פלג 64: המלחמה על טאיוואן

תקציר

  1. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.
  2. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. אולם, למה בחודשים האחרונים למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.
  3. סין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.
  4. בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.
  5. שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי – מלחמת התשה.
  6. המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. אחד המקומות בעלי הפוטנציאל המשמעותי ביותר הן מערכות אוטונומיות לניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה:מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש.

להורדת הפרק – קישור.

טאיוואן היא אחת הזירות שחוזרות שוב ושוב בניתוחים שלנו. האי הקטן עם 24 מיליון תושביו הוא כיום אחת מנקודות העימות החשובות בעולם, אם לא החשובה ביותר: הודות למרכזיות של טאיוואן בייצור השבבים העולמי [מקור], מה שקורה או יקרה בטאיוואן ישפיע על הכלכלה הגלובאלית כולה – מהרכבים שלנו עד הטלפונים שלנו. טאיוואן מספקת את השבבים לתעשייה שלנו, ושיבוש אצלה ישפיע על כולנו.

טאיוואן חשובה גם משום שהיא במרכז התחרות בין ארה״ב וסין: סין תופסת את עצמה ונתפסת בעולם כמעצמה עולה, וכמו כל מעצמה עולה היא מעוניינת לשלוט בפריפריה שלה. כפי שארה״ב שולטת באמריקות, כפי שרוסיה שלטה במזרח אירופה, בייג׳ין מעוניינת להשיג הגמוניה על מזרח אסיה כדי להבטיח את מעמדה כמעצמה עולמית חדשה. טאיוואן היא קריטית עבורה: האי הקטן הוא חלק משרשרת האיים שמקיפה את חופי סין, מיפן עד אינדונזיה. שליטה בטאיוואן תפתח עבור סין גישה נוחה לאוקיינוס השקט, ותקשה על האמריקנים לאיים על החוף המזרחי של סין.

שרשרת האיים הראשונה והשנייה מול חופי סין. כיבוש טאיוואן תשבור את השרשרת הראשונה ותתן לסין גישה לשנייה.

בייג׳ין גם רואה בהשתלטות על טאיוואן חובה לאומית, כחלק מ״חלום ההתחדשות״ של שי ג׳ינפינג: טאיוואן נלקחה משושלת צ׳ינג בסוף המאה ה-19 ע״י היפנים. החזרת האי תשיב את סין הקומוניסטית לגבולות הקיסרות הסינית, ותתקן את העוול שנגרם לה ב״מאה שנות השפלה״ [ראו כאן]. זו הסיבה שטאיוואן מופיעה שוב ושוב בדו״חות העבודה של המפלגה [מקור] ובנאומים של מנהיגיה [מקור]: האיחוד של טאיוואן הוא לא רק סיסמה חלולה. הוא יעד.

אנחנו כבר מספר שבועות סוקרים את המתיחות במצר טאיוואן, ואת הפעולות הסיניות מסביב לאי: תרגילים ימיים, חדירות מהאוויר, תרגול כוחות לפלישה אמפיבית ועוד. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.

עם המתיחות העולה במצר השאלה שרוב העולם שואל היא האם תהיה מלחמה על טאיוואן, ואם כן כיצד היא תראה: איך תראה הפלישה הסינית לאי, איך היא תשפיע על הכלכלה הגלובאלית וכיצד ארה״ב תגיב, אם בכלל.

בזמן שזה מאוד מלהיב לחשוב איך יראו הקרבות הפותחים של מלחמת העולם השלישית, אני רוצה היום להסתכל בצורה אחרת על המתיחות: האם מה שאנו רואים הוא לא הכנה למלחמה על טאיוואן, אלא כבר מלחמה על האי? האם החיפוש שלנו אחר פלישה לאי, מעוורת אותנו למלחמה שבייג׳ין כבר מנהלת בשביל להביא את האי להסכים להתאחד עם היבשת?

בניתוח היום נבחן מחדש את תרחיש המלחמה על טאיוואן, נראה את הצעדים שסין כבר עושה כדי לנסות ולכבוש אותו ונבחן מה הפוטנציאל לתעשיית הביטחון הישראלית בסכסוך הכי חשוב בעולם. בואו נתחיל.

הבעיות עם פלישה

בואו ונבחן מחדש את הגישה שלנו לסכסוך במצר טאיוואן. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. זה נובע מהדרך בה אנו תופסים את המהלך הלוגי של בייג׳ין: בייג׳ין רוצה להשתלט על טאיוואן. טאיוואן מתנגדת להיות תחת שליטת בייג׳ין, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של סין (כפי שקרה להונג קונג). מכאן לכאורה שהדרך היחידה בה סין יכולה להחזיר את טאיוואן היא באמצעות פלישה צבאית, באמצעות כיבוש שלה.

ההסבר הזה אבל לא מספק, כי לכל אורך 2020 היו תרגילי צבא סביב טאיוואן ופלישה לא קרתה. כאן נכנס ההסבר השני – בייג׳ין עושה שרירים. בייג׳ין משתמשת בתרגילים הצבאיים כדי לאותת את מורת הרוח שלה מביקורי בכירים אמריקנים באי, או כדי להבהיר שהיא רואה את עצמה כריבון על האי וכמי שלא ניתן להתעלם ממנו. זה בהחלט נכון שחלק מהפעולות של סין במצר טאיוואן הן איתותים, אולם יש כל-כך הרבה מהם שכבר לא ברור מה מנסים לאותת – טאיוואן ראתה חדירת מטוסים סינים אליה כמעט כל יום ברבעון האחרון של 2020 [מקור]. או שהסינים מנסים לשלוח קוד מורס, או שיש כאן משהו אחר. אבל מה?

מספר חדירות של מטוסים סינים למרחב האווירי של טאיוואן, לפי תאריך.

בעיה נוספת עם ההתמקדות בפלישה צבאית היא שאנו יודעים שכרגע לבייג׳ין אין את הכלים להבטיח את ניצחונה בפלישה צבאית לטאיוואן. במקרה הטוב בייג׳ין תזכה בניצחון עקוב מדם שיעלה לה במאות אלפי הרוגים ופגיעה כלכלית משמעותית. במקרה הפחות טוב סין תפסיד בטאיוואן ומהומות בעקבות התבוסה יפילו את המפלגה הקומוניסטית של סין.

למה? בואו ונשחק רגע בתרחיש של פלישה סינית לטאיוואן:

פלישה לאי תהיה חייבת להיות אמפיבית, משום שזו הדרך היחידה להביא מספיק כוחות להשתלט על האי ו-24 מיליון תושביו. כבר כאן סין תתקל במספר בעיות: ראשית, בשביל לבצע פלישה אמפיבית חייבים לרכז לפני את הכוחות בחוף ולטעון אותם על ספינות. ריכוז הכוחות הוא הכרחי בשביל לקצר את זמני הטעינה וההובלה, מה שאומר שכל הכנה לפלישה תהיה קלה לגילוי מלוויינים או מטוסי ריגול. בייג׳ין יכולה להסוות את ריכוז הכוחות לפלישה כ״תרגיל צבאי״, אולם בכל מקרה טאיוואן תעלה כוננות, וכנראה גם ארה״ב.

שנית, בין טאיוואן והיבשת מפרידים כ-180 ק״מ של ים, עם מעט מאוד איים שיכולים לספק איזו הגנה לכוח מתקרב. כוח פולש סיני יהיה חשוף לצוללות, התקפות מהאוויר וטילים נגד ספינות מהאי עצמו [מקור]. משום שרובו של האי הררי, לסין יש מעט מאוד חופים בהם תוכל להנחית כוח גדול – הם מרוכזים בעיקר בדרום האי, הרחק מהמרכזים העירוניים של טאיוואן, או בצפון האי, בדיוק היכן שנמצאים המרכזים העירוניים ורוב האוכלוסייה של טאיוואן. בייג׳ין תצטרך לבחור בין לפלוש לצד הרחוק של האי ולהילחם אל עבר הבירה טאיפיי, או לנסות ולכבוש את טאיפיי תחילה ולהסתכן בתגובת נגד מאסיבית מצד טאיוואן.

חופים מתאימים לפלישה לטאיוואן מסומנים בצהוב. שימו לב לריכוז הבסיסים לידם.

ותגובת נגד מאסיבית תהיה: אחרי שהכוחות הסינים יגיעו לאי, הם יתקלו במלכודות בחופים, התקפות מהאוויר והפגזות אריטלריה מצד הכוחות המגינים [מקור]. היה והפולשים הסינים יצליחו להקים ראש גשר, אחרי מספר רב של אבידות, הם יצטרכו להתחיל בחדירה לאי, המשלב הרים, ג׳ונגלים וערים צפופות. בייג׳ין תאלץ להילחם בכמיליון חיילי מילואים, להגן על קווי האספקה שלה מכוחות גרילה ולנהל קרבות דלת אל דלת בטאיפיי ובמרכזים העירוניים של האי.

וטאיוואן לא תתמודד לבדה עם סין.

קרוב לוודאי שארה״ב תתערב בשעות הראשונות של הפלישה עם התקפות מהאוויר של הכוחות הסינים, מזיזה לאזור את שתי נושאות המטוסים הקבועות שלה במזרח אסיה ושמה בכוננות את הכוחות שלה ביפן ודרום קוריאה. האמריקנים יבקשו לתקוף את הצי הסיני שירוכז במצר טאיוואן, להשיג עליונות אווירית בשביל להתחיל לשלוח אספקה לאי ולאיים על סין בחזיתות אחרות כך שלא תוכל לרכז את כל כוחותיה באי.

למה שארה״ב תעשה זאת? טאיוואן חשובה לארה״ב משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, טאיוואן היא חוליה בשרשרת האיים המקיפה את סין, שרשרת איים בה ארה״ב שולטת וחוסמת את ההתפשטות של סין אל תוך האוקיינוס השקט. אם בייג׳ין תכבוש את טאיוואן, היא תוכל לשלוח בחופשיות צוללות וספינות אל האוקיינוס השקט, מאיימת לראשונה מזה 80 שנה על המולדת האמריקנית.

שנית, טאיוואן חשובה לתעשיית השבבים העולמית, ועם ההשתלטות של בייג׳ין עליה היא עלולה לפגוע קשות בתעשייה האמריקנית.

שלישית, ארה״ב מחוייבת מזה כ-70 שנה לביטחונה של טאיפיי, דמוקרטיה בת 24 מיליון בני אדם. אם ארה״ב לא תצא להגנת האי, המעמד שלה בכל מזרח אסיה יפגע קשות: יפן ודרום קוריאה ישקלו מחדש את היחסים שלהן עם וושינגטון לעומת בייג׳ין, מעדיפות להתקרב לבייג׳ין שתתפס כהגמון האזורי החדש. אגב, דרום קוריאה היא המקום היחיד חוץ מטאיוואן שנמצא כיום בחזית השבבים המתקדמים, כך שהתקרבות של דרום קוריאה לסין אחרי כיבוש טאיוואן תסגור לחלוטין את אספקת השבבים לארה״ב.

וושינגטון לכן כמעט בוודאות מלאה תתערב בפלישה סינית לטאיוואן, תכה בכוחות הסינים באי, תשגר אספקה לטאיפיי ותאיים על החוף המזרחי של סין אם זו לא תפסיק את הפלישה. כוחות אמריקנים, ביחד עם כוחות מהודו, אוסטרליה, בריטניה ועוד, יטילו מצור על הונג קונג ושנחאי, מקווים לפגוע כלכלית בבייג׳ין ולשכנע אותה לסגת.

משום כך, במקרה הטוב עבור המפלגה הקומוניסטית, היא תסבול ממאות אלפי מתים, תחווה מכה כלכלית משמעותית אך לפחות תשתלט על טאיוואן. סנקציות אמריקניות יוטלו עליה, ומלחמה קרה חדשה תתחיל. בייג׳ין יכולה לקוות שאם היא תחזיק מספיק זמן, מתישהו סביב 2040 העולם ישלים עם הכיבוש של טאיוואן והסנקציות שהוטלו עליה יוסרו.

במקרה הפחות טוב, תמיכה אמריקנית לטאיפיי תביס את הכוחות הסינים באי, והמפלגה הקומוניסטית תופל בהתקוממות עממית: העם הסיני יתקומם נגד המפלגה שנכשלה לכבוש את טאיוואן, והרסה את הכלכלה של סין בדרך. סין תתמוטט, והעולם יתחיל להשתקם מהמלחמה במזרח.

האם סין יכולה לעשות משהו היום כדי למנוע את התבוסה שלה בתרחיש פלישה עתידי? כן, כמה דברים: ראשית, היא בונה את כוחה הימי כך שיוכל להטיל מצור אפקטיבי על טאיוואן ולהרתיע את הצבא האמריקני מלהתערב [מקור]. אם ארה״ב לא תוכל לשלוח כוחות דרך הים, אם ארה״ב אפילו לא תוכל לקרב את נושאות המטוסים שלה לאי, הדבר יצמצם את הסיכויים לתבוסה סינית באי ואולי אף ירתיע את ארה״ב מלהתערב בכלל במלחמה, חוששת מקרב ימי נגד סין בו היא תפסיד.

שנית, סין בונה כוח רקטי מתקדם שמטרתו לאיים על נושאות המטוסים האמריקניות ועל בסיסי ארה״ב באזור [מקור], כמו גם לכתוש את צבא טאיוואן וההנהגה שלו. במקרה של פלישה לטאיוואן כוח הטילים הסיני יפציץ בשעות הראשונות את הכוחות האמריקנים ביפן, דרום קוריאה וגואם וישתק אותם, ויכה בכוחות הצבא וההנהגה של טאיוואן. הודות לטווח הארוך של הטילים הבליסטים שלהם, הסינים יוכלו בשלב השני למקם סוללות בטיבט בשביל לאיים על נושאות המטוסים האמריקניות באוקיינוס השקט.

שלישית, סין בונה יכולות סייבר מתקדמות בשביל לפגוע במערכות התקשורת והמידע של ארה״ב וטאיוואן. סקרנו את הנושא יותר בהרחבה בניתוח מס׳ 18, המאבק על ים סין הדרומי [ראו כאן]: בייג׳ין מעוניינת למנוע מארה״ב לראות את שדה הקרב ולהיות מסוגלת לנווט בו. ע״י תקיפת רשתות תקשורת של צבא ארה״ב, הפלת לוויינים ושיבוש תקשורת של מל״טים, בייג׳ין תעוור את האמריקנים למתרחש בטאיוואן. את טאיוואן עצמה סין תתקוף עם כלי סייבר שמטרתם להפיל מערכות תקשורת ובקרה, מעכבת את היכולת של האי לגייס את כוחות המגן שלו.

כמובן, גם טאיוואן וארה״ב מתכוננות כל אחת לנצח במלחמה:

טאיוואן מתמקדת בכוחות א-סימטרים, כוחות ניידים שיכולים לתת מכה משמעותית בתרחיש של פלישה: היא בונה טילים לפגוע בערי החוף של סין ובריכוזי הכוחות [מקור], בונה צוללות לפגוע בכוחות הימיים של סין ורוכשת מטוסי F‪-16 לשם קרבות אוויר והפצצות [מקור]. היא בונה בונקרים ומנהרות שיאפשרו לה שרידות גבוהה במקרה של מתקפה סינית, בונקרים מהם תוכל להפעיל את כוחות האוויר והטילים שלה. טאיוואן מתכוננת לספוג את המתקפה הראשונה של סין ואז להכות בעוצמה בריכוזי הכוחות הסיניים בחוף ובים.

בעוד טאיוואן מתכוננת לספוג את המכה הסינית ולהשיב במכה משלה, ארה״ב בוחנת מחדש את כל פריסת הכוחות שלה באזור. האמריקנים בילו את שני העשורים האחרונים בשתי מלחמות יבשתיות ארוכות באפגניסטן ועיראק. הבסיסים שלהם במזרח אסיה נבנו כשהאיום המרכזי היה פלישה ימית מבריה״מ. לא הצבא האמריקני ולא הבסיסים האמריקנים ערוכים כיום למערכה ימית מול יריב עם ארסנל טילים גדול.

ארה״ב לכן חושבת מחדש על פריסת הכוחות שלה במזרח אסיה כך שתוכל להתמודד עם איום הטילים הסיני [מקור]. במקום להתבסס על מספר קטן של בסיסים גדולים, ארה״ב מתכוונת להקים מספר רב של בסיסים קטנים, כל אחד עצמאי לוגיסטית ומסוגל להגיב במהירות למתקפה סינית. וושינגטון גם מתכוונת להתאים מחדש את כוחות הצבא שלה למערכה ימית, במיוחד את המארינס: המארינס הפכו בעקבות המלחמות באפגניסטן ועיראק לכוח יבשתי מאסיבי, עם מספר רב של טנקים וסוללות אריטלריה. כעת התוכנית היא להפוך אותם לכוח ימי נייד, שיוכל ״לדלג״ במהירות בין איים ולהכות בצי הסיני ממרחק באמצעות טילים ומל״טים [מקור].

כל אחד מהצדדים בפלישה פוטנציאלית לטאיוואן שוקד על בניית כוחו, ומרוץ החימוש במזרח אסיה כבר החל. משום אופיו של הסכסוך, יש כאן פוטנציאל רב לתעשיית הביטחון הישראלית. אך לפני שנעסוק בפוטנציאל, בואו ונחזור לשאלה בה התחלנו: למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.

מלחמת התשה

בואו ונתבונן רגע מחדש בכל הדיווחים על הפעילות הסינית בטאיוואן: מה המטרה שלהם? כמעט כל יום בחודשים האחרונים מטוסים סינים חודרים למרחב האווירי של האי, מכריחים את טאיוואן להזניק מטוסים כדי לסלק אותם. סין מבצעת תרגילים ימיים מסביב לאי בתדירות חודשית, וספינות סיניות חודרות למים הטריטוריאליים של טאיוואן אחת לכמה ימים, לעיתים מחפשות לעייף את משמר החופים של טאיוואן ולעיתים גונבות חול בשביל עבודות בנייה בסין [מקור].

במקביל לתרגילים הצבאיים, סין מנסה למשוך מהנדסים וחברות מטאיוואן אליה, מנסה לגנוב טכנולוגיה מהאי ולצמצם את החשיבות הטכנולוגית שלו בתעשייה העולמית [מקור]. קיים גם חשש שבקרוב ספינות משמר החופים של סין יתחילו להציק לספינות מטאיוואן, משבשות את הסחר לאי [מקור].

מה המטרה של כל הצעדים האלו? רק ״לעשות שרירים״ נגד טאיוואן וארה״ב?

קרוב לודאי שלא. העובדה שהאירועים האלו קורים בתדירות כמעט יומית מצביעה על כך שבייג׳ין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי. היא מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.

בואו ונחזור למהלך הלוגי של סין שעשינו בתחילת הניתוח: בייג׳ין רוצה להביא את טאיוואן תחת שליטתה. טאיוואן לא מעוניינת לחזור לשליטתה, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של בייג׳ין (כפי שקרה להונג קונג). בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.

איך זה עובד? כרגע, בייג׳ין מנסה להתיש את צבא טאיוואן. לסין כ-2,000 מטוסים, מול 400 של טאיוואן [מקור]. בכל פעם שמטוס סיני חודר למרחב האווירי של טאיוואן, צריך להזניק מולו מטוס יירוט. כל הזנקה כזו עולה כסף ומעייפת את הטייסים של טאיוואן. המצב כבר הגיע לנקודה שלעיתים טאיוואן פשוט לא מזניקה מטוסים, בשביל לחסוך עלויות.

התשה של צבא טאיוואן משפיעה לרעה על אזרחי האי והממשלה שלו. אם הצבא עייף מכדי להגן על הריבונות של האי, כמה הוא יהיה מוכן להילחם מול כל עוצמתו של צבא השחרור העממי? שיבוש הסחר הימי סביב האי ופגיעה ביתרון הטכנולוגי שלו גובים מחיר כלכלי ואסטרטגי מהממשלה. ביחד, העייפות והמחיר הכלכלי, יכולים לדחוף את טאיפיי להתחיל ולדבר על איחוד של האי, ולהתחיל להתכונן אליו בדרכי שלום. טאיפיי תוריד את ראשה ותכנע לבייג׳ין, בשביל להסיר מעצמה את הלחץ הצבאי הקבוע עליה. בייג׳ין תנצח את המלחמה על האי מבלי לירות כדור אחד.

סין כנראה לא מצפה שטאיפיי פשוט תוותר על כל סממן עצמאות ותפתח את השערים לכוחות הסינים. העם בטאיוואן מתנגד לאיחוד עם היבשת, עם כ-60% מהנשאלים בסקר מסוף 2020 מתנגדים לאיחוד [מקור]. מצד שני, רוב העם גם מתנגד להכרזת עצמאות של טאיוואן, ומעדיף אמצעים דיפלומטים על פני אמצעים צבאיים כדרך להוריד את המתיחות מול בייג׳ין. סין היא עדיין יעד הייצוא מספר 1 של טאיוואן [מקור], והקשרים הכלכלים נותרו חזקים על אף הלחץ הצבאי של בייג׳ין על האי.

עם מספיק לחץ צבאי לאורך מספיק זמן, בייג׳ין קרוב לודאי מקווה שטאיפיי תיכנע לדרישותיה, מקווה להוריד את הלחץ ממנה. תחילה סין תדרוש שטאייפי תסכים להבנות 1992, שלטענת בייג׳ין משמעותן שטאיפיי מכירה ברפובליקה העממית כריבון היחיד של העם הסיני. לאחר מכן היא אולי תציע לצמצם את סד״כ הכוחות במצר טאיוואן, מה שאומר בפועל צמצום צבא טאיוואן. בייג׳ין וטאיוואן יסכימו ״להתחיל לפעול לאיחוד האי והיבשת״, עם צעדים קונקרטיים כמו הקמת מנהרת רכבת או ביטול הדרכונים של טאיוואן. בייג׳ין תלחץ על טאיפיי להתנער מהאמריקנים, שרק מפריעים לקשרים ביניהן.

ברור לי שעבור מי שטאיוואן יקרה לליבו התרחיש נראה מופרך. יכול להיות שגם לתושבי טאיוואן התרחיש כרגע נראה מופרך. אך המטרה של הסינים בלחץ העקבי שלהם על האי הוא להפוך את המופרך לסביר – אם כל מה שצריך כדי להוריד את הלחץ הצבאי הוא להכיר בסין, למה שטאיוואן לא תעשה את זה? בראייתה של בייג׳ין זו פשוט שאלה של כמה לחץ צריך להפעיל על טאיפיי עד שהיא תשנה את החישוב האסטרטגי שלה.

הלחץ המתמיד על טאיוואן גם מביא את ארה״ב לתהות האם היא באמת תהיה מוכנה לצאת למלחמה להגנת האי, ומה זה אומר בכלל הגנת האי: האם ארה״ב תתקוף את סין אם זו תירה על ספינות משמר החופים של טאיוואן? האם היא תשלח מפציצים אסטרטגים אם בייג׳ין תשתלט במהירות על אחד האיים הקטנים המקיפים את האי המרכזי?

יש מי שכבר קורא לארה״ב לצמצם את המחויבות שלה לטאיוואן לאור הלחץ הסיני: מאמר שהתפרסם ב-Foreign Affairs מה-28 באפריל 2021 קורא לארה״ב לבחון מחדש את המחויבויות שלה במזרח אסיה, במיוחד המחויבות להגנת טאיוואן [מקור]. לטענת כותב מאמר, ארה״ב היא מעצמה בנסיגה, והיא חייבת לשקול מחדש את הפריסה הצבאית שלה בשביל לוודא שלא תכנס למלחמה עם המעצמה העולה של סין.

המאמר הזה מתכתב עם שאלות שעולות בנוגע למידת כוחה של ארה״ב מול סין: האם ארה״ב תשמור על העליונות הימית שלה אל תוך העשור הנוכחי? האם היא עדיין תוכל להגן על טאיוואן? סין ממשיכה לבנות ספינות ונושאות מטוסים בקצב מסחרר, מאיימת להפוך לכוח הימי המוביל מספרית במזרח אסיה [מקור]. לחץ קבוע על טאיוואן, ביחד עם צמצום הפער הצבאי מול ארה״ב, עלול להביא את וושינגטון לסגת מההבטחות שלה לאי, מה שרק ידחוף אותו להיכנע לדרישותיה של בייג׳ין בנוגע לאיחוד.

מכאן שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי. הלחץ הזה נועד לבחון את מידת המחויבות של טאיוואן לעצמאותה ושל וושינגטון להגנתה. ככל שיעברו השבועות אנחנו נראה עוד תרגילים ימיים ועוד חדירות אוויריות, עם בייג׳ין שומרת על הטרדה עקבית של טאיפיי. המתיחות במצר טאיוואן לא הולכת להיעלם, מה שרק יגביר את המוכנות של מדינות מתועשות להבטיח את אספקת השבבים שלהן – ארה״ב תמשיך ביוזמה להקמת מפעלי שבבים, וכמוהה האיחוד האירופי, הודו ומדינות נוספות.

פוטנציאל המירוץ הביטחוני

המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. שני הצדדים מתכוננים לתרחיש בו אזור המצר יהיה רווי טילים ומטוסים, והם מחפשים דרכים לחדור אל האזור, לצמצם את האיום הרקטי ולהגן על מערכות המידע שלהם. התעשיות הישראליות יכולות להציע שלל פתרונות, אם בתחום יירוט הטילים, הגנת הסייבר, מערכות אוטונומיות ועוד.

אני מעוניין להתמקד במערכות אוטונומיות, משום שאני חושב שהן רלוונטיות לא רק לסכסוך סביב טאיוואן: משום שהצבא האמריקני מודאג ממצב בו הוא צריך להכניס מטוסים וספינות לאזור רווי טילים, הוא מפתח נשק אוטונומי שיוכל לפעול לבד, גם באזורים בהם יש שיבוש תקשורת, לאתר מטרות בעלות עניין ולתקוף. DARPA, רשות הפיתוח הצבאית בארה״ב, עובדת לדוגמה על נחילי מל״טים לתקיפת מטרות [מקור], אך לא רק – היא גם עובדת על פיתוח צוללות בלתי מאויישות [מקור], שיוכלו לתקוף מטרות ימיות עמוק בעורף האויב. בתיאוריה רשת של צוללות כאלה תהיה פרושה בכל מזרח אסיה, תאיים על הכוח הצבאי של סין.

מערכות אוטונומיות יכולות להיות רלוונטיות גם בניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה: אחד החששות הגדולים הוא שצבא סין ינסה לבצע פלישה מהירה לאחד האיים הקטנים המקיפים את טאיוואן, משתלט עליהם לפני שטאיוואן או ארה״ב יוכלו להגיב. בייג׳ין עשתה דבר דומה להודו בקיץ 2020, משתלטת במהירות על שטח בהימליה. מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש. רשת של מל״טים מעל מצר טאיוואן תיתן לטאיפיי ניתור רציף על תנועת הכוחות הסינים ובמקרה הצורך תוכל לתקוף במהירות כוח פולש. היא גם פוטנציאלית תוכל לחסוך לטאיוואן הוצאות ע״י צמצום מספר ההזנקות של מטוסים.

טאיוואן לא תהיה אבל הלקוח היחיד של מערכת כזו: סכסוכי גבולות הפכו בשנים האחרונות לחזית החדשה לתחרות בין מעצמות, מאפשרים למדינות ללחוץ זו את זו מבלי להוביל למלחמה מלאה. מדינות דרום מזרח אסיה, סביב ים סין הדרומי, נאלצות כיום להתמודד עם חדירות של ספינות סיניות לשטח הימי שלהן. הודו חוששת מחדירות של סין בהימליה. קייב עוקבת בחשש אחר הכוחות הרוסים ליד גבולה, כמו גם המדינות הבלטיות. ארה״ב מתכננת חומה דיגיטלית בגבולה הדרומי. כל המדינות האלו מחפשות יכולות ניטור לשטחים גדולים, עין טכנולוגית להגן על ביטחונן. אפשר וכאן נמצאת המערכת הביטחונית המהפכנית הבאה של התעשייה הישראלית: רשת של מל״טים וחיישנים שתוכל להיפרס במהירות ולהציע מעקב רציף אחר אזורי עניין. אם אחד מכם יצליח לממש אותה, אל תשכחו להזמין אותי לאירוע ההשקה.




פלג 63: סקירה עולמית מס׳ 5

תקציר

  1. נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד.
  2. יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור, והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה. פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות.
  3. בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר. למה?
    1. ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים.
    2. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים.
    3. הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.
  4. סוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.
    1. בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״.
    2. לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן.
    3. ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות
  5. המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה.
  6. אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק.הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו. , במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני.
    1. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית החודש היא הזדמנות טובה לעמוד על עובדה גיאופוליטית בסיסית שנמצאת ברקע של כל הניתוחים שלנו, אך שעד היום לא יצא לנו לדבר עליה:

ניתן לחלק את העולם בשתי חלוקות:

בחלוקה הראשונה אנחנו יכולים לחלק את המסה היבשתית של העולם לשתי קבוצות:

  1. אירו-אסיה, שמכונה בגיאופוליטיקה ״האי העולמי״.
  2. והאיים המקיפים אותה – אפריקה שמתחת לסהרה, האמריקות, אוסטרליה.

רובן של האדמות החקלאיות בעולם, המשאבים בעולם, והאוכלוסייה בעולם, נמצאים ב״אי העולמי״: אם אלו האדמות החקלאיות של אירופה והודו, שדות הנפט והגז של המפרץ הפרסי או מרכזי האוכלוסייה בסין, הודו ויפן. זו הסיבה שקוראים לאירו-אסיה ״האי העולמי״ – היא מהווה את מרכז הכוח הפוליטי, הכלכלי והדמוגרפי של העולם. מי ששולט באי יכול לשלוט בעולם.

החלוקה השנייה היא בתוך האי העולמי, בין אזור החוף הארוך שלו, הנמתח מחופיה המזרחיים של סיביר, דרך מזרח אסיה, תת היבשת ההודית, המזרח התיכון ואירופה, ובין המרכז שלו, הלב שלו, שהוא מרכז אסיה ורוב המסה היבשתית של רוסיה. אזור החוף נקרא ״חוג הנזר״, Rimland, ובו נמצאים רוב המשאבים, האוכלוסייה והאדמות החקלאיות של האי העולמי. חוג הנזר הוא-הוא מרכז הכוח העולמי, נמתח על אלפי קילומטרים לכל אורך האי העולמי.

חוג הנזר מקיף את ״ארץ הלב״, Heart Land, גוש יבשתי שקשה מאוד לחדור אליו משום שהוא מוקף מדבריות והרים, והוא מכיל משאבים משמעותיים של נפט וגז. ארץ הלב אבל אינה חשובה כלכלית כמו חוג הנזר, משום שהיא ברובה מדברית והתנועה בה קשה, נעדרת גופי מים שיאפשרו מסחר ער בדומה לחוג הנזר.

האי העולמי והאיים המקיפים אותו, חוג הנזר וארץ הלב באי העולמי.

רובן המוחלט של ההתפתחויות הגיאופוליטיות של 200 השנים האחרונות היו בחוג הנזר, או במאבק בין חוג הנזר וארץ הלב: במאה ה-19 האימפריה הבריטית, ששלטה ברובו של חוג הנזר, נאבקה נגד התפשטות הצארות הרוסית לתוכו. במאה ה-20 הנאצים ניסו לחדור דרך רוסיה אל תוך אזור הלב, בשביל לשלוט באי העולמי כולו. במלחה הקרה ארה״ב, ששלטה בחוג הנזר ע״י הכוח הימי שלה, נאבקה בבריה״מ בשביל למנוע ממנה, שוב, לחדור אל חוג הנזר. היום בעולם הרב-קוטבי שלנו יש לנו מצד אחד את סין ורוסיה, שתי מדינות הנמצאות בארץ הלב, מול קואליציה של מדינות חוג הנזר והאיים המקיפים את אירו-אסיה – ארה״ב, קנדה, אוסטרליה, הודו, יפן ובריטניה. התחרויות הגיאופוליטיות שלהן נמצאות גם הן ברובן בחוג הנזר.

חוג הנזר וארץ הלב נמצאים ברקע של רוב הניתוחים שלנו, והם הבסיס לרבים מהמתחים שקיימים היום במערכת הבינלאומית שלנו. בסקירה העולמית היום נראה עד כמה חוג הנזר נוכח בניתוחים שלנו ע״י בחינה של 4 מדינות נזר, שלא משנה מה קורה במערכת הבינלאומית – איכשהו שומרות על הרלוונטיות שלהן: יפן, טאיוואן, איראן וטורקיה. בואו נתחיל.

פגישת סוגה-ביידן

נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד. העובדה שהפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן היא עם ראש ממשלת יפן באה להדגיש את החשיבות של הברית בין וושינגטון וטוקיו, כפי שביידן עצמו העיד במסיבת העיתונאים עם ראש הממשלה:

יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית. סקרנו בהרחבה בניתוח מס׳ 19, ״המשחק היפני״ [ראו כאן] את המעמד החדש של יפן באזור, וכאן רק אחזור על עיקרי הדברים: יפן היא מדינת אי עם אוכלוסייה גדולה, תעשייה מתקדמת, אך ענייה מאוד במשאבים טבעיים. בניגוד לארה״ב, יפן אינה יכולה לנקוט מדיניות בדלנית משום שהיא צריכה גישה למשאבים הנחוצים לתעשייה והאוכלוסייה שלה. היא לכן מוכרחת לנהל אינטרקציה עם מזרח אסיה.

הודות למיקום שלה יפן יכולה להקרין כוח על כל מערב האוקיינוס השקט, מחופיה של סיביר עד המים הטרופיים של אינדונזיה. משום שהיא נמצאת בחלק המזרחי של חוג הנזר, היא מהווה גורם משפיע על הכלכלה העולמית, יכולה תיאורטית לשלוט בסחר בין מזרח אסיה ואירופה, כמו גם בין מזרח אסיה וצפון אמריקה. העמדה הגיאוגרפית מעצימה את יפן, נותנת לה עמדה נוחה ממנה היא יכולה להשפיע על האזור סביבה.

בתחילת המאה ה-20 ההשפעה היפנית הייתה בצורה של אימפריאליזם פאשיסטי-גזעני, עם טוקיו כובשת ומשעבדת את העמים השונים של מזרח אסיה. בשיאה האימפריה היפנית שלטה על כל השטח מחצי האי הקוריאני, לאורך החוף הסיני ועד אינדונזיה והאיים הצפוניים של אוסטרליה. למזלה של יפן, הפעילות הצבאית האגרסיבית שלה הביאה אותה למלחמה עם ארה״ב, ובסופה יפן הובסה, נכבשה, והוקמה מחדש כדמוקרטיה ליבראלית, המבוססת על כיבוד זכויות אדם והחוק הבינלאומי.

אני אומר למזלה, משום שהיום כשיפן שוב באה לנהל אינטראקציה עם האזור סביבה, להשפיע על מזרח אסיה, היא יכולה להשפיע עליו לא ע״י כיבוש צבאי, אלא ע״י סחר חופשי, השקעות בתשתיות וקידום של הסדר הליבראלי הבינלאומי, המבוסס על זכויות אדם, החוק הבינלאומי ופתיחות כלכלית, פוליטית ותרבותית. הודות לשינוי שנכפה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, יפן היא היום המובילה של האג׳נדה הליבראלית במזרח אסיה [מקור]. חשוב להבהיר – ליבראלי אין כאן כוונתו לליבראלי במובן של שמאל פוליטי. הכוונה כאן ב״ליבראלי״ היא גישה ביחסי חוץ המאמינה שהיחסים בין מדינות צריכים להתבסס על החוק הבינלאומי, ודוחה את הרעיון שכוח הוא שקובע מי צודק ומי לא [מקור].

יפן הפכה בשנים האחרונות לכוח ליבראלי מוביל במזרח אסיה: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, כמשקל נגד ל״דרך המשי החדשה״ של סין. היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור: היא חתמה בינואר 2021 על הסכם ייצוא צבאי עם וויטנאם, ובמרץ 2021 חתמה על הסכם דומה עם אינדונזיה [מקור]. והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה [מקור].

פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות. בהצהרה המשותפת שהתפרסמה בסוף הפגישה שני המנהיגים הכריזו על המחויבות לחזון היפני של מרחב הינדו-פסיפי חופשי. בהצהרה הם גם הכירו בצעדים האגרסיבים של סין באזור, אם בים סין הדרומי, הונג קונג או טאיוואן.

האזכור של טאיוואן הרים הרבה גבות – יפן וארה״ב לא הזכירו את המדינה בהצהרות משותפות מאז 1969 [מקור]. סין בחודשים האחרונים הגבירה את המאמצים הצבאיים שלה לאיים על טאיוואן, כשרק בתחילת אפריל ראינו מספר תרגילים ימיים של סין מסביב לאי, כולל בהשתתפות של נושאת מטוסים סינית [מקור]. טאיוואן בתגובה הודיעה שהיא החלה בייצור המוני של טילים ארוכי טווח [מקור], שבלי ספק נועדו לאיים על החוף המזרחי של סין, והזהירה את סין שהיא תשקול להפיל מזל״טים שיחדרו לשטחה [מקור]. המתיחות בין טאיוואן לסין ממשיכה לעלות במקביל למשבר השבבים העולמי, משבר שרק יחמיר אם טאיוואן לא תוכל לספק שבבים לכלכלה העולמית. ההחלטה של סוגה וביידן להזכיר את טאיוואן היא לכן לא מקרית – היא נועדה לשלוח מסר ברור לבייג׳ין ששתי המעצמות מודאגות מהמצב במצר.

לבסוף, במסגרת ההצהרה יפן קיבלה על עצמה להגדיל את כוחה הצבאי בשביל לשחק תפקיד משמעותי יותר במערך הביטחון האזורי של מזרח אסיה. יפן כבר היום היא שחקן חשוב במערך הזה: יש לה ברית הגנה עם ארה״ב, המחויבת להגן על השלמות הטריטוריאלית שלה, כולל בנשק גרעיני. היא מארחת מספר בסיסי צבא של ארה״ב שמהווים את עמוד השדרה של הנוכחות האמריקנית באזור. יש לה הסכמי שיתוף פעולה צבאיים עם אוסטרליה והודו, שני שחקנים חשובים נוספים במזרח אסיה.

ככל שנתקדם בתוך העשור הזה, המעמד של יפן במזרח אסיה קרוב לוודאי רק יגדל. נכון שיש לה אוכלוסייה מבוגרת, אך האוכלוסייה שלה לא צפויה להשתנות באופן רדיקלי בעשורים הקרובים – יפן כבר זקנה, והיא תמשיך להיות זקנה. לעומתה, מדינות כמו סין, דרום קוריאה, ו-וויטנאם צפויות לעבור שינויים דמוגרפים מהירים, עם עליה חדה במספר הזקנים אצלן. הן יסבלו מכל התוצאות של שינוי חד בדמוגרפיה, בעוד יפן תישאר יציבה חברתית.

הודות לרמת הטכנולוגיה הגבוהה של התעשייה שלה, והעמדה הגיאוגרפית הייחודית שלה, יפן תמשיך להיות שחקן כלכלי וביטחוני משמעותי במזרח אסיה אל תוך 2030. יפן יכולה להיות שוק פוטנציאלי לחברות ישראליות העוסקות בתחומים של אבטחת סייבר, מל״טים, מודעות ימית, טילים ויירוט טילים, כמו גם לעזור להן לקבל גישה לשווקים של דרום מזרח אסיה, ע״י שיתוף פעולה עם יצרנים יפנים. נכון לחברות ישראליות לבחון את האפשרות הזו בתכנון האסטרטגי שלהן.

טאיוואן

כמו יפן, גם טאיוואן היא חלק מחוג הנזר של אירו-אסיה. בניגוד ליפן, לטאיוואן אין אוכלוסייה גדולה – כ-24 מיליון בני אדם, פחות מאוכלוסיית שנחאי. היא גם לא מדינה גדולה – האי הקטן של טאיוואן קצת יותר גדול מבלגיה או מולדובה. מה שכן יש לטאיוואן הוא מיקום גיאוגרפי אסטרטגי – היא מחברת בין ים סין המזרחי והדרומי – ונכס אסטרטגי: ייצור שבבים, במיוחד ענק השבבים הטאיוואני TSMC.

בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. עסקנו בסקירה עולמית מס׳ 4 במשבר השבבים שהתחיל בסוף 2020 ונובע משיבושים שגרמה מגיפת הקורונה [ראו כאן]. כעת נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר [ראו כאן וכאן]. למה? ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים. מפעלים מתוכננים לקום בארה״ב ומדינות נוספות, אך לוקח זמן להקים ולהפעיל את המפעלים האלה, בערך כ-4 שנים. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים: לדוגמה, יצרני הרכב ציפו שהביקוש יקרוס ב-2020, ולא יתאושש לפני 2021. הם ביטלו לכן הזמנות לשבבים, והיצרנים התקדמו לענות לבקשות אחרות. מה שקרה בפועל הוא שהביקוש לרכבים התאושש מהר מהצפוי בסוף 2020, כמו גם ביקוש למוצרי אלקטרוניקה כמו טאבלטים, מחשבים וטלפונים ניידים. יצרני הרכב נתקעו ללא שבבים ועם תור ארוך אצל היצרנים. עכשיו יצרני הרכב ויצרנים אחרים נאבקים על מקום בקווי הייצור.

הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה [מקור]. ייצור שבבים הוא תהליך אינטנסיבי מבחינת צריכת מים [מקור] והבצורת מכריחה את ממשלת טאיוואן לבצע הקצאת מים לתעשיות השונות בה, כולל תעשיית השבבים באי. אם זה נשמע לכם הזוי שבצורת בטאיוואן משפיע על היצע השבבים העולמי, זכרו ש-TSMC לבדה מפיקה מעל מחצית מהרווחים בשוק יצרניות השבבים [מקור].  כל עוד הבצורת תמשך, טאיוואן תהיה מוגבלת ביכולת שלה להגדיל את ייצור השבבים בה. אגב, יש כאן פוטנציאל עסקי לחברות בתחום טכנולוגיות המים – טאיוואן לא תהיה המדינה האחרונה לסבול מבצורות ועם תעשיית שבבים גדולה. אפשר ויש כאן פוטנציאל מסחרי לפתרונות טכנולוגים בתחום הטיפול בשפכים תעשייתים, התפלה מיועדת לתעשיית השבבים וכדומה.

המחסור בשבבים לא משפיע רק על יצרני רכב: צרכני אלקטרוניקה פרטיים מתקשים להשיג מעבדים וכרטיסים גרפיים למחשבים שלהם [מקור]. קוואלקום, מתכננת שבבים חשובה לטלפונים ניידים, מתקשה לענות לביקוש לשבבים במכשירים ניידים [מקור]. אפילו אפל החלה לעכב ייצור של אייפדים ולפטופים עקב מחסור בשבבים [מקור]. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.

כמובן, המרוויחות הגדולות מכל הסיפור הן יצרניות השבבים, שהפכו להיות עוד יותר מבוקשות: TSMC דיווחה על עלייה של 20% ברווחים ברבעון האחרון שלה הודות לביקוש הגדל לשבבים [מקור]. הרצון להגדיל את הייצור כנראה יתרום גם לרווחים של יצרני מכשור שבבים, כמו Applied Materials.

איראן

אם יפן וטאיוואן מייצגות כיצד מדינות יכולות להשתמש בגיאוגרפיה ובידע שלהן בשביל להפוך עצמן למשפיעות, איראן היא דוגמה איך הגיאוגרפיה שומרת על מדינה רלוונטית בזירה הבינלאומית גם כשמופעל עליה לחץ כלכלי חריף. בסוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.

ראשית, בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״. המספר הזה, 400 מיליארד דולר, הוא הסיבה המרכזית שההסכם נתפס כקו חיים קריטי לטהרן. אולם עיון בטיוטות ההסכם מראה שלא מוזכר שום סכום, ודאי לא 400 מיליארד, וגם לא מוזכר פרויקט ספציפי כלשהו שיבוצע במסגרת ההסכם [מקור]. הגדיל לעשות דובר משרד החוץ הסיני בסוף מרץ שהבהיר שההסכם לא כולל שום סכום ספציפי או פרויקט ספציפי [מקור].

ההסכם בהחלט מכיל הכרזות בומבסטיות על כך שסין ואיראן ישתפו פעולה בתחום האנרגיה, יעבדו לשלב את טהרן בדרך המשי החדשה ויגבירו את שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי שלהן. אולם אם להצהרות האלו לא מצורפים צעדים קונקרטיים, הן בגדר הצהרות בלבד. האיראנים והסינים אגב מודעים לזה: בראייתם ההסכם הוא יותר ״מסגרת״ ליחסים בין איראן וסין, מתאר באילו תחומים סין ואיראן ירצו לעבוד יחד. התקשורת היא שניפחה את ההסכם הזה ל״שותפות אסטרטגית היסטורית״.

שנית, לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן. איראן מייצאת בעיקר נפט, גז ומוצרים של התעשייה הקלה שלה, כמו חלקי מכונות וטקסטיל [מקור]. הסינים מייצאים בעיקר מכשירי אלקטרוניקה, טקסטיל, חלקי מכונות ומוצרים פטרו-כימיים [מקור]. סין בהחלט מייבאת כמות גדולה של נפט וגז, אך היא מתחרה בתעשייתה הקלה האיראנית. ככל שטהרן תגדיל את הסחר שלה עם סין, היא תפגע בצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח שלה ותהפוך עצמה יותר ויותר תלויה בתעשיית האנרגיה שלה. לכן כל הסכם כלכלי ביניהן בסופו של יום עלול לפגוע בטהרן יותר מלעזור לה.

שלישית, ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור]. סין משתדלת מאוד שלא להיתפס כתומכת בצד אחד בלבד באזור, מה שאומר בהכרח שהאיראנים לא יקבלו תמיכה ייחודית שלא תוצע גם לריאד או אבו-דאבי. יש אף מי שרואה בהסכם ניסיון סיני להביא את היחסים עם איראן לאותה רמה שיש לבייג׳ין עם מדינות אחרות באזור, כמו טורקיה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור].

ההסכם ההיסטורי בין איראן לסין הוא פחות היסטורי ממה שמנסים לצייר אותו כאן בארץ או בעולם. זו לא תחילתה של ברית סינית-איראנית, וכנראה גם לא של השקעה סינית מאסיבית בתשתית של איראן. ההסכם אבל כן חושף אמת גיאוגרפית פשוטה, שמקבלי ההחלטות כאן בארץ צריכים להכיר: אי-אפשר להטיל סנקציות על איראן ולקוות שהיא תנמק כמו צפון קוריאה או וונצואלה. מדיניות של ״לחץ כלכלי מקסימאלי״ כנראה לא תצליח לדרדר אותה להתמוטטות.

איראן, בניגוד לשתי המדינות האלו, היא צומת משמעותי בחוג הנזר: היא מחברת יבשתית את סין והודו למפרץ הפרסי ואירופה. היא יצרנית הנפט היחידה במפרץ הפרסי שיכולה להציע חיבור יבשתי לשדות האנרגיה שלה גם לתעשיות הגדולות של מזרח אסיה וגם לאלו של האיחוד האירופי. היא מדינה גדולה מבחינת אוכלוסייה, עם כ-82 מיליון בני אדם, מה שהופך אותה לשוק פוטנציאלי גדול במזרח התיכון, ושוק נגיש גם למזרח אסיה וגם לאירופה.

בנוסף, משום המיקום שלה איראן גם לא נמצאת באופן טבעי באזור ההשפעה של אף מעצמה: צפון קוריאה תלויה בסין גיאוגרפית בשביל חיבור לעולם. וונצואלה נמצאת בתוך אזור ההשפעה האמריקני בים הקריבי. איראן נמצאת בין אזורי השפעה – של סין, של רוסיה, של ארה״ב. המשמעות היא שתמיד תהיה תחרות בין מעצמות על השפעה על איראן, ואיראן תמיד תנצל את התחרות הזו כדי להשיג הטבות מאותן מעצמות. היום אנחנו רואים את זה באיזון שאיראן עושה בין ארה״ב ואירופה ובין רוסיה וסין: ככל שארה״ב תגביר את הלחץ הכלכלי על טהרן, היא רק תדחוף אותה יותר לבייג׳ין ומוסקבה. ככל שהיא תנסה ״לחנוק אותה״, כך סין ורוסיה ירצו יותר לתמוך בה, מעוניינות להבטיח שטהרן לא תיפול בידי ארה״ב.

אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״ על טהרן לכן תמיד תהיה מוגבלת: ככל שילחצו עליה יותר, כן יהיה זול יותר למעצמה אחרת לעזור לאיראן להמשיך לשרוד. בעולם הרב-קוטבי שלנו, איראן היא שחקן חשוב מדי בשביל להצליח לבודד אותו לחלוטין.

טורקיה

המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בשיא ימיה של האימפריה העות׳מאנית, טורקיה הייתה לא פחות מעצמה אירופית מצרפת או בריטניה – משום שהיא שוכנת לחוף הים השחור, היא בקלות יכולה להתחבר ללב של אירופה דרך הדנובה. במשך מאות שנים היא שלטה על הבלקנים וחלקים ממזרח אירופה, ואף איימה על ווינה ומדינות מרכז אירופה.

שיא התפשטות האימפריה העות׳מאני לתוך מזרח אירופה.

בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה. מול רוסיה טורקיה, הודות למיקום שלה, יכולה לאזן מול הרוסים באגן הים השחור, בקווקז, בסוריה ובים התיכון. במרכז אסיה היא יכולה לאזן מול ההשפעה הסינית, הודות לקשרים הכלכליים והתרבותיים שלה עם העמים הטורקמנים של האזור [מקור]. טורקיה היא שחקן אירו-אסיאתי, וכוח שיעצב את הזירה האזורית שלנו אם נרצה ואם לא.

לכן תיאורטית, משיקול אסטרטגי בלבד, היינו מצפים שממשל ביידן יחפש להחזיר את טורקיה למחנה המערבי. זה נכון שהיחסים בין טורקיה למערב מדרדרים מזה כעשור: ארדואן הפך את טורקיה ממדינה דמוקרטית ומערבית לאוטוקרטיה אסלאמית. הוא משתף פעולה לעיתים עם יריבים למערב כמו רוסיה ואיראן, ומאיים על חברות נאט״ו כמו יוון וצרפת, כמו גם על בעלות ברית של ארה״ב באזור כמו ישראל ומצרים. אחרי שטורקיה רכשה סוללות נ״מ מהרוסים, היא סולקה מתוכנית ה-F‪-35, ויש קולות שאף קוראים להעיף את טורקיה מנאט״ו [מקור].

מצד שני, טורקיה יכולה לבלום את סין ורוסיה, שתי היריבות הגדולות של ארה״ב, כמו גם את איראן. זה נכון שטורקיה משתפת לעיתים פעולה עם טהרן ומוסקבה, אך היא גם מתחרה איתן: הרוסים והטורקים תומכים בצדדים יריבים בלוב, מנהלים קרבות דרך שליחים בסוריה והטורקים החלו לאחרונה בתמיכה צבאית וכלכלית באוקראינה [ראו כאן]. מול איראן הטורקים מתחרים על השפעה בקווקז, סוריה, עיראק ומרכז אסיה [מקור].

אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק. הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו: הסרת סנקציות על תעשיית הביטחון שלה, הלוואות דולרים בשביל לייצב את הכלכלה [ראו כאן], ואפילו החזרה של טורקיה לתוכנית ה-F-35. אני לא אומר שבהכרח הגזרים האלו יחזירו אותה, ואני לא חושב שארה״ב צריכה להתעלם מהרקורד הדמוקרטי הבעייתי של טורקיה, אך לבעוט אותה לחלוטין מחוץ למחנה המערבי הוא לא רעיון חכם.

והנה, במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני [מקור], מעורר את זעמם של הטורקים שממשיכים להכחיש שרצח עם שיטתי נעשה ב-1915 נגד הארמנים [מקור]. זה נכון שיש כאן צדק היסטורי כלפי הארמנים, אך תפקידו של הבית הלבן אינו לתקן את הרקורד ההיסטורי – מטרתו לנהל את מדיניות החוץ של ארה״ב. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי [ראו כאן].

האם ההכרזה על רצח העם הארמני היא הסוף ליחסים האסטרטגים בין ארה״ב וטורקיה? קרוב לודאי שלא. טורקיה תמשיך להיות ציר גיאוגרפי חשוב באירו-אסיה, והיא עדיין חברה בנאט״ו. למען האמת אין לנאט״ו שום מנגנון להוציא חברה ממנו גם אם ארה״ב הייתה רוצה זאת. הודות להשפעה שלה באגן הים השחור, במזרח התיכון וצפון אפריקה טורקיה תהיה שחקן שאם ממשל ביידן יתעלם ממנו, הוא יתקשה לנהל מדיניות בלימה אפקטיבית מול רוסיה וסין. יכול להיות שממשל ביידן יתעקש לשמור על יחסים מתוחים עם אנקרה – אך בכך הוא בעיקר יפגע בעצמו.




פלג 62: המאבק הירוק

תקציר

  1. ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים.
  2. במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים. זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן.
  3. אולם לתפיסה הזו שתי בעיות: א׳ העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם. ב׳ שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם.
  4. בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. הדרך לקדם את המאבק בשינוי האקלים צריכה להיות דרך תחרות בין מדינות, במקום ע״י שיתוף פעולה. מדינות יחפשו להיות ראשונות לפתח טכנולוגיות מתקדמות בתחום האקלים, לבצע שדרוג תשתית כולל לתעשייה ירוקה, ויטילו מסי פחמן וקנסות אחרים על מדינות מזהמות.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים [מקור]. בתקופת אובמה שתי המדינות הגיעו להסכם היסטורי להקטנת גזי החממה, הסכם שגם סלל את הדרך להסכם פריז בנושא האקלים. תחת ממשל טראמפ שיתוף הפעולה נעצר, עם ממשל טראמפ פורש מהסכם פריז ולוקח את ארה״ב בכיוון ״ירוק פחות״. כעת ממשל ביידן מקווה להחזיר את שיתוף הפעולה בין סין לארה״ב בתחום האקלים, גם ובמקביל לתחרות ביניהן בתחומים כמו טכנולוגיה, זכויות אדם וביטחון אזורי. הביקור הסתיים לכאורה בהצלחה – שתי המדינות הצהירו שהן מחויבות למאבק בשינוי האקלים, מחויבות לצמצם את גזי החממה שלהן ולעבור למשק אנרגיה ירוק יותר [מקור].

אולם האם באמת מה שהעולם צריך הוא שיתוף פעולה אמריקני-סיני בתחום האקלים? ועד כמה שוות ההתחייבויות של סין בנוגע למאבק אקלים? ב-2020 לדוגמה סין הובילה כיצרנית מספר 1 בעולם של חשמל מפחם, והיא אישרה בשנה שעברה הקמה של עוד תחנות חשמל מבוססות פחם, בתפוקה כוללת של 46 ג׳יגה וואט חשמל [מקור]. זה יותר מתפוקת החשמל מפחם שכבר קיימת במדינות כמו רוסיה או גרמניה. וכל זה למרות שסין מחויבת מאז 2015 ליעדי צמצום גזי החממה של הסכם פריז, אותו הסכם ממנו טראמפ פרש.

בניתוח היום נכיר את הדינמיקה החדשה של המאבק באקלים – לא שיתוף פעולה, כי אם תחרות. אחרי שלושה עשורים בהם התנועה הירוקה בזירה הבינלאומית התקדמה ע״י הבנות והסכמים בינלאומיים, נראה שהיא עומדת לעשות את הקפיצה הבאה שלה לא דרך שיתוף פעולה והבנות, כי אם דרך תחרות ומאבק. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

כולנו עולם אחד(?)

במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים: כך לדוגמה ב-1987 נחתם הסכם בינלאומי לצמצום השימוש בחומרים מזיקים לשכבת האוזון [מקור]. ב-1997 נחתם פרוטוקול קיוטו, הסכם בינלאומי נוסף, לצמצום גזי חממה [מקור] וההסכם הזה הוחלף בהסכם פריז שנחתם ב-2016 [מקור]. המשותף לכל ההסכמים האלו שהם נעשו במסגרת האו״ם והם מייצגים הסכמה בינלאומית ומוכנות בינלאומית לעבוד יחד כדי לצמצם את פליטת גזי החממה לאטמוספירה.

הסיבה שהמאמץ הירוק במשך רוב שנותיו התבסס על שיתוף פעולה היא ההנחה שבסופו של יום, לכל מדינות העולם אמור להיות אכפת מה קורה לעולם. בזמן שיש סוגיות רבות שהן רלוונטיות רק למדינה כזו או אחרת – סכסוכים טריטוריאלים, הבטחת אספקה של משאבים, פיקוח נשק וכדומה – המאבק נגד שינוי האקלים הוא במהותו מאבק גלובאלי, משום ששינוי האקלים משפיע באופן גלובאלי. זה לא משנה אם אתה חקלאי באתיופיה, איש עסקים בסינגפור או אומן רחוב בברלין, כולנו מושפעים משינוי האקלים. אין מדינה שיכולה להגיד שהיא אינה מושפעת ממנו, ואין מדינה שלא תסבול מהנזק ששינוי האקלים יגרום, אם ישירות ואם בעקיפין, ע״י פגיעה בכלכלה הגלובאלית. שינוי האקלים הוא איום גלובאלי, ולכן, כך ההנחה הולכת, המאמץ צריך להיות גלובאלי, ע״י עבודה משותפת של מדינות העולם דרך המוסדות הבינלאומיים שיש לנו – בעיקר האו״ם.

זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: איום האקלים הוא איום משותף על שתיהן, והוא צריך להיות, כפי שהצהיר ג׳ון קרי בסוף ינואר 2021, סוגיה נפרדת משאר היחסים בין סין וארה״ב [מקור]. ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן. אלו תפיסות וותיקות, שהביאו הישגים נאים לאורך השנים, אך אלו תפיסות שלא רק מעריכות הערכת יתר כמה אכפת למדינות משינוי האקלים, הן מתעלמות לחלוטין מהמאפיין המשמעותי החדש של הזירה הבינלאומית – תחרות גיאופוליטית.

תחרות גיאופוליטית משמעותה שמדינות נאבקות זו בזו לשם השגת האינטרס הלאומי שלהן. במקום לשתף פעולה זו עם זו בשביל להבטיח גישה לשווקים ומשאבים, הן נאבקות זו בזו, מתחרות זו עם זו, בשביל להבטיח את הישרדותן ושגשוגן הלאומי. לאורך הניתוחים של פל״ג ראינו דוגמאות רבות לתחרות הגיאופוליטית הזו: אם זה במאבק לייצור עצמאי של שבבים, התחרות להבטחת קווי אספקה, תחרות טכנולוגית בין מדינות ואפילו תחרות על חיסונים לקורונה [ראו כאן]. העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם.

נוסף על התחרות הגיאופוליטית, שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם. כן, אף אחד לא רוצה לחיות בעולם שחלקו שממה מדברית, חלקו מרחבי קרח ארקטיים וביניהם רצועה חקלאית דקה שרובה נשלטת ע״י מוסקבה [ראו כאן]. אולם תרחיש האימים הזה הוא: א׳ אמור לקרות רק בעוד עשורים, לקראת 2050. ב׳ מדובר בסופו של יום רק בתרחיש, הערכה של העתיד לבוא. אנחנו לא יודעים בוודאות של 100% איך יראה העולם בעוד שלושים שנה. אנחנו יכולים להעריך, אך לא לדעת.

אני לא מנסה לזלזל חלילה במי שעיסוקו להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של שינוי האקלים. אני מנסה להסביר את המציאות הפוליטית שרבים שוכחים ממנה: כשמנהיג מחליט לצמצם את גזי חממה במדינה שלו, במיוחד במדינה מתפתחת, הוא צריך לבצע בחירה בין צמצום גזי חממה ובין אינטרסים אחרים, מנוגדים לאותו יעד.

מה למשל? לדוגמה פיתוח כלכלי שתלוי בחשמל זול, חשמל שעבור רוב העולם המתפתח מופק ע״י פחם [מקור]. פחם הוא חומר דלק קל לשינוע ואחסון, ופשוט להפיק ממנו אנרגיה. בניגוד לנפט הוא לא דולף, ובניגוד לגז הוא לא דורש מכלים מיוחדים לאחסון. הוא גם מספק אנרגיה קבועה, ללא צורך באמצעי אחסון כלשהם – בניגוד לאנרגיה סולארית או מהרוח. לכן עבור מדינות מתפתחות רבות אם הברירה היא בין חשמל זול ובין צמצום גזי חממה, הן יבחרו בחשמל הזול.

במדינות רבות גם קיימת תעשייה של הפקת דלקים, אם פחם, נפט או גז טבעי, ותעשיית חשמל שמבוססת על אותם דלקים. כשמדינה מחליטה לצמצם את כריית הפחם או לסגור תחנות כוח מזהמות, היא פוגעת במחייתם של אלפים מאזרחיה. זה לא משנה שהפגיעה נעשת בשביל ״להציל את העולם״ – בסופו של יום פוגעים במחייתם של אנשים, והדבר יוצר טינה ותסכול. כל מנהיג יהסס לעשות את הצעד הזה, מחשש שאותם אלפים עוד ינקמו בו – אם ע״י בחירת היריב שלו, אם ע״י הפגנות ומהומות.

הדוגמה הכי טובה לחוסר ההצלחה של מאבק האקלים לשנות את החישוב הפוליטי של מדינה היא סין. למרות שסין לאורך השנים התחייבה להיאבק בזיהום התעשייתי בה ולצמצם את גזי החממה שהיא פולטת, התוצאות הן במקרה הטוב מעורבות: סין בהחלט שיפרה את איכות האוויר בחוף המזרחי העשיר שלה, אך עשתה זאת ע״י העברה של מפעלים ותחנות כוח מזהמות פנימה אל תוך המדינה [מקור]. היא הקימה תחנות כוח סולאריות ורוח רבות, אך אלו מגובות ע״י תחנות כוח פחמיות – שיעור הניצול של תחנות כוח פחמיות בסין עומד על 50%, בעוד של תחנות כוח סולאריות על 15% ושל רוח על 24% [מקור]. המשמעות היא שלמרות שסין מתקינה לוחות סולריים בקצב מסחרר, את האנרגיה הסולארית מגבה אנרגיה מפחם. אותו הדבר נכון גם לשוק הרכב החשמלי בסין – גם אם כל צי הרכב הסיני יעבור לרכבים חשמליים, הוא ברובו יוטען ע״י פחם, הדלק המזהם ביותר [מקור].

יש מספר סיבות מדוע סין מסרבת להתנתק מפחם, שמהווה עדיין כמעט שני שליש מתפוקת החשמל שלה [מקור]: ראשית, מדובר בדלק זמין וזול עבורה. עתודות הפחם של בייג׳ין נמצאות במקום הרביעי בעולם, והיא מייצרת כמעט מחצית מכל הפחם בעולם. סין עדיין נמצאת בתהליך אורבניזציה נרחב, וצפויה להוסיף עוד כ-350 מיליון תושבים לערים שלה בשנים הקרובות [מקור]. היא צריכה מקור חשמל זול וזמין בשביל לתמוך בתהליך הזה – ופחם זמין לה ובשפע.

שנית, בניית תחנות כוח הייתה ועודנה דרך קלה לעמוד ביעדי צמיחה מקומיים. כפי שסקרתי באופן נרחב בקיסר אדום [ראו כאן], הממשל המקומי בסין נתון תחת לחץ תמידי לעמוד ביעדי הצמיחה שהממשל המרכזי קובע. תחנות כוח הן דרך פשוטה לעמוד ביעדי הצמיחה, מעניקות גם תעסוקה לעובדי בניין, גם למהנדסי חשמל וגם לעובדים בתחנה, עם היתרון הנוסף של חשמל זמין למחוז.

שלישית, תחנות כוח מעסיקות עשרות מיליוני בני אדם. כל צמצום מהיר מדי במספר התחנות יגרום להמוני מובטלים, שיאיימו על שלטון המפלגה. משום שתחנות כוח של אנרגיה מתחדשת לרוב מעסיקות פחות אנשים בממוצע מתחנות כוח פחמיות [מקור], המעבר לאנרגיה ירוקה לא יציע משרות לרוב העובדים המפוטרים. וזה עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון את העובדים במכרות הפחם שיהפכו מחוסרי עבודה.

כמובן, סין ממשיכה להצהיר שהיא מחויבת למאבק בשינוי האקלים ולהשקעה באנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה ירוקה. אולם היא עושה זאת בעודה מפעילה את צי תחנות הכוח הפחמיות הגדול בעולם, מקימה תחנות פחם חדשות שימשיכו לעבוד גם בעוד 40 שנה, ואף עוזרת להקים כ-100 תחנות כוח פחמיות חדשות במדינות מתפתחות כמו מצרים, דרום אפריקה וקניה [מקור].

נוסף על החסמים הפנימים מדוע לא להפסיק את השימוש בפחם, התחרות הגיאופוליטית בין סין וארה״ב תקשה על שיתוף הפעולה ביניהן בתחום האקלים. בזמן שממשל ביידן מאמין שניתן להתחרות ולשתף פעולה במקביל, דובר משרד החוץ הסיני הבהיר עוד בסוף ינואר 2021 ששיתוף פעולה בתחום האקלים קשור למצב היחסים הכולל בין סין וארה״ב [מקור]. הוא הבהיר שזו תהיה טעות מצד ממשל ביידן לחשוב שסין תשתף פעולה בתחום אחד, בעוד ארה״ב פוגעת בבייג׳ין במה שהיא רואה כענייניה הפנימיים: הונג קונג, שינג׳יאנג, טאיוואן וכן הלאה.

בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. בייג׳ין תחפש כיצד למנף את הרצון הזה בשביל להשיג רווחים אסטרטגים עבורה – לגרום לממשל לוותר בנושא הדמוקרטיה בהונג קונג, להסיר הגבלות ייצוא טכנולוגי נגד חברות סיניות ולהסיר את המכסים שנותרו ממלחמת הסחר של טראמפ. ממשל ביידן, שבוי עדיין בתפיסה ששיתוף פעולה הוא הדרוש למאבק בשינוי האקלים, עלול להסכים בחוסר רצון להיכנע לדרישות סין, מאמין שהוא מוותר בנושאים ״פחות דחופים״ בשביל לקדם את המאבק באיום האסטרטגי הכי גדול בעיניו על ארה״ב.

הבעיה שגם אם יסכים לעשות וויתורים, לא סביר שסין תהיה מוכנה להסכים ליעדים שיאיימו בצורה רצינית על הפיתוח הכלכלי שלה או היציבות הפוליטית בה. היא כנראה תציע יעדים שבכל מקרה היא תעמוד בהם, או תבקש הקלות משום שהיא עדיין נחשבת ״מדינה מתפתחת״ שלא הגיעה לתיעוש מלא. בשלב הזה, כשהסינים יסרבו לכל מחויבות משמעותית בתחום האקלים, ממשל ביידן יהיה במלכוד: אם הוא ינסה ללחוץ על בייג׳ין, הוא עלול לאבד את שיתוף הפעולה. אם הוא ימשיך עם שיתוף הפעולה ויעלים עין, הוא לא יצליח להביא את הסינים לקבל על עצמם יעדים משמעותיים.

ומה שנכון לסינים יהיה נכון גם למדינות מתפתחות אחרות כמו אינדונזיה והודו, שמסתמכות על חשמל זול מפחם בשביל הצרכים של האוכלוסייה הגדלה שלהם. אם וושינגטון תנסה להשיג איתן שיתוף פעולה, היא כנראה תשיג יעדים צנועים אם בכלל.

הפתרון לדילמה הוא פשוט: ארה״ב לא צריכה לשתף פעולה עם סין בשביל עצירת שינוי האקלים, היא צריכה להתחרות בה. בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו, גם המאבק בשינוי האקלים יכול, ולמען האמת הוא כבר הופך, לחלק מהתחרות הגיאופוליטית בין המעצמות.

המאבק הירוק

המודל השיתופי של המאבק לשינוי האקלים התאים לעולם של היפר-גלובליזציה, של שיתופי פעולה בינלאומיים גדלים והולכים ומתחים נמוכים בין מדינות העולם. העולם הזה, כפי שראינו מספר פעמים בפל״ג, הסתיים. במקומו אנו כעת בעולם רב-קוטבי חדש, עולם רב-קוטבי שמתאפיין בעיקר ע״י תחרות, לא שיתוף פעולה [ראו כאן]. וכפי שהתחרות הזו מעצבת את הסחר שלנו, את הטכנולוגיה שלנו ואת הביטחון שלנו, התחרות הזו גם מתחילה לעצב את המאבק בשינוי האקלים.

תסתכלו לדוגמה על יוזמות האקלים של השנתיים האחרונות: בסוף 2020 בייג׳ין הכריזה שהיא מתכוונת להפוך לניטראלית מבחינת פליטה של פחמן דו-חמצני (פד״ח) עד 2060 [מקור]. מעט אחריה יפן הודיעה שגם היא תהפוך ניטראלית פחמן, ותעשה זאת מוקדם יותר – ב-2050 [מקור]. מדובר בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם, ויפן מובילה כיום בעולם במחקר ויישום של כלכלה מבוססת מימן [מקור]. הכרזות כאלה יכולות לדחוף מחקר ופיתוח בשתי המדינות, ולעודד מדינות אחרות במזרח אסיה להתחייב גם הן לניטראליות פחמן. שתי המדינות גם עשו את ההתחייבויות ללא לחץ או הסכם בינלאומי כלשהו.

יוזמה שאפתנית יותר, והרבה יותר תחרותית באופייה, היא של האיחוד האירופי, שפרסם בסוף 2019 את הגרין דיל שלו [מקור]. הגרין דיל הוא תוכנית אסטרטגית של האיחוד לא רק לצמצם את גזי החממה שלו, אלא גם להפוך אותו למוביל בתחומים של אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות ירוקות, ממקם את עצמו כענק חדשנות בתחום הכלכלה הירוקה. ניתוח מקיף של היוזמה פורסם באתר המשחק הגדול בספטמבר 2020 ע״י יהונתן פלוטניק, ואני מזמין אתכם לעיין בו בשביל להעמיק בנוגע ליוזמה [ראו כאן].

ממשל ביידן מתכנן גם הוא השקעה מאסיבית בתשתיות ירוקות ומחקר ופיתוח ירוק, תוך מתן דגש על ייצור אמריקני ופיתוח אמריקני [ראו כאן]. הממשל מעוניין להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב בעולם, להפוך אותה לפורצת דרך בתחומים של טכנולוגיה ירוקה ולבצע שדרוג תשתית משמעותי, שלא רק יחזיר את מעמדה כמרכז תעשייתי עולמי אלא גם יעזור לה במאבק בשינוי האקלים.

מה שמשותף לכל היוזמות האלו שהן לא מחפשות לעבוד עם מישהו, אלא להתחרות עם מדינות אחרות. היוזמות האלו לא נובעות ממאמץ בינלאומי מתואם, אלא מהחישובים האינטרסנטים של כל אחת מהמעצמות. הדגש כאן הוא לא לחלוק ידע או לעבוד ביחד להילחם בשינוי האקלים – הדגש הוא להבטיח שהמדינה שלי תהיה בקו החזית של המאבק, תהיה בקו החזית של הטכנולוגיה והתעשייה.

הסיבה שהן עושות את זה היא מפני שהן מאמינות, כל אחת, שיש רווחים להשיג מלהיות ראשונה במאבק הירוק. ראשית כל יש את הרווח הדיפלומטי בלהיות ״מובילה ירוקה״, מדינה אליה נושאים עיניים כדוגמה למדיניות ירוקה. כששינוי האקלים הוא סוגיה בינלאומית, שמעסיקה ארגונים רבים ואנשים רבים, להיות מובילה ירוקה נותן למדינה כוח רך שהיא יכולה להשתמש בו בשביל להשפיע במקומות אחרים – ככל שממשל ביידן לדוגמה יתקדם באג׳נדה הירוקה שלו, הוא כנראה ישיג עוד השפעה על האיחוד האירופי, השפעה שהוא יוכל להפנות נגד סין.

מעבר לרווח של כוח רך, מדינות גם מזהות פוטנציאל משמעותי בכלכלה הירוקה החדשה: בשביל להקטין פליטת גזי חממה, זיהום תעשייתי, בזבוז מים והרס אדמות, מדינות יהיו חייבות להשקיע בצורה מאסיבית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ירוקות, ולאחר מכן להשקיע בשדרוג התשתיות שלהן. הגרין דיל האירופי לדוגמה דורש השקעה של כטריליון אירו [מקור]. חברות ירוקות כיום מתומחרות ב-4 טריליון דולר לפי שווי המניות שלהן [מקור].

בעולם של היפר-גלובליזציה, הפוטנציאל הכלכלי העצום של השוק הירוק כנראה לא היה נתפס כהזדמנות אסטרטגית. אך אנחנו לא חיים כבר בעולם של היפר-גלובליזציה, אלא בעולם של לאומנות כלכלית: למדינות חשוב שיהיו להן חברות משלהן בתחומי טכנולוגיה קריטיים. חברות כאלה מקטינות את התלות שלהן במדינות זרות, נותנות להן רווח כלכלי, ונותנות להן השפעה דרך אותן חברות. זו הסיבה שארה״ב, האיחוד האירופי וסין עובדות כל אחת לעודד חברות מובילות גלובאלית בתחומים כמו שבבים, בינה מלאכותית ו – טכנולוגיה ירוקה [מקור].

מדינות גם רואות במעבר לכלכלה ירוקה הזדמנות לשדרוג כולל של התשתית שלהן, כך שהיא לא תהיה רק ירוקה יותר, אלא גם יעילה יותר. לדוגמה, תוכנית התשתית של ממשל ביידן בעלות של כ-2 טריליון דולר נועדה גם לקדם מעבר לאנרגיה ירוקה, וגם לתקן ולשפר את מערכת התחבורה והכבישים בארה״ב [מקור]. זה לא שכל דבר ירוק הוא גם בהכרח יעיל, או שחיבור מפעלים לאנרגיה מתחדשת פתאום יקפיץ את הפרודוקטיביות שלהם – שחקנים פוליטיים פשוט זיהו שאם הם מדביקים ״ירוק״ לתוכנית תשתית, הם יכולים לגייס הרבה יותר תמיכה בשבילה.

ואם ״ירוק״ עוזר לגייס תמיכה להשקעה לאומית בתשתיות, התחרות הגיאו-פוליטית עוזרת לתמיכה בשינוי הירוק. המאבק הירוק כבר לא נתפס כמשהו שנכפה באופן חיצוני על מדינה ע״י הסכמים בינלאומיים, אלא נובע ממנה, מהחישוב האסטרטגי שלה. האיחוד האירופי, ארה״ב, סין, הודו ומדינות נוספות משקיעות באנרגיה מתחדשת ומחקר ופיתוח משום שהן רואות בו כאינטרס הלאומי שלהן. לא בטוח אם האינטרס הזה יהיה חזק מספיק בשביל לגמול את סין מפחם, אך הוא מבטיח שגם ללא הסכמה בינלאומית מדינות ימשיכו לבצע שינוי ירוק אצלן.

נוסף על המניע הפנימי, התחרות בין המדינות גם תאפשר להן להטיל זו על זו מכסים וקנסות בשביל לאכוף את האג׳נדה הירוקה שלהן, עם מדינות מפותחות מחפשות לצמצם את הזיהום במדינות מתפתחות דרך כלים כלכלים. כלי אחד כזה הוא מס פחמן, מס מיוחד שיוטל על מוצרים בהתאם לכמות הפד״ח שנפלטה בייצור שלהם [מקור]. מס פחמן יכול להיות מוטל על מוצרים מיובאים ממדינות מזהמות, כמו סין לדוגמה. משום שרוב החשמל בסין מופק ע״י פחם, גם מוצרים ירוקים כמו טורבינות רוח וסוללות לרכבים חשמליים הם בעלי ״טביעת אצבע״ גדולה של פד״ח, משום החשמל המזהם שנדרש לייצורם [מקור]. הבעיה שמנגנון השוק אינו משקף את הזיהום שנוצר, והמוצרים הסינים נותרים מבוקשים הודות למחיר הנמוך שלהם. מס פחמן יתקן זאת, יגלם במחיר המוצרים את הזיהום שהיה כרוך בייצורם.

מס פחמן עד היום נותר בגדר אפשרות תיאורטית בלבד משום ההתנגדות העזה של סין אליו. רק בשבוע שעבר בשיחה בין שי ג׳ינפינג נשיא סין לקנצלרית גרמניה ונשיא צרפת שי הביע מורת רוח והתנגדות מוחלטת לרעיון של מס פחמן אירופי [מקור]. כל עוד האיחוד האירופי וארה״ב מתמקדות בשיתוף פעולה עם סין בנושא האקלים, הן לא יטילו מס פחמן. כל עוד הן לא יטילו מס פחמן, לסין לא יהיה מניע ברור לצמצם את השימוש שלה בפחם. היא תמשיך להקים תחנות רוח ושמש כמובן, אך שום דבר לא יכריח אותה לצמצם דרסטית את תעשיית הפחם שלה.

סביר להניח שהמצב הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן: התחרות הגיאופוליטית בין סין לארה״ב והאיחוד האירופי מתגברת, וסביר שגם התסכול מהזיהום המאסיבי של סין יגדל. ביחד, שתי המגמות ידחפו את ארה״ב והאיחוד לוותר על הניסיון לשתף פועלה עם בייג׳ין בתחום האקלים, ובמקום ללחוץ אותה לפעולה ע״י הטלת מס פחמן, חסימת יצרנים מזהמים וכלים אחרים. מס פחמן גם יעזור לתעשיות שלהן מול הייצור הזול מסין.

המשמעות של כל המגמה החדשה הזו שמי שמתעניין במאבק בשינוי האקלים, מי שרוצה לקדם אג׳נדה ירוקה, צריך לעשות שינוי מחשבתי – לא עוד חיפוש אחר הסכמים בינלאומיים חוצי גבולות, או דרישה מגופים בינלאומיים לכפות אג׳נדת אקלים על העולם. אם גרטה לדוגמה רוצה באמת לעשות שינוי במאבק באקלים, היא צריכה לא לדבר באו״ם על העתיד, אלא לשכנע את האיחוד האירופי להטיל מס פחמן על סין. התחרות הגיאופוליטית היא כוח חדש במאבק לשינוי האקלים. התנועות הירוקות שישכילו להבין זאת יצליחו להגיע להישגים משמעותיים.

כחול לבן ירוק

איפה ישראל עומדת בכל המאבק הירוק? הודות לשימוש הנרחב של ישראל בגז טבעי והגדלת השימוש באנרגיה מתחדשת, התעשייה הישראלית כנראה לא תפגע באופן משמעותי ממס פחמן. יותר מזה – מס פחמן יוכל לעזור לתעשייה הישראלית, אם הוא יהפוך מוצרים ישראלים לזולים יותר לעומת המקבילים הסינים שלהם. נכון שמדינת ישראל תבחן את הפוטנציאל לתעשייה המקומית בתרחיש של מס פחמן בתעשיות המתקדמות.

המאבק הירוק גם מביא תמריצים ממשלתיים בארה״ב ובאיחוד האירופי לחדשנות ירוקה, אם בצורה של מענקים, הלוואות או הטבות מס. ע״י שיתופי פעולה עם חברות אמריקניות ואירופיות, אפשר וחברות ישראליות יוכלו לקבל גישה לאותם תמריצים. ממשלת ישראל גם יכולה לפעול לפתוח את תוכניות התמריצים האלו לחברות הזנק ישראליות, בדומה לגישה שיש לנו כבר היום לתוכנית עידוד המחקר והפיתוח של האיחוד, Horizon Europe [מקור].

אולם המאבק הירוק גם ישים חברות ישראליות בצומת החלטה עם מי ללכת – האם עם משקיעים סינים, או שמא אמריקנים? בעולם של תחרות טכנולוגית גדלה, גם בתחום של טכנולוגיה ירוקה, חברות ישראליות כנראה לא יוכלו עוד לקבל השקעות ולעבוד גם עם סין וגם עם ארה״ב. כל תוכנית אסטרטגית לחברה תצטרך לבחור עם איזו מהמדינות הולכים לפיתוח וייצור.




פלג 61: תקועים במינסק

תקציר

  1. רוסיה בשבועות האחרונים מגייסת כוחות רבים ושולחת אותם לגבול עם אוקראינה.
  2. המטרה היא קרוב לודאי להלחיץ את האוקראינים שיבצעו פרובוקציה נגד הרוסים, ובתגובה רוסיה תפעל צבאית להביס אותם.
  3. תבוסה צבאית של אוקראינה נועדה להתניע מחדש את התהליך הפוליטי סביב הסכמי מינסק – הסכמים במסגרתם אוקראינה תצרף מחדש את הרפובליקות הבדלניות בחבל דונבאס, דבר שעלול לערער אותה ואף לגרום למלחמת אזרחים חדשה.
  4. מטרה של רוסיה הוא לגרום לזה לקרות ולא, בניגוד למה שחושבים, לספח את הדונבאס והבדלנים בו אליה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבועות האחרונים קורה משהו שלא מבשר טובות לא לאוקראינה, לא לאירופה ולא לביטחון הגלובאלי כולו: רוסיה מגייסת כוחות רבים, כולל כוחות ארטילריה ושריון, ושולחת אותם לגבול שלה עם אוקראינה ולחצי האי קרים [מקור]. סרטונים שעלו לרשת במרץ מראים שיירות שריון על רכבות, נגמ״שים בכבישים ומה שנראה כגיוס הכי גדול של כוחות רוסים ליד אוקראינה מאז 2014.

ריכוז הכוחות בגבול מגיע אחרי רבעון מתוח בין רוסיה ואוקראינה ובין רוסיה והמערב: מאז ינואר השנה הגבול בין אוקראינה ובין הרפובליקות הבדלניות של אזור דונבאס (Donbas) הפך מתוח, עם חיילים אוקראינים נהרגים מירי הכוחות הבדלנים [מקור]. ממשל ביידן סימן את רוסיה כאחד האיומים האסטרטגים הגדולים על ארה״ב אם לא הגדול שבהם, דבר שהתבטא גם בחבילת סיוע צבאי חדשה לאוקראינה בסך 125 מיליון דולר [מקור] וגם בקריאה של הנשיא ביידן לפוטין ״רוצח״. לבסוף, היחסים בין מוסקבה והאיחוד האירופי נמצאים במשבר מאז כליאתו של מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני, צעד שהביא את האיחוד להטיל סנקציות על רוסיה [מקור].

השאלה הגדולה עכשיו היא האם רוסיה מתכוונת לפלוש למזרח אוקראינה, והאם זו עלולה להיות הפתיחה למלחמה אירופית גדולה יותר [מקור]: האם כוחות השריון שהיא העבירה לגבול הם הכנה להשתלטות על כל מזרח אוקראינה? או שמא מדובר בסה״כ בבלוף, ניסיון רוסי ״לעשות שרירים״ מול המערב ולהשיג ממנו וויתורים כלשהם – אולי להפסיק את הסיוע לאוקראינה? להסיר סנקציות? אולי להרגיע את הטון מוושינגטון?

התשובה היא מורכבת: רוסיה אינה מעוניינת לפלוש למזרח אוקראינה ולכבוש אותה. היא אינה מעוניינת לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס. מה שרוסיה רוצה היא שקייב תספח אותן. הרוסים לא רוצים להשתלט על אוקראינה – הם רוצים להכריח אותה ליישם את הסכמי מינסק שימנעו מאוקראינה לצמיתות להצטרף לנאט״ו ואולי אפילו יגרמו לפירוק של המדינה. זה כנראה נשמע אבסורדי, אבל הבנייה הצבאית של רוסיה בגבול כנראה נועדה להביא לפתרון דיפלומטי של הסכסוך במזרח אוקראינה, שכבר חגג 6 שנים. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

״רוסיה החדשה״

עסקנו בעבר בהרחבה בצורך הרוסי בעומק אסטרטגי, במצב הגיאופוליטי הבעייתי שלה במזרח אירופה ועד כמה היא חשופה לפלישה מהמערב. למי שמעוניין בריענון או בהרחבה, מוזמן לפנות לניתוח מס׳ 44 ״המשחק הרוסי״ [כאן] או ניתוח מס׳ 28 ״המאבק על בלארוס״ [כאן]. בגדול רוסיה מעוניינת למנוע כל נוכחות זרה במזרח אירופה בשביל להבטיח את הלב הדמוגרפי שלה סביב מוסקבה. אחרי התפרקות בריה״מ רוסיה איבדה את חגורת הביטחון שלה סביב הלב – היא איבדה את המדינות הבלטיות, שהצטרפו לנאט״ו; היא איבדה את בלארוס, השער למוסקבה; והיא איבדה את אוקראינה.

הרפובליקות של בריה״מ. שימו לב לחגורת המדינות מערבית לרוסיה באירופה.

מבין כל הרפובליקות לשעבר של בריה״מ, ספק אם יש מי שחשובה יותר לרוסיה מאוקראינה. כלכלית, באוקראינה נמצאים שטחים חקלאיים רבים ומכרות פחם, ששימשו בעבר להאכיל ולתדלק את התעשייה הסובייטית. גיאוגרפית, אוקראינה נתנה למוסקבה גישה לים השחור עם קו חוף ארוך ושליטה בחצי האי קרים, וכמו כן גישה לפולין מדרום. דרך אוקראינה גם עובר הנתיב הדרומי למוסקבה – ברגע שחוצים את נהר הדנייפר במרכז המדינה, כל שנדרש הוא לנוע צפונה בשביל להגיע למוסקבה. תרבותית והיסטורית, מזרח אוקראינה הייתה חלק מהאימפריה הצארית מאז המאה ה-18, עם כיבושיה של יקטרינה הגדולה את אגן הים השחור מהעות׳מאנים. אותו חלק מאוקראינה נקרא ״רוסיה החדשה״ [מקור].

האיבוד של אוקראינה בהתפרקות בריה״מ הייתה לכן מכה כלכלית, אסטרטגית והיסטורית. רוסיה איבדה את הגישה הנוחה לים השחור, והנתיב למוסקבה דרך הדנייפר הפך שוב פתוח לאויבים פוטנציאלים. כפי שהרחבתי בניתוח ״המשחק הרוסי״, המטרה של מוסקבה מאז התפרקות בריה״מ היא להחזיר את ההשפעה שלה על אותה חגורת ביטחון, למנוע כניסה של כוחות זרים ולהבטיח מחדש את הלב הדמוגרפי שלה. וכאן נכנסת אוקראינה.

סיפור היחסים בין רוסיה ואוקראינה הוא בגדול הסיפור של מוסקבה מנסה למנוע בכל דרך אפשרית את ההתקרבות של אוקראינה למערב, ובמיוחד הפיכתה לחלק מנאט״ו. המדינות הבלטיות כבר עברו לנאט״ו בשנות ה-2000. אם אוקראינה הייתה עוברת גם לנאט״ו, זה היה מציב כוחות מערביים בשתי צמתים קריטים לרוסיה – הים הבלטי והים השחור, עם יכולת מערבית להקרין כוח עמוק אל תוך הלב הרוסי – אל מוסקבה, אל הקווקז, אולי אפילו לים הכספי.

עם אוקראינה החשש שהיא תעבור לצד המערבי הפך ממשי ב-2007, אז קייב התחילה בדיונים על הסכם שיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי [מקור], הסכם שתוכנן להיות צעד ראשון לקראת צירופה האפשרי לאיחוד האירופי בעתיד. ההסכם היה אמור לכלול בין השאר הסכם סחר חופשי בין קייב ובריסל ואימוץ רגולציות ותקנים אירופים ע״י קייב, שני צעדים שהיו אוטומטית מכניסים את אוקראינה לתוך אזור ההשפעה הכלכלי של בריסל. משם ועד לצירוף פוליטי של קייב לאיחוד הדרך קצרה.

התגובה הרוסית הייתה לנסות וללחוץ את אוקראינה לבטל את השיחות ובמקום להצטרף לפרויקט השוק המשותף של מוסקבה – האיחוד הכלכלי של אירו-אסיה. נתונה ללחץ משני כוחות גדולים, קייב ניסתה לתמרן בין רוסיה והאיחוד: היא לא דחתה את הרעיון להצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך גם לא ניסתה לקדם את הצטרפותה. היא המשיכה בשיחות על הסכם חדש עם האיחוד, בעודה מנסה לפייס את חששותיה של רוסיה מפני התפשטות מערבית. היא ניסתה לדוגמה להציע דרכים שונות בהן היא תצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך לא באמת תהיה חברה בו [מקור].

מוסקבה כמובן ראתה מבעד למהלכים האלו והגבירה את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על קייב לוותר על ההסכם עם האיחוד האירופי – רוסיה הטילה מגבלות על ייבוא מאוקראינה, מה שפגע אנושות בכלכלה [מקור]. השיחות על ההסכם נמשכו, ונוסח סופי נכתב כבר ב-2012. אולם שבוע לפני מועד החתימה עליו, בסוף נובמבר 2013, נשיא אוקראינה דאז ויקטור יָנוּקוֹבִיץ׳ הודיע שלא יחתום על ההסכם עם האיחוד ובמקום יחל בשיחות להסכם סחר עם רוסיה [מקור]. קייב גם לא הסתירה מה היה הגורם לסירוב: היא הצהירה בפירוש שהיא מעדיפה לעבוד עם רוסיה בשביל לחדש את המסחר עמה, טוענת שמשיקולים של ביטחון לאומי אינה יכולה להתעלם מהיחסים שלה עם מוסקבה [מקור]. בתגובה אלפי מפגינים יצאו לרחובות קייב למחות על המהלך, הפגנות שהתחילו את המשבר הפוליטי באוקראינה והביאו לבריחתו של ינוקוביץ׳ מהמדינה בפברואר 2014 ועליית ממשלה פרו-מערבית ואנטי-רוסית חדשה.

הנפילה של ממשלת ינוקוביץ׳, דווקא כאשר הוא סוף-סוף נכנע ללחץ הרוסי, כנראה נתפסה בקרמלין לא רק כעיכוב לצירוף של אוקראינה לרוסיה אלא כאיום ממש: הממשל החדש שקם התאפיין בגישה פרו-מערבית ואנטי-רוסית ברורה [מקור]. חשש עלה שקייב עומדת לסלק את הצי הרוסי מחצי-האי קרים ולפתוח את הדלת לנאט״ו. מעט אחרי שינוקוביץ׳ ברח מהמדינה, כוחות בלתי מזוהים – כנראה כוחות מיוחדים של רוסיה – השתלטו על חצי-האי קרים בסוף פברואר 2014 [מקור]. באותו זמן הפגנות ומהומות אלימות התחילו במזרח אוקראינה, בדונבאס – האזור ההיסטורי של ״רוסיה החדשה״ עם ריכוז משמעותי של דוברי רוסית.

בחודשים הבאים מה שהתחיל כהפגנות אלימות הפך ללוחמה לכל דבר: כוחות בדלנים החלו לתקוף את צבא אוקראינה, כנראה נתמכים ע״י חיילים וציוד צבאי רוסי. באפריל 2014 אוקראינה הכריזה על מבצע צבאי נגד ״הטרוריסטים״ במזרח, אך לאחר מספר ניצחונות בקיץ 2014 על המורדים, התערבות רוסית החלה להטות את הכף נגד אוקראינה. התקדמות צבא אוקראינה נעצרה בסתיו 2014, ובתחילת 2015 הצבא ספג מספר תבוסות מצד הכוחות הבדלנים, כנראה בתמיכת חיילים ושריון רוסי [מקור].

ללא יכולת להכריע את הסכסוך צבאית, קייב הסכימה לשיחות על הפסקת אש. בתיווך גרמניה וצרפת, נחתמו שני פרוטוקולים שמטרתם להביא לסיום של הסכסוך במזרח אוקראינה ולהחזיר את הסדר לאזור: הסכם מינסק הראשון נחתם בספטמבר 2014 והיה אמור להביא להפסקת אש קבועה. אחרי שזו הופרה, נחתם הסכם מינסק השני, בפברואר 2015. מאז המצב במזרח אוקראינה התייצב פחות או יותר – חיילים אוקראינים עדיין נהרגים מאש צלפים ופצצות מרגמה, אך לא היו עוד מבצעים צבאיים רחבי היקף באזור מאז החתימה על הסכם מינסק השני.

הסכמי מינסק הם המפתח בשביל להבין מה רוסיה מחפשת להשיג באוקראינה. הם המפתח להבין מה מוסקבה תרצה להשיג במבצע צבאי מוגבל ומדוע אוקראינה עד היום לא מצליחה להתגבר על הסכסוך במזרח המדינה.

התפוח המורעל

הסכמי מינסק מגדירים סדרה של צעדים לשם סיום הסכסוך במזרח אוקראינה [מקור]: כוחות זרים יצאו מדונבאס, והעימות הצבאי יסתיים. בחירות מקומיות יערכו לבתי נבחרים בשתי הרפובליקות הבדלניות. שינויים בחוקה של אוקראינה יכירו במעמד המיוחד של אותן רפובליקות והן יצורפו מחדש למדינה, כעת במעמד של רפובליקות אוטונומיות. יהיה להן בית נבחרים משלהן, כוח צבא משלהן והן אפילו יוכלו לנהל יחסי חוץ משלהן עם רוסיה.

שימו לב לשתי נקודות מרכזיות: ראשית, לפי הסכמי מינסק הרפובליקות הבדלניות של דונבאס לא יפרדו מאוקראינה או יסופחו לרוסיה, אלא יחזרו מחדש לשליטתה של קייב. שנית, הרפובליקות יקבלו מעמד אוטונומי מיוחד בתוך המדינה האוקראינית, זוכות ליותר עצמאות פוליטית ותרבותית ממה שהיה להן בעבר. מי שמתנגדת לפתרון הזה היא אוקראינה, ומי שתומכת בפתרון הזה היא רוסיה.

הטעות בנוגע לסכסוך בדונבאס היא לחשוב שרוסיה מעוניינת לספח את האזור אליה. בזמן שהדונבאס מכיל את אחד משדות הפחם הגדולים באירופה, וסיפוח של כל החלק דובר הרוסית של אוקראינה יתן למוסקבה מעבר יבשתי בינה לחצי האי-קרים, סיפוח לא ישרת את המטרה ארוכת הטווח של מוסקבה למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט״ו. סיפוח גם רק יעודד את המערב לתמוך בקייב.

המטרה של מוסקבה היא לא לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס, אלא להפוך אותן לסוס טרויאני בתוך המדינה האוקראינית. במקרה הטוב, הרפובליקות יחסמו כל ניסיון של קייב להתקרב לנאט״ו ולאיחוד האירופי: במקרה שקייב תנסה לעשות מהלך כזה, הרפובליקות יאיימו בפרישה מאוקראינה. צעד כזה יבלום את ההצטרפות של אוקראינה לנאט״ו משום שנאט״ו מסרב לצרף אליו מדינה עם סכסוך טריטוריאלי פעיל [מקור].

במקרה המאוד טוב (עבור רוסיה), הרפובליקות יגרמו מלחמת אזרחים חדשה באוקראינה: אוקראינה מכילה חוץ מדוברי רוסית גם רומנים, מולדבים והונגרים. המעמד החדש של הרפובליקות דוברות הרוסית במזרח המדינה עלול לעודד עוד קבוצות אתניות לדרוש עצמאות גדולה יותר עבור עצמן. בנוסף, באוקראינה מחנה לאומני משמעותי, שמתנגד לכל מעמד אוטונומי לרפובליקות הבדלניות ולכל צמצום בכוחה של קייב במדינה. אם הסכמי מינסק ייושמו באופן מלא, לא רק שהממשלה בקייב שתיישם אותם כנראה תופל, אלא שכוחות לאומנים יקראו למלחמה חדשה בשביל לכבוש את הרפובליקות האוטונומיות [מקור].

מפה אתנית-לשונית של אוקראינה. כחול – אוקראינים, אדום – רוסים, כתום – הונגרים, ירוק – רומנים/מולדבים, סגול – בולגרים.

הסכמי מינסק הם תפוח מורעל עבור אוקראינה – אם היא תיישם אותם, היא במקרה הטוב תחדיר סוכנים רוסים קבועים לתוך מערכת השלטון שלה. במקרה הרע, היא תפסיק לתפקד. זו לכן הסיבה שעל-אף שנחתמו ב-2015, קייב עד היום נמנעת מליישם אותם באופן מלא. שינויים קבועים בחוקה לא נעשו, והחוק המיוחד שמכיר במעמד של שתי הרפובליקות הבדלניות צריך הארכה כל שנה בפרלמנט [מקור]. הוא גם עדיין לא ייושם, משום שלא נערכו ברפובליקות בחירות שקייב מכירה בהן. כשבאוגוסט 2015 נעשה ניסיון לשנות את החוקה באופן קבוע, מהומות פרצו בין מפגינים לאומנים וכוחות משטרה, מהומות בהן נהרג שוטר ונפצעו כ-100 בני אדם [מקור]. סקר מסוף 2019 הראה שכ-60% מהציבור באוקראינה מתנגד לכל מתן אוטונומיה לרפובליקות בדונבאס [מקור].

התוצאה הסופית של הסכמי מינסק היא שכבר 6 שנים רוסיה תומכת בפתרון דיפלומטי להחזיר את השטחים לידי קייב, וקייב מסרבת, מודעת להשלכות הפוליטיות שיהיו אם תחזיר את השטחים האלו כרפובליקות אוטונומיות. כבר 6 שנים שממשלות בקייב קמות ונופלות על השאלה כיצד להיחלץ מהסכמי מינסק, מחפשות דרכים שונות ליישם את ההסכמים כך שהשטח יחזור לידי אוקראינה מבלי שזו תעניק מעמד מיוחד לרפובליקות הבדלניות. הרוסים כאן הם הצד שרוצה את הפתרון הדיפלומטי שסוכם עליו. ונראה שאחרי 6 שנים של המתנה לפתרון, הם מתכוננים ליצור את התנאים בשביל סוף סוף ליישם אותו.

