1

פלג 75 – הירושה האפגנית

תקציר

  1. עם הפלישה לאפגניסטן האמריקנים שמו את עצמם בעמדה מאוד גרועה גיאו-אסטרטגית: הם הפכו לכודים בין רוסיה, סין ואיראן; הם הפכו לספקים של יציבות עבור שלוש המדינות; והם נאלצו לנהל מלחמת גרילה ארוכה במדינה הררית מאוד.
  2. כעת כשהאמריקנים יוצאים, הם מורישים מדינה בלתי יציבה בדרום אסיה. היא מאיימת על הסינים – היא עלולה להפוך בסיס לבדלנים אויגורים, והיא עלולה לגרור את פקיסטן גם לחוסר יציבות.
  3. היא מאיימת על האיראנים – עם גלי פליטים – ועלולה למשוך אותם אליה, עם טהרן מנסה להשיג השפעה במלחמת האזרחים המתפתחת שם.
  4. היא מאיימת על רוסיה, שמעוניינת למנוע זרם של פליטים ופעילי טרור למדינות מרכז אסיה הגובלות בה. עבור רוסיה היא גם מציעה הזדמנות להגדיל את ההשפעה שלהם במרכז אסיה, מציעים להגן על הגבולות של המדינות השכנות לאפגניסטן.
  5. לא סביר שנראה כניסה צבאית סינית לאפגניסטן. אפשר ונראה כניסה איראנית באמצעות המליציה השיעית שלה מהמדינה, מה שיכול לאפשר לישראל לפעול ביתר חופשיות בסוריה.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כחודש וקצת ארה״ב עתידה לסגת מאפגניסטן. אחרי 20 שנה של מלחמה וכיבוש, ארה״ב תכריז על נסיגה מבית הקברות של האימפריות.

לא ברור מה האמריקנים הצליחו להשיג עם הכיבוש של אפגניסטן. אבל יכול להיות שעכשיו עם נסיגתם הם משיגים הרבה יותר ממה שהיו יכולים להשיג אם היו נשארים. בפרק היום נראה איך דווקא הנסיגה האמריקנית באפגניסטן עוזרת לה מול סין, מול רוסיה ומול איראן.

אבל לפני שנגיע לאיך הנסיגה האמריקנית עוזרת, אני חייב לציין שהנסיגה באה בניגוד לתחזית שלי. אם תזכרו בפרק שדיברנו על החיפוש אחר יציבות [ראו כאן], כשרצינו להסביר מה ארה״ב מחפשת במזרח התיכון, הסברתי שוושינגטון מחפשת יציבות במזרח התיכון, ובמסגרת החיפוש אחר יציבות היא מנסה להשיג יציבות במינימום משאבים. הנחתי שבמסגרת הרצון ליציבות ארה״ב תשאיר את כוחותיה באפגניסטן. אבל עכשיו היא מוציאה אותם, כנראה מאמינה שהעלות של השארת הכוחות באפגניסטן גבוהה מידי לעומת היציבות שהיא מביאה. אני לא חושב שזה משנה את התזה הכללית של חיפוש אחר יציבות, אבל כן שאפגניסטן כבר לא נתפסת כמשהו הכרחי ליציבות הזו.

ויש כאן מידה רבה של אמת: הנוכחות האמריקנית באפגניסטן לא מוסיפה ליציבות המזה״ת. היא כן נותנת יציבות לשלוש מהיריבות של ארה״ב: סין, רוסיה, ואיראן. הן נהנות מיציבות באפגניסטן, בעוד ארה״ב היא שמשלמת את המחיר. יכול להיות שביציאה שלה מאפגינסטן, ודווקא משום האנרכיה שתגיע, היא תוכל לשפר את העמדה שלה מול סין, רוסיה ואיראן, ולשאוב את שלושתן לאנרכיה בגבול שלהן. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

כיבוש חסר טעם

למה מלכתחילה האמריקנים פלשו לאפגניסטן? הם פלשו בשביל לפגוע בבסיסים של אל-קאעידה, ובשביל להפיל את שלטון הטאליבן, שהם ראו בו תומך של הארגון. אפגניסטן הייתה בסיס טרור, והפלישה האמריקנית באוקטובר 2001 נועדה לחסל את האיום הזה. מעט אחרי התקפות ה-11 בספטמבר, ארה״ב דרשה מהטאליבן להסגיר את בן-לאדן ולסגור את בסיסי הטרור במדינה. הטאליבן סירב, וארה״ב יצאה במבצע Enduring Freedom ב-7 באוקטובר 2001. בתוך חודשיים שלטון הטאליבן קרס.

אולם אחרי שהאמריקנים מוטטו את הטאליבן ופגעו ברשתות של אל-קאעידה, הם נשארו במדינה בשביל לשקם אותה. הנשיא ג׳ורג׳ בוש הצהיר בנאום באפריל 2002, בהקמה של אפגניסטן בה טוב לחיות, ארה״ב צועדת בדרכה של תוכנית מרשל, תוכנית הסיוע האמריקני לאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. סיוע לאפגניסטן נתפס כחלק מהמלחמה בטרור.

בשנים שעברו מאז ההצלחה של ארה״ב באפגניסטן הייתה חלקית, עם הטאליבן ממשיך לשלוט בחלקים מהמדינה. אולם מעבר להצלחה החלקית באפגניסטן, האמריקנים גם שמו את עצמם בעמדה מאוד גרועה גיאו-אסטרטגית.

בפלישה לאפגניסטן ארה״ב החדירה את עצמה לצומת דרכים בין סין, איראן, תת-היבשת ההודית ומרכז אסיה. היא הפכה תלויה ברוסיה בשביל להעביר אספקה לכוחות שלה באפגניסטן, והיא הפכה חשופה למתקפות טרור מצד איראן. היציבות שהביאה לאפגניסטן שירתה את סין, שבמשך שנים הייתה מוטרדת מהפעילות של בדלנים אויגורים מאפגניסטן [מקור].

מפת הלוגיסטיקה האמריקנית לכוחות באפגניסטן. מאז 2015, הנתיב דרך רוסיה לא פעיל.

נוסף על כניסתה לצומת דרכים יבשתי באסיה, הניסיון האמריקני להקים מדינה מתפקדת באפגניסטן עמד מול אתגר משמעותי: הגיאוגרפיה של אפגניסטן. אפגניסטן היא מדינה הררית מאוד, עם הרי הינדו-כוש שחוצים אותה מצפון לדרום. קיום של הרים רבים כ״כ מקשה על מרכז שלטוני לנהל את אפגניסטן ולכן במשך רוב קיומה אפגניסטן היתה הפריפריה של מעצמות גדולות מסביבה כמו פרס, הודו, רוסיה וכדומה. בכל פעם שכוח ניסה להשתלט על אפגניסטן הוא גילה שההרים שלה מקשים על תנועתו ושליטתו. גם היום הממשלה האפגנית בקאבול מתקשה לשלוט במדינה. מנקודת מבט גיאו-אסטרטגית לפחות הנוכחות הממושכת באפגניסטן היא שגיאה, ולכן היציאה ממנה היא טובה למאזן הכוח האמריקני מול רוסיה, סין ואיראן.

אולם מול הטיעון הגיאו-אסטרטגי, יש הטוענים שההחלטה של ממשל ביידן לצאת מאפגניסטן שגויה מ-3 סיבות מרכזיות:

ראשית, הממשל דן את אפגניסטן לחוסר יציבות ומלחמת אזרחים חדשה, ופוגע באמינות של ארה״ב בעיני בעלות הברית שלה. מאז שהאמריקנים הודיעו על ההחלטה לסגת, הטאליבן השתלט במהירות על חלקים נרחבים מהמדינה, ונראה שהוא עומד להשתלט על כולה [מקור]. יש חשש אמיתי שאפגניסטן תהפוך שוב לבסיס טרור, שיאיים לא רק על סין ורוסיה, אלא גם על מדינות מרכז אסיה והודו. ההחלטה האמריקנית לסגת תתפס בעיני בעלות בריתה כהחלטה נמהרת ולא אחראית, ותפגע באמינות של ארה״ב [מקור].

שנית, אפגניסטן גובלת בסין, קרובה לטיבט ושינג׳יאנג. נוכחות אמריקנית במדינה נתפסת כבסיס אמריקני על הגבול הסיני, שנותן לה את האפשרות לפתוח חזית יבשתית מול בייג׳ין. הנוכחות האמריקנית גם יכולה לאפשר לוושינגטון להקרין כוח על מערב סין, באמצעות כוחות אוויר.

לבסוף, אם ארה״ב תצא מאפגניסטן – סין תיכנס אליה. היא תיכנס לאפגניסטן באמצעות השקעות בתשתיות, באמצעות כוחות צבא, ותחבר את אפגניסטן לרשת התשתיות של דרך המשי החדשה. הדבר יפתח עבור סין גישה לאיראן ולמפרץ הפרסי, יחזק את ההשפעה שלה במרכז אסיה ואת ההשפעה שלה בפקיסטן. ארה״ב בעצם תעניק לסין מתנה אסטרטגית, נותנת לה מדינה חדשה וחשובה לחדור אליה.

אולם הטיעונים האלה לא ממש מבוססים על המציאות בשטח, או אפילו עולים בקנה אחד עם איזה היגיון אסטרטגי.

למה שארה״ב תמשיך להיות באפגניסטן, אם ב-20 שנה של מלחמה וכיבוש היא נכשלה לחסל את הטאליבן? הטיעון של ״שמירת אמינות״ הוא נחמד, אך הנסיגה מאפגניסטן לא תהיה הפעם הראשונה שארה״ב מודה בכישלון ויוצאת ממדינה: היא עשתה את זה בוויטנאם, היא עשתה את זה בעיראק. למה אפגניסטן כל-כך חשובה שדווקא בה ארה״ב צריכה להמשיך ולהשקיע כסף ודם, למרות שאין לה שום תוכנית ברורה איך לנצח ומתי לצאת?

בנוסף, טיעון האמינות מפספס את העובדה שרוב בעלות הברית של האמריקנים כבר לא סומכות רק על וושינגטון לביטחונן. חשבו רגע על הקואליציות שראינו עולות במזרח אסיה או אירופה, על הפעולות של פולין, יפן, בריטניה או צרפת. השינוי של בריטניה ביחס סין, העלייה של הקוואד במזרח אסיה, כל הפעולות האלו נעשו מתוך הבנה של בעלות הברית האמריקניות שהן לא יכולות לסמוך על וושינגטון להגן על האינטרס הלאומי שלהן. יפן היא שדחפה להקמת הקוואד, מוטרדת מההתרחקות האמריקנית ממזרח אסיה תחת בוש [מקור]. בריטניה היא שהחליטה להחרים את חוואווי אחרי העברת חוק הביטחון הלאומי של הונג קונג [מקור].

המדינות האלו עדיין רוצות לעבוד עם ארה״ב מפני שהיא המדינה החזקה ביותר בעולם, לא מפני שהן סומכות עליה לחלוטין. האמינות האמריקנית פחות חשובה בעולם הרב-קוטבי שלנו, ויותר חשובה היכולת של ארה״ב להפנות את המשאבים שלה לזירות עניין. אפגניסטן אינה מהווה זירת עניין לכמעט שום בעלת ברית אמריקנית, למעט הודו. יציאה מאפגניסטן תשחרר משאבים אמריקנים לזירות אחרות, כמו מזרח אסיה ומזרח אירופה.

בנוגע לחזית נוספת עם סין אנחנו צריכים לקחת את הדברים בפרופורציה. אפגניסטן היא מדינה הררית עם מעבר יחיד בין ההרים של הינדו-כוש לתוך סין, כשמעבר זה מוביל למדבריות של שינג׳יאנג. שינג׳יאנג הוא אזור דל-אוכלוסין שלא מחזיק אף מרכז כלכלי חשוב. כל המרכזים הכלכליים, הפוליטיים והצבאיים של סין נמצאים במזרח המדינה, בחוף המזרחי שלה, שכולו מוקף בסיסים אמריקנים. כוח אמריקני באפגניסטן לא ישנה את מאזן המלחמה בין ארה״ב לסין. כוח כזה לא יפלוש קרקעית למערב סין כי אם הוא ינסה זאת לסינים יהיה קל מאוד לחסום אותו, וגם אם הוא יצליח הוא יהיה במרחק של אלפי קילומטרים מהלב של סין. כוח אווירי באפגניסטן לא ישנה ממש את מאזן המלחמה, משום ששוב הוא יצטרך לטוס כ-4,000 ק״מ בשביל להגיע למרכזי הכוח של סין במזרח המדינה. אז זה שיש כוחות באפגניסטן לא תורם משהו מול סין.

לבסוף בנוגע לחיבור של אפגניסטן לסין. הנוכחות האמריקנית לא מנעה השקעות סיניות באפגניסטן. לדוגמא ב-2007 אפגניסטן חתמה על חוזה לכריית מרבץ הנחושת השני בגודלו בעולם, הממוקם כ-40 ק״מ מקאבול [מקור]. זה היה תחת שליטה אמריקנית. מה שכן מעכב השקעה סינית הוא המצב הביטחוני במדינה, שלא צפוי להשתפר. למרות הכרזות שאפגניסטן היא חלק חשוב מ״דרך המשי החדשה״, ההשקעה הסינית במדינה הגיעה בסוף 2017 לפחות מ-400 מיליון דולר. לשם השוואה בפקיסטן השכנה ההשקעה הסינית בסוף 2017 הגיע ל-5 מיליארד דולר [מקור]. ההבדל בין המדינות הוא במצב הביטחוני, שהבריח משקיעים סינים מאפגניסטן.

האמינות האמריקנית כבר נפגעה בשנים עברו, עם הפלישה והנסיגה הנמהרת מעיראק, עם המשבר הכלכלי בארה״ב, עם הנטיות הבדלניות שהופיעו תחת טראמפ. הנוכחות הצבאית האמריקנית באפגניסטן לא תתרום למאזן הכוח שלה מול בייג׳ין, משום שאפגניסטן נמצאת במיקום הלא נכון – רחוקה מהחוף המזרחי של סין. והנוכחות האמריקנית היא לא מה ששמר את אפגניסטן מחוץ להשפעתה של בייג׳ין – ההתקפות של הטאליבן עשו את זה. לכן הנסיגה מאפגניסטן היא לא טעות, אלא להפך – היא יכולה לשפר את מאזן הכוח של ארה״ב מול סין, מול רוסיה ומול איראן.

הבעיה האפגניסטן

בשביל להבין איך היציאה האמריקנית טובה לארה״ב, צריך להבין איך היא השפיעה על מאזן הכוח בין וושינגטון והיריבות האסיאתיות שלה.

אפגניסטן כפי שאמרתי היא מדינה יבשתית שנמצאת בנקודת מפגש בין איראן, סין, מרכז אסיה ותת היבשת ההודית (הודו ופקיסטן). האמריקנים החדירו את עצמם לאפגניסטן והפכו תלויים לוגיסטית ברוסיה ופקיסטן בכדי להעביר אספקה. כל איום אמריקני על רוסיה, נעשה בידיעה שאם הרוסים ירצו, הם יוכלו במהירות לייקר ולהקשות את האספקה האמריקנית למדינה. הרוסים ב-2015 החליטו בתגובה לסנקציות מערביות לסגור את הנתיב דרכם, מקשים על הלוגיסטיקה האמריקנית לאפגניסטן [מקור].

שנית, הכוחות האמריקנים הפכו חשופים למתקפות מצד איראן. למרות שהטאליבן ואיראן היו אויבים בשנות ה-90׳, לאחר הפלישה האמריקנית הם החלו להתקרב. יש הערכות שהאיראנים סיפקו ציוד לטאליבן [מקור] והם מפעילים מליציה משלהם באפגניסטן [מקור]. בנוסף, הנוכחות האמריקנית באפגניסטן הוסיפה לבנק המטרות של איראן עוד כ-100 אלף חיילים בשיא הפריסה שם. בכל תרחיש של מלחמה במפרץ הפרסי, או מתקפה ישראלית על איראן, הכוחות האמריקנים באפגניסטן היו הופכים להיות אחד מיעדי התקיפה האיראנית.

לבסוף, כשהאמריקנים נכנסו לאפגניסטן הם ייצבו את המדינה עבור סין, רוסיה, איראן, מבלי להרוויח ישירות. תחת השליטה האמריקנית אפגניסטן הפסיקה להיות בסיס לבדלנים אויגורים שביצעו פעולות טרור בסין. היא הפסיקה להיות בסיס לכוחות טרור שאיימו על מרכז אסיה, על מדינות כמו טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן. המדינות האלו חשובות לרוסים, משום שהן גובלות בבטן הרכה של רוסיה במרכז אסיה – טרור ואנרכיה במרכז אסיה יכולים מהר מאוד לזלוג לרוסיה עצמה. כשהאמריקנים הציבו את עצמם באפגניסטן, הם עשו שירות עבור רוסיה, מגנים על הבטן הרכה שלה. האיראנים הרוויחו את ההסרה של הטאליבן מהגבול שלהם, שהיווה איום טרור עליהם ואפשרו להם להגדיל את השפעתם במדינה [מקור].

עכשיו כשהאמריקנים יוצאים, היציבות שהם הביאו הולכת יחד איתם. היציאה של הכוחות האמריקנים מאפגניסטן משאירה שני תרחישים למדינה:

הראשון הוא שאפגניסטן תהפוך יציבה, ולא תהיה שוב בסיס לטרור אזורי. בשביל שהתרחיש הזה יקרה או שהטאליבן יכבוש את המדינה וימנע הקמת בסיסי טרור, או שהטאליבן וממשלת אפגניסטן יגיעו להסכם שלום שיחזיר את היציבות למדינה וישאיר את הממשלה בקאבול כמי שאוכפת את הלוחמה בטרור בה. מדובר בתרחיש שהוא פחות סביר: הניצחונות האחרונים של הטאליבן מעודדים אותו להמשיך במתקפה, במקום בשיחות השלום עם קאבול [מקור]. הטאליבן תלוי לפעולות שלו בארגוני טרור אזוריים, שכיום פועלים באפגניסטן – לדוגמה התנועה האיסלמית של טורקסטן המזרחית [מקור]. מדובר בארגון טרור המעוניין בהקמת מדינה איסלמית במה שהיום הוא שינג׳יאנג. אם הטאליבן ינסה להכחיד אותו, הוא עלול למצוא עצמו במלחמת גרילה דומה לזו הוא מנהל היום מול הממשלה האפגנית. הנתיב הקל יותר עבור הטאליבן הוא להשתלט על אפגניסטן, ואז לתת לארגוני הטרור האזוריים להשתמש בה כבסיס פעילות, עם מגבלות מסוימות.

זה מביא אותנו לתרחיש השני, של אפגניסטן כמקור לחוסר יציבות אזורית, אם בצורה של פעילות טרור, אם בצורה של פליטים. במצב האופטימי, הטאליבן יכבוש מחדש את רוב אפגניסטן ויתן לארגוני טרור לפעול ממנה, אך ברמה נמוכה – הוא יעניש אותם על חדירות לסין ומרכז אסיה, הוא ינסה עד כמה שאפשר להגביל תקריות בגבול.

במצב הפחות אופטימי, המלחמה בין הטאליבן והממשלה האפגנית תהפוך למלחמת אזרחים חדשה. הממשלה בקאבול מחמשת מליציות מקומיות כדי שיוכלו לבלום את הטאליבן [מקור]. למליציות האלו נאמנות מעטה אם בכלל לממשל המרכזי. ככל שהממשל המרכזי יחלש, כן המליציות והשבטים הקשורים אליהן יתחזקו, ויתחילו להתחרות זה בזה ובטאליבן על השפעה. אפגניסטן עלולה להדרדר למלחמת אזרחים, מה שישלח גלי פליטים ופעילי טרור לכל מדינות האזור [מקור].

תרחיש בו אפגניסטן הופכת למקור של אי-יציבות הוא רע לכל מדינות האזור, אך הוא רע במיוחד לסין. לסין אין את הכלים הביטחוניים לטפל בחוסר יציבות באפגניסטן. צבא השחרור העממי מתאמן לקראת תרחישים כמו פלישה לטאיוואן או מלחמה ימית מול ארה״ב. הרפורמות שנעשו ב-2016 בצבא כוונו בעיקר לשפר את היכולת שלו למלחמה רב-ממדית, לא לפעילות נגד טרור. אין לו ניסיון בלוחמה בטרור מחוץ לגבולות סין, ואין לו ניסיון בכלל בהפעלת כוח מאז המלחמה נגד וויטנאם ב-1979 [מקור]. סין גם מודעת לכישלונות של ארה״ב ובריה״מ באפגניסטן. היא תהסס להכניס את עצמה היכן ששתי מעצמות-על נכשלו.

לכן סין קרוב לוודאי תעדיף לבלום את הטרור והפליטים בגבול עד כמה שאפשר, מבלי לחדור למדינה עצמה. סין בשבועות האחרונים קראה לאזרחים שלה לצאת מאפגניסטן, עדות שהיא אינה מתכוונת להיכנס למדינה [מקור].

הבעיה בשביל הסינים שבזמן שהם יכולים להביא חזרה אזרחים, השקעות בתשתיות לא יכולות לחזור. כפי שציינתי ההשקעה הסינית באפגניסטן היא נמוכה מאוד – כ-400 מיליון דולר – אך אפגניסטן היא לא המדינה שתטריד את סין בתרחיש של חוסר יציבות – פקיסטן תהיה.

חוסר יציבות באפגניסטן יקרין על פקיסטן, שם לסין השקעות הרבה יותר מאסיביות בתשתיות, כחלק מהמסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן. רק לפני שבוע 9 עובדים סינים נהרגו בפיגוע טרור בצפון פקיסטן [מקור]. התחזקות של הטאליבן באפגניסטן עלולה להלהיב ג׳יהדיסטים במדינה לצאת במתקפות נגד הממשל המרכזי ונגד הסינים [מקור]. מאז 2013 יש שיפור במצב הביטחוני בפקיסטן, מה שאפשר לסינים להגדיל את ההשקעה בה. אם המדינה תחווה גל טרור חדש, או אפילו תשאב למלחמת האזרחים האפגנית, המשמעות היא פגיעה קשה בהשקעות הסיניות.

כדאי כאן להתייחס למספר שרבים חוזרים עליו, וגם אני ציינתי אותו בפרק ישן של ״המשחק הגדול״ בלי לחשוב עליו יותר מדי: אפגניסטן יושבת על משאבים בשווי טריליון דולר, כולל זהב, יהלומים, נחושת, ברזל ועוד [מקור]. אולם המספר הזה לא מתייחס לעלויות הישירות והעקיפות בהפקת המשאבים האלו, או אפילו האם יש ריכוז משמעותי של המשאבים כדי להצדיק הקמת מכרות.

תעשיית מכרות דורשת תשתית יחסית מתקדמת לאפגניסטן: היא צריכה כבישים בשביל לשנע עובדים וכלים. היא צריכה חשמל בשביל להפיק מתכות מהעפרות שנכרות. היא צריכה רכבות בשביל לשנע את המתכות מחוץ לאפגניסטן. הגיאוגרפיה של המדינה מקשה על כל הדברים האלו, עם הצורך לחצוב מנהרות עבור רכבות והקמת תחנות כוח חדשות ליד מכרות.

משום כך, על-אף שאפגניסטן עשירה ״על הנייר״ במשאבים, לא סביר שהסינים ימהרו להשקיע בה. הם יצטרכו להשקיע שנים ומיליארדי דולרים בהקמת התשתיות התומכות לתעשיית מכרות, ואז עוד שנים ומיליארדים בשביל להפיק את המחצבים בה. כל זה יעשה במקרה הטוב עם נוכחות של ארגוני טרור אנטי-סינים במדינה, שיאיימו על עובדים וציוד.

איראן נמצאת בבעיה דומה לסין, חשופה לחוסר יציבות מאפגניסטן, אך מצד שני עם הזדמנות להגדיל את השפעתה במדינה. חלק מהמליציות האיראניות בסוריה גוייסו מאפגניסטן, מהמיעוט השיעי במדינה [מקור]. במקרה של מלחמת אזרחים, לאיראן תהיה הזדמנות להגדיל את השפעתה ע״י החדרת מיליציה משלה בניהולן של משמרות המהפכה.

תרחיש כזה יכול להיות חיובי לישראל: אם איראן תכנס לתוך אפגניסטן, היא תצטרך להפנות משאבים וכוחות מסוריה. ההתבססות האיראנית בסוריה תאט, וטהרן עלולה לספוג הרוגים רבים באפגניסטן, כמו גם זרם פליטים חדש לתוך המדינה. ישראל תוכל לנצל זאת לפגוע בנכסים חשובים לטהרן בסוריה, עם טהרן מוגבלת תגובה שלה נגדנו.

עבור רוסיה, אפגניסטן מציגה הזדמנות ואיום. האיום הוא כמובן שפליטים וג׳יהדיסטים יזרמו ממנה לרפובליקות של מרכז אסיה, מאיימים על היציבות גם של רוסיה עצמה. מצד שני, דווקא האיום בחוסר יציבות נותן לרוסיה פתח להגדיל את השפעתה במרכז אסיה: רוסיה כבר התחייבה שתגן על הגבול של טג׳יקיסטן, ופרסה כוחות בגבול [מקור]. הרוסים יוכלו לנצל את האיום מאפגניסטן בשביל לבסס עוד את הנוכחות הצבאית שלהם במרכז אסיה, חוסמים יריבים פוטנציאלים.

ויריבים כאלה, תופתעו לשמוע, לא חסרים. יש כמובן את סין, שבמסגרת דרך המשי החדשה פועלת כלכלית ודיפלומטית במרכז אסיה, מדאיגה את הרוסים. נוסף לסין יש את ארה״ב, שכעת מחפשת להעביר חלק מהפעילות הצבאית שלה מאפגניסטן לאחת ממדינות מרכז אסיה [מקור]. הרוסים מוטרדים מהאפשרות שלאמריקנים תהיה נוכחות צבאית קבועה באחת הרפובליקות לשעבר שלהן במרכז אסיה, ולפי דיווח פוטין הציע לביידן שהאמריקנים יפעלו מבסיס צבאי רוסי – ניסיון ברור של רוסיה לבלום בסיס אמריקני עצמאי באזור [מקור].

לבסוף יש לנו את טורקיה. כן, טורקיה. טורקיה מחזיקה כוח קטן, של כ-500 חיילים באפגניסטן במסגרת פעילות נאט״ו. עם ההכרזה על נסיגה מהמדינה, הטורקים הציעו שהם ישארו מאחור, מאבטחים את נמל התעופה של קאבול [מקור]. למה שהטורקים יעשו זאת?

ראשית, זה משפר את היחסים שלהם עם ארה״ב ומדינות נאט״ו האחרות. שדה התעופה בקאבול הוא השער היחיד של אפגניסטן לעולם, וכל השגרירויות במדינה תלויות בו. הטורקים יהפכו לשומרי הסף של אפגניסטן, וארה״ב ומדינות מערביות נוספות יהיו תלויות בהם בשביל גישה לאפגניסטן.

בנוסף, הישארות של כוח טורקי תחזק את ההשפעה ההולכת וגדלה של טורקיה באפגניסטן ובמרכז אסיה. טורקיה רואה במרכז אסיה אזור השפעה טורקי, על בסיס העובדה שרוב האזור מורכב מקבוצות טורקמניות. לטורקים יש כבר יחסים טובים עם פקיסטן, איתה רק לאחרונה הם ערכו תרגיל צבאי משותף [מקור], ויחסים טובים גם עם הממשלה האפגנית וגם עם הטאליבן.

טורקיה תוכל להשתמש בנוכחות הצבאית שלה באפגניסטן כדי לבנות דיאלוג ביטחוני עם מדינות מרכז אסיה האחרות, מתאמת לדוגמה סוגיות כמו אבטחת שגרירויות ומשימות נגד טרור. דיאלוג כזה יכול להתרחב גם לדיאלוג דיפלומטי וכלכלי, עם טורקיה מקרבת את המדינות הטורקמניות השונות לעבר השפעתה. התפתחות כזו תדאיג את הרוסים, ואנו עלולים לראות את התחרות הרוסית-טורקית עוברת גם לאפגניסטן, עם הצדדים תומכים בקבוצות שונות במלחמת אזרחים אפשרית.

סיכום

היציאה של ארה״ב מאפגניסטן נותנת לאזור מתנה איומה: וואקום אליו נכנס במהירות הטאליבן. בתרחיש החיובי, הטאליבן והממשלה מגיעים להסכם שלום, ואפגניסטן הופכת למדינה יציבה אך נחשלת בדרום אסיה.

בתרחיש הפחות חיובי (לשכנות של אפגניסטן), המדינה הופכת שוב למקור של חוסר יציבות, משגרת גלי פליטים וטרור למדינות סביב. האנרכיה שם כנראה תמשוך את איראן להתערב, ותכריח את סין ורוסיה לנסות ולחפש דרך לייצב את המדינה. השקעות סיניות באפגניסטן ופקיסטן יפגעו, ובייג׳ין תמצא עצמה עם איום טרור חדש במערבה. טורקיה תוכל לנצל את חוסר היציבות כדי להגדיל את השפעתה במרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה.

בכל מקרה המרוויחה הגדולה היא ארה״ב, שתשחרר משאבים וקשב להתמקדות בזירה הימית מול סין. היא תפסיק לספק יציבות ליריבות שלה, ותכריח אותן לספוג את המחיר של המלחמות האפגניות. בהצלחה להן.




פרק 65 – פוסט אימפריום (13): התחרות החדשה לכוח

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

דונאלד ג׳ון טראמפ.

טראמפ הוא הנשיא השנוי במחלוקת השני שלנו כאן בפוסט-אימפריום, נשיא שנתפס מאוד שונה ע״י הימין והשמאל בארץ. אם אובמה היה אובססיה של הימין, טראמפ הצליח להשפיע על שני המחנות: בעיני הימין טראמפ נתפס כנשיא הכי פרו-ישראלי שהיה בארה״ב, נשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, הכיר בסיפוח רמת הגולן, ולא דרש מישראל פשרות או הקפאות בנייה בשביל הסכמי שלום. טראמפ נתפס ככל-כך פרו-ישראלי שיש מי שחשב שרגע לפני יציאתו מהתפקיד הוא יפציץ את מתקני הגרעין של איראן[1].

לעומת זאת עבור השמאל טראמפ נתפס כשקרן, גזען ונוכל, אם לא גרוע יותר. סביר שהתפיסה הזו הושפעה מהתפיסה של השמאל בארה״ב את טראמפ, שראה בו לאומן ימני-גזען, שקרן פופוליסט, בדלן וסכנה לשלום העולם. כשטראמפ רק נבחר נראה שהשאלה שכולם שאלו הייתה לא אם הוא יעשה נזק, אלא כמה נזק הוא יעשה. לדוגמה, בגיליון מאי-יוני 2017 של Foreign Affairs המאמר הראשי עסק בשאלה איך הנשיא עלול לגרום למלחמת עולם שלישית[2].

השער של גיליון מאי-יוני 2017

כמו עם ברק אובמה, המטרה שלי היא לא לשנות את איך אתם תופסים את טראמפ כאדם. העניין שלי הוא בטראמפ כשלב בהתפתחות של ארה״ב, בממשל טראמפ כשלב בשינוי ההשקפה של ארה״ב על העולם. כמובן, תמיד קשה להפריד בין האדם הפרטי ובין התפקיד שהוא מילא, בטח עם אדם כמו טראמפ.

טראמפ הוא בדרן. לא במובן של ״ליצן״, אלא במובן של איש בידור, אדם שיודע לקרוא קהל ולהפעיל אותו. טראמפ אוהב לצאת בהצהרות גדולות ולעיתים בוטות בשביל לקבל את תשומת הלב של הקהל. העובדה שאין מישהו שאדיש אליו היא הוכחה עד כמה הוא אפקטיבי כאיש בידור: הוא גורם לכם להיות מושקעים בו רגשית. אולי אתם אוהבים אותו, אולי אתם שונאים אותו, אך מה שלא יהיה – אתם לא אדישים אליו.

נוסף להיותו איש בידור, טראמפ הוא גם איש עסקים, והוא הביא את ההתנהלות של איש עסקים למדיניות החוץ האמריקנית. טראמפ במהלך 4 השנים שלו בבית הלבן הראה שהוא תופס את יחסי החוץ של ארה״ב כיחסי תן-קח: וושינגטון צריכה לסגור ״עסקאות״ שטובות לה, והנשיא הוא מי שדואג ל״עסקה הטובה ביותר״. היחסים בבסיס העסקאות הם פחות חשובים מהעסקאות עצמן, והמטרה של ההתנהלות המדינית היא ללחוץ את הצד השני במשא ומתן.

קל לראות זאת אם רק מסתכלים על היחסים של טראמפ עם מדינות כמו צפון קוריאה, סין או אפילו איראן: בתחילת נשיאותו טראמפ איים להשמיד את צפון קוריאה אם זו תתקוף את ארה״ב או בעלות בריתה. אולם ברגע שנראה היה שאפשר להגיע ל״עסקה״, או לכל הפחות לפגישה היסטורית, קים ג׳ון און הפך מאיום ביטחוני למי שהנשיא הוא חברו. מול סין טראמפ נע בין קוטב אחד של האשמת סין ״באונס״ ארה״ב וקריאה לשי ג׳ינפינג אויב, ובין קוטב שני של מחמאות על הטיפול בקורונה (בתחילת המגפה)[3] וביטחון שהנשיא שי ג׳ינפינג יעשה את ״הדבר הנכון״ בנוגע למפגינים בהונג קונג[4]. אפילו מול איראן, טראמפ הבהיר שהמטרה של הלחץ המקסימאלי היא להשיג ״עסקה טובה יותר״ מול המשטר בטהרן[5], והיה קרוב בספטמבר 2019 להיפגש עם נשיא איראן רוחאני[6].

טראמפ והממשל שלו כמובן עשו טעויות וסבלו מכישלונות. לדוגמה, הממשל מצד אחד רצה שוונצואלה ואיראן יפסיקו את היחסים העוינים שלהן לארה״ב, אך לא היה מוכן להשקיע משאבים צבאיים או להסתכן במלחמה לשם כך. כשבוונצואלה באביב 2019 ניסה מנהיג האופוזיציה לבצע הפיכה, ארה״ב הגיבה בכתף קרה. הממשל העדיף להסתמך על סנקציות כלכליות מול וונצואלה ואיראן, סנקציות שהפכו את החיים בשתי המדינות לאומללים אולם לא שינו דבר בהתנהלות שלהן.

מול סין הממשל ניהל מלחמת סחר וסימן אותה כיריב אסטרטגי, אך לא עשה את הדבר המתבקש של לעבוד עם בעלות הברית של וושינגטון מול בייג׳ין. במקום ממשל טראמפ ירה לכל עבר, מאיים במכסים על יפן והאיחוד האירופי ומאיים להוציא את הכוחות האמריקנים מדרום קוריאה אם זו לא תשלם יותר על נוכחותם. טראמפ, כפי שאמרתי, היה איש עסקים, וכאיש עסקים הוא התעניין יותר בסגירת עסקאות טובות מגיבוש קואליציה בינלאומית מול בייג׳ין.

אולם המטרה של הפרק היום היא לא לתת ציון לטראמפ כנשיא. המטרה היום היא להבין את החשיבות של טראמפ, של ממשל טראמפ, בהתפתחות של ארה״ב אחרי המלחמה הקרה. טראמפ היה נשיא לא רגיל, נשיא לא אורתודוקסי, וכמוהו הממשל שלו. יחד, הם היו מוכנים לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית לא בחדרי חדרים, אלא במדיניות רשמית. הם היו מוכנים להכיר שהרעיונות של האורתודוקסיה הישנה של ארה״ב בממסד המדיני-בטחוני – על סחר חופשי, הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה – כבר לא רלוונטים. שהעולם השתנה, וארה״ב צריכה להשתנות יחד איתו.

העקרונות שהנחו את ממשל טראמפ כבר היו קיימים לפניו, אך לא סודרו בתפיסת עולם אחת: ממשל אובמה הבין שהמזרח התיכון הוא חור שחור למשאבים של ארה״ב. בתקופתו גם הבינו שסין ורוסיה הן כבר לא ידידות, אלא יריבות. ממשל בוש הבן ואובמה מתחו ביקורת על בעלות הברית של וושינגטון שהן חיות על חשבונה, חותכות בתקציבי הביטחון שלהן בעוד ארה״ב לוקחת על עצמה עוד ועוד מהעול של הגנת העולם החופשי.

מה שממשל טראמפ הביא הוא לא מהפכה, אלא פשוט הכרה: הרגע החד-קוטבי הסתיים. ארה״ב צריכה להתחרות עם סין ורוסיה על השפעה באירו-אסיה. והיא צריכה לשם כך לשנות את ההתנהלות שלה בעולם. איך? הכול בפרק היום. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שלנו שאנחנו רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. רוצים לראות אותו? רוצים לדעת לאן צועד העולם? בואו למקום היחיד שנותן לכם זאת: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי.

מצבנו עד כה

את התרומה של ממשל טראמפ לחשיבה האסטרטגית האמריקנית אפשר לסכם בשלוש מילים: תחרות בין מעצמות, Great Power Competition. ארה״ב נמצאת בתחרות לכוח עם סין ורוסיה, והתחרות הזו דורשת מארה״ב לגייס את הכלים הצבאיים, הכלכליים והדיפלומטים שלה בשביל לנצח.

בשביל להבין עד כמה התרומה הזו חשובה, אנחנו צריכים רגע להסתכל בסקירה אחת על כל התהליך ההיסטורי שעברנו עד עתה בסדרה פוסט-אימפריום: פתחנו במאה ה-19, במאה של המעצמות האירופיות הנלחמות זו בזו לכוח ומקוות שמאזן הכוח יציל אותן מעצמן. ראינו איך הן הקימו אימפריות ואיך האימפריות האלו עודדו סחר הגלובאלי והביאו לנו את הגלובליזציה בגלגולה הראשון. ראינו גם איך העולם הזה הגיע לסופו בשתי מלחמות עולם.

סיום שתי מלחמות העולם העביר את הזירה הבינלאומית ממצב רב-קוטבי למצב דו-קוטבי, עם ארה״ב ובריה״מ כשתי מעצמות על. הודות לאיום האדום האמריקנים אחרי מלחמת העולם השנייה לא הפנו את הגב שלהם לאירופה, כפי שעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ופתחו במאמץ לבנות מחדש את הסדר העולמי – האימפריום הראשון שלנו. ארה״ב לקחה על עצמה לבנות מחנה של דמוקרטיות עם סחר חופשי משגשג, ולבלום את התוקפנות הסובייטית היכן שלא תהיה. האמריקנים הקימו את נאט״ו, חתמו על ברית הגנה עם יפן והכניסו את רוב המדינות המתועשות של העולם למחנה צבאי אחד, לראשונה בהיסטוריה.

הסדר האמריקני הביא לנו את הפאקס אמריקנה: שלום בעולם המתועש שנתן לנו שגשוג כלכלי בקנה מידה היסטורי. גרמניה ויפן השקיעו את המשאבים שלהן בייצור מכוניות ומכונות כביסה במקום מטוסים וטנקים, ובריטניה וצרפת לא היו צריכות עוד לפחד מהגרמנים הודות לנאט״ו. גישה לנפט מהמפרץ הפרסי הובטחה ע״י אמריקה, שגם פתחה את השוק הצרכני הגדול שלה ליצרני העולם. מערב אירופה עברה אינטגרציה כלכלית, וארה״ב עודדה סחר חופשי בין המדינות השונות במערב. הגלובליזציה חזרה לרמה בה הייתה במאה ה-19, ובשנות ה-70׳ וה-80׳ כבר עקפה אותה. העולם המערבי הפך חופשי יותר, שליו יותר, ומשגשג יותר.

כמובן, הפאקס אמריקנה לא הושג ללא מחיר. ארה״ב נאלצה להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה, אירופה והמזרח התיכון, מבטיחה את אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי ומאזנת מול האיום הצבאי הסובייטי במזרח אירופה. היא גם נאלצה להסכים להסכמי סחר שהפלו את היצרנים והחברות שלה: יפן צורפה ל-GATT למרות שהשוק שלה נותר ברובו סגור להשקעה ותחרות זרה. אירופה הייתה יכולה לעבור אינטגרציה כלכלית למרות שזו הפלתה לרעה יצרנים אמריקנים על פני יצרנים מקומיים. ההצדקה הייתה שהצעדים האלו נדרשים כדי לשמור על ההשפעה של וושינגטון, ולשמור את המדינות האלו חלק מהמחנה האמריקני. במילים אחרות ההסכמים האלו היו דרושים בשביל לשמור על הקואליציה האמריקנית נגד הסובייטים.

והסובייטים הם המפתח כאן. הסובייטים הם שהולידו את הצורך האמריקני לבנות מחדש את הסדר העולמי. במהלך כל המאמצים שלהם האמריקנים התכוננו ליום בו הסובייטים או ישלימו איתם או ינסו להילחם נגדם. הם התכוננו ליום בו מוסקבה תושיט יד לשלום, או שטורי שריון רוסים יחצו את גרמניה, שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. מה שהם לא התכוננו אליו הוא התמוטטות הגוש המזרחי ובריה״מ ב-1989 וב-1991. כמעט בהרף עין בקנה מידה היסטורי היריב הכי גדול של ארה״ב נעלם מהעולם.

ההיעלמות הסובייטית יצרה משבר: ארה״ב נותרה עם המערכת הגלובאלית שיצרה, אך ללא היעוד שלה – ללא האיום האדום. בוש האב רצה להשאיר את המערכת, אך לכוונן אותה מחדש – לא לבלום את בריה״מ, אלא איומים מקומיים כמו צפון קוריאה, איראן ועיראק. ארה״ב תעזור לבנות מאזני כוח מקומיים לאורך אירו-אסיה, ותתמוך בהם מרחוק. התוכנית של בוש הייתה סבירה אסטרטגית, אך לא מעניינת את הציבור האמריקני – הוא תמך במשך 50 שנה במלחמה הקרה בשביל לנצח את הסובייטים. הם נוצחו, והוא רצה את ההשקעה בבית.

קלינטון הציע תוכנית אחרת: צמצום הנוכחות הצבאית באירו-אסיה, צמצום האחריות האמריקנית בעולם, והתמקדות בהסכמים כלכלים. קלינטון הגיע עם סט אחר של תפיסות מבוש: בוש האב היה ריאליסט, קלינטון אידיאליסט. קלינטון, ורבים מבני דורו, ראה בארה״ב את מעצמת העל היחידה בעולם, את הדמוקרטיה והשוק החופשי כמי שניצחו בקרב האידיאולוגי, והאמין שכל מה שנשאר לארה״ב לעשות הוא לקצור את הרווחים של הגלובליזציה החדשה והשוק העולמי שעומד להופיע. קלינטון קידם הסכמי סחר ותהליכי שלום, מאמין כמו שאר וושינגטון שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שתמ״ג הולך להחליף את טורי השריון כמקור הכוח החדש של מדינה.

הבעיה שבעוד וושינגטון שבויה ברעיונות של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, חלקים אחרים בעולם עדיין חיו את ההיסטוריה. רוסיה סבלה בשנות ה-90׳ מכאוס פוליטי וכלכלי, שעוררו בעם הרוסי ייאוש מהתהליך הדמוקרטי ורצון ליציבות. בשנות ה-2000 פוטין החזיר את החוק והסדר לרוסיה, והחל להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. בוושינגטון לא השכילו להבין את השינוי הזה, ולא השכילו לנסות ולשלב את הרוסים בסדר המערבי. במקום לשלב אותם, האמריקנים עוררו את העוינות שלהם: נאט״ו התפשטה מזרחה, והקרמלין ראה כיצד מתעלמים ממנו ומהאינטרסים האסטרטגים שלו.

בצד השני של אירו-אסיה, הכניסה של סין לארגון הסחר העולמי לא הביאה לשינוי בכלכלה או בפוליטיקה של המדינה. המפלגה המשיכה לשמור על שליטה הדוקה, וניצלה את החברות בארגון הסחר העולמי למשוך אליה ייצור משאר העולם. סין החלה להתחזק כלכלית במזרח אסיה, בין השאר על חשבון התעשיות האמריקניות.

אבל וושינגטון לא הייתה פנויה להכיר באיום הכפול של רוסיה וסין, או בעובדה שתחרות גיאופוליטית חוזרת לעולם. היא הייתה שבויה ברגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. פיגועי ה-11 בספטמבר לא שיפרו את המצב: הם הוכיחו לה שאי-אפשר להזניח את העולם המתפתח, העולם העדיין היסטורי, משום האיום שלו. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ארה״ב התמקדה במזרח התיכון, מאמינה שהמטרה העליונה החדשה שלה הוא להביא מדינות נחשלות כמו אפגניסטן ועיראק לתוך הגלובליזציה, לייצא את ״קץ ההיסטוריה״. המלחמה בטרור של בוש הייתה האימפריום השני של ארה״ב, והוא בזבז את המשאבים והקשב של האמריקנים.

אובמה הבין שמשהו לא עובד, והוא זיהה את הטעויות של בוש, אך מבלי להציג אסטרטגיה ותפיסה חדשה. ממשל אובמה עדיין היה שבוי של הרעיון של מנהיגות אמריקנית, ושבייג׳ין ומוסקבה לא באמת מציגות איום משמעותי על הסדר האמריקני. הוא ניסה למתן את המנהיגות האמריקנית, מנסה לקבוע היכן כוח אמריקני צריך לפעול והיכן לא בכל מקרה בנפרד. התוצאה הייתה מדיניות חוץ לא עקבית, שיצרה חללים אליהם נכנסו הרוסים, הסינים ושחקנים אחרים – אם זה בלוב, סוריה או מזרח אירופה.

ממשל טראמפ בא ונתן לארה״ב אסטרטגיה חדשה, תפיסה חדשה של העולם. הוא אם תרצו המשך של ממשל אובמה, מסתמך על התובנות בתקופתו בשביל להגדיר תפיסה חדשה. הוא עשה זאת לא מפני שהוא ידע משהו שהממשלים האחרים לא ידעו, אלא מפני שהוא היה מוכן לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית על מה בדיוק ארה״ב צריכה לעשות בעולם. לא עוד תמיכה אוטומטית בסחר חופשי. לא עוד משימות של בניית מדינות.

התחרות החדשה לכוח

הפעם הראשונה שהרעיון של ״תחרות בין מעצמות״ הופיע במסמך רשמי של הממשל הייתה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של שנת 2017. במסמך הממשל קבע שרוסיה וסין מתחרות עם ארה״ב על כוח והשפעה, ושארה״ב מוכנה להתמודד ולנצח בתחרות הזו[7]. סין ורוסיה, כך לפי הממשל, מעוניינות להפוך את הכלכלה הגלובאלית פחות הוגנת וחופשית, בונות את כוחן הצבאי ומנסות להשתלט על זרימת המידע הגלובאלי בשביל לדכא את החברות שלהן. כל אלו מאיימים על האינטרסים האמריקנים ומאיימים על כוחה והשפעתה של ארה״ב.

אם לפרט יותר, הרי שהתחרות בין סין ורוסיה לארה״ב מתרחשת בכמה תחומים מרכזיים:

ראשית, כלכלה. סין הפכה את עצמה למרכז הייצור של העולם בין השאר הודות לדיכוי משכורות אצלה, גניבת קניין רוחני וסבסוד נדיב של הממשלה. ארה״ב הפכה יותר ויותר תלויה בייבוא מסין עבור רכיבים קריטיים בתעשיית הביטחון והרפואה, בעוד כלכלות המיד-ווסט נפגעו מהיעלמות משרות ייצור. רוסיה השתמשה במשאבים שלה כנשק: 40% מהגז הטבעי לאיחוד האירופי וכשליש מהנפט שלו מגיעים מרוסיה. מוסקבה השתמשה בנשק האנרגיה כדי לאיים על המדינות בפריפריה שלה כמו בלארוס ואוקראינה[8], והשליטה שלה באנרגיה האירופית הגבילה את היכולת של בריסל להגיב לתוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

שנית, צבא. מאז 2010 סין בונה את כוחה הימי, מוסיפה משחתות, צוללות גרעיניות ונושאות מטוסים. ההתעצמות הימית של סין מאיימת על ארה״ב, שנשענת בעיקר על הצי שלה בשביל הקרנת כוח באירו-אסיה. בנוסף, סין שוקדת על בניית כוח הטילים הבליסטיים שלה כך שיוכלו לאיים על בסיסים אמריקנים ונושאות מטוסים מזרח אסיה. הבנייה של איים מלאכותיים בים סין הדרומי נועדה להבטיח עליונות אווירית וימית גם בזירה הזו, הרחוקה יחסית מחופיה של סין[9].

רוסיה ביצעה מספר שדרוגים משמעותיים לכוחות הצבא שלה מאז מלחמת גיאורגיה, משדרגת גם את אמצעי הלחימה שלה וגם את הדוקטרינה שלה. הודות לרווחי הנפט של שנות ה-2000, מוסקבה הייתה יכולה לשדרג את כוחות השריון, הארטילריה והטילים שלה[10]. היא הפכה מתוחכמת יותר בשימוש בכלי סייבר, שכירי חרב וכוחות מיוחדים, כפי שמראה ההשתלטות על חצי האי-קרים ע״י כוחות מיוחדים בלתי מסומנים והתמיכה בבדלנים במזרח אוקראינה.

שלישית, טכנולוגיה. סין ורוסיה שתיהן מעוניינות להיות הראשונות להשיג פריצת דרך בתחומים כמו רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית וכלי נשק היפר-סונים (מהירות של מעל 5 מאך). הן שתיהן שוקדות על פיתוח יכולות מתקדמות כמו התקפות סייבר, לוחמה נגד לוויינים ומטוסי קרב חמקנים. סין מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה כך שהיא תהיה פחות תלויה בטכנולוגיה מערבית, במיוחד אמריקנית, ותוכל להתחרות עם חברות מערביות על השוק העולמי למוצרי היי-טק. עסקתי בתוכנית הסינית בהרחבה ב״קיסר אדום״, בפרק – ״תוצרת סין 2025״ [ראו כאן].

בעידן בו יתרון טכנולוגי מתורגם ליתרון כלכלי וצבאי, ההצלחה הטכנולוגית של מדינה אחת היא בהכרח הפסד למדינות אחרות. אם סין תפתח ראשונה טיל שיוט היפר-סוני, המסוגל לנווט במהירות של מעל מאך 5, היא לא תחלוק את המידע עם ארה״ב. היא גם לא תחלוק את השוק עם ארה״ב במקרה והחברות שלה יהיו הראשונות לפתח רכבים אוטונומים באופן מלא, או אם היא תשיג אפליקציות שימושיות בתחום של מחשוב קוונטי או אינטילגנציה מלאכותית, טכנולוגיות שיכולות לתת לה גם יתרון צבאי. מחקר מדעי ופיתוח טכנולוגי הפכו לחלק מהביטחון הלאומי, ולכן התחרות הטכנולוגית נוגעת לביטחון לאומי.

רביעית, דיפלומטיה. בזמן שארה״ב הייתה עסוקה בלחבר מחדש את עיראק או להשיג שלום בין ישראל והפלשתינים, רוסיה וסין הפכו לגורמים בעלי השפעה פוליטית בזירה הבינלאומית, משתמשים בהשפעה הזו כדי לדחוק את ארה״ב מאירו-אסיה. רוסיה חזרה להיות כוח משפיע במזרח התיכון עם התמיכה באסד, וכוח מאיים באירופה. סין עם ״דרך המשי החדשה״ (BRI) הפכה עצמה לאחד המשקיעים המשמעותיים באפריקה ובדרום העולמי, משתמשת בקשרים עם מדינות אפריקניות כדי להגדיל את השפעתה במוסדות האו״ם[11]. אחרי הפלת השלטון בלוב, שתי המדינות הפכו לגוש חוסם לארה״ב במועצת הביטחון, מטילות ווטו על כל החלטה נגד דיקטטורות כמו סוריה או וונצואלה.

חשוב להבהיר שיחד עם התחזקות השפעתן של סין ורוסיה, ארה״ב לא נעלמה מאירו-אסיה וכוחה האובייקטיבי לא נחלש. ב-2019 התמ״ג האמריקני היווה כמעט רבע מהתמ״ג העולמי, וההוצאה הצבאית האמריקנית הייתה כמעט 40% מכלל ההוצאה הצבאית הגלובאלית[12]. עם 11 נושאות מטוסים גרעיניות, עם בסיסים בכל רחבי העולם, הכוח האמריקני האובייקטיבי לא שקע גם אחרי הכישלונות באפגניסטן ועיראק.

סין ורוסיה יכלו להתחזק בכל הזמן הזה משום שהיה חסרה לארה״ב אסטרטגיה איך ליישם את כוחה. מה המטרות שלה? מי היריבים שלה? בשנות ה-90׳ היו בטוחים שהתחרות לכוח תעלם, ותוחלף בתחרות כלכלית. בשנות ה-2000 וושינגטון הייתה בטוחה שהטרור האסלאמי הוא האיום הכי גדול על הציוויליזציה. שתי התפיסות היו מנותקות מהמציאות הגיאופוליטית: הפאקס אמריקנה של המלחמה הקרה לא נטרל את הצורך של מדינות בכוח. הטרור האיסלאמי, גם בשיאו, לא היה איום משמעותי על הסדר האמריקני. בשביל לשנות את הסדר הבינלאומי צריך מדינות שיהיו מוכנות לעשות זאת, ואפגניסטן או עיראק לא היו בעמדה כזו. רוסיה וסין כן, והן התחילו לאתגר את הסדר האמריקני תחת אובמה ובוש, כפי שראינו בפרקים הקודמים.

