכל הנתיבים האלו הוא שהם מבוססים על כישלון של הטאליבאן באחד משלושת השלבים שהגדרנו קודם: לוודא שאפגניסטן אינה מדינה מצורעת, ייצוב בטחוני ומשיכת הון זר. יכול להיות שגם אחרי שהטאליבאן יקים ממשלה עם עוד שחקנים, לא תהיה מעצמה גדולה שתסכים להכיר בו. סין לא תיתן לו הכרה בשביל לשמור על ההכרה הזו כמנוף לחץ. רוסיה גם תסרב, מעדיפה לשמור על היחסים עם הטאליבאן לא רשמיים.

לחילופין, הטאליבאן יהפוך מתוסכל מהניסיון להקים קואליציה ויחליט לכפות את שלטונו בכוח הזרוע. הוא יכלא משתפי פעולה לשעבר עם ארה״ב, ירה על מפגינים ויצא למלחמה על המליציות והשבטים שאינם מכירים בשלטונו. במקרה כזה סיוע הומניטרי לאפגניסטן ייעצר, ומדינות מערביות אולי ינסו לתמוך במליציות הפועלות נגד הטאליבאן. בתרחיש כזה היחידה שתוכל לבוא לעזרתו תהיה סין, והיא תירתע מהמלחמה החדשה באפגניסטן.

ויכול להיות שהוא יצליח לקבל הכרה בינלאומית ולהשיג יציבות ביטחונית והון זר פשוט לא יגיע למדינה. יש משטר סנקציות נרחב על הטאליבאן [מקור], ואין לארה״ב תמריץ לשנות את המצב. חברי קונגרס רפובליקנים ודמוקרטים דורשים לחקור את הנסיגה של ממשל ביידן מאפגניסטן [מקור], ואם הממשל ינסה להסיר את הסנקציות מהטאליבאן הוא רק יזמין לעצמו עוד לחץ פוליטי. הכלכלה העולמית עדיין חווה משבר כלכלי עקב הקורונה ושיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות, וחברות זרות יהססו להשקיע במדינה מתפתחת וחלשה כמו אפגניסטן.

בעקבות כל אחד מהמצבים האלו המצב באפגניסטן ידרדר. אם לא יגיע הון זר, הטאליבאן ימצא עצמו מול גרעון תופח ויצטרך לקצץ בשירותים, מה שיוביל לזעם עממי נגדו. אם לא תהיה לגיטימיות פוליטית, מליציות ילחמו נגדו. אפגניסטן תהפוך למוקד של אי יציבות ותייצא לאזור פעילי טרור, ג'יהאדיסטים שירצו לפעול בסין, ברפובליקות של מרכז אסיה ובפקיסטן. היא תייצא פליטים שינסו לברוח למרכז אסיה ולרוסיה, או שינסו לעבור דרך איראן לטורקיה ומשם לאירופה.

לבסוף, אנחנו נראה גל חדש של ייצוא סמים מאפגניסטן כשכל אחת מהמליציות, כשכל אחד מהשחקנים הלוחמים במדינה ינסה להבטיח לעצמו הכנסה. אנחנו נראה עלייה ביצוא של הרואין, ביצוא של אופיום, ביצוא של מתאמפטמין. עלייה בייצוא הסמים תגרום לבעיות חברתיות קשות במדינות בהן הם יעברו, במיוחד איראן ורוסיה.

מה יעשו השחקנים האזוריים מול תרחיש כזה? איראן מפעילה כיום בסוריה מיליציה שחבריה מגיעים מהמיעוט השיעי באפגניסטן [מקור]. בתרחיש של מלחמת אזרחים באפגניסטן, האיראנים יוכלו להתערב בסכסוך עם כוח שיעי משלהם, שיוכל להגדיל את ההשפעה שלהם במדינה. יכול להיות שהמיליציה תופעל בשיתוף פעולה עם הטאליבאן, שכיום הוא ביחסים ידידותיים עם איראן.

רוסיה תגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה ובמיוחד ברפובליקות של קירגיזסטן וטג׳יקיסטן. הרוסים כבר מנהלים תרגילים צבאיים באזור, והם ינסו עד כמה שאפשר להגביל את תנועת הפליטים והג׳יהדיסטים לאזור.

יש כאן פוטנציאל לחברות ביטחון ישראליות שמחפשות לחדור לשוק של מרכז אסיה. חברות ישראליות יכולות לספק מל״טים וחיישנים בשביל ניטור רציף של הגבול, ולעזור בייעוץ, הכשרה וציוד של כוחות לוחמה בטרור של הרפובליקות השונות של מרכז אסיה. חברות ביטחון ישראליות יכולות לצפות לעלייה בביקוש גם במזרח אירופה, עם מדינות כמו פולין ולטביה מודאגות מחדירה של פליטים אליהן דרך בלארוס [מקור].

סין קרוב לודאי תבטיח השקעות חדשות באפגניסטן בשביל לנסות ולחזק את הטאליבאן, וכנראה תכריז על פרויקטים חדשים במדינה עד סוף השנה. הסינים רוצים את אפגניסטן יציבה, וישמחו לשחרר הצהרות התומכות בטאליבאן. יחד עם זאת, הסינים לא ירצו להתערב צבאית במדינה, ולא בטוח שהם אפילו יתערבו כלכלית: ללא ייצוב ביטחוני שלה, השקעות סיניות לא יזרמו. יכול להיות גם שבייג׳ין תבקש ערבויות מהטאליבאן שהוא יפעל נגד בדלנים אויגורים בשטחו.

סיכום

ההשתלטות של הטאליבאן על קאבול היא לא סוף פסוק באפגניסטן. למען האמת, היא רק הסוף של ההתחלה. עכשיו אנחנו יכולים לצייר בצורה ברורה יותר את הנתיבים של אפגניסטן אם ליציבות ואם לאנרכיה. ואנחנו נראה בשבועות הקרובים, בחודשים הקרובים את הטאליבאן מנסה לייצב את המדינה ואת סין, רוסיה, ואיראן מנסות להתמודד עם המצב החדש שנוצר בגבולן. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר ההתפתחויות.