עריכה מחדש של השולחן

בשלושת החודשים הראשונים של 2021 קרו שלוש התרחשויות מרכזיות שכנראה דוחפות את מוסקבה לנסות ולהכריח את קייב ליישם את הסכם מינסק, אם תרצה ואם לא: ראשית, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, החל לפעול נגד גורמים פרו-רוסים בתוך אוקראינה. כשרק נבחר ב-2019, נראה שזלנסקי מתכוון לקדם קו פרו-רוסי במטרה להביא לסיום הסכסוך בדונבאס [מקור]. זלנסקי נבחר על ההבטחה לסיים את המלחמה במזרח, והוא ניסה ע״י דיפלומטיה אישית ו-וויתורים למוסקבה להביא לסיום הסכסוך.

עכשיו אבל נראה שזלנסקי, מסיבות לא ברורות לחלוטין, החליט לשנות גישה: בפברואר 2021 מועצת הביטחון הלאומי של אוקראינה הטילה סנקציות נגד אחד מבעלי הברית החשובים והקרובים ביותר של פוטין במדינה – ויקטור מדודשוק (Medvedchuk) [מקור]. כדי שתבינו עד כמה זה משמעותי, ויקטור היה השליח ההומניטרי של זלנסקי לחילופי שבויים בדונבאס, והוא חבר הפרלמנט האוקראיני. הוא גם ביחסים אישיים כל-כך טובים עם פוטין שנשיא רוסיה הוא הסנדק של בתו [מקור].

נוסף על הטלת הסנקציות נגד מדודשוק, זלנסקי הטיל סנקציות על שורה של גופים בתוך אוקראינה המואשמים בתעמולה לטובת הרוסים, כולל שלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים במדינה [מקור]. ביחד הצעדים האלו משקפים תפנית לרעה ביחסים של זלנסקי עם מוסקבה, משום שהוא לוקח ממנה את ערוצי ההשפעה האזרחיים שלה במדינה. אולם אם הקרמלין לא יכול להשפיע על אוקראינה דרך ערוצים אזרחיים, הוא עדיין יכול להשפיע עליה דרך ערוצים צבאיים.

ההתפתחות השנייה השלילית לרוסיה היא ההידרדרות ביחסים עם גרמניה וצרפת בעקבות מאסר נבלני. גרמניה וצרפת הן המתווכות המרכזיות בין רוסיה ואוקראינה, והן מהוות את הגב הבינלאומי המרכזי של זלנסקי מול מוסקבה. הידרדרות היחסים בין שתי המעצמות האירופיות לרוסיה משמעותה שהן לא ילחצו את קייב לקדם את היישום של הסכמי מינסק, ואולי אף יהיו פתוחות להצעות מצד אוקראינה לניסוח מחדש של החלקים הפוליטים בהסכמים כך שהרפובליקות הבדלניות יקבלו פחות אוטונומיה וקייב לא תבצע התאבדות פוליטית אם תיישם אותם.

לבסוף, הכניסה של ממשל ביידן מבשרת מתיחות חדשה בין רוסיה וארה״ב, עם וושינגטון מחפשת לבלום את מוסקבה במזרח אירופה. עוד לפני שביידן בכלל נבחר הוא סימן את רוסיה כ״איום הגדולה ביותר על ארה״ב״ [מקור]. רוסיה הפכה בחוגים דמוקרטים למעין ״שד״, אם תרצו ״השטן הגדול״ – רוסיה נתפסת כמי שמפיצה אוטוקרטיה בעולם, פוגעת בדמוקרטיה ע״י קמפיינים של דיסאינפורמציה וכמובן אחראית לבחירתו של דונאלד טראמפ.

מאז שביידן נכנס לבית הלבן הרטוריקה והפעולות של הממשל לא התמתנו: ביידן האשים את פוטין שהוא רוצח, והממשל מסמן שהוא פתוח לאפשרות שגיאורגיה ואוקראינה יצטרפו לנאט״ו, שני קווים אדומים עבור מוסקבה. עם בית לבן אגרסיבי יותר מול מוסקבה, לקייב לא תהיה סיבה לקדם את הסכמי מינסק. להפך – היא תעדיף לנצל את שעת הרצון מוושינגטון בשביל לבנות את כוחה הצבאי ולנסות ולהקטין את הסיכון לחיי הכוחות שלה במזרח המדינה.

שלוש ההתפתחויות האלו – שינוי היחס מצד זלנסקי, ההידרדרות ביחסים עם ברלין ופריז, כניסת ממשל ביידן – מבשרות שהסכמי מינסק כנראה לא ייושמו בשנים הקרובות, והסכסוך הקפוא במזרח המדינה לא יגיע לפתרון נוח למוסקבה. במקום, קייב עלולה לנצל את היחסים המתוחים בין רוסיה והמערב בשביל לחזק את עצמה, מושכת סיוע כלכלי, צבאי ודיפלומטי. במקום לערער את אוקראינה, הסכסוך במזרח המדינה עוד עלול לחזק אותה, אם קייב תשתמש בו כהוכחה מדוע המערב צריך לתמוך בה.

מה שרוסיה צריכה הוא להתניע מחדש את התהליך הפוליטי של הסכמי מינסק. אם היא לא יכולה לעשות זאת דיפלומטית, דרך ערוצי התקשורת הקיימים עם המערב, היא תעשה זאת צבאית: עימות צבאי במזרח המדינה יכריח את גרמניה וצרפת להתניע מחדש את התהליך הפוליטי כדרך למנוע עימותים נוספים. מוסקבה תטען שיש פתרון דיפלומטי בנמצא – הסכמי מינסק – וכל שנדרש הוא לכפות על קייב ליישם אותם. אחרי תבוסה צבאית, אוקראינה תתקשה לעמוד בלחץ מצרפת וגרמניה ליישם את ההסכמים, עם שתי המדינות מוטרדות מעימותים נוספים. רוסיה גם תוכל להשתמש בעימות צבאי כתירוץ להציב ״משקיפי שלום״ מטעמה במזרח אוקראינה, מה שיהפוך את הנוכחות הצבאית של רוסיה באזור רשמית ויערער עוד את קייב.

בשביל שזה אבל יעבוד רוסיה צריכה שאוקראינה תהיה הראשונה לירות, שאוקראינה תהיה התוקפן. הבנייה הצבאית בגבול כנראה נועדה להלחיץ את אוקראינה ולגרום לה לעשות טעות – אולי להפגיז עמדה של הבדלנים, או לנסות לבצע מתקפת מנע מול מה שנראה כמתקפה רוסית בלתי נמנעת. התמיכה של ארה״ב והאיחוד האירופי באוקראינה רק מעלים את הביטחון של קייב, וזו עלולה להתפתות ולחשוב שאם תפתח ראשונה במתקפה, בעלי הברית המערביים שלה עדיין יתמכו בה.

ברגע שפרובוקציה אוקראינית תקרה, אם תקרה, יש שני תרחישים אפשריים לתגובה רוסית:

התרחיש הראשון והפחות סביר, לפחות כרגע, היא פלישה מוגבלת לדרום-מזרח אוקראינה. פלישה כזו כנראה תבקש ליצור רצף יבשתי מדונבאס לחצי האי קרים, ולהרחיב את השליטה הרוסית בדרום אוקראינה עד שפך נהר הדנייפר, צפונית מערבית לחצי-האי קרים. פלישה כזו גם תביס את האוקראינים וגם תיתן לרוסיה הישגים טריטוריאליים.

יש אבל שתי בעיות מרכזיות עם התרחיש הזה: ראשית, השלג של חודשי החורף הפשיר וכעת התחילה ״עונת הבוץ״ במזרח אוקראינה. כפי שהגרמנים למדו במלחמת העולם השנייה וכפי שהרוסים לבטח יודעים, עונת הבוץ מקשה על כל תנועה מאסיבית של שריון. ללא תנועה כזו, רוסיה לא תצליח בפלישה מהירה לאוקראינה. עונת הבוץ אמורה להסתיים רק במאי-יוני.

שנית, הצבא האוקראיני עבר בשנים האחרונות מספר שדרוגים משמעותיים, אם בדוקטרינה, אימון כוחות, שדרוג של ציוד צבאי או פשוט הוספה של עוד חיילים [מקור]. צבא אוקראינה של היום הוא לא הצבא של 2015. במקום מערכה צבאית מהירה רוסיה עלולה למצוא את עצמה במלחמת התשה ממושכת עם הכוחות האוקראינים, שיבקשו להסב כמה שיותר אבדות לרוסים.

התרחיש השני והסביר יותר הוא שרוסיה מתכוננת למבצע צבאי מוגבל אך אינטנסיבי באזור דונבאס, מבצע שיבקש לכתוש במהירות את הכוחות האוקראינים ולגרום תבוסה צורבת לקייב. רוסיה תציג את עצמה כמגינה של הרוסים באוקראינה וכמי שעדיין תומכת בפתרון בדרכי שלום של הסכסוך ע״י הסכמי מינסק. אוקראינה תתפס כתוקפן, רוסיה כמדינה שומרת החוק, והתהליך הפוליטי של הסכמי מינסק יותנע מחדש, כעת עם תבוסה צבאית מוחצת של אוקראינה בידי הרוסים.

בשני התרחישים המטרה היא לא הניצחון הצבאי עצמו. הניצחון הצבאי משמש רק כמנוף בשביל להביא לפתרונות פוליטים: הצבה של משקיפי שלום, יישום של הסכמי מינסק, אולי אף הפלה של זלנסקי מכס השלטון. המשחק הגיאופוליטי של רוסיה לא מחפש ליצור מחדש את בריה״מ בכל מזרח אירופה ע״י כיבוש צבאי – לרוסיה אין את המשאבים לזה ונאט״ו עומדת בדרכה. במקום המשחק הגיאופוליטי של רוסיה נועד ליצור מדינות חסות או מדינות בלתי-מתפקדות שלא יכולות לאיים עליה. ב-2020 היא הכניסה את בלארוס תחת כנפיה, והציבה את כוחותיה בקווקז בין אזרבייג׳ן וארמניה. כעת ב-2021 נראה שמוסקבה מתכוננת להשתמש בעימות צבאי מוגבל בשביל להכריח את הפתרון הפוליטי שבו היא מעוניינת.

מה המערב יעשה בתגובה? הסכמי מינסק עדיין נתפסים כפתרון הדיפלומטי המוסכם היחיד לסכסוך במזרח אוקראינה. בזמן שגרמניה וצרפת דנות באפשרויות שונות כיצד ליישם את ההסכמים, אין מי שמתנגד לעצם קיומם. המשמעות היא שגם אחרי פעולה צבאית רוסית במזרח אוקראינה, המערב יהיה מוגבל בתגובה שלו: נאט״ו לא תפלוש לרוסיה. ארה״ב אולי תספק סיוע צבאי לאוקראינה, אך לא מעבר. גינויים בינלאומיים ישמעו, סנקציות נוספות אולי יוטלו על מוסקבה, אך בסופו של יום הפתרון הפוליטי היחיד שקיים לסכסוך הוא הפתרון שמאיים לערער את אוקראינה. בסופו של יום, מוסקבה כנראה תמשיך להיות בעלת היוזמה מול המערב באוקראינה.




פלג 60: מי צריך את ירדן?

תקציר

  1. קיים דיון ער בישראל האם מדינת ישראל צריכה לספוג כל פעולה של ירדן, בשם שמירת היציבות שלה.
  2. בזמן שכל צדדי הדיון מסכימים שירדן מהווה מדינה חשובה אסטטרגית לביטחון ישראל, התפיסה שלה כמדינה שבירה היא שגויה.
  3. ירדן מבססת את היציבות שלה על מערך ביטחון פנים משוכלל ומיומן ויחסי ספק-לקוח בין בית המלוכה והשבטים. הבסיס הזה מושפע מעט מאוד מפעולותיה של ישראל.
  4. בסופו של יום עתידה וגורלה של הממלכה ההאשמית נמצא בידיה שלה.

להורדת הפרק – קישור.

היי ניצן כאן. לפני שנתחיל, הערה מנהלתית קצרה – תכננתי שהחודש נתחיל את ההרצאות הקצרות של פל״ג. לשמחתי, בתי הבכורה נולדה לפני כמה ימים ואנחנו עדיין מתאקלמים להרחבה החדשה למשפחה. זו גם הסיבה שהפרק הזה יוצא בחמישי. אני מכוון שההרצאה החודשית הראשונה תהיה כבר בתחילת מאי, אם יאפשרו הנסיבות. כמובן, אעדכן ברגע שיהיו את פרטי ההרצאה. וכעת לניתוח.

ביום שבת האחרון, ה-3.4, עצרו השלטונות בירדן 20 בני-אדם בחשד לניסיון הפיכה נגד השלטון [מקור]. נסיך הכתר לשעבר, חמזה בן חוסיין, הושם תחת מעצר בית באשמת ניסיון לפגוע בשלטון ומתיחת ביקורת נגד בית המלוכה. הנסיך צילם סרטון במעצר הבית והכחיש שהוא ביקר את השלטון, ואז המשיך ותקף את השלטון: בסרטון הוא טוען שלא הוא אחראי לכך שמפחדים בירדן לבקר את בית המלוכה, ולא הוא אחראי לשחיתות הממשלה ולעוני של העם [מקור].

הידיעה על ניסיון הפיכה לכאורה בירדן מגיעה כשלושה שבועות אחרי תקרית דיפלומטית בינינו ובין הירדנים: תחילת התקרית ביום רביעי, ה-10.3. באותו יום היה אמור לעלות להר הבית יורש העצר, חוסיין בן עבדאללה. הביקור בוטל, מסיבות לא ברורות לחלוטין: לטענת הירדנים ישראל דרשה להצמיד לנסיך מאבטחים של השב״כ בהר הבית, מה שיפגע בריבונות הירדנית במקום [מקור]. לטענת ישראל, הירדנים הפרו את ההסכמות עמם והנסיך הגיע עם יותר מאבטחים משסוכם [מקור]. טענה אחרת היא שישראל סירבה שהנסיך בכלל יעלה להר הבית עם מאבטחים חמושים, משום שזו תהיה הפגנת ריבונות ירדנית ופגיעה בריבונות הישראלית [מקור]. בכל מקרה, יורש העצר ביטל את הביקור ולא עלה להר הבית.

יום לאחר מכן, בחמישי, נתניהו היה אמור לבקר באמירויות. מטוס נשלח מהאמירויות להביא אותו, אך עוכב בירדן. אחרי כשעתיים נתניהו כנראה הבין שירדן מנסה לעשות לו תרגיל והורה לסגור את המרחב האווירי של ישראל לטיסות מירדן, ללא התייעצות מוקדמת עם הקבינט או משרד החוץ והביטחון [מקור]. כשרשות התעופה קיבלה את ההוראה מנתניהו, היא התחילה לגרור רגליים בניסיון לעכב את ביצוע ההחלטה, חוששת לפגיעה הבינלאומית שתתרחש. לבסוף, אחרי יותר משעתיים, הירדנים אישרו למטוס נתניהו להמריא, ונתניהו ביטל את ההוראה לסגור את השמיים. גורם מדיני ישראלי טען לאחר התקרית שההחלטה רק נועדה ללחוץ את הירדנים שיאשרו את המראת המטוס [מקור]. הירדנים לבסוף אישרו, אך זה כבר היה מאוחר מדי ונתניהו לא המריא לאמירויות.

הרבה דיונים התחילו אחרי התקרית הדיפלומטית הזו, בין אם בקשר לביטול ביקור יורש העצר, ההחלטה לסגור את השמיים או איך שההחלטה הזו בוצעה. אני לא מתכוון להיכנס לכל הדיונים האלו מפני שאני לא חושב שיש לי ממש ערך מוסף לתת בהם: אני לא יודע מה בדיוק קרה בנוגע ליורש העצר הירדני, אני לא יודע מה נתניהו חשב להשיג עם ההחלטה על סגירת השמיים, אם הוא בכלל רצה לסגור את השמיים או רק להפעיל לחץ על הירדנים.

יש אבל דיון אחד שהוא מעניין, והוא קשור גם לתקרית הדיפלומטית בתחילת מרץ וגם לאירועי השבת האחרונה: אחרי התקרית הדיפלומטית רבים בממסד הביטחוני והאקדמי בארץ יצאו בגנות הפעולה של נתניהו, מאשימים אותו בהחלטה פזיזה שעלולה לערער את ירדן. היחסים בינינו לירדנים מתוחים כבר כמה זמן, במיוחד אחרי תוכנית השלום של טראמפ והסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ. ירדן חשה שהיא נדחקת הצידה בזירה האזורית והופכת למדינה שולית בסדר אזורי חדש, בו דומיננטי ציר ישראל-המפרץ מול הציר של איראן-טורקיה. ישראל, כך לפי אותם מבקרים, דוחקת את ירדן הצידה ומערערת את יציבותה.

נגענו בסוגיה של ירידת מעמדה האסטרטגי של ירדן בניתוח מס׳ 45, ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. מעמדה של ירדן באזור במשך שנים נסמך על שני עמודים מרכזיים: עמוד אחד הוא של ספקית ביטחון למונרכיות של המפרץ ושותף ביטחון לארה״ב. לירדן כוח צבאי מיומן ששימש במקומות כמו בחריין בשביל להגן על בית המלוכה, והיא שותף צבאי חשוב של ארה״ב באזור. העמוד השני היה שירדן שימשה כמתווכת בין מדינות המפרץ וישראל, מהווה את הערוץ הלא רשמי ביניהן.

הסכמי הנורמליזציה פגעו בשני העמודים: אם בין ישראל והמפרציות יש יחסים דיפלוטיים רשמיים, לא צריך יותר את ירדן. ובזמן שירדן היא כוח צבאי מיומן, היא לא מגיעה לתחכום הטכנולוגי של ישראל, מה שאומר שישראל תוכל להיות ספקית הביטחון החדשה של המפרץ. גם לא עוזר לירדן שחלק ממדינות המפרץ, כמו האמירויות וערב הסעודית, מחפשות לבנות כוח צבאי עצמאי משלהן, מה שעדיין נותן מקום לטכנולוגיה כחול לבן אך לא לחיילים ירדנים.

הירדנים מרגישים שכוחם נחלש. תוכנית השלום של טראמפ, והאיום בסיפוח הבקעה, נתפסו כאיום על ירדן: אם החלום של מדינה פלשתינית במערב הירדן יקבר, הפלשתינים עלולים לנסות ולהקים אותה בירדן. יש טוענים שעבדאללה חשד שנתניהו וטראמפ רוצים לעשות מהלך בו ירדן תוכרז כפלסטין [מקור], או שעוד פלשתינים יגורשו מהגדה לירדן.

בכל מקרה, היחסים בינינו לירדנים מתוחים. ובכל פעם שמתרחשת תקרית כלשהי בינינו לעמאן עולים הקולות שאנחנו – בדרך כלל זה אנחנו – צריכים להבליג לפעולה ירדנית כזו אחרת, משום שאם נגיב – זה יערער את הממלכה. לעומתם, קולות אחרים עולים ודורשים להגן על הכבוד הלאומי, וגם אינם מבינים מדוע ישראל אמורה לספוג את התנהגותה של מדינה שבבירור חלשה יותר ממנה. הקולות האלה רואים בירדן ובבית המלוכה מי שחיים על כידוני צה״ל וצבא ארה״ב. מילא שאנחנו צריכים להגן עליהם – למה אנחנו גם צריכים לספוג את כל מה שעושה בית המלוכה הירדני על חשבוננו?

לכאורה יש כאן דיון שטחי – צד אחד קורא לנו ״להיות מחושבים״, צד אחר קורא ״להגן על כבודנו״, שני הצדדים מזלזלים זה בזה ונראה ששני הצדדים אפילו לא מדברים באותה שפה: האחד בשפה של אינטרסים ואסטרטגיה, השני בשפה של עקרונות וכבוד. אני חושב אבל שהדיון הזה הוא הרבה יותר עמוק ממה שהוא נראה בהתחלה, אם מנסים רגע לבחון מה באמת טוענים הצדדים ומה הן בדיוק נקודות המחלוקת ביניהם.

מה בעצם טוען כל אחד מהצדדים? צד אחד טוען שהדבר הכי חשוב הוא לשמור על יציבות ירדן, ואם לשם כך ישראל צריכה לנשוך את הלשון מפעם לפעם זה מחיר שכדאי לשלם. הצד השני טוען שישראל לא צריכה לספוג כל מה שהירדנים עושים, ומטיל ספק אם על החשיבות האסטרטגית של ירדן ואם על כך שבאמת כל תגובה ישראלית יכולה להבעיר את הממלכה.

בעצם הצדדים נבדלים בתשובה לשתי שאלות יסודיות: א׳ מה החשיבות של לירדן לביטחון ישראל ו-ב׳ איך ירדן מושפעת או עלולה להיות מושפעת מהפעילות של ישראל. בשביל לענות על השאלה השנייה כמובן גם צריכים לשאול מהו המבנה הפוליטי של ירדן ומהי הדינמיקה בתוכה, בשביל להבין איך ישראל משפיעה עליה.

הניתוח היום מבקש לבחון את השאלות האלו ולעזור לנו להבין טוב יותר על מה בעצם אנחנו מתווכחים – מה החשיבות של ירדן, איך אנחנו משפיעים עליה ואיך עלינו להתנהל מולה. אני חושב שהגישה שרואה חשיבות עליונה לייצוב ירדן מתעלמת מהעובדה שירדן יציבה יותר ממה שאנו חושבים, ומה שעלול להפיל אותה נמצא במערכת שלה עצמה, לא בנו. ירושלים כנראה לא תהיה מה שיבעיר את עמאן.

מי צריך את ירדן בכלל?

מדינת ישראל ״פרוצה״ מ-4 כיוונים: ממערב יש את הים התיכון, חזית ימית נוחה. מדרום שפלת החוף והנגב מהווים המשך של חצי האי סיני. בצפון הגליל מתחבר ללבנון, כשהגבול הגיאוגרפי של ארץ ישראל הוא נהר הליטני. במזרח, ישראל מחוברת לעבר הירדן המזרחי דרך בקעת הירדן, הערבה וים המלח. הגבול שלנו עם עבר הירדן המזרחי הוא גם הגבול היבשתי הארוך ביותר שלנו.

מפה טופוגרפית של ישראל. ירוק – מישור או מתחת לפני הים, חום – הרים או רמות.

נוסף למאפיינים הגיאוגרפים, יש לנו גם מאפיינים אתנים-דמוגרפים שהופכים את הגבול המזרחי שלנו לחשוב אסטרטגית: רובו של עבר הירדן המערבי, אזור יהודה ושומרון, מאוכלס פלשתינים, חלקם עוינים את ישראל. הם מהווים חלק מרצף ערבי סוני לאורך הסהר הפורה, שמתחיל במרכז עיראק, עובר, או עבר, בסוריה, ומסתיים בירדן וצפון ערב הסעודית. אם יתחברו לעבר הירדן המזרחי, ישראל תתמודד בטול-כרם ושכם לא רק עם הפלשתינים, אלא אם רצף ערבי הנמתח עד בגדאד.

ירדן מהווה לכן איום אסטרטגי פוטנציאלי משמעותי לא משום המשאבים שלה – אין לה כמעט, לא נפט ולא גז, בקושי מים – אלא משום מיקומה. מדינה ירדנית עוינת תיצור איום קרקעי על ישראל שיכריח את צה״ל להפנות כוחות לאזור הבקעה והערבה, במטרה להרתיע כל מחטף קרקעי. מדינה כזו גם עלולה להתחבר עם גורמי טרור ברשות הפלשתינית ולהפוך לעומק האסטרטגי של ארגוני ג׳יהאד נגד ישראל – בירדן יהיו בסיסי האימונים והציוד שלהם, והגדה וירושלים יהיו אזור הקרב שלהם.

גם לא חייבים מדינה ירדנית עוינת. מדינה נכשלת בעבר הירדן המזרחי, בה השלטון המרכזי אינו יכול עוד לתפקד ולהגן מפני גורמים זרים, תהפוך לחממת טרור דומה ללבנון בשנות ה-80׳, אולי אפילו גרועה יותר: ירדן גובלת בעיראק וסוריה, שם יש נוכחות גם של דאע״ש וגם של איראן. התמוטטות של ירדן תביא את שני הגורמים האלה פנימה, ואלה יחפשו כיצד ליצור חזית טרור חדשה נגד ישראל – אם ע״י ירי בגבול, חדירות מחבלים, או בסיסי טילים חדשים.

כמובן, איומים כאלה כבר קיימים בסוריה ולבנון, וצה״ל הוכיח שהוא יכול להכיל אותם, גם אם לא לחסל אותם. אולם זה שאנחנו יכולים להתמודד עם איום לא אומר שאנחנו צריכים להתמודד עם איום. אחד העקרונות של מדיניות אסטרטגית שקולה הוא לנסות ולצמצם עד כמה שאפשר את האיומים על מדינה ומספר הסכסוכים בהם היא משתתפת, במטרה לשחרר כמה שיותר משאבים למקרה ויופיע איום משמעותי. מדינה צריכה לחפש לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הסכסוכים בהם היא נמצאת, בשביל להבטיח שאם יתרחש סכסוך גדול, יהיו לה המשאבים להפנות אליו.

עד כאן אינני חושב שיש מחלוקת משמעותית בין שני הצדדים בדיון שלנו על יציבות ירדן ותגובת ישראל: כולנו מכירים בחשיבות האסטרטגית של עבר הירדן המזרחי, רובנו אני מניח שמחים שיש לנו הסכם שלום עם ממלכת ירדן, גם אם מדובר בשלום קר. היציבות והיעדר הסכסוך בינינו לירדנים משרתים אותנו. המחלוקת נעוצה בשאלה איך משמרים את היציבות הזו.

הממסד הביטחוני בארץ מאמין שבשביל לשמור על יציבות ירדן ועל השלום עמה, אנחנו צריכים לשמור על שלטון השושלת ההאשמית במדינה. לשושלת יש יחסי ידידות עם התנועה הציונית הנמתחים על פני עשרות שנים, החל בהסכם ויצמן-פייסל מ-1919. השושלת לאורך השנים הייתה פרו-מערבית, שמרנית ביחסה להרפתקאות צבאיות ומחפשת בעיקר לשמור על שלטונה בממלכת עבר הירדן המזרחי שניתנה לה ע״י הבריטים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

כאן אבל עולה השאלה ממי צריך לשמור את שלטון השושלת. ירדן היא קלחת אתנית ופוליטית: אתנית ישנו מיעוט קטן של שבטים בדואיים שהיו תושביה המקוריים של עבר הירדן, אליהם הצטרפו פליטים פלשתינים לאחר מלחמת העצמאות. ההאשמים הם במידה רבה מיעוט ערבי-בדואי השולט על רוב ערבי פלשתיני. חשוב גם לציין שחוץ מהפלשתינים והשבטים, בירדן חיים עוד כ-1.3 מיליון פליטים סורים, ופליטים מעיראק [מקור], פליטים שאינם מעוניינים לחזור למדינות שלהם ועדיין לא שולבו במדינה הירדנית.

פוליטית, בית המלוכה נלחץ בין לאומנים המעוניינים להתעמת עם ישראל בשם הכבוד הלאומי, רפורמים המחפשים לבצע שינויים מרחיקי לכת בפוליטיקה ובכלכלה הירדנית, ואיסלמיסטים, המעוניינים לראות את ירדן תומכת בפלשתינים ונוקטת עמדה פחות פרו-מערבית בזירה הבינלאומית [מקור]. בזמן שאין איום ישיר על שלטון בית המלוכה, האופוזיציה הפוליטית בירדן מעוניינת לראות צמצום בכוחו של המלך והפיכתה של ירדן לדמוקרטיה אמתית, כזו בה הפרלמנט יכול לפקח על הקבינט, והמלך אינו חופשי לעשות כרצונו [מקור].

נוסף על המתחים האתנים והפוליטים, ירדן נמצאת במשבר כלכלי בן כמעט עשור, מאז סביבות 2010. מלחמת האזרחים בסוריה פגעה בכלכלה הירדנית, שמתקשה להתאושש: התמ״ג צומח בקצב נמוך יותר מקצב הגידול באוכלוסייה, האבטלה עומדת על מעל 15%, והחוב הלאומי זחל בשנים האחרונות לכמעט 90% מהתמ״ג. כשליש מהצעירים בירדן מובטלים, מה שהופך אותה כר פורה לארגוני טרור המחפשים לגייס לוחמים [מקור].

בית המלוכה לכאורה יושב על פתחו של הר געש פעיל, מנסה לתמרן בין כוחות אתנים, פוליטים וכלכלים שמעוניינים לפרק את המדינה הירדנית ולהביא את איום הטרור לגבולנו המזרחי. ירדן היא לכאורה מדינה שבירה ועדינה, שישראל חייבת לנהוג בה בכפפות משי: כאשר יורש העצר מבקש לעלות להר הבית, הוא מעוניין לחזק את בית המלוכה מול הלאומנים והאיסלמיסטים. כאשר המלך רותח על תוכנית השלום של נתניהו וטראמפ, הוא עושה זאת משום שהפלשתינים נושפים בעורפו. ישראל צריכה להבין את המצב העדין של המלך ולהיות מוכנה לנשוך את הלשון בשביל היציבות של ירדן, יציבות שבסוף משרתת אותנו.

אולם נקודת המבט הזו מתעלמת משלוש עובדות חשובות: ירדן היא ממש לא עדינה ושבירה; המלך עבדאללה הוא לא בית המלוכה; וישראל צריכה לתהות עד כמה הממלכה ההאשמית היא ברת קיימא. האם במקום לדאוג ליציבות של ירדן, אנחנו לא פשוט מעכבים את הדעיכה הבלתי נמנעת שלה?

בחינה מחדש

בואו נפתח בתצפית עליה אין חולק: כשהאביב הערבי הסתער על המזרח התיכון, ירדן לא נפגעה ממנו. המלך לא הופל, המדינה לא התמוטטה. סוריה כן. תימן כן. במצרים שלטון מובארק הגיע לקיצו. בבחריין בית המלוכה ניצל רק הודות להתערבות חמושה של ערב הסעודית ואבו-דאבי. ירדן שרדה, עם הפגנות, מהומות, אך שרדה.

זה נכון שירדן היא קלחת של קבוצות אתניות, פוליטיות ומצוקה כלכלית. אולם בו בזמן יש לה שני עמודי יציבות חשובים שעוזרים לה לספוג מהלומות ולשמור על השלטון היציב: העמוד הראשון הוא מערך ביטחון הפנים הגדול שלה, העוסק בלוחמה בטרור, מודיעין מסכל ומעקב אחר גורמי אופוזיציה עוינים למלך. מערך ביטחון הפנים של ירדן פועל ברובו חופשי מפיקוח פרלמנטרי או משפטי [מקור], ומשמש הלכה למעשה כזרוע הביטחון של בית המלוכה בירדן.

העמוד השני הם היחסים בין בית המלוכה לשבטים השונים של ירדן, שמהווים את רוב הפיקוד הבכיר בצבא והפקידות הבכירה במדינה. קיים קשר סימביוטי בין בית המלוכה לשבטים, או אם תרצו יחסי ספק-לקוח: השבטים תומכים בבית המלוכה, נותנים לו גיבוי פוליטי-בטחוני מול רוב האוכלוסייה בירדן. בתמורה בית המלוכה מעניק להם משרות במגזר הציבורי, הזדמנויות עסקיות בכלכלה הירדנית וכוח פוליטי במדינה [מקור]. השבטים מחזיקים את בית המלוכה, מספקים לו בסיס כוח, ובית המלוכה בתמורה מתגמל את השבטים כלקוחות שלו.

המפסידה העיקרית ביחסים האלו היא האוכלוסייה הכללית: הממשלה אוספת מיסים ומענקים זרים, ומפנה אותם לשבטים. היא מעבירה את הכספים אם דרך מערכת הביטחון, אם דרך סבסוד או משרות במגזר הציבורי. האוכלוסייה הכללית היא זו שנושאת בעלות של חוסר היעילות, השחיתות והמגזר הציבורי המנופח. היא יכולה לצאת להפגנות, היא יכולה לחולל מהומות, אך מערך הביטחון ימשיך להיות לצידו של בית המלוכה, שדואג לממן אותו.

המערכת הזו לא תעלם מחר, והיא מושפעת מעט מאוד גם מהפעילות של ישראל וגם מהאישיות הספציפית של המלך – המלך עבדאללה לא המציא את המערכת, והיא כנראה תמשיך עם יורש העצר או אם המלך יוחלף. זו הנקודה השנייה החשובה שיש לשים לב אליה: אישים ישראליים הצביעו על ניסיון ההפיכה לכאורה בירדן כהוכחה לשבירות שלה ולכמה רגישים יחסינו עמה. אבל מה זה משנה לישראל מי המלך?

קשה להאמין שאם תהיה הפיכה בחצר המלוכה ומלך חדש יקום, הוא יהרוס את הקשר עם השבטים או יפנה בקו מתלהם ואנטי מערבי: כחמישית מהוצאות הממשלה בירדן מכוסות ע״י מענקים זרים, בעיקר ממדינות מערביות [מקור]. ללא המענקים האלו, בית המלוכה לא יוכל לשמור על נאמנות השבטים. ללא נאמנות השבטים, בית המלוכה יהיה חסר בסיס כוח במדינה. מכאן שכל מלך, יהיה אשר יהיה, מוגבל ביכולת שלו לצאת נגד המערב. הוא יכול לקוות שאת המענקים המערביים יחליפו הסינים והרוסים, אך זה הימור שלא כדאי לו לעשות: וונצואלה ואיראן זוכות לסיוע ממוסקבה ובייג׳ין, אך להן יש נפט ומיקום אסטרטגי להציע. לירדן יש מעט מאוד להציע בנכסים אסטרטגים לשתי המעצמות.

בו בזמן שיחסי ספק-לקוח בין בית המלוכה לשבטים הופכים את ירדן להרבה יותר יציבה ממה שנראה במבט ראשון, הם גם מהווה עול משמעותי על המדינה: כשהקצאת המשאבים הולכת לפי שיקול פוליטי ולא כלכלי, בהכרח שהיא תהיה בלתי יעילה. ירדן מדורגת במקום ה-75 בקלות עשיית עסקים בה (ישראל במקום ה-35), עם קשיים מיוחדים בהתחלה של עסק, אכיפת חוזים והשגת אישורי בנייה [מקור]. חוסר יעילות גורמת לפרודוקטיביות נמוכה, שמביאה לצמיחה נמוכה בכלכלה ובהכנסת האזרחים. משום שאוכלוסיית ירדן ממשיכה לגדול, לממשלה יהיה עם הזמן פחות ופחות משאבים ביחס לאוכלוסייה, מה שיקשה עליה להשקיע בפיתוח תשתיות, מחקר וחינוך.

ירדן בעצם נתונה במלכודת עוני, משום שהממשל קודם כל מחויב ליציבותו לפני דאגה לרווחת התושבים. האם המצב הזה בר-קיימא? הודות לתמיכה זרה בירדן, בית המלוכה יכול להמשיך ולקיים את המערכת, כשאת הפער בין ההכנסות וההוצאות שלו ממלאים תורמים זרים. אולם זה לא בהכרח ימשיך כך:

תרחיש אפשרי אחד הוא התקוממות עממית נרחבת שתשים את בית המלוכה בין הפטיש לסדן: תורמים מערביים ידרשו ממנו לבצע רפורמות דמוקרטיות אמתיות שיפגעו בכוחו ובמערכת שלו עם השבטים.

תרחיש שני הוא הפיכה של השבטים נגד בית המלוכה, מחליטים להקים דיקטטורה צבאית או אוליגרכיה.

תרחיש שלישי הוא מלחמת יורשים או נסיכים, בו כל נסיך משיג תמיכה של חלק מהשבטים.

שימו לב שכל שלושת התרחישים נובעים מעצם אופיה של המערכת הירדנית, לא מפעולה כזו או אחרת של ישראל. וזו הנקודה החשובה ביותר להבין: בסופו של יום, הפיכה בירדן, התמוטטות של ירדן, היא ברבור שחור. אנחנו לא יודעים מה יגרום לברבור, ולכן סימון כל פעולה ישראלית כ״מערערת״ הוא חסר משמעות: יכול להיות שהסירוב לתת ליורש העצר לעלות להר הבית יוביל לנפילת בית המלוכה. יכול להיות שלא. אנחנו לא נדע מה יגרום לנפילת בית המלוכה עד שזה יקרה, ואין לנו דרך לדעת מראש מה יפיל או יכול להפיל את בית המלוכה הירדני. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהמערכת הירדנית עצמה מכילה את הגורמים שעלולים לערער אותה. אם הם יצליחו לעשות זאת לא תלוי במה ישראל תעשה, אלא במה ירדן תעשה, ומה האתגרים עמה תתמודד.

כמובן, ישראל יכולה לעזור לירדן לנסות ולצאת ממלכודת העוני שלה, ע״י פיתוח ההון האנושי בה, אספקה יציבה וזולה של גז ומים, ייעוץ ותמיכה בתחומים של ממשל דיגיטלי, חממות היי-טק, ומשיכת משקיעים זרים. היא יכולה לעזר לה עם ביורוקרטיה מסורבלת, לאפשר לה תנועה קלה יותר לים התיכון דרך הנמלים כאן בארץ ולנסות ולעודד מחקר אקדמי משותף בינינו ובינם.

אולם ישראל לא חייבת לעשות את כל זה ולספוג כל פעולה ירדנית שבבירור נועדה להיות על חשבוננו בשביל לרצות איזה גורם בזירה הפוליטית הפנימית. העובדה שהמלך עבדאללה מתמרן בין קבוצות שונות בירדן אינה מעניינה של ישראל. אנחנו יכולים להתחשב, אך לא חייבים לספוג כל צעד. הבחירה של עבדאללה לרצות את הלאומנים או האיסלמיסטים היא בחירתו שלו – שלו כמנהיג פרטי של מערכת שכנראה תשרוד גם אחריו. ההתמקדות בו, בגורלו הפרטי, מעוורת אותנו לכך שירדן יציבה יותר ממה שנדמה לנו ושמה שיכריע את גורלה יהיו גורמים מבניים עליהם יש לנו כמעט 0 שליטה או השפעה.

סיכום

ממלכת ירדן חשובה לנו, אך אנחנו מבלבלים לפעמים בין החשיבות של הממלכה למצבו של המלך. עבדאללה השני עומד בראש מערכת שהיא בסופו של יום מעין טפיל על האוכלוסייה הירדנית – לוקחת ממנה משאבים כדי לקיים את עצמה דרך ההסדר בין בית המלוכה לשבטים. ישראל לא צריכה להשלים עם כל פעולה של עבדאללה, ומצבו בזירה הפוליטית הפנימית אינה עניין אסטרטגי לנו.

ישראל גם צריכה לשאול את עצמה עד כמה היא תהיה מוכנה להגן על המערכת שבית המלוכה בנה: האם נתמוך בנשק בבית המלוכה אם יתחיל לירות באזרחים? האם נבחר צד במאבקי ירושה? ישראל צריכה את ירדן יציבה, אך אין היא צריכה לקחת צד בסכסוכים שלה. נשתדל לעזור אם נוכל, ננסה להתחשב במצבו של המלך, אך אין סיבה לדרוש מאיתנו לנשוך את הלשון על כל פעולה ירדנית. ממלכת עבר הירדן המזרחי יציבה יותר ממה שנראה, וגורלה, בסופו של יום, נתון בידיה שלה.




פלג 59: סיכום רבעון 1, 2021

להורדת הפרק – קישור.

בתחילת 2021 פרסמתי את הסקירה העולמית לשנת 2021, עם המגמות הגדולות לשנה והאירועים הצפויים לכל אחד מרבעוני השנה. עם הסיום של הרבעון הראשון של השנה, הגיע הזמן לחזור לסקירה העולמית של 2021 ולראות איפה צדקתי, איפה לא, אילו הפתעות היו לאורך הדרך.

הגדרתי בתחזית ל-2021 שלוש מגמות גדולות: מאמצי החיסון למאבק בקורונה, אי-שקט אזרחי עקב עליית מחירי מזון והמשך סגרים, ומתיחות גיאופוליטית, בעיקר בין ארה״ב, רוסיה וסין. אני לא חושב שזה נכון עדיין לקבוע אם המגמות הללו התממשו משום שהן ברמה השנתית – אי-אפשר להגיד אם אלו באמת המגמות המגדירות של השנה לפני שהשנה הסתיימה. אנחנו כן אבל יכולים להתייחס להתפתחויות בשלוש המגמות, ובמיוחד במגמת החיסונים:

כפי שכתבתי עוד בסוף ינואר 2021, אם ארה״ב תצליח להגיע ל-2 מיליון מנות חיסון ביום, היא תוכל לחזור לכמעט שגרה כבר הקיץ. אני שמח לעדכן שארה״ב הגיע ליעד של 2 מיליון מנות חיסון ביום בממוצע שבועי כבר בתחילת מרץ, ואם היא תשמור על הקצב – מה שצפוי שיקרה הודות לאספקה סדירה של חיסונים – היא תחזור לשגרה כבר ברבעון השלישי של 2021, סביבות אוגוסט [מקור].

המצב באיחוד האירופי הוא פחות אופטימי. מחסור בחיסונים, חלוקה איטית והתחסנות איטית כולם פוגעים בקצב החיסונים של האיחוד. עם כמיליון מנות בממוצע ביום, האיחוד יסיים לחסן את רוב האוכלוסייה שלו רק בסוף הרבעון השלישי או ברבעון הרביעי של 2021. הדבר מכריח את האיחוד להמשיך בסגרים, מה שפוגע בכלכלה שלו ופוגע בצמיחה של הכלכלה העולמית.

אצלנו בישראל הודות לקצב והיקף החיסונים, מספר החולים הקשים ממשיך לרדת ואנחנו כבר חזרנו לכמעט שגרה, מה שתואם להערכה שישראל תשוב לרמת פעילות כלכלית כמעט שגרתית כבר בתחילת הרבעון השני של 2021. אנחנו נהיה המדינה הראשונה במערב לעשות זאת, מה שיכול למשוך משקיעים לשוק הישראלי שמחפשים יעדים נמוכי סיכון בעוד אירופה וארה״ב ממשיכות בקמפיין החיסונים שלהן.

באירופה עיכוב בחיסונים הביא באופן בלתי נמנע להארכת בסגרים: אנחנו מסיימים את הרבעון הראשון של 2021 עם סגר חדש בפריז; סגרים ברוב איטליה למעט עבודה ופעולות חיוניות; ובגרמניה בוחנים את האפשרות לסגר חדש עד ה-18 באפריל [מקור]. הארכת הסגרים הביאה להפגנות ומהומות בגרמניה [מקור], הולנד [מקור] וערים נוספות באירופה [מקור], עם אזרחים זועמים המפגינים נגד הסגרים וההגבלות למאבק בקורונה.

במקביל להפגנות נגד הסגרים, הערכתי שנראה הפגנות עקב התייקרות מחירי המזון בעיקר בעולם המתפתח. ברבעון האחרון ראינו סדרה של הפגנות בלבנון [מקור], עיראק [מקור], דרום איראן [מקור], סנגל [מקור] ומדינות נוספות. בזמן שברוב ההפגנות האלו הטריגר היה אירוע פוליטי או ביטחוני – בסנגל המעצר של איש אופוזיציה, באיראן אלימות בגבול עם פקיסטן – ברור שהדרדרות במצב הכלכלי תורמת לחוסר יציבות במדינות האלו, וחוסר היציבות ממשיכה ומזינה את ההידרדרות הכלכלית.

בזירה הגיאופוליטית ראינו את ממשל ביידן שומר על מתיחות עם סין ומגדיל אותה מול רוסיה. מול סין ממשל ביידן ביצע סדרה של צעדים גם להוכיח את תמיכתו בבעלי ברית וגם לשמור על הלחץ על בייג׳ין: ב-16 במרץ ממשל ביידן אישר העברת מוצרים טכנולוגים לטאיוואן לצורך בניית הצוללות שלה [מקור]. טאיוואן מתכוונת לייצר את הצוללת המקומית הראשונה שלה ב-2025, והאישור של ביידן הוא עזרה חשובה לטאיפיי להשגת היעד של תעשיית צוללות עצמאית. מזכיר ההגנה ומזכיר המדינה גם ביקרו בדרום קוריאה, יפן והודו באמצע מרץ, הצהירו על המחויבות של ארה״ב לביטחון המדינות ולפי דיווחים ארה״ב ויפן אף סיכמו לשתף פעולה במקרה של משבר צבאי במצר טאיוואן [מקור].

בכל הנוגע ללחץ על בייג׳ין, נכון לרבעון הראשון, ממשל ביידן לא ביצע יוזמות משמעותיות מול הסינים, אך גם לא נסוג מקו המדיניות שהתחיל בו ממשל טראמפ: רובם המוחלט של המכסים שטראמפ הטיל עדיין קיימים, עם מזכירת הסחר של ביידן מתחייבת להמשיך ולהשתמש בסנקציות ומכסים נגד הסינים [מקור]. ממשל ביידן הידק את ההגבלות על ייצוא רכיבי 5G לחוואווי [מקור] ובוחן את התלות האמריקנית במדינות זרות, בעיקר סין, לרכיבים קריטים. ב-17 במרץ ממשל ביידן הטיל סנקציות על 24 אישים סינים בעקבות פגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור].

כל הצעדים האלו מחזקים את הטענה שלי עוד מאוקטובר 2020, שהמקור שלה עוד ב-2019 בסדרה קיסר אדום: ״העימות בין ארה״ב לסין הוא אסטרטגי וחוצה מפלגות. נשיא דמוקרטי, עם קונגרס דמוקרטי ועם סנאט דמוקרטי הוא ממשל לא פחות עוין לבייג׳ין מממשל רפובליקני״ [ראו כאן].

כן יש אירוע אחד משמעותי שביידן יזם ומסמן בתקווה את התגבשות הקואליציה האזורית מול סין: המפגש הרשמי הראשון של כל חברי הקוואד – ארה״ב-יפן-הודו-אוסטרליה – ב-12 במרץ [מקור]. דיברנו כבר בעבר על הקוואד, על החשיבות שלו למבנה הביטחוני של מזרח אסיה: מדובר בקואליציה של מדינות דמוקרטיות שהדאגה המרכזית שלהן היא האגרסיביות הסינית באזור. העובדה שארבעת ראשי המדינות הסכימו להיפגש תחת השם ״מפגש קוואד״ היא איתות ברור לבייג׳ין שהקוואד הוא כבר לא רק רעיון או קואליציה זמנית, אלא מבנה שכל ארבעת החברות בו רוצות לראות אותו מתחזק.

מול הרוסים ממשל ביידן מעלה את המתיחות בניגוד חד לקודמו, גם ברטוריקה וגם במעשים. קשה להבין מנקודת מבט אסטרטגית למה ממשל ביידן כל-כך מדגיש את העימות עם רוסיה: משיקול אסטרטגי קר ארה״ב צריכה לחפש כיצד להוציא את רוסיה ממרחב ההשפעה של סין, או לכל הפחות לא ללחוץ אותה עוד לכיוון בייג׳ין [מקור]. במקום ממשל ביידן ממשיך בקו תקיף מאוד נגד מוסקבה: ביידן הסכים בראיון לרשת abc מה-17 במרץ להגדרה של פוטין כ״רוצח״ [מקור]. ארה״ב הודיעה שתשלח סיוע צבאי בהיקף של כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור] ותחת ביידן נאט״ו החל להגביר את התרגילים הצבאיים שלו בים השחור [מקור].

כמובן, הרוסים מגיבים ללחץ הצבאי עליהם בלחץ צבאי משלהם: הם ערכו מספר תרגילים צבאיים משלהם בחצי האי קרים [מקור] ובים השחור [מקור]. הם גם הזהירו בתחילת מרץ את גרמניה וצרפת לרסן את קייב, שמא יפרוץ משבר חדש במזרח אוקראינה [מקור].

במקביל למתיחות הצבאית מול ארה״ב, רוסיה המשיכה להעמיק את אחיזתה בבלארוס, מגדילה את שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות ואת התלות הכלכלית של בלארוס ברוסיה [מקור]. בתחילת ינואר בלארוס חתמה על הסכם חדש לפיו היא תייצא חלק ממוצרי הנפט שלה דרך נמלים רוסים ולא דרך המדינות הבלטיות. ההסכם הזה גם מחזק את רוסיה כלכלית, גם מגדיל את השפעתה על בלארוס וגם פוגע במדינות הבלטיות [מקור]. כפי שהראנו בניתוח מס׳ 28 [ראו כאן], בלארוס מהווה ציר אסטרטגי חשוב במזרח אירופה. העמקת השליטה של רוסיה במדינה מחזקת אותה בטווח הארוך ומגדילה את השפעתה במזרח אירופה. ממשל ביידן עדיין לא הציג אסטרטגיה ברורה כיצד להפוך את המגמה הזו.

אצל סין, הרבעון הראשון ראה המשך מתיחות במיצר טאיוואן ובים סין המזרחי מול יפן: מטוסים סינים חדרו מספר פעמים למרחב האווירי של טאיוואן [מקור]. ספינות משמר החופים היפני נאלצו מספר פעמים לרדוף אחר ספינות משמר החופים הסיניות בים סין המזרחי [מקור]. בים סין הדרומי סין ביצעה מספר תמרונים אווירים שמטרתם לדמות תקיפה נגד נושאת מטוסים אמריקנית ששהתה באזור [מקור].

החזית היחידה שלא ראתה עלייה במתיחות אלא דווקא ירידה בה הייתה הגבול בין הודו לסין, שם הסינים וההודים הסכימו על אזור מפורז ביניהם [מקור]. הצעד הזה אבל, בראייתי, לא מקטין את הסיכוי להתנגשויות עתידיות בין בייג׳ין וניו-דלהי. מזג האוויר ברבעון הראשון של 2021 באזור ההימלאיה הוא חורפי, עם דרכים רבות חסומות בגלל קרח. הסכמה לאזור מפורז אפשרה לסינים להסיג את כוחותיהם בתנאי אקלים קשים, ותיתן להם את החופש לפעול בנקודות אחרות לאורך הגבול עם בוא האביב והקיץ. התחרות האסטרטגית בין הודו וסין למשאבי המים של טיבט לא תסתיים השנה, ותמשיך להיות מאפיין קבוע ביחסים בין שני הענקים גם בשנים הבאות, כפי שראינו בניתוח מס׳ 20 [מקור].

אז זה מבחינת המגמות הגדולות. בוא נצלול להערכות לרבעון הראשון, נראה האם התחזיות התממשו ולמה אנחנו יכולים לצפות ברבעון השני של השנה.

רבעון ראשון – תמונת מצב

אני אתחיל מלמנות את התחזיות לרבעון הראשון של 2021, ואז נעבור עליהן יותר בהרחבה, נראה במה צדקתי, מה לא, ולמה.

אז, אילו היו התחזיות לרבעון הראשון של 2021:

  1. הארכה של הסגרים באירופה, סגרים חדשים בסין, וכנראה סגרים בארה״ב בעידוד ממשל ביידן.
  2. ממשל ביידן יאבק מול הרפובליקנים בסנאט בשביל להעביר תוכנית המרצה חדשה. סביר שהתוכנית שתעבור לבסוף בקונגרס, אם תעבור, תהיה מצומצמת בהרבה.
  3. סוגית החוץ היחידה שכנראה תזכה ליחס מצד הממשל יהיה המשא ומתן עם איראן.
  4. הסבירות שביידן יצליח להביא את איראן להסכם חדש ומשופר, שכולל את סוגיות הטילים והטרור האזורי, היא כמעט אפסית.
  5. לכן התרחיש הסביר הוא הסכם חלקי, בו איראן תעצור את העשרת האורניום בתמורה להקלות מצומצמות, בעיקר בתחום מכירת הנפט.
  6. סביר שנראה מגעים בין ממשל ביידן והאייתוללות כבר ברבעון הראשון, עם אפשרות להסכם חלקי לקראת סוף הרבעון הראשון או תחילת השני (מרץ-אפריל).

אז בואו נתחיל עם הסגרים: כפי שציינתי קודם, אירופה האריכה את הסגרים שלה מספר פעמים הרבעון, ללא סוף באופק. סין וארה״ב לעומת זאת נמנעו מסגרים נוספים: אחרי הסגר הגדול בצפון מזרח המדינה בינואר בסין לא היו סגרים גדולים נוספים. חלק מההצלחה כנראה נובעת מהצמצום במספר הנסיעות במהלך חגיגות השנה החדשה. הממשל פעל לצמצם את החזרה של עובדים מהערים לכפרים לכבוד השנה החדשה, מה שהביא לירידה של כ-74% במספר הנסיעות לעומת שנה שעברה [מקור] וכנראה למניעת התפרצויות חדשות.

בארה״ב, אחרי קפיצה במספר המאובחנים היומי בסוף 2020, תחילת 2021 ראתה ירידה במספר המאובחנים, כמו גם ירידה במספר החולים קשה. הירידה במספר המאובחנים והחולים מגיעה ביחד עם קמפיין החיסונים בארה״ב, בו הדגש ניתן למבוגרים ואנשים בעלי מחלות רקע, בדומה לישראל. נכון ל-22 במרץ בזמן שבארה״ב רק 13.5% מהאוכלוסייה חוסנה בשתי מנות, כמעט מחצית מהאוכלוסייה מעל גיל 65 חוסנה. עם המשך התקדמות קמפיין החיסונים, ארה״ב נמצאת בהחלט בדרכה לחזרה לכמעט שגרה ברבעון השלישי של 2021, אם לא מוקדם יותר.

נוסף על ירידה בתחלואה והימנעות מסגרים נוספים, ארה״ב הצליחה להעביר תוכנית המרצה חדשה בסך 1.9 טריליון דולר, בניגוד למה שהערכתי. מה קרה? מדוע ממשל ביידן לא היה צריך להיאבק עם הרפובליקנים ולצמצם את התוכנית? טוב, הדמוקרטים בסנאט השתמשו בפרוצדורה פרלמנטרית שנקראת “Budget Reconciliation”. הפרוצדורה נועדה להאיץ תהליכי אישור תקציב והיא מאפשרת להעביר תקציבים בסנאט ללא צורך ברוב של 60 חברים, אלא ברוב רגיל. תוכנית ההמרצה עברה על חודו של קול, עם כל 50 חברי הסנאט הדמוקרטים מצביעים בעד ו-49 חברי הסנאט הרפובליקנים מצביעים נגד. לרפובליקנים יש גם 50 מושבים בסנאט, אך חבר הסנאט מאלסקה נאלץ לחזור לביתו בשביל להשתתף בלוויה של חמו ולכן לא נכח כדי להצביע [מקור]. הדמוקרטים העבירו את התוכנית בסנאט והיא אושרה סופית בבית הנבחרים, שם הם מחזיקים ברוב.

חשוב לציין שדפוס ההצבעה על תוכנית ההמרצה מתאים לתחזית שלנו בניתוח מס׳ 39, ״אחרי הבחירות״, מנובמבר 2020 [מקור]. הערכתי שם שהרפובליקנים, מול נשיא דמוקרטי ורוב דמוקרטי בבית הנבחרים, יחזרו לאסטרטגיה שלהם מימי אובמה של החרמת כל יוזמה מצד הבית הלבן או הדמוקרטים. אם הם יצליחו ב-2022 להשיג רוב בבית הנבחרים, וושינגטון תחזור להיות משותקת והבית הלבן לא יוכל לקדם את החקיקה שהוא רוצה. זה האיום הכי גדול שמרחף מעל ראש ממשל ביידן.

בחזית האיראנית, ממשל ביידן התחיל במגעים בלתי רשמיים עם האיראנים, אך האיראנים כרגע משחקים ״קשים להשגה״ ודורשים מארה״ב להסיר את כל הסנקציות כתנאי בכלל להתחיל משא ומתן לחזרה להסכם הגרעין [מקור]. יכול להיות שרוחאני מבקש להסיר את כל הסנקציות לפני הבחירות לנשיאות ביוני באיראן, מה שבתקווה יחזק את המתונים בבחירות הקרובות.

תהיה אשר תהיה המטרה של האיראנים בהתעקשות שלהם להסרה מלאה של הסנקציות, ממשל ביידן מוגבל ביכולת שלו לבצע זאת. בסוף פברואר 40 סנאטורים רפובליקנים הגישו הצעה שתאסור על הנשיא להסיר את הסנקציות על איראן עד שזו תוותר לחלוטין על שאיפותיה הגרעיניות [מקור]. ישנם סנטורים דמוקרטים שכנראה יתנגדו להסרת הסנקציות הקשורות בפעילות הטרור של איראן [מקור], ויחד עם הרפובליקנים הם עלולים לא רק לעצור את מאמצי הממשל אלא גם להביך אותו – זה יראה רע מאוד אם החקיקה הראשונה שתעבור בסנאט בתמיכה דו-מפלגתית תהיה נגד הבית הלבן.

לביידן יש מרחב פעולה מצומצם לפעול מול איראן, וטהרן תצטרך במוקדם או במאוחר להשלים עם זה. המשא ומתן בין הצדדים ימשך, וההסכם המשמעותי ביותר שיצא מהתהליך יהיה הסכם חלקי, על הפסקת חלק מהפעילות הגרעינית בתמורה להסרת חלק מהסנקציות – אלה שלא קשורות לפעילות הטרור של איראן.

נוסף על המתיחות הגיאופוליטית ברבעון ומאמצי החיסון, בתחילת פברואר התחוללה הפיכה במיאנמר שעדיין מטלטלת את המדינה: הצבא ממשיך לפעול באלימות נגד המפגינים, גם באמצעות ירי חי נגדם [מקור], וארה״ב ממשיכה בתגובה להגדיל את לחץ הסנקציות נגד הצבא. בסבב הסנקציות האחרון שהוכרז עליו ב-22 במרץ, ארה״ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות על 11 אישים בצבא, כולל רמטכ״ל מיאנמר [מקור]. לפי מקורות דיפלומטים האיחוד גם שוקל להטיל סנקציות נגד הקונצרנים הגדולים של הצבא, מה שיהיה אפקטיבית בידוד כלכלי של מיאנמר כולה.

בסה״כ התחזית של הרבעון הראשון קלעה: המגמות הגדולות, של מתיחות בין סין-ארה״ב ורוסיה התקיימו, האיחוד האירופי ממשיך להתקשות במאמצי החיסונים שלו בעוד ארה״ב דוהרת קדימה. המגעים בין איראן לארה״ב מתקדמים באיטיות, עם טהרן דורשת הרבה יותר ממה שארה״ב יכולה לספק. הרפובליקנים מתבצרים בעמדתם, דוחים כל יוזמה מהבית הלבן והדמוקרטים.

ההצלחה של הדמוקרטים על-אף ההתבצרות הרפובליקנים להעביר תוכנית המרצה חדשה, וההצלחה של ארה״ב וסין להימנע מסגרים משמעותיים נוספים, היו בניגוד לתחזית והן חדשות מעודדות לכלכלה העולמית. בכל מקרה המגמה הגדולה, של התאוששות כלכלית בארה״ב, ממשיכה לעמוד, ואנחנו יכולים כעת לפנות ולהסתכל מה צפוי לנו ברבעון השני של 2021.

רבעון שני

האופי של הרבעון השני נשלט ע״י פרט טריוואלי אך כל-כך חשוב: מזג האוויר. התחממות בחצי הכדור הצפוני מקלה על תנועה, מה שאומר תנועה של מהגרים לגבול ארה״ב ותנועה של כוחות צבא במוקדי החיכוך השונים.

סין כבר החלה לנצל את מזג האוויר הנוח יותר במרץ עם תרגילים בני חודש בים סין הדרומי [מקור]. עם המתיחות בין ארה״ב וסין ממשיכה, בייג׳ין תחפש עימותים מול טאיוואן, יפן, והודו, כמו גם הגדלת הפעילות הצבאית שלה בים סין הדרומי בשביל לאכוף את ״הריבונות״ שלה בים.

המתיחות שנבנת בין ארה״ב ורוסיה עלולה להתבטא בתקריות גבול באוקראינה וגיאורגיה, שתי מדינות שעדיין מקוות להצטרף לנאט״ו ביום מן הימים. במרץ התחילו דיווחים על כך שהרוסים מזרימים ציוד צבאי למזרח אוקראינה [מקור], והאשמות מצד הממשלה בקייב שמוסקבה מנסה לחמם את הגזרה [מקור]. מוסקבה לא תהסס להגיב ללחץ אמריקני ע״י תקריות עם אוקראינה, והעמדה התקיפה של וושינגטון רק תעודד הסלמה, לא נסיגה, מצד הרוסים.

קרוב יותר לבית, העלייה בטמפרטורה תאפשר למהגרים ממרכז אמריקה להגיע ביתר קלות לגבול עם ארה״ב, ואנו צפויים לראות שיירות מהגרים ועלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ביחס ל-2018 ו-2020, ואולי אפילו 2019 שהייתה שנת שיא. כבר ברבעון הראשון של 2021 התחילו דיווחים על עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול הדרומי של ארה״ב, עם כמעט 100,000 מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו בפברואר 2021 [מקור]. אני מזכיר שאת כל המשבר הזה חזינו כבר באוקטובר 2020, לפני כמעט חצי שנה, בניתוח מס׳ 37 על המשבר במקסיקו ומרכז אמריקה [ראו כאן].

משבר ההגירה לא משאיר לממשל ביידן הרבה ברירות מבחינת התגובה שלו. למרות שהוא התחייב למדיניות אחרת מזו של טראמפ, הממשל הפעיל מחדש מתקנים לכליאת קטינים בגבול הדרומי [מקור] ומתכנן לבנות ״חומה דיגיטלית״ בגבול הדרומי – בדיוק כפי שחזינו בניתוח מס׳ 37. לפי דיווח מרויטרס ממשל ביידן גם מתכוון לחזור למדיניות מימי ממשל אובמה: במהלך משבר ההגירה של 2014, ארה״ב החליטה לתמוך פיננסית במקסיקו בשביל שהיא תאבק במהגרים בגבול הדרומי שלה, במקום שארה״ב תצטרך לעשות זאת [ראו כאן]. לפי הדיווח ברויטרס מה-17 במרץ 2021, מקסיקו מתכוננת שוב לעצור שיירות מהגרים לפני שיגיעו לארה״ב [מקור], קרוב לוודאי בתמיכת ממשל ביידן. לא יפתיע אותי אם בתמורה לפעולה קשה יותר נגד מהגרים, ארה״ב תעביר עודפי חיסונים למקסיקו.

האירוע הכי מעניין ביוני יהיה כנראה הבחירות לנשיאות איראן, וכרגע עדיין צפוי שהמנצח יהיה מקרב המחנה השמרני במדינה. קשה להגיד עד כמה זה יחמיר את חוסר היציבות במזרח התיכון, או את האגרסיביות של איראן – גם ככה הנשיא האיראני משולל כל סמכות בנושאי ביטחון וחוץ שחשובים לרפובליקה האיסלמית. מי שמנהל את האסטרטגיה הלאומית של איראן הוא המנהיג העליון ח׳אמנאי, שלא עושה סימנים שהוא הולך לשום מקום.

הבחירה בשמרן כן יכולה להיות טובה לישראל, אם הנשיא החדש יעדיף רטוריקה מיליטנטית נגד ארה״ב והמערב. ישראל תוכל לנצל את הרטוריקה הזו בשביל לגייס התנגדות בקונגרס לכל הקלה אפשרית בסנקציות ובכך להגביל את ההקלות שממשל ביידן יציע לטהרן.

סיכום

אנחנו מסיימים את הרבעון הראשון של 2021 עם תמונה מעורבת: מצד אחד קמפיין החיסונים בארה״ב, בישראל, מתקדם בצורה נהדרת, מחזק את הציפייה לחזרה לכמעט שגרה בקיץ 2021. מצד שני הקשיים של האיחוד האירופי עם החיסונים משפיעים על הכלכלה הגלובאלית כולה, משום שהאיחוד הוא עדיין אחת הכלכלות הגדולות בעולם.

ארה״ב לא הורידה את הלחץ על סין, והיא מוסיפה לחץ על רוסיה. מצד אחד זה מוכיח את התזה שהעימות בין סין וארה״ב הוא אסטרטגי, ופחות תלוי במי יושב בבית הלבן. מצד שני, עליה במתיחות, במיוחד בין ארה״ב לרוסיה, מעלה את הסיכוי להתנגשות צבאית. אנחנו נכנסים לרבעון השני של 2021 דרוכים ומקווים שהמתיחות לא תהפוך להתנגשות צבאית חדשה. עוד נראה.




פלג 58: שני הכינוסים של סין

להורדת הפרק – קישור.

בסוף השבוע האחרון, בין ה-18 ל-20 במרץ, התכנסו בכירים מסין וארצות הברית באלסקה למפגש טיפה מוזר. ‏בדרך כלל לפני מפגשים דיפלומטים רמי דרג, עם בכירים כמו מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי, יש עבודת הכנה רבה שמטרתה ליצור אג׳נדה מוסכמת ומטרות ברורות למפגש. מפגשים פומביים בין בכירים הם לרוב רק חתימה רשמית על מה שהוסכם הרבה לפני מאחורי הקלעים. הסיבה שעושים את זה היא לא קונספרטיבית ולא מנסים להסתיר משהו מהציבור – פשוט הרבה יותר קל לנהל משא ומתן ולפתור חילוקי דעות הרחק מאור הזרקורים. עבודת ההכנה נועדה למנוע ריבים פומביים ופיצוץ פגישות עקב חילוקי דעות.

לכן המפגש באלסקה היה כל-כך מוזר: ראשית, הצד הסיני והצד האמריקני אפילו לא הסכימו על ההגדרה של מהו בדיוק המפגש שהם מתכוונים לקיים. הסינים קראו לו ״דיאלוג אסטרטגי״, אך מזכיר המדינה בלינקן הכחיש והתעקש שמדובר בסה״כ במפגש שמטרתו להתחיל דיאלוג בין הצדדים [מקור].

שנית, ב-17 במרץ, יום לפני המפגש, וושינגטון הטילה סנקציות על 24 פקידים סינים עקב פגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור]. הסנקציות הן איתות ברור מצד וושינגטון שהיא לא מוותרת על ״התחרות״ מול סין, גם בעודה מחפשת לשתף עמה פעולה.

לבסוף, לא הוגדרו מראש שום יעדים או צעדים קונקרטיים עליהם הצדדים יסכימו. לפי הצהרות של מזכיר המדינה בלינקן המטרה המרכזית של המפגש הייתה ״לדבר״, לפתוח דיאלוג בין הצדדים. הסינים העדיפו לקחת זאת למקום אחר.

כבר בהצהרות הפתיחה ב-18 במרץ הסינים והאמריקנים החליפו מהלומות. אחרי שמזכיר המדינה הביע את החשש האמריקני מהפעילות הסינית בשיג׳יאנג, הונג קונג והתקפות סייבר, הסינים השיבו שזה לא מעניינה של וושינגטון. המשלחת הסינית דחתה את עצם הלגיטימיות של ארה״ב למתוח ביקורת על סין. ראש המשלחת, דיפלומט בכיר בשורות המפלגה הקומוניסטית, הבהיר שלארה״ב אין זכות לדבר בשם העולם, אין לה זכות לדבר על התקפות סייבר כשהיא המובילה בהן ושבמקום לבקר את הדמוקרטיה בסין אולי כדאי שתטפל בדמוקרטיה אצלה, לאור ההסתערות על הקפיטול בינואר השנה והפגיעה באזרחים אפרו-אמריקנים [מקור]. הסינים סיכמו בהבהרה שהם יפעלו נגד כל התערבות אמריקנית ויגנו על הריבונות הלאומית שלהם.

הפגישה הסתיימה עם מעט הסכמות קונקרטיות. שני הצדדים הסכימו להקים קבוצת עבודה בנושא המאבק באקלים, דיברו על אפשרות להקלות בוויזה בין המדינות בשביל לעודד people to people connections ופעולה משותפת נגד מגפת הקורונה [מקור]. הם לא הגיעו להסכמות בנוגע להונג קונג, שינג׳יאנג או הלחץ הצבאי על טאיוואן. בנוסף, היו ציפיות שבסוף הפגישה תהיה הכרזה על מפגש בין ביידן ושי ג׳ינפינג, נשיא סין. הכרזה כזו לא ניתנה

המפגש באלסקה הגיע שבוע אחרי שסין סיימה את שני הכינוסים שלה, שני האירועים הפוליטיים המרכזיים של 2021. מדובר בשבוע בו מתכנסים במקביל הקונגרס הלאומי של סין וועידת הייעוץ הפוליטי של העם הסיני. ועידת הייעוץ כוללת נציגים מהמפלגה הקומוניסטיות ומפלגות אחיות לה, בכירים בממשל, אנשי עסקים ומומחים שונים. מטרת הועידה להעלות הצעות ליוזמות ממשלתיות וחקיקה שהקונגרס הלאומי לאחר מכן מאמץ והופך לחוק.

השנה שני הכינוסים היו במיוחד חשובים משום שבהם הוצגה תוכנית החומש הכלכלית של סין לשנים 2021-2025 ואת החזון ארוך הטווח של סין ל-2035. דיברנו על תוכנית החומש והחזון האסטרטגי עוד בניתוח מס׳ 49, על עתיד פעולותיה של סין [ראו כאן]. אז כתבתי שם כך:

״בייג׳ין תכריז כנראה במרץ השנה על תוכנית החומש הבאה שלה, שתהיה על בסיס המודל של סירקולציה כפולה. כפי שהסברתי בניתוח מס׳ 38 [ראו כאן], סירקולציה כפולה משמעותה שכלכלת סין תמשיך להיות מכוונת ייצוא, אך פחות תלויה בייבוא מהחוץ, בעיקר של רכיבים ושירותים מתקדמים. מכאן סביר שנראה שלושה דברים בתוכנית החומש הבאה, ובהתנהלות הכלכלית של סין ב-2021 וקדימה:

התוכנית תכלול תמיכה משמעותית בתעשיית השבבים של סין, במטרה להקטין את התלות שלה בשבבים זרים. בייג׳ין קרוב לוודאי תלחץ את ממשל ביידן להסיר את הסנקציות על יצרני השבבים שלה, ולפתוח מחדש את הכלכלה האמריקנית להשקעות סיניות. צפוי שנראה הכרזות על שיתופי פועלה חדשים בין חברות סיניות וזרות בתחום השבבים, לדוגמה עם Nvidia, TSMC, ואולי אפילו אינטל.

התוכנית תעודד פיתוח של אפליקציות לתשתית ה-5G המתקדמת במדינה ושדרוג בסיס הייצור שלה, אם אלו רכבים אוטונומיים, האינטרנט של הדברים (IoT), או שדרוג של מפעלים לייצור חכם [דוגמת מפעל אריקסון שהחל לפעול בסוף 2019 בסין]. בייג׳ין גם תפרסם את החזון הכלכלי שלה ל-2035, שקרוב לוודאי יכלול את שדרוג התעשייה בסין ועלייה בשרשרת הערך הגלובאלית עם הכנסה של יותר טכנולוגיה ושירותים לכלכלה.״

הערכתי באותו ניתוח שנראה את בייג׳ין ממשיכה להדק את אחיזתה בזירה הפנימית, במיוחד לוחצת את הונג קונג וממשיכה לפרק את הדמוקרטיה בה.

אנחנו נמצאים עכשיו אחרי שני הכינוסים. אנחנו נמצאים אחרי המפגש הראשון בין בכירים מסין וממשל ביידן החדש. מה אנחנו יכולים ללמוד מתוכנית החומש החדשה של סין? מהחזון האסטרטגי ל-2035? והאם אנחנו יכולים להמשך ולצפות שהמגמה שחזינו בתחילת השנה, של אגרסיביות סינית בזירת החוץ והידוק השליטה הפוליטית פנימה, אכן תמשך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

תוכנית החומש החדשה

עסקתי בעבר, גם במסגרת הסדרה ״קיסר אדום״ במשחק הגדול [ראו כאן] וגם בפל״ג בבעיות הכלכליות של סין ובצורך שלה לשדרג את הבסיס הכלכלי שלה למשהו יותר בר-קיימא מייצור זול. הצמיחה ההיסטורית של סין התבססה על ייצור זול, מנצלת עובדים מהגרים מהכפר בשביל להפוך למפעל הייצור של העולם [מקור]. הפיתוח הכלכלי של סין, וההזדקנות של האוכלוסייה, הביאו להקטנת מספר העובדים הזמינים ולעלייה במשכורות שלהם, כחלק מעלייה ברמת החיים בכלל. סין הפכה עם השנים יותר ויותר יקרה לייצור זול, ומפעלים התחילו לצאת ממנה עוד לפני סכסוך הסחר עם טראמפ [מקור].

כתום – אוכלוסייה בגיל העבודה בסין באלפים (ציר שמאלי), אדום מקווקו – אחוז האוכלוסייה בגיל העבודה מסה״כ האוכלוסייה בסין (ציר ימני), צהוב מקווקו – אחוז האוכלוסייה בגיל העבודה מסה״כ האוכלוסייה ביפן (גם ציר ימני)

אחרי המשבר הכלכלי של 2008 התלות של המשק בייצור זול וייצוא הגבילה את היכולת שלו להגיב לשינויים בביקוש העולמי, והממשל הסיני נאלץ להתערב ע״י הגדלת חוב כדי לשמור על צמיחת המשק. סין הפכה תלויה בהלוואות והזרקת אשראי לשם המשך צמיחה כלכלית. הייצור העודף בה גדל, מספר חברות ה״זומבי״ גם גדלו והמשק הסיני הפך פחות ופחות יעיל [ראו כאן]. כל זה בעוד הייצור הזול בה הופך פחות ופחות כדאי ליצרנים בינלאומיים, שהחלו לחפש מקומות אחרים, כמו בנגלדש, הודו ואתיופיה.

תחת שי ג׳ינפינג המפלגה החלה לפעול בשתי חזיתות בשביל לנסות ולטפל בבעיה הזו בצורה נכונה יותר, בצורה שלא תגדיל את החוב: בחזית אחת היא ניסתה להוציא לאט את האוויר מבועת האשראי הסינית, משהו שטראמפ והקורונה שבשו [ראו כאן]. בחזית השנייה היא מקדמת את המעבר של סין לייצור מתקדם וכלכלת שירותים, כשבתקווה השדרוג הטכנולוגי יביא כלכלה יעילה יותר, עם צריכה פנימית גבוהה יותר ותלות נמוכה יותר באשראי.

הבעיה עם המעבר לכלכלה מתקדמת יותר טכנולוגית היא שהצורך בכוח אדם קטן, בו-בזמן שהדרישות לאיכות כוח האדם גדלות: כוח האדם צריך להיות משכיל ומיומן יותר בשביל לעבוד במפעל חכם. הצמיחה הטכנולוגית גם מתמקדת באזורי החוף של סין, שם נמצא הריכוז הכי גבוה של הון וכוח אדם איכותי במדינה, כמו גם תשתיות מתאימות ושינוע קל לשווקי העולם דרך נמלים.

התזה של ״קיסר אדום״ היא שהמעבר לכלכלה מתקדמת ישאיר רבים בסין ללא עבודה ויגדיל את הפער הכלכלי הגם ככה גדול שיש בין מזרח המדינה ומערבה. הפער הכלכלי הוא שמניע את המפלגה להגדיל את כוחה ולחזק את אחיזתה בחברה, מבקשת לצמצם ואם אפשר למנוע כל אי-שקט אזרחי ומהומות שיגרמו עקב עלייה באבטלה ופערים כלכלים גדלים [ראו כאן].

תוכנית החומש החדשה של סין, כמו גם החזון ל-2035, מראים שהמפלגה ממשיכה להיות מוטרדת מהבעיות המלוות את החלפת המודל הכלכלי בסין. לפי תוכנית החומש היא מתכוונת לנסות ולהשתלט על החוב, היא מתכוונת לשים את התעסוקה כיעד מרכזי חדש והיא מתכוונת לנסות ולמצוא מקורות צמיחה חדשים למשק, בראשם צריכה פרטית מקומית.

במאבק בחוב, בייג׳ין לראשונה לא קבעה יעד צמיחה לכל תקופת 5 השנים, אלא הסתפקה ביעד צמיחה צנוע של מעל 6% ל-2021, וציפייה שהתמ״ג הסיני של 2020 יכפיל את עצמו עד 2035 [מקור]. היעד של 6% צמיחה השנה הוא צנוע ביחס להערכות גופים חיצוניים כמו ה-IMF לדוגמה, שמצפה שכלכלת סין תצמח ב-8% השנה. הציפייה של הכפלת התמ״ג הסיני עד 2035 משמעותה צמיחה של בין 4.5% ל-5% של התמ״ג ב-15 השנים הקרובות.

מצד אחד, יעד צמיחה צנוע יותר מהציפיות הבינלאומיות יכול לתת לבייג׳ין להשתלט על החוב מבלי לפגוע בצורה משמעותית בכלכלה. הכלכלה הסינית במהלך 2020 צמחה ב-2.3% בלבד, וב-2019 ב-6%. סביר שגם אם בייג׳ין תקטין את כמות ההלוואות לעסקים, תיתן לחברות לא יעילות לפשוט את הרגל, ותנסה להשתלט על הקפיצה במחירי הנדל״ן, הכלכלה עדיין תצליח לצמוח ב-6% מול שנה שעברה. בייג׳ין גם הכריזה מפורשות שהיא שמה לעצמה יעד להשתלט על רמות החוב הגבוהות במשק הסיני, שרק גדלו בעקבות משבר הקורונה [מקור].

מצד שני, אם מתעמקים בפרטים הכלכלים רואים שבייג׳ין לא וויתרה לחלוטין על השימוש בחוב ככלי לצמיחה. לדוגמה, בייג׳ין קבעה את הרף לכמות החוב שממשלות מקומיות יוכלו להנפיק ב-2021 ל-3.65 טריליון יואן. לכאורה מדובר בצעד לצמצום החוב הממשלתי: ב-2020 הרף היה 3.7 טריליון. רק שאם מתעמקים במספרים, למרות שממשלות מקומיות יכלו להנפיק אגרות חוב בשווי 3.7 טריליון יואן, הן הנפיקו רק 3.62 טריליון יואן של אגרות חוב [מקור]. כלומר הרף שהממשל המרכזי קבע ל-2021 הוא גבוה מכמות החוב שהונפקה בפועל בשנת 2020, שנת משבר כלכלי, שנה בה הממשל המקומי הנפיק חוב בשביל להמריץ את הכלכלה. עם הרף הזה הממשל המרכזי מבטיח לעצמו שאם יצטרך, הוא יוכל לאפשר לממשלות המקומיות לגייס חוב בשביל להגיע ליעד הצמיחה מבלי שזה ייראה כאילו הוא ״וויתר״ על המאבק לצמצום החוב.

בנוסף, הציפייה לצמיחה בקצב של בין 4.5% ל-5% היא אופטימית מאוד, אולי אופטימית מדי. נכון, סין ידעה בעשור האחרון קצב צמיחה של בין 6% לכמעט 10% בשנה. אולם רבים הכלכלנים שמטילים ספק בנתונים, שאיכשהו תמיד מתאימים בדיוק ליעדי הצמיחה של הממשל המרכזי בבייג׳ין [מקור]. מחקר שהתפרסם ב-2019 בחן את הצמיחה בכלכלה הסינית ע״י מדדים אלטרנטיביים מתמ״ג – כמו תשלומי מס במחוזות, תנועת רכבות וכדומה – ומצא שמאז 2008 התמ״ג בסין צמח בקצב הנמוך ב-1.7% לעומת הנתון הרשמי [מקור]. כלומר בייג׳ין מצפה להינות מצמיחה דומה לזו שהייתה לה בעשור האחרון גם בעשור וחצי הבאים, בעודה מצמצת את כמות החוב המוזרמת למשק, המנוע העיקרי לצמיחה בעשור האחרון. האם היא תצליח? אולי. אך זה בהחלט יהיה מאתגר.

מה שעוד מעניין בתוכנית החומש החדשה הוא הדגש על תעסוקה: היעד לשנת 2021 הוא יצירת 11 מיליון משרות בערים והבאת שיעור האבטלה ל-5.5%, במקום 5.6% שהיה בסוף 2020 [מקור]. ראש ממשלת סין אמר שיש ״לחץ גובר״ לדאוג לתעסוקה של האוכלוסייה [מקור]. מאיפה נובע הלחץ הזה?

טוב, היה לנו את משבר הקורונה שגרם לעלייה מסוימת באבטלה – לפי המספרים הרשמיים עלייה של כמעט אחוז בשיא המשבר, מ-5.3% ל-6.2% [מקור]. אולם לאור הנתונים הרשמיים משבר האבטלה עקב הקורונה כמעט חלף לחלוטין. היחידים שעדיין סובלים מאבטלה גבוהה הם הצעירים בסין, בני 16 עד 24, שהאבטלה אצלם נותרה על 13.1% מאז פברואר 2020 [מקור].

שיעור האבטלה בערים בסין, פברואר 2019-פברואר 2021

הסבר אחר הוא שהממשל הסיני מנסה לבחון יעדים כלכלים אחרים מאשר צמיחת תמ״ג, יעדים שיעזרו להתמקד באיכות הצמיחה ולא בכמות הצמיחה [מקור]. אולם, יעד תעסוקה לא בהכרח מעיד על איכות הצמיחה – אם יש קפיצה באבטלה עקב פשיטת רגל של חברות לא יעילות, האם יש צמיחה איכותית או לא? תעסוקה גם ניתנת למניפולציה ע״י פקידים מקומיים, שיכולים לדרוש מחברות ממשלתיות לקחת עוד עובדים כדי להשיג את יעד התעסוקה הרצוי.

ההסבר שלישי הוא שיכול להיות שהממשל המרכזי בסין מתחיל להתכונן לעלייה באבטלה עקב המעבר לכלכלה מתקדמת. ע״י הדגשת הנושא של תעסוקה, של יצירת משרות, בייג׳ין רומזת שהיא צופה בעיות בשוק העבודה בהמשך הדרך ומוכנה להתמודד עם הבעיה, קרוב לוודאי ע״י הגדלת המשרות אצל החברות הממשלתיות. הבעיה אבל שהגדלת התעסוקה, ללא שיפור באיכות התעסוקה, תשפיע לרעה על היעד השלישי והמרכזי של בייג׳ין: הגדלת הצריכה.

צריכה מקומית הפכה לאחד הנושאים הכי לוהטים בשיח הכלכלי בבייג׳ין מאז משבר הקורונה ומלחמת הסחר של טראמפ. צריכה מקומית נתפסת כדרך לסין להבטיח את העצמאות הכלכלית שלה, עם חברות סיניות נשענות יותר על השוק המקומי משווקים זרים. היא גם נתפסת כדרך להשיג צמיחה בריאה יותר של המשק, צמיחה שאינה מבוססת על השקעות בתשתיות ומפעלים.

תוכנית החומש מציינת שהממשל יעבוד לשפר את הצריכה הפרטית, אך לא מפרטת בדיוק איך [מקור]. יש אזכורים על הקטנת הרגולציה בשוק המקומי, עידוד חברות לייצר עבור השוק המקומי ואפילו הקמת חנויות דיוטי-פרי בערים [מקור]. העניין הוא שהצריכה הסינית נמוכה לא בגלל שאין לצרכנים על מה להוציא, אלא שרבים מהצרכנים נאלצים להוציא את רוב המשכורת שלהם על ביטוח בריאות, מגורים וחינוך, מה שמותיר להם הכנסה פנויה קטנה אם בכלל בשביל צריכה [מקור].

בסה״כ, התמונה העולה מתוכנית החומש היא מעורבת. יעד הצמיחה מתון, ויש התחייבות לטפל בבעית החוב ורצון להשיג צמיחה איכותית יותר. מצד שני, לא ברור מה בדיוק בייג׳ין מתכוונת לעשות בשביל להשיג את הצמיחה האיכותית יותר: ללא רפורמות משמעותיות שיגדילו את ההכנסה הפנויה של הצרכן הסיני, בייג׳ין תמשיך להיות תלויה בהשקעות בתשתית בשביל צמיחה. יעד תמ״ג של 4.5%-5% בשנה לעשור וחצי הקרוב לא מבשר טובות להשתלטות על החוב. יעד תעסוקה רומז שבייג׳ין צופה עלייה באבטלה בהמשך הדרך, מה שיפגע עוד בצריכה.

האם זה הסוף של סין ככוח כלכלי? כמובן שלא. אך חשוב להבין את האתגרים שסין מתמודדת איתם, אתגרים דומים אגב לאלה איתם מתמודדות כלכלות מתקדמות רבות: צמיחה נמוכה, פערים כלכלים מתרחבים ואבטלה. הבעיה הייחודית של סין היא שהבעיות הכלכליות הן גם בעיות פוליטיות – המפלגה הקומוניסטית רואה בעלייה באבטלה או עמידה במקום בצמיחה איומים על שלטונה. בדמוקרטיה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למפלגת השלטון במשבר כלכלי שהיא תפסיד בבחירות. בסין המפלגה הקומוניסטית היא השלטון. לכן במקביל לצעדים שהיא נוקטת לטפל בבעיות הכלכליות, גם ראינו בשני הכינוסים את המפלגה ממשיכה להדק את שליטתה בחברה הסינית ולמעוך את הקולות המתנגדים לה.

המפלגה שולטת

בואו נחזור טיפה אחורה: למה ב-17 במרץ ארה״ב הטילה סנקציות נגד 24 פקידים סינים בקשר לפגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג? מה הייתה העילה של האמריקנים להטיל סנקציות דווקא בתאריך הזה? משום שב-11 במרץ, ביום האחרון לכינוס הקונגרס הלאומי של סין, הקונגרס הצביע בעד חקיקת ״רפורמות במערכת הבחירות בהונג קונג״ [מקור], שמטרתן בעצם לרוקן את הדמוקרטיה בהונג קונג מכל תוכן. איך?

טוב בשביל להבין את זה צריך קודם להכיר את המערכת הדמוקרטית של הונג קונג: בהונג קונג קיים חבר אלקטורים שבוחר את ראש הרשות המבצעת של הונג קונג, ״המנהיג של הונג קונג״ אם תרצו. חבר האלקטורים מונה 1,200 חברים המחולקים לארבע קבוצות: המגזר התעשייתי, המסחרי והפיננסי, המקצועות חופשיים, ארגוני עובדים, ארגונים דתיים וכדומה, ופקידים של מערכת השלטון בהונג קונג. חבר האלקטורים נועד לייצג את קבוצות האינטרס השונות של העיר, במיוחד את קהילת העסקים בה, ולנסות לאזן בין הקבוצות השונות. אחוז קטן מחבר האלקטורים שייך לאנשי מועצות המחוז, מעין ועדים שכונתיים שרובם נבחרים ישירות. פוליטיקאים פרו-דמוקרטיים שלטו באופן גורף בסיבוב האחרון של הבחירות הישירות למועצות המחוז בשנת 2019.

אחרי הרפורמות שאישר הקונגרס בבייג׳ין, 117 המושבים בחבר האלקטורים שהיו שמורים לחברי מועצות המחוז יועברו לחברי הועד המייעץ של העם הסיני, שיבחרו ע״י בייג'ין. חבר האלקטורים גם יורחב ל-1,500 חברים, במטרה שיותר "פטריוטים" – אנשים הנאמנים לשלטון של בייג׳ין – יוכלו להיבחר [מקור].

במסגרת הרפורמות גם מספר החברים במועצה המחוקקת של הונג קונג יורחב מ-70 חברים ל-90. יחד עם זאת, חלקם של המחוקקים שנבחרים ישירות יקטן והמושבים הנוספים יינתנו לחברי הקונגרס הלאומי של סין וחברי הועד המייעץ, וכן לנציגים מקהילת העסקים המועדפים ע״י המפלגה הקומוניסטית. לפחות שליש ממושבי המועצה המחוקקת ישמרו לחברי חבר האלקטורים שיבחרו ע״י מנהיג הונג קונג, שנבחר ע״י חבר האלקטורים [מקור].

לבסוף, במסגרת הרפורמות חבר האלקטורים יהפוך גם לארגון בוחן ומסנן של מועמדים, כדי להבטיח שפוליטיקאים ופעילים שרוצים להתמודד על מושבים במועצה המחוקקת הם אזרחים "פטריוטים", שידרשו להכריז נאמנות לבייג׳ין וממשלת הונג קונג לפני שיוכלו להיבחר.

מה כל זה אומר בת׳כלס? שבייג׳ין תשלוט בכל אחד מהגופים הדמוקרטים של הונג קונג ותוכל להכתיב מי יבחר אליהם ומי לא. היא תשלוט בחבר האלקטורים, שיסנן את המועמדים למועצה המחוקקת ולתפקיד ראש הראשות המבצעת. ע״י שליטה במועצה המחוקקת בייג׳ין תוכל להעביר חקיקה נוחה לה ללא הדרמה של הפעילים הדמוקרטים של הונג קונג. הרפורמות במערכת הבחירות בהונג קונג תסיים את הדמוקרטיה בעיר, הופכת אותה לחלולה כמו הדמוקרטיה ברפובליקה העממית עצמה.

נוסף על הרפורמה במערכת הבחירות בהונג קונג, בייג׳ין גם הכריזה על הכוונה לשדרג את מערכת המשפט שלה לדור הרביעי [מקור]. ״דור רביעי?״ אתם שואלים – כן, דור רביעי, ממש כמו בטלפונים. סין מתקדמת מאוד בשימוש שלה בכלים דיגיטלים בבתי המשפט, משתמשת לדוגמה באינטליגנציה מלאכותית לעזרה בפסיקה, תוכנות לזיהוי דיבור, ואף מערכת מקוונת למעקב בזמן אמת אחר משפטים [מקור].

העניין הוא שבו בזמן שהכלים הדיגיטלים מקלים על עותרים להגיש ראיות ולעקוב אחר המשפט, ואינטליגנציה מלאכותית מאפשרת להגיע לפסקי דין באופן מהיר יותר, הכלים הדיגיטליים גם מקלים על הממשל המרכזי לעקוב אחר שופטים ומשפטים. הוא יכול לעקוב בזמן אמת אחר המשפט, ולהתערב אם הוא רואה לנכון, והאינטליגנציה המלאכותית עלולה להפוך מגורם מייעץ לגורם הקובע את פסק הדין. צמצום הגורם האנושי בתהליך השיפוט יכול אולי לייעל את התהליך, אך גם לחשוף אותו יותר להשפעתה הישירה של המפלגה [מקור].

ביחד, הרפורמה בהונג קונג והמשך המהפכה הדיגיטלית במערכת המשפט משקפים את אותה מגמה שכבר עמדנו עליה בעבר: ריכוז הכוח הפוליטי בסין בידי המפלגה, שמעוניינת להבטיח שאין תחום בחברה הסינית שאינו נתון תחת שליטתה. המפגינים בהונג קונג ניסו ב-2019 לצאת נגד השליטה המתרחבת של בייג׳ין, והתשובה להפגנות והמהומות שלהם הייתה השתלטות מוחלטת של בייג׳ין על העיר. המשך המהפכה הדיגיטלית במערכת המשפט תגדיל את כוחה והשפעתה של המפלגה, שתוכל להתערב בדרכים עקיפות במשפטים שיעניינו אותה ולוודא שאין שופט שיוצא נגד ״קו המפלגה״.

עימות ארוך טווח

אז ראינו את החזון הכלכלי של המפלגה. ראינו את הפעולות לרוקן מתוכן את הדמוקרטיה בהונג קונג ואת החדירה שלה למערכת המשפט הסינית. מה עוד יש בתוכנית החומש? קדמה טכנולוגית ועצמאות מיצרנים זרים.

2019 ו-2020 הוכיחו לבייג׳ין שהיא תלויה מדי בטכנולוגיות זרות, במיוחד בתחום השבבים. התלות הזו עלולה להתגלות כחולשה אסטרטגית.

אנחנו חיים היום בעידן של תמורות טכנולוגיות משמעותיות, תמורות שיקבעו במידה רבה את הכוח הכלכלי והכוח הצבאי של מדינות: אם זה בפיתוח של כלים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית, שדרוג התעשייה לייצור חכם, תרופות מתקדמות, חומרים חדשים וכדומה. אנחנו חיים היום במרוץ טכנולוגי גדול במגוון תחומים, מרוץ שבמידה רבה יכול לקבוע מי יהיו המעצמות החדשות של העולם.

בייג׳ין ראתה ב-2019 וב-2020 כיצד ממשל טראמפ מטיל נגדה סנקציות והגבלות ייצוא ופוגע ביכולת של חברות סיניות להשיג את הטכנולוגיות הנחוצות להן. ממשל טראמפ דחק את חוואווי מתשתית ה-5G של המדינות המתועשות, הגביל את אספקת השבבים לחברה וצמצם משמעותית את ההשקעות הסיניות בסקטור הטכנולוגי בארה״ב. ממשל טראמפ הוכיח לבייג׳ין שהתלות שלה בחברות זרות היא חולשה אסטרטגית.

תוכנית החומש החדשה לכן מדגישה לא רק חדשנות טכנולוגית, אלא גם עצמאות טכנולוגית. במסגרת תוכנית החומש החדשה סין תפתח שבבים מתקדמים בעצמה, תפתח מערכת הפעלה מקומית, ותמשיך להשקיע בפיתוח של אינטליגנציה מלאכותית [מקור]. סין גם תקדם את השדרוג התעשייתי שלה ע״י פיתוח רובוטים מתקדמים, אינטרנט תעשייתי ותמשיך בפיתוח תשתית ה-5G שלה ע״י פיתוח אפליקציות לרשת ופיתוח רכבים אוטונומיים. אחת המטרות המוצהרות של כל הפיתוחים האלה היא להבטיח את היתרון התחרותי של סין מול ארה״ב, ולשמור על סין כמרכז הייצור של העולם [מקור].

יחד עם הפיתוח הטכנולוגי, הדגש הוא על עצמאות באספקה, אם של חומרים, אם של טכנולוגיות, אם של שרשרות אספקה. סין מתכוונת להגדיל את תקציב המחקר והפיתוח שלה ב-7% כל שנה במהלך תוכנית החומש, עם המטרה להגיע לפריצות דרך משל עצמה בטכנולוגיות מתקדמות [מקור]. הפיתוח של תעשיית שבבים ורובוטיקה עצמאית תאפשר לבייג׳ין להתחרות עם ארה״ב ויצרנים תעשייתים אחרים, כמו גרמניה ויפן, מבלי להיות חשופה לסנקציות כלכליות כלשהן.

נוסף לדרישה לעצמאות טכנולוגית, סין גם הגדילה את תקציב הביטחון שלה, בשיעור של 6.8%, לכ-202 מיליארד דולר, או פחות משליש מתקציב הביטחון של ארה״ב [מקור]. בזמן שהגדלת התקציב היא מתונה יחסית – ב-2020 הוא הוגדל ב-6.6% – הדגש בתחום הביטחון הוא על המשך המודרניזציה של כלי הנשק של הצבא ושילוב טכנולוגיות מידע בו. בחמש השנים הקרובות הצבא הסיני מתוכנן להמשיך בבניין הכוח שלו ולהגדיל את המוכנות שלו לניהול מלחמה רב-מימדית – אוויר, ים, יבשה, סייבר – ע״י תיאום הדוק יותר בין הזרועות השונות. המטרה הסופית היא להגיע ב-2035 לכוח צבאי ברמה עולמית, שיוכל להתחרות גם עם ארה״ב [מקור].

סיכום

שני הכינוסים של סין, ביחד עם המפגש באלסקה, מלמדים שבייג׳ין לא מתכוונת לסגת מדרישתה לראות בה כוח עולמי, או להשלים עם ההגמוניה האמריקנית. פנימה, המפלגה הקומוניסטית מגדילה את כוחה ואת אחיזתה בחברה. היא מנסה להתמודד עם בעיית החוב הגבוהה של הכלכלה וחוסר היעילות, בעודה מחפשת מקורות צמיחה אחרים. החוצה, המפלגה מתכוננת לסכסוך ארוך טווח עם ארה״ב בפרט ואולי עם המערב בכלל. הדגש על עצמאות טכנולוגית, על בניין הכוח הצבאי, על צבא חדשני שיכול להתחרות עם ארה״ב, כולם מצביעים על כך שבייג׳ין מעוניינת להפוך לכוח עולמי מתחרה לוושינגטון. חמש השנים הקרובות לפחות יתאפיינו בהמשך התחרות בין שתי המעצמות.




פרק 63 – פוסט אימפריום (11): המלחמה בטרור

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

״לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ״ (משלי, ט״ז י״ח) – סיימנו את הפרק הקודם בנקודת השיא של הרגע החד-קוטבי האמריקני: ארה״ב, בטוחה בעצמה ובערכיה, האמינה שההיסטוריה הגיעה לקיצה. את החישובים הגיאופוליטיים והלוגיקה של מאזני הכוח היא החליפה בתיאוריית הקשתות המוזהבות של תומאס פרידמן: שבין שתי מדינות עם סניפי מקדונלדס לא תהיה מלחמה. תחרות כלכלית תחליף את התחרות הצבאית והעולם ינוהל ע״י דמוקרטיות ליבראליות עם שוק חופשי. שגשוג כלכלי יביא לשלום עולמי.

זה לא קרה. אנחנו יודעים שזה לא קרה משום שאנו חיים בעולם שנשלט עדיין ע״י מלחמה, ע״י תחרות לכוח בין וושינגטון ובייג׳ין. מדוע העולם של קץ ההיסטוריה לא התממש? משום שדווקא כאשר איומים חדשים הופיעו נגד הסדר האמריקני, ארה״ב קיבלה על עצמה אימפריום שני נגד אויב מרושע אך משני בחשיבותו לסדר העולמי: הטרור האיסלאמי. בפרק היום נכיר את האימפריום השני של ארה״ב, ואיך פיגועי ה-11 בספטמבר באמת שינו את מהלך העולם. בואו נתחיל.