עם ממשל טראמפ, עם התפיסה של תחרות בין מעצמות, האסטרטגיה האמריקנית סוף-סוף שבה לקרקע המציאות הגיאופוליטית, להכרה בבעיה האמיתית של הסדר האמריקני: התחרות מסין ורוסיה. הן מתחרות איתה כלכלית, צבאית, טכנולוגית ודיפלומטית. בשביל לשמור על הסדר האמריקני ארה״ב כבר לא יכולה לנסות ולשלב אותן בסדר, לנסות ולעבוד איתן בשביל להגיע לדרך האמצע. לא סין ולא רוסיה מעוניינות להשתלב בסדר האמריקני, אלא לשנות אותו כך שיתאים לצרכים שלהן. לכן וושינגטון צריכה לא לעבוד איתן, אלא להתחרות בהן.

תחרות נוסח אמריקה

המטרה הגדולה של סין ורוסיה היא לצמצם ואם אפשר להסיר לחלוטין את ההשפעה האמריקנית באירו-אסיה. במזרח אסיה האמריקנים כולאים את סין ע״י שליטה בשרשרת האיים הראשונה, שרשרת איים שמכסה את רוב החוף הסיני ונמתחת מיפן עד אינדונזיה. במזרח אירופה רוסיה נדחקה מאזור ההשפעה המסורתי שלה ע״י ארה״ב, שמספקת מטרית ביטחון לנאט״ו ולאיחוד האירופי.

שתי המדינות מעוניינות להחליש את ההשפעה האמריקנית בפריפריה שלהן, ולהבטיח את מעמדן כמעצמות החדשות של אירו-אסיה. התגובה האמריקנית חייבת להיות חיזוק כוחה והשפעתה באירו-אסיה, ע״י תמיכה בבעלות ברית מול הסינים והרוסים. לשם כך ארה״ב גם חייבת לחזק את כוחה בבית, כדי שתוכל לתמוך במאזן הכוח באירו-אסיה.

מכאן שהדבר הראשון שהאמריקנים חייבים לעשות הוא לבנות מחדש את הבסיס התעשייתי שלהם בבית. אף מעצמה לא יכולה לנהל תחרות אפקטיבית כאשר היא תלויה לחלקים קריטים ביריבות שלה. זו אינה רק אמירה תיאורטית: דו״ח של הפנטגון מ-2021 מצא שהיציאה של מפעלים ותעשיות מארה״ב פגעה ביכולת של משרד ההגנה להשיג רכיבים שאינם מיוצרים לפחות חלקית בסין, והפך את משרד ההגנה תלוי במספר קטן של ספקים[13]. הדבר מעלה את העלויות ומאריך את הזמן של פרויקטים ביטחוניים.

החזרה של תעשיות קריטיות לארה״ב תהיה צעד נכון לתיקון המצב, אך לא יהיה מספיק. כל עוד סין יכולה לייצא תוצרת זולה באופן מלאכותי, ע״י דיכוי משכורות והיעדר אכיפה של רגולציה בתחומים כמו איכות הסביבה[14], יצרנים אמריקנים ימשיכו להיות בסכנה מצד בייג׳ין. גם הסכמי הסחר של ארה״ב יהיו חייבים לעבור שינויים בשביל לדאוג לא לסחר חופשי כסיסמה, אלא לסחר חופשי שעובד עבור העובדים והיצרנים אמריקנים.

אין כאן מרקנטיליזם חדש, אלא דאגה למגרש משחקים הוגן לעסקים אמריקנים: מדוע שגבינה מאוהיו תסבול ממכס גבוה בקנדה? מדוע שעובדי איגוד אמריקנים יתחרו עם עובדים לא מאוגדים במקסיקו? למה שארה״ב תקנה תוצרת סינית, כשסין סוגרת את השווקים שלה מפני תוצרת אמריקנית?

לדוגמה, הגישה של ממשל טראמפ לסחר לא הייתה גישה מרקנטיליסטית: הדגש היה על תחרות הוגנת, ודאגה לעובד האמריקני. בעוד האימפריות האירופיות דאגו לגרעון הסחר ולרווחי התעשיינים שלהן, ממשל טראמפ ביקש מדיניות סחר שמבטיחה משרות יציבות ורווחיות לאזרחי ארה״ב[15]. זו למשל הסיבה שממשל טראמפ דחף לעדכון של הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה, ודאג להכניס מנגנון פיקוח על זכויות העובדים במקסיקו. למשל במסגרת ההסכם החדש, שאושר ב-2019, ארה״ב יכולה להגיש תלונה אם עובדים במקסיקו לא מקבלים את הזכות לוועד עובדים עצמאי. המטרה היא להבטיח משכורות הוגנות לעובדים מקסיקנים, ושאם עבודות ייצור ייצאו מארה״ב, הן ייצאו מפני יתרון יחסי של מקסיקו ולא מפני שהעובדים שם חלשים יותר ולכן ניתן לשלם להם משכורות רעב.

במקביל לחיזוק הבסיס התעשייתי והכלכלי, חייב להיות גם שינוי משמעותי בכוח הצבאי. ארה״ב ניהלה ב-20 השנים האחרונות שתי מלחמות, כיבוש ארוך ומאות מבצעים יבשתיים ואוויריים במזרח התיכון. האיום שעומד מולה עם סין הוא שונה מהותית: סין היא כוח ימי, עם אלמנט יבשתי. האיום הצבאי המרכזי של סין על ארה״ב הוא השתלטות על נתיבי השיט במזרח אסיה, לא פלישה קרקעית כלשהי. אם ארה״ב רוצה לענות לאתגר הצבאי הסיני, היא תהיה חייבת לבנות מחדש את הכוח הימי שלה, בין השאר ע״י הגדלתו – בין 1990 ל-2016 הצי האמריקני הצטמק מ-570 ספינות ל-275 ספינות[16]. ההערכה היא שבשביל לבלום בצורה אפקטיבית את סין, ארה״ב תצטרך סביב ה-500 ספינות[17].

בלימת סין ורוסיה גם תחייב שינוי בפריסת הכוחות האמריקנים בעולם, משהו שהתחיל בתקופת אובמה אבל לא בצורה משמעותית מספיק. לארה״ב אין סיבה להחזיק עשרות אלפי חיילים במזרח התיכון, או במערב אירופה אם האיום המשמעותי מגיע מבייג׳ין ומוסקבה. בשביל לעמוד מול האיום ארה״ב תהיה חייבת לפרוס מחדש את כוחותיה, מרכזת אותם במזרח אירופה ומזרח אסיה. במזרח התיכון הכוחות שיישארו יהיו מצומצמים יותר, מכוונים בעיקר לפעילות נגד טרור.

כמובן, האיום הצבאי לא נוגע רק למספרי חיילים או ספינות. ארה״ב גם תהיה חייבת לשמור על היתרון הטכנולוגי שלה מול הרוסים והסינים, ולמנוע מהם גישה לטכנולוגיה אמריקנית, במיוחד לבייג׳ין. אפשר למנוע גישה לטכנולוגיה בשתי דרכים מרכזיות:

ראשית, להגביל את הייצוא של טכנולוגיה האמריקנית. לדוגמה, במהלך 2020 ראינו את ממשל טראמפ חוסם את הגישה של חוואווי לשבבים מתקדמים ותוכנה אמריקנית[18].

שנית, להגביל את ההשקעה הסינית בחברות טכנולוגיה אמריקנית, ולהגביל את הגניבה של קניין רוחני מחברות אמריקניות הפועלות בסין. תחת ממשל טראמפ ההשקעה הסינית בארה״ב הצטמצמה מאוד, מרמה היסטורית ב-2016.

היבט לא ידוע של מלחמת הסחר של טראמפ מול סין שהיא כוונה בעיקר לעצירת הגניבה של קניין רוחני אמריקני, לא לסגירת גרעון הסחר. זו נקודה שכדאי להתעכב עליה: הבסיס של הממשל להטלת מכסים על סין היה חקירה בנוגע לגניבת קניין רוחני אמריקני. טראמפ לא פשוט צייץ ומכסים נוצרו – הייתה חקירה רשמית של נציג הסחר לפעילות הסינית בנוגע לגניבת קניין רוחני[19]. המכסים היו הדרך של הממשל לבטא במחיר של מוצרים סינים את גניבת הטכנולוגיה, ודרך לפצות את ממשלת ארה״ב על גניבת הקניין הרוחני של עסקים אמריקנים. המכסים בהחלט הצליחו – הם הצליחו להביא לרפורמה המשמעותית ביותר בסין בנוגע לקניין רוחני מזה שנים[20].

במקביל למניעת גישה סינית לטכנולוגיה אמריקנית, ארה״ב תצטרך לחזק את המחקר והפיתוח אצלה, ולתמוך בתעשיות עתירות ידע. תמיכה כזו יכולה להיות בצורה של מענקים, הלוואות או הקלות מס לחברות להקים מחדש מפעלים בארה״ב, ולהשקיע יותר במחקר ופיתוח.

לבסוף, ארה״ב תצטרך להפעיל את הכוח הדיפלומטי שלה. עובדה שאיכשהו כולם שוכחים כשמשווים בין ארה״ב וסין הוא שלארה״ב יש בריתות צבאיות עם רוב הכלכלות הגדולות של העולם, אם זו גרמניה, יפן, צרפת או טורקיה. האמריקנים מחזיקים במערכת ענפה של בעלות ברית, שיוכלו לתמוך במאמצים שלה לבלום את הרוסים והסינים: נאט״ו תוכל לחזק את הכוחות האמריקנים במזרח אירופה, ויפן את הכוחות האמריקנים במזרח אסיה.

אבל בשביל שזה יקרה ארה״ב חייבת לוודא שהסינים אינם מגדילים את השפעתם במדינות החשובות לאמריקנים. ארה״ב תהיה חייבת לדחוק החוצה חברות סיניות מתחומים קריטיים כמו תשתיות ואנרגיה, ולהביא את בעלות הברית שלה לתאם את יחסי החוץ שלהן מול בייג׳ין עם וושינגטון. לשם כך ארה״ב יכולה להשתמש בכוח הכלכלי והצבאי הרב שלה, להציע גזרים ומקלות כלכלים למי שתסגור את שעריה בפני חברות סיניות, ולפגוע בכוח הרך של בייג׳ין.

כפי שהראתי ב״קיסר אדום״, סין משתדלת להציג את עצמה כמדינה שאינה איום על הסדר הליבראלי. אולם הפעולות שלה בשינג׳יאנג והונג קונג מציירות תמונה אחרת, של משטר שאינו רק אוטוקרטי, אלא טוטליטרי, המוכן לרדוף מיעוטים אתניים ומפגינים, תוך פגיעה קשה בזכויות אדם. תחת ממשל טראמפ ראינו את ארה״ב משתמשת בהפרות האלו לפגיעה בתדמית של סין וגיוס בעלות הברית המסורתיות של אמריקה, כמו בריטניה, יפן, צרפת וגרמניה.

התחרות לכוח היא התפיסה האסטרטגית החדשה של ארה״ב, כפי שהייתה אסטרטגית הבלימה מול הסובייטים במהלך המלחמה הקרה. היא נובעת לא מהחלטה רצונית של ארה״ב, או של ממשל ספציפי כלשהו, אלא מהמציאות הגיאופוליטית עמה ארה״ב חייבת להתמודד: סין ורוסיה הן באמת איום על העליונות האמריקנית, הן איום על הסדר הליבראלי הבינלאומי. וההוכחה הכי טובה שזו התפיסה היסודית החדשה בארה״ב, תפיסה שלא מושפעת ממי יושב בבית הלבן, היא להשוות את הממשלים של שני נשיאים לכאורה שונים קיצונית: טראמפ וביידן.

התחרות של טראמפ

טראמפ וביידן נתפסים, כך לפחות לפי התקשורת, כהפכים: טראמפ הוא הפופוליסט המסוכן, הלאומן הגזען שמאיים על השלום העולמי. ביידן הוא הפוליטיקאי המנוסה, השקול, מי שיעמוד לצד זכויות אדם ודמוקרטיה, שיחזיר את ארה״ב למעמדה כמנהיגה עולמית. לכאורה שני נשיאים שונים אמורים לנהל שתי אסטרטגיות שונות, לא?

לא. הנקודה המרכזית שאני מנסה להעביר כאן לאורך הסדרה היא שאסטרטגיה לאומית פחות תלויה במנהיג כמו שהיא תלויה במציאות מסביבו. זה לא משנה מי ישב בבית הלבן, מפני שהעולם לא ישתנה, ולכן גם האסטרטגיה האמריקנית לא אמורה להשתנות. אולי בדרך הביצוע, אולי בדגשים כאלה ואחרים – אך לא באופן מהותי.

תסתכלו מעבר למילים ולמחוות השטחיות, וממשל ביידן דומה לממשל טראמפ:

ראשית, יש לנו את התחום הכלכלי. טראמפ זכור כנשיא שניהל מלחמות סחר עם כמעט כל שותף כלכלי חשוב של ארה״ב. הוא הואשם בפרוטקציוניזם, ופגיעה בסחר החופשי. אולם ממשל טראמפ הצליח להשיג הסכם סחר חלקי עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה. המטרה של הממשל הייתה לעזור לעובדים ויצרנים אמריקנים להתחרות בעולם, ע״י הבטחת מגרש משחקים הוגן.

ממשל ביידן ממשיך את אותו קו בדיוק. עם כניסתו של ביידן לתפקיד הנשיא הוא חתם על צו המורה לכל הסוכנויות הפדראליות של ארה״ב להעדיף ייצור מקומי על פני מתחרים זרים[21]. הוא גם הורה על בחינה של שרשרות האספקה האמריקניות, במטרה להחזיר שרשרות אספקה קריטיות לארה״ב.

עוד לפני כן ביידן ויועציו הקרובים הדגישו שמדיניות החוץ שהם מעוניינים בה היא ״מדיניות חוץ למעמד הביניים״: דאגה לתעסוקה יציבה ורווחית לעובדים אמריקנים, בעיקר ע״י חיזוק הייצור[22]. הממשל לא יתמוך עוד בסחר חופשי בשביל סחר חופשי, אלא יחפש לקדם הסכמי סחר שמביאים עוד תעסוקה לארה״ב. הממשל יחפש לקדם מדיניות כלכלית של “Made in the U.S.A”: השקעה מאסיבית בתשתיות, בטכנולוגיה, בבריאות, במחקר ובפיתוח, כשהמטרה היא להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב ולייצר עוד משרות לאמריקנים[23]. אפילו בנוגע לקורונה, ממשל ביידן הצהיר שהוא מחויב למנהיגות גלובאלית, אך במקביל חסם אפשרות לייצא חיסונים ורכיבי חיסון מארה״ב[24].

בתחום הצבאי, ממשל טראמפ וממשל ביידן מדגישים את החשיבות של מזרח אסיה לביטחון האמריקני, והצורך להגדיל ולשדרג את הנוכחות הצבאית שם. תחת טראמפ החלה בחינה מחדש של פריסת הכוחות האמריקנים בעולם, כמו גם בחינת האפשרות להצבת כוח טילים בשביל לאזן מול האיום הסיני[25]. כעת ממשל ביידן ממשיך מהנקודה של טראמפ, עם כוונה להוציא כוחות מהמזרח התיכון ולהציב כוחות טילים במזרח אסיה[26]. ממשל טראמפ הגדיל את תקציב הביטחון והיה מעוניין להגדיל את הצי, וממשל ביידן מעוניין לעשות את אותו דבר.

ביידן ממשיך גם את הקו של טראמפ מול סין: הוא הטיל סנקציות על פקידים סינים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג, בפקידים המעורבים בפגיעה בדמוקרטיה בהונג וקונג, והרחיב את רשימת החברות הסיניות איתן לחברות אמריקניות אסור לעשות עסקים[27]. המכסים שהוטלו בזמן ממשל טראמפ עדיין תקפים, כמו גם המגבלות על ייצוא טכנולוגי לחברות סיניות.

בתחום הטכנולוגי ממשל ביידן מקדם תוכניות לאומיות למחקר ופיתוח, יחד עם הקונגרס. לדוגמה ביוני 2021 עברה בסנאט חקיקה בסך רבע טריליון דולר להגדלת היתרון הטכנולוגי של ארה״ב מול סין[28]. במסגרת החקיקה יועברו כ-50 מיליארד דולר לחברות שבבים אמריקניות בשביל להקים מפעלים בארה״ב, ויועברו מענקים ותקציבים להקמת מרכזי מחקר ופיתוח בתחומים כמו אינטליגנציה מלאכותית, רכבים אוטונומיים ועוד. הממשל גם מעוניין לקדם תוכנית השקעות מאסיבית בתשתיות, כולל תשתית 5G ואינטרנט מהיר.

ההבדלים המשמעותיים היחידים בין הממשלים נמצאים בתחום הדיפלומטי ומול רוסיה, וגם כאן לא מדובר בהפכים מוחלטים. טראמפ נתפס כמי שפגע ביחסים הטרנס-אטלנטיים ובאמון של בעלות הברית האירופיות של וושינגטון עם ההאשמות שהן אוכלות חינם ולא עומדות בהתחייבויות שלהן. אולם טראמפ בסך הכול אמר את האמת: רוב החברות בנאט״ו בתקופת טראמפ לא עמדו ביעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג שלהן. לא רק מדינות עניות כמו אלבניה או סלובניה, אלא גם ענקים תעשייתיים כמו גרמניה ואיטליה.

הוצאה צבאית של כל חברה בנאט״ו. גוון – אחו״ז מהתמ״ג (סגול מעל 2%, כחול מתחת)

ההוצאה הצבאית הנמוכה של החברות בנאט״ו משמעותה שאת רוב העול הכלכלי של הגנת אירופה ארה״ב צריכה לקחת על עצמה. למה שארה״ב תגן על אירופה, אם המדינות בה לא מוכנות לעשות זאת? למה שארה״ב תסבסד בעקיפין את המדינות האירופיות, שהרגישו בנוח לחתוך בתקציבי הביטחון שלהן ולצמצם את הצבא שלהן, יודעות שהן מוגנות תחת המטריה הגרעינית של ארה״ב?

ההאשמות של טראמפ נגעו באמת לא נוחה, והן הצליחו להביא את חברות נאט״ו לשנות את ההתנהגות שלהן: בין 2016 ל-2018 חברות נאט״ו חוץ מארה״ב הגדילו את ההוצאה הצבאית שלהן בסכום כולל של 43 מיליארד דולר[29]. אפילו גרמניה, השמרנית מבחינת תקציב, החלה להגדיל את תקציב הביטחון שלה תחת טראמפ.

בו בזמן שטראמפ ביקר את נאט״ו, הממשל שלו הגדיל את הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח אירופה. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקצתה כ-20 מיליארד דולר ליוזמת ההרתעה האירופית, שמטרתה להרתיע תוקפנות רוסית ע״י הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אירופה[30]. במסגרת היוזמה ארה״ב הציבה חטיבה משוריינת במזרח אירופה, שיפרה את התשתיות הצבאיות למקרה של מלחמה ולראשונה החלה להעביר נשק קטלני לאוקראינה, כחלק מהסיוע הביטחוני למדינה[31].

אבל הממשל נכשל בנקיטת קו תקיף ברור מול הרוסים: נראה שטראמפ כבן-אדם העריך את פוטין. הממשל שלו היסס בנוגע להטלת סנקציות נגד הרוסים, והכריח את הקונגרס לכפות זאת עליו.

לעומת ממשל טראמפ, ממשל ביידן נוקט בקו תקיף יותר רטורית מול רוסיה, ומנסה להיות יותר ידידותי לבעלות הברית האירופיות של אמריקה, במיוחד גרמניה. זאת למרות שגרמניה ממשיכה לנהל יחסים קרובים עם הסינים והרוסים, ומקדמת את האינטגרציה של אירופה אליהן – אם ע״י צינור ה-Nord Stream 2, אם ע״י הסכם ההשקעות בין סין והאיחוד האירופי שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020.

ממשל טראמפ גם קידם יוזמות דיפלומטית כחלק מהתחרות, משתמש בהשפעה האמריקנית בשביל הישגים ממשיים. לדוגמה, ארה״ב השיקה את יוזמת הרשת הנקייה, שמטרתה להגן על רשתות 5G מספקים בלתי אמינים, כלומר כאלה מסין. ליוזמה הצטרפו רוב מדינות מזרח אירופה. בנוסף, ארה״ב הפעילה לחץ על בריטניה, שלבסוף בקיץ 2020 אסרה השתתפות של חוואווי ברשת ה-5G שלה והצליחה להביא מדינות כמו יפן, צרפת ואיטליה לחסום ספקים סינים מלהשתתף ברשתות שלהם. הבעיה של ממשל טראמפ מבחינת תדמית שבו בזמן שהוא פעל דיפלומטית עם ידידים, הוא גם מתח ביקורת עליהם ואיים בעונשים.

ממשל ביידן ממשיך ביוזמות הדיפלומטיות מול סין ורוסיה. לדוגמה הממשל ערך במרץ 2021 את פגישת הפסגה הראשונה של הקוואד – פורום אסטרטגי בין יפן, הודו, אוסטרליה וארה״ב בשביל תיאום מדיניות במזרח אסיה. הקוואד חזר והתגבש ב-2020 הודות לאגרסיביות הסינית במהלך משבר הקורונה. הממשל הוא גם כנראה מי שדחף את האיחוד האירופי להטיל לראשונה מזה שנים סנקציות על פקידים סינים בעוון פגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג[32]. בייג׳ין השיבה בסנקציות משלה על חברי פרלמנט אירופים, ובתגובה הפרלמנט של האיחוד האירופי הקפיא את אישור הסכם ההשקעה עם סין.

ממשל ביידן מחוייב לא פחות מממשל טראמפ לתחרות האסטרטגית של ארה״ב עם סין ורוסיה. הוא נבדל בסמנטיקה שלו, בהתנהלות היותר דיפלומטית שלו, אך בבסיסו הוא מציג תפיסה אסטרטגית דומה לזו של ממשל טראמפ. ההבדלים הם יותר באיך לבצע מאשר במה לעשות. והמקום שרואים זאת הכי טוב הוא במזרח התיכון, ועם הסכם הגרעין של איראן.

הסוגיה המזרח תיכונית

יש לכאורה אזור אחד שהגישה אליו שונה מאוד בין ממשל טראמפ וממשל ביידן: המזרח התיכון. ממשל טראמפ ביקש להשיג הסכם גרעין חדש באמצעות מקסימום לחץ על איראן, בעוד ממשל ביידן פתח בשיחות לחזרה להסכם הגרעין של 2015. ממשל טראמפ היה ידידותי מאוד לישראל, ממשל ביידן מרוסן יותר. ממשל טראמפ הביא לנו הסכמי נורמליזציה עם 4 מדינות ערביות, ממשל ביידן בעיקר מדגיש את הסכם השלום עם הפלשתינים. למה ההבדל בין הממשלים, שמסכימים בנוגע לתחרות האסטרטגית עם סין ורוסיה?

מפני שהמזרח התיכון לא חשוב. או, אם לנסח זאת טוב יותר, הוא לא חשוב כמו שאנחנו חושבים. המזרח התיכון הוא לא הזירה המרכזית של התחרות בין המעצמות – מזרח אירופה ומזרח אסיה הן הזירות המרכזיות. המזרח התיכון בעיניי ממשל ביידן, כפי שהיה בעיניי ממשל טראמפ, וכפי שהיה בעיניי ממשל אובמה, הוא חור שחור למשאבים ולתשומת הלב של ארה״ב – ולכן ככל שאפשר לצמצם את תשומת הלב והמשאבים אליו, כן עדיף.

בשביל להבין זאת יותר לעומק, צריך להבין מה תמיד הייתה המטרה של ארה״ב באזור: יציבות. האמריקנים ירשו את המזרח התיכון מהבריטים, שהיו מעורבים בו משום חברות הנפט שלהם והרצון להגן על נתיבי השיט להודו. לעומתם, האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ[33] – ואם בריה״מ הייתה שולטת בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. האירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה של עצמם, והאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים. אז ארה״ב נכנסה לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון היה גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש. ארה״ב הייתה מושקעת במזרח התיכון כדי להגן עליו מהסובייטים.

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה[34].

האמריקנים המשיכו למכור נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 כמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני נשלח למזרח התיכון. במיוחד בולטות ישראל וערב הסעודית כלקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, יקבלו רק דולרים אמריקנים עבור הנפט שלהן[35]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות.

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה האינטרס הלאומי הישיר שלה. זה השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בעיראק בתחילת שנות ה-2000. עד אז ארה״ב יכלה להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה נכון ל-2020 כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון, עם בסיסים גדולים במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן נמצא בה בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה"ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל אוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה"ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד.

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של האמריקנים, 60 אלף חיילים היו מחיר נמוך וסביר לשלם בשביל יציבות. אולם המזרח התיכון הוא לא הבעיה היחידה או הכי דחופה של ארה״ב, אלא סין ורוסיה. הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אסיה ובמזרח אירופה מחייבת צמצום בכוחות במזרח התיכון, והפניית המשאבים מול בייג׳ין. השאלה היחידה שמעניינת את וושינגטון היא איך לוודא שהמזרח התיכון ימשיך להיות בתחתית סדר העדיפויות שלה. מה זה אומר בפועל? זרימה יציבה של נפט מהמפרץ, תנועה חופשית של ספינות, ואיראן ללא נשק גרעיני. איך משיגים את זה?

טוב, זרימה יציבה וחופש שיט מושגים ע״י קואליציות מקומיות. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקימה קואליציה ימית מקומית להגנה על נתיבי השיט במפרץ הפרסי. הסכמי הנורמליזציה בינינו לבין מדינות ערב היו אולי הדרך של ממשל טראמפ לקדם את האפשרות של קואליציות אזוריות רחבות יותר, לבלימת נוכחות הטרור האיראנית. ממשל ביידן ינסה לחזק בעלי ברית מקומיים ע״י משלוחי נשק, ואולי לבחון את המשך הנרמול.

מה עם הגרעין האיראני? אף ממשל אמריקני לא יהיה מעוניין לפעול צבאית מול טהרן אלא אם לא תהיה לו ברירה. קמפיין אווירי למחיקת תוכנית הגרעין האיראנית יסכן מטוסים אמריקנים ויסכן את הכוחות האמריקנים באזור. הוא גם עלול להביא את איראן לבצע פיגועים בארה״ב ואירופה, ולעצור את זרימת הנפט במפרץ הפרסי. במצב כזה הדרך היחידה לרסן את איראן תהיה פלישה קרקעית, ופלישה לאיראן תהיה כנראה המבצע הכי מורכב של האמריקנים מאז מלחמת העולם השנייה: איראן גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של 80 מיליון בני אדם, משלבת הרים ומדבר. פלישה קרקעית תהיה סיוט.

לכן לא אובמה, לא טראמפ ולא ביידן רצו או רוצים להשתמש באופציה הצבאית. כל אחד ניסה בדרך כזו או אחרת להביא את איראן להסכם. הלחץ המקסימאלי של טראמפ היה אמור להביא את איראן למשא ומתן על הסכם חדש, טוב יותר, ונכשל. במקום איראן חזרה להעשיר אורניום. ממשל ביידן עכשיו רוצה להחזיר את טהרן להסכם, ולשים את תוכנית הגרעין בהקפאה לכמה שנים במטרה להתפנות לתחרות מול סין ורוסיה.

ביידן לא רוצה לנקוט בקו עימות מול איראן משום שהוא לא רוצה להפנות משאבים למזרח התיכון. טראמפ לא רצה לפעול צבאית נגד איראן משום שהוא לא רצה להפנות משאבים למזרח התיכון. החריגה המשמעותית היחידה, חיסול סולימאני, בא אחרי תקיפה של השגרירות האמריקנית בעיראק והרג קבלן אמריקני. שני הממשלים מאוחדים ברצון שלהם להוריד את המזרח התיכון מסדר העדיפויות האמריקני. ביידן ירצה להוציא נכסים מכאן, ולשמור על הבעיות של האזור על אש קטנה. הממשל הבא אחריו אולי ירצה להטיל יותר סנקציות על איראן, או למצוא דרך לקרב מחדש את ישראל והערבים. אך גם הוא ירצה לתת את מינימום המשאבים לאזור. העולם החדש שלנו הוא עולם בו ארה״ב מתעניינת הרבה פחות מה קורה במזרח התיכון.

סיכום

ממשל טראמפ הביא לתודעה את מה שוושינגטון ידעה כבר עשור – הרגע החד קוטבי הסתיים. סין ורוסיה הן האתגר החדש. המזרח התיכון לא מצדיק את כל המשאבים שהושקעו בו. ממשל טראמפ נתן שם לתפיסה הזו: תחרות בין מעצמות, תחרות חדשה להשפעה באירו-אסיה. בפרק הבא נראה איך יראה העולם תחת התפיסה החדשה הזו, איך היא תעצב את הגלובליזציה, את אירופה ואת מזרח אסיה.


[1] עמוס הראל, ״בזמן שנותר לו, ייתכן שטראמפ מתכנן הרפתקה אחרונה באיראן״, הארץ, 13/11/2020. https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.9306901

[2] Philip Gordon, “A vision of Trump at War”, Foreign Affairs, Vol. 96, No. 3, May/June 2017.

[3] Tucker Higgins, “Trump thanks China’s Xi Jinping for handling of coronavirus”, CNBC, 24/01/2020. https://www.cnbc.com/2020/01/24/trump-thanks-chinas-xi-jinping-for-handling-of-coronavirus.html

[4] “Trump Praises Chinese Response to Hong Kong Protests, VOA News, 22/07/2019. https://www.voanews.com/usa/trump-praises-chinese-response-hong-kong-protests

[5] Jonathan Allen, “Trump: I'm hoping for new Iran deal that is 'better for them'”, NBC News, 11/05/2018. https://www.nbcnews.com/politics/donald-trump/trump-i-m-hoping-new-iran-deal-better-them-n873261

[6] David E. Sanger,Farnaz Fassihi, “Trump-Rouhani Meeting Was a Near Miss, but Iran Leaves the Door Open”, The New York Times, 26/09/2019. https://www.nytimes.com/2019/09/26/world/middleeast/trump-iran-rouhani.html

[7] Donald J. Trump, “National Security Strategy of the United States of America”, The White House, December 2017. https://trumpwhitehouse.archives.gov/wp-content/uploads/2017/12/NSS-Final-12-18-2017-0905.pdf

[8] Shaun Walker, “Russia cuts off gas supply to Ukraine after talks collapse”, The Guardian, 16/06/2014. https://www.theguardian.com/world/2014/jun/16/russia-cuts-off-gas-supply-ukraine

[9] ניצן דוד פוקס, ״פלג 18: המאבק על ים סין הדרומי״, המשחק הגדול, 17/06/2020. https://greatgame.blog/2020/06/17/%d7%a4%d7%9c%d7%92-18-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%99/

[10] “An introduction to Russia's military modernisation” in “Russia’s Military Modernisation: An Assessment”, IISS, May 2019. https://www.iiss.org/blogs/analysis/2020/09/rmm-introduction

[11] Brookings long game

[12] “Global military expenditure sees largest annual increase in a decade—says SIPRI—reaching $1917 billion in 2019”, SIPRI, 27/04/2020. https://www.sipri.org/media/press-release/2020/global-military-expenditure-sees-largest-annual-increase-decade-says-sipri-reaching-1917-billion

[13] “Industrial Capabilities: Report to Congress”, OSD A&S Industrial Policy, January 2021. https://www.businessdefense.gov/Portals/51/USA002573-20%20ICR_2020_Web.pdf?ver=o3D76uGwxcg0n0Yxvd5k-Q%3d%3d

[14] Matthew C. Klein, Michael Pettis, “Trade Wars are Class Wars: How Rising Inequality Distorts the Global Economy and Threatens International Peace”, USA: Yale University Press, 2020. p. 112-113

[15] Robert E. Lighthizer, “How To Make Trade Work for Workers”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 4, July/August 2020.

[16] “US Ship Force Levels: 1886-present”, Naval History and Heritage Command, 17/11/2017. https://www.history.navy.mil/research/histories/ship-histories/us-ship-force-levels.html#1993

[17] David B. Larter, Aaron Mehta, “The Pentagon is eyeing a 500-ship Navy, documents reveal”, Defense News, 24/09/2020. https://www.defensenews.com/naval/2020/09/24/the-pentagon-is-eyeing-a-500-ship-navy-documents-reveal/

[18] Gordon Corera, “Huawei’s business damaged by US sanctions despite success at home”, BBC News, 31/03/2021. https://www.bbc.com/news/technology-56590001

[19] “FINDINGS OF THE INVESTIGATION INTO CHINA’S ACTS, POLICIES, AND PRACTICES RELATED TO TECHNOLOGY TRANSFER, INTELLECTUAL PROPERTY, AND INNOVATIONUNDER SECTION 301 OF THE TRADE ACTOF 1974”, Office of The United States Trade Representative, 22/03/2018. https://ustr.gov/sites/default/files/Section%20301%20FINAL.PDF

[20] Alfred Romann, “Big steps taken to improve IP protection”, China Daily, 12/03/2019. https://www.chinadaily.com.cn/a/201903/12/WS5c89b988a3106c65c34ee94b.html

[21] Joseph R. Biden Jr., “Executive Order on Ensuring the Future Is Made in All of America by All of America’s Workers”, The White House, 25/01/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/presidential-actions/2021/01/25/executive-order-on-ensuring-the-future-is-made-in-all-of-america-by-all-of-americas-workers/

[22] Joseph R. Biden Jr., “Why America Must Lead Again”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, March/April 2020.

[23] James Traub, “Biden Is Getting Ready to Bury Neoliberalism”, Foreign Policy, 27/08/2020. https://foreignpolicy.com/2020/08/27/biden-is-getting-ready-to-bury-neoliberalism/

[24] Ned Price, “Department Press Briefing – April 22, 2021”, USA State Department, 22/04/2021. https://www.state.gov/briefings/department-press-briefing-april-22-2021/

[25] Carla Babb, “US Defense Secretary Wants INF-range Missiles in Asia”, VOA News, 03/08/2019. https://www.voanews.com/east-asia-pacific/us-defense-secretary-wants-inf-range-missiles-asia

[26] Joseph Trevithick, “This Is The Pentagon's $27 Billion Master Plan To Deter China In The Pacific”, The Drive, 05/03/2021. https://www.thedrive.com/the-war-zone/39610/this-is-the-pentagons-27-billion-master-plan-to-deter-china-in-the-pacific

[27] “FACT SHEET: Executive Order Addressing the Threat from Securities Investments that Finance Certain Companies of the People’s Republic of China”, The White House, 03/06/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/06/03/fact-sheet-executive-order-addressing-the-threat-from-securities-investments-that-finance-certain-companies-of-the-peoples-republic-of-china/

[28] Thomas Franck, “Senate passes $250 billion bipartisan tech and manufacturing bill aimed at countering China”, CNBC, 09/06/2021. https://www.cnbc.com/2021/06/08/senate-passes-bipartisan-tech-and-manufacturing-bill-aimed-at-china.html

[29] Nadia Schadlow, “The End of American Illusion”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 5, September/October 2020.

[30] Paul Belkin, Hibbah Kaileh, The European Deterrence Initiative: A Budgetary Overview, Congressional Research Service, Updated 01/07/2021.

[31] Josh Lederman, Officials: US agrees to provide lethal weapons to Ukraine, AP, 23/12/2017. https://apnews.com/article/moscow-north-america-donald-trump-ap-top-news-politics-e2d29e7cc9b84b808a928f49875d2bca

[32] Stuart Lau, Jacopo Barigazzi, “EU imposes sanctions on four Chinese officials”, Politico, 22/03/2021. https://www.politico.eu/article/eu-imposes-sanctions-on-four-chinese-officials/

[33] Hal Brands, “What Good Is Grand Strategy?: Power and Purpose in American Statecraft from Harry S. Truman to George W. Bush”, Cornell University Press, 2014. p. 41

[34] Benjamin Schwarz, Christopher Layne, “A New Grand Strategy”, The Atlantic, January 2002. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2002/01/a-new-grand-strategy/376471/

[35] Zaw Thiha Tun, “How Petrodollars Affect the U.S. Dollar”, Investopedia, 21/04/2020. https://www.investopedia.com/articles/forex/072915/how-petrodollars-affect-us-dollar.asp




פלג 74: תרמית פונזי בשם לבנון

תקציר

  1. הסיבה שלבנון נמצאת בהידרדרות כלכלית היא מפני שהאליטות של המדינה לקחו אותה בת ערובה, לקחו אותה בת ערובה בשביל לקבל כסף מערבי שיפצה אותם על תרמית הפונזי הראשונה בהיסטוריה שהייתה בפיקוח המדינה.
  2. מאז 1997 לבנון מחזיקה שער חליפין קבוע מול הדולר, בסביבות ה-1,500 לירות לדולר.
  3. בזמן ששער החליפין הקבוע הביא יציבות, הוא יצר שתי בעיות: בעיה ראשונה – עם הזמן השער הפך את הלירה ליותר יקרה ממה ששער חופשי היה יוצר. ללא בסיס ייצור, הכלכלה הלבנונית הפכה להיות יותר תלויה בשלושה מקורות מרכזיים: תיירות, תשלומים שמגיעים מהגולה הלבנונית, לבנונים שיצאו לחו״ל לעבוד, והמגזר הבנקאי.
  4. בעיה שנייה – בשביל להחזיק שער חליפין קבוע צריך הרבה מאוד דולרים ולבנון אינה מחזיקה במאזן סחר חיובי.
  5. החל מ-2011 קרו שלושה אירועים משמעותיים לכלכלה הלבנונית: מלחמת האזרחים בסוריה, ירידה במחירי הנפט גרמה לצמצום בתיירות ובתשלומים מלבנונים בחו״ל וסדרה של משברים פוליטיים בלבנון, שהפכו אותה פחות אטרקטיבית למשקיעים. כסף התחיל לברוח מהמערכת, והבנק המרכזי היה צריך אותו בשביל לקבע את שער החליפין.
  6. אז ב-2016 הבנק המרכזי מציע משהו שהוא קרא לו ״הנדסה פיננסית״: תהליך מורכב בו הוא מחליף חובות בשביל דולרים, מציע ריביות גבוהות על דולרים בהם הוא משתמש. כל עוד זרמו למערכת דולרים, ולא הייתה פאניקת משקיעים, לא הייתה בעיה. ב-2018 וב-2019 התחילה בריחה של הון, ונוצרה פאניקת משקיעים.
  7. השער של הלירה לדולר בשוק השחור התנתק מהשער הרשמי – מ-1,500 לירות לדולר ב-2018, ל-14 אלף היום. המשבר ההומניטרי בלבנון נובע מקריסת המטבע.
  8. כל עוד האליטות הלבנוניות לא מוכנות לבצע רפורמות משמעותיות בכלכלה ובממשל, וכל עוד הבנקים לא מוכנים לספוג את ההפסדים שהם יצרו, לבנון לא תקבל סיוע מתורמים מערביים. האליטות מסרבות, ובינתיים הכלכלה מדרדרת.
  9. הסיכוי שהמצב ידרדר למלחמת אזרחים הוא נמוך מאוד, משום שכל האליטות מעוניינות לקבל כסף מערבי ולהימנע מספיגת הפסדים. הדבר המשמעותי ביותר שישראל יכולה לעשות עבור העם הלבנוני הוא לעזור בסנקציות האירופיות על האליטות, לעזור לזהות נכסים ואישים. בונוס עבור ישראל הוא לסמן גם אישים העוסקים בפעילות הפיננסית של חיזבאללה באירופה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבועות האחרונים אנחנו רואים תמונות יותר ויותר מזעזעות מלבנון. אנחנו רואים מדינה שנראית על סף קריסה, ללא חשמל ברוב שעות היום, עם חוסר במזון, בתרופות בדלק, עם מטבע שאיבד כמעט 90 אחוזים מערכו [מקור]. יש תחושה שלבנון נמצאת על סף תהום, רגע לפני התמוטטות, רגע לפני מלחמת אזרחים, וזה מדאיג אותנו.

זה מדאיג אותנו כי אנחנו תוהים האם האנרכיה בלבנון תתפשט אלינו. איך היא תשפיע עלינו? האם אנחנו נראה גלי פליטים שיגיעו אל גבול ישראל? האם אנחנו נראה את חיזבאללה מנסה לעשות מחטף כלשהו בצפון בכדי להסיט את תשומת הלב? האם נראה מלחמת אזרחים חדשה על הגבול שתמשוך אליה את רוסיה, טורקיה ומדינות נוספות?

ואני חושב שבזמן שאנחנו מתמקדים במשבר, בהיבטים ההומניטריים שלו, בהיבטים הכלכליים שלו, בהיבטים הפוליטיים שלו, אנחנו לא מספיק מתמקדים באיך המשבר הזה קרה: איך לבנון נמצאת בהיפר-אינפלציה שמכרסמת את הכלכלה שלה? תגידו – כי לבנון סובלת מבעיות מבניות רבות, פוליטיות וכלכליות. בסדר. גם מדינות שסובלות מבעיות מבניות כמו גיאורגיה או אוקראינה לא רואות אינפלציה של 80%. במצב תקין מדינות לא מאבדות 90% מערך המטבע שלהן בתוך שנה.

פיחות משמעותי כל-כך במטבע קורה בדרך כלל רק אם יש סנקציות מאד חריפות נגד המדינה, היא חוותה אסון טבע כלשהו או שמתחוללת בה מלחמה. היפר-אינפלציה היא לא משהו שקורה כל יום. אז איך זה שהלירה איבדה 90% מערכה? איך זה שאנשים לא יכולים לקנות מזון? מה עומד מאחורי המשבר שגורם לכל אלו? מה עומד מאחורי הקטסטרופה של לבנון?

וכאן זה נהיה מעניין. אם אנחנו באמת יודעים מה עומד מאחורי המשבר, הסיכוי למלחמת אזרחים הוא קטן, למרות ההידרדרות במצב. איך? הסיבה שלבנון מדרדרת היא מפני שהאליטות שלה חטפו אותה. אני אישית לא זוכר שראיתי משהו כזה לפני: הסיבה שלבנון נמצאת בהידרדרות כלכלית היא מפני שהאליטות של המדינה לקחו אותה בת ערובה, לקחו אותה בת ערובה בשביל לקבל כסף מערבי שיפצה אותם על תרמית הפונזי הראשונה בהיסטוריה שהייתה בפיקוח המדינה. במה מדובר? על הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

הנדסה פיננסית

מהי תרמית פונזי? בגדול, תרמית פונזי מתרחשת כאשר אדם אחד, מנהל התרמית, מציע לאנשים להפקיד את כספם אצלו בשביל לקבל תשואות גבוהות. הוא מבטיח להם שהתשואות יגיעו משיטה עסקית כזו או אחרת – הוא ישקיע את הכסף במניות שיכפילו את ערכן, או ימכור מוצרים שיעשו רווח נאה אותו הוא יחלוק עם המשקיעים [עוד על תרמית פונזי, ראו בפרק הזה של ״כשבגרוש היה חור״].

מה שהמשקיעים לא יודעים הוא שאין באמת שיטה עסקית לגיטימית. אם המשקיעים יראו רווחים כלשהם, אלו רווחים שהגיעו ממשקיעים חדשים שהצטרפו לתרמית. התרמית מתבססת על כך שעוד ועוד אנשים מצטרפים אליה, וחלק מהכסף שהמשקיעים החדשים מביאים, מועבר למשקיעים הישנים כרווחים בשביל לדאוג שהם לא ימשכו את כספם. התרמית ממשיכה להתקיים כל עוד יש עוד כסף חדש, כל עוד מצטרפים משקיעים חדשים והישנים לא יוצאים.

מה קורה כשמשקיעים רוצים את כל הכסף בחזרה, או רוצים לצאת, או כאשר אין משקיעים חדשים? התרמית מתגלה. לפתע אנשים מגלים שאין באמת כסף, שאין להם עוד חסכונות. הדוגמה הכי ידועה שאנו מכירים היא תרמית הפונזי של ברני מיידוף שגנבה ממשקיעים כ-65 מיליארד דולר.

אז כך בגדול עובדת תרמית פונזי. איך היא קשורה ללבנון?

מאז 1997 לבנון מחזיקה שער חליפין קבוע מול הדולר, בסביבות ה-1,500 לירות לדולר [מקור]. הסיבה שלבנון מחזיקה שער חליפין קבוע היא בשביל למנוע אינפלציה גבוהה. לבנון תלויה לרוב הצרכים שלה בייבוא: מכוניות, דלק, מזון. בשביל לייצב את המחירים לצרכנים, בשביל לייצב את עלויות היבוא ליבואנים, מאז 1997 הוחלט על שער חליפין קבוע.

אולם בזמן ששער החליפין הקבוע הביא יציבות, הוא יצר שתי בעיות:

בעיה ראשונה: עם הזמן השער הפך את הלירה ליותר יקרה ממה ששער חופשי היה יוצר. מפני שהחזיקו את הלירה בשער קבוע מול הדולר, תוצרת לבנונית הפכה יותר יקרה ממה שהיה מתקבל עם שער חופשי. ברגע שהמטבע מתחזק מדי, אצל לבנון התייקרות הלירה הייתה סביב ה-25%, התוצרת המקומית הופכת יקרה מדי לזרים והייצוא הופך פחות תחרותי בשוק העולמי. בזמן ששער החליפין היה טוב ליבואנים, לצרכנים, הוא היה רע ליצרנים. ללא בסיס ייצור, הכלכלה הלבנונית הפכה להיות יותר תלויה בשלושה מקורות מרכזיים: תיירות, תשלומים שמגיעים מהגולה הלבנונית, לבנונים שיצאו לחו״ל לעבוד, והמגזר הבנקאי. כל עוד המערכת עבדה, כל עוד כסף נכנס, ללבנון לא הייתה בעיה.

אבל מה קורה כשהוא לא נכנס? שלושת המקורות האלו קשורים זה לזה: במקרה של האטה כלכלית עולמית, תהיה פחות תיירות. לבנונים בחו״ל ירוויחו פחות, והמערכת הבנקאית תראה פחות כספים זורמים אליה. הכלכלה הלבנונית הפכה שבירה מאוד לזעזוע עולמי.

בעיה שנייה: בשביל להחזיק שער חליפין קבוע צריך הרבה מאוד דולרים ולבנון אינה מחזיקה במאזן סחר חיובי. במאזן סחר חיובי מדינה מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת, וצוברת מטבע חוץ בשביל לקבע את שער החליפין שלה. כך עושה לדוגמה סין. אבל ללבנון יש בעיה – יש לה גרעון סחר, היא מייבאת הרבה יותר ממה שהיא מייצאת, ודולרים יוצאים מהמדינה.

לכן הבנק המרכזי של לבנון חייב למצוא דרך בכל זאת להמשיך ולצבור דולרים, למשוך דולרים כדי לשמור על שער חליפין קבוע. איך הוא עשה את זה?

עד 2016 הבנק המרכזי הסתמך על הצעת ריביות גבוהות לבנקים על הפקדות דולרים ומטבע מקומי, וכך הוא עודד בנקים פרטיים לשים את הדולרים אצלו בתמורה לריבית. כל עוד לבנקים המסחריים זרם כסף מחו״ל, ולמדינה מתיירות, המערכת עבדה.

אולם החל מ-2011 המערכת הפסיקה לעבוד. החל מ-2011 קרו שלושה אירועים משמעותיים לכלכלה הלבנונית: מלחמת האזרחים בסוריה הקטינה את הייצוא הלבנוני והגדיל האת גרעון הסחר, מה שהכריח את הבנק המרכזי להשיג עוד דולרים.

שנית, ירידה במחירי הנפט גרמה לצמצום בתיירות ובתשלומים מלבנונים בחו״ל. שני הדברים קשורים: רבים הלבנונים שגרים ועובדים במדינות המפרץ, ומכיוון שהייתה ירידה במחירי הנפט הם הרוויחו פחות. בנוסף רבים התיירים בלבנון שמגיעים ממדינות המפרץ, וברגע שמחירי הנפט ירדו לאנשים היה פחות כסף בכדי לצאת ולטייל. כך קרה שלמרות שלבנון היא מדינה שמייבאת נפט, ירידה במחיר הנפט פגעה בכלכלה. בד״כ מדינה שמייבאת נפט חווה צמיחה כלכלית אם יש ירידה במחיר. לא בלבנון.

שלישית, סדרה של משברים פוליטיים בלבנון, שהפכו אותה פחות אטרקטיבית למשקיעים. אם זה משברים בבחירת הנשיא ואם זה משברים בבחירה של ממשלה, משברים בהעברת תקציב ועוד. ההשקעה הזרה בלבנון קטנה, והכסף שנכנס לבנקים המסחריים קטן גם הוא.

ביחד, שלושת האירועים האלו החלו ללחוץ את המערכת הבנקאית הלבנונית. הדבר הציב בפני הבנק המרכזי של לבנון שלושה אתגרים משמעותיים:

א׳ איך אני עוזר לממשלה לממן את החובות הגדלים שלה.

ב׳ איך אני משיג דולרים בכדי לייצב את שער החליפין של הלירה לדולר.

ג׳ איך אני דואג לנזילות אצל הבנקים המסחריים, שלא יתמוטטו.

אז ב-2016 הבנק המרכזי מציע משהו שהוא קרא לו ״הנדסה פיננסית״ [מקור]. במסגרת ״ההנדסה הפיננסית״ הבנק המרכזי קונה מהמדינה אג״ח ממשלתי שמתומחר בדולרים. המדינה מנפיקה אגרות חוב לשוק הבינ״ל שמתומחר בדולרים.

הבנק קונה מהמדינה את אותו אג״ח ונותנת בתמורה מטבע מקומי, שמשמש לתשלום משכורות, ותשלום תקציבים.

הבנק המרכזי, שכעת מחזיק באג״ח בדולרים, נותן אותו לבנקים המסחריים, בתמורה לדולרים ממש. בשביל למשוך אותם לעשות זאת, הוא מציע להם ריבית גבוהה על הדולרים שהעבירו לו, סביב ה-5.5% אם לא יותר [מקור].

כעת הוא עושה דבר נוסף: הוא פונה לבנקים המסחריים ומציע להם שבנוסף לריבית שהם מקבלים על הדולרים שהם הפקידו, ובנוסף לאגח הממשלתי שהוא העביר להם, הם יכולים לקחת מהבנק המרכזי הלוואה במטבע המקומי – לירות – ששוות ערך ל-125% מהפקדת הדולרים שלהם, ולהפקיד את ההלוואה בבנק המרכזי, ולקבל עליה ריבית גבוהה בלירות. כלומר לא רק שהבנקים מקבלים ריבית על הדולרים שהפקידו, הם גם מקבלים ריבית על הכסף שהם לוו מהבנק המרכזי.

מה הבנק המרכזי מרוויח מזה? הוא מגדיל את הנזילות של הבנקים ועוזר לייצב את המערכת הבנקאית של הבנקים, ולכאורה עוזר לה להפוך להיות יותר אטרקטיבית למשקיעים זרים.

הבנקים הבינו את הרעיון, והציעו ריביות גבוהות על הפקדה של דולרים אצלם, כדי שיוכלו להפקיד אותם בבנק המרכזי. ב-2016, אחרי המשבר הפיננסי העולמי, ברוב העולם הריביות אפסיות. פתאום בלבנון האנשים יכולים על הפקדת דולרים בבנק לקבל 3 או 4% ריבית. טירוף!

דולרים זרמו ללבנון והם זרמו לבנק המרכזי. הבנק המרכזי אסף את הדולרים עליהם הוא הבטיח ריבית, והשתמש בהם בשביל לשמור על  שער חליפין קבוע ולעזור בקניית יבוא או כל דבר אחר שנדרש.

כל עוד המערכת קיבלה דולרים מבחוץ הכול עבד. לא היה חשש של משקיעים לפקדונות שלהם, ועל הנייר הם צברו ריביות נאות. אולם ברגע שהם רצו את הדולרים, הם גילו לפתע שהדולרים קיימים רק על הנייר – והם לא יכולים למשוך אותם.

ב2018-2019, התחילו סדרת משברים בלבנון. משבר פוליטי, כלכלי, ועוד. המשברים הללו גרמו למשקיעים זרים למשוך את הדולרים שלהם החוצה. הבריחה של דולרים גרמה לפיחות בלירה, והבנק המרכזי נאלץ להתערב. הוא מנע משיכת דולרים ממנו ע״י הבנקים המסחריים, ואלו מנעו משיכה ע״י לקוחות.

בבת אחת בסוף 2019 המחיר של לירה-דולר בשוק השחור קפץ. הערך הרשמי היה עדין 1500 לירות לדולר. השער שהבנקים היו מוכנים לתת לאנשים למשוך דולרים – היה של 3500 לירות לדולר. מה הכוונה בלמשוך דולרים? אם היה לכם פיקדון בדולרים בבנק, לא יכולתם למשוך אותו בדולרים אך כן בלירות, בשער של 3,500 לירות לדולר. הבעיה שבעוד השער הרשמי היה 1,500 לירות לדולר, והשער שהבנקים היו מוכנים לתת הוא 3,500 לירות לדולר, השער בשוק השחור הגיע ל-8,000 דולר וכיום כבר עומד על 14,000 לירות לדולר. כלומר אם תמשכו את הפיקדון הדולרי שלכם בלירות מהבנק, תקבלו רק רבע מהערך שלו בלירות.

הפער בין השער הרשמי לשוק השחור נובע מהמחסור בדולרים, וחוסר האמון ביכולת של הבנק המרכזי לייצב את שער החליפין. אם הבנק המרכזי היה יכול להעביר דולרים לבנקים המסחריים, והבנקים המסחריים היו יכולים להעביר דולרים לאנשים, המחסור בדולרים היה קטן והאמון בערך הלירה גדל. האינפלציה הייתה מתמתנת ואנשים היו יכולים לרכוש מזון דלק ותרופות.