פלג 79: הגיאופוליטיקה של דרום אמריקה

תקציר

  1. דרום אמריקה סובלת משלוש בעיות גיאופוליטיות המעכבות את ההיווצרות של מעצמה גדולה באזור וגיבושו לכדי מוקד כוח עצמאי מארה״ב:
  2. ראשית, השטחים המתאימים לחקלאות והתיישבות אורבנית צפופה הם קטנים ומופרדים. השטחים האורבניים הצפופים נמצאים כל אחד בקצה אחר של היבשת – של ארגנטינה וברזיל נמצאים לחוף האוקיינוס האטלנטי, של צ׳ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט, ושל וונצואלה וקולומביה לחוף הים הקריבי. אין רצף אנושי שמקשר ביניהם, מה שהיה יכול לעודד קישוריות כלכלית, והמרחק ביניהם הוא כה גדול שכבר משתלם יותר לסחור עם אזורים מחוץ לדרום אמריקה.
  3. שנית, ג׳ונגלים הם מקום מחבוא אידיאלי לארגוני פשע וטרור, והם מקשים על כל מרכז שלטוני להגדיל את הריבונות שלו מעבר לערים הגדולות. הדבר מתבטא בהבדלים משמעותיים במידת הפיתוח של אזורים שונים במדינה, ורמת פשיעה גבוהה בפריפריה שלה.
  4. שלישית, היעדר בסיס תעשייתי משמעותי ותלות במחירי סחורות הפך את הכלכלות של דרום אמריקה רגישות לשינויים חדים במחיר של סחורות, בדומה לרגישות של יצרניות הנפט למחיר לחבית. התנהלות כלכלית לקויה, ביחד עם רגישות למחירי סחורות, פוגעים ביכולת של דרום אמריקה להשיג צמיחה כלכלית יציבה לאורך זמן.
  5. החולשה הגיאופוליטית של דרום אמריקה מתבטאת בחוסר יכולת של מעצמות אחרות להשתמש בה כדי ליצור איום על ארה״ב קרוב לגבולותיה. על-אף השקעות רבות באמריקה הלטינית, לא בריה״מ וכנראה גם לא סין יצליחו ליצור גוש מדינות עצמאי שיוכל לאיים על האמריקנים.
  6. קובה נידונה לחיות בצל של ארה״ב, וסביר שהמפלגה הקומוניסטית של קובה תחפש לקדם רפורמות בשוק ולשפר את חיי התושבים, מבלי לוותר על אחיזתה בשלטון. אולם ללא ממשל ידידותי בוושינגטון, ועם הסנקציות האמריקניות, קובה תתקשה להצליח במאמץ.

להורדת הפרק – קישור.

ב-11 ביולי 2021, קובה סערה בגל של הפגנות כמוהן לא נראו מאז 1994. אלפי קובניים יצאו לרחובות לדרוש את התפטרות הנשיא ושיפור במצב הכלכלי והבריאותי החמור של המדינה שנגרם עקב נגיף הקורונה. ב-2020 הכלכלה הקובנית נכנסה למיתון [מקור], עם ענף התיירות במדינה, המקור החשוב ביותר שלה לכסף זר, נפגע קשות עקב הקורונה. מחירי המזון התייקרו ב-2020 ו-2021 והקשו על האי לייבא את הקלוריות הנחוצות לו – קובה מייבאת כ-70% מהמזון הדרוש לה [מקור]. בנוסף בחודשים האחרונים האי חווה מחסור בתרופות, שחיקה של המטבע והפסקות חשמל יותר ויותר תכופות [מקור]. הדברים הגיעו לידי רתיחה ביולי, וקובה טולטלה ע״י הפגנות.

ההפגנות הגדולות בקובה הביאו חלק להעריך שהמפלגה הקומוניסטית השולטת באי סופרת את ימיה האחרונים, ושקובה סוף-סוף תעבור תהליך דמוקרטי. חשוב לציין שלא נכון להסתכל על קובה בתור מדינה שעמדה במקום מאז המהפכה שם ב-1959. קובה ראתה שורה של רפורמות כלכליות שמטרתן לעודד יזמות פרטית, והחלה למשוך השקעות בינלאומיות לפיתוח כלכלת האי, שעשיר במינראלים כמו ניקל וקובלט, ועם רזרבות נפט צנועות של כ-125 מיליון חביות [מקור].

בכל מקרה, המפלגה לא התקפלה מול המפגינים, אלא הפעילה את מנגנון ביטחון הפנים הנרחב שלה והחלה לעצור ולהעלים מפגינים. ישנן הערכות שכ-700 בני-אדם נעצרו מאז תחילת ההפגנות [מקור]. במקרים מסוימים המשטרה עברה בית-בית לאיתור מנהיגי ההפגנות.

המהומות בקובה הן הזדמנות טובה להתמקד באי וביבשת שלמה שנמצאת תחת צילה של ארה״ב: דרום אמריקה. המהומות בקובה העלו מחדש לתשומת הלב את ההשקעות המאסיביות של סין באי, ותהיות האם ארה״ב תאבד עוד השפעה בים הקריבי.

כל כמה חודשים עולה מחדש הסוגיה של איך האמריקנים מאבדים את דרום אמריקה לסינים או לרוסים. לפעמים הטריגר שמעלה את הסוגיה היא השקעה סינית במדינה לטינית כלשהי, או מנהיג מאמריקה הלטינית שמנסה למצב את עצמו כמתנגד ל״אימפריאליזם״ האמריקני. חלקנו זקנים מספיק בשביל לזכור את הוגו צ׳אבז שהציג את עצמו כמנהיג אנטי-אמריקני, המעוניין להקים גוש עצמאי מארה״ב באמריקה הלטינית [מקור].

הבעיה עם כל הדיבורים האלו על ״איבוד אמריקה הלטינית״ שהם מתעלמים מהעובדה שאמריקה הלטינית חלשה מדי ורחוקה מדי ממוקדים הכוח האחרים של העולם בשביל באמת לאיים על ארה״ב. הסינים כבר שנים משקיעים במרכז ודרום אמריקה, ועדיין לא ראינו משחתות סיניות עוגנות מול חופי פלורידה או טקסס.

קובה במידה רבה היא מקרה מייצג של הבעיות של היבשת: מאז 1959 היא נמצאת ביחסים עוינים עם ארה״ב. במהלך המלחמה הקרה היא הייתה מוקד של פעילות צבאית קומוניסטית באמריקה הלטינית ואפריקה, מנסה ללא הצלחה לדחוק את האמריקנים. ב-1959 קובה ניסתה מיד אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי באי לפלוש לפנמה – ונכשלה. היא ניסתה באותה שנה גם לפלוש לרפובליקה הדומיניקנית – ונכשלה. בהמשך היא תמכה בכוחות גרילה בוונצואלה, בצ׳ילה, ברפובליקה הדומיניקנית ובעוד מדינות באמריקה הלטינית.