גיאופוליטיקה עוסקת בעיקר בכוחות, אינטרסים ומבנים. היא מחפשת את הגורמים הלא אנושיים שמשפיעים על בני-אדם, מחפשת לשרטט את המרחב האובייקטיבי שמעצב את המרחב הסובייקטיבי שלנו. בניתוח הגיאופוליטי מנהיגים וממשלות מתחלקים לשני סוגים: אלו שמבינים את המרחב האובייקטיבי בו הם פועלים, ואלו שלא. אוטו פון ביסמרק, קנצלר האימפריה הגרמנית, הבין שגרמניה נתונה בעמדה בעייתית בלב אירופה: מאיימת על היבשת ומאויימת ממנה. וילהלם השני, הקייזר שפיטר את ביסמרק, לא הבין שמדיניות כוחנית לא תביא את אירופה לכרוע ברך בפני גרמניה אלא תיצור קואליציה נגדה. ביסמרק הבין את המרחב האובייקטיבי והצליח ע״י תמרונים דיפלומטים לעכב את המלחמה שוילהלם ביהירותו הביא על העולם הישן.

אני מציין זאת משום שכאשר אנו באים לעסוק במדיניות החוץ של ארה״ב בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, קיימת עננה כבדה של מה אם – מה אם בוש הבן לא היה מנצח בבחירות לנשיאות אלא סגן הנשיא לשעבר אל גור? האם ארה״ב הייתה מתנהגת אותו דבר? אם אני אתחיל את הניתוח הגיאופוליטי של ארה״ב בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר ללא התייחסות לשאלה הזו, מישהו יפטור את הניתוח ב״בסדר, אבל אם גור היה נבחר הכול היה שונה״.

טוב, לא. לא סביר.

כשבוש ואל-גור התמודדו זה מול זה במירוץ לנשיאות בשנת 2000 הסוגיות הבוערות היו ביטוח לאומי (Social Security), חינוך והמצב המוסרי של החברה האמריקנית[1]. לא בוש ולא גור עסקו באופן נרחב באיום הטרור על ארה״ב, או בשאלת מקומה של ארה״ב בעולם. וושינגטון בסוף שנות ה-90׳ הייתה וושינגטון של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. רובו של הממסד הפוליטי, ודאי המועמדים בשתי המפלגות לנשיאות, היו מחויבים לתזה של מנהיגות אמריקנית והגדלת הגלובליזציה.

קחו לדוגמה את התיאור הזה של גור במאמר של ג׳ייקוב היילברון מקיץ 2000, ״מדיניות החוץ של הנשיא גור״: ״קשר אינטימי קיים בין התמיכה של גור בשימוש בכוח במדינות זרות והדבקות שלו בסוגיות סביבתיות. גור הוא נץ ליבראלי – ווילסוני (Wilsonian) מחויב עמוקות הרוצה לשנות לא רק אומות, אלא את האנושות עצמה״[2]. ״נץ ליבראלי״ – מה נץ ליבראלי היה עושה מול איום פונדמנטלי כמו אל-קאעידה?

או קחו דוגמה אחרת: לאחר נאום ״ציר הרשע״ של בוש, גור תמך בחלוקה הקטגורית שהציע בוש של אנחנו והם וסימון של עיראק כחלק מציר הרשע: ״יש משהו טוב בלהניח מדי פעם את הדיפלומטיה בצד ולשים את הקלפים על השולחן. יש ערך בלקרוא לרוע בשמו… גם אם אנו נותנים עדיפות בראש ובראשונה להרס רשתות טרור, וגם אם נצליח, עדיין יש ממשלות שעלולות לגרום נזק גדול ויש טיעון ברור שאחת מאותן ממשלות מייצגת קטגוריה משל עצמה כאיום הרסני במיוחד: עירק… כדאי שסגירת חשבון סופית עם הממשלה הזו תהיה על השולחן.״[3]

אם גור ואם בוש, התגובה של ארה״ב כנראה הייתה זהה. הניתוח היום יתמקד לא בבוש הבן כאדם, אלא בתגובה המערכתית של ארה״ב לפיגועי ה-11 בספטמבר. המטרה שלנו הפרק היום היא להבין מדוע קץ ההיסטוריה לא הגיע, מדוע הציפייה של ארה״ב בסוף שנות ה-90׳ לעידן שלום חדש שיבוא על בסיס פיתוח כלכלי לא הגיע. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שהייתה לנו שאנחנו כבר רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. כמובן, ערוצי התקשורת המסורתיים לא מספרים לכם דבר: יפן והודו מהדקות קשרים טכנולוגים, ארה״ב מרחיבה את נוכחותה בים סין הדרומי, מזרח אפריקה הופכת לחזית החדשה של התחרות הגלובאלית לכוח. יש לכם אבל מקום בו אתם יכולים לראות את התמונה הגדולה, להבין את השינויים שעוברים על עולמנו: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

הבעיות המבניות של הרגע החד-קוטבי

ראינו בפרק הקודם שהרגע החד-קוטבי הביא את ארה״ב להאמין שההיסטוריה הגיעה לקיצה, ושמאבקים מזויינים יוחלפו במאבקים כלכליים. דמוקרטיה ושוק חופשי יתפשטו בעולם, וכל שנשאר לארה״ב לעשות הוא לרתום את התפשטות הגלובליזציה בשביל לפתוח עוד ועוד שווקים אליה ולהרחיב את מחנה הדמוקרטיות בעולם.

אם נשתמש במערכת שלוש הצירים שהצעתי למדיניות החוץ של ארה״ב, הרי שהרגע החד-קוטבי שחרר את הציר הליבראלי גם מהציר הבדלני וגם מהציר הריאליסטי. לא היה עוד איום משמעותי על ארה״ב באירו-אסיה, ולכן לא הייתה מעצמה אחרת שיכלה לאזן אותה, להכריח אותה להתפשר על חזונה. התוצאה הייתה שהתוכנית של קלינטון של הגדלת מחנה החופש הייתה בעצם ביטוי מקסימליסטי של החזון הליבראלי שוודרו ווילסון ניסה לקדם בסוף מלחמת העולם הראשונה. ווילסון ניסה לקדם את החזון במערכת בינלאומית בה ארה״ב הייתה עדיין מעצמה אחת בין עוד מעצמות. העולם של קלינטון היה בו ארה״ב היא מעצמת-על יחידה, חופשית לכאורה משיקולים של מאזני כוח ואינטרסים ריאליים.

נכון, התוכנית של קלינטון הכירה באיום הטרור והאיום ממדינות פורעות חוק כמו עיראק וצפון קוריאה, אך בבסיסה היא הייתה עיוורת לשיקולים של מאזן כוח או גיאופוליטיקה. בראייתה כל מדינה שרוצה להשיג רווחה חומרית לתושביה היא חברה פוטנציאלית במחנה החופש האמריקני. לפי התוכנית התחרות המשמעותית ביותר לארה״ב תהיה בתחום הכלכלי, לא הצבאי. כפי שניסח זאת פרנסיס פוקוימה ב״קץ ההיסטוריה״: ״מותה של האידיאולוגיה פירושה שהיחסים הבינלאומיים יהפכו יותר ויותר ל׳שוק משותף׳, והפחתת הסבירות לסכסוך רחב היקף בין מדינות.״

קל יותר להבחין בשחרור של המחשבה האמריקנית מהריאליזם אם נתייחס לדחייתו של פוקוימה את הגישה הרואה בסכסוך בין מדינות אלמנט מובנה של המערכת הבינלאומית. לפי הגישה הריאליסטית העולם הוא מערכת אנרכית בה מדינות נאבקות זו בזו על הישרדות. הגישה הריאלסטית גורסת שמשום שאין חוק משותף לכולן, ואין להן ביטחון זו בזו, מדינות שואפות להגדיל את כוחן על חשבון המדינות הסובבות אותן. הן בתורן שואפות גם להגדיל את כוחן, והמערכת הבינלאומית מתנהלת בעיקר על בסיס סכסוך וחוסר ביטחון. העיקרון המנחה להתנהגות מדינות לפי הגישה הריאליסטית הוא האינטרס הלאומי: כיצד להבטיח ולהגדיל את כוחן.

פוקוימה האמין שניצחון הליברליזם והשוק החופשי במלחמה הקרה הביא למותה של האידיאולוגיה, משום שהליברליזם ניצח את היריב האחרון שלו – הקומוניזם הקולקטיבי של בריה״מ. הגישה הריאליסטית אבל עיוורת לשיקולים האידיאולוגים של פוקוימה, ולכן כשהיא באה להעריך כיצד יראה העולם אחרי המלחמה הקרה היא ראתה עולם רב-קוטבי דומה לזה של המאה ה-19. האינטרס הלאומי של מדינות לא השתנה אחרי המלחמה הקרה ולכן לא סביר שההתנהגות שלהן תשתנה. פוקוימה מביא כדוגמה לקו הטיעון הזה מאמר של צ׳ארלס קראוטהאמר שהסביר שאחרי נפילת בריה״מ רוסיה תשוב להתנהגותה במאה ה-19. לפי קראוטהאמר האינטרס הלאומי של רוסיה לא השתנה, ולכן התנהגותה לא תשתנה. לפי פוקוימה האידיאולוגיה של רוסיה השתנתה, ולכן גם בהכרח ההתנהגות שלה תשתנה.

מי צדק? קשה להגיד. מצד אחד, ברור שהתחזית שרוסיה תחזור להתנהג כמו הצארות במאה ה-19 הייתה נכונה. רוסיה של פוטין היא רוסיה המחפשת להשתלט מחדש על הפריפריה שלה בשביל להגן על הלב הכלכלי והדמוגרפי שלה במישור הרוסי. השתלטות אגב לא אומרת בהכרח כיבוש צבאי, ניתן לשלוט בשטח גם ע״י יצירת מנופי לחץ אפקטיביים, אם כלכלים, אם צבאיים.

מצד שני, האגרסיביות הרוסית באה עם נסיגה בדמוקרטיה של רוסיה והרצון שלה לשתף פעולה עם המערב. פוטין הפך יותר לאומני, המשטר הרוסי פחות דמוקרטי, והיחסים עם המערב החלו יותר ויותר להיתפס כמאבק אידיאולוגי ותרבותי[4]. האם הלאומנות האנטי-מערבית הובילה למאבק, או שמא המאבק הוביל ללאומנות האנטי-רוסית? האם כדי להשיג את תמיכת הציבור באינטרס הלאומי פוטין הפך את המערב לאויב הנפש של הרוסים, או שמא קודם המערב נתפס כאויב נפש ורק אז בא המאבק?

זו שאלה מורכבת לענות עליה מה קודם למה: האם אינטרסים לאומיים מנוגדים מתבטאים באידיאולוגיות מנוגדות, או שמא אידיאולוגיות מנוגדות יוצרות אינטרסים לאומיים מנוגדים. ברור שאידיאולוגיות מנוגדות מגבירות את המתח הקיים בין אינטרסים מנוגדים, ולעיתים אף יוצרות מתחים חדשים: הסכסוך בין ישראל לאיראן נובע מהאידיאולוגיה המהפכנית של האייתוללות, לא מאינטרסים לאומים מנוגדים. יפן וארה״ב תמיד יהיו בתחרות על השפעה במזרח אסיה, אך יפן דמוקרטית וליבראלית תתמקד בתחרות כלכלית ותחפש שיתוף פעולה דיפלומטי, בעוד יפן אימפריאליסטית תתמקד במלחמה. אותו הדבר נכון לגרמניה, שלפני מלחמת העולם השנייה ראתה עצמה אנטי-מערבית, דבר שהגביר את המתח שגם ככה היה קיים בינה ובין שכנותיה באירופה.

אני לא מתכוון לנסות ולענות כאן על השאלה המורכבת הזו, שמחייבת מחקר היסטורי שאין לי לא את הזמן או המשאבים לבצע. אני גם לא צריך. השאלה שמעניינת אותנו היא למה הרגע החד-קוטבי הפסיק, למה מלחמות וסכסוכים חזרו למרכז הבמה העולמית. התשובה היא פשוטה: משום שארה״ב דחתה ברגע החד-קוטבי את הריאליזם, היא הפכה עיוורת לאינטרס הלאומי של מדינות. מובלת ע״י הגישה הליבראלית, ארה״ב האמינה שכל מדינה תרצה להצטרף אליה בשביל שפע. אולם מדינות לא בהכרח מבקשות להשיג רק שפע, וחלקן מוטרדות גם בשמירת כוחן. בכך שהאמריקנים דחו את הגישה הריאליסטית, הם דחו את השוני בין מדינות. התעלמות מהשוני הזה מנע מארה״ב להצליח ולשלב את שתי המדינות הכי חשובות להמשך קיומו של הסדר הליברלי: רוסיה וסין. התוצאה הייתה שתי מדינות שצפו מבחוץ על הסדר האמריקני וחיפשו כיצד לערער אותו.

למה צירוף רוסיה וסין היה כה קריטי? קל להבין זאת אם נשווה בין סוף המלחמה הקרה וסוף מלחמת העולם השנייה. בסוף מלחמת העולם השנייה ארה״ב לקחה בכוח את יפן ומערב גרמניה והפכה אותן לחלק מהמערב, אם ע״י חוקה חדשה ליפן, אם ע״י גינוי וביעור של הנאציזם ממערב גרמניה. בפעולה הזו ארה״ב הרחיבה את הסדר הליבראלי הבינלאומי כך שיכלול כמעט את כל המעצמות הגדולות של אותה עת: בריטניה, צרפת, טורקיה, מערב גרמניה, ויפן.

שלוש מדינות גדולות נשארו בחוץ: בריה״מ, המדינה הגדולה ביותר מבחינת שטח באירו-אסיה; סין, הענק הדמוגרפי של אירו-אסיה; והודו, הענק הדמוגרפי השני של אירו-אסיה. התמוטטות הגוש הסובייטי ואירועי כיכר טיאנאנמן ב-1989, התפרקות בריה״מ ב-1991, היו כולם הזדמנויות להביא את סין ורוסיה לתוך הסדר האמריקני, ע״י עידוד דמוקרטיה וזכויות אדם בשתיהן. אולם בשנות ה-90׳ הציפייה הייתה שהן באופן טבעי יכנסו לסדר, ולכן לא רק שארה״ב לא דרשה זאת מהן, היא אף אפשרה לסין להיכנס לארגון הסחר העולמי בעודה דיקטטורה מפלגתית. במקום שהרגע החד-קוטבי ישמש בסיס להרחבה אחרונה של הסדר האמריקני, הוא שימש כתירוץ לוותר על המאבק להרחבתו. סין ורוסיה נותרו מחוץ לו, והן התחילו לראות בהתנהלות האמריקנית איום עליהן.

הרגע החד-קוטבי הביא את ארה״ב להתנהל במזרח אירופה ללא התחשבות באינטרסים הרוסים. מאמינים שרוסיה איבדה את כוחה הצבאי והכלכלי להשפיע על מדיניות המערב, עיוורים לאינטרס הלאומי הרוסי, ממשל קלינטון וממשל בוש אחריו הרחיבו את נאט״ו אל תוך מזרח אירופה, תמכו דיפלומטית בהפיכות צבע בעלות סנטימנט אנטי-רוסי וממשל בוש פרש מהאמנה נגד טילים אנטי-בליסטים ב-2002[5]. גם ממשל רוסי דמוקרטי היה מתקשה להשלים עם מהלכים כאלה שפגעו במרחב הפעולה של מוסקבה, והיה מחפש כיצד לאזן מחדש מול ארה״ב. ממשלו של פוטין, שעלה על רקע הכאוס של שנות ה-90׳ שקושר לניסיון כושל במודלים מערביים, ראה בצעדים איום על רוסיה וזלזול בה.

המלחמה בטרור של בוש וההכרזה על קידום הדמוקרטיה בעולם רק הוסיפו מתחים. הפלישה לאפגניסטן הציבה כוחות אמריקנים במרכז אסיה, ״הבטן הרכה של רוסיה״. הפלישה לעיראק הסירה לקוח של נשק ותמיכה רוסית במזרח התיכון. יועצים אמריקנים החלו ב-2002 לאמן כוחות גיאורגים בקווקז[6]. לאט-לאט רוסיה ראתה כיצד ארה״ב מקיפה אותה בכוחות צבא ומתעלמת מעמדתה בנושאים כמו עצמאות קוסובו, תוכנית הגרעין האיראנית או הרחבה נוספת של נאט״ו מזרחה. כל ממשל רוסי, כל ממשל רוסי שמעוניין להבטיח את עצמאותה של רוסיה, היה מודאג מהצעדים הללו.

בעוד רוסיה באירופה ובמזרח התיכון נלחצה ע״י האמריקנים, בייג׳ין בתחילת שנות ה-2000 שבה בה מההתחייבויות שלה לארגון הסחר העולמי בנוגע לרפורמות ושחרור המשק משליטה ממשלתית[7]. חברות בבעלות ממשלתית לא הופרטו כי אם הוכנסו תחת שליטה ריכוזית חדשה. מגזרים שלמים במשק הסיני נותרו סגורים, ואלו שכן היו פתוחים לחברות מערביות היו עם תנאי כניסה של הקמת מיזמים משותפים עם חברות מקומיות או ייצור מקומי, מה שהביא בעקיפין להעברת טכנולוגיה. חברות התקשו להגן על זכויות היוצרים שלהן, וגניבת קניין רוחני הפכה לדבר שגרתי. ייצור עודף מסין נזרק לשווקי העולם, פוגע במפעלים ויצרנים אמריקנים. התוצאה של כל זה? סין הפכה למרכז הייצור החדש של העולם, עם צמיחה שנתית של מעל 10% בין 2000 ל-2008. ארה״ב באותה תקופת זמן איבדה 3.5 מיליון משרות ייצור[8], עלייה באבטלה במידווסט[9], שהתאפיין באחוז גבוה של משרות ייצור, וסטגנציה בהכנסה החציונית של משקי בית[10].

כשמוצרים זולים זרמו לשוק האמריקני ממשל בוש סירב להפעיל סנקציות נגד סין, לדוגמה העלאת מכסים על ייבוא מסין או חסימת הייבוא של מוצרים מסוימים כמו פלדה ואלומיניום. הממשל האמין שסחר חופשי עם סין משרת בסופו של יום את ארה״ב, ושסחר חופשי יביא לליברליזציה של סין העממית. הפגיעה הכלכלית במגזר הייצור ובמעמד הביניים נתפסה כמחיר הכרחי ל״התייעלות״ של המשק האמריקני. סחר חופשי נתפס כתנאי הכרחי למשק משגשג, וכמטרה בפני עצמו. הממשל המשיך לסחור עם סין, בעוד היא נוקטת מהלכים להגן על המשק שלה מתחרות זרה ומסבסדת את החברות שלה.

התוצאה הסופית היא שסין הפכה לכוח כלכלי שני רק לארה״ב, בעודה שומרת על כל המאפיינים האוטוקרטים שלה. אם בשנת 2000 היא הייתה הכלכלה ה-6 בגודלה בעולם, הרי שב-2008 היא כבר הפכה לשלישית בגודלה בעולם, וב-2010 עקפה את יפן בשביל להפוך לשנייה בגודלה. את הכוח הכלכלי שלה באותן שנים היא תרגמה לכוח דיפלומטי, מציעה הלוואות למדינות תחת סנקציות אמריקניות כמו סודן[11], ומגדילה את השפעתה על מדינות שרצו לסחור עמה (רוב העולם בשלב הזה).

בין ארה״ב וסין ישנו מתח מובנה משום העלייה של סין כמדינה אנטי-ליבראלית באזור קריטי לביטחון האמריקני – מזרח אסיה. אם רוסיה רק החלה להיות מוקפת כוחות אמריקנים בשנות ה-2000, סין כבר הייתה מוקפת למעלה מחצי מאה, עם בסיסים אמריקנים בדרום קוריאה, יפן, הפיליפינים, אוסטרליה וסינגפור. כשרוסיה של פוטין החלה לחפש כיצד לאזן מול האמריקנים, היא מצאה שותף קשוב בדמות סין העממית, עכשיו הרבה יותר עשירה וחזקה משהייתה בימי בריה״מ.

הצמד הזה, רוסיה וסין, הם הצמד שהביא את הסוף של הרגע החד-קוטבי. הם הצמד שפתח בתהליך לעולם הרב-קוטבי. ארה״ב נכשלה לשלב אותן לסדר שלה. ארה״ב נכשלה להבין אפילו שהיא צריכה לשלב אותן בסדר שלה. רוסיה במזרח אירופה החזירה את ההיסטוריה ליבשת, גורמת למזרח אירופה לחפש פתרונות ביטחון בעוד גרמניה מחפשת כיצד לרסן את הדוב הרוסי עם עסקאות כלכליות. במזרח אסיה, העלייה של סין מביאה את הודו ויפן לבנות את כוחן הצבאי, מחפשות כיצד לרסן את הדרקון העולה של המזרח. התחרות לכוח התחילה להופיע שוב במערכת הבינלאומית. ודווקא בתחילת שנות ה-2000 כשרוסיה וסין היו עדיין יחסית חלשות, כשארה״ב עוד יכלה לרסן אותן, היא קיבלה על עצמה אימפריום חדש נגד אויב בלתי-רלוונטי לעתיד הסדר האמריקני: הטרור האיסלאמי.

אימפריום חדש

בניגוד למה שנוטים לחשוב, מתקפת הטרור של אל-קאעידה לא הפריכה את התזה של ״קץ ההיסטוריה״. פוקוימה במאמרו ״קץ ההיסטוריה״ לא חזה את הקץ לקונפליקטים בכלל, אלא את הקץ לקונפליקטים גדולים בין המדינות הפוסט-היסטוריות. בשנות ה-90׳ ממשל קלינטון ראה קונפליקטים רבים שהבית הלבן העדיף לטאטא הצידה משום שהם לא היו מעניינים – הם היו קונפליקטים באזורים ״ההיסטוריים״ של העולם, והתרחשו במדינות זניחות כלכלית עבור ארה״ב. הרצון להתנער מהסכסוכים האלו הועצם אחרי תקרית הפלת הבלאק-הוק בסומליה ב-1993 בה נהרגו אמריקנים במסגרת משימת שלום בינלאומית.

הטראומה מהתקרית בסומליה הביאה את ממשל קלינטון לחשוש מהתערבויות נוספות שיסכנו חיי אמריקנים. כאשר התחילו דיווחים על רצח העם ברואנדה ב-1994, הפקידות הבכירה בממשל העדיפה לגרור רגליים. גם כשהתחילו להתברר ממדי הרצח, הפנטגון, מבין שלא יזכה לגיבוי מצד הדרג הפוליטי, סירב לשלוח אפילו מטוס לוחמה אלקטרונית לשיבוש אות הרדיו בו השתמשו הרוצחים לתאם את פעולותיהם[12]. שליחת חיילים אפילו לא באה בחשבון.

בתקופתו של קלינטון ואל-גור בוצעו מתקפות הטרור הראשונות של אל-קאעידה נגד יעדים אמריקנים: פיצוץ רב עוצמה בחניון של מרכז הסחר העולמי ב-1993, פיצוץ מכונית תופת נגד חיילים אמריקנים בריאד ב-1995 ומתקפה משולבת נגד השגרירויות האמריקניות בקניה ובטנזניה ב-1998, שם נהרגו 224 בני-אדם. המתקפות הביאו את ממשל קלינטון להכריז על טרור כאיום לאומי – לא רק כבעיה של אכיפת חוק – אך לא נעשה מאמץ מרוכז להרוס ארגונים כמו אל-קאעידה או ארגוני טרור אחרים[13]. טרור בהחלט היה סוגיה, אך סוגיה משנית. בקץ ההיסטוריה החשיבות הגדולה ביותר הייתה להסכמי סחר והרחבת הגלובליזציה. רבים ציפו שהטרור יפתר מעצמו עם הצמיחה הכלכלית.

המתקפה על מרכז הסחר העולמי ב-2001 לא שינתה את התפיסה שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שפיתוח כלכלי יביא לפתרון בעיות האלימות בעולם. היא פשוט הראתה שהעולם ההיסטורי הוא עדיין איום על העולם הפוסט-היסטורי. שהעולם ההיסטורי יכול להושיט את ידו ולפגוע בעולם הפוסט-היסטורי בליבו. אחרי ה-11 בספטמבר טרור הוא כבר לא בעיה משנית, וארה״ב לא יכולה עוד להמתין שהשבטים הנלחמים של אפגניסטן יגלו את הגלובליזציה. מה שנדרש עכשיו הוא להביא את סוף ההיסטוריה אליהם.

דוגמה מעולה לאיך ההבנה הזו תורגמה לגישה גיאו-אסטרטגית חדשה/ישנה – חדשה כי האיום חדש, ישנה כי היא דומה לחלוקה בימי המלחמה הקרה – הוא מאמר של תומאס ברנט (Branett), גיאו-אסטרטג צבאי, ממרץ 2003 בשם ״המפה החדשה של הפנטגון״[14]. ברנט קידם בתחילת המלחמה בטרור תיאוריה גיאו-אסטרטגית חדשה לעולם, כזו שנועדה לסמן מי האיומים הכי גדולים על ארה״ב ומה צריכה להיות אסטרטגית-העל החדשה שלה. ברנט הציע להסתכל על העולם דרך המשקפיים של הגלובליזציה, בדומה לממשל קלינטון בשנות ה-90׳, אך במקום לחשוב עליה כמשהו בינארי של כישלון/הצלחה, צריך לחשוב עליה כתהליך היסטורי שההתקדמות שלו משתנה בזמן ובמרחב.

יש אזורים של העולם, מה שברנט קרא להם ״הליבה המתפקדת״ או ״הליבה״, בה הגלובליזציה הכתה היטב שורש ומתפתחת כל הזמן. אלו אזורים הקשורים זה לזה ברשת סבוכה של קשרי מסחר, פיננסים, טכנולוגיה ותרבות, קשרים שמבטיחים שגשוג אישי, יציבות פוליטית והיעדר מלחמה. האזורים האלו הם העולם הפוסט-היסטורי של פוקוימה והם עיקר הכוח הכלכלי של העולם.

מסביב לליבה יש אזורים בהם הגלובליזציה מתקשה להתפתח, או שאינה קיימת כלל. אלו אזורים מבודדים משרשרות הייצור והידע הגלובאליות, אזורים בהם הפיתוח הכלכלי נמוך וכן הפיתוח האנושי. אלו אזורים בהם שולט עוני, חוסר יציבות פוליטית, מלחמות וטרור. ברנט קרא לאזורים האלו ״הפרצה הלא משתלבת״, או בפשטות ״הפרצה״. בפרצה קורים כל הדברים הנוראים: מלחמות אזרחים, טיהורים אתניים, מלחמות. ממנה יוצאים סמים וארגוני פשע וטרור ששולחים את ידיהם אל תוך הליבה.

התיאוריה של ברנט היא פשוטה: כל עוד הליבה לא תטפל בפרצה, הפרצה תפגע בליבה. ארה״ב הייתה מודעת לפרצה כבר בשנות ה-90׳, אך האמונה בהתפשטות הבלתי-נמנעת של הגלובליזציה וחוסר החשיבות הכלכלית של מדינות הפרצה הביאו את ממשל קלינטון להזניח את ״הפרצה״ ולקוות שהיא פשוט תיסגר מעצמה.

היא לא.

ברנט ראה במתקפה של אל-קאעידה בלב מנהטן, בלב הגלובליזציה, אירוע משמעותי משום שהוא הכריח את ארה״ב להכיר שהפרצה לא הולכת לשום מקום ושארה״ב, כמנהיגה של הליבה, חייבת לסגור אותה. הוא לכן הציע אסטרטגיה חדשה לארה״ב: חיזוק מערכות החיסון של הליבה נגד איומי הפרצה, חסימת האיומים מהפרצה ע״י חיזוק מדינות התפר שקשורות בין הליבה לפרצה – מדינות כמו מקסיקו, ברזיל, טורקיה ודרום אפריקה, וסגרת הפרצה, ע״י מאבק בטרור העולמי והכנסת המדינות הנמצאות בה לליבה, אם צריך בכוח הנשק. אפגניסטן, עיראק, איראן – כולן צריכות להשתלב בגלובליזציה ובקץ ההיסטוריה, אם ירצו ואם לא.

המעניין הוא שהחלוקה הגיאו-אסטרטגית של ליבה מול פרצה חפפה עם החלוקה המוסרית שהעם האמריקני החל לעשות בין ״אנחנו״ ו״הם״, אנחנו הטובים אוהבי החופש והם הרעים תומכי העריצות. כמו במלחמה הקרה אחרי ה-11 בספטמבר ארה״ב ראתה את עצמה במאבק מוסרי חדש של טוב מול רוע. את הקומוניזם האתאיסטי של בריה״מ החליף האסלאם הפונדמנטאלי, אך בבסיסה החלוקה נשארה זהה: דמוקרטיה מול רודנות, זכויות אדם מול דיקטטורה, שלום מול מלחמה, חופש מול כפייה. ביחד שתי החלוקות האלו, ליבה מול פרצה, טוב מול רע,  הגדירו המאמץ האמריקני הגלובאלי להגן ולקדם את החירות בעולם מול הטרור, מה שהנשיא בוש קרא לו ״המלחמה בטרור״.

למה זה נשמע לנו מוכר? כי אנחנו מכירים כבר פעם אחת בה ארה״ב לקחה על עצמה להגן על החירות והדמוקרטיה, מחלקת את העולם למחנה הטוב ומחנה הרוע: האימפריום הראשון, בו ארה״ב קיבלה על עצמה לבלום את הסובייטים. המלחמה בטרור של בוש היא האימפריום השני.

קל לראות את הסימנים של אימפריום כבר בנאום של הנשיא בוש בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001. ראשית, יש לנו את החלוקה בין אנחנו והם, החלוקה המוסרית:

״אמריקנים שואלים ׳למה הם שונאים אותנו?׳

הם שונאים את מה שהם רואים כאן בחדר הזה: ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. המנהיגים שלהם מונו ע״י עצמם. הם שונאים את חירויותינו: חופש הדת שלנו, חופש הביטוי, חופש ההצבעה וההתאספות והיכולת שלנו לחלוק זה על זה.

[…]

ראינו את סוגם בעבר. הם יורשי כל האידיאולוגיות הרצחניות של המאה העשרים. על ידי הקרבת חיי אדם לשרת את החזונות הרדיקליים שלהם, על ידי נטישת כל ערך למעט הרצון לכוח, הם הולכים בדרך של הפשיזם, הנאציזם והטוטליטריות. והם ילכו בדרך ההיא עד לקבר הלא מסומן של שקרים שהושלכו ע״י ההיסטוריה.״

לאחר מכן, יש לנו את הגדרת התוכן של האימפריום, את התפקיד החדש של ארה״ב: ארה״ב תאבק בטרור העולמי, תאבק במדינות התומכות בו, ותקדם את הערכים של חירות הפרט ודמוקרטיה ברחבי העולם. ארה״ב תנהיג את העולם לעידן חדש של שגשוג:

״המלחמה שלנו בטרור מתחילה באל-קאעידה, אך היא לא מסתיימת שם. זה לא ייגמר עד שכל קבוצת טרור בהישג יד עולמי תימצא, נעצרה והובסה.

האמריקנים שואלים, ׳איך נילחם וננצח במלחמה הזו׳?

אנו נכוון כל משאב בפיקודנו – כל אמצעי דיפלומטיה, כל כלי מודיעין, כל מכשיר לאכיפת החוק, כל השפעה כספית וכל כלי מלחמה הכרחי – להשמדה ולהבסת רשת הטרור העולמית.

יש המדברים על עידן אימה. אני יודע שיש מאבקים לפנינו וסכנות להתמודד איתן. אבל המדינה הזו תגדיר את הזמנים שלנו, ולא תוגדר על ידיהם.

כל עוד ארצות הברית של אמריקה נחושה וחזקה, זה לא יהיה עידן אימה. זה יהיה עידן של חירות ברחבי העולם.

נגרם לנו נזק גדול. סבלנו מאובדן גדול. וביגון ובכעס שלנו מצאנו את המשימה שלנו ואת הרגע שלנו.

חופש ופחד נמצאים במלחמה. התקדמות החופש האנושי, ההישג הגדול של תקופתנו והתקווה הגדולה של כל דור, תלויה כעת בנו.

האומה שלנו, דור זה, תרים את האיום האפל של אלימות מצד עמנו ועתידנו. אנו נגייס את העולם למטרה זו על ידי מאמצינו, על ידי אומץ לבנו. לא נתעייף, לא נתלבט ולא ניכשל.״

קשה לנו לחשוב על המלחמה בטרור של בוש כאימפריום חדש מפני שאנחנו שופטים אותה על פי הכישלונות שלה: עיראק ואפגניסטן הרוסות, אלפי הרוגים אמריקנים וארה״ב עם חוב של טריליוני דולרים. לא ממש נשמע כמו דוגמה למנהיגות גלובאלית. אבל זה לא כל מה שממשל בוש עשה.

בו בזמן שארה״ב יצאה למלחמה נגד אל-קאעידה באפגניסטן ונגד סדאם בעיראק, היא קידמה שורה של הסכמי סחר חופשי, דיאלוג אסטרטגי עם סין, והגדילה את סיוע החוץ שלה מ-24 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-54 מיליארד דולר בסוף הכהונה השנייה של בוש ב-2008. ארה״ב תחת בוש הפכה לתורמת הגדולה ביותר למאבק באיידס ומלריה. ממשל בוש האמין שבשביל להיאבק בטרור העולמי, ארה״ב חייבת לתמוך בסחר חופשי ודמוקרטיה כערכים הנגדיים לטרור האסלאמי.

אנחנו גם שוכחים שהמלחמה בטרור של בוש כן עזרה בקידום הדמוקרטיה וירידה בתמיכה בטרור. ב-2003 החונטה של בורמה הודיעה על מפת דרכים לקראת מעבר לשלטון דמוקרטי. מנהיג לוב קדאפי, תומך טרור ידוע וכאב ראש ארוך שנים של ארה״ב, הסכים ב-2003 לפרק את תוכנית הנשק להשמדה המונית שלו ולהפסיק את תמיכתו בטרור. סוריה יצאה מלבנון ב-2005, מסיימת כיבוש של כמעט 30 שנה. מהפכות צבע ב-2003 וב-2004 בגיאורגיה ואוקראינה העלו ממשלים דמוקרטים ופרו-מערביים בשתי המדינות.

למה אבל האימפריום השני לא חידש את הפאקס אמריקנה? למה המלחמה בטרור של בוש לא הביאה לעידן חדש של יציבות ושגשוג באירופה ומזרח אסיה? למה דווקא בשלהי כהונתו השנייה של הממשל ראינו את רוסיה מרימה שוב את ראשה בפריפריה של אירופה, עם המלחמה נגד גיאורגיה? למה קיבלנו את טראמפ ואת מלחמת הסחר נגד סין ואת האביב הערבי במזרח התיכון?

הבעיה של האימפריום השני שהוא היה מנותק מהמציאות. האימפריום השני נוצר ועוצב ע״י ארה״ב שיכורה מהרגע החד-קוטבי. לא היו באימפריום השני שיקולים של מאזן כוח מול סין ורוסיה כי שתיהן נחשבו חלשות מול וושינגטון, חלשות ובדרך להצטרף למחנה הגלובאלי. לא היו באימפריום שיקולים של עלות מול תועלת, משום שארה״ב חשבה שהיא יכולה לעשות כל שנדרש – גם אם זה להפוך את אפגניסטן ועיראק לדמוקרטיות מערביות. לא היו בו אפילו שיקולים מינימאליים של איך על ארה״ב לנהוג כחברה בקהילה הבינלאומית, מעדיפה לפעול באופן חד צדדי ללא הסכמה בינלאומית.

האימפריום הראשון כוון נגד בריה״מ ועלה בקנה אחד עם המציאות הגיאופוליטית של אותו זמן: בריה״מ הייתה איום יבשתי משמעותי על אירופה, המזרח התיכון ומזרח אסיה, וארה״ב בלמה את האיום הזה ע״י הכנסת רוב המדינות המתועשות תחת המטריה הביטחונית שלה. משום האיום האדום מערב אירופה, מזרח אסיה והמפרץ הפרסי קיבלו את המנהיגות האמריקנית על עצמן, מעדיפות להיות במחנה האמריקני מלהיות לבד מול האיום האדום. הפאקס אמריקנה נוצר ונתן לנו עשורים של שגשוג כלכלי ויציבות ביטחונית (פחות או יותר), עם ארה״ב פועלת ביחד עם בעלות בריתה לבלימת מוסקבה.

האימפריום השני כוון נגד ארגוני טרור והתעלם לחלוטין מהמציאות הגיאופוליטית: סין ורוסיה התחזקו והחלו לשתף פעולה. המלחמה בטרור של בוש הפחידה את שני המשטרים האוטוקרטים, שרצו לאזן מול העליונות האמריקנית ולהבטיח שהם לא יהיו הבאים בתור ב״קידום הדמוקרטיה״. בעוד הם בונים את כוחם והשפעתם, ארה״ב השקיעה את מלוא מאמציה בחורים שכוחי האל של העולם, מקומות כמו אפגניסטן, עיראק, סומליה ופקיסטן. במלחמה הקרה ארה״ב שלחה את מיטב בניה להגן על המרכזים התעשייתיים של אירופה ומזרח אסיה. במלחמה בטרור היא שלחה אותם לכבוש את בית הקברות לאימפריות של אפגניסטן, או לצוד מחבלים במדבריות של עיראק. היא עשתה זאת כדי לצרף את האזורים האלו לגלובליזציה האמריקנית, לתת להן שוק חופשי ודמוקרטיה. ומשום שהיא הייתה שבויה בקונספציה של ״קץ ההיסטוריה״ היא גם ציפתה שזה יעבוד.

קל לראות עד כמה החשיבה האסטרטגית בארה״ב הייתה מנותקת מהמציאות אם נשוב למאמר של ברנט ולדוגמה ההיסטורית בה הוא משתמש כדי להצדיק את כיבוש עיראק ואפגניסטן: הכיבוש של גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה. גרמניה ויפן היו שתי אומות שחיו תחת שלטון טוטליטרי אנטי-ליברלי, שארה״ב הצליחה להביא אותן אל חיק הדמוקרטיה והמערב. אם ארה״ב הצליחה פעם אחת, מדוע שלא תצליח פעם שניה? ועוד אחרי הניצחון האידיאולוגי של הליברליזם והשוק החופשי?

שתי סיבות: ראשית, יפן וגרמניה היו מדינות לאום מוגדרות לפני הכיבוש האמריקני. יפן חוותה כ-300 שנים של בידוד מהעולם ושלטון מרכזי שעיצב אותה כאומה אחת. גרמניה הייתה אומה מאוחדת כמעט 80 שנה לפני הכיבוש האמריקני, עם היסטוריה תרבותית משותפת ומובדלת בת מאות שנים. אפגניסטן ועיראק היו שתיהן מדינות בהן הזהות הלאומית הייתה חלשה יותר מהזהות התת-לאומית של השבטים והחמולות והזהות העל-לאומית של האסלאם והערביות.

שנית, לגרמניה ויפן הייתה סיבה מאוד טובה להצטרף למחנה המערבי: בריה״מ. זו נקודה שעמדנו עליה בפאקס אמריקנה וחשוב לחזור עליה: מדינות המחנה המערבי קיבלו את ההנהגה האמריקנית והיו מוכנות להפסיק להילחם זו בזו משום שפחדו מהסובייטים. לטוקיו וברלין לא הייתה אפשרות אחרת אלא לפנות לוושינגטון מול הכוח האדיר של מוסקבה. אפגניסטן ועיראק לעומת זאת, גם אם היו מדינות לאום מוגדרות, לא היו נתונות לאיומה של מעצמת על אגרסיבית. גם אם ארה״ב הייתה מצליחה להקים בהן דמוקרטיות יציבות, הן היו פונות להתרחק מהאמריקנים ולאזן בין וושינגטון ובין המדינות האחרות סביבן – עיראק מול רוסיה, איראן וערב הסעודית, אפגניסטן מול איראן, רוסיה, סין, פקיסטן והודו. גם אם ארה״ב הייתה מצליחה בבניית המדינות האלו, הן היו מתרחקות ממנה. אז למה מלכתחילה להשקיע משאבים רבים כל-כך בלבנות אותן?

וושינגטון קיוותה שאפגניסטן, ויותר מזה עיראק דמוקרטית, תביא לשינוי בדינמיקה של המזרח התיכון. מפרצה שחווה אלימות ועוני, עיראק תכנס אט-אט לתוך הליבה של הגלובליזציה. עיראק חופשית תהיה מערבית, תהיה יציבה, תהיה בשורה חדשה לאומה הערבית. בתפיסה של קץ ההיסטוריה, תחרות לכוח נובעת מתחרות אידיאולוגית. בתיאוריה של קידום הדמוקרטיה של בוש, אלימות נובעת מפגיעה בחירות. כפי שבוש עצמו אמר בנאום מה-6 בנובמבר 2003 על מדיניות החוץ של המערב במזרח התיכון: ״60 שנה של תמיכה בדיקטטורות לא הביאו ליציבות, משום שיציבות אינה יכולה לבוא על חשבון חירות״[15]. עיראק חופשית תהפוך את המזרח התיכון חופשי, והוא בתורו יהפוך יציב ושליו יותר.

ההנחה הסמויה של ברנט, של בוש, של כל האליטה הפוליטית של ארה״ב באותו זמן הייתה שמדינות יכולות להפוך לדמוקרטיות מערביות אם רק יתנו להן את הכלים. שהדמוקרטיה היא אוניברסאלית, שהמודל האמריקני הוא אוניברסאלי. זו הנחה שהייתה כבר בבסיס האידיאליזם האמריקני מאז ווילסון, ואפשר לראותה כבר בעמדותיהם של מייסדי הרפובליקה. עם קלינטון ובוש האידיאליזם האמריקני התבטא בצורה מוחלטת, הליברליזם הבינלאומי של וושינגטון זכה לביטוי הכי מלא שלו, עם קידום בזירה הבינלאומית של דמוקרטיה וזכויות אדם, הפלת משטרים דיקטטורים והבאת חירות לעמים תחתם. האירוניה שדווקא ע״י הצעדים האלו, במיוחד ע״י המלחמה נגד הדיקטטורה בעיראק, המלחמה בטרור של בוש לא רק פגעה בכוחה של ארה״ב, נתנה לסין ורוסיה להתחזק, אלא גם עשתה משהו חמור יותר: היא פגעה אנושות בסדר הליבראלי הבינלאומי.

סדאם והכובע

תעצרו אותי אם אתם מכירים את הבדיחה הזו:

הדוב והאריה מחליטים לתת מכות לארנב. "מה ההצדקה שניתן לזה?" שואל האריה. "נלך אליו, נראה אם יש לו כובע או לא. אם יש – נצעק עליו למה יש לו כובע וניתן לו מכות. אם אין – נצעק עליו למה אין לו כובע וניתן לו מכות", עונה הדוב. הולכים השניים אל הארנב ומוצאים אותי עם כובע – ״למה יש לך כובע!?״ ומפרקים אותו במכות.

כמה ימים אחר כך, אחרי שחזר הארנב מאשפוז, מחליטים השניים שוב להביא לארנב מכות. "איך נעשה את זה הפעם?" שואל האריה. "נלך אליו, נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן לנו עם פילטר – נצעק עליו למה עם פילטר וניתן לו מכות. אם לא – מצעק עליו למה בלי פילטר וניתן לו מכות ", עונה הדוב. הולכים השניים אל הארנב ומבקשים סיגריה. "עם פילטר או בלי פילטר?" שואל הארנב. "למה אין לך כובע!?״.

הבדיחה המטופשת הזו היא ניסוח לא רע של הגישה האמריקנית לפלישה לעיראק והפלת סדאם חוסיין.

ב-1991 אחרי שבוש האב נמנע מלהפיל את סדאם במלחמת הפרץ הראשונה ביל קריסטול, כותב שמרני משפיע, החל בקמפיין הדורש את הפלתו של סדאם[16].ב-1998 פרנסיס פוקוימה, ביחד עם מספר אישים משפיעים אחרים כמו רוברט קגן (היסטוריון וסופר ניאו-קונסרבטיבי), דונלד רמספלד (מזכיר ההגנה העתידי של בוש הבן ומזכיר ההגנה תחת פורד) ופול וולפוביץ (האיש מאחורי אסטרטגית ההגנה האזורית של צ׳ייני מ-1992) קראו במכתב לנשיא קלינטון להפיל את סדאם[17].

אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר עוד ועוד חוגים בוושינגטון החלו להיות קשובים לרעיון של הפלת סדאם. שבועיים אחרי שבוש נשא את נאום ״ציר הרשע״ שלו בינואר 2002, אל גור תמך בקריאה לסלק את סדאם חוסיין. באותו חודש הסנאטור ג׳ו ביידן, בזמן מתן עדות של מזכיר המדינה קבע נחרצות ש:״סדאם חייב ללכת וארה״ב תצטרך להפעיל כוח. השאלה היחידה לדעתי היא איך, לא אם״[18].

החלה להיווצר תפיסה שסדאם תומך בטרור – גם אם אין ממש עדויות שהוא תומך בו – ושהוא רודף אחר נשק להשמדה המונית – גם אם אין ממש עדויות שהוא עושה זאת. השיח הפך מאם סדאם הוא איום לכמה סדאם הוא איום: בינואר 2003 קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי של בוש הבן, הבהירה בראיון ל-CNN שתמיד יש אי-וודאות, אך אנחנו לא רוצים ש״האקדח המעשן יהיה ענן פטריה״[19], כלומר אנו לא רוצים לגלות שלסדאם יש יכולת גרעינית רק כאשר הוא ישתמש בה. מאמר ב-Foreign Affairs מגיליון מרץ/אפריל 2002 הבהיר שהאפשרות של עיראק גרעינית היא כל כך חמורה, שאין ברירה אחרת אלא לפלוש אליה ולהפיל את סדאם[20]. אפילו תומס פרידמן תמך בפלישה לעיראק והפלת סדאם, מאמין שזה הצעד הנכון היסטורית[21]. וושינגטון רצתה את הראש של סדאם, עם או בלי כובע.

כמובן, כחברה בסדר הליבראלי הבינלאומי, ארה״ב חיפשה אישור חוקי לפלוש לעיראק. היא ניסתה להשיג הסכמה כזו דרך מועצת הביטחון, לוחצת עליה לדרוש מסדאם לאפשר בדיקות נשק אצלו ולהבטיח שהוא אינו מנסה להשיג נשק להשמדה המונית, גרעיני או אחר. החלטה 1441 של מועצת הביטחון מנובמבר 2002 עשתה בדיוק את זה, דורשת מסדאם לאפשר מידית לפקחים בינלאומיים להיכנס לעיראק ולבחון את המתקנים שלו, אך נמנעת מלקבוע שאם לא יענה הדבר בהכרח יוביל למלחמה. סדאם נענה, מאפשר לפקחים של האו״ם להיכנס.

בזמן שהעיראקים ניסו להתנות בדיקות מסוימות, והיה מחסור במסמכים מסוימים, ההתרשמות הכללית של פקחי האו״ם הייתה שעיראק נענתה להחלטת מועצת הביטחון, והיא פועלת יחד עם הפקחים להוכיח שהיא אינה פועלת להשיג נשק להשמדה המונית[22]. ב-7 במרץ 2003 פקח הנשק הראשי של האו״ם הבהיר שיידרשו מספר חודשים בשביל לוודא שעיראק עומדת בהתחייבויות שלה לפירוק נשק גרעיני[23].

על אף המאמצים של פקחי האו״ם ושיתוף הפעולה של בגדאד, הממשל האמריקני, ביחד עם בריטניה וספרד, ניסה לקדם כבר בסוף פברואר החלטה שתכריז שעיראק אינה עומדת בהחלטה 1441 ומאיימת ב״תוצאות חמורות״ לעיראק[24]. בתגובה רוסיה וצרפת הכריזו ב-6 במרץ שהן יטילו וטו נגד כל החלטה במועצת הביטחון שתוביל למלחמה בעיראק[25], נתמכות ע״י גרמניה וסין שגם הן התנגדו למלחמה.

מבינות שאין להן תמיכה במועצת הביטחון בשביל פעולת מלחמה נגד עיראק, בריטניה וארה״ב החליטו לפעול לבדן, ללא אישור מועצת הביטחון: ב-17 במרץ 2003 בוש הודיע באופן רשמי לקונגרס שהמאמצים הדיפלומטיים מול עיראק נכשלו, סימן ברור שארה״ב עומדת לפלוש למדינה[26]. ארה״ב החלה בהתקפה האווירית נגד עיראק ב-19 במרץ 2003.

ארה״ב פלשה לעיראק במרץ 2003, הפילה את סדאם, והוציאה אותו להורג בדצמבר 2006. מתחים עדתיים פרצו לאחר הפלישה האמריקנית והביאו פיגועי תופת ועלייתן של מליציות אתניות. עיראק, אחת המדינות החזקות באזור צבאית ויצרנית נפט משמעותית, הפכה לשבר כלי. ארה״ב נאלצה להשקיע מיליארדי דולרים בניסיון לייצב את המדינה, מנסה לתמוך בתהליך פוליטי דמוקרטי שרק הקצין את המתחים העדתיים בה.

אגב, לאחר הפלישה לעיראק לא נמצא נשק להשמדה המונית[27]. האמריקנים קראו לזה כישלון מודיעיני, אך אף אחד לא איבד את משרתו בגלל זה: בוש לא הודח, טוני בלייר לא פוטר. אף אחד מהאינטלקטואלים שתמכו במלחמה בעיראק לא הפך מצורע בגלל התמיכה שלו במלחמה ללא הצדקה.

כי בסוף מה זה משנה אם לארנב יש או אין כובע?

מכה אנושה

למה אני מספר לכם את זה? או, נשאל אחרת, מה זה משנה אם היה או לא היה נשק להשמדה המונית? אם לארה״ב היה או לא היה אישור ממועצת הביטחון לפלישה לעיראק? הרי סדאם היה אויב של ישראל, דיקטטור צמא דם וסדיסט שהוא ובניו הטילו אימה על תושבי עיראק. אז מה אם לא הייתה באמת סיבה קונקרטית לפלוש לעיראק? האם המאבק ברשע אינו מצדיק את עצמו?

לא. אחרי הפלישה לעיראק ואחרי שהתגלה שאין לעיראק נשק להשמדה המונית, תומכים רבים במלחמה ניסו לטעון שהמלחמה עדיין מוצדקת משום שהיא הפילה דיקטטור צמא דם[28]. גם אם נניח שסדאם חוסיין היה השטן עלי אדמות, הרי שהפלישה האמריקנית לעיראק עשתה הרבה יותר נזק לעיראק ולסדר הבינלאומי ממה שסדאם אי פעם היה יכול לעשות.

כשארה״ב פלשה לעיראק והפילה את סדאם, מנהיגים בבייג׳ין, מוסקבה וטהרן צפו ומה שהם חשבו: אם היום פולשים לסדאם בגלל שהוא השטן, מה מונע שמחר לא יפלשו אלי? הפלישה לעיראק הכניסה את כל המעצמות האוטוקרטיות למצב פאניקה: הם ראו איך ארה״ב, ללא שום הצדקה ברורה, פולשת למדינה ריבונית, מפילה את השלטון בה ומביאה אליה אנרכיה. סין ורוסיה אחרי הפלישה לעיראק הפכו הרבה יותר חשדניות בארה״ב, והרבה יותר מוטרדות ממעמדה כמעצמת העל היחידה של העולם. ארה״ב הפכה עם הפלישה לעיראק את הרגע החד-קוטבי לאיום אסטרטגי.

ארה״ב גם יכלה לפלוש לעיראק משום שלסדאם לא היה נשק גרעיני להרתיע אותה. יותר מזה – הוא ניסה לעבוד עם האו״ם ולהוכיח שאין לו נשק להשמדה המונית ובכל זאת פלשו אליו. כשאנחנו היום עוסקים בתוכנית הגרעין של איראן, אנחנו שוכחים שבראש של האייתוללות נמצאת התמונה של טנקים אמריקנים בבגדאד. הם יודעים שזה לא באמת משנה אם אתה רוצה להשתמש בנשק גרעיני או לא, או אפילו אם יש לך או לא – אם ארה״ב תרצה להפיל אותך, היא תעשה זאת. והביטוח היחיד נגד האמריקנים הוא נשק גרעיני. בוש הבן, בפלישה שלו לעיראק, הוכיח למדינות אנטי-מערביות שעדיף להחזיק בנשק גרעיני גם תחת סנקציות.

הפלישה לעיראק גם השפיעה על איראן בדרך אחרת: עם עיראק של סדאם מחוץ לתמונה, טהרן יכלה להתפשט ברחבי המזרח התיכון. עד לפלישה ב-2003 ארה״ב יכלה לשמור על יציבות במפרץ הפרסי עם כמה אלפי חיילים משום שעיראק ואיראן איזנו זו את זו. ברגע שארה״ב הסירה את עיראק, איראן הייתה כבר לא מאוזנת. היא יכלה לשלוח מליציות לעיראק, לסוריה, לתמוך ביתר קלות בחיזבאללה, לתמוך בחות׳ים בתימן. מאז 2003 ארה״ב נאלצת להציב עשרות אלפי חיילים במפרץ הפרסי כפיצוי על הוואקום שהותיר סדאם.

סיכום

הפלישה לעיראק הייתה טעות, והיה ברור שהיא תהיה טעות עוד לפני שהפצצה הראשונה הוטלה. עיראק שימשה כאיזון לאיראן, עיראק לא הייתה עם איזו זהות לאומית יציבה, ועם שחי כל-כך הרבה שנים תחת דיקטטורה לא יהפוך בתוך שנה למי שיכול לנהל דמוקרטיה. האמריקנים השקיעו את המאמצים שלהם בעיראק ואפגניסטן מתוך אמונה שברגע שהן ישתנו, כל המזרח התיכון ישתנה. הם תפסו את זה כמאמץ הלאומי שלהם, כקריאה הגדולה של הדור, להיאבק בטרור ולקדם את החופש והדמוקרטיה. האימפריום השני הביא את ארה״ב לקחת על עצמה פרויקט שאפתני פי כמה מזה של האימפריום הראשון, והיא נכשלה בו מפני שהוא לא היה אפשרי. היא נכשלה, והחמיצה את הרגע החד-קוטבי.

בפרק הבא נראה מתי בדיוק הסתיים הרגע החד-קוטבי, ואיך נשיא אמריקני חדש ניסה להתמודד עם אומה מבולבלת, מתוסכלת ועייפה – ברק אובמה. תודה לכם על ההקשבה.


[1] Arthur H. Miller and Thomas F. Klobucar, “The Role of Issues in the 2000 U.S. Presidential Election”, Presidential Studies Quarterly, Vol. 33, No. 1, 2000 Presidential Election (Mar., 2003).

[2] Jacob Heilbrunn, “President Gore's Foreign Policy”, World Policy Journal, Vol. 17, No. 2 (Summer, 2000).

[3] Melvyn P. Leffler, “September 11 in Retrospect”, Foreign Affairs, Vol. 90, No. 5 (Sept.-Oct. 2011).

[4] Maria Lipman, “How Russia has come to loathe the West”, European Council on Foreign Relations, 13/03/2015. https://ecfr.eu/article/commentary_how_russia_has_come_to_loathe_the_west311346/

[5] Light, Margot, “Russian-American Relations under George W. Bush and Vladimir Putin”, Irish Studies in International Affairs, Vol. 19 (2008).

[6] EurasiaNet, “US military advisors headed to Georgia to promote anti-terrorism training, 27 February 2002, available at: https://www.refworld.org/docid/46a484c31b.html

[7] Paul Blustein, “The Untold Story of How George W. Bush Lost China”, Foreign Policy, 02/10/2019. https://foreignpolicy.com/2019/10/04/the-untold-story-of-how-george-w-bush-lost-china/

[8] U.S. Bureau of Labor Statistics, All Employees, Manufacturing [MANEMP], retrieved from FRED, Federal Reserve Bank of St. Louis; https://fred.stlouisfed.org/series/MANEMP, March 10, 2021.

[9] US Bureau of Labor Statistics, Midwest Economy, unemployment. https://data.bls.gov/pdq/SurveyOutputServlet

[10] Statista, “Median household income in the United States from 1990 to 2019”, September 2020. https://www.statista.com/statistics/200838/median-household-income-in-the-united-states/

[11] Nour Eldin A Maglad, “Scoping study on Chinese relationswith Sudan, AERC Scoping Studies on China-Africa Economic Relations, Nairobi: African EconomicResearch Consortium (AERC), (2008).

[12] Samantha Power, “Bystanders to Genocide”, The Atlantic, Sept. 2001. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2001/09/bystanders-to-genocide/304571/

[13]The 9/11 Commission Report”, Washington D.C: US Congress, 2004. Chapter 4.

[14] Thomas P.M. Barnett, “The Pentagon’s New Map”, Esquire, 10/09/2016. https://www.esquire.com/news-politics/a1546/thomas-barnett-iraq-war-primer/

[15] “President Bush Discusses Freedom in Iraq and Middle East: Remarks by the President at the 20th Anniversary of the National Endowment for Democracy”, The White House, 6/11/2003. https://georgewbush-whitehouse.archives.gov/news/releases/2003/11/20031106-2.html

[16] Howard Kurtz, “Bill Kristol, Keeping Iraq in the Cross Hairs”, The Washington Post, 18/03/2003. https://www.washingtonpost.com/archive/lifestyle/2003/03/18/bill-kristol-keeping-iraq-in-the-cross-hairs/72191034-2d12-44a0-aaa1-39ecab6d9dce/?utm_term=.5419aa2fa6a4

[17] “Letter to President Clinton on Iraq”, Project for the New American Century, 26/01/1998. https://web.archive.org/web/20080909200819/http://www.newamericancentury.org/iraqclintonletter.htm

[18] Melvyn P. Leffler, (Sept.-Oct. 2011).

[19] Wolf Blitzer, “Search for the 'smoking gun'”, CNN, 10/01/2003. https://edition.cnn.com/2003/US/01/10/wbr.smoking.gun/

[20] Kenneth M. Pollack, “Next Stop Baghdad?”, Foreign Affairs, Vol. 81, No. 2 (March/April 2002). https://www.foreignaffairs.com/issues/2002/81/2

[21] Thomas L. Friedman, “Thinking About Iraq (II)”, The New York Times, 26/01/2003. https://www.nytimes.com/2003/01/26/opinion/thinking-about-iraq-ii.html

[22] “Full text: Blix address”, BBC, 14/02/2003. http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2763653.stm

[23] “Blix: Inspectors 'need months', BBC, 07/03/2003. http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2829213.stm

[24] “U.S., U.K., Spain draft resolution on Iraq, CNN, 24/02/2003. https://edition.cnn.com/2003/US/02/24/resolution.text/index.html

[25] John Tagliabue, “France and Russia Ready to Use Veto Against Iraq War”, The New York Times, 06/03/2003. https://www.nytimes.com/2003/03/06/international/europe/france-and-russia-ready-to-use-veto-against-iraq-war.html

[26] “Bush Officially Notifies Congress:  Iraq Diplomacy Has Failed – 03/19/2003”, Voice of America, 26/10/2009. https://www.voanews.com/archive/bush-officially-notifies-congress-iraq-diplomacy-has-failed-2003-03-19

[27] “CIA’s final report: No WMD found in Iraq”, NBC News, 26/04/2005. https://www.nbcnews.com/id/wbna7634313

[28] See for example: Christopher Hitchens, “A War to Be Proud Of”, Washington Examiner, 05/09/2005. https://www.washingtonexaminer.com/weekly-standard/a-war-to-be-proud-of ; Robert Kagan, “Why I Support the Iraq War”, Slate, 03/05/2006. https://slate.com/news-and-politics/2006/05/why-i-support-the-iraq-war.html




לאן נעלמתי?

אני אתחיל מהנקודה החשובה ואז אחזור להתחלה: הפרק הבא של המשחק הגדול ייצא ב-21/3.

עכשיו להתחלה:

לאיפה נעלמתי? טוב, אין לי תשובה מרגשת או מעניינת לתת: ב-2020 עבדתי על כמה פרויקטים גדולים. באחד לא הערכתי נכון את הזמן הדרוש בשבילו והבנתי שאם לא אתמקד בו, הוא לא יסתיים בתאריך היעד שהצבתי לו. אז החלטתי לשים בצד לשבועיים את המשחק הגדול, בתקווה לחזור לכתיבת הפרק עם סיום הפרויקט.

טעיתי בהערכה שלי. מה שהיה אמור להסתיים בשבועיים הסתיים בחודשיים וחצי. במשחק הגדול לא התפרסם פרק חדש כבר חצי שנה.

אני מקווה שבהמשך 2021 אוכל לשתף אתכם בפרויקט שעבדתי עליו. אני יודע שאיבדתי חלק מהמאזינים בגלל העיכוב, ואני מתנצל שלא פרסמתי הודעה כלשהי לפני – אני לא אוהב לדווח על בעיות בלי פתרונות. אז הפרויקט הגדול הסתיים, הפרק הבא כבר בשלבי עריכה סופיים ובעז״ה אנחנו חוזרים ללוח שידורים רגיל של פרקים אחת לחודש. נשתמע.




פלג 57: הבעיה הימית של ישראל

תקציר

  1. לאחר המתקפה ב-25 בפברואר על ספינה בבעלות איש עסקים ישראלי במפרץ אומן, דיווח ב-Wall Street Journal חשף שישראל מנהלת מזה שנתיים מערכה ימית נגד איראן, תוקפת ספינות איראניות בדרך לסוריה.
  2. הדיון בארץ מתמקד בסוגיה של מה הייתה מטרת המתקפה האיראנית (כנראה) על הספינה הישראלית, ולא בבעיה הימית הגדולה יותר של ישראל: כיצד לאבטח את נתיבי השיט שלה ולהגן על הצי האזרחי שלה.
  3. במקום להתמקד בבעיה מנקודת מבט צבאית בלבד, מומלץ להסתכל עליה כחלק מבעיה מבנית רחבה יותר, של נסיגה במחויבות האמריקנית לשיט חופשי בעולם. יש עוד מדינות המאוימות ע״י פגיעה בנתיבי השיט, והמדינות האלו יכולות לעבוד עם ישראל להגן על השיט האזורי.
  4. במקום לחפש כיצד לייצר משוואת הרתעה חדשה מול איראן, ישראל צריכה לחפש כיצד ליצור מבנה ביטחון אזורי שיבטיח את חופש השיט באזור ויאבק בטרור והברחות. כך ישראל תמנף את היתרון המשמעותי שיש לה מול איראן – הלגיטימיות שלה בזירה הבינלאומית – כדי לגייס מדינות למאמץ משותף שאינו מכוון ישירות נגד איראן, אך יפגע בכל זאת.

להורדת הפרק – קישור.

ב-25 בפברואר, לפני כשבועיים פחות או יותר, אירע פיצוץ מסתורי בספינת משא במפרץ עומאן [מקור]. לספינה לא נגרם נזק משמעותי ואף אחד מאנשי הצוות לא נפגע, ובכל זאת התקרית משכה את תשומת ליבה של מערכת הביטחון והתקשורת בארץ, משתי סיבות: א׳ מהפגיעה בה נראה שהיא הותקפה, אם ע״י טילים קטנים או מוקשים שהוצמדו עליה, דפוס פעולה המזכיר את זה של משמרות המהפכה. ב׳ הספינה נמצאת בבעלות עקיפה של איש עסקים ישראלי העוסק בשינוע מכוניות. רבים בארץ החלו להפנות אצבע מאשימה לכיוון איראן, ביניהם גם שר הביטחון בנימין גנץ שאמר ש״סביר״ שההתקפה בוצעה ע״י איראן [מקור].

מאוחר יותר גילינו, לפי דיווח ב-Wall Street Journal, שישראל תוקפת ספינות איראניות [מקור]. לפי הדיווח ב-Wall Street Journal ישראל מנהלת מזה שנתיים, מאז 2019, מערכה ימית נגד איראן. ספינות איראניות שנשאו נפט או נשק לאסד בסוריה הותקפו ע״י צה״ל במטרה למנוע את הגעתן. המתקפות לא הטביעו אף ספינה, אך הן היו מספיק הרסניות בשביל להכריח את חלק מהספינות לחזור אחורה ולא להגיע ליעדן. אם בהתחלה דיברו בישראל על כך שהאיראנים החליטו לפתוח בחזית חדשה נגדנו, לפתע נראה שהאיראנים פשוט החליטו להחזיר לנו באותה חזית שאנחנו מנהלים נגדם. כעת עולה השאלה מה על ישראל לעשות בתגובה לצעד האחרון של טהרן – האם להגיב בעוצמה, לשלוח איתות אזהרה, או משהו אחר?

הפיגוע במפרץ עומאן, והגילוי על המערכה הימית הסודית של ישראל נגד טהרן, הן הזדמנות לעסוק בבעיה אסטרטגית לישראל שעדיין לא זכתה למלוא ההתייחסות כאן בארץ, למרות ההשלכות שלה על הביטחון והשגשוג שלנו כאן בציון: אבטחת נתיבי השיט שלנו. מה על ישראל לעשות כדי להבטיח את שלום צי הסוחר שלה, ולמה הגישה המסורתית שלנו לבעיות ביטחון, של לסמוך רק על עצמנו, לא תצליח מול הבעיה החדשה. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

התלות הימית שלנו

בשביל להבין את החשיבות של אבטחת נתיבי השיט שלנו צריך להבין קודם עד כמה מדינת ישראל תלויה בייבוא לקיומה: אנחנו מייבאים כמעט את כל הדגן שאנחנו צורכים [מקור], אם לתזונת בעלי חיים ואם לתזונת בני-אדם. הודות למאגרי הגז בים התיכון נוכל להשיג עצמאות אנרגטית במשק החשמל, אך נצטרך להמשיך ולייבא נפט ממדינות כמו אזרבייג׳ן בשביל לענות על הביקוש לדלק אצלנו [מקור]. משום שרוב הייבוא לישראל נעשה דרך הים [מקור], שיבוש בתנועה הימית תשבש את אספקת המזון והדלק לישראל, שיבוש שבתורו ישפיע על המחירים לצרכן ועל הפעילות הכלכלית כאן בארץ.

בצד הייצוא, כשני שליש מהייצוא הישראלי נעשה דרך האוויר [מקור], כשדומיננטיים בו יהלומים, מכונות, ציוד רפואי וציוד אופטי. הייצוא הישראלי מהווה כ-30% מהתמ״ג [מקור], כך שייצוא דרך הים מהווה בעצם 10% מהתמ״ג שלנו. בהנחה וישראל תשכיל לפתוח לעצמה שווקים במזרח אפריקה, להגדיל את הייצור החכם בה ואת ההשתלבות שלה בשרשרות אספקה חדשות, הייצוא הישראלי ימשיך ויגדל ואיתו החשיבות של הייצוא הימי.

הבעיה שניצבת בפני ישראל, והיא בעיה שתהפוך חמורה יותר עם הזמן, היא כיצד להגן על צי הסוחר שלה מפני אויבים. ישראל קמה וצמחה בעולם בו השיט העולמי מוגן מפני התקפות ע״י ארה״ב, שהשתמשה בצי האדיר שלה להגן עליו [מקור]. אנחנו חיים היום בעולם בו לארה״ב יש הרבה פחות עניין להגן על נתיבי השיט העולמיים, מה שאומר שמדינות יצטרכו להגן כל אחת על הצי שלה ונתיבי השיט החשובים לה.

קל לראות את השינוי אם נסתכל לדוגמה על המתקפות האיראניות בקיץ 2019, ושממשיכות עד היום, נגד ספינות ומכליות במפרץ הפרסי. לאחר המתקפות האיראניות ארה״ב הקימה קואליציה ימית הכוללת אותה, את ערב הסעודית, בריטניה, איחוד האמירויות ועוד מדינות קטנות אחרות בשביל לנטר את המים סביב מצר הורמוז ובאב אל-מנדב [מקור]. היא לא גבתה מחיר מאיראן על ההתקפות שלה נגד מיכליות בזמן ממשל טראמפ, וסביר שלא נראה את ארה״ב גובה מחיר מטהרן גם תחת ביידן.

השוו את התגובה הזו לתגובה האמריקנית למלחמת המכליות של 1984-1988 בין איראן ועיראק במפרץ הפרסי, אז כוחות איראנים תקפו מכליות זרות באזור [מקור]. התגובה האמריקנית הייתה לשלוח את כוחות הצי ללוות מיכליות במפרץ [מקור] ולתקוף את הכוחות האיראנים, עם מספר מבצעים אמריקנים שבאו כתגובה להתקפות האיראניות וכללו התקפה של אסדות נפט איראניות וכוחות איראנים בשטחה הריבוני של טהרן [מקור]. לפני 30 שנה ארה״ב תקפה באיראן בשביל להגן על נתיבי השיט מהמפרץ הפרסי. היום הטוב ביותר שאפשר לצפות לו הוא הפצצת כוחות שליחים איראנים בעיראק או סוריה.

השינוי מציב בעיה לכל מדינה שתלויה בצי סוחר לצרכיה, מה שאומר כמעט כל מדינה מתועשת כיום בעולם: סין צריכה את נתיבי השיט פתוחים בשביל לייצא לאירופה ובשביל נפט מהמפרץ הפרסי, יפן צריכה את נתיבי השיט בשביל נפט ומזון, 50% מהייצוא של האיחוד האירופי נעשה דרך הים [מקור] וכן הלאה וכן הלאה. הודות לגלובליזציה כל מדינה מתועשת כיום תלויה לצרכיה בסחר ימי. חלקן יכולות להרשות לעצמן להקים כוח ימי שיגן על צי השיט שלהן – יפן, סין, צרפת ובריטניה לדוגמה. אחרות, שלא מחזיקות במשאבים להקמת כוח ימי, יצטרכו למצוא פתרונות אחרים. אנחנו, ישראל, נמצאים בקטגוריה של ״האחרות״. ואנחנו צריכים להתחיל לחשוב כיצד להתמודד עם הבעיה הימית שלנו.

ללכת על הראש

התקרית במפרץ עומאן חושפת בפני ישראל בעיה אסטרטגית שמטופלת בצורה צרה מדי, לפחות לפי הדיון הציבורי והדיון הביטחוני כפי שהוא מדווח בתקשורת. עם היוודע דבר המתקפה על ספינת המשא הישראלית התחיל בארץ דיון האם איראן ידעה שהספינה בבעלות ישראלית ומה המטרה של המתקפה. בזמן שנראה שאין חולק שהאיראנים אכן ידעו שמדובר בספינה בבעלות ישראלית עקיפה, יש וויכוח מה הייתה מטרת המתקפה: רונן בן ישי, הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, טען שהמתקפה נועדה להלחיץ את האמריקנים ולשלוח מסר לממשל ביידן שכדאי לו למהר ולהסיר את הסנקציות שמא תהיה הסלמה באזור [מקור]. לפי בן ישי הכתובת של המתקפה האיראנית לא הייתה ישראל.

לעומתו במערכת הביטחון יש מי שסבר שהאיראנים תקפו את הספינה דווקא מפני שהייתה ישראלית, ומטרתם או לשלוח לנו מסר או שזו יריית הפתיחה למערכה של טרור ימי נגד ספינות ישראליות במפרץ הפרסי [מקור]. מה המסר שאיראן מעוניינת לשלוח? לא ברור – יכול להיות שזו נקמה על חיסול ראש תוכנית הגרעין האיראנית בשנה שעברה. יכול להיות שזה איתות לישראל שיש לה בטן רכה שאפשר לפגוע בה ולכן עליה לרסן את פעילותה בסוריה. ויכול להיות, וזה רק מתחיל לקבל התייחסות, שאיראן נקמה בנו על המתקפות נגד הצי שלה.

ב-11 במרץ התפרסם דיווח ב-Wall Street Journal בו נטען שישראל תקפה מאז 2019 ספינות איראניות בדרכן לסוריה, נושאות נשק או נפט למשטר אסד [מקור]. לפי העיתון ישראל בסה״כ תקפה 12 ספינות מאז 2019. המטרה של המתקפות הייתה כנראה להפעיל לחץ כלכלי על משטר אסד ולפגוע ביכולת של איראן לתמוך בכוחות השליחים שלה בסוריה. הדיווח על מתקפות ישראליות נגד כלי שיט איראנים בא אחרי שנתיים בהן ספינות איראניות חוו תקלות ״מסתוריות״, של פיצוצים בלתי מוסברים ושריפות [מקור]. בזמן שבאף אחת מהתקלות לא נהרגו אנשי צוות או טבעו ספינות, הן האטו ולעיתים הכריחו ספינות לשוב לאיראן כדי לתקן את הנזקים שגרמו. לאור הדיווח יכול להיות שישראל גם עמדה מאחורי הפיצוץ של צינור הנפט התת-ימי של בית הזיקוק הסורי בעיר בניאס ב-2019 [מקור].

בארץ הדיווח עורר סערה משום שריצ׳רד סילברסטיין, בלוגר אנטי-ישראלי ידוע, קשר בין הדיווח ב-WSJ ובין אסון הזפת שהתרחש כאן בחופי הארץ החל מאמצע פברואר [מקור]. סילברסטיין טען בפוסט מ-12/03 שמקור צבאי מסר לו ששייטת 13 תקפה את מכלית הנפט האיראנית אמרלד ושהתקיפה הזו היא שגרמה לדליפת הנפט שפגעה בחופי הארץ. סילברסטיין גם טען שזו הסיבה שמערכת הביטחון סירבה לתמוך בשרה גילה גמליאל שהגדירה את אסון הזפת כפיגוע טרור אקולוגי ע״י איראן – מערכת הביטחון לא רצתה שייחשף שהיא אחראית לאסון האקולוגי.

סילברסטיין הוא לא מקור מידע אמין. אבל הדיווח ב-WSJ הוא כנראה אמין, לאור העובדה ששר הביטחון בנימין גנץ אישר כי ישראל פועלת לסכל פעילות איראנית חשודה בים [מקור]. כפי שמובא בכתבה באתר וואלה, שר הביטחון אמר כי: ״אנחנו פועלים לשבש העברות אמל"ח מאיראן ודברים שקשורים באמל"ח וביכולות צבאיות באוויר בים וביבשה […] אני לא אומר אם עשינו משהו או לא עשינו משהו. לנו יש חובה לפעול נגד זה ונמשיך לעשות את זה. ישראל איננה אחראית לשפיכת הנפט שהביאה לאסון הזפת בחופים".

אם ישראל תוקפת ספינות איראניות בחשאי, רק הגיוני שאיראן תשיב לנו בהתקפה נגד ספינות ישראליות בחשאי. אני חלילה לא מנסה לתת לפעילות האיראנית צידוק מוסרי, או מנסה לטעון שספינה שנושאת אמל״ח לרוצח המונים כמו אסד דומה לספינה שנושאת כלי רכב אזרחיים. אני מדבר מנקודת מבט אסטרטגית בלבד: אם ישראל החליטה לפעול ימית נגד איראן, אין סיבה שאיראן לא תפעל נגד ישראל גם בים.

איראן גם תרצה לפעול נגד ישראל בים משום שזו כנראה הזירה היחידה בה יש לאיראן יתרון על ישראל: לישראל יש כוח ימי קטן יחסית, שאינו יכול להגן על כל הצי האזרחי שלה. הדומיננטיות האווירית של ישראל אינה רלוונטית בזירות ימיות רחוקות כמו המפרץ הפרסי. לאיראן יש את הכלים, האנשים והניסיון בתקיפה חשאית של ספינות קרוב לחופיה. איראן לא יכולה להשיב לנו בזירה האווירית משום העליונות האווירית שלנו. היא מתקשה לתקוף אותנו יבשתית הודות למערכות יירוט הטילים שלנו. הזירה הימית היא הזירה האחרונה בה לישראל עדיין אין עליונות טכנולוגית על איראן. אז למה לא לפעול בה?

העובדה שישראל תקפה ספינות איראניות יכולה להציע שהמתקפה במפרץ עומאן הייתה בעצם מסר איראני לישראל להפסיק עם המתקפות על הספינות שלה. משום שלאיראן היתרון בחזית הימית במפרץ הפרסי, לישראל אין הרבה ברירות אלא להתקפל. ההחלטה המסתמנת במערכת הביטחון של ״להרגיע״ את החזית הימית עם איראן מראה שירושלים כנראה הבינה את המסר מטהרן ומבינה את הנחיתות שיש לנו מול איראן בזירה הימית [מקור]. ההחלטה הזו אבל לא התקבלה בתמימות דעים: לפי דיווח בישראל היום ראש המוסד יוסי כהן קרא לתגובה חריפה נגד טהרן, ״ללכת להם על הראש״ כדבריו, בעוד הרמטכ״ל אביב כוכבי תמך בתגובה מדודה יותר, כזו שלא תהיה בה סכנת הסלמה [מקור].

האם זו אבל ההחלטה הנכונה לישראל? יש מי שטוען שישראל לא צריכה להבליג על המתקפה האיראנית. לדוגמה עומר דוסטרי ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון טוען שהמתקפה האיראנית היא איום על חופש השיט הישראלי במפרץ הפרסי [מקור]. איום על חופש השיט עלול לפגוע בקשרי המסחר בינינו ובין מדינות המפרץ ולפגוע בתהליכי הנרמול בינינו. לטענת דוסטרי אסור לה לירושלים להבליג, והיא צריכה לפתוח במתקפה גלויה על נכסים איראנים מחוץ למדינה, לדוגמה הפצצת מתקנים ומבנים של משמרות המהפכה והמליציות שלהן בסוריה ועיראק. המטרה היא ליצור משוואת הרתעה חדשה מול טהרן: מתקפה על אוניות ישראליות תענה במתקפה על נכסי טרור איראנים.

לכאורה מערכה כזו יכולה לצמצם את האיום מהפעילות הימית של איראן ע״י יצירת קשר בין חופש השיט במפרץ הפרסי ושלום כוחות היבשה של טהרן. הבעיה היא שאנחנו כבר עכשיו תוקפים את כוחות היבשה של טהרן בסוריה ועיראק. אנחנו מתנגדים לעצם נוכחותם, ופועלים בהתמדה לבלום אותם. משוואת ההרתעה חופש שיט-נכסי טרור לכן או תגביל אותנו מאוד, או תהיה חסרת משמעות: בשביל שהיא תעבוד, אנחנו נהיה חייבים לתקוף בסוריה רק כשתוקפים ספינות ישראליות במפרץ הפרסי. אם נתקוף בסוריה ללא קשר, הרי שאין באמת לטהרן סיבה לא לתקוף ספינות שלנו – זה כמו לנסות וליצור התניה לכלב בין שמיעת פעמון לאוכל, רק שאנו נותנים לו אוכל גם בלי פעמון. אם נציית למשוואה הזו, נהיה מוגבלים מאוד ביכולת שלנו לבלום את ההתבססות האיראנית בסוריה, שתלויה ביכולת שלנו לתקוף נכסים איראנים. האיראנים אגב ישמחו למשוואה כזו – הרבה יותר חשוב להם להתבסס בסוריה מלאיים על חופש השיט שלנו במפרץ הפרסי.

משוואה כזו גם לא ממש מבהירה מה נחשב כספינה ״שלנו״: האם כל ספינה פרטית בבעלות ישראלית, גם אם עקיפה, היא ספינה ישראלית שמדינת ישראל תגן עליה? מה אם הספינה בבעלות זרה והצוות ישראלי? או שהמשא עליה הוא ישראלי? מבלי משים אנחנו עלולים להפוך לחברת האבטחה של כל ספינה עם קשר כלשהו לישראל. מפעילי ספינות במפרץ הפרסי ירוצו לסמן את עצמם כישראלים, בידיעה שצה״ל יגן עליהם.

אפשר להשיב שמה שיקבע אם ישראל תגיב על התקפת ספינה או לא הוא האם איראן תקפה את אותה ספינה בגלל הקשר שלה לישראל – האם טהרן בעצם כיוונה לתקוף את כלי השיט כדי לפגוע בישראל. אולם קריטריון כזה מוציא את ההחלטה מידינו והופך אותנו נגררים לאיראנים – מה אם הם יתחילו לתקוף ספינות בבעלות יהודים מצרפת או ארגנטינה כי הם רואים בזה מתקפה על ישראל? לחילופין, מה אם הם יתקפו ספינות של צים בגלל שהן נושאות ציוד לערב הסעודית, ללא קשר להיותן ספינות צים? גם אז נתקוף? בשביל להגן על הייבוא הסעודי?

הבעיה עם הדיון על הרתעה ותקיפה שהוא מוגבל מדי, צר מדי, ומנסה לעסוק בבעיה צבאית רק מנקודת מבט צבאית. בזמן שזה נשמע פרדוקסלי, לא לכל בעיה צבאית או ביטחונית יש פתרון שהוא צבאי בלבד. צריך לנקוט נקודת מבט רחבה יותר בשביל לפתור את הבעיה הימית של ישראל.

צר המקום מלהכיל

עסקנו בעבר, בניתוח מס׳ 30, בבעיה של תפיסת הביטחון הישראלית המסתכלת על הכול דרך קנה האקדח, משעבדת את הביטחון הלאומי לנקודת מבט צבאית בלבד [ראו כאן]. עם הבעיה הימית של ישראל יש לנו דוגמה איך המבט הצר הזה מונע מאתנו לפתור בעיה צבאית, משום שהפתרון לה הוא לא צבאי בלבד. כיצד?

איראן יכולה לאיים על צי הסוחר של ישראל משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שלאיראן יש מיקום גיאו-אסטרטגי נוח בשביל לאיים עלינו בצורה אפקטיבית. לאיראנים יש נוכחות צבאית גם במצר הורמוז וגם במצר באב אל מנדב בין תימן וקרן אפריקה. משמרות המהפכה תוקפים ספינות במצר הורמוז והחות׳ים במצר באב אל מנדב והים האדום [מקור] .

https://www.solaceglobal.com/wp-content/uploads/2019/07/Map-Gulf-II.png
מתקפות ואירועי טרור בחצי האי הערב ב-2018 ו-2019. הגורם התוקף מקודד בצבע: ירוק – איראן, כחול – חות׳ים, אדום – לא ידוע, שחור – ארגון טרור.

הסיבה השנייה היא שישראל לא יכולה להגן על צי הסוחר שלה לבדה. תיאורטית אם לישראל היה כוח ימי גדול מספיק ובסיסים במקומות כמו קרן אפריקה ועומאן, היא הייתה יכולה לספק הגנה רציפה לספינות שלה בים האדום ובמפרץ הפרסי. מדינות כמו דרום קוריאה, והודו פרסו ספינות לאזור כדי להגן על המכליות שלהן, ומדינות כמו ארה״ב, בריטניה וצרפת יכולות לשלוח כוחות ימיים משמעותיים לנקודות חיכוך.

הבעיה שלנו שלא רק שאין לישראל כוח ימי גדול, כוח כזה הוא גם יקר לייצור: ספינת סער 6 אחת עולה כ-1.8 מיליארד ש״ח [מקור], בערך כמו חצי טייסת מטוסי ״אדיר״. אם ישראל תרצה להגן על קווי השיט שלה עד האוקיינוס ההודי היא תצטרך להפעיל מספר ספינות בים האדום ובים הערבי, תוך שהיא שומרת גם כוח ימי במזרח הים התיכון מול הטורקים.

מה שהמתכננים הישראלים כנראה ירצו הוא למצוא פתרון טכנולוגי לבעיה: ישראל תשאף לפתח צי של כלי שיט בלתי-מאויישים, מה שבתקווה יוזיל את עלות הכוח הימי. רפא״ל פיתחה את הפרוטקטור, כלי שיט בלתי מאויש למטרות סיור ותקיפה [מקור], וגם למספנות ישראל ואלביט מערכות בלתי מאוישות ימיות משלהם. כרגע נראה שהמערכות האלו שימושיות בעיקר במים הריבוניים של ישראל למטרות סיור והגנה, פחות יכולות לשמש להקרנת כוח הרחק מהמדינה משום הצורך במפעיל אנושי ומשום זמן השיט המוגבל – כשבוע. בעתיד אולי מערכות גדולות יותר יוכלו לפעול בזירות רחוקות לאורך זמן.

אולם גם אם ישראל תפתור את הבעיות הטכניות ותצליח להקים כוח שיט בלתי מאויש וזול יחסית, ישראל עדיין תצטרך בסיסים בשביל לתמוך בכוחות הים שלה בזירות רחוקות. היא תצטרך בסיסי כאלה בשביל לוגיסטיקה, בשביל תיקונים לספינות, בשביל כוחות שיתמכו בהן. אין דרך בה ישראל תוכל להציב בסיסים כאלה, או כוחות תומכים כאלה, ללא קואליציה אזורית כלשהי, ללא הסדר אזורי כלשהו. לכן גם אם ישראל תתעצם ימית, היא תהיה חייבת להקים קואליציה כלשהי, מבנה ביטחון אזורי כלשהו, שיתמוך בפעילות שלה לאבטחת נתיבי השיט.

ברור לי שבשלב הזה אני אולי כבר נשמע כמו תקליט שבור – כמעט בכל סוגיה הקשורה לישראל, הפתרון של קואליציה עולה. הסיבה היא שישראל היא מדינה קטנה, במיקום אסטרטגי, שצריכה עוד מדינות בשביל למנף את היתרונות שלה. בגישה הביטחונית שלנו כיום הדגש הוא על פעולה חד-צדדית, חשאית, ללא ניסיון לנהל דיאלוג עם שחקנים אזוריים כלשהם. שותף הביטחון הכי חשוב שלנו באזור המזרח התיכון היא ארה״ב, מדינה שהיא כוח גלובאלי אך גם ממוקמת כ-9,000 ק״מ מאיתנו. היא אינה מדינה אזורית ואם היא תעזוב את האזור, או תצמצם משמעותית את נוכחותה, אנו עלולים למצוא את עצמנו מבודדים.

ההעדפה שלנו לפעילות חשאית פוגעת ביכולת שלנו לרתום את אחד היתרונות הכי חשובים שיש לנו מול איראן: לגיטימיות. איראן היא מדינה תומכת טרור שמנצלת אנרכיה כדי לקדם את מטרותיה. איראן תלויה בחוסר יציבות, בחוסר שקיפות פיננסית, במדינות בלתי-מתפקדות, בשביל לקדם את ענייניה. אין אף מדינה שתומכת בגלוי בטרור, ואין אף מדינה שתהיה מוכנה לתמוך בפעולות האיראניות באזור. יש מדינות שמשתפות עמה פעולה בנקודות ספציפיות – טורקיה בסוריה לדוגמה – או שתומכות בה בשביל לפגוע בארה״ב – רוסיה וסין. אך אין לאיראן שום מדינה התומכת בה בפעילותה האזורית, שרואה בה פעילות לגיטימית, ושתהיה מוכנה להשקיע ממשאביה לשם כך. איראן לא יכולה להעמיד מטרה לגיטימית בשביל לגייס מדינות סביבה, מה שמגביל מאוד את היכולת שלה למנף את כוחה וגורם לה להיות כמעט מבודדת באזור.

לעומתה, ישראל יכולה להשתמש במטרות מקובלות על כל שחקן בזירה הבינלאומית – חופש שיט, שלטון החוק, מאבק בטרור – כדי להוות בסיס לפעילות משותפת ויצירת הסדרי ביטחון שמשרתים את ישראל. אם נשתמש במטרות לגיטימיות כבסיס לקריאה לפעולה אזורית, לא נצטרך לפעול לבד נגד איראן או להגן על הצי האזרחי שלנו. לא נצטרך להיות תלויים רק בארה״ב בשביל פעילות הביטחון שלנו. יוון, קפריסין, איטליה, צרפת, בריטניה, גרמניה – כל המדינות האלו מודאגות מפשע ימי וחוסר יציבות בנתיבי שיט בינלאומיים. כל המדינות האלו תומכות במאבק בטרור. חלק מהמדינות האלו ישמחו להצטרף לפעולות שמטרתן להגביל את משלוחי הנשק לסוריה. השאלה היא רק איך אנחנו אורזים את המאמץ הזה – כמאמץ למען מטרה לגיטימית – והאם אנו מוכנים להפסיק ולפעול מחוץ למערכת הבינלאומית ולהתחיל לפעול בה.

איראן, כפי שעמדנו על כך בניתוח מס׳ 43 [ראו כאן] מתחזקת מאנרכיה, ממדינות בלתי מתפקדות. היא חודרת אליהן ומציעה תמיכה למיעוט השיעי באותן מדינות, שבחוסר ברירה הופך ללקוח של טהרן. אם אנחנו רוצים לבלום את האיראנים, לצמצם את השפעתם באזור, אנחנו לא יכולים להיות מי שמוסיף עוד אנרכיה, שמערער את הסדר האזורי. תקיפת כלי שיט אזרחיים אינה לגיטימית, וגם תקיפת כלי שיט צבאיים ללא פרובוקציה אינה לגיטימית. כשאנחנו עושים את זה אנחנו פוגעים בליגיטימיות שלנו, ואנחנו מכשירים את פעילותה של איראן – כי אם תוקפים את הצי האזרחי שלה, מדוע שלא תשיב באותו מטבע?

אם אנחנו רוצים לגייס מדינות לפעול למטרות לגיטימיות, אנחנו חייבים גם אנחנו לפעול לאותן מטרות. אי אפשר לדבר על אבטחת השיט בים התיכון בעודנו תוקפים בחשאי ספינות. כן, פעולה לא חשאית עלולה לסכן את כוחותינו – אך כך גם פעולה חשאית. היתרון בפעולה לא חשאית, בפעולה שבה המטרה המוצהרת היא מטרה לגיטימית, שהיא יכולה להביא עוד מדינות לפעול יחד אתנו. שהיא יכולה לגייס תמיכה בינלאומית שבעקיפין תפגע באיראן. שהיא תסיר חלק מהעול על מערכת הביטחון שלנו, שאין לה את המשאבים לטפל לבדה בבעיה הימית שלנו. להפציץ את איראן וליצור משוואת הרתעה הם לא הפתרון הנכון לטווח ארוך. שינוי אופי הפעילות שלנו, גיוס מדינות לצידנו, זו הדרך הנכונה.

יש תקווה

ישראל כבר נמצאת בתחילתו של השינוי הזה. הברית שלנו עם יוון וקפריסין ממשיכה להתגבש: בשבוע שעבר ערכנו עם שתי המדינות האחרות תרגיל ימי, בו השתתפה גם צרפת [מקור]. התרגיל כלל דימוי לוחמה נגד צוללות, מבצע חיפוש והצלה ודימוי קרב ימי. ב-8.3 ישראל חתמה עם קפריסין ויוון על חיבור רשת החשמל שלה לזו של קפריסין, ואת של קפריסין לזו של האיחוד האירופי [מקור]. החיבור, שיהפוך פעיל ב-2025, עתיד לתת לנו יתירות במערכת החשמל ועומק אסטרטגי מול איום הטילים המדויקים של חיזבאללה.

ישראל יכולה להשתמש בשיתוף הפעולה הביטחוני עם שתי המדינות בשביל לקדם יוזמה של ביטחון שיט ומאבק בטרור ובפשיעה הימית במזרח הים התיכון. היא יכולה לצרף ליוזמה הזו את ארה״ב ובריטניה, שני שחקנים מערביים שמודאגים מהפעילות האיראנית. המטרה הרשמית של היוזמה לא תהיה איראן – היא תהיה יציבות וביטחון בים התיכון. בפועל היוזמה הזו תהדק את הפיקוח על סוריה ותדאג לעצור משלוחי נשק ונפט לאסד מבלי שאנחנו נצטרך לפעול באופן חשאי נגד ספינות איראניות ומבלי שאנחנו נתן הצדקה לאיראנים לתקוף את ספינות הסחר שלנו.

ומה אם בכל זאת יתקפו? ישראל תוכל לדרוש את השתתפותה בקואליציה הימית של ארה״ב במפרץ הפרסי, בה משתתפות בין היתר בריטניה, איחוד האמירויות וערב הסעודית [מקור]. ישראל לא בהכרח תהיה חייבת לשלוח ספינות. היא תוכל לדוגמה להפעיל כלים בלתי מאוישים או לשלוח צוותים לספינות מערביות. כך גם נגדיל את הביטחון לספינות שלנו באזור, וגם נגדיל את ההשתלבות וההשפעה שלנו במבני ביטחון אזוריים.

בטווח הארוך, ישראל יכולה לבחון את הפריסה של רשת כלים בלתי-מאויישים, אם מל״טים, אם כלי שיט, בשביל ליווי כלי שיט אזרחיים בים האדום ובים התיכון. לא סביר שחברות השיט הגדולות יפתחו יוזמה כזו לבדן, ומדינות יצטרכו להתערב באופן פעיל כדי להגן על נתיבי השיט שלהן. אסור לנו שנתיבי השיט של מזרח הים התיכון, של הים האדום, של המפרץ הפרסי, יאויימו ע״י כוחות עוינים, ודאי לא איראן. ע״י ביסוס הפעילות שלנו על המטרה הלגיטימית של חופש שיט וביטחון שיט, אנו יכולים גם לצמצם את צעדיה של איראן, גם לשמור על האינטרסים הכלכלים שלנו, וגם להגדיל את השפעתנו בזירה האזורית.




פלג 56: מלחמת החיסונים

חידוש המנוי לפל״ג: לחיצה על הקישור ובחירת renew – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-4.3, חברת אסטרה-זנקה פנתה לממשלת איטליה בבקשה לאשר ייצוא של רבע מיליון חיסונים לאוסטרליה ממפעל שיש לה ליד רומא. איטליה סירבה, בתמיכת נציבות האיחוד האירופי [מקור].

למה אסטרה-זנקה מלכתחילה ביקשה? מאז ינואר ישנו מנגנון פיקוח ייצוא באיחוד, שמטרתו להבטיח שיצרניות חיסונים יענו קודם על החוזים שלהן לאיחוד האירופי לפני שהן מייצאות מחוץ לו. על הנייר לאיחוד יש כמעט 1.2 מיליארד מנות חיסון שהוזמנו, אך יצרנים רבים מתעכבים באספקה לאיחוד. האיחוד במיוחד מתוסכל מאסטרה-זנקה שחתכה בחצי את כמות המנות שהיא צפויה להעביר לאיחוד ברבעון הראשון של 2021 והזהירה שהיא עלולה לחתוך בעוד 50% את כמות המנות שיועברו ברבעון השני של 2021. אוסטרליה אגב פחות מוטרדת מהידיעה, משום שהיא אמורה להתחיל לייצר כמיליון מנות חיסון החל מסוף מרץ [מקור].

למה אני מספר לכם על הידיעה הזו? אנחנו בישראל חיים בסוג של בועה. זה היה נכון עוד לפני הקורונה: יש לנו אובססיה עם לראות כל דבר דרך העדשות של ״איך זה קשור לישראל״ או ״איך זה משפיע על ישראל״, מה שמביא אותנו לעיתים לראות את כל הזירה הבינלאומית כסובבת סביבנו. אולם אני לא כאן בשביל לדבר אתכם היום על ההתעניינות שלנו בנו.

אנחנו בישראל חיים בבועה משום שיש לנו את כל מנות החיסון שאנחנו צריכים מבלי שהיינו צריכים להיאבק במדינות גדולות יותר לאספקה, להסתמך על האו״ם שיעביר לנו חיסונים או לייצר אותם בעצמנו. מדינה של פחות מ-10 מיליון בני אדם קיבלה את המנות הדרושות שלה, היא מחסנת את האוכלוסייה שלה והיא עומדת לחזור לעסקים כמעט כרגיל. כל זה בעוד בעולם הרחב, באיחוד האירופי, באפריקה, במזרח אסיה, יש מאבק לחיסונים, יש מחסור בחיסונים, שמביא מדינות להילחם זו בזו על אספקה ואנשים להיות מוכנים לשלם אלפי דולרים תמורתם.

אנחנו חיים בבועה בה אנחנו לא מרגישים ופחות מודעים למאבק הגלובאלי שיש היום לחיסונים. הידיעה על איטליה היא רק דוגמה אחת לתחרות בין מדינות על חיסונים וחומרי הגלם הדרושים להם. בפרק היום נסקור את התחרות, את הגיאופוליטיקה של חלוקת החיסונים, ומה המשמעות של מלחמות החיסונים לעתיד הגלובליזציה. בואו נתחיל.

כיצד לייצר חיסון

עד למשבר הקורונה חיסונים לא נתפסו כמשאב לאומי. תעשיית החיסונים הייתה, עד לבוא הקורונה, אחד הסקטורים הפחות תחרותיים בתחום תעשיית התרופות [מקור]. תהליכי פיתוח ארוכים, ניסויים קליניים ארוכים עוד יותר ותהליך אישור איטי הרתיעו חברות רבות מלהיכנס לתחום בו הרווח הוא גם ככה נמוך יחסית להשקעה. משום הצורך בהשקעה כספית גבוהה ותהליכי פיתוח ארוכים, ב-2018 שוק החיסונים נשלט ע״י 4 חברות בלבד: גלקסו-סמית׳-קליין, מרק, סאנופי (Sanofi) ופייזר.

הקורונה שינתה את השוק באופן רדיקלי משום שממשלות הפכו נואשות ברצון שלהן להשיג את החיסון. עם הנזק הכלכלי מסגרים לאומיים והחשש מקריסה של מערכת הבריאות עקב מטופלים רבים מדי, ממשלות ראו בחיסון את הפתרון האולטימטיבי לבעיות שלהן. הן האיצו לכן את תהליך האישור לחיסונים, מקטינות את הזמן שחברה צריכה להמתין בין פיתוח החיסון ויציאתו לשוק.

הקורונה גם יצרה שוק חדש ועצום לחיסונים: משום שהקורונה היא מחלה חדשה, רוב האוכלוסייה העולמית אינה מחזיקה בחסינות טבעית אליה. בנוסף, בניגוד לפוליו או חצבת, קורונה היא (עדיין) מחלה של העולם המפותח והמתפתח. גם אחרי מבצע החיסונים הראשון, בהנחה ולא יפותח חיסון שיהיה אפקטיבי לכל החיים, אנשים יצטרכו להמשיך ולהתחסן כל שנה בערך. הערכה היא ששוק החיסונים לקורונה יהיה בהיקף של כ-10 מיליארד דולר בשנה, ואולי אף יגיע ל-25 מיליארד דולר בשנה, כתלות בתדירות החיסונים ובעלות למנה [מקור].