המשבר הכלכלי בלבנון הוא משבר פיננסי בבסיסו. הבנק המרכזי הציג עתודות מט״ח שלא באמת היו לו – כי הוא שילם ריביות גבוהות על הדולרים שלקח מהבנקים – וקריסת תרמית הפונזי הביאה לקריסה של הלירה. הבנק המרכזי לא עשה את זה מתוך רשעות – הוא פשוט חיפש דרך לייצב את הכלכלה הלבנונית. מה שדרוש עכשיו הוא החזרת האמון בלירה, וייצוב מחדש של המטבע.

קרן המטבע הבינלאומית נכנסה לשיחות עם ממשלת לבנון באביב 2020, אחרי שלבנון הודיעה על חדלות פירעון על 1.2 מיליארד דולר של חוב [מקור]. קרן המטבע הבינלאומית הציעה בין 20 ל-40 מיליארד דולר ללבנון בשביל לייצב את המערכת הפיננסית, בתמורה לשורה של רפורמות, אם בממשלה, אם בבנקים, אם בכלכלה [מקור]. הערכות קרן המטבע היו שהמערכת הבנקאית הפסידה כ-70 מיליארד דולר, וחלק מההפסד הזה יצטרכו לספוג הבנקים והמפקידים הגדולים, אם בצורה של תספורת על הפיקדונות שלהם לבנק המרכזי, אם במכירה של נכסי הבנקים כדי לכסות את ההפסדים.

אולם מאז אביב 2020 הדיונים בין לבנון וקרן המטבע לא המשיכו. למה? מפני שהפרלמנט הלבנוני שלל מכל וכל את הטענה שההפסד היה 70 מיליארד דולר. הוא טען כי ההפסד הוא רק 20 מיליארד דולר, ולכן לא נדרש סיוע גדול מקרן המטבע הבינ״ל, אלא מספיקים 10 מיליארד דולר שתעביר הקרן, ואת שאר החוב המדינה תממן ע״י מכירת נכסים ממשלתיים או אדמות [מקור]. במילים אחרות, הפרלמנט ביקש מקרן המטבע סכום קטן יותר ממה שהיא מעוניינת להציע. למה שהוא יעשה את זה?

בשביל שהבנקים והאליטות הקשורות אליהם לא יפסידו כלום מההתמוטטות הפיננסית. 18 מתוך 20 הבנקים הגדולים בלבנון נשלטים ע״י פוליטיקאים או משפחות פוליטיקאים [מקור]. כאשר קרן המטבע דרשה שהבנקים יספגו חלק מההפסדים, הם הפעילו את הפרלמנט כדי להתנגד להצעה של הקרן. במקום שהמדינה תגן על עצמה ועל האזרחים, הפרלמנט דורש להגן על הבנקים.

כמובן שקרן המטבע הבינ״ל סירבה להצעה הזו. היא דוחה לחלוטין את הדרך שבה חישבו את ההפסדים ואין תורם מערבי שיהיה מוכן לתת כסף ללבנון ללא רפורמות משמעותיות. כי אחרת, כל כסף שיוכנס ללבנון ישמש להמשיך ולקיים את המערכת השבורה של הבנק מרכזי. הם לא יתרמו בלי שהאליטות הפוליטיות יסכימו להקים סוף סוף ממשלה יציבה שמוכנה להביא שקיפות למערכת הפיננסית, להשקיע יותר בתשתיות ולנהל באופן אחראי את הכלכלה במקום לחלק אותה בשביל שלמונים.

ברור שהמערכת הפוליטית בלבנון לא מעוניינת בזה. ברור גם שאחד השחקנים החזקים בה – חיזבאללה – מאד לא רוצה שתגיע שקיפות למערכת הפיננסית בלבנון כי אז יהיה הרבה יותר קל על ארה״ב לדוגמא להפעיל נגדו סנקציות, אם ידעו מהם בדיוק חשבונות הבנק המשמשים אותו ובאיזה בנקים הוא משתמש.

לכן מה שקורה מאז קיץ 2020, אז נתקעו סופית המגעים עם קרן המטבע, הוא שלבנון מדרדרת מדחי אל דחי משום שהאליטות לא מוכנות לרפורמות. הן לא מוכנות לספוג את הנזקים שהן יצרו, והן לא מוכנות לעשות צעד שיהיה טוב למדינה, אך רע להן. מה שאנחנו רואים בלבנון זו לא קריסה בגלל כוח טבע, או מלחמה, אלא פשוט אליטות שמעדיפות לראות את המדינה מתפוררת מאשר לדאוג לה.

משמעויות לישראל

מה הניתוח הזה אומר בשבילנו, בשביל ישראל?

המשבר הנוכחי בלבנון הוא משבר שהאליטות הלבנוניות מאפשרות על מנת לקבל כספים מערביים. הן נותנות לעם הלבנוני להידרדר עד כדי הגעה לפת לחם, להידרדר לרעב על מנת שהכסף יישאר אצלם. הן לא מוכנות לבצע רפורמות ולספוג את ההפסדים.

מצד אחד יש כאן משהו עצוב ומזעזע, שאליטות במדינה מחזיקות אותה כשבוייה בשביל הכיס שלהן. מצד שני זה גם אומר שכרגע אף אחד בתוך האליטות בלבנון לא מעוניין להתחיל מלחמת אזרחים. חסרה לנו הלוגיקה שמביאה למלחמת אזרחים: אין כאן עדות שנלחמות על המשאבים, או נלחמות על כוח פוליטי. כל האליטות של כל העדות נמצאות מסביב לצלחת ורוצות את הכסף. הן ביחד ממתינות שהעולם יביא להן את הכסף.

לכן מאוד לא סביר כרגע שנראה מלחמת אזרחים. כולם רוצים את ליטרת הבשר שלהם. אולם זה יוצר קושי חדש: אם האליטות חטפו את המדינה, מאד קשה לחשוב על דרך בה סיוע הומניטרי ללבנון לא בא ומשרת את האליטות. האינטרס של ישראל הוא לראות לבנון יציבה ומשגשגת, מדינה תקינה שדחקה החוצה את חיזבאללה. אולם כל סיוע שניתן יוריד את הלחץ מהאליטות וייתן להן עוד זמן שבו לא יתמודדו עם המשבר שיצרו.

אז מה כן ישראל צריכה לעשות? מה צריך להיות כיוון הפעולה שלנו?

יש לנו שלושה קווים מרכזיים במדיניות התגובה הישראלית.

הראשון הוא הקו הביטחוני. האליטות משחקות משחק מסוכן שכנראה לא יסתיים במלחמת אזרחים, אבל עלול לגרום להתמוטטות המדינה הלבנונית, או מהומות רחבות. הדבר עלול להביא לגלי מהגרים שיגיעו אלינו. לכן צריך קודם כל לוודא שגדר הביטחון בצפון תקינה, צריך לעבות את כוחות הביטחון, על מנת שיוכלו להתמודד עם כמות הפליטים הגדולה שתגיע אלינו, ולייצר תוכנית פעולה מה עושים אם אלף-אלפיים-עשרת אלפים איש מחליטים שהם רוצים לפרוץ את גדר הביטחון ולחדור לשטח ישראל.

באותו קו של צמצום הנזק מלבנון אנחנו צריכים גם להבין מה עושים אם חיזבאללה יירה עלינו, לדוגמה במסגרת הסלמה מול הפליטים בגבול. או מה יקרה אם הוא ינסה לחטוף חיילים על הגבול. אני מניח שלצה״ל יש כיום תוכניות להסלמה אפשרית בגבול, וסביר להניח שהתוכניות האלו כוללות הטלת כך וכך טון פצצות על אזורי תעשייה בלבנון, על תשתיות, על מרכזי מסחר ושלטון. אסטרטגיה של ״בעל הבית השתגע״. הרעיון הוא לגבות מחיר מהמדינה הלבנונית, בה ישראל בסופו של דבר רואה כאחראית לפעילות החיזבאללה, וגם ליצור נזק לאזרחי לבנון, כדי שחיזבאללה יהסס לפעול מולנו שוב. אולם מול המצב הנוכחי בלבנון, צריך לחשוב מחדש על כל החלק הזה במלחמה, וקרוב לודאי שצריך להשמיט ממנה תוכניות על פגיעה בכלכלה הלבנונית.

למה? א׳ כי המדינה הלבנונית לא באמת יכולה לנהל את חיזבאללה. חיזבאללה פועל לפי האינטרס שלו, עם המדינה הלבנונית חלשה מכדי לאיים עליו.

ב׳ אין ממש כלכלה לבנונית לתקוף. לבנון נמצאת על סף קריסה. את מה נפציץ? תחנת כוח שלא עובדת? את בתי הזיקוק שלא פועלים שנים? זה מזכיר לי בדיחה של רובין ויליאמס שצחק על המלחמה באפגניסטן: זה לא יעזור להפציץ את הטאליבן לעידן האבן, כי בשבילם זה יהיה שדרוג. אין טעם להשמיד תשתיות שלא עובדות.

ג׳ הדבר הכי גרוע, הוא שלבנון תסכים לרפורמות בעקבות מהלך פוליטי שיתסכל את חיזבאללה, חיזבאללה ינסה למשוך אותנו למלחמה ואז אנחנו רגע אחרי שהעולם מסכים להעביר ללבנון 20 מיליארד דולר, נפער חורים חדשים בתשתיות המתפוררות של המדינה. איך זה יראה? הנזק הדיפלומטי יהיה עצום. הנזק האסטרטגי יהיה עצום, משום שנעכב את החזרה ליציבות של לבנון. ולא ברור מה הערך הצבאי יהיה.

כן, צה״ל צריך להתכונן למלחמה מאסיבית נגד חיזבאללה. הוא צריך לבנות בנק מטרות של מבני חיזבאללה, מפקדי חיזבאללה, תשתיות. צריך לוודא שהמלחמה מצומצמת לחיזבאללה ולתשתית שלו בלבנון. תקיפה בכל לבנון לא תיתן כלום ורק תוסיף נזק למדינת ישראל.

אז זה הקו הראשון, קו הביטחון.

הקו השני צריך להיות לנסות ולסייע לאזרחי לבנון. לסייע מבחינה מינימלית של מזון ותרופות, גם משום שזה המעשה המוסרי הנכון, וגם כדי להפחית את מספר הפליטים שיזרמו אלינו. אולם הסיוע לא צריך להיות רק הומניטרי, והוא צריך לחפש ולעקוף כמה שאפשר את האליטות הלבנוניות והמדינה הלבנונית.

אנחנו יכולים לדוגמה – וזה משהו שכבר דברתי עליו בפרק ״בצל הארזים״ פרק 26, לפני כמעט שנה [ראו כאן] – לסייע עם ידע טכני בתחומים כמו חקלאות, ניהול מים, אנרגיה, ורפואה. אפשר להציע רכיבים להקמת תחנות סולאריות בלבנון, דרך גוף בינ״ל כמו האו״ם או ארגון סיוע אחר – לאפשר לכפרים וערים להחזיק לעצמם חלק מאספקת החשמל.

אולי אפשר לסייע גם ע״י שימוש במערכת הבנקאות הישראלית בכדי להעביר תשלומים מחו״ל לעיירות בלבנון וכך לעקוף את המערכת הפיננסית הלבנונית שנמצאת במשבר, ולתת לסחר והכלכלה הלאומית לחזור ולפעול. חיסוני קורונה. יש המון אפשרויות לעזרה ישראלית לעם הלבנוני.

המטרה היא לבוא ולעזור לאנשים לעבוד, לחיות ולשרוד את המצב הזה, ולעשות את זה תוך כדי עקיפת המערכת הלבנונית. לא להחדיר כסף למערכת הלבנונית, גם אם הדבר יגרום לה להתמוטט. אבל לעזור לעם הלבנוני לשפר את חייו.

עכשיו תגידו: ״אבל זה מוריד את הלחץ מהאליטות!״ נכון. ולכן מגיע הקו השלישי.

הקו השלישי אומר שאנחנו רוצים לעזור למדינות המערב, אירופה וצרפת בעיקר, להפעיל לחץ אפקטיבי על האליטות בלבנון. האיחוד האירופי מתכוון להטיל סנקציות נגד האליטות בלבנון [מקור]. ישראל יכולה לעזור בזיהוי חברות, נכסים, בהבנת הערוצים דרכם האליטות הבריחו כספים ולאן הם העבירו אותם.ֵ

המטרה בסנקציות היא להפעיל לחץ כלכלי שיכריח את האליטות לקבל את ההחלטות הנכונות. הבונוס שמדינת ישראל תקבל הוא אם חלק מהאנשים שיסומנו לסנקציות יהיו גם מעורבים בפעילות הפיננסית של חיזבאללה באירופה. סוף-סוף נוכל לפגוע בגיוס הכספים של הארגון ביבשת.

סיכום

לבנון נמצאת במשבר שלא נובע ממלחמה או אסון טבע. הוא נובע ממערכת פיננסית שהפכה לתרמית פונזי. מדינת ישראל צריכה לעזור לעולם לרדוף את האליטות שגרמו למשבר הזה עד שהן יקבלו אחריות ועד שהן יבצעו את הרפורמות שאולי יכאבו לכיס שלהן – אבל יהיו טובות לאזרחי לבנון.

באותו זמן מדינת ישראל כן צריכה לעזור לרשויות מקומיות, לערים ולכפרים בלבנון. אולי כדאי אפילו לשים קו טלפון או מייל בשביל ראשי הערים והכפרים שרוצים סיוע. לא סיוע כספי, אנחנו לא נשפוך כסף על תשתיות בלבנון, אבל כן סיוע בידע, בטכניקה, אולי בחיבור לגופים פיננסים שיכולים לעזור להם להקל על החיים. ישראל יכולה לעזור ללבנון, ובדרך לעזור גם לעצמה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 73: שינוי לטובה

תקציר

  1. הניתוחים בפל״ג מתמקדים בעיקר בבעיות בעולם: במשברים, במלחמות, בקשיים. אולם משברים וקשיים הם מה שמעודד חדשנות והתפתחות.
  2. השינויים בעולם שלנו, המעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי, מעודדים חדשנות טכנולוגית, מחקר מדעי, ואת הההתחזקות של מעצמות אזוריות. המערב מתחזק שוב, עם מדינות כמו יפן, בריטניה וצרפת לוקחות על עצמן יותר אחריות בזירה הבינלאומית. ארה״ב, כחלק מהתחרות עם סין, משקיעה סכומים הולכים וגדלים במחקר מדעי וטכנולוגיה.
  3. השיבושים שאנו חווים עכשיו הם חלק מהשינוי הגדול בזירה הבינלאומית – שינוי שמבטיח לנו עידן חדש של טכנולוגיה, של שגשוג, ושל מערכת בינלאומית הרבה יותר דינמית.

להורדת הפרק – קישור.

אחרי הפרק האחרון פנה אלי מנוי של פל״ג בבקשה שלא ציפיתי לה – האם אפשר להוסיף לסקירה העולמית גם ״סיבות לאופטימיות״? עם כל הדיבורים על מתח גדל בין רוסיה וסין לארה״ב, אינפלציה דוהרת במזון, החזרה של הקורונה לחיינו, הסקירה הפכה בשבילו קשה לקריאה.

לא ציפיתי לבקשה הזו מפני שתמיד חשבתי שאחד הדברים שהניתוח בפל״ג נותן לכם הוא שקט נפשי ותחושת ביטחון בנוגע למה שקורה בעולם. רוב גופי החדשות משתמשים בפחד והיסטריה כדי ליצור עניין. הם אוהבים לנפח סיפורים ולהפוך אותם דרמטיים ובדרך כלל שליליים. הם יוצרים תחושה שהעולם הוא אפל וכאוטי, שהוא לא מובן לנו ושהוא עוין לנו.

אני משתדל לעשות את ההפך הגמור. אני מנסה להראות שמה שנחשב דרמטי הוא לא באמת דרמטי. אני מנסה להוציא אוויר מסיפורים מנופחים. אני רוצה להראות לכם שהעולם הוא מובן, שיש בו היגיון, ואנחנו יכולים לחזות מה יקרה בו ולהתכונן בהתאם.

אבל יכול להיות שבניסיון שלי רק לנתח את האירועים, השמטתי את ההשקפה שלי על הדברים. אני לא פסימי בנוגע למה שקורה בעולם. להפך – אני חושב שיש הרבה מקום לאופטימיות מול מה שקורה עכשיו בזירה הבינלאומית. אני רואה במתיחות הגדלה בין רוסיה וסין לארה״ב תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה האנושית, תחילתו של עידן חדש של טכנולוגיה, של מדע, של חופש ושגשוג.

זה אולי ישמע מפתיע בהתחשב בכך שאנחנו בעיקר מדברים כאן בפל״ג על בעיות, על מאבקים: על המחסור בשבבים, על השיבוש בלוגיסטיקה העולמית, על מטוסים סינים בשמי טאיוואן וטנקים רוסים במזרח אירופה. אולם בעיות, מאבקים, תחרות, הן מה שיוצר שינוי. כשאני מדבר על אינפלציה, אני חושב לא רק על עליית מחירים, אלא גם לחץ חדש על חברות לחדש ולהתפתח. כשאני מדבר על התחרות בין סין לארה״ב, אני חושב לא רק על האפשרות של סכסוך צבאי במזרח אסיה, אלא גם על השקעה פדראלית במדע וטכנולוגיה. כשאני מדבר על עזיבת האמריקנים את המזרח התיכון, אני חושב לא רק על התחזקות איראן, אלא גם על ההתחזקות האפשרית של ישראל.

בניתוח היום אני רוצה לתת לכם את ההשקפה האופטימית שלי על מה שקורה בעולם, את הצד השני של כל המשברים והקשיים שמתרחשים היום. אני חושב שאנחנו בפתחו של עידן חדש ומרגש, דווקא בגלל התחרות הגדלה בין ארה״ב וסין. אני חושב שהתחרות הזו תוליד שתי מגמות חשובות: היא תביא חדשנות טכנולוגית ומדעית כמוהה לא ראינו מזה 20 שנה. והיא תביא לחיזוק מחדש של המעצמות האזוריות בעולם, שיביאו לנו מצד אחד יותר תנודתיות, ומצד שני מבנה בינלאומי יציב יותר. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מעולם האתמול לעולם המחר

בשביל להבין למה אני אופטימי בנוגע לשינויים שעוברים על עולמנו, צריך להבין קודם מה בדיוק השינוי שקורה – מאיפה לאיפה אנחנו הולכים.

הסדר העולמי הישן שלנו התעצב במהלך המלחמה הקרה, במערכת בינלאומית דו-קוטבית הנשלטת ע״י בריה״מ וארה״ב. ארה״ב לקחה על עצמה את ההגנה של העולם החופשי, קידמה סחר גלובאלי, ואפשרה למערב אירופה ויפן ליהנות מעשורים של שלום [ראו כאן]. אנחנו כולנו נהנו מהשגשוג שהמלחמה הקרה הביאה, כמו גם מהפיתוחים הטכנולוגים החשובים שהתרחשו במסגרתה: המחשב האישי, האינטרנט, לוויינים ועוד.

התקופה שאליה אנו הולכים היא עולם רב-קוטבי חדש, עם ארה״ב עדיין כמעצמת העל היחידה של העולם, אך במקביל לה יהיו עוד מעצמות אזוריות רבות – סין, יפן, רוסיה, צרפת, הודו ועוד. המעצמות האלו יתחרו זו עם זו על אזורי השפעה, על גישה לשווקים ומשאבים.

התחרות בין המעצמות מעולם לא נעלמה מהעולם, גם לא במלחמה הקרה. במהלך המלחמה הקרה צרפת המשיכה לנהל מבצעים צבאיים במערב אפריקה. טורקיה פלשה לצפון קפריסין. ישראל ומדינות ערב ניהלו סדרה של מלחמות זו בזו. אך התחרות הייתה בעצימות נמוכה יותר משום שהמעצמות התעשייתיות הגדולות של העולם היו מותשות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. לדוגמה בריטניה איבדה את רוב הנכסים האימפריאליים שלה בשנות ה-50׳ וה-60׳, והצטמקה מאימפריה חובקת עולם לאי במערב אירופה. גרמניה חולקה. יפן קיבלה על עצמה חוקה פציפיסטית והשקיעה את מאמציה בשיקום הכלכלה. רוב המעצמות היו שקועות בנושאי פנים, מותירות את הזירה הבינלאומית חופשית לאמריקנים ולסובייטים.

עם נפילת בריה״מ העולם הדו-קוטבי נכנס לרגע החד-קוטבי: ארה״ב הפכה למעצמת העל היחידה של העולם, והייתה תחושה שדמוקרטיה ושוק חופשי עומדים לכבוש את הגלובוס [ראו כאן]. כפי שהראתי בסדרה ״פוסט-אימפריום״ התחושה בארה״ב הייתה שהגיע קץ ההיסטוריה, ולארה״ב לא נותר אלא לקטוף את הפירות של הניצחון על הסובייטים [ראו כאן].

וושינגטון נכנסה לתחושה של אופוריה, בטוחה שדברים כמו מלחמה ותחרות הם מאחוריה, שההיסטוריה מאחוריה. אבל זה לא היה נכון לכל העולם, ובטח לא נכון לשתיים מהמעצמות החשובות של אירו-אסיה: רוסיה וסין. רוסיה וסין לא הפכו דמוקרטיות או ליברליות בעקבות המלחמה הקרה. לרוסיה הייתה תקופה קצרה של ניסיון בדמוקרטיה בשנות ה-90׳, אך זו התאפיינה בשחיתות, משברים כלכלים ופוליטיים. אני זוכר ששמעתי פעם עדות של מפקד לשעבר בספצנאז עד כמה האנרכיה הייתה חמורה: הוא המליץ לאשתו שכאשר דופקים בדלת, שקודם תכסה עם האגודל את העינית. אם עדיין נשאר אגודל, שתפתח את הדלת לראות מי שם.

סין ראתה הפגנות סטודנטים בשנות ה-80׳, אך המפלגה הקומוניסטית לא נסוגה מהשליטה שלה בחברה ובכלכלה. כשביל קלינטון דחף לנרמל את יחסי הסחר בין ארה״ב וסין, הוא דחף לנרמל אותם תוך ידיעה שעדיין מדובר במדינה קומוניסטית עם דיקטטורה מפלגתית. הוא קיווה שהסחר החופשי ישנה אותה, אך לא דרש זאת [ראו כאן].

האירוניה היא שהרגע החד-קוטבי עצר את התפשטות הדמוקרטיה והשוק החופשי בעולם. במקום לעזור למוסקבה עם תקופת המעבר, במקום ללחוץ את המפלגה הקומוניסטית בסין לבצע וויתורים, ארה״ב שקדה על הסכמי סחר וצמצום כוחה הצבאי, בטוחה שההיסטוריה לצידה ושאת הבעיות של רוסיה וסין הזמן יפתור.

פיגועי ה-11/9 לא שינו את הגישה בוושינגטון. הם הזכירו לאמריקנים שקץ ההיסטוריה לא הגיע עדיין לכל העולם, אך הם הפנו את מבטה של אמריקה למזרח התיכון, לא לבייג׳ין ומוסקבה. ארה״ב ונאט״ו פתחו במאמץ רב-שנים לנסות ולהפוך את עיראק ואפגניסטן למדינות דמוקרטיות וליברליות, בשביל שיפיצו את הרעיונות של חופש וקפיטליזם לאזור. המערב קיווה לייצא את קץ ההיסטוריה למזרח התיכון. זה לא עבד.

בינתיים רוסיה וסין היו חופשיות לפעול בזירה הבינלאומית. זו נקודה מעניינת: התפיסה של סין כמעצמת-על חדשה התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני. התפיסה שארה״ב שוקעת התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני.

קחו כדוגמה את ״דרך המשי החדשה״: דרך המשי בדרך כלל מוצגת כפרויקט סיני אדיר לכיבוש העולם, שמדינות רבות מיהרו להצטרף אליו. אולם, למה כל-כך הרבה מדינות, רובן מדינות מתפתחות, מיהרו לבקש השקעה סינית בתשתיות שלהן? האם זה מפני שהן ראו בסין את מעצמת העל הבאה? לא. הן הצטרפו מפני שסין הייתה היחידה להציע כסף. בשנים שאחרי המשבר הפיננסי של 2008 משקיעים מערביים הפכו עוד יותר זהירים בהשקעות שלהם. ארה״ב הייתה מרוכזת במזרח התיכון. העולם המתפתח שיווע להשקעות, וסין הייתה המקור המרכזי להן [מקור]. העולם המתפתח ישמח לקחת כסף מערבי, אם יציעו לו.

הדבר גם נכון למה שמוצג כ״כיבוש הסיני של אפריקה״: זה לא שסין הפכה למנהיגה החדשה של היבשת השחורה, היא פשוט המדינה היחידה שהציעה כסף עבור תשתיות נחוצות [מקור]. הציעה משום שהמצב משתנה, עם המערב מבין את החשיבות בהשקעה באפריקה.

התפיסה שלנו של סין כמעצמת על עולה התגבשה בתקופה בה המערב היה ממוקד בסוגיות אחרות, וראה בסין פרטנר לסדר הליבראלי. עם השנים המערב הבין שסין אינה מעוניינת להיות חברה בסדר הליבראלי הקיים, אלא לשנות אותו לצרכיה. אין כאן ביקורת על סין – אני מבין למה סין לא מתעניינת להפוך לחברה בסדר עולמי שלא היא עיצבה. יש כאן פשוט הבחנה: סין פעלה במשך עשור וחצי בתוך וואקום.

עכשיו זה משתנה. ארה״ב רואה בסין מתחרה. האיחוד האירופי רואה בסין מתחרה. יפן רואה בסין מקור לדאגה [מקור]. כל המדינות האלו ומדינות נוספות מחפשות דרכים לאזן מול היתרון התעשייתי של סין. כל המדינות האלו מחפשות להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלהן מול סין. חלק מהמדינות האלו – ארה״ב, יפן, הודו, בריטניה – מחפשות לבנות יתרון צבאי מול סין. והעימות הגלובאלי החדש טוב לחדשנות וטוב ליציבות הגלובאלית.

עידן חדש של טכנולוגיה

קחו כל מוצר טכנולוגי או יום-יומי שיש לכם, ותגלו שלחלקם יש שורשים בטכנולוגיה צבאית ובתחרות גיאופוליטית. האינטרנט? התחיל כרעיון לרשת תקשורת שתשרוד מלחמה גרעינית [מקור]. GPS? פותח בשנות ה-70׳ בשביל להנחות נשק [מקור]. נעלים אתלטיות? פותחו בשביל ההליכה על הירח. יש ספר שלם בשם “100 military inventions that changed the world” למי שמתעניין.

תחרות גיאופוליטית טובה למדע ולטכנולוגיה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, היא מעודדת מדינות להשקיע במדע וטכנולוגיה, כדי להשיג יתרון על היריבות שלהן. בימי שלום תקציבים לפיתוח שבבים או בינה מלאכותית צריכים להתחרות עם תקציבים לרווחה ובריאות. אבל כשבינה מלאכותית נתפסת כחשובה לביטחון הלאומי, כשמענקים למכוני מחקר נחשבים חלק מהיתרון האסטרטגי של מדינה, לפתע הם מקבלים קדימות. הסכום הכולל שמדינות מוכנות להשקיע במחקר ופיתוח גדל.

שנית, המגזר הממשלתי מוכן יותר להשקיע בטכנולוגיות בשלבים מוקדמים, משום שהוא לא מונע ע״י שיקולי רווח. הלקוח הכי חשוב של SpaceX בעשור הראשון של חייה הייתה נאס״א [מקור]. תעשיית השבבים בארה״ב נתמכה בשנים הראשונות של חייה ע״י נאס״א וחיל האוויר, שהיו צריכים שבבים חזקים למערכות שלהם, והיו מוכנים לספוג את המחיר [מקור]. אפילו טכנולוגיות פשוטות ששינו את העולם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן עד שהממשלה התערבה: הסיבה שיש לנו היום מכולות, שהפכו את השינוע של סחורות בעולם לזול ואמין, היא מפני שצבא ארה״ב אימץ אותן כדי לשנע אספקה לחיילים בוויטנאם [מקור].

שתי הסיבות שמניתי נכונות לכל תחרות גיאופוליטית. התחרות עם סין מוסיפה סיבה שלישית: הצירוף של סין למערכת הסחר הגלובאלי פגעה בחדשנות במערב. הוצאה חלקית שלה תעודד את החדשנות מחדש.

סין הפכה למרכז הייצור של העולם ע״י מדיניות סחר מרקנטיליסטית: מצד אחד מושכת ייצור אליה, מצד שני יוצרת תחרות לא הוגנת לחברות מערביות. היא משכה אליה יצרנים מערביים באמצעות הורדת עלויות הייצור שלהם. היא השיגה את זה ע״י שילוב של כוח אדם זול, סביבת ייצור עם פחות רגולציות לעומת המערב וריכוז של אמצעי ייצור אצלה – יצרן בסין יכול למצוא חברה לכמעט כל צורך, אם זה ייצור חלקי פלסטיק, ייצור מסכי מגע, או הרכבת מוצרים אלקטרונים. סין היא one stop shop ליצרני העולם.

המשיכה של הייצור העולמי אליה אפשרה לסין להעביר טכנולוגיה ושיטות עבודה ליצרנים מקומיים אצלה. חברות זרות נלחצו להעביר מידע בשביל גישה לשוק, רק בשביל לראות אחרי כמה שנים חברות סיניות דוחקות אותן מהשוק הסיני ואז מתחרות איתן גם בשוק הגלובאלי. בנוסף לקבלת טכנולוגיה מערבית בעזרת הממשלה, אותם יצרנים לעיתים נהנו מסבסוד ממשלתי ישיר, מה שאפשר להם לייצר בהפסד ולהביא לפשיטת רגל של חברות מערביות [מקור].

יחד, המשיכה של ייצור מערבי ותחרות לא הוגנת, פגעו בחדשנות הגלובאלית [מקור]. הגישה לכוח עבודה זול בסין הקטין את הצורך של חברות מערביות לאמץ טכנולוגיה כדרך לחתוך עלויות ייצור. גניבת טכנולוגיה פגעה בדחף לחדש. סבסוד חברות סיניות פגע בחברות שהשקיעו במחקר ופיתוח, משום שהן לא יכלו להתחרות עם המחיר הזול של החברות הסיניות.

עכשיו כל זה משתנה. ההוצאה של שרשרות אספקה מסין תגדיל עלויות ייצור לחברות, שיצטרכו אמצעים טכנולוגים כדי לצמצם אותן. מכסים על ייצוא סיני יאפשר לחברות מערביות להתחרות במגרש משחקים הוגן יותר. צמצום הפעילות שלהן בסין, ולחץ מערבי על בייג׳ין להפסיק עם גניבה של טכנולוגיה, יחזק את הדחף לחדש, ויגדיל את התמורה שחברות יקבלו בעבור הקניין הרוחני שלהן.

וזו לא רק התחרות הגיאופוליטית שתדחוף לחדשנות. הקורונה שבשה לחלוטין את איך שהכלכלה העולמית עובדת. זה מעולה.

יצרנים כיום צריכים לשלם יותר על חומרי גלם, על כוח אדם, על שינוע חלקים. הם יהיו חייבים להשקיע באמצעים טכנולוגים כדי לצמצם כוח אדם היכן שהוא לא קריטי ולהפוך יעילים יותר בשימוש בחומרי גלם [מקור]. הם יצטרכו לבחון איך להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להביא את המפעלים שכיום מייצרים לחלקים בסין או וויטנאם ליד מרכזי ההרכבה שלהם בארה״ב או אירופה מבלי שזה יעלה את עלויות הייצור.

מוכרים וצרכנים עברו למרחב הדיגיטלי, ולא רק בקנייה של מוצרים. השוק של מכירות אונליין חווה צמיחה משמעותית, עם עסקים רבים פותחים חנויות דיגיטליות. השימוש בתשלומים דיגיטלים גדל [מקור]. ראינו גידול משמעותי בשימוש ברפואה מרחוק, עם רופאים עושים ביקורים באמצעות מצלמות. ההשקעה ברפואה דיגיטלית גדלה, עם חברות מעוניינות לפתח מכשירים לניטור מרחוק של חולים [מקור].

לבסוף, כל השינויים האלו קורים באותו זמן שמתרחשות פריצות חדשות בטכנולוגיה ובמחקר המדעי: חיסוני הקורונה הוכיחו את הפוטנציאל של mRNA בטיפול במחלות ובמודיפיקציה של הביולוגיה שלנו [מקור]. פריסת תשתית 5G תאפשר לנו להפעיל רובוטים מתקדמים יותר, כמו למשל רובוטים רפואיים למטרות ניתוח בשליטה מרחוק [מקור], ותתמוך ברשתות של האינטרנט של הדברים, IoT [מקור].

אנחנו נמצאים בעידן של חדשנות טכנולוגית, עידן שיביא איתו הזדמנויות כלכליות חדשות: בתחום הסייבר בהגנה על תשתיות והכלכלה, שתהיה יותר ויותר דיגיטלית. בתחום הבינה המלאכותית, עם החיפוש לאפליקציות שימושיות. בתחום השבבים, עם הצורך בייצור שבבים מותאמים לצרכים מגוונים כמו שרתים, רובוטים תעשייתים או מקררים שידברו עם הרכבים שלכם. אני מאמין שהפיתוחים האלו יעזרו לעולם המערבי להמשיך לצמוח גם כאשר האוכלוסייה בו תזדקן. בניגוד לאנליסטים גיאופוליטיים מסויימים (פיטר זייהאן למשל), אני לא חושב שהעולם בדרך לדעיכה והצטמקות כלכלית. ואני חושב שהוא גם בדרך למבנה בינלאומי יציב יותר ברמה הגלובאלית, גם אם תנודתי יותר ברמה המקומית.

איך לבנות עולם אנטי-שביר

אחת הבעיות שהרגע החד-קוטבי יצר הוא שהסדר הליבראלי הבינלאומי הפך יותר ויותר תלוי בארה״ב כיחידה שיכולה לאכוף ולהגן עליו. הכוונה בסדר ליבראלי הוא סדר שמבוסס על החוק הבינלאומי, על כיבוד זכויות אדם ועל פתירת קונפליקטים בדרכי שלום.

ארה״ב הפכה ברגע החד-קוטבי לא רק לשוטר של העולם, אלא גם לשוטר היחיד של העולם. מדינות המערב הפכו חלשות מדי בשביל לטפל בבעיות בגבולן בכוחות עצמן. התערבות אמריקנית הפכה נחוצה בכל משבר בגלובוס, גם במשברים שלא נגעו ישירות לאינטרס האמריקני.

קחו לדוגמה את האיחוד האירופי: האיחוד האירופי נבנה תחת מטרית הביטחון האמריקנית ליבשת. אולם האיחוד כל-כך חלש שהוא לא מסוגל להגן גם על האינטרסים החיוניים שלו עצמו. כשב-2015 זרם מהגרים חדר ליבשת, האיחוד היה צריך להגיע להסכם עם טורקיה כדי לסגור את השערים. הוא כבר עשור לא מצליח להביא יציבות ללוב, שהאנרכיה באה הביאה לגל מהגרים דרך הים התיכון. הוא לא מצליח להרתיע את רוסיה מלפעול במזרח אירופה ובקווקז. כשארמניה ואזרבייג׳ן נלחמו זו בזו, האירופים היו חסרי השפעה לחלוטין. זאת למרות שצינורות גז ונפט לאירופה עוברים באזור, והוא חשוב לאיחוד כמסדרון אנרגטי חלופי לרוסיה.

לשמחתנו, אנו רואים עכשיו עוד ועוד מדינות מערביות שמוכנות לקחת על עצמן את ההגנה על הסדר הליבראלי. אנחנו רואים מדינות מערביות שמוכנות לבנות את כוחן הצבאי בשביל להתמודד עם איומים אזוריים. אנחנו רואים את העלייה של מעצמות אזוריות שיביאו יציבות חדשה למערכת הגלובאלית, יציבות שתושג דווקא ע״י התנודתיות הרבה שתהיה בה.

שינוי המגמה נובע ממספר גורמים, החשוב שבהם הוא התחרות האמריקנית עם הסינים – האמריקנים מצמצמים קשב ונוכחות באזורים פחות חשובים להם בשביל להתמקד במזרח אסיה. זה שם את בעלות הברית שלהן במזרח התיכון, באירופה, במקום בו הן חייבות לבנות כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים שלהן, מבינות שהאמריקנים לא ימהרו לעזרתן.

גורם אחר הם ההבדלים בין מדינות מערביות, שמביא אותן לבקש כל אחת אסטרטגיה שונה לביטחון לאומי. יפן צריכה השפעה בדרום מזרח אסיה בשביל שווקים ומשאבים. צרפת צריכה את צפון אפריקה יציבה. שתי המדינות לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתתן להן השפעה ויציבות. הן לכן חייבות לבנות את כוחן ולהשיג את האסטרטגיה העצמאית שלהן.

ההתחזקות של מדינות וחזרתן של מעצמות אזוריות כקבוצה חשובה בזירה הבינלאומית היא חיובית ליציבות הגלובאלית. איך? קחו את מזרח אסיה לדוגמה: היום המדינה היחידה שבולמת את סין במזרח אסיה היא ארה״ב. מה יקרה אם ארה״ב תחווה משבר כלכלי משמעותי, או אסון טבע, שיצריך אותה לצמצם נוכחות במזרח אסיה? האזור יהיה חשוף ללחץ סיני. אבל מה יקרה אם במקום להיות תלוי רק בארה״ב, האזור יראה קואליציה של מדיניות, כמו יפן, הודו, אוסטרליה, בריטניה ובמידה פחותה יותר גם טאיוואן, דרום קוריאה ואינדונזיה? ארה״ב עדיין תהיה חשובה כתומכת בקואליציה, אך הביטחון והחופש האזורי לא יהיו תלויים רק בוושינגטון.

אותו הדבר נכון לאירופה: אירופה נכשלה בלהגן לבדה על האינטרסים האסטרטגים שלה. אני לא חושב שהאיחוד האירופי ישתפר ביכולת שלו לפעול ככוח גיאופוליטי, אך אני כן חושב שחלק מהמדינות שלו כן. לדוגמה, גוש אזורי במזרח אירופה יכול להיות אפקטיבי מאוד בבלימת השפעה רוסית באגן הים השחור, באוקראינה ואפילו בקווקז. גוש כזה עדיין יצטרך את הגב האמריקני, אך הוא יצטרך אותו פחות – הוא יהיה מסוגל לבד להגיב לאירועים נקודתיים, כמו הסלמה בגבול של אוקראינה ורוסיה, ויהיה תלוי בארה״ב בעיקר למטריה גרעינית מול הרוסים.

במזרח התיכון, התלות בארה״ב לא רק הפכה את מדינות המפרץ לחלשות מול איראן, אלא גם עודדה את הבידוד של ישראל מהאזור. כל עוד מדינות המפרץ בטוחות שארה״ב תפתור את כל הבעיות האזוריות שלהן, הן ימשיכו להחרים את ישראל – כי אין להן תמריץ לא לעשות זאת. צמצום הנוכחות האמריקנית באזור תכריח אותן להתחיל לחשוב בצורה הרבה יותר פרגמטית על מדיניות החוץ שלהן, בין השאר על היחסים איתנו.

ללא קשר למזרח התיכון ספציפית, ישראל יכולה להיות אחת המרוויחות הגדולות מהעידן הרב-קוטבי החדש: הופעתן של מעצמות אזוריות משמעותה שישראל תוכל לגוון את הקשרים האסטרטגים שלה. במקום להסתמך רק על ארה״ב, נוכל לבנות גם יחסים אסטרטגים עם בריטניה, הגוש המזרח אירופי, צרפת, יפן ועוד. נוכל לעבוד בקואליציות אזוריות, משום שמדינות האזור יחזיקו בכוח צבאי אפקטיבי ויבינו את הצורך להפעיל אותו. יוון בונה את כוחה הצבאי, האמירויות, איטליה, מצרים ועוד.

ישראל גם מחזיקה ביכולות טכנולוגיות וביטחוניות שרלוונטיות בעידן החדש של העולם הרב-קוטבי. מדינות ירצו יכולות הגנת סייבר להגן על הכלכלה הדיגיטלית שלהן, ירצו נשקים ופלטפורמות אוטונומיות מול היריבות שלהן, וירצו התפלת מים וחקלאות מתקדמת לצמצם את השפעת שינוי האקלים עליהן.

סיכום

אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי, של מעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי. יש לנו סיבות לאופטימיות, מצפים שהתחרות הגיאופוליטית תביא לנו עידן חדש של חדשנות, ואת ההתחזקות של המערב. חשוב לי להבהיר שלא הכול הולך להיות ורוד בשינוי שלנו: העלייה של מעצמות אזוריות משמעותה גם עלייה בתחרות בין מדינות. משמעותה יותר מלחמות והתנגשויות, יותר מתיחות גיאופוליטית. יש גם את האיום בהתנגשות צבאית בין סין וארה״ב במזרח אסיה. למזלכם, יש את פל״ג בשביל לעזור לנווט במים החדשים האלו, לסמן איומים והזדמנויות, ולדעת כיצד לצלוח את תקופת השינוי לקראת העולם הרב-קוטבי החדש שלנו.




פלג 72: סיכום רבעון 2 2021

תקציר

  1. הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן. רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים.
  2. סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. במזרח אסיה אנחנו יכולים לצפות להמשך המתיחות, , ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.
  3. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021. וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.
  4. צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020. מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם.
  5. הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה במזון שמתרחשת עכשיו. אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022.

להורדת הפרק –קישור.

לפני חצי שנה פרסמתי את התחזית של פל״ג ל-2021. עכשיו כשאנחנו בסופו של הרבעון השני של 2021, הגיע הזמן לחזור אל התחזיות שפרסמתי, לראות מה הוכח כנכון, מה לא, ולעדכן את התחזית לרבעון השלישי של השנה.

ציפיתי שהרבעון השני יאופיין ע״י שלושה דברים גדולים: משבר הגירה בדרום ארה״ב, התפרצות של עימותים מוגבלים בין סין ורוסיה למדינות הסובבות אותן ומול אמריקה, והבחירה של נשיא שמרן באיראן. הרבעון הזה לא אכזב: בדרום ארה״ב מספר המהגרים החודשי הגיע לשיא כ-180 אלף מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו בין החודשים מרץ למאי כולל. באוקראינה ובטאיוואן ראינו את סין ורוסיה מפעילות כוח צבאי. ולראשות איראן נבחר נשיא שמרן במיוחד, איברהים ראיסי.

הסקירה היום תעסוק בתחזיות שהיו לנו לרבעון השני, ותעדכן את הציפיות שלנו לרבעון השלישי: מתיחות גיאופוליטית תמשיך לשלוט בזירה הבינלאומית, עם אפשרות לעימות חדש בהימלאיה. הפתיחה של ארה״ב ואירופה כנראה תמשיך, למרות וריאנט דלתא. ואינפלציה במחירי המזון עלולה להביא למזרח התיכון גל הפגנות ומהומות חדש. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאדים בעליה

הנחת היסוד של הגיאופוליטיקה כמדע, כתיאוריה הבאה להסביר את המציאות, הוא שיש קשר בין המרחב הגיאוגרפי והפעילות האנושית. הקשר הזה הוא לא דטרמיניסטי – גיאוגרפיה אינה גורל – אך הוא בהחלט קיים: טופוגרפיה ואקלים קובעים במידה רבה את הצרכים והמגבלות של בני-אדם. ברגע שאנחנו מבינים את זה, לעיתים הקשרים האלו נראים טריוויאליים – ודאי שהרים מגבילים תנועה, כפי שנהרות עוזרים לה. ודאי שלהיות ליד חוף הים עוזר למסחר, כפי שלהיות בלב מדבר מקשה עליו.

הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ההערכה הזו הייתה מבוססת לא על ידע נעלם שיש לי, אלא על הבחנה פשוטה: רבעון 2 ו-3, שחופפים לאביב וקיץ, הם אידיאלים מבחינת מזג אוויר לפעילות צבאית. במזרח אירופה השלג מפשיר והבוץ מתקשה לקראת אפריל-מאי, בהימלאיה הקרח מפשיר, בים מזג האוויר לרוב רגוע יותר. אם מדינות רוצות להילחם, הן יעדיפו למקד את הפעילות שלהן ברבעונים האלו. ואכן זה מה שהיה לנו ברבעון השני:

ראשית, ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן, עם שיגור עוד ועוד מטסים לתוך השטח האווירי שלה וביצוע תרגילים לדימוי פלישה לאי. כך לדוגמה ביוני, 28 מטוסים סינים, כולל מפציצים כבדים, חדרו לשטח האווירי של האי, החדירה הגדולה ביותר עד כה [מקור]. לאורך הרבעון ראינו את סין מתרגלת הפעלה של כוחות ים, אוויר וקרקע, במתארים שנועדו לדמות פלישה אמפיבית [מקור]. בניתוח מס׳ 64, ״המלחמה על טאיוואן״ [ראו כאן] הבהרנו שכל התרגילים האלו נועדו להתיש את האי, והם מהווים חלק מהמלחמה שסין כבר מנהלת נגדו.

טאיוואן לא הייתה היחידה לסבול מלחץ סיני. בים סין הדרומי, מספר מטוסים סינים חדרו לשטח האווירי של מלזיה, מרחק של כ-1,500 ק״מ מהחוף של בייג'ין [מקור]. יש בצעד הזה לאותת על היכולת הגדלה של סין לפעול בזירה האווירית של כל דרום מזרח אסיה, איתות שמכוון לא רק למדינות דרום מזרח אסיה אלא גם לארה״ב. לאמריקנים כוחות בתאילנד וסינגפור, והחדירה הסינית למלזיה היא איתות ברור של בייג׳ין שהיא יכולה להגיע גם לכוחות האמריקנים הרחק משטחה.

נוסף לחדירת המטוסים למלזיה, ראינו מתיחות גם בין סין והפיליפינים סביב אחד האיים בים [מקור]. מדובר בהידרדרות ביחסים בין שתי המדינות: תחת דוטרטה, שנבחר ב-2016, הפיליפינים וסין התקרבו, גם על חשבון ארה״ב. אבל נראה שהאגרסיביות הסינית בים הביאה את מנילה לעשות חישוב מסלול מחדש: הפיליפינים נוקטים כעת בקו אגרסיבי מול בייג׳ין, בעודם משפרים את היחסים עם ארה״ב.

כמו סין גם רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים. הרוסים ריכזו כוחות באזור ועלה חשש בסביבות אפריל שמוסקבה מתכוננת לפלישה מאסיבית לאוקראינה.

הראנו בניתוח מס׳ 61, ״תקועים במינסק״ [ראו כאן], שפלישה כזו כנראה מעולם לא תוכננה. יותר סביר שמוסקבה קיוותה להלחיץ את האוקראינים בשביל עילה למלחמה מוגבלת במזרח, מלחמה שבסופה רוסיה תוכל לכפות את הסכמי מינסק על קייב. האוקראינים לא נתנו עילה למלחמה, אך פוטין קיבל פרס ניחומים – פגישה עם הנשיא ביידן בג׳נבה ב-16 ביוני. אחרי חצי שנה בה הממשל הגדיר ושב והגדיר את רוסיה כאיום, המסר בפגישה הפך הרבה יותר מתון, עם דגש על ניהול היחסים ועל-כך שארה״ב אינה רוצה לפעול נגד רוסיה.

כאן אצלנו במזרח התיכון ישראל וחמאס ניהלו סבב לחימה, הגדול ביותר בהיקפו מאז צוק איתן. לצערנו, סבב הלחימה לא הביא לאיזה שינוי מדיני – אם בצורה של הסכם הפסקת אש, אם תוכנית כלשהי לפרז את הרצועה.

במפרץ הפרסי, איראן המשיכה בפעילות העוינת שלה: כוחות איראנים הטרידו ספינות של חיל הים האמריקני, מכריחות אותן לפחות בתקרית אחת לירות לאזהרה [מקור]. הייתה לנו פגיעה בספינות משא ישראליות, כנראה חלק ממלחמת הצללים בין ירושלים וטהרן, וכל העת נמשכים שיגורי טילים ומל״טים מתימן לערב הסעודית.

הבחירה של ראיסי לנשיא קרוב לודאי לא תשנה את דפוס הפעילות הזה: איראן תמשיך לחזק את השליחים שלה באזור, ותחפש כיצד לערער את ערב הסעודית, ישראל והאמריקנים. מצד שני, בחירתו של ראיסי קרוב לודאי לא תפגע במשא ומתן לחזרה להסכם הגרעין: המנהיג העליון תומך בשיחות, ובסופו של יום תיק הגרעין שייך לו [מקור]. ראיסי גם נתפס כמי שיציית לכל הוראה של המנהיג העליון, ולא ינסה לחתור תחתיה.

מכאן סביר שבחצי השני של 2021 איראן תקבל הקלה בסנקציות, וגישה לכספים שהוקפאו מאז 2018, אז טראמפ פרש מהסכם הגרעין. אלו חדשות טובות ורעות לישראל: אלו חדשות רעות מפני שלטהרן יהיו משאבים גדולים יותר לחזק את המליציות שלה. מספר משלוחי הנשק לסוריה ולבנון כנראה יגדל, ואפשר ונראה פריסה של עוד נכסים אסטרטגים בתימן, כמו מל״טים מתקדמים וטילים בליסטים ארוכי טווח.

מצד שני, ראיסי תומך ברעיון של ״כלכלת ההתנגדות״, של הפיכת המשק האיראני לעצמאי [מקור]. הוא קרוב לודאי לא יאיים על האינטרסים הכלכלים של משמרות המהפכה, שנהנים מהניתוק של הכלכלה האיראנית מהשוק העולמי. מכאן שבמקום שטהרן תנצל את ההקלה בסנקציות לבנות את עצמה כלכלית ולמשוך הון וחברות זרות, היא תעדיף להשקיע את המשאבים החדשים בחיזוק המליציות שלה וברכש ציוד הדרוש לה – ללא רפורמות מבניות משמעותיות [מקור].

האגרסיביות האיראנית החדשה גם יכולה לעזור לישראל ביחסיה עם המרחב הערבי: ערב הסעודית היא המטרה הראשית של הטילים והמל״טים האיראנים מתימן. לאחרונה הודיע הפנטגון שהוא מוציא את סוללות הפטריוט מסעודיה, כנראה לפריסה מחדש במזרח אסיה או מזרח אירופה [מקור]. הסעודים יודעים שישראל יכולה לספק את הכלים והניסיון בשביל הגנה אווירית כמעט הרמטית, אך זה תלוי בהאם ריאד תנרמל או לא את היחסים אתנו. כרגע הסעודים מחפשים מדינות אחרות להשיג מהן סוללות הגנה – הסכם שנחתם באפריל השנה בין ריאד ויוון כולל את הפריסה של סוללת פטריוט אחת לערב הסעודית [מקור].

אסור לירושלים להסכים למכירה של סוללות יירוט כמו ״כיפת ברזל״ לערב הסעודית ללא נרמול יחסים מצידה. ברור לי שזה יפגע ברווחים של רפא״ל, וברור לי שיהיה לחץ בממסד הביטחוני לעזור לסעודים מול האיראנים ללא קשר לטיב היחסים, אך אסור לישראל להפסיד תמריץ חשוב לנרמול היחסים. ככל שערב הסעודית תפנים מהר יותר שהאמריקנים לא חוזרים למזרח התיכון, ושהיא לבד מול האיראנים, כן היא תמהר להבין שאין לה ברירה אלא לנרמל אתנו את היחסים, ואולי סוף-סוף להביא גם את שאר המרחב (עיראק, לבנון, עומאן, כווית) לנרמל אתנו יחסים.

בזירה האירופית, סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. ברבעון השלישי ההקמה של צינור הנורד-סטרים 2 אמורה להסתיים, ועם הזרמת הגז מוסקבה תהיה חופשית יותר לנקוט קו עימות מול קייב ופולין. המטרה היא לא לכבוש את המדינות האלו, אלא לערער אותן, ולפגוע בלכידות של נאט״ו. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. בקווקז אפשר ונראה עימות צבאי נוסף בין אזרבייג׳ן וארמניה, שמאשימות זו את זו בהפרת הסכם הפסקת האש [מקור]. עימות כזה ייתן לרוסיה תירוץ רק להגדיל את הכוחות שלה באזור.

במזרח אסיה, המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג 100 שנים ב-1 ביולי, וסביר שנראה תרגיל צבאי סביב טאיוואן. בהימליה החורף הסתיים, וההודים הציבו בסוף יוני 50 אלף חיילים ליד הגבול עם סין [מקור]. לפי מספר דיווחים גם סין וגם הודו הגדילו את הכוחות שלהם ושיפרו את התשתיות במהלך השנה החולפת, כהכנה לאפשרות של תקרית בגבול [מקור]. אנחנו יכולים לצפות להמשך מתיחות במזרח אסיה, ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.

עד כדי דלתא

הקורונה נכנסה לחיינו לפני כשנה וחצי ושבשה את הכלכלה הגלובאלית. מפעלים הושבתו, עסקים נסגרו, וכולנו היינו צריכים לבלות חודשים בבית, או בנתיב מוגבל של בית-עבודה. התקווה העיקרית שלנו הייתה שהחיסונים יצליחו להחזיר אותנו לשגרת חיינו, ומהר.

לשמחתנו, זה אכן קורה: ישראל הצליחה לחסן כמעט 60% מהאוכלוסייה שלה, ושבה לכמעט שגרה כבר הרבעון. בארה״ב כמחצית מהאוכלוסייה חוסנה, ורוב המדינות חזרו לשגרה, עם עסקים נפתחים מחדש. הצרכנים האמריקנים, שבמשך חודשים לא היו יכולים לקנות ולבלות, עכשיו מוציאים את מה שחסכו על מסעדות, חופשות ובילויים אחרים. הכלכלה האמריקנית צמחה ב-6% ברבעון הקודם, וצפויה לצמוח ב-9% ברבעון הזה [מקור].