באפריקה קובה התערבה צבאית באלג׳יריה ב-1963, בקונגו ב-1964, ובאנגולה ב-1975, מחפשת בכל מקרה לתמוך בכוחות קומוניסטים. היא גם שלחה כ-4,000 חיילים וטנקים לסוריה בשביל להילחם נגדנו, נגד ישראל, במלחמת יום הכיפורים [מקור].

פידל קסטרו באדיס אבבה, מבטיח שהכוחות של קובה ישארו באנגולה ואתיופיה.

אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי והתפרקות בריה״מ קובה לא שינתה באופן מהותי את היחס שלה לארה״ב, או הניסיונות שלה לתמוך במשטרים אנטי-אמריקנים באמריקה הלטינית. קובה תמכה בהוגו צ׳אבז לאורך דרכו להפוך לנשיא, וסיפקה לו הכשרה וציוד בשביל להקים את מנגנון ביטחון הפנים שלו [מקור]. קובה עד היום מיודדת עם יריבות אמריקניות כמו רוסיה, סין ואיראן [מקור].

קובה גם נמצאת במיקום אסטרטגי מול ארה״ב: היא משקיפה על שפך נהר המיסיסיפי ושולטת בנתיבי השיט לתעלת פנמה. כוח ימי בקובה יוכל בקלות לאיים על מפרץ מקסיקו ועל החוף המזרחי של ארה״ב. למרות זאת ועל-אף זאת, קובה מעולם לא הייתה בפני עצמה יותר ממטרד בעיני האמריקנים. הפעם היחידה שקובה הפכה לאיום משמעותי היה במשבר הטילים הקובני ב-1962, אז האמריקנים גילו שבריה״מ בחשאי הציבה באי טילים גרעיניים. ארה״ב הייתה מוכנה לפלוש לאי, ואף לפתוח במלחמה גרעינית, אך הסיבה לכך לא הייתה קובה עצמה, אלא בריה״מ שהשתמשה בה כבסיס.

קובה, ובהרחבה כל דרום אמריקה, במבט פשטני יכולה להיות גורם מאיים על ארה״ב. אולם כל בחינה גיאופוליטית של האזור מראה שחסרים לו המרכיבים לצאת מההשפעה האמריקנית ובאמת לאתגר את ארה״ב. אילו מרכיבים חסרים? הכול בניתוח היום.

בעיות גיאוגרפיות

המנויים היותר וותיקים ודאי שמו לב שיש אזורים ומדינות בהם אנו מתמקדים יותר בפל״ג ויש מדינות ואזורים ש… פחות. רוב הניתוחים כאן עוסקים ישירות או בעקיפין במספר מצומצם של מדינות: סין, ארה״ב, רוסיה, ישראל, איראן, או גרמניה. מבחינת אזורים, אנחנו מתמקדים בעיקר באירופה, מזרח אסיה והמזרח התיכון.

יש שתי סיבות למה זה: הסיבה השטחית היא כי האזורים האלו הם שהכי מעניינים אותנו והם שהכי רלוונטי לחיינו. אנרכיה באפגניסטן יכולה להשפיע על הנוכחות האיראנית בסוריה. סכסוך צבאי סביב טאיוואן ישתק את הכלכלה העולמית. לעומת זאת, באפריקה מוזמביק כבר חודשים סובלת מפעילות טרור בצפון-מזרח המדינה [מקור], אך מעבר לטרגדיה האנושית פעילות הטרור שם לא נוגעת אלינו או משפיעה עלינו. קולומביה נמצאת בשלום מתוח עם הגרילות שלה, אך גם אם הן יפתחו מחדש במלחמת אזרחים הדבר לא ישפיע עלינו.

הסיבה השנייה והעמוקה יותר, היא שיש אזורים בעולם שההשפעה שלהם על הכלכלה והכוח הגלובאלי היא מינימאלית. הם סובלים או מרמת פיתוח אנושי ירודה, כוח כלכלי מצומצם, או היעדר לכידות אזורית, מה שמתבטא בסחר תוך-אזורי נמוך והיעדר קשרי כלכלה משמעותיים. האזורים האלה לא יכולים לעמוד בפני עצמם כמוקדי כוח, ולכן בדרך כלל יהיו בצל של המעצמות הגדולות, מהווים במה לתחרות ביניהן.

בשביל להבין זאת טוב יותר, בואו ניקח אזור שהוא עדיין מוקד כוח משמעותי – אירופה. אירופה נמצאת בנקודת המפגש של הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי והים הארקטי. היא ביתם של כ-400 מיליון בני אדם ושל כמה מהכלכלות הגדולות בעולם. הגיאוגרפיה של היבשת הקלה על המדינות בה לסחור זו עם זו, והיא הקלה עליהן להקים שוק ואיחוד מוניטרי משותף – גוש האירו. הנהרות הגדולים של הדנובה והריין מחברים את רוב מזרח ומרכז אירופה לגוש כלכלי ותרבותי אחד, מעודדים סחר תוך-אזורי והופכים את אירופה ליבשת שסוחרת הרבה יותר עם עצמה מאשר עם שאר העולם. הדבר מקטין את התלות של אירופה במדינות מחוץ לה, והופך אותה למוקד כלכלי שמדינות רוצות גישה אליו. הגיאוגרפיה של אירופה היא שאפשרה את האיחוד האירופי, והוא שהפך אותה לאחת הכלכלות הגדולות בעולם.

עכשיו תשוו את אירופה לדרום אמריקה.

דרום אמריקה נמצאת בנקודת המפגש של האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס השקט והים הקריבי, אך בעוד אירופה היא גוש יבשתי מלוכד, דרום אמריקה היא גוש יבשתי מפורד. אירופה מאוחדת ע״י הנהרות הגדולים שלה, שחוצים אותה מצפון לדרום וממזרח למערב. דרום אמריקה מפוצלת ע״י הנהר הגדול שלה – נהר האמזונס. האמזונס חוצה את דרום אמריקה ממזרח למערב ומפצל בין המדינות הצפוניות של וונצואלה, קולומביה וגִיאָנָה, ובין המדינות מדרום לאמזונס של ברזיל, ארגנטינה, פרגוואי ואורוגוואי.

האקלים הטרופי ויערות הגשם של האמזונס הופכים את מרכז היבשת לבלתי מתאים להתיישבות בהיקף רחב של בני-אדם. לכן בוונצואלה רובה של האוכלוסייה מרוכזת בחוף הים הקריבי, הרחק מהג׳ונגלים. בקולומביה לעומתה האוכלוסייה מרוכזת בהרי האנדים – עוד רגע נגיע אליהם – שמציעים אקלים נוח יחסית, והאוכלוסייה מחולקת בין החוף הקריבי וההרים. עיר הבירה של קולומביה, בוגוטה, נמצאת בגובה של כ-2,600 מטר מעל פני הים. בשביל השוואה, ירושלים נמצאת בגובה 750 מ׳.