משום כך המירוץ לחיסון נגד הקורונה משך המון חברות, וותיקות וחדשות. משום שיש כל-כך הרבה יצרנים פוטנציאלים, ברמה התיאורטית כבר השנה אמור להיות לכל העולם מספיק חיסונים. לפי הצהרות של יצרני חיסונים, אלה שכבר אושרו ואלה שעדיין בפיתוח, ב-2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד מנות, מספיק בשביל כל אוכלוסיית הבוגרים בכדור הארץ [מקור]. תיאורטית, לא אמורות להיות מלחמות חיסונים.

רק שתיאורטית כמובן עובד רק בתיאוריה. על הנייר עד סוף 2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד חיסונים, אך מדינות לא רוצות להמתין עד סוף 2021 בשביל לגלות אם יש מספיק חיסונים. לחלקן אין ברירה אלא להמתין: מדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או צפון קוריאה לא יכולות פשוט לסגור חוזים ישירות מול פייזר או מודרנה למנות חיסון. אין להן את הכסף בשביל זה. הן ומדינות מתפתחות אחרות תלויות ביוזמת החיסון הבינלאומית, COVAX, שמטרתה להבטיח שגם למדינות מתפתחות תהיה גישה לחיסונים.

מה היא COVAX? COVAX היא אחת משלושת עמודי התווך של Accelerator Access to COVID-19, שהושק באפריל על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), הנציבות האירופית וצרפת בתגובה למגיפת הקורונה. היוזמה מפגישה בין ממשלות, ארגוני בריאות עולמיים, יצרנים, מדענים, מגזר פרטי, חברה אזרחית ופילנתרופיה, במטרה לספק גישה חדשנית ושוויונית לאבחון, טיפולים וחיסונים נגד קורונה. עמוד התווך היא COVAX, שנועדה להבטיח שכל מדינות העולם, גם מדינות מתפתחות יקבלו גישה למנות חיסון. רוב העולם המתפתח תלוי ב-COVAX.

מדינות מפותחות לעומת זאת יכולות לקנות ישירות מיצרנים, והרבה. חצי מאספקת החיסונים של העולם כבר ננעלה ע״י מדינות מפותחות בחוזים, למרות שהן מהוות רק כ-15% מכל האוכלוסייה הגלובאלית [מקור]. קנדה לדוגמה קנתה מספיק מנות בשביל לחסן את האוכלוסייה שלה 7 פעמים, האיחוד האירופי שלוש פעמים וארה״ב פעמיים וקצת. המשמעות היא שגם אם 12 מיליארד מנות ייוצרו מחר, הן יחולקו בהתאם לכוח הכלכלי של מדינה ולא לפי האוכלוסייה המבוגרת שלה.

גם אם לא הייתה את בעית החוזים, ישנן בעיות לוגיסטיות בייצור וחלוקה של חיסונים. כאן כדאי אולי להקדים ולהסביר איך בדיוק מייצרים חיסונים. ישנן שתי דרכים מרכזיות לייצור חיסונים, כתלות בסוג החיסון: דרך אחת, המסורתית נקרא לה, היא ייצור של הווירוסים עצמם בגרסה מוחלשת או חלבונים של הווירוס ע״י תרביות תאים בביו-ריאקטורים. בדרך השנייה, החדשנית יותר, חיידקים משמשים לייצור ה-DNA של הווירוס, DNA שאחר-כך משמש לייצור ה-mRNA הויראלי [מקור]. ה-mRNA הזה מוזרק לגוף בחיסונים כמו מודרנה ופייזר וגורם לתגובה חיסונית. בשני המקרים, לוקח זמן, לעיתים חודשים, עד שמגיעים לאופטימיזציה של הייצור. הרחבה של יכולות הייצור גם היא לוקחת זמן, משום הסטנדרטים הגבוהים בהם המפעלים נדרשים לעמוד. השיטה החדשנית יותר של mRNA גמישה יותר מזו המסורתית, אך גם היא צריכה זמן לייצור החומר הגנטי ואריזתו בצורה שניתן להזריק אותו לגוף.

אחרי הייצור, שינוע וחלוקה הופכות לשתי הסוגיות המרכזיות. חיסוני ה-mRNA של מודרנה ופייזר דורשים קירור במינוס 70 מעלות, מה שהופך אותם ללא רלוונטים ברוב המדינות המתפתחות שאינן מחזיקות מתקני קירור מתאימים או אפילו עם אספקת חשמל יציבה מספיק. חיסונים מסורתיים של ווירוסים מוחלשים או חלבוני ווירוס דורשים קירור סטנדרטי ב-4 מעלות צלזיוס, אך לוקח יותר זמן להעביר קו ייצור מסורתי לייצור חיסון נגד וריאנט חדש. כלומר עד שהעולם המתפתח יקבל את החיסונים המסורתיים, יכול להיות שהוא כבר יצטרך גרסה חדשה נגד הוריאנטים השונים.

המשמעות של כל זה היא שלמרות שתיאורטית יצרני החיסונים התחייבו לכמעט 12 מיליארד מנות חיסון, אנחנו לא יודעים מתי הן יתחילו להגיע, למי הן יהיו רלוונטיות והאם זו באמת תהיה הכמות הסופית שתיוצר, או הרבה פחות. העולם לכן נתון כרגע במחסור, במחסור של מה שנתפס כמשאב הכי קריטי בשביל להתמודד עם מגפת הקורונה. מה שקורה עכשיו בעולם הוא מה שקורה בכל פעם שיש תחרות על משאבים מוגבלים: מלחמה.

המאבק על חיסונים

ההחלטה של האיחוד האירופי להטיל חסם ייצוא על חיסונים היא רק דוגמה אחת למה שמדינות מוכנות לעשות בשביל להבטיח לעצמן אספקה. היא גם לא מבשרת טובות למאמץ לחסן את העולם. אירופה היא אחד ממרכזי הייצור החשובים בעולם לחיסונים: ב-2019 אירופה ייצרה 76% מכלל החיסונים בעולם [מקור]. מחסום הייצוא של האיחוד יכריח יצרנים לחפש מקומות אחרים בשביל להרחיב את יכולת הייצור שלהם, חוששים שבריסל תמשיך להתערב בעסקים שלהם.

בעוד אירופה חוסמת ייצוא של חיסונים, בארה״ב ממשל ביידן הפעיל את חוק הייצור לצרכי ביטחון (Defense Production Act, DPA). החוק נותן לממשל סמכויות נרחבות בנוגע לניהול יכולת הייצור של ארה״ב. במילים פשוטות, החוק מאפשר לנשיא לדרוש מחברות אמריקניות לתעדף חוזים ממשלתיים על פני חוזים אחרים, ולכוון את יכולות הייצור ומאגרי החומרים בידיהן למטרות לאומיות [מקור]. משמעות החוק היא שארה״ב שומרת לעצמה את חומרי הגלם הדרושים לייצור חיסונים, ודואגת שיצרנים אמריקנים יסיימו קודם את ההתחייבויות שלהם לממשל הפדראלי לפני שהם מייצאים את החיסונים למדינות אחרות. בכך ממשל ביידן ממשיך את הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ מתחילת דצמבר 2020, צו שדרש מחברות אמריקניות לתעדף את ארה״ב במילוי חוזי חיסונים [מקור].

סגירת השוק האמריקני לייצוא משפיעה על שרשרות אספקה בחלקים אחרים של העולם. אחד המפעלים החשובים ביותר במאמץ לחסן את העולם המתפתח הוא מכון הסרום של הודו (Serum Institute of India, SII), שמתכוון לייצר כמיליארד מנות חיסון ב-2021, כחלק ממאמץ החיסון של COVAX [מקור]. הבעיה של המכון שהפעלת חוק הייצור בארה״ב מקשה עליו להשיג חומרי גלם הנחוצים לייצור החיסונים שלו [מקור]. בהנחה שהחוק ימשיך לפעול עד שארה״ב תשיג את כל מנות החיסון שלה, אפשרי שמכון הסרום ומרכזי ייצור אחרים בעולם לא יוכלו להשיג את חומרי הגלם הנחוצים להם עד אמצע 2021, אז ארה״ב אמורה להשיג את כל מנות החיסון הדרושות לה ובתקווה להטיל לשחרר את החסמים.

לצערנו, מחסור במשאב חיוני תמיד מביא לשחיתות ופשע. במדינות בהם אספקת החיסונים מוגבלת, אנחנו רואים כיצד שחיתות פוליטית וארגוני פשע מנסים להשתלט על אספקת החיסונים או למכור זיופים. ישנם מספר דיווחים ממדינות שונות בעולם בהן אליטות פוליטיות וכלכליות השתמשו בקשרים שלהן בשביל לעקוף בתור להשגת חיסון. לדוגמה בלבנון בסוף פברואר הבנק העולמי איים לעצור את המימון של חיסוני קורונה למדינה לאחר דיווח שמספר פוליטיקאים קיבלו זריקות בבניין הפרלמנט, מבלי שברור אם הם חלק מקבוצת סיכון [מקור]. שני שרים בפרו ושר אחד בארגנטינה התפטרו אחרי שהתגלה שקיבלו את החיסון עקב יחס מועדף [מקור]. תובעים בשתי המדינות כמו גם בברזיל בוחנים אלפי מקרים נוספים של פקידים שהשתמשו בכוחם הפוליטי בשביל לדאוג לעצמם ולמקורבים להם.

המחסור בחיסון גם מביא ארגוני פשע לנסות ולגנוב או למכור חיסונים מזוייפים. אין מדינה בה התופעה יותר ברורה ומסוכנת לבריאות הציבור ממקסיקו, שם הקרטלים החלו להקים אתרים למכירת חיסונים מזויפים המתחזים לאלה של יצרניות תרופות כמו פייזר או מודרנה, ויש חשש שהם יחדרו לשרשרות האספקה של החיסונים בשביל לגנוב אותם בדרכם למרפאות מקומיות [מקור]. מקסיקו כבר סובלת מאחד משיעורי התמותה הגבוהים בעולם עקב הקורונה, והקרטלים כעת מאיימים לעכב את מאמצי החיסון שלה.

בזירה הבינלאומית, המחסור בחיסונים ברוב העולם מציע למדינות שיש להן עודף מנות או יכולת ייצור לעזור למדינות שאין להן. סין ורוסיה החלו לייצא חיסונים למדינות מתפתחות ומדינות במזרח אירופה, וגם הודו החלה לשלוח מנות חיסון לעולם המתפתח. התופעה מכונה ״דיפלומטית חיסונים״, ובתקשורת העולמית מציגים אותה כתחרות הבאה להשפעה גלובאלית בין סין וארה״ב [מקור].

אני חושב שהתקשורת העולמית מנסה לנפח סיפור שאין בו ממש מצד ההשפעה ארוכת הטווח שהוא נותן: גם מדינה שתקבל חיסונים מסין או רוסיה לא תהפוך אוטומטית למדינת חסות שלהן. גם לא נראה שהחיסונים הסינים או הרוסים מזיזים מדינה ממחנה אחד לאחר – רוב אירופה מסרבת לחיסונים הרוסים או הסינים, ומי שפתוחות לקבל אותן הן בעיקר מדינות באפריקה ודרום אמריקה שנואשות לחיסונים. ארה״ב גם צפויה להצטרף למרוץ החל מהרבעון השלישי של 2021: לאמריקנים כנראה יתחילו להיווצר עודפי חיסונים, עודפי חיסונים שהם יוכלו להשתמש בהם בשביל לתמוך לדוגמה במקסיקו, ברזיל, או מדינות בדרום מזרח אסיה.

ברזיל היא אגב אחת הדוגמאות היחידות לאיך דיפלומטית חיסונים באמת יכולה לשנות את שיוך המחנה של מדינה: במשך רוב כהונת טראמפ ברזיל אותתה שהיא שוקלת להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה [מקור]. אחרי שטראמפ הוחלף בביידן ברזיל הודיעה שלא תחסום אף יצרן מלהשתתף במכרזים שלה [מקור]. עכשיו היא משתמשת בנושא של גישה לתשתית ה-5G שלה כדי למשוך את סין וארה״ב לספק לה חיסונים, מתחרות על השפעה בכלכלה הגדולה ביותר של אמריקה הלטינית [מקור]. ברזיל אבל היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – דיפלומטית חיסונים לא תשנה הרבה את הגישה של מדינות העולם לסין, רוסיה או ארה״ב, בדיוק כפי שדיפלומטית המסכות לא עשתה זאת [ראו כאן].

יש גם אינדיקציה אחת לפחות שאולי דיפלומטית החיסונים פועלת גם בצורה של מניעת חיסונים: לטענת שר הבריאות של טאיוואן עסקה לרכישת 5 מיליון מנות חיסון מיצרן החיסונים הגרמני BioNTech SE הוקפאה עקב לחץ חיצוני [מקור]. אפשר וגישה לחיסונים הפכה למנוף הלחץ החדש של בייג׳ן נגד טאיפיי.

מה שכן, ומה שחשוב לשים לב, הוא שמדינות מחפשות לתת את החיסונים ישירות, ולא דרך גוף בינלאומי שלישי. זה מדגיש את אחד המאפיינים של העולם הרב-קוטבי החדש שלנו – ההיחלשות של מסגרות בינלאומיות רבות משתתפים בזירה הבינלאומית. ממשל ביידן הכריז על החשיבות שהוא רואה בארגונים רב-לאומיים ובשיתוך פעולה בינלאומי, אך חסם את הייצוא של חומרים קריטים מארה״ב. האיחוד האירופי, הקול הכי חזק לשיתוף פעולה בינלאומי בימי טראמפ, הטיל חסם ייצוא על חיסונים. כל הצעדים האלה כמובן מובנים, וברור שמדינות יעדיפו קודם לתת עזרה לאוכלוסייה שלהן לפני שהן יוצאות לעזור למדינות אחרות. אך זה לא משנה את ההשפעה בפועל של כל הצעדים האלו: הם מוכיחים שוב למדינות שהן לא יכולות עוד להסתמך על שרשרות האספקה הגלובאליות בעת משבר.

לאומנות חיסונים

אחד הנושאים שאנחנו חוזרים עליהם כאן שוב ושוב היא העלייה של לאומנות כלכלית והשבירה של שרשרות האספקה הגלובאליות לשרשרות אספקה מקומיות יותר. רק בשבוע שעבר דיברנו על המחסור בשבבים ואיך הוא יביא מדינות מתועשות להחזיר חלק מיכולת הייצור של שבבים אליהן. המחסור בחיסוני קורונה יעשה את אותו דבר לשרשרות האספקה של חברות התרופות.

מה שמשותף לשני המשברים, החיסונים והשבבים, שהם חשפו את השבירות של קווי האספקה הגלובלים ואת התלות של מדינות בסחר הבינלאומי בשביל לספק צרכים חיוניים. עוד לפני משבר הקורונה מדינות ידעו שהן תלויות בייצור במדינות אחרות בשביל צרכיהן, אבל לא הייתה להן סיבה לטפל בתלות הזו. הגישה ששלטה במשך שלושים השנים האחרונות במערכת הגלובאלית היא זו של קץ ההיסטוריה, של סיום הסכסוך בין מדינות, ושההיפר גלובליזציה שחווינו, של יציאת מפעלים ממדינות, היא טובה מפני שהיא מורידה את יוקר המחייה. הסכנה האסטרטגית ביציאת יכולות ייצור לא זכתה להתייחסות משום שהניחו שמשברים כמו מלחמה או מגפה הם נחלת העבר.

משבר הקורונה שינה את זה, הוא עורר מדינות לסכנה האסטרטגית בלהיות תלויות במדינות אחרות לצרכים חיוניים כמו ציוד מגן, תרופות או חיסונים. כשהאבק של משבר הקורונה ישקע, מדינות יסתכלו על מוצרים קריטיים שהן צריכות וירצו את שרשרות האספקה חזרה אצלן. הן ירצו אותן חזרה אצלן משום שהן יזכרו את התקופה שלנו, בה מדינות היו צריכות להתחרות זו עם זו על מנות חיסון ומשאבים.

בטווח הארוך לאומנות חיסונים פוגעת בכלכלה העולמית, משום שהיא מעכבת את החזרה של כל הכלכלה הגלובאלית לכמעט-שגרה, או מה שמכנים ״השגרה החדשה״ עם הקורונה כמחלה אנדמית. אפריקה כנראה תחזור לכמעט שגרה ב-2022 או 2023, וארה״ב אולי תצא בקיץ 2021 מהמגפה אך שותפי הסחר החשובים שלה – האיחוד האירופי, מקסיקו, סין – יהיו עדיין בקמפיין החיסונים שלהם. התאוששות לא שווה בחלקים שונים של העולם תתבטא בצמיחה לא שווה, וביקוש נמוך יותר ממה שהיה יכול להיות למוצרים ושירותים. לפי מחקר אחד חלוקה לא שווה של חיסונים עלולה לעלות לכלכלה הגלובלית כ-9.2 טריליון דולר, בערך פי 2 מהתמ״ג של יפן [מקור].

אולם נזקי טווח ארוך והפסדים פוטנציאלים לא מורגשים. אף אחד לא מרגיש את ההפסד מצמיחה נמוכה יותר ממה שיכולה להיות, כולם מרגישים את ההפסד מהיעדר חזרה לשגרה במדינה שלהם. אנחנו נראה את שרשרות האספקה לייצור חיסונים הופכות לנושא של ביטחון לאומי, עם מדינות משקיעות משאבים בהקמת מפעלים אצלן והקטנת התלות במדינות אחרות. כאן יהיה מעניין לראות האם מדינות האנגלוספרה, עליהן דיברנו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], יהדקו את שיתוף הפעולה ביניהן גם בתחום של ייצור חיסונים ותרופות. אפשר והן יחתמו על הסכמים בתחום של תיאום ייצור חיסונים וחלוקת עודפים.

המעניין הוא שבזמן שמדינות גדולות בעלות אוכלוסייה רבה יצטרכו לרכז את יכולת הייצור אצלן בשביל לענות לביקוש מקומי, מדינות קטנות יותר יהיו גמישות ביכולת שלהן לחלוק ביכולת הייצור. מפעל שיכול לייצר מיליון מנות חיסון בשבוע עבור ארה״ב לא מזיז בחישוב האסטרטגי. עבור מדינה כמו ישראל, עם 10 מיליון בני אדם, או מדינה כמו דנמרק עם כמעט 6 מיליון בני אדם, מפעל כזה יכול להבטיח שהן יהיו בשגרה כמעט תמידית, עם המפעל מייצר את כל המנות הדרושות מול התפרצות של וריאנט חדש בתוך חודשיים או פחות. לישראל, ולמדינות קטנות כמוה, יש פוטנציאל משמעותי בשיתוף פעולה ביניהן דווקא בעולם של לאומנות חיסונים.

ציר ישראלי

אם לאומנות כלכלית היא נושא אחד שאני חוזר עליו בניתוחים של פל״ג, הרי שישראל כציר אסטרטגי במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל היא הנושא השני. אנחנו מדינה קטנה עם פוטנציאל אנושי גבוה ומיקום מעולה באירו-אסיה, גובלים בים התיכון ובים האדום וקרובים למפרץ הפרסי, מזרח אפריקה ומזרח אירופה. דווקא כשהעולם עובר למגמה של לאומנות כלכלית, של החזרת קווי ייצור אליו, של הגנה אגרסיבית יותר על אינטרסים לאומיים, ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים עם מדינות דומות לה ועם מעצמות גדולות כמו ארה״ב, הודו ויפן. ישראל היא לא ארה״ב או הודו – אנחנו לא מחזיקים בשוק צרכני גדול מספיק בשביל לחסום ייבוא ואנחנו לא מחזיקים בכוח צבאי חזק מספיק בשביל להתמודד לבד עם כל האיומים סביבנו – איראן, טורקיה, תימן, חיזבאללה בלבנון ועוד.

הנקודה שאני חוזר בה בכל הניתוחים השונים של פל״ג שישראל צריכה לחשוב בצורה של השתתפות בקואליציות, של הצטרפות לשרשרות האספקה החדשות של העולם, של חיפוש אחר שיתופי פעולה שיעצימו אותה ואת השותפות שלה. החיסונים הם עוד כיוון בו אנו יכולים לעבוד עם מדינות נוספות בשביל לחזק אותנו, לחזק אותן, להגדיל את ההשפעה שלנו בעולם ולעשות בו טוב.

דוגמה אחת היא דיפלומטית החיסונים בה ישראל רצתה להתחיל [מקור], ושמחזיקה פוטנציאל רב עבורה. אנחנו מדינה שהבעיה המרכזית שלה היא שרוב האזור שלה מחרים אותה רשמית, גם אם לא בפועל. התחלנו לשבור את החרם עם הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. אנחנו יכולים להשתמש בחיסונים להמשיך ולהגדיל את מעגל המדינות שמנרמלות איתנו יחסים: למה שלא נשלח מנות חיסון לעיראק, תימן, סומליה או לבנון? דיפלומטית חיסונים לא תהפוך אותן לאוהבות ישראל, אך היא בהחלט יכולה להיות מה שידחוף אותן להסכים לנרמול יחסים אתנו.

ישראל גם יכולה לעבוד עם מדינות נוספות ויצרניות חיסונים בשביל להקים מפעלי ייצור בארץ, ולחתום על הסכמים בינלאומיים לחלוקה של מנות הייצור בין המדינות השונות. ראש ממשלת אוסטריה וראש ממשלת דנמרק נפגשו בשבוע שעבר עם ראש הממשלה נתניהו בדיוק בשביל לדון על אפשרות כזו [מקור], ולטענת ראש הממשלה ישראל נמצאת בשיחות עם פייזר ומודרנה להקמת מרכז מחקר ומפעל ייצור למנות חיסון כאן בארץ [מקור]. הסכמים כאלה, מרכז ייצור כזה, יחזקו את המעמד הבינלאומי של ישראל ויחזקו את הכוח הדיפלומטי שלה.

סיכום

התחרות לחיסונים היא עוד כוח שמופעל על הכלכלה הגלובלית שלנו וידחוף לפירוקה. ברמה התיאורטית מדינות יכולות להרוויח יותר אם יעבדו ביחד, אך מה שעובד בתיאוריה לא קורה במציאות. האינטרס הלאומי של כל מדינה להבטיח אספקת חיסונים לה הביא אותן וימשיך להביא אותן להתחרות על מנות חיסון. בטווח הקצר העולם המתפתח יפגע מהתחרות הזו, מתקשה להשיג את מנות החיסון הדרושות לו. בטווח הארוך, מדינות ירצו להחזיר קווי אספקה לתרופות וחיסונים אליהן. כמו עם שבבים, כמו עם רכיבים לתעשיית הביטחון, הלאומנות הכלכלית תגיע גם לתעשיית התרופות. דווקא בעולם כזה ישראל יכולה להינות מיותר פתיחות ושיתוף פעולה בינלאומי, עובדת ביחד עם המדינות הקטנות של העולם על קואליציה חדשה בתחום החיסונים. נראה אם זה יתממש.




פלג 55: סקירה עולמית מס׳ 4

תקציר

  1. ארבע נושאים בסקירה העולמית היום: מה קורה במיאנמר, מחסור עולמי בשבבים, סטטוס קמפיין החיסונים בעולם, והמהלכים האחרונים של האיראנים והאמריקנים זה מול זה.
  2. במיאנמר הצבא מתמודד עם התנגדות אזרחית חריפה להפיכה, והחל לירות במפגינים בשביל לפזר אותם. ממשל ביידן הטיל סנקציות ראשוניות בתחילת פברואר, וצפוי השבוע להטיל סנקציות נוספות.
  3. עלייה בביקוש למוצרי צריכה אלקטרונים (טלפונים/מחשבים), ביחד עם התאוששות מהירה מהצפוי בביקוש לכלי רכב, יצר צוואר בקבוק באספקת השבבים העולמית. יצרני רכב מתקשים להשיג את השבבים הדרושים שלהם, והמבנה של התעשייה מקשה עליה להגיב למחסור, שעלול להתפשט גם למוצרי צריכה אלקטרונים. יש כבר מחסור בקונסולות פלייסטיישן.
  4. תמונת ההתחסנות העולמית היא מעורבת: ארה״ב עומדת על 1.7 מיליון זריקות ביום, פחות מהדרוש לחזרה לכמעט שגרה באוגוסט. האיחוד האירופי עומד על כמיליון זריקות ביום, מה אומר שהוא אולי יגיע לחסינות עדר רק בסוף 2021 אם בכלל.
  5. בישראל יש ירידה בקצב מנות החיסון היומית, אך הגענו למעל 80% חיסון בקבוצות הגיל המבוגרות, מעל גיל 50. אם מספר החולים במצב קשה ימשיך לרדת, אפשר לקוות לחזרה לכמעט שגרה כבר באפריל.
  6. איראן מנסה ללחוץ את ממשל ביידן להסיר את כל הסנקציות של ממשל טראמפ לפני שהיא שבה בכלל לשולחן המשא ומתן לחזרה שלה להסכם הגרעין. לא סביר שביידן יוכל להיענות לדרישה הזו, סביר שהאיראנים יצטרכו להתפשר בשביל לקדם חזרה חלקית להסכם הגרעין בתמורה להקלה חלקית בסנקציות.

להורדת הפרק – קישור.

ברוכים הבאים לסקירה עולמית מס׳ 4. הסקירה העולמית היום נועדה לתת לנו תמונת מצב של 4 משברים או תהליכים מתפתחים בזירה הבינלאומית, חלקם עם השלכות משמעותיות להתאוששות הכלכלית שצפויה לקראת סוף השנה וחלקם חשובים ליציבות האזור שלנו כאן במזרח התיכון: מה קורה במיאנמר מאז שסקרנו אותה לאחרונה, משבר השבבים שמביא את תעשיית הרכב לכמעט עצירה, סטטוס קמפיין החיסונים בעולם, והמהלכים האחרונים של האיראנים במו״מ הגרעיני מול ארה״ב. בואו נתחיל.

מיאנמר

עזבנו את מיאנמר בדיוק אחרי ההפיכה הצבאית בה. הסברתי שההפיכה היא מהלך של הצבא שנועד למנוע את התחזקותה של הליגה הלאומית לדמוקרטיה, האיום הכי גדול על המשך שליטת הצבא במדינה. ראינו כבר אז שההפיכה תעמיד את הצבא מול האזרחים, שתומכים בליגה הלאומית לדמוקרטיה.

בניתוח של מיאנמר גם עמדנו על כך שמדובר במבחן הראשון הגדול של ממשל ביידן בתחום מדיניות החוץ: כיצד הוא יאזן בין ההתחייבות שלו להגנה על זכויות אדם ובין התחרות שלו מול סין, והאם הוא יצליח להביא את הודו ויפן להטיל גם הן סנקציות על מיאנמר.

מעט אחרי שפורסם הניתוח ממשל ביידן החליט להטיל סנקציות נגד הצבא במיאנמר, מטיל סנקציות חדשות על 8 אנשים, על שלוש חברות בתעשיית אבני החן במדינה, ומעדכן את הסנקציות על שני אנשים נגדם כבר היו סנקציות קיימות [קישור]. התגובה של ממשל ביידן היא מתונה, אך שולחת מסר ברור שסנקציות נוספות יוטלו בהתאם למצב: הטלת סנקציות על שלוש חברות בתעשיית אבני החן מאותת לחונטה שביידן יהיה מוכן לפגוע בעסקים. הוא אבל עדיין לא הטיל סנקציות על שני הקונצרנים הגדולים של הצבא,  Myanmar Economic Holdings Limited (MEHL) and Myanmar Economic Corporation MEC)). סנקציות עליהם יהיו אפקטיבית סנקציות על רוב כלכלת מיאנמר, משום הכוח הרב של הקונצרנים.

בנוסף לארה״ב, בריטניה [מקור] וקנדה [מקור] הטילו סנקציות על חברים בכירים בצבא מיאנמר. לעומתן מדינות האזור בולטות בשתיקתן, אפילו קבלה מסוימת של ההפיכה: הודו שומרת על שתיקה רועמת בכל הנוגע להפיכה. יפן הודיעה שתעצור סיוע נוסף למדינה אך לא תטיל עליה סנקציות [מקור]. תאילנד ואינדונזיה היו המדינות הראשונות לקיים מפגש דיפלומטי רשמי עם מנהיגי ההפיכה, צעד שנותן להם לגיטימיות [מקור]. המפגש שלהן הוא חלק מניסיון של איגוד מדינות דרום מזרח אסיה להביא לפתרון בדרכי שלום למשבר.

האם ממשל ביידן נכשל בהבאת האזור להחרים את החונטה? קשה להגיד. לא נראה שהוא לחץ את מדינות האזור ליישר עמו קו, ואין לו גם אינטרס לעשות זאת: אם הוא ילחץ את מדינות דרום מזרח אסיה, הן עלולות להגיב בהתקרבות לסין. אין גם דיווחים שהוא ניסה ללחוץ את יפן או הודו להטיל סנקציות על מיאנמר. יש אפילו ערך מסוים בכך שמדינות האזור מנסות להביא לפתרון בדרכי שלום, בעוד ארה״ב מפעילה לחץ כלכלי על החונטה – הלחץ יעודד אותה להסכים לפתרון בדרכי שלום.

הבחירה של ביידן בתגובה מוגבלת אך ברורה מראה שהממשל מתוחכם מספיק להבין את המתח שיש לו בין העמדה המוסרית ובין העמדה הפרגמטית שלו, בין הצורך להגן על זכויות אדם ובין התחרות עם סין. העובדה שהוא בחר בתגובה מוגבלת, עם אופציה להרחיב אותה בהמשך, מלמדת אותנו שאנחנו נצטרך להיות סבלנים כשנרצה לתת שיפוט של הפעולות שלו. הממשל לא רץ לפעול, אלא לוקח את הזמן לתכנן ולהגיב בצורה מדודה. זה לא אומר בהכרח שהוא יהיה אפקטיבי, אך זה אומר שצריך להתבונן בסבלנות בפעולות שלו ולהמתין לפני שיפוט סופי.

מה קרה בכל הזמן הזה במיאנמר? הצבא נתקל בתגובת נגד אזרחית חריפה, כנראה תגובת נגד שהוא לא ציפה לה, לא בהיקף הזה: עשרות אלפים יצאו להפגין נגד המשטר הצבאי ובקריאה לשחרר את אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י. הצבא הטיל ב-8 בפברואר עוצר לילי ואיסור על התקהלויות [מקור], אך זה לא מנע מאנשים להמשיך ולצאת להפגין. ההתנגדות האזרחית זוכה לתמיכה גם מארגוני העובדים במדינה, עם עובדים רבים במגזר הציבורי [מקור], המגזר הפרטי ואפילו במערכת הבריאות שובתים [מקור].

התגובה של הצבא כמובן הסלימה באלימות שלה מול ההפגנות: תחילה הוא ניסה לנתק את האינטרנט במדינה, אם ע״י חסימה של פייסבוק ואם ע״י קריעה פיזית של כבלים בחוות שרתים [מקור]. כשזה לא עבד, הצבא עבר לירי במפגינים. הירי ההמוני האחרון היה ממש בראשון הזה, עם לפחות 18 הרוגים [מקור].

הצבא והאזרחים נמצאים עכשיו במה שאפשר לקרוא לו ״מלחמת התשה״: כל צד אינו יכול להכריע במהירות את הצד השני, ולכן עובר לשחיקה שלו. הצבא מנסה לשחוק את האזרחים ע״י אלימות ומעצרים, מקווה להתיש אותם. האזרחים משבשים את חיי היום-יום במדינה, פוגעים במקורות התקציב של הצבא ומקווים להשיג תמיכה בינלאומית שתכריח את הצבא לסגת.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים מעין מלחמת התשה בתוך מדינה: ראינו מלחמות כאלה בבלארוס ובהונג קונג. הבעיה של המפגינים שהם אינם מחזיקים באופן ישיר באמצעים להפיל את הצבא או המשטר. הם מקווים שאו שהקהילה הבינלאומית תבוא לתמיכתם, או שהמשטר עצמו יתפורר כשכוחות ביטחון בו יעברו לצידם.

המפגינים במיאנמר מקווים כנראה לתמיכה אמריקנית ובינלאומית במאמציהם. אולם האמריקנים ובעלי בריתם לא רוצים לראות את מיאנמר נדחקת לידי הסינים, שכרגע תומכים בשקט בהפיכה הצבאית. במשך יותר משבוע אחרי ההפיכה טיסות לא מסומנות מסין נחתו במיאנמר, ואיש אינו יודע מה בדיוק הן נשאו בפנים. הממשל הסיני טוען שהמטוסים נשאו ״פירות ים״, אך למה להביא שרימפס בטיסות חשאיות? סביר שהמטוסים הביאו או ציוד צבאי לחונטה, או חיילים ומומחי סייבר סינים [מקור]. תשתית האינטרנט של מיאנמר מבוססת ברובה על ZTE וחוואווי, שתי חברות סיניות [מקור]. הסינים יכולים לעזור לחונטה להקים מערכת צנזורה מקוונת דומה לזו שיש בסין עצמה.

ממשל ביידן קרוב לודאי יטיל עוד סנקציות על מיאנמר, ויחפש לתמוך במאמצים של מדינות דרום מזרח אסיה להביא לפתרון בדרכי שלום של המשבר. לא סביר שתהיה פעולה צבאית של ממשל ביידן נגד מיאנמר, והודו ויפן כנראה ימשיכו לעשות עסקים עם המדינה ולחפש כיצד לשמור על יחסים טובים עם החונטה. לאזרחים לא נותר אלא לקוות שהלחץ הכלכלי משיבוש חיי היום-יום במדינה, ותמונות הירי באזרחים, יביאו לפחות את חלק ממנהיגי הצבא להסיר את תמיכתם בהפיכה. אחרת כל מה שמחכם להם היא מלחמת התשה ארוכה, עם עוד הרוגים ועוד מעצרים.

מחסור בשבבים

בינואר ופברואר השנה יצרני רכב בארה״ב ואירופה החלו לחתוך בקצב הייצור של רכבים, עם חברות כמו פורד, קרייזלר ואאודי משביתות קווי ייצור ושולחות עובדים לחופשה. למה הן משביתות את המפעלים? הן לא משביתות מפעלים בגלל ירידה בביקוש לרכבים, שהתאושש לרמה של כמעט לפני המשבר. הסיבה שיצרני הרכב משביתים את המפעלים היא מחסור בשבבים [מקור].

בדרך כלל כשאנחנו חושבים על שבבים ומוצרים שמכילים שבבים אנחנו חושבים על מחשבים או טלפונים ניידים. כשמדברים על רכבים ושבבים בדרך כלל מתמקדים ברכבים אוטונומיים והביקוש שלהם לשבבים מתקדמים. אולם גם הרכבים שיש לנו היום, הרכבים המאוישים, מכילים בממוצע כ-50 שבבים. השבבים הללו עושים המון פעולות לא סקסיות אך נחוצות, כמו שליטה במערכת הבלמים, היגוי, כיוונון אורות או הזזת חלונות. מדובר בשבבים זולים, חלקם עולים פחות מ-30 סנט, אבל שאי-אפשר להוציא רכב בלעדיהם. אאודי לא תמכור רכב שאי-אפשר להוריד בו את החלונות, נכון?

המחסור הפך כל-כך חמור שמדינות החלו להתחרות זו עם זו על גישה לשבבים. גרמניה [מקור] וארה״ב [מקור] שתיהן לוחצות את טאיוואן ויצרנית השבבים שלה, TSMC, בשביל לוודא שיצרני הרכב שלהן מקבלים שבבים ראשונים. בתגובה למחסור בשבבים ביידן התחייב להשיג מימון בסך 37 מיליארד דולר לטובת הגדלת הייצור המקומי של שבבים בארה״ב [מקור], צעד אבל שיביא פתרון רק בטווח הארוך – לוקח כשנתיים להקים מפעל שבבים, ועוד כ-3 שנים עד שמצליחים להגיע לרמת איכות גבוהה בייצור. עד אז, הצפי הוא שמשבר השבבים ילווה את תעשיית הרכב לאורך 2021 וצפוי גם לגלוש למקומות אחרים, כמו לתעשיית הטלפונים הניידים וקונסולות משחקים. לדוגמה סוני מאשימה את המחסור בשבבים בקשיי הייצור של ה-PS5 [מקור].

מה קורה כאן? למה יש מחסור בשבבים? ואיך זה ישפיע על המגמה הגדולה יותר שדיברתי עליה כבר כמה פעמים של עליית הלאומנות הכלכלית בגלובליזציה שלנו?

שבבים הם מוצר מתקדם מאוד ומורכב מאוד לייצור. רכבים משתמשים בעיקר בשבבים מיושנים [מקור], אבל אפילו השבבים הללו דורשים השקעה עצומה בייצורם: הקמת מפעל לייצור שבבים כאלה תעלה כ-4 מיליארד דולר ולוקח למפעל כ-5 שנים עד שהוא הופך רווחי ומחזיר את ההשקעה [מקור]. שבבים מתקדמים יותר דורשים מפעלים בעלות של 20 מיליארד דולר, וככל שהשבב הופך מתקדם יותר, כן גדלה העלות. משום העלויות העצומות של הקמת מפעלים והזמן הארוך עד להגעה לבשלות של קו הייצור, רוב חברות השבבים היום רק מתכננות שבבים, לא מייצרות אותם. חברות כמו אפל ו-Qualcomm מתכננות את השבבים, ואז מעבירות את התוכניות ליצרניות שבבים, שמתעסקות אך ורק בייצור השבבים. יצרנית השבבים הגדולה והמתקדמת בעולם כיום היא TSMC, שמרכז הייצור שלה נמצא בטאיוואן.

יצרני הרכב צריכים בעיקר שבבים מיושנים, שבבים שאין להם ביקוש ברוב תעשיית האלקטרוניקה. TSMC מייצרת כ-70% מהשבבים לתעשיית הרכב, אך אלו מהווים רק 3% מסך כל הרווחים שלה [מקור].  TSMC  ויצרנים אחרים מתמקדים בעיקר בייצור שבבים מתקדמים, כאלה הדרושים ברשתות 5G, רכבים אוטונומיים או אינטליגנציה מלאכותית. שם נמצאת גם הצמיחה של השוק וגם הרווח הגדול – שבבים מתקדמים יכולים להימכר במאות דולרים, בעוד שבבים של יצרניות הרכב נמכרים בסנטים או דולרים בודדים.

תעשיית השבבים מזה כעשור הופכת יותר ויותר מרוכזת במספר קטן של חברות. TSMC היא הגדולה שבהן, מחזיקה כמעט חצי משוק ייצור השבבים מבחינת מכירות. עבור היצרניות אין סיבה להגדיל את יכולת ייצור לשבבים ישנים, כשהביקוש הוא בשבבים החדשים. מצד שני, ליצרן חדש קשה להיכנס לשוק ולענות לביקוש לשבבים ישנים משום העלות הראשונית הגבוהה ומשום שהשוק לא צפוי לצמוח. מי יהיה מוכן להשקיע 4 מיליארד דולר ולהמתין חצי עשור בשביל מפעל שמייצר מוצר עבור שוק שעומד במקום?

עד ל-2021 גם לא הייתה ליצרן כזו סיבה להיכנס לשוק: יצרניות השבבים ענו לביקוש של חברות הרכב, שומרות על יכולת ייצור שבבים ישנים ברמה כזו שתענה על הביקוש השנתי הצפוי. משום ששוק הרכב העולמי נמצא בקיפאון מבחינת מספר היחידות הנמכרות מאז 2010 [מקור], ליצרני השבבים לא הייתה סיבה להגדיל את הייצור. משום שהביקוש לא עלה, לא היה גם צפי שיהיה מחסור. יצרניות השבבים התייעלו עם הזמן, מצמצמות יכולת ייצור עודפת, ותעשיית הרכב התייעלה, מקטינה מלאי והופכת יותר ויותר תלויה באספקה בדיוק בזמן – מזמינה מראש את הכמות הדרושה לה, במקום להחזיק מלאי במפעל.

בדרך כלל זה עובד. בדרך כלל זה מאוד יעיל. וכמו שראינו בעוד הרבה קווי אספקה – ברגע שיש משבר כמו הקורונה, מה שבדרך כלל עובד באופן יעיל נכשל לחלוטין בשעת משבר. מה שקרה ב-2020 והביא למשבר ב-2021 הם שני דברים: הביקוש לאלקטרוניקה בקרב צרכנים פרטיים זינק, והביקוש לרכבים התאושש מוקדם מהצפוי.

הקפיצה בביקוש מצרכנים פרטיים באה בשני גלים. בגל הראשון אנשים קנו מחשבים אישיים, צגים וציוד אחר לעבודה או בשביל ללמוד מרחוק. בגל השני, שהתחיל בסתיו האחרון, הגיע ביקוש לגאדג'טים לבידור ביתי כמו קונסולות משחק, טלוויזיות, סמארטפונים וטאבלטים. מכירות מחשבים אישיים עלו ב-4.8% בשנת 2020 ל -275 מיליון יחידות [מקור]. זה הפך ירידה של שנים, וזו הצמיחה השנתית הגבוהה ביותר בשוק המחשבים מאז 2010.

גם גאדג'טים אחרים נמכרו היטב. איגוד הצרכנים הטכנולוגיים, קבוצת סחר אמריקאית, פרסמה כי שנת 2020 הייתה השנה הגדולה ביותר עם כמעט 442 מיליארד דולר בהכנסות ממכירות קמעונאיות, והיא צופה ביקוש גדול לקונסולות משחק, אוזניות ומוצרי בית חכם בשנת 2021. 2020 הייתה השנה הטובה ביותר למכירות טאבלטים מזה שלוש שנים [מקור]. הקפיצה בביקוש למוצרי צריכה אלקטרונים כמובן הביא לקפיצה בביקוש לשבבים מתקדמים, בהם נמצא רוב הרווח של יצרניות השבבים. יצרניות האלקטרוניקה כמו אפל, סוני ו-Nvidia הסתערו על TSMC וחברותיה עם הזמנות חדשות, קונות את רוב יכולת הייצור שלהן בטווח הזמן הקרוב.

בזמן שהביקוש למוצרי אלקטרוניקה זינק, חברות רכב ביטלו בתחילת 2020 את ההזמנות שלהן, בציפייה לירידה חדה בביקוש לכלי רכב. הירידה החדה לא קרתה, ובמקום הביקוש התאושש מוקדם מהצפוי. לקראת סוף 2020 יצרני הרכב גילו שאין להם מספיק מלאי של שבבים לייצור ושיש תור ארוך לפניהם במפעלי ייצור השבבים. בזמן שהיצרנים מנסים ללחוץ בכל דרך אפשרית את TSMC וחברות אחרות להגדיל את יכולת הייצור שלהן, גם אם הן יחליטו להקים קווים חדשים ייקח חודשים עד שהם יצליחו להיענות לביקוש. אין להם גם סיבה להשקיע יותר מדי ביכולת ייצור חדשה – ברגע שהזינוק בביקוש יירגע, יכולת הייצור החדשה תהפוך ליכולת ייצור עודפת. אז למה להשקיע מיליארדים במה שיהיה מיותר בעוד שנה?

בטווח הקצר סביר שהרווחים של יצרניות רכב יפגעו בגלל השבתה של מפעלים, בעוד הרווחים של יצרניות שבבים יגדל משום שיוכלו להעלות מחירים. אם המחסור אבל יגדל, הוא ידלוף לעוד תעשיות – אם טלפונים חכמים, מחשבים ומוצרי צריכה אלקטרונים נוספים. הדבר יכול לעכב את התאוששות הייצור העולמי, ואפילו לעליית מחירים של מוצרי צריכה אלקטרונים.

בטווח הארוך המצב לא ישתפר ללא השקעה פעילה של הממשל האמריקני, משום שכל-כך יקר להקים מפעלים חדשים [מקור]. ממשל ביידן הכריז על כוונתו להשקיע 37 מיליארד דולר בייצור אמריקני של שבבים, במקביל לבחינה של קווי אספקה קריטים של ארה״ב בתחומי השבבים, סוללות רכבים, תרופות ויסודות נדירים [מקור]. המטרה של הבחינה למצוא היכן ארה״ב תלויה מדי במדינות זרות ולפתור את התלות הזו. המשמעות של הצעד היא הגדלת העצמאות התעשייתית של ארה״ב ע״י החזרת קווים, או ״לאומנות כלכלית״. המגמה הזו תמשיך ותתחזק לתוך העשור הנוכחי, מעצבת מחדש את הגלובליזציה כפי שאנו מכירים אותה. המרוויחים הגדולים יהיו כנראה יצרני שבבים אמריקנים ויצרני ציוד כמו Applied Materials, שיהנו מתמיכה פדראלית בהקמת מפעלי שבבים חדשים בארה״ב.

ומהשבבים, לחיסונים.

סטטוס חיסונים

מה שיקבע במידה רבה מתי הכלכלה העולמית תתחיל לחזור לשגרה היא מידת ההתחסנות של האוכלוסייה העולמית, ובמיוחד במדינות המתועשות. אז איך ההתקדמות?

ארה״ב עומדת על כ-1.7 מיליון זריקות ביום בממוצע שבועי, כ-300 אלף פחות ממה שנדרש בשביל להגיע להתחסנות מלאה עד אוגוסט. אבל יש חדשות טובות – החיסון של ג׳ונסון את ג׳ונסון אושר ע״י מנהל התרופות האמריקני [מקור]. החיסון דורש רק מנה אחת וקירור במקרר סטנדרטי. ניתוח של ה-FDA מצא שהחיסון בעל אפקטיביות של כמעט 90% במניעת מקרים קשים של ווירוס הקורונה, והוא אפקטיבי גם מול הוריאנט הדרום אפריקני [מקור]. משום שהוא משתמש בטכנולוגיה אחרת מהחיסון של מודרנה ופייזר, אין תחרות בייצור של החיסונים – כלומר ג׳ונסון את ג׳ונסון יכולים להאיץ את הייצור, מבלי להתחרות על משאבים עם פייזר או מודרנה.

פייזר ומודרנה הצליחו בשבועות האחרונים להגדיל את כמות החיסונים שהן מייצרות, מצפות להגיע ל-300 מיליון מנות חיסון כל אחת עד יולי [מקור]. ג׳ונסון את ג׳ונסון מצפים לייצר 100 מיליון מנות לארה״ב באותו פרק זמן, מה שאומר שעד הקיץ לארה״ב יהיו את כל מנות החיסון הנדרשות לה. פייזר גם הודיעה שהצליחה לפתח בוסטר לוריאנט הדרום-אפריקני והיא מוכנה להתחיל בניסויים קלינים עבורו [מקור], וריאנט שלא ידענו על קיומו עד לפני חודשיים. זה מעודד משום שזה מצביע על כך שתעשיית התרופות העולמית יודעת להגיב במהירות ולפתח חיסונים חדשים עבור הוריאנטים השונים. מה שימשיך להיות צוואר הבקבוק הוא הייצור וחלוקת החיסון.

באירופה הסיפור הוא יותר מורכב. למרות מאמצים להגביר את קצב החיסונים, אירופה עדיין עומדת סביב המיליון מנות חיסון ביום – קצת יותר מחצי מהקצב האמריקני. הרגולציה של האיחוד בנוגע לאישור וקנייה חיסונים מתסכלת את המדינות השונות בו, שמחפשות דרכים אחרות להשיג חיסונים בעצמן: אם ע״י קנייה מרוסיה וסין ישירות, אם ע״י קנייה מספקים פרטיים, ואם ע״י מו״מ ישיר עם יצרני החיסונים [מקור].

לדבר שלוש תוצאות: ראשית, אירופה אולי תחזור לכמעט שגרה לכל המוקדם בסוף 2021 אם בכלל. זה ימשיך את הפגיעה הכלכלית במדינות האיחוד, ויפגע בצמיחה של הכלכלה הגלובאלית.

שנית, ללא יכולת לחסן את האוכלוסייה מדינות אירופה יאלצו להאריך את הסגר אצלן, מגדילות את אי-השקט האזרחי. גרמניה הודיעה שתאריך את הסגר עד אמצע מרץ [מקור], איטליה מתכננת להאריך עד אפריל [מקור] וצרפת מנסה להימנע מסגר כולל במדינה ע״י סגרים מקומיים באזורי התפרצות [מקור].

שלישית, משבר הקורונה שוב חושף את הכישלון של האיחוד לפעול בזמני משבר. הוא נכשל בתחילת המגפה לעזור לאיטליה. הוא הגיע להסכם היסטורי בקיץ האחרון להקים קרן המרצה לכלכלות האיחוד, אך הכסף יחולק כנראה רק בקיץ השנה [מקור]. הוא נכשל בלאשר במהירות חיסונים לקורונה, נכשל ברכש ונכשל כעת בחלוקה.

אירוסקפטיות הולכת להתחזק בעקבות משבר הקורונה, עם מדינות האיחוד פחות ופחות סומכות על בריסל שתדאג להן. הן יחפשו להחזיר לעצמן כמה שיותר עצמאות בתחומים של בריאות וביטחון, מה שיגביר את המתחים הגם ככה קיימים באיחוד בין גרמניה וצרפת ובין גרמניה וצרפת למזרח אירופה. זו תהיה עוד פגיעה בסיכוי של האיחוד להיות שחקן גיאופוליטי משמעותי בזירה הבינלאומית.

ישראל רואה האטה מסוימת בקצב הכולל של החיסונים אצלה, אך היא עומדת על שיעור חיסון של 80% ויותר בקבוצות הגיל מעל 50 [מקור]. אנחנו כבר התחלנו בפתיחה של עסקים ומסעדות, ובתקווה אם מספר החולים הקשים ימשיך לרדת נוכל לחזור לכמעט שגרה באפריל, המדינה הראשונה לעשות זאת במערב.

בזמן שבמערב המיקוד הוא בחיסונים, נראה שבמזרח אסיה המיקוד הוא עדיין בסגרים אפקטיביים. סין התחילה עם חיסונים נגד קורונה ביולי 2020, אך עומדת נכון לפברואר על רק 40 מיליון מנות חיסון שניתנו. חלק מהסיבה לאיטיות במתן חיסונים היא האפקטיביות של הסגרים המקומיים בסין: הודות לסגרים מהירים ואפקטיביים, לאוכלוסייה אין ממש סיבה להתחסן משום שהיא רוב הזמן נהנית מתנועה חופשית ועסקים כרגיל [מקור]. גם ביפן ודרום קוריאה מבצעי החיסונים זוחלים: יפן התחילה את מבצע החיסונים שלה רק באמצע פברואר [מקור]. גם כאן חלק מהסיבה הם עוצרים מקומיים אפקטיבים, וחלק אחר היא הדרישה של ממשל יפן מפייזר לבצע ניסוי קליני לחיסון על יפנים, בשביל לנסות ולעודד את שיעור ההתחסנות של האוכלוסייה. היעדר ביטחון בחיסונים הוא תופעה שכיחה ביפן, עם פחות מ-30% מהיפנים מאמינים שחיסונים בטוחים [מקור]. דרום קוריאה גם היא התחילה את מבצע החיסונים שלה באמצע פברואר, מקווה לחסן כ-70% מהאוכלוסייה שלה עד סוף הרבעון השלישי של 2021 [מקור].

בעולם המתפתח התמונה קודרת יותר, עם רוב מדינות אפריקה מתקשות אפילו להשיג את מנות החיסון הדרושות להן. סביר שעד תחילת 2022 רוב העולם המתועש יתחסן, ולאחר מכן מוקד מאמץ החיסון יעבור לעולם המתפתח, ולפיתוח של חיסונים עמידים יותר נגד וריאנטים. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר המאמצים לאורך 2021.

איראן

ונסיים עם ההתקדמות, או שמא נכון יותר להגיד היעדר ההתקדמות במו״מ הגרעיני בין איראן למערב. לפני כשבוע ארה״ב הכריזה באופן רשמי שהיא מוכנה לחזור ביחד עם בעלות בריתה באירופה לשולחן המשא ומתן עם איראן, ולדון בחזרה להסכם הגרעין [מקור]. האיראנים השיבו להצעה ב-28 בפברואר בדחייה מוחלטת שלה, מדגישים שללא הסרה מלאה של הסנקציות הם לא יחזרו לשולחן המשא ומתן [מקור]. זאת למרות מחוות של רצון טוב מצד ממשל ביידן, למשל אישור לדרום קוריאה להפשיר נכסים איראנים בשווי של כמיליארד דולר המוחזקים אצלה [מקור].

מה קורה כאן? אני כבר זמן מה מדגיש שהמשא ומתן סביב הסכם הגרעין מפגיש בין שני צדדים שדורשים אחד מהשני דברים שהשני לא יכול לספק [מקור]: ממשל ביידן כנראה רוצה הסכם גרעין משודרג, שיעסוק גם בתוכנית הטילים של איראן ובהתנהגות האזורית שלה [מקור]. לכל הפחות הסכם בו יש הארכה להגבלות שהוטלו על טהרן במסגרת ההסכם הקודם. טהרן רוצה שכל הסנקציות שהטיל ממשל טראמפ יוסרו בשביל שתחזור להסכם הישן, ואז אולי היא תהיה מוכנה לדון בהסכם חדש.

טהרן רוצה שממשל ביידן יוותר על קלף המיקוח הכי חזק שלו כתנאי שאיראן תחזור להסכם הישן, שלא לדבר על הסכם חדש. ביידן, גם אם היה מוכן לעשות את הצעד הזה, נתון בבעיה פוליטית משמעותית: רוב הסנקציות שהטיל ממשל טראמפ הן על בסיס פעילות הטרור של איראן והיעדר השקיפות הפיננסית בה. אם ביידן יסיר את כל הסנקציות על איראן, הרפובליקנים וסנטורים דמוקרטים מתונים יצאו נגד הממשל. הרפובליקנים יוכלו לנצל זאת בשביל להעביר חקיקה בסנאט לסנקציות חדשות על איראן, סנקציות אותן הממשל כבר לא יוכל להסיר. הרפובליקנים גם ישתמשו בהסרת הסנקציות האלו כדי לסמן את ממשל ביידן והדמוקרטים כתומכי טרור. אני מזכיר שאנחנו נמצאים כשנה וחצי לפני בחירות האמצע בארה״ב.

האיראנים מנסים ללחוץ את ממשל ביידן בשביל שיוריד את הסנקציות, חושבים כנראה שעם מספיק לחץ הממשל יתקפל. התקיפות של כוחות אמריקנים בעיראק ותקיפות נגד ריאד שהתרחשו בשבועות האחרונים כנראה גם הן נועדו להפעיל לחץ על הממשל. אולם ממשל ביידן לא התקפל, בוחר במקום לתקוף מרכז לוגיסטי של המליציות האיראניות בגבול עיראק-סוריה [מקור]. הממשל גם בוחן שימוש בבסיסים סעודים בים האדום במקרה של הסלמה מול איראן [מקור], מאותת בעצם שהוא מתכונן לעימות צבאי אם יידרש.

הברירה היחידה שיש לאיראנים היא אם להתחיל במגעים להסרה חלקית של הסנקציות בתמורה לחזרה חלקית להסכם הגרעין, או להמשיך בהסלמה מול ממשל ביידן ולקוות שוושינגטון בשלב כלשהו תלחץ ותתקפל. בהנחה והמטרה המרכזית של הממשל היא יציבות במזרח התיכון [מקור], התוצאה היחידה שהאיראנים עלולים להשיג היא הגדלת הנוכחות הצבאית של ארה״ב במפרץ והתמיכה הצבאית של וושינגטון בערב הסעודית. עוד נראה אם האיראנים יבינו את הטעות שלהם, ויתחילו לחפש כיצד למקסם את מה שהם באמת יכולים להשיג במו״מ עם הבית הלבן השנה.




פלג 54: בחיפוש אחר יציבות

תקציר

  1. ממשל ביידן לכוד בקונפליקט שמגדיר מזה עשור את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון: הרצון להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ.
  2. ממשל אובמה ניסה להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ ע״י יצירת מאזן בין איראן וערב הסעודית. המאמץ נכשל.
  3. ביידן מנסה כעת להשיג יציבות ע״י חיפוש פתרון דיפלומטי למלחמה בתימן ומניעת פצצה גרעינית איראנית בדרכי שלום.
  4. הרצון האמריקני להשיג ״יציבות״ הוא מורשת מתקופת האימפריה הבריטית. ארה״ב לקחה את האחריות על האזור מהבריטים, וממשיכה עד היום לראות בעצמה גורם האחראי ליציבות האזור, גם כשזה לא האינטרס העליון שלה.
  5. ממשל טראמפ ניסה להתרחק מהחיפוש אחר יציבות, מבקש במקום לנהל את האזור ע״י יצירת קואליציה של מדינות חסות אמריקניות. מאמצי הנורמליזציה ומכירות הנשק נועדו להביא את הקואליציה הזו.
  6. לא סביר שממשל ביידן ימשיך במאמצי הנורמליזציה. סביר שהוא ינסה לצמצם את ההשקעה האמריקנית באזור, מה שיביא לעלייה בחוסר היציבות, בעיקר ע״י עידוד של אגרסיביות איראנית.

להורדת הפרק – קישור.

עבר קצת יותר מחודש מאז ביידן נכנס לתפקיד, וכבר נשמעת נגדו ביקורת: ביידן והממשל שלו לא מבינים את המזרח התיכון. ראייה אחת היא ההחלטה של ממשל ביידן לבטל את ההגדרה של החות׳ים כארגון טרור [מקור]. החות׳ים בתגובה הגבירו את ההתקפות נגד ערב הסעודית [מקור] ונגד ממשלת תימן. ראיה אחרת היא ההחלטה לחזור למו״מ על הסכם הגרעין עם איראן [מקור], למרות מתקפות טילים על כוחות אמריקנים והשגרירות בעיראק [מקור]. ויש גם את ההכרזה של הממשל על כיוונון מחדש ביחסים עם ערב הסעודית: הנשיא יפסיק לדבר עם מוחמד בן סלמן, המנהיג בפועל, ובמקום ידבר רק עם המלך סלמאן [מקור].

יכול להיות שממשל ביידן לא מבין את המזרח התיכון. אך איזה ממשל כן הבין?

אובמה האמין שע״י הסכם גרעין עם איראן הוא יוכל להביא את טהרן להיות שחקן יותר אחראי במזרח התיכון, יכריח את ערב הסעודית להשלים עם טהרן ויביא שלום קר לאזור ע״י איזון בין שתי המדינות [מקור]. הוא יצא מעיראק במהירות, רק כדי לחזור אליה בשביל להדביר את המדינה האסלאמית

בוש הבן פלש לעיראק ואפגניסטן במחשבה שהוא יוכל להקים בהן דמוקרטיות יציבות שישנו את האזור כולו, ובמקום ערער את כל מבנה הכוח של המזרח התיכון – ההתפשטות האיראנית היא במידה רבה באשמתו של בוש.

קלינטון האמין שע״י תהליך אוסלו הוא יוכל להביא מזרח תיכון חדש.

בוש האב הופתע מהפלישה של סדאם לכווית [מקור].

רייגן תמך בסדאם נגד איראן המהפכנית [מקור], חימש את איראן נגד סדאם (בעזרתה של ישראל) [מקור], ותמך במוג׳אהדין באפגניסטן, מהם תצמח לימים אל-קאעידה.

קרטר היה בטוח שח׳ומייני הוא איש קדוש, שיביא תחייה מחודשת לאומה האיראנית [מקור].

החריג היחיד הוא אולי טראמפ, בדגש על ה״אולי״. טראמפ רצה לבלום את איראן ע״י לחץ כלכלי מקסימאלי, אך איראן בכל זאת התפשטה, ממשיכה לתמוך במליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה בתימן עם מל״טים מתקדמים וטילים [מקור]. תחת טראמפ איראן תקפה מיכליות נפט במפרץ, הפילה מל״ט אמריקני ותקפה מתקני נפט סעודים. הוא רצה להוציא את הכוחות האמריקנים מצפון סוריה, מה שהיה מחזק את טורקיה ופוגע בכורדים. בכלל היחס של ממשל טראמפ לטורקיה הוא הרבה יותר ידידותי ממה שרובנו מוכנים להכיר בו: צעדי הסנקציות נגד טורקיה, לדוגמה הוצאתה מתוכנית ה-F-35 או הסנקציות על תעשיית הביטחון שלה, נבעו בעיקר מהקונגרס, שלחץ על הבית הלבן לפעול [ראו כאן וכאן]. בתוך ממשל טראמפ פקידים בכירים ראו בטורקיה גורם מאזן מול איראן שארה״ב צריכה לתמוך בו [מקור].

כן ניתן לזקוף לממשל טראמפ שתי הצלחות: ראשית, הסכמי הנורמליזציה בין ישראל ל-4 מדינות ערביות. ספק אם הדבר היה קורה ללא ממשל טראמפ. שנית, ממשל טראמפ לא הרחיב את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. הוא בהחלט פעל במזרח התיכון, בהחלט החזיק כוחות במזרח התיכון, אך הוא לא הרחיב את הנוכחות שלהם. הוא שמר על מצב הכוחות כפי שהיה תחת ממשל אובמה, ממשל ששם לו למטרה להקטין את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון ולצאת ממנו ובמקום זאת רק הגדיל אותה. תחת אובמה ארה״ב הגדילה את כוחותיה בעיראק ואפגניסטן, נכנסה לסוריה, תמכה בפלישה הסעודית לתימן [מקור] והגדילה את מספר תקיפות המל״טים נגד ג׳יאהדיסטים בסומליה [מקור].

כבר 40 שנה שממשלים אמריקנים עוקבים ״לא מבינים את המזרח התיכון״. קצת יותר מעשור שממשלים אמריקנים נבחרים על ההבטחה לסיים את המלחמות הארוכות באזור ונכשלים בכך. למה? חלק מהסיבה היא אולי תרבותית, הבדלי מנטאליות בין ארה״ב למזרח התיכון, אך הבדלי תרבות אפשר להשלים עם מומחים לאזור – לארה״ב לא חסרים אקדמאיים ללימודי המזרח התיכון, ולא חסרות לה בעלות ברית איתן אפשר להתייעץ. השאלה גם מתחדדת אם משווים בין הסכמי הנורמליזציה שהביא טראמפ, ובין האמירה החד-משמעית של ג׳ון קרי מ-2016 שלא יהיה שלום במזרח התיכון לפני שישראל תפתור את הסכסוך עם הפלשתינים:

קרי הוא הרי לא אדם טיפש, וכמוהו האנשים שעבדו בבית הלבן ב-4 העשורים האחרונים. מה חסם אותם מלנסות ולקדם שלום נפרד בין ישראל והערבים? מה חסם אותם מלהפנות את גבם ופשוט לצאת מהמזרח התיכון? הרי אני חוזר כאן בפל״ג שוב ושוב על הנקודה שארה״ב היום פחות תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. שבארה״ב דנים באופן ער איזה צורך יש עוד בנוכחות האמריקנית באזור [מקור]. למה אובמה, או טראמפ, לא פשוט הפנו את הגב לאזור, סגרו את הבסיסים בכווית ובחריין, והלכו הביתה?

התשובה היא פשוטה: ארה״ב מחפשת להשיג יציבות במזרח התיכון, במינימום מאמץ. כל עוד היא תמשיך לחפש יציבות, היא תמשיך לקבל אי-יציבות. למה? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הערך של אימפריות

בשביל להבין את הקונפליקט הנמצא ביסוד האסטרטגיה האמריקנית לדורותיה באזור, צריך להתחיל באיך ארה״ב בכלל הגיעה לאזורנו: ארה״ב ״ירשה״ את המזרח התיכון מהאימפריה הבריטית. האימפריה הבריטית חיפשה לשמור על יציבות במזרח התיכון כדי להגן על המסחר שלה עם הודו.

לאימפריות יש יחסי ציבור גרועים, ודי בצדק: אימפריה נבנית ע״י כיבוש, ע״י השתלטות של המרכז האימפריאלי על עמים זרים. בשיאה של התקופה האימפריאלית, במאה ה-19, עמים ויבשות נכבשו ונשדדו, הופכים לעיתים לרכושו של המנהיג האימפריאלי שעשה בהם כרצונם (חשבו לדוגמה על הזוועות בקונגו הבלגית). יש אבל גם ערך מסויים לאימפריות – הן בדרך כלל מייצבות את האזורים בהם הן שולטות.

כשהכוח האימפריאלי נכנס לאזור חדש, הוא מכפיף את העמים השונים בו לאותו שלטון ואותה מערכת חוק. אזורים שידעו מלחמות רבות בין לאומים הופכים תחת האימפריה ליציבים. יכול להיות שהעמים השונים מנסים למרוד באימפריה, ע״י לוחמת גרילה או מרידות גלויות, אך הן מחווירות מול מלחמות האזרחים והמלחמות האתניות שיתחוללו אם האימפריה תצא מהאזור. קחו כדוגמה את בריה״מ, שאחרי נפילתה הקווקז ראה ועדיין רואה מלחמות אתניות עקובות מדם. אימפריות מעוניינות שהאזורים תחת שליטתן יהיו יציבים אם בשביל להפיק מהם ערך, לדוגמה ע״י הפקה של משאבים או גישה לשווקים, או כנקודות מעבר אסטרטגיות לכוחות הצבא של האימפריה ולצי הסוחרים שלה.

המזרח התיכון היה נתון במשך רוב שנות ההיסטוריה האנושית תחת שליטתה של אימפריה כזו או אחרת: המצרית, הרומאית, הערבית, המונגולית או העות׳מאנית. האימפריה האחרונה לשלוט באזור ממש, וזו שעיצבה אותו בצורתו היום, הייתה האימפריה הבריטית. הבריטים שמרו על המזרח התיכון יציב בשביל להבטיח תנועה חופשית בין הודו לבריטניה, להגן על הודו מגורמים עוינים ולשלוט בגישה לנפט מהמפרץ הפרסי. הודו הייתה היהלום בכתר האימפריה – כ-60% מהייצוא הבריטי נשלחו אליה, והיא סיפקה לבריטניה כוח אדם זול ומשאבים רבים [מקור]. בשביל להגן על הודו, ובשביל להגן על ההשקעות הבריטיות בתעשיית הנפט הצומחת של המפרץ הפרסי [מקור], הבריטים השתלטו על המזרח התיכון.

כולנו מכירים שבריטניה קיבלה מנדט על שטחי האימפריה העות׳מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה. אולם הנוכחות הבריטית באזור מוקדמת יותר מהסכמי סייקס-פיקו. ב-1798 נציגי בריטניה והסולטאן העומאני חתמו על הסכם שהפך את עומאן למדינת החסות הבריטית הראשונה במזרח התיכון [מקור]. חברת הודו המזרחית הקימה בשנת 1763 עמדת מסחר בבושהר, כיום באיראן, שממנה נוהל עסק המפרץ הצומח של האימפריה. בשנת 1819, כדי להכניע את השייח׳ים הערביים בחוף הים ולהקים מדינת חסות על ״חוף שביתת הנשק״ – כיום איחוד האמירויות – הצי הבריטי הפציץ והטיל מצור על ראס אל-חיימה [מקור]. עד 1917 בריטניה הקימה מדינות חסות בכווית, בחריין, קטאר, עיראק ובחלקים מאיראן. אלפים מתו במהלך כיבוש אבן סעוד את חצי האי ערב בעשורים הראשונים של המאה ה-20; הוא קיבל קצבה חודשית מהממשלה הבריטית לאורך כל הדרך. כאשר המשטר הסעודי החדש אוים על ידי מרד בשנת 1927, חיילים בריטים עזרו לדכא את המורדים [מקור].

לאחר שהאימפריה הבריטית הותשה בשתי מלחמות עולם, ארה״ב ירשה את התפקיד של בריטניה כמייצבת של המזרח התיכון. ארה״ב החליפה את בריטניה כמגנה על המפרץ הפרסי, תומכת בנסיכויות המפרץ מול עיראק, איראן ובריה״מ. אולם בעוד לבריטניה היה רווח ישיר וברור מהנוכחות שלה באזור – הגנה על הודו, השקעה בנפט הערבי– לארה״ב כמעט ולא היה. רוב הנפט של ארה״ב הושג בשנות ה-50׳ וה-60׳ מקנדה ומקסיקו, עם ייצור מקומי עונה על שארית הביקוש [מקור]. לא היו לה מושבות בהודו או מזרח אפריקה שהיא הייתה צריכה להגן על הגישה עליהן ע״י שליטה במזרח התיכון. למה אז ארה״ב בכל זאת ירשה מהאימפריה הבריטית את תפקיד המייצבת האימפריאלית של האזור?

מייצבת חדשה

שנות ה-50׳ היו תחילת המלחמה הקרה בין ארה״ב ובריה״מ. האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ [מקור] – ואם בריה״מ תשלוט בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. משום שהאירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה בעצמם, ומשום שהאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים, הם נכנסו לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש [מקור].

נוסף על הסובייטים, האמריקנים היו מודאגים בשנות ה-80׳ וה-90׳ מעיראק של סדאם ומאיראן של האייתוללות. עיראק ניסתה להגדיל כוחה באזור ע״י פלישות צבאיות, תחילה לאיראן ואחר-כך לכוויית. איראן הייתה מחוייבת להפצת המהפכה האיסלמית, ותמכה בארגוני טרור באזור, בראשם חיזבאללה. האמריקנים, מודאגים ששתי המדינות עלולות להשתלט על המפרץ או לכל הפחות לערער אותו, הטילו עליהן סנקציות ומפעם לפעם הפציצו את עיראק בשביל לרסן את התנהגותה האגרסיבית [מקור].

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי של השתלטות על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה [מקור]. הן יכלו לצמוח כלכלית משום היציבות שהאמריקנים סיפקו, יציבות שהבטיחה מחירי אנרגיה נמוכים. יפן וסין יכלו להשקיע את כוחן התעשייתי בבניית מוצרי צריכה במקום בצי מלחמה להבטיח את הנפט מהמפרץ. האמריקנים מכרו נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 הגיעו לכמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני [מקור]. ישראל וערב הסעודית הן במיוחד לקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, תסכים לקבל רק דולרים אמריקנים בעבור הנפט שלה [מקור]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט שאותו כולם צריכים. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת אבל תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות [מקור].

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה באינטרס הלאומי הישיר שלה. כל זה אבל השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בפלישה לאפגניסטן ועיראק בתחילת שנות ה-2000. ארה״ב יכלה עד אז להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה כיום כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון [מקור], עם נוכחות בסיסים משמעותית במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה"ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל האוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה"ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד. בערב הסעודית עצמה, ארה"ב מפעילה משימת אימונים צבאית שבסיסה בכפר אסקן [מקור].

הגדלת הנוכחות הצבאית עלתה גם בחיי אדם, חיילים שנפצעו או נהרגו בפעולות באזור. בעיראק נהרגו עד היום 4,500 חיילים אמריקנים, ועוד 2,450 באפגניסטן [מקור]. חיילים אמריקנים בבסיסים במפרץ נתונים בסכנה מצד המליציות האיראניות בעיראק ומצד כוחות הטילים של איראן. באפגניסטן הם נתונים לסכנה מצד הטאליבן, איראן, רוסיה וסין. בסוריה הם חשופים לסכנה מכוחות אסד והרוסים. יש גם שחיקה מנטאלית ועייפות מהנוכחות הארוכה במקומות כמו עיראק ואפגניסטן: מחקר אחד מצא עלייה חדה במספר ההתאבדויות בקרב כוחות אמריקנים מאז תחילת המלחמה בעיראק, עלייה שמלווה גם בעלייה במספר מקרי הדיכאון והחרדה [מקור].

הגדלת המעורבות במזרח התיכון בעקבות המלחמה בטרור הביאה לתגובת נגד מצד העם האמריקני וחוגי המדיניות בו. החלו להופיע קולות שקראו לארה״ב לצאת, או לכל הפחות לצמצם באופן דרסטי את כוחותיה [מקור]. אובמה ניצח את קלינטון בפריימריז הדמוקרטי ב-2008 בין השאר הודות להתנגדות שלו למלחמה בעיראק, מלחמה בה קלינטון תמכה [מקור]. אובמה קיווה שאפשר להביא יציבות למזרח התיכון ע״י יצירת איזון חדש בין איראן וערב הסעודית. איזון כזה יאפשר לארה״ב לצאת מהאזור מבלי שהוא יתמוטט. האיזון הזה, כפי שאנו יודעים, לא עבד: אחרי הסכם הגרעין איראן הרחיבה את פעילותה האזורית, והסעודים התקשו להתמודד עמה, שוקעים בבוץ של תימן.

הבעיה של ממשל אובמה, והבעיה שתהיה לממשל ביידן, היא שהאסטרטגיה האמריקנית באזור נתונה בקונפליקט מובנה: מצד אחד, ארה״ב רוצה להשיג יציבות במזרח התיכון [מקור]. מצד שני, ארה״ב מעוניינת להשקיע את המינימום הנדרש בשביל לשמור על יציבות המזרח התיכון. זה נשמע נהדר על הנייר, רק שאין שום דרך לדעת בזמן אמת מהו המינימום הנדרש. חשבו על אובמה ודאע״ש ב-2011 [מקור]: האם מישהו בממשל אובמה ידע שיציאת ארה״ב מהמדינה תהפוך ארגון קיקיוני בצפון עיראק לח׳ליפות האיסלאמית? כמובן שלא. אז הממשל עשה את המינימום הנדרש לדעתו וצמצם את רוב הכוחות האמריקנים בעיראק. 3 שנים מאוחר יותר, ב-2014, הוא היה צריך להילחם במדינה האיסלמית ולמנוע את התפשטותה.

ביידן עכשיו רוצה לצמצם את התמיכה האמריקנית במלחמה הסעודית בתימן ולנסות ולהביא לפתרון דיפלומטי למשבר. האם הוא יודע מה יהיו ההשלכות של זה? כמובן שלא. הוא יכול להעריך, והוא יכול לקוות שמה שהוא עושה עכשיו, המינימום הנדרש עכשיו, לא יגרום לערעור המזרח התיכון בעוד שנתיים מהיום.

הוא רוצה גם להחזיר את איראן להסכם הגרעין, תוך שהוא מתעלם מהפעילות האזורית שלה. הוא עושה זאת מפני שהוא יודע שאם ינסה לקשור בין חזרה להסכם הגרעין לפעילות האזורית של איראן ולדרוש ממנה לצמצם את הפעילות שלה – הוא לא יקבל לא הסכם גרעין ולא צמצום פעילות. אז הוא מנסה לעשות את המינימום הנדרש בשביל יציבות – למנוע מאיראן פצצה גרעינית בדרכי שלום.

ארה״ב כל הזמן נתונה במטוטלת. היא מנסה להבטיח יציבות, אך משום שהיא רוצה לעשות את המינימום הנדרש, היא אף פעם לא מצליחה למנוע אי-יציבות נוספת. היא משמשת ככוח אימפריאלי המייצב את האזור, אך לא מרוויחה באופן משמעותי מהנוכחות שלה. חמור יותר, היא מערבת את האידיאלים שלה בפעילות שלה, מחפשת לקדם דמוקרטיה, זכויות אדם ופתרון צודק לסכסוך הישראלי פלשתיני, דברים שעלולים רק לערער אותו.

החידוש של טראמפ

היה רק ממשל אמריקני אחד שהבין, גם אם באופן לא מודע, את התסבוכת האמריקנית, וניסה לפתור את הבעיה המזרח תיכונית לא ע״י המשך הדבקות בקו של ״המינימום הנדרש ליציבות״, אלא ע״י תמיכה מרחוק בקואליציה של מדינות חסות – ממשל טראמפ. ממשל טראמפ הבין, גם אם באופן לא מודע, שארה״ב ירשה מהאימפריה הבריטית את התפקיד של כוח אימפריאלי מייצב. אין אבל לארה״ב סיבה להמשיך את התפקיד, ולשאוף ליציבות של האזור, עם כוחות אמריקנים בשטח ועם ארה״ב כספקית הביטחון המרכזית לנסיכויות המפרץ. במקום לייצב את האזור בעצמה, היא יכולה לתת למדינות האזור לעשות זאת.

ישנן שתי דרכים מרכזיות בהן כוח זר יכול לנהל אזור: הוא יכול לכבוש אותו באופן ישיר, או שהוא יכול לתמוך מרחוק בקואליציה של מדינות חסות מול יריבים. ארה״ב ככוח ימי מתקשה לנהל כיבוש ישיר של אזור הרחק מהמולדת האמריקנית. הצבא האמריקני בנוי לפעולה התקפית מהירה, עם ריכוז מאסיבי של כוח אש. כיבוש של שטח לאורך זמן, החזקה באוכלוסייה עוינת, מבזבזים את המשאבים שלו לפעילות שאין לו בה שום יתרון יחסי. הקצב האיטי של הלוחמה גם מתסכל את הציבור האמריקני, שלאורך כל מלחמות ההתשה של ארה״ב – אם מלחמת קוריאה, אם וויטנאם, אם אפגניסטן ועיראק – הוכיח את קוצר רוחו מנוכחות צבאית ממושכת הרחק מהבית.

לעומת זאת, תמיכה בקואליציה של מדינות חסות מתאימה הרבה יותר לארה״ב ככוח ימי. היא השתמשה באסטרטגיה הזו באירופה עם נאט״ו מול בריה״מ, תומכת בכוחות היבשה של מערב אירופה. במזרח התיכון הבעיה שמדינות החסות האמריקניות אינן מדברות זו עם זו – העולם הערבי מחרים את ישראל – וחלקן הפכו תלויות בארה״ב כספקית הביטחון המרכזית שלהן.

הבעיה הזו נפתרה באופן חלקי הודות ל-8 השנים של ממשל אובמה. נסיכויות המפרץ הבינו שהן אינן יכולות עוד להסתמך על ארה״ב לביטחונן, והתחילו להפעיל את כוחן באופן ישיר. הדוגמה הכי טובה היא הפלישה של ערב הסעודית ובעלות בריתה לתימן, עם וושינגטון משחקת תפקיד משני של תמיכה לוגיסטית ומודיעינית. ממשל טראמפ חיזק את המגמה לעצמאות ביטחונית ע״י סירוב להתערב צבאית לטובת ערב הסעודית אחרי המתקפה האיראנית, מדגיש שוב לסעודים את הצורך שלהם להגן על עצמם בכוחות עצמם. אולם כל עוד כל מדינות החסות לא מדברות זו עם זו, ארה״ב חייבת לשמור על נוכחות משמעותית באזור – מספקת גב ביטחוני לישראל מול המרחב הערבי העוין רשמית, ומספקת ציוד טכנולוגי ומודיעין למדינות ערב, שהיו יכולות לקבל אותו מישראל אם הן רק היו מדברות איתה.

הנורמליזציה שהתחיל ממשל טראמפ כנראה נועדה לפתור את הבעיה הזו. נרמול היחסים, כפי שראינו בניתוח מס׳ 47, ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״, יכול לתרום ליציבות של האזור כולו, ע״י הפיכת היכולות הטכנולוגיות והצבאיות המתקדמות של ישראל זמינות לכל מדינות ערב. בהנחה והנרמול היה ממשיך, ארה״ב הייתה יכולה לצמצם את נוכחותה הצבאית ולתת לקואליציות מקומיות לקחת אחריות על מאבק במליציות השיעיות בעיראק, בלימת האיראנים בסוריה, ונטרול האיום של החות׳ים בתימן. היא הייתה ממשיכה לתמוך בקואליציה מרחוק, בעיקר ע״י מכירת נשק, ומשתמשת בה כדי לבלום לא רק את איראן, אלא גם את רוסיה וסין.

למה שממשל ביידן לא ימשיך את מדיניות הנרמול של ממשל טראמפ? הבעיה של ממשל ביידן שהוא אינו יכול לוותר על מטרות אידיאולוגיות כמו קידום הדמוקרטיה, הגנה על זכויות אדם ופתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הוא אינו יכול לתמוך בהקמת קואליציה ערבית-ישראלית מול איראן, משום שקואליציה כזו תחתור תחת תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים ותבודד את הפלשתינים. הוא השהה את משלוח הנשק לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, וכעת נתון ללחץ פרוגרסיבי אדיר לא לבצע את המשלוח משום ששתיהן מואשמות בפשעי מלחמה בתימן [מקור]. אם יחליט לבטל את העסקאות, ערב הסעודית והאמירויות יאלצו לחפש ספקי נשק אחרים, כמו סין או רוסיה, מה שיפגע בהשפעה האמריקנית באזור.

ממשל ביידן אינו חופשי לנהל מדיניות ריאליסטית במזרח התיכון משום שחרט על דגלו את ההגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם. הוא אינו יכול לצאת מהמזרח התיכון, משום שהוא מחוייב ליציבות שלו. הוא לכן כנראה ילך בדרך של כל ממשל אמריקני לפניו: הוא ינסה לעשות את המינימום הנדרש, ויגלה מאוחר מדי שזה לא היה מספיק.

המשבר הבא של ביידן

מה ההשלכות של הניתוח שלנו? ממשל ביידן יאלץ להתמודד עם משבר או אף מלחמה חדשה במזרח התיכון. ישנן כמה אפשרויות למשברים כאלה:

החות׳ים כנראה יהפכו לאיום אסטרטגי במפרץ עדן, עם תמיכתה של איראן. כל עוד ערב הסעודית מסרבת לנרמל את יחסיה עם ישראל, ישראל מוגבלת ביכולת שלה לעזור לסעודים לנטרל את איום הטילים והמל״טים מתימן. אפשר וזו תהיה המוטיבציה המרכזית שתביא את ערב הסעודית לנרמל את היחסים אתנו בסופו של דבר, אך הנרמול הזה יקרה ללא תיווך אמריקני פעיל.

איראן תמשיך להגדיל את הנוכחות שלה בסוריה ולבנון, ותמשיך לעבוד על פרויקט הטילים שלה. כל אלה יעלו את הסיכוי לסכסוך צבאי עם ישראל. עם הקלה חלקית בסנקציות שצפויה להיות בעקבות הסכם גרעין חלקי, לאיראן יהיו את המשאבים לחזק את המליציות שלה בסוריה ואת חיזבאללה בלבנון. הסכם חלקי גם לא יעסוק בתוכנית הטילים הבליסטית של טהרן, שנתפסת כחלק מהאיום הכולל של איראן נגד ישראל. מיואשת מההתנהלות של וושינגטון, ירושלים עלולה להחליט לפעול לבדה או בשיתוף ערב הסעודית נגד טהרן. אולם היא תהיה מוגבלת בתגובתה משום שללא יציאה אמריקנית מאפגניסטן ועיראק, כל תגובה ישראלית תסכן את הכוחות האמריקנים.

באפגניסטן, כוחות אמריקנים יהפכו מחדש למטרות של הטאליבן. סביר שממשל ביידן, מתוך חשש לפגוע ביציבות המדינה, יעכב את יציאת כל הכוחות האמריקנים וכוחות נאט״ו ממנה, יציאה שהוסכמה בין ארה״ב והטאליבן ב-2020 [מקור]. באפגניסטן האמריקנים מזה שני עשורים פועלים כדי לנסות ולהביא יציבות למדינה, מבלי שיציבות כזו מושגת [מקור]. ממשל טראמפ, שחיפש לא לייצב את האזור אלא לנהל אותו, ביקש לצאת מהמדינה. ביידן, בעידוד מעגלי המדיניות בוושינגטון [ראו כאן לדוגמה], כנראה יחליט להשאיר את החיילים באפגניסטן. סביר שנראה גם הגדלה בנוכחות האמריקנית בצפון סוריה.

מתוסכלות מההתנהלות של ביידן, מדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, ימשיכו לחפש שותפים נוספים לארה״ב. רוסיה וסין יכולות להיות מקורות לציוד צבאי, אך הקשרים שלהן עם איראן יהיו תמיד מחסום למדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, מלהתקרב אליהן. מי שתעלה בערכה האסטרטגי תהיה ישראל, כמו גם מעצמות מערביות נוספות כמו בריטניה וצרפת, שיחפשו להגדיל את נוכחותן הצבאית ואת קשריהן הכלכליים למדינות המפרץ. בריטניה פתחה מחדש את הבסיס הצבאי שלה בבחריין [מקור] ותהיה מעוניינת בנוכחות צבאית קבועה במפרץ הפרסי בשביל להגדיל את השפעתה בזירה הבינלאומית. אנו עתידים לראות את המשך הכניסה של שחקנים זרים חדשים למזרח התיכון, מה שיצור הזדמנויות חדשות לשת״פ לישראל, אך גם יאתגר את החשיבה המסורתית של ישראל בתחום הביטחון – לא תהיה עוד כתובת אחת לפנות אליה בשביל להשיג יציבות.

סיכום

ממשל ביידן נתון באותו קונפליקט שמעצב את המדיניות האמריקנית מזה עשור – הרצון להשיג את מקסימום יציבות במינימום מאמץ הנדרש. בזמן שזה נשמע חכם במאמרים אקדמים, בעולם האמיתי אי-אפשר לדעת מהו המינימום הנדרש עד שנוצרת אי-יציבות, וכשזו נוצרת צריך להשקיע יותר, כדי להחזיר ליציבות. בריטניה חיפשה להשיג יציבות במזרח התיכון והייתה מוכנה להשקיע את המאמץ הדרוש משום שהיה לה רווח ישיר וברור – גישה למרכז הכלכלי של האימפריה. לארה״ב, כיום, אין באמת סיבה.

יש איומים, סכנות – חוסר יציבות יעלה את מחירי האנרגיה, יגביר את מלחמת השליחים בין איראן לסעודיה, יביא עוד מלחמות אזרחים באזור. אך בשביל לטפל בכל האיומים האלה ארה״ב לא חייבת לייצב בעצמה את האזור – היא יכולה להעביר את עיקר המאמץ לבעלות בריתה בו. האמריקנים בסופו של יום יעשו זאת, אם באופן הדרגתי ואם בצורה של נסיגה מהירה. אנחנו, כישראל, צריכים היום לבנות את הקשרים שלנו עם מדינות האזור ולהתכונן ליום בו המזרח התיכון לבדו יצטרך לטפל בבעיות שלו. בהצלחה לנו.




פלג 53: האנגלוספרה

תקציר

  1. ההתקררות ביחסים בין הבית הלבן ובלפור היא הזדמנות מצוינת לישראל לחפש כיצד לחזק באופן מבני את הקשרים עם ארה״ב, ע״י חיזוק קשריה עם מה שמסתמנת כקואליציה הגלובאלית הבאה של ארה״ב.
  2. מערכת הבריתות של ארה״ב מורכבת משני חלקים מרכזיים: מדינות אירופה, המאורגנות במסגרת של נאט״ו, והאנגלוספרה, הכוללת חוץ מארה״ב גם את בריטניה, קנדה, ניו-זילנד ואוסטרליה.
  3. האנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני, עם תיאום מודיעין, תיאום טכנולוגי ותיאום בתקינה הצבאית. היא עד היום אבל לא התקיימה כגוש פוליטי ברור בזירה הבינלאומית.
  4. התחרות עם סין ובמידה פחותה יותר רוסיה תהפוך את האנגלוספרה, ביחד עם יפן והודו (הפלוס ב״אנגלוספרה פלוס״) למחנה הבינלאומי החדש של ארה״ב.
  5. ישראל צריכה לחפש כיצד להשתלב בתוך הקואליציה הבינלאומית החדשה. דרך אחת היא חיזוק הקשרים בינינו ובין בריטניה ויפן, שצפויות להיות שני השחקנים הדומיננטים אחרי ארה״ב במחנה.

להורדת הפרק – קישור.

אחת הבעיות המרכזיות עם השיח הציבורי בארץ סביב יחסי חוץ היא ההתמקדות באנשים ובקשרים ביניהם. פרשני חוץ נוטים להסתכל על הפעולות של מדינה לא דרך האינטרסים הקשים שלה, לא דרך הכוחות שמניעים אותה, אלא דרך האישיות של המנהיג שלה. אין מקום שהדבר יותר ברור מאשר העיסוק בארה״ב והקשר שלה עם ישראל, שממוקד כולו במי יושב בבית הלבן והיחסים שלו עם היושב בבלפור.

בשלושת השבועות האחרונים השיח הציבורי כאן בארץ מתמקד בטיב היחסים בין נתניהו וביידן, האם בין השניים יש משקעים ישנים מתקופת אובמה ולמה ביידן עדיין לא התקשר לנתניהו. בזמן שאנחנו עוד באוקטובר שרטטנו כיצד תראה מדיניות החוץ של ביידן [ראו כאן], את הכוונה לסיים את התמיכה במלחמה בתימן ואת קירור היחסים עם סעודיה, עכשיו בארץ רואים את כל הצעדים האלה ומגיבים בכמעט פאניקה.

ביידן אולי לא מחבב את נתניהו. אולי הוא מקווה שבסוף מרץ נתניהו יוחלף והוא לא יצטרך לעבוד מולו. אולי. אני לא יודע מה ביידן חושב ואני לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות. מה אני כן יודע? אני יודע שהמזרח התיכון מאז 2009 מאבד מחשיבותו בעיני ארה״ב. העלייה של סין ורוסיה מכריחה את וושינגטון להתמקד יותר במזרח אסיה ומזרח אירופה, ועם תלות פוחתת בנפט מהמזרח התיכון לארה״ב אין סיבה לשמור על נוכחות צבאית מאסיבית כאן או להשקיע מאמצים רבים בהבאת שלום בין ישראל לערבים או בלימת איראן במפרץ הפרסי.

4 השנים של טראמפ הראנו לנו שבזמן שארה״ב מוכנה למחוות דיפלומטיות, כמו הכרה ברמת הגולן או העברת השגרירות לירושלים, היא אינה מוכנה לפעילות צבאית רחבה באזור, כפי שתעיד התגובה הרפה של ממשל טראמפ אחרי תקיפת מתקני הנפט של ערב הסעודית בסוף 2019. במידה רבה היחסים הקרובים עם ארה״ב תחת טראמפ היו החריגה, לא הכלל. לתלות בביידן אישית את קירור היחסים כנראה חוטא לאמת והוא גם לא יעיל – כי מה נעשה בתגובה? נמתין בחיבוק ידיים עד שבתקווה ביידן יתחלף?

מה שדרוש כעת הוא לחשוב איך לחזק את הקשר שלנו עם ארה״ב על בסיס מבני חדש. אנחנו מאוד ממוקדים במה אנחנו רוצים מארה״ב – סיוע ביטחוני, בלימת האיראנים, הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי – ופחות במה אנחנו מציעים לארה״ב והכוח הגלובאלי שלה. הגיע הזמן לחשוב מחדש על היחסים שלנו ולראות איך אנחנו משתלבים בעתיד הכוח של ארה״ב.

הניתוח היום יסתכל על השינויים במערכת הבינלאומית בעשור הקרוב. סביר שנראה עד 2030 את מה שאנו קוראים היום ״המערב״ מתפרק למספר מחנות. המחנה הדומיננטי ביותר מביניהם, זה שירש את כוחו של המערב, יהיה מחנה שאני קורא לו ״אנגלוספרה פלוס״: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד, האנגלוספרה, ואליהן יצטרפו יפן והודו, הפלוס. האנגלוספרה פלוס היא עתיד הכוח האמריקני, וישראל יכולה ע״י השתלבות בה לחזק מחדש את הקשר עם וושינגטון ולממש הזדמנויות אסטרטגיות חדשות בתחום הביטחון, הכלכלה והטכנולוגיה. בואו נתחיל.

האנגלוספרה – נעים להכיר

המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל) [מקור]. מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח [מקור] כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המלכה אליזבת׳ השנייה. במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות. לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה ממשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.

הבעיה עם האנגלוספרה כמונח תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, עם מדינות שונות כל-כך כמו קניה, אנגולה והפיליפינים מאוגדות יחד תחת אותה קורת גג.

אני רוצה לנקות ולהבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר אנגלוספרה ולמה אני מאמין שעד 2030 היא, ביחד עם יפן והודו, הולכת להפוך לגוש המדיני הדומיננטי החדש של העולם. ישנן 5 מדינות שמזה כ-100 שנה הולכות יד ביד בתחומי הכלכלה, הצבא והדיפלומטיה: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות חולקות שפה ותרבות משותפת, חולקות מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. עד כאן הגוש הזה זהה לאנגלוספרה התרבותית. 5 המדינות האלו אבל חולקות הרבה יותר מרק רקע תרבותי משותף.

 כל 5 המדינות נלחמו באותו צד בשלושת הקונפליקטים הגדולים של המאה ה-20: מלחמת העולם הראשונה, השנייה והמלחמה הקרה. 5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. הן שותפות כלכליות חשובות זו של זו, עם בריטניה לדוגמה מהווה את המשקיע הכי גדול בארה״ב וארה״ב בה [מקור].

ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין [מקור]. במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן [מקור]. אתם יכולים לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים [מקור], כמו גם אנגלה מרקל [מקור].

ברית 5 העיניים היא אבל רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל להקל עליהן לעבוד זו עם זו [מקור]. תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה [מקור]. תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות [מקור]. כל התוכניות האלו ביחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.

כל אחת לעצמה

המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח [מקור], שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא. הנקודה הזו הפכה נפוצה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה [ראו לדוגמה כאן]. ראש הממשלה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת [כאן].

הסיבה שהאנגלוספרה עד היום לא התנהלה כגוש מובחן היא מפני שלא הייתה לה סיבה לעשות זאת. בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. המסגרת המרכזית באותן שנים למערכת הבריתות האמריקנית הייתה נאט״ו, בה חברות קנדה, בריטניה וארה״ב. אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שעימה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.

סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו, אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין, וארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.

המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט, אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין וארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור [מקור], אך שוב המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית היה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.

אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?

מאז 2008 העולם נמצא בשינוי שמזריק חיים חדשים באנגלוספרה. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב, שהתחילה את צעדיה הראשונים בימי אובמה והפכה יותר אינטנסיבית בימי טראמפ [ראו כאן], מכריחה את האמריקנים להתמודד עם יריב בסדר הגודל של בריה״מ. סין גדולה בשטח כמעט כמו ארה״ב, עם אוכלוסייה גדולה פי כמה משל ארה״ב, עם כוח כלכלי משמעותי ונוכחות באחת הזירות החשובות ביותר לביטחון הלאומי של ארה״ב: מזרח אסיה. ארה״ב היא עדיין הכוח הצבאי החזק בעולם, בהפרש ניכר על פני הסינים, אך היכולת שלה להקרין כוח ולבלום את סין תלויה ברשת בעלי הברית שלה במרחב הפסיפי: יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, הפיליפינים, ניו-זילנד ואוסטרליה. נוסף על היריבות מסין, רוסיה חזרה כיריב משמעותי לארה״ב באירופה ובמזרח התיכון. גם כאן ארה״ב מחזיקה בדומיננטיות הצבאית, אך תלויה בחברות ברית נאט״ו באירופה בשביל להקרין את כוחה על רוסיה.

תיאורטית לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין ורוסיה לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין רלוונטי, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית [מקור]. למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?

אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.

האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה היה העברת חוק הביטחון בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים [מקור]. אחרי העברת החוק, בריטניה הודיעה שהיא מוציאה את חוואווי מהרשת שלה [מקור] והציעה ברית בינלאומית לבלום את ההתפשטות הטכנולוגית של בייג׳ין [מקור].

אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן [מקור], חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי [מקור], ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם [מקור]. מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין. מצד שני, משום התלות הכלכלית שלה אוסטרליה עד היום היא היססה לנקוט קו עימות מול בייג׳ין. סין ניסתה ללחוץ את אוסטרליה ליישר קו עמה ובמקום זאת דחפה אותה למחנה נגדה.

היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי [מקור]. סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה [מקור]. היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין [מקור], שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.

היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין [מקור]. ניו-זילנד מאז 2017 לפחות נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה [מקור] ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין [מקור]. המזל של ניו-זילנד שהיא נכס אסטרטגי חשוב מדי בשביל לוותר עליו לסין: ניו-זילנד היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה [מקור]. סביר שניו-זילנד תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר קו עמן, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, יהיה לה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.

בזמן אבל שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, החברות האירופיות של נאט״ו חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן [מקור]. הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת [ראו כאן].

בין שתיהן נמצאת גרמניה, שאולי מדברת עם צרפת על עצמאות אסטרטגית לאירופה אך מסרבת להשקיע בכוחה הצבאי או לפעול נגד יריבים לאיחוד כמו טורקיה ורוסיה. גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן [מקור]: היא מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ ובונה צינור גז חדש מרוסיה אליה שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי [מקור]. היא דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי בסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד. גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה, צרפת משום החלום שלה לאירופה עצמאית וגרמניה משום הרצון לשמור על יחסים טובים עם שתיהן.

השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. אליו אפשר לצרף את יפן והודו, שתי מדינות מודאגות מהעלייה של סין ושתי מדינות שהתעמתו נגדה ב-2020. חלק אחר במערכת מפוצל בין מדינות מזרח אירופה שתומכות במאמץ האמריקני וצרפת וגרמניה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. חוגי המדיניות בוושינגטון מאמינים אבל שהסיבה המרכזית שגרמניה וצרפת עדיין לא יישרו קו עם ארה״ב היא לא בגלל חישוב אסטרטגי שונה מהותית, אלא בגלל אדם אחד – טראמפ. חוגי המדיניות מאמינים שטראמפ פגע ביחסים הטרנס-אטלנטים, אולי הרס אותם לחלוטין [מקור]. אבל אם טראמפ הרס, אולי ממשל חדש יוכל לתקן אותם ולהחזיר את אירופה למחנה האמריקני? לא סביר.

צרפת אולי תשתף פעולה באופן מוגבל עם האנגלוספרה בנוגע לסין, אך צרפת מאז סוף מלחמת העולם השנייה מתעקשת לראות בעצמה מעצמה נפרדת מארה״ב. אין סיכוי שביידן ישנה את זה. גרמניה עתידה בספטמבר 2021 לערוך בחירות לפרלמנט שבסופן, כך לפי הסקרים העדכניים [מקור], הירוקים יהפכו למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט אחרי מפלגת השלטון של אנגלה מרקל, ה-CDU. הירוקים תומכים בקו עימותי יותר עם רוסיה וסין, אך מתנגדים לחלוטין לבניין הכוח הצבאי של גרמניה [מקור] וחלקם אף מתנגדים לנוכחות של נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור]. כלומר, סביר שגרמניה מסוף 2021 תתמוך מילולית בבלימת רוסיה וסין, אך תסרב להשתתף בכל קואליציה צבאית מולן. זה יותיר את מדינות מזרח אירופה כקבוצה היחידה שתהיה בעלת עניין אסטרטגי לארה״ב, אך הן בעיקר רלוונטיות מול רוסיה, לא סין.