אפילו האיחוד האירופי, שסבל מקשיים רבים בתחילת השנה, הצליח להאיץ את מספר החיסונים שלו, וצפוי להגיע ל-70% מחוסנים מהאוכלוסייה כבר ברבעון השלישי של 2021. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021.

בעולם המתפתח החדשות הן פחות טובות, אך יש מקום לאופטימיות: אחרי גל מאסיבי של מקרים בהודו בחודשים מרץ-מאי, הקורונה שוב מתייצבת במדינה. מספר המחוסנים עולה בהתמדה, והגיע כבר לרבע מיליארד בני אדם שקיבלו לפחות מנה אחת של חיסון. ארה״ב, שנהנת מעודף חיסונים, החלמה לתרום אותם למדינות הנזקקות להם: מקסיקו, טאיוואן, ומדינות באפריקה [מקור]. מדינות העולם השלישי ימשיכו לפגר מאחור מבחינת חיסונים ב-2021, אבל בתקווה הפער יצטמצם ב-2022 וגם הדרום העולמי יוכל לחזור לשגרה כלכלית.

יחד עם החדשות הטובות, חשוב לשים לב לוריאנט החדש של הקורונה – וריאנט דלתא. הזן החדש מדבק יותר מהזן המקורי, אלפא, ועלול תיאורטית להחזיר אותנו לסגרים אם לא רוב האוכלוסייה תחוסן. גם אנשים מחוסנים יכולים להידבק, אך כרגע נראה שהמחוסנים סובלים מסימפטומים חלשים, ללא צורך באשפוז [מקור].

וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. בארה״ב מאז אפריל יש ירידה במספר החיסונים החדשים הניתנים, ולא סביר שהמדינה תגיע ל-70% מחוסנים עד סוף 2021. עם ההתפשטות של וריאנט דלתא אצלה, אפשר ונראה חזרה של הגבלות על התקהלות, ואולי אף סגרים בנקודות התפרצות. גם האיחוד האירופי עלול להחזיר חלק מההגבלות, אם לא יצליח להשתלט על התפרצות הוריאנט אצלו. החיסונים אפשרו לנו לחזור לשגרה, אך אנחנו עדיין לא סיימנו את המאבק מול הקורונה. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.

המהגרים באים

חוץ מהחיסונים, צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. כבר באוקטובר, בניתוח מס׳ 37, עמדנו על כך שהקורונה מערערת את מדינות מרכז אמריקה ובמיוחד מקסיקו, ושהשכנה מדרום תהפוך עם הזמן להיות האתגר הכי משמעותי לוושינגטון [ראו כאן]. לא טעינו.

בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020, ואנחנו עדיין לא סיימנו את השנה. 2021 צפויה להיות שנת שיא מבחינת הגירה, ולעקוף את שנת 2019, אז נתפסו כמעט מיליון מהגרים בגבול.

מספר תפיסות של מהגרים בלתי חוקים בגבול ארה״ב מקסיקו לפי שנה. שימו לב: השנה הפדראלית בארה״ב, שנת התקציב, מתחילה באוקטובר.

ממשל ביידן מנסה לטפל בבעיה בשני מישורים: את המהגרים שכבר מגיעים הוא מנסה לעצור ע״י גירוש, פתיחת מתקני כליאה ועידוד מקסיקו ומדינות המשולש (הונדורס, אל-סלבדור וגואטמלה) לשלוח חיילים לגבול שלהן [מקור]. באפריל מקסיקו שגרה חיילים לגבול הדרומי שלה בניסיון להשתלט על ההגירה ממדינות המשולש. הבעיה שכמעט מחצית מהמהגרים לגבול הם מקסיקנים, מה שאומר שבעית ההגירה לא תפתר ע״י חסימת הנתיבים ממדינות המשולש.

במקביל למאמצים בגבול לעצור את המהגרים, ממשל ביידן מעוניין לשפר את המצב הכלכלי והחברתי במדינות המשולש ומקסיקו, ע״י עידוד חברות אמריקניות להשקיע שם. סגנית הנשיא קמלה האריס, שקיבלה לאחריותה את הטיפול במשבר הגבול, הודיעה בסוף מאי שהיא הצליחה לגייס שורה של חברות אמריקניות, ביניהן מייקרוסופט ומאסטקרד, שהתחייבו להשקיע במדינות המשולש [מקור].

הבעיה של הממשל שכנראה ייקח שנים עד שההשקעה תתבטא בירידה במספר המהגרים. מדינות מרכז אמריקה סובלות מעוני כרוני, פשיעה רחבה בערים ושחיתות. לפני כשלוש שנים סקרתי את המצב במדינות המשולש בפרק של המשחק הגדול, פרק מס׳ 26 [ראו כאן], ושם הראתי שחלק מהמדינות הן על סף אנרכיה, עם כנופיות שולטות בחלקים נרחבים של הערים המרכזיות. אלו לא בעיות שיפתרו מחר או אפילו בעוד שנה, ואלו גם בעיות שלא יפתרו רק ע״י השקעה כלכלית: נדרשת תמיכה ולעיתים לחץ פוליטי כדי להבטיח שהשלטונות במדינות האלו יפעלו לטובת תושביהן.

מה לכן שצפוי שיקרה? מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. הטיפול בהגירה כבר פוגע באחוזי התמיכה בביידן, עם פחות מחצי מהאמריקנים חושבים שהוא עושה עבודה טובה בנושא ההגירה וביטחון הגבול [מקור]. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם. טיפול בבעיות השורש שגורמות להגירה הוא נכון וחשוב, אך הוא לא יספק את הבוחרים, והוא לא יצליח בטווח המידי לעצור את ההגירה הבלתי חוקית. עבור הדמוקרטים בעיית ההגירה עלולה לעלות להם במושבים בבחירות לקונגרס ב-2022, כחלק מהגל האדום עליו דיברנו בניתוח מס׳ 39, ״אחרי הבחירות״ [ראו כאן].

אינפלצית מזון

אני רוצה לסיים את הסקירה העולמית עם מגמה מטרידה, שאני חושב שתגדיר את המחצית השנייה של 2021 וכנראה גם את 2022: אינפלצית מזון.

יש לנו כבר אינפלציה ב… טוב, הכול בערך: בשבבים, בחומרי בניין, אפילו במחיר של מזון מהיר [מקור]. חלק מהאינפלציה הזו נובעת משיבושים בשרשרות האספקה העולמיות, אם בייצור ואם בלוגיסטיקה שלהן. בזמן הקורונה קווי השיט העולמיים שובשו עקב ירידה בביקוש למוצרים, מה שהקטין נפחי ייצוא מסין, ועיכובים בפריקה של ספינות בנמל עקב מחסור בעובדים. עכשיו הזינוק מחדש בביקוש, מונע בעיקר ע״י ארה״ב, גורם לפקקים משמעותיים בנמלים גם בסין וגם במערב ארה״ב [מקור]. הפקקים האלו מתבטאים בעלייה במחירי ההובלה: מחיר השינוע של מכולות מנמל שנחאי לדוגמה גדל ב-700% מאז אוגוסט 2020 [מקור].

הקשיים הלוגיסטים האלו מחלחלים לכל הכלכלה: מחירם של חומרי גלם וחלקים עולה, ויצרנים צריכים להשבת קווי ייצור בעודם ממתינים לחלקים. העלייה בעלויות הייצור כמובן עוברת חלקית לצרכנים, מה שגורם לעליית מחירים.

בנוסף לקשיים הלוגיסטים יש לנו גם קשיים בשוק העבודה: עסקים אמריקנים מתקשים להשיג עובדים, במיוחד בתעשיות כמו מזון מהיר ואירוח [מקור]. סיבה אחת למחסור היא תשלומי אבטלה נדיבים, אך זה לא כל הסיפור. חלק מהעובדים שפוטרו מהתעשיות האלו עברו לתעשיות אחרות, או פתחו עסקים משל עצמם – שפים לדוגמה התחילו לבשל בבתים במקום לעבוד במסעדות [מקור]. מלצרים הלכו לעשות הסבת מקצוע. בנוסף, מפני שכל העסקים חוזרים לעבוד בבת אחת, הביקוש לעובדים הוא גבוה, מה שמגדיל את יכולת המיקוח של העובדים מול אותם עסקים. התוצאה היא שאנו רואים רשתות מזון מהיר כמו מקדונלדס או צ׳יפולטה שמעלים את השכר השעתי ל-16 דולר או מציעים לשלם לעובדים שלהם על לימודי הקולג׳ [מקור]. כמובן, הגדלת המשכורות שלהם רק מעודדת עוד את אינפלצית המחירים.

אולם אינפלצית המחירים הכללית היא לא הבעיה הכי מטרידה, מנקודת מבט גיאופוליטית. הבעיה הכי מטרידה היא האינפלציה במחירי המזון: מאז תחילת 2021 אינדקס מחירי המזון של האו״ם גדל מעל 15% [מקור]. חלק מזה נובע מחזרה של הביקוש העולמי למזון: מסעדות נפתחו מחדש ואנשים יצאו לבלות. הביקוש לדגנים, בשר, ומוצרי מזון נוספים גדל משום החזרה לשגרה.

הבעיה שהעלייה במחירי המזון לא נובעת רק מחזרה של הביקוש, אלא גם מפגיעה בהיצע. בקיץ 2020 צפון מזרח סין סבלה משיטפונות שהשמידו יבול חקלאי רב [מקור]. בעקבות השיטפונות, ובעקבות העלייה בביקוש לבשר, סין נמצאת ב-2021 במסע קניות של סויה ותירס, הדגנים העיקריים המשמשים להזנת חזירים, פרות ועופות [מקור]. במקביל, שניים מהאזורים החשובים בעולם לגידול תירס וסויה – דרום ברזיל ומערב ארה״ב – סובלים מבצורות קשות. ברזיל חווה את הבצורת הקשה ביותר מזה כמעט 90 שנה, בצורת המאיימת להרוס את יבול התירס של האזור [מקור]. במערב ארה״ב הבצורת פוגעת ביבולי הסויה והתירס של מינסוטה, איווה ומדינות נוספות [מקור].

הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי [מקור]. בזמן שאינפלציה במחירי המזון לא פוגעת בשכבות מעמד הביניים והעשירון העליון, ופוגעת פחות במדינות מפותחות, היא מהווה גורם מערער משמעותי למדינות מתפתחות ופוגעת משמעותית בשכבות הנמוכות בחברה. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה: מהומות במצרים? עיראק? אולי גל הפגנות חדש באיראן? ומה יקרה כשתשלומי האבטלה יסתיימו בארה״ב בספטמבר, והשכבות הנמוכות יסבלו מירידה בהכנסה ביחד עם אינפלציה גבוהה?

אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022. אנחנו צריכים להיות מוכנים לתרחיש בו מדינות כמו מצרים, טורקיה – שסבלה מאוד מהקורונה עם אינפלציה של 12% ב-2020 – ירדן, עיראק ואיראן משותקות ע״י מהומות.

סיכום

העולם מתחיל לצאת ממשבר הקורונה, אך יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות: וריאנטים חדשים מאיימים להחזיר אותנו אחורה, אם לא נצליח להעלות את אחוזי החיסון. הכלכלות הגדולות של העולם נפתחות, אך סובלות במחסור מהכול, משבבים עד קטשופ. מתיחות גיאופוליטית הייתה בולטת ברבעון הקודם, ותמשיך להיות בולטת גם ברבעון הזה. אולם האיום באי-יציבות הוא לא רק חיצוני, בין מדינות: אינפלציה במחירי המזון עלולה לערער מדינות גם מבפנים. סיימנו מחצית אחת של 2021 – ונראה שהמחצית השנייה עומדת להיות עוד יותר מעניינת.




פלג 71: זהירות! מוקשים

תקציר

  1. אמת המידה השימושית ביותר לבחינת התנהגות הממשלה החדשה היא לא של רשימת המלצות מה היא צריכה לעשות, אלא רשימת המלצות מה היא לא צריכה לעשות. ישנם 4 ״מוקשים״ שעומדים בדרכה של הממשלה: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.
  2. יש שתי בעיות אסטרטגיות שנובעות מההיגיון שלו: ראשית, הוא לוקח מישראל את היוזמה המדינית. שנית, תהליך השלום תוקע את הנרמול בינינו ובין העולם הערבי.עד להסכמי אברהם הנוסחה הייתה שישראל קודם צריכה לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני כדי לקבל יחסים נורמאליים עם שאר המרחב הערבי. חלופה להחייאת התהליך כמו״מ ומדיני הוא קידום קשרים כלכלים, תרבותיים וטכנולוגים בין ישראל ועמי האזור, כולל הפלשתינים.
  3. על הממשלה יהיה לחץ משמעותי להמשיך ולהתמקד בממד הצבאי מול האיראנים. קודם כל מפני שזה מה שהמערכת הביטחונית רגילה אליו. שנית, פעילות צבאית יוצרת כותרות ונותנת לציבור תחושה של עשייה מול האיום איראני. שלישית, הממשלה החדשה עומדת לקבל איראן שתהיה הרבה יותר אגרסיבית במדיניות החוץ שלה. איראן מרוויחה משמירת העימות בממד הצבאי בלבד, מאנרכיה במזרח התיכון, ומכך שישראל פועלת באופן חשאי תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי. במקום להתמקד רק בפעילות הצבאית מול איראן, עדיף לממשלה לגבש גישה רב ממדית נגד איראן, כזו שכוללת גם ממד כלכלי וממד דיפלומטי מול האיראנים.
  4. המוקש השלישי שעומד לפתחה של הממשלה הוא התמקדות בזירה המקומית שלנו במקום בזירה הגלובאלית, וחשיבה על ישראל רק בהקשר המזרח תיכוני המצומצם במקום בהקשר של הגלובוס כולו. אם ישראל לא תעסוק בקשרים עם מדינות העולם היום, לאורך זמן היא תגלה שהיא בגרעון אסטרטגי שיהיה קשה למלא.
  5. המוקש הרביעי הוא ללכת ירוק מדי, מוקדם מדי. גילוי הגז במזרח הים התיכון הופך את ישראל ליצואנית אנרגיה. המיקום הגיאוגרפי שלנו גם מאפשר לנו להיות מסדרון אנרגיה חשוב בין הים האדום, הים התיכון והמפרץ הפרסי. זה טוב ומבורך שהממשלה מעוניינת להגן על הסביבה. רק שלא תנתק אותנו מהסחר הגלובאלי באנרגיה, שאנחנו יכולים להיות חוליה מאוד חשובה בו.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר נבחרה ממשלה חדשה בישראל, הממשלה הראשונה בראשה לא עומד בנימין נתניהו מזה 12 שנה. אני מניח שחלקכם ציפיתם שאפרסם לכבוד המאורע ניתוח חדש, שינסה לשרטט את מדיניות החוץ החדשה שלה. זה לא קרה. אולי ציפיתם שאפרסם ניתוח עם המלצות חיוביות לממשלה, מה היא צריכה לעשות בשביל לקדם את הביטחון הלאומי שלנו. חשבתי לעשות את זה, אבל גם זה לא יקרה, לא בזמן הקרוב לפחות.

הסיבה שלא פרסמתי תחזית למה הממשלה החדשה תעשה היא מפני שאיני יודע איך היא תתנהג. ב-12 השנים האחרונות בנימין נתניהו היה הגורם הכי חשוב בהבנה ובחיזוי של מדיניות החוץ הישראלית. נתניהו הפך את משרד ראש הממשלה לזה שמוביל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל בפועל, גם אם לא רשמית. תחת נתניהו ראש המוסד הפך לשר החוץ בפועל, וראש הממשלה יזם מהלכים מדינים ללא התייעצות עם שר החוץ או הקבינט. אם זה טוב או רע, פסול או מותר – אני לא נכנס לשאלה הזו. זו שאלה חשובה, אבל היא לא מענייננו כאן בפל״ג.

עכשיו שבנימין נתניהו מחוץ לממשלה, יצא מהמשוואה גורם ידוע. בנוסף, הממשלה החדשה היא ממשלה ייחודית בשילוב שלה של שמאל וימין אידיאולוגי, ממשלה בראשה עומדת מפלגה קטנה שנתמכת ע״י המפלגה הגדולה בקואליציה. המצב הזה מעלה שאלות על הדינמיקה בממשלה: מה תהיה מידת ההשפעה של נפתלי בנט על יאיר לפיד, שר החוץ שלו? או על בנימין גנץ, שר הביטחון שלו? ומה המדיניות שהם רוצים להוביל? והאם הם ינסו להוביל את המדיניות שלהם כחלק מהממשלה, או שמא ינסו להתחרות זה בזה על יוקרה וכבוד, מעדיפים לריב על יוזמות מדיניות במקום לקדם אותן יחד?

מעבר לשאלות התיאורטיות, יש עבורי כאן גם סוגיה אישית. אני למדתי על בשרי שעדיף כשמישהו חדש נכנס לשלטון לשתוק ולראות איך הוא מתמודד עם משברים מדינים, לפני שמתחילים לקבוע מה הוא כן או לא יעשה. בשנת 2017, מעט אחרי שטראמפ נכנס לבית הלבן, אסד תקף בגז כימי את המורדים. קבעתי באותו יום שטראמפ אולי מצהיר שהוא יתנגד לשימוש בנשק כימי בסוריה, אך הוא לא באמת יעשה משהו. וטעיתי – טראמפ תקף את כוחות הצבא שהיו מעורבים בתקיפה הכימית. טעיתי ולמדתי שכשאדם נכנס למשרת כוח עדיף להמתין ולראות מה הוא יעשה, בשביל להבין איך הוא פועל כעת כשיש כוח בידו.

אז זה מוציא מהתמונה, לפחות לזמן הקרוב, את הרעיון של חיזוי התנהגות הממשלה. מה עם רשימת המלצות חיוביות בשבילה? אני לא רוצה לעשות רשימה כזו, כרגע, משתי סיבות: ראשית, יכול להיות שהממשלה הנוכחית לא תתפקד, ואז כל מה שאמליץ לא יקרה. אני ואתם אולי נרגיש מאוד חכמים שאנחנו יודעים מה צריך לעשות, אבל בשורה התחתונה מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות לא קורה. אז מה הערך שנשיג בזה? שנית וזו סיבה חשובה יותר, קרוב לוודאי שלממשלה יהיה סדר עדיפויות שיביא שרק שחלק מהדברים שאמליץ עליהם יקרו, וחלק אחר לא. רשימת ההמלצות אז תהיה אמת מידה חלקית להערכת הפעילות של הממשלה בתחום יחסי החוץ והביטחון הלאומי, אמת מידה חלקית להעריך עד כמה היא טובה או רעה בפעולתה.

אני חושב שאמת מידה הרבה יותר חזקה, הרבה יותר שימושית, היא מה הממשלה צריכה לא לעשות. ממה ממשלת ישראל החדשה צריכה להימנע בשנות כהונתה? רשימה כזו תעזור לנו להבין אם הממשלה עושה שגיאות אסטרטגיות, לאמוד עד כמה יש לה ראייה ארוכת טווח והאם יש לה סיכוי לעשות תרומה משמעותית לביטחון ישראל, או שמא היא תלכד בטעויות אסטרטגיות שיאכלו את כוחה ויקחו ממנה את היוזמה.

הניתוח שלפניכם הוא לא חיזוי של העתיד, ולא רשימת המלצות חיובית, אלא רשימת מלכודות, מיפוי שדה מוקשים אם תרצו. על מה ממשלת ישראל צריכה לא לדרוך, אם היא רוצה לתרום תרומה משמעותית לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו?

לא לשלום, כן לצמצום

לפתחה של הממשלה הנוכחית ישנם 4 מוקשים: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.

המוקש הראשון, החייאת תהליך השלום, הוא אולי המוקש הכי מפתה לממשלה, משום שהוא גם נוגע בשאיפות האידיאולוגיות של חלק מחבריה, הוא גם נוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני שמעסיק את כולנו והוא גם מסמן אותה כשונה מהותית מממשלת נתניהו – נתניהו הואשם בניהול הסכסוך והקפאת תהליך השלום. הממשלה הנוכחית יכולה להיות זו שמחייה את התהליך מחדש, ואולי מביאה פתרון לסכסוך, לא רק ניהולו. בבית הלבן הנוכחי כנראה ישמחו לראות את הפלשתינים והישראלים מעוניינים להתניע מחדש את התהליך, גם אם הקשב של הבית הלבן יהיה נמוך משנים עברו, עקב ההתרכזות בסין. אולם החייאת תהליך השלום לא תשרת את ישראל, אלא תפגע בה, תפגע בה ותפגע בממשלה.

מה ההיגיון של תהליך השלום? שע״י משא ומתן בין ההנהגה הפלשתינית והישראלית ניתן להגיע להסכם מדיני בין הצדדים שיסיים את האיבה ביניהם, יסיים את הסכסוך הצבאי בארץ ישראל המערבית ויפתח את הדרך לנרמול יחסים מלא בין ישראל ושאר מדינות ערב. מאז שנות ה-90׳ ועד 2014 בערך מדינת ישראל והפלשתינים ניסו להגיע להסכם השלום, אך התהליך תמיד נפל על נקודה כזו או אחרת: הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היקף חזרת הפליטים הפלשתינים, הבנייה בהתנחלויות או מעמד ירושלים.

אפשר לתהות מה השתנה ב-7 השנים האחרונות שיגדיל היום את הסיכוי להגעה למשא ומתן. אבו-מאזן הוא המנהיג הלא נבחר של הרשות הפלשתינית, וחמאס מסרבים להכיר בישראל. הנקודות הקשות לא השתנו: ההתנחלויות לא נעלמו, הפליטים הפלשתינים גם. אבל מעבר לשאלות הפרקטיות בנוגע לסיכויים של תהליך השלום, יש שתי בעיות אסטרטגיות שנובעות מההיגיון שלו:

ראשית, הוא לוקח מישראל את היוזמה המדינית. תהליך השלום כובל את ישראל בתהליך משא ומתן עם הפלשתינים, שחייב להיות בתיווך של צד שלישי כלשהו. אנחנו נצטרך להיות תלויים במתווך שיבחר, ולהיות תלויים בתגובת הפלשתינים. תהליך השלום מטבעו מזמין את המעצמות לכאן, מזמין את העיסוק הבינלאומי בסכסוך ולוקח מאתנו את היכולת ליזום באופן חופשי מול הפלשתינים או המרחב הערבי.

שנית, תהליך השלום תוקע את הנרמול בינינו ובין העולם הערבי. עד להסכמי אברהם הנוסחה הייתה שישראל קודם צריכה לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני כדי לקבל יחסים נורמאליים עם שאר המרחב הערבי. עסקנו לא פעם בעד כמה המצב הזה חריג בזירה הבינלאומית [ראו כאן], שמדינה מוחרמת ע״י שכנותיה, ועד כמה המצב רע לישראל ולערבים: מדינות ערב מחרימות את אחת המדינות החזקות והמצליחות במרחב, והן לא יכולות לעבוד יחד איתנו מול איומים משותפים כמו מחסור במים, ביטחון תזונתי או איראן. הרעיון שישראל צריכה לעשות משהו כדי לקבל יחסים נורמאליים – לא טובים, נורמאליים – עם המרחב האזורי הוא אבסורד.

החייאת תהליך השלום עם הפלשתינים תחזיר אותנו אחורה. היא תחזיר את הנוסחה ״שלום עם הפלשתינים תחילה״, מבלי לתת לפלשתינים סיבה להגיע לשלום הזה. היא גם תשלול מישראל את היוזמה המדינית, וכנראה תכלה את הקשב של הממשלה, שתצטרך לתמרן בין האגף הימני והשמאלי שלה, כשכל אחד ירצה למשוך לכיוון אחר במשא ומתן.

מצד שני אפשר לטעון ובצדק שללא תזוזה כלשהי מול הפלשתינים ספק אם תהיה תזוזה גם מול העולם הערבי: ממשל טראמפ הצליח להביא 4 מדינות ערביות לחתום איתנו על הסכמים ע״י תמריצים, מתנות מהממשל. ספק אם ממשל ביידן יהיה מוכן כמוהו להציע תמריצים כאלה, תוך שהוא מזיז הצידה את הסוגיה הפלשתינית. לממשל יהיה קשה לקדם נורמליזציה בלי תנועה כלשהי בזירה הפלשתינית, ולמדינות ערב יהיה קשה לנוע לעברנו בלי תזוזה כלשהי בזירה הפלשתינית. אז מה עושים?

במקום להחיות את תהליך השלום במתכונת של משא ומתן מדיני לשתי מדינות לשני עמים, בואו ונחיה אותו בגרסה אחרת – של קודם כל שלום בין אנשים, ורק לאחר מכן של הסכם שלום בין ישראל והפלשתינים. מדוע שהפלשתינים יושיטו ידם לשלום, כשהאזור מחרים אותנו? ואיך אנחנו והפלשתינים נוכל לעבוד יחד, כשאנחנו מוחרמים באזור? כל עוד יש חרם ערבי, הפלשתינים יתפתו לשמר אותו, רואים בעצמם מין גשר בינינו לעולם הערבי. אם נסיר את החרם, נוכל לעבוד יחד, כל האזור, לקדם שלום בין אנשים, שיביא גם לשלום בין מדינות.

מה זה אומר בפועל? שאנחנו צריכים להגדיל את הקשרים בינינו ובין הפלשתינים, ובינינו ובין הפלשתינים ושאר המרחב הערבי. כבר היום קיימים קשרים כלכלים בינינו לפלשתינים – מדוע לא להשתמש בכסף ערבי ובמדינות ערב כדי לחזק אותם? ומדוע לא להשתמש באותם קשרים כדי לחזק את הקשרים שלנו גם עם מדינות ערב? לדוגמה, אזורי תעשייה בשטחי C, במימון של ערב הסעודית, נוכחות של חברות ישראליות וכוח אדם פלשתיני וישראלי מהאזור. או קווי תעופה ישירים בינינו ובין מדינות ערב, כך שהפלשתינים לא יצטרכו לעבור דרך ירדן בשביל לטוס לכווית או עומאן. אפשר גם לחשוב על מיזמים בתחום החינוך הטכנולוגי, טיפול בשפכים, אנרגיה ירוקה ועוד. כל המיזמים האלו יפגישו בינינו ובין הפלשתינים ובינינו ובין מדינות ערב, לרווחת האזור כולו. כל היוזמות האלו יהיו אבל חייבות את נרמול היחסים בינינו למדינות האזור, בשביל לאפשר שיתוף פעולה אפקטיבי.

ברור לי שהיוזמות האלו לא יהפכו ביום את היחסים בינינו לפלשתינים, או בינינו לערבים. אין כאן תקווה לשלום כלכלי. ברור לי שיש הסתה ברשות הפלשתינית שיש לטפל בה, ואסור למדינת ישראל לטאטא מתחת לשטיח כדי לא להפריע ליחסים [מקור]. גם קיימת האפשרות שהערבים ידחו אותן, מעדיפים להתבצר בנוסחה של ״שלום עם הפלשתינים תחילה״. אולם ככל שבריאד, בגדאד ומדינות נוספות יבינו שהעניין האמריקני באזור יורד, וישראל היא פרטנר חשוב מול הבעיות האזוריות, כנראה שהן יהיו מוכנות להתחיל ולהגמיש את עמדתן מולנו. ישראל לא צריכה לצאת מגדרה כדי שינרמלו אתנו את היחסים, מפני שזה אינטרס משותף לשני הצדדים. ישראל אבל צריכה לנסות וליזום נרמול, ואם צריך דרך שיפור יחסינו עם הפלשתינים במישור הכלכלי, לא המדיני.

בסופו של יום, למדינת ישראל יש שתי ברירות: היא יכולה לנרמל את היחסים עם מדינות ערב ולהתחיל לעבוד עם המרחב סביבה מול בעיות אזוריות, בעיות אזוריות שבסוף מגיעות גם אלינו בדרך כזו או אחרת. מלחמת האזרחים בסוריה נתנה לאיראן אחיזה ליד הגולן. התפוררות לבנון רק מחזקת את חיזבאללה במדינה. רעב המוני או מחסור במים במדינות כמו מצרים, ירדן או תימן יחזקו גורמים קיצוניים ויאיימו עלינו. אנחנו יכולים לעזור למדינות האלו לפתור את הבעיות, ובדרך לחזק את עצמנו, כפי שהראיתי בניתוח ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״ [ראו כאן].

או, שאנחנו יכולים לשבת ולהמתין עד שאולי האזור יבין שהוא צריך אותנו. אנחנו יכולים להמתין שערב הסעודית תועיל בטובה לנרמל את היחסים אתנו, אנחנו יכולים להמתין שעיראק תתעורר לפוטנציאל של עבודה איתנו, ואנחנו יכולים להמתין עד שישוב נשיא רפובליקני ולקוות שהוא יהיה ידידותי לישראל כמו שהיה טראמפ. אולי הבעיות שלנו לא יגדלו עד אז. אולי. ואולי כן. אסטרטגית, עדיף לה לישראל למצוא דרך להניע מחדש את נרמול היחסים עם המרחב הערבי, והדרך לעשות זאת, והדרך לרתום את וושינגטון לעשות זאת, היא דרך הצגת תנועה מול הפלשתינים. לא תנועה לעבר הסכם שלום, אך בהחלט לעבר יחסים טובים יותר בין האנשים והקהילות בארץ ישראל המערבית ובאזור בכלל.

המאבק באיראן

המוקש השני שעומד לפתחה של הממשלה הוא מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן. ישראל בשנים האחרונות ממוקדת בעיקר במאבק צבאי נגד איראן, הנעשה הרחק מאור הזרקורים. כוחות מיוחדים, כוחות אוויר ומרגלים מעורבים במערכה אזורית נגד טהרן, הכוללת תקיפה של משלוחי נשק בסוריה, חבלה במתקנים קריטיים באיראן עצמה ופגיעה בצי הסוחר שלה.

על הממשלה יהיה לחץ משמעותי להמשיך ולהתמקד בממד הצבאי מול האיראנים. קודם כל מפני שזה מה שהמערכת הביטחונית רגילה אליו, עם הכלים והשיטות קיימים ומנוסים. המערכת הביטחונית רגילה למערכה החשאית מול האיראנים, והדבר הקל ביותר לממשלה הוא לתת לה להמשיך ולהתנהל כפי שהיא התנהלה עד כה.

שנית, פעילות צבאית יוצרת כותרות ונותנת לציבור תחושה של עשייה מול האיום איראני. הממשלה יכולה להראות שהנה היא מגנה על ישראל בדיוק כמו ממשלת נתניהו, ולהצביע על הפעילות הרבה שלה בסוריה, לבנון וזירות אחרות כהוכחה למאמצים הרבים שהיא משקיעה. העובדה שאנחנו מכסחים את הדשא כבר שנים בסוריה ללא עקירה של האיראנים איכשהו לא משנה את האפקטיביות של הטיעון הזה.

שלישית, הממשלה החדשה עומדת לקבל איראן שתהיה הרבה יותר אגרסיבית במדיניות החוץ שלה. בשישי האחרון איראן בחרה נשיא חדש, איברהים ראיסי, שנחשב כשמרן קיצוני ויורש אפשרי למנהיג העליון ח׳אמנאי [מקור]. סביר שראיסי ירצה לקדם קו אגרסיבי מול ישראל, גם רטורית וגם במעשים [מקור]. סביר שבחודשים הקרובים איראן תחזור להסכם הגרעין, והיא תקבל משאבים חדשים, בעיקר חשבונות בנק שיופשרו אחרי הסרת הסנקציות. ראיסי ירצה להשתמש בכספים האלו לשם חיזוק המליציות בעיראק וסוריה, פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, והגברת משלוחי הנשק לחות׳ים בתימן. התחושה תהיה שאיראן סוגרת עלינו, ובראשה עומד אדם שיהיה מוכן לצאת נגדנו גם למלחמה. מול מצב עניינים כזה הממשלה תרצה להראות שהיא אינה נכנעת ללחץ האיראני, ותרצה להגיב בקו צבאי אגרסיבי משלה מול ראיסי.

זו תהיה טעות. הראנו כבר מספר פעמים כאן בפל״ג שאיראן מרוויחה משמירת העימות בממד הצבאי בלבד, מאנרכיה במזרח התיכון, ומכך שישראל פועלת באופן חשאי תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי (לדוגמה עם תקיפת ספינות סוחר) [ראו כאן לדוגמה]. אם ישראל תתמקד רק בממד הצבאי מול איראן תחת ראיסי, היא תאבד את היתרונות האסטרטגים שיש לה, ובראשם העובדה שהיא לא מדינה תומכת טרור עם ממשלה שמדכאת את העם שלה.

במקום להתמקד רק בפעילות הצבאית מול איראן, עדיף לממשלה לגבש גישה רב ממדית נגד איראן, כזו שכוללת גם ממד כלכלי וממד דיפלומטי מול האיראנים. ישראל צריכה להשתמש בעובדה שבראש המשטר עומד שמרן קיצוני בשביל לעודד מדינות להחרים את משטר האייתוללות כמשטר מצורע, הפוגע באזרחיו. היא צריכה להשתמש בהזרמת המשאבים למליציות טרור כדי לעודד מדינות להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור, מה שיפגע כלכלית באיראן, משום שהמשמרות מעורבים עמוקות בכלכלה האיראנית.

כמובן, ישראל לא צריכה לוותר על פעילות צבאית נגד טהרן. ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות של משטר אגרסיבי יותר בשביל לעודד אותו לבזבז את משאביו בסוריה, עיראק, וזירות נוספות. ישראל צריכה לחפש לתקוף מטרות יקרות כלכלית לאיראנים, כמו נשק מתקדם ומחסני תחמושת, ומטרות איכות שיעודדו אותם רק להקצין את הקו נגדנו – לדוגמה גנרלים ואישים בכירים במערך האזורי של כוח קודס. הדבר האחרון שכלכלת איראן צריכה כרגע הוא משטר שמחויב יותר לטרור אזורי משיקום הכלכלה. ישראל צריכה לחפש להביך את האיראנים, ולמקד את טהרן בפעילות הצבאית נגדנו, במקום בבנייה של המשק שלה אחרי ההקלה בסנקציות. ראיסי יכול להיות הישג אסטרטגי לישראל – אם נדע לנצל אותו.

חשיבה מקומית, במקום גלובאלית

המוקש השלישי שעומד לפתחה של הממשלה הוא התמקדות בזירה המקומית שלנו במקום בזירה הגלובאלית, וחשיבה על ישראל רק בהקשר המזרח תיכוני המצומצם במקום בהקשר של הגלובוס כולו. הדבר הכי מפתה לממשלה, ודאי לממשלה ישראלית, הוא להתמקד במה שקורה בגבול שלה ולא מעבר. להיות רוב הזמן מסביב לעזה, לבנון וסוריה, עם מבט לאיראן ולקשר האסטרטגי עם ארה״ב. זה מפתה קודם כל מפני שבזה עוסקת רוב היום התקשורת והעם. אין רבים שמדברים על יחסי ישראל צ׳אד או מבינים את החשיבות של יחסי ישראל ואמריקה הלטינית. העיתונים, הפרשנים והאזרחים מתמקדים במה קורה בעזה, מה קורה בלבנון, ומה יחסינו עם הבית הלבן.

זה גם מפתה מפני שהתמקדות במקומי לא דורשת לקחת משאבים שיש עכשיו ולהשקיע אותם בשביל משהו שאת הפירות שלו אולי נקצור בעוד כמה שנים. בלוני תבערה פורחים עכשיו מעזה. הטילים של חיזבאללה מכוונים עכשיו על חיפה. איראן עכשיו עובדת פרויקט הגרעין שלה. היחסים שלנו עם מדינות העולם יכולים להניב לאורך זמן פירות חשובים, אך הם לא יניבו אותם עכשיו והם לא יוצרים לנו איזה סיכון עכשיו – ולכן הפיתוי הוא לא להתעסק בהם, עכשיו.

איך תבוא לידי ביטוי דריכה על המוקש הזה? לדוגמה ע״י הקפאת פרויקט ה-EastMed בינינו ובין קפריסין ויוון, אם ישראל תפסיק לדחוף למימושו. בכלל ירידה ברמת היחסים עם שתי המדינות, שהן אינן לא מעצמות צבאיות או כלכליות, ולכן לא יהיה מפתה לירושלים להתמקד בחיזוק היחסים איתן – שגיאה אסטרטגית, לאור החשיבות שלהן בריסון טורקיה במזרח הים התיכון והבטחת פיתוח הגז בו [ראו כאן].

ביטוי אחר למוקש הוא ירידה במספר ביקורי הבכירים ממזרח אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית, וצמצום הביקורים של בכירים ישראלים במדינות האלו. לא רק ביקורים של ראש הממשלה – מדוע שר החוץ או שר הביטחון לא יפגשו עם עמיתיהם במדינות כמו יוון, צרפת, או קניה? למה ששר הכלכלה והמסחר לא יצא בראש משלחת תעשיינים לבריטניה או יפן? בשביל זה אבל דרושה יוזמה, דרושה החלטה מודעת של הממשלה לעבוד על הקשרים עם מדינות העולם.

אם ישראל לא תעסוק בקשרים עם מדינות העולם היום, לאורך זמן היא תגלה שהיא בגרעון אסטרטגי שיהיה קשה למלא. ישראל צריכה את הקשרים עם מדינות אחרות כדי לאזן מול איבוד העניין האמריקני במזרח התיכון, וכדי לחזק את כוחה – הכלכלי, הצבאי, הדיפלומטי. לישראל יש מה להציע למדינות מזרח אירופה, אפריקה, אמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה, בתחומים מגוונים של ביטחון, חקלאות, אנרגיה ועוד. אולם בשביל שעסקים ישראלים ישיגו דריסת רגל בשווקים האלו, נדרשת תמיכה של ממשלת ישראל ברמה הדיפלומטית. בעולם של לאומנות כלכלית, יחסים פוליטיים בין מדינות משפיעים על יחסי המסחר שלהן.

יותר מזה – יחסים דיפלומטים ענפים יעזרו לנו באו״ם, ויעזרו לנו לקדם יוזמות אזוריות כאן באגן הים התיכון ובמזרח התיכון. חשבו לדוגמה על פרויקטים בתחום האנרגיה לשינוע נפט וגז מרוסיה דרכנו למזרח אפריקה והודו. או יוזמת ביטחון ימי בים האדום, נגד פיראטים והברחות נשק. או פרויקטים טכנולוגים משותפים בתחומים כמו אנרגיה סולארית ורוח, חקלאות מדברית או סוללות מתקדמות. מדינות ידידותיות גם יכולות לעזור לנו לצמצם את הנוכחות הגלובאלית של איראן וחיזבאללה, במיוחד במקומות כמו אמריקה הלטינית או מערב אפריקה [ראו כאן]. עם יותר מדינות ידידותיות לנו, לישראל יהיו יותר שותפים פוטנציאלים לקדם את מה שהיא רוצה.

אם אבל הממשלה לא תקבע יעדים ואסטרטגיה מול הזירות האלה, הקשרים יחלשו וישראל תהפוך תלויה יותר בארה״ב, דווקא בשעה שזו הופכת יותר ממוקדת בסין. הגרעון האסטרטגי הזה לא יתגלה היום או מחר, אבל כאשר הוא יתגלה זו תהיה מכה קשה לביטחון הלאומי שלנו. אנחנו נהיה מוגבלים ביכולת התמרון שלנו, ואנחנו מוגבלים מול איומים קיימים או חדשים. הממשלה צריכה להמשיך בתנופת הקשרים עם מדינות העולם, גם אם הסוגיה אינה בוערת לפתחה.

ירוק מדי, מוקדם מדי

הממשלה הנוכחית שמה לה להיאבק בשינוי האקלים והגנת הסביבה. השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג הדגישה שישראל צריכה להתרחק מדלקים מאובנים, ולעבור לאנרגיות מתחדשות [מקור]. כחלק מהדאגה לסביבה השרה הביעה התנגדות להסכם העברת הנפט בצינור קצא״א בין ישראל והאמירויות, מחשש לפגיעה במפרץ אילת עקב תנועת מיכליות וזיהום נפט משמעותי [מקור].

אני לא רוצה להתייחס ספציפית לצינור קצא״א מפני שכל עוד לא פורסם הנספח הסודי להסכמי אברהם, אנחנו לא באמת יודעים מה הוסכם במסגרתו. אני לא יכול לחוות דעה על מה שאני לא יודע. אני כן אבל רוצה להזהיר את הממשלה ממוקש אחד שקשור למוקש הקודם ויכול להשפיע עליו – ללכת ירוק מדי, מוקדם מדי.

גילוי הגז במזרח הים התיכון הופך את ישראל ליצואנית אנרגיה. הוא מאפשר לישראל ליהנות מאספקת אנרגיה יציבה, ולהיות ספקית אנרגיה חשובה למזרח אירופה ובעתיד אולי גם למזרח אפריקה. המיקום הגיאוגרפי שלנו גם מאפשר לנו להיות מסדרון אנרגיה חשוב בין הים האדום, הים התיכון והמפרץ הפרסי: נפט וגז רוסי יוכלו לעבור דרכנו למזרח אסיה, ונפט וגז מהאמירויות יוכלו וכנראה עוברים דרכנו לאירופה. רק התחלנו לממש את הפוטנציאל שיש לנו: לדוגמה נרמול יחסים עם ערב הסעודית יוכל להחיות גם את הרעיון של קו נפט חוצה ערב, שיחבר את חיפה לשדות הנפט של המפרץ הפרסי. קו נפט כזה היה קיים בשנות ה-70, ועבר מהמפרץ הפרסי דרך ערב הסעודית, ירדן, רמת הגולן והסתיים בסוריה. פעולת הקו נפסקה בגלל מחלוקות בין ירדן, ערב הסעודית וסוריה, והוא כיום לא שמיש, אך אפשר לחשוב על קו חדש, שיהיה קו עוקף לתעלת סואץ ויסתיים בחיפה במקום בסוריה.

ישראל גם יכולה לעזור לעיראק לגוון את המקומות מהן היא מייצאת נפט – כיום הצינור היחיד שיש לעיראק לים התיכון ומשם לאירופה עובר דרך דרום טורקיה. קו חדש מתוכנן לנוע מבצרה לעקבה בירדן. אולם אפשר והקו הזה יתפצל, חלקו חוצה את ירדן וחלקו עובר דרך ישראל לחיפה. עיראק תקבל עוד מקום ממנו ניתן לייצא נפט, וישראל תקבל עוד רווחים מהשינוע שלו.

ברור שיש כאן סיכונים אקולוגים ובטיחותיים עם שינוע של כמויות אדירות של גז ונפט. ברור שישראל תצטרך לוודא שכל תשתית שמוקמת כאן תתמודד עם הנפחים האלו, לשדרג היכן שצריך ולתקן היכן שצריך. אולם מה שישראל לא צריכה לעשות הוא לסגור את עצמה כמסדרון אנרגיה אסטרטגי בשביל להאיץ את המעבר לאנרגיה מתחדשת.

העולם המתפתח ימשיך לצרוך אנרגיה מדלקים מאובנים גם ב-2050 [מקור]. אירופה תמשיך לצרוך נפט וגז. הביקוש לדלקים מאובנים לא יעלם בשנים הבאות, וישראל יכולה לבחור איפה היא עומדת בסחר המתמשך בדלקים האלו, אבל לא אם הוא יהיה. ישראל יכולה למקם את עצמה כציר תשתית חשוב – לשנע נפט וגז מהמפרץ הפרסי לאירופה, ממזרח הים התיכון והים השחור למזרח אסיה. הדבר יגדיל את החשיבות האסטרטגית שלנו ויעזור לנו לתת יסוד יציב לקשרים שלנו עם מדינות המפרץ – לא רק איחוד האמירויות, אלא גם ערב הסעודית, עומאן, ואפילו עיראק.

בשביל להבטיח שהפיכתנו למסדרון אנרגיה לא תשפיע לרעה על הכלכלה הישראלית, בצורה של עידוד הוצאה ממשלתית בזבזנית, ישראל יכולה להשקיע את הרווחים משינוע אנרגיה בשטחה בקרן הון לאומית, או להשתמש בהם בשביל מימון פרויקטים למחקר טכנולוגיות מתחדשות ופיתוח אקולוגי וחברתי. חשוב שישראל תמצב את עצמה בחזית המחקר של הטכנולוגיה הירוקה ובפיתוח שיטות חדשניות להתמודד עם אתגרי האקלים. זה טוב ומבורך שהממשלה מעוניינת להגן על הסביבה. רק שלא תנתק אותנו מהסחר הגלובאלי באנרגיה, שאנחנו יכולים להיות חוליה מאוד חשובה בו.

סיכום

הממשלה החדשה נכנסת לעולם שנמצא בשינוי – ארה״ב מתמקדת בסין, המזרח התיכון נתון בטלטלה מהשפעה רוסית, טורקית ואיראנית. הפיתוי הוא לחזור לדפוסי התנהלות קודמים של ישראל, להתמקד בתהליך השלום וביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, על חשבון כל השאר. הפיתוי הוא להמשיך ולפעול בעיקר צבאית מול איראן, ולחשוב על ישראל כווילה בג׳ונגל, במקום ציר אסטרטגי באירו-אסיה. כל אלו יהיו טעויות, כל אלו יהיו מוקשים שאם הממשלה תדרוך עליהם היא תאבד את היוזמה, והיא תפגע בביטחון הלאומי שלנו לאורך זמן. הממשלה לא צריכה לעשות צעדים דרמטיים כדי לשפר את מצבנו. היא בסך הכול צריכה להמשיך ולעבוד להגדיל את הקישוריות שלנו עם שאר העולם.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 70: נורד סטרים 2

תקציר

  1. פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2. התוכנית הרוסית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה, תוך עקיפה של פולין ואוקראינה.
  2. עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב.
  3. צינור נורד סטרים 2 גם יקטין את התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה; הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה. אולם ברגע שנורד סטרים 2 יפעל, לגרמניה יהיה את כל הגז שתרצה. הדבר יחליש את התמריץ לגרמניה לתמוך במאמץ אירופי לגיוון מקורות האנרגיה של היבשת.
  4. נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל.
  5. ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך לא עצרו אותה. הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.
  6. ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור.
  7. ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

להורדת הפרק – קישור.

כתלות בתאריך בו הפרק הזה פוגש אתכם, ביידן ופוטין עתידים או כבר נפגשו ב-16 ביוני בג׳נבה. מדובר בפגישה הראשונה של שני המנהיגים מאז ביידן נכנס לתפקידו בבית הלבן, ומדובר בפגישה שהיא כנראה אחת הטעונות שהיו בין מנהיג אמריקני ורוסי מאז המלחמה הקרה. עוד לפני שהתחיל את תפקידו ביידן הגדיר את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ולאחר שנכנס לתפקידו קרא לפוטין ״רוצח״. הממשל הטיל סדרה של סנקציות על אישים וחברות רוסיות בעקבות התערבות בבחירות ב-2020 [מקור] ובעקבות הפריצה למשרדי הממשל הפדראלי במסגרת מה שמכונה The SolarWinds Hacks [מקור]. הממשל גם הודיע על סיוע צבאי בסך כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור], ושב ומבהיר בכל הזדמנות שמטרתו היא לבלום את התוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

הרוסים כמובן הגיבו לאגרסיביות האמריקנית באגרסיביות משלהם: במרץ השנה היו חששות שרוסיה מתכוננת לפלוש לאוקראינה, בעקבות ריכוז מאסיבי של כוחות רוסים על גבול אוקראינה-רוסיה. פלישה כזו לא קרתה, אך הרוסים עדיין שומרים חלק מהכוחות שגויסו בתחילת השנה בגבול, מוכנים לכל הסלמה [מקור]. כשפעיל האופוזיציה אלכסיי נבלני שב לרוסיה היא עצרה אותו, לקול מחאה מצד האיחוד וארה״ב [מקור]. היא גם המשיכה לתמוך בלוקשנקו, גם כשזה חטף מטוס אירי בסוף מאי בשביל להוריד ממנו פעיל אופוזיציה גולה, רומן פרוטסביץ׳ [מקור].

קשה להפריז אם אומר שיש מעט מאוד ציפיות מהועידה הזו. ארה״ב ורוסיה מגיעות אליה כבר עם רמת חיכוך גבוהה, ושני הצדדים אינם מראים שהם מעוניינים להתקרב מחדש זה לזה, אולי רק לנסות ולנהל עד כמה שאפשר את החיכוך ביניהם [מקור]. ביידן רואה בפוטין את האיום הכי גדול על אירופה ונאט״ו, ומעוניין להראות בפגישה הזו שארה״ב לא תהיה מוכנה לספוג תוקפנות רוסית באירופה. הבעיה שלא משנה מה הוא יגיד בפגישה, המעשים שלו מראים שהוא דווקא כן מוכן לתת לאירופה להתפצל, ולפגוע בסולידריות של נאט״ו. הוא אולי אפילו מחליש את השפעתה של ארה״ב באירופה.

בשביל הקרנת כוח על רוסיה ארה״ב תלויה בנאט״ו והאיחוד האירופי שיתפקדו כגוף אחד. אולם האחדות הזו כבר לא מובטחת, וחמור מכך – ממשל ביידן לא פועל כדי להבטיח אותה. בזמן שממשל ביידן מתמקד באוקראינה, ברוסיה, בסיוע ביטחוני ובהבטחות ש״ארה״ב חזרה״ כמנהיגה עולמית, פוטין שוקד לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו בלב שלהם – בגרמניה. וממשל ביידן, במקום לעצור את הפיצול, נותן לו לקרות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

צינור בעייתי

פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2 (Nord Stream 2). נורד סטרים 2 הוא צינור גז תת ימי שיחבר ישירות בין רוסיה וגרמניה ויעבור על קרקעית הים הבלטי. תוואי הצינור יעקוב אחר צינור אחר שכבר קיים שם, נורד סטרים 1. ביחד, שני הצינורות יוכלו לספק כ-110 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי בשנה לגרמניה [מקור]. התוכנית אבל היא לא לספק רק לגרמניה. גרמניה לא צריכה את כל הכמות, היא צורכת בשנה פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. לא, התוכנית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה.

אני אומר אפילו מפני שכבר היום יש צינורות רוסים שמספקים גז למזרח אירופה, וממנה לשאר היבשת, ועוברים דרך אוקראינה, בלארוס ופולין. הקיבולת של הצינורות האלו היא עצומה – רק דרך אוקראינה יכולים לעבור בשנה כ-140 מיליארד מטר מעוקב [מקור].

למה אז רוסיה בנתה את צינור נורד סטרים 2? טוב, זה לא מפני שחסרה לה יכולת ייצוא. להפך, כנראה שבשנים הקרובות חלק מהתשתית הרוסית תנוצל לפחות ממקסימום היכולת שלה. רוסיה ייצאה ב-2019 לאיחוד האירופי קצת פחות מ-170 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. למערב אירופה לבדה רוסיה ייצא כ-153 מיליארד מטר מעוקב. ההערכה היא שהכמות הזו לא תגדל עם השנים אלא תקטן, עקב המעבר של אירופה לכלכלה ירוקה ואנרגיה מתחדשת. ההערכה היא שב-2021 הייצוא ירד ל-130 מיליארד מטר מעוקב, וימשיך לרדת [מקור]. הקמה של עוד צינור לכן לא ברורה משיקול של הגדלת יכולת ייצוא.

אולי הסיבה היא כלכלית? אולי העברת גז דרך הים הבלטי היא זולה יותר? עלות הפרויקט מוערכת בכמעט 12 מיליארד דולר [מקור], וכפי שאמרתי צינורות מרוסיה לגרמניה כבר קיימים והם עוברים דרך היבשה, במקום מתחת לים. רוסיה משלמת למדינות שבשטחן הגז עובר עמלות, אך היא תשלם את אותן עמלות גם לגרמניה – הצינור לא משנה באופן מהותי את הכלכלה של העברת גז.

מה אם כן הסיבה שהרוסים החליטו להניח צינור גז חדש בים הבלטי? ויותר מזה – למה גרמניה כל-כך תומכת ומגנה על הפרויקט? ב-2015, מעט אחרי שהצינור הוכרז, הבטיח אז שר הכלכלה והאנרגיה של גרמניה בשיחה עם פוטין שגרמניה תפעל שהצינור יהיה לחלוטין תחת הריבונות המשפטית של גרמניה, ולא של האיחוד האירופי, בכדי לצמצם ״השפעות זרות״ [מקור]. כשביקורת התחילה לעלות נגד הצינור גם מתוך האיחוד האירופי וגם מחוץ לו  – עוד רגע למה יש ביקורת – גרמניה התעקשה וחזרה והתעקשה שמדובר במיזם כלכלי בלבד. למה?

טוב, עבור גרמניה בהחלט למיזם יש סיבות כלכליות, כלכליות ופוליטיות: גרמניה תקבל כ-2 מיליארד דולר בשנה עמלות מהעברת הגז בשטחה [מקור]. עסקים גרמנים מעורבים בבניית התשתית של הצנרת, ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה מצפה להכנסה ממעבר הגז בשטחה [מקור]. הצינור גם יבטיח את הביטחון האנרגטי של גרמניה – בזמן שגרמניה לא מתכננת להשתמש בכל אספקת הגז ממנו, הוא בהחלט יוכל להזין לבדו את כל צרכי האנרגיה שלה. בנוסף, כנראה שמעורבת כאן גם השפעה אישית של העומד בראש החברה האחראית להקמת הצינור: גרהרד שרדר (Schröder), קנצלר גרמניה לשעבר.

אז מבחינתה של גרמניה המיזם הוא בעיקר כלכלי, וזה כנראה ברובו נכון. אך מה מבחינת הרוסים? אם מנקודת מבט כלכלית לא ברור הצורך בצינור, האם יש עוד שיקולים כאן?