צפיפות אוכלוסייה בדרום אמריקה. שימו לב לריכוז האוכלוסייה בדרום-מזרח ברזיל, בצפון היבשת בחוף הקריבי, ובמערב לאורך הרי האנדים

בברזיל המצב דומה לוונצואלה – רובה של האוכלוסייה מרוכזת קרוב לחוף האוקיינוס האטלנטי, אם על החוף ממש כמו בריו דה ז׳ניירו, או כמה מאות מטרים מעל פני הים בשוליים של הרמה הברזילאית. סאו פאולו, העיר המאוכלסת ביותר בברזיל, נמצאת כ-760 מ׳ מעל פני הים.

מכאן שבזמן שהמדינות האלו – ברזיל, וונצואלה, קולומביה – אולי חולקות גבול משותף, מבחינת הגיאוגרפיה האנושית שלהן הן ביבשות אחרות. המרחק בין בוגוטה בקולומביה לסאו פאולו בברזיל הוא כ-4,000 ק״מ. זה שווה ערך למרחק בין תל-אביב ובין מומביי. לכן קולומביה מייצאת יותר לארה״ב או פנמה מאשר לברזיל.

כעת נוסיף לתמונה את הרי האנדים. אם האמזונס חוצה את דרום אמריקה ממזרח למערב, הרי האנדים חוצים אותה מצפון לדרום. הודות לגובה הרב שלהם הרי האנדים מציעים הקלה מסויימת מהאקלים הטרופי של היבשת, ושפע המינראלים בהם משך את הספרדים להקים בהרים מושבות ומכרות. ערי הבירה של אקוודור ובוליביה נמצאים ברמות של הרי האנדים. עיר הבירה של צ׳ילה ממוקמת בעמק בין הרים. היחידה מבין המדינות האנדיות שיש לה עיר בירה על החוף היא פרו עם עיר הבירה לימה, וגם כאן כנראה מדובר במורשת של שלטון הספרדים – לימה הייתה עיר הבירה של מלכות המשנה של פרו, היחידה המנהלתית של האימפריה הספרדית ששלטה באזור האנדים של דרום אמריקה. מיקום העיר על הים הקל על הספרדים לחבר אותה לרשת הסחר של דרום אמריקה, ולשנע בקלות סחורות ואנשים ממנה ואליה.

אזורי אקלים בדרום אמריקה – האדום הוא מזג אוויר טרופי, העוין ריכוזי אוכלוסייה גדולים. רוב האוכלוסייה נמצאים באזור הממוזג (הירוק).

יחד עם הגיאוגרפיה שקורעת את היבשת, דרום אמריקה כן עשירה מאוד במחצבים ובחלקים מסויימים בשטח חקלאי. ארגנטינה לדוגמה הייתה בתחילת המאה ה-20 אחת המדינות העשירות בעולם מבחינת תמ״ג לנפש [מקור]. עד היום דרום אמריקה מהווה מקור חשוב לחיטה, תירס ובשר בקר, כמו גם לנפט, ליתיום, ועפרות של מתכות. אולם ללא מרכזים אורבניים גדולים, וללא מדיניות ממשלתית של תמיכה בתעשייה, דרום אמריקה הייתה ונותרה בעיקר מקור של חומרי גלם ומזון ולא מרכז תעשייתי גדול בפני עצמה.

לכן דרום אמריקה לאורך ההיסטוריה הייתה הבמה לתחרות בין מעצמות חיצוניות, ובעיקר נתונה תחת ההשפעה של הענק הדמוגרפי, הכלכלי והצבאי הנמצא מצפון לה – ארה״ב. דרום אמריקה מחולקת ע״י נהרות – וארה״ב מחוברת על-ידם. דרום אמריקה סובלת מאקלים טרופי – וארה״ב נהנת מאקלים מתון שתומך בחקלאות ובריכוזי אוכלוסייה גדולים. דרום אמריקה צריכה להיאבק במחלות טרופיות, בעוד ארה״ב הייתה יכולה בקלות להקים מרכזים עירוניים גדולים ללא חשש ממלריה לדוגמה.

אם ננסה לנסח את הבעיות של דרום אמריקה בצורה גיאופוליטית, נוכל להבחין בשלוש בעיות גדולות:

ראשית, השטחים המתאימים לחקלאות והתיישבות אורבנית צפופה הם קטנים ומופרדים. הלב החקלאי של דרום אמריקה נמצא בדרום היבשת, באזור הפמפס. מדובר בערבה פורייה ששטחה כ-750 אלף קמ״ר והיא חוצה את ברזיל, אורוגואי וארגנטינה. שאר היבשת מתאים לגידולים של פירות או קפה, וגם שם מדובר ברצועות מוגבלות. כלומר רוב דרום אמריקה אינה יכולה לתמוך בריכוזי אוכלוסייה גדולים ללא יבוא מזון מהחוץ.

השטחים האורבניים הצפופים נמצאים כל אחד בקצה אחר של היבשת – של ארגנטינה וברזיל נמצאים לחוף האוקיינוס האטלנטי, של צ׳ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט, ושל וונצואלה וקולומביה לחוף הים הקריבי. אין רצף אנושי שמקשר ביניהם, מה שהיה יכול לעודד קישוריות כלכלית, והמרחק ביניהם הוא כה גדול שכבר משתלם יותר לסחור עם אזורים מחוץ לדרום אמריקה: שותף הסחר הגדול ביותר של האזור הקריבי הוא צפון אמריקה, עבור האזור הפסיפי זו אסיה, ועבור ברזיל זו צפון אמריקה. מדינות דרום אמריקה כן הקימו אזור סחר חופשי, אך משום הגיאוגרפיה העוינות סחר תוך אזורי עדיין מהווה רק 15% מכלל הסחר של מדינות האזור.

שנית, ג׳ונגלים הם מקום מחבוא אידיאלי לארגוני פשע וטרור, והם מקשים על כל מרכז שלטוני להגדיל את הריבונות שלו מעבר לערים הגדולות. הדבר מתבטא בהבדלים משמעותיים במידת הפיתוח של אזורים שונים במדינה, ורמת פשיעה גבוהה בפריפריה שלה. אלו בתורם גורמים לזרם הגירה לעבר המרכזים העירוניים העשירים מהאזורים העניים, מה שיוצר מתחים חברתיים בערים. בברזיל לדוגמה המדינה של סאו-פאולו נהנת ממדד פיתוח אנושי שדומה לזה של המחוז התעשייתי המתקדם של גואנדונג במזרח סין. לעומתה מדינת פִּיָאוּאִי בצפון מזרח המדינה דומה ברמת הפיתוח שלה למולדובה.