תחת המתח הזה של מספר קבוצות המושכות במספר כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה. אירופה כמחנה יחיד תוחלף במזרח אירופה, אך משום שהמדינות בו לא יכולות לשנות הרבה מול סין, הן יהיו מחנה משני בחשיבותו. מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המסגרת החדשה לניהול מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו הפלוס – יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.

התגבשות האנגלוספרה

אנחנו כבר רואים סימנים ראשונים להתגבשות של האנגלוספרה פלוס – כזו שכוללת מלבד חברות ברית חמש העיניים גם את הודו ויפן. הסימן הראשון הוא כמובן הקוואד במזרח אסיה, הפורום האסטרטגי שיפן יזמה ובו חברות גם אוסטרליה, הודו וארה״ב. הפורום התגבש ב-2020 לאור התוקפנות הסינית במזרח אסיה, עורך לראשונה תרגיל ימי משותף לכל 4 החברות בו באוקיינוס ההודי [מקור] ועם הסכמי שיתוף פעולה חדשים בין המדינות השונות בו. בריטניה הודיעה שהיא שוקלת להצטרף לקוואד [מקור].

הסימן השני הוא ההחלטה של בריטניה לשלוח את נושאת המטוסים החדשה שלה, המלכה אליזבת׳, לפעילות מבצעית דווקא במזרח אסיה [מקור]. בריטניה חתמה עם ארה״ב על הסכם שיתוף פעולה בתחום הימי שיאפשר לכוחות אמריקנים לפעול תחת הפיקוד של נושאת המטוסים הבריטית [מקור]. בין שאר הכוחות שיפעלו יהיו מטוסי F-35 דגם B של המארינס שיפעלו מנושאת המטוסים.

נוסף על אלו ארה״ב, יפן ואוסטרליה סיימו לאחרונה תרגיל משותף ליד גואם להגנה מפני טילים [מקור], קנדה השתתפה ביחד עם אוסטרליה וארה״ב בתרגיל ציד צוללות בשם ״דרקון ימי״ [מקור], ובתגובה לאגרסיביות הסינית החלו לעלות קולות באוסטרליה התומכים בבניית נמל ימי חדש לצי האמריקני בצפון המדינה [מקור].

ככל שנתקדם בעשור הנוכחי נראה הידוק של הקשרים הכלכליים באנגלוספרה פלוס ותיאום הולך וגדל של הפעילות הצבאית והדיפלומטית שלה. הצעד הכי משמעותי כלכלית יהיה הקמתו של אזור סחר חופשי שיכלול את כל חברות האנגלוספרה (בריטניה, ארה״ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד) ויפן. סביר שנראה עוד בכהונתו של ביידן הסכם סחר חופשי בין ארה״ב לבריטניה, ובין בריטניה לאוסטרליה וניו-זילנד. הודו כנראה לא תצטרף לאזור הסחר החופשי, משום ההעדפה שלה למדיניות סחר פרוטקציוניסטית, אך היא תשמור על קשרים כלכלים משמעותיים איתו, אם בסחר, אם בהשקעות, אם בפרויקטים טכנולוגים משותפים.

צבאית, אנחנו נראה את התרגילים הימיים השנתיים של הקוואד מורחבים לבריטניה וניו-זילנד, ופעילות צבאית מתואמת במזרח אסיה בין כל החברות. אפשר ואף נראה את הקמתו של פיקוד צבאי משותף לכוחות האנגלוספרה במזרח אסיה, במבנה דומה לזה של הפיקוד האזורי של נאט״ו. כמעט כל חברות המחנה מפעילות או יפעילו מטוסי F-35, ול-4 מהן יש או יהיו נושאות מטוסים פעילות – ארה״ב, יפן, בריטניה והודו. הן יוכלו לתמוך זו בזו בפעילות ימית ואווירית, עם הציוד המשותף לכולן מאפשר להן גמישות גדולה בפריסת כוחות.

מוקד התחרות של האנגלוספרה תהיה במזרח אסיה מול סין, עם מזרח אירופה כזירה משנית מול רוסיה. היא תרצה לבלום את ההתחזקות הצבאית של סין בים סין הדרומי ולצמצם את ההשפעה שלה בדרום מזרח אסיה. יפן כבר מושקעת בצורה משמעותית בתשתיות בדרום מזרח אסיה, וסביר שנראה את חברות האנגלוספרה האחרות, כמו בריטניה וארה״ב, משקיעות גם הן באזור, תומכות בו צבאית ומקרבות אותו אליהן. תוצאות סקר בקרב האליטות של דרום מזרח אסיה שפורסמו ב-10 בפברואר 2021 מראות שהן תומכות בארה״ב, חוששות מסין ומעל מחצית מהנשאלים ענו שאם דרום מזרח אסיה צריכה לבחור בין סין לארה״ב – היא צריכה לבחור בארה״ב [מקור]. ככל שסין תמשיך להיות אגרסיבית, כן תגדל כוח המשיכה של האנגלוספרה פלוס.

במזרח אירופה מדינות האזור יצטרכו לגבש בעצמן גוש ביטחוני שיתמך ע״י האנגלוספרה. מי שמובילה את המאמץ היא פולין, שמעוניינת לנעול את מדינות האזור ע״י פורומים אסטרטגים חופפים, והקמה של תשתיות גז, נפט ותחבורה משותפות לכולן [ראו כאן וכאן]. את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכלים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית. כאינדיקציה לעתיד לבוא בריטניה בשנה האחרונה חיזקה את הקשרים הביטחוניים שלה עם אוקראינה, כולל חתימה על מסמך המעיד על רצון משותף להקים בסיס ימי בריטי במדינה [מקור].

ככל שסין תהפוך יותר אגרסיבית במזרח אסיה, כלל שגרמניה והאיחוד האירופי יתקשו להסכים על עמדה אחידה ולפעול מול מוסקבה ובייג׳ין, כן האנגלוספרה פלוס תהפוך יותר ויותר ברורה בזירה הבינלאומית. היא תחזק את העליונות הימית של ארה״ב, ותבטיח את הדומיננטיות שלה כמעצמת העל היחידה של העולם לתוך המאה ה-21. כלכלית, מדינות האנגלוספרה פלוס מהוות היום כמעט 40% מהכלכלה הגלובאלית. אזור סחר חופשי ביניהן, קשרי מסחר וטכנולוגיה ערים, יבטיחו שהאנגלוספרה תהיה המוקד התעשייתי, המסחרי והפיננסי של העולם.

איפה ישראל משתלבת בכל התמונה הזו?

ישראל כחוליה מקשרת

האנגלוספרה מתוחה לאורך חופי אירו-אסיה, מיפן דרך הודו ועד בריטניה. הדרך הקצרה ביותר להזיז כוחות בין הזירה הראשית שלה במזרח אסיה והזירה המשנית במזרח אירופה היא דרך הים האדום והים התיכון. המזרח התיכון חשוב להודו, אוסטרליה ויפן כמקור של גז טבעי או נפט. הים האדום חשוב לקשרי המסחר בין מזרח אסיה ואירופה. כפי שראינו בניתוח מס׳ 40 מזרח אפריקה היא כבר מוקד השקעה חשוב עבור יפן והיא כנראה תהיה מוקד השקעה חשוב גם עבור בריטניה, ארה״ב, הודו ואוסטרליה.

בזמן שהמזרח התיכון יורד בחשיבותו האסטרטגית לארה״ב עצמה, הוא שומר על החשיבות שלו לאנגלוספרה. יפן, הודו ואוסטרליה ירצו את המפרץ הפרסי יציב. האנגלוספרה תרצה את הים האדום והים התיכון חופשיים למעבר וחופשיים משליטתו של הגמון מקומי, כמו טורקיה למשל. היא גם תחפש להתחרות ברוסיה וסין במזרח אפריקה, ותרצה להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלה מול סין ורוסיה. בכל הנושאים האלו ישראל יכולה לתת תרומה משמעותית.

מה שישראל צריכה הוא לחשוב על מקומה בתוך המערכת המתהווה של האנגלוספרה, לחשוב איך אנחנו יכולים להשתלב ולתרום לה אם צבאית, אם כלכלית ואם טכנולוגית. ככל שנגדיל את הערך שלנו לחברות האנגלוספרה, כן נגדיל את הערך והחשיבות שלנו בעיני ארה״ב, שתמצא אותנו כנכס אסטרטגי חשוב במערכת הבריתות החדשה שלה. מה שדרוש מישראל אבל הוא ״להחליף דיסק״ בחשיבה שלה, להפסיק להתמקד רק ביחסים עם האמריקנים ולחפש כיצד היא יכולה לחזק את קשריה עם כל חברות האנגלוספרה ובמיוחד בריטניה ויפן.

מה הכוונה ב״להחליף דיסק״? כיום אנחנו ממוקדים בעיקר ביחסים שלנו עם ארה״ב, משקיעים את מירב המאמצים הדיפלומטים שלנו בשמירת היחסים ורגישים לכל שינוי קטן בהם. הבעיה עם ההתמקדות רק בקשר עם האמריקנים שאין קשרים אחרים שתומכים את הקשר הזה. אנחנו לא מהווים בעלי ברית חשובים של מדינות נוספות במערכת הבריתות האמריקנית, ולכן כשארה״ב באה לשקול את הערך האסטרטגי שלנו היא מתמקדת רק בערך שלנו לה, לא לכל המערכת שלה. ללא הקשרים האלו, היא חופשית יותר לפעול כראות עיניה מולנו משום שאין מישהו בלונדון או טוקיו שימליצו עלינו. זה צריך להשתנות.

ישראל יכולה למשל להגדיל את שיתוף הפעולה הימי והאווירי בינה לבין בריטניה בים התיכון ובים האדום, אם בתרגילים צבאיים משותפים, אם באירוח כוחות בריטים בנמלים שלנו, אם במחקר טכנולוגי משותף. אני מזכיר שנושאות מטוסים בריטיות מפעילות מטוסי F-35 מדגם B, שיכול לבצע המראה ונחיתה אנכית. אם ישראל גם היא תרכוש טייסת של המודל היא תוכל להשתלב בפעילות הימית של בריטניה בפרט ושל האנגלוספרה בכלל באזור.

עם יפן תחומי שיתוף הפעולה כוללים סייבר, הגנה מפני טילים, מל״טים למודעות ימית ושיבוש הקשר בין צפון קוריאה לאיראן שמאיים עלינו ועל היפנים. ישראל ויפן גם יכולות לתאם פרויקטים משותפים במזרח אפריקה, כמו אנרגיה מתחדשת לאתיופיה וקניה, הקמה ושדרוג נמלים ימיים, אזורי תעשייה קלה, חממות טכנולוגיות ועוד. יש לשתי המדינות עניין רב במהפכה התעשייתית הרביעית ובהרחבתה אל מעבר לקווי הייצור, עם ממשלת יפן מקדמת חזון טכנולוגי חדש לחברה בשם חברה דור 5 [מקור].

קיים גם פוטנציאל כלכלי וטכנולוגי רב בין ישראל והאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של ייצור חכם, סייבר, ולוחמה ימית. עם היריבות בין האנגלוספרה וסין גדלה, החברות בה יחפשו להוציא קווי אספקה מבייג׳ין ולהביא לפחות את חלקם חזרה אליהן. בשביל לשמור על מחירי ייצור נמוכים הן יהיו חייבות לשדרג את שרשרות האספקה, אם ע״י ניצול חכם יותר של משאבים או הגדלת האוטומטיזציה בקווים.

בתחום הסייבר, סין ורוסיה ידועות ביכולות שלהן לתקוף מערכות ממשלתיות ופרטיות ולשבש אותן. הפריצה לממשל הפדראלי האמריקני שדווח עליה בסוף 2020 היא רק תזכורת אחרונה ליכולות של שתי המדינות ולאיום שהן מהוות [מקור]. ככל שהכלכלות של האנגלוספרה יהפכו יותר ויותר חכמות עם רשתות מתקדמות, כלי רכב אוטונומיים ורובוטים תעשייתים, כן תגדל הרגישות שלהן לאיומי סייבר. שוק הסייבר קרוב לוודאי נמצא רק בתחילת הצמיחה שלו מבחינת ביקוש, כשממשלות האנגלוספרה יובילו מהלכים להגנה על תשתיות קריטיות, הגנה על מידע ורשתות, וכמובן ירצו לפתח כלי סייבר התקפיים משלהן נגד מוסקבה ובייג׳ין.

לוחמה ימית תהפוך לצורה הדומיננטית של סכסוך בין מדינות, אם במרחב הפסיפי, האוקיינוס ההודי או בים התיכון ובים האדום. מה זה אומר? ביקוש לכלי תעופה וכלי שיט בלתי מאויישים לסיור ותקיפה. מערכות הגנה ימיות מפני טילים, וטילים מתקדמים כדי לעקוף אותן. מערכות בשביל מודעות ימית – מדינות ירצו לדעת מי נכנס למים שלהן, איפה ומתי. מערכות כאלה כנראה יכללו חיישנים קבועים, מל״טים ואינטליגנציה מלאכותית שתלחים את הנתונים לתמונת מצב מתעדכנת בזמן אמת. ביקוש מיוחד יהיה למערכות כאלה בים סין הדרומי ובאוקיינוס ההודי, במיוחד במצר מלקה ובמפרץ בֶּנְגָל.

סיכום

האנגלוספרה היא חדשות טובות לישראל, אם נדע לעבוד איתה. הדבר ידרוש מישראל להתחיל להסתכל על היחסים שלה עם העולם לא רק דרך הבחינה של יחסים בילטראליים – מדינה מול מדינה – אלא גם דרך הבחינה של יחסים מולטילאטרליים – רב-מדינתיים. נצטרך לחשוב איך אנחנו משתלבים בתוך קואליציה בינלאומית, איך אנו תורמים לה ומפיקים ממנה ערך, ומבינים שכל קשר עם אחד מחלקיה משפיע על הקשר עם כל החלקים האחרים. ע״י חיזוק הקשר שלנו עם בריטניה ויפן, נחזק גם את הקשר שלנו עם ארה״ב.




פלג 52: המבחן הבורמזי

תקציר

  1. ביום שני האחרון, ה-1 בפברואר 2021, צבא מיאנמר ביצע הפיכה צבאית נגד הממשל האזרחי במדינה.
  2. הצבא עשה זאת כנראה כדי לעצור את התחזקות מפלגת השלטון במיאנמר, הליגה הלאומית לדמוקרטיה. הליגה זכתה בניצחון מוחץ בבחירות לפרלמנט בנובמבר 2020 והיא פועלת לקדם רפורמות דמוקרטיות משמעותיות במדינה.
  3. מיאנמר חשובה אסטרטגית לסין כשער לאוקיינוס ההודי ונתיב עוקף לים סין הדרומי. השפעתה של סין מדאיגה את הצבא, והייתה אחת הסיבות מדוע הצבא החליט לשחרר מעט משלטונו במדינה בתחילת שנות ה-2000
  4. ארה״ב מעוניינת למנוע את התקרבותה של מיאנמר לסין, אך ממשל ביידן התחייב להגן על זכויות אדם ודמוקרטיה – אם לא יעניש בצורה כלשהי את המשטר הצבאי, העמדה האידיאלית שלו תתפס כחלולה.
  5. סביר שארה״ב תטיל סנקציות על חברות בבעלות צבאית, אך תמשיך בסיוע הומניטרי למיאנמר וניסיון להביא את הצבא לשוב בו מניסיון ההפיכה.
  6. הצבא יהיה נתון ללחץ בינלאומי ולחץ מהבית – הפגנות המוניות – לחזור בו מההפיכה.

להורדת הפרק – קישור.

ביום שני האחרון, ה-1 בפברואר 2021, צבא מיאנמר ביצע הפיכה צבאית נגד הממשל האזרחי במדינה. עבור מיאנמר, או בורמה כפי שהיא מוכרת בחלקים גדולים של העולם,  הפיכות צבאיות או שלטון צבאי אינן דבר חדש. המדינה הכריזה עצמאות מהשלטון הבריטי ב-1948 וב-1962 הצבא ביצע הפיכה נגד הממשלה האזרחית. במשך 50 שנה הצבא שלט לבדו במדינה, מוחץ באלימות כל תנועה דמוקרטית שניסתה לערער על שלטונו. סנקציות הוטלו על מיאנמר והמדינה שקעה כלכלית והפכה מבודדת דיפלומטית.

ב-2003 נראה אבל שהמדינה מתחילה דרך חדשה: באותה שנה ראש הממשלה של המשטר הצבאי הכריז על מפת דרכים לדמוקרטיה [מקור], שתכלול חוקה ובחירות לפרלמנט. ב-2008 התקבלה חוקה חדשה למיאנמר שהבטיחה את שליטתו המוחלטת של הצבא בממשל האזרחי, אך לפחות היה ממשל אזרחי. תחת החוקה החדשה אזרחי מיאנמר יוכלו להצביע לפרלמנט ולבחור את הנשיא שלהם. החוקה החדשה נתנה לצבא רבע מהמושבים בפרלמנט, מה שאומר שאין דרך לשנות את החוקה ללא תמיכת הצבא, והרמטכ״ל הוא שממנה את שר הביטחון, השר לביטחון פנים והאחראי לגבולות המדינה [מקור]. במילים אחרות, הרמטכ״ל הוא השולט בכל מנגנוני הביטחון במדינה.

ב-2010 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט תחת החוקה החדשה, בחירות שהוחרמו ע״י הליגה הלאומית לדמוקרטיה (National League for Democracy, NLD), מפלגת האופוזיציה המרכזית למשטר הצבאי. הליגה הוקמה ע״י אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י ב-1988, והיא זכתה לניצחון משמעותי בבחירות של 1990. החונטה התעלמה מתוצאות הבחירות האלו והכניסה את סו צ׳י למעצר בית עד 2010.

משום שהליגה לדמוקרטיה החרימה את הבחירות, מי שניצחה ניצחון סוחף ב-2010 הייתה מפלגת הסולידריות והפיתוח של האיחוד (Union Solidarity and Development Party, USDP). מדובר במפלגה בה חברים גנרלים לשעבר והיא מהווה מעין חזית אזרחית של הצבא בפוליטיקה במיאנמר. עם ניצחון המפלגה בבחירות, מונה ב-2011 נשיא אזרחי חדש למיאנמר: תיין סיין, גנרל לשעבר. רשמית, שלטון החונטה הסתיים. בפועל היא עדיין החזיקה במושכות השלטון.

על-אף שהחרימו את הבחירות ב-2010, סו צ׳י והליגה החלו במגעים עם הממשל האזרחי החדש והחליטו להשתתף בתהליך הדמוקרטי במיאנמר. בבחירות ב-2015 הליגה זכתה לניצחון משמעותי והפכה למפלגת השלטון החדשה במיאנמר. על-אף שזכתה ברוב הקולות, סו צ׳י לא יכלה להתמנות לנשיאה: לפי החוקה אדם לא יכול להתמנות לנשיא אם יש לו קרובים בעלי אזרחות זרה. במקרה יצא שלסו צ׳י, היריבה המרכזית של הצבא, יש שני בנים בעלי אזרחות בריטית [מקור]. הפרלמנט לכן יצר עבור סו צ׳י משרה חדשה – יועצת למדינה, מקבילה לתפקיד ראש הממשלה אצלנו. סו צ׳י הפכה למנהיגה דה-פקטו של הממשל האזרחי, גם אם רשמית הייתה כפופה לנשיא הרפובליקה.

במשך 5 שנים, בין 2016 עד 2021, מיאנמר התנהלה עם ממשל היברידי מוזר: שני מוקדי כוח, אחד אזרחי ואחד צבאי, ועם הממשלה האזרחית מנוהלת בפועל ע״י ״יועצת המדינה״ בעוד דה-יורה מנהל אותה הנשיא. בלאגן פוליטי שיכול להתחרות אפילו בהסכמי הרוטציה שלנו כאן ארץ. מתיחות וחיכוכים כמובן היו בין שני מוקדי הכוח, האזרחי והצבאי, אך לא נראה היה שמיאנמר עומדת לשוב לימי המשטר הצבאי. מה הביא לכן את הצבא לבצע הפיכה? ולמה ההפיכה הזו היא-היא המבחן המשמעותי הראשון של ממשל ביידן? על הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

נלחמים בגיאוגרפיה

הבנה של מדינה מתחילה בגיאוגרפיה שלה, והגיאוגרפיה של מיאנמר היא הגיאוגרפיה של קונפליקט: המדינה נמתחת לאורך מצפון לדרום, מסין עד מפרץ בנגל. במרכזה היא מישורית, נחצת ע״י נהר אירודי (Irrawaddy) ונהר צ׳ינדוין (Chindwin). במרכז המדינה המישורי חייה הקבוצה האתנית הגדולה ביותר של מיאנמר, הבורמזים, המהווים קצת יותר ממחצית האוכלוסייה [מקור].

את המישור הבורמזי מקיפים שרשרות הרים וג׳ונגלים במזרח, בצפון ובמערב. ההרים מהווים מחסום גיאוגרפי יעיל מול הענקים השכנים למיאנמר, סין מצפון והודו במערב, מאפשרים לה להתקיים עצמאית בין שתי המעצמות. מצד שני, ההרים הם גם בית למעל 100 קבוצות אתניות שונות, חלקן נלחמות לעצמאות ממיאנמר, מהמישור המרכזי, מאז הקמת המדינה ב-1948. נקודת הפתיחה הגיאופוליטית של מיאנמר היא מאבק בין המרכז הדמוגרפי במישור ובין הפריפריה בהרים. במיאנמר המאבק הזה מתבטא לא בתחרות כלכלית או פוליטית אלא במלחמה ממש, מלחמת גרילה בין השלטון המרכזי במישור והמחתרות השונות בהרים שנמשכת כבר למעלה מ-70 שנה.

מדינה הצריכה להילחם בפריפריה שלה בשביל לשלוט בה תפתח מאפיינים צבאיים, אם לא שלטון צבאי ממש. הצבא הפך במיאנמר למוסד הלאומי המבטיח את קיום האומה, והוא בראייתו היה עליון גם על הממשלה הנבחרת. ב-1962 הצבא הדיח את הממשלה האזרחית בטענה שהוא צריך יד חופשית במאבק נגד ארגוני הגרילה השונים במדינה [מקור]. במשך כ-50 שנה הצבא ניהל מלחמה עיקשת נגד קבוצות הגרילה בהרים, בעודו מדכא את שאיפות החופש של העם הבורמזי, חושש שדמוקרטיה תוביל לאנרכיה והתפרקות המדינה. אם אבל הוא רואה עצמו כמבטיח את קיומה של מיאנמר, ואם הוא שלט ללא עוררין מאז 1962 במדינה, מה הביא אותו בשנות ה-2000 להתחיל בתהליך דמוקרטי שבסופו הוא ישלוט לצד ממשל אזרחי? שתי סיבות מרכזיות:

מיאנמר דעכה כלכלית עקב הסנקציות החריפות שהוטלו עליה, במיוחד אחרי דיכוי הפגנות דמוקרטיות בשנות ה-80׳ וה-90׳. על אף העושר המינראלי האדיר שלה, מיאנמר הפכה לאחת המדינות העניות והבלתי מפותחות ביותר בדרום מזרח אסיה. בזמן ששכנותיה כמו סין או תאילנד צמחו בקצב מהיר, היא נותרה מאחור, מתקשה למשוך הון זר אליה ולתת תעסוקה ושירותים לאוכלוסייה שלה.

הסנקציות גם הפכו את מיאנמר למבודדת בזירה הבינלאומית, עם סין כמדינה היחידה שמוכנה לעשות עמה עסקים. הממשל הצבאי חשש אבל שהתקשרות עם סין תאיים על מיאנמר. הוא חשד בסינים שהם תומכים בארגוני הגרילה בצפון מיאנמר בגבול עם סין [מקור], וחשש שהתקרבות לסין המתעצמת תהפוך את מיאנמר למדינת חסות של בייג׳ין. מה הטעם להילחם בארגוני גרילה בהרים אם בסוף הופכים למושבה סינית?

אז בתחילת שנות ה-2000 החונטה החליטה לצאת בתהליך שבסופו מיאנמר תהיה דמוקרטית, גם אם נתונה לחלוטין לשליטתו של הצבא. החוקה של 2008 הבטיחה את הכוח המבני של הצבא, וגם אחרי הניצחון של הליגה הדמוקרטית ב-2015, אחיזתו של הצבא לא התרופפה. במקביל הסנקציות על מיאנמר הוסרו וחברות זרות החלו להיכנס למדינה, מקימות מפעלים לניצול כוח העבודה הזול בה [מקור] ומכרות לכריית המשאבים היקרים בה כמו זהב, ניקל ויסודות נדירים [מקור]. מיאנמר המשיכה לעשות עסקים עם הסינים, אך אליהם הצטרפו גם היפנים וההודים, שהחלו להשקיע בצורה משמעותית בעסקים ותשתיות במדינה. החונטה קיבלה את כל מה שרצתה, ובכל זאת בפברואר 2021 החליטה שוב לקחת את השליטה לידיה ולהדיח את הממשלה האזרחית. למה?

לא התוצאות שציפו להן

בנובמבר 2020 התקיימו בחירות חדשות לפרלמנט, בחירות בהן הליגה לדמוקרטיה זכתה ברוב מוחץ של המושבים בפרלמנט – 83% מהמושבים הפנויים בפרלמנט (הצבא כזכור מחזיק ברבע מהמושבים לפי החוקה). מפלגת הסולידריות של יוצאי הצבא זכתה רק ב-7% [מקור]. הניצחון הזה היה עבור הצבא דגל אדום.

כמה חודשים לפני הבחירות, בתחילת 2020, הליגה לדמוקרטיה הגישה מספר הצעות לשינוי החוקה, ביניהן צמצום חלקו של הצבא בפרלמנט והורדת הסף לאישור שינויים בחוקה מ-75% מכלל חברי הפרלמנט. שתי ההצעות, בנפרד או יחד, היו מקטינות את כוחו המבני של הצבא [מקור]. ההצעות כמובן נפלו בהצבעה בפרלמנט במרץ 2020 [מקור], הצבא הצביע נגדן, אך מטרתן כנראה הייתה סמלית: הן הראו שהליגה לדמוקרטיה וסו צ׳י לא השלימו עם המבנה הפוליטי שיצר הצבא בחוקה של 2008 והליגה מוכנה לאתגר את כוחו של הצבא.

הצבא גם ראה כיצד סו צ׳י מגדילה את כוחה במיאנמר ומהדקת את קשריה עם סין, בונה לעצמה בסיס כוח עצמאי. בזמן שהצבא המשיך לחשוד בהתקרבות לסין, סו צ׳י פעלה לקדם פרויקטים כלכלים משותפים ולבנות יחסים ידידותיים יותר עם בייג׳ין [מקור]. סין השיבה בנדיבות: בינואר 2020 שי ג׳ינפינג ביקר במיאנמר, הביקור הראשון של נשיא סיני למדינה מזה 19 שנה [מקור]. שי ערך את הביקור בעוד הקהילה הבינלאומית האשימה את סו צ׳י בהעלמת עין מרדיפת הצבא את בני עם הרוהינגה, מיעוט מוסלמי במערב מיאנמר [מקור].

לא אכנס לכל הסיפור של רדיפת הרוהינגה, אך כן יש אירוע בסיפור שחשוב לנו: בדצמבר 2019 סו צ׳י, שהיא אגב זוכת פרס נובל לשלום ל-1991, עמדה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג והבהירה שהאלימות כלפי בני הרוהינגה אינה רצח עם [מקור]. לטענתה האלימות שתוארה בעדויות של ניצולים אינה שיטתית וממשלת מיאנמר מחפשת כיצד לשפר את חייהם של אנשיה, לא לרדוף אותם. היא האשימה את העולם בכך שאינו מבין את המורכבות האתנית של מיאנמר והצורך של הצבא להילחם בארגוני טרור. בזמן שהעדות של סו צ׳י הכתימה את התדמית הבינלאומית שלה, היא הגדילה את הפופולאריות שלה בבית: בסקר מאוקטובר 2020, חודש לפני הבחירות, 79% מאזרחי מיאנמר הביעו אמון בסו צ׳י, לעומת רק 70% ב-2019 [מקור]. הנאום שלה בהאג הציג אותה כמגינה של מיאנמר מפני העולם החיצון, כך שבעוד התדמית הבינלאומית שלה נפגעה, התדמית שלה בבית התחזקה [מקור].

הניצחון המוחץ של הליגה לדמוקרטיה בבחירות בנובמבר הציג בפני הצבא בעיה שהוא לא ציפה לה: בעוד הוא מחזיק בכוח הפוליטי במדינה, הליגה קנתה לה אחיזה בלבבות העם. כן, הצבא עדיין שולט במדינה הבורמזית, אך הוא החל לאבד את תמיכת העם – באותו סקר מאוקטובר 2020, רק 44% מהמשיבים הביעו אמון בצבא. הצבא כנראה חשש שהליגה, מעודדת מהניצחון של בנובמבר 2020, עלולה לנסות ולהניע את האוכלוסייה לדרוש רפורמות דמוקרטיות אמתיות.

הניצחון של הליגה גם הציב בעיה עבור הרמטכ״ל הנוכחי של צבא מיאנמר, שעתיד להגיע לגיל פרישה ביולי השנה. לטענת מקורות דיפלומטים הגנרל תכנן שמפלגת הסולידריות תזכה לאחוז גבוה יותר מהמושבים בפרלמנט, ואז היא ביחד עם הצבא יבחרו בו כנשיא החדש של מיאנמר [מקור]. ללא המושבים הנדרשים, תוכנית הפנסיה של הגנרל התבטלה.

הצבא היה יכול להודיע שתוצאות הבחירות לא תקפות, לבטל את הפרלמנט ולהחזיר את שלטונו, בדיוק כפי שעשה ב-1990. במקום הוא החליט לעשות משהו מתוחכם יותר: אחרי הבחירות הוא הפיץ את הטענה של מפלגת הסולידריות בדבר אי-סדרים וזיופים בבחירות, מנסה לערער את אמון האזרחים בסו צ׳י ובתוצאות הבחירות. הוא עשה זאת למרות שמשקיפים בינלאומיים טענו שהבחירות התנהלו כסדרן, ואין סימן לזיופים בהיקף שיכול לשנות את תוצאות הבחירות [מקור]. סו צ׳י סירבה להתחיל בספירה מחדש של הקולות והתכוננה להתכנסות הפרלמנט החדש ב-1 בפברואר 2021.

אחרי שהניסיון לדחות את התכנסות הפרלמנט נכשל, לצבא לא הייתה ברירה אלא לפזר אותו. אולם גם כאן הוא הראה גישה מתוחכמת, שמטרתה הראשית לגרום להפיכה לא להיראות כמו הפיכה: מבחינה טכנית משפטית השתלטות הצבא אינה הפיכה נגד הממשל האזרחי, אלא תוצאה של הכרזת מצב חירום ע״י הנשיא בפועל של מיאנמר. על-פי החוקה אם הנשיא מכריז על מצב חירום לאומי, הרמטכ״ל הופך לראש המדינה ומקבל את כל סמכויות השלטון אליו. נכון שהנשיא בפועל הפך לנשיא אחרי שהצבא הדיח את הנשיא המכהן, אך יש בסיס משפטי לצבא לטעון שאין כאן באמת הפיכה.

הצבא גם לא פשוט העלים את סו צ׳י או זרק אותה למעצר בית, אלא פתח נגדה בהליך פלילי. בתחילת ההפיכה הצבא האשים את סו צ׳י באי-סדרים חמורים בבחירות. לאחר מעצרה, הוא החליף את ההאשמות באי-סדרים ב… טוב, אין דרך שזה לא ישמע מצחיק: ייבוא בלתי חוקי של ווקי-טוקי [מקור]. בפשיטה על ביתה נמצאו עשרה מכשירי קשר והיא כעת עומדת למשפט פלילי על ייבוא בלתי חוקי של המכשירים, עם אפשרות למאסר של שנתיים.

לפי התגובה של הצבא סביר להניח שהוא לא מתכנן לבטל לחלוטין את הממשל האזרחי ולהחזיר את השעון אחורה כשהוא שלט לבדו. מהלך כזה יעורר התנגדות אזרחית נרחבת ועלול להשיב את הסנקציות הבינלאומיות על מיאנמר. יותר סביר שהוא רוצה לפגוע בפופולאריות של סו צ׳י והליגה לדמוקרטיה ע״י האשמות בדבר אי-סדרים ושחיתות, וכך לוודא שכאשר יערכו מחדש בחירות מפלגת הסולידריות היא שתנצח. ההפיכה הנוכחית נועדה ״לתקן״ את מגמת ההתחזקות של הליגה.

הצבא לוקח כאן הימור: אם הקהילה הבינלאומית תחליט להטיל מחדש סנקציות על מיאנמר, הכלכלה תפגע קשות וסין שוב תהיה הקשר היחיד של מיאנמר לעולם החיצון. זה הימור משמעותי, אך יש לצבא שתי סיבות להאמין שהעולם יהסס בתגובה שלו: ראשית, יש כבר עסקים זרים שפועלים במיאנמר, עם השקעות משמעותיות. קהילות עסקיות במדינות כמו ארה״ב, הודו ויפן ירצו למנוע סנקציות חריפות נגד מיאנמר בשביל לשמור על העסקים שלהן במדינה. שנית, המערב יחשוש שאם יטיל סנקציות חריפות מדי נגד מיאנמר, הוא ידחוק אותה לידיה של סין. הצבא מקווה שהודות לתחרות האסטרטגית בין המערב לסין, ספציפית בין ארה״ב לסין, הוא יוכל לבצע את ההפיכה עם התנגדות בינלאומית מינימאלית. בכל זאת, וושינגטון לא תרצה לאבד מדינה אסטרטגית כמו מיאנמר לבייג׳ין. או שמא כן?

הדרך לבנגל

בשביל להבין יותר טוב את המשחק האסטרטגי שמתנהל סביב מיאנמר, ולמה התגובה של ממשל ביידן למשבר תלמד אותנו הרבה על מדיניות החוץ שלו, צריך להבין את החשיבות האסטרטגית של המדינה דווקא עבור בייג׳ין.

מיאנמר גובלת בסין בצפון ובמפרץ בנגל בדרום, חלק מהאוקיינוס ההודי. מסדרון כלכלי בין מיאנמר לסין, שיכלול כבישים, רכבות, צינורות גז ונפט, יהיה הנתיב החדש של בייג׳ין לאוקיינוס ההודי. הנתיב הזה יעקוף את ים סין הדרומי ומצר מלקה, שני אזורים שנמצאים בתחרות צבאית בין בייג׳ין לוושינגטון, ויאפשר לה גישה בטוחה יותר למשאבים של מזרח אפריקה והמפרץ הפרסי. נוכחות צבאית של סין במיאנמר תאפשר לה להקרין כוח על הודו עצמה.

הסינים מאז 2013 מקדמים את ״המסדרון הכלכלי של סין מיאנמר״ (China Myanmar Economic Corridor, CMEC), שורה של פרויקטים שאפתניים במטרה לפתח את התשתיות במיאנמר ולחבר אותה לדרום סין. בין הפרויקטים נמצא נמל ימי חדש ואזור תעשייתי במערב המדינה, קו רכבת מהיר, צינורות גז ונפט, ופיתוח עירוני של בירת מיאנמר יאנגון [מקור]. עבור בייג׳ין הפרויקטים האלו הם בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, והיא מתוסכלת מהעיכובים מצד מיאנמר בפיתוח שלהם [מקור].

על-אף שהפרויקטים מציעים השקעה קריטית עבור מיאנמר בפיתוח התשתית שלה, ומציעים מקומות עבודה לאוכלוסייה הצעירה שלה, ממשלת מיאנמר גררה רגליים לאורך השנים ביישום הפרויקטים. החשש במיאנמר הוא מכך שהפרויקטים הסינים יגדילו את השפעתה של בייג׳ין ועלולים להכניס את מיאנמר למלכודת חוב ממנו היא לא תוכל לצאת. לכן במקרים מסוימים ממשלת מיאנמר לחצה לקצץ פרויקטים שנראו גדולים מדי, ובמקרים אחרים הקפיאה פרויקטים לגמרי. גרירת הרגליים של מיאנמר הייתה אחת הסיבות לביקור של שי במדינה ב-2020, ביקור בו הוא הדגיש את הצורך לעבור משלב התוכניות לשלב המימוש של המסדרון הכלכלי [מקור].

אם עבור בייג׳ין מיאנמר היא נכס אסטרטגי, עבור ארה״ב מיאנמר היא מדינה שעדיף שתישאר מחוץ לתחום ההשפעה של סין. בזמן ממשל אובמה האמריקנים השתמשו בפחד של הצבא מהסינים בשביל לשכנע אותו לקדם רפורמות דמוקרטיות [מקור]. שמירת סין מחוץ למפרץ בנגל גם תקל את העול הביטחוני על הודו ותעזור לארה״ב לבלום את ההשפעה הגדלה של בייג׳ין בדרום מזרח אסיה.

אם ארה״ב תטיל מחדש סנקציות כלכליות גורפות בתגובה להפיכה היא עלולה לדחוף את המדינה לידיה של סין. גם לא בטוח שהסנקציות יועילו, הן עלולות לשכנע את הצבא רק להעמיק את שליטתו במדינה ולבטל גם את מעט הדמוקרטיה שיש. לכאורה השיקול האסטרטגי הקר מכתיב לוושינגטון שעדיף לבלוע את ההפיכה, להטיל סנקציות אישיות על חלק מהגנרלים – שגם ככה יש נגדם סנקציות קיימות – ולהמשיך לעשות עסקים עם מיאנמר. אולם השיקול הזה לא לוקח בחשבון שני דברים: המחויבות המוצהרת של ממשל ביידן לזכויות אדם ודמוקרטיה במסגרת ״שיבתה של ארה״ב לתפקיד ההנהגה״ [ראו כאן] והעובדה שוושינגטון יודעת שגם הצבא מפחד מסין.

באותה מידה שקיים השיקול הקר של אינטרסים על-פני ערכים, קיים גם השיקול הקר לא פחות של ערכים על-פני אינטרסים: ממשל ביידן נכנס לבית הלבן בהצהרה שארה״ב שבה לתפקידה כמנהיגה של הסדר הליבראלי. הממשל חרט על דגלו עוד לפני שהתחיל את כהונתו את הנושא של זכויות אדם ודמוקרטיה. בזמן שצפוי שהוא יהיה פרגמטי במקומות מסוימים, ההפיכה במיאנמר ברורה מדי, בוטה מדי, בשביל שיהיה אפשר להצדיק המשך עסקים כרגיל.

מיאנמר היא גם לא נכס קריטי לאסטרטגיה האמריקנית באזור. במיאנמר אין בסיסי צבא אמריקנים והמיקוד הצבאי של וושינגטון נמצא בים סין הדרומי, לא מפרץ בנגל. ארה״ב יודעת שהצבא חושש מהשפעתה של סין, ויכול להיות שדווקא בידוד מחדש יביא אותו לוותר על ניסיון ההפיכה ולכבד את תוצאות הבחירות של נובמבר 2020. הרווח שוושינגטון תשיג מלהטיל סנקציות ולדבוק בערכים שלה יכול להיות הרבה יותר משמעותי מגישה פרגמטית וצינית למצב הדמוקרטיה במדינה.

ארה״ב גם תעדיף להטיל סנקציות במקרה בו הצבא יתחיל לדכא באלימות את ההפגנות נגדו. בימים האחרונים הפגנות ברחבי מיאנמר נגד ההפיכה משכו עשרות אלפי אנשים, שקוראים לצבא לשחרר את סו צ׳י ולוותר על השלטון [מקור]. הצבא ניסה לחסום את האינטרנט בשביל לעצור את התיאום של ההפגנות, אך זה רק הגדיל את הכעס נגדו. ככל שההפגנות ימשכו, הצבא יאלץ להחליט אם ללכת אחורה מההפיכה, לדכא באלימות את המפגינים, או לנסות ולשחוק את רצונם לאט, מקווה שארה״ב והמערב לא יטילו סנקציות כלכליות נגד מיאנמר. הבעיה עבור הצבא שגם אם המערב לא יטיל סנקציות, חודשים של הפגנות ומהומות ירתיעו הון זר מלהיכנס למדינה ואף יבריחו עסקים שכבר פועלים בה. מיאנמר עלולה לסבול בכל מקרה ממכה כלכלית ב-2021.

המבחן של ביידן

ההפיכה במיאנמר היא המבחן האמיתי הראשון של ממשל ביידן בזירת החוץ. יש שתי שאלות גדולות בנוגע למשבר: ראשית, כיצד הממשל יגיב? האם הוא יטיל עוד סנקציות על אנשי הצבא, אך ימנע מלבודד את מיאנמר? האם הוא יטיל סנקציות גורפות על המדינה? האם משהו בין לבין?

אם ממשל ביידן רוצה להראות את המחויבות שלו לדמוקרטיה וזכויות אדם, אך רוצה להימנע מלפגוע באוכלוסייה האזרחית של מיאנמר, התגובה האמריקנית הטובה ביותר תהיה סנקציות כלכליות על חברות בבעלות הצבא. סנקציות כאלה יפגעו בתזרים המזומנים של הצבא, ירחיקו עסקים זרים מלהיכנס למדינה, אך ישמרו על רמת קשר כלכלי ודיפלומטי שיאפשרו לארה״ב לנסות ולהחזיר את מיאנמר למסלול של דמוקרטיה.

אם הצבא יגיב באלימות למפגינים, סביר שארה״ב תעדיף משטר סנקציות חריף יותר נגד מיאנמר. תחת משטר כזה כל סיוע, הומניטרי או לא, יופסק, וסנקציות יוטלו נגד כל עסק שיפעל בשטח המדינה. משטר סנקציות כזה ישאיר לצבא בחירה פשוטה: ללכת אחורה עם ההפיכה, או לשמור על השלטון הצבאי ולחפש השקעה מסין שתפצה על איבוד ההשקעה הזרה. התגובה האמריקנית בכל מקרה תעזור לנו להבין טוב יותר מה סדר העדיפויות של הממשל וכמה הוא מתוחכם בתגובה שלו.

השאלה השנייה היא האם הממשל יצליח להביא את בעלות בריתה של ארה״ב באזור, בראשן יפן והודו, ללחוץ גם הן על הצבא. טוקיו וניו-דלהי נהנות שתיהן מיחסים טובים עם מיאנמר, קשרים עסקיים משמעותיים ורצון משותף לוודא שמיאנמר לא תיפול לידיה של סין. שתיהן גם נקטו היסטורית בגישה ריאליסטית כלפי המדינה, שמות בצד סוגיות של דמוקרטיה וזכויות אדם [ראו כאן וכאן]. אם ממשל ביידן באמת ירצה ללחוץ את החונטה, הוא יהיה חייב שגם בעלות הברית שלו, שהאינטרס שלהן הוא להמשיך את הקשר, יישרו קו עם וושינגטון.

הודו ויפן כמובן שונות ביחסיהן עם ארה״ב, ולכן התגובה של כל אחת מהן תלמד אותנו על איך הן תופסות את הממשל החדש והיחס שלהן אליו. הודו מעולם לא הייתה חלק ממערכת הבריתות האמריקנית וההתקרבות בשנים האחרונות בין שתי המדינות נובעת בעיקרה מהחשש המשותף מסין. קרוב לודאי שניו-דלהי תסרב לנתק קשרים כלכלים עם מיאנמר, בצעד שידגיש את העצמאות האסטרטגית של הודו ויהיה נקודת חיכוך ראשונה בין הממשל האמריקני החדש וניו-דלהי.

יפן עדיין תלויה ביטחונית בארה״ב, אך תחת מנהיגותו של ראש הממשלה לשעבר אבה היא הפכה שחקן הרבה יותר אסרטיבי במזרח אסיה, במיוחד בדרום מזרח אסיה [ראו כאן]. אם סוגה יחליט שלא ליישר קו עם וושינגטון המשמעות היא שגם הוא רואה ביפן שחקן עצמאי אסטרטגית, שחקן שמוכן לפעול נגד וושינגטון היכן שהדבר משרת את האינטרס הלאומי שלו.

סיכום

ההפיכה במיאנמר היא מבחן עבור המדינה, והיא מבחן עבור ממשל ביידן. הצבא במיאנמר מעוניין ״לתקן״ את המצב בו המפלגה המתנגדת לשלטונו היא הפופולארית ביותר במדינה. אם יצליח, הוא יבטיח שכאשר יהיו שוב בחירות במדינה ב-2022, הן לא יאיימו עליו. נראה שכרגע הרחוב במיאנמר מתנגד להפיכה, אך ההצלחה שלו תלויה בתגובה של ארה״ב – האם ממשל ביידן יאיים בסנקציות חריפות על מיאנמר בשביל להביא את הצבא להסיר את שלטונו? האם יסתפק במילים וימשיך את הקשרים עם הצבא, במטרה לאזן את השפעתה של סין? אולי משהו בין לבין? עוד נראה. בכל מקרה ברור שזהו המבחן הגדול הראשון של ביידן.




פלג 51: חברת רוסיה המזרחית

תקציר

  1. בינואר השנה הודיע המשרד לפיתוח החוג הארקטי והמזרח הרחוק של רוסיה על הקמתו של תאגיד שמטרתו פיתוח החוג הארקטי והמזרח הרחוק.
  2. הקמתו של התאגיד נובעת כנראה מתסכול של מוסקבה מחוסר היעילות של הנהלת המחוז הפדראלי של מזרח רוסיה, חוסר יעילות שפוגע בפיתוח אזור שמוסקבה רואה כאסטרטגי לה.
  3. הקמת התאגיד מראה שהקרמלין מודע לבעיות שהמערכת הריכוזית שלו יצרה והוא מנסה פתרונות חדשים בשביל להתמודד עם הבעיות שלו.
  4. סיביר מתחממת בקצב מהיר יותר משאר העולם, בערך פי 2.5 יותר מהר. החורף נהיה חם יותר, עונת הקציר מתארכת, וקרח נהיה דק יותר או שנעלם כליל באביב ובקיץ.
  5. הפשרת סיביר פותחת לרוסיה מספר הזדמנויות כלכליות: נתיב סחר חדש בצפון רוסיה, גישה קלה יותר למשאבים מינראלים, אדמות חקלאיות.
  6. מצד שני, שינוי האקלים גם מביא איתו נזקים לרוסיה, דוגמת גלי חום קיצוניים והפשרת קרקעות שגורמת להן לזוז ולהרוס את התשתית שעליהן.
  7. לא ברור איך תראה סיביר באמצע המאה בעקבות שינוי האקלים, ברור אבל שהקרמלין רואה בה כהזדמנות שלו להפוך את רוסיה שוב למעצמת על, אולי מעצמת על יחידה.

הורדת הפרק – קישור.

בינואר השנה הודיע המשרד לפיתוח החוג הארקטי והמזרח הרחוק של רוסיה על הקמתו של תאגיד שמטרתו פיתוח החוג הארקטי והמזרח הרחוק [מקור]. לפי ההודעה התאגיד יהיה אחראי לפיתוח כלכלי וחברתי של האזורים, יעבוד ישירות עם האוכלוסייה המקומית ולא יהיה כפוף לא לפקידות המקומית ולא לפקידות האזורית. התאגיד גם לא יוגבל ע״י הגבולות בין המדינות השונות של הפדרציה באזור, מה שאומר שהוא יוכל לפתח תשתית חוצת גבולות.

למה זה מעניין? למה אני מספר לכם על זה?

ראשית, תאגידים בבעלות פרטית או בבעלות פרטית-ממשלתית שמקבלים אחריות לנהל אזור הם תמיד חיה מעניינת. התאגיד החדש שרוסיה רוצה להקים מזכיר במידת מה את חברת הודו המזרחית, שהייתה הנציגה של הכתר הבריטי במזרח אסיה וניהלה עד אמצע המאה ה-19 את הודו ישירות, היא ולא ממשלת הוד מלכותה [מקור]. למרות שהחברה היא לא מופת של יעילות כלכלית, ולמרות שממשלת בריטניה היא שביטלה את החברה והשתלטה על הודו בסופו של דבר, חברת הודו המזרחית עד היום משמשת כדוגמה לאיך מדינה ריבונית יכולה לרתום חברות ותאגידים לצרכיה.

רוסיה החליטה להתנסות בחברת הודו המזרחית משלה כנראה בגלל תסכול מחוסר היעילות של הנהלת המחוז הפדראלי של מזרח רוסיה, חוסר יעילות שפוגע בפיתוח אזור שמוסקבה רואה כאסטרטגי לה.

בשביל להבין טוב יותר, צריך קודם להכיר את המבנה הפדראלי של רוסיה: רוסיה היא פדרציה של 83 סובייקטים פדרליים. סובייקטים ולא מדינות (states), משום שלא כל סובייקט נהנה מרמת אוטונומיה של מדינה בפדרציה. חלק מהסובייקטים הם רפובליקות, עם המנון וחוקה משלהם. אחרים הם ״אובלסטים״, מחוזות, שיש להם מושלים ובית מחוקקים אך ללא סממנים לאומיים נפרדים כמו שיש לרפובליקות. יש גם אוטונומיות תרבותיות, אובלסטים אוטונומיים, וערים פדראליות.

אם כל זה נשמע לכם מורכב להחריד, אתם לא לבד. בשנת 2000 הצו הנשיאותי הראשון של פוטין עם מינויו הורה על הקמתם של 7 ״מחוזות פדראליים״, שמטרתם הקלת הניהול האדמיניסטרטיבי של הפדרציה. הנהלת המחוזות הפדראליים אחראית לפקח על הסובייקטים השונים תחתם ולוודא שההוראות של מוסקבה מבוצעות. המחוזות הפדראלים מהווים כלי אדמיניסטרטיבי, שמאפשר למוסקבה ביתר קלות לפקח ולנהל את הסובייקטים [מקור].

החלוקה למחוזות פדראליים הייתה אמורה לחזק ולייעל את השליטה של מוסקבה במדינה [מקור]. היא בהחלטת חיזקה את השליטה: מוסקבה היא שממנה את הנהלת המחוזות, והיא תלויה בה לחלוטין. הפקידים בהנהלה נהנים ממשכורות גבוהות כיאה לפקידים פדרליים וככלל אין להם שום קשר קודם לסובייקטים עליהם הם מפקחים. הם גם לא עונים בשום צורה לבוחרים בסובייקטים תחת פיקוחם. הדבר מבטיח שהם כפופים למוסקבה בלבד.

מצד שני, המבנה הזה לא יוצר שום תמריץ להנהלת המחוזות לדאוג לפיתוח הסובייקטים השונים שתחת הנהלתם. מטרתם של המחוזות היא לפקח – על כן פרויקטים כלכלים או תרבותיים חוצי סובייקטים פחות מעניינים אותם. הם גם תלויים לחלוטין במוסקבה ולא בסובייקטים, מה שאומר שאין להם סיבה ליזום משהו שלא קיבל את אישור מוסקבה והבעיות של הסובייקטים אינן מעניינם. מוסקבה קיבלה את מבנה השליטה הריכוזי שרצתה, אך הקריבה את היוזמה והפיתוח הכלכלי של הסובייקטים השונים בה.

תאגיד הפיתוח עבור המזרח הרחוק והחוג הארקטי כנראה אמור להתגבר על הבעיות של המחוזות הפדראליים ע״י יצירת גוף שיהיה תחת פיקוח פדראלי, אך עם מניע ברור לפיתוח האזור תחת שליטתו: רווח. מוסקבה תוכל לדוגמה לאפשר לתאגיד לגבות אגרות על כבישים ורכבות שיקים, או לקבל אחוזים מהרווחים של המפעלים והנמלים שיתפעל.

כמו המחוזות הפדראלים התאגיד יהיה תלוי לחלוטין במוסקבה. מעמדו של התאגיד כמי שאינו כפוף לפקידות המקומית או האזורית, וגם לא תלוי באוכלוסייה המקומית, יצור באופן טבעי חיכוכים בינו ובין המקומיים בכל מקום בו יפעל. הפקידים במיוחד יראו בו נטע זר, איום על האינטרסים שלהם, וירצו לתקוע לו מקלות בגלגלים. בעל הברית היחיד שיהיה לתאגיד הוא הקרמלין, והתאגיד יהיה תלוי ביכולת של הקרמלין לרסן את ההתנגדות המקומית. ללא הקרמלין, התאגיד לא יעבוד.

כל זה אבל מעלה שאלה אחרת: למה מוסקבה החליטה להקים חברה לפיתוח דווקא של המזרח הרחוק והחוג הארקטי? איזה פיתוח היא חושבת להשיג בשממות הקפואות של סיביר? טוב, על זה גם נדבר היום.

הניתוח היום מוקדש לשלושה נושאים: התחזיות על התפרקותה של הפדרציה הרוסית, התחממות גלובאלית, ולמה מוסקבה חושבת שסיביר היא המפתח שלה למעמד של מעצמת-על חדשה. בואו נתחיל.

הפדרציה הרוסית ז״ל?

אחד הקולות המוכרים והמשפיעים כיום בעולם בנושא של גיאופוליטיקה הוא זה של ד״ר ג׳ורג׳ פרידמן, המייסד של חברת המודיעין האזרחי Stratfor ושל חברת הניתוח הגיאופוליטי Geopolitical Futures, כמו גם הכותב של מספר רבי מכר, ביניהם ״מאה השנים הבאות – תחזית למאה ה-21״ ו״הסערה לפני השקט״ על המחזוריות בפוליטיקה האמריקנית. אני מנוי לניתוחים בשתי החברות של פרידמן, ועוקב בעניין אחר ההרצאות והמאמרים שלו.

החיזוי הגיאופוליטי של פרידמן מתבסס על שתי הבחנות יסוד: לכל מדינה יש צרכים, מה שהיא צריכה להשיג כדי להתקיים ולשגשג, ולכל מדינה יש מגבלות, מה היא לא יכולה לעשות. ההתנהגות הבסיסית של מדינה מוכתבת ע״י היחס בין הצרכים והמגבלות שלה, וככל שצרכיה מרובים ומגבלותיה חריפות, כן קטן הכוח שיש לה וגדל הסיכוי שהיא תתמוטט בשלב כלשהו ליחידות יציבות יותר. ההיסטוריה של מדינה היא בסה״כ ההתפתחות בזמן של היחסים בין הצרכים והמגבלות, המאבק של המדינה להקטין את מגבלותיה ולהשיג את צרכיה וההצלחה או הכישלון שלה לעשות זאת.

כשפרידמן מסתכל על רוסיה, הוא רואה מדינה שהצורך הבסיסי שלה הוא לשלוט בשטחה עצום, אך היא מוגבלת ע״י המשאבים העומדים לרשותה [מקור].

היסטורית האימפריה הרוסית והמדינה הרוסית נשענות על שני עמודים: עמוד כלכלי ועמוד ביטחוני.

העמוד הכלכלי הוא הכסף והמשאבים שמוסקבה משקיעה במחוזות ובמדינות תחת שליטתה. בימי האימפריה הסובייטית בריה״מ החזיקה את הגוש המזרחי ע״י מכירה בהנחה ולעיתים בהפסד נפט, גז, ברזל וחיטה שהיו דרושים למדינות השונות בגוש. אחרי התפרקות הגוש המזרחי ובריה״מ, הפדרציה הרוסית המשיכה במנהג של העברת משאבים וכסף לסובייקטים השונים בפדרציה. משום שהם אינם יכולים להעלות את המיסים שלהם ללא אישור ממוסקבה, הם תלויים בה לתקציבם.

העמוד הביטחוני הם שירותי הביטחון הרוסים, שמטרתם לנטר, לאתר ולחסל כל איום בדלני בתוך רוסיה. כיום הארגון המרכזי האחראי לשמירת היציבות הפנימית של רוסיה הוא ה-FSB.

הבעיה היסודית של רוסיה, כך לפי פרידמן, היא הכישלון להקים כלכלה תעשייתית מתקדמת בתקופה של מחירי סחורות גבוהים בתחילת שנות ה-2000, מה שהביא אותה למצב בו היא כיום תלויה עדיין משמעותית בייצוא סחורות, בעיקר נפט וגז, להכנסתה, וללא תקווה לשדרוג הבסיס התעשייתי שלה – אם בגלל שחיתות, אם בגלל הניהול הריכוזי שחונק יוזמה כלכלית במחוזות, אם בגלל בריחת מוחות.

פרידמן צופה שהעשור השני והשלישי של המאה ה-21 ימשיכו להתאפיין במחירי סחורות נמוכים עקב מגמות ארוכות טווח, דוגמת הפיתוח של מקורות אנרגיה חלופיים לנפט וגז, המאמץ לצמצום גזי פליטה והדעיכה הדמוגרפית באירופה. ירידה במחירי הסחורות תקטין את התקציב של רוסיה ותקשה עליה להמשיך ולקנות את נאמנותם של הסובייקטים שלה. הם בתורם ידרשו את האוטונומיה להעלות מיסים ולרדוף אחר פיתוח כלכלי עצמאי, מה ששוב יפגע בהשפעתה של מוסקבה.

בו בזמן שהסובייקטים יהפכו עצמאים יותר, הדעיכה הכלכלית תיצור תסכול בקרב ה-FSB, שכיום קצינים בכירים בו מעורבים במיזמים פרטיים וחברות, מקבלים חלק מהרווחים של המדינה הרוסית. דעיכה ברווחים תביא חלק מהמפקדים להתרחק ממוסקבה ולרדוף אחר אג׳נדה עסקית משלהם במחוזות השונים.

פרידמן חוזה שעד 2040 וכנראה הרבה לפני רוסיה תהפוך מפדרציה לקונפדרציה במקרה הטוב, אם לא תתפרק ממש, ותרד מהבמה העולמית כשחקן משמעותי, הופכת לבעיה ביטחונית עבור שכנותיה שיצטרכו לנהל את מלחמות האזרחים בה ולטפל בנשק הגרעיני שיהיה בידיה.

פרידמן בהחלט נוגע בשתי נקודות חשובות: ראשית, רוסיה היא מדינה ייחודית בכך שלמרות שהיא קיימת מאות שנים, ישנם הבדלים משמעותיים בין אזורים בה, אם מבחינה אתנית, אם מבחינה כלכלית, אם מבחינת רמת התשתיות. מערב רוסיה מפותח הרבה יותר ממזרחה או דרומה, וההבדלים בין האזורים יוצרים מתחים מובנים במדינה ואת הצורך המתמיד של מוסקבה לנסות ולייצב את המערכת. לפעמים היא מצליחה, לפעמים היא נכשלת – כמו ב-1917 אחרי המהפכה הבולשביקית, או ב-1991 עם התפרקות בריה״מ.

שנית, פרידמן צודק שמוסקבה תלויה מאוד ברווחי נפט וגז לתקציב שלה: כמחצית מרווחי הממשלה הפדראלית מגיעים מגז ונפט. ללא פיתוח משמעותי של התעשייה שלה, ללא הקטנת החלק של גז ונפט ברווחי הממשלה, רוסיה תמשיך להיות תלויה בתנודתיות של מחירי הסחורות ולסבול מהיעדר צמיחה כלכלית ושחיקה בתמ״ג לנפש שלה.

מצד שני, בוא בזמן שפרידמן עומד על שתי נקודות חשובות מאוד לעתיד רוסיה, אין בהן להעיד שרוסיה עומדת לקראת דעיכה והתפרקות בלתי נמנעת. עבור הסובייקטים, העברות מהתקציב הפדראלי אכן מהוות מקור תקציבי חשוב עבורם – כ-20% ממקורות התקציב שלהם בממוצע שנתי – אך מהווים רק 5% מסה״כ ההוצאות של הממשל הפדראלי. קשה להאמין שמוסקבה לא תוכל להמשיך ולתחזק הוצאה שולית כזו גם תחת מחירי אנרגיה נמוכים. היא אולי תצטרך לקצץ בחלק מההוצאות שלה, אך ההעברות הן לא ההוצאה שתביא לפשיטת הרגל של מוסקבה.

פרידמן מניח שהקרמלין לא יוכל לגשר על הפער בין השלטון הריכוזי שלו ופיתוח כלכלי, ושהוא לא יוכל למצוא מקורות תקציב אחרים להמשיך ולממן את שלטונו. ההקמה של תאגיד הפיתוח מראה שהקרמלין מודע לבעיות שהשלטון הריכוזי שלו יוצר ושהוא מנסה להתמודד איתן. יכול להיות שהוא יכשל, אך עצם העובדה שהוא מודע לבעיות מעלה את הסיכוי שהוא יצליח למצוא להן פתרון.

גם לא בטוח שרוסיה בעתיד תצטרך לסמוך רק על רווחי הנפט והגז שלה כמקור תקציבי. סיביר הופכת חמה יותר עם שינוי האקלים, והשינוי באקלים מציע לרוסיה הזדמנויות כלכליות חדשות. יש סיבה שהקרמלין החליט להקים תאגיד פיתוח דווקא במזרח הרחוק הרוסי ובחוג הארקטי: הוא רואה אותם כמרכז הכלכלי הבא של העולם.

סיביר החדשה

תמיד כשעוסקים בקשר בין שינוי האקלים וגיאופוליטיקה, טוב להתחיל ממה שאנחנו יודעים בוודאות ולהמשיך לתחזיות. הנה מה שאנחנו יודעים בוודאות: סיביר מתחממת בקצב מהיר יותר משאר העולם, בערך פי 2.5 יותר מהר [מקור]. החורף נהיה חם יותר, עונת הקציר מתארכת, וקרח נהיה דק יותר או שנעלם כליל באביב ובקיץ. השממות הקפואות של סיביר הן עדיין שממות, אך הן הופכות להיות הרבה פחות קפואות.

אנחנו גם יודעים שרוסיה חווה בשנים האחרונות סדרה של גלי חום ושריפות ענק שמטגנות את מערב המדינה [מקור]. קרחונים מפשירים וגורמים להצפות. במזרח המדינה, קרקעות קפואות מתחילות להפשיר, מה שמביא אותן לנוע ולהרוס את התשתיות הניצבות עליהן. קווי רכבת, כבישים, אפילו מבנים נפגעים עקב תנועת הקרקע [מקור]. יחד עם זאת, הודות לעונת הקציר הארוכה יותר ומזג האוויר החם סיביר רואה עלייה בתפוקה של חיטה ודגנים נוספים [מקור].

בראייתם של מקבלי ההחלטות בקרמלין, הפשרת השלגים בסיביר והצטמצמות כיפת הקרח בקוטב הצפוני בחודשי החורף פותחת אפשרויות כלכליות חדשות בפני רוסיה, ויכולה להפוך את סיביר למרכז הכלכלי החדש של העולם. ראשית, הצטמקות כיפת הקרח תפתח נתיבי סחר חדשים ומשאבים חדשים לניצול בקוטב הצפוני. היעדר קרח בקוטב הצפוני, או לכל היותר קרח דק, יאפשר תנועה חופשית של ספינות משא ממזרח אסיה לאירופה דרך הים הארקטי בצפון אסיה במקום דרך האוקיינוס ההודי:

הנתיב החדש יאפשר לכלכלות של צפון מזרח אסיה – סין, דרום קוריאה, יפן – לשנע סחורות לאירופה במסלול שיהיה קצר ב-40% מהמסלול הנוכחי דרך תעלת סואץ [מקור].

הפשרת הקרחונים גם תחשוף את האוצרות הטמונים בקוטב הצפוני. כבר היום מופקים בקוטב הצפוני ובחוג הארקטי כ-40% מהפלדיום, 25% מהיהלומים ו-15% מהפלטינה בעולם. ההערכה היא שבקוטב נמצאים כ-5% מסך עתודות הנפט בעולם ו-21% מעתודות הגז העולמיות [מקור]. הפשרת הקרח תאפשר גישה למשאבים שעד היום היו בלתי נגישים, או שעלות הכרייה שלהם הייתה גבוהה מדי. שווי המשאבים בחלק הארקטי של רוסיה מוערך בכ-1.5 טריליון דולר (שווה ערך לתמ״ג שלה היום), והפשרת הקרח רק תקל עליה להפיק את העושר המינראלי הרב באדמתה.

נוסף על העושר המינראלי, הקרמלין מאמין שסיביר יכולה להפוך למרכז החקלאי החדש של העולם, ועוד בזמן שמרכזים חקלאים קיימים כמו ארה״ב או מערב אירופה יוחרבו ע״י שינוי האקלים [מקור]. ההערכות הן שעם התחממות כדור הארץ החוג הארקטי יהפוך נעים וגשום יותר, בעוד אזורים דרומיים לו יהפכו חמים ויבשים. כיום העולם מוזן ע״י חגורה חקלאית שנמתחת מדרום ארה״ב, לאורך אירופה, אוקראינה ודרום רוסיה, עד קזחסטן [מקור]. מספר תחזיות צופות שעד סוף המאה החגורה הזו תנדוד צפונה, עם המרכז החקלאי של ארה״ב נע לעבר קנדה והמרכז החקלאי של רוסיה נע לתוך סיביר. באירופה המרכז החקלאי גם הוא ינוע צפונה, למדינות הסקנדינביות, בעוד איטליה וצרפת יראו ירידה בתפוקה החקלאית שלהן [מקור].

בירוק – שטחי יבול. שימו לב לחגורה שמתחילה ממרכז ארה״ב, לאורך אירופה ודרום רוסיה.
שיעור השינוי ביבול בין 2015 ל-2050, תחזית.

כבר באמצע המאה ה-21 אנו אולי נראה את רוסיה הופכת למעצמת העל החדשה של העולם, משום ששינוי האקלים יהפוך את הגיאוגרפיה שלה לעליונה על זו של ארה״ב. חשבו על זה: ארה״ב בנתה את העוצמה הכלכלית ולאחר מכן הצבאית והדיפלומטית שלה על ה-Mid-west העשיר חקלאית. הודות למערכת נהר המיסיסיפי, ארה״ב יכלה בקלות ובצורה זולה לגדל תבואה במרכזה ואז לשנע אותה למפרץ מקסיקו ומשם לאירופה ומזרח אסיה.

מערכת נהר המיסיסיפי במרכז ארה״ב.

רוסיה עם סיביר תראה משהו דומה: סיביר תהפוך למרכז חקלאי גדול, ועם הכסף ממכירת חיטה לעולם השלישי שיהיה במצוקת מזון והמשאבים הרבים בשטחה, סיביר תהפוך גם למרכז תעשייתי חשוב. נתיבי השיט שיעברו לחופה יקלו לשנע את המזון, הסחורות וחומרי הגלם, וסיביר תהפוך למרכז הכלכלי החדש של העולם בדיוק בזמן שחלקים נרחבים ב-Mid-west יתייבשו וקנדה תהפוך לענק החקלאי החדש של צפון אמריקה.

לא רק זה: בעוד מוסקבה תתעשר מסיביר, ארה״ב ואירופה יכרעו תחת גלי מהגרים שיברחו מאזורים מוכי בצורת וגלי חום במרכז אמריקה ואפריקה. רוסיה באותו זמן תוכל להרחיב את שליטתה למרכז אסיה ומזרח אירופה, חוסמת את גלי המהגרים ובונה לעצמה סדר עולמי חדש כמעצמת העל היחידה של העולם. הרגע החד-קוטבי יחזור, והפעם הוא יהיה של מוסקבה.

אם התיאור הזה נשמע לכם פנטסטי, אולי אפילו פנטזיה, אתם לא טועים ועוד נראה שהוא נשען על יסודות חלשים למדי. מה שמעניין אבל שמוסקבה כנראה מתכוננת לתרחיש הזה. יש לנו 4 אינדיקציות מרכזיות לכך:

ראשית, הקמתו של תאגיד הפיתוח האזורי הראשון של רוסיה דווקא במזרח הרחוק והחוג הארקטי. ההכרזה על הקמת התאגיד היא עוד חוליה בשרשרת של מהלכים מנהלתיים וביורוקרטים של ממשל פוטין שמטרתם להביא לפיתוח השיטתי של האזור, ולקידום כוחה של רוסיה בו [מקור]. נוסף לתאגיד ניתן לציין את הקמתו של המשרד לפיתוח המזרח הרחוק והחוג הארקטי ב-2012, והתוכניות השונות של הממשל הרוסי לאסטרטגיה ארקטית שמטרתם להתוות את הדרך לפעילות הממשלתית באזור [מקור].

שנית, החוג הארקטי הפך לזירה מרכזית של הצבא הרוסי, עם בנייה מאסיבית של כוחות בו מאז 2007. רוסיה הקימה ב-2014 פיקוד אסטרטגי לחוג האקרטי, הפעילה מחדש בסיסים ושדות תעופה שננטשו בימי הסובייטים, החלה לבצע תרגילים צבאיים ולהגדיל את הכוחות הקבועים באזור [מקור]. ע״י בניית כוחה באזור, מוסקבה מבטיחה שהיא זו שתקבע את הכללים בנוגע לפיתוח המשאבים וכיצד ינוהלו קווי השיט שיעברו דרכו.

שלישית, רוסיה בכלל וסיביר במיוחד רואות השקעות מאסיביות בתשתיות [ראו כאן וכאן], אם בכבישים, גשרים, מסילות רכבת או נמלים חדשים בחוג הארקטי. כמובן, שיפור תשתיות תורם לפיתוח כלכלי ללא קשר למצב הקרח בים הארקטי, אך העובדה שרוסיה בוחנת את הקמתם של מגה-נמלים בצפון סיביר מעידה שהקרמלין מתכונן ליום בו כיפת הקרח תצטמק וצפון סיביר תראה תנועת ספינות ערה [מקור].

לבסוף, רוסיה הכניסה בשנה האחרונה מערכת חדשה לשליטה בייצוא דגנים משטחה. בזמן שמוסקבה טוענת שהמטרה היא ״ייצוב מחירים בבית״, נראה שהמטרה האמתית היא פשוט לשלוט בייצוא [מקור]. בימים כתיקונם רוסיה היא אחת מכמה מייצאי דגנים חשובים: ב-2018 רוסיה הייתה שנייה רק לארה״ב בייצוא דגן, אך גם ארה״ב וגם רוסיה יחד ייצאו רק 6% מסה״כ ייצוא הדגן בעולם. השוק כיום לא נשלט ע״י מדינה דומיננטית אחת.

מה יקרה אבל אם מערב אירופה וארה״ב יתייבשו, כמו גם מדינות אחרות החשובות לאספקת המזון העולמית, בעוד סיביר תהפוך ירוקה יותר? רוסיה תהפוך למקור חשוב ויציב לדגנים עבור רוב העולם. מנגנון השליטה בייצוא יאפשר למוסקבה להפוך אותו לכלי השפעה, סוגרת או פותחת את השער בהתאם לצרכים הגיאופוליטיים שלה. היא תוכל לדוגמה להשתמש בשליטה החדשה בשביל להשפיע על מצרים, שתלויה ביבוא חיטה ממנה, או לאיים בהקפצת מחירי המזון בעולם. ייצוא חקלאי יהפוך למקור כוח חדש.

חזרה לקרקע המציאות

בו בזמן שהקרמלין מתכונן ליום בו סיביר אולי תהפוך למרכז העולם, הוא גם מתחיל להכיר לאט ב השפעות המזיקות של שינוי האקלים על רוסיה: בינואר 2020 הממשל הרוסי פרסם תוכנית שמטרתה לצמצם את נזקי האקלים, כמו שיטפונות ושריפות, ולרתום את הצדדים המועילים שלו לפיתוח הכלכלי של רוסיה [מקור]. כאן קבור הכלב: איננו יודעים מה יעלה על מה, הנזק משינוי האקלים או הרווח ממנו.

בתחום החקלאות, בו בזמן שאנו יודעים שסיביר מתחממת ורואה עלייה ביבול, אנו יודעים שחגורת החיטה של רוסיה בדרום סובלת מבצורות. תחזיות שונות מספקות תשובות שונות למגמה ארוכת הטווח: יש תחזיות שרואות את כל סיביר נהנת מעלייה בכמות המשקעים, עם החגורה החקלאית בדרום רוסיה כמעט ולא נפגעת. תחזיות אחרות אבל מראות שרוב החגורה תפגע, כולל אזורים בצפון סיביר [מקור].

נוסף לחוסר הידיעה בנוגע להתפלגות המשקעים העתידית ברוסיה, הפשרת קרקעות היא ברכה וקללה: ברכה משום שהיא מביאה אדמות חדשות לעיבוד חקלאי. קללה משום שהקרקע הופכת בלתי יציבה, הורסת תשתיות קיימות ומקשה על הקמתן של תשתיות חדשות. במהלך קיץ 2020 למשל מיכל נפט התמוטט בצפון סיביר, כנראה כתוצאה מהפשרת קרקע, ושפך כ-21 אלף טון של נפט לנהר הקרוב [מקור]. הדליפה המאסיבית הביאה את פוטין להכריז על מצב חירום באזור [מקור].

ישנה גם בעיה ששינוי האקלים הוא פחות של קיץ חם וחורף קר, ויותר של קיץ רגיל או קריר עם חורף חם [מקור]. הרווח החקלאי נמצא בקיץ חם יותר וארוך יותר, בעוד חורף חם יותר רק עוזר לאוכלוסיות מזיקים לשרוד. שינוי האקלים עלול להביא לא לעלייה ביבול, אלא עלייה במספר המזיקים.

אם נסתכל ברמה הגלובאלית, שינוי אקלים לא בהכרח יביא חורבן לארה״ב ככוח חקלאי. ירידה בכמות המשקעים תעודד חקלאים לעבור לזנים עמידים יותר בבצורת, להכניס טכנולוגיות מתקדמות לניהול מים, ולחפש כיצד לייעל את התהליך החקלאי ולהגדיל את כמות היבול גם בתנאים קשים יותר, למשל ע״י שימוש במטוסים לא מאוישים בשביל מעקב אחר היבול והדברת מזיקים [ראו כאן לדוגמה].

החגורה החקלאית בצפון אמריקה גם לא תעלם, אלא תנדוד צפונה לקנדה, שתצטרך עובדים בשביל לעבד את האדמות החקלאיות החדשות. הסכם לפיתוח חקלאי בין קנדה לארה״ב, או אפילו איחוד פדראלי כלשהו בין שתי המדינות, יכול להבטיח את מעמדה של צפון אמריקה ככוח חקלאי גם לתוך המאה ה-21. רוסיה אז לא תהיה השחקן היחיד או אפילו הדומיננטי בשוק החקלאי העולמי.

שינוי האקלים גם יביא את רוב העולם להיקלע למשבר מזון, במיוחד דרום מזרח אסיה, אפריקה ודרום אמריקה. בזמן שארה״ב תרגיש את לחץ המהגרים מדרום אמריקה, רוסיה תרגיש אותו מאפריקה ואסיה. אפשר לחשוב על מספר מוקדים מהם יגיעו מהגרים לרוסיה: הודו צפויה לסבול עקב שינוי האקלים משיטפונות תכופים, עלייה במי הים וירידה ביבול החקלאי [מקור]. רעב ועוני ידחפו לפחות חלק מההודים לחפש אזורי מחייה חדשים, והם יהגרו לצפון אמריקה, צפון אירופה ורוסיה. מרכז אסיה צפויה לסבול מתקופות בצורת ממושכות, ואירועי מזג אוויר קיצוניים, מה שיביא גם שם את האוכלוסייה להגר למקומות נוחים יותר למחייה – עם רוסיה כיעד הקרוב ביותר [מקור].

גלי הגירה של פליטי אקלים עלולים לערער את השלטון במוסקבה, אם משום התעוררות של שנאת-זרים בקרב האוכלוסייה הרוסית, אם משום העול שהם ישימו על מערכות הבריאות והשירותים החברתיים של רוסיה. הנחמה היחידה אולי של מוסקבה היא שסין ברובה לא צפויה להיות מושפעת באופן משמעותי משינוי אקלים, ותוכל להמשיך ולהאכיל את האוכלוסייה הגדולה שלה [מקור].

על תחזיות

מה אנחנו יכולים לקחת מכל הניתוח היום?

הקרמלין ממשיך להיות יצירתי בשימוש של מיזמים פרטיים-ממשלתיים, ומודע לבעיות שהמערכת הריכוזית שלו יצרה. זה לא אומר שהתאגיד החדש בהכרח יפתור את בעיות הפיתוח של המזרח הרחוק והחוג הארקטי, אך בהחלט אפשר לראות שהקרמלין מנסה פתרונות חדשים בעודו מתמודד עם הבעיות שלו.

היכולת של הקרמלין לפתח ולמצוא פתרונות חדשים מצביעה על בעיה יסודית עם תחזיות גיאופוליטיות שמתמקדות יותר מדי בגיאו ופחות בפוליטיקה: בני אדם הם יצורים מודעים. כשאני זורק אבן, האבן לא יודעת שזרקתי אותה והיא לא יודעת לאן היא נזרקת, ולכן היא לא משנה את מסלולה. בני אדם הם לא אבן – אם הם מודעים לכוחות הפועלים עליהם, הם יכולים לשנות את הכוחות או להתכונן להשפעתם.

פוטין כנראה מודע לתרחיש ההתפרקות של פרידמן, ולכן הוא מנסה לשנות את רוסיה כך שהסכנה בהתפרקות תקטן, אם ע״י תאגידי פיתוח שיהיו בשליטת המדינה, חיזוק תעשיית ההיי-טק במדינה [מקור], או הרעיון לרתום את שינוי האקלים בשביל להגדיל את כוחה הכלכלי של רוסיה.

כשאנחנו מנסים ליצור תחזיות למדינה אנחנו חייבים לקחת בחשבון שהנהגת המדינה מודעת לאותן תחזיות שאנו רואים, ושהיא יכולה לשנות את התנהגותה באופן שישנה את התחזיות שלנו. אנחנו חייבים לכן לזהות בדיוק מהן המגבלות האמתיות של המדינה, על מה היא באמת לא יכולה להתגבר, ומה יכול להשתנות ע״י שינוי בכלכלה, בדמוגרפיה או בתרבות שלה. העובדה ששינויים כאלה הם לא שכיחים לא אומרת שהם לא אפשריים.

שינוי האקלים הופך את החיזוי לעוד יותר קשה משום שהוא יכול לשנות את עצם הבסיס של התחזית: הגיאופוליטיקה של רוסיה הוגדרה במשך 200 שנה ע״י ההיעדר המוחלט של מרכז כלכלי משמעותי מקביל לזה שבמערב המדינה. התחממות של סיביר משנה את הבסיס הגיאוגרפי, מה שבהכרח משנה את התחזית הגיאופוליטית. הבעיה היא שאיננו יודעים בדיוק איך יראה השינוי: כמה תתחמם סיביר, ואיך יראה האקלים החדש.

כן ברורים לנו שני דברים: סיביר והחוג הארקטי משחקים תפקיד חשוב באסטרטגיה ארוכת הטווח של רוסיה. חשוב יהיה להמשיך ולעקוב אחר הפיתוח שלהם, בשביל להבין את הכיוון ארוך הטווח של רוסיה, ובשביל לראות אם שינוי האקלים מביא לשינוי יסודי במערך הכוחות העולמי.

הדבר השני הברור הוא שהמאה ה-21 תהיה המאה הראשונה שלנו כמין בה אנו עוברים שינוי אקלים עם יכולת טכנולוגית מתקדמת. בני-אדם חוו בעבר תקופות של שינוי אקלים, עם עידני קרח באים ונסוגים, אך מעולם לא חווינו שינוי כזה עם יכולת טכנולוגית מתקדמת. בזמן שהטכנולוגיה אולי לא יכולה לעצור את שינוי האקלים, היא בהחלט יכולה לעזור לנו לצמצם את נזקיו.

אולי שתי הסוגיות הטכנולוגיות החשובות ביותר בחזית הזו יהיו היכולת לעבור לחקלאות עמידה בפני בצורות, אם ע״י השבחה של זנים ואם ע״י ניהול משאבי מים באופן יעיל יותר, והיכולת לאגור מי שיטפונות בשביל לעזור לאזורים מוכי בצורת. בהודו לדוגמה טכנולוגיה פשוטה של צינורות עוזרת לחקלאים לאגור את מי המונסון בשביל התקופה היבשה [מקור].

ככל שנתקדם לתוך העשור, כן נראה עוד ועוד את ההשפעות של שינוי האקלים על המדינות השונות. עם הבנה טובה יותר של מה הכיוון, נוכל להעריך יותר טוב את ההשפעה שלו על מאזן הכוח העולמי – מה יקרה לרוסיה, מה יקרה לארה״ב, מה יקרה לעולם השלישי. בכל מקרה, יש רווח לעשות בשיפור היכולת שלנו כבני-אדם להמשיך ולשדרג את התחום שהוא עדיין בסיס התרבות: חקלאות.




פלג 50: סקירה עולמית 2021

תקציר

  1. ל-2021 יהיו שלושה מאפיינים מרכזים: מאמצי התחסנות במדינות העולם, אי-שקט אזרחי ומתיחות גיאופוליטית.
  2. ברבעון הראשון צפוי שסגרים ימשכו באירופה, ארה״ב וסין, בעוד הן עובדות על חיסון האוכלוסייה. מגעים בין ממשל ביידן לאיראן בנוגע לחזרה להסכם הגרעין יתחילו.
  3. ברבעון השני, בהנחה וישראל תשמור על קצב ההתחסנות כרגע, היא תחזור לכמעט שגרה. התחממות מזג האוויר תביא לחזרת עימותים צבאיים בנקודות סכסוך מרכזיות. בחירות לנשיאות איראן בסוף הרבעון השני, ב-18 ביוני, יקבעו את הקו של טהרן כלפי וושינגטון וישראל.
  4. ברבעון השלישי, צפוי שארה״ב תגיע לרמת חיסון מספיקה בשביל להתחיל לחזור לשגרה. בסוף הרבעון, ב-26 בספטמבר, גרמניה תערוך בחירות כלליות, בהן מרקל לא תתמודד לבחירה מחדש.
  5. ברבעון הרביעי, בהנחה וקצבי החיסון יעלו וכן ייצור המנות, אירופה תתחיל לחזור לשגרה עם הסרת הסגרים וארה״ב תראה התאוששות כלכלית. קיים חשש נמוך לאינפלציה.

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום היא שונה מהרגיל: אנחנו לא הולכים לדבר על מה היה, אלא על מה יהיה. המטרה של סקירה עולמית 2021 היא לתת תחזית עבור כל שנת 2021, שתכלול את המגמות הגדולות של השנה והאירועים שאנו יכולים לצפות להם בכל רבעון ורבעון שלה. לסקירה כזו שלושה יתרונות: א׳ היא תיתן לנו להבין אם יש שינוי בכוחות או בשחקנים בזירה הבינלאומית לאורך השנה – שנת 2021 היא שנת ההתחסנות מהקורונה, והיא השנה בה גרמניה תבחר קואליצית שלטון חדשה. אלו תהליכים דינמיים שיכולים להשתנות לאורך זמן, והם ישפיעו על מהלך השנה הזו והשנים הבאות. רק אם תהיה לנו תחזית למהלך השינויים האלו בהתחלה, נוכל לשים לב אם הם משתנים.

ב׳ עבורי כשנגיע לסוף 2021 אוכל להשוות בין מה שחשבתי שיקרה ובין מה שקרה בפועל ולשפר על בסיס זה את הניתוח שלי: אולי אראה שלא הערכתי נכון את הכוחות הפועלים, או שלא הבנתי את כל האינטרסים של השחקנים השונים. הערכה שנתית ודירוגה בסוף השנה היא הדרך היחידה לשפר את יכולות התחזית שלי. אנחנו לכן עוד נחזור לסקירה העולמית הזו.

ג׳ עבורכם, תחזית לשנה תוציא חלק מחוסר הוודאות בנוגע לשנה הקרובה שצפויה להיות דינמית מאוד, עם ממשל חדש בבית הלבן, סין ורוסיה אגרסיביות ומאמצי החיסון בעולם. אני רוצה שהתחזית ל-2021 תהיה עבורכם כמו מפת דרכים לשנה – יכול להיות שהיא לא תהיה מדויקת לחלוטין, אבל היא תיתן לכם להבין את המגמות הגדולות והאירועים החשובים הצפויים לנו ובתקווה תעזור לכם לחוש בטוחים יותר בה. תחושת אי-וודאות היא משתקת, אני מקווה שהתחזית היום תקל את האי-וודאות.

אז מה בפרק היום? ראשית, נתחיל משלושת המאפיינים המשמעותיים ביותר של השנה: מאמצי החיסונים בעולם, אי-שקט אזרחי רחב ומתיחות בזירה הבינלאומית. על בסיס המאפיינים הללו נשרטט את השנה רבעון אחר רבעון, עם האירועים החשובים בכל אחד: סגרים בסין ברבעון הראשון, תקריות צבאיות ברבעון השני והשלישי, בחירות בגרמניה בסוף הרבעון השלישי והתאוששות כלכלית בארה״ב ברבעון הרביעי. יהיה מעניין. בואו נתחיל.

שלושת המאפיינים של 2021

שלושת המאפיינים של 2021 הם אלה שיתנו ל-2021 את אופייה ויעצבו את המגמות בה.

המאפיין הראשון הם מאמצי החיסון ברחבי העולם, שכבר התחילו בעולם המפותח – אירופה, צפון אמריקה, מזרח אסיה – וימשיכו לאורך 2021. החיסונים שכבר קיבלו אישור במערב ונמצאים כיום בשימוש הם החיסון של Pfizer, מודרנה, ו-AstraZeneca/Oxford. שלושת החיסונים דורשים שתי מנות חיסון, והחיסון של Pfizer דורש קירור מיוחד במינוס 70 מעלות. הצפי הוא שבנוסף לחיסונים הללו, במרץ חברת Johnson&Johnson תציג את תוצאות המחקר הקליני שלה לחיסון, חיסון הדורש מנה אחת בלבד ואינו צריך ציוד קירור מיוחד לשמירתו [מקור].

לפי הצהרות של יצרני החיסונים שכבר אושרו, עד סוף 2021 הם יוכלו לייצר כ-8.2 מיליארד מנות חיסון [מקור], מספיק לחסן את כל העולם המערבי וחלק מהמדינות המתפתחות (זכרו, נדרשות שתי מנות של החיסון – כלומר 8.2 מיליארד מנות יכולות לחסן כ-4 מיליארד בני אדם). אולם כמות הייצור הכוללת לשנה היא פחות מעניינת – 8.2 מיליארד מנות אינן ממתינות עכשיו לכל דורש. מה שיותר מעניין הם שני משתנים: קצב הייצור של מנות חיסון, וקצב החלוקה של החיסונים. כאן התמונה הופכת מורכבת יותר, ומשתנה ממדינה למדינה.

בארה״ב, Pfizer ומודרנה מייצרות בין 12 ל-18 מיליון מנות חיסון בשבוע. משום שהחיסונים עדיין לא אושרו לשימוש על ילדים, היעד בארה״ב הוא לחסן בין 70% ל-85% מאוכלוסיית הבוגרים בה [מקור], המונה כ-209 מיליון בני אדם. מכאן ש-Pfizer ומודרנה כרגע מייצרות בשבוע כמות המספיקה לכ-4% מאוכלוסיית הבוגרים בארה״ב. אליהן כנראה תצטרף Johnson&Johnson באביב, וסביר שלארה״ב יהיו את כל מנות החיסון הנדרשות לאוכלוסייה שלה כבר בתחילת הרבעון השלישי של 2021, סביבות יוני-יולי.

התמונה עבור האיחוד האירופי לעומת זאת שונה דרמטית.

האיחוד צפוי לראות ברבעון הראשון של 2021 פחות מנות חיסון ממה שציפה: Pfizer מתכוונת להקטין זמנית את מספר המנות שנשלחות לאירופה כחלק מהגדלת יכולת הייצור שלה לשתי מיליארד מנות בשנה [מקור]. AstraZeneca הודיעה החודש שהיא תעביר ברבעון הראשון לאיחוד 60% פחות מנות ממה שהובטח לו עקב קשיים בייצור [מקור]. אגב, AstraZeneca עדיין לא אושרה לשימוש רפואי באיחוד. איטליה כבר הודיעה שהיא מתכוונת לתבוע את Pfizer על העיכוב באספקת המנות [מקור]. המשמעות של כל זה היא שאנו לא יודעים כרגע מתי לאיחוד האירופי יהיו את המנות הדרושות לו לחסן 70% מהאוכלוסייה הבוגרת שלו, כ-260 מיליון בני אדם [מקור]. זו לא הבעיה היחידה של האיחוד.

הגורם שני שישפיע על מתי נחזור לשגרה הוא קצב ההתחסנות של האוכלוסייה. נכון ל-24 בינואר 2021 ארה״ב הגיעה לממוצע יומי של כ-1.2 מיליון זריקות, עם מגמת עלייה [מקור]. התקווה היא שע״י הגדלת המשאבים למרפאות במדינות השונות ותיאום טוב יותר ברמה הפדראלית [מקור], ארה״ב תוכל להגיע לכשתי מיליון זריקות ביום, מה שיביא אותה לרמת חיסון מספקת כבר הקיץ, סביבות אוגוסט.

באיחוד האירופי, שוב, התמונה היא שונה. היעדר תשתית לוגיסטית אצל חלק מהמדינות עבור מבצע חיסונים נרחב, לדוגמה צרפת, והיעדר תיאום ברמה העל-מדינתית מצד האיחוד, יחד עם הגעה איטית של מנות חיסון וחלוקתן, הביאו לכך שהאיחוד כולו עומד כרגע על כחצי מיליון זריקות ביום, פחות מארה״ב [מקור]. ללא שינוי משמעותי גם בקצב ייצור החיסונים וגם בקצב הזריקות, סביר שאירופה תגיע לרמת חיסון מספקת לחזרה לשגרה רק ברבעון השלישי של 2021, כלומר סביבות הסתיו בספטמבר-אוקטובר, אם לא יותר מאוחר [מקור].

אצלנו בישראל, הודות לקצב אספקה גבוה של חיסונים וקצב חיסון גבוה [מקור], אפשר לצפות שעד סוף רבעון ראשון, מרץ-אפריל, נגיע לחיסון של רוב האוכלוסייה, וחיסון מלא של כל קבוצות הסיכון (אנשים מעל גיל 65 ובעלי מחלות רקע). בהנחה וקצב ההתחסנות אכן ישמר, ישראל תוכל לראות חזרה לפעילות כלכלית ברמה כמעט שגרתית כבר ברבעון השני של 2021, המדינה הראשונה במערב לעשות זאת.

כל התחזיות הללו נשענות על ההנחה שקצב ייצור החיסונים והזרקתם יגבר, ללא שיבושים משמעותיים. בשביל להגיע בארה״ב ואירופה לחזרה לשגרה צריך שקצבי החיסונים שלהם יעלו ויתייצבו סביב ה-2 מיליון זריקות כבר בסוף הרבעון הראשון של 2021.

דבר נוסף שיהיה חשוב לשים אליו, הוא הופעתן של מוטציות שעלולות להוריד את האפקטיביות של החיסונים הנוכחיים. מוטציות כאלה הן בגדר ברבור לבן – כמו ברבור שחור, ברבור לבן הוא אירוע נדיר בעל השפעה משמעותית על המערכת. בניגוד לברבור שחור, ניתן לצפות ברבור לבן מראש.

אנחנו כבר היום יודעים שהמוטציה הדרום-אפריקאית עמידה יותר בפני טיפולי פלזמה ויכולה לחמוק מנוגדנים שפותחו בחשיפה טבעית לווירוס הקורונה [מקור]. אנחנו לא יודעים עד כמה היא עמידה בפני חיסונים אם היא בכלל עמידה. חשוב לי להבהיר שכרגע איננו יודעים על מוטציות עמידות בפני חיסונים, והסיכון לכך הוא יחסית נמוך. חשוב להבין שהברבור הלבן הוא סיכון שקיים למערכת שלנו, הוא לא סיכון שבהכרח יתממש – יכול להיות שמוטציה כזו לא תופיע כלל. אולם אנחנו חייבים להיות מודעים לסיכון הקטן הזה, משום ההשלכות שלו: הופעה של מוטציה חסינה מפני החיסונים הנוכחים, אפילו כזו שמורידה את האפקטיביות שלהם אל מתחת ל-50%, תעכב את החזרה שלנו לשגרה ותזיז את ההערכות לחזרה לפעילות כלכלית נורמאלית ל-2022 אם לא רחוק יותר, במקום אמצע-סוף 2021. חיסון למוטציה החדשה קרוב לוודאי יפותח, אך העיכוב בייצור ובחיסון האוכלוסייה מחדש נגד המוטציה יאריך את לוחות הזמנים להתאוששות.

בכל מקרה, כל עוד האוכלוסייה לא חוסנה כולה, התפרצויות וסגרים מקומיים ימשיכו להתרחש לאורך 2021 בעולם. כבר עכשיו לדוגמה במחוזות בצפון מזרח סין קיים סגר עקב התפרצות הקורונה, כולל בחלקים של שנחאי ובייג׳ין [מקור]. סגרים קיימים בגרמניה ובריטניה [מקור], וצפוי שסגרים יהיו גם בחלק ממדינות ארה״ב. העולם כולו עדיין לא התחיל את היציאה ממשבר הקורונה, והמערב לא צפוי לעשות זאת עד סוף 2021.

אי-שקט ומתיחות

במקביל למאמצים לחסן את האוכלוסייה ולהיאבק בקורונה, ל-2021 יהיו עוד שני מאפיינים מרכזיים: אי-שקט אזרחי במדינות שימשיכו לסבול מהסגרים והירידה בפעילות הכלכלית, ומתיחות בזירה הבינלאומית, במיוחד בין ארה״ב, סין ורוסיה.

חשוב להבין שבזירה הפנימית של ארה״ב, מפגינים מימין ומשמאל ימשיכו בהתקפות על מוסדות מדינה וימשיכו במהומות אלימות. הכניסה של ביידן לנשיאות ארה״ב לא תעלים את האלימות והמהומות ברחובות. ביום ההשבעה של ביידן מפגינים מהצד השמאלי של המפה בסיאטל ופורטלנד שרפו משרדים של המפלגה הדמוקרטית והתעמתו עם המשטרה בשביל למחות נגד הבחירה של ביידן [מקור]. ההסתערות על הקונגרס מצד תומכים של טראמפ מעידה על בסיס התמיכה המשמעותי שעדיין יש לו בקרב המפלגה הרפובליקנית [מקור]. עשרת הרפובליקנים בבית הנבחרים שהצביעו בעד הדחת טראמפ עכשיו מתמודדים עם תגובת נגד מצד המפלגה שלהם ומצד בסיס התומכים שלה [מקור]. טראמפ לא ייעלם, התומכים שלו לא ייעלמו, וכך גם המפגינים האלימים בשמאל, דוגמת Antifa.

באירופה, המשך הסגרים יביא להפגנות ומהומות אלימות, אם זה בגרמניה, צרפת, הולנד, בלגיה ועוד, מהומות שאנו כבר רואים ונמשיך לראות לאורך 2021. לכל אורך המשבר בשנה שעברה ראינו הפגנות נגד הסגרים, והן ימשכו כל עוד הסגרים יהיו, ביחד עם תסכול ציבורי גדל כלפי הממשלה. המשמעות היא מעורבת למנהיגי האיחוד: עבור אנגלה מרקל זו אינה בעיה, משום שהיא תסיים את תפקידה כקנצלרית בספטמבר 2021. עבור מקרון, שיתמודד על כהונה שנייה באפריל 2022, המשך הסגרים כבר פוגעים בסיכויים שלו להיבחר לפי סקרים עדכניים [מקור].

בעולם המתפתח, במיוחד במדינות ערב, סביר שנראה גלי הפגנות המונעים ע״י התייקרות במחירי המזון. מאז אמצע 2020 מחירי המזון נמצאים בעלייה, עלייה שצפויה להמשיך לתוך 2021 [מקור]. שילוב של בצורות, יבול נמוך, צמצום ייצוא מצד יצרניות דגן גדולות ועיכובים בתנועת סחורות כולם גרמו וממשיכים לגרום לעלייה במחירי המזון ומביאים מדינות לנסות ולאגור מזון מחשש לשיבושים ב-2021. עלייה במחירי המזון בדרך כלל מביאה להפגנות, בעיקר במדינות עולם מתפתחות. לדוגמה, טוניסיה כבר נתונה לסדרת הפגנות של צעירים עקב המשבר הכלכלי [מקור]. סביר שנראה גלי הפגנות בלבנון, עיראק, מצרים ואיראן על רקע התייקרות המזון במהלך 2021.

במקביל לאי-שקט אזרחי פנימה, 2021 תראה מתיחות גיאופוליטית גדולה, במיוחד בין שלושת מוקדי הכוח של ארה״ב, סין ורוסיה. אנחנו נמצאים בתחילת התגבשותו של הסדר הרב-קוטבי החדש, מה שאומר תחרות בין מוקדים שונים על השפעה באזורים קריטיים לכלכלה ולביטחון הגלובאלי – מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי, קרן אפריקה, המפרץ הפרסי, הים התיכון, הים השחור ומזרח אירופה. בכל המקומות הללו צפוי שנראה תחרויות בין שחקנים זרים להשפעה ותקריות צבאיות. עם השיא, אני מעריך, יהיה באביב-קיץ 2021.

במיוחד יבלטו שלושה מוקדים: במזרח אסיה, סין תמשך ללחוץ צבאית את שכנותיה, מקדמת את ההשפעה שלה ומחפשת להחליש את ארה״ב. באגן הים השחור, רוסיה כנראה תלחץ את גיאורגיה ואוקראינה כלכלית וצבאית, משום שהן יזכו לתמיכה מחודשת מצד ארה״ב. ממה שעולה מהשימוע של מזכיר המדינה הנכנס אנתוני בלינקן בסנאט, ברור שממשל ביידן מעוניין לבלום את מוסקבה. בשימוע הוא הבהיר את האתגר שהממשל רואה ברוסיה והצורך לבלום אותה, וכמו כן הבהיר שהוא תומך בהצטרפותה של גיאורגיה לנאט״ו אם תתאים מבחינת קריטריונים [מקור]. בנוגע לאוקראינה הוא אמר שהוא תומך בהעברה של נשק קטלני אליה, ככל הנראה נשק שובר שוויון מול רוסיה כמו טילי נ״ט [מקור].