אם תקחו מפה של צנרת הגז מרוסיה לאירופה, תוכלו לראות שצינור הנורד סטרים 2, ביחד עם צינור הנורד סטרים 1, מפצל את היבשת לשני אזורים: האזור של אוקראינה, בלרוס ופולין, נקרא לו אזור החגורה, ומדינות מרכז ומערב אירופה, בראשן גרמניה. כיום אם רוסיה תרצה לנתק את אזור החגורה מגז, היא בהכרח גם תנתק את מרכז ומערב אירופה. כל סכסוך צבאי בין המדינות האלו ורוסיה בהכרח יאיים על אספקת האנרגיה לכל היבשת, ולכן כל היבשת תתגייס למערכה נגד רוסיה, אם הדבר יידרש.

הקמת נורד סטרים 2 עלולה לשנות את כל זה: עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. היא גם לא חייבת לנתק ממש, או חלילה לפלוש, כדי לסדוק את האיחוד האירופי. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב, במיוחד עבור אוקראינה. אם מוסקבה לא תהיה עוד תלויה בשתי המדינות בשביל לייצא את הגז שלה, אלא תעביר אותו דרך גרמניה, הן יאבדו מנוף לחץ משמעותי נגד מוסקבה.

הדבר במיוחד חמור במקרה של אוקראינה. אוקראינה כיום נתונה ללחץ צבאי מצד רוסיה בחצי האי-קרים, נאלצת להתמודד עם בדלנים רוסים במזרחה, וסובלת מעת לעת מהתקפות סייבר נגד תשתיות ועסקים בה. אם רוסיה לא תהיה עוד תלויה בהעברת גז דרך אוקראינה, קייב תאבד מנוף לחץ על הרוסים ותאבד הכנסה – בערך כחצי מיליארד דולר בשנה. למוסקבה אז יהיה חופש גדול יותר ללחוץ את קייב, ולגרמניה יהיה עוד פחות תמריץ לבוא לעזרתה.

טענה שמושמעת נגד התרחיש הזה היא שגם עם נורד סטרים 2 רוסיה לא תוכל לייצא את כל הגז רק דרך הצינורות הבלטים –רוסיה צפויה לייצא 130 מיליארד מטר מעוקב, והצינורות יוכלו לייצא רק 110 מיליארד מטר. יש עדיין הפרש של 20 מיליארד, שיצטרך להיות מועבר דרך איפשהו. ואכן רוסיה הקימה במקביל לצינור הנורד סטרים 2 את הצינור טורק סטרים, שעובר בתחתית הים השחור לטורקיה וממנה לאירופה [מקור]. הצינור יכול לספק כ-30 מיליארד מטר מעוקב, מחצית מהגז לטורקיה ומחצית לאירופה. אם באמת הביקוש האירופי לגז ידעך בעשור הקרוב ל-130 מיליארד מטר מעוקב, הרי שלרוסיה תהיה את כל הצנרת הדרושה לה לייצא את רוב הגז במסלול העוקף את פולין ואוקראינה.

הסיבה שאני מדגיש את פולין ואוקראינה היא משום החשיבות האסטרטגית שלהן לרוסיה, ומכאן גם החשיבות האסטרטגית שלהן למערב. פולין ואוקראינה, ביחד עם בלארוס, מהוות את השער של רוסיה לאירופה ושל אירופה לרוסיה [ראו כאן להרחבה]. כל מערכה גדולה בין אירופה ורוסיה של 200 השנים האחרונות עברה דרך המדינות האלו, ואם רוסיה תצליח לעקור אותן מנאט״ו ולהכניס אותן תחת השפעתה, היא תעשה צעד משמעותי מאוד לאבטחת המרכז הדמוגרפי והכלכלי שלה מסביב למוסקבה. היא גם תעשה צעד חשוב בשביל לאיים על נאט״ו במרכז אירופה. את בלארוס היא כבר הכניסה תחת השפעתה – עכשיו נותרו אוקראינה ופולין.

צינור נורד סטרים 2 ישיג זאת לא רק ע״י פיצול אנרגטי בין מזרח ומערב, אלא גם ע״י הקטנת התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה, ע״י הגדלת מספר מסופי הגז וקנייה ממדינות כמו קטאר, ארה״ב ומצרים. הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה, כמו לוב ואלג׳יריה, מזרח הים התיכון ושדות הגז של אזרבייג׳ן ומרכז אסיה.

שני הוקטורים האלו דורשים השקעה כלכלית, בתשתיות ובחוזים, ואולי אפילו בסבסוד מחיר הגז. הם אבל יאפשרו לאירופה גיוון גדול יותר במקורות האנרגיה שלה, ובמקרה של הוקטור הראשון, זה של הנזלת גז, גם ישמרו על היחסים האסטרטגים בין ארה״ב ואירופה. אם אירופה תהפוך ללקוח משמעותי של גז טבעי אמריקני, לוושינגטון יהיה תמריץ כלכלי, לא רק אסטרטגי, לשמור על היחסים עם היבשת.

אם אבל גרמניה תוכל לקבל את כל אספקת הגז שלה מרוסיה, למה שהיא תשקיע בפרויקטים יקרים? נכון, גרמניה כרגע לא מתוכננת לצרוך את כל אספקת גז מהצינורות הבלטים. מה אבל יעצור אותה בעוד שנה או חמש שנים לקנות את כל אספקת הגז שלה משם? גרמניה כיום צורכת פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה. היא יכולה בהחלט להסתפק באספקה של נורד סטרים, ללא עוד אספקה מארה״ב, קטאר או מדינה אחרת. אם היא תרצה לגוון, היא תוכל לקנות חלק מהגז מנורבגיה או בריטניה, משתמשת בתשתית קיימת. בכל מקרה, גרמניה כבר תהיה ״מסודרת״, עם תשתית גז קיימת. מה אז יניע אותה לתמוך בפרויקטים בפולין לדוגמה, שמחפשת כיצד להתנתק מהגז הרוסי? סולידריות אירופית?

חולשה פרגמטית

סולידריות אירופית היא מוצר נדיר כבר היום, כשגרמניה עדיין מודאגת ממה שקורה בגבול המזרחי של היבשת. משום שהיא תלויה לכמעט מחצית מהצריכה שלה בגז רוסי, גרמניה, וכמוה מדינות כמו הולנד, בלגיה ואוסטריה, מהססות לפעול בתקיפות גדולה מדי נגד הרוסים. בכל תקרית של 5 השנים האחרונות, בהן רוסיה חצתה קו אדום של האיחוד האירופי, ברלין הייתה יכולה להקפיא או לבטל את צינור הנורד סטרים 2. בכל פעם שהרוסים תקפו פעיל אופוזיציה או ביצעו תוקפנות בגבול, גרמניה הייתה יכולה להכריז שהיא לא מתכוונת להגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ולהקפיא את פרויקט נורד סטרים 2 עד הודעה חדשה. היא לא עשתה זאת.

היא לא עשתה זאת גם מפני שיש לה אינטרסים ברורים בצינור, וגם מפני שיש לה אינטרסים כלכלים ברוסיה, ויש לה, כך היא מאמינה, אינטרס אסטרטגי ביחסים טובים עם הרוסים. חברות גרמניות השקיעו רק ב-2018 כמעט 4 מיליארד דולר ברוסיה [מקור], שמהווה את אחד משותפי הסחר החשובים של המדינה [מקור]. גרמניה גם מאמינה שהדרך היחידה לפתור מתחים עם מוסקבה היא רק אם יהיה לה גזר כלשהו, אפיק כלשהו של שיתוף פעולה חיובי עם הקרמלין. אז גרמניה מעדיפה לגנות את פוטין כשהוא תומך בלוקשנקו בבלארוס וכשהוא מזיז חטיבות שריון לגבול עם אוקראינה וכשהוא כולא פעילי אופוזיציה – אבל היא מסרבת לגעת בנורד סטרים, רואה בו ערוץ תקשורת חיובי.

אפשר לשאול אם אולי נורד סטרים לא כל-כך חשוב לרוסיה, ולכן אין באמת משמעות אם גרמניה תקפיא אותו או לא. זו שאלה לגיטימית. חשוב להבין שכמו שגז רוסי חשוב לאיחוד, האיחוד חשוב לרוסיה כשוק צרכני: כמעט 80% מהגז הטבעי הרוסי מיוצא לאיחוד האירופי [מקור]. מוסקבה עובדת על פרויקטים שיתנו לה להעביר חלק מהייצוא למזרח אסיה, אך היא מגלה שסין לדוגמה, שהייתה אמורה להיות שוק צרכני גדול, מחפשת לגוון את המקורות שלה ומהססת לממן תשתיות רוסיות אליה [מקור]. הקפאת נורד סטרים 2 תהיה איתות ברור לרוסיה שאירופה אינה מוכנה עוד להיות תלויה במוסקבה לאספקת הגז שלה, ושהיא מתכוונת לחפש כיצד לצמצם את מנוף הלחץ הרוסי עליה.

את זה דורשות מדינות כמו אוקראינה, פולין וארה״ב. מאז שהוכרז נורד סטרים 2 המדינות האלו מבקרות את הגרמנים על הפרויקט, אך במקום לבטל אותו, הגרמנים מחפשים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי שלו. החשש הגרמני עכשיו, כשהצינור כמעט הושלם – בנייתו אמורה להסתיים הקיץ – שאם הוא יבוטל, מוסקבה תגיב באגרסיביות. הביטול גם עלול לחשוף את גרמניה לתביעות נזקים, ויפגע בתדמית של ברלין בעיני הקהילה העסקית כמי שמכבדת חוזים.

גרמניה לכן מחפשת דרכים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי של הצינור אחרי שיוקם [מקור]: הצעה אחת היא שסתום חירום שינתק את הגז ברגע שרוסיה תפסיק להעביר גז דרך אוקראינה. בזמן ששסתום כזה נשמע כמו פתרון – הוא יוצר מחדש סולידריות בין אוקראינה ושאר אירופה – הוא לא באמת מנוף לחץ על רוסיה: שסתום כזה בעצם ינתק את הגז לגרמניה ושאר אירופה, אם הרוסים יפסיקו להזרים גז דרך אוקראינה. המפסידה הגדולה פה תהיה אירופה, ולא ברור כמה זמן גרמניה תהיה מוכנה לסבול את הפגיעה הכלכלית מהיעדר גז. מה גם שהאירוע שאמור להפעיל את השסתום הוא לא ברור: נגיד והרוסים ימשיכו להזרים גז דרך אוקראינה, אבל במקום עשרות מיליארדים של מטרים מעוקבים, יזרימו רק מיליון. גם אז גרמניה תפעיל את השסתום?

הצעה אחרת היא שהצינור יושלם, אך לא יופעל עד שרוסיה תיתן ערבויות שהיא תשנה את התנהגותה. אין אבל תשובה איך ערבויות כאלה יראו, ומה גרמניה תעשה ברגע שהצינור יופעל ורוסיה תפר את הערבויות. גם מה זה אומר תשנה את התנהגותה – מה בדיוק בהתנהגותה? כוחות הצבא בגבול אוקראינה? מאסר פעילי אופוזיציה? לא ברור, והרוסים ינצלו את חוסר הבהירות הזו.

נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה, משום שהיא מראה שברלין מוכנה לנהל פרויקט שישפיע על כלל אירופה תוך שהיא אוטמת את אוזניה לביקורת מתוך ומחוץ לגרמניה עליה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב [מקור]. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל [מקור]. כולם חוששים שנורד סטרים יגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ויגרום לניתוק בין מזרח היבשת ומערבה. ההתעקשות הגרמנית להמשיך בפרויקט רק מתסכלים את אותן מדינות, שחלקן כעת מחפשות איך לאזן אסטרטגית מול השלמת הצינור – על כך עוד רגע.

ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019, מאיימת על כל חברה שתשתתף בו שהיא לא תוכל לעשות עוד עסקים עם ארה״ב [מקור]. רובן של החברות המעורבות נסוגו, והחולפו בספינות רוסיות. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך כפי שציינתי, הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.

הטעויות של ביידן

ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. מה שהונח לפתחו של הממשל הוא האם בכל זאת להטיל עוד סנקציות על הפרויקט, במיוחד על החברה המנהלת אותו, Nord Stream AG, או להימנע מכך, בכדי לא לפגוע ביחסים עם ברלין.

בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור [מקור]. בראייתו של ממשל ביידן היחסים הטרנס-אטלנטיים חשובים מדי בשביל לפגוע בהם עם עוד סנקציות על צינור שגם ככה יושלם. ממשל ביידן רואה בגרמניה כיום את השחקן המשמעותי ביותר באיחוד האירופי ולכן פגיעה ביחסים איתה תהיה פגיעה ביחסים הטרנס-אטלנטיים. בכך שהממשל סירב להטיל סנקציות, הוא בעצם אותת לברלין שהוא מעוניין לעבוד יחד על הבעיות של אירופה, ולא לנסות ולהכתיב לברלין מה המדיניות שהיא צריכה לבצע.

ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. ברלין מעוניינת לשמור על יחסים קרובים עם כל שלוש המעצמות, וההחלטה האמריקנית לא להטיל סנקציות פשוט תאפשר לברלין להמשיך באסטרטגיה הצפה שלה מבלי לגבות ממנה מחיר כלכלי. יכול להיות ששינוי במדיניות החוץ של גרמניה יקרה עם הפיכת הירוקים לחלק מקואליציית השלטון, אך זה יקרה למרות שארה״ב סירבה להטיל סנקציות ולא בגלל. הירוקים תומכים בקו אסרטיבי יותר מול רוסיה וסין, אך צריך להמתין ולראות אם הם ימשיכו לתמוך בקו הזה גם כשיכנסו לקואליציה, ויצטרכו להתחשב בלובי העסקי של גרמניה.

שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. מבחינתן ההחלטה האמריקנית היא העדפה של ברלין על פניהן, וכתף קרה מצד ממשל שהכריז עד כמה חשוב לו לבלום את רוסיה [מקור]. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. במהלך השנה החולפת פולין, המדינה המרכזית במערך האזורי המתגבש של מזרח אירופה, חיזקה את קשריה הביטחוניים והכלכלים עם טורקיה [מקור]. רק במאי השנה וורשה הודיעה על רכישת מל״טים מטורקיה, המדינה הראשונה מנאט״ו לעשות זאת [מקור]. לטביה מאותת שגם היא מעוניינת לרכוש מל״טים טורקים [מקור], ובין אוקראינה וטורקיה כבר מספר שנים מתגבשת רשת של קשרים כלכלים, ביטחוניים וטכנולוגים, אותם סקרתי בהרחבה יותר בניתוח ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

סביר שבשלב כלשהו וושינגטון תבין את השגיאה שלה, ותתחיל להתרחק מגרמניה לעבר מזרח אירופה. כפי שהצגתי בניתוח ״האנגלוספרה״ [ראו כאן], הרצון של גרמניה לשחק בין שלושת מוקדי הכוח של סין-רוסיה-ארה״ב יתסכל את האמריקנים, ויביא אותם להזיז את המיקוד שלהם באירופה מגרמניה לפולין, ששוקדת על הקמת גוש אזורי עצמאי בתוך האיחוד האירופי. פולין בונה צינור גז ישיר לים הצפוני שייתן לה גז טבעי מנורבגיה, והיא בונה מסופי גז טבעי נוזלי כדי לקבל אספקה מארה״ב וקטאר [מקור].

יש כאן גם משמעויות לישראל: עבור ישראל פולין היא שחקן אסטרטגי חשוב לגז טבעי ישראלי וטכנולוגיה צבאית, והיא תהיה כנראה הראש של הלובי הישראלי באיחוד האירופי. היחסים בינינו לבין וורשה היו מתוחים לעיתים, אך חשוב לשמור על פרספקטיבה רחבה: פולין כנראה תהיה אחת מבעלות הברית הכי חשובות של האמריקנים באירופה. יחסים טובים איתה, יפתחו הזדמנויות דיפלומטיות וכלכליות עבור ישראל. ישראל גם תצטרך להיות ביחסים טובים עם טורקיה, בשביל שזו לא תחסום ממנה את אותן הזדמנויות במזרח אירופה. השינוי במאזן הכוח ביבשת אירופה הוא גם הזדמנות וגם אתגר לנו, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים למה שנראה כהיחלשות של גרמניה ככוח המוביל באירופה.

סיכום

ההחלטה של ממשל ביידן שלא להטיל סנקציות על נורד סטרים 2 תפגע ביחסים של ארה״ב עם מזרח אירופה ותאפשר לגרמניה להמשיך במשחק המשולש שלה. ההתפצלות של האיחוד האירופי ונאט״ו היא סבירה, אך לא בלתי נמנעת – ממשל ביידן היה יכול להראות את המחוייבות שלו לבלימת הרוסים ע״י פגיעה בפרויקט הכי חשוב שלהם עם גרמניה, וע״י לחץ על ברלין לבחור צד. במקום הממשל העדיף להיות פרגמטי, פרגמטיות שהיא מובנת, אך קצרת ראייה. כל עוד גרמניה ממשיכה את המשחק המשולש, אין לארה״ב סיבה להמשיך ולשים את המיקוד שלה באירופה דווקא בה. פולין ומדינות מזרח אירופה משוועות לתמיכה אמריקנית מול הרוסים. בתקווה בבית הלבן יבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 69: הבעיה הדמוגרפית של סין

תקציר

  1. בשבוע שעבר, בתחילת יוני, הודיעה ממשלת סין על עדכון במדיניות הילד האחד שלה – משני ילדים, לשלושה. העדכון מגיע לאחר נפילה נוספת בשיעור הלידות בסין – 12 מיליון לידות בלבד ב-2020, ירידה של כמעט 20% לעומת 2019.
  2. הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. הגדלת המס על האוכלוסייה העובדת תקטין את ההכנסה הפנויה של העובדים הסינים, ותחליש את הצריכה הפרטית בה. הנתיב המרכזי היחיד שישאר לכלכלה הסינית לצמוח יהיה ייצוא טכנולוגי מתקדם.
  3. סין שוקדת על הבטחת גישה לשווקים של הדרום העולמי, באפריקה, אמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה, כך שיהיו הלקוחות של תעשיית ההיי-טק אותה היא כיום בונה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר, בתחילת יוני, הודיעה ממשלת סין על עדכון במדיניות הילד האחד שלה [מקור]. ‏זו הפעם השנייה ‏שממשלת סין מעדכנת את המדיניות מאז שהוצגה ‏בשנות ה-80׳ של המאה שעברה. ‏בעדכון הקודם, ‏שהיה ב-2015, ‏הממשלה התירה ‏לזוגות להביא שני ילדים. כעת בעדכון האחרון הממשלה הגדילה שוב את המספר לשלושה ילדים.

‏מדיניות הילד אחד היא כנראה המדיניות הכי ידועה לשמצה של סין הקומוניסטית. מטרתה הייתה להגביל את הריבוי הטבעי בסין בשביל למנוע התפוצצות אוכלוסין. החשש בבייג׳ין היה שהאוכלוסייה תגדל כל-כך שהמדינה לא תוכל עוד להאכיל אותה, ואחרי פיצוץ האוכלוסין תגיע תקופה של רעב המוני ומהומות. במשך 30 שנה בייג׳ין אכפה את המדיניות, מכריחה זוגות להשתמש באמצעי מניעה או לבצע הפלות, ויוצרת לחץ חברתי וכלכלי – באמצעות קנסות –על מי שבכל זאת החליט להביא ילד שני לעולם.

כולנו מכירים את אחת התוצאות של מדיניות הילד האחד: חוסר איזון בין גברים ונשים. בסין כיום יש עודף גברים, והערכה היא שעודף הגברים ימשיך ויגדל בשנים הבאות עד שיגיע ל-44 מיליון גברים ב-2040 [מקור]. עודף גברים משמעותו רווקים ללא מבנה משפחתי, בדרך כלל מהמעמד הנמוך כלכלית וללא השכלה. הגברים האלה, שמכונים בסין ״ענפים חשופים״, יהיו איום מתמשך על היציבות החברתית בסין [להרחבה ראו כאן]. אולם הם לא הבעיה היחידה שמדיניות הילד האחד יצרה.

הבעיה השנייה היא שהמדיניות הצליחה. מדיניות הילד האחד הצליחה להוריד את שיעור הילודה בסין, וכעת היא מאיימת על המשך השגשוג של המדינה: מאז 2016 שיעור הילודה בסין קטן כל שנה בכ-10%. העדכון הראשון של המדיניות, ב-2015, כנראה בא בתגובה לנפילה במספר הלידות ב-2015. העדכון הביא לעלייה קלה ב-2016, אך מאז כפי שאמרתי המספר רק יורד. ב-2020 היו רק 12 מיליון לידות בסין, ירידה של כמעט 20% לעומת 2019.

הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. בזמן שסין אינה המדינה היחידה לחוות הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, היא אחת המדינות המתפתחות היחידות לעבור זאת. יפן, ארה״ב וגרמניה גם הן יראו הזדקנות מהירה של האוכלוסייה שלהן, אך להן תמ״ג לנפש גדול פי כמה מזה של סין. סין תאלץ בשנים הקרובות לבצע שדרוג משמעותי לתעשייה שלה בשביל לנסות ולהחזיק את הכלכלה אפילו ברמתה הנוכחית, ולא בטוח שגם זה יעבוד.

בניתוח היום נכיר את הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה, נבין איך הדמוגרפיה הניעה את העלייה המטאורית של סין ואיך היא מאיימת לסיים אותה. נראה מה חשף מפקד האוכלוסין האחרון של הרפובליקה העממית, ומה בייג׳ין מתכוונת לעשות כדי לשמור על כוחה הכלכלי. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

ילדים זו צריכה

בשביל להבין את השלכות הכלכליות של הדמוגרפיה הסינית, אנחנו צריכים קודם להבין מה בכלל הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה.

באופן גס אפשר לחלק את האוכלוסייה לשלוש קבוצות גדולות [מקור]: ילדים, עובדים, וגמלאים. ילדים וגמלאים אינם מייצרים ערך כלכלי, רק צורכים אותו: הם שניהם צורכים שירותי בריאות, מזון, דיור ועוד. ילדים צורכים בנוסף שירותי חינוך, וגמלאים שירותי סיעוד. הקביעה שהם רק צורכים היא כמובן לא נכונה לכל הגמלאים, והיא גם חלילה לא נועדה לזלזל בשתי הקבוצות: ילדים נותנים לנו משמעות, גמלאים נותנים לנו חוכמה. חברה ללא ילדים או מבוגרים היא חברה ענייה מאוד, רוחנית. הקביעה שהם רק צורכים ולא מייצרים היא אך ורק מנקודת מבט כלכלית צרה וגסה יחסית.

בכל מקרה, בין שתי הקבוצות הללו נמצאים העובדים, אוכלוסייה בגילאי 15 עד 65 בערך, כתלות בפנסיה, שצורכים ומייצרים. העובדים הם אלה שמייצרים את רוב הערך הכלכלי שגם הילדים וגם הגמלאים צורכים, אם בצורה של משכורות, מיסים או תשלומי פנסיה. את קבוצת העובדים אפשר לחלק ל-3 קבוצות גדולות: תלמידים וסטודנטים, בדרך כלל בין גילאי 15 ל-24, שתורמים מעט לייצור ולצריכה. אחריהם, מבוגרים צעירים בגילאי 24 עד 44 עולים בצריכה, משום שהם מקימים ומגדילים את המשפחות שלהם, ומתחילים לעלות גם בייצור, אך בצורה מתונה – הם רק עובדים חדשים בחברות שלהם, או רק מתחילים את דרכם כבעלי עסקים. הקבוצה האחרונה היא של בני ה-45 פלוס, שנמצאים בשיא ההכנסות שלהם ורואים ירידה בהוצאות שלהם (הילדים עוזבים את הקן, את המשכנתא ברובה הם שילמו). הקבוצה הזו בדרך כלל לוקחת את עודף ההכנסות  שלה ומשקיעה אותו בנכסים פיננסים שיהיו לה לקראת הפנסיה.

היחס בין שלוש הקבוצות, בין קבוצת הילדים, העובדים והגמלאים הוא יחס דינמי, המשתנה עם הזמן. היחס ביניהם נקראה יחס התלות, והוא מכתיב את היכולת של מדינה לייצר יותר משהיא צורכת, ולהשתמש בהון הזה כדי להשקיע בעצמה. בדרך כלל, בתחילת ההתפתחות של מדינה יחס התלות הוא גבוה: יש הרבה ילדים, מעט יותר מבוגרים ועוד פחות מזה גמלאים. שיעור הילודה והתמותה גבוהים, יש הרבה עובדים אך עוד יותר ילדים [ראו כאן דוגמה לפירמידת הגילאים בארה״ב].

עם הזמן, שיפור בתשתיות ובשירותי הבריאות, ביחד עם עלייה ברמת האורבניזציה, מביאים לירידה בשיעור התמותה והילודה. מספר הילדים קטן, מספר הגמלאים עדיין קטן, וביניהם גדל מספר העובדים. למדינה אז נפתח חלון זמן שנקרא ״הדִּיבִידֶנְד הדמוגרפי״, חלון בו יחס התלות יורד והאחוז היחסי של האוכלוסייה העובדת גדל. האוכלוסייה מייצרת יותר משהיא צורכת, ואת ההפרש ניתן להשקיע בכלכלה ובחברה. אם המדינה מנצלת נכון את הדיבידנד, היא יכולה להשתמש בו בשביל להאיץ את הצמיחה שלה, להשקיע בתעשייה ושיפור הפרודוקטיביות, ולהגדיל מאוד את התמ״ג לנפש. הצמיחה הכלכלית חשובה משום שהדיבידנד לא ימשך לנצח – הוא יסתיים בתוך כ-30 שנה, ואחריו יגיע מס דמוגרפי.

מס דמוגרפי הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הדיבידנד הדמוגרפי. הדיבידנד הרי היה אפשרי מלכתחילה משום הצניחה בשיעור הילודה – מספר הילדים קטן לעומת מספר העובדים. אחרי 30 שנות עבודה, האוכלוסייה העובדת יוצאת לגמלאות, ואותה מחליפים מספר קטן יותר של עובדים חדשים. יחס התלות שוב עולה, והפעם עם הרבה יותר גמלאים. אם מדינה מצליחה בחלון הזמן של הדיבידנד להגדיל את התמ״ג לנפש שלה, יהיו לה המשאבים לספק את צרכי הגמלאים ולשמור על רמת חיים גבוהה. אם לא, היא עלולה למצוא עצמה דועכת כלכלית תחת הנטל של האוכלוסייה המזדקנת שלה. זה בדיוק האיום שיש היום על סין.

הסיפור הדמוגרפי של סין

הדיבידנד הדמוגרפי של סין נוצר ע״י שתי ירידות חדות בשיעור הפריון: בשנות ה-70׳, השיעור ירד מכמעט 6 ילדים לאישה ל-2.5. בשנות ה-80׳, כשהוחלה מדיניות הילד האחד לראשונה, שיעור הפריון שוב ירד, מ-2.5 ל-1.3 היום. הירידה החדה במספר הלידות בשנות ה-70׳ וה-80׳ הביאה לירידה בשיעור התלות בשנות ה-90׳ ותחילת שנות ה-2000. הדיבידנד הדמוגרפי של סין התחיל. במקביל, סין צורפה לארגון הסחר העולמי בשנת 2000, כשאחוז האוכלוסייה העובדת בה עמד על כמעט 70%. רוב האוכלוסייה הייתה בגילאי 25-40, עם מעט ילדים ומעט גמלאים. כוח האדם הצעיר ברובו הציע למעסיקים מערביים המון ידיים עובדות במשכורות נמוכות. משום שהביקוש לחינוך או רווחה היה נמוך בשנים האלו, ממשלת סין יכלה לקחת את הרווחים מהפעילות העסקית הענפה ולהשקיע אותם חזרה בתשתיות ומפעלים.

הודות לדיבידנד הדמוגרפי וניהול כלכלי חכם, סין הצליחה להגדיל בצורה משמעותית את התמ״ג לנפש שלה: מ-317 דולר ב-1990, ל-10 אלף דולר ב-2019. במזרח המדינה הקפיצה היא אפילו מרשימה יותר: התוצר לנפש במחוזות כמו בייג׳ין או גואנדונג עוד כיום על בין 14 ל-23 אלף דולר. עדיין נמוך מהתוצר לנפש המקובל במערב, אך מראה את הקפיצה הכלכלית המרשימה שסין עברה במהלך הדיבידנד הדמוגרפי שלה.

הבעיה עבור סין שהדיבידנד הגיע לסופו, ובזמן שהיא עשתה קפיצה מרשימה כלכלית, היא עדיין לא הגיע לרמת התמ״ג לנפש של מדינה מפותחת. נוסף על כך, ההצלחה הכלכלית לא הגיע לכל המדינה: בזמן שהתמ״ג לנפש לדוגמה בבייג׳ין עומד על 23 אלף דולר, במחוז חוביי, שבירתו ווהאן, התמ״ג לנפש הוא רק 12 אלף דולר. ההזדקנות של האוכלוסייה מאיימת לעצור את המשך הצמיחה הכלכלית, ומאיימת להקפיא את הפערים הכלכליים המשמעותיים בין החוף המזרחי של המדינה ושאר המחוזות בה. יותר מזה – הצעירים שעוד יהיו במחוזות העניים כנראה יבקשו להגר למזרח, רק מגבירים את המצוקה הכלכלית של המחוזות העניים במדינה.

הקביעה שהדיבידנד הדמוגרפי של סין מגיע לקיצו אינה מבוססת על תחזיות בלבד, אלא היא כבר נמדדת בשטח. במאי 2021 פרסמה סין את מפקד האוכלוסין החדש שלה. המפקד חושף לנו את תחילת תהליך ההזדקנות של המדינה, ומראה שהמצב הדמוגרפי של סין כנראה חמור ממה שהוערך: האוכלוסייה בגיל העבודה התכווצה בעשור החולף בכמעט 7%, בעוד זו מעל גיל 65 גדלה בכמעט 5% [מקור]. מספר הלידות המשיך לצנוח, עם רק 12 מיליון לידות ב-2020. הצפי כעת הוא שאוכלוסיית סין תתחיל להתכווץ כבר ב-2022 – מוקדם בעשור מתחזית האו״ם למדינה [מקור]. נתוני מפקד האוכלוסין מראים שכיום אחוז הגמלאים מעל גיל 65 מכלל האוכלוסייה בסין הוא 13.5%. אם המגמה הדמוגרפית של סין תמשך, אחוז הגמלאים מעל גיל 65 יכפיל את עצמו עד 2050, ויגיע לכמעט שליש מהאוכלוסייה, או 365 מיליון גמלאים לעומת רק 172 מיליון היום.

בנוסף כפי שאמרתי ההזדקנות של סין לא תהיה זהה בכל המדינה: לפי מפקד האוכלוסין, המחוזות העניים יותר של צפון-מזרח ומרכז המדינה הם גם הזקנים יותר, וראו התכווצות של האוכלוסייה שלהם בין 2010 ל-2020. קרוב לוודאי שהצעירים במחוזות היגרו לערים בחוף המזרחי. ככל שהמחוזות האלו יזדקנו יותר, כן התפוקה שלהם תרד, ומספר ההזדמנויות הכלכליות בהם יקטן. הדבר רק ידחוף עוד צעירים להגר מהם, ויחמיר את המשבר הכלכלי. בייג׳ין תהיה חייבת למסות את המחוזות הצעירים יחסית של החוף המזרחי בשביל למנוע קריסה כלכלית בצפון ובמערב. המחוזות העניים היחידים שנראה ששמרו על הצעירים שלהם הם שינג׳יאנג וטיבט, אך זה נובע משיעור הפריון הגבוה בקרב המיעוטים האתניים במחוזות, לא משום הזדמנויות כלכליות ייחודיות.

חשוב להבהיר שגם עם הזדקנות האוכלוסייה, לסין לא יגמרו ידיים עובדות. גם ב-2050, לסין תהיה אוכלוסייה עובדת שתמנה כמעט 800 מיליון בני אדם. הבעיה היא לא במספרים המוחלטים, אלא ביחסים: יחס התלות של אוכלוסייה עובדת לגמלאים תעלה ל-50% ב-2050, כלומר על כל שני עובדים יהיה גמלאי אחד. עלייה במספר הגמלאים תגדיל את הביקוש לשירותי בריאות, סיעוד ורווחה, כמו גם תשלומי פנסיה. המדינה תצטרך לממן את כל השירותים האלה, על חשבונם של העובדים. לפי הערכת הבנק המרכזי של סין, ההוצאה הממשלתית על פנסיות תגדל מ-5% מהתמ״ג היום ל-15% ב-2050, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון הוצאות חברתיות אחרות [מקור]. ההוצאה הזו תהיה חייבת להיות ממומנת ע״י הגדלת מיסים.

יותר מזה – גם אם המדינה עצמה תחליט שלא להגדיל את ההוצאה על שירותי רווחה ופנסיה, העול הכלכלי על העובדים הסינים עדיין יגדל. לפי מחקר אחד כמחצית מעלויות המחייה של גמלאים בסין כיום מכוסות ע״י קרובים [מקור]. הודות למדיניות הילד האחד והנפילה בשיעורי הפריון, כשתי חמישיות מהאנשים בסין יהיו ילדים יחידים, שיצטרכו לבדם לפרנס את זוג ההורים שלהם [מקור]. כלומר גם אם המדינה תחליט שלא להגדיל את ההוצאות שלה ובהתאם גם את המיסים, עדיין יהיה על העובדים הסינים מס בפועל משום הצורך לממן את הוריהם.

ההכרזה על הגדלת מספר הילדים שמשפחה יכולה להביא מ-2 ל-3 לא תעשה הרבה כדי לשפר את המצב הכלכלי בטווח הקצר או הבינוני: אם מספר הילדים יגדל, יחס התלות יגדל יחד איתו. במקום לפרנס רק כמות הולכת וגדלה של גמלאים, העובדים הסינים יצטרכו גם לפרנס כמות הולכת וגדלה של ילדים. בייג׳ין עדיין תצטרך להגדיל את ההוצאה הממשלתית, מה שאומר הגדלת המיסוי על האוכלוסייה. גם לא בטוח שעדכון המדיניות בכלל ישפיע – עדכון המדיניות ב-2015 הביא לקפיצה חד-פעמית בלידות ב-2016, קפיצה שלא המשיכה. ספק אם עכשיו הגדלת המספר ל-3 ישנה משהו.

הגדלת המס על האוכלוסייה העובדת, אם בצורה של מיסים ישירים של המדינה, אם בצורך לחסוך ולממן הורים מזדקנים, תקטין את ההכנסה הפנויה של העובדים הסינים. כפי שציינתי, ההכנסה הזו ברוב סין היא גם ככה לא גדולה: 7,000 דולר במחוזות במערב ובצפון-מזרח המדינה. ירידה בהכנסה הפנויה תקטין את הצריכה הפרטית בסין, ותאט את הצמיחה הכלכלית במדינה. אם בייג׳ין תרצה להמשיל ולהבטיח צמיחה מתונה של המשק, אם לא למנוע מיתון ממש, היא תהיה חייבת לחזור ולהסתמך על המנוע הכלכלי שהניע את ההצלחה הכלכלית שלה בעבר: ייצוא.

אל העולם, שוב

סין נמצאת בבעיה. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה פוגשת את סין כשהיא עדיין עם תמ״ג לנפש דומה לזה של ארגנטינה או המלדיבים. ההכנסה הפנויה של האוכלוסייה העובדת תקטן משום הצורך לתמוך באוכלוסיית הגמלאים הגדולה שלה. הדבר ידכא את הצריכה הפרטית הגם ככה נמוכה שלה – ב-2019 הצריכה הפרטית בסין היוותה פחות מ-40% מהתמ״ג [מקור]. ללא צריכה פרטית חזקה שתניע את הכלכלה, הברירה היחידה שתהיה לסין הוא לחפש שווקים לייצא אליהם את התוצרת שלה.

הקביעה הזו מתבססת לא רק על ירידה בהכנסה הפנויה, אלא גם על הסיכויים הנמוכים שסין תצליח להגדיל באופן משמעותי את הפרודוקטיביות של כלל העובדים שלה במשק. תיאורטית, הגדלת הפרודוקטיביות תביא להגדלה בתמ״ג לנפש וכך גם אם נטל המס יגדל, לעובדים עדיין תהיה הכנסה פנויה מספקת בשביל לצרוך. הגדלת הפרודקטיביות מושגת ע״י שדרוג טכנולוגיות, שיפור תשתיות והורדת העול הרגולטורי.

לסין יש תוכנית לשדרוג הבסיס התעשייתי והכלכלי שלה: ״תוצרת סין 2025״. התוכנית נועדה לבצע שדרוג תעשייתי וכלכלי של סין, מתעשייה כבדה לתעשיית היי-טק ושירותים, מה שיעלה את הפרודוקטיביות של העובדים שלה [ראו כאן]. הבעיה שהתוכנית הזו, וכמוה כל תוכנית אחרת לשדרוג משמעותי של הכלכלה, רלוונטית בעיקר לחוף המזרחי של סין, למחוזות הגם ככה עשירים שלה. המחוזות הללו כבר נהנים מרמת פיתוח כלכלי גבוה, תשתיות מתקדמות וגישה לשווקי העולם דרך הים. בנוסף, כפי שמראה מפקד האוכלוסין האחרון, המחוזות האלו נהנים מהשיעור הכי גבוה של בוגרי מכללות טכניות ותארים אקדמים – כמעט שליש מהאוכלוסייה אצלם עם השכלה גבוהה, לעומת רק רבע מהאוכלוסייה בשאר המדינה. הון אנושי גבוה דרוש לתעשיית היי-טק מתקדמת, ואין סיבה לתעשיות היי-טק להתבסס במקום אחר חוץ ממזרח סין, אלא אם המדינה תחליט להתערב בהיכן הן ממוקמות.

בייג׳ין קרוב לוודאי מודעת לכל זה: שהשדרוג התעשייתי יהיה רלוונטי בעיקר לערי החוף. לכן בזמן שהיא מדברת על הגדלת הצריכה הפרטית, כפי שהיא לדוגמה הדגישה בשני הכינוסים שלה במרץ 2021 [ראו כאן], סביר שהיעד של שדרוג התעשייה הוא אחר – לא חיזוק הצריכה, אלא הגדלת היכולת של הכלכלה הסינית להתחרות בשוק הגלובאלי.

סין התחילה את דרכה בכלכלה העולמית כמרכז הייצור של העולם, ומרכז הייצור של מוצרי low tech כמו צעצועים או בגדים. העלייה ברמת החיים בסין, כמו גם הזדקנות האוכלוסייה, מייקרת את עלויות העבודה בה ותדחוף תעשיות שתלויות בעיקר בכוח אדם רב החוצה ממנה. הדרך של סין להמשיך ולשמור על המרכזיות שלה בכלכלה הגלובאלית, ולהבטיח את הצמיחה הכלכלית שלה, היא ע״י ייצור מתקדם יותר ומעבר לתעשייה של שירותים והיי-טק.

אין לבייג׳ין הרבה ברירות: הזדקנות האוכלוסייה תטיל מס משמעותי על האוכלוסייה העובדת. צריכה פרטית לא תהפוך למנוע הצמיחה החדש של המשק הסיני. סין תצטרך לייצא בשביל לצמוח, והיא צריכה ייצוא של תעשיות מתקדמות כדי לשמור על עצמה רלוונטית. שדרוג תעשייתי גם יבטיח שבייג׳ין תוכל להתחרות עם ארה״ב ומדינות נוספות בתחומים של אינטליגנציה מלאכותית, מל״טים, שבבים ועוד.

בייג׳ין גם מעוניינת לוודא שהשדרוג הטכנולוגי לא יוביל לתלות גדולה יותר במדינות זרות. דיברנו בעבר על הרעיון של סירקולציה כפולה, שהועלה לראשונה ע״י שי ג׳ינפינג במאי 2020 [מקור]. הסירקולציה הכפולה בנויה משני מעגלים: מעגל פנימי של ייצור עצמי ומעגל חיצוני של ייצוא בינלאומי [מקור]. המטרה של סירקולציה כפולה היא להגדיל את הייצוא הסיני, תוך הקטנת התלות במדינות זרות. עם סירקולציה כפולה בייג׳ין תקטין את התלות שלה בטכנולוגיה זרה, במיוחד מארה״ב. היא תבנה או תפתח את הטכנולוגיות הדרושות שלה, ואז תתמוך בחברות סיניות בתחרות שלהן עם חברות מערביות על נתח שוק. סין רוצה לבנות בסיס טכנולוגי עצמאי, להמשיך ולקדם את החברות שלה במעלה שרשרת הערך העולמית, הופכת אותן לעומדות בחזית הטכנולוגיה בתחומים כמו 5G, רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית ועוד.

אולם, למי בדיוק סין מתכוונת לייצא? אירופה וצפון אמריקה גם הן מזדקנות. בגרמניה יחס התלות יגיע ל-64% ב-2050. בארה״ב הוא יגיע ל-45%. לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה באירופה וצפון אמריקה, עם דגש על עצמאות טכנולוגית. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב תחסום ייבוא של מוצרי טכנולוגיה סינים לארה״ב. אירופה וצפון אמריקה לא יוכלו להיות היעדים המרכזיים של הייצוא הטכנולוגי הסיני. אבל הן לא חייבות להיות.

ב-2050 רובה של האוכלוסייה הצעירה בעולם תרוכז בדרום העולמי: דרום מזרח אסיה, הודו, אפריקה ואמריקה הלטינית. עסקנו בעבר במשמעות הכלכלית של אפריקה לעתיד הכלכלה העולמית הודות לדמוגרפיה הצעירה שלה [מקור], ומה שאמרנו על אפריקה נכון לשאר הדרום העולמי: רוב פוטנציאל הצריכה העתידי של העולם יהיה בו. מאות מיליונים של עובדים צעירים והורים למשפחות יחיו בדרום העולמי ב-2050 ויחפשו כיצד לשפר את חייהם ע״י הגדלת ההכנסה שלהם ורמת החיים שלהם. עם האוכלוסייה בסין, אירופה וצפון אמריקה מזדקנת, הדרום העולמי יהיה השוק הגדול הבא של העולם.

סין פעילה כבר היום במדינות הדרום העולמי בשביל להבטיח את הגישה לשווקים העתידיים של העולם, מבקשת לתמוך בצמיחה הכלכלית שלהם ולהשיג דריסת רגל לחברות שלה. ההשקעות הסיניות במפעלים, כבישים, רכבות ונמלים באפריקה לדוגמה נועדה לשדרג את התשתית במדינות האלו ולתמוך בצמיחה הכלכלית שלהן [מקור]. המגבלה המרכזית על הצמיחה של אפריקה היא מחסור במימון לתשתיות, מה שמונע ממדינות לממש את הפוטנציאל האנושי שלהן – קשה לתעשייה לצמוח במדינה ללא כבישים טובים או חשמל בכל שעות היום. בייג׳ין ממנת את הפרויקטים האלו, גוזרת קופון עם ההשתתפות של חברות סיניות [מקור], ועוזרת לחברות ההיי-טק שלה להיכנס לשווקים החדשים של היבשת השחורה [מקור].

בייג׳ין היא כמובן לא היחידה לעבוד על גישה לדרום העולמי. יפן מהדקת את הקשרים הכלכלים, הטכנולוגים והאסטרטגים שלה עם הודו, שוק צרכני עצום שיוכל לאזן את התכווצות האוכלוסייה היפנית. היא גם מחזיקה קשרים כלכלים ודיפלומטים ענפים עם מדינות מזרח אפריקה. צרפת עובדת על חיזוק קשרי המסחר והביטחון שלה עם צפון ומערב אפריקה, משתמשת במרוקו כציר אסטרטגי בשביל לחבר שרשרות אספקה ממנה אל תוך היבשת השחורה [מקור]. ספרד לאחרונה הכריזה על תוכנית אסטרטגית להשקעה ביבשת השחורה [מקור], וממשל ביידן גם פרסם בטיוטה שלו לאסטרטגית ביטחון לאומי שהוא מעוניין לחזק את הקשרים האמריקנים עם אפריקה.

ככל שהעולם המפותח ימשיך ויזדקן, כן הערך של העולם המתפתח יגדל. סין אינה חריגה כי אם דוגמה אחת של הלוגיקה שמניעה את המעצמות המתועשות: הזדקנות האוכלוסייה משמעותה ירידה בצריכה. בשביל להמשיך ולשמור על צמיחה כלכלית, חייבים לחפש את הצריכה הזו במקום אחר. הדרום העולמי מחזיק בפוטנציאל הדמוגרפי המשמעותי ביותר.

סיכום

ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה הסינית החלה, והיא תהיה אתגר כלכלי משמעותי למדינה. עם תמ״ג לנפש נמוך, עם פיתוח כלכלי לא שווה, בייג׳ין תצטרך לשדרג את התעשייה שלה בשביל לשמור על עצמה רלוונטית בכלכלה הגלובאלית. היא אבל לא תוכל להסתמך על צריכה פרטית כמנוע צמיחה. במקום, היא תכוון את התעשייה המקומית שלה לייצוא, הפעם לא של מוצרי צריכה זולים למערב, אלא של מוצרי היי-טק לעולם המתפתח. בייג׳ין כבר היום שוקדת על גישה לדרום מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה. והיא לא תהיה היחידה. ככל שהעולם המפותח יזדקן, כן יעלה הערך של העולם המתפתח.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 68: אסטרטגיה גרעינית

תקציר

  1. אסטרטגיה גרעינית היא איך מדינות חושבות על מלחמה גרעינית, איך הן מתכוונות להשתמש בנשק גרעיני ואיך הן רואות את עצמן שורדות, או לא, הפצצה גרעינית של היריב.
  2. כשנשק גרעיני רק הופיע, הוא נתפס ככלי האולטימטיבי לשבור את רצונו של היריב להילחם. עם ההצטרפות של בריה״מ, נשק גרעיני הפך מנשק שמטרתו להכניע לנשק שמטרתו היא להרתיע – להרתיע את היריב מלתקוף אותי עם נשק גרעיני. הרתעה גרעינית מיוסדת על שני רעיונות מרכזיים: השמדה הדדית מובטחת – אם היריב יתקוף אותי, אשמיד אותו; ויכולת מכה שנייה – גם אם היריב יתקוף אותי ראשון, עדיין אוכל להשמיד אותו.
  3. העיקרון של ״השמדה הדדית מובטחת״ נתפס אבל בשנות ה-60׳ כעקרון נוקשה מדי בשביל כל מצב שאינו מצב קיצון. פותח לכן רעיון של ״תגובה גמישה״, שתשתמש בנשק גרעיני טקטי כשלב ביניים בין מלחמה רגילה ומלחמה גרעינית כוללת. במסגרת התגובה הגמישה כוחות רגילים יופעלו כמענה ראשון למלחמה, ורק עם המשך ההסלמה יופעל גם נשק גרעיני בעוצמה נמוכה כדי לעזור לכוחות הרגילים מול היריב. נשק גרעיני כזה לא ישמש כדי להרוס את הערים של היריב, אלא כדי להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. מכאן מגיע המונח ״נשק גרעיני טקטי״: נשק גרעיני טקטי הוא נשק גרעיני בעל עוצמה נמוכה, שמטרתו המרכזית להכריע במהירות את שדה הקרב.
  4. כיום המתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב עלולה לדחוף לשימוש בנשק גרעיני בשדה הקרב: רוסיה כנראה תשתמש בנשק כזה לאזן מול היתרון המספרי של נאט״ו. ארה״ב תשתמש בו למנוע תבוסה מול העליונות המספרית של הסינים במזרח אסיה.
  5. בנוסף, שתי טכנולוגיות מאתגרות את האסטרטגיה הגרעינית של מדינות: מתקפות סייבר עלולות לגרום נזק מאסיבי לכלכלה ולכוח הצבאי של מדינה. טילים בליסטים לטווח בינוני עלולים לשמש בשדה הקרב העתידי בין המעצמות, ולא ניתן לדעת מראש אם הם נושאים ראשי נפץ קונבנציונאלים או גרעינים. טילים כאלו עלולים לגרום להסלמה גרעינית של סכסוך.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בשבוע שעבר על הסכנה בתפוצת נשק גרעיני, ואיך בכלל מדינות משיגות אותו. הכרנו את הפיזיקה מאחורי תגובה גרעינית, הבנו מה הקשר בין כורי גרעין ופצצות גרעין, וראינו שהדרך לנשק גרעיני היא מורכבת וארוכה – לא משהו שעושים ביום.

הדיון אבל בנשק גרעיני לא יהיה שלם בלי לעסוק באסטרטגיה גרעינית. אסטרטגיה גרעינית היא איך מדינות חושבות על מלחמה גרעינית, איך הן מתכוונות להשתמש בנשק גרעיני ואיך הן רואות את עצמן שורדות, או לא, הפצצה גרעינית של היריב. לכל אחת מהמעצמות הגדולות יש אסטרטגיה גרעינית, והיא במידה רבה משפיעה לא רק על החשיבה שלה בנוגע לנשק גרעיני אלא גם בנוגע למלחמה בכלל: האם במלחמה רגילה מדינה תהיה מוכנה להפעיל נשק גרעיני? אם כן, באילו תנאים?

בפרק היום נבין את הרעיונות שעומדים מאחורי אסטרטגיה גרעינית, ואיך מעצמות העל ארה״ב ובריה״מ תכננו לנהל את סוף העולם. כולנו ודאי שמענו על ״הרתעה גרעינית״, ״יכולת מכה שנייה״, ואולי אפילו על ״נשק גרעיני טקטי״. בפרק היום נכיר את כל המושגים האלו ונסביר אותם. עם הבנה טובה של אסטרטגיה גרעינית, נוכל גם להבין את העתיד של מלחמה גרעינית, מה המגמות שמעצבות ויעצבו אותה ומה הטכנולוגיות שעלולות, חלילה, לגרום לה להתממש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

נשק יום הדין

עידן הגרעין התחיל בקיץ 1945, עם הטלת פצצות הגרעין על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. לראשונה בתולדות האדם פצצה אחת יכלה להרוס עיר. לראשונה פצצה אחת יכלה להרוג עשרות אלפי בני-אדם, ולגרום נזקים נוראיים לאלה ששורדים. בתחילת עידן הגרעין נשק גרעיני לא נתפס כנשק משמיד עולמות, אלא כנשק הטרור האולטימטיבי: נשק שיכול להביא מדינות להיכנע. נשק גרעיני אפשר למדינה לפגוע קשות בערים מרכזיות, או לחילופין להשמיד בסיסי צבא במכה אחת. הפגיעה המספרית, ביחד עם האפקט הפסיכולוגי של נזקי הקרינה והדף הפיצוץ, יצרו נשק בעל אפקט פסיכולוגי עצום.

ארה״ב הטילה את פצצות הגרעין על הירושימה ונגסאקי בשביל להביא לכניעתה של יפן, מבלי לפלוש אליה. לארה״ב היה אז מספר מצומצם של פצצות, והנזק שלהן היה קטן יחסית לפצצות מודרניות – הפצצות שהוטלו ביפן היו שוות ערך, כל אחת, למתקפה ע״י 200 מפציצים מסוג B-29 [מקור].

לא עבר אבל הרבה זמן והתפיסה של נשק גרעיני החלה להשתנות. ב-1949 בריה״מ ביצעה את הניסוי הראשון שלה בפצצת אטום. ב-1952 ארה״ב ניסתה לראשונה פצצת מימן, בעלת עוצמה גדולה פי כמה מזו של פצצת אטום. שתי המעצמות החלו לייצר פצצות ולבנות מאגרי נשק. שתיהן הכירו ביכולת ההרסנית של הנשק, ושתיהן הבינו שכל אחת מהן יכולה לפגוע קשות בשנייה עם נשק גרעיני. מכאן באופן טבעי עלתה השאלה הבאה אצל כל אחת מהן: איך אפשר להרתיע את השנייה מלבצע הפצצה כזו? טוב, אני מוודא שהיא לא תשרוד אם היא תעשה זאת.

כאן אנחנו פוגשים לראשונה את המונח ״הרתעה״, ואת הרעיון המרכזי העומד בבסיסה – ״השמדה הדדית מובטחת״. הרעיון הוא פשוט: אם היריב ינסה לתקוף אותי גרעינית, אני אשמיד אותו. אם הוא ינסה להכניע אותי בכוח הנשק, אני אשתמש בנשק שלי כדי למחוק אותו מעל פני האדמה. אם לפני המטרה בהחזקת מאגר נשק גרעיני הייתה להכניע את היריב, כעת הוא נועד בשביל השמדתו המוחלטת. גם בבריה״מ וגם בארה״ב התחילו לאגור נשק גרעיני לא בשביל להשתמש בו, אלא בשביל להבטיח שאם מישהי מהן תתקוף ראשונה, השנייה תוכל לחסל אותה לחלוטין.

אולם כאן עולה שאלה חדשה: איך אני יכול להבטיח שאוכל להשמיד את היריב אם הוא יתקוף ראשון? נניח לדוגמה שבריה״מ הייתה מחליטה לתקוף את ארה״ב במתקפת פתע גרעינית, ע״י הטסת עשרות מפציצים גרעינים מתחת לרדאר האמריקני. המפציצים היו משמידים את רוב מרכזי הפיקוד של ארה״ב, ואת המפציצים האסטרטגים של ארה״ב. וושינגטון אז הייתה יכולה להחליט לנסות ולצאת למתקפה גרעינית עם המפציצים שנותרו לה, אך הם לא היו מספיקים בשביל להחריב את בריה״מ. חמור מכך: יכול להיות שמתקפת הנגד האמריקנית רק תביא עוד התקפות גרעיניות של הסובייטים. איך ארה״ב יכולה לוודא שהיא מסוגלת להשמיד את הסובייטים גם אם יבצעו את המתקפה הראשונה?