שלישית, היעדר בסיס תעשייתי משמעותי ותלות במחירי סחורות הפך את הכלכלות של דרום אמריקה רגישות לשינויים חדים במחיר של סחורות, בדומה לרגישות של יצרניות הנפט למחיר לחבית. הדוגמה הכי טובה לרגישות הזו היא ארגנטינה, שלאורך עשרים השנים האחרונות נהנתה מצמיחה כמעט דו-ספרתית, רק בשביל לחוות אחרי זה מיתון כמעט דו-ספרתי [מקור]. התנהלות כלכלית לקויה, ביחד עם רגישות למחירי סחורות, פוגעים ביכולת של דרום אמריקה להשיג צמיחה כלכלית יציבה לאורך זמן.

שטחים אורבניים מופרדים, ג׳ונגלים והיעדר תעשייה גדולה, כולם פוגעים ביכולת של דרום-אמריקה להשיג לכידות פנימית, ולהפוך לכוח כלכלי חשוב בעולם. במקום שהיבשת תהיה מרכז כלכלי שמדינות רוצות גישה אליו, במקום שהיא תהיה כוח כלכלי שמדינות האזור יוכלו להשתמש בו כדי לבנות את כוחן שלהן, דרום אמריקה היא שלוחה של מרכזי הכלכלה הגדולים של צפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. היא מספקת להם חומרי גלם ומזון, והם מספקים לה מוצרים תעשייתיים. מדינות האזור תלויות במעצמות גדולות מחוץ לו, והן חשופות להשפעה שלהן, במיוחד של ארה״ב.

מדינות האמריקות, צבועות לפי שותף הסחר המרכזי שלהן – כחול צפון אמריקה, אדום – אסיה, ירוק – דרום אמריקה, סגול – אירופה.

זו הסיבה שלמרות ההשקעות המאסיביות של סין, למרות שבריה״מ ניסתה מספר פעמים להעלות משטרים קומוניסטים באמריקה הלטינית, היבשת מעולם לא הפכה לאתגר ביטחוני לארה״ב. אין לה לא מעצמה גדולה בתוך האזור שתוכל לתמוך בגוש אנטי-אמריקני, והמעצמות הגדולות של העולם – רוסיה, סין, גרמניה – רחוקות מדי בשביל להציע סיוע שיוכל להתחרות באמריקנים. לכן מדינות האזור צריכות לבחור בין להיות ביחסים טובים עם האמריקנים, או להסתכן בסנקציות ולחץ צבאי מצד וושינגטון.

דוגמה נפלאה לכך היא הגוש הבוליברי שוונצואלה וקובה ניסו להקים בתחילת שנות ה-2000 [מקור]. בוליבריזם היא אידיאולוגיה המשלבת אלמנטים סוציאליסטים, אנטי-אימפריאליסטים ולאומנים, ונקראת על שם סימון בוליבר, מפקד צבאי שעזר לרבות ממדינות דרום אמריקה להשתחרר משלטון הספרדים. וונצואלה וקובה רצו להקים גוש מדינות שיעבדו יחד לצמצם את ההשפעה האמריקנית על דרום אמריקה.

הבעיה שרובן של המדינות שהפכו חברות בגוש היו מדינות חלשות מכדי לשנות במשהו את מאזן הכוח בינו ובין ארה״ב – מדינות כמו בוליביה, גרנדה (מדינת אי קטנה בים הקריבי) או ניקרגואה. מבין החברות המייסדות שלו, וונצואלה וקובה, רק וונצואלה החזיקה בכוח כלכלי משמעותי מספיק לתמוך במדינות אחרות בגוש הודות לעושר הנפט שלה. אולם ברגע שהיא חוותה משבר כלכלי, בין השאר משום סנקציות אמריקניות, כל הגוש הפך חסר כוח.

למה לא הצטרפו אליו גם הכלכלות הגדולות של ברזיל וארגנטינה? אפשר לחשוב על שלוש סיבות:

ראשית, גם ברזיל וגם ארגנטינה תלויות בסחר עם העולם החיצון, במיוחד עם ארה״ב וסין. ארה״ב הייתה שותף הסחר השני בגודלו של ברזיל ב-2019, בהיקף של כ-60 מיליארד דולר. הסחר עם סין עמד על 90 מיליארד דולר [מקור]. ברזיל וארגנטינה צריכות סחר עם העולם כדי לקיים את הכלכלה שלהן, תלויות בייצוא של חומרי גלם ומזון ובהשקעה זרה. שתי המדינות לא יכולות להרשות לעצמן יריבות עם ארה״ב, ודאי לא ארגנטינה שסובלת מחוסר יציבות פיננסית.

שנית, ברזיל וארגנטינה רחוקות גיאוגרפית מוונצואלה וקובה. כפי שאמרתי דרום אמריקה בעצם מחולקת לשלושה גושים: בצפון החוף הקריבי, במזרח החוף האטלנטי, ובמערב הרי האנדים. וונצואלה לא חשובה להן כשותף סחר, והיא לא יכולה לאיים עליהן צבאית. רובן של המדינות שכן הצטרפו לגוש הבוליברי שוכנות בקרבת וונצואלה או קובה, כמו למשל מדינות האיים של האיטי או גרנדה. לוונצואלה אין השפעה על ברזיל וארגנטינה, מופרדות ע״י נהר האמזונס.

שלישית, ברזיל וארגנטינה רואות בעצמן מדינות עצמאיות, שאינן מעוניינות להצטרף לגוש כזה או אחר. ברזיל לאורך המלחמה הקרה השתדלה לשמור על עצמאות מארה״ב ובריה״מ [מקור], והעמדה הזו לא השתנתה. שתי המדינות לא יכולות לאתגר את המעצמות הגדולות, אך הן גם לא חייבות לקחת צד במאבקים שלהן. כמו מדינות קטנות הלכודות בין מעצמות גדולות, ברזיל וארגנטינה מרוויחות מהתחרות בין המעצמות עליהן. ברזיל לדוגמה רואה השקעה מסין וארה״ב, שתיהן רוצות להשיג השפעה במדינה.