עבור רוסיה אמירה כזו של מזכיר המדינה היא בגדר דגל אדום. העשור האחרון ראה את מוסקבה מתעמתת עם המערב בשביל להחזיר לעצמה את מרחב ההשפעה שלה. מוסקבה תרצה ללחוץ את גיאורגיה, כמו גם את אוקראינה, בשביל להזכיר לשתיהן שרוסיה היא עדיין הכוח המשפיע באזור. היא גם תרצה לחזק את נוכחותה הצבאית באגן הים השחור, נגד כל ניסיון כניסה אמריקני. אפשרות אחת ללחוץ את גיאורגיה יכולה להיות תקריות גבול בין כוחות רוסים וגיאורגים. אפשרות שנייה היא סנקציות רוסיות על סחורות מגיאורגיה. אפשרות שלישית יכולה להיות איומים בסיפוח החבלים הבדלנים של גיאורגיה לרוסיה, דבר שייצור משבר פוליטי בגיאורגיה.

המוקד השלישי יהיה קרן אפריקה. עסקנו בעבר בחשיבות של קרן אפריקה [ראו כאן] ובסכסוך בחבל טיגראי באתיופיה [ראו כאן]. חוסר היציבות באזור תמשוך את רוסיה וסין, כמו גם את טורקיה, מצרים ובמידה מסוימת אפילו את ארה״ב – בעיקר משום דאגה למצב ההומניטרי בחבל טיגראי אחרי כיבושו ע״י הצבא האתיופי. עוד שחקנים שפועלים באזור הם איחוד האמירויות וקטאר, ששתיהן כנראה יגדילו את ההשקעה בנמלים בסומליה ובפרויקטים כלכלים בסודן ואתיופיה. קרן אפריקה היא החזית הכלכלית הבאה של הגלובליזציה, ומדינות יאבקו בשביל חלק בה.

כמובן, יהיו עוד אירועים: טילים ימשיכו לעוף מתימן לריאד והאיראנים ינצלו את ההקלה הכלכלית שביידן ייתן להם במסגרת הסכם פשרה על תוכנית הגרעין בשביל טרור (ראו בהמשך), הטורקים ימשיכו ללחוץ את יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, ובלארוס תתקדם בסיפוח שלה לרוסיה. אך אלה לא יהיו הסוגיות הגדולות – אלו לא יהיו הסוגיות שיעצבו את הדינמיקה הבינלאומית או את השווקים העולמיים. נגע בהם חלקית כשנצלול לרבעונים השונים.

אז עם התובנות הכלליות הללו על המגמות הגדולות של השנה, בואו נתחיל לפרוט את 2021 לרבעונים.

רבעון ראשון – ברוכים הבאים לג׳ונגל

נכנסנו לרבעון הראשון של 2021 ברגשות מעורבים: מצד אחד יש את האופוריה של החיסונים, שהביאה לעלייה בערך של תעשיות שנחשבות ״פוסט קורונה״ – מלונאות, תעופה – ועלייה במחירים של סחורות, במיוחד נפט ומתכות. מצד שני, נכנסו ל-2021 עם התקפה על בניין הקונגרס, חטיפה של מכלית דרום קוריאנית ע״י איראן והתפרצות חדשה של קורונה בצפון מזרח סין. הרבעון הראשון של 2021 ימשיך את החדשות הרעות, עם הארכה של הסגרים באירופה, סגרים חדשים בסין, וכנראה סגרים בארה״ב בעידוד ממשל ביידן. קרוב לוודאי שיבוצעו הערכות מחדש לצמיחה הגלובאלית ל-2021, לאור היעדר התאוששות בכלכלה במערב וירידה בפעילות בסין עקב התפרצות הווירוס. מחסור בחיסונים יביא מדינות להיאבק על מנות חיסון, עם בריסל במיוחד מנסה להבטיח שכל מנות החיסון שמיוצרות באיחוד קודם כל אליו.

משום שהאקלים ברבעון הראשון הוא עדיין חורפי בכל חצי הכדור הצפוני, לא סביר שיהיו תקריות צבאיות משמעותיות במוקדי סכסוך. הגבול של סין והודו בהימלאיה קפוא ובחלקו לא נגיש בתקופה הזו של השנה. בקווקז ובמזרח אירופה הטמפרטורות נעות סביב ה-2 עד 6 מעלות, עם גשם ושלג. זה לא הרבעון לעימותים צבאיים.

ממשל ביידן יהיה עסוק ברבעון בשיפור חלוקת החיסונים במדינה, וכמוהו גם האיחוד האירופי, רוסיה וסין. המשמעות היא שהממשל יהיה מרוכז בזירה הפנימית, עם מעט מאוד קשב לאירועים בינלאומיים בעודו מנסה להיאבק בקורונה בבית. המאבק הכי משמעותי שהממשל ינהל ברבעון הראשון של 2021 יהיה מול הרפובליקנים בסנאט בשביל להעביר תוכנית המרצה חדשה. ביידן הציג תוכנית בסך של 1.9 טריליון דולר, אך סביר שהתוכנית שתעבור לבסוף בקונגרס, אם תעבור, תהיה מצומצמת בהרבה. הדיונים על תוכנית ההמרצה ילמדו אותנו מה האסטרטגיה שהרפובליקנים ינקטו בה במהלך השנתיים הבאות: האם לעבוד עם ממשל ביידן, או להחרים כל יוזמה של הממשל כפי שעשו בתקופת אובמה [ראו כאן].

הערכתי בניתוח שהתפרסם לאחר הבחירות שהרפובליקנים יעדיפו להחרים כל יוזמה מצד הממשל, וכנראה ינסו להפיל או לצמצם עד כמה שאפשר את תוכנית ההמרצה של ביידן. ברבעון הזה נראה האם באמת זה הכיוון של המפלגה.

סוגית החוץ היחידה שכנראה כן תזכה ליחס מצד הממשל יהיה המשא ומתן עם איראן. מגעים בין הממשל לאיראן כנראה כבר התחילו, לאור העובדה שרבים בממשל החדש השתתפו במו״מ עם איראן תחת ממשל אובמה [מקור].

הסבירות שביידן יצליח להביא את איראן להסכם חדש ומשופר, שכולל את סוגיות הטילים והטרור האזורי, היא כמעט אפסית – מבחינת האיראנים אין שום מקום לדבר על הסכם חדש כל עוד ארה״ב מפרה את ההסכם הישן עם הסנקציות עליה. אם ממשל ביידן ינסה להסיר את כל הסנקציות, הוא יכנס לשדה מוקשים פוליטי: ממשל טראמפ הרחיב את משטר הסנקציות על איראן על בסיס פעילות הטרור שלה והיעדר שקיפות במוסדות הפיננסים שלה [מקור]. אף אחד בקונגרס לא יאמין שאיראן לפתע הפסיקה להיות תומכת טרור או מלבינת הון, וממשל ביידן יינזק פוליטית אם יסיר סנקציות משמעותיות ללא הסכם מורחב. לכן התרחיש הסביר הוא הסכם חלקי, בו איראן תעצור את העשרת האורניום בתמורה להקלות מצומצמות, בעיקר בתחום מכירת הנפט.

האיראנים מנסים להלחיץ את הממשל למהר במגעים, משתמשים גם בקצב העשרת האורניום וגם בבחירות המתקרבות לנשיאות איראן כאיום להביא את ביידן להסכם כמה שיותר מהר. הבחירות במיוחד רלוונטיות משום שהציפייה כרגע היא לניצחון המחנה השמרני בבחירות [מקור]. המחנה דוחה את הסכם הגרעין, ונשיא מהמחנה עלול להקשות את המו״מ בין איראן לארה״ב על חזרה להסכם. מצד שני, אם המנהיג העליון ח׳אמנאי יראה שהסכם חלקי משרת את האינטרסים האיראנים, סביר שהנשיא לא יוכל לעצור את ההגעה להסכם בין טהרן ו-וושינגטון. לסיכום, סביר שנראה מגעים בין ממשל ביידן והאייתוללות כבר ברבעון הראשון, עם אפשרות להסכם חלקי לקראת סוף הרבעון הראשון או תחילת השני (מרץ-אפריל). כישלון להגיע להסכם עם הממשל הנוכחי באיראן לא יסמן אבל את הסוף של המגעים, וסביר שנראה את המשך המו״מ אחרי הבחירות לנשיאות איראן באמצע יוני.

מה האירועים החשובים שאנו יכולים לצפות להם ברבעון הראשון? ב-8 בפברואר יערכו בחירות לנשיאות סומליה, אירוע שצפוי להביא מתיחות צבאית במדינה ומתקפות טרור בה. עד לסוף 2020 הייתה נוכחות צבאית זרה משמעותית בסומליה במטרה לשמור על היציבות בה, אך הנוכחות הזו נשחקה משום שתי סיבות מרכזיות: אתיופיה הוציאה חלק מהכוחות שלה מסומליה בשביל המלחמה בחבל תיגראי, וממשל טראמפ הוציא את רוב הכוחות האמריקנים בסומליה כחלק מצמצום כללי של הכוחות האמריקנים במוקדי סכסוך – יותר מפורסם צמצום הכוחות באפגניסטן ועיראק שטראמפ הורה עליו.

במרץ יתכנס הקונגרס הלאומי של סין ותוצג תוכנית החומש הכלכלית ל-2021-2025, כמו גם החזון הכלכלי ל-2035. התוכנית תספר לנו על היעדים ארוכי הטווח של בייג׳ין בתחום הטכנולוגיה, האם היא מוכנה לרפורמות משמעותיות לחיזוק הביקוש המקומי (לא סביר), וכיצד היא מתכוונת להמשיך ולתמוך במשק הסיני בעודו מתמודד עם הקורונה.

אחרון חביב, ב-23 במרץ יערכו בחירות לכנסת בישראל. תהיה אשר תהיה הממשלה שתקום, היא תקבל מדינה מחוסנת ברובה מקורונה, אך עם חוב ציבורי גדול וביקוש נמוך מצד העולם. תיאורטית זו יכולה להיות הזדמנות לרפורמות משמעותיות בעול הרגולטורי על העסקים בארץ, על רקע המשבר הכלכלי, אך לא הייתה מצפה ליותר מדי. עצם הקמתה של ממשלה אחרי הבחירות היא בסימן שאלה.

רבעון שני – הטמפרטורה עולה

הרבעון השני יראה את המשך הסגרים באירופה וארה״ב, עם חזרה כמעט לשגרה כאן בארץ. סין כנראה תסיים את גל הסגרים החדש שלה, והביקוש הסיני לחומרי גלם יגדל ביחד עם הזרקות אשראי חדשות לנדל״ן ותשתיות. אנחנו יכולים לצפות לאישור החיסון של Johnson&Johnson ותחילת השימוש בו בארה״ב.

העלייה בטמפרטורות תאפשר למדינות להתחיל וללחוץ מחדש זו את זו בזירות סכסוך: סביר שנראה ברבעון השני תקריות בין סין ליפן בים סין המזרחי, תקריות בים סין הדרומי, והתנגשויות צבאיות חדשות בגבול ההימלאיה בין סין והודו. על מה סין מתכננת לעשות ב-2021 דיברתי בהרחבה בניתוח מס׳ 49, המערכה הסינית [ראו כאן].

בקווקז ומזרח אירופה, הפעילות הרוסית קרוב לוודאי תהיה בתגובה לפעילות אמריקנית, ולא ביוזמתה שלה. רוסיה תרצה בעיקר להתמקד ברבעון השני בביסוס הנוכחית הצבאית שלה בארמניה ואזרבייג׳ן, חיזוק הנוכחות בלוב, וקידום תהליך הסיפוח של בלארוס לתוך רוסיה. אם האמריקנים ינסו לקרב את גיאורגיה או אוקראינה לנאט״ו, לדוגמה ע״י הצבת כוחות שם, מוסקבה תגיב עם סנקציות כלכליות ואולי אף תקריות גבול.

העלייה בטמפרטורה גם תאפשר למהגרים ממרכז אמריקה להגיע ביתר קלות לגבול עם ארה״ב, ואנו צפויים לראות שיירות מהגרים ועלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ביחס ל-2018 ו-2020, ואולי אפילו 2019 שהייתה שנת שיא. עסקתי בניתוח מס׳ 37 בסיבות מדוע ניתן לצפות לעלייה בכמות המהגרים הבלתי חוקיים בגבול עם ארה״ב ב-2021 [ראו כאן], ומשבר המהגרים יהיה הסוגיה החשובה ביותר של ממשל ביידן ברבעון השני והשלישי.

מס׳ מהגרים בלתי חוקיים בגבול הדרומי של ארה״ב לפי שנה. כחול – 2021, כתום – 2019, אדום – 2020, אפור – 2018.

האירוע המעניין של הרבעון הן הבחירות לנשיאות באיראן, שיתרחשו ב-18 ביוני. הציפייה היא שהשמרנים באיראן ינצחו את הנשיאות, וממשל חדש שמאמין בקו עימות ברור מול ארה״ב יעלה בטהרן. אני לא חושב שעליית השמרנים תפגע בסיכויים להסכם חלקי בין ארה״ב לאיראן, בדיוק כפי שהמגעים בין ממשל אובמה לאיראן התחילו כבר בימי אחמדינג׳אד ב-2012 [מקור]. האיראנים ירצו הסכם חלקי בשביל הקלה בסנקציות, ממשל ביידן ירצה הסכם חלקי להוריד את הבעיה האיראנית מרשימת המטלות שלו. ישראל תצטרך לנצל את הקו הנוקשה של הממשל החדש בטהרן בשביל לגייס את הקהילה הבינלאומית להתנגד לפעולות הטרור של איראן בחוץ ולהפרה של זכויות אדם בבית.

רבעון שלישי – תחילת הסוף?

בהנחה והייצור של החיסונים התרחב כנדרש וקצב ההתחסנות הגיע ל-2 מיליון זריקות ביום, ברבעון השלישי, אזור יולי-אוגוסט, ארה״ב תגיע לרמת חיסון מספקת בשביל להתחיל לחזור לשגרה, דבר שילווה בתחילת התאוששות כלכלית. סגרים יוסרו בקליפורניה וניו-יורק, אירועים המוניים יחזרו, המסחר והתיירות יחזרו. אירופה עדיין לא תהיה שם, עם תסכול הולך וגדל בקרב אוכלוסיית מדינות האיחוד.

החזרה לשגרה בארה״ב תשחרר את ממשל ביידן להתמקד בזירת החוץ וברשימת המשימות שלו של בלימת רוסיה, הסכם חלקי עם איראן ותחרות עם סין. זאת כמובן בהנחה שהממשל יצליח להוריד את כמות המהגרים הבלתי-חוקיים בגבול ברבעון השני, אם ע״י גירוש מהגרים בלתי חוקיים, אם ע״י תמיכה במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה לעצור מהגרים בלתי חוקיים בדרכם לוושינגטון.

ברבעון השלישי או הרביעי אנחנו כנראה נראה את כנס הדמוקרטיות של ביידן, שאמור להזניק את מדיניות החוץ החדשה של הממשל להגנה על הדמוקרטיה. הדבר יגיע בדיוק כשצינור ה-Nord Stream 2, שיעביר גז בין רוסיה וגרמניה אמור להסתיים, מה שישים את מרקל במקום בעייתי, אותה או את הקנצלר שיירש אותה.

יש שני אירועים משמעותיים ברבעון השלישי:

בראשון ביולי המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג מאה שנים להקמתה. באותו תאריך היא אמורה גם לחגוג את ההגעה לאחת משתי מטרות המאה שהגדירה לעצמה, של הכפלת התמ״ג לנפש לעומת 2010, מותאם אינפלציה. צפוי שהאירוע ידגיש את המאבק בעוינות זרה, את ההתחדשות של סין אחרי מאה שנות השפלה ואת החשיבות של שלטון המפלגה כדי להבטיח את הפיכתה של סין למדינת עולם ראשון. טאיוואן עלולה להיות במוקד של תרגילים צבאיים שמטרתם ללחוץ את האי ולהפגין את כוחה של בייג׳ין.

האירוע השני יתרחש ב-26 בספטמבר, אז גרמניה תלך לבחירות כלליות. עם הבחירות תסתיים הכהונה של אנגלה מרקל, אחרי עשור וחצי בתפקיד הקנצלרית. הצפי הוא שהירוקים יהפכו לכוח החשוב בקואליצית השלטון שתקום – תהיה אשר תהיה, אם קואליצית מרכז בראשות ה-CDU, המפלגה של מרקל, ואם קואליצית שמאל-מרכז בראשות ה-SPD, מפלגת השמאל-מרכז הגרמנית. הבחירות בגרמניה יקבעו את היחסים שלה עם רוסיה וסין, ואפשר ויביאו את גרמניה סוף-סוף להתחיל ולהגדיל את ההשקעה בתשתיות שלה ובאיחוד האירופי.

רבעון רביעי – יציאה מהמשבר

בהנחה שקצבי החיסונים ישתפרו וכן הייצור שלהם, הרבעון הרביעי יראה את האיחוד האירופי מתחיל לחזור לשגרה ואת ארה״ב וסין בפעילות כלכלית דומה לזו שלפני משבר הקורונה. בשאר העולם המצב יראה פחות אופטימי – קשיים להבטיח חיסונים עבור מדינות אפריקה ואמריקה הלטינית יקשו על מבצעי החיסון, והעולם המתפתח ימשיך להתמודד עם הקורונה לאורך 2022. אולם החזרה של המדינות המתועשות לרמת פעילות כמעט נורמאלית משמעותה שהכלכלה העולמית כולה תחזור לצמוח.

כאן נעוצה אבל סכנה – אינפלציה. חזרה של הכלכלות המתועשות בעולם לרמה של כמעט לפני המשבר, השקעות רחבות בסין בתשתיות ובנייה, יעודדו עלייה של מחירי מזון וסחורות, כמו נפט, ברזל, נחושת, ניקל ועוד. הסיכוי שנראה אינפלציה מעל 2% ברבעון הרביעי היא נמוכה, אך אם היא תתרחש הבנקים המרכזיים יהיו בבעיה – שיעורי הריבית נמוכים כל-כך שכל העלאה שלהם עלולה להביא למיתון ונפילה של השווקים הפיננסים. הבנק המרכזי של ארה״ב רמז כבר ב-2020 שהוא יהיה מוכן לסבול תקופות של אינפלציה מעל 2% [מקור], מה שאומר שהוא לא ימהר להעלות את הריבית בשביל להשתלט על אינפלציה. גם אם האינפלציה הכוללת לא תעלה, התייקרות במזון ודלק תשפיע על משקי בית, בעיקר בעשירונים הנמוכים, ותתרום לאי-שקט אזרחי שימשיך ל-2022, אז יהיו בחירות לקונגרס בארה״ב ולנשיאות בצרפת.

האירוע החשוב לרבעון כנראה תהיה ההצבעה על רפורמות בחוקה הבלארוסית, שטיוטה שלה אמורה להיות מוכנה לקראת סוף 2021 [מקור]. לא ברור אם רפורמות בחוקה אכן יהיו, או שמא מדובר בתרגיל של לוקשנקו לקנות זמן ולהתיש את המפגינים ע״י הבטחה לרפורמות. הרפורמות בחוקה אמורות להקטין את הכוח של הנשיא ולהגדיל את כוחו של הפרלמנט. בתרחיש כזה, לפי מסמכים מסווגים של מוסקבה שהודלפו לרשת, הקרמלין ינסה להקים מפלגה פוליטית פרו-רוסית בבלארוס בשביל להבטיח את שליטתו במדינה גם אחרי שלוקשנקו יסיים את תפקידו [מקור].

סיכום

2021 היא לא שנת ההתאוששות מהקורונה, היא אולי שנת היציאה ממשבר הקורונה. מבצעי חיסון רחבים התחילו וימשכו בעולם המפותח, עם הצפי לחזרה לשגרה כמעט נורמאלית ברבעון הרביעי של 2021. השנה תתאפיין בהמשך אי-שקט אזרחי במדינות בפנים, יחד עם מתיחות גדולה בזירה הבינלאומית. סין תציין מאה שנים להקמת המפלגה הקומוניסטית וצפויה להמשיך בקו האגרסיבי במזרח אסיה. איראן תבחר נשיא חדש ביוני, וכנראה תחפש הסכם חלקי עם ממשל ביידן. רוסיה תמשיך לבסס את השפעתה החדשה בפריפריה שלה. וישראל? בתקווה הבחירות במרץ יסיימו את חוסר היציבות הפוליטית בה ויביאו ממשלה חדשה שתדע לנצל את היתרון העצום של יציאה מוקדמת מהמשבר ע״י הקלת העול על המגזר הפרטי, ותנצל את עלייתו של נשיא שמרן באיראן בשביל להגביר את הבידוד הבינלאומי של טהרן. עוד נראה מה יהיה.




פלג 49: המערכה הסינית

תקציר

  1. 2021 תראה את סין ממשיכה ליזום בזירה הבינלאומית, מנצלת שתי חולשות של ממשל ביידן.
  2. החולשה הראשונה היא הסכם ההשקעה שנחתם בעיקרון בין סין והאיחוד האירופי. ההסכם יהפוך את האיחוד האירופי ללא מעוניין להשתתף בקואליציה אנטי-סינית כל עוד הוא שוקד להעביר את ההסכם.
  3. החולשה הזו מועצמת גם ע״י העובדה שגרמניה היא שמקדמת אותו. אפשר וב-2022 היחס של גרמניה לסין ישתנה, עם העזיבה של מרקל, אך לכל הפחות ב-2021 ממשל ביידן יתקשה לצרף את גרמניה והאיחוד למערכה נגד בייג׳ין.
  4. החולשה השנייה היא הרצון של הממשל בעימות והתקשרות. על הנייר הרעיון הזה עובד – אך במציאות בייג׳ין תדרוש מחיר בשביל שיתוף הפעולה שלה, דורשת מארה״ב לדוגמה להסיר סנקציות ממנה בתמורה לשיתוף פעולה בנוגע למאבק באקלים.
  5. בייג׳ין תנצל את שתי החולשות הללו בשביל להמשיך את הלחץ הצבאי על שכנותיה (יפן, טאיוואן, הודו, מדינות דרום מזרח אסיה) ולהקטין את התלות של הכלכלה שלה בגורמים זרים.
  6. לנו יישאר לראות ב-2021 האם ממשל ביידן מבין את הטעות בקו שהצהיר לפני הבחירות, ויעדיף במקום להמשיך את קו העימות שהחל ממשל טראמפ.

להורדת הפרק – קישור.

ראינו בניתוח בשבוע שעבר איך התפרצות מגפת הקורונה בסין ובעולם איימה על שליטה של המפלגה הקומוניסטית במדינה ופגעה במעמדה הבינלאומי של סין. ראינו את הניסיון של סין ״לקנות לבבות״ עם ספין תקשורתי חיובי ודיפלומטית מסיכות, וראינו את הצעדים האגרסיביים שלה במזרח אסיה, הונג קונג ובהימליה, צעדים שהביאו את היריבות שלה להתחיל ולהתאגד נגדה.

סיימנו את הניתוח אבל בהבהרה שלמרות שסין והמפלגה נפגעו, מוקדם מדי להספיד אותן. סין היא עדיין הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, היא ממשיכה לבנות את כוחה הצבאי והיא לא איבדה את כל השפעתה בעולם. יותר מזה – ממשל ביידן עלול לתת לה הזדמנות לשפר את מצבה האסטרטגי, לקדם את האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית ולהתכונן להמשך המאבק בינה ובין ארה״ב, מאבק שיגיע אם כשממשל ביידן יקשיח עמדות ואם כאשר יכנס לבית הלבן נשיא רפובליקני אחריו.

הניתוח היום מורכב משני חלקים מרכזיים: בחלק הראשון, נראה את שתי נקודות החולשה המרכזיות של ממשל ביידן מול סין – הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד האירופי שהוסכם בעיקרון ב-30 בדצמבר 2020, והרצון של הממשל להתחרות ולשתף פעולה עם בייג׳ין, דבר שעלול להביא בפועל למדיניות חוץ לא אפקטיבית, ללא כיוון ברור וללא יכולת לגייס בעלי ברית.

בחלק השני נשרטט כיצד תראה 2021 מהצד של סין, וכיצד ארה״ב יכולה או לעודד את האגרסיביות הסינית או לבלום אותה. ההנחה בבסיס התחזיות של החלק השני לסין, היא שסין לא תפסיק את הקו האגרסיבי שלה עם ממשל ביידן, לא בתוכן לפחות – הסינים כבר התחילו לדבר על ״אתחול היחסים״ [מקור], אך מה שהם מתכוונים ב״אתחול״ הוא פשוט שארה״ב תקבל כעובדה מוגמרת את הצעדים של סין בהונג קונג, ים סין הדרומי וההימלאיה.

הסיבה שאני מניח שהם לא ישנו את הקו האגרסיבי היא מתוך הבנה שהקו האגרסיבי הזה לא נולד עם טראמפ, או עם משבר הקורונה – מאז כניסתו של שי ג׳ינפינג לשלטון בסוף 2012 סין הפכה אגרסיבית יותר ביחסי החוץ שלה. האגרסיביות הזו נובעת מהנרטיב הלאומני של ״חלום ההתחדשות הלאומית״ [ראו כאן], מהרצון של סין להיות שוב מרכז הכוח העולמי ולהבטיח את יציבותה מול ארה״ב. אין סיבה להאמין שרק בגלל כניסתו של ממשל ביידן, בייג׳ין תשנה את התנהגותה.

הסכם ההשקעה עם האיחוד האירופי

ב-30 בדצמבר 2020, אחרי 7 שנים של דיונים, האיחוד האירופי וסין הסכימו בעיקרון על הסכם השקעה ביניהם, הסכם שיפתח מגזרים רבים בסין להשקעות אירופיות, כמו שירותי ענן, שירותים פיננסים, ייצור ולוגיסטיקה [מקור]. ההסכם יסיר את הדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות, יסיר דרישות להעברת טכנולוגיה, ויסיר את המגבלה על אחוזי השליטה של חברות אירופיות בחברות סיניות. ההסכם גם יבטיח שסין לא תוכל להפלות בין חברות זרות למקומיות ע״י רגולציה [מקור]. שימו לב לניסוח – סין והאיחוד האירופי הסכימו בעיקרון על הסכם השקעה ביניהן. הנוסח הסופי והמחייב משפטית שלו עדיין לא הוסכם, והוא עדיין לא אושר לא ע״י בייג׳ין ולא ע״י האיחוד האירופי. זו נקודה חשובה שעוד נחזור אליה.

עבור סין ההסכם מציע יתרונות כלכלים זניחים אם בכלל – השוק האירופי כבר היה פתוח ברובו להשקעה סינית, כשהשינוי המשמעותי ביותר הוא שההסכם החדש יפתח את המגזרים של אנרגיות מתחדשות ורכבים חשמליים באיחוד האירופי למשקיעים מסין [מקור]. אם מתבוננים בהסכם רק מנקודת מבט כלכלית, לא ברור מדוע סין החליטה דווקא בסוף 2020 להגיע להסכם אחרי 7 שנים של דיונים [מקור].

אולם אם ניקח בחשבון את הנזק שהקורונה גרמה למעמד סין בעולם, איך היריבות של סין מתאחדות נגדה, להסכם יש ערך אסטרטגי עצום: הוא ישפר את מעמדה הבינלאומי, והוא יוצר חיכוך בין אירופה וארה״ב, דווקא כשממשל ביידן, שהדגיש את הנושא של יחסים טרנס-אטלנטיים, נכנס לזירה.

המעמד של סין בעולם נפגע עוד לפני הקורונה, כשב-2019 כשהתפרסמו דיווחים על מחנות ריכוז בשינג׳יאנג ואלימות נגד מפגינים בהונג קונג. מצב זכויות האדם בסין היה אחת הסיבות שהסכם ההשקעות היה תקוע כל-כך הרבה זמן, משום שהאיחוד האירופי התעקש שסין תפסיק להשתמש בעבודות כפייה ותאבק נגד התופעה בשטחה. הסוגיה של עבודות כפייה קשורה לדיכוי של האויגורים בשינג׳יאנג, שלפי דיווחים משמשים במחנות הריכוז ככוח עבודה זול עבור מפעלים ושדות [מקור].

אז מה השתנה? סין התחייבה ״בעיקרון״ לשפר את זכויות העובדים בשטחה, מתחייבת לאשר אמנות בינלאומיות למאבק בעבודות כפייה. ״בעיקרון״ משום שההסכם לא מציין לא תאריך יעד מתי סין תאשר את האמנות ומה יהיה מנגנון האכיפה בשביל לוודא שהיא אכן עומדת בהן [מקור].

אם ההסכם ייחתם, מבלי שהנושא של זכויות אדם ועבודות כפייה זכה לטיפול אמיתי, האיחוד יחזיר לסין חלק מהלגיטימיות שאיבדה ב-2019-2020 בזירה הבינלאומית. האיחוד חקק על דגלו את הנושא של זכויות אדם ודמוקרטיה. אם הוא יחתום על הסכם השקעה עם סין, זה יהיה בגדר אישור שמצב זכויות האדם בסין לא כל-כך חמור, ויקשה על מדינות כמו ארה״ב לקדם חזית אחידה נגד סין על בסיס הפגיעה השיטתית בזכויות אדם בשטחה.

ההסכם גם יוצר חיכוך בין ארה״ב והאיחוד האירופי, וזאת עוד לפני שממשל ביידן נכנס לבית הלבן:

  1. המוכנות של האיחוד להיכנס להסכם השקעה עם סין ללא טיפול בנושא של זכויות אדם יפגע ביכולת של הממשל להשתמש בקלף הלגיטימיות נגד בייג׳ין.
  2. הגדלת ההשקעות של האיחוד בסין תגדיל את ההשפעה הכלכלית והפוליטית של בייג׳ין על בריסל, השפעה שהיא תוכל להשתמש בה בשביל לרסן תמיכה אירופית בכל מאמץ אמריקני לבלום את סין.
  3. לבסוף, עצם ההחלטה האירופית לסיים את המו״מ על הסכם עם סין שלושה שבועות לפני שהממשל החדש נכנס היא בגדר ״אצבע בעין״: חתימה על הסכם ללא התייעצות עם הממשל האמריקני משדרת שהאיחוד רואה עצמו עצמאי מארה״ב, ולא רואה צורך להתייעץ עם הבית הלבן בכל מה שקשור ליחסים שלו עם בייג׳ין. גם אם האיחוד לא התכוון לזה, זה המסר שנוצר.

מסר כזה, של עצמאות האיחוד מארה״ב, היה בעייתי לכל ממשל אמריקני, אך הוא בעייתי במיוחד עבור ממשל ביידן: ביידן התחייב לפעול במסגרת קואליציה אמריקנית נגד סין, מנצל את הבריתות של וושינגטון בשביל לבלום את בייג׳ין באופן אפקטיבי. בניגוד לממשל טראמפ, שהשתמש קודם כל בכוח הכלכלי של ארה״ב בשביל ללחוץ את סין, ביידן מאמין שכוחה הגדול של ארה״ב הוא בקואליציות הבינלאומיות שהיא יכולה להרכיב. הסכם ההשקעה של האיחוד, ובמידה פחותה יותר גם הסכם הסחר החופשי במזרח אסיה שנחתם בנובמבר [ראו כאן], מטילים סימן שאלה על עד כמה הממשל יצליח ליצור חזית אחידה מול סין, לפחות עם מדינות משניות בדרום מזרח אסיה ואירופה. ללא יכולת לתאם בעלי ברית יחד, אבן יסוד באסטרטגיה של ממשל ביידן תישמט.

פגיעה נוספת באסטרטגיה של הממשל מול סין היא העובדה שמי שכנראה מובילה את האיחוד לחתום על ההסכם היא גרמניה [מקור]. גרמניה דאגה לאורך כהונת ממשל טראמפ להדגיש את החשיבות של היחסים הטראנס-אטלנטיים ועד כמה ארה״ב והאיחוד צריכים לעבוד יחד להתמודד עם בעיות גלובאליות, במיוחד מול סין [ראו כאן לדוגמה]. גרמניה נתפסת כשותפה האירופית הכי חשובה של ארה״ב, משום שהיא עדיין באיחוד האירופי (בניגוד לבריטניה), היא הכלכלה הגדולה ביבשת (בניגוד לפולין הידידותית לאמריקנים) והיא עדיין לא דוגלת בקו של עצמאות מארה״ב, כמו צרפת [ראו כאן].

אולם גרמניה הוכיחה וממשיכה להוכיח את עצמה כבעלת ברית בעייתית של ארה״ב: ההוצאה הצבאית שלה תגיע ל-2% מהתמ״ג רק ב-2030 [מקור]; היא ממשיכה לעבוד על בניית קו הגז NordStream 2 עם הרוסים, למרות שהדבר יגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי [מקור]; והיא גוררת רגליים בשאלה של האם חוואווי תהיה או לא תהיה בתשתית ה-5G שלה. הסכם ההשקעות הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של צעדים של ברלין שיוצאים נגד האינטרסים של ארה״ב ופוגעים ביחסים הטרנס-אטלנטיים, צעדים שמצביעים על כך שגרמניה לא תצטרף לארה״ב מול סין, ואם גרמניה לא תצטרף הרי שגם האיחוד האירופי כגוש אחד לא יעשה זאת.

מה מביא את גרמניה לפעול כפי שפועלת? מזה כעשור וחצי מדיניות החוץ של גרמניה מובלת ע״י הקנצלרית שלה, אנגלה מרקל. היחס של מרקל לסין וארה״ב מושפע משני שיקולים מרכזיים:

השיקול הראשון הוא התלות ההולכת וגדלה של חברות גרמניות בסין. על-אף שסין הופכת יותר ויותר מלקוחה למתחרה עם ״תוצרת סין 2025״ [מקור], חברות גרמניות ממשיכות להגדיל את ההשקעות שלהן במדינה [מקור], במיוחד יצרני רכב גרמנים שממשיכים לראות צמיחה במכירות בסין לעומת התכווצות במקומות אחרים [מקור].

השיקול השני הוא הרצון לשפר את העמדה האסטרטגית של גרמניה בעולם הרב-קוטבי החדש. מרקל מאמינה שהדרך הטובה ביותר לגרמניה לשפר את הסיכויים שלה בעולם הרב-קוטבי החדש הוא ע״י תמרון בין ארה״ב לסין ורוסיה, מחפשת לשמור על יחסים טובים עם כל השלוש [מקור]. לגרמניה אין כוח צבאי משמעותי ומכל הכלכלות המתקדמות בעולם היא הכי תלויה בייצוא לכלכלה – ייצוא מהווה כמעט 50% מהתמ״ג בגרמניה, לעומת 20% עבור סין, 18% עבור יפן ו-12% עבור ארה״ב. בראייתה של מרקל גרמניה לא יכולה להרשות לעצמה להיות חלק מאיזה מחנה בעולם הרב-קוטבי החדש, אלא תהיה חייבת לתמרן ביניהם.

מרקל הובילה במשך עשור וחצי את גרמניה להתקרב לסין, מתוך הבנה של החשיבות הכלכלית שלה לגרמניה ומתוך רצון להקטין את התלות של ברלין בארה״ב בלבד.

מרקל עתידה לסיים את תפקידה כקנצלרית בספטמבר 2021, אז יערכו בחירות חדשות בגרמניה. לפי הצהרותיה בנושא היא לא תרוץ בבחירות הקרובות, ותסיים את תפקידה כקנצלרית גרמניה אחרי 4 כהונות [מקור].האם היורש של מרקל ימשיך את המדיניות שלה? לא בטוח. לפי סקר של מכון פיו שציטטתי בניתוח הקודם [ראו כאן], מעל 70% מהגרמנים רואים בצורה שלילית את סין. מפלגת הירוקים בגרמניה – שכנראה תהיה חלק מכל קואליציה בעידן שאחרי מרקל – מעוניינים בקו תקיף יותר מול סין, במיוחד בכל מה שקשור לזכויות אדם בה [מקור]. 2022 עלולה לכן להיות נקודת תפנית ביחס של גרמניה לבייג׳ין.

מכאן שלמרקל ולסינים יש חלון הזדמנויות צר לאשר את ההסכם ההשקעות ב-2021. מרקל צריכה להביא את הפרלמנט האירופי להסכים לו לפני סוף הקדנציה שלה, בכך מבטיחה את המורשת שלה ליחסי האיחוד וסין. באותו חלון זמן ממשל ביידן יתקשה להביא את האיחוד לפעול יחד איתו נגד סין, משום שברלין לא תרצה להסתכן שבייג׳ין תבטל את ההסכם, או שהפרלמנט האירופי, מונע ע״י אווירת עימות, יחליט שלא לאשר אותו. ללא גרמניה, ללא האיחוד האירופי, ביידן יאבד שותף חשוב בקואליציה הבינלאומית נגד סין, לכל הפחות למשך רוב 2021.

תחרות או התקשרות?

הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד האירופי הוא הבעיה הראשונה של ממשל ביידן. הבעיה השנייה של הממשל עלולה להיות הוא עצמו.

לפני הבחירות, ביידן הבטיח שהוא יתעמת עם סין היכן שצריך, כמו בנושא של זכויות אדם, מסחר וגניבת טכנולוגיה, חופש השיט בים סין הדרומי – וישתף עמה פעולה היכן שיש לסין וארה״ב אינטרס משותף, כמו בהאטת שינוי האקלים או מניעת התפוצה של נשק להשמדה המונית [מקור]. האסטרטגיה של ביידן היא תחרות והתקשרות, עימות בתחומים מסוימים ושיתוף פעולה בתחומים אחרים.

ביידן כמובן לא המציא את הנוסחה לבד. הרעיון של תחרות והתקשרות גובש אצל מבקרי המדיניות של טראמפ, שהאשימו את טראמפ שבעימות שלו עם סין הוא פוגע בכל אפשרות לעבוד עמה. הם טענו שבעוד העימות של טראמפ בנושאיים מסויימים הוא מבורך, הדגש רק על עימות מחליש את ארה״ב ומונע ממנה לעבוד עם בייג׳ין על נושאים כמו התחממות גלובאלית, תפוצת נשק גרעיני, טרור ועוד [ראו כאן או כאן]. לפי אותם מבקרים, ניתן להתעמת עם בייג׳ין ולעבוד עמה במקביל, להרוויח גם מעימות שמגן על האינטרסים של ארה״ב וגם משיתוף פעולה שמקדם את האינטרסים של שתי המדינות.

אם הרעיון הזה נשמע לכם מוזר, זה מפני שהוא דוגמה מצוינת לרעיון שעובד על הנייר ולא עובד במציאות. על הנייר התחממות גלובאלית ודמוקרטיה בהונג קונג הם שני נושאים נפרדים – אחד הוא איום גלובאלי על האנושות, השני הוא בעיה פוליטית הנוגעת לכמה מיליוני בני-אדם ולאופי הליבראלי של הסדר הבינלאומי. על הנייר, אין סיבה שסין לא תהיה מוכנה לעבוד ביחד עם ארה״ב להיאבק באיום גלובאלי כמו שינוי האקלים, שמאיים גם עליה, בעוד היא נאבקת עם וושינגטון על מצב הדמוקרטיה בהונג קונג. על הנייר שני הנושאים נפרדים, מתחומים שונים, כשבנושא אחד יש לוושינגטון ולבייג׳ין אינטרס משותף ובשני אינטרסים מנוגדים.

רק שזה לא עובד ככה בעולם האמתי.

בעולם האמתי, של חישובי כוח, זה השיקול שעושה המנהיגות הסינית: ארה״ב מעוניינת גם להיאבק בהתחממות גלובאלית וגם לדאוג לדמוקרטיה בהונג קונג. אבל, ממשל ביידן יותר מחויב למאבק בהתחממות גלובאלית מאשר לדמוקרטיה בהונג קונג בגלל האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, ובגלל הבוחרים שלו. לעומתו, המנהיגות הסינית קודם כל מחויבת לשלוט בהונג קונג – שעלולה לאיים על שלטון המפלגה בסין – ובמידת מה להיאבק בהתחממות גלובאלית, כל עוד זה לא יפגע בצמיחה הכלכלית של סין. למה שסין לא תמנף את הרצון של ארה״ב להיאבק בהתחממות גלובאלית בשביל וויתורים בנושא הונג קונג? למה שאסטרטגית ״עימות והתקשרות״ לא תהפוך ליחסי תן-קח כמו בימי טראמפ?

אלו אינן רק ספקולציות. מאמר ב-אטלנטיק מה-22 בדצמבר, 2020, מביא את החששות של בכירים בממשל ביידן הנכנס שג׳ון קרי, שמונה לאחראי על המאבק בהתחממות גלובאלית, עלול לנסות ולטרפד כל מאמץ של הממשל נגד בייג׳ין בשביל להשיג את הסכמה סינית להיאבק בהתחממות גלובאלית [מקור]. בראייתו של קרי תחנות כוח פחמניות בסין צריכות להדאיג את וושינגטון הרבה יותר מהתחרות הגיאופוליטית להשפעה במזרח אסיה. כפי שאנחנו יודעים מהמעורבות שלו בתהליך השלום בין ישראל לפלשתינים, קרי הוא חדור מטרה וסובל מראייה חד-ממדית – הוא עלול להעדיף את המאבק באקלים על פני מאבק על החופש בהונג קונג או חופש השיט בים סין הדרומי.

גם אם נניח שביידן יצליח לבודד את קרי מלהשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בנוגע לסין, אם הממשל ינסה לנקוט במדיניות של ״עימות והתקשרות״ הוא יעורר מבוכה בקרב בעלי הברית שלו, במיוחד במזרח אסיה, שלא יהיו בטוחים אם וושינגטון היא איתם או לא מול בייג׳ין. מצב כזה יעודד את בייג׳ין להמשיך בקו האגרסיבי שלה, משום שלא יהיה ברור מהם הקווים האדומים של וושינגטון באזור, ועד כמה היא תבוא אם בכלל לעזרת בעלות בריתה במקרה של עימות עם סין. בייג׳ין תרצה לבדוק את התגובה של ארה״ב במקומות כמו ים סין המזרחי מול יפן, בטאיוואן וים סין הדרומי.

חשוב גם לזכור שב-2021 ארה״ב תמשיך לסבול מהתפרצויות מקומיות של הקורונה, סגרים שיפגעו בכלכלה, מהומות והקצנה פוליטית. החולשה של ארה״ב קרוב לוודאי תתפס בבייג׳ין כהזדמנות אסטרטגית עבורה לחזק את עצמה ואת השפעתה, לפני שוושינגטון תתאושש. כעת אנו פונים לנסות ולשרטט כיצד בדיוק תראה המדיניות של סין ב-2021.

בנחישות

בואו ונסכם על מה דיברנו, ננסה לשרטט מה סין תעשה ב-2021 ולמה כדאי לשים לב בפעולות של ממשל ביידן בשנה הראשונה שלו בתפקיד:

הקורונה פגעה בסין. היא פגעה באמון במפלגה, היא פגעה בכלכלה, היא פגעה בתדמית שלה בעולם.

המדיניות האגרסיבית של בייג׳ין נועדה לשמור על יציבות השלטון ולהפעיל לחץ על היריבות שלה. בזמן שהיא הצליחה בזה, היא גם הצליחה לזרז את ההתגבשות של קואליציה נגדה, ולהעביר עוד מדינות למחנה האנטי-סיני.

2021 היא הזדמנות אסטרטגית לסין, משום שגרמניה תדאג שהאיחוד האירופי לא יתעמת עם סין, ארה״ב תהיה מרוכזת בעיקר בזירה הפנימית ומדיניות ״התקשרות ועימות״ תיצור מבוכה בקרב בעלות בריתה. בייג׳ין תרצה לנצל את חופש הפעולה שלה בשנה הקרובה בשביל לקדם שלוש מטרות מרכזיות:

ראשית, חיזוק היציבות בבית, אם כלכלית ואם פוליטית.

בייג׳ין תכריז כנראה במרץ השנה על תוכנית החומש הבאה שלה, שתהיה על בסיס המודל של סירקולציה כפולה. כפי שהסברתי בניתוח מס׳ 38 [ראו כאן], סירקולציה כפולה משמעותה שכלכלת סין תמשיך להיות מכוונת ייצוא, אך פחות תלויה בייבוא מהחוץ, בעיקר של רכיבים ושירותים מתקדמים. מכאן סביר שנראה שלושה דברים בתוכנית החומש הבאה, ובהתנהלות הכלכלית של סין ב-2021 וקדימה:

התוכנית תכלול תמיכה משמעותית בתעשיית השבבים של סין, במטרה להקטין את התלות שלה בשבבים זרים. בייג׳ין קרוב לוודאי תלחץ את ממשל ביידן להסיר את הסנקציות על יצרני השבבים שלה, ולפתוח מחדש את הכלכלה האמריקנית להשקעות סיניות. צפוי שנראה הכרזות על שיתופי פועלה חדשים בין חברות סיניות וזרות בתחום השבבים, לדוגמה עם Nvidia, TSMC, ואולי אפילו אינטל.

התוכנית תעודד פיתוח של אפליקציות לתשתית ה-5G המתקדמת במדינה ושדרוג בסיס הייצור שלה, אם אלו רכבים אוטונומיים, האינטרנט של הדברים (IoT), או שדרוג של מפעלים לייצור חכם [דוגמת מפעל אריקסון שהחל לפעול בסוף 2019 בסין]. בייג׳ין גם תפרסם את החזון הכלכלי שלה ל-2035, שקרוב לוודאי יכלול את שדרוג התעשייה בסין ועלייה בשרשרת הערך הגלובאלית עם הכנסה של יותר טכנולוגיה ושירותים לכלכלה.

לבסוף, סביר שנראה ב-2021 את עודף הסחר של סין ממשיך לגדול, מה שיפגע בצמיחה הגלובאלית. שווקים באירופה, ארה״ב ודרום מזרח אסיה יראו עלייה בייצוא הסיני אליהם, ייצוא שיפגע בייצור מקומי. הפגיעה הזו, ביחד עם האבטלה הגבוהה של הקורונה, תדאג שמלחמות סחר ימשיכו להיות איום על הכלכלה הגלובאלית. הפגיעה הכלכלית גם תחזק את המחנה של טראמפ בתוך המפלגה הרפובליקנית, ותעזור לה בתהליך הפיכתה למפלגת פועלים פופוליסטית [ראו כאן].

במקביל לתוכנית הכלכלית החדשה, בייג׳ין תמשיך לפעול לחזק את שליטתה בזירה הפנימית. בייג׳ין תמשיך את הדיכוי של זכויות פוליטיות בהונג קונג, תגביל את חופש הביטוי, תעצור פעילים דמוקרטים, ותטיל צנזורה ושליטה על האינטרנט באי. עסקים ימשיכו לצאת מהונג קונג ליעדים אחרים במזרח אסיה, כמו סינגפור וטוקיו [מקור]. בטיבט היא תקים את אותה מערכת של מחנות ריכוז שיש בשינג׳יאנג. אנו נראה ב-2021 דיווחים על מחנות ריכוז בטיבט, וקרוב לוודאי חקיקה לסנקציות על פעילות סין בטיבט. מערכת האשראי החברתי תמשיך בפריסה שלה, וחברות זרות ידרשו ליישר קו עם המפלגה בנושאים כמו הונג קונג וטאיוואן.

הדרישה ליישור קו מצד חברות זרות תגיע במקביל לניסיון של בייג׳ין למשוך אותן אליה, בשביל להביא את קהילת העסקים במערב להתנגד לעימות בין המערב לסין. סביר שנראה עוד חברות, בעיקר חברות פיננסיות, פותחות עסקים בסין, ונראה קריאות מצד קהילת העסקים בארה״ב לממשל ביידן לשפר את היחסים עם בייג׳ין.

המטרה השנייה של בייג׳ין תהיה להגדיל את הלחץ על היריבות שלה, ופגיעה בהשפעה של ארה״ב במזרח אסיה.

ב-2020 ראינו את כל זירות העימות של סין מתלקחות – בים סין המזרחי מול יפן, בטאיוואן, בים סין הדרומי, ובהימלאיה. ב-2021 תקריות צבאיות ימשיכו באזורים אלה, ובייג׳ין תמשיך ברטוריקה הלוחמנית של הגנה על זכויותיה.

אנחנו יכולים לצפות לעוד תקריות צבאיות של משמר החופים הסיני עם חיל הים היפני בים סין המזרחי; לחץ צבאי על טאיוואן, אם ע״י החדרת מטוסים למרחב האווירי שלה, תרגילים ימיים סביבה, או הצבת סוללות טילים מול חופיה; המשך סכסוך הסחר עם אוסטרליה; ובניית כוחות בגבול עם הודו.

יש סבירות גבוהה שאנו נראה ב-2021 תקרית צבאית בין סין להודו, ובין סין ליפן. ברמת סבירות נמוכה יותר, בייג׳ין עלולה ליצור משבר צבאי מסביב לטאיוואן בשביל לבחון את המחויבות של ארה״ב להגנת האי.

כל המתיחות הזו כמובן תגדיל את הביקוש לשירותים ומוצרים ביטחוניים, במיוחד בכל הקשור למודעות ימית, הגנת סייבר ולוחמה ימית. אנחנו נראה את יפן מפתחת טילים נגד ספינות ומגדילה את הצי שלה, את הודו מייצאת טילים לדרום מזרח אסיה, ועלייה בביקוש למל״טים למטרות סיור ימי.

המטרה השלישית של סין תהיה להגדיל את ההשפעה שלה בזירות שממשל ביידן כנראה יזניח – אפריקה ואמריקה הלטינית, ובמיוחד במזרח אפריקה.

אם יש משהו אחד שאנחנו יודעים על ממשל ביידן כבר עכשיו שהוא מלא בפקידים מקצועיים [מקור]: מזכיר ההגנה, היועץ לביטחון לאומי, נציג הסחר, ראש ה-CIA, אפילו מזכיר ההגנה – כולם ניהלו קריירות ארוכות במערכת הפוליטית של ארה״ב, כולם עם ניסיון ארוך שנים בביורוקרטיה האמריקנית. כולם, אם להשתמש בביטוי של טראמפ, הם חלק מ״הביצה״.

יש כמובן יתרונות במצב בו כל מי שנמצא בממשל הוא כבר בעל ניסיון במערכת הפוליטית בוושינגטון: הם יודעים כיצד לעבוד בתוך המערכת ולהפעיל אותה, הם מתורגלים בתקשורת וניהול מדיניות, הם יוכלו להתחיל לעבוד מהיום הראשון ולא יתעכבו על איוש תפקידים וניסיון להבין איך בכלל מיישמים מדיניות.

מצד שני, כשכולם באים עם רקע דומה, הדעות הן גם דומות, התפיסות עולם הן דומות. הממסד המדיני בוושינגטון היה ועדיין ממוקד בעיקר בשלוש זירות: אירופה, המזרח התיכון, ומזרח אסיה, משום ששם נמצאים שלושת האתגרים הגדולים של ארה״ב: רוסיה, איראן וסין. שלושת הנושאים בהם ממשל ביידן ישקיע את מירב מאמציו יהיו: מאבק ברוסיה, הסכם הגרעין עם איראן ובלימה של סין. זה אומר שזירות אחרות, אפריקה ואמריקה הלטינית, קרוב לוודאי יוזנחו ע״י הממשל. סין תנצל זאת, במיוחד באפריקה.

אנחנו נראה ב-2021 את סין, בתיאום עם רוסיה, מגדילה את השפעתה באפריקה בכלל ובפרט במזרח אפריקה. מה זה אומר בפועל? השקעות חדשות בנמלים בקניה, וג׳יבוטי; מכירות נשק, במיוחד עסקת נשק חדשה עם אתיופיה; והמשך השקעה בבנייה, ייצור ושירותים ביבשת. סין לא תצמצם את ההשקעות שלה ביבשת השחורה ב-2021.

2021 תהיה שנה בה נראה את סין ממשיכה בהתרחבות הכוח הצבאי שלה, מתעמתת עם מדינות מזרח אסיה וממשיכה לעבוד עם רוסיה להגדיל את השפעתה באפריקה. אם ממשל ביידן ינסה לפייס אותה ע״י צעדים של רצון טוב – בייג׳ין פשוט תנצל זאת כדי להתקדם מהר יותר. הברירה האמתית היחידה שיש לממשל ביידן היא כיצד להגיב לקו של סין, לא איך אפשר לשנות אותו. מה הוא יבחר?

אינדיקטורים לשים לב אליהם

ישנם 4 אינדיקטורים שאנו יכולים להשתמש בהם בשביל לדעת איזה קו ממשל ביידן בוחר, אם זה של עימות, או זה של התקשרות:

האינדיקטור הראשון הוא מי המנהיגים הראשונים שביידן יזמין לבית הלבן אחרי שיושבע. אם ביידן יבחר להזמין את ראש ממשלת יפן סוגה ואת ראש ממשלת הודו מודי, זה יהיה אות ברור שביידן מתכוון לתמוך בבעלות הברית של וושינגטון במזרח אסיה, ורואה באזור את היעד הכי חשוב אסטרטגית לארה״ב. מסר כזה יכול לרסן במידת מה את האגרסיביות הסינית.

האינדיקטור השני הוא היחסים עם טאיוואן. האם ביידן יקבל שיחת טלפון מטאיפיי עם השבעתו? האם בכירים מטאיוואן ומארה״ב יתחילו פגישות עבודה בנושאי כלכלה וביטחון? האם ביידן יבהיר במהלך מסיבות עיתונאים עם מנהיגים ממזרח אסיה את המחויבות של ארה״ב לאי? אם ביידן יעשה זאת, הוא יבהיר לסין שהוא מוכן לעימות, ויקטין את הסיכוי שבייג׳ין תרצה לבדוק את הנחישות האמריקנית באי.

לעומת זאת, אם נראה שבכירים בממשל אינם נפגשים עם עמיתיהם מטאיוואן, עסקאות נשק מוקפאות ונראה שהיחסים עם טאיפיי יורדים רמה – זו תהיה אינדיקציה שממשל ביידן מעדיף להתקשר עם בייג׳ין, לחפש עמה שיתוף פעולה.

האינדיקטור השלישי הוא מה הממשל מתעדף ברמת המדיניות: התחממות גלובאלית או תחרות עם סין? הדרך הפשוטה ביותר לדעת זאת היא אם ג׳ון קרי יתחיל לסתור את היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בנוגע לסין. קרי ידוע כאדם חדור מטרה, יש יאמרו אובססיבי, והוא עלול לנסות ולקדם מדיניות חוץ משלו בנוגע לסין בשביל להביא אותה לשתף פעולה עם ארה״ב בנוגע להתחממות גלובאלית. אם הממשל לא יצליח לרסן אותו, אם יראה שקרי הוא שמוביל את הממשל בנושא סין, זו תהיה אינדיקציה שהממשל בחר בהתקשרות על-פני תחרות.

האינדיקטור הרביעי הוא שינוי במדיניות הכלכלית מול סין, אם הסרה של הגבלות הייצוא לחוואווי, הסרת חברות סיניות מרשימת הישויות, או הסרת המכסים על סחורה סינית. כל הדברים האלה הם כרגע מנוף הלחץ הכי אפקטיבי שיש לממשל ביידן על סין. וויתור עליהם, ללא תמורה כלכלית ברורה לארה״ב – לדוגמה מו״מ על סבסוד חברות ממשלתיות – יהיה אינדיקציה שהממשל מחפש להתקשר עם סין, ומנסה ע״י מחוות של רצון טוב להתקרב לבייג׳ין.

סיכום

בייג׳ין נתונה כרגע במגננה, אך זה לא אומר שהיא הפסידה במערכה: הסכם ההשקעות שהוסכם עליו בעיקרון עם האיחוד האירופי בסוף דצמבר 2020 מראה שלפחות מדינה מערבית חשובה אחת, גרמניה, עדיין לא עברה למחנה האנטי-סיני. הלחץ הצבאי שבייג׳ין מפעילה על טאיוואן והרדיפה של פעילים דמוקרטים בהונג קונג מראה שהמפלגה לא איבדה את הנחישות לפעול כדי להגן על עצמה. השנה היא תציג את תוכנית החומש הבאה שלה, והיא תמשיך להדק את אחיזתה בזירה הפנימית וללחוץ על היריבות שלה באזור. הברירה של ממשל ביידן האם לבחור במדיניות ברורה ותקיפה מול סין, או לנסות ולהתקשר עמה ולתת לה את החופש לקדם את האינטרסים שלה. תהיה אשר תהיה החלטתו, 2021 לא תראה ירידה במתיחות במזרח אסיה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 48: הקיסר והקורונה

תקציר

  1. 2020 פגעה בסין ובמפלגה הקומוניסטית.
  2. תחילה, המשטר המרכזי נכשל לעצור את ווירוס הקורונה מפני שפקידים מקומיים הסתירו שיש בכלל התפרצות.
  3. לאחר מכן סין הסתירה את המידע מארגון הבריאות העולמי והעולם, גורמת לו להפסיד זמן יקר.
  4. כשהווירוס כבר התפרץ, סין ניסתה להקסים את העולם ע״י קידום התגובה שלה לקורונה (סגר) כתגובה הטובה ביותר, ניסתה לקדם נרטיב שהווירוס לא התחיל אצלה, ושלחה ציוד רפואי למדינות שהתמודדו עם המחלה.
  5. מערכת ההקסמה לא עבדה – בכל מדינות המערב, רוב הציבור מחזיק (נכון לאוקטובר 2020) בראייה שלילית של סין.
  6. במקביל למערכה הזו, סין יצאה בגישה אגרסיבית חדשה, עם דיפלומטית לוחם הזאב ופעולות תוקפניות בים סין הדרומי, טאיוואן, הונג קונג וההימלאיה.
  7. הפעולות העלו רק העלו את ערכה של טאיוואן בעיני העולם, קירבו בין חברות הקוואד – אוסטרליה-יפן-הודו-ארה״ב – והביאו את בריטניה להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה.

להורדת הפרק – קישור.

2020 הייתה שנה רעה למפלגה הקומוניסטית של סין. התפרצות הקורונה, הסגרים בערים, התפשטות המחלה בעולם, העוינות הגדלה במערב ותגובת הנגד של סין – 2020 הייתה מלאה באירועים שאתגרו ולעיתים פגעו במפלגה ובמדינה.

עסקנו בפל״ג במה שקורה בסין מספר פעמים, במשבר הקורונה וביחס המשתנה של הזירה הבינלאומית למדינה. עכשיו כשאנו מתחילים שנה חדשה עם ממשל חדש בבית הלבן, נראה לי נכון ש: א׳ נסכם לעצמנו, בסקירה קצרה אך ממצה, את מהלך האירועים של השנה החולפת, את המגמות והאירועים הגדולים שהשפיעו על סין ומעמדה בעולם. ב׳ שנשתמש באותה סקירה כדי להתוות את המגמה והסימנים החשובים לשים לב אליהם ב-2021 בשביל להבין לאן בדיוק הולכים יחסי סין עם ארה״ב, עם מזרח אסיה ועם העולם.

הניתוח היום יעסוק במה עבר על סין ב-2020, על הכישלונות וההצלחות בהתמודדות עם הקורונה, והשינוי במאזן הכוח נגדה. בניתוח בשבוע הבא נסתכל על 2021, מה סין צפויה לעשות ואיך ממשל ביידן יוכל לרסן או לעודד את האגרסיביות של סין. בוא נתחיל.

בלי חדשות רעות

נכון לשעה זו, ה-13 בינואר 2021, המקרה הראשון של ווירוס הקורונה מתוארך ל-1 בדצמבר 2019 בווהאן. החולה הראשון בווירוס היה גבר שהציג סימנים של דלקת ריאות ללא מקור ברור [מקור]. בימים שאחריו, עוד ועוד חולים הסובלים מחום, שיעול קשה ונזק ריאתי החלו להופיע בבתי החולים בעיר. הסימפטומים של החולים היו דומים לאלו של חולים בסארס, והצוות הרפואי החל לחשוש שמא שמדובר במחלה ריאתית הנובעת מווירוס קורונה לא ידוע.

בשלב הזה מה שהיה אמור לקרות הוא שדיווחים מווהאן היו מגיעים למרכז לבקרת מחלות בבייג׳ין ומפעילים את כל האזעקות בסין [מקור]. אחרי התפרצות הסארס ב-2002 סין הקימה מערכת דיווח אוטומטית שמטרתה היחידה לוודא שהתפרצות ויראלית כמו הסארס לא חוזרת על עצמה. רופאים מכל סין יכלו להעלות דיווחים למערכת ואלו הגיעו ישירות לבייג׳ין, שם מומחי בריאות של הממשל המרכזי עברו וקבעו במהירות אם יש התפרצות של מחלה מידבקת כלשהי במדינה ולהפנות במהירות את משאבי הממשל לאזור הנגוע.

המערכת הזו גם לא הייתה מערכת שלא ידעו איך לא השתמש בה או שלא נהגו להשתמש בה: שימוש במערכת תורגל ע״י צוותים רפואיים כל שנה, והיא הצליחה להתריע באירועים קודמים של התפרצות מחלות: הודות לה סין עלתה במהירות על ההתפרצות של זן קטלני של שפעת העופות ב-2013, ובנובמבר 2019 המערכת התריעה על התפרצות של הדבר במחוז מונגוליה הפנימית, אחרי שרק שני מקרים של המחלה אותרו במחוז [מקור]. הגדיל לעשות המרכז לבקרת מחלות בבייג׳ין ביולי 2019 כשערך את התרגיל הלאומי הגדול ביותר להתמודדות עם התפרצות מגיפה מאז הסארס ב-2002. 5 חודשים לפני התפרצות הקורונה, כל מערכת הבריאות בסין תרגלה התמודדות עם התפרצות של מחלה ריאתית הנגרמת מווירוס. כשהמקרים הראשונים של הקורונה התגלו בווהאן, לסין הייתה את המערכת והכלים להשתלט על המגפה. אז איך בכל זאת הכול השתבש?

הטיהורים המתמידים של שי את שורות הביורוקרטיה המפלגתית הפכו את הפקידים המקומיים בסין מפוחדים מנקיטת יוזמה ומכל דיווח שלילי שעלול לצאת מהעיר או המחוז שלהם. בווהאן, בתי חולים היו נוהגים להעביר דיווחים רפואיים קודם כל דרך הפקידים של המפלגה, בשביל לא להפתיע אותם או לעורר את זעמם [מקור]. כשהפקידים שמעו שיש חשש להתפרצות של מגפה דמוית סארס, הם חששו בעיקר ממה יקרה אם המידע יעבור הלאה לדרגים הבכירים מבלי שיש בהם ממש – הם עלולים להיתפס כהיסטריים, או לחילופין כמי שלא עשו מספיק לטפל בבעיה בעצמם.

במקום להזין את הדיווחים במערכת ולמשוך את תשומת ליבה של בייג׳ין, הפקידים הורו לרופאים להעביר אליהם את הדיווחים ובשום אופן לא להפיץ את הידיעה שמחלה דמוית סארס מסתובבת בווהאן [מקור]. רופאים שניסו בכל זאת להזהיר את חבריהם, או להעלות את המידע לרשת, נעצרו ונענשו באשמת הפצת שמועות ופגיעה בסדר החברתי. על רופאים אף נאסר להסתובב עם ציוד מגן, שמא יעוררו את חשש האוכלוסייה.

הרשויות בבייג׳ין גילו על התפרצות המחלה רק כששני מסמכים סודיים של הממשל המקומי דלפו לאינטרנט ב-30 בדצמבר. בייג׳ין דרשה להתחיל לקבל דיווחים ישירים על היקף המחלה, אך הרשויות המקומיות העדיפו להחמיר את הקריטריונים של מי בדיוק נחשב כחולה: רק מי שהיה אפשר להוכיח קשר ישיר שלו לשוק הרטוב בווהאן, אירוע ההתפרצות הראשון בעיר, נחשב כחולה. מטופלים אחרים, שהראו סימנים זהים לאלו מהשוק הרטוב, לא נספרו. העומס בבתי החולים גדל, אך בייג׳ין לא תיעדה את המספרים. צוותים שנשלחו ע״י המרכז לבקרת מחלות הסיני בתחילת ינואר לא הצליחו לקבוע אם יש הידבקות בין בני-אדם, משום שהתמקדו רק באותם מקרים שהגיעו מהשוק הרטוב וסבלו מדלקת ריאות קשה, מתעלמים ממקרים לא קשורים גיאוגרפית ועם סימפטומים קלים יותר [מקור].

גם לאחר היוודע התפרצות הווירוס, נראה שהמנהיגות הרפואית הבכירה בבייג׳ין העדיפה לגרור רגליים ולהמתין לפני שהיא מעוררת קול זעקה. רק אחרי שאושר שמקרה ראשון של הווירוס נמצא בתאילנד, ב-13 בינואר, המנהיגות הרפואית הוציאה מסמך סודי המזהיר שסין מתמודדת עם התפרצות של מחלה דמוית סארס [מקור]. צוותים רפואיים נשלחו לווהאן לתאם את הפעילות להשתלט על המחלה, וב-20 בינואר שי ג׳ינפינג הזהיר סוף-סוף את האומה מפני התפרצות של מגפה. ב-23 בינואר ווהאן כולה הוכנסה תחת סגר, כחודשיים אחרי המקרה הראשון. כיום מעריכים שאם סין הייתה פועלת רק שבוע לפני, או אפילו שבועיים לפני, היא הייתה יכולה להוריד את מספר הנדבקים בשני שליש ולהכיל את המחלה לווהאן בלבד [מקור].

הכישלון של בייג׳ין להגיב למחלה בזמן לא נעצר אבל רק בזירה הפנימית. אנו יודעים שגם אחרי שבייג׳ין גילתה על התפרצות המחלה, היא התעכבה במסירת מידע לארגון הבריאות העולמי (WHO). על-אף שכל מדינה מחויבת לפי החוק הבינלאומי למסור מידע על התפרצות מגיפה ל-WHO, אין שום מנגנון אכיפה שיכריח מדינה לעשות זאת. ה-WHO בעצם תלוי ברצון הטוב של מדינות. תכתובות פנימיות של ה-WHO שפורסמו ע״י סוכנות הידיעות AP מראות שבעוד הארגון שיבח בפומבי את התגובה של סין, פנימה הוא היה מתוסכל מהיעדר שיתוף פעולה מצד בייג׳ין [מקור].

ה-WHO למד לראשונה על המחלה ב-31 בדצמבר 2019 ממקור מידע פתוח העוסק בחיפוש ידיעות על התפרצות מגיפות. הארגון פנה לסין באופן רשמי ב-1 בינואר על המחלה, וזו השיבה לו ב-3 בינואר, הזמן המקסימאלי המותר להחזרת תשובה לאחר פנייה רשמית, שיש 44 נדבקים ו-0 מתים. על-אף שהמעבדות בסין הצליחו למפות בזמן שיא את הגנום של הווירוס ולקבוע שמדובר בווירוס חדש שלא נצפה קודם, ב-3 בינואר נציבות הבריאות הלאומית של סין פרסמה הנחייה שעל כל המעבדות שטיפלו בווירוס להשמיד את הדגימות שבידן או להעבירן למקומות בטוחים כפי שיוגדרו ע״י הנציבות , ואסרה עליהן לפרסם את המידע ללא אישור ממשלתי [מקור].

ללא הריצוף הגנטי של הווירוס, מדינות אחרות בעולם לא יכלו לדעת אם מקרים אצלן קשורים לווירוס שהתגלה בסין, לפתח ערכות בדיקה לווירוס ולהעריך האם הווירוס עובר בקלות בין בני-אדם. בסין עצמה, מעבדות החלו להזהיר שהוירוס כנראה עובר בין בני אדם בקלות, לאור הדמיון שלו לווירוס הסארס. ב-6 בינואר המרכז לבקרת מחלות הסיני העלה את רמת הכוננות שלו לאחת לפני הכי גבוהה. בכל הזמן הזה, ה-WHO לא ידע דבר ממה שמתחולל בסין והעולם לא ידע עם מה הוא מתמודד.

הידיעה על ווירוס קורונה חדש התפרסמה לבסוף ב-Wall Street Journal ב-8 בינואר, מביכה את הפקידות הבכירה בסין ובארגון הבריאות העולמי. הריצוף הגנטי של הווירוס פורסם לראשונה באינטרנט ב-11 בינואר ע״י צוות ממרכז בריאות הציבור בשנחאי, מאפשר סוף-סוף לארגון הבריאות העולמי להתחיל ולהבין האם מדובר במחלה חדשה, הדמיון שלה לסארס ולקבוע אם מקרים נוספים של המחלה מחוץ לסין נמצאו. חודש וקצת אחרי המקרה הראשון, שבוע וחצי אחרי שהמרכז לבקרת מחלות הסיני גילה על ההתפרצות, העולם התחיל ללמוד על התפרצות הקורונה בווהאן. כמובן שאז כבר היה מאוחר מדי.

גופות ברחובות

אנחנו לא יודעים וכנראה לעולם לא נדע מה בדיוק התחולל בווהאן במהלך הסגר. למשך תקופה קצרה של כשבועיים בסוף ינואר המשטר הסיני, בצעד נדיר, אפשר חופש ביטוי וחופש מידע ברשתות החברתיות. עיתונאים הוזמנו לווהאן לסקר את מאמצי הממשל נגד המגיפה, ואזרחים היו חופשיים לכתוב ולהגיב על המצב.

בחלון הזמן הקצר הזה התמונה שעלתה היא של קריסה של מערכת הבריאות בעיר [מקור]: צוותים רפואיים פרסמו הודעות המבקשות תרומות של ציוד מגן כמו משקפיים ומסכות; עיתונאים דיווחו על שקי גופות במסדרונות וצוותים רפואיים שקורסים תחת העומס; אזרחים מן השורה שיתפו איך הרופאים בבתי החולים שלחו אותם חזרה לבתיהם בגלל עומס, וריכזו את שמותיהם של כל מי שנפטר לפני שקיבל בדיקה. הדיווחים במידה רבה תואמים לאלה שהגיעו ממקומות כמו איטליה וניו-יורק, על משרפות שלא עומדות בעומס ומחלקות שלא מצליחות להתמודד עם כמות החולים.

אולם בעוד מדינות אחרות אפשרו את הדיווח החופשי על מצב מחלקות הקורונה אצלן, בייג׳ין מיהרה להשיב את הצנזורה על האינטרנט והתקשורת בתחילת פברואר. מאמרים על עומס בבתי החולים, מחסור בציוד רפואי, שקי גופות – הועלמו. קריאות לעזרה מצד צוותים רפואיים – גם. ראיונות עם רופאים ואחיות שסיפרו על העומס הרגשי והמנטאלי – נמחקו. במקום, בייג׳ין והממשלות המקומיות החלו לקדם מאמרים וסיפורים על התגובה ההירואית של הממשל, וכיצד המפלגה מצליחה לנצח את המלחמה נגד הווירוס [מקור]. זו לא הייתה רק צנזורה של ידיעות שליליות – המפלגה בנתה מחדש את הנרטיב שווהאן היא הצלחה, לא כישלון.

אנו גם לא יודעים מה היה בדיוק המחיר הכלכלי שסין שילמה בעקבות הסגרים שהוטלו ברחבי המדינה. ברבעון הראשון של 2020 סין דיווחה על התכווצות של כ-7% בתמ״ג, אך עם שיעור אבטלה שעלה מ-5.2% בדצמבר לרק 5.9% במרץ – יציב בצורה חשודה [מקור]. כשברוקר סיני פרסם באפריל הערכה שהאבטלה האמתית עומדת על 20%, הוא נאלץ לחזור בו מהפרסום [מקור]. הבעיה עם האבטלה הסינית שהיא אינה מודדת את מספר המובטלים במשק – כלומר אלו שאין להם עבודה ומחפשים אחת – אלא רק את מי שנרשם כמובטל. משום שהתהליך הביורוקרטי של הרישום מורכב, ומשום שלא כולם זכאים לו – לדוגמה מהגרי עבודה מהכפרים העובדים בערים – מספרי האבטלה הרשמיים אינם משקפים באמת את מצב האבטלה במדינה.

כמוהם, נתוני הצמיחה אינם משקפים את מצב הכלכלה. כפי שב-2009 הממשל הסיני הצמיח את הכלכלה ע״י דחיפה מאסיבית של אשראי למשק, גם ב-2020 הממשל, דרך הבנק המרכזי של סין, הזריק נזילות ועודד הלוואות למשק [מקור]. התוצאה היא שהצמיחה של המשק במהלך 2020 נבעה בעיקר מתחום הייצור, הבנייה [מקור] והנדל״ן [ראו לדוגמה כאן, דיווח צמיחה לרבעון שלישי]. דוגמה טובה לכך שהצמיחה הייתה מונעת בעיקר ע״י הזרקת הון היא ההבדל המשמעותי בין הייצור התעשייתי בסין והמכירות לאזרחים פרטיים: הייצור התעשייתי בסין התאושש לחלוטין כבר במרץ, בעוד המכירות הקמעונאיות רק בספטמבר. אינדיקטור אחר היא העלייה המהירה בחוב של המגזר הלא פיננסי לעומת העלייה המתונה בחוב הממשלתי. לבסוף אינדיקטור שלישי היא ההתחזקות המשמעותית של הייצוא הסיני לעומת הייבוא, מה שגרם לגידול במאזן המסחר של סין [מקור]. סביר שהמשק הסיני חטף מכה משמעותית כמו כל כלכלה אחרת בעולם, אך הנתונים הרשמיים לא משקפים זאת.

כמובן, הייתם מתקשים למצוא סימני שאלה על ההתאוששות הכלכלית של סין בתקשורת כאן בארץ או בעולם, או על הטיפול של סין בקורונה. לדוגמה, כותרת מה-2 בספטמבר 2020 ב״גלובס״ הכריזה: ״סין מתאוששת, בטוחה בעצמה ובועטת בעולם״ [מקור]. בכלכליסט כותרת מה-3 במרץ שואלת ״הסולידריות הסינית ניצחה את הקורונה, מה עם ישראל?״ ומסבירה איך המשמעת הגבוהה של הסינים הביסה את הווירוס [מקור]. כתבה ב-mako מנובמבר 2020 ניסתה להתחקות אחר הסיבה שסין הצליחה להתמודד עם הקורונה, לא מזכירה פעם אחת איך היא נכשלה בהתחלה [מקור].

אפשר להאשים את התקשורת בעצלנות בתחקירים והיעדר רצון להציג תמונה מורכבת, משום שתמונה כזו לא מוכרת. אולם זה יפספס נקודה חשובה יותר – חלק מהסיבה שהתמונה התקשורתית של התגובה הסינית הייתה חיובית היא מפני שהסינים פעלו בשביל להשיג תמונה חיובית. בעודם נאבקים בווירוס בבית, הסינים יצאו במאמץ דיפלומטי לקנות לבבות וליצור ספין חיובי על משבר הקורונה.

זה לא עבד.

ספין בינלאומי

מגפת הקורונה יצרה שתי בעיות תדמית עבור המפלגה הקומוניסטית: בבית, אנשים זעמו על ניסיונות ההשתקה ועל הטיוח של המגיפה, כועסים שהמפלגה נכשלה כל-כך בהגנה על המדינה. בחוץ, המגפה הפכה לתופעה עולמית, עם דונאלד טראמפ מנצל את הווירוס כדי לנגח את סין. אם בייג׳ין הייתה בוחרת להודות בטעות ולהתנצל, יכול להיות שמגפת הקורונה הייתה הופכת לצ׳רנוביל של המפלגה הקומוניסטית הסינית [מקור]. היא בחרה שלא, כנראה מודעת לסיכון.

במקום לנקוט בעמדה מתנצלת, סין יצאה במתקפה על דעת הקהל בבית ובחוץ, מקדמת שלוש נקודות: א׳ התגובה של המפלגה לקורונה היא לא רק התגובה הטובה ביותר למגפה, אלא היא גם מודל לשאר העולם – כלומר המפלגה לא פישלה עם הווירוס, אלא להיפך, היא קבעה את אמת המידה לפיה מדינות אחרות ימדדו. ב׳ הווירוס לא התחיל בכלל בסין, וגם אם הוא התחיל יכול להיות שמישהו ששחרר אותו במכוון, לדוגמה ארה״ב [מקור]. ג׳ סין עוזרת לעולם, שולחת ציוד רפואי בשביל לסייע לקהילה הבינלאומית להתמודד עם המשבר.

כבר בפברואר 2020, בעוד חלקים מהמדינה עדיין תחת סגר, ה-Global Times, השופר הלאומני של המפלגה, ציין את ״התגובה האיטית״ של מדינות מסוימות למגפה, מציין שכל אותן מדינות המתקשות להתמודד איתה שוות באוכלוסייתן למחוז אחד בסין [מקור]. בתוכנית ״פגוש את העיתונות״ במרץ צ׳אק טוד, עיתונאי, תהה בראיון עם ד״ר אנתוני פאוצ׳י האם יכול להיות שהמשטר הסמכותני של סין הוא מה שעזר לה להתמודד עם המגיפה [מקור]. מאמר ב-Wall Street Journal, גם הוא ממרץ, השווה בין התגובה הכושלת של הדמוקרטיות וזו של סין ותהה האם המודל הפוליטי הסיני הוא סוד ההצלחה [מקור], נקודה שה-Global Times שמח להדגיש – שהודות למערכת השלטון שלה סין הצליחה להתמודד כל-כך טוב עם הקורונה [מקור].

במקביל להדגשת ההצלחה של המדינה עם ווירוס הקורונה, גורמים בסין החלו להעלות את השאלה האם הווירוס באמת התחיל בווהאן, והאם יכול להיות שמדובר באקט מכוון של מישהו? דובר משרד החוץ הסיני צייץ ב-12 במרץ 2020 שיכול להיות שהווירוס הוא מתקפה מתוכננת של צבא ארה״ב נגד סין [מקור]. חלק מערוצי התקשורת של הממשל קידמו את התיאוריה שהקורונה התחילה בכלל באיטליה או ארה״ב, הרבה לפני המקרים בסין [מקור]. מחקר סיני אחד הצביע על מקור הווירוס בהודו, אך הוא הוסר לאחר שפורסם [מקור].

המטרה של כל הפעילות הזו היא להסיר אחריות מסין והמפלגה על התפרצות הווירוס. חשוב להבין שקיימת שאלה מדעית לגיטימית היכן ואיך הווירוס ביצע את המעבר מחיות לבני-אדם, שאלה חשובה בשביל המאמצים שלנו לפיתוח חיסונים ולמניעת התפרצויות עתידיות. קרוב לוודאי שהווירוס לא עשה את המעבר מחיה לאדם בווהאן עצמה: בדיקות בעטלפים מראות שווירוס דומה לווירוס הקורונה נפוץ בעיקר באוכלוסיות עטלפים הנמצאות בדרום סין, קרוב לגבול עם וויטנאם [מקור]. אולם לא השאלה המדעית היא שעומדת בבסיס הפעילות הסינית, אלא הרצון לנער מעצמה אשמה.

לבסוף, סין ניסתה בתחילת 2020 ״דיפלומטית מסיכות״, שולחת ציוד רפואי למדינות שהחלו להתמודד עם המחלה. סין שלחה ציוד רפואי ומומחים לאיטליה באמצע מרץ 2020 [מקור], כמו גם לספרד [מקור], סלובניה ומדינות נוספות באיחוד האירופי [מקור]. בסה״כ סין שלחה בין מרץ ליוני 2020 ציוד רפואי ל-46 מדינות בעולם [מקור]. היא עשתה זאת בעוד איטליה למשל נענתה בשלילה לבקשות שלה לציוד רפואי מצד גרמניה וצרפת, שהעדיפו לסגור את הגבולות שלהן ולאסור ייצוא של ציוד מגן בתחילת המגיפה.

כל המאמצים הללו לא הצליחו לשנות את הנרטיב הבינלאומי מכזה הרואה בסין את האשמה לקורונה למושיעה של העולם. עוד באפריל נראה שבזמן שמנהיגים אירופים שמחו לקבל ציוד סיני, דיווחים על הכישלון של בייג׳ין לטפל במחלה מוקדם, סקפטיות בנוגע למספרים האמיתיים של המחלה בסין וציוד רפואי תקול שנשלח לאירופה [לדוגמה] מנעו מסין להצליח לקנות לבבות, לפחות באירופה [מקור]. סקר של מכון פיו מתחילת אוקטובר הראה עד כמה בייג׳ין נכשלה בכל המערב: בכל מדינה מערבית שנסקרה, כולל מדינות כמו איטליה וספרד שקיבלו ציוד רפואי, רוב הנשאלים ראו את סין באופן שלילי [מקור]. השינוי הכי משמעותי היה באוסטרליה, ששליש מהייצוא שלה נשלח לסין והיא תלויה בה כלכלית, אחוז הנשאלים הרואים את סין באופן שלילי זינק מקצת פחות מ-40% לפני המשבר ל-81%.

זאב נובח ונושך

כמובן, דיפלומטית המסיכות לא נכשלה רק מפני שהולנד והודו קיבלו ערכות בדיקה לא טובות. במקביל לניסיון להקסים את העולם, בייג׳ין הפכה אגרסיבית יותר במזרח אסיה בפעולות שלה, ואגרסיבית יותר בדיפלומטיה שלה – דיפלומטיה שזכתה לכינוי ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

באוגוסט לדוגמה, לאחר ביקור של ראש הסנאט של צ׳כיה ביחד עם 90 חברים מהמדינה בטאיוואן, שר החוץ של סין טען שעליו ״לשלם מחיר גבוה״ על הפגיעה בעם הסיני, קריאה שהביאה את פראג לזמן את השגריר הסיני לבירור [מקור]. אחרי שבריטניה הכריזה על הוצאת חוואווי מתשתית ה-5G שלה, דיפלומטים סינים הזהירו מנזק משמעותי לכלכלה הבריטית [מקור], עם שגריר סין בלונדון מאיים שחברות סיניות עלולות להפסיק את ההקמה של כור גרעיני חדש בבריטניה [מקור].

במקביל לדיפלומטיה האגרסיבית, סין נקטה שורה של צעדים לקדם או להגן על האינטרסים שלה במזרח אסיה:

מול טאיוואן, סין העלתה את הלחץ הצבאי על האי, מקווה להתיש את הרצון שלו להתנגד או לכל הפחות להבהיר שבייג׳ין אינה מוכנה לשום שינוי בסטטוס שלו. בתחילת 2020, עם משבר הקורונה, בייג׳ין ביצעה מספר תרגילים צבאיים מסביב לאי, כולל תרגיל ימי בשיתוף נושאת המטוסים שלה מזרחית לטאיוואן באפריל 2020 [מקור]. עם ההגעה של סגן מזכיר המדינה לטאיוואן ב-18 בספטמבר, בייג׳ין הכריזה על שבוע של תרגילים צבאיים שמטרתם ״להראות את המוכנות של סין להגן על השלמות הטריטוריאלית והריבונות הלאומית שלה״ כדברי ההודעה הרשמית [מקור]. במסגרת התרגילים כ-10 כלי טיס סינים חצו את קו האמצע של מיצרי טאיוואן ונכנסו למרחב האווירי של האי, חודרים לאזור המפורז שאמור להיות בין היבשת לאי.

בים סין הדרומי, סין הגדילה את הפעילות הצבאית שלה ותקפה ספינות זרות. בין שאר האירועים שהתרחשו רק במחצית הראשונה של 2020 כלולים: ספינת משמר החוף הסיני התנגשה והטביעה ספינת דייגים ווייטנאמית [מקור], שליחת ספינת מחקר לתוך האזורי הכלכלי של מלזיה, הכרזה על מחוזות חדשים של סין בים בשביל לחזק את ההתבססות בו, וטענה לסילוק ספינה אמריקנית שביצעה מבצע חופש שיט ב-28 באפריל [מקור]. כל האירועים הללו מעידים על רצונה של סין להמשיך ולבסס את שליטתה בים, ולאיים על ארה״ב ושחקנים אחרים שמא ינסו לבדוק את הנחישות של בייג׳ין בו.

בהונג קונג, המפלגה העבירה ביוני 2020 את החוק לביטחון לאומי בהונג קונג, מה שאפשר למנגנוני ביטחון הפנים של סין להתבסס בעיר והפך כל פעילות שנתפסת כבדלנית או מאיימת על המפלגה ללא חוקית. בחודשים שלאחר החקיקה עשרות פעילים דמוקרטים נעצרו [מקור], גופי תקשורת הוטרדו ע״י השלטונות [מקור] ובייג׳ין החלה לצנזר את האינטרנט [מקור]. כפי שטענתי כבר לפני שנה וחצי, הונג קונג תהפוך למדינת משטרה דומה לשינג׳יאנג [ראו כאן].

בהימלאיה, ביוני כוחות סינים התנגשו עם כוחות הודים, הורגים 20 חיילים בעמק גאלוואן (Galwan) [מקור]. מצילומי לווין עולה שמאז מאי הסינים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם בעמק, בונים מבני קבע, מחסני נשק ובונקרים [מקור]. עמק גאלוואן הוא אזור חשוב אסטרטגית להודים, מהווה את הערוץ המרכזי דרכו הודו יכולה להזרים כוחות לאורך קו הגבול הבלתי מסומן שלה עם סין. שליטה סינית באזור תיתן לה מנוף לחץ משמעותי על הודו [ראו עוד כאן].

הפעולות בהונג קונג ובהימלאיה הן אולי החשובות ביותר, משום הפגיעה במעמד הבינלאומי של סין ועידוד מדינות יריבות לה להתאגד. החוק לביטחון לאומי בהונג קונג מפר את האוטונומיה הפוליטית של האי והאוטונומיה המשפטית שלו, מהווה לכן הפרה של הסכם ההעברה שנחתם בין בריטניה לסין ב-1997, ובמסגרתו בייג׳ין התחייבה לשמור על האוטונומיה הדמוקרטית של הונג קונג עד 2047 [מקור]. ההפרה הזו של הסכם בינלאומי הביאה את בריטניה להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה, והביאה את ראש ה-MI-6 לשעבר לפרסם ביולי 2020 מאמר ב-Financial Times בו טען ש״ששת החודשים האחרונים חשפו יותר על סין משש השנים האחרונות״ [מקור]. חברי פרלמנט בגרמניה דרשו, ללא הצלחה, שהממשלה תבטל את הפסגה של האיחוד האירופי עם סין, ופרלמנט האיחוד האירופי העביר החלטה לא מחייבת להטיל סנקציות על כל מי שמעורב בפגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור].

המשבר בהימלאיה, ביחד עם סכסוך הסחר שסין פתחה נגד אוסטרליה, הביאו להתגבשותו ביתר עוצמה של הקוואד, עם הסכם חדש בין הודו לארה״ב בדבר שיתוף מודיעין חזותי בין שתי המדינות [מקור], תרגיל ימי ראשון של כל ארבעת החברות באוקיינוס ההודי בסוף 2020 [מקור] והסכמי שיתוף פעולה כלכלים וטכנולוגים בין יפן, הודו ואוסטרליה בדבר אבטחת שרשרות הייצור שלהן [מקור] ועזרה יפנית להודו בפיתוח תשתית ה-5G שלה ללא סין [מקור].

הפעולות האגרסיביות של סין גם העלו את ערכה של טאיוואן. טאיוואן ראתה ב-2020 ביקורים של נשיא הסנאט של צ׳כיה [מקור], שר הבריאות של ארה״ב [מקור] וסגן מזכיר המדינה האמריקני [מקור]. במקביל לביקורים ארה״ב חזרה למכור ציוד צבאי לטאיוואן, עם תמיכה דו-מפלגתית בקונגרס. בין שאר הדברים נמכרו לטאיוואן מטוסי F-16, טנקי אברמס וטילי טורפדו מתקדמים [מקור]. ההחלטה של מזכיר המדינה מייק פומפיאו ב-9 בינואר 2021 להסיר את כל המגבלות על הקשרים בין משרד המדינה לטאיוואן [מקור] מבטיחה שממשל ביידן יתקשה להחזיר את הגלגל לאחור ביחסים בין וושינגטון לטאיפיי, גם אם לא ירצה להמשיך ולקדם אותם.

סיכום

סין סיימה את 2020 לא כמעצמת על חדשה, או אפילו עם תדמית חזקה יותר בעולם, אלא עם היריבות שלה מגובשות יותר נגדה, עם דעת קהל עוינת לה במערב ועם בעיות כלכליות שהיו קיימות עוד לפני המשבר, אך הוחמרו במהלכו – כמו עלייה ברמות החוב ואבטלה גבוהה בקרב מהגרי עבודה. אולם זו תהיה טעות מצדנו אם נספיד כבר עכשיו את הרפובליקה העממית: 2021 יכולה להיות שנת מפנה לסין. היא לא תהפוך בה למעצמת על חדשה, אך היא בהחלט תוכל לקדם את האינטרסים שלה, בעוד ארה״ב מתקשה לבלום אותה. הקושי של ארה״ב ינבע משני גורמים: הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד שנחתם בעיקרון ב-30 בדצמבר 2020 והניסיון של ממשל ביידן להתחרות ובו-זמנית לשתף פעולה עם בייג׳ין.




פלג 47: ישראל כמעצמה מזרח תיכונית

להורדת הפרק – קישור.

תקציר

  1. המזרח התיכון חווה סדרה של משברים: משבר ביטחוני עם עליית איראן וארגוני טרור; חדירה של כוחות זרים דוגמת רוסיה; אי-שקט אזרחי, עקב אבטלה גבוהה וקיצוצים בסבסוד; משבר כלכלי עקב ירידת מחירי הנפט
  2. ישראל מחזיקה בכלים ויכולות שיכולים לעזור למדינות האזור להתגבר על אותם משברים.
  3. הסכמי הנורמליזציה מאפשרים לישראל סוף-סוף להציע את היכולות האלו, ומכאן להגדיל את ההשפעה שלה.
  4. ישראל יכולה להפוך עצמה למעצמה מזרח תיכונית, משתפת פעולה עם מדינות האזור בשביל להתגבר על המשברים שלהן, להגדיל את השפעתה, לייצב את האזור ולהגדיל את השגשוג בו.
  5. ייצוב המרחב חשוב לנו, גם בשביל למנוע את היווצרותם של איומים חדשים, עיצוב הסדר האזורי לטובתנו, והגדלת האפשרויות לחברות ישראליות.


לכל יוצר לקהל הרחב יש דילמה בבחירת הכותרת של יצירתו: כותרת משעממת מדי אינה מושכת; כותרת פרובוקטיבית מדי מרחיקה – הקורא או המאזין, כשהם נפגשים עם הכותרת, כבר הופכים טעונים כל-כך רגשית ומנטאלית שהיוצר רק בקושי מצליח לחדור מבעד למטען הראשוני ולהציג את טיעונו.

הכותרת של הניתוח היום היא ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״. זו אינה קביעה – ישראל היא מעצמה מזרח תיכונית. זו יותר שאלה, תהייה – האם ישראל יכולה להיות מעצמה מזרח תיכונית? או שמא יותר טוב – האם ישראל צריכה להיות מעצמה מזרח תיכונית?

הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בשנה שעברה, 2020, נחתמו על רקע משבר עמוק בעולם הערבי בכלל ובמדינות המפרץ בפרט. מרכזי כוח מסורתיים של העולם הערבי – עיראק ומצרים – הפכו למדינות נחשלות, התלויות בתמיכת מדינות המפרץ. מדינות המפרץ רואות שהאמריקנים מאבדים עניין בביטחונן, והן נאלצות להתמודד לבד עם כוחות לא ערבים במזרח הקרוב. כיום הכוחות המובילים במזרח הקרוב הם איראן, טורקיה, ישראל ורוסיה, עם חדירה של סין וצרפת.

הניתוח היום עוסק בכמה עניינים:

ראשית, הוא מצביע על המשבר המבני של מדינות ערב. פלישות זרות, ירידת חשיבותו של הנפט, מהפכות וזעם עממי, כולם מכרסמים בבסיס כוחן של מדינות ערב, הפילו כבר את חלקן ומאיימים להפיל עוד מהן.

שנית, המשמעות המבנית של הסכמי הנורמליזציה, מה הם משנים באופן מהותי בדינמיקה של ישראל ומדינות ערב – אנחנו כבר לא מדינה מצורעת במרחב, אלא שחקן לגיטימי, גם אם עדיין חלקים במרחב עוינים אותנו.

שלישית, מה האופציות העומדות בפני ישראל כעת כשמעמדה השתנה והמדינות סביבה נתונות למשבר עמוק: היא יכולה להתעלם מהמשבר שלהן, ולהמשיך להיות מכונסת בעצמה – עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב; לנהל יחסי תן-קח עם המדינות הערביות, ישראל מספקת להן ציוד ושירותים בתמורה לדברים קונקרטיים – כסף, פתיחת שווקים, שיתוף פעולה מול בעיות ספציפיות, כמו איראן, הטרור האיסלמי וכדומה; או לקחת על עצמה, לאורך זמן ובאופן מכוון, את התפקיד של מעצמה מזרח תיכונית – לעזור למדינות סביבנו להתגבר על המשבר שלהן, בו בזמן שאנו מגדילים את השפעתנו עליהן ואת תלותן בנו. בואו נתחיל.

משבר מבני עמוק

כמו כל ניתוח שלנו, אנחנו חייבים להתחיל מהגדרת הזירה הגיאוגרפית עליה אנו מדברים והבנת המאפיינים שלה. בניתוח קודם של פל״ג, ניתוח מס׳ 21, אגן הים התיכון [ראו כאן], הסברתי שהמונח ״המזרח התיכון״ לא מוגדר מספיק טוב גיאופוליטית. הוא מאגד בתוכו את המפרץ הפרסי, הסהר הפורה, חצי האי-ערב וצפון אפריקה. הדינמיקה במפרץ הפרסי נשלטת ע״י התחרות בין מדינות המפרץ, המתחלקות אם לפי ציר סוני-שיעי (ערב הסעודית מול איראן) או ציר שמרני-רדיקלי (איחוד האמירויות מול קטאר). הדינמיקה בצפון אפריקה לעומת זאת מושפעת מהקריסה של לוב, היריבות בין מרוקו ואלג׳יריה והחיפוש של מצרים אחר שגשוג כלכלי והשפעה. צפון אפריקה היא חלק ממשחקי הכוח באירופה, משום הקרבה שלה. המפרץ הפרסי מושפע יותר ע״י שחקנים אסיאתיים. הסהר הפורה מושפע גם וגם.

אני לכן מחלק את המזרח התיכון לשני אזורים: אחד הוא אגן הים התיכון, שכולל את דרום אירופה, צפון אפריקה ומערב אסיה (טורקיה, סוריה, לבנון וישראל). השני הוא המזרח הקרוב, שכולל את חצי האי-ערב, המפרץ הפרסי (כולל איראן), ואת מערב אסיה (טורקיה, סוריה, לבנון וישראל).

אדום – מדינות אגן הים התיכון, ירוק – מדינות המזרח הקרוב, פסים – גם וגם.

אגן הים התיכון הוא היכן שנמצא העתיד ארוך הטווח של ישראל: אנחנו תלויים בסחר דרך הים, משאבי הגז שלנו הם בים, והוא שמחבר אותנו לאירופה וצפון אפריקה. אפשר לראות בים האדום המשך של הזירה הזו, משום שרבים מהשחקנים באגן הים התיכון פועלים גם בים האדום (ראו את הניתוח על מזרח אפריקה כאן). היכולת שלנו להשיג בעלי ברית בים התיכון, לייצב אותו ולרסן מדינות אגרסיביות יבטיח את השגשוג ארוך הטווח שלנו.

המזרח הקרוב הוא חיה אחרת. בזמן שישראל לא תלויה בו בשביל מסחר או משאבים, המזרח הקרוב מכיל את כל האיומים המיידים עליה וחלק מהאיומים ארוכי הטווח עליה. משום שאנו ממוקמים בו, כל משבר באזור עלול לבסוף להגיע גם אלינו – אם זה סדאם בעיראק, ההתפשטות האיראנית, מלחמת האזרחים בסוריה וכן הלאה. אנחנו מושפעים ביטחונית מהמזרח הקרוב והיכולת שלנו לפעול באגן הים התיכון, להפנות יותר משאבים לתשתיות וחברה, תהיה תלויה ביציבות של המזרח הקרוב.

הבעיה היא שהמזרח הקרוב הוא אזור שסובל מחוסר יציבות, ומושך אליו מעצמות זרות. קל לחדור אליו, אם דרך הרמה האיראנית במזרח, אסיה הקטנה בצפון, הים התיכון במערב או דרך חצי האי סיני. הוא מוקף במרכזים דמוגרפים גדולים – איראן, טורקיה, רוסיה, אירופה, הודו – מבלי שהוא עצמו יכול לקיים אוכלוסייה גדולה – משאבי מים הם נדירים באזור. לאורך ההיסטוריה המזרח הקרוב היה יעד לפלישות וכיבושים, מהווה בדרך כלל חלק מאימפריה כזו או אחרת, דוגמת הפרסית, הרומאית, האיסלמית, העות׳מאנית או הבריטית. הן כולן שלטו בו משום חשיבותו הגיאוגרפית כצומת דרכים בין אירופה ואסיה, בין אסיה ואפריקה, ומאז המאה ה-20 גם משום חשיבותו כמקור נפט וגז.

היום אבל המזרח הקרוב נמצא במצב נדיר ובלתי-יציב: הוא לא נמצא תחת חסותה של שום אימפריה או מעצמה. הוא היה עד תחילת המאה ה-21 תחת חסותה של ארה״ב, שהבטיחה את ביטחונו מפני פלישה זרה וניסתה להביא יציבות לאזור ע״י יצירת מאזן כוח שיבלום את איראן ועיראק. אולם האמריקנים, בטעות חישוב אסטרטגית, הרסו את מאזן הכוח שהקימו ועשו זאת תוך שהם מתישים את עצמם: הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 הסירה את הבלם המרכזי על איראן באזור. אחרי שהאמריקנים פירקו את עיראק של סדאם, הם התקשו לבנות אותה מחדש למדינה מתפקדת, והאיראנים מיהרו להקים מליציות שיעיות בשביל לתקוף את האמריקנים ולקנות לעצמם השפעה בעיראק החדשה. אחרי 5 שנים של לוחמה אורבנית, 4,000 הרוגים וטריליון דולר, ארה״ב החליטה להוציא את רוב כוחותיה מהמדינה ולתת לה להסתדר פחות או יותר בכוחות עצמה [מקור]. התוצאה הייתה עלייה במספר הפיגועים [מקור], התחזקות השפעתה של איראן [מקור] ועליית דאע״ש [מקור].