היכולת להשמיד את היריב גם אם תקף אותי ראשון נקראת יכולת מכה שנייה. גם אם היריב ייתן את המכה הראשונה, אני אוכל לתת את המכה השנייה ולהשמיד אותו. יכולת מכה שנייה דורשת שני דברים: ראשית, שגם אחרי מכה ראשונה יהיה לי מספיק כוח גרעיני להשמיד את היריב. זה אומר שאני צריך להגדיל עוד את מאגר הנשק הגרעיני שלי, כך שגם אם רק חלקו ישרוד, די בו להשמיד את היריב. שנית, אני חייב לוודא שהמכה השנייה שלי אכן תצא לפועל. זה אומר שאו שהיא תופעל אוטומטית במקרה של מתקפה, או שאני בטוח מספיק ששרשרת הפיקוד שלי תשרוד ותוכל לשדר לכוחות הגרעיניים לתקוף.

איך משיגים יכולת מכה שנייה? במהלך המלחמה הקרה לדוגמה גם הסובייטים וגם האמריקנים פיתחו את היכולת לתקוף גרעינית גם ע״י טילים, גם ע״י מטוסים, וגם ע״י צוללות. ע״י גיוון האמצעים איתם אפשר לתקוף, הם הגדילו את שרידות היכולת הגרעינית שלהם ובכך הבטיחו לעצמם מכה שנייה.

בנוסף לגיוון אמצעי התקיפה, הסובייטים פיתחו מערכת אוטומטית להפעלת נשק גרעיני במקרה של מתקפת פתע. חוששים שמתקפה אמריקנית תחסל את כל ההנהגה הפוליטית והביטחונית של בריה״מ, הסובייטים פיתחו את המערכת ״היד המתה״: אם החיישנים של המערכת היו מזהים מתקפה גרעינית היא הייתה מפעילה את כל הטילים של בריה״מ. אם בתוך פרק זמן קצר לא הייתה נשלחת מהקרמלין פקודה לבטל את המתקפה, היד המתה הייתה משגרת את כל הנשק הגרעיני של בריה״מ על ארה״ב [מקור].

האמריקנים מעולם לא פיתחו מערכת אוטומטית לתקיפה גרעינית, בטוחים ששרשרת הפיקוד שלהם תישאר מתפקדת גם תחת מתקפה [מקור]. האמריקנים בנו שורה של בונקרים תת-קרקעיים, אם מתחת לבית הלבן או בהרי ווירג׳יניה, בשביל לאפשר לחברי ממשל בכירים לשרוד כל מתקפה גרעינית על ארה״ב [מקור]. משום שמתקפה כזו תהיה חייבת לצאת משטחה של בריה״מ, האמריקנים הניחו שתהיה להם לכל הפחות חצי שעה להעביר את הפיקוד הבכיר לבונקרים [מקור].

אולם לא רק למעצמות על יש יכולת מכה שנייה. לפי דיווחים זרים צוללות הדולפין של ישראל יכולות לשגר טילי שיוט בעלי ראש נפץ גרעיני. צוללות הן כלי אידיאלי ליכולת מכה שנייה: הן יכולות להסתתר בים הפתוח, נעות כל הזמן עד לרגע בו הן צריכות לעלות ולתקוף. קשה מאוד ליריב לאתר ולהשמיד אותן במכה ראשונה, ואם יש להן מספיק כוח אש הן יכולות לבדן לפגוע קשות במדינה גדולה: די ב-4 פצצות של 150 קילו-טון כל אחת כדי לשטח את רוב טהרן. זו כנראה יכולת האש של צוללת דולפין אחת [מקור]. אם איראן תשיג נשק גרעיני, הצוללות האלו יבטיחו לישראל יכולת מכה שנייה – הן קרוב לוודאי יבלו את רוב זמנן בים הפתוח, מתכוננות ליום פקודה.

אז בואו נעשה סיכום קצר: כשנשק גרעיני רק הופיע, הוא נתפס ככלי האולטימטיבי לשבור את רצונו של היריב להילחם. ענן הפטרייה המאיים, כדור אש של מאות מטרים, נזקי הקרינה הנוראיים – כל אלו נותנים לנשק גרעיני אפקט פסיכולוגי משמעותי.

אולם עם ההצטרפות של בריה״מ, נשק גרעיני הפך מנשק שמטרתו להכניע לנשק שמטרתו היא להרתיע – להרתיע את היריב מלתקוף אותי עם נשק גרעיני. הרתעה גרעינית מיוסדת על שני רעיונות מרכזיים: השמדה הדדית מובטחת – אם היריב יתקוף אותי, אשמיד אותו; ויכולת מכה שנייה – גם אם היריב יתקוף אותי ראשון, עדיין אוכל להשמיד אותו. בריה״מ וארה״ב בנו שתיהן יכולות מכה שנייה, והגדילו את מאגרי הנשק שלהן מספיק בשביל שיוכלו להשמיד זו את זו מספר פעמים.

הרתעה גרעינית אבל היא אינה השלב האחרון באסטרטגיה גרעינית. רחוק מזה. הרתעה יצרה בעיה חדשה – אם לחיצת כפתור אחת תשמיד את העולם, מה נדרש בשביל שתלחץ עליו?

לא שואה, מלחמה

בשביל להבין את השלב הבא באסטרטגיה גרעינית, כדאי להכיר קצת יותר את המצב הביטחוני שהיה בין ארה״ב ובריה״מ בימי המלחמה הקרה: במקביל לבניית היכולות הגרעיניות שלהם, בשנות ה-60׳ וה-70׳ הסובייטים בנו את הכוחות הרגילים שלהם, מגדילים את מספר הטנקים והחיילים שלהם ביבשת אירופה [מקור]. ב-1975 מספר החטיבות של הסובייטים עמד על 58 חטיבות, לעומת רק 27 החטיבות של נאט״ו, ועם 19,000 טנקים סובייטים מול קצת יותר מ-6,000 של נאט״ו.

האסטרטגיה של הרתעה גרעינית פותחה בשביל להרתיע את הסובייטים מלתקוף את ארה״ב. אולם מה יקרה אם הסובייטים יפתחו במלחמה רגילה נגד בעלות הברית האירופיות של וושינגטון? או לחילופין, מה תהיה התגובה של וושינגטון אם הסובייטים יפעילו נשק גרעיני במסגרת המלחמה, לא כדי להרוס עיר כזו או אחרת, אלא נגד החטיבות של נאט״ו? האם נשיא ארה״ב ילחץ על הכפתור האדום גם בתגובה להפצצה גרעינית מוגבלת במרכז אירופה?

נוסף לשאלה מה יפעיל את ההרתעה הגרעינית של ארה״ב, בשנות ה-60׳ התחילו בוושינגטון לראות בעיקרון של ״השמדה הדדית מובטחת״ כעקרון נוקשה מדי בשביל כל מצב שאינו מצב קיצון. השמדה הדדית מובטחת הייתה קריאה לשואה גרעינית אם היריב תוקף אותי. היה ברור אבל שאף אחד לא מתכוון לגרום לשואה גרעינית אם הסובייטים רק יחדרו עם טורי שריון למערב גרמניה. בזמן שהשמדה הדדית מובטחת הייתה חשובה להרתעה מפני השמדה גרעינית, היא לא הייתה שימושית להרתעת מלחמה רגילה ביבשת אירופה. אסטרטגיה חדשה הייתה צריכה להיות מפותחת.

התשובה הייתה ברעיון של ״תגובה גמישה״, שתשתמש בנשק גרעיני טקטי כשלב ביניים בין מלחמה רגילה ומלחמה גרעינית כוללת. במסגרת התגובה הגמישה כוחות רגילים יופעלו כמענה ראשון למלחמה, ורק עם המשך ההסלמה יופעל גם נשק גרעיני בעוצמה נמוכה כדי לעזור לכוחות הרגילים מול היריב. נשק גרעיני כזה לא ישמש כדי להרוס את הערים של היריב, אלא כדי להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. מכאן מגיע המונח ״נשק גרעיני טקטי״: נשק גרעיני טקטי הוא נשק גרעיני בעל עוצמה נמוכה, שמטרתו המרכזית להכריע במהירות את שדה הקרב. נשקים כאלה תוכננו להיות מופעלים נגד חטיבות שריון או מפקדות של היריב, לחסל אותם ולאפשר לצבא הרגיל להמשיך ולהתקדם במהירות לתוך עומק השטח.

גם האמריקנים וגם הסובייטים פיתחו תרחישים בהם יופעל נשק גרעיני בשדה הקרב [מקור]. הסובייטים התכוננו לתרחיש שבו הם יצטרכו לפלוש למערב אירופה, וציפו שהמערב יגיב בהתקפה גרעינית מאסיבית נגד הכוחות המתקדמים. משום כך, הסובייטים תכננו שבימים הראשונים של המערכה הם יפתחו במתקפת מנע גרעינית שתפגע ברוב המרכזיים הכלכליים והפוליטיים של המערב [מקור]. הסובייטים תכננו להפציץ בין השאר את בון, אמסטרדם, המבורג, אנטוורפן, בריסל, וינה, מינכן ועוד ערים רבות, בעודם שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. אם התוכניות של הסובייטים היו מתממשות, אירופה הייתה הופכת לגיהינום עלי-אדמות.

לנאט״ו לא היו אבל תוכניות טובות יותר: מול היתרון המספרי העצום של הסובייטים, הדרך היחידה להחזיק את מרכז אירופה הייתה עם נשק גרעיני [מקור]. אם הסובייטים היו פורצים את הגבול במרכז גרמניה, נאט״ו קרוב לוודאי הייתה מגיבה בהפצצה גרעינית של החזית, הופכת את מרכז גרמניה לשממה גרעינית.

אגב, האמריקנים והסובייטים לא היו יחידים שחשבו איך להשתמש בנשק גרעיני בשדה הקרב. הצרפתים, מבינים שהם לא יכולים לבנות מאגר נשק עצום כמו שתי מעצמות העל, פיתחו דוקטרינת גרעין ייחודית: בשלב הראשון, צרפת תיצור מתיחות מול היריב בשביל שזה ירכז את כוחותיו כהכנה לפלישה. בשלב השני הצרפתים יפציצו את ריכוזי הכוחות בפצצות גרעין [מקור].

לכל אורך המלחמה הקרה הסובייטים והאמריקנים התכוננו ליום בו השני ימטיר אש גרעינית על שדה הקרב האירופי. למזלנו, זה לא קרה. אך הסיום של המלחמה הקרה לא הביא סוף לאיום במלחמה גרעינית. הוא בסה״כ שינה את איך ואיפה היא עלולה לפרוץ.

משולש אי-יציבות

התחרות המרכזית היום בזירה הבינלאומית היא בין רוסיה וסין לארה״ב. שלוש המדינות הן מעצמות גרעיניות, עם רוסיה מחזיקה במספר הגדול ביותר של ראשי נפץ גרעיניים.

נפילת בריה״מ חתכה את גודלו של הצבא הרוסי, ואם במלחמה הקרה נאט״ו פחדה מהיתרון המספרי של הסובייטים, הרי שהיום המצב התהפך: הרוסים הם אלה שמפחדים מהיתרון המספרי של האמריקנים ובעלי בריתם באירופה. לכן רוסיה אימצה את הגישה של נאט״ו מהמלחמה הקרה: שימוש בנשק גרעיני טקטי כדרך לפצות על המחסור בכוח אדם [מקור].

בתרחיש המלחמה שהרוסים מתכוננים אליו, לנאט״ו יהיה את היתרון המספרי בתחילת הסכסוך. הרוסים מניחים שבמתיחות שתקדם לכל מלחמה, ארה״ב תרכז את כוחותיה במזרח אירופה ותכין את כוחות הטילים והאוויר שלה למתקפה מקדימה על רוסיה. משום שלרוסיה אין את הכוח האווירי להתמודד עם האמריקנים, הדגש הרוסי הוא בספיגה ואם אפשר שחיקת המתקפה האווירית של המערב, ושימוש בטילים בליסטים, טילי שיוט ומפציצים כדי לתקוף מטרות אסטרטגיות במערב אירופה [מקור]. בשעות הראשונות של המלחמה סוללות טילים רוסיות ישחקו את המפציצים האמריקנים, בעוד טילים ומפציצים רוסים ישעטו בשמי אירופה לעבר מטרות כמו מפקדת נאט״ו בבריסל ובסיס חיל האוויר האמריקני ברמשטיין. הודות לבסיס שלה בסוריה, רוסיה גם תוכל לתקוף ממזרח את הכוחות האמריקנים באיטליה.

אם אבל רוסיה לא תצליח להכריע במהירות את רשת הפיקוד של נאט״ו, או אם רוסיה תספוג מכה קשה מההפצצות האמריקניות, רוסיה תהיה מוכנה להפעיל נשק גרעיני טקטי בשביל לסיים את המלחמה בתנאים ״הנוחים לה״ [מקור]. בתרחיש אפשרי אחד אחרי שהרוסים יפציצו את הכוחות האמריקנים בפולין ורומניה, הם ישעטו לתוך המדינות הבלטיות ויכבשו אותן. ברגע שישתלטו עליהן, דבר שאמור לקחת כ-3 ימים [מקור], הם יפציצו גרעינית את טורי השריון של נאט״ו שישעטו נגדם. נאט״ו אז תצטרך לבחור – האם להגיב גרעינית, ולהסלים את המלחמה למלחמה גרעינית כוללת, או לקבל את הכיבוש של המדינות הבלטיות בידי הרוסים. הרוסים קוראים לאסטרטגיה הזו ״הסלמה בשביל הרגעה״ – מסלימים במהירות את הסכסוך, כדי שהיריב יירתע ויהיה מוכן לירידה בהסלמה.

במזרח אסיה, האמריקנים הם שנמצאים בנחיתות מספרית מול הסינים. ב-2020 הצי הסיני עקף את זה של ארה״ב במספר הספינות שלו. יש אנליסטים שהצביעו על-כך שבחישוב נכללו ספינות קטנות רבות, ושבכלל ההשוואה בין הציים היא לא מדויקת [ראו כאן]: הצי האמריקני בנוי להקרנת כוח גלובאלית, בעוד הצי הסיני מורכב בעיקר מספינות קטנות להגנת החופים. אולם הטענה הזו מפספסת את המציאות של מזרח אסיה: הזירות החשובות לסינים ולאמריקנים נמצאות כולן קרוב לחופיה של סין. סין לא צריכה נושאות מטוסים בשביל לתקוף בטאיוואן, והודות לאיים המלאכותיים שלה בים סין הדרומי גם ספינות משמר החופים שלה יכולות לפעול ברובו של הים.

לכן לדוגמה בתרחיש של פלישה סינית לטאיוואן, ארה״ב עלולה למצוא את עצמה מוגבלת ביכולת שלה להגיע לאי מול מאות ספינות סיניות שיקיפו אותו. ניסיונות לחדור אווירית יסוכלו ע״י סוללות נ״מ ומטוסי יירוט סינים וכל כוח אמריקני שיצליח להגיע לאי יצטרך להתמודד עם כוח סיני גדול ממנו פי כמה. במצב כזה האמריקנים עלולים להחליט להשתמש בנשק גרעיני בשביל להכריח את סין לסגת, מנסים לפצות על הנחיתות המספרית שלהם עם הפצצה של מתקנים צבאיים מרכזיים בחוף המזרחי של סין.

לצערנו, נוסף למתיחות הגיאופוליטית בין המעצמות הגרעיניות, בשנים האחרונות אנו רואים את כניסתן של טכנולוגיות חדשות או טכנולוגיות ישנות שנאסרו בשימוש בעבר, טכנולוגיות שעלולות גם הן לדחוף מדינות לסף הגרעיני. השתיים המרכזיות הן מתקפות סייבר וטילים בליסטיים לטווח בינוני.

אני מודה שהעיסוק במתקפות סייבר ונשק גרעיני הוא לעיתים, ותסלחו לי על המילה, מטופש: בזמן הנשיאות של טראמפ, באמת אנשים הציעו ברצינות שהאקר שיפרוץ לחשבון הטוויטר שלו עלו לגרום למלחמה [מקור]. אולם אם נשים רגע בצד את הדיון ״האם פייק ניוז יכול לגרום למלחמה גרעינית?״ (קרוב לודאי שלא), מתקפות סייבר הן איום אסטרטגי על מדינות שהן לא ממש יודעות איך להגיב להן.

אתן לכם שלוש דוגמאות: בדוגמה הראשונה, סין פותחת את המתקפה על טאיוואן במתקפת סייבר מאסיבית על הכוחות האמריקנים במזרח אסיה. היא מפילה מערכות לווין, מערכות תקשורת, והופכת את הכוחות האמריקנים לעיוורים וחירשים למה שקורה. אפקטיבית, הסינים ינטרלו את הכוח האמריקני במזרח אסיה למשך שעות אם לא ימים, בעודם שועטים לעבר טאיפיי. מה צריכה להיות התגובה האמריקנית לפעולה כזו? ברור לנו שאם הסינים היו מפציצים גרעינית את הכוחות האמריקנים, התגובה הייתה גרעינית. אך מה קורה כשהמתקפה היא לא גרעינית אך אפקטיבית באותה מידה? וושינגטון נמנעת מתגובה גרעינית ונותנת לטאיפיי ליפול, או מפציצה את הכוחות שמרוכזים בחוף של סין כדי לכל הפחות לעכב את הפלישה?

בדוגמה השנייה, מתקפת סייבר משתקת את מערכת הדלק של ארה״ב. אין דלק לרכבים, אין דלק למטוסים, אין דלק לבסיסים. האירוע הזה קורה בדיוק ובמקביל לעלייה במתיחות במזרח אירופה, וארה״ב מוצאת עצמה ללא יכולת לשנע כוחות גדולים במהירות משום שכל הצינורות למטוסי התובלה שלה נתקעו. מה ארה״ב עושה במקרה כזה? יושבת וממתינה עד שהצינורות יחזרו לעבוד? או מעלה כוננות גרעינית למקרה והרוסים עלולים לעשות משהו? זו אגב לא שאלה טריוויאלית: לפי דוקטרינת הגרעין של רוסיה, מתקפת סייבר על מתקנים קריטים עלולה להיענות במתקפה גרעינית [מקור].

בדוגמה השלישית, מתקפת סייבר מאסיבית על תשתית הנפט והגז של רוסיה גורמת לסדרת פיצוצים בצינורות מרכזיים בסיביר ובמתקני הנזלת גז במזרח המדינה. במקרה הטוב רוסיה תצליח לשקם חלק מהיכולת שלה בתוך חודשים. במקרה הפחות טוב רוסיה תתמודד עם שנים של יכולת ייצוא נמוכה וגרעון תקציבי גדל. מה צריכה להיות התגובה של רוסיה במקרה של מתקפה מאסיבית על התשתית הכלכלית שלה?

שלוש הדוגמאות האלו מראות שמתקפות סייבר הן כבר לא רק ״הפלה של רשת מחשבים״, שאין לה השפעה בעולם האמיתי. התשתית הפיזית של החברה והכלכלה שלנו הופכת יותר ויותר מנוהלת ע״י מחשבים, וכוחות הצבא שלנו יותר ויותר מסתמכים על מחשבים לשם פעולתם. מתקפת סייבר יכולה לפגוע אנושות בכלכלה או בכוחה הצבאי של מדינה. איך בדיוק מרתיעים מול מתקפה כזו? האם תגובה גרעינית חייבת להיות רק נגד מתקפה גרעינית? ראינו כבר שזה לא בהכרח נכון – ארה״ב הייתה מוכנה להפציץ את הסובייטים אם היו פולשים עם טנקים למערב אירופה. מה מבדיל בין טנקים למתקפת סייבר?

הטכנולוגיה השנייה שחזרה לחיינו היא טילים בליסטים לטווח בינוני. הטילים האלו יאפשרו תיאורטית למפקדים בשדה הקרב להפעיל כוח רקטי מאסיבי נגד כוחות אויב, כוח רקטי מאסיבי שיכול גם לשאת נשק גרעיני. הסיבה שהטילים האלו חזרו לחיינו היא משום שארה״ב החליטה לפרוש מהאמנה ב-2019 [מקור], טוענת שהרוסים המשיכו בפיתוח נשק לטווח בינוני למרות האמנה ומשום הצורך של ארה״ב בכוח טילים במזרח אסיה מול הסינים.

הבעיה עם הטילים האלו היא פשוטה: במקרה בו מדינה מאתרת שיגור שלהם, אין לה דרך לדעת אם הטיל ששועט לעבר חטיבת השריון שלה הוא טיל בעל ראש נפץ רגיל או ראש נפץ גרעיני. האמריקנים לדוגמה מתכוונים להציב כוח טילים מאסיבי במזרח אסיה מול סין. במקרה של פלישה סינית לטאיוואן, בייג׳ין תראה מאות שיגורים מבסיסים אמריקנים נגדה – איך היא תדע אם הטילים האלו גרעיניים או לא? במקרה כזה התגובה הנכונה אסטרטגית היא להפציץ גרעינית את הכוחות האמריקנים, כך שאם באמת הטילים יהיו גרעיניים, בייג׳ין תאזן מול האמריקנים ולא תהפוך חשופה לעוד התקפות שלהם. אני מקווה שברור לנו שחילופי אש גרעיניים כאלה עלולים במהירות להסלים: בייג׳ין תירה בטעות נשק גרעיני על גואם ואוקינוואה, האמריקנים יפחדו שזה רק הגל הראשון של מתקפת גרעין ויפציצו בסיסים אסטרטגים של הסינים, מה שיביא את הסינים להפציץ בסיסים אמריקנים בארה״ב עצמה, מה שיביא את האמריקנים להפציץ ערים סיניות כדי להכניע את בייג׳ין מה שיביא אותה להפציץ ערים אמריקניות כדי להכניע את ארה״ב. בתקווה שלעולם לא נגיע למצב הזה.

העתיד של המלחמה הגרעינית הוא לא פחות מאיים מהעבר שלה.




פלג 67: תפוצת נשק גרעיני

תקציר

  1. תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי.
  2. תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני.
  3. כדי לפתור את הדילמה, ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. האמנה תלויה בקהילה הבינלאומית בכדי לאכוף אותה.
  4. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי. מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה.
  5. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני, כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.
  6. בנוסף, מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן. האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה. מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו לפני שבועיים על דילמת הגרעין האיראנית בראיית ארה״ב [ראו כאן], ולמה וושינגטון מעוניינת להקפיא את התוכנית בהסכם, גם אם ההסכם הזה לא יעצור אותה לחלוטין. ראינו שהדבר לא נובע מתמימות או חוסר הבנה של ארה״ב את האיראנים, אלא מסדר עדיפויות אסטרטגי שמעדיף להקפיא כרגע את המשבר במפרץ הפרסי לטובת טיפול בסין במזרח אסיה ורוסיה במזרח אירופה.

בפרק היום אני רוצה לעסוק בסוגיה האיראנית דרך הסתכלות בסוגיה גדולה יותר, זו של תפוצת נשק גרעיני.

תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי. בתוך מספר מועט של שנים מסוף מלחמת העולם השנייה מספר המעצמות עם נשק גרעיני גדל מ-1 ל-4, כולל את בריה״מ, צרפת, בריטניה וכמובן ארה״ב. בהמשך גם סין, הודו ופקיסטן הצליחו לפתח נשק גרעיני, ולפי דיווחים זרים גם מדינת ישראל. צפון קוריאה היא המדינה האחרונה לפתח נשק גרעיני, עם ניסוי ראשון מוצלח של הנשק נעשה על-ידה ב-2006.

תפוצת נשק גרעיני היא לא סוגיה גיאופוליטית קלאסית: היא לא נוגעת ישירות למשאבים, גיאוגרפיה או אפילו שיקולי כוח של בין מדינות. היא סוגיה שנוגעת לנורמות בינלאומיות ולשאלה איך אפשר למנוע מנשק גרעיני ליפול לידיים הלא נכונות, בעוד מקדמים טכנולוגיה גרעינית לצרכי שלום.

״לצרכי שלום?״ אתם שואלים? כן, לצרכי שלום: למרות שגרעין בדרך כלל נקשר למלחמה, כורים גרעיניים לצרכי מחקר מספקים חומרים רדיואקטיבים נגד סרטן [מקור] ומשמשים למחקר יישומי בתחומים כמו כימיה והנדסת חומרים [מקור]. כורים גרעיניים לצרכי חשמל מספקים אנרגיה ירוקה ללא גזי חממה בעלות נמוכה ועמידים ברוב תנאי מזג האוויר, בניגוד לרוח או שמש [מקור]. ההערכות הן שהביקוש לאנרגיה גרעינית רק יגדל עם השנים, במיוחד בעולם המתפתח, וכמות האנרגיה שמופקת בכורים תכפיל את עצמה עד 2050 [מקור].

תפוקת חשמל מאנרגיה גרעינית, בשני תרחישים. מקור: IAEA

אנרגיה גרעינית מציגה לכן דילמה לעולם: האם ההתפשטות של אנרגיה גרעינית בהכרח אומרת עוד מדינות עם נשק גרעיני? איך העולם יכול למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני? ומה התפקיד הקריטי שארה״ב משחקת במאבק נגד תפוצת נשק גרעיני? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

בין אנרגיה גרעינית לפצצה גרעינית

בשביל להתחיל ולהבין את הסוגיה של תפוצת נשק גרעיני, ואת הקשר בין אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני, צריך להבין את הפיזיקה שעומדת בבסיס של שניהם. כולנו למדנו בבית הספר מהו אטום – חלקיק קטן שמורכב מגרעין, שהוא מורכב מנויטרונים ופרוטונים, ואלקטרונים המקיפים את הגרעין. המילה ״אטום״ מגיעה מיוונית ומשמעותה ״בלתי ניתן לחיתוך״, אך בשנות ה-30׳ של המאה שעברה גילו שזה לא נכון – אטומים דווקא כן ניתנים לחיתוך, או ליתר דיוק לביקוע.

בביקוע גרעיני נויטרון פוגע בגרעין אטום וגורם לו להתפצל לשני גרעינים חדשים. בביקוע גם משתחררים נויטרונים חדשים, בין אחד לשלושה, ואנרגיה רבה. אם מספר הנויטרונים שמשתחרר גדול מ-1, הרי שהתגובה תאיץ את עצמה – נויטרון אחד יבקע גרעין ויצור שני נויטרונים, שיבקעו שני גרעינים ויצרו 4 וכן הלאה. התגובה תאיץ במהירות, ותפלוט אנרגיה רבה. כור גרעיני ופצצה גרעינית שניהם מנצלים את האנרגיה הרבה הזו: הכור בשביל לחמם מים וליצור קיטור שיסובב גנרטור, פצצה משחררת את האנרגיה וזורעת הרס רב.

בשביל שביקוע גרעיני יתרחש דרושים יסודות בקיעים, יסודות כימיים שהגרעין שלהם בנוי כך שהוא נוטה בקלות להתפרק ולשחרר נויטרונים. ישנם שני יסודות העונים לדרישה הזו: אורניום ופלוטוניום. אורניום הוא חומר המופיע באופן טבעי בקליפת כדור הארץ, אך האיזוטופ הטבעי שלו אינו מתאים לתגובה גרעינית. איזוטופים הם אטומים שגרעיניהם מכילים אותו מספר פרוטונים, אך שונים במספר הנויטרונים שלהם. באופן טבעי רוב האורניום המופק בכדור הארץ עשיר באיזוטופ אורניום-238, שאינו מתאים לביקוע גרעיני. האיזוטופ המתאים, אורניום-235, מהווה פחות מ-1% מהאורניום המופק בכדור הארץ. גם בשביל פצצה גרעינית וגם בשביל אנרגיה גרעינית נדרש להעשיר את האורניום, כלומר להגדיל את אחוז האורניום-235 בו: עבור כורים גרעיניים, מספיק שבין 3% ל-5% מהאורניום יהיה אורניום-235. בשביל נשק גרעיני נדרשת רמת העשרה של מעל 90%.

החלק הקשה והארוך ביותר בפיתוח נשק גרעיני הוא העשרת האורניום. ההבדלים בין אורניום-235 ואורניום-238 הם קטנים מאוד, ולכן תהליך ההעשרה הוא ארוך ומורכב. כיום הוא מסתמך על הפרדה פיזית של איזוטופים של אורניום בצורה הבאה:

לצילינדר שמסתובב על צירו מוזרם אורניום בצורת גז (אורניום שש פלואורי). הסיבוב של הצילינדר יוצר כוח צנטריפוגלי שמפריד בין האיזוטופ הכבד יותר – אורניום 238 – והאיזוטופ הקל יותר – אורניום 235. אורניום 238 זז לדפנות הצילינדר, ונאסף כחומר פסולת. אורניום 235 נשאר במרכז הצילינדר ונאסף לצילינדר נוסף, שמבצע שוב הפרדה. כך אורניום עובר מצילינדר לצילינדר, ועם כל מעבר הופך יותר ויותר עשיר באורניום 235. לצילינדרים המסתובבים קוראים צנטריפוגות, והן אלו שהופכות אורניום טבעי לאורניום מועשר מספיק לכורים גרעיניים או נשק גרעיני.

צנטריפוגת גז. אורניום 238 נע לדפנות הכלי, בעוד אורניום 235 נשאר במרכז.

אם אתם עוקבים אחר הדיונים סביב הסכם הגרעין עם איראן ודאי ראיתם שהמיקוד בשיחות הוא בעיקר סביב נושא ההעשרה: מה רמת ההעשרה המותרת לאיראן ומה כמות האורניום המועשר שהיא יכולה לצבור בשטחה. יש שתי סיבות למיקוד דווקא בהעשרה: ראשית, בשביל כורים גרעינים, לאיראן אין סיבה להעשיר לרמה של 20%. יותר מזה, רוב מאמץ ההעשרה הוא בהגעה לרמה של 20%. ברגע שמגיעים לרמה הזו, עם כמות מספקת של אורניום, איראן תוכל בתוך חודשיים להעשיר לרמה של 90% המספיקה לנשק גרעיני [מקור]. זה לא השלב האחרון בנשק גרעיני, אבל זה שלב שקשה מאוד לבצע והוא בבחינת שלב הסף לנשק.

שנית, בזמן שקשה להעשיר אורניום, קל לגלות אם מעשירים אורניום. העשרת אורניום דורשת מפעל עם אלפי צנטריפוגות שעובדות מסביב לשעון בהעשרה. מפעל כזה דורש שטח רב וחשמל. אי-אפשר להחביא אותו במבנה מגורים או באיזה מחסן נטוש. גם פשוט יחסית לקבוע מה רמת ההעשרה של האורניום במפעל, וכך לדעת בוודאות ובמהירות אם המדינה מעשירה לצרכים אזרחיים או שמא היא מתחילה לזחול לרמה המתאימה לנשק גרעיני.

אולם העשרת אורניום אינה הדרך היחידה לנשק גרעיני. ניתן להשתמש גם בפלוטוניום כחומר בקיע בשביל פצצה. פלוטוניום לרוב אינו מופיע באופן טבעי בכדור הארץ, אלא הוא תוצר של תגובה גרעינית בכורים. הוא במיוחד נפוץ בכורים גרעינים המשתמשים במים כבדים בלחץ גבוה, כמו הכור האיראני באראק שבאיראן שמעולם לא הושלם [מקור]. הפלוטוניום נוצר בכור, ונמצא בדלק המשומש שיוצא ממנו. מדינה יכולה להפיק פלוטוניום מדלק גרעיני משומש מהכורים שלה, והיא יכולה להסוות את ההפקה כחלק מתהליך של מחזור הדלק לשימוש חוזר [מקור]. כך בדיוק הודו השיגה את החומר הבקיע לפצצה הראשונה שלה. הבעיה עם הפקת פלוטוניום שמדובר בתהליך כימי מורכב, בעוד העשרת אורניום הוא תהליך מכני מורכב. בכל מקרה, מדינה צריכה להשקיע משאבים רבים בשביל להשיג את החומר הבקיע הדרוש לה.

מחומר לפצצה

אז בואו ונניח שמדינה הצליחה להתגבר על המכשול של השגת מספיק חומר בקיע ועכשיו מעוניינת להפוך אותו לנשק גרעיני. מה השלבים הבאים הדרושים לה? בגדול שניים: ראשית, היא צריכה לעבד את החומר הבקיע לליבת נפץ. בשביל תגובת ביקוע גרעיני צריך חומר בקיע, מה שאומר לקחת את האורניום המועשר בצורת גז ולהפיק ממנו אורניום מתכתי אותו הופכים בדרך כלל לכדור. הכדור הזה יהיה הליבה של הנשק הגרעיני שלנו.

בשביל להשיג תגובה גרעינית שתאיץ את עצמה (נויטרון אחד שפולט שניים וכן הלאה) ותיתן לנו פיצוץ נדרשת מסה קריטית של חומר, כמות שבפחות ממנה לא נקבל את הפיצוץ הגרעיני שאנו רוצים. אולם כאן יש דילמה למתכנן הנשק: כלל שנוסיף מסה לליבת הנשק שלנו כן יהיה קשה יותר לשים אותה בראש טיל או להטיל אותה ממטוס. לכן במקום לחפש להגיע למסה קריטית ע״י הוספת חומר, מחפשים להשיג מסה קריטית ע״י דחיסת החומר. איך עושים את זה?

זה השלב השני שלנו, מנגנון הנפץ. מנגנון הנפץ המקובל כיום גורם לקריסה של הליבה ע״י הפעלה בו זמנית של מספר רב של נפצים מסביב לה. גל ההלם שהפיצוץ יוצר דוחס את הליבה פי 2 או אפילו פי 4 ומספק את המסה הקריטית לתגובה מבלי להגדיל באמת את המסה. בנוסף להפעלת הנפצים, מפעילים מקור נויטרונים ומתחיל את הביקוע הגרעיני שנותן לנו את הפיצוץ.

הבעיה כאן היא לדאוג שהכול יפעל בו-זמנית: גם שהנפצים יתפוצצו כולם יחד, כדי ליצור את גל ההלם, וגם שמקור הנויטרונים יפעל בו-זמנית עם הנפצים בשביל להתחיל את הביקוע הגרעיני. חוסר סנכרון בהפעלת כל הרכיבים ומה שאמור להיות נשק משמיד ערים הופך במקסימום לסכנת בריאות עקב קרינה רדיואקטיבית מהליבה.

משום המורכבות הטכנית מדינות המבקשות לפתח נשק גרעיני בדרך כלל יבצעו ניסויים ראשונים עם פצצות פרימיטיביות, שלא מתאימות כנשק, בשביל לבדוק את מנגנון הנפץ שלהן. לחילופין או במקביל הן יחפשו לקבל מידע ממדינות אחרות שכבר ביצעו ניסויים מוצלחים בנשק גרעיני. לפי דיווחים שונים ישראל קיבלה מידע מהצרפתים [מקור], והאיראנים השתתפו כמשקיפים במספר ניסויים של צפון קוריאה [מקור].

אז, בואו נסכם עד כאן: מדינה בשביל דלק גרעיני או נשק גרעיני צריכה אורניום מועשר. העשרת אורניום היא תהליך מורכב הדורש ציוד מתקדם ואנרגיה רבה. לחילופין, אם היא מעוניינת לפתח נשק מפלוטוניום, היא עדיין צריכה כור גרעיני ובנוסף מפעל לעיבוד דלק גרעיני משומש. אורניום ברמה של 3-5% מספיק להפעלת כור גרעיני. אורניום ברמה של מעל 90% דרוש בשביל פצצה גרעינית. אחרי שמשיגים מספיק חומר בקיע לפצצה, נדרש עוד לפתח מנגנון נפץ שיאפשר להפוך את החומר הבקיע לפצצה גרעינית, אותה נוכל להטיל ממטוס או לשגר ע״י טיל.

כל התהליך הזה הוא מורכב מאוד, ודורש השקעה משמעותית של הון ואנשים בשביל להצליח. אולם ברגע שלמדינה יש את התשתית – כור גרעיני, מדענים, וכסף להשקיע – האם הפיתוח של נשק גרעיני הוא בלתי נמנע?

אטומים לשלום

תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. בעולם שרוצה להיאבק בשינוי האקלים, אנרגיה גרעינית היא אופציה מושכת מאוד. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני. יש חשש שהתפשטות של כורים גרעינים תביא גם להתפשטות של נשק גרעיני.

לפני שנמשיך לאיך העולם מנסה לפתור את הדילמה הזו, כדאי להבהיר לעצמנו מה בדיוק החשש בתפוצת נשק גרעיני – מה עלול לקרות אם ליותר ויותר מדינות יהיה נשק גרעיני?

ראשית, נשק גרעיני בידיים של מדינות מתפתחות ולא יציבות עלול להוביל לתאונה גרעינית. למדינות יציבות כמו רוסיה וארה״ב יש נהלים ברורים כיצד לטפל, לשמור ולהפעיל נשק גרעיני כך שלא יהווה איום (עד שנרצה שיהיה). במדינות מתפתחות, בהן אין גופי אכיפה וביקורת אפקטיביים, נהלים עלולים להיות מוזנחים או שלא יעקבו אחריהם כלל. שרשרת הפיקוד עלולה להיות לא ברורה, ויש חשש למלחמות אזרחים בהן נשק גרעיני עלול להיות מופעל בתוך המדינה. נשק גרעיני עלול גם להיות חמוש כשהוא לא בשימוש, ודליפת חומרים רדיואקטיביים עלולה לפגוע בסביבה.

שנית, ככל שיש יותר נשק גרעיני בידיים של יותר שחקנים, עולה הסיכוי שאחד מהם יפעיל אותו. דמיינו מה יקרה אם אתיופיה או וונצואלה ישיגו נשק גרעיני, ויחליטו להפעיל אותו בטעות או במכוון בסכסוך עם מדינה שכנה. אתיופיה לדוגמה עלולה להחליט להפציץ את סודאן כדי להפסיק את העימותים ביניהן בגבול. הפעלת נשק גרעיני במסגרת מלחמה לא רק תגרום לאלפי או עשרות אלפי הרוגים, היא גם תפגע בטאבו הגרעיני שקיים מאז 1945.

מהו הטאבו הגרעיני? הטאבו הגרעיני הוא הנורמה הבינלאומית שלא להפעיל ראשונים נשק גרעיני במלחמה. למרות שנשק גרעיני קיים איתנו מאז מלחמת העולם השנייה, הוא מעולם לא הופעל עוד פעם במלחמה, וכל המעצמות הגרעיניות דוחות את השימוש בו ראשונות. אולם אם מדינות קטנות יותר יתחילו להשתמש בו בצורה טקטית, להשתמש בו כחלק ממלחמה ולעשות זאת ראשונות, הטאבו הגרעיני ישחק. הקהילה הבינלאומית תהפוך רגילה להפעלת נשק גרעיני, והמעצמות גם הן עלולות לסרב עוד לעקוב אחר הטאבו, רואות שהרעה של נשק גרעיני לא כל-כך רעה או חוששות שהיריבות שלהן כבר זנחו את הטאבו. עוד נרחיב את הדיבור על הטאבו הגרעיני בפרק הבא על עתיד המלחמה.

אז תפוצת נשק גרעיני היא איום על ביטחון העולם. מצד שני אנרגיה גרעינית היא מקור חשמל חשוב שמדינות רבות רוצות שיהיה ברשותן. איך פותרים את הבעיה?

ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני [מקור], ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. חברות באמנה נדרשות לקבוע עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מנגנוני פיקוח על תוכנית הגרעין שלהן [מקור], והן נדרשות שלא לנסות להשיג בכל דרך שהיא טכנולוגיה גרעינית לשימוש צבאי.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מגבשת הסכם מול כל חברה באמנה, דורשת ממנה פירוט מלא של מתקני הגרעין והחומר הגרעיני ברשותה, וקובעת את משטר הבדיקות שהיא תבצע. פקחים של הסוכנות מגיעים בפרקי זמן קבועים למתקני הגרעין השונים בשביל איסוף דוגמיות כדי לוודא שאין ניסיון להשיג נשק גרעיני. הם גם בוחנים את תהליך המעקב של המדינה אחר החומר הגרעיני בשטחה, בשביל לוודא שחומר גרעיני לא עלול בטעות (או במכוון) להיעלם מאחד המתקנים שלה.

הבעיה של הסוכנות ושל האמנה שהן אינן כוללות מנגנוני ענישה נגד הפרות. הסוכנות לאנרגיה אטומית מדווחת לאו״ם ולמועצת הביטחון על עמידה באמנה, אך היא אינה יכולה להעניש מדינה על הפרת ההסכם הגרעיני שלה. מי שאחראית לעשות זאת היא הקהילה הבינלאומית, שאמורה להשתמש בכלים דיפלומטים, כלכלים ואם צריך צבאיים בשביל להעניש מדינה שהפרה את ההתחייבויות שלה וניסתה להשיג נשק גרעיני. האמנה בעצם תלויה בתגובת הקהילה הבינלאומית בשביל להפוך אותה לאפקטיבית. ללא איום מצד הקהילה הבינלאומית, מדינות החתומות על האמנה עלולות עדיין לנסות ולהשיג נשק גרעיני – לדוגמה איראן.

איראן חתמה על האמנה ב-1970, והמתקנים שלה עד היום נתונים לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. המשבר סביב תוכנית הגרעין התחיל כשב-2003 נחשף מתקן העשרת אורניום עליו איראן לא דיווחה. למדינה יש מעט מאוד סיבות להקים מתקן העשרה בשטחה אם לא בשביל מטרות נשק – היא יכולה לקנות דלק גרעיני ממדינות אחרות, ומתקן העשרה כפי שראינו הוא מורכב ויקר להקמה. עם החשיפה של מתקן ההעשרה הלחץ על איראן התחיל להתגבר לחשוף את כל המתקנים שברשותה ולהפסיק את ההעשרה בה התחילה ללא דיווח לסוכנות האנרגיה. חשוב לציין שתחת האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני למדינה מותר להעשיר אורניום, אך איראן הוכיחה שהיא אינה שחקן שניתן לתת בו אמון.

בין 2003 ל-2012 הוטלו שורת סנקציות בינלאומיות ואמריקניות על איראן, בתגובה להפרות חוזרות ונשנות של האמנה. זה המימד הבינלאומי של משבר הגרעין האיראני: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה לקהילה הבינלאומית במסגרת האמנה עליה היא חתומה, והתגובה הבינלאומית הייתה סנקציות כלכליות משמעותיות שהוטלו ע״י מועצת הביטחון של האו״ם [מקור]. זו גם הסיבה שכאשר ארה״ב החלה את הדיונים עם איראן על הסרת הסנקציות בתמורה להסכם גרעין, היא עשתה זאת ביחד עם החברות האחרון במועצת הביטחון – סין, רוסיה, צרפת ובריטניה – מובילה בעצם את המאמץ הבינלאומי להשתלט על תוכנית הגרעין האיראנית.

הפעולות הבינלאומיות מול איראן שולחות מסר מעורב בנוגע לאכיפת האמנה: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה, ונענשה בסנקציות. מצד שני, היא הצליחה להביא את הקהילה הבינלאומית להשלים עם ההפרות שלה ע״י הסלמת תהליך הגרעין שלה – היא הוסיפה עוד ועוד צנטריפוגות, פתחה מתקני גרעין חדשים ובנתה לחץ על הקהילה הבינלאומית להתפשר מולה.

מה שעוד ניתן ללמוד מהתגובה הבינלאומית לאיראן היא את המרכזיות של ארה״ב. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. כפי שברק אובמה הצהיר ב-2016, ארה״ב היא זו שקובעת את האג׳נדה הבינלאומית [מקור]. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי.

מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה. אם שלוש המדינות רואות את עצמן יותר ויותר כנתונות בתחרות זו עם זו, הן פחות ופחות יהיו מוכנות לשתף פעולה. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני [מקור], כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.

וארה״ב חשובה למניעת התפוצה של נשק גרעיני לא רק כמובילה בקהילה הבינלאומית, אלא גם הודות למטרית הביטחון הרחבה שהיא מעניקה לרוב העולם המפותח.

פצצות לשלום

חוץ מארה״ב, יש רק לעוד שתי מדינות מערביות נשק גרעיני: בריטניה וצרפת. הן אבל לא המדינות היחידות בעלות כורים גרעינים במערב: גרמניה, יפן, הולנד, דרום קוריאה ועוד, כולן מחזיקות בכורים גרעינים ובכוח האדם שדרוש בשביל תוכנית גרעין צבאית. למה אבל כל המדינות האלו לא ייצרו נשק גרעיני משלהן?

חשבו על זה: נשק גרעיני משמש בעיקר להרתעה. כל מדינה עם היסטוריה של כיבוש זר ואיומים ממדינות שכנות אמורה תיאורטית לחפש אופציה גרעינית בשביל להבטיח את קיומה. גרמניה היא דוגמה קלאסית: מאוימת מרוסיה במזרח וצרפת במערב, פצצה גרמנית תרתיע כל יריב לברלין ותבטיח את השלמות הטריטוריאלית שלה במרכז אירופה. או יפן: עם סין במערב ורוסיה בצפון, יפן שוכנת לחוף שתי המעצמות הגדולות של אירו-אסיה. פצצה יפנית היא דרך אפקטיבית להרתיע מפני כל ניסיון פלישה נגד האיים, ויכולת מכה שנייה תבטיח שלעולם לא יעזו עוד לאיים על האיים של יפן.

ויש עוד מדינות רבות שהיינו מצפים לראות בהן נשק גרעיני: טורקיה שתרצה להרתיע את הרוסים, דרום קוריאה כהרתעה נגד צפון קוריאה, טאיוואן כהרתעה מול סין. מחישוב בטחוני בלבד, היינו אמורים לראות את רוב העולם המערבי מחזיק נשק גרעיני משלו. אז למה אנחנו לא רואים? הודות לארה״ב.

ארה״ב מעניקה מטריה ביטחונית לרוב העולם המפותח: היא מעניקה לאירופה מטריה ביטחונית דרך נאט״ו, היא מחויבת לבוא להגנת יפן כולל עם נשק גרעיני, והיא מחויבת להגנת דרום קוריאה וטאיוואן. הצורה בה מבוטאת המטריה משתנה ממדינה למדינה: ביפן ודרום קוריאה ארה״ב מחזיקה עשרות אלפי חיילים. במקרה של מתקפה, חיילים אמריקנים יהיו פשוטו כמשמעו בקו החזית.

במדינות נאט״ו, ארה״ב מחויבת רשמית לבוא להגנתה של כל מדינה בברית שתותקף ומחזיקה כוחות משמעותיים בגרמניה, איטליה ומדינות מזרח אירופה. חלקן גם נהנות מערבויות יותר ממשיות: במסגרת נאט״ו קיימת תוכנית לשיתוף נשק גרעיני. מדינות כמו טורקיה או גרמניה מחזיקות בשטחן פצצות גרעין אמריקניות, והן מתרגלות באופן סדיר תקיפה גרעינית באמצעות מטוסים. במקרה של מצב אמת, האמריקנים יפעילו את הפצצות, והמדינות יוכלו לתקוף מטרות, קרוב לוודאי רוסיות, מבלי שארה״ב תצטרך לשגר טילים משטחה על אירופה. כך גם אם תהיה מלחמה גרעינית בין נאט״ו לרוסיה, היא תהיה מוכלת באירופה עצמה. בתיאוריה די יהיה במתקפות האוויריות לעצור כל פלישה רוסית.

מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן.

האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה, שכפי שראינו בניתוח מס׳ 22 מעוניינת למצב את עצמה ככוח עולמי עצמאי מהמערב [ראו כאן]. מצפון לטורקיה נמצאת המעצמה הגרעינית של רוסיה, ממזרח לה איראן עם תוכנית הגרעין שלה וממערב צרפת עם הנשק הגרעיני שלה. אם טורקיה רוצה למצב את עצמה ככוח אזורי או עולמי, היא תצטרך נשק גרעיני משלה שאותו היא תוכל להפעיל בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלה.

לטורקיה יש גם בעיה נוספת עם הזריקה שלה מתוכנית ה-F-35: המטוס מתוכנן להיות עמוד השדרה של הכוח האווירי של נאט״ו. ללא המטוס, טורקיה עם הזמן עלולה למצוא עצמה ללא יכולת להשתתף בתרגילים של שיתוף הנשק הגרעיני, שכנראה יסתמכו על המטוסים החמקנים. במקרה כזה אפשר וארה״ב תחליט להוציא את הנשק מטורקיה ולהעביר אותו לבסיסים קרובים ביוון או איטליה.

מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה. דרום קוריאה נלחצת מצפון ע״י צפון קוריאה, ממערב ע״י סין וממזרח ע״י יפן. האסטרטגיה האמריקנית לבלימת סין כוללת חיזוק צבאי של יפן, מה שרק ילחיץ את הקוריאנים. דרום קוריאה גם מוגבלת בכמה היא יכולה להיות עוינת לסינים, לאור התלות הכלכלית שלה בייצוא אליהם. דרום קוריאה עלולה להחליט, כדרך להשיג אוטונומיה אסטרטגית מארה״ב ולעמוד גם מול יפן וגם מול צפון קוריאה, להשיג נשק גרעיני.

סיכום

נשק גרעיני נמצא איתנו כבר כמעט 80 שנה. התהליך שנמצאו בבסיסו, ביקוע גרעיני, מציע לאנושות מקור חשמל אמין וללא גזי חממה. אולם בשביל לוודא שתוכניות גרעין אזרחיות לא הופכות צבאיות, דרושה עמידה על המשמר של הקהילה הבינלאומית והמוכנות לפעול נגד מי שמבקשות להשיג נשק גרעיני. ארה״ב, כמנהיגה גלובאלית, חשובה לגיבוש התגובה הבינלאומית להפרות. היא גם, הודות למטריה הביטחונית הנרחבת שלה, חוסכת מרוב העולם המפותח את הצורך בכלל לחשוב להשיג נשק גרעיני. אולם אם השינוי בגישה של האמריקנים לעולם, גם המטריה שלהם תשתנה, ועלולה לדחוף מדינות מסויימת להחליט ולהשיג גם הן את הפצצה הנוראה מכול. תודה לכם על ההקשבה.




פרק 64 – פוסט אימפריום (12): נקודת מפנה

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

ראינו בפרק הקודם איך ממשל בוש הבן לקח את הרגע החד-קוטבי ובזבז אותו במדבריות של המזרח התיכון. בעקבות פיגועי ה-11/9 ארה״ב יצאה לגאול את העולם מהטרור, מאפשרת לרוסיה וסין להתחזק בפריפריה של הסדר האמריקני. בפרק היום נכיר את הנשיא שהתחיל את המפנה מהמנטאליות של הרגע החד-קוטבי. נשיא שהיה חכם מספיק להבין מה לא עובד, אך לא היה מסוגל להגדיר מה כן – ברק אובמה. בואו נתחיל.

ברק חוסיין אובמה.

אני חושב שאובמה הוא הנשיא השנוי במחלוקת הראשון שאנחנו עוסקים בו במסגרת ״פוסט-אימפריום״. ״שנוי במחלוקת״ לא מפני שהוא חלילה עשה איזה פשע נורא, אלא שנוי במחלוקת מפני שיש הבדלים תהומיים בין איך שהשמאל והימין כאן בארץ תופסים אותו: השמאל בארץ מעריץ את אובמה על הקמפיינים הפוליטים המעולים שלו ורואה בו נשיא טוב. הימין לעומתו רואה באובמה משהו בין בישגדא לבן השטן: פוליטיקאי אמריקני תמים שלא הבין את המציאות במזרח התיכון, ובאופן עקבי ניסה לפגוע בישראל בעודו מפייס את אויביה של ארה״ב.

המטרה של הפרק היום היא לא לשנות את היחס שלכם לאובמה: באמת שלא אכפת לי מה העמדה שלכם. המטרה של הפרק היום היא להסביר לכם, לנו, את החשיבות והמשמעות של אובמה בתוך התהליך הגדול יותר של ארה״ב בפוסט-אימפריום. בפרק היום נראה שאובמה לא היה טיפש כמו שמנסים לצייר אותו, או תמים, או לא מודע – הוא היה מודע לחלוטין לאיפה ארה״ב נמצאת, הוא היה מודע לחלוטין לכישלונות של בוש, הוא היה מודע לחלוטין מה חשוב ומה פחות חשוב לארה״ב. הבעיה של אובמה לא הייתה אינטליגנציה, או מידע. הבעיה של אובמה שבזמן שהוא ידע מה לא עובד, הוא לא ידע מה כן.

הפרק היום הוא סקירה של ממשל אובמה שניסה לנהל מדיניות חוץ ריאליסטית בעודו מאמין ברעיונות ליבראלים, אך בסופו של יום בעיקר נתן לנו דוגמה ראשונה של בדלנות אמריקנית במאה ה-21. אובמה הוא נקודת המפנה שלנו – מההזיה של ״הרגע החד-קוטבי״, לארה״ב בעולם רב-קוטבי חדש. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שהייתה לנו שאנחנו כבר רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. כמובן, ערוצי התקשורת המסורתיים לא מספרים לכם דבר: יפן והודו מהדקות קשרים טכנולוגים, ארה״ב מרחיבה את נוכחותה בים סין הדרומי, מזרח אפריקה הופכת לחזית החדשה של התחרות הגלובאלית לכוח. יש לכם אבל מקום בו אתם יכולים לראות את התמונה הגדולה, להבין את השינויים שעוברים על עולמנו: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

סוף המסיבה

בואו וננסה רגע להבין באיזה מצב הייתה ארה״ב כשברק אובמה נבחר בנובמבר 2008: המלחמה בטרור של בוש, האימפריום השני של ארה״ב, התגלתה ככישלון אסטרטגי מוחלט. במקום לשמר את הרגע החד-קוטבי, לשמר את העליונות האמריקנית והשליטה שלה על הזירה הבינלאומית, היא בזבזה את משאביה של ארה״ב במלחמות חסרות טעם. כן, ארה״ב הצליחה להקים מערך גלובאלי של מערכות מודיעין וכוחות מיוחדים שרדפו טרוריסטים מהמדבריות של ניז׳ר עד הג׳ונגלים של אינדונזיה. היא הפילה את שלטון הטאליבן, פגעה קשות באל-קאעידה והביאה חלק מהדיקטטורים של העולם לחשב מסלול מחדש בנוגע לתמיכה בטרור ופגיעה בדמוקרטיה: אסד יצא מלבנון, קדאפי וויתר על הנשק להשמדה המונית, החונטה בבורמה הכריזה על מפת דרכים לדמוקרטיה.