הגוש הבוליברי נכשל בניסיון להקים גוש דרום-אמריקני עצמאי מארה״ב. המעצמות האזוריות של דרום אמריקה העדיפו להמשיך לעבוד עם ארה״ב, מכירות בבעיות הגיאוגרפיות שלהן. רוסיה וסין, למרות כל הנפט והסיוע הצבאי שהציעו לוונצואלה, לא הצליחו למנוע את קריסת וונצואלה. דרום אמריקה הייתה ונותרה יבשת בצל ארה״ב.

לעתיד לבוא

האם אמריקה הלטינית נידונה לחיות בצל ארה״ב?

תיאורטית יכול להיווצר מסדרון עירוני-תעשייתי בין ברזיל ובין ארגנטינה במזרח היבשת, ומסדרון כלכלי – גם אם לא גיאוגרפי – בין המרכזים העירוניים והתעשייתיים של אקוודור, פרו וצ׳ילה במערב היבשת, לחוף האוקיינוס השקט.

מסדרון אפשרי אחד יכול להיות בין סאו-פאולו ובואנוס איירס, והוא יכלול לא רק מרכזי תעשייה ופיננסים, אלא גם את השדות החקלאים הגדולים של הפמפס. מסדרון כזה יוכל לנהל סחר ער עם אירופה, צפון אמריקה ומזרח אסיה, כמו גם עם המסדרון הימי של אקוודור-פרו-צ׳ילה. אולם תנאי לקיומו של מסדרון כזה יהיה תיאום כלכלי בין ארגנטינה וברזיל, ועבודה משותפת על תשתיות ועידוד סחר ותעשייה. לא ברזיל ולא ארגנטינה נהנות כרגע ממשל יציב מספיק פוליטית בשביל לאפשר פרויקט כזה.

לעומת דרום היבשת, קובה ומדינות כמו וונצואלה או קולומביה קרובות מדי לארה״ב בשביל שניסיון להתעמת עמה לא יפגע בהן כלכלית. קובה אינה יכולה להאכיל את עצמה, או אפילו לשמור על האורות דולקים בכוחות עצמה. וונצואלה מסתמכת בעיקר על ייצוא נפט, נפט שהוא צמיגי מדי ועם אחוז גופרית גבוה מדי בשביל שרוב בתי הזיקוק בעולם יוכלו לעבד אותו [מקור]. וונצואלה תלויה באופן כמעט בלעדי בארה״ב כצרכן של הנפט שלה, משום שהאמריקנים הם היחידים להשקיע בבתי זיקוק שיכולים לעכל את הנפט הקובני.

הברירה היחידה שנותרה בידי המפלגה הקומוניסטית של קובה היא לנסות ולמשוך השקעות זרות, ולנסות לשפר את היחסים עם ארה״ב, מבלי לאבד את האחיזה שלה בשלטון. המפלגה כנראה מנסה לעשות משהו דומה למהלך של המפלגה הקומוניסטית של סין בשנות ה-80׳: לשפר את המצב הכלכלי של תושבי האי, מבלי לבצע רפורמות פוליטיות. הבעיה שמשבר הקורונה פגע קשות בכלכלה, והמפלגה כבר שנים גוררת רגליים בנוגע לרפורמות שיעודדו את השוק הפרטי באי [מקור]. ההפגנות בקובה הן תזכורת למפלגה שהיא צריכה לשפר את המצב הכלכלי באי, לפני שמשבר יביא לחיסול שלטונה.

השיעור החשוב עבורנו הוא עד כמה מרחק מגביל את השפעתה של מדינה, גם מעצמה. דרום אמריקה רחוקה מדי מאירופה ומזרח אסיה בשביל שאיזו מעצמה שם תוכל לאתגר את ארה״ב. אולם אותו הדבר נכון גם לארה״ב – ללא בעלי הברית שלה במזרח אסיה ואירופה, וושינגטון תהיה מוגבלת מאוד ביכולת שלה לאתגר יריבים אזוריים כמו סין או רוסיה. האמריקנים צריכים מדינות כמו יפן, פולין או בריטניה בשביל נוכחות רציפה באירו-אסיה, בשביל לעזור למדינות הקטנות יותר של האזור. כפי שרוסיה וסין מוגבלות בדרום אמריקה, כן ארה״ב עלולה למצוא עצמה מוגבלת באירו-אסיה.




פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.




פלג 77: בריטניה הגלובאלית

תקציר

  1. בריטניה אחרי הברקזיט הגדירה מחדש את האסטרטגיה הכוללת שלה: היא מזהה עולם שנמצא בשינוי, עם עלייה של מוקדי כוח חדשים כמו סין, יפן והודו.
  2. היא רואה את העולם תחרותי יותר, עם שווקים מתעוררים חדשים בדרום מזרח אסיה ומזרח אפריקה.
  3. לבריטניה יש אינטרס ברור לשמור על היציבות של אירו-אסיה, על תנועה חופשית בים התיכון, הים האדום והאוקיינוס ההודי, לבלום את התוקפנות הסינית במזרח אסיה ואת האיום האיראני במזרח התיכון.
  4. בריטניה מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה, ולהפוך עצמה למרכז חדש של כוח טכנולוגי, כלכלי וצבאי (במיוחד סייבר).
  5. לישראל ובריטניה חפיפה רבה באינטרסים הביטחוניים, כמו גם באינטרסים הכלכלים. שיתוף פעולה ישראלי-בריטי יחזק את ישראל ויתרום למעמדה גם במזרח התיכון וגם במערכת הבריתות האמריקנית.

להורדת הפרק – קישור.

ב-30 ביוני הגיעה ספינת הוד מלכותה בולוורק (Bulwark) לנמל חיפה, לביקור נמל [מקור]. ביקורי נמל הן דרך של מדינות לחזק את הקשרים הדיפלומטים שלהן, משתמשות בספינות כדי להפגין את כוחן הצבאי, לחזק את הקשר הביטחוני עם המדינה המבקרת ואת הקשרים הדיפלומטים – לעיתים הספינה מארחת בכירים מהמדינה. כך היה לדוגמה עם הביקור של ספינת הוד מלכותה, עם בכירי צבא ופוליטיקה מתארחים למסיבת ערב על סיפונה.

הביקור של הבולוורק מגיעה בזמן שקבוצת הקרב של נושאת המטוסים המלכה אליזבת׳ חוצה את הים התיכון בדרכה למזרח אסיה. מדובר בפריסה המבצעית הראשונה של המלכה אליזבת׳, ומהים התיכון היא תמשיך לאוקיינוס ההודי ומזרח אסיה. היא תעבור דרך כל גופי המים החשובים של אירו-אסיה: הים התיכון, הים האדום, האוקיינוס ההודי וים סין הדרומי, מפגינה לא רק את כוחה של בריטניה, אלא גם את כוחה של הברית האנגלו-אמריקנית: על סיפון נושאת המטוסים אליזבת׳ פועלים מטוסי F-35B שהושאלו לה ע״י ארה״ב [מקור].