בו בזמן שהאמריקנים הוציאו את כוחותיהם מעיראק, הם הבהירו גם למדינות המפרץ, הלקוחות המרכזיות של הביטחון האמריקני, שארה״ב כבר לא תצא באופן אוטומטי להגנתן [מקור], משום שוושינגטון אינה רוצה עוד להמשיך ולטבוע בבוץ של המזרח התיכון. כפי שאובמה ניסח זאת, המטרה של ארה״ב אחרי בוש היא לא לעשות ״stupid shit״ [מקור]. טראמפ חלק את העמדה הזו עם אובמה, גם אם בניסוח אחר, כהתנגדות למלחמות ללא סוף [מקור].

הנסיגה האמריקנית מהאזור נובעת משני גורמים שלא נתונים לשליטתן הישירה של מדינות המפרץ, ולכן גם היכולת שלהן להאט או להפוך את מגמתה היא פחותה: הגורם הראשון הוא הקטנת התלות של ארה״ב בנפט מיובא בכלל, ומנפט מהמפרץ בפרט. אם ב-2003, כשארה״ב פלשה לעיראק, היא ייבא כמעט מחצית מהנפט הנחוץ לה, הרי שב-2019 היא כבר מייבאת רק כ-2% מהנפט הנחוץ לה, מספקת את רוב הצריכה ע״י ייצור מקומי ואת חלק הארי של הנפט המיובא היא בכלל מביאה, נכון ל-2019, מקנדה.

הגורם השני היא התחרות לכוח עם סין במזרח אסיה ועם רוסיה במזרח אירופה. סין היא איום אסטרטגי על ארה״ב, משום שאם תצליח לבסס הגמוניה במזרח אסיה היא תוכל לאיים על השליטה האמריקנית באוקיינוס השקט, אחד התנאים לביטחון המולדת האמריקנית [ראו כאן]. רוסיה מאיימת על בעלות בריתה של ארה״ב באירופה, ומעוניינת לסלק אותה ממערב אירו-אסיה, מה שיאיים על השליטה האמריקנית באוקיינוס האטלנטי – תנאי אחר לביטחון המולדת האמריקנית.

בחישוב האסטרטגי הגדול, הגלובאלי, המזרח התיכון משחק תפקיד משני. לכן ארה״ב מאז 2008 הוציאה את רוב כוחותיה מהמזרח התיכון, והעבירה אותם למזרח אסיה ומזרח אירופה [ראו כאן].

ללא הגב של הצבא האמריקני, מדינות המפרץ מוצאות עצמן בבעיה חדשה: הן היסטורית הסתמכו על ארה״ב שתגן עליהן, כפי שהיא התחייבה לעשות זאת בדוקטרינת קרטר [מקור] שקבעה שארה״ב תפעל, אם צריך בכוח צבאי, נגד כל גורם שינסה להשתלט על המפרץ הפרסי. דוקטרינת קרטר הייתה הבסיס לתגובה האמריקנית ב-1990 על פלישת סדאם לכווית, והיא הנחתה אותה גם להטיל סנקציות על המשטר האיסלמי בטהרן. הוא גם לא נשמט רק מהן – אם לארה״ב יש פחות עניין במפרץ הפרסי, יש לה פחות עניין במזרח הקרוב בכלל. יציבות בסוריה או ירדן היו חשובות בשביל להגן על המפרץ הפרסי. היום הן משחקות תפקיד שולי אם בכלל בחישוב האסטרטגי של ארה״ב.

האזור איבד אבל את החשיבות שלו בעיני וושינגטון דווקא כשהאיומים עליו החלו לגדול: איראן, חופשית מעיראק של סדאם, הרחיבה וחיזקה את רשת הכוחות הבלתי סדירים שלה במזרח הקרוב. לא רק חיזבאללה בלבנון, אלא גם מליציות שיעיות בעיראק, מליציות בסוריה והחות׳ים בתימן. איראן הפכה מאיום מוכל במפרץ הפרסי, לאיום גדל בכל המזרח הקרוב.

האביב הערבי שחרר כוחות דמוקרטים ואיסלמיסטים, שמוטטו או איימו למוטט את מדינות ערב. במזרח הקרוב סוריה התמוטטה במלחמת אזרחים, תימן גם היא, ירדן חוותה שורה של הפגנות אלימות ובמצרים הצבא עדיין שולט, אך הוא עושה זאת ע״י דיכוי אלים של האוכלוסייה המצרית. כלכלת מצרים צריכה רפורמות משמעותיות בשביל להפוך משגשגת, אך אלו כנראה לא יקרו כל עוד הצבא ישלוט ברובו של המשק [ראו כאן].

האביב הערבי לא דילג גם על המפרציות, אך הן הצליחו לבלום אותו: כאשר השיעים התקוממו ב-2011 בבחריין, ערב הסעודית, האמירויות וירדן שיגרו כוחות להשתלט על ההתקוממות ולשמור על שלטון בית המלוכה הסוני. בעקבות ההתקוממות בבחריין הן כולן החלו להפעיל כלי סייבר מתקדמים לשם מעקב אחר גורמי אופוזיציה [מקור], כלי סייבר שחלקם מסופקים ע״י חברות ישראליות [מקור].

האיום בהתקוממות עממית עדיין קיים, והוא הופך ממשי יותר משום איום אחר: משבר כלכלי. משבר כלכלי לא קשור רק לירידת קרנו של הנפט, למרות שזה כמובן לא עוזר. הבעיה של המפרציות היא מבנית – הכלכלות שלהן התנוונו משום הסתמכות רבה מדי על נפט. בזמן שיש כאלו שמצבן טוב יותר מאחרות – איחוד האמירויות לדוגמה [ראו כאן] – הן כולן סובלות מהיעדר תרבות של חדשנות, תלות גבוהה בכוח אדם זר, אבטלה גבוהה וצמיחה המונעת בעיקר ע״י הסקטור הציבורי ותלויה במחיר הנפט. אין להן כלכלה שמתאימה לשגשג במאה ה-21 – בערב הסעודית לדוגמה כ-60% מכוח העבודה מועסק ע״י המגזר הציבורי [מקור], שעדיין מהווה את מנוע הצמיחה המרכזי של הכלכלה ביחד עם תעשיית הנפט [מקור]. המפרציות צריכות רפורמות משמעותיות בכלכלה שלהן, ועדיף לפני שהכלכלה העולמית תגמל לחלוטין מנפט.

כמובן, מה שאמרתי בנוגע למפרציות תקף גם לשאר מדינות ערב באזור, שלהן אין אפילו את הנפט כדי לכסות על כלכלה בלתי יעילה: סוריה תצטרך בין 100 ל-350 מיליארד דולר רק בשביל לשקם את עצמה [מקור]; ירדן סובלת מאבטלה גבוהה ויחס חוב תוצר המתקרב ל-100% [[מקור; לבנון הכריזה ב-2020 שאינה יכולה עוד לעמוד בחובותיה [מקור], סובלת מחובות גבוהים ואבטלה; ועיראק, על אף שהיא מחזיקה בעתודות הנפט מהגדולות בעולם (מקום 5 בעולם), מתקשה לספק חשמל רציף ותעסוקה לאזרחיה.

נוסף על הבעיות הכלכליות והביטחוניות, המזרח הקרוב גם סובל מבעיות סביבתיות: בצורות, מחסור במי שתייה, מדבור וירידה באיכות הקרקע לחקלאות [מקור]. מחסור במשאבי מים פוגע בחקלאות, פוגע במגזר התעשייתי, מעלה את מחירי המזון, את האבטלה, מביא לנדידה המונית וגורם לחוסר יציבות חברתית שכמובן מביאה למהומות, טרור ובמקרה החמור ביותר למלחמה והתמוטטות של המדינה. אני לא אומר את זה רק כדי להפחיד – בין שאר הקבוצות שהפגינו נגד אסד ב-2011, בשלב הפתיחה למלחמת האזרחים, היו גם חקלאים שאיבדו את מחייתם עקב המדבור של צפון המדינה [מקור]. כמיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם בצפון ולנוע לדמשק וערים נוספות, שם היעדר תעסוקה, מחסור במים ומשאבים בסיסים, יצר תסכול וזעם נגד המשטר שתדלק את ההפגנות נגדו ומלחמת האזרחים בשלביה הראשונים.

נורמלי סוף סוף

על רקע המשברים האלו נחתמו ארבעת הסכמי הנורמליזציה החדשים שלנו עם מדינות ערב, עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו. אני קורא להם לכולם הסכמי נורמליזציה דווקא, למרות שאפשר לראות לפחות בזה עם סודן הסכם שלום ממש, משום החשיבות המבנית שיש להם ליחסינו עם מדינות ערב – ההסכמים הופכים אותנו לנורמליים, את היחסים בינינו לשכנינו לנורמליים.

בואו רגע ונזכר מה הייתה העמדה העקרונית של כל מדינות ערב אלינו עד ל-2020: רק לאחר שישראל והפלשתינים יפתרו את הסכסוך ביניהם, מדינות ערב יכירו בישראל וינהלו עמה קשרים דיפלומטיים גלויים. קשה לחשוב על עוד אזור בעולם בו מדינות האזור החרימו מדינה אחת משום סכסוך טריטוריאלי שיש לה עם קבוצה כזו או אחרת. ברור שאפשר להסביר את המצב הזה: הוא נבע מכך שהסכסוך עם הפלשתינים נתפס כחלק מהסכסוך שלנו עם העולם הערבי בכלל, משום התנגדות מוסלמית לשלטון לא מוסלמים על אדמה איסלמית, משום שהם ראו וחלק עדיין רואים בנו צלבנים שרק צריך לייאש אותם והם יעזבו. אולם זה שאפשר להסביר את המצב לא הופך אותו לפחות מוזר.

אותם איומים ביטחוניים על מדינות המפרץ וירדן הם גם איומים על ישראל: ארגוני טרור, איראן, איומי טילים ואיומי סייבר. מה שמדינות האזור רוצות, כלכלה מתקדמת טכנולוגית, לישראל יש. הן כולן סובלות מאותן בעיות אקולוגיות של מדבור ומחסור במים, של הצורך בחקלאות מדבר וניהול חכם של משאבי מים. ישראל היא חלק מהמזרח הקרוב – אך במשך 70 שנה היא הורחקה מהפוליטיקה שלו.

נכון, ישראלים נסעו גם לפני 2020 לבחריין ודובאי ולירושלים היו ערוצי תקשורת חשאיים עם מדינות המפרץ. אולם ישראל כמדינה, כמדינת ישראל, לא הייתה חלק מהפוליטיקה האזורית. לא יכולנו לחתום על הסכמי שיתוף פעולה עם מדינות האזור, לעבוד ביחד על פרויקטים טכנולוגים, לבצע תרגילים משותפים או אפילו לטוס ישירות אליהן. ההזדמנויות שהיו לנו היו מוגבלות, והדרכים שלנו לתקשר עם מדינות האזור היו מוגבלות.

לפני החתימה על הסכמי הנורמליזציה אם ישראל רצתה להביע את מורת רוחה ממשהו היינו צריכים או להעביר ״מסר חשאי״ או לשלוח כך וכך טון חומר נפץ. לא יכולנו לנהל דיאלוג ביטחוני או פוליטי עם המרחב סביבנו, והוא לא היה מוכן לאפשר לנו זאת. הדרך היחידה שהייתה לנו להתמודד עם איומים היא להפציץ ולהתנקש, בעוד אנו משקיעים את מאמצינו הדיפלומטיים בזירות אחרות, מנסים לאגף את המדינות שסביבנו – אם ע״י יחסים עם טורקיה ואיראן, או צרפת וארה״ב.

אין כאן חלילה ביקורת על איך מדינת ישראל התנהלה. כל עוד החרם הערבי היה מוחלט, לא הייתה לנו ברירה אלא להתנהל ככה. כל עוד המרחב סביבנו החרים אותנו, לא יכולנו לעבוד עמו. כעת אבל, אחרי שמספר מדינות ערביות הסכימו לנהל איתנו יחסים ללא קשר לפתרון השאלה הפלשתינית, אפשרויות חדשות נפתחות בפנינו. אנחנו נוכל סוף-סוף לנצל את היכולות והידע שצברנו בשביל לעזור לאזור סביבנו, ובדרך נוכל, אם נהיה מוכנים לכך, להגדיל את ההשפעה שלנו ולהתמקם כציר אסטרטגי חדש במזרח הקרוב, או אם תרצו – מעצמה מזרח תיכונית.

צומת דרכים

מעצמות באות בשתי צורות מרכזיות: יש מעצמות שהן הגמון אזורי – ארה״ב בצפון אמריקה לדוגמה. יש מעצמות שהן ציר אסטרטגי, שהן קושרות את המדינות השונות סביבן ברשת של ארגונים והסכמים – גרמניה. ישראל קטנה מדי בשביל להיות הגמון מזרח תיכוני – אני לא חושב שאנחנו הולכים להיות המעצמה היחידה במזרח התיכון, גם אם ממש נרצה. אנחנו כן יכולים להיות אבל ציר אסטרטגי, לחבור למדינות שונות בהרכבים שונים, לסייע להן ולהגדיל את השפעתנו.

בשביל להבין איך, צריך קודם להבין יותר לעומק את המשמעות של הסכם הנורמליזציה – הסכם הנורמליזציה נותן למדינת ישראל לבטא את מלוא כוחה, את מלוא היתרונות שלה. כל עוד היחסים בינינו למדינה כלשהי הם בלתי רשמיים, לא משנה כמה התמ״ג שלנו יצמח או כמה מתקדמת תהיה התעשייה שלנו, היחסים בינינו יהיו מוגבלים למה שהמוסד יכול לעשות, ולהשפעה שיש לאותן חברות ישראליות שיודעות לפעול דרך צד שלישי באותה מדינה. היעדר רשמיות פוגע בנו, מפני שהוא לא נותן לנו להפעיל את כל היכולות שלנו.

עכשיו שאנו מתחילים לנרמל יחסים עם מדינות האזור, הדבר החשוב הוא ללחוץ על עוד מהן לנרמל – על ערב הסעודית וקטאר ועומאן וכווית. כל מדינה שמנרמלת איתנו יחסים, מאפשרת לנו להביא לידי ביטוי את כל היכולות והיתרונות שלנו, לא רק את אלה הצבאיים.

מה אנו יכולים לעשות עם המצב החדש הזה? יש לנו שלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה היא להמשיך במה שהיה. אנחנו נפתח במדינות שינרמלו איתנו יחסים שגרירות, הן יפתחו אצלנו, אך לא ננסה לקדם הסכמים משותפים ולא נחפש כיצד לעבוד ביחד איתן. ישראל תמשיך להגן על עצמה בכוחות עצמה, תפעל כמדינה בודדת ולא כקואליציה ותמשיך לפעול באופן חד-צדדי כשהדבר יידרש. נותיר למדינות ערב לטפל לבד במשברים שלהן, ונדאג רק שהמשברים האלו לא יזלגו לשטחנו.

האפשרות השנייה היא לנהל יחסי תן-קח עם המדינות שנרמלו אתנו יחסים, להגיע להסכמים בתחומים שמעניינים אותנו ולתת למדינות המעוניינות בכך ייעוץ, כלים ושירותים שהן צריכות בשביל להתמודד עם המשברים שלהן, בתמורה לתשלום ברור. באופציה השנייה ישראל עדיין עובדת לבד, עם שיתופי פעולה קונקרטיים מול בעיות ספציפיות. המשברים שלהן הן עדיין הבעיה שלהן, אבל נשמח לעזור.

האפשרות השלישית היא לקחת את היוזמה ולקדם באופן אקטיבי שיתופי פעולה עם מדינות האזור, תוך הגדלת ההשפעה שלנו. אנחנו לא נמתין שהן יבקשו את עזרתנו, ואנו לא נגביל אותה רק למכירת ציוד או שירותים. אנחנו נחפש כיצד לבנות יחסים ארוכי טווח, שמבוססים על מוסדות וארגונים משותפים, על הסכמים מדינים. לדוגמה:

  • מדינות ערב מתייבשות? מדינת ישראל תפעיל את מש״ב, המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, בשביל הכשרות בתחום החקלאות, תציע מלגות ללימודי הנדסה וניהול משאבי מים בישראל, ותשדך בין ממשלות וחברות ישראליות בתחום טכנולוגיית המים. כך נכניס את עצמנו כערוץ הסיוע המרכזי בתחום המים באותן מדינות.
  • איומי טרור? מדינת ישראל תעזור עם ייעוץ ביטחוני, תרגילים משותפים וערוצים לשיתוף מודיעין – מידיעות מודיעין רלוונטיות ועד עזרה עם נכסי תצפית כמו מל״טים ולוויינים. מדינות ערב יגדילו את יכולות האיסוף שלהן מול איומים, ואנחנו נדע על מה הן צופות ונהפוך לחלק משרשרת המודיעין שלהן.
  • איומי סייבר על תשתיות קריטיות? ישראל תציע פיקוד אזורי משותף, שינטר איומים בזמן אמת, יעזור למדינות לפתח פרוטוקולים להגנה על התשתיות, יציע ייעוץ וכלי סייבר ישראלים. פיקוד כזה יעזור למכור מוצרים ישראלים – אך הוא גם יהפוך את ישראל לחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של אותן מדינות.

אם זה נשמע לכם פנטסטי, אולי אפילו פנטזיה, חשבו על היחסים שלנו עם ארה״ב: ארה״ב נותנת לנו סיוע ביטחוני בשווי של 3 מיליארד דולר, שהוא בעצם סבסוד עקיף של התעשיות האמריקניות – חלק הארי של הסיוע הביטחוני ניתן להוציא רק על מוצרים אמריקנים, מה שאומר שארה״ב בעצם נותנת כסף לישראל בשביל לקנות בארה״ב.

הודות לסיוע ארה״ב מרוויחה את התלות של ישראל בציוד אמריקני, שנותן לה השפעה עליה – ישראל לא תלך לקנות מיגים רוסים או מטוסים צרפתיים, כשהיא יכולה לקבל מטוסים אמריקנים ללא הוצאה כספית מצידה. הרכש של פלטפורמות אמריקניות מעודד גם קניית נשק אמריקני, התקשרות עם חברות אמריקניות, אימונים משותפים עם הצבא האמריקני וכן הלאה וכן הלאה. רשת שלמה של קשרי השפעה, המבוססת על אקט פשוט יחסית של סיוע ביטחוני.

ישראל לא יכולה להציע למדינות המזרח הקרוב כסף, אך היא בהחלט יכולה להציע ידע, ניסיון ומוצרים טכנולוגים. היא חולקת עם חלקן את אותם איומים ביטחוניים. היא אינה מעוניינת להתפשט באזור, ואינה מחפשת לאיים עליהן. מדוע שלא יתקשרו עמנו, אם הדבר ישפר את מצבן?

אם אין אני לי מי לי?

יש כמובן שאלה, ואני נתקל בה בכל פעם שאני מציג את הרעיונות על ציר אסטרטגי, על הגדלת ההשפעה, שלמה בכלל שישראל תנסה לעשות את כל זה? למה שנשאף להיות כוח במזרח התיכון?

ראשית, אם אנחנו לא נהיה כוח במזרח התיכון, מישהו אחר יהיה. ערב הסעודית, קטאר והאמירויות כולן בונות רשתות השפעה באזור, ועובדות לתמרן בין הרוסים, הסינים האמריקנים והטורקים. משום שהאזור שלנו מושך אליו כוחות זרים, אם אנחנו לא ננסה לעזור למדינות סביבנו, מישהו אחר יבוא או לעזור, או לנצל אותן – חשבו על איראן ורוסיה בסוריה. האזור שלנו אינו קיים בוואקום, וסדר אזורי חדש יקום בשלב כלשהו – אם אנחנו לא נפעל עכשיו להגדיל את השפעתנו, אנחנו מקטינים את הסיכוי שהסדר הזה יהיה לטובתנו.

שנית, המצב של המרחב סביבנו משפיע בסוף עלינו. דברתי בניתוח על הסוגיה האיראנית שיש טעות תפיסה כשאנחנו חושבים שאנרכיה היא טובה לנו וגרועה לאיראנים [ראו כאן]. אני חושב שהתפיסה הזו היא חלק מתפיסה רחבה יותר ובעייתית באותה מידה, שכאשר מדינות ערב סובלות זה בהכרח טוב לנו. בתפיסה הזו ישראל מושוות למדינות ערב, וככל שהן מתמוטטות, הערך שלנו עולה כ״אי של יציבות״. רק שהתפיסה הזו מתעלמת מהעובדה שישראל היא חלק מהמרחב המתמוטט, ומושפעת ישירות ממנו.

במרחב לא מתפקד, בו מדינות אינן מצליחות לאכוף את ריבונותן, גורמי טרור ופשע משגשגים, מתבססים בשטח חסר ריבונות, בונים יכולות ואז יוצאים להרחיב את פעילותם. ישראל כנראה נמצאת ברשימת המטרות של כל ארגון טרור באזור, למעט אולי המחתרת הכורדית. ככל שהמרחב שלנו יתפורר, כן יגדל האיום עלינו.

מרחב לא מתפקד גם מונע מישראל הזדמנויות חדשות. לא מספיק שהוא יוצר עוד דרישות למערכת הביטחון שלנו, המשברים של המרחב מונעים מאיתנו הזדמנויות לסחור, לעבוד ולשתף פעולה עם האוכלוסייה הערבית שסביבנו. האוכלוסייה הערבית של המזרח הקרוב מונה כ-100 מיליון בני-אדם – מה אם לחברות ישראליות הייתה גישה לשוק הזה? מה אם אוניברסיטאות בארץ היו יכולות לקבל תלמידים מהמדינות האלו? מה אם היינו יכולים לשתף פעולה בשביל לתת פתרונות בתחום החקלאות, התקשורת או הבריאות לאוכלוסייה הזו? מה אם היינו יכולים לעבוד בתחום התשתיות בשביל לעזור לחבר אותנו אליהם ואותם אלינו?

העוינות בינינו לבין העולם הערבי אינה מחוייבת המציאות. היום כשמדינות האזור מתמודדות עם שלל אתגרים בכוחות עצמן, הן מתחילות להבין את הערך ביחסים עימנו ואת חוסר הטעם בחרם עלינו. אנחנו יכולים לעזור לקדם את האזור, לקדם את השגשוג בו, לקדם את הביטחון בו. ישראל יכולה להיות כוח משפיע במזרח התיכון, אם נשכיל להמשיך את המומנטום של הנורמליזציה ובאמת לעזור למדינות סביבנו. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 46: סיכום 2020

להורדת הפרק – קישור.

*חשוב* סקר פל״ג 2020 – אנא הקדישו מספר דקות למילוי משוב על פל״ג, תודה! – קישור

2020 – איזו שנה. בסיכומים השנתיים שעכשיו מתפרסמים בכל גופי המחקר והחדשות שאני עוקב אחריהם, יש מי שקורא לה ״השנה הנוראה״ – annus horribillis. עם המוות של 1.3 מיליון בני אדם מקורונה, סגירתם של עסקים רבים, מלחמות בקווקז ואתיופיה, מתיחויות חדשות בזירה הבינלאומית, קל להבין למה מתייגים אותה כ״שנה נוראית״.

אולם להסתכל עליה רק כ״שנה נוראית״, להסתכל עליה רק כ״שנה בה קרתה הקורונה״, עלול להביא אותנו להחריג את השנה הזו מהניסיון ההיסטורי שלנו ומכאן גם להוציא אותה מהשיקולים שלנו כשאנחנו מסתכלים לעבר 2021. אם 2020 הייתה שנה נוראית בה ברבור שחור הכה את העולם, אין לכאורה סיבה להתייחס בכובד ראש למה שקרה בה – מה שקרה בה הוא חריגה, ואפשר להניח שהוא לא ימשיך איתנו ל-2021. זו תהיה טעות.

באותה מידה זו גם תהיה טעות להכריז שאחרי הקורונה הכול השתנה, לראות בה משבר ששינה לחלוטין את המסלול של הזירה הבינלאומית ולכן, אם בגישה הראשונה אנו מתעלמים מ-2020 ומתייחסים למה שבה לפניה, בגישה של ״הכול השתנה״ אנחנו מתעלמים מכל מה שבא לפני 2020 ומתייחסים רק אליה. גם גישה כזו תהיה טעות.

אם ננסה להסתכל יותר לעומק נוכל להבחין שבאמת יש שני סוגים של משברים: יש משברים שמשנים מגמות, כלומר משנים את המסלול בו העולם הולך, ויש משברים שמאיצים מגמות, שמאיצים את הכיוון בו העולם כבר החל ללכת. קריסת בריה״מ ואמברגו הנפט הערבי לאחר מלחמת יום הכיפורים – שניהם היו משברים ששינו מגמות. קריסת בריה״מ העבירה את העולם בבת אחת מעולם דו-קוטבי לעולם חד-קוטבי, הפכה את מגמת ההתחמשות של ארה״ב ובריה״מ והביאה גל אנרכיה חדש בעולם המתפתח. אמברגו הנפט לאחר מלחמת יום הכיפורים עודד את הפיתוח של טכנולוגיות אנרגיה חלופיות לנפט, פיתוח טכנולוגיות להפקת נפט מקורות חדשים (פצלי שמן) והתייעלות אנרגטית. המשברים האלו שינו מגמות, שינו סדרי עדיפויות והביאו עולם חדש אחריהם.

לעומתם משברים מאיצים אינם משנים מגמה כי אם מאיצים את העולם בכיוונה. מלחמות העולם האיצו את הדעיכה של אירופה כמרכז כוח עולמי וזרזו את עלייתן של ארה״ב ובריה״מ, עלייה שכבר החלה מאמצע המאה ה-19. המצור של סטלין על ברלין ב-1948 האיץ את העוינות בין בריה״מ והמערב שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, והאיץ את הגעתה של המלחמה הקרה. משברים מאיצים אינם משנים מגמה, הם פשוט מאיצים את העולם הנע לפיה.

הקורונה היא, מנקודת מבט גיאופוליטית, משבר מאיץ. העולם ישתנה בגלל הקורונה, אך לא מפני שהמגמה שלו תשתנה אלא מפני שהוא הואץ במסלול של מגמה קיימת. מהי אותה מגמה? המעבר של העולם מהסדר החד-קוטבי של ארה״ב, לסדר הכאוטי של העולם הרב-קוטבי. המגמה הזו עיצבה את האירועים של 2020 והיא תעצב גם את 2021.

אי-סדר עולמי חדש

דיברתי כבר בעבר על העולם הרב-קוטבי בפל״ג ואני משתדל כל הזמן להרחיב את החשיבה שלנו ואת נקודת המבט שלנו כך שנוכל לתפוס את העולם המשתנה בו אנו חיים. לצערי רבים עדיין חושבים על העולם כפי שהיה בשנות ה-90׳ עם הרגע החד-קוטבי, ולא עומדים על השינוי המהותי שהוא עובר.

אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי שהתחיל ב-1990 עם ירידתה של בריה״מ ממעמדה כמעצמת-על. עם הירידה של בריה״מ העולם עבר ממצב דו-קוטבי למצב חד-קוטבי, בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה. אולם המצב החד-קוטבי הוא מצב בלתי יציב – באופן טבעי שליטתה של מדינה אחת, או קואליצית מדינות, מעוררת התנגדות מצד מדינות אחרות המעוניינות לשמור על עצמאותן מול הכוח העולמי. בנוסף, שליטה עולמית דורשת יותר מדי משאבים מכדי שאיזו אומה תצליח בה – אפילו אומה עשירה וחזקה כמו ארה״ב. המצב החד-קוטבי היה לכן בהכרח לא יותר מרגע חד-קוטבי – ארה״ב לא הייתה יכולה ולא הייתה מעוניינת למנוע את עלייתם של מוקדי כוח מתחרים אליה. עם נפילת בריה״מ והרגע החד-קוטבי, החלה בעצם התנועה של העולם אל עבר מצב רב-קוטבי.

הסדר הרב-קוטבי נמצא כבר מספר שנים בהתהוות, כשאפשר לראות את יציאתו לאור ואת סיום הרגע החד-קוטבי של ארה״ב עם מלחמת גיאורגיה-רוסיה ב-2008, אז הרוסים הטילו לראשונה ווטו ברור על ההתרחבות של נאט״ו מזרחה, והמשבר הפיננסי שגם הוא התרחש באותה שנה וסימן בעיניי רבים בעולם – בין השאר ההנהגה הסינית [מקור] – את תחילת השקיעה של ארה״ב. אני לא אפתח כאן את הדיון אם ארה״ב באמת שוקעת או לא –ב-2008 המשבר הפיננסי וחוסר האונים שלה בקווקז סימנו עבור מרכזי הכוח המתחרים לה בבייג׳ין, במוסקבה, באנקרה וטהרן שהנה תם הרגע החד-קוטבי והחלה השקיעה של ארה״ב.

מאז 2008 הסדר האמריקני הישן נסוג והעולם הרב-קוטבי מתגבש. האביב הערבי במזרח התיכון, מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה באוקראינה, האסרטיביות הסינית במזרח אסיה, האגרסיביות הטורקית בים התיכון – הם כולם סימנים של העולם הרב-קוטבי החדש שמתגבש לנגד עינינו ממש, מתגבש בעשרות מוקדים שונים ובתחומים מגוונים ומשנה את איך שהזירה הבינלאומית עובדת.

משבר הקורונה לא הוליד את העולם הרב-קוטבי, אלא האיץ אותו. ב-2020 הקורונה התפרצה בעולם בו המנהיגה המסורתית שלו, ארה״ב, הייתה ממוקדת יותר בעצמה מאשר בעולם. ארה״ב, המייסדת והשומרת של המערכת העולמית הישנה, הייתה עסוקה בעיקר בלהגן על האוכלוסייה שלה, מזניחה את הניסיון להוביל מאמץ בינלאומי נגד המחלה.

זו לא ביקורת מוסרית או ערכית על ההתנהלות של ארה״ב או של ממשל טראמפ – זו אבחנה אמפירית. קל יותר לראות את היעדר ההנהגה האמריקנית במשבר הנוכחי אם נשווה אותו למשבר גלובאלי אחר: המשבר הפיננסי העולמי של 2008. ב-2008, כשהעולם התעשייתי כולו סבל מפגיעה כלכלית חמורה, ארה״ב התגייסה להנהיג את העולם דרך הפורום של ה-G20 ולהבטיח שהמשבר הפיננסי לא יביא למכסי מגן ומדיניות פרוטקציוניסטית שתחנוק את הסחר הבינלאומי [מקור]. ב-2008 הכלכלה העולמית לא שותקה, והעולם המתועש עבד ביחד, בתיאום, בשביל להמריץ מחדש את הכלכלה.

ב-2020 שום דבר דומה לא קרה. כל מדינה גיבשה את התגובה שלה בעצמה, ואפילו גושים על-לאומיים כמו האיחוד האירופי התפרקו ברגע האמת למדינות שכל אחת נלחמה לדאוג קודם כל לעצמה: בעוד איטליה התמודדה עם התפרצות חריפה של הקורונה במרץ 2020, צרפת וגרמניה חסמו ייצוא של ציוד רפואי מהן [מקור]. רוב מדינות העולם סגרו את גבולותיהן, חסמו ייצוא ציוד רפואי [מקור] וכיום מתחרות זו בזו על גישה למנות חיסון. לא הייתה תגובה בינלאומית מתואמת, לא הייתה מנהיגות אמריקנית.

כמובן, יש מי שיגיד שזה לא מפתיע שטראמפ, עם עקרון ״אמריקה תחילה״ (America First) לא קם להנהיג את העולם ברגע משבר. אחרים יכולים לטעון שזו חובתה של ממשלה קודם כל לדאוג לאזרחיה – וארה״ב לא צריכה להיות שונה. אני באמת לא נכנס לוויכוח הזה, מפני שהוא לא רלוונטי. הדבר היחיד הרלוונטי היא האבחנה האמפירית, הנצפת, שב-2020, כשהעולם כולו חווה משבר עולמי, ארה״ב לא הייתה שם להנהיג. אחרי עשור של ירידת קרנה של ארה״ב, של עליית מוקדי כוח אזוריים, ברגע של משבר גלובאלי – ארה״ב לא הייתה שם להנהיג.

מי שעוד לא הייתה שם היא סין, שבמקום לנסות ולמלא את החלל שהשאירה ארה״ב, במקום לקחת על עצמה את תפקיד המנהיגה, העדיפה לצאת בדיפלומטיה אגרסיבית ועוינת נגד העולם – דיפלומטית לוחם הזאב [ראו כאן] – מסירה מעצמה אחראיות למשבר ולוחצת על מדינות אחרות להיכנע לרצונה. גם כאן אין הרבה הפתעה למי שמכיר את הניתוח שלי של סין במסגרת ״קיסר אדום״, על תחושת הקורבן שלה [מקור] והאגרסיביות במדיניות החוץ שלה. לא היה סביר שסין של שי תודה בטעות בפני המערב. אולם ללא הכרה באחראיות, הדבר היחיד שנשאר לסין הוא לנסות ולהאשים אחרים. הפעולות האגרסיביות שלה בשנה האחרונה – תקרית הגבול בהימלאיה, מלחמת סחר עם אוסטרליה [מקור], החוק לביטחון לאומי של הונג קונג [ראו כאן] – רק העמיקו את העוינות לה במערב.

ללא סין וללא ארה״ב, העולם נותר ללא כוח עולמי שיוכל לאחד אותו. האיחוד האירופי הוא לא אופציה מפני שאין לו לא את השריר הצבאי ולא את אחדות הרצון בשביל להיות שחקן גיאופוליטי – בקווקז, באזור אסטרטגי למשק האנרגיה שלו, הוא עמד חסר יכולת בעוד רוסיה וטורקיה עיצבו את תוצאות הסכסוך; באגן הים התיכון הוא מתקשה להסכים על חזית אחידה מול טורקיה; באפריקה צרפת עובדת בגדול לבד בניסיון לאזן את ההשפעה של טורקיה, רוסיה וסין. האיחוד לא בנוי כרגע להיות כוח עולמי, צרפת אינה כוח עולמי, וגרמניה לא מעוניינת להיות כוח עולמי – ולכן המערכת הגלובאלית שלנו איבדה את המנהיגה העולמית שהחזיקה אותה יחד ומבלי שימצא לה מחליף.

2020 הייתה לכן שנה של האצה בהתגבשות הסדר הרב-קוטבי. אם נשים רגע בצד את הקורונה, שימו לב מה היו המגמות הגדולות של השנה: הייתה לנו עלייה במתיחות באגן הים התיכון בין טורקיה, יוון וצרפת [מקור]; התחזקות ההשפעה הרוסית בפריפריה שלה, בבלארוס ובקווקז; אגרסיביות גדולה יותר של סין במזרח אסיה, והתגבשות של הקוואד – ארה״ב-הודו-יפן-אוסטרליה מולה; הסכמי נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי, שצריך כיום להתמודד כמעט לבדו עם איראן, טורקיה, רוסיה וסין; והמשך התחרות בין מוקדי הכוח השונים בעולם על השפעה באפריקה [ראו כאן]. כל המגמות האלו הן בבסיסן או תחרות  לכוח בין מוקדי כוח אזורים, או תוצאה של תחרות לכוח בין מוקדי כוח אזוריים.

ניקח לדוגמה את הסכמי הנורמליזציה בין מדינות ערב וישראל – לפני 20 שנה לא הייתה סיבה למדינות המפרץ לנרמל יחסים איתנו או לנסות ולהתקרב אלינו. הן סמכו על הכוח האמריקני שיגן עליהן מפני איראן, והן סמכו על משאבי הנפט שלהן שימשיכו להחזיק את הכלכלות הלא יעילות שלהן. היום? הן לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתגן עליהן – לא אחרי אובמה והסכם הגרעין של 2015 והתגובה הרפה של ממשל טראמפ להפצצת מתקני הנפט של סעודיה ב-2019 – והן לא יכולות להסתמך על הנפט שישמור על הכלכלות שלהן. הן צריכות אותנו – הן צריכות אותנו בשביל הביטחון שלהן, הן צריכות אותנו בשביל החדשנות הטכנולוגית שלהן. האמריקנים כמובן שיחקו תפקיד חשוב בללחוץ עליהן לנרמל באופן רשמי את היחסים – וזה הישג חשוב מאוד של ממשל טראמפ. אולם ממשל טראמפ היה יכול בכלל לעשות זאת מפני שמדינות ערב היום מבינות שארה״ב כבר לא תהיה שם להגן עליהן, והן צריכות להתחיל ולנהל יחסים נורמאלים – לא בהכרח ידידותיים, אבל נורמאלים, עם שגרירים והסכמים – עם המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא גם חזקה מאוד, וגם לא מנסה לכבוש אף מדינה סביבה – ישראל. העולם הרב-קוטבי נתן לנו את הסכמי הנורמליזציה, והוא ייתן לנו עוד הרבה, אם נשכיל להבין בצורה יותר שיטתית מה מאפיין אותו.

כוחות צנטריפוגלים

בשביל להבין טוב יותר את המאפיינים של העולם הרב-קוטבי, ומתוך כך להבין יותר טוב את 2020 ולחזות את המגמות שיהיו גם ב-2021 והלאה, אנחנו צריכים דרך שיטתית להבין מהו בדיוק העולם הרב-קוטבי. דרך אחת היא להסתכל על העולם כמעוצב ע״י שני סוגי כוחות:  כוחות צנטריפטלים (Centripetal force) וכוחות צנטריפוגליים (Centrifugal force).

חשבו על העולם כמערכת המורכבת מהרבה חלקים קטנים – מדינות. על המערכת הזו פועלים שני סוגים שונים של כוחות – כוחות צנטריפטלים, כוחות הדוחפים את החלקים במערכת להתקרב זה לזה, וכוחות צנטריפוגליים, הדוחפים את החלקים במערכת להתרחק זה מזה.

כוחות צנטריפטלים הם לדוגמה קישוריות גבוהה, אם של נתיבי תנועה פיזים, אם של ערוצי תקשורת לזרימת מידע, תנועה חופשית של הון, אידיאולוגיות ותפיסות תרבותיות הרואות בעולם כולו ״כפר גלובאלי אחד״ ובכולנו ״אזרחי העולם״ וסחר חופשי המבוסס על תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית ושוק חופשי. המנהיגות האמריקנית החל משנות ה-50׳ הייתה כוח צנטריפטלי, שחיזק כוחות צנטריפטלים אחרים כמו סחר חופשי ותנועה חופשית של הון והחליש כוחות צנטריפוגליים. ארה״ב בשנות ה-90׳ קידמה פתיחה של שווקים, עודדה את המודל הכלכלי של שוק חופשי עם התערבות מינימאלית של הממשלה והרחיבה ארגונים בינלאומיים.

מאז שנות ה-2000 כוחה של ארה״ב במערכת הבינלאומית נחלש, והכוונה כאן לכוח הצנטריפטלי שלה כמעודדת התקרבות בין מדינות, ביחד עם התחזקות של כוחות צנטריפוגליים דוגמת לאומנות, אי-שיוויון חברתי – שמעודד מדיניות פרוטקציוניסטית – ותחרות לכוח בין מדינות. ההיחלשות של ארה״ב וההתחזקות של הכוחות הצנטריפוגלים הביאו להתרחקות בין מדינות, הקמת מחסומים חדשים ביניהן והיווצרותו של סדר רב-קוטבי חדש. חשוב לשים לב שהסדר הרב-קוטבי הוא לא סדר בו כל מדינה היא לעצמה, כלומר התפרקות מוחלטת של המערכת הבינלאומית, אלא הוא סדר בו יש משקל גדול יותר לכוחות צנטריפוגלים על-פני כוחות צנטריפטלים. הכלכלה העולמית עדיין תתקיים, ומדינות עדיין יעבדו זו עם זו למטרות משותפות ונגד אויבים משותפים. אולם היחסים האלו בין מדינות יתנהלו אחרת מאיך שהם התנהלו בעולם החד-קוטבי של ארה״ב בשנות ה-90׳.

איך בדיוק הם יראו אחרת? ראשית, למדינה הלאומית יהיה משקל גדול יותר ביחסים בינלאומיים. בעולם של כוחות צנטריפטלים חלשים, מדינות יחזרו להיות מוקדי ההשפעה העולמיים, עם ארגונים בינלאומיים משחקים תפקיד משני בתחומים של ביטחון, כלכלה ואפילו בריאות.

בביטחון ראינו כבר ב-2020 איך מדינות מנסות לגבש גושים אזוריים וקואליציות מקומיות, שהבסיס שלהן הם היחסים בין מדינות, ולא איזה ארגון על לאומי כלשהו. כך ראינו השנה את פולין ממשיכה במאמציה לגבש גוש אזורי משבדיה עד יוון, גוש ביטחוני שיבלום את האגרסיביות הרוסית במזרח אירופה [ראו כאן]. הניסיון הפולני בא על רקע ההיחלשות של נאט״ו, מבנה צנטריפטלי.

באגן הים התיכון שלנו, יוון, ישראל, צרפת, קפריסין ומצרים כולן עובדות זו עם זו במערכים אזורים חופפים בשביל לבלום את טורקיה ולקדם את פיתוח הגז במזרח הים התיכון. גם כאן המדינות השונות מתקרבות זו לזו משום שהן אינן יכולות להסתמך עוד על ארה״ב שתבלום את טורקיה, שבעצמה מתרחקת מהמערכת האמריקנית משום ההיחלשות של ארה״ב בעיניה.

במזרח אסיה ראינו איך יפן, הודו ואוסטרליה מגבשת את הקוואד – מערך ביטחוני אסטרטגי של ארה״ב-הודו-אוסטרליה ויפן מול סין, ואת יפן שולחת סיוע ביטחוני וכלכלי למדינות דרום מזרח אסיה [ראו כאן].

בכלכלה, הגישה הניאו-ליברלית של שוק חופשי עם מינימום רגולציה ממשלתית מוחלפת כיום בגישה של לאומנות כלכלית, הרואה כמטרה של הסחר הבינלאומי לא הורדת עלויות, אלא שווקים ליצרנים ומשרות לאזרחים. טראמפ ונציג הסחר שלו רוברט לייטהייזר הם רק סנונית ראשונה [ראו כאן], ואנו נראה עוד ועוד מדינות שמות דגש על פתיחת שווקים ליצרנים שלהן ודאגה למשרות לעובדים שלהם. תאגידים רב-לאומיים יתקשו לפעול בסביבה הזו ללא שותפות מקומיות וכשעוד ועוד מדינות מנסות להשתלט על השוק הדיגטלי אצלן ולשמור לעצמן את המידע הנאסף מהאזרחים שלהן. כבר היום חברות כמו פייסבוק ואמזון רואות עלייה ברגולציה נגדן, רגולציה שמתרחשת במקביל לניסיון של מדינות זרות להבטיח נתח שוק בשביל עצמן.

קחו לדוגמה את הניסיון של פייסבוק להיכנס עם תשלומים דיגטליים לברזיל: ב-16 ביוני 2020 פייסבוק השיקה שירות תשלומים דיגיטלים בברזיל דרך וואטסאפ [מקור]. שבוע וקצת אחרי, הרגולטור בברזיל חסם את השירות [מקור]. הטעות תהיה לחשוב שרק בגלל שפייסבוק נחסמה, ממשלת ברזיל מתנגדת לתשלומים דיגיטליים – בנובמבר 2020 הבנק המרכזי של ברזיל השיק את “Pix”, מערכת תשלומים דיגיטלית [מקור]. הוא אגב מתכנן לאשר לוואטסאפ להציע תשלומים דיגיטליים, פשוט דרך המערכת שלו.

ברמת הארגונים הבינלאומיים, עלייה בלאומנות הכלכלית ובתחרות לכוח בין מדינות משמעותה ירידה בחשיבותם של ארגונים בינלאומיים כמו האו״ם וארגון הסחר העולמי (WTO). מדינות יעדיפו לטפל בסכסוכי הסחר שלהן ביניהן, במקום להיות תלויות בארגון הסחר העולמי שיהפוך פחות ופחות רלוונטי. הסכמי סחר יהפכו יותר ויותר חשובים למדינות, משום שהם אלו שיסדירו את היחסים ביניהן. דווקא משום העלייה בלאומנות כלכלית, תהיה עלייה במספר והיקף הסכמי הסחר ככלי החדש להסדרת הסחר הגלובאלי.

מכאן אגב שמשרד הכלכלה והתעשייה, המטפל ביחסי הסחר של ישראל, יגדל בחשיבותו האסטרטגית. כמובן שאף אחד כאן בארץ לא יבין זאת, אבל המשרד יהיה חשוב למשק הישראלי. אם הממשלה תשכיל להבין את החשיבות של הסכמי סחר, קרוב לוודאי שהמשרד גם ישחק תפקיד משמעותי בחיזוק הקשרים הבילטרליים החדשים שלנו עם מדינות ערב איתן נרמלנו יחסים.

לבסוף, התחזקות הכוחות הצנטריפוגליים תחזק את הכניסה של טכנולוגיה מתקדמת לתחומי הייצור והצבא. בייצור, מחסומי סחר ושיבוש בשרשרות אספקה יכריחו חברות לפרק שרשרות אספקה ארוכות ולקרב את מוקדי הייצור לשווקים בהם הן מוכרות. משום שחברות יהיו מוגבלות יותר ביכולת שלהן להזיז מרכזי ייצור ומשום עלויות עבודה גבוהות בשווקים מפותחים [מקור], הן יהיו חייבות לקצץ עלויות ולהתייעל בשביל לשמור על מחירים תחרותיים. הצורך להתייעל ידחוף אותן לשלב ייצור חכם בשרשרות האספקה שלהן, ויהיה זריקת עידוד לתחום [מקור].

בתחום הצבאי, העלייה בתחרות לכוח בין מדינות משמעותה ביקוש גובר להשגת יתרון צבאי איכותי, במיוחד בקרב מדינות קטנות הגובלות במוקדי כוח גדולים, כמו אסטוניה ליד רוסיה, יוון ליד טורקיה, ו-ווייטנאם ליד סין. המלחמה בנגורנו-קרבאך הוכיחה עבור המדינות האלו את הערך הרב של כוח מל״טים מתקדם, והן יחפשו לבנות יתרון צבאי איכותי מול היריבות הגדולות יותר שלהן. כמובן הדבר לא יוגבל רק למל״טים, ויהיה ביקוש הולך וגדל גם לכלי סייבר התקפיים [מקור], סוללות נ״מ וטילים נגד ספינות.

כמובן, הגידול בשימוש בטכנולוגיה בכלכלה ובצבא יהיה חייב להביא, אם משום תכנון מוקדם ואם אחרי מתקפת סייבר, לגידול בביקוש גם להגנת סייבר. בעולם בו שרשרות ייצור מנוהלות באופן אוטומטי, בו הכוח הצבאי מבוסס על מל״טים, להגנת סייבר תהיה חשיבות אסטרטגית עבור מדינות. לכן כשאנו מסתכלים על תעשיית הסייבר בארץ ובעולם, אנו מסתכלים על תעשייה שנמצאת עדיין בשלביה הראשונים, משום שהביקוש למוצרים שלה עדיין לא הגיעו לשיא שלו.

בעולם הזה של כוחות צנטריפוגליים ישראל ממוקמת באופן ייחודי להרוויח. על אף שנהנו במשך שנים מסיוע נדיב של ארה״ב, היעדר משאבים טבעיים, אויבים גדולים מאתנו כמותית ומציאות תמידית של עימות הביאו את ישראל לפתח סביבת חדשנות מתקדמת ומוצרים מתקדמים בתחומי הסייבר, מל״טים והגנה מפני טילים. האתגר עבור ישראל בעולם החדש הזה יהיה ללמוד כיצד לנצל את היתרונות שלה בתחומי הטכנולוגיה בשביל רווחים לא רק כלכלים, אלא גם דיפלומטיים, איך לבנות, דרך שיתופי פעולה טכנולוגים, ביטחוניים וכלכליים, בריתות וקואליציות מקומיות שיקדמו את האינטרסים שלנו.

כבר הצעתי בעבר שישראל תשתמש ביתרונות הטכנולוגיים והצבאיים שלה בשביל לגבש קואליציה עם יוון וקפריסין בים התיכון [ראו כאן], עם איחוד האמירויות מול טורקיה, ועם ערב הסעודית מול איראן. בשביל לממש את הקואליציות האלו אנו נהיה חייבים לחשוב על עצמנו לא רק כמדינה העומדת בדד בעולם, אלא ככוח אזורי, שמספק תמיכה קונקרטית עבור מדינות בתמורה לזכויות מסויימות והשפעה. ליוון וקפריסין נספק טילים מתקדמים נגד ספינות בשביל קואליציה אזורית. לעיראק נוכל לדוגמה לספק עזרה בתחום המודיעין נגד המליציות בשביל להפעיל לחץ על איראן. לתושבים של לבנון אנו יכולים לספק תמיכה חינוכית וידע טכנולוגי בשביל לצמצם את השפעתו של חיזבאללה [מקור].

נרמול היחסים עם מדינות ערב עוזר לנו לעשות זאת, משום שהוא מאפשר לנו לנהל יחסים דיפלומטים איתן, לתקשר איתן, ולהיות מסוגלים לנהל עמן מערכות יחסים בתחום הכלכלי והדיפלומטי. אנחנו כבר לא נהיה חייבים רק להפציץ אותן כדי להעביר מסר – אנחנו נוכל גם לתאם איתן אסטרטגיה, לחפש אפיקים של שיתוף פעולה ולצמצם חיכוך בנקודות מחלוקת. זה לא ״מזרח תיכון חדש״ של שמעון פרס, אך זה גם לא ״עם לבדד ישכון״. יש כאן הזדמנות לישראל לנצל את ההתפרקות של הסדר העולמי הישן בשביל לגבש עבור עצמה סדר אזורי חדש, סדר אזורי טוב יותר.

ההצלחות והכישלונות של פל״ג

אז דיברנו על המשמעות של הקורונה בצורה שיטתית יותר  – הקורונה כמאיצת בואו של העולם הרב-קוטבי, של עולם בו שולטים כוחות צנטריפוגליים של לאומנות כלכלית ותחרות כלכלית. סיכום שנה אבל לא יהיה שלם ללא התייחסות שלי לכישלונות וההצלחות הגדולות של התחזיות של פל״ג.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הכישלונות, משום שכישלונות הם אלה שמכריחים אותנו ללמוד ולהשתפר. ניצחונות הם ודאי חשובים, אך הערך האמיתי נמצא בלמידה מכישלונות. הכישלון הראשון והכי חשוב הוא שהתחזיות של פל״ג היו מעורפלות מדי. על-אף הניסיון שלי תמיד לגזור משמעויות פרקטיות ומדידות לאירועים ותהליכים, קרה הרבה פעמים שהתחזיות בפל״ג היו מעורפלות מדי או מרוחות על יותר מדי פסקאות מכדי שיהיה באופן חד משמעי וברור מה אני מעריך שיקרה. ללא תחזיות ברורות, לא רק שאין לי יכולת להעריך את עצמי, גם הערך שאתם מקבלים פוחת.

לכן מאז ניתוח 39 התחלתי לנסח במשפטים ברורים ותמציתיים את התחזיות, עם הדגשה שלהם. אם תעיינו בפרקים שעוסקים בניתוח אירועים ותחזיות שלהם (ניתוח 39, ניתוח 41, ניתוח 42) כולם מכילים משפטים ברורים ומודגשים של מה הצפי לאירוע. אני מעוניין בשלב הבא לרכז את התחזיות והאינדיקטורים מהניתוחים השונים ברשימת מעקב אחת, שכל שנה אוכל לפרסם את הרשימה ואחוזי ההצלחה של החיזוי. זה ייתן ערך עצום לי כאנליסט, וייתן גם לכם אינדיקציה לאיכות ולערך שפל״ג נותן, כגוף שלא רק מסתכל על מה שקרה אלא גם על מה שיקרה.

אחרי הכישלון הזה, יש שלושה כישלונות ספציפיים שבעיניי הם שלוש הכישלונות הכי גדולים שלי השנה: הראשון הוא הערכה שגויה של הקצב בו ישראל תכנס לסגר, שהובאה בניתוח מס׳ 5: ישראל והקורונה [מקור]. שרטתי שם את המדרגות שישראל תנקוט בתגובה לווירוס: סגירת השמיים, עידוד סגירת עסקים ואוניברסיטאות, סגירת כל מערכת החינוך, סגירת מרכזי קניות, אולמות אירועים ורוב החיים הכלכליים שלנו ולבסוף עוצר בערים. בזמן שכל השלבים האלו קרו, הם לא נעשו לאורך שבועות – הם נעשו בתוך ימים ספורים מרגע פרסום הפרק. כלומר לוח הזמנים שהצגתי לתגובה היה שגוי לחלוטין.

למה הפער? הערכתי שהתגובה הממשלתית תקבע על-פי שלושה שיקולים: מספר החולים שמקור ההדבקה שלהם אינו ידוע, הפגיעה הכלכלית מצעדים לצמצום הפעילות במשק ואירועי האביב של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. בפועל מה שקרה שהשיקול החשוב ביותר עבור הממשלה היה לעצור כמה שיותר מוקדם את העלייה באחוזי התחלואה, כנראה מתוך חשש שמה שהתחולל באותו זמן באיטליה יתחולל גם כאן בישראל [מקור]. החשש מפני קריסה של מערכת הבריאות וקפיצה עצומה בתחלואה הביאו את הממשלה להתעלם משלושת השיקולים שמניתי ולהגיב במהירות ובכוח להדבקה.

מה המסקנה שלי מכישלון התחזית? התעלמתי מהאפשרות שמול איום מעריכי כמו הקורונה, הממשלה תעדיף לקטוע את ההתפשטות מוקדם ולא לנסות ולנהל אותה. מכאן ששיקולים כלכלים הם לא בהכרח השיקולים החשובים ביותר בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה הנוכחית מול איומים. בעתיד, אני אצטרך להפחית במשקלם של שיקולים כלכלים כשאני בא להעריך את תגובת הממשלה.

הכישלון השני והשלישי, ועוד רגע אסביר למה אני מציין אותם יחד, הוא ההערכה בדבר התרסקות מחירי הנפט בניתוח מס׳ 10: סערת הנפט, והציפייה להלם חדלות פירעון בניתוח מס׳ 7: משבר הקורונה – ההלם הכלכלי. הבעיה שלי עם ניתוח מס׳ 10 שהוא מדבר על התרסקות במחירי הנפט, אך לא מציין מה המחיר. הוא גם לא מציין באופן מסודר מי היצרנים שיפגעו ומי אלה שירוויחו. ניתוח מס׳ 7 ציפה שההדפסה המאסיבית של ה-FED תגרום לעליות שערים בבורסות, לטיפול בהלם האשראי, אך לבסוף לקריסה של חברות והלם חדלות פירעון שיגרור את הכלכלה האמריקנית למיתון עמוק. ההלם לא קרה. ה-FED הצליח להדפיס את המדדים לשיאים חדשים, ועל-אף עלייה בשיעור פשיטות הרגל ובחברות הזומבי בארה״ב [מקור], הכלכלה ממשיכה לרוץ, גם אם ע״י הדפסה מאסיבית של הבנק המרכזי.

שני הכישלונות עזרו לי להבין את הכשל המערכתי עם תחזיות מעורפלות והם גם עזרו לי לחדד את ההבנה שאני אנליסט גיאופוליטי, לא אנליסט פיננסי. אני לא מבין יותר מהצופה הממוצע בדינמיקת שוק, ודינמיקת השוק לא מושפעת באופן משמעותי מהמצב הגיאופוליטי בעולם. לכן מאז הניתוחים האלו, הניתוחים בפל״ג מתמקדים בגיאופוליטיקה ובהשלכות שלה על הכלכלה הריאלית – אני לא יודע מה יעשו מדדי הבורסה בת״א, אך אני בהחלט יודע שההסכמי הנורמליזציה עם מרוקו ועם האמירויות יתרמו לישראל כלכלית.

מה שמביא אותי להצלחות הגדולות של פל״ג. הנה שלוש הגדולות מבחינתי: ההצלחה הראשונה היא ההבנה שחיזבאללה לא הולך לשום מקום, גם אחרי שנמל ביירות התפוצץ. בניתוח מס׳ 26, בצל הארזים, הראתי שחיזבאללה בנוי כדי לשגשג בפוליטיקה העדתית של לבנון, וכל עוד המבנה הפוליטי לא משתנה – גם חיזבאללה לא ילך לשום מקום. ההצלחה השנייה היא הבנת הפוטנציאל הכלכלי והצבאי של הסכם הנורמליזציה עם האמירויות, ניתוח מס׳ 27: ספרטה הקטנה. ההצלחה השלישית היא הצגת הכישלון של סין בתגובה שלה לקורונה, בכישלון לחזק את מעמדה הבינלאומי ושהיא אינה מתחזקת אלא דווקא נחלשת בזירה הבינלאומית – דברים שהוצגו במספר ניתוחים, אך במיוחד בניתוח מס׳ 14, העתיד של יחסי ארה״ב-סין.

סיכום

שנת 2020 הייתה שנה סוערת. משבר הקורונה האיץ את המעבר לעולם הרב-קוטבי, ואנו נראה ב-2021 את המשך המגמות שעיצבו את התגובה הבינלאומית לווירוס השנה: תחרות לכוח בין מדינות, לאומנות כלכלית והדעיכה של ארגונים רב-לאומיים. לאורך 2020 סקרתי בפל״ג את האירועים וההתרחשויות המרכזיות, עם כישלונות והצלחות. מה הניתוח שאתם הכי אהבתם של פל״ג? מה הניתוח שנתן לכם הרבה ערך? אשמח לשמוע בקבוצת הפייסבוק של המועדון. תודה לכם על ההקשבה.




השילוח: מערבה מכאן

במימיו החמימים של הים התיכון מתנהלים מאבקים אסטרטגיים בין מעצמות אזוריות. ישראל יכולה וצריכה לבנות ציר משלה, עם יוון וקפריסין

אגן הים התיכון, שישראל נמצאת בקצהו המזרחי, מעניק לישראל הזדמנות אסטרטגית לבסס את מקומה בזירה הבינלאומית – ובה בשעה יש בו פוטנציאל של איום אסטרטגי על ביטחונה ושגשוגה.

הזדמנות – שכן על שפת הים התיכון נמצאות ארבע מתוך עשרים הכלכלות הגדולות בעולם: צרפת, ספרד, איטליה וטורקיה. המבנה הגיאוגרפי של האגן מאפשר שיט קצר יחסית וקל בין מרכזי אוכלוסייה ותעשייה. אגן הים התיכון היה לאורך ההיסטוריה מרכז כלכלי ותרבותי חשוב, והשיט הנוח בו יצר סביבו תרבות מובחנת וייחודית מסביבותיו. ואכן, גם כיום 11% (בממוצע) מהסחר של מדינות האגן נעשה עם מדינות אחרות בו. לגבי רוב המדינות, האגן הוא האזור השני בחשיבותו לסחר שלהן. לישראל האגן מצוי לעת עתה רק במקום שלישי.

להמשך קריאה – קישור.




פלג 45: חברים חדשים

להורדת הפרק – קישור.

כולנו צריכים חברים, אפילו מדינות. נכון שבין מדינות החברויות אינן מתבססות על אהדה הדדית אלא אינטרסים משותפים, אך אי-אפשר להתכחש לעובדה שהמערכת הרב-קוטבית החדשה מתאפיינת במדינות רבות שבאות זו לעזרת זו, עובדות יחד נגד איומים משותפים או בשביל להגשים מטרות משותפות. הניתוח היום בא לפתוח את החשיבה שלנו על הזירה הבינלאומית, ואולי גם לאתגר את החשיבה הגיאופוליטית שלנו – לעיתים מדינות יהפכו לשותפות אסטרטגיות זו של זו ללא שום קשר גיאוגרפי ברור ביניהן.

בניתוח היום נכיר ארבע מערכות יחסים בין מדינות שונות, כל מערכת מחזיקה במאפיינים שונים וכל אחת נובעת ממניעים שונים: הראשונה היא ״ברית הפריפריה״ של עיראק-ירדן-מצרים. מאז 2015 שלוש המדינות מנסות ביחד לגבש מעין בלוק אזורי, שייתן להן השפעה גדולה יותר במזרח התיכון ויגדיל את ערכן בעיניי מוקדי הכוח של העולם הערבי שנמצאים כיום במפרץ הפרסי (האמירויות, ערב הסעודית, קטאר). אני קורא לברית הזו ״ברית הפריפריה״ משום ששלוש המדינות – עיראק, ירדן, מצרים – מוצאות עצמן היום בפריפריה של העולם הערבי, עולם המושפע מצד אחד מגורמים לא ערביים כמו איראן, טורקיה וישראל, ומצד שני מגורמי הנהגה חדשים בעולם הערבי, כמו אבו-דאבי וערב הסעודית. מצרים ועיראק היו מסורתית מרכזי הכוח של העולם הערבי, והן מחפשות להחזיר את עצמן לראש ההנהגה, גם אם בשיתוף פעולה עם מדינות המפרץ.

המערכת השנייה היא של טורקיה ואוקראינה, שמחזירות את הקשרים ההיסטוריים בין האימפריה העות׳מאנית ומזרח אירופה. המדינות חתמו על שורה של הסכמים צבאיים ומסחריים, כולל הסכם שנחתם ב-15 בדצמבר 2020 לבנייה משותפת של מל״טים וספינות מלחמה. החדירה של אנקרה לתחום ההשפעה של רוסיה היא התפתחות חיובית עבור ישראל, משום שהיא תכריח את שתי המדינות, טורקיה ורוסיה, להפנות יותר ויותר משאבים לאיזון זו של זו באגן הים השחור, ולתת לישראל וידידותיה באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי לגבש מערכי ביטחון ומערכים כלכלים עצמאיים משתיהן.

המערכת השלישית היא של מרוקו, צרפת והאמירויות, שמשקפת את המשחק הגדול יותר שפריז ואבו-דאבי משחקות להשפעה באגן הים התיכון ואפריקה. מרוקו הפכה מאז 2015 למרכז ייצור, פיננסים ולוגיסטיקה למערב אפריקה, עם תוכניות להפוך אותה לציר האסטרטגי שיחבר את מערב אירופה ליבשת השחורה ע״י שרשרות ייצור וצריכה. נרמול היחסים שלנו עם מרוקו מציע שורה של הזדמנויות לחברות ישראליות ומשקיעים.

המערכת הרביעית היא ציר צפון קוריאה-איראן-וונצואלה. שלוש מדינות פורעות חוק, שלוש מתנגדות חריפות לארה״ב, הן גם שותפות אסטרטגיות חשובות אחת של השנייה. צפון קוריאה ואיראן משתפות פעולה מאז שנות ה-80׳ בתחום הטילים הבליסטים, חולקות ידע ותוצאות ניסויים בשביל לשפר את יכולותיהן. וונצואלה ואיראן משתפות פעולה בעיקר בתחום הכלכלי והאסטרטגי, עם וונצואלה נותנת לאיראן ראש גשר באמריקה הלטינית. וונצואלה וצפון קוריאה חתמו בספטמבר 2019 על מספר הסכמי שיתוף פעולה שעלולים להביא בקרוב את ארה״ב תחת איום טילים מדרום אמריקה.

ברית הפריפריה

ב-13 באוקטובר 2020 בקהיר קיימו שרי החוץ של עיראק, ירדן ומצרים ועידה משותפת [מקור], כחלק מהניסיון של שלוש המדינות להקים מנגנון ביורוקרטי מסודר שייתן ממשות לניסיונות שלהן ליצור גוש אזורי חדש במזרח התיכון. שרי החוץ עסקו בסוגיות של ביטחון וכלכלה, כמו גם במשבר הקורונה הפוקד את שלושתן.

הגוש האזורי ששלוש המדינות מנסות להקים הוא מעניין משום שהוא מעיד על המבוכה האסטרטגית בה נמצא העולם הערבי מאז הפלישה האמריקנית לעיראק והאביב הערבי. עברו שנים מאז שמרכזי הכוח הערביים המסורתיים – מצרים, סוריה ועירק – שלטו בחלק גדול מהיחסים הבין-ערביים ובפוליטיקה האזורית. בעקבות פלישת ארה"ב לעירק ומאוחר יותר האביב הערבי, מצרים, סוריה ועירק ירדו בחשיבותן. במקומן, שלוש מדינות לא-ערביות הפכו לדומיננטיות באזור: ישראל, איראן וטורקיה. מדינות ערב במפרץ הפרסי מנסות למלא את החלל הבין-ערבי והאזורי, ומנסות להעביר את מוקדי הכוח אליהן, במיוחד ערב הסעודית, האמירויות וקטאר. עם זאת, המזרח התיכון המודרני נותר אזור ללא מאזן כוחות ברור, עם התערבות זרה נרחבת (כולל מארצות הברית ורוסיה) ומאבקים סביב כוח והשפעה. העולם הערבי הוא חסר מנהיגות, ואינו יכול להציג חזית אחידה מול הכוחות הזרים הסובבים אותו.

על רקע המצב הזה, המערך המצרי-עירקי-ירדני אינו ברית מסורתית של  ברית הגנה רשמית, והוא כנראה גם לא יהיה בפני עצמו הכוח הדומיננטי במזרח התיכון. המטרה שלו היא להשיג תיאום ושיתוף פעולה בנושאי ביטחון, דיפלומטיה וכלכלה בין בגדאד, קהיר ועמאן. שלוש המדינות מקוות שע״י המאמצים המשותפים שלהן הן יוכלו להגדיל את חשיבותן בעיניי מדינות המפרץ, לתת להן עמדת מיקוח טובה יותר מולן ולהחזיר לעצמן חלק מהחשיבות שהן איבדו בפוליטיקה האזורית.

כל אחת מהן אבל מתמודדת עם אתגרים שונים, ולכן כל אחת מגדירה את האינטרסים החיוניים שלה בצורה שונה, כך שגוש אזורי, אם יצליח להתממש, יהיה מוגבל ע״י האינטרסים השונים של חברותיו. עירק הייתה ועודנה יצרנית נפט גדולה, אך היא ממשיכה במאבקה להחזיר לעצמה את ריבונותה וביטחונה בעקבות שנים של פלישה, כיבוש וטרור. שלושת האתגרים המשמעותיים ביותר עבור עיראק כיום הם איראן, טורקיה והצורך למשוך השקעות לתשתיות המתפוררות שלה. הנוכחות האיראנית ידועה ומוכרת, עם טהרן תומכת במספר מליציות בשטח עיראק החותרות תחת ריבונותה של בגדאד. לאיראן גם יש קשרים לאישים בכירים בממשל העיראקי, העוזרים לה להחליש את המדינה [מקור]. כפי שעמדנו על הנושא בניתוח של הסוגיה האיראנית [ראו כאן], עיראק חלשה הכרחית להתפשטות איראן במזרח התיכון.

נוסף על איראן, גם טורקיה פוגעת ומחלישה את המדינה העיראקית. הטורקים מחזיקים מאז 2019 כוח צבאי בצפון עיראק, במסגרת המאבק שלהם במחתרת הכורדית [מקור]. סכרים שהטורקים הקימו על הפרת והחידקל פוגעים בזרימת המים לעיראק ומגבירים את מצוקת המים בה [מקור].

בשביל לנסות ולאזן מול שני הכוחות האלו ולהחזיר לעצמה את ריבונותה ושגשוגה, עיראק תחת ראש הממשלה הנוכחי אל-כאזמי מחפשת שותפים חדשים בכלכלה ובביטחון, מחפשת לגוון את מקורות המסחר שלה ולמשוך השקעות חדשות בתשתיות שלה. גוש אזורי ביחד עם ירדן ומצרים יכול לעזור לבגדאד למצוא חברים חדשים בוושינגטון, ריאד ואבו-דאבי, שירצו לאזן את ההשפעה האיראנית בה.

מצרים מחפשת להגדיל את חשיבותה במזרח התיכון, ולבסס את עצמה לא רק כמי שמחזיקה בצבא הערבי הגדול ביותר אלא גם עתידה להיות, אם התוכניות שלה יתממשו, למוקד אנרגיה חדש עבור אסיה, אירופה ואפריקה. המצרים כיום עובדים על מספר פרויקטים בתחום הנזלת גז טבעי, אנרגיה סולארית ומתיחת קווי חשמל שיאפשרו להם לייצא עודפי חשמל למדינות שכנות כמו ערב הסעודית ויוון [מקור]. כפי שאמרתי עוד בניתוח הראשון של פל״ג, משחקי הגז של מצרים, המצרים מעוניינים לנתב אל עצמם גז ונפט ממזרח הים התיכון והמפרץ הפרסי ואז לייצא אותו לשווקים רלוונטים באירופה, מזרח אסיה ואפריקה.

בנוסף, מצרים מחפשת תמיכה ערבית רחבה נגד טורקיה, המגדילה את השפעתה בשלוש חזיתות עם מצרים: במזרח הים התיכון, בלוב ובסודן. המצרים כנראה מאמינים שהם המדינה הערבית היחידה שיכולה לאזן מול טורקיה, הודות לכוחם הדמוגרפי, והם מקווים ע״י גוש אזורי עם ירדן ועיראק להדגיש את החשיבות שלהם מול הטורקים בעיני ריאד ואבו-דאבי.

ירדן מעולם לא הייתה מעצמה אזורית, אך התרגלה להשפעה מוגדלת – גדולה ממה שאפשר היה לצפות למדינה קטנה כמוה – בעיקר בזכות היחסים ההדוקים שלה עם מעצמות המערב, יכולות המודיעין והצבא שלה – ירדן עזרה לדוגמה לדכא את התקוממות השיעים בבחריין, ויש לה היסטוריה של פעילות צבאית במפרץ [מקור] – והייתה ערוץ תקשורת חשאי בין מדינות ערב לישראל. עד הסכמי הנרמול.

הסכמי ישראל-איחוד האמירויות וישראל-בחריין צמצמו את חשיבותה של ירדן. ירדן לא הייתה חלק ממאמצי המשא ומתן ופקידים ירדניים חוששים מירידה בחשיבות המדינה, אם כבר אין צורך בה כערוץ אחורי בין ישראל למפרץ [מקור]. נרמול יחסים בין המפרציות לישראל גם מאיים לדחוק את עמאן מחשיבותה המסורתית לביטחון המפרץ, עם ירושלים הופכת לספקית הביטחון המרכזית החדשה של המפרץ על חשבונה של ירדן.

ישנו פוטנציאל כלכלי בגוש האזורי. מצרים מעוניינת מאוד להשיג חלק במפעל השיקום העיראקי, ומדגישה את ניסיונה של תעשיית הבנייה המקומית שלה בהקמת תשתיות ומגה-פרויקטים, הן בבית והן במדינות אפריקה וערב. עיראק תחת אל-כאזמי מבקשת לחזור לעולם הערבי ולהרחיב ולגוון את קשריה הדיפלומטיים, הכלכליים, התשתיתיים והאנרגטיים בניסיון לשחרר את אחיזתה של איראן בפוליטיקה העיראקית ולהעניק לעיראק תפקיד וזהות אזורית רחבה יותר.

על פי מיקומה הגיאוגרפי, ירדן היא חיונית לשיתוף פעולה בין אם בסחר, אנרגיה או תשתיות בין מצרים ועירק. היא יכולה לאפשר הקמת ערוץ למסחר דרך סיני ועקבה לעירק, כמו גם שילוב רשתות החשמל של שלוש המדינות. עמאן מבקשת מצידה לקדם הסכמים תקועים עם עירק, כמו הפעלת אזור תעשייה משותף בגבול ירדן-עירק (שעוכב בעקבות גרירת רגל עירקית); והקמת צינור יצוא נפט עירקי מבצרה לעקבה. צינור זה יספק לירדן אספקה ​​יציבה של נפט ועמלות מעבר, וניתן יהיה להאריך אותו אל תוך סיני. צינור כזה, שיאפשר לעיראק להעביר נפט לשוק הים תיכוני, וחיבור בין רשתות החשמל של המדינות, יקדם משמעותית את מטרתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי. ירדן רואה גם הזדמנויות בתחום הפיננסי, במיוחד עם הירידה של לבנון בתחום זה.

קו הנפט המוצע בין בצרה בעיראק ועקבה בירדן באדום מקווקו.

הבעיה המרכזית עבור גוש עיראק-ירדן-מצרים ששלוש המדינות עניות מכדי לממן בעצמן את כל הפרויקטים שהן הגדירו. שלושתן תלויות בתמיכה כלכלית, במיוחד מהמפרץ הפרסי. המשמעות היא שלא משנה כמה תהיה שאפתנית האג׳נדה שלהן, היא תהיה חייבת להתאים את עצמה למדינות המפרץ ובראשן ריאד ואבו-דאבי. הן מבקשות, ע״י הדגשת העובדה שהן החזית של העולם הערבי – ירדן מול ישראל, עיראק מול איראן, מצרים מול טורקיה – להגדיל את התמיכה הכלכלית בהן ולהעלות את חשיבותן בפוליטיקה הערבית.

עבורנו, עבור ישראל, ההתקרבות בין בגדאד לעמאן וקהיר, עמן יש לנו כבר הסכמי שלום רשמיים, יוצרת הזדמנות להתקרבות משלנו לבגדאד. משום התסכול של הירדנים מהפעילות של ממשלת ישראל, כנראה המצרים יהיו אלו שיהיו יותר מוכנים לעזור ביצירת ערוצים חשאיים בין ירושלים ובגדאד, וחיפוש פרויקטים משותפים לתמיכה בעיראק וחיזוק היכולת שלנו למנוע פעילות איראנית דרך שטחה. ישראל יכולה לדוגמה לעזור עם מאמצי לובי בקונגרס האמריקני לסיוע כלכלי ולשלוח ציוד הומניטרי ורפואי. בתמורה ישראל יכולה לבקש חופש פעולה מסויים בעיראק, לדוגמה הפעלת מל״טים ומזל״טים לניטור קבוע של נקודות עניין, ופעולות חשאיות נגד גורמים איראנים בעיראק. ברור לי שישראל כבר היום עושה פעולות התקפיות מהאוויר שם, אך קבלת הסכמה מבגדאד ותיאום ביטחוני גם יקטין את הסיכון לכוחות ישראלים וגם יאפשר לנו פעילות רציפה יותר בציר לוגיסטי חשוב לטהרן.

האימפריה חוזרת

טורקיה ורוסיה הן אחד הצמדים הכי מעניינים שיש היום בזירה הבינלאומית. מדובר בשתי מדינות גדולות דמוגרפית – רוסיה עם 144 מיליון בני אדם, טורקיה עם 82 מיליון – אגרסיביות ושגובלות זו באזור ההשפעה של זו – בקווקז, בים הכספי, בבלקנים ובאגן הים השחור. הן שתיהן היום ביחסים ידידותיים, אך הן שתיהן מבינות שהן נתונות במאזן כוח שיכריע את מקומן במערב אירו-אסיה. ובזמן שרוב העולם ממוקד במה שקורה ביניהן בסוריה ובקווקז, בשקט-בשקט הטורקים והרוסים גם מתחרים זה בזה באגן הים השחור.

הים השחור הוא אחד משני הימים המערביים לחופם רוסיה שוכנת – השני הוא הים הבלטי – והוא הים היחיד שאינו קופא חלק מהשנה. לנאט״ו יש נוכחות צבאית רק במערב הים, בניגוד לים הבלטי שרוב חופיו שייכים למדינות חברות בברית הצפון אטלנטית, והוא יכול לשמש, ביחד עם הבסיס הרוסי בסוריה, ציר אסטרטגי לפריסת כוחות גם באגן הים התיכון וגם בים האדום. הוא גם מחבר בין ארבע זירות גיאוגרפיות חשובות לרוסים – הקווקז, אסיה הקטנה (טורקיה), אגן הדנובה והמישור המזרח אירופי. בקיצור, הים חשוב אסטרטגית לרוסים, והוא השער המרכזי שלהם לעולם.

עד לסיפוח חצי האי קרים, אנקרה האמינה שהאינטרסים שלה בים השחור נשמרו בצורה הטובה ביותר ע״י שמירת ארה"ב מחוץ לזירה ושיתוף פעולה עם מוסקבה. משנת 2001 ואילך קידמו אנקרה ומוסקבה את ״הרמוניה בים השחור״ ואת ״קבוצת המשימות לשיתוף פעולה ימי בים השחור״ (Blackseafor), יוזמות ביטחוניות שביקשו להפחית את הסיכויים לעימות על ידי הדרת נאט"ו מהים השחור. למשל, במהלך המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה ב-2008, טורקיה אסרה על שתי ספינות חולים אמריקאיות, ה-USNS Comfort and Mercy, לעבור דרך הבּוֹסְפּוֹרוּס לים השחור [מקור].

סיפוח קרים גרם לחשיבה מחודשת. תפיסת חצי האי הטתה את מאזן הכוחות בין רוסיה לטורקיה בים השחור לעבר מוסקבה. לאחר מרץ 2014 קו החוף של רוסיה בפועל גדל מ- 475 ק"מ ל -1,200 ק"מ, או כ-25% מקו החוף הכולל. לרוסיה לפתע היה קו חוף שווה כמעט באורכו לקו החוף הטורקי בים, שהוא 1,785 ק"מ או 35% מקו החוף הכולל.

בנוסף, לפני 2014, לטורקיה היה יתרון מבחינת הכוח הימי באזור: המשקל הכולל של חיל הים שלה באזור היה 97,000 טון לעומת 63,000 טון של צי הים השחור של רוסיה; לטורקים היו 14 צוללות מול אחת של רוסיה, ועליונות מוחצת בספינות אמפיביות (54 מול שבע). הבנייה הרוסית מאז 2014 שינתה את המאזן. טורקיה שומרת על יתרון רק בספינות לוחמה אמפיביות, עקב החלטת צרפת לבטל את מכירתן של שתי ספינות מסוג מיסטרל לרוסיה בשנת 2015. לאחר שביטלה באופן חד צדדי את המגבלות על הצי שלה במסגרת אמנת חרקוב שנחתמה עם אוקראינה בשנת 2010, מוסקבה הוסיפה בין 15-20 ספינות חדשות לצי הים השחור שלה, כולל ספינות מלחמה רב תכליתיות וצוללות מתקדמות המצוידות בטילי שיוט בעלי דיוק גבוה. היא גם פרסה סוללות S-300 ו-S-400 בחצי האי-קרים המכסות את רוב הים השחור [מקור].

התשובה של טורקיה למאזן האסטרטגי המשתנה לרעתה מורכבת משלושה חלקים: ראשית, התעצמות ימית. טורקיה עובדת כיום על בניית נושאת מטוסים ראשונה לצי שלה, והוסיפה בשנים האחרונות ספינות מלחמה וספינות אמפיביות [מקור]. בזמן שנראה כרגע שההתעצמות הימית מכוונת בעיקר לים התיכון, ברור שטורקיה תחפש להפנות חלק מהכוחות לים השחור בשביל לאזן מול הרוסים, ודאי אם המתיחות בין המדינות תגדל ככל שטורקיה תגדיל את תמיכתה באוקראינה (על כך בעוד דקה).

החלק השני הוא מודרניזציה של הכוחות המזויינים של טורקיה [מקור]. טורקיה כיום מחזיקה במספר מל״טים מתקדמים, והיא שוקדת על הייצור של פלטפורמות לחימה אוטונומיות שיוכלו לעזור לה – או לבעלי בריתה – מול סוללות אוויר כמו אלו שהרוסים פרסו בחצי האי קרים. הטורקים גם עובדים על ייצור עצמי של ספינות קרב וטנקים מתקדמים, במטרה להבטיח שהמודרניזציה של הצבא הטורקי לא תהיה תלויה בספקים חיצוניים.

החלק השלישי הוא תמיכה במדינות אגן הים השחור ותחרות עם רוסיה על השפעה, אם בגיאורגיה, אזרבייג׳ן או – אוקראינה. ב-2020 נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ערך שני ביקורים אסטרטגיים אצל חברות נאט"ו פולין וטורקיה, העומדות בשני הקצוות של החזית המזרחית של נאט״ו עם רוסיה. במסיבת עיתונאים משותפת עם זלנסקי אמר ארדואן ״טורקיה רואה באוקראינה מדינה מרכזית להבטחת יציבות, שלום ושגשוג באזורנו. במסגרת זו תמיד תמכנו ונמשיך לתמוך בריבונותה של אוקראינה ובשלמותה הטריטוריאלית, כולל בחצי האי קרים.״ הוא הוסיף, ״טורקיה לא הכירה ואינה מכירה בסיפוח חצי האי קרים״ [מקור].

טורקיה מספקת תמיכה דיפלומטית וצבאית לאוקראינה, מחפשת לחזק אותה ובמקביל לחזק גם את התעשייה הביטחונית שלה.  כך לדוגמה טורקיה, לצד ארה"ב ובריטניה, תומכת בבנייה מחדש של הצי של אוקראינה, ולאחרונה – ב-15 בדצמבר 2020 – שתי המדינות חתמו על עסקה לבנייה משותפת של ספינות מלחמה ומל״טים לצרכי אוקראינה [מקור].

ארדואן נתן את תמיכתו בחברות אוקראינה בנאט"ו. אוקראינה וטורקיה משתפות פעולה בבניית מגוון מוצרים צבאיים: למשל, המזל״ט הטורקי ריידר מונע ע״י מנועי טורבו-פרופ האוקראינים. אוקראינה קנתה 12 (עם תוכניות לרכוש סך של 48) מל"טים Bayraktar TB-2 UAS. בנוסף יש דיון על פרויקטים טכנולוגיים מתקדמים, כמו טילי חלל בשלבים, מערכות טילים בליסטיים ואפילו טילי שיוט, נמצאים גם כן בדיון.

בשנים 2018-19, טורקיה – מאחורי הקלעים – תמכה בפטריארך של הכנסייה האורתודוכסית המעניקה תומוס (אוטוקפליה) לכנסייה האורתודוכסית באוקראינה לאחר שהכריזה על שליטת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית (ROC) באוקראינה כ'לא-קנונית׳. עם הכרזת העצמאות של הכנסייה האוקראינית הכנסייה הרוסית כבר אינה הגדולה מבין 14 הכנסיות האורתודוכסיות ודומה כיום בגודלה לכנסייה האורתודוכסית הרומנית [מקור].

ההיגיון האסטרטגי של קשרים הדוקים יותר בין טורקיה לאוקראינה הוא פשוט: כל אחת רואה את השנייה כמשקל נגד למוסקבה. שיתוף פעולה בתחום התעשייה הביטחונית יכול לתרום לשתיהן – טורקיה יכולה להחליף טכנולוגיה מערבית בזו מאוקראינה – ולשפר את מאזן הכוח של טורקיה מול הרוסים. קרוב לוודאי שאחרי ההצלחה של האזרים בנגורנו קרבאך מול הארמנים, האוקראינים ירצו את הסיוע הטורקי בשביל להחזיר לעצמם את השליטה באזור המורד של דונבאס במזרח המדינה. מהלך כזה יכניס את רוסיה וטורקיה לעימות ישיר בחזית נוספת, ויהפוך את אגן הים השחור למוקד תחרות חדש, מוקד שכנראה יסיח את דעתה של טורקיה מהים התיכון.

החשיבות של מרוקו

בואו ונדבר על צירופי מקרים: ב-10 בדצמבר התבשרנו שמרוקו תנרמל את יחסיה עם ישראל, המדינה הערבית הרביעית לעשות זאת ב-2020. בתמורה לנרמול היחסים ארה״ב תכיר בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית. כחודש וחצי לפני כן, ב-28 באוקטובר, הפכה איחוד האמירויות הערביות למדינה הערבית הראשונה שהודיעה כי תפתח קונסוליה בשטח השנוי במחלוקת של סהרה המערבית, שנמצאת בפועל בשליטת מרוקו [מקור]. ההודעה של האמירויות באה שבועיים אחרי שמרוקו נקטה בצעדים המצביעים על תמיכה בחרם הבלתי פורמאלי על המוצרים הטורקים שמובילות סעודיה והאמירויות. ב-15 באוקטובר העלתה רבאט מיסים על סחורות טורקיות מיובאות בשיעור של עד 90%. מגבלות חדשות אלה הגיעו רגע לפני שהקבינט של מרוקו החל בבחינה מחדש של הסכם הסחר החופשי המרוקאי-טורקי.

ביודעין או שלא, ישראל מנרמלת את יחסיה עם הרשת של האמירויות בעולם הערבי. תחילה הייתה זו סודן, בה כפי שראינו בסקירה עולמית מס׳ 2 יש לאמירויות אינטרס ברור לחזק את הגנרל אל-בורהאן לקראת הבחירות לנשיאות שיערכו ב-2022 [ראו כאן]. עכשיו זו מרוקו, שמהווה את השער עבור האמירויות וצרפת, עוד בעלת ברית של אבו-דאבי, למערב אפריקה.

בשביל להבין זאת טוב יותר צריך להכיר את הסיפור מסביב לסהרה המערבית. ב-1975 נסוגה ספרד מהשטח ומרוקו ומאוריטניה חילקו אותו ביניהן. בשטח שבידי המרוקאים קמה תנועת גרילה של תושבי האזור,  שמאז 1979 מנהלת מלחמה נגד המרוקאים בתמיכת אלג׳יריה. לאחר כעשור של מלחמה, מלחמת הגרילה הגיעה לסיומה עם הסכם הפסקת אש ב-1991, אולם המצב נותר מתוח מאז.

סהרה המערבית.

העדיפות הדוחקת ביותר של רבאט בזירת החוץ היא להשיג הכרה בינלאומית גדולה יותר בשליטתה בשטח סהרה המערבית. למרות שהמשאבים הטבעיים בה דלים והיא דורשת ממרוקו השקעה מאסיבית רק בשביל לתחזק את האוכלוסייה – אין משאבי מים זמינים בה – היא חשובה אסטרטגית למרוקו משום שהיא החוליה המחברת אותה למערב אפריקה ואפריקה בכלל. אם סהרה המערבית תיפול לידי אלג׳יריה, מרוקו תנותק מהיבשת השחורה. זו הסיבה שהתוכנית של איחוד האמירויות להפוך למדינה הערבית הראשונה שפותחת קונסוליה בלעיון, בירת השטח השנוי במחלוקת, היא ניצחון גדול עבור מרוקו, ועוזרת להכשיר את שליטתה בשטח.

הניצחון השני הוא ההכרה של ארה״ב בריבונות של מרוקו על השטח, בתמורה לנרמול היחסים עם ישראל. דיווחים עוד משנת 2019 הצביעו על כך ששר החוץ של מרוקו שוחח על נורמליזציה עם נתניהו [מקור]. סביר שהאמירויות עזרו להביא את השיחות לידי הסכם ממשי.

העובדה שהאמירויות עומדות מאחורי נרמול היחסים האחרון הוא לא רע, ומציע לעסקים ישראלים שלל אפשרויות חדשות. מרוקו היא לא רק יעד תיירות פופולארי – הודות לרפורמות והשקעות משמעותיות בהובלת המלך, מרוקו הפכה מאז 2015 למוקד ייצור-לוגיסטיקה-פיננסים במערב אפריקה, שמבקש לחבר בין מערב אירופה והמזרח התיכון ליבשת השחורה. המשקיעים החשובים ביותר בתהליך הזה הן צרפת ואיחוד האמירויות, שמהוות ביחד כ-40% מסה״כ ההון הזר המושקע במדינה [מקור].

לדוגמה, על ידי הרחבה מאסיבית של יכולת הנמל בחוף הים התיכון שלה, מרוקו עברה את ספרד ונמצאת בדרך להיות המרכז הימי הדומיננטי במערב הים התיכון. מרוקו כיום משקיעה במספר נמלים כחלק מתוכנית 2030 שלה [מקור], ומתכננת להקים בין השאר מתקן ראשון לגז טבעי נוזלי – מה שיהפוך אותה לשער לאפריקה עבור גז טבעי מצפון אמריקה – ולהרחיב את הנמלים לאורך חוף הים האטלנטי שלה.

תוכנית אחרת, ״תוכנית הרכבת של מרוקו 2040״, מבקשת להקים רשת של רכבות מהירות לכל אורכה של מרוקו, רכבות שיחברו בין הנמלים המרוקאים בים התיכון ואלו על חוף האוקיינוס האטלנטי. התוכנית גם מתכוונת למתוח קו רכבת שיגיע עד הקצה הדרומי של מרוקו ויוכל בעתיד להמשיך לאורך החוף המערבי של אפריקה עד ניגריה.

חלק מהתוכנית כבר מומש בפועל עם בנייתו של קו הרכבת המהיר אל-בורק – הרכבת המהירה הראשונה באפריקה. חנוכת הקו ב-15 בנובמבר 2018 נעשתה על-ידי המלך מוחמד השישי בשיתוף עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון. הקו הוא מיזם משותף בין חברת הרכבות הלאומית של צרפת (SNCF) לבין המקבילה המרוקאית שלה (ONCF). הקו מצויד ברכבות מהירות של היצרנית הצרפתית אלסטום, והקטע הראשוני של קו בורק משתרע על פני 362 ק"מ מעיר הנמל התעשייתית הגדולה במרוקו טנג'יר עד המרכז הכלכלי של קזבלנקה במדינה. מסע ברכבת המהירה אורך 2.2 שעות בלבד ומקצר את זמן הנסיעה הקודם ביותר ממחצית.

המקטע הראשון של קו אל-בורק

ההשקעות בנמלים וקווי רכבת מושכים יצרנים אירופים להקים מפעלים במרוקו, רואים בה מרכז ייצור עם עלות עבודה נמוכה שקרוב מאוד לשווקי היעד באירופה. כיום מרוקו מייצרת כמיליון רכבים בשנה, וממשיכה להרחיב את תעשיית הייצור שלה עם אזורי תעשייה חדשים [מקור].

מרוקו היא הזדמנות לעסקים ישראלים המחפשים להשתלב בשרשרות הייצור של אירופה ובו בזמן להשיג חשיפה גם לשווקים של אפריקה. מרוקו במיוחד רלוונטית לחברות טכנולוגיה ישראליות בשלושה תחומים: טכנולוגיות רכב, הודות למרכזי החדשנות והייצור של יצרניות רכב אירופיות כמו רנו; טכנולוגיות ייצור חכם, תחום בו מרוקו נמצאת רק בצעדים הראשונים שלה [מקור]; וטכנולוגיות פיננסים, עם ההקמה של העיר הפיננסית של קזבלנקה [מקור].

משולש ההתנגדות

אז דיברנו על ברית הפריפריות, דיברנו על התחרות האסטרטגית של טורקיה-אוקראינה מול רוסיה ודיברנו על החשיבות הגדלה של מרוקו לאיחוד האמירויות וצרפת כשער לאפריקה. בואו ונסיים עם מישהי שאנחנו תמיד שמחים לדבר עליה – איראן ומשולש ההתנגדות של צפון קוריאה-איראן-וונצואלה.

הצלע הכי חשובה לנו כישראל במשולש הזה הוא הצלע של איראן-צפון קוריאה, משום התמיכה החשובה של שתי המדינות זו בזו בתחום הגרעין ובתחום הטילים הבליסטיים [מקור]. איראן וצפון קוריאה יצרו שותפות אסטרטגית שראשיתה עוד במלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80׳, כשאיראן הביאה נפט לקוריאה בתמורה לטכנולוגיה צבאית וטילים בליסטיים.

על פי הערכת האיומים העולמית של קהילת המודיעין האמריקאית בשנת 2018, "ההיסטוריה של צפון קוריאה בייצוא טכנולוגיית טילים בליסטיים למספר מדינות, כולל איראן וסוריה, וסיוע שלה במהלך הקמת כור גרעיני בסוריה – שהושמד בשנת 2007 – ממחיש את נכונותה להפיץ טכנולוגיות מסוכנות.״ על פי שירות המחקר בקונגרס, איראן מנצלת את משטר הייצוא הבלתי חוקי של צפון קוריאה, "איראן פיתחה יחסי עבודה הדוקים עם צפון קוריאה בתוכניות טילים בליסטיים רבים", מה שמספק לאיראן "הגדלה איכותית של יכולות [הטילים הבליסטיים שלה]" וקידמה את איראן לקראת "המטרה של ייצור עצמאי בייצור טילים בליסטיים לטווח בינוני״ [מקור].

תחילתה של השותפות במלחמת איראן-עיראק, אז איראן החלה לרכוש טילים בליסטיים מצפון קוריאה, טילי סקאד-בי, לטווח של 300 ק"מ בכדי לספק את צרכיה בזמן המלחמה. מכירת סקאד-סי לאיראן הוסדרה במהלך ביקורו של שר ההגנה של צפון קוריאה בטהראן בנובמבר 1990. במאי 1991 איראן בחנה בהצלחה Scud-C בקום, מה שמסמן את שיתוף הפעולה הצבאי ההולך וגובר בין שתי המדינות.

במאי 1993 השיגה צפון קוריאה פריצת דרך משמעותית כשסיימה את הפיתוח וביצעה את שיגורי הניסוי המוצלחים הראשונים של הנודונג-1, עליו ניהלה משא ומתן לייצוא לאיראן תמורת משלוחי נפט. על פי דרישתה של איראן, צפון קוריאה הרחיבה את טווח הנודונג ל -1,300 ק"מ, והכניסה את כל ישראל למרחק פגיעה מאיראן. על פי הערכות המודיעין הישראלי, צפון קוריאה החלה להעביר טילי נודונג (שהאב -3) לאיראן עד 1995.

איראן מצידה לא רק רכשה את הטילים, ושיתפה לעתים קרובות נתונים מהניסויים שלה עם צפון קוריאה, מה שאפשר להם ללמוד ולקדם את התוכניות שלהם. צפון קוריאה, בד בבד עם סין, שלחה צוות טכנאים משותף לאיראן בשנת 1997 בכדי לסייע לה להפעיל את יכולות ייצור הטילים הבליסטיים המקומיים שלה ולשפר את טווח הטילים שלה.

החלטה מס׳ 2231 של מועצת הביטחון של האו"ם, ההחלטה התומכת בהסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015, הקלה על ההגבלות על תוכנית הטילים הבליסטיים של טהרן על ידי החלפת שפה חזקה שאמרה שאיראן "לא" תעסוק בפעילות טילים בליסטית כלשהי בשפה חלשה יותר, אשר "קוראת" לאיראן לא לבדוק טילים בליסטיים "שנועדו להיות בעלי יכולת גרעינית".

איראן ניצלה עד תום את החלטה מס׳ 2231, וביצעה כ-23 ניסויים עם טילים בליסטים מאז חתימת הסכם הגרעין ביולי 2015. באופן דומה, ניסויי הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה שבוצעו בשנת 2017 הראו סימנים לשילוב טכנולוגיות איראניות, מה שמדגיש את האופי המועיל הדדי בין תוכנית הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה ושל איראן [מקור].

בדומה לתוכנית הטילים הבליסטים, גם בתוכנית הגרעין של שתי המדינות יש שיתוף פעולה פורה. כך לדוגמה בכירים איראניים, כולל ראש תוכנית הגרעין האיראנית, נכחו בשלושת הניסויים הגרעיניים הראשונים של צפון קוריאה בשנים 2006, 2009, 2013, ולפי הדיווחים שילמו מיליוני דולרים על הזכות להשתתף. הגישה לנתוני ניסוי גרעיני של גורם אחר יכולה לספק מידע משמעותי על תכנון ותפוקת המכשיר המפוצץ, על המשקל והצורה של המכשיר הגרעיני ועל הטריגר שלו.

בספטמבר 2012 חתמו שתי המדינות על "הסכם שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי אזרחי", שיכלול בין השאר "מעבדות משותפות ותוכניות חילופי צוותים מדעיים, כמו גם העברת טכנולוגיה בתחומי טכנולוגיית המידע, ההנדסה, הביוטכנולוגיה, האנרגיה המתחדשת והסביבה". הסכם דומה נחתם בשנת 2002 בין צפון קוריאה ובשאר אסד בסוריה, שלאחריו מדענים צפון קוריאניים סייעו לסוריה בבניית כור גרעיני שנהרס על ידי תקיפה ישראלית בשנת 2007.

שיתוף הפעולה בין צפון קוריאה ואיראן הוא בו זמנית איום והזדמנות לישראל: מצד אחד, צפון קוריאה עוזרת לאיראן לקדם את יכולות הטילים ויכולות הגרעין שלה. מצד שני, העובדה שאיראן עוזרת גם לצפון קוריאה משמעותה שתוכנית הטילים הבליסטית של טהרן מאיימת בעקיפין על ארה״ב עצמה – צפון קוריאה שואפת להשיג את היכולת לאיים גרעינית על ארה״ב באמצעות טילים בליסטים בין יבשתיים. שיתוף הפעולה עם טהרן קרוב לוודאי יהיה מרכיב חשוב בקידום השאיפה הזו, מה שאומר שכל הסכם אליו ארה״ב תכנס עם איראן שלא יכלול מגבלות חריפות על התוכנית הבליסטית שלה, יאיים על הביטחון הלאומי של ארה״ב. זו נקודה שחשוב שישראל תדגיש בפני האמריקנים, תעזור לה למנוע חזרה להסכם הגרעין הקודם ותעזור לה לחפש ביחד עם האמריקנים דרכים לשבש את שרשרות האספקה בין צפון קוריאה וטהרן.