מצד שני, היא נכשלה בהקמת דמוקרטיות ליבראליות בעיראק ואפגינסטן. ממשל בוש האמין שאם יצליח להקים מדינות כאלה באפגניסטן ועיראק, הוא יצליח לשנות את הכיוון של המזרח התיכון ולהרחיב עוד את המחנה הדמוקרטי של כלכלות השוק החופשי. ארה״ב הקריבה מאות מיליארדים ואלפים מבניה בכיבושים ארוכים של אוכלוסיות עוינות, וכל מה שהיא קיבלה היא מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה בעיראק וחזרתו של הטאליבן באפגניסטן.

הפעולות של בוש הבן גם פגעו קשות בסדר הליבראלי ובתדמית של ארה״ב בעולם: וושינגטון החליטה לפלוש לעיראק ללא מנדט ברור ממועצת הביטחון, מערערת על החשיבות של המועצה ומציירת את ארה״ב כמעצמה שמוכנה להתעלם מנורמות בינלאומיות אם אלה לא נוחות לה. במסגרת המלחמה בטרור של בוש ארה״ב גם הקימה רשת נרחבת של בתי כלא סודיים אליהם נחטפו אזרחי מדינות שלישיות בשביל חקירה ועינוי. מערכת ההאזנות של ארה״ב הורחבה תחת בוש לא רק נגד מטרות זרות, אלא גם נגד אזרחים אמריקנים.

לבסוף, המלחמה בטרור השקיעה את משאביה של ארה״ב במקום הלא נכון בשביל להגן על הסדר האמריקני. בזמן שארה״ב רדפה אחר פעילי אל-קאעידה בהרי אפגניסטן, סין ורוסיה נסוגו מההשתלבות שלהם בסדר האמריקני: הדמוקרטיה ברוסיה נסוגה בתחילת שנות ה-2000, מתחלפת באוטוקרטיה שבראשה פוטין. מוסקבה התבוננה בחשש כיצד ארה״ב מרחיבה את נאט״ו במזרח אירופה, בעודה מתעלמת בבוטות מהדרישות הרוסיות להתחשב באינטרסים האסטרטגים שלה.

סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי בתחילת שנות ה-2000, אך במקום להשתלב במערכת הסחר החופשי כמדינה עם שוק חופשי, היא העדיפה לשמור על שליטת הממשלה בכלכלה. הודות לכוח האדם הזול שלה היא משכה יצרנים זרים אליה, והודות לסבסוד ממשלתי היצרנים שלה התחרו ודחקו יצרנים זרים מהשוק הגלובאלי. סין בימי בוש הפכה לכוח כלכלי משמעותי, כוח כלכלי לא מערבי ולא דמוקרטי.

רק מתאים לכן שבשנתו האחרונה של בוש קרו שני אירועים שסימנו את הסוף של ״הרגע החד-קוטבי״ ותחילתו של העולם הרב-קוטבי בו אנו חיים היום: הראשון הוא המשבר הפיננסי בארה״ב, שהודות לגלובליזציה התפשט למשבר כלכלי עולמי. בעיניי בייג׳ין, ורבים אחרים בעולם, המשבר הפיננסי סימן את דעיכת כוחה של ארה״ב בדיוק כשכוחה של החל סין לעלות[1]. המשבר גם נתפס ככישלון המודל הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, זה של התערבות ממשלתית מינימאלית בשוק. ובעוד ארה״ב והעולם חוו את ״כישלון הקפיטליזם״, בייג׳ין עם המודל הכלכלי שלה נהנתה מצמיחה של כמעט 10% בשנים 2008-2009.

האירוע השני הוא מלחמת גיאורגיה-רוסיה בקיץ 2008. משום שהמלחמה התרחשה במהלך המשבר הפיננסי והבחירות בארה״ב, הוא כמעט ולא זכה להתייחסות משמעותית בוושינגטון. אולם גם אם לא זכתה להתייחסות, מלחמת גיאורגיה-רוסיה היא רבת חשיבות: לראשונה מאז סוף המלחמה הקרה, רוסיה פעלה בפריפריה ההיסטורית שלה. היא הכתה את השלטון הפרו-מערבי בטביליסי, וחסמה את האפשרות שגיאורגיה תצטרף לנאט״ו ע״י הקפאת הסכסוך הטריטוריאלי בין גיאורגיה לאַבְּחַזְיָה ודרום אוסטיה.

סוף כהונת בוש הייתה הסוף של הרגע החד-קוטבי. בייג׳ין בעלייה כלכלית, מתחילה לראות בעצמה כוח עולה. רוסיה שוב פועלת בפריפריה שלה, מאיימת על ידידים אמריקנים. בבית הציבור האמריקני הפך מתוסכל מהנוכחות הצבאית הארוכה באפגניסטן ועיראק, ורצה לראות את הממשל הפדראלי משקיע יותר בכלכלה בבית מאשר בבניית מדינות אי-שם הרחק מעבר לים.

כמובן, ארה״ב עדיין הייתה הכוח הצבאי והכלכלי הגדול בעולם. הרגע החד-קוטבי הסתיים לא מפני שארה״ב נפלה, אלא מפני שמעצמות חדשות יכלו להתחיל לפעול כרצונן. רוסיה יכלה להילחם בגיאורגיה, מדינה שרק לפני רגע בוש הבן הציע שהיא תצורף לנאט״ו[2]. סין המשיכה לדהור קדימה כלכלית בעוד המערב נכנס למיתון. ניצנים של מתח גיאופוליטי התחילו להופיע במזרח אירופה, במזרח אסיה, וארה״ב לא הייתה ערוכה להתמודד איתם.

וכאן אנחנו פוגשים את אובמה. אובמה לא היה בעל ניסיון פוליטי רב או בעל רקורד מרשים בשירות המדינה. הוא לא היה עם הניסיון של בוש האב, או החזיק במשרת מושל כמו בוש הבן וביל קלינטון. אולם אובמה הבין מה העם האמריקני רוצה – הוא רוצה לצאת מעיראק, הוא רוצה השקעות בבית, והוא רוצה שארה״ב ״תפסיק לעשות דברים מטופשים״.

האבחנות של אובמה

ב-2016, מעט לפני שאובמה עמד לעזוב את הבית הלבן, מגזין ה-אטלנטיק פרסם ראיון ארוך ומקיף עם אובמה על מדיניות החוץ שלו, תחת הכותרת ״דוקטרינת אובמה״[3]. לאורך שנות נשיאותו אובמה היה מעין אניגמה בתחום יחסי החוץ – מצד אחד נשיא שהבטיח שינוי, מצד שני נשיא שהביא הרבה מאותו דבר: אובמה הרחיב את תוכנית ההאזנות של ממשל בוש ושכלל אותה, מרחיב את היכולות של ה-NSA לתעד כל טלפון, מייל וחיפוש באינטרנט במדינת מטרה[4]. אובמה יצא מעיראק כפי שהבטיח ב-2009, ואז חזר אליה ב-2014 בשביל להילחם בדאע״ש. הוא רצה לצאת מהבוץ במזרח התיכון, אך שלח מטוסים אמריקנים להפציץ את קדאפי בלוב ב-2011, ושלח חיילים אמריקנים לסוריה, שם גם מימן מורדים נגד אסד. אובמה הרחיב והגביר את תקיפות המל״טים של ארה״ב בתימן, סומליה ופקיסטן[5].

מצד שני, אובמה סירב לתקוף את אסד כשזה השתמש בנשק כימי בסוריה ב-2013, למרות שהוא חצה קו אדום ברור של הנשיא. אובמה נמנע מתגובה צבאית נחרצת נגד הסיפוח הרוסי של חצי האי-קרים. כאן במזרח התיכון אובמה חיפש כיצד לחמם את היחסים בין איראן וארה״ב, בעודו מתרחק מנסיכויות המפרץ[6]. הוא גם לחץ על מובארק להתפטר עקב ההפגנות נגדו ב-2011, מביא בעקיפין לעלייתם של האחים המוסלמים בבחירות ב-2012.

מה ההיגיון מאחורי כל הפעולות הללו? ברור שאובמה לא היה יונה או נשיא פייסן. הוא השתמש בכוח צבאי, והיה מוכן לשלוח כוחות אמריקנים לחזיתות חדשות אם זה נדרש: בעיראק, בסוריה, באפגניסטן, ובלוב. קשה להצביע על כיבוש חצי האי-קרים כהוכחה לפייסנות שלו, משום שבזמן בוש הבן, הנשיא שפלש לשתי מדינות, רוסיה נלחמה עם גיאורגיה. הוא כן נראה כנשיא לא החלטי: הוא התלבט שבועות סביב שאלת לוב, הוא סירב לתקוף את אסד בגלל נשק כימי אך מיהר להיפטר ממובארק על רקע הפגנות האביב הערבי.

אובמה, כפי שהוא מעיד על עצמו בראיון ב-אטלנטיק, הוא ריאליסט. הוא לדעתו ריאליסט משום שהוא מבין שיש גבול לכוח האמריקני, ושארה״ב לא צריכה להתערב צבאית בכל מקום בעולם. הוא ריאליסט לדעתו משום שהוא מאמין שארה״ב צריכה לשרת את האינטרס הלאומי שלה, ולהיות מוכנה לחלוק את הבמה עם בעלות ברית במקומות בהם אין צורך בפעולה אמריקנית חד-צדדית.

בו בזמן שהוא מגדיר עצמו כריאליסט, הוא מדגיש שהוא לא מזניח את הרעיונות הליבראלים של סדר עולמי מבוסס חוק וזכויות אדם. אובמה רואה את עצמו מין שילוב של ריאליסט וליבראל, ליבראל באמונות שלו, ריאליסט בביצוע שלו. הבעיה שאם מתבוננים במדיניות החוץ שלו בפועל, רואים בעיקר את מה שנראה כמו בדלנות אמריקנית.

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים – ״ניצן, הוא עשה הסכם עם איראן! הוא נרמל יחסים עם קובה! הוא הקים קואליציה נגד דאע״ש! איך אפשר לקרוא לו בדלן!?״.

טוב, בואו נסתכל על הריאליזם של אובמה: אובמה העריך בצורה מאוד נכונה מה בדיוק לא עבד במדיניות החוץ והאסטרטגיה הלאומית של בוש, שהיו – אם נרצה ואם לא – שתיהן ליבראליות במטרות שלהן ובהיגיון האסטרטגי שלהן. בוש הבן יצא למלחמה בעיראק ואפגניסטן לא בשביל הנפט או בשביל מיקום אסטרטגי, אלא בשביל להפיץ דמוקרטיה. הוא האמין שהפצת דמוקרטיה משרתת את האינטרס הלאומי של ארה״ב. הוא האמין שאם אין חופש בבגדאד, החופש בניו-יורק או סן-פרנסיסקו גם הם בסכנה. אפשר להתווכח על ההיגיון באמונות האלו, אך אי אפשר להכחיש שהן ליברליות לחלוטין. אין שום ריאליזם באמונות האלו.

אובמה זיהה 4 בעיות מרכזיות אצל בוש:

בעיה ראשונה – נטייה קודם כל לפעול צבאית, לפני שנבחנות אפשרויות אחרות. כפי שראינו בפרק הקודם, ממשל בוש סימן לעצמו את הפלת סדאם הרבה לפני שהיה לו תירוץ ברור לעשות זאת. ההחלטה לקפוץ ישירות למלחמה נגד עיראק עיוורה את הממשל מהאפשרות לבחון שימוש בסנקציות או תקיפות מוגבלות. לא הכול חייבים לפתור עם פצצות.

את הביקורת הזו אובמה גם הפנה לממסד הביטחוני-מדיני בארה״ב, שנראה בעיני אובמה לא רק מקובע אלא גם מנותק מהמציאות. בעיני אובמה, כפי שניתן ללמוד גם מהראיון ב-אטלנטיק וגם מראיון של אחד מיועציו הקרובים, בן רודס[7], הממסד הביטחוני-מדיני של וושינגטון היה תקוע עדיין ברגע החד-קוטבי. הוא עדיין האמין שארה״ב יכולה פשוט להיכנס לאיפה שהיא רוצה, לירות, ולתקן את המצב. בעיני אובמה לא רק שהרגע החד-קוטבי הסתיים, ההתמקדות בפתרונות צבאיים רק שוחקת עוד יותר את כוחה של ארה״ב.

בעיה שניה – פעולות צבאיות רחבות מדי שלא משרתות את האינטרס הלאומי הישיר של ארה״ב. אחרי שכבש את עיראק, בוש הבן ניסה לבנות אותה מחדש. הוא נתן לצבא לבצע משימה שהוא לא היה מותאם לה מלכתחילה, והיא הייתה רחבה מדי בשביל לדעת מתי היא תסתיים: איך מודדים מתי מדינה ״נבנתה מחדש״? כשהיא מנהלת בחירות דמוקרטיות תקינות בפעם הראשונה? השנייה? כשיש מים זורמים בבתים? כשהיא זוכה בנובל לספרות?

והפעולות הרחבות באפגניסטן ועיראק לא שירתו שום אינטרס אמריקני ישיר. כן, קידום דמוקרטיה הוא נושא חשוב משום האמונה האמריקנית שדמוקרטיה היא השיטה האידיאלית לניהול מדינה. אך כוחה ושגשוגה של ארה״ב מושפע מעט מאוד אם אנשים במדינות עולם שלישי יכולים או לא להצביע.

בעיה שלישית – ממשל בוש פעל באופן חד צדדי, תוך התעלמות מהמוסדות הבין-לאומיים ומבעלי הברית של וושינגטון. הפעולה החד-צדדית פגעה בסדר הליבראלי, פגעה בתדמית של ארה״ב, ותקעה אותה לבד עם האחריות והתוצאות. אחרי שפלשה לעיראק ללא מנדט בינלאומי, ארה״ב הייתה מוגבלת ביכולת שלה לגייס תמיכה בינלאומית למאמצי הבנייה או להעביר את המנדט לניהול המדינה לגוף בין-לאומי כמו האו״ם. ארה״ב יצאה לבד ונתקעה לבד.

חלקית הבעיה נבעה לא רק מהנטייה של בוש לפעולה חד צדדית, אלא גם מהיעדר מישהו לפעול עמו. אובמה ראה ברבים מבעלי הברית האמריקנים אוכלי חינם, שאינם מסוגלים או אינם מוכנים להגן על עצמם. מדינות כמו ערב הסעודית או בריטניה הסתמכו על וושינגטון להגנתן, בעודן מקצצות בתקציבי הביטחון שלהן. איך וושינגטון אמורה לפעול ביחד עם מדינות נוספות, אם אין מדינות שיכולות לפעול?

לבסוף, הבעיה הרביעית – ממשל בוש היה ממוקד מדי במזרח התיכון, ולא במזרח אסיה, היכן שנמצא העתיד הכלכלי של אמריקה. זו נקודה חשובה שכדאי להדגיש: ארה״ב נמצאת במזרח התיכון בעיקר כדי להגן על השיט בין מזרח אסיה ואירופה דרך תעלת סואץ ועל הזרימה היציבה של נפט וגז מהמפרץ הפרסי. הצרכנים של שני הדברים האלה, נפט מהמפרץ וסחר דרך התעלה, הם בעיקר האירופים ומדינות מזרח אסיה[8]. מאז שהבריטים נסוגו מהאזור האמריקנים הבטיחו את יציבותו כדי לשמור על השפעה במזרח אסיה ואירופה, פחות בשביל האינטרסים הכלכליים שלהם[9].

העתיד של ארה״ב כלכלית ואסטרטגית נמצא בכלל במקום אחר, במזרח אסיה, עם הכלכלות העולות של הודו, סין ודרום מזרח אסיה. בעוד המזרח התיכון מתאפיין באלימות עדתית, עוני ורעב, מזרח אסיה הפכה עצמה למוקד הכלכלי החדש של העולם, מציעה ליצרנים אמריקנים הזדמנויות חדשות. מזרח אסיה גם קשורה ישירות לביטחון המולדת האמריקנית – ארה״ב היא מדינה פסיפית, וככזו מה שקורה במזרח אסיה עלול להגיע גם אליה. אובמה עצמו מעיד בראיון שלו ב-אטלנטיק שהוא חיפש כיצד להוציא את וושינגטון מהמזרח התיכון ולהתמקד במזרח אסיה.

אפשר להתווכח על הפרטים, אבל הניתוח של אובמה את הבעיות אצל בוש הוא מעולה. הוא באמת הבין מה לא עבד אצל קודמו בתפקיד. הבעיה שעצם העובדה שאתה מבין מה לא עובד, לא אומרת שאתה יודע מה כן עובד.

ההחלטה לא להחליט

במקום מדיניות החוץ המיליטנטית של קודמו, אובמה ניסה לנהל מדיניות חוץ מתוחכמת יותר בעיניו, כזו שמסתכלת על העולם כפי שהוא ומחפשת לעשות שימוש חכם בכוחה של ארה״ב. בפועל אבל מה שהתקבל היא מדיניות חוץ לא עקבית, שהפכה את ארה״ב כמעט בן לילה ממדינה שמעורבת יותר מדי בעולם לכזו שנסוגה ממנו. לאובמה לא היה היגיון מסדר מה כן לעשות, רק הבנה מה לא לעשות. מול הזרם הבלתי פוסק של אירועים בזירה הבינלאומית, היעדר היגיון חיובי משמעותו היעדר מדיניות חוץ עקבית ויוזמת.

קל לראות זאת אם בוחנים את הנקודות המרכזיות של שנות כהונתו של אובמה. קחו לדוגמה את התגובה של הממשל לאירועי האביב הערבי במצרים, לוב וסוריה. במצרים, ממשל אובמה העריך מוקדם שמובארק לא יצליח לעמוד מול ההפגנות[10], והחליט להסיר את תמיכתו במובארק, בעל ברית וותיק של ארה״ב. לכאורה צעד ליבראלי מובהק: ארה״ב תומכת בקריאות הצעירים המצרים לדמוקרטיה. רק שהיא לא עשתה את אותו צעד בבחריין, ערב הסעודית, או ירדן. אם נאמר שממשל אובמה הסיר את התמיכה שלו במובארק בגלל עוצמת ההפגנות, הרי שהוא לא באמת פעל מתוך אסטרטגיה או עיקרון – הוא פשוט הגיב לנסיבות בשטח: מובארק נתפס כחלש, והממשל החליט לחתוך את התמיכה שלו. אין כאן לא חישוב כוח ריאליסטי או ניסיון לקדם את החזון הליבראלי.

לעומת מצרים, בלוב אובמה היה אמור לכאורה להשיג את הניצחון המדיני הכי גדול שלו: הפעולה הצבאית בלוב נגד קדאפי התחילה תחת אישור של מועצת הביטחון של האו״ם, עם תמיכה של הליגה הערבית ועם נוכחות צבאית בשטח של בעלות הברית האירופיות של וושינגטון. הפעולה בלוב ענתה על שתיים מהבעיות שאובמה אבחן אצל בוש: היא לא הייתה פעולה חד-צדדית, אלא נעשתה עם הפרטנרים האירופים של וושינגטון ובהסכמת האו״ם; והיא לא הייתה פעולה צבאית רחבה, אלא ממוקדת (בהתחלה) בהגנה על אזרחים בלוב. אולם גם הפעולה הזו נכשלה לחלוטין.

מה שהתחיל כפעולה הומניטרית להגנה על אזרחים חפים מפשע הפכה במהירות למבצע להפלת קדאפי: ארה״ב ובעלות בריתה האירופיות תקפו את כוחות קדאפי בתיאום הדוק עם המורדים[11], מחסלות מתקני מודיעין ושיירות שריון. מצרים וקטאר הבריחו נשק ושכירי חרב לתוך לוב תוך העלמת עין מצד ממשל אובמה ובתמיכתן של צרפת ובריטניה[12]. מלחמת האזרחים בלוב הפכה לאירוע בינלאומי, ולאחר שקדאפי חוסל, היא מוטטה את המדינה.

מה ארה״ב השיגה אסטרטגית בהפלת קדאפי? בעיקר נזק. התמוטטות לוב הגבירה את זרם המהגרים לאירופה דרך הים, עם עשרות אלפים עושים את דרכם מטריפולי לאיטליה[13]. האנרכיה אפשרה לרוסיה לבסס נוכחות צבאית במדינה, דרומית לבסיסי חיל הים והאוויר של ארה״ב בסיציליה. לוב הפכה לבסיס חשוב לטרוריסטים במערב אפריקה, שמשתמשים בה כעומק אסטרטגי מול מבצעים אמריקנים וצרפתים נגדם[14]. וכמובן אי אפשר לשכוח שתחת מעטה האנרכיה אל-קאעידה תקפו ורצחו את שגריר ארה״ב ללוב, כריסטופר סטיבנס.

הפעולה בלוב גם שיתקה את מועצת הביטחון של האו״ם: הסיבה היחידה שהחלטת מועצת הביטחון בלוב עברה היא משום שרוסיה וסין לא הטילו עליה ווטו. אחרי שארה״ב ובעלות בריתה ניצלו את המנדט להגנה הומניטרית בשביל להפיל את קדאפי, סין ורוסיה הטילו ווטו על כל הצעה הומניטרית נוספת שהועלתה במועצת הביטחון. הן במיוחד התנגדו לכל הצעה לפעילות הומניטרית בסוריה, מחשש שהאמריקנים ינצלו זאת להפלת אסד. אובמה האשים את בוש בפגיעה במוסדות הבינלאומיים עם הפעולה החד-צדדית שלו בעיראק. אובמה, ע״י עיוות של מנדט האו״ם, נתן את המכה האחרונה על מועצת הביטחון והפך אותה משותקת לחלוטין.

הנחמה היחידה של אובמה שחיילים אמריקנים לא היו בשטח בלוב, ושלכאורה מאמץ המלחמה היה רב-לאומי – בתוך שבוע הפיקוד הועבר לידי נאט״ו. אולם בחינה של מספרי התקיפות עצמם מראים שארה״ב המשיכה להיות דומיננטית בפעולה הצבאית: היא הטילה את רוב הפצצות, שיגרה כמעט את כל טילי השיוט וביצעה את הרוב המוחלט של התקיפות האוויריות בלוב[15]. בעלי הברית האירופים של וושינגטון, מי שאובמה קיווה שייקחו על עצמם יותר מהפעילות הצבאית להגנת המערב, התקשו להשיג אפילו תחמושת להמשך המבצע ברגע שארה״ב העבירה את הפיקוד לנאט״ו[16]. סיפור דומה חזר על עצמו בקואליציה נגד דאע״ש ב-2014, כשארה״ב שוב עשתה את רובן המוחלט של התקיפות האוויריות[17].

לבסוף, יש לנו את סוריה. אם במצרים אובמה הגיב ללחץ הרחוב ולא פעל מתוך עקרון הפצת הדמוקרטיה, ואם בלוב הוא הפיל את קדאפי שלא מתוך חישוב כוח ריאליסטי, הרי בסוריה הוא גם פגע בחישוב הכוח וגם פגע בסדר הליבראלי. במסיבת עיתונאים באוגוסט 2012 אובמה הבהיר שהקו האדום של ארה״ב בסוריה הוא שימוש בנשק כימי[18]. שימוש בו, כהגדרתו, ישנה את החישוב שלו, ישנה את המשוואה שהוא רואה מולו בסוריה, ועלול להביא לפעולה צבאית אמריקנית.

האיום בכוח צבאי בעקבות הפעלה של נשק כימי עולה בקנה אחד עם הגנה על הסדר הליבראלי. הרוב המוחלט של הקהילה הבינלאומית אוסר שימוש בנשק כימי, והדרך היחידה להבטיח שהחרם הבינלאומי עליו יהיה אפקטיבי הוא רק אם מדינות המשתמשות בו יענשו. האיום של אובמה הוא דוגמה נהדרת איך ארה״ב שומרת על הסדר הליבראלי הבינלאומי ע״י אכיפת הנורמות והחוקים שלו.

הבעיה שאכיפה כזו לא קרתה תחת אובמה. בקיץ 2013 אסד הפעיל נשק כימי ואובמה לא הגיב. הוא בהחלט שקל להגיב – הוא במשך שבועות התלבט בתגובה, ניהל דיונים עם יועציו וניסה לחפש איך לא לאכוף את הקו האדום שהוא עצמו שרטט[19]. אובמה חשש שמתקפה בסוריה תמשוך את ארה״ב שוב אל תוך המזרח התיכון, ופקפק האם יש בכלל טעם במתקפה כזו – קו אדום או לא.

אל הוואקום של חוסר ההחלטה של אובמה נכנס פוטין, שהציע לפרוק את סוריה מהנשק הכימי שלה. האמריקנים והרוסים הגיעו להסכם בסוף 2013, ואובמה היה יכול לרדת מהעץ שהוא הרגיש שדחפו אותו אליו הממסד הביטחוני והמדיני של וושינגטון[20]. אולם על אף ההסכם עם רוסיה, אסד המשיך להשתמש בנשק כימי נגד המורדים[21]. אובמה נכשל בניסיון לאכוף נורמה בינלאומית, ואפשר לרוסיה לקחת קרדיט על חשבון ארה״ב כשחקן האחראי יותר בזירה.

וזו לא תהיה הפעם האחרונה בסוריה.

החל מ-2013 ארה״ב מימנה, ציידה ואימנה כוחות מורדים בסוריה נגד אסד[22]. הממשל קיווה שע״י תמיכה חשאית במורדים הוא יצליח להסיר את אסד מבלי לערב כוחות יבשה אמריקנים. בזמן שהמורדים השיגו כמה הצלחות בתחילת התוכנית, בסוף 2015 כבר היה ברור שהם אינם מצליחים לעמוד מול התקיפות האוויריות המאסיביות של הרוסים, ושחלק מהציוד שהאמריקנים נותנים להם מגיע לידיהם של ארגוני טרור כולל כאלה שמשויכים לאל-קאעידה. כל זה בעלות כוללת של כמיליארד דולר למשלם המיסים האמריקנים[23].

הבעיה הגדולה יותר עם התמיכה במורדים שהיא שוב ציירה את ארה״ב כשחקן הלא-אחראי באזור, ונתנה לרוסיה סיבה להיכנס חזרה למזרח התיכון אחרי כמעט 40 שנה ללא נוכחות משמעותית בו, מאז סוף מלחמת יום הכיפורים. מוסקבה התערבה בסוף 2015 לטובת הממשלה הריבונית בסוריה של אסד, הצליחה להציל את בעל בריתה מידי המורדים והראתה את עצמה כבעלת ברית אמינה, בניגוד לארה״ב, וכמי שנלחמת בטרור האסלאמי במקום לחמש אותו בעקיפין. מנקודת מבט ריאליסטית, הכניסה של רוסיה לסוריה הייתה שינוי לרעת ארה״ב במאזן הכוח במזרח התיכון, עם רוסיה שוב הופכת ליריב משמעותי לארה״ב באזור.

אולם אובמה בראיון ל-אטלנטיק לא הכיר בנזק האסטרטגי להשפעה האמריקנית במזרח התיכון, והוא סירב להכיר בו גם במזרח אירופה עם אוקראינה. כשנשאל בנוגע לסיפוח חצי האי קרים ע״י רוסיה ב-2014 והיעדר תגובה משמעותית מצד ארה״ב, הוא השיב שאוקראינה היא בסופו של יום עניין מהותי לקרמלין, אך לא לוושינגטון. אין לארה״ב סיבה להילחם על חצי האי קרים, בניגוד לרוסיה.

המשפט הזה נכון רק אם הנשיא תופס את האינטרס הלאומי האמריקני בצורה מצומצמת מאוד, מתעלם, שוב, משיקולי כוח ריאליסטים או מעקרונות ליבראלים. אוקראינה אינה חשובה למולדת האמריקנית, אך הביטחון שלה מבטיח את הביטחון של יבשת אירופה כולה. אוקראינה יציבה וחזקה יכולה לבלום את מוסקבה. אוקראינה מעורערת וחלשה היא פתח קל לקרמלין ממנו הוא יכול להקרין כוח על היבשת כולה. אחרי סיפוח חצי האי קרים, ברלין ומדינות מזרח אירופה הפכו מודאגות ממהלכים אגרסיבים נוספים של רוסיה. הסיפוח העניק לרוסיה עמדה אסטרטגית עדיפה על נאט״ו בים השחור, והצליח לעצור את ההצטרפות של אוקראינה לברית האטלנטית (נאט״ו לא מצרף אליו מדינות עם סכסוך טריטוריאלי פעיל).

האמירה שאוקראינה חשובה יותר לרוסיה מאשר לארה״ב משמעותה בעקיפין שביטחון אירופה אינו נמצא בראש מעייניה של ארה״ב, לפחות לא בראיית אובמה. בכך הוא יוצא נגד עמדה אסטרטגית של וושינגטון מאז סוף מלחמת העולם השנייה, שביטחון ושגשוג הרפובליקה תלוי בהבטחת אירופה מפני איומים מחוץ או מתוך היבשת.

חצי הסהר הרוסי מסביב לאירופה.

האמירה גם פוגעת שוב בסדר הליבראלי: אוקראינה קיבלה במזכר בודפשט, הסכם מדיני אותו חתמה קייב עם בריטניה, רוסיה וארה״ב ב-1994, הבטחות להכרה בגבולותיה והימנעות מאיום צבאי או ניסיון להוציא איזה שטח משליטתה[24]. בתמורה להבטחות האלו אוקראינה מסרה את הנשק הגרעיני הסובייטי שהיה בשטחה, כמות שהספיקה בשביל להפוך אותה למעצמה הגרעינית השלישית בעולם מבחינת מספר ראשי נפץ. ב-2014 רוסיה הפרה את מזכר בודפשט, ובתגובה המערב הסתפק בסנקציות נגדה[25]. סנקציות כואבות בלי ספק, אך סנקציות שלא הצליחו לבלום את התוקפנות הרוסית הנוספת במזרח אוקראינה, או להכריח אותה לוותר על חצי האי קרים לקייב.

הפעולות במצרים, בלוב, בסוריה ובאוקראינה לא משקפות נשיא ריאליסט או ליבראל. הן משקפות נשיא שאין לו היגיון מסדר, שאין לו אסטרטגיה. הוא יודע מה לא עובד – אך הוא לא יודע מה כן. והדוגמה הכי מובהקת לזה היא הסכם הגרעין עם איראן.

מזרח תיכון חדש?

כנראה שאין פעולה שעזרה יותר לצבוע את אובמה כדמות שלילית בעיני רבים בישראל מאשר הסכם הגרעין עם איראן. למה אובמה החליט לחתום על הסכם גרעין שלא נועד למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא רק לעכב את פיתוחו? ולמה ההסכם התעלם מפעילות הטרור או תוכנית הטילים של טהרן?

אובמה ראה בהסכם דרך למנוע משבר גרעיני במזרח התיכון. הוא לא רצה להפציץ את תוכנית הגרעין של איראן – אף נשיא לא מעוניין להפציץ באיראן, מחשש למלחמה אזורית – והוא קיווה שההסכם יצליח לא רק לעכב את התוכנית, אלא גם לעזור לאיראן להתחיל לחזור להיות מדינה נורמאלית. אובמה קיווה שאחרי 30 שנה של עוינות בין טהרן לוושינגטון, הסכם הגרעין יעזור להתחיל עידן חדש בין המדינות ויעזור לאיראן להתמתן.

אובמה גם קיווה שע״י חתימה על הסכם הגרעין, ע״י נרמול היחסים בין איראן וארה״ב, הוא יכריח את הסעודים להשלים עם טהרן. כפי שאובמה מתאר בראיון שלו ל-אטלנטיק, אחת הבעיות הגדולות של המזרח התיכון היא מלחמת השליחים בין איראן וערב הסעודית. ערב הסעודית הרגישה חופשית לנהל את המלחמה הזו מפני שהיא ידעה שארה״ב לא יכולה להפסיק לתמוך בהם, מחשש שהאיראנים יפגעו בהם. הסכם הגרעין בראייתו של אובמה שחרר את ארה״ב מהמחויבות האוטומטית לריאד, והכריח אותה להתחיל ולמתן את התנהגותה. אובמה קיווה שההסכם יביא לשלום קר במזרח התיכון, עם שתי המדינות לומדות לחיות זו לצד זו.

הסכם הגרעין היה אמור להיות מהלך מהפכני של אובמה – הוא יצליח לפתור את האנרכיה במזרח התיכון דווקא ע״י שימוש באופציה הדיפלומטית, תוך שהוא מתעלם מהמלצות הממסד המדיני-ביטחוני של וושינגטון. לצערו, התוצאה הייתה הפוכה: ערב הסעודית, חוששת מאיבוד הגב הצבאי של וושינגטון, הפכה עוד יותר אגרסיבית. היא פלשה ב-2015 במסגרת קואליציה ערבית לתימן, יוצרת את מה שהאו״ם כינה המשבר ההומנטרי החמור ביותר בעולם בשנת 2018. איראן עצמה לא התמתנה או הפכה נורמלית, אלא השתמשה בכספים החדשים שניתנו לה לחזק את שליחיה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן.

וושינגטון גם הצליחה לפגוע עוד באמון של בעלות הברית שלה באזור, שגם ככה היה מעורער אחרי הנטישה של מובארק, האנרכיה בלוב וההתקפלות בנושא הנשק הכימי של אסד. אובמה צדק שהעתיד של ארה״ב נמצא במזרח אסיה, ושארה״ב צריכה לנסות ולצמצם את נוכחותה במזרח התיכון. אולם בפעולות שלו הוא הצליח לערער את האזור, ולפגוע באמון של בעלות הברית המסורתיות של וושינגטון. אובמה סיים את הנשיאות שלו עם רוסיה אגרסיבית יותר בעולם, עם איראן חזקה יותר ועם משברים הומניטריים בלוב ותימן.

הניתוח של אובמה את הכישלונות של בוש היו מדוייקים, אך הוא לא הצליח לגבש מהם עיקרון מסדר חדש לארה״ב. הוא לא הצליח משום שבו בזמן שאובמה הבין שהעולם משתנה, הוא לא הבין עד הסוף את השינוי. הוא הבין שהרגע החד-קוטבי הסתיים, שארה״ב אינה יכולה עוד להתערב צבאית בכל זירה ולהיאבק עבור כל מטרה. הוא הבין שבעלות הברית של וושינגטון מסתמכות עליה יותר מדי לביטחונן שלהן. הוא הבין שארה״ב צריכה סדר עדיפויות אסטרטגי חדש, אבל הוא לא ידע מהו.

היה צריך נשיא אחר בשביל לבטא את השינוי העמוק שקרה עם סוף הרגע החד-קוטבי ותחילתו של האי-סדר הרב-קוטבי בו אנו חיים היום. בפרק הבא נעסוק בדונאלד טראמפ.


[1] Bonnie S. Glaser, Lyle Morris, “Chinese Perceptions of U.S. Decline and Power”, The Jamestown Foundation, 09/07/2009. https://jamestown.org/program/chinese-perceptions-of-u-s-decline-and-power/

[2] Matt Spetalnick, “Bush vows to press for Ukraine, Georgia in NATO”, Reuters, 01/04/2008. https://www.reuters.com/article/us-nato-ukraine-bush-idUSL0141706220080401

[3] Jeffrey Goldberg, “The Obama Doctrine”, The Atlantic, April 2016. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2016/04/the-obama-doctrine/471525/

[4] James Bamford, “Every Move You Make”, Foreign Policy, 07/09/2016. https://foreignpolicy.com/2016/09/07/every-move-you-make-obama-nsa-security-surveillance-spying-intelligence-snowden/

[5] David Rohde, “The Obama Doctrine”, Foreign Policy, 27/02/2017. https://foreignpolicy.com/2012/02/27/the-obama-doctrine/

[6] Susan Heavey, “Saudi Arabia, Iran must shape 'cold peace,' Obama says”, Reuters, 10/03/2016. https://www.reuters.com/article/us-mideast-crisis-obama-idUSKCN0WC23A

[7] David Samuels, “The Aspiring Novelist Who Became Obama’s Foreign-Policy Guru”, The New York Times, 05/05/2016. https://www.nytimes.com/2016/05/08/magazine/the-aspiring-novelist-who-became-obamas-foreign-policy-guru.html

[8] ניצן דוד פוקס, ״בחיפוש אחר יציבות״, המשחק הגדול, 24/02/2021. https://greatgame.blog/2021/02/24/%d7%a4%d7%9c%d7%92-54-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a9-%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa/

[9] Benjamin Schwarz, Christopher Layne, “A New Grand Strategy”, The Atlantic, January 2002. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2002/01/a-new-grand-strategy/376471/

[10] Maria do Céu de Pinho Ferreira Pinto, “Mapping the Obama administration's response to the Arab Spring”, Revista Brasileira de Política Internacional, Vol. 55, No. 2 (July/Dec. 2012).

[11] Micah Zenko, “The Big Lie About the Libyan War”, Foreign Policy, 22/03/2016. https://foreignpolicy.com/2016/03/22/libya-and-the-myth-of-humanitarian-intervention/

[12] Anthony Loyd, Hugh Tomlinson, “Britain and France ‘using Qatar to arm Libyan rebels’”, The Times, 25/06/2011. https://www.thetimes.co.uk/article/britain-and-france-using-qatar-to-arm-libyan-rebels-n6fmf5pgmc6

[13] Franziska Brantner, Mattia Toaldo, “The Libyan context of the migration crisis”, European Council on Foreign Relations, 22/05/2015. https://ecfr.eu/article/commentary_the_libyan_context_of_the_migration_crisis3040/

[14] Djallil Lounnas, “THE LIBYAN SECURITY CONTINUUM: THE IMPACT OF THE LIBYAN CRISIS ON THE NORTH AFRICAN/SAHELIAN REGIONAL SYSTEM”, MENARA Working Papers, No. 15, October 2018.

[15] Paul Taylor, “Special report: The West's unwanted war in Libya”, Reuters, 01/04/2011. https://www.reuters.com/article/us-libya-decisions-4-idUSTRE73011H20110401

[16] Karen DeYoung, Greg Jaffe, “NATO runs short on some munitions in Libya”, Washington Post, 15/04/2011. https://www.washingtonpost.com/world/nato-runs-short-on-some-munitions-in-libya/2011/04/15/AF3O7ElD_story.html

[17] Tom Bowman, “Despite Coalition Partners, U.S. Has Done Most Airstrikes Against ISIS”, NPR, 06/02/2015. https://www.npr.org/2015/02/06/384345873/despite-coalition-partners-u-s-has-done-most-airstrikes-against-isis

[18] Mark Landler, “Obama Threatens Force Against Syria”, The New York Times, 20/08/2012. https://www.nytimes.com/2012/08/21/world/middleeast/obama-threatens-force-against-syria.html

[19] Jeffrey Goldberg, April 2016.

[20] Ibid.

[21] Daryl Kimball, Kelsey Davenport, “Timeline of Syrian Chemical Weapons Activity, 2012-2021”, Arms Control Association, May 2021. https://www.armscontrol.org/factsheets/Timeline-of-Syrian-Chemical-Weapons-Activity

[22] Mark Mazzetti, Adam Goldman, Michael S. Schmidt, “Behind the Sudden Death of a $1 Billion Secret C.I.A. War in Syria”, The New York Times, 02/08/2017. https://www.nytimes.com/2017/08/02/world/middleeast/cia-syria-rebel-arm-train-trump.html

[23] Ibid.

[24] Steven Pifer, “The Budapest Memorandum and U.S. Obligations”, Brookings Institute, 04/12/2014. https://www.brookings.edu/blog/up-front/2014/12/04/the-budapest-memorandum-and-u-s-obligations/

[25] Steven Pifer, “Ukraine, Russia and the U.S. Policy Response”, Brookings Institute, 05/06/2014. https://www.brookings.edu/testimonies/ukraine-russia-and-the-u-s-policy-response/




פלג 66: מה לעשות עם עזה

תקציר

  1. בלב תפיסת הביטחון של ישראל ישנם שלושה מושגים מרכזיים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – הרתעת האויב מלתקוף. התרעה – אם האויב מתכונן לתקוף. והכרעה – הכרעת האויב במהירות ועם מינימום נזק למדינת ישראל. זהו משולש הביטחון של ישראל.
  2. הבעיה עם משולש הביטחון שהוא הפך את ישראל ללא מסוגלת לחשוב על מלחמה כעוד כלי בארגז הכלים של המדינה, או כעוד שלב באינטראקציה המדינית שלה.
  3. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכניע את יריביה לחלוטין ולכפות עליהם את רצונה, כלומר היא לעולם לא תוכל להשיג הכרעה מוחלטת של היריב. על כן ההכרעה שישראל תשיג תהיה זמנית בלבד. משמעותה של הרתעה בצורתה המקובלת היא מניעת אלימות ע״י איום בכוח. אולם בישראל הרתעה קיבלה משמעות אחרת: לא מניעת אלימות, אלא דחייה וצמצום אלימות. ההרתעה הישראלית לא נמדדת בהיעדר אלימות, אלא בהצלחה לצמצם את עוצמת האלימות ואת תדירות האלימות לאורך זמן.
  4. יש 3 בעיות עם תפיסה כזו של הרתעה: ראשית היא לא באמת מספקת ביטחון, אלא ביטחון יחסי; שנית, כשהמדידה של הרתעה היא בתדירות ובעוצמה, ולא בהאם יש או אין אלימות, הדגש עובר להבנת הרצונות והפסיכולוגיה של האויב, ופחות מדידה אובייקטיבית של יכולותיו; שלישית, תפיסת הרתעה כזו לאורך זמן מעצבת את תפיסת ההכרעה.
  5. ברגע שמטרת ההכרעה היא הרתעה, המלחמה הופכת סגורה בתוך עצמה: אנו מפעילים כוח צבאי בשביל להפעיל כוח צבאי. ללא מטרה מדינית כלשהי ללחימה, הפעולות של צה״ל אינן משנות את המצב באופן מהותי.
  6. יש כאן מעגל אלימות שאינו נגמר, אך בראיית הממסד המדיני-ביטחוני של ישראל, שמובל ע״י ראש הממשלה נתניהו, הסבבים הם המחיר הבלתי-נמנע של אסטרטגית ההפרדה שישראל נוקטת בה: ישראל מבקשת לוודא שיש הפרדה פוליטית בין רצועת עזה ויהודה ושומרון, ע״י שמירת שלטון חמאס ברצועת עזה.
  7. הבעיה עם האסטרטגיה הזו, שהולכת יד ביד עם תפיסת ההכרעה של ישראל, שהזמן אינו עומד מלכת. ככל שחולף הזמן עוד איומים מתווספים על ישראל, והביטחון שלנו הופך להיות יותר ויותר שביר.זה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ההתמקדות בהרתעה.
  8. האם יש פתרון לבעית חמאס ברצועה? כן, והוא נגזר מהיעד המדיני של ישראל: היעד המדיני המקסימאלי הוא פירוז של הרצועה והחלפת שלטון חמאס בשלטון שמצד אחד מייצג ודואג לתושבי עזה, ומצד שני אינו חלק מתנועת טרור אזורית כמו חמאס. היעד המדיני המינימאלי הוא פירוז הרצועה מנשק תלול מסלול בתמורה להקלות בסגר הכלכלי ושיפור התשתיות ברצועה.

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק השבוע יעסוק בתפוצת נשק גרעיני והקשר בין נשק ואנרגיה גרעינית, אך לנסיבות תוכניות אחרות. מזה שבוע וקצת צה״ל עורך מבצע צבאי משמעותי נגד חמאס ברצועת עזה, המבצע הגדול ביותר ברצועה מאז ״צוק איתן״. צה״ל, בעיקר ע״י חיל האוויר, תוקף מטרות של חמאס והג׳יהאד האסלאמי, מבקש להשמיד את המנהרות ומערכי הטילים שלהם. הם במקביל משתדלים להוכיח שלא ספגו פגיעה אנושה, וממשיכים לירות רקטות וטילים על יישובי עוטף עזה והמרכז.

זו אינה הפעם הראשונה שישראל עורכת מבצע צבאי גדול ברצועת עזה. למען האמת עזה מככבת כבר כל-כך הרבה בפעילות הצבאית של צה״ל שהגענו למין תחושה של ייאוש והשלמה – אנחנו לא מצפים לפתור את הבעיה בעזה, אנחנו לא חושבים שאפשר לפתור את הבעיה בעזה, ואנחנו תוהים בעיקר כמה זמן של שקט נקנה בסיבוב הלחימה הנוכחי.

מצד שני, יש משהו שונה בסיבוב הלחימה הנוכחי: ישראל הגיבה כבר בתחילתו בעוצמה רבה, תוקפת מנהרות, מבנים ובכירי חמאס וג׳יהאד. בניגוד למבצע ״צוק איתן״, בו ישראל מיהרה לבקש הפסקת אש, כאן הקבינט מאותת בצורה ברורה שלא יחפש הפסקת אש עד שימצה את המבצע הצבאי [מקור]. ישראל אף ניסתה לבצע מהלך הטעיה עם הכרזה על כניסה קרעית, רק בשביל להביא את מחבלי חמאס להסתתר במנהרות שלהם ולתקוף אותן [מקור]. בסבב הזה יש הרגשה שצה״ל מגיע עם יוזמה, עם מטרה ברורה ואולי, ממש אולי, כוונה לפתור את הבעיה בעזה.

בשביל אבל להבין מה אולי שונה בסבב הנוכחי לעומת סבבים קודמים, אנחנו קודם צריכים להבין מה לא עובד בחשיבה של מדינת ישראל על מלחמה ולמה בכלל עד עתה אנו תקועים בסבבים שלא נגמרים. בואו נתחיל.

בעיות במשולש

בלב תפיסת הביטחון של ישראל ישנם שלושה מושגים מרכזיים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – הרתעת האויב מלתקוף. התרעה – אם האויב מתכונן לתקוף. והכרעה – הכרעת האויב במהירות ועם מינימום נזק למדינת ישראל. הרתעה, התרעה והכרעה הם משולש הביטחון הישראלי שהוגדר ע״י דוד בן גוריון ומהווים מאז את המסגרת של תפיסת הביטחון הישראלית והדרך בה אנו חושבים על מלחמה.

הבעיה עם משולש הביטחון שהוא הפך את ישראל ללא מסוגלת לחשוב על מלחמה כעוד כלי בארגז הכלים של המדינה, או כעוד שלב באינטראקציה המדינית שלה. המלחמה בחשיבה שלנו הפכה ליעד בפני עצמו: אנו נלחמים כדי לנצח את היריב בשדה הקרב, ולא בשביל לקדם אג׳נדה מדינית כלשהי. בשביל להבין זאת טוב יותר, צריך להבין שניים מהמושגים המרכזיים בתפיסת הביטחון הישראלית – הרתעה והכרעה – וצריך להבין את הרקע ההיסטורי עליו התגבשה תפיסת הביטחון של ישראל.

תפיסת הביטחון של ישראל התגבשה עם קום המדינה ע״י דוד בן גוריון, שאימץ את תפיסת ״קיר הברזל״ של ז'בוטינסקי [מקור]: הערבים מעוניינים להשמיד את ישראל, מתוך סירוב עקרוני להכיר בנו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במערכה מול הערבים, משום שהפסד כזה יעלה לנו בקיומנו. הדרך היחידה בה תשיג שלום עם הערבים היא רק ע״י תבוסות חוזרות ונשנות שלהם בשדה הקרב, עד שיתייאשו מהרעיון להשמיד אותנו.

בהתבסס על ההשקפה הזו קבע בן גוריון את תפקידיו של כוח המגן העברי [מקור]: הוא ירתיע את האויבים שלנו, בשביל שיחששו מלפתוח נגדנו במלחמה; הוא יתריע אם הם בכל זאת מתכוונים לפעול נגדנו, התרעה שיש בה די זמן לגייס כוחות ולהיערך; ולבסוף הוא יכריע את האויב, מעביר אם אפשר את המלחמה לשטחו ומכריע אותו בשטחו שלו. זה הוא ״משולש הביטחון״ של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה.

אולם בן גוריון הבין שישראל אינה יכולה להשיג לא הכרעה ולא הרתעה כפי שהן מוכרות בעולם הרחב. בנוגע להכרעה, בן גוריון הכיר שישראל נחותה מהערבים גם בכוח אדם וגם בשטח, קטנה פי כמה מהם בשני המדדים [מקור]. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכניע את יריביה לחלוטין ולכפות עליהם את רצונה, כלומר היא לעולם לא תוכל להשיג הכרעה מוחלטת של היריב [מקור]. על כן ההכרעה שישראל תשיג תהיה זמנית בלבד – הכרעה של היריב בנקודת זמן ספציפית, ניצחון על כוחותיו בשדה הקרב וסיום המערכה בניצחון של צה״ל אך ללא הבסה מוחלטת של היריב, שיוכל לבנות מחדש את כוחותיו לסבב הבא.

מהתפיסה הזו של הכרעה גם נולדה התפיסה הייחודית של ישראל בנוגע להרתעה: בעולם המונח ״הרתעה״ מתקשר בעיקר למונח של הרתעה גרעינית, שמטרתה למנוע מלחמה גרעינית [מקור]. משמעותה של הרתעה בצורתה המקובלת היא מניעת אלימות ע״י איום בכוח. אולם בישראל הרתעה קיבלה משמעות אחרת: לא מניעת אלימות, אלא דחייה וצמצום אלימות. מפני שישראל לא יכולה להכריע לחלוטין את היריב אלא רק להכריע אותו זמנית, היא אינה יכולה ליצור איום שירתיע אותו לחלוטין ממלחמה. לכן הרתעה במשמעותה הישראלית היא ״דחייה וצמצום אלימות״ ולא ״מניעת אלימות״. ההרתעה הישראלית לא נמדדת בהיעדר אלימות, אלא בהצלחה לצמצם את עוצמת האלימות ואת תדירות האלימות לאורך זמן.

יש 3 בעיות עם תפיסה כזו של הרתעה: ראשית היא לא באמת מספקת ביטחון, אלא ביטחון יחסי. אם בעוד חודש אחרי הפסקת האש ירו על שדרות רק 5 טילים, במערכת הביטחון יקבעו שחמאס עדיין מורתע, אך האנשים בשדרות ימשיכו לחיות בצל איום הטילים. תפיסת ההרתעה הישראלית גם יוצרת הבדלים בין אזורים שונים בארץ מבחינת התגובה הביטחונית עליהם – ירי על ניר עוז יזכה את עזה בכמה תקיפות אוויריות. ירי מאסיבי על תל-אביב יזכה את חמאס בחיסול מנהיגיו.

שנית, כשהמדידה של הרתעה היא בתדירות ובעוצמה, ולא בהאם יש או אין אלימות, הדגש עובר להבנת הרצונות והפסיכולוגיה של האויב, ופחות מדידה אובייקטיבית של יכולותיו. כך לדוגמה טען תא״ל מָנֵלִיס ב-2018, אז היה דובר צה״ל, שחמאס הורתע במהלך ההפגנות על הגדר, מה שהתבטא בפעילות מצומצמת יותר שלו ולא בהיעדר פעולות מצידו [מקור]. בדוגמה אחרת, במאמר בכתב העת ללימודי המזרח התיכון, שאחד משני כותביו הוא חוקר בכיר במכון למחקר ביטחון לאומי, נכתב ש[מקור]: ״חמאס אינה מעוניינת בהסלמה צבאית ובסבב אלים נוסף מאז סיום מבצע ״צוק איתן״, […] מכיוון שהיא מורתעת מכוחה הצבאי של ישראל […] אומנם גם מאז מבצע "צוק איתן" ניסתה חמאס לא פעם ליזום פעולות התקפיות נגד ישראל ואזרחיה, אך גם באותם מקרים היא נזהרה שלא להסלים את תוקפנותה לרמה שתוביל למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה.״ כלומר האלימות של חמאס אינה אינדיקציה להיעדר הרתעה. מה כן מהווה אינדיקציה? זה כבר תלוי בפרשנות של גורמי המודיעין והביטחון השונים.

שלישית, תפיסת הרתעה כזו לאורך זמן מעצבת את תפיסת ההכרעה. אם פעם צה״ל ומדינת ישראל עוד חיפשו הכרעה צבאית ברורה בהרס פיזי של היריב בשדה הקרב, הרי שעם הזמן ההכרעה בעיקר נתפסת דרך היבט ההרתעה, דרך השאלה הפסיכולוגית ״האם האויב הורתע״. כל מטרת הפעלתו של הכוח הצבאי הפכה להיות לשם שימור או הגדלת ההרתעה. השיח על הפעלת כוח, גם בקרב הדרג המדיני, הפך ממוקד בהרתעת היריב ע״י הרס.

אולם ברגע שמטרת ההכרעה היא הרתעה, המלחמה הופכת סגורה בתוך עצמה: אנו מפעילים כוח צבאי בשביל להפעיל כוח צבאי. אנו מפציצים בניינים בשביל להפציץ בניינים. אנו הורגים מחבלים, מיירטים רקטות, קוטעים מנהרות בשביל להסב נזק ליריב שלנו. מטרת הנזק ליצור הרתעה, אך ההרתעה היא דבר שנוצר אצל היריב. מהצד שלנו, הדבר היחיד שאנו שולטים עליו היא מידת הנזק. בחשיבה כזו על הפעלת כוח אין מקום ואין צורך ביעד מדיני, ותפקידו המרכזי של הדרג המדיני הוא לאמוד את הנזק שיוצר הצבא, ולהחליט מתי על צה״ל להפסיק להילחם.

למה אבל צריך בכלל את הדרג המדיני שיגדיר יעד מדיני למלחמה? משום שללא מטרה מדינית כלשהי ללחימה, הפעולות של צה״ל אינן משנות את המצב באופן מהותי: היריב ילקק את פצעיו, ויתכונן לסבב הלחימה הבא. מדינת ישראל באופן לא מודע מבטיחה לעצמה שהיא תמשיך להתמודד עם סבבי אלימות חוזרים ונשנים, והיא גם מבטיחה שלא משנה כמה מוצלחת תהיה פעילות הלחימה שלה, היוזמה המדינית תהיה בידיים של יריביה. מדינת ישראל יכולה להיות בעלת עליונות צבאית מוחלטת, ועדיין למצוא את עצמה מקבלת תכתיבים שלא משרתים אותה כלל. וזה בדיוק מה שקרה שוב ושוב בעזה.

הכשלון העזתי

בשנת 2005 מדינת ישראל נסוגה מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות, מפנה במהלך חד-צדדי את כל היישובים והבסיסים שלה ברצועת עזה ומעבירה את השליטה ברצועה לידי הרשות הפלשתינית. ישראל קיוותה שפינוי הרצועה יתניע מחדש הסדר מדיני מול הפלשתינים, ישפר לטווח ארוך את ביטחון ישראל ויצמצם את החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית ברצועה [מקור]. במסגרת ההתנקות ישראל גם וויתרה על השליטה בציר פילדלפי, המחבר בין עזה ומצרים, ולא ביצעה שום מהלך להביא את קהיר לקבל אחריות על הרצועה לאחר יציאת ישראל ממנה. ההערכה הייתה שהטרור בטווח הזמן המיידי ירגע בעזה, ובטווח הארוך חמאס יהיה נתון ללחץ שירסן אותו [מקור].

פחות משנתיים אחרי סיום ההתנקות ובקיץ 2007 השתלט חמאס וכבש את הרצועה בהפתעה מוחלטת למודיעין הישראלי [מקור]. צה״ל היה מודע למאבקים בין פת״ח לחמאס אך האמין שחמאס אינו מעוניין להפוך לריבון ברצועה, ושהלחימה דווקא תגביר את המוטיבציה של פת״ח להיאבק בחמאס. בכל מקרה, חמאס השתלט על רצועת עזה, וישראל נתפסה עם המכנסיים למטה: ללא שליטה בציר פילדלפי חמאס היה חופשי להבריח נשק וציוד לרצועה. ללא הסכם כלשהו עם מצרים, לקהיר לא הייתה סיבה להתערב לטובת ישראל ברצועה. ללא נוכחות צבאית של ישראל בה, חמאס היה חופשי לבסס את שלטונו.

ללא אסטרטגיה למקרה של השתלטות חמאס על הרצועה, ישראל חיפשה בעיקר להכיל את האיום: רצועת עזה הוגדרה כיישות עוינת, ומצור כלכלי הוטל עליה. בירושלים כנראה קיוו שהמצור הכלכלי על חמאס יפיל אותו בהתקוממות עממית רחבה. זה לא קרה. יעד אחר היה למנוע את ההתעצמות הצבאית של חמאס, אך זה ניצל את ציר פילדלפי בשביל להבריח אמל״ח רב לרצועה והשתמש בו כדי לכפות על ישראל הקלות בסגר על הרצועה.

סבבי האלימות בין ישראל לרצועה בעיקר נעים סביב סוגיית הסגר הכלכלי של ישראל: חמאס רוצה שישראל תקל את הסגר, ישראל רוצה שחמאס יתפרק מנשקו או לכל הפחות יפסיק את האלימות נגדנו. המצב ברצועה מגיע לנקודת רתיחה, חמאס יורה עלינו, אנחנו יורים על חמאס, ובהפסקת האש הבאה שוב אנחנו מתחייבים לסיוע הומניטרי ואולי לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, חמאס מתחייב להפסקת אש ארוכה אך מנצל את הסיוע ההומניטרי להתחמשות ואחרי שהשיחות על שיפור המצב הכלכלי נכשלות שוב הצדדים מתקדמים לקראת מלחמה.

יש כאן מעגל אלימות שאינו נגמר, אך בראיית הממסד המדיני-ביטחוני של ישראל, שמובל ע״י ראש הממשלה נתניהו, הסבבים הם המחיר הבלתי-נמנע של אסטרטגית ההפרדה שישראל נוקטת בה [מקור]: ישראל מבקשת לוודא שיש הפרדה פוליטית בין רצועת עזה ויהודה ושומרון, ע״י שמירת שלטון חמאס ברצועת עזה. לאסטרטגיה הזו שתי סיבות מרכזיות: ראשית, הפיצול משרת את ישראל בהקפאת תהליך השלום בינינו לפלשתינים. אם אין הנהגה פלשתינית מאוחדת, הרי שאין פרטנר עמו ישראל יכולה לעשות שלום. ישראל במקרה כזה חופשית מלחץ בינלאומי לחזור לשולחן המשא ומתן ואינה צריכה להתמודד עם הדילמה האסטרטגית של וויתור על שטחים ביהודה ושומרון לטובת מדינה פלשתינית עתידית.

שנית, בעוד הרשות הפלשתינית ואש״ף הם גופים לגיטימים בזירה הבינלאומית הודות להסכמי אוסלו, חמאס הוא ארגון טרור המוכר ככזה ברוב העולם המערבי. השליטה של חמאס ברצועת עזה משרתת את ישראל לצרכי הסברה, כהוכחה מדוע ישראל אינה יכולה לוותר על עוד שטחים ביהודה ושומרון וכהוכחה שחלקים בציבור הפלשתיני עדיין מעוניינים בדרך הטרור נגד ישראל. חמאס לפיכך הוא נכס עבור ישראל, לא נטל, ויש לשמור על שלטונו.

אסטרטגית ההפרדה ותפיסת ההרתעה של ישראל הולכות יד ביד. אסטרטגית ההפרדה לא מגדירה שום פתרון מדיני לבעית חמאס, משום שהיא לא רואה בה בעיה. תפיסת ההרתעה של צה״ל לא צריכה יעד מדיני, משום שהמטרה של הפעלת הכוח היא הרתעה, והרתעה מושגת ע״י הפעלת הכוח. כן, אנחנו דורשים הפסקות אש בין סבבי לחימה וכן אנחנו מתחייבים לשינוי במצב בעזה בתמורה להפסקת האלימות, אך הדרישות האלו משניות. הממשלה לא מקדמת נמל ימי לעזה מחשש לתגובת זעם מבסיס התומכים שלה והחשש הביטחוני, והיא לא צריכה לתת לצה״ל יעד מדיני לקדם משום שהוא פועל מכוחות עצמו.

אם אתם לא חיים בעוטף עזה, יכול להיות שהמודל הזה נראה לכם כמו משהו סביר, אם לא טוב: ישראל מקבלת ביטחון יחסי במחיר נמוך מאוד בחיי אדם ובמחיר סביר יחסית כלכלית. כל 5 שנים בערך אנחנו סובלים מהתקפות טילים וצריכים לשלוח חיילים לגדר, אך בין לבין רוב המדינה נהנית משקט וביטחון. לצה״ל אין יעד מדיני לקדם, והממשלה לא טורחת למצוא אחד, אך נראה שישראל בסה״כ מסתדרת גם ללא שינוי אמתי במצב. אז למה לנסות ולשנות?

טוב, מפני שהזמן לא עומדת מלכת. ב-2008 כשישראל יצאה למבצע עופרת יצוקה חיזבאללה היה בתהליכי שיקום ממלחמת לבנון השנייה, סוריה הייתה מדינה יציבה וטורקיה ידידה שלנו. היום ב-2021 חיזבאללה בנה את עצמו מחדש ככוח צבאי משמעותי בגבול הצפוני, איראן מתחפרת בסוריה וטורקיה הפכה יריב במזרח הים התיכון. חמאס באותו זמן הגדיל את טווח הירי שלו, את כמות הטילים שהוא יכול לשגר בבת אחת והוסיף לעצמו עוד יכולות תקיפה כמו טילי נ״ט, מל״טים מתאבדים וכוח ימי. ככל שחולף הזמן עוד איומים מתווספים על ישראל, והביטחון שלנו הופך להיות יותר ויותר שביר.

זה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ההתמקדות בהרתעה. ההרתעה הישראלית לא פותרת איומים, רק מנסה לבלום אותם. מה שדרוש הוא יעד מדיני, אך הדרג המדיני עד היום לא נתן אחד משום החשש מהמחיר הפוליטי שיצטרך לשלם בשביל ממש אותו ומשום שצה״ל פועל גם בלעדיו.

חשוב לי להבהיר שיעד מדיני או פתרון מדיני לא בהכרח אומר הסכם שלום, מסירת שטחים או איזה מהלך מדיני שמקושר בארץ בעיקר לצד השמאלי של המפה הפוליטית. יעד מדיני יכול להיות גם הפסקת אש, הסכם כניעה ללא תנאים, הסכם בתיווך בינלאומי וכדומה. הנקודה היא שללא שינוי מדיני, היריב שלנו ימשיך לבנות את כוחו ולאיים עלינו ואנחנו נמשיך להיות תקועים במעגל הלא נגמר של הרתעה-הכרעה-הרתעה, מכים ביריב עם נשק יותר ויותר מתוחכם אך לא משנים את המצב בשום צורה מהותית.

המצב בעזה גם נסבל משום שעדיין לא נפל טיל על אוטובוס עמוס ילדים או על מכלית דלק בכביש עמוס. פגיעה באוטובוס כמעט קרתה לפני שנה וחצי בכביש ליד גן יבנה. אנחנו משחקים כאן עם אירוע של ברבור שחור – אנו מסתמכים על מערכת כיפת ברזל שנותנת לנו תחושת ביטחון, אך היא עלולה להשתנות ברגע עם פגיעה רבת הרוגים. אני חלילה לא מקווה שזה יקרה, אך חשוב להבין שזה שעד היום לא נהרגו עשרות מנפילת טיל לא אומר שלא יהרגו עשרות מנפילת טיל.

גם יש משהו טבעי בזה שאנחנו רוצים פתרון לעזה כי נמאס לנו לצאת כל כמה שנים להילחם בה רק בשביל להילחם בה בעוד כמה שנים. יש אנשים שנהרגים בסבבי הלחימה האלו, אזרחים וחיילים, יש נזק כלכלי, אם באיבוד ימי עבודה או בתוספות לתקציב הביטחון, ויש נזק מאסיבי לתשתיות, נזק כלכלי וסבל אנושי ברצועה שרק מחמירים מסבב לסבב. כן, חמאס הוא האשם בנזק ובסבל שנגרם לרצועה – אך זה לא משנה את העובדה שנזק וסבל קיימים וגדלים עם כל סבב, נזק וסבל שרק עוזרים להזין את הסכסוך. האם אנחנו באמת רוצים כל כמה שנים להרוס עוד חלק ברצועה, ולסכן את החיילים והאזרחים שלנו בסבב לחימה שאולי אפשר למנוע?

וכאן אנחנו סוף-סוף מגיעים לשאלה שבאמת מעניינת אותנו: האם יש פתרון לבעית חמאס ברצועה? האם יש פתרון לירי הטילים על יישובי עוטף עזה? כן, אבל הוא פתרון מדיני, לא צבאי. ברגע שאנחנו מבינים שהרתעה לא צריכה להיות הסיבה להפעלת כוח, או לא הסיבה המרכזית להפעלת כוח, וברגע שאנחנו עוברים לחשוב מדינית על המצב, קל לראות מה הפתרון.

תחילה, בואו נגדיר מה ישראל רוצה: ישראל רוצה שירי הטילים ואיום הטרור מעזה יפסיק. אנחנו רוצים מדינה שכנה שלא עובדת כל יום וכל שעה איך לרצוח אזרחים ישראלים. אנחנו לא רוצים לשלוט ברצועה, ואנחנו לא רוצים לנהל את חייהם של העזתים – אנחנו פשוט רוצים שהטרור על צורותיו יפסיק.

איך משיגים את זה? היעד המדיני המקסימאלי הוא פירוז של הרצועה והחלפת שלטון חמאס בשלטון שמצד אחד מייצג ודואג לתושבי עזה, ומצד שני אינו חלק מתנועת טרור אזורית כמו חמאס. היעד המדיני המינימאלי הוא פירוז הרצועה מנשק תלול מסלול בתמורה להקלות בסגר הכלכלי ושיפור התשתיות ברצועה.

ברור לי שהיעדים האלו נשמעים טריוויאלים, אבל שימו לב במה השיח הציבורי בארץ מתמקד במבצע הזה: כמה גדולה המכה שנתנו לחמאס? כמה החזרנו את ההרתעה? האם צריך או לא לכבוש את הרצועה? האם צריך להמשיך ולהכות את חמאס ולא להסכים להפסקת אש? כל השאלות שעוסקים בהן, כל האמירות, כולן ממוקדות ברמה הטקטית של פעילות צה״ל בעזה. כולן חסרות משמעות. הן חסרות משמעות מפני שאין לרובנו מושג איך נראת תמונת המערכה הכוללת, מה הנזקים שהיו לחמאס ומה היכולות של צה״ל. והן חסרות משמעות מפני שהן מתעסקות באיך לבצע במקום לשם מה לבצע. הפעולה הצבאית היא נגזרת של היעד המדיני, לא ההיפך.

וכאן נראה שאולי בפעם הראשונה בסבב הלחימה בעזה משהו השתנה בתפיסה של מדינת ישראל על מטרות הפעלת הכוח. במקום למהר להפסקת אש, ישראל דחתה שוב ושוב את המצרים והקטארים והבהירה שהיא מתכוונת להשיג קודם את יעדי המבצע הצבאי לפני שהיא נכנסת למשא ומתן על הפסקת אש [מקור]. למה?

אפשרות אחת היא שהקבינט והצבא הבינו את סדר הפעולות בסכסוך צבאי – קודם הצבא יוצר נזק משמעותי אצל היריב, ואז המדינה מנצלת את הנזק כדי להשיג את יעדיה המדיניים. אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בזרוע הצבאית של חמאס כדי שכאשר נשב עמו למשא ומתן בתיווך מצרי או אמריקני, לא יהיה לו מנוף לחץ כלשהו עלינו. יותר מזה – אם נכה מספיק חזק בזרוע הצבאית, נוכל לאיים שכל קריסה של שיחות הפסקת האש יתבטאו בכניסה קרקעית לרצועה או המשך חיסול בכירים. האיום הצבאי הוא מנוף לחץ בשולחן המשא ומתן, הוא משרת את היעד המדיני ואינו מהווה מטרה כשלעצמו.

כמובן, ישנה גם האפשרות שצה״ל בעיקר ממוקד בהחזרת ההרתעה, והסיבה שישראל מסרבת להפסקת אש היא מפני שעדיין לא הצלחנו להשמיד את כל נכסי חמאס שרצינו, או לא הצלחנו להשיג תמונת ניצחון במבצע בעזה. אפשר וישראל מחפשת לחסל את מוחמד דף כדי להוכיח שהפעם היא ניצחה במערכה, ולאחר מכן תסכים להסכם הפסקת אש במתכונת כזו או אחרת.

אנחנו נדע איזו מהאפשרויות נכונה כשנראה מה התוצאה המדינית שהושגה מסבב הלחימה הנוכחי. אם ישראל תסיים את הסבב בהסכם הפסקת אש ללא ערבויות מצד ארה״ב או מצרים, אם היא תסיים עם הפסקת אש שבה הדבר היחיד שמוסכם הוא להפסיק את האש, כפי שהיה אחרי סבב האלימות ב-2018 [מקור], אז השינוי המחשבתי עדיין לא קרה. אנחנו עדיין שבויים של הרתעה, ואנחנו נמשיך להרתיע את חמאס, ללא פתרון ארוך טווח.

בין טקטיקה לאסטרטגיה

אפשר לטעון מול ההצעות להפסקת אש או פירוז הרצועה שאו שחמאס לא יסכים, או שהוא יסכים ולא יבצע, או שהוא לא יסכים, לא יבצע ואנחנו לא נעז להיכנס קרקעית לעזה. תראו, המטרה של ניתוח בעיה היא להציע פתרון. אם אנחנו חושבים שחמאס לא אמין, אז צריך להכניס מישהו שאנחנו רואים בו אמין יותר – מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית למעברי הגבול? מצרים? למצרים של א-סיסי יש יחסים מתוחים עם ממשל ביידן. ישראל יכולה עם עזה לתת לה הזדמנות לשפר את היחסים עם הבית הלבן ע״י הגדלת השפעתה: מצרים תציב כוחות במעבר רפיח ותכנס ככוח מפקח על פירוז הרצועה. אחרי השמדה של רוב לוחמי חמאס והג׳יהאד, הם לא יוכלו להיות איום משמעותי על הכוח המצרי.

ישראל גם יכולה לקדם תוכנית מדינית כוללת לרצועה, עם הפלת שלטון חמאס כשלב ראשון, שיקום תשתיות ואפשרויות תעסוקה לעזתים והקמת מערכת פוליטית שבאמת תדאג ותייצג אותם – פרלמנט או מועצה שיהיו עצמאיים מרמאללה וידאגו קודם כל לתושבי עזה ולרווחתם. ישראל יכולה לגייס את ארה״ב לתוכנית, מתבססת על העובדה שחמאס הוא ארגון טרור מוכר שאינו דואג לתושבי הרצועה ולא כיבד הסכמי הפסקת אש קודמים. ישראל תציג את עצמה כמי שעושה פעילות חשובה לרווחת האזור כולו, ותבקש סיוע בינלאומי למאמצי המלחמה והשיקום שלאחר מכן.

נשמע הזוי? אולי. כל אלו אבל פתרונות שנגזרים מהיעד המדיני של ישראל של סיום איום הטרור של חמאס, ומתוך רצון לסיים את הסבבים מול הרצועה. זה תפקידו של צה״ל, של משרד החוץ, של המטה לביטחון לאומי, לבחון את הפתרונות בהתאם ליעדים המדיניים ולהציע את החלופות הטובות ביותר. אינני יודע אילו מסרים הועברו או לא לבית הלבן, אינני יודע מה טיב היחסים עם מצרים, או אם צה״ל ערוך לטיהור ממושך של הרצועה. אלו סוגיות טקטיות, שאינן חשופות לנו. אני יודע מה ישראל צריכה לעשות אסטרטגית – אם תעשה זאת, זו כבר שאלה אחרת.  




פלג 65: הפשרה האיראנית

תקציר

  1. למה ממשל ביידן ״רץ״ להסכם גרעין עם איראן?
  2. המטרה של ארה״ב במזרח התיכון היא יציבות במינימום עלות. הבעיה בשביל האמריקנים שמאז הפלישה לעיראק ב-2003, המחיר של שמירת היציבות במזרח התיכון עלה.
  3. ייצוב המזרח התיכון כנראה נמצא במקום ה-3 או 4 מבחינת העדיפות הלאומית של ארה״ב. במקום הראשון נמצאת התחרות עם סין. הדבר האחרון שארה״ב רוצה עכשיו, כשהיא מתכוננת לתחרות עם שני הענקים של אירו-אסיה, הוא שזירה משנית תהפוך דחופה. וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם איראן תשיג נשק גרעיני.
  4. לממשל ביידן יש שלוש אופציות מול הגרעין האיראני: אופציה א׳ היא להמשיך בלחץ המקסימאלי של טראמפ ולראות מה יקרה קודם – משבר גרעיני בו איראן יכולה לפרוץ לפצצה בזמן קצר, או כניעה של טהרן. אופציה ב׳ היא להפציץ את איראן, ולפתוח במלחמה שתגרום למלחמת עיראק להיראות כמו בדיחה. אופציה ג׳ היא לנסות ולהגיע להסכם חלקי ולא טוב עם איראן, שיגביל את תוכנית הגרעין שלה.
  5. מה שנותר לישראל לעשות הוא לחשוב כיצד היא מגיבה לחישוב האסטרטגי של וושינגטון.

להורדת הפרק – קישור.

אחד המתחים שתמיד קיימים אצלי כשאני בוחר נושא לפל״ג הוא בין הרצון להיות אקטואלי ורלוונטי, ובין הרצון לקחת צלילת עומק, לתת את ההקשר הרחב יותר של נושא מסויים. רוב הזמן אני משתדל למצוא פשרה – לקחת נושא אקטואלי ולהשתמש בו כפתח לסוגיות גדולות יותר.

במובן הזה הפרק היום לא שונה בהרבה: אנחנו ניקח את המשא ומתן בין ביידן ואיראן בשביל להבין את החישוב האסטרטגי של הממשל האמריקני החדש. אולם הפרק היום לא עומד לבדו – הוא יהיה אחד מתוך שלושה פרקים בהם אני רוצה לעסוק בנושא של נשק גרעיני: מהו נשק גרעיני? מה הקשר שלו לאנרגיה גרעינית? ומה העתיד שלו בעולם הרב-קוטבי שלנו? למרות שאיום הגרעין האיראני איתנו כבר יותר מעשור, אני לא חושב שהיה עיסוק ברור ומעמיק במהו בדיוק נשק גרעיני ובמשמעות האסטרטגית שלו. כולנו יודעים שנשק גרעיני הוא הרסני – אך איך הוא בדיוק משפיע על החישובים האסטרטגים של מדינות?

אז התוכנית לשלושת השבועות הבאים היא כזו: בניתוח היום נסביר למה ממשל ביידן ״רץ״ לעבר הסכם עם איראן, למרות פעילות הטרור שלה. בשבוע הבא נדבר על תפוצת נשק גרעיני, איך היא קשורה לאנרגיה גרעינית אם בכלל ומה הסכנות בה. בשבוע שלאחר מכן נדבר על העתיד של נשק גרעיני – אחרי שהאנושות פיתחה נשק שיכול להשמיד את העולם כולו, היא כעת עובדת כיצד להפוך אותו לקטן יותר ומהיר יותר. נדבר על טילים היפר-סונים, נשק גרעיני טקטי והסכנות בחוסר יציבות גרעינית. אני מקווה ששלושת הפרקים האלו יעזרו לנו להבין יותר טוב מהו נשק גרעיני ומה המשמעות שלו לזירה הבינלאומית.

אז אחרי ההקדמה הזו, בואו נתחיל – למה ממשל ביידן ״רץ״ להסכם גרעין עם איראן?

סדרי עדיפויות

מאז שממשל ביידן נכנס אני שומע עוקבים תוהים למה בדיוק ארה״ב רצה לחזק את איראן, או למה ביידן מעלים עין מהטרור הפרסי, או למה דחוף כל-כך לוושינגטון להגיע להסכם עם טהרן. הם תוהים למה במקום להמשיך את אסטרטגית ״מקסימום לחץ״ של טראמפ, ביידן החלט לחזור להסכם הגרעין עם איראן, שלא רק שלא מונע ממנה להשיג גרעין בעוד כמה שנים, גם מסיר ממנה חלק נכבד מעול הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה בעשור האחרון. למה ביידן לא פשוט שומר את הרגל על הגרון של האיראנים, ומחכה ש… טוב, שהם יסכימו להסכם חדש.

אנחנו לפעמים שוכחים שהמטרה של טראמפ בלחץ המקסימאלי הייתה להביא את איראן להסכם חדש וטוב יותר לדעתו [מקור]. טראמפ לא תכנן להפציץ את איראן, והוא אולי קיווה שהלחץ המקסימאלי יפיל את השלטון אך הוא לא עשה משהו כדי שזה יקרה. אגב, סנקציות כלכליות לבדן לא מפילות שלטון – בוונצואלה העם מחפש אוכל בזבל ברחובות, אך מדורו עדיין בשלטון [מקור]. צפון קוריאה מנותקת מרוב העולם, ומשפחת קים שולטת כבר שלושה דורות. סנקציות כלכליות לבדן, לא משנה כמה חמורות, לא מביאות לשינוי שלטון.

טראמפ הטיל לחץ מקסימאלי על איראן בשביל לקבל הסכם גרעין משופר. ביידן גם הוא רוצה הסכם גרעין משופר, אך נראה שהוא מתכוון כרגע להתפשר על רק חזרה להסכם הגרעין הישן. ההבדל בין הממשלים קשור פחות למטרות שלהם – שהיו בגדול זהות – ויותר לחישוב האסטרטגי שלהם: ממשל ביידן מסתכל אחרת על מפת האיומים על ארה״ב, ומחזיק בגישה שונה לאיך לטפל בהם. אם אנחנו רוצים באמת להבין את פעולות הממשל, ואם אנחנו רוצים להבין איך ישראל צריכה לעבוד מול הממשל הנוכחי, אנחנו חייבים להבין את החישוב האסטרטגי שלו, את איך הוא חושב על האיומים על הביטחון האמריקני.

בכדי להבין למה ממשל ביידן דוחף להסכם עם איראן, אנחנו חייבים לחזור ולהזכיר לעצמנו מה בכלל המטרה האסטרטגית של ארה״ב בנוכחות שלה במזרח התיכון. למה האמריקנים כאן? למה הם מחזיקים בסיסים בבחריין, קטאר או עומאן? למה הם תומכים בנו, במצרים או בירדן? זה לא מפני שהם דואגים לשלומה של המדינה היהודית. הם גם דואגים, אך זו לא המטרה.

המטרה של ארה״ב במזרח התיכון היא יציבות במינימום עלות. עסקנו בנושא בהרחבה בניתוח מס׳ 54 [ראו כאן], ואחזור כאן רק על עיקר הדברים: ארה״ב נמצאת במזרח התיכון בשביל לשמור על היציבות שלו. היציבות של האזור מחזקת את ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות: ראשית, היא מבטיחה זרימה יציבה של נפט וגז. זרימה יציבה של נפט וגז שומרת על מחירי אנרגיה נמוכים, מהם גם ארה״ב מושפעת למרות מהפכת פצלי השמן אצלה. מחירי אנרגיה נמוכים גם חשובים למזרח אסיה ואירופה, שניים משותפי הסחר החשובים של ארה״ב. אם יפן או גרמניה לא יוכלו להשיג נפט, המיתון הכלכלי אצלן יפגע בכלכלה האמריקנית.

יציבות במזרח התיכון גם מבטיחה תנועה חופשית בתעלת סואץ, שחשובה לסחר הגלובאלי ולתנועת הכוחות האמריקנים באירו-אסיה. ללא התעלה, ארה״ב תתקשה להזיז כוחות מהזירה האירופית לאוקיינוס ההודי או להיפך. נתיבי שיט חופשיים לכן חשובים גם כלכלית לעולם וגם צבאית לאמריקנים.

לבסוף, מזרח תיכון יציב משמעותו אירופה ואסיה יציבות. חוץ מנפט וגז, המזרח התיכון ידוע בייצוא של טרור ופליטים. יציבות של האזור מבטיחה ששני המרכזים התעשייתיים הגדולים של אירו-אסיה, אירופה ומזרח אסיה, לא מאוימים ע״י אל-קאעידה או ע״י גלי מהגרים.

הבעיה בשביל האמריקנים שמאז הפלישה לעיראק ב-2003, המחיר של שמירת היציבות במזרח התיכון עלה. כל עוד סדאם איים על איראן ואיראן על סדאם, האמריקנים יכלו לשמור על נוכחות מצומצמת של כמה אלפי חיילים במפרץ הפרסי. אחרי שסדאם הופל ועיראק הפסיקה לתפקד, ארה״ב נאלצה למלא את הוואקום שסדאם השאיר – מכמה אלפי חיילים בשנות ה-90׳ ארה״ב מחזיקה היום כ-60 אלף חיילים במפרץ [מקור].

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של ארה״ב – ניחא. הצבה קבועה של כמה עשרות אלפי חיילים היא מחיר קטן עבור מעצמת על כמו ארה״ב. הבעיה שהמזרח התיכון הוא לא הזירה היחידה של ארה״ב או הזירה החשובה ביותר שלה. ייצוב המזרח התיכון כנראה נמצא במקום ה-3 או 4 מבחינת העדיפות הלאומית של ארה״ב. במקום הראשון נמצאת התחרות עם סין. במקום השני האיומים מרוסיה. במקום השלישי האיום הבליסטי והגרעיני של צפון קוריאה.

התחרות עם סין לבדה כנראה תדרוש את רוב הקשב והמשאבים של וושינגטון: ארה״ב צריכה לשמור ולחזק את מערכת הבריתות שלה במזרח אסיה כדי לבלום את סין דיפלומטית. היא תאלץ להגדיל את ההשקעה שלה בצי בשביל לבלום את סין צבאית [מקור]. והיא תהיה חייבת להתמקד במחקר ופיתוח בשביל לשמור על היתרון האיכותי שלה מול הסינים. רוסיה גם היא שחקן לא טריוויאלי לבלום, עם מאגר נשק גרעיני עצום, יכולות לוחמה היברידית וכוח צבאי מיומן.

הדבר האחרון שארה״ב רוצה עכשיו, כשהיא מתכוננת לתחרות עם שני הענקים של אירו-אסיה, הוא שזירה משנית תהפוך דחופה. וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם איראן תשיג נשק גרעיני.

פצצה איראנית

השאיפה האיראנית לנשק גרעיני מציגה לארה״ב דילמה אסטרטגית: אם ארה״ב תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, היא תערער את כל המזרח התיכון. זה אולי נשמע מובן מאליו, אך אני לא חושב שאנחנו קולטים עד כמה פצצה איראנית מסוכנת ליציבות העולם:

אם טהרן תשיג פצצה, ישראל תצטרך לבחור בין מכת מנע על איראן, או להכריז שגם לה יש נשק גרעיני, בשביל להרתיע את טהרן. איראן תחשוש שהישראלים יכו בה לפני שתוכל לייצר מספר גדול מספק של פצצות גרעין להרתיע מתקפה ישראלית, והיא תחשוש מהיתרון הטכנולוגי והניסיון שיש לישראל עליה. המזרח התיכון יכנס למתיחות גרעינית, עם ישראל מאיימת להכות בטהרן וטהרן תחפש דרכים להרתיע את הישראלים: אולי תציב נשק גרעיני בבונקרים תת-קרקעיים? אולי תעביר חומרים רדיו-אקטיביים לחיזבאללה? אולי תחביא פצצות בספינות הסוחר שלה? טהרן תרצה לייצר יכולת שרידות ויכולת מכה שנייה מול ישראל. הבעיה שכל ניסיון כזה רק יגדיל את החשש בישראל, וייתן לנו תחרות גרעינית לא יציבה בין המדינות.

אל המתיחות הגרעינית עלולה גם להצטרף מתיחות צבאית חדשה: תחת מטריה גרעינית, איראן עלולה לנסות וללחוץ את מדינות המפרץ להיכנע להגמוניה שלה. כעת עם נשק גרעיני להרתיע את ארה״ב, טהרן תתמוך ביתר שאת בגורמי טרור שיעים בבחריין וערב הסעודית, תאיים על תנועת המכליות במפרץ ותדרוש שהיא תוכר כמעצמה האזורית במפרץ הפרסי. משום החשיבות של המפרץ לאירופה ומזרח אסיה, הגמוניה איראנית עליו תהפוך את איראן למעצמה עולמית חדשה, מעצמה אנטי-אמריקנית שתפגע בבעלות הברית של וושינגטון באירו-אסיה.

לבסוף, איראן גרעינית עלולה להוביל למזרח תיכון גרעיני. ערב הסעודית תרצה פצצה גרעינית כדי להרתיע את טהרן. טורקיה תרצה פצצה גרעינית בשביל לוודא שלאיראן אין יתרון אסטרטגי עליה. מצרים תהיה מעוניינת בפצצה בשביל לשמור על עצמה רלוונטית ככוח צבאי מוביל בעולם הערבי. מדינות קטנות יותר במפרץ, כמו איחוד האמירויות, עלולות גם לבקש נשק גרעיני ככלי להרתיע את האיראנים. הגדלת התפוצה של נשק גרעיני מעלה את הסיכון שנשק כזה יופעל, או ייפול לידיהם של ארגוני טרור. אנחנו לא רוצים שחומרים רדיואקטיביים יתחילו להסתובב בחופשיות באזור.

לכן, אם איראן תשיג נשק גרעיני, המזרח התיכון יעלה בבת אחת לראש סדר העדיפויות של ארה״ב, משום פוטנציאל הנזק העצום שהיא תוכל לגרום. ארה״ב תאלץ להגדיל את כוחותיה הצבאיים באזור המפרץ בשביל לבלום את האיראנים, ולהשקיע את המשאבים הדיפלומטים שלה בניסיון לבודד את טהרן באזור. אם היא לא תעשה זאת, טהרן עלולה להשתלט על אזור אסטרטגי לארה״ב, ולהפוך עצמה לכוח מוביל באירו-אסיה, שיחזיק בידיו את רוב מאגרי הנפט והגז של הגוש היבשתי.

אז פצצה איראנית היא חדשות רעות לארה״ב והעולם. מצד שני, אין דרך קלה למנוע את הפצצה הזו: האופציה הצבאית מול איראן מעולם לא הייתה אופציה פשוטה או מועדפת. איראן היא לא עיראק או לוב: מדובר במדינה גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של מעל 80 מיליון בני-אדם. הגיאוגרפיה שלה הוא שילוב בין הרים ומדבר, מה שהופך כל פלישה קרקעית לסיוט.

מפה טופוגרפית של איראן. עיקר האוכלוסייה מרוכזת בשטח ההררי של צפון-מערב המדינה.

אם ארה״ב הייתה מחליטה להפציץ את תוכנית הגרעין של איראן, היו קורים שני דברים: א׳, היא כנראה הייתה מחזקת את משטר האייתוללות, עם תגובה לאומנית מצד הציבור האיראני על מתקפה. ב׳, איראן הייתה מבעירה את האזור: היא הייתה סוגרת את מצר הורמוז, ומנסה לתקוף את ספינות חיל הים האמריקני. היא הייתה מפגיזה בסיסים אמריקנים בבחריין, קטאר ואיחוד האמירויות. והיא הייתה יורה מטחי טילים לישראל, כנראה חושבת שגם ישראל איכשהו קשורה להפצצה.

עם האיראנים משגרים טילים על בסיסים אמריקנים ועוצרים את התנועה במפרץ הפרסי, ארה״ב תצטרך לשקול תקיפה של כוחות הים של איראן ואולי אף חדירה קרקעית בשביל להפסיק את ירי הטילים. פלישה קרקעית מוגבלת אבל רק תחריף את תגובתה של טהרן, ומה שהתחיל בקמפיין אווירי נגד תוכנית הגרעין עלול להידרדר במהירות לפלישה קרקעית אמריקנית לאיראן, בדיוק מה שארה״ב רוצה להימנע ממנו.

אפשר לטעון שאולי התגובה האיראנית לא תהיה כל-כך חריפה – שאם ארה״ב תפציץ רק את מתקני הגרעין, טהרן לא תגיב בחריפות. אפשר להצביע על חיסול סולימאני כהוכחה שלמרות שהאיראנים יודעים לנבוח, הם מפחדים לנשוך: אחרי שהגנרל חוסל בעיראק, האיראנים הסתפקו בשיגור טילים נגד כוחות אמריקנים במדינה.

סרטון התקיפה האיראנית בעיראק, כנקמה על סולימאני.

אולם חיסול סולימאני לא היה קמפיין אווירי ממושך, תקיפה באיראן עצמה או איום אסטרטגי על משטר האייתוללות. במקרה של מתקפה על מתקני הגרעין של איראן, האייתוללות יחששו שמדובר בשלב ראשון בניסיון להפיל אותם או להכין את הדרך לפלישה קרקעית לאיראן. הם יגיבו בצורה קיצונית מחשש שאם לא יעשו זאת, הקמפיין האווירי על מתקני הגרעין יתרחב לעוד מטרות.

אם האופציה הצבאית היא לא באמת אופציה – אלא אם טהרן תנסה לפרוץ לנשק גרעיני – אילו עוד אופציות נשארו?

אופציה אחרת היא הפעלת לחץ כלכלי, דיפלומטי וצבאי מאסיבי על טהרן בשביל לעכב את תוכנית הגרעין ולהכריח את המשטר להתפרק מהתוכנית שלו. ממשל טראמפ ניסה לעשות זאת עם אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״. אולם בזמן שהאסטרטגיה בהחלט פגעה בכלכלה האיראנית, היא לא מוטטה אותה. ב-2020 אפילו התחלנו לראות צמיחה בכלכלה, עם יצרנים מקומיים מחליפים מוצרים מחו״ל ולומדים לחיות תחת משטר הסנקציות האמריקני [מקור[.

האסטרטגיה גם לא עצרה את הפעילות הצבאית או הגרעינית שלה. תחת הלחץ המקסימאלי איראן המשיכה להתבסס בסוריה, לחזק את החות׳ים בתימן ואף תקפה מתקני נפט בסעודיה וספינות במפרץ הפרסי. בחזית הגרעין, איראן המשיכה בהעשרת אורניום ואף החלה בהתקנת צנטריפוגות מתקדמות יותר כדי להשיג אורניום מועשר מספיק עבור נשק גרעיני.

האם ניצחון של טראמפ ב-2020 היה מביא את האיראנים להבין שאין להם עוד תקווה ולנטוש את אסטרטגית ההתנגדות שלהם? אולי. אם ביידן יחליט להמשיך לחנוק אותם, אולי הם יוותרו ויהיו מוכנים להסכם מחמיר יותר? אולי. הבעיה היא שאנו לא יודעים ולא יכולים לדעת מה יקרה קודם – איראן תשיג את היכולת לפרוץ לפצצה, או שהמשטר האיראני יכנע או אפילו יתמוטט עקב הלחץ. ההצעה להמתין היא בעצם הצעה לקוות שטהרן תשבר, ולהתכונן לגרוע מכול שהיא פעולה צבאית נגדה.

מכאן שבסופו של יום לממשל ביידן יש שלוש אופציות מול הגרעין האיראני: אופציה א׳ היא להמשיך בלחץ המקסימאלי של טראמפ ולראות מה יקרה קודם – משבר גרעיני בו איראן יכולה לפרוץ לפצצה בזמן קצר, או כניעה של טהרן. אופציה ב׳ היא להפציץ את איראן, ולפתוח במלחמה שתגרום למלחמת עיראק להיראות כמו בדיחה. אופציה ג׳ היא לנסות ולהגיע להסכם חלקי ולא טוב עם איראן, שיגביל את תוכנית הגרעין שלה.

אני אומר הסכם חלקי מפני שהוא לא מתייחס לפעילות האזורית או פעילות הטילים של איראן, והוא לא טוב מפני שהוא לא מונע מאיראן להשיג יכולת לייצר פצצה, רק מעכב אותה. אולם במסגרת השיקול האסטרטגי של ארה״ב, הוא החלופה הטובה ביותר מבין החלופות – הוא מעכב משבר גרעיני, ונותן לארה״ב לרכז את מאמציה בזירות אחרות ובראשון סין.

חשוב להבין שלא האמריקנים ולא האיראנים יהיו מרוצים מהתוצאה הסופית של שיחות הגרעין הנוכחיות: ממשל ביידן קיווה בתחילת הדרך להסכם מקיף יותר, שיכלול גם את תוכנית הטילים של טהרן והתמיכה שלה בטרור באזור [מקור]. טהרן אבל סירבה בתוקף להיכנס למשא ומתן על הסכם חדש, כל עוד ארה״ב עדיין מפירה את ההסכם הישן, זה שנחתם ב-2015 בין טהרן ואובמה וטראמפ פרש ממנו. אז האמריקנים יקבלו את ההסכם החלקי והלא טוב שלהם, כי אחרת הם לא יקבלו כלום.

היועץ לביטחון לאומי של ביידן מסביר את החישוב האסטרטגי מול איראן: עצירת תוכנית הגרעין ולאחר מכן טיפול בפעילות הטרור והטילים שלה.

האיראנים רוצים בתמורה לחזרה שלהם להסכם הישן את ההסרה של כל הסנקציות שהוטלו תחת ממשל טראמפ, ואולי אף כמה סנקציות שנותרו גם אחרי ההסכם הישן ב-2015. האיראנים מעריכים שהאמריקנים רוצים את ההסכם, ובזה הם צודקים, אך הם טועים בהערכה שלהם את מרחב הפעולה של ביידן: ביידן יכול תיאורטית להסיר את כל הסנקציות שהוטלו ע״י טראמפ. הבעיה שאם הוא יסיר סנקציות שהוטלו בהקשר לפעילות הטרור של איראן, הוא צפוי לתגובת נגד חזקה מצד רפובליקנים ודמוקרטים בסנאט [מקור].

הרפובליקנים כבר מתכוננים להציג חקיקה שתחסום את האפשרות של ממשל ביידן להסיר סנקציות [מקור]. סביר שלא משנה מה יעשה ביידן, הוא יתמודד עם התנגדות מצד הרפובליקנים. הבעיה של ביידן היא עם דמוקרטים מתונים: אם ממשל ביידן יסיר סנקציות שקשורות לפעילות הטרור של איראן – לדוגמה, יבטל את ההגדרה של משמרות המהפכה כארגון טרור, או יסיר סנקציות נגד משרד המנהיג העליון – הוא יגרום גם לדמוקרטים מתונים, כמו יושב ראש ועידת החוץ של הסנאט בוב מננדז, לצאת נגד המו״מ עם איראן ולדרוש שהקונגרס יקדם לחץ כלכלי עליה אם הבית הלבן נכשל לעשות זאת.

איראן כנראה תצטרך להסתפק בהסרה חלקית של הסנקציות, וביידן יצטרך להסתפק בהסכם חלקי – לא בטוח שאיראן אפילו תסכים לחזור למלוא ההסכם הישן מ-2015. הבית הלבן מעוניין בהסכם הזה לא מפני שהוא עיוור לפעילות האיראנית באזור, אלא מפני שהוא רואה תמונה גדולה יותר מול עיניו: סין היא האיום המרכזי למעמדה של ארה״ב כמעצמת על. איראן, כל עוד אין לה נשק גרעיני, היא במקרה הגרוע מטרד. וושינגטון רוצה להבטיח שאיראן תמשיך להיות רק מטרד, בעודה מטפלת בבייג׳ין. מה שנותר לישראל לעשות הוא לחשוב כיצד היא מגיבה לחישוב האסטרטגי של וושינגטון.

מה על ישראל לעשות

הבית הלבן ״רץ״ להסכם עם איראן משום שהוא רוצה למנוע משבר גרעיני במפרץ הפרסי ולהתפנות לנושאים הדחופים יותר בעיניו. אנחנו יכולים שלא לחבב את סדר העדיפויות הזה, אנחנו יכולים להציע סדר עדיפויות אחר, אך אנחנו חייבים להבין שיש כאן סדר עדיפויות – ממשל ביידן רוצה להתמקד בבייג׳ין ומוסקבה, ולכן רוצה לפתור במהירות את הסוגיה הכי בוערת ומשמעותית מול טהרן. הפתרון הוא הסכם חלקי ולא טוב, שמטרתו המרכזית לקנות זמן, אך הוא החלופה הטובה ביותר שיש לביידן כרגע.

מובן גם לפי החישוב האסטרטגי הזה למה ארה״ב ״מתעלמת״ מפעילות הטרור של איראן, בעודה ממשיכה את המו״מ עמה: אם ארה״ב תקשור בין ההתנהגות של טהרן באזור והסכם הגרעין, היא לא תקבל הסכם גרעין. הדרך היחידה לחזור להסכם היא להפריד בין הפעילות האזורית של טהרן ובין הפעילות הגרעינית שלה. האם ההפרדה הזו מלאכותית? ודאי. אך בלעדיה אין משא ומתן.

מה על ישראל לעשות מול המשא ומתן בין איראן וארה״ב? ראשית, אנחנו צריכים להבין שהשיקול האסטרטגי שלנו ושל ארה״ב הוא שונה. אנחנו לא המדינה ה-51 באיחוד האמריקני. איום עלינו הוא לא איום על ארה״ב וסדר העדיפויות האסטרטגי של וושינגטון שונה משלנו. איראן היא סכנה משמעותית לביטחון ישראל – לא עבור ארה״ב. וושינגטון מאוד לא רוצה להשתמש באופציה הצבאית נגד איראן והיא תעדיף כל דרך אחרת שלא עוברת בהטלת פצצות חודרות בונקרים עליה.

שנית, בכל פעם שישראל מאיימת שהיא תתקוף את איראן, היא מלחיצה את ארה״ב עוד יותר להגיע להסכם עם האיראנים. בראייה של האמריקנים האיום הישראלי במתקפה על איראן הוא בעקיפין איום שאנו נצית מלחמה אזורית אם מישהו לא יעצור את טהרן. אז לוושינגטון נהיה עוד יותר דחוף להגיע להסכם כדי למנוע מישראל לתקוף את טהרן ולהתחיל מלחמה. אני לא אומר שישראל לא צריכה להתכונן לאופציה צבאית משל עצמה, אך אנחנו חייבים להבין שהאיומים שלנו לא עוזרים למנוע משא ומתן אלא להפך – הם רק מוכיחים עד כמה חשוב למצוא פתרון כלשהו למשבר עכשיו.

שלישית, וושינגטון לא מתעלמת מהבעיות האזוריות שאיראן גורמת. במקום להתמקד במניעת ההסכם, אנחנו צריכים להתמקד באיך אפשר לעבוד עם ממשל ביידן על היום שאחרי החזרה להסכם, איך לבנות קואליציה אזורית שתוכל לבלום את הפעילות המזיקה של איראן. ארה״ב יכולה לדוגמה לקדם את נרמול היחסים בין ישראל לערב הסעודית, שתי מדינות שנמצאות תחת איום מתמיד מצד טהרן ושליחיה. עם נרמול היחסים ביניהן, ארה״ב בשלב הבא יכולה לעזור לישראל וערב הסעודית לחפש דרכים כיצד לבלום את איראן בסוריה, לבנון ועיראק, גם בדרכים אזרחיות ע״י תמיכה כלכלית וגם בדרכים צבאיות ע״י יירוט שיירות נשק ותמיכה בממשלת עיראק מול המליציות השיעיות בשטחה. ישראל תנצל את מה שהיא רואה כפגיעה אסטרטגית בה עם הסכם הגרעין לחיזוק מעמדה באזור.

וושינגטון וירושלים גם יכולות לעבוד ביחד ללחוץ על האיחוד האירופי להכיר בחיזבאללה כארגון טרור. חיזבאללה כבר מוכר כארגון טרור בארה״ב, בבריטניה, גרמניה ומדינות נוספות באירופה. הזרוע הצבאית של הארגון מוכרת כארגון טרור ע״י האיחוד האירופי. הבעיה היא הזרוע המדינית, שבריסל מסרבת לראות בה קשורה לזרוע הצבאית, כאילו שיד ימין אינה עוזרת ליד שמאל.

מי שעומדת נגד הכרה בזרוע המדינית כארגון טרור היא צרפת, שרואה חשיבות לשמור על יחסים נורמלים עם חיזבאללה לאור ההשפעה הגדולה שלו בלבנון [מקור]. המפתח לכן להכרה אירופית בחיזבאללה כארגון טרור, וסגירת היבשת לפעילות שלו, הוא לחץ על צרפת. סגירת אירופה לפעילות גיוס הכספים של חיזבאללה לכל הפחות תאזן מול הכספים החדשים שיקבל מאיראן עם הסרת חלק מהסנקציות עליה.

ישראל צריכה לנצל את המאמץ של ביידן לשים את משבר הגרעין האיראני בהמתנה בשביל לקדם את מאמצי הנורמליזציה שטראמפ החל בהם. בבית הלבן מבינים שההסכם לא יפתור את הבעיות הקשורות באיראן, וישראל צריכה להציג את עצמה כמי שיכולה לתמוך במזרח תיכון יציב יותר ע״י תמיכה במדינות החלשות בו. אנחנו צריכים להימנע מלעסוק באיראן רק בהיבט הצבאי, משום שאז אנו מגבילים את עצמנו לעוד מדינה שוושינגטון צריכה לרסן באזור. במקום לחשוב רק בחזית הצבאית מול איראן, בואו ננצל את ההסכם בשביל לקבל הישגים מדיניים מהאמריקנים. ישראל יכולה להיות מקור של יציבות באזור [ראו כאן], בואו ננצל את המו״מ על הגרעין בשביל לקדם זאת.




פלג 64: המלחמה על טאיוואן

תקציר

  1. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.
  2. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. אולם, למה בחודשים האחרונים למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.
  3. סין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.
  4. בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.
  5. שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי – מלחמת התשה.
  6. המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. אחד המקומות בעלי הפוטנציאל המשמעותי ביותר הן מערכות אוטונומיות לניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה:מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש.

להורדת הפרק – קישור.

טאיוואן היא אחת הזירות שחוזרות שוב ושוב בניתוחים שלנו. האי הקטן עם 24 מיליון תושביו הוא כיום אחת מנקודות העימות החשובות בעולם, אם לא החשובה ביותר: הודות למרכזיות של טאיוואן בייצור השבבים העולמי [מקור], מה שקורה או יקרה בטאיוואן ישפיע על הכלכלה הגלובאלית כולה – מהרכבים שלנו עד הטלפונים שלנו. טאיוואן מספקת את השבבים לתעשייה שלנו, ושיבוש אצלה ישפיע על כולנו.

טאיוואן חשובה גם משום שהיא במרכז התחרות בין ארה״ב וסין: סין תופסת את עצמה ונתפסת בעולם כמעצמה עולה, וכמו כל מעצמה עולה היא מעוניינת לשלוט בפריפריה שלה. כפי שארה״ב שולטת באמריקות, כפי שרוסיה שלטה במזרח אירופה, בייג׳ין מעוניינת להשיג הגמוניה על מזרח אסיה כדי להבטיח את מעמדה כמעצמה עולמית חדשה. טאיוואן היא קריטית עבורה: האי הקטן הוא חלק משרשרת האיים שמקיפה את חופי סין, מיפן עד אינדונזיה. שליטה בטאיוואן תפתח עבור סין גישה נוחה לאוקיינוס השקט, ותקשה על האמריקנים לאיים על החוף המזרחי של סין.

שרשרת האיים הראשונה והשנייה מול חופי סין. כיבוש טאיוואן תשבור את השרשרת הראשונה ותתן לסין גישה לשנייה.

בייג׳ין גם רואה בהשתלטות על טאיוואן חובה לאומית, כחלק מ״חלום ההתחדשות״ של שי ג׳ינפינג: טאיוואן נלקחה משושלת צ׳ינג בסוף המאה ה-19 ע״י היפנים. החזרת האי תשיב את סין הקומוניסטית לגבולות הקיסרות הסינית, ותתקן את העוול שנגרם לה ב״מאה שנות השפלה״ [ראו כאן]. זו הסיבה שטאיוואן מופיעה שוב ושוב בדו״חות העבודה של המפלגה [מקור] ובנאומים של מנהיגיה [מקור]: האיחוד של טאיוואן הוא לא רק סיסמה חלולה. הוא יעד.

אנחנו כבר מספר שבועות סוקרים את המתיחות במצר טאיוואן, ואת הפעולות הסיניות מסביב לאי: תרגילים ימיים, חדירות מהאוויר, תרגול כוחות לפלישה אמפיבית ועוד. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.

עם המתיחות העולה במצר השאלה שרוב העולם שואל היא האם תהיה מלחמה על טאיוואן, ואם כן כיצד היא תראה: איך תראה הפלישה הסינית לאי, איך היא תשפיע על הכלכלה הגלובאלית וכיצד ארה״ב תגיב, אם בכלל.

בזמן שזה מאוד מלהיב לחשוב איך יראו הקרבות הפותחים של מלחמת העולם השלישית, אני רוצה היום להסתכל בצורה אחרת על המתיחות: האם מה שאנו רואים הוא לא הכנה למלחמה על טאיוואן, אלא כבר מלחמה על האי? האם החיפוש שלנו אחר פלישה לאי, מעוורת אותנו למלחמה שבייג׳ין כבר מנהלת בשביל להביא את האי להסכים להתאחד עם היבשת?

בניתוח היום נבחן מחדש את תרחיש המלחמה על טאיוואן, נראה את הצעדים שסין כבר עושה כדי לנסות ולכבוש אותו ונבחן מה הפוטנציאל לתעשיית הביטחון הישראלית בסכסוך הכי חשוב בעולם. בואו נתחיל.

הבעיות עם פלישה

בואו ונבחן מחדש את הגישה שלנו לסכסוך במצר טאיוואן. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. זה נובע מהדרך בה אנו תופסים את המהלך הלוגי של בייג׳ין: בייג׳ין רוצה להשתלט על טאיוואן. טאיוואן מתנגדת להיות תחת שליטת בייג׳ין, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של סין (כפי שקרה להונג קונג). מכאן לכאורה שהדרך היחידה בה סין יכולה להחזיר את טאיוואן היא באמצעות פלישה צבאית, באמצעות כיבוש שלה.

ההסבר הזה אבל לא מספק, כי לכל אורך 2020 היו תרגילי צבא סביב טאיוואן ופלישה לא קרתה. כאן נכנס ההסבר השני – בייג׳ין עושה שרירים. בייג׳ין משתמשת בתרגילים הצבאיים כדי לאותת את מורת הרוח שלה מביקורי בכירים אמריקנים באי, או כדי להבהיר שהיא רואה את עצמה כריבון על האי וכמי שלא ניתן להתעלם ממנו. זה בהחלט נכון שחלק מהפעולות של סין במצר טאיוואן הן איתותים, אולם יש כל-כך הרבה מהם שכבר לא ברור מה מנסים לאותת – טאיוואן ראתה חדירת מטוסים סינים אליה כמעט כל יום ברבעון האחרון של 2020 [מקור]. או שהסינים מנסים לשלוח קוד מורס, או שיש כאן משהו אחר. אבל מה?

מספר חדירות של מטוסים סינים למרחב האווירי של טאיוואן, לפי תאריך.

בעיה נוספת עם ההתמקדות בפלישה צבאית היא שאנו יודעים שכרגע לבייג׳ין אין את הכלים להבטיח את ניצחונה בפלישה צבאית לטאיוואן. במקרה הטוב בייג׳ין תזכה בניצחון עקוב מדם