מה קרה שפתאום בריטניה שולחת את כוחותיה למזרח התיכון? למזרח אסיה?

בשתי מילים: Global Britain. אחרי הברקזיט ממשלת הוד מלכותה בראשות בוריס ג׳ונסון החליטה להגדיר מחדש את האסטרטגיה הלאומית הבריטית. האסטרטגיה שהם עיצבו זכתה לשם Global Britain ומטרתה לשרטט את הדרך עבור בריטניה לשוב ולהיות כוח עולמי [מקור]. בריטניה מעוניינת למצב את עצמה שוב ככוח דינמי וגלובאלי בזירה הבינלאומית, לשוב ולהיות כוח עולמי. ולפני שאתם מלגלגים וחושבים על בריטניה כמדינה בשקיעה שלא מודעת לשקיעתה, אני דווקא חושב ש-Global Britain היא אסטרטגיה לאומית שבאמת יכולה להזניק את בריטניה קדימה, ובדרך גם לשרת את ישראל. איך? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

סיפורו של אי

בשביל להבין את ההיגיון האסטרטגי שלGlobal Britain  ולמה היא מבוססת על יסודות גיאופוליטיים מוצקים, אנחנו צריכים קודם כל להבין את העמדה הגיאו-אסטרטגית של בריטניה: בריטניה היא אי במערב אירופה. מכאן כבר נגזרת משמעות אסטרטגית אחת: החופש של בריטניה תלוי במאזן הכוח בין בריטניה ובין היבשת. במשך 200 השנים האחרונות בריטניה ניהלה סדרה של מלחמות ביבשת אירופה בשביל להבטיח שהמאזן יהיה לטובתה, מבקשת למנוע בכל פעם מהגמון אירופי אחד לעלות ולאיים עליה. לכן ב-1800 היא נלחמה נגד הצרפתים עם הגרמנים, ב-1853 עם הצרפתים נגד הרוסים [מקור], וב-1914 עם הצרפתים והרוסים נגד הגרמנים. החופש של בריטניה תלוי ביכולת שלה למנוע איום משמעותי מיבשת אירופה עליה.

משמעות אסטרטגית אחרת היא שמפני שבריטניה היא אי במערב אירופה, יש לה גישה בלתי מופרעת לאוקיינוס האטלנטי. בעוד גרמניה או רוסיה לעבור דרך בריטניה, לבריטניה אין מי שיחסום אותה, למעט אירלנד שבמשך רוב ההיסטוריה המודרנית הייתה תחת השליטה של לונדון, והיום אינה מהווה איום צבאי משמעותי עליה. חופשית מאיום צבאי מהיבשת, בריטניה יכולה להקדיש את כוחה להתפשטות ימית.

מה שמביא אותנו למשמעות האסטרטגית השלישית עבור בריטניה כמדינת-אי: מפני שבריטניה היא אי, היא לא סובלת מהדילמה במה להשקיע יותר: בצי או בצבא היבשה. צרפת לדוגמא, היריבה ההיסטורית של בריטניה, הייתה תמיד צריכה לאזן בין צרכי צבא היבשה והרצון שלה בצי גדול שיוכל להתחרות בבריטניה. כאשר גרמניה הפכה בסוף המאה ה-19 לכוח יבשתי משמעותי, צרפת הייתה חייבת להשקיע את רוב המשאבים שלה בצבא היבשה, והתחרות הימית בין המדינות הוחלפה בשיתוף פעולה מול הגרמנים ביבשת אירופה. החופש להשקיע בצי הימי אפשר לבריטניה להפוך למעין ״מעצמת על ימית״, ולהקים את האימפריה הגדולה בעולם.

האימפריה הבריטית בשיאה

נכון שהיום בריטניה אינה עומדת בראש אימפריה עולמית, והיא אינה מודאגת מדי מפני הצרפתים או הגרמנים, אך המציאות הגיאו-אסטרטגית שלה לא השתנתה. יותר מזה – כל עוד בריטניה הייתה חלק מהאיחוד האירופי, היא הייתה במידת מה מנותקת מהמציאות הזו. היא הפכה לחלק מהאיחוד האירופי, חלק מהיבשת, משהו שבמשך 200 שנה לונדון ניסתה להימנע ממנו. הברקזיט החזיר את בריטניה למציאות האסטרטגית הישנה שלה, ומכריח אותה כמו במאות עברו לחפש את עושרה ושגשוגה הרחק מעבר לאירופה. מדוע?

ראשית, היום רוב יבשת אירופה נמצאת תחת האיחוד האירופי. בזמן שהאיחוד אינו שחקן גיאופוליטי משמעותי, בריטניה עדיין צריכה לשמור על מאזן כוח מולו בשביל לשמור על האינטרסים הכלכליים והדיפלומטיים שלה. אם היא תהיה תלויה רק באיחוד האירופי בשביל סחר, האיחוד יוכל לפגוע בחופש שלה. הוא יוכל להכתיב לה מדיניות סחר, מדיניות כלכלית, אולי אפילו מדיניות דיפלומטית. אם בריטניה תהיה תלויה בעיקר בבריסל כלכלית, בריסל תתרגם את התלות הזו גם ללחץ פוליטי. על כן בריטניה צריכה לחפש יעדים חדשים לייצוא שלה, צריכה לחפש לגוון ולהגדיל את השווקים שלה, בכדי לשפר את מאזן הכוח מול אירופה.

שנית, הסביבה הבינלאומית היום תחרותית הרבה יותר ממה שהייתה בסוף המאה ה-20. מדינות מתחרות היום על גישה לטכנולוגיה מתקדמת, על כוח צבאי, על שווקים והשפעה. חלקן יריבות ותיקות של בריטניה: צרפת, גרמניה, רוסיה וטורקיה. אחרות מעצמות חדשות, או מעצמות מתחדשות: סין והודו לדוגמה. בסביבה התחרותית הזו בריטניה חייבת לדאוג לאינטרסים שלה בכוחות עצמה: היא צריכה כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים הכלכליים והדיפלומטים שלה מול סין במזרח אסיה, או צריכה קדמה טכנולוגית כדי להגן ולהגדיל את תעשיית הייצור שלה. ארה״ב לא תילחם בשביל עסקים בריטים במזרח אפריקה, וארה״ב לא תספק יתרון טכנולוגי ליצרנים בריטים. בריטניה חייבת לעשות זאת בכוחות עצמה.