הצלע השנייה במשולש ההתנגדות היא וונצואלה ואיראן. תחילת היחסים בין שתי המדינות בשנות ה-60׳, עוד בתקופת השאה באיראן. בתחילת שנות ה-2000 תחת אחמדינז׳אד והוגו צ׳אבז היחסים הפכו קרובים יותר, עם טהרן וקראקס חותמות על סדרה של הסכמים בתחום האנרגיה והכלכלה. לפי דיווחים וונצואלה עזרה לאיראן להתחמק מסנקציות אמריקניות ואפשרה לה לייצר רכיבים לטילים בשטחה [מקור], בעוד טהרן עזרה לצ׳אבז להקים מליציות אזרחיות על-פי המודל של הבאסיג׳, מליציות שהפכו לבסיס הכוח החדש של צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

יש ספק רב מה הערך הכלכלי ביחסים בין איראן לוונצואלה, לאור העובדה שחוזים על כריית משאבים לא התממשו ומפעל משותף לייצור רכבים התעכב במשך שנים וכיום מתקשה למכור את תוצרתו. הערך המרכזי של וונצואלה לאיראן הוא במיקום האסטרטגי שלה בדרום אמריקה, מהווה ראש גשר לכוחות איראנים – אם משמרות המהפכה ואם חיזבאללה – לשנע אנשים וציוד מהמזרח התיכון לדרום אמריקה וחזרה. לפי הערכות וונצואלה העניקה דרכונים לאלפי איראנים ואנשי חיזבאללה [מקור], שהשתמשו בהם בשביל לנוע בחופשיות בדרום אמריקה. עבור וונצואלה איראן היא תומכת חשובה לעת צרה, עם איראן השנה סיפקה כמיליון וחצי ליטרים של דלק ועזרה לוונצואלה לשקם את יכולות זיקוק הנפט שלה.

הצלע השלישית במושלש היא וונצואלה-צפון קוריאה, עם השתיים חותמות על סדרה של הסכמי שיתוף פעולה בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות והכלכלה בספטמבר 2019. בהנחה וצפון קוריאה לא הפכה למרכז עולמי של טכנולוגיות דשנים ואפליקציות תשלום, סביר להניח שמה שקראקס באמת חתמה עליו היא גישה לטכנולוגית הטילים של צפון קוריאה. אם וונצואלה תפתח ותציב טילים בליסטים בשטחה, היא תצטרף למספר מצומצם של מדינות – בראשן סין ורוסיה – שיכולות לאיים על ערים אמריקניות עם טילים.

המשותף לשלוש המדינות במשולש ההתנגדות הוא משטר הסנקציות הנרחב שארה״ב הפעילה עליהן. משום משטר הסנקציות הזה, ומשום הרצון שלהן לפעול נגד המנהיגות האמריקנית, הן באו זו לעזרתה של זו, משתפות פעולה בתחומים צבאיים וכלכלים בשביל להפחית את הנזק של הסנקציות האמריקניות ולאפשר להן להמשיך ולבנות את כוחן הצבאי למרות הלחץ של וושינגטון.

סיכום

הקשר ביניהן ממחיש לנו עובדה חשובה, עובדה שראינו גם בחברויות האחרות שסקרנו – שאיומים והזדמנויות בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו לא מוגבלים לזירה גיאוגרפית אחת. הודות לתנועה המהירה היום של אנשים, כסף וידע, צפון קוריאה ואיראן יכולות לעבוד ביחד על תוכנית הטילים שלהן למרות שהן מרחוקות זו מזו כ-6,000 ק״מ. האמירויות משחקות תפקיד חשוב בפיתוח הכלכלי של מרוקו למרות שהן בצדדים שונים של יבשת אפריקה. כמובן ישנה גם חזרה לחברויות ישנות שהוגדרו ע״י גיאוגרפיה – טורקיה ואוקראינה, או עיראק-ירדן-מצרים.

בעולם רב-קוטבי, בו אין מעצמה אחת דומיננטית, מדינות קטנות או חלשות יותר יחפשו להתאגד בגושים מול מדינות חזקות. ישראל, הודות למיקום האסטרטגי שלה במפגש בין אסיה, אפריקה ואירופה, והודות ליכולות הצבאיות והטכנולוגיות המתקדמות שלה, תוכל להשתתף בהרבה מהגושים האלו, עובדת לדוגמה עם האמירויות ומצרים מול טורקיה, עם סעודיה ועיראק מול איראן, אולי עם ארה״ב ויפן מול צפון קוריאה. העולם החדש מציע לנו הזדמנויות רבות, אנחנו רק צריכים לדעת איך להסתכל על הזירה הבינלאומית בשביל לראות אותן.




פלג 44: המשחק הרוסי

להורדת הפרק – קישור.

הניתוח היום מוקדש לשחקן שכבר עסקתי בו בעבר בכמה הזדמנויות, והוא אולי אחד השחקנים הכי חשובים בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו – רוסיה. עסקתי בגיאו-אסטרטגיה של רוסיה לראשונה בסדרה ״העולם על-פי מוסקבה״ ב״משחק הגדול״ בתחילת 2018 [ראו כאן], אבל הבנתי שצריך לעסוק בה שוב וביתר עומק אחרי שאלה של אחד החברים בפל״ג: באירוע הלייב האחרון שאל אותי עוקב מה רוסיה רוצה במזרח התיכון, ועניתי שהיא מחפשת ״השפעה״, שהיא מחפשת להפוך למעין המתווכת העליונה לסכסוכים באזור. בזמן שאני חושב שזה תיאור די מדויק מה רוסיה מחפשת, ברור לי שהוא אינו מספיק בשביל להגיד לנו מה המטרות הקונקרטיות של רוסיה באזור ומה תהיה ההשפעה שלה על ישראל. האמירה ״רוסיה מעוניינת בהשפעה״ היא יותר מדי מעורפלת – בדרך כלל כשמעצמה נכנסת לאזור כלשהו היא מעוניינת בהשפעה. מה היעדים הקונקרטיים של רוסיה? מה היא מעוניינת להשיג עם ההשפעה? מה האסטרטגיה הגדולה שלה?

הניתוח היום נועד להסביר לנו מהי בדיוק האסטרטגיה הרוסית בכלל לאירו-אסיה, ומה יהיו ההשפעות של הנוכחות שלה במזרח התיכון על ישראל. מדובר בנושא שהוא כמובן רחב מאוד ולכן המיקוד שלי יהיה על המזרח התיכון, כשנגע רק באופן שטחי בזירות אחרות. בואו נתחיל.

לחיות על כביש מהיר

הדרך הכי טובה להבין את האסטרטגיה של רוסיה היא להתחיל ממאפיין אחד שהגדיר ומגדיר את ההיסטוריה, הפוליטיקה והכלכלה שלה: רוסיה חיה על כביש מהיר. רוסיה נמתחת על גג אירו-אסיה, מהאוקיינוס השקט במזרח עד לים הבלטי במערב. רוב שטחה נמצא על מה שהיה היסטורית הכביש המהיר של אירו-אסיה: הערבות האירו-אסיאתיות, רצף מישורים ועמקים הנמתח מהרי מונגוליה דרך קזחסטן ודרום רוסיה ועד הרי הקרפטים ברומניה. דרך ״הכביש״ הזה נעו המונגולים, נעו הטורקמנים, והודות להתחברות שלו למישור הצפון אירופי במערב ולהרי הקווקז בדרום, הוא מחבר יבשתית את כל אירו-אסיה, מסין עד גרמניה.

הערבות של אירו-אסיה

הצרה של הרוסים שהלב הדמוגרפי והכלכלי שלהם, הגוש העירוני שבין מוסקבה לסנט פטרסבורג, נמצא בדיוק על הכביש. לא רק זה אלא גם שכמעט כל הכוחות הגדולים של אירו-אסיה מתחברים לכביש הזה: סין יכולה להיכנס לערבות דרך שינג׳יאנג וקזחסטן. איראן יכולה להגיע אליהן דרך מרכז אסיה או הקווקז. טורקיה דרך הקווקז או אגן הים השחור וגרמניה דרך פולין ובלארוס.

צפיפות אוכלוסין. שימו לב לריכוז הדמוגרפי במערב רוסיה, והשממה ברוב סיביר.

לאורך המאות מוסקבה נאלצה להילחם ולהגן על הלב שלה מפני הכוחות האלו, מחפשת להרחיק אותם ממנו ע״י הרחבת גבולותיה והשגת גבולות גיאוגרפים טובים יותר: במזרח אירופה היא התפשטה עד מרכז גרמניה עם הגוש המזרחי של בריה״מ. באגן הים השחור היא כבשה את קרים מידי הטורקים והשתלטה על הקווקז בשביל לאבטח את האגף הדרומי-מערבי שלה מאיראן וטורקיה. במרכז אסיה היא התפשטה דרומה לאורך הערבות האירו-אסיאתיות עד שהגיעה להרי אפגניסטן. היא התפשטה גם מזרחה, לתוך סיביר, מחפשת לה קו חוף נוסף וגישה לאוקיינוס השקט.

הדחף ההיסטורי הזה לעומק, לשליטה בתנועה בכביש האירו-אסיאתי, הוא הבסיס לאחת משתי הקלישאות בנוגע לאסטרטגיה של רוסיה: הרצון לעומק אסטרטגי. רוסיה, כך מקובל בקרב חוגי מדיניות ובקרב אנליסטים גיאופוליטים, רוצה עומק. הקלישאה השנייה היא שרוסיה גם רוצה… טוב, כבוד.

 ב-1991 כשבריה״מ התפרקה העם הרוסי נכנס לעשור של משברים כלכלים ופוליטיים וראה כיצד רוסיה, שהייתה עד לפני רגע אחת משתי מעצמות העל, נאלצה להתחנן בשביל הלוואות מהאויבת-לשעבר ארה״ב ואיך המערב התעלם ממנה בעוד הוא הפציץ את הסרבים, בעלי הברית המסורתיים של רוסיה בבלקן, במהלך מלחמות יוגוסלביה של שנות ה-90׳. משום ההיסטוריה מלאת הפלישות והאיומים שלהם, הרוסים רגישים לכוחות זרים הנמצאים על גבולם, ובשנות ה-90׳ הייתה תחושה שהמערב או מישהו אחר מנסה לקרוע אחת ולתמיד את האומה הרוסית, אם ע״י ההתפשטות של נאט״ו מזרחה, שדידת אוצרות הטבע של רוסיה תחת הכסות של ״הפרטה״ או כוחות בדלנים וגורמי טרור בקווקז.

עם הנשיאות של פוטין הגיע הסוף לתקופת האנרכיה בתוך רוסיה, אך בתחילת שנות ה-2000 רוסיה איבדה את רוב הנכסים הגיאוגרפים שצברה לאורך המאות: המדינות הבלטיות, השלל שלקח פטר הגדול במלחמה הצפונית הגדולה של 1700, הפכו לרפובליקות עצמאיות והצטרפו לנאט״ו והאיחוד האירופי. חצי האי-קרים, היהלום שבכתר הצי הרוסי, נמל המים החמים היחיד של האימפריה, נלקח ממנה עם יציאתה לעצמאות של אוקראינה. בקווקז ובמרכז אסיה הרפובליקות הסובייטיות הפכו מדינות עצמאיות, והאיחוד האירופי וארה״ב החלו בצעדים לקרב אותן לתחום השפעתן. במזרח סין החלה לעורר את חששותיה של מוסקבה בדבר סיפוח שקט של סיביר [מקור]. העמדה הגיאוגרפית הנחותה, ביחד עם כלכלה שרק החלה להתאושש מהמשברים של שנות ה-90׳, שמו את רוסיה לא כמעצמת על או אפילו כמעצמה עולמית, אלא כעוד כוח אזורי באירו-אסיה, כוח שדומה יותר לטורקיה ואיראן מאשר לסין, ארה״ב או האיחוד האירופי.

לטענת אלה שרואים ברוסיה כמעצמה שואפת לכבוד, המעמד הנמוך של רוסיה בתחילת שנות ה-2000 היה בגדר השפלה לפוטין ולעם הרוסי, שלא היו מוכנים, אחרי 300 שנים בהן רוסיה הייתה אימפריה, להשלים עם המעמד החדש של מוסקבה בזירה הבינלאומית. רוסיה לכן יצאה במאמץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי להחזיר את כוחה, כשהצעדים האגרסיביים שלה נגד גיאורגיה ב-2008, נגד אוקראינה ב-2014, ובסוריה ב-2015, נתפסים ככאלה שהמטרה המרכזית שלהם היא להוכיח למערב שהנה רוסיה חזרה לזירה הבינלאומית וחייבים להתחשב בה [מקור].

בדרך כלל קו הטיעון הזה, שרוסיה אובססיבית למעמד שלה בעולם, מגיע עם טיעון נוסף: על-אף כל הניסיונות של רוסיה לבנות את עצמה ככוח גדול, היא נמצאת בדעיכה. עם התכווצות של האוכלוסייה שלה, תלות כלכלית גדולה מדי בייצוא משאבי טבע, מגזר פרטי לא חדשני ושחיתות רחבת היקף, רוסיה לעולם לא תוכל שוב להיות כוח שווה לארה״ב כמו בימי המלחמה הקרה [מקור]. מכאן שארה״ב צריכה לנסות ולנהל את הדעיכה של רוסיה, להכיר בצורך שלה לעומק אסטרטגי, לכבד אותה בזירה הבינלאומית ולהמתין לגסיסה הדמוגרפית והכלכלית שלה ולמה שלא יקום מהגופה של הפדרציה הרוסית.

אני חולק על התפיסה הזו. אני מסכים שרוסיה היסטורית חיפשה לשלוט בתנועה בכביש המהיר של אירו-אסיה, ואני מסכים שסטטוס בינלאומי הוא כנראה פקטור חשוב במדיניות החוץ הרוסית, אך אני חושב שלצייר את פוטין ואת האסטרטגיה של רוסיה תחת מנהיגותו כניסיון כושל להשיב לרוסיה את הכבוד הלאומי רגע לפני שנכבים בה האורות הוא לא רק לא נכון, הוא מתנשא.

מאז 2008 פוטין הצליח לתמרן בצורה מוצלחת מול ארה״ב והמערב. הוא עצר את ההתפשטות של נאט״ו בקווקז, השיב לרוסיה את חצי-האי קרים ונעל את אוקראינה במלחמה ללא קץ במזרחה, הצליח להביא חלק מבעלי הברית של וושינגטון לעשות עם רוסיה עסקים – כמו גרמניה ויפן – והצליח להפוך את רוסיה לכוח משמעותי במזרח התיכון ובמזרח אירופה.

קחו לדוגמה את המשבר בבלארוס: בתחילת שנות ה-2000 נאט״ו והאיחוד האירופי התפשטו ללא היסוס במזרח אירופה ובפריפריה של רוסיה. הקרמלין ראה כיצד מהפכות צבע באוקראינה וגיאורגיה העלו מנהיגים פרו-מערביים שקראו להצטרפות למחנה המערבי ולהתנגדות להשפעה של מוסקבה. מרחב ההשפעה של רוסיה הצטמק ונראה היה שארה״ב סוגרת עליה.

20 שנה מאוחר יותר ועם תחילת המשבר בבלארוס כל מה שפוטין היה צריך לעשות בשביל לדאוג שהמערב לא יתערב במדינה הוא להזהיר אותו. ברלין ופריז הסתפקו בהצהרות תמיכה במפגינים, קריאה להחזרת הסדר וכיבוד הדמוקרטיה, וסנקציות על אישים בממשל לוקשנקו. נכון לכתיבת שורות אלה המפגינים בבלארוס עדיין ברחובות, אך אין אף אחד – אף מדינה או כוח מערבי – שיהיו מוכנים לבוא לעזרתם. פוטין החזיר את מרחב ההשפעה של רוסיה במזרח אירופה, והוא עשה זאת למרות הסנקציות הכלכליות ולמרות הדמוגרפיה.

בכלל, הטיעון שרוסיה היא כוח הנושם כעת את נשימותיו האחרונות לא נתמך ע״י נתונים דמוגרפיים עדכניים. מקורו של הטיעון בקריסה בשיעורה ילודה ועלייה בשיעור התמותה ברוסיה בשנות ה-90׳, שנבעו בין השאר בעקבות עלייה בפשיעה, בשיעור ההתאבדויות והתפשטות של איידס במדינה [מקור] עם נפילת בריה״מ. ב-1992 התרחש ״הצלב הרוסי״, אז שיעור התמותה עקף את שיעור הלידות והאוכלוסייה ברוסיה החלה להצטמק, כשהפער ביניהם מגיע לשיא בשנת 2000.

אבל! מאז המשבר של שנות ה-90׳ רוסיה ראתה עלייה מתונה אך יציבה בשיעור הלידות, בעוד שיעורי התמותה החלו לרדת. המשמעות היא שנכון שרוסיה הולכת לראות התכווצות באוכלוסייה שלה, אך אחרי שלב מהיר יחסית של התכווצות, שיקרה בין שנת 2000 לשנת 2030, האוכלוסייה תתייצב. לדוגמה, בין שנת 2000 לשנת 2030 התכווצות מהירה באוכלוסייה בגיל העבודה שלה, זו שבין גילאי 15 ל-64. אחוז האוכלוסייה בגיל העבודה בשנת 2000 היה כמעט 70%, כיום הוא עומד על 66% והוא יגיע ב-2030 ל-63%.

אחרי 2030 הדמוגרפיה הרוסית תתחיל להתייצב, עם שיעור האוכלוסייה בגיל העבודה נותר סביב ה-60% עד 2100. במקביל להזדקנות של האוכלוסייה הרוסית, גם המדינות שסביבה – איראן, טורקיה, סין, פולין, אוקראינה וגרמניה – כולן יעברו תהליכים של הזדקנות האוכלוסייה והתכווצות האוכלוסייה בגיל העבודה. פולין וגרמניה במיוחד יראו התכווצות מהירה של האוכלוסייה העובדת, מסביב ה-70% בתחילת שנות ה-2000 לסביב ה-55% ב-2050.

המשמעות היא שאם רוסיה תצליח להחזיק את העשור הנוכחי, היא תצא ממנו כאחת המדינות הצעירות במזרח אירופה, עם שוק צרכני גדול יחסית לאלו של פולין וגרמניה ואחרי שהיא כבר ספגה והתאימה את עצמה לעלייה מהירה בשיעור הפנסיונרים. לעומתה פולין ואוקראינה ימשיכו להתכווץ בקצב ממוצע של כ-0.7% בשנה. רוסיה לא נאבקת כנגד השקיעה הבלתי נמנעת שלה. אם משהו, נראה שהרוסים מכינים את הקרקע לסדר עולמי משלהם.

משחקי השפעה

בואו וננסה להסתכל על הסדר העולמי מנקודת המבט של רוסיה, אבל לא של רוסיה של לפני 100 שנה אלא של רוסיה של ימינו. כן, רוסיה עדיין מחפשת לשלוט בכביש המהיר שבו היא חיה. אם הייתה יכולה, כנראה היא הייתה שמחה להשתלט על השטחים הדרושים לה במזרח אירופה, בקווקז ובמרכז אסיה. אך זה לא הולך לקרות – פולין והמדינות הבלטיות הן חברות בנאט״ו, וכל ניסיון לכבוש אותן יציב את רוסיה במאבק צבאי ישיר עם ארה״ב, יפגע במסחר שלה והתוצאה הסופית תהיה שמוסקבה תאלץ לנהל את חייהם של כ-43 מיליון בני-אדם – פולנים, לטבים, אסטונים – שלא ידועים בחיבה שלהם לרוסיה. בשביל מה היא צריכה את זה?

במרכז אסיה, כיבוש של הסטאנים – קזחסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן – יכריח את מוסקבה להשקיע כוחות גדולים במרכז אסיה ולחשוף את עצמה גם בחזית המערבית שלה לאירופה וגם לפעילות עוינת מצד איראן, טורקיה וסין. הסטאנים הם גם כיום ידידותיים למוסקבה, כך שכיבוש שלהם רק יהפוך ידידים לאויבים. רוסיה כבר לא יכולה לשלוח כוחות צבא לכל מקום בפריפריה שלה, ולמען האמת היא גם לא צריכה לעשות זאת.

האסטרטגיה הרוסית בימינו עובדת בשלושה וקטורים מרכזיים: דחיקה של ארה״ב מאירו-אסיה; לחץ מתמיד על היריבים בפריפריה שלה, אם יריבים בהווה או יריבים פוטנציאלים; צבירת נקודות אסטרטגיות באירו-אסיה ואפריקה שמשרתות גם את היעדים קצרי הטווח של מוסקבה – למשל שווקים חדשים לחברות רוסיות – וגם את היעדים ארוכי הטווח שלה – הרחבת תחום השפעתה ושיפור העמדה הגיאו-אסטרטגית שלה בעולם. שלושת הווקטורים האלו לא דורשים טורי שריון ומלחמות עולם, רק כוח דיפלומטי, צבאי וכלכלי גמיש מספיק ומהיר מספיק בשביל לנצל הזדמנויות.

נתחיל עם הנקודה הכי חשובה והכי מהותית לאסטרטגיה הרוסית: הדחיקה של ארה״ב מאירו-אסיה. אמריקה היא האיום הכי גדול על מוסקבה משום שאמריקה לא חולקת עם רוסיה אף גבול יבשתי, אך היא יכולה, הודות למערכת הבסיסים שלה, העליונות הימית והאווירית שלה, להקרין כוח על רוסיה במקביל משלושה אזורים: מאירופה על הלב הרוסי, מהמזרח התיכון על מרכז רוסיה, ומהאוקיינוס השקט על מזרח סיביר. אם במלחמה הקרה מוסקבה עוד יכלה להתמודד צבאית עם ארה״ב, הרי שהיום האמריקנים מחזיקים ביתרון האיכותי והכמותי מול הרוסים, עם תקציב הגנה גדול פי 10 מזה הרוסי [מקור], כוח סדיר גדול יותר וכוח אווירי גדול יותר [מקור].

הפתרון הוא להעביר את ההתמודדות עם האמריקנים מהתחום הצבאי בלבד, להתמודדות אסטרטגית על השפעה. מוסקבה מחפשת לבלום את ההתפשטות של האמריקנים לפריפריה שלה ומחפשת להעביר בעלי ברית של וושינגטון לצדה, או לכל הפחות ליצור טריז בינן ובין אמריקה. הפעילות הזו נראת כאילו מוסקבה מבקשת להחזיר לעצמה את מעמדה ככוח עולמי, ואכן זו יכולה להיות תוצאה אחת שלה, אך מה שהרוסים באמת מחפשים הוא לפגוע בדומיננטיות האמריקנית.

המלחמה עם גיאורגיה ב-2008 נועדה לחסום את ההתפשטות את נאט״ו לקווקז ומזרח אירופה. התמיכה בבדלנים רוסים במזרח אוקראינה מאז 2014 נועדה להבטיח שלמוסקבה תמיד יהיה מנוף לחץ על קייב, כשהקרמלין יכול להגביר או להנמיך את גובה הלהבות כרצונו. ב-2015 הרוסים יצאו לעזרת אסד בסוריה, מצילים אותו מהפסד למורדים בתמיכת ארה״ב. אחרי ההתערבות בסוריה, קרנה של מוסקבה עלתה במזרח התיכון, כשהיא נתפסה לא רק ככוח חדש באזור, אלא גם כפרטנר אמין יותר מארה״ב, אחרי שזו נטשה את מובארק ב-2011 [מקור].

עבור מוסקבה הסדר הבינלאומי בראשות ארה״ב היה איום אסטרטגי, משום שבמערכת כזו רוסיה לעולם לא תהיה עצמאית לפעול כרצונה ותהיה חייבת להתכופף ״בפני המנהיגה״. לכן במקביל לחסימת ההתפשטות של נאט״ו מזרחה והתערבות נגד ארה״ב בסוריה, מוסקבה גם תמכה או תומכת במשטרים אנטי-מערביים וכאלה הנתונים תחת סנקציות אמריקניות, מבקשת לתמוך בכל מי שמערער על ההגמוניה האמריקנית, אם זו איראן עליה רוסיה מגנה במועצת הביטחון, וונצואלה, סוריה, סודן, לוב בימי קדאפי ועוד. הניסיון לצייר את זה כ״רוסים מנסים לחזור למעמד של מעצמה עולמית״ מפספס את המטרה: הרוסים רוצים להוריד את ארה״ב ממעמד של מעצמת-על לעוד מעצמה עולמית בסדר הרב-קוטבי.

במקביל לדחיקת האמריקנים מאירו-אסיה והבאת הסדר הרב-קוטבי, ברור לרוסים שיריבים ישנים וחדשים עלולים לקום ולנסות לאתגר אותם. שני יריבים מסורתיים של רוסיה הן טורקיה ואיראן. שתי המדינות נמצאות מתחת לבטן הרכה של רוסיה במרכז אסיה ושתיהן עלולות לנסות ולהרחיב את השפעתן על חשבון מוסקבה. לטהרן קשרים תרבותיים וכלכליים עם מרכז אסיה והקווקז, ולטורקיה קשרים תרבותיים וכלכלים עם מרכז אסיה, הקווקז ואגן הים השחור. מצד שני, האיראנים והטורקים מתחרים עם האמריקנים ובעלי הברית המערביים שלהם, מה שהופך אותם בו-זמנית גם לנכס וגם לאיום פוטנציאלי על הקרמלין.

מבין השתיים, איראן היא היריב הפחות מאיים. כשני עשורים של סנקציות הותירו את איראן ללא צבא סדיר שיכול לאיים על רוסיה, והמחויבות האידיאולוגית של טהרן להיאבק בארה״ב וישראל הופכת אותה לכלי שימושי בידי מוסקבה, נותנת לה השפעה במפרץ הפרסי, ומנוף לחץ לא רק על האמריקנים, אלא גם על הסעודים והישראלים. הבידוד של איראן בזירה הבינלאומית הוא זה שמבטיח שמוסקבה לא תרצה לעזוב אותה, יודעת שלטהרן אין הרבה אופציות דיפלומטיות חוץ מרוסיה וסין.

נכון, תמיכה באיראן לאורך זמן עלולה לחזק אותה כך שתהפוך לאיום, אך למזלה של מוסקבה היא לא צריכה לפעול באופן אקטיבי בשביל לרסן את ההתפשטות של איראן – ישראל וסעודיה עושות זאת לבד, כשמוסקבה בסה״כ מביטה מהצד בעוד הישראלים ״מכסחים את הדשא״ בסוריה והסעודים נלחמים באיראן בתימן.

טורקיה היא סיפור אחר. טורקיה היא חברה בנאט״ו, מחזיקה בצבא סדיר גדול ומתקדם, ויש לה את הכוח הדמוגרפי והכלכלי לאתגר את רוסיה ע״י תמיכה במדינות כמו אזרבייג׳ן, אוקראינה [מקור] ופולין [מקור] הנמצאות בפריפריה של רוסיה. מבחינה גיאוגרפית לטורקים עמדה עדיפה על האיראנים מול מוסקבה: טורקיה היא חלק מאגן הים השחור, החשוב כל-כך כלכלית לרוסיה משום שהוא גוף המים החמים היחיד שלה; היא גובלת בקווקז; והיא מחזיקה במעבר בין הים השחור והים התיכון, יכולה, תיאורטית, להפוך את הים השחור מהשער של רוסיה לעולם לאגם נעול.

למזלה של רוסיה, טורקיה והמערב התרחקו מאז שנות ה-2000, עם אנקרה מחפשת להפוך את עצמה למוקד כוח חדש ועצמאי בעולם הרב קוטבי [ראו כאן]. אחרי ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, ניסיון שיש מי בטורקיה שמאשים את המערב בו, אנקרה החלה להתקרב אל רוסיה, קונה ממנה סוללות S-400 ועובדת עמה על מאמצי השלום בסוריה. מבחינת הרוסים זו התפתחות מבורכת, והם יחפשו להעמיק את הפער בין טורקיה ונאט״ו ובין טורקיה והאיחוד האירופי. אין לכן לרוסים למשל סיבה לרסן את הטורקים במזרח הים התיכון, משום שהדבר שומר על חיכוך בין טורקיה ובין חברות נאט״ו יוון וצרפת.

במקביל לעידוד הבידוד של טורקיה מהמערב, מוסקבה מחפשת לאזן את טורקיה ע״י הצבת כוחות בחזיתות חשובות לאנקרה: בקווקז משקיפי השלום הרוסים בנגורנו-קרבאך ישקיפו לא רק על קווי הגז לאיחוד האירופי מאזרבייג׳ן, אלא גם על הקווים שלה לטורקיה. בסוריה הרוסים יכולים לאיים אווירית וימית על כל הגבול הדרומי של טורקיה, והם מפעם לפעם מפעילים לחץ על המורדים באידליב הנתמכים ע״י הטורקים. במהלך המלחמה בנגורנו-קרבאך הרוסים הפציצו מחנה אימונים באידליב [מקור] בשביל למשוך את תשומת הלב של טורקיה לסוריה. בלוב, בעוד הטורקים מחזקים את נוכחותם במערב המדינה, הרוסים מחזקים את נוכחותם במזרחה, שולחים כוחות אוויר ואת שכירי החרב של וואגנר לתמוך בגנרל ח׳פתר [מקור].

היריב האחרון של רוסיה הוא האיחוד האירופי.האיחוד האירופי פוטנציאלית יכול להיות האיום הכי גדול על רוסיה, אך הוא מתקשה להפוך את היתרון הגיאוגרפי והכלכלי שלו לכוח גיאופוליטי. האיחוד הוא הכלכלה הגדולה בעולם והוא מחזיק בנוכחות גיאוגרפית טובה יותר מזו שהייתה לגרמנים בתחילת מבצע ברברוסה – באיחוד חברות שבדיה ופינלנד, המדינות הבלטיות וכל פולין. תיאורטית האיחוד יכול להציב כוחות קרקעיים במרחק של פחות כ-100 ק״מ מסנט פטרבורג וכ-600 ק״מ ממוסקבה. כשהיטלר התחיל את מבצע ברבורסה הכוחות הנאציים היו צריכים לחצות מרחק כפול מזה.

יחד עם זאת, האיחוד הוא לא גוף גיאופוליטי מוצלח אם בכלל. יש לו לפחות שלושה ראשים – פולין, גרמניה וצרפת [ראו כאן] וכל ראש מושך לכיוון אחר: הפולנים רוצים לראות נוכחות אמריקנית חזקה כמגן מפני הרוסים, הצרפתים רוצים לראות את אירופה עצמאית אסטרטגית וממוקדים באגן הים התיכון ואפריקה והגרמנים, כרגע, תומכים בשתי העמדות במקביל ובעיקר מחפשים כיצד לא להתעמת עם רוסיה.

מה שהרוסים מחפשים הוא ליצור מאזן אסטרטגי מול אירופה, בעודם מעודדים פיצול שלה בתוכה. המלחמה במזרח אוקראינה, הסיפוח של חצי-האי קרים והתוכניות להתאחד עם בלרוס נועדו כולן לשפר את המצב האסטרטגי של רוסיה במזרח אירופה: עם הכוחות שלה במזרח אוקראינה ובחצי-האי קרים מוסקבה מאבטחת את האגף הדרומי שלה ממתקפה של קייב. עם בלארוס היא מאבטחת את הגישה למוסקבה דרך מעבר סמולנסק [ראו כאן].

הפיצול של האיחוד עצמו מושג ע״י עבודה בשלושה מוקדים מרכזיים: עידוד של קשרי מסחר ואנרגיה בין רוסיה וגרמניה, באופן כזה שיגדיל את התלות הגרמנית ברוסים; עידוד הרצון הצרפתי לעצמאות אירופית מארה״ב, כך שהאיחוד כבר לא יהיה בסיס כוח לאמריקנים במערב אירו-אסיה; זריעת מחלוקות באיחוד [מקור], אם ע״י תמיכה במפלגות ימין ושמאל קיצוניות, עידוד אירו-סקפטיות או תמיכה במדינות המתנגדות לבריסל, כמו הונגריה [מקור].

הרוסים גם מקיפים את אירופה בחגורה של בסיסים או מדינות ידידותיות להן, שיתנו להם לאתגר את האיחוד מכמה חזיתות: בסיס טרטוס בסוריה נותן לרוסים יכולת פעולה ימית במזרח הים התיכון, ויהיה ציר חשוב שיחבר בין הבסיס הרוסי המתוכנן לקום בסודן והבסיסים בחצי-האי קרים. נוכחות צבאית בלוב ויחסים קרובים עם אלג׳יריה יתנו לרוסים יכולת כיסוי של איטליה ומצר גיברלטר, יכולים לשלוט בקווי השיט של אירופה למזרח אסיה. הנוכחות הצבאית שלהם בקווקז מבטיחה כיסוי של קווי הגז והנפט מהים הכספי.

עם לחץ על היריבים שלהם ועם ארה״ב נדחקת אחורה באירו-אסיה, הרוסים מחפשים גם לצבור נקודות אסטרטגיות, הישגים שיכולים לתרום להם בטווח הקצר או הארוך. כך לדוגמה רוסיה בשנים האחרונות הגדילה את ייצוא הנשק שלה לאפריקה, משיגה בו זמנית שווקים חדשים ליצרנים רוסים ומגדילה את ההשפעה שלה ביבשת השחורה [מקור]. בסוריה ובלוב הרוסים מכניסים את החברות שלהם, מצפים לגזור קופון מהשיקום המדינות, להעשיר את קופת המדינה הרוסית ולהגדיל את השפעתה בשתיהן. הטעות היא לחשוב שרוסיה לא יכולה להיות בו זמנית אסטרטגית ואופורטוניסטית, מנצלת הזדמנויות שמבטיחות לה רווחים בעודה מקדמת את האסטרטגיה ארוכת הטווח שלה.

הרוסים ואנחנו

מה המשמעות של כל המשחק הרוסי עבור המזרח התיכון ועבור ישראל? ראשית, עלינו להבין שהמזרח התיכון חשוב לביטחון הרוסי משום שהוא גובל בזירות קריטיות למוסקבה: אגן הים השחור, הקווקז, ואגן הים הכספי. שנית, המזרח התיכון מציע למוסקבה להגדיל את כוחה, משום שפועלים בו עוד שחקנים חשובים כמו צרפת, הודו, סין, יפן, בריטניה וגרמניה. ע״י הגדלת כוחה בו, מוסקבה מגדילה את השפעתה בעקיפין על אותן מדינות. שלישית, רוסיה מעוניינת לדחוק את ארה״ב מהמזרח התיכון, אם דחיקה ממש ע״י הקטנת הנוכחות הצבאית בו ואם ע״י צמצום העצמאות האמריקנית בו. רביעית, כמו טורקיה, גם סעודיה היא יריבה וותיקה של הרוסים, ועלולה לפגוע בהם אם ע״י מלחמת מחירים בשוק הנפט – מה שקרה בתחילת 2020 – ואם ע״י רדיקליזציה של המיעוט המוסלמי ברוסיה. כפי שהרוסים רוצים לרסן את הטורקים, הם יחפשו לרסן גם את הסעודים.

מכאן אנחנו יכולים להסיק מספר מסקנות: הרוסים לא יעזבו את האיראנים ויעבירו את תמיכתם אלינו או אל הסעודים. הרוסים ודאי שומרים על יחסים טובים עם ריאד ואתנו בשביל השפעה, אך הם מבינים שמנוף הלחץ הכי אפקטיבי שיש להם עלינו הוא טהרן. מכאן שבזירה הסורית ישראל לא יכולה לצפות שהרוסים יתמכו ביציאת האיראנים, והם כנראה ירצו לשמור על הפעילות שלנו נגד איראן מתחת לסף מסויים כך שהתקיפות שלנו נגד הנכסים של טהרן לא יובילו לתסכול איראני כלפי מוסקבה. המשמעות היא שרוסיה תרצה להגביל את היכולת שלנו לפעול בסוריה.

הרוסים גם לא יחפשו לבלום את התוקפנות הטורקית במזרח הים התיכון, מעדיפים לראות את הסכסוך ממשיך ומעצים. הסכסוך במזרח הים התיכון שומר על הבידוד של טורקיה מהמערב, ופוגע גם בפיתוח שדות הגז וייצוא שלו לאירופה. חשוב לזכור שהגז הישראלי והקפריסאי מתוכנן להתחרות עם הגז הרוסי, כך שאין לרוסיה אינטרס לעזור למתחרים שלה לממש את הפוטנציאל האנרגטי שלהם.

לבסוף, הקרמלין כנראה רואה בעוינות את האפשרות להתגבשות מערך ביטחון אזורי שלא כולל את רוסיה או סין, ושיורכב מאיחוד האמירויות, ערב הסעודית וישראל, עם תמיכה אמריקנית מרחוק. הרוסים מעוניינים במבנה ביטחוני שכולל אותם ואת סין, כמו גם ארגונים בינלאומיים כמו מועצת הביטחון והליגה הערבית [מקור]. המטרה של מערך כזה תהיה פחות להבטיח ביטחון למפרץ הפרסי ויותר להגביל את ההשפעה של האמריקנים בו – אם מוסקבה תכניס את וושינגטון למערכת רב-לאומית, היא בעצם תיקח ממנה את יכולת הפעולה העצמאית באזור, משום שכעת ארה״ב תהיה מחוייבת לארגון שהיא הפכה חברה בו. מוסקבה כמובן תשמור על האפשרות לפעול באופן עצמאי אם הצדדים יבקשו זאת ממנה, כפי שהיא עשתה בסכסוך בנגורנו-קרבאך – על אף שאזרבייג׳ן, ארמניה ורוסיה כולן חברות בארגון ה-OSCE, ארגון רב-לאומי לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, רוסיה לא שיתפה אף נציג בארגון בשיחות להפסקת אש בין הצדדים או הציעה למי מהמדינות בו להשתתף בכוח משקיפי השלום [מקור].

האסטרטגיה הרוסית מגבילה את ישראל, גם אם זו לא המטרה המכוונת שלה. רוסיה אינה מחזיקה בעוינות כלפינו, אלא רואה אותנו כחלק ממשחק גדול יותר של איזון במזרח התיכון בו רוסיה מבטיחה שלא יקום הגמון אזורי שיאיים עליה, ושארה״ב תאבד את הדומיננטיות שלה בו. הדרך עבורנו למנוע את המגבלות הרוסיות הוא לעבוד עם שחקנים אזוריים בשביל לקדם מערכי ביטחון והשפעה עצמאיים ממוסקבה. מערך עם יוון וקפריסין יאפשר לנו לרסן את טורקיה במזרח הים התיכון ולהמשיך את פיתוח הגז שלנו. שיתוף פעולה עם ערב הסעודית יאפשר לנו להגביל את ההתפשטות האיראנית בעיראק וסוריה. עבודה עם האמירויות, הסעודים והצרפתים תיתן לנו להבטיח את חופש השיט בים האדום וביטחון בחצי האי-ערב. הרוסים בונים את הרשתות שלהם, הגיע הזמן שגם אנחנו.

סיכום

לפני 300 שנה מוסקבה הסתערה אל תוך משחקי הכוח של אירופה עם התבוסה של שבדיה במלחמה הצפונית הגדולה. לפני עשור, מוסקבה שבה אל משחקי הכוח העולמיים עם בלימת ההתפשטות של נאט״ו לפריפריה. לפני חמש שנים, בעוד אובמה מחפש לצמצם את המחויבויות של ארה״ב בעולם, רוסיה החדירה את עצמה לסוריה והוכיחה את היכולת שלה לעזור לבעלי בריתה. רוסיה אינה כוח דועך, והיא אינה מונעת רק ע״י תאוות כבוד וכוח – ע״י משחק עדין בכמה חזיתות, היא בונה לעצמה השפעה אסטרטגית שמקיפה כחצי מאירו-אסיה. טוב שנלמד מהרוסים, ונחפש דרכים למנוע מהם לצמצם את מרחב הפעולה שלנו באזורנו שלנו.




פלג 43: הסוגיה האיראנית

הורדת הפרק – קישור.

בעוד פחות מ-4 שבועות נסיים את שנת 2020, אחת השנים הכי סוערות שידענו עד כה במאה ה-21. כמו כל סוף שנה, גם סיום שנה זו מזמין אותנו לקחת צעד אחורה ולהסתכל מנקודת מבט רחבה יותר על האירועים שעברו עלינו ועל האירועים שעוד יהיו לנו. לאורך השנה גם קיבלתי מכם בקשות והצעות לפרקים, ואני רוצה רגע לפני שאנו מסיימים שנה אחת ומתחילים אחרת להתייחס גם לשאלות ולבקשות שלכם בפרקים שהם אולי לא מאוד אקטואליים, אך מאוד רלוונטיים.

לכן, בהנחה ולא יהיו הפתעות מיוחדות בדצמבר, תוכנית הפרקים לדצמבר היא זו: בפרק היום נעסוק בבעיה האיראנית ובתפיסה הצרה שלנו אותה שמגבילה את האסטרטגיה שלנו. בשבוע הבא נעסוק ברוסיה, במצב הגיאופוליטי המורכב שלה ומה בדיוק פוטין מחפש במזרח התיכון, בקווקז ובמזרח אירופה. בשבוע שלאחר מכן, נדבר על החברויות החדשות ולעיתים מפתיעות שהתחילו לקום בעולם הרב-קוטבי שלנו: נדבר על ציר איראן-וונצואלה, על הקשר בין ירדן, עיראק ומצרים, ועל אוקראינה וטורקיה. לבסוף, בשבוע האחרון של 2020, נעשה סקירה של השנה כולה – המגמות החשובות, האירועים החשובים, ונבחן היכן ההערכות של פל״ג קלעו ואיפה הן פספסו את המטרה. אני שוב מזכיר שתיבת המייל שלי פתוחה לכולכם, ושפל״ג נועד בשבילכם העוקבים. אם יש לכם שאלות או בקשות אתם מוזמנים תמיד לפנות אליי.

אז אחרי ההקדמה הזו, בואו נתחיל בנושא של הניתוח היום – איראן.

איראן היא הגלגול המודרני של יישות לאומית-אתנית שקיימת כבר כ-3,000 שנה. היישות הזו עברה גלגולים רבים וכיבושים רבים, לעיתים שולטת בכל המזרח הקדום עד יוון ולעיתים מצומצמת למה שאנו מכירים היום כאיראן וחלקים מעיראק. אולם לא משנה תחת איזה שם היא הייתה ואילו גבולות היו לה, איראן תמיד הייתה שחקן משמעותי במזרח הקרוב, מקרינה את כוחה על מרכז אסיה והקווקז.

עבורנו אבל איראן היא לא רק עוד מדינה, אלא מזה כ-40 שנה ה-אויבת שלנו. מאז המהפכה האיסלמית ב-1979, אנחנו והאיראנים מנהלים מלחמה שרובה נעשת בצללים. האיראנים עזרו להקים את חיזבאללה שנלחם נגדנו בלבנון, הם תומכים או תמכו בחמאס ובג׳יאהד האיסלמי, והם עומדים מאחורי מתקפות טרור נגד מטרות יהודיות, הידועה שבהן היא המתקפה על בניין הקהילה היהודית בבואנס איירס [מקור]. אנחנו כמובן לא נשארנו חייבים לאיראנים, ולאורך השנים – על-פי מקורות זרים כמובן – הרגנו את מדעני הגרעין שלה, תקפנו שיירות נשק לחיזבאללה, חיסלנו בכירים של משמרות המהפכה בסוריה [מקור] ושיגרנו מתקפות סייבר נגד התשתיות שלה.

אם אנחנו צריכים למנות את החזיתות המרכזיות של ישראל עם איראן, הרי שיש שלוש: הראשונה היא תוכנית הגרעין האיראנית, אותה אנו מנסים לעכב ע״י חיסול מדענים ושוקלים גם הפצצה מהאוויר. השנייה היא ההתבססות האיראנית בסוריה, שם אנו מנסים לבלום ואפילו להסיר את הנוכחות האיראנית ע״י מתקפות מהאוויר. השלישית היא חיזבאללה בלבנון, בה כבר השלמנו שאיננו יכולים לחסל את חיזבאללה ע״י תקיפות אוויר ולכן מתכוננים ליום פקודה בו נאלץ להכריע את חיזבאללה ע״י תמרון קרקעי רחב היקף בעוד העורף סופג מטחים של מאות ואלפי טילים [מקור].

למה אני מספר לכם את כל זה? הנטייה, כשבאים לעסוק בסוגיה האיראנית, היא לקחת כמובן מאליו שאלו שלוש החזיתות של ישראל עם איראן ושהפתרונות היחידים מול איראן הם צבאיים באופיים, כשהסוגיות הן טקטיות בעיקרן: איך להביא כך וכך טונות של חומר נפץ למתקני הגרעין בנָתַנְז ופרצ׳ין, או איך להפגיש כך וכך קליעים עם המדען הזה והזה. גם הערכת האפקטיביות של צעד כזה או אחר הוא בעיקר בעיה אריתמטית – הרג מדען כזה מעכב את תוכנית הגרעין בחצי שנה, פיצוץ שיירה כזו מעכב את פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה בשלושה חודשים, מתקפה על מתקני הגרעין תעכב בין חודשים לשנים וכו׳.

אם באים להתווכח עם הפתרונות האלו, הוויכוח הוא גם בעיקר מסביב לאפקטיביות ולהשלכות של הצעדים הצבאיים. ניקח לדוגמה את תוכנית הגרעין. אחד הנימוקים לתקיפת מתקני הגרעין של איראן הוא שמתקפות דומות עבדו כבר לישראל פעמיים – מול עיראק ב-1981 ומול סוריה ב-2007. הטיעון נגד הוא שהתקיפות ״עבדו״ כי במקרה של עיראק אחרי מלחמת המפרץ ב-1991 הוטלו עליה סנקציות כלכליות שהביאו אותה לפרק את רוב תוכנית הגרעין שלה, וסוריה נכנסה למלחמת אזרחים ב-2011, מה שכמובן הפנה את כל משאבי המשטר הרחק מהמשך פיתוח תוכנית הגרעין. תוכנית הגרעין האיראנית לא דומה לאף אחת מהן – טהרן ביודעין פיזרה את המתקנים הגרעיניים שלה בשביל להקטין את הפגיעה מתקיפה ישראלית.

גם הוויכוח על האפקטיביות של המתקפה הוא וויכוח אריתמטי: האם המתקפה תעכב את תוכנית הגרעין בחצי שנה או חמש שנים? מה יהיה מספר ההרוגים? כמה טילים איראן תשגר בתגובה? יש מי שמנסה להתגבר על הטיעונים האלו ע״י קביעה ששלטון האייתוללות יהיה בסכנת התמוטטות אחרי מתקפה כזו, אך הקביעה הזו אינה מתבססת על דבר – סדאם נשאר בשלטון 30 שנה אחרי המתקפה על הכור שלו, אסד עדיין איתנו.

או קחו דוגמה אחרת – ההתבססות בסוריה. ישראל נוקטת בסוריה אסטרטגיה דומה לאסטרטגית ״כיסוח הדשא״ בשטחי הרשות הפלשתינית, עם תקיפות אוויריות תכופות נגד נכסים איראנים, אם מתקנים, אישים או משלוחי נשק. אולם בעוד ישראל ממוקדת בעיקר בלהפציץ את האיראנים, האיראנים מפנים את המאמצים שלהם להתבססות בעלת אופי כפול – אזרחי וצבאי – מה שיקשה על ישראל לפעול נגדה. כך איראן משתמשת במליציות מקומיות להשתלט על מעברי גבול בין עיראק וסוריה בשביל משלוחי נשק [מקור] והיא מעוניינת להקים מסילת רכבת שתחבר את איראן, עיראק וסוריה [מקור]. איראן כנראה תרצה גם להקים רציפים בסוריה, בשביל לבסס נוכחות ימית במזרח הים התיכון [ראו כאן לדוגמה] – אם כנוכחות צבאית גלויה ואם מוסוות כצי אזרחי של ספינות דיג ומסחר. מה ישראל תעשה אם רכבות איראניות יגיעו לדמשק? תפציץ אותן ותקווה שאין אזרחים עליהן?

הבעיה עם כל השיח הזה – של פתרונות צבאיים והצבעה על בעיות אתם – היא ש: א׳ השיח הזה לא מאוד אפקטיבי כשהוא נעשה בערוצים אזרחיים ו-ב׳ הוא לוקח כמובן מאליו שהפתרון היחיד לאיראן הוא צבאי באופיו. תראו, רוב מי שעוקב אחר פל״ג או המשחק הגדול, כולל אני, לא באמת יודע מה היכולות ומה הידע שיש לצה״ל בנוגע לאיראנים. אני מכיר כמה עוקבים שכנראה יודעים, אך הם כמובן לא ישתתפו בשיח הזה. לנסות ולנהל דיון על אופציות צבאיות ברמה הטקטית, של איך לתקוף מטרה כזו או כזו, מה יהיו ההשלכות ואיך להתמודד איתן, כשאין לנו את כל המידע לא על היכולות הישראליות ולא האיראניות הוא חסר טעם ובעיקר מתבסס על האם אנחנו עקרונית בעד או נגד תקיפה. אני בטוח שהאנשים הטובים במטכ״ל ומשרד ראש הממשלה כבר עורכים את הדיונים האלו, ולנו אין הרבה מה להוסיף.

מה שאנחנו כן יכולים להוסיף, וזה דיון שיכול לתרום לנו לא רק להבין יותר טוב את הסוגיה האיראנית אלא גם בכלל איך מדינה אמורה לנהל מאבק עם יריבה, הוא לשאול למה אנחנו מנסים לפתור את הבעיה שלנו עם איראן בעיקר עם פצצות ורובים? האם יכול להיות שמפני שאנחנו תופסים את ביטחון ישראל דרך קנה האקדח [ראו כאן], כלומר במונחים צבאיים באופן כמעט בלעדי, גם הסוגיה האיראנית עברה רדוקציה לבעיה צבאית בלבד? מה אם הכלים הצבאיים צריכים להיות חלק מאסטרטגיה רחבה יותר נגד טהרן, ולא ה-אסטרטגיה נגדה? אני מציע לעשות בחינה חדש של הסוגיה האיראנית, בשביל להבין מה אנחנו רוצים להשיג ואיך אפשר לעשות זאת.

הסוגיה האיראנית – בחינה מחדש

בואו ונתחיל את הבחינה מחדש של הסוגיה האיראנית משאלה עקרונית: מדוע אנחנו מתעמתים עם איראן? או אם לנסח זאת בצורה יותר פשוטה – מה הבעיה שלנו עם האיראנים? הבעיה שלנו עם האיראנים היא שהם מתנגדים לקיומנו ופועלים לבנות מאזן אימה נגדנו.

אבהיר את הכוונה שלי בנוגע ל״מתנגדים לקיומנו״: אינני יודע אם המנהיג העליון ח׳אמנאי מעוניין להביא שואה על העם היהודי היושב בציון. אני לא יודע אם כשמנהיגי איראן מדברים על ״השמדת ישראל״ הם מתכוונים להרס המדינה שלנו בלבד, או שמא גם להשמדת עם [מקור]. אינני גם יודע אם ביום בו חלילה יוכלו לממש את הרס ישראל הם יעשו זאת או לא.

מה אני כן יודע? שמדינה שקוראת להרס מדינה אחרת לא מתכוונת לחיות עמה בשלום. זה לא משנה אם טהרן מצהירה על השמדת ישראל רק כתעמולה או כביטוי עמוק לאידיאולוגיה שלה – המשמעות בשני המקרים הוא שאי-אפשר לישראל ולמשטר האייתוללות לחיות יחד, עד שזה יסכים עם קיומה של ישראל ויסכים ליחסים נורמליים עמה. לא משנה אם האיראנים מתכוונים רק להחלשת ישראל, להרס שלה או לחיסול היישוב היהודי בציון, ולא משנה אם הם מדברים רק מהשפה ולחוץ או אם הם באמת מאמינים אידיאולוגית במטרה של השמדת ישראל – אנחנו נמצאים אתם בעימות מדבריהם שלהם ועלינו לקחת את דבריהם במלוא הרצינות.

בנוסף, אנו יודעים שהאיראנים רואים בנו איום ביטחוני משום שאנו מעוניינים בשינוי המשטר – דבר מובן לאור העוינות שלו אלינו. אנו יודעים שהאיראנים היו מעורבים בתכנון ותקיפת מטרות ישראליות ויהודיות בעולם ואנו יודעים שהם מנסים לבנות מאזן אימה נגדנו [מקור] בשביל להרתיע אותנו מלתקוף אותם – מאזן אימה הכולל את חיזבאללה ומערך הטילים שלו, רשתות טרור באירופה, אפריקה ואמריקה, וכוח הטילים של משמרות המהפכה. אם לא נבלום את האיראנים ומאזן האימה שלהם, אנו עלולים להגיע לנקודה בה המאזן ייטה כל-כך לטובת טהרן שנצטרך להשלים עם העליונות האסטרטגית שלה, ולא נוכל עוד לפעול באופן עצמאי בסוריה, לבנון ועזה.

כחלק מהמאמץ האיראני לבנות נגדנו מאזן אימה נמצאת תוכנית הגרעין שלה, שהיא עוד מרכיב במאזן האימה האיראני, מרכיב משמעותי ודאי, אך היא לא מקור הבעיות שלנו עם טהרן. אם מחר בבוקר תוכנית הגרעין האיראנית תעלם כלא הייתה, ישראל תמשיך להפציץ שיירות נשק לחיזבאללה וטהרן תמשיך לחמש מליציות בעיראק, סוריה ותימן. לכן הפצצה של מתקני הגרעין של איראן, ללא אסטרטגיה רחבה יותר, תשיג במקרה הטוב עיכוב לתוכנית הגרעין האיראנית, אך לא תשנה את העימות שלנו אתם ולא תשנה בטווח הארוך את היכולת שלהם לבנות נגדנו מאזן אימה.

כמובן, פצצת גרעין איראנית – פצצה ולא תוכנית – תהיה איום קיומי על מדינת ישראל ותשנה את מאזן הכוח במפרץ הפרסי. לכן נכון לחלק את הטיפול בסוגיה האיראנית לשני מרכיבים: אסטרטגיה רחבה לעימות עמה, העיסוק שלנו ברובו של הניתוח היום, ותוכנית למקרה בו טהרן תנסה לפרוץ לפצצה. התוכנית הזו היא כולה צבאית, משום שמטרתה לשלול מאיראן את היכולת להשיג פצצה אם תנסה לעשות זאת. בחלק האחרון של הניתוח אנסה לצייר בקווים כללים איך אולי תראה תוכנית כזו, אך היא אינה המוקד שלנו. אנחנו רוצים אסטרטגיה להתעמת עם איראן גם אם היא מעולם לא הייתה מחפשת נשק גרעיני. אם הבעיה שלנו היא שהאיראנים מצהירים על הרצון לחסל אותנו ובונים מאזן אימה נגדנו, הרי שהמטרה שלנו צריכה להיות להביא את איראן להשלים עמנו ולבלום את המאמצים שלה לבנות מאזן אימה נגדנו.

כאן אנו צריכים לעשות הבחנה על מי בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים ״איראן״: איראן מורכבת משתי רמות של מנגנוני כוח, או אם תרצו מדינה בתוך מדינה [מקור]. המדינה הראשונה היא המדינה האיראנית הרשמית, עם פרלמנט ונשיא וממשלה. זו הרמה שבה ידידי איראן באירופה וארה״ב מעדיפים שהעולם יתמקד, משום שהיא אינה קשורה ישירות לפעולות טרור וכרגע היא מושיטה את ידה לשלום מתוך רצון להסיר את הסנקציות מעליה.

המדינה השנייה היא שלטון האייתוללות, המדינה של המהפכה האיסלמית המונהגת ע״י המנהיג העליון עלי ח׳אמינאי ומסתמכת על משמרות המהפכה כבסיס הכוח שלה. המדינה הזו שולטת במדינה הראשונה ע״י בחירת המועמדים לנשיאות ולפרלמנט והיא זו שמחליטה בפועל בנושאים של מדיניות חוץ וביטחון. המדינה הזו אינה תלויה ברצון העם האיראני והיא מחוייבת בעיקר לשימור עצמה. משום שהיא זו השולטת בתוכנית הגרעין והטילים הבליסטים של איראן, סנקציות כלכליות, חריפות כמה שיהיו, לא יביאו לפירוק איראן מגרעין או טילים – מי שמחליט על התוכניות פשוט לא תלוי ברצון העם.

המעניין הוא, וזו מגמה שיכולה לעבוד לטובת ישראל לאורך זמן, היא שמשמרות המהפכה עם השנים הולכים ומתחזקים בתוך המדינה הראשונה והשנייה של איראן, חודרים לכלכלה ולפוליטיקה האיראנית. המשמרות הם הזרוע של איראן במאבק נגדנו, והם האחראים להקמה והפעלה של מליציות בלבנון, סוריה, עיראק ותימן, כמו גם לתוכנית הטילים ותוכנית הגרעין של איראן. אולם מעבר לפעילויות שלהם בתחומי הביטחון, הגרעין והטרור, למשמרות יש גם נוכחות כלכלית משמעותית, ובשנים האחרונים רבים המפקדים לשעבר מקרב המשמרות שנכנסו לתפקידים בכירים בפוליטיקה האיראנית.

בכלכלה האיראנית המשמרות מחזיקים במפעלים, בנקים, חברות ספנות וחברות בנייה [מקור], כשלפי הערכה הם שולטים על בין שליש לשני שליש מהתמ״ג האיראני [מקור]. הסנקציות רק עזרו למשמרות להרחיב את שליטתם בכלכלת המדינה, תחת הקריאה של המנהיג העליון ל״כלכלת התנגדות״ – כלכלה המבוססת על עצמאות מגורמים זרים. המשמעות בפועל היא שהמשמרות הרחיבו את שליטתם בכלכלה, מחליפים חברות והשקעות זרות [מקור].

בפוליטיקה האיראנית בבחירות האחרונות לפרלמנט נבחרו כ-24 מפקדים לשעבר במשמרות המהפכה או בבסיג׳ [מקור], על רקע התחזקות של המחנה האידיאולוגי הנוקשה באיראן בבחירות – הוא השיג רוב מוצק בפרלמנט, ודחק את המחנה הפרגמטי [מקור]. כיום מי שנתפס כמועמד המוביל לנשיאות, שבחירות אליה יערכו ביוני 2021, הוא חוסיין דהקאן (Dehghan), מפקד לשעבר במשמרות המהפכה שהיה מעורב בהקמת חיזבאללה ותומך נלהב בכלכלת ההתנגדות של המנהיג העליון ובפעילות חמושה מול ישראל [מקור].

אם חוסיין ינצח בבחירות ב-2021, הרי שהמדינה הרשמית האיראנית תהפוך זהה עם המדינה האיסלמיסטית של האייתוללות ומשמרות המהפכה. המשמרות יהפכו לכוח המשמעותי ביותר בפוליטיקה האיראנית, למעט המנהיג העליון, והם יתמכו בקו התנגדות ברור נגד ישראל וארה״ב: הם יתמכו בחיזוק המליציות האיראניות בעיראק, סוריה ולבנון, המשך תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, העמקת ״כלכלת ההתנגדות״ ועמידה מול סנקציות אמריקניות והתנגדות חריפה לכל הסכם עם ארה״ב שינסה להגביל את איראן או ידרוש ממנה וויתורים חדשים על אלה שהסכימה להם כבר בהסכם הגרעין של 2015 עם ממשל אובמה [מקור].

בזמן שבחירה בנשיא מקרב משמרות המהפכה לא תהפוך את איראן בן לילה מתיאוקרטיה לדיקטטורה צבאית [מקור], ברור שמשמרות המהפכה התחזקו בעשור האחרון כלכלית ופוליטית, והמגבלה האחרונה על כוחם, המנהיג העליון, לא יחיה לנצח – הוא כבר בן 81 ולפי דיווחים לא מאומתים סובל מסרטן. הסתלקות ח׳אמינאי תהיה הזדמנות למשמרות להרחיב את השפעתם גם למנהיג העליון, ולהפוך בעצם למוקד הכוח החדש של איראן. עבור ישראל זו תהיה מתנה משמיים. למה?

ראשית, ככל שאיראן תמשיך בדרך של ״כלכלת התנגדות״, והמשמרות ימשיכו להשתלט על עוד חלקים בכלכלה, כן איראן תהיה פחות מושכת למשקיעים זרים [מקור] ופחות יעילה. תשתיות הנפט והגז שלה זקוקות להשקעה משמעותית, אך השמרנים דאגו להבריח משקיעים זרים עוד כשאלו יכלו להשקיע באיראן בין 2016 ל-2018 [מקור]. ללא השקעות זרות והידע הטכני של חברות מערביות, איראן צפויה לראות צניחה בייצור של כמיליון חביות ליום בין 2020 ל-2040 [מקור].

ירידה ביעילות של המשק והאטה או ירידה ברווחים ממשאבי אנרגיה יגיעו יחד עם הזדקנות מהירה של האוכלוסייה האיראנית – אוכלוסיית בני ה-65+ באיראן עתידה להכפיל את עצמה מ-5 מיליון היום ל-11 מיליון ב-2035, ושיעור התלות של זקנים יעלה מקשיש על כל 10 עובדים היום לקשיש על כל 5 עובדים ב-2035. איראן היא כמובן לא המדינה היחידה שתעבור הזדקנות משמעותית בשנים הבאות, אך עם תמ״ג לנפש נמוך לאיראן אין היום את המשאבים להתמודד עם אוכלוסיית מבוגרים כל-כך גדולה, ועם חוסר יעילות במשק ספק אם המשאבים האלו יהיו בעתיד [מקור].

בהנחה והמשמרות ישמרו או יגדילו את כוחם הכלכלי והפוליטי, סביר שמצב הכלכלה באיראן ימשיך וירד ללא קשר לקיומן או היעדרן של סנקציות. ירידה ברווחי הנפט, גידול בביקוש לשירותים סוציאליים, דיכוי חברתי מצד המשמרות, יעודדו את העם להמשיך ולהפגין נגד המשטר, שיאלץ להשקיע עוד ועוד משאבים בדיכוי מהומות בבית, בעוד הכוח הכלכלי שלו קטן וכן האטרקטיביות שלו למשקיעים זרים.

נוסף על הפגיעה הכלכלית, נשיא מקרב המשמרות, ביחד עם פרלמנט שמרני, יבקש להמשיך את העימות עם המערב ובמיוחד עם ארה״ב וישראל. איראן תתמוך במליציות השיעיות שלה בעיראק וסוריה, ותחפש להתעמת עם הכוחות האמריקנים שעוד נותרו באזור. הדבר יקשה על ביידן לשוב למו״מ עם איראן, וייתן לישראל מרחב דיפלומטי לפעול בו – בעוד האיראנים יהיו מרוכזים בלנסות ולבנות את ציר ההתנגדות השיעי מטהרן עד ביירות, ישראל תוכל להפעיל לובי באיחוד האירופי, ארה״ב, רוסיה, סין, הודו ויפן בשביל לסמן את איראן כשחקן לא אחראי, המסכן את יציבות המפרץ הפרסי. זה כמובן ברור לנו כישראלים גם ללא גנרל בראשות איראן, אך בחירה בדהקאן, מדיניות חוץ אגרסיבית ופעילות מליציות תעזור לנו לסמן את איראן כשחקן בלתי אמין שמולו נדרשת אסטרטגיה חדשה – אסטרטגית בלימה.

בולמים את איראן

הבעיה שלנו עם איראן שהיא מתנגדת לקיומנו ובונה מאזן אימה נגדנו. לנסות ולהפיל את המשטר רבים ניסו, אך האייתוללות הוכיחו את עצמם כעמידים להפגנות ומהומות. אין לנו גם את היכולת הצבאית לכבוש את איראן. מכאן שהדרך היחידה שלנו להתמודד עם איראן הוא להפעיל עליה לחץ עקבי שבתקווה יביא לשינוי שלטון, אך שמטרתו המרכזית היא לצמצם את היכולת שלה לאיים עלינו. מה שדרושה לנו היא אסטרטגית בלימה.

אסטרטגית בלימה מול איראן מתבססת על שלוש הבחנות מרכזיות: א׳ כאוס רע לנו וטוב לאיראנים; ב׳ איראן מתבססת על לוחמה א-סימטרית של טילים ושחקנים לא מדינתיים; ג׳ הבעיה שלנו היא עם המדינה האיראנית, לא העם.

כאוס רע לנו וטוב לאיראנים היא כנראה ההבחנה שהכי קשה לעכל, לאור הנטייה בשיח הפופולארי (ואפילו בחלקים מהשיח האסטרטגי) לחשוב שכאשר משהו בוער אצל האיראנים ושלוחותיהם, זה בהכרח רע להם וטוב לנו. לפי התפיסה הזו התמוטטות של המדינה הלבנונית, מלחמת האזרחים בסוריה, המהומות בעיראק – כולם פוגעים באיראן ושלוחותיה, ומאיימים על ציר ההתנגדות השיעי.

אולם מה באמת השתנה בעקבות כל התקריות האלה? המדינה הלבנונית נמצאת בתהליך איטי של קריסה, אך כפי שהראתי בניתוח מס׳ 26 חיזבאללה נותר עצמאי לפעול נגדנו [מקור]. מלחמת האזרחים בסוריה אפשרה לאיראן להקים בה מליציות רבות והיא כיום עובדת להקים בסוריה מערך רקטי נגדנו. הכניסה של רוסיה למערכה הצרה את צעדיה איראן, אך ברור היום שמלחמת האזרחים רק חיזקה את ציר ההתנגדות. בנוגע להפגנות בעיראק, גם היום המליציות השיעיות פעילות ומאתגרות את המדינה העיראקית [מקור].

כאוס לא פוגע באיראנים, הוא פוגע בנו. מאז הכניסה שלנו ללבנון בשנות ה-80׳ איראן פיתחה ושיכללה את היכולת להיכנס למדינות בעלות מוסדות חלשים וחברות מסוכסכות עם עצמן ולהקים בהן מליציות מקומיות המשרתות את האינטרסים שלה [מקור]. לחשוב שכאוס במזרח התיכון משרת אותנו ופוגע באיראנים הוא להתעלם מ-40 השנים האחרונות – בכל מקום בו המדינה נפגעה או התמוטטה, איראן נכנסה. היא נכנסה ללבנון בשנות ה-80׳, לעיראק אחרי הפלישה האמריקנית, לסוריה ולתימן עם האביב הערבי. המליציות של איראן משגשגות במדינות לא מתפקדות. אנחנו צריכים לכן לשאוף לעזור למדינות האזור, במקום לעמוד מן הצד ולראות אותן קורסות לידי האיראנים.

שנית, איראן מתבססת על לוחמה א-סימטרית מתוך הבנה שאין בכוח הצבא הסדיר שלה להתמודד עם יריבים כמו ארה״ב או ישראל. השימוש של איראן במליציות וטילים מחייב מענה שממוקד לא רק בתקיפת הנכסים עצמם, אלא גם בפגיעה ביכולת של איראן לתמוך במליציות שלה ולהעמיד איום רקטי אמין על ישראל והמדינות הידידותיות לה באזור.

שלישית, הבעיה שלנו היא עם המדינה האיראנית, עם משמרות המהפכה, לא עם העם האיראני. ישראל צריכה לחפש כיצד לעבוד עם העם האיראני ולהושיט לו עזרה בעודה מערערת את הלגיטימיות של המדינה האיראנית הנוכחית. אנחנו רוצים ליצור הפרדה בין העם האיראני והממשלה האיראנית, ולצייר את נשיא איראן וממשלת איראן כבובות של המנהיג העליון ולא כמי שמייצגים את העם.

חשוב להבהיר שהאסטרטגיה לא באה להחליף את הצעדים הצבאיים נגד איראן, אלא להכניס אותם בתוך מערכה נרחבת יותר נגדה.

אז איך נראית אסטרטגית הבלימה בפועל? במסגרת האסטרטגיה ישראל תחפש לחזק קהילות מקומיות ומוסדות מדיניים בציר ההתנגדות האיראני, בעיראק, לבנון, ותימן. ישראל תחפש לנרמל את היחסים שלה עם עיראק, תציע הכשרות מקצועיות וציוד לחקלאים בשלוש המדינות, ותעזור בהקלת העול הרגולטורי ושיפור השירותים הממשלתיים בשביל לעזור לכלכלה בעיראק ולבנון.

ברור לי שזה נשמע מופרך – שישראל תעזור לעיראק או תימן? אך כפי שציינתי בחינה אסטרטגית מחייבת אותנו להכיר שההשפעה של איראן באזור מבוססת על החולשה של מדינות, במיוחד עיראק. אם עיראק תוכל לחסום את התנועה של כוחות איראנים, אם עיראק תוכל לאתגר את איראן כלכלית וצבאית, זה יהיה צעד חשוב לבלום את ההשפעה של איראן בסוריה ולבנון.

עד לרגע ההכרזה על הסכם הנרמול עם האמירויות היינו בטוחים שהסכם שלום רשמי עם מדינה ערבית לא יהיה – והנה הוא קרה. מדוע שישראל לא תדחוף להסכם נרמול גם עם עיראק או תימן? היא גם תוכל לרתום את ממשל ביידן, בהבטחה שהסכם נרמול אתנו יתרום ליציבות ושגשוג בשתי המדינות, אינטרס אמריקני.

במקביל לתמיכה במדינות שכיום סובלות מנוכחות איראנית, ישראל תציע יוזמה אזורית להגנה מפני איומים רקטים. במקום הרעיון של שר האוצר כץ ״מסילות לשלום אזורי״, ישראל צריכה להציע ״מגן אזורי לשלום״, יוזמה בה סוללות חץ, קלע דוד וכיפת ברזל יפרשו במדינות חברות ויופעלו ע״י פיקוד משותף.

הדבר ישיג שלוש מטרות: ראשית, הוא יגדיל את זמן ההרתעה והיירוט שיהיה לישראל ע״י קירוב מערכות הרדאר והסוללות לגבול עם איראן. שנית, הוא יגביל את היכולת של איראן להשתמש באיום הטילים שלה נגד מדינות האזור, לאיים על כוחות אמריקנים ועל זרימת הנפט. שלישית, היוזמה תגביר את הלחץ הפנימי בסעודיה לנרמל את היחסים עם ישראל בשביל להפוך לחברה ביוזמה. סעודיה כיום סובלת מהתקפות טילים תדירות מצד החות׳ים בתימן, התקפות שמערכות ישראליות קרוב לוודאי יכולות לטפל בהן.

יוזמת ״מגן אזורי לשלום״ תטפל באיום הרקטי. תקיפה של התשתית הפיננסית של משמרות המהפכה תעזור להחליש את המליציות השונות התלויות בתמיכתן. העלתי כבר בניתוח מס׳ 26 על חיזבאללה [ראו כאן] שישראל צריכה לפגוע ביכולת של איראן להעביר כספים לחיזבאללה. הדבר צריך להיות מורחב לכלל המליציות הנהנות מתמיכה איראנית באזור, כשהפגיעה צריך להיעשות אם באמצעות תקיפה פיזית של אנשים ומבנים, אם באמצעות תקיפות סייבר ואם ע״י מאמצים דיפלומטיים למעצר אישים וסגירת עסקים המעורבים בהזרמות הכספים. ברור שמדובר באתגר טכנולוגי לא פשוט – לעקוב אחר זרימת כסף מאיראן לשלוחותיה השונות באזור, כשהכסף כנראה עובר גם בצורה אלקטרונית וגם בצורה פיזית. אבל לנוכח ההצלחות של ישראל בחשיפת תשתיות טרור ופגיעה במטרות רגישות באיראן, כנראה שקהילת המודיעין הישראלית תוכל להתחקות ולשרטט את ערוצי הכסף השונים של איראן ולפגוע בהם.

שרטוט נתיבי הכסף של איראן גם יעזור לפעולה הבאה של ישראל: קמפיין דיפלומטי להביא את האיחוד האירופי להחרים לחלוטין את חיזבאללה כארגון טרור ולהביא עוד מדינות חוץ מארה״ב להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור.

הצרפתים הם המחסום המרכזי להחלטה של האיחוד בנוגע לחיזבאללה, וישראל לא צריכה להסס להדגיש את הצד האיסלמיסטי הקיצוני של חיזבאללה, בדיוק בזמן שמקרון מדבר על הגנת צרפת מפני קיצוניים דתיים. זו תהיה כמעט קריאה לצרפת צבועה, אבל רק כמעט – מה שימנע פגיעה ישירה בכבוד של מקרון ועלול להביא אותו להתחפר בעמדתו. אם האיחוד האירופי יכריז על חיזבאללה כולו כארגון טרור, ישראל תפגע ביכולת של הארגון לגייס כספים ביבשת ולתכנן פעולות נגד מטרות ישראליות ויהודיות. הדבר גם יכין את הדרך לקמפיין השני, סימון משמרות המהפכה כארגון טרור.

ההחלטה של ממשל טראמפ באפריל 2019 להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור הוא תקדים בינלאומי חשוב שישראל צריכה לנצל אותו בשביל להביא עוד מדינות לסמן את המשמרות כארגון טרור. הדבר ישרת שתי מטרות של ישראל: ראשית, הוא יעזור בדה-לגיטימציה של המדינה האיראנית, מסמן אותה כמדינה פורעת חוק ואת התקשורת עמה ככזו שדומה לתקשורת עם ארגון טרור. שנית, וזו תוצא יותר פרקטית, משום שהמשמרות כל-כך מעורבים בכלכלה האיראנית, כל מדינה שתכריז עליהם כארגון טרור תתקשה לסחור עם איראן גם אם תרצה. סימון המשמרות כארגון טרור תהיה בעצם הטלת סנקציות כלכליות על איראן, סנקציות שלא יהיו קשורות להתקדמותה כהוא זה בנוגע להסכם הגרעין. אם ישראל תשרטט את קשרי הכסף בין המשמרות וארגוני טרור מוכרים כבר, הדבר יעזור לה במאמצים האלו.

לבסוף, ביחד עם לחץ כלכלי, צבאי ודיפלומטי על משטר האייתוללות, ישראל תתמוך בארגוני האופוזיציה האיראנים, כמו ארגון ״התחייה האיראנית״ ומועצת ההתנגדות הלאומית של איראן. מדובר בארגונים לא אלימים שקוראים להקמתו של משטר חילוני ודמוקרטי באיראן. תמיכה בהם יכולה להיות ע״י תיאום מאמצי לובי באירופה וארה״ב, הקמת ערוצי תקשורת לאוכלוסייה האיראנית, גיוס דעת הקהל העולמית נגד המשטר באיראן ועוד. התמיכה בארגונים הללו תהיה חלק מפעולה דרך החברה האזרחית, שמטרתה להכתים את המשטר בטהרן וליצור לחץ פוליטי על ממשלות לא לדבר עמו.

כמובן, וזו נקודה שוודאי חלק יציינו בצדק, היכולת של ישראל להכתים את המשטר ולקדם פעולה דיפלומטית אפקטיבית תהיה מוגבלת ע״י הפעולות הבלתי-חוקיות שלנו – חיסולים מסתוריים באיראן, תקיפות אוויריות בשטח סוריה ולבנון, מתקפות סייבר עלומות ועוד. חוסר האמון שלנו בקהילה הבינלאומית הוא מובן, אך אם אנחנו רוצים לגייס תמיכה דיפלומטית, אם אנחנו רוצים ליצור סימון של איראן כגורם פורע חוק במזרח התיכון, אנחנו נצטרך לכל הפחות לפעול דיפלומטית בשביל להצדיק את התקיפות שלנו בסוריה ולהימנע מחיסולים מושכי תשומת לב. כן, הם פוגעים בטווח הקצר באיראנים – אך בטווח הארוך הם פוגעים ביכולת שלנו לגייס את הקהילה הבינלאומית נגד טהרן, משום שהם מסמנים אותנו כפורעי חוק בדיוק כמו האיראנים. זה לא משנה מי צודק – הפעולות שלנו צריכות להתבסס על המשפט הבינלאומי ונימוקים לגיטימיים, גם אם אלה באים אחרי ההחלטה הטקטית ורק בשביל להצדיק אותה.

אסטרטגית הבלימה לא תהיה פשוטה והיא תדרוש מאמץ משולב של גופי הביטחון והחוץ של מדינת ישראל בשביל לייצר קמפיין יעיל. אולם היא באמת מטפלת בבעיה שלנו עם איראן – העוינות של המשטר אלינו – ע״י פגיעה בו בכמה אופנים שונים ומכמה חזיתות שונות. אם איראן עתידה להפוך יותר מיליטנטית בשנים הקרובות, על ישראל להפוך יותר דיפלומטית ולנצל את האגרסיביות האיראנית בשביל להעמיק ולקבע את הסנקציות נגדה.

מנגנון אל-כשל

אז דיברתי על אסטרטגית בלימה נגד איראן, ההבחנות עליהן היא מתבססת וכיצד היא יכולה להיראות בפועל. מתוך נקודת מבט רחבה זיהינו מגוון כלים ופתרונות שישראל יכולה ליישם נגד טהרן, כלים ופתרונות שלא מחייבים תקיפות צבאיות. אך מה אם ביום מן הימים איראן תחליט לפרוץ לפצצה, תסלק את פקחי הגרעין משטחה ותתחיל בהעשרת אורניום לרמה המתאימה לשימוש כנשק גרעיני?

חשוב להבין שייקח לאיראן מספר חודשים להגיע לפצצה אם תחליט על כך, ושגם אחרי שפצצה תיוצר לא ידוע אם לאיראנים יש בכלל את היכולת להקטין את הפצצה לראש נפץ המורכב על טיל. לכן ישראל עדיין לא תקפה את איראן, משום שיש הבנה שיש לנו חלון זמן גם במקרה בו טהרן ״שוברת את הכלים״ ומחליטה להשיג פצצת אטום.

במקרה כזה קרוב לודאי שישראל תבחר בתקיפה אווירית של מתקני הגרעין האיראנים, במיוחד מתקני העשרה בנתנז, אראק ופורדו [מקור]. חשוב להבין שתקיפה כזו לא תהיה דומה לא לתקיפה בעיראק ולא לתקיפה בסוריה – סביר שיהיו מעורבים בה מטוסי אדיר בגל הראשון לשם חיסול סוללות נ״מ, ולאחר מכן מטוסי F-15 עם חימוש כבד ומטוסי F-16 שישמשו לליווי אווירי, ביחד עם מטוסי תדלוק. בסה״כ ישראל תצטרך להעלות לאוויר כ-100 מטוסים, שיצטרכו לטוס מעל 1,000 ק״מ, לתקוף ולשוב [מקור].

מה תהיה התגובה האיראנית לאחר מתקפה כזו? קשה לדעת. תקיפה של מתקני הגרעין לא מאיימת על השלטון, אך אם הוא לא יגיב הרי שכל מאזן האימה שהקים – הטילים הבליסטים שלו ומאגר טילי הקרקע-קרקע של חיזבאללה – יהפוך ללא רלוונטי. אם הוא יצליח להפיל חלק מהמטוסים הישראלים, ואולי אף לקחת טייסים כשבויים, אולי יסתפק במספר מטחים לצפון. אם ירצה לשבור את הכלים, חיזבאללה כנראה יפעיל את כל מאגר הטילים שלו וימשוך את צה״ל לדרום לבנון, למלחמה קרקעית שמי יודע כמה יהרגו בה. זו כנראה אחת הסיבות שישראל נמנעה עד היום מתקיפה, משום חוסר הוודאות – איננו יודעים אם נצליח ועד כמה לתקוף את מתקני הגרעין האיראנים; איננו בטוחים מה תהיה התגובה האיראנית; ואיננו בטוחים ביכולת התמרון היבשתי של צה״ל. זו כנראה אחת הסיבות ששני רמטכ״לים – אשכנזי וגנץ – לחצו על הברקס כשנתניהו וברק דרשו לתקוף באיראן [מקור].

סיכום

האיום האיראני הוא בהחלט ממשי, עם או בלי נשק גרעיני. אנו פועלים נגדו במספר חזיתות, בדיוק כפי שהוא פועל נגדנו במספר חזיתות – בלבנון, בסוריה, בעזה. כל עוד אנו ממוקדים בלהיאבק בו רק באמצעים צבאיים, לא נצליח לנצח. למדינת ישראל אין את היכולת למוטט את השלטון האיראני, או לכבוש את איראן. הדרך לנצח את שלטון האייתוללות היא דרך אסטרטגית בלימה רב-מימדית וארוכת טווח, בה לצד פגיעה מכוונת בתוכנית הגרעין ובהתבססות בסוריה, נפעיל גם כלים כלכלים ודיפלומטים בשביל לבנות לחץ הולך וגדל על טהרן. הזמן הוא לטובתנו – בואו ננצל אותו. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 42: סקירה עולמית מס׳ 3

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום, באופן לא מכוון, עוסקת בנושאים מגוונים אך בעלי מכנה משותף אחד: השינוי של המערכת הבינלאומית לעולם רב-קוטבי מלא, עולם בו מדינות רבות מנהלות מדיניות חוץ עצמאית מארה״ב ומתחרות זו עם זו על כוח והשפעה. בפרק היום נראה איך יוון ואיחוד האמירויות מגבשות ציר אנטי-טורקי, כחלק מההיערכות מחדש של כוחות במזרח התיכון; נראה את בריטניה מתחילה להתוות את חזרתה לזירה העולמית ככוח צבאי משמעותי; נבין את המשמעויות של הסכם שביתת הנשק בנגורנו-קרבאך; ונראה איך דרום-מזרח אסיה מנסה לנהל משחק מורכב בסביבה של יריבות הולכת וגדלה בין סין, יפן, הודו וארה״ב. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאתונה עד דובאי

ב-17.11.2020, ראש ממשלת יוון ביקר באיחוד האמירויות במטרה לחזק את הקשר ביניהן. במהלך הביקור נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני המכיל סעיף מפתיע – סעיף הגנה הדדית [מקור]. לפי הסעיף יוון והאמירויות יסייעו זו לזו במקרה של איום צבאי אחת על השנייה, ויפעלו לשמור על השלמות הטריטוריאלית והריבונות זו של זו. המשמעות הפרקטית של ההסכם הוא שהמדינות יוכלו להציב כוחות צבא זו בשטחה של זו, ושהן יחלקו מודיעין מסווג הרלוונטי לשתיהן.

למה ליוון והאמירויות לחתום על הסכם המכיל סעיף כזה? התשובה היא ברורה – טורקיה. יוון והאמירויות רואות בטורקיה יריב ואיום, כל אחת מסיבותיה שלה: יוון רואה בהתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון איום טריטוריאלי עליה, וברור שנוסח הסעיף המדבר על ״שלמות טריטוריאלית וריבונות״ מכוון מול איום ימי מצד הטורקים על אחד מאיי יוון. איחוד האמירויות רואה בטורקיה איום על היציבות שלה משום התמיכה של טורקיה באחים המוסלמים, המעוניינים להחליף את המונרכיות הערביות. יש לכן ליוון והאמירויות אינטרס לבלום את הטורקים, וההסכם החדש יאפשר לאמירויות להציב כוחות ביוון עצמה ולשתף פעולה עם שחקנים נוספים כמו קפריסין, ישראל, מצרים וצרפת נגד טורקיה של ארדואן. החתימה על הסעיף אגב באה כמה ימים לפני הודעה על תרגיל ״מדוזה 2020״, תרגיל ימי-אווירי משותף למצרים, יוון וקפריסין, בו ישתתפו הפעם גם צרפת ואיחוד האמירויות [מקור]. העובדה שישראל לא תשתתף היא אכזבה, והיא מחייבת אותנו בשינוי שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה שלנו לעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט.

החתימה על הסכם הגנה הדדי מחייב אותנו לעדכן מהיסוד את החשיבה שלנו על המזרח התיכון ולהבין שהחשיבה המיושנת על ״מחנות״ בהובלת מדינה כלשהי היא כבר לא רלוונטית לעולם בכללו, וודאי לא למזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא במונחים של מחנה מול מחנה, אלא ברשתות שאינן מובלות ע״י מדינה אחת כלשהי ושמשנות את צורתן עם שינוי האינטרסים של כל מרכיב ברשת.

איך זה מתבטא במקרה שלנו? טורקיה, יוון ואיחוד האמירויות יכולות כולן להיחשב כחלק מ״המחנה האמריקני״, טורקיה אפילו יותר מהאמירויות לאור החברות שלה בנאט״ו ויוון יותר מטורקיה לאור החברות שלה בנאט״ו ובאיחוד האירופי. לדבר על האמירויות ויוון בהקשר של ״מחנה אמריקני״ הוא לכן לא רלוונטי, כי: א׳ שהקשר שלהן מכוון נגד חברה שלישית במחנה ו-ב׳ לא ברור מה החלק של ארה״ב אם בכלל ביצירת הקשר – יוון ואיחוד האמירויות שתיהן מתנהלות כיום ככוחות עצמאיים, עם מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה בארה״ב.

זה מביא אותי לנקודה השנייה: החיפוש אחר מנהיגה מובילה למחנה הוא חיפוש חסר טעם, משום שמדינות רבות היום מתנהלות באופן עצמאי מול המעצמות הגדולות, מחפשות למקסם את הקשרים שלהן. כל עוד אנחנו מקובעים לדוגמה סביב הרעיון של מחנה אמריקני, אנחנו עוקבים אחר הפעולות של ארה״ב ומתעלמים שלא במודע מהפעילות העצמאית של אבו-דאבי ואתונה בזירה הבינלאומית.

יוון במיוחד אינה זוכה להתייחסות משמעותית בשיח האסטרטגי בארץ: מאז 2019 יוון החלה בצעדים קונקרטיים לחזק את מעמדה במזרח הים התיכון ולהפוך עצמה למדינה חשובה לאיחוד האירופי ונאט״ו [מקור]. היא מתכוונת להגדיל את כוחה הצבאי, אם בגיוס חיילים נוספים, רכש ספינות או רכש מטוסי F-35 מארה״ב [מקור] ומטוסי רפאל מצרפת [מקור]; היא הקימה שתי מסגרות דיאלוג אסטרטגיות במזרח הים התיכון, אחת עם ישראל ואחת עם מצרים; היא שולחת כוחות מיוחדים למאלי לעזור לצרפת בלחימה נגד גורמי טרור [מקור]; וע״י צינור ה-EastMed מתכוונת להיות השער האנרגטי של האיחוד האירופי לגז במזרח הים התיכון. כל עוד אנחנו מחפשים מדינה מובילה למחנה שלא קיים, אנחנו לא יכולים לראות ולהעריך את הפעולות העצמאיות של שחקנים שהם אולי לא מעצמת-על, אך הם משמעותיים לזירה שלנו.

לבסוף, בזמן שיוון והאמירויות אכן מהוות ציר אנטי-טורקי, אסור לנו ליפול לניסיון לחלק את המזרח התיכון למחנה אנטי-טורקי או מחנה אנטי-איראני, משהו שרבים אוהבים לעשות בארץ – לדמיין שנרמול היחסים עם סודן הוא חלק ממחנה אנטי-איראני גדול בהובלת ארה״ב, ישראל וסעודיה. כבר דיברתי בעבר שציר סוני אנטי-איראני לא קיים [ראו כאן], וספק אם יש מחנה אנטי-איראני.

יוון והאמירויות שותפות בהתנגדות שלהן לטורקיה, אך כנראה שאת יוון קרן אפריקה לא ממש מעניינת בדיוק כפי שאת האמירויות לא מעניינת מאלי או היחסים עם צרפת. לקרוא להן ״מחנה אנטי-טורקי״ הוא לצמצם אותן, לנסות ולתפוס אותן רק דרך נקודה אחת. דרך יותר טובה יותר היא לחשוב עליהן כ״ציר אנטי-טורקי״ או אולי כ״קואליציה אנטי-טורקית״: המשמעות של ציר היא שהן יוצרות מבנה, המורכב מהסכמים, תרגילים משותפים ודיאלוג אסטרטגי. המבנה הזה הוא לא הפן היחיד של מדיניות החוץ שלהן, אך הוא בהחלט חלק ממדיניות החוץ שלהן. הוא קיים כמבנה בזירה הבינלאומית שטורקיה צריכה להתמודד מולו ויריבות של טורקיה יחפשו לעבוד עמו – משהו שהצעתי שישראל תקים במזרח הים התיכון עוד בקיץ 2020 [ראו כאן].

קואליציה היא התאגדות זמנית של מדינות לשם מטרה משותפת. קואליציות היו נפוצות באירופה במאה ה-17 וה-18, והן שיחקו תפקיד בשתי מלחמות המפרץ של ארה״ב בעיראק ואפגניסטן. קואליציות העבר היו בעיקר התאגדות צבאית לשם ניהול מלחמה, כשהקואליציות בימינו הן התאגדות צבאית ולעיתים כלכלית בשביל להרתיע מפני מלחמה. קואליציות הן פחות נוקשות ממחנות והן משנות את הרכבן עם שינוי האינטרסים בין החברים בהן. כיום יוון והאמירויות, ביחד עם מצרים, קפריסין, ישראל וצרפת, מהוות קואליציה אנטי-טורקית – אולם חברותן בקואליציה אינה אומרת שהן אינן מתחרות זו בזו בזירות אחרות, או שהן מחויבות זו לזו.

בעולם בו יחסי החוץ הם דינמיים יותר, עם קואליציות וצירים, אנחנו צריכים להפסיק ולחפש מחנות ואת המנהיגות האמריקנית, ובמקום לחפש איך אפשר להתאגד עם מדינות בעלות אינטרס דומה לשלנו, מול מדינות עם אינטרס שונה משלנו. תפיסה כזו כמובן תחייב שינויים משמעותיים באיך מדינת ישראל מנהלת מדיניות חוץ: היא תצטרך תיאום בין משרדי הביטחון, החוץ והכלכלה בשביל לקדם אג׳נדה רלוונטית מול כל מדינת עניין; היא תצטרך כוח אדם שמוכשר בניתוח על בסיס ריאלי-גיאופוליטי, עם גישה למגוון מומחים עבור מדינות שונות (משום שמודל של one-fits-all כבר לא יהיה אפקטיבי); והיא תצטרך להביא את חיל הים וחיל האוויר לעבוד ביחד כפנים שלה בזירה הבינלאומית, ודאי בזירות הקרובות שלנו של הים התיכון והים האדום.

הנקודה האחרונה היא הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה, מפני שהיא רלוונטית גם לנושא הבא שלנו על בריטניה: הסכסוכים באזור שלנו, הסכסוכים הגדולים, כנראה יהיו ברובם ימיים – טורקיה/צרפת בים התיכון, פיראטים בים האדום, התחרות להשפעה באוקיינוס ההודי. אולם הסכסוך הימי העתידי לא יתנהל רק בין ספינות, אלא גם בין מטוסים ומל״טים – לכן לדוגמה תרגיל ״מדוזה 2020״ הוא תרגיל ימי-אווירי.

אם ישראל רוצה להשתלב בקואליציות המקומיות, היא חייבת כוח ימי-אווירי שיודע לפעול ביחד ואפשר להפעיל אותו ביחד לאזורי עניין. אנחנו כבר מחזיקים במאפיין חשוב אחד שיאפשר לנו להשתלב בקואליציות מקומיות והוא טייסות האדיר, ה-F-35 שלנו. אנחנו והאיטלקים כבר מפעילים טייסות, ובהמשך כנראה יפעילו גם יוון ואיחוד האמירויות. טורקיה לעומת זאת הוסרה מהתוכנית.

הדבר יוצר עבור טורקיה לא רק חיסרון בתחום האמל״ח עם היעדר מטוסי קרב חמקנים, אלא גם יפגע ביכולת שלה לשתף פעולה עם חברות נאט״ו אחרות, בעוד ישראל, האמירויות והיוונים יוכלו לעבוד זה עם זה ועם כוחות נוספים דוגמת האיטלקים, הבריטים והאמריקנים. בהנחה וישראל תרכוש מטוסי F-35B בעלי יכולת נחיתה אנכית, היא תוכל להפעיל את המטוסים מנושאות מטוסים איטלקיות, בריטיות, או אמריקניות. היא תוכל לעבוד ביחד עם יוון והאמירויות על הפעלת המטוסים במתארי חדירה לאזורים רווי נ״מ, והלוגיסטיקה הדומה תקל על פריסת טייסות ישראליות בבסיסים של מפעילות אחרות.

אולם כוח אווירי הוא רק חלק מהמשוואה. אם ישראל רוצה להיות רלוונטית לקואליציות המקומיות, היא חייבת להיות מסוגלת לשלוח כוח ימי שיכול להשתתף בהגנה על קווי שיט, לוחמה נגד פיראטים, הרתעה ובמקרה הצורך תקיפה של ספינות אויב. הצירוף של ספינות ״סער 6״ לחיל הים הישראלי הוא צעד חשוב בכיוון הזה [מקור] ואסור לישראל לראות בספינות רק ״שומרות של אסדות הגז שלנו״ – הן צריכות להישלח לתרגילים בינלאומיים ולהשתתף בהגנה על אזורי שיט חשובים לישראל, כמו הים התיכון והים האדום. אנחנו צריכים באופן אקטיבי לחפש כיצד לשלב אותן במסגרות כוח גדולות יותר, לדוגמה בשיתוף פעולה עם נושאות מטוסים של בעלות ברית.

בשביל למקסם את האפקטיביות של זרוע הים וזרוע האוויר, ישראל חייבת שהן יעבדו יחד, יתרגלו יחד את היכולות החדשות שלהן וייקחו חלק פעיל באירועים בינלאומיים תחת פיקוד משותף. אפשר ונכון גם לבחון מסלול פיתוח ללוחמים בשתי הזרועות בה הם יבצעו תפקידים בשתיהן, כדי לקבל קצונה בכירה שמבינה טוב יותר את היכולות של צה״ל גם באוויר וגם בים, וכיצד הן יכולות להשתלב.

ומחיל הים והאוויר שלנו, לזה הבריטי.

שוטי (שוב) בריטניה

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, הודיע ביום חמישי ה-19.11.2020 על תוספת לתקציב הביטחון של בריטניה בסך של כ-22 מיליארד דולר, תוספת התקציב הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה. לטענת ג׳ונסון למרות המשבר הכלכלי הקשה שבריטניה עוברת עקב הקורונה והברקזיט, ועל-אף ההפצרות בו לחתוך בתקציב ההגנה, הוא סירב לעשות זאת, מתוך חשש שאם ימשיך בקיצוצים שהתחילו קודמיו, בריטניה תתעורר יום אחד ללא כוחות חמושים שיכולים להגן עליה. ג׳ונסון לכן החליט לא רק שלא לחתוך בתקציב, אלא להגדיל אותו, בשביל להבטיח שהכוחות המזויינים של בריטניה יוכלו להתמודד עם האתגרים לא רק של השנה הבאה – אלא גם של 20 השנים הבאות.

מעבר לרטוריקה ההחלטה של ג׳ונסון על הגדלת התקציב היא משמעותית מ-3 סיבות:

ראשית, היא מסמנת שבריטניה מבינה שאחרי הברקזיט, היא תהיה חייבת ליצור לעצמה מקום משלה בעולם. מחוץ לאיחוד האירופי, בריטניה לא תהיה עוד מוגבלת ע״י הצורך להתאים עמדות עם חברותיה לאיחוד, ועם העצמאות לקבוע את הסכמי הסחר ומדיניות החוץ שלה בעצמה, היא תוכל למצוא לה מחדש מקום ככוח מרכזי בזירה הבינלאומית.

חשוב לזכור שמאה השנים האחרונות לא היו טובות לבריטים, ודאי לא למעמדם בעולם: ב-1914 הם נאלצו להילחם במלחמה יבשתית באירופה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הקיסרית, מלחמה שהרגה את מיטב בניה של בריטניה וחיסלה את אוצר האימפריה. ב-1939 שוב היא נאלצה לצאת למלחמה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הנאצית, וללא משאבים משל עצמה נאלצה להישען לחלוטין על האמריקנים בשביל אספקה. עם סוף מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה עוד חזקה מספיק לעמוד מול תנועות העצמאות באימפריה שלה, והאימפריה הבריטית, האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת, התפרקה.

את המחצית הנותרת של המאה ה-20 הבריטים העבירו בצל האמריקנים. מבינים שהם אינם עוד חזקים להיות כוח עצמאי, הם השתלבו בתוך הממסד המדיני והביטחוני של ארה״ב בשביל לעצב את החלטותיה כך שיתרמו לבריטניה. האמריקנים סיפקו נשק גרעיני וטילים לבריטניה [מקור], הבריטים הם השותף היחיד ברמה 1 בתוכנית ה-F-35, שתי המדינות חולקות מודיעין, תיאום ביטחוני ויחסי השקעה ומסחר ענפים. אולם בריטניה לא יכולה לסמוך ש״היחסים המיוחדים״ עם ארה״ב ימשיכו רק מכוח האינרציה, או מכוח התרבות המשותפת להן – בריטניה צריכה להוכיח שהיא עדיין כוח צבאי רלוונטי במערב אירו-אסיה, עם יכולת פעולה בים הבלטי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, ויכולה לתמוך גם בפעילות האמריקנית במקומות רחוקים יותר, כמו במזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. היא גם אינה יכולה עוד לסמוך על האמריקנים שיגנו על האינטרסים שלה, ולכן עליה לגבש לעצמה כוח עצמאי משלה, גם אם היא תחפש להמשיך ולעבוד בתיאום עם האמריקנים. ההחלטה להגדיל את תקציב הביטחון היא ראייה שלונדון אכן מתכוונת לקחת את האתגר ולהגדיל את כוחה הקשה, הבסיס של כל מעצמה.

שנית, ההכרזה באה עם כניסתו המסתמנת של ביידן, שרואה את בוריס ג׳ונסון כחיקוי בריטי של טראמפ, וההערכה שביידן יהיה הרבה יותר קריר כלפי הבריטים מאשר טראמפ. המשמעות המעשית של הקרירות היא עדיין לא ברורה לחלוטין, אולי דחייה או אפילו ביטול של השיחות להסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ג׳ונסון יכול למתן בכל מקרה את השפעתה ע״י חיזוק החשיבות של בריטניה בעיני האמריקנים.

איך תוספת התקציב עושה זאת? התוספת תופנה בין השאר לרכישת 13 אוניות מלחמה ומספר לא ידוע של ספינות לוגיסטיקה שיתמכו בשתי נושאות המטוסים החדשות של בריטניה, המלכה אליזבת והנסיך מויילס. המלכה אליזבת צפויה לבצע את הפריסה המבצעית הראשונה שלה ב-2021, כנראה לאזור ההינדו-פסיפי [מקור], בתמיכה של המאמצים האמריקנים מול סין.

חיזוק הכוח הימי של בריטניה והיכולת להפעיל שתי קבוצות לחימה של נושאות מטוסים (Carrier Battle Group