אם בריטניה לא תנסה להפוך מחדש לכוח משמעותי בעולם, היא עלולה לראות עצמה דועכת לכינור שני לאיחוד האירופי. היא עלולה לראות את השגשוג שלה תלוי בהחלטות של בריסל, ואת המדיניות הלאומית שלה מוכתבת ע״י סין וארה״ב. בעידן של תחרות עולמית גוברת, מדינה צריכה כוח לאומי בשביל להגן על האינטרסים שלה, בשביל להבטיח את השגשוג שלה.

זה בדיוק מה שמבקשת להשיג Global Britain.

שלטי בריטניה!

הבריטים בעידן של אחרי הברקזיט צריכים למצב עת עצמם מחדש ככוח עולמי אם הם רוצים לוודא שהם לא הופכים לגרורה אירופית או אמריקנית. כעת השאלה שעולה היא איך בדיוק עושים את זה? מזהים הזדמנויות, מגדירים את האינטרס הלאומי הבריטי בעולם החדש, ובונים את הכלים לממש אותו.

במידה רבה ההערכה הבריטית לעתיד עולה בקנה אחד עם מה שאנו מתארים כאן בפל״ג [מקור]: התחזקות של לאומנות כלכלית מביאה להיחלשות של הגלובליזציה. עלייה של מעצמות חדשות המתחרות זו עם זו על כוח. איומים גלובאלים וטכנולוגיות פורצות דרך, שמאיימים ביחד לשנות את איך שאנחנו חיים, עובדים ונלחמים, כמו התחממות גלובאלית, בינה מלאכותית וכלים היפר-סונים.

בריטניה גם מזהה שווקים חדשים ושינוי במוקד הכלכלי של העולם: במקום עולם שמוגדר ע״י הפעילות הכלכלית של צפון אמריקה ואירופה, העולם הופך יותר ויותר תלוי בפעילות הכלכלית במזרח אסיה. שווקים שפעם היו חסרי חשיבות כיום גדלים וצומחים, במיוחד השווקים של דרום מזרח-אסיה ומזרח אפריקה. האוקיינוס ההודי הופך חשוב יותר כלכלית, וכמוהו גם מערב האוקיינוס השקט.

ובריטניה מזהה עם סין ורוסיה משהו שמזכיר את המלחמה הקרה – מאבק בין דמוקרטיות ואוטוקרטיות על השפעה. בריטניה רואה בסין אתגר לסדר הליבראלי, ורואה את המערכת הבינלאומית מושפעת לא רק מהתחרות הלאומית בין מדינות, אלא גם מהתחרות האידיאולוגית ביניהן: האם ממשלות צריכות לשלוט במידע של האזרחים שלהן? האם האינטרנט צריך להיות חופשי? מה צריכה להיות התגובה הבינלאומית להפרת זכויות אדם?

כל אלה מגדירים את מרחב ההזדמנויות עבור בריטניה בעידן שאחרי הברקזיט. מהו האינטרס הלאומי הבריטי במרחב הזה?

ראשית, חיזוק הסדר הליבראלי מול סין ורוסיה. לפי מסמך האסטרטגיה של הממשלה בריטניה מעוניינת להפוך את עצמה לכוח ליברלי משמעותי, שמקדם סחר חופשי, את שלטון החוק ונורמות דמוקרטיות. הדבר נובע לא רק מהמורשת הליבראלית של בריטניה, אלא גם מהאינטרסים הקשים שלה: בריטניה מבינה בדומה לאמריקנים שכוח לבדו לא מספיק כדי להגדיל את ההשפעה שלך. אם אתה רק חזק, אבל אין לך ערכים שאומות אחרות יכולות להרגיש שותפות אליהם, אתה נחשב בריון, לא חבר. לדוגמה, זאת הבעיה של סין: סין לא מציעה חזון ערכי משותף למדינות, סט ערכים שמדינות יכולות להרגיש שותפות לו. זו אחת הסיבות שהיא נתפסת יותר כבריון ואיום, ממעצמה ידידותית. רבים רוצים לעשות עסקים עם סין, לא רבים רוצים לראות עולם בהנהגת סין.

לעומתה בריטניה רוצה למצב את החזרה שלה ככוח עולמי על בסיס של קידום ערכים ליבראלים ודמוקרטים, ערכים שרבים בעולם מזדהים איתם. היא רוצה לעודד סחר חופשי, לעודד תנועה חופשית של אנשים ומידע, ולקדם נורמות דמוקרטיות. כמובן, יש כאן גם אינטרס כלכלי: כלכלות שוק חופשי יהיו פתוחות יותר ליצרנים בריטיים, ומדינות ליבראליות יהיו חשופות יותר לכוח הרך של בריטניה.

שנית, האינטרס הבריטי הוא אירו-אסיה יציבה ביטחונית וחופשית לתנועה ימית. מה זה אומר בפועל? קודם כל שהביטחון של אירופה תמיד יהיה חשוב לבריטניה. בריטניה מעוניינת למנוע איום רוסי במזרח היבשת, ומוכנה לתמוך במדינות האזור מולה. עסקנו בעבר בקשרים בין בריטניה ומזרח אירופה במסגרת הניתוח על האנגלו-ספירה, שם שרטטנו איך יראה עולם ב-2030 וזיהינו את החשיבות של הגוש המזרח אירופי עבור האנגלו-ספירה [מקור]. בריטניה כבר היום תומכת צבאית באוקראינה [ראו כאן], ובעלת קשרים כלכלים וביטחוניים עם פולין והמדינות הבלטיות [מקור]. תחת Global Britain בריטניה תשאף לחזק את ההשפעה שלה במזרח אירופה, צבאית וכלכלית.

בריטניה גם תרצה להבטיח את חופש השיט במזרח אסיה, באוקיינוס ההודי ובמזרח התיכון, בים התיכון, בתעלת סואץ ובים האדום. בריטניה מעוניינת לחזק את הקשרים בינה ובין מזרח אפריקה, בינה ובין מזרח אסיה, משום הפוטנציאל הכלכלי שלהם. לשם כך, היא חייבת את המזרח התיכון יציב וחופשי. בריטניה מעוניינת לשמור על תנועה חופשית במזרח התיכון ומעוניינת לבלום את פעילות הטרור ואת הפעילות המערערת של איראן באזור כדרך להבטיח את הגישה שלה לאוקיאנוס ההודי ולאוקיאנוס השקט.

בנוסף כדי להבטיח את הגישה שלה למזרח אסיה, היא חייבת להבטיח שסין לא הופכת להגמון אזורי שם. אם סין תהפוך להיות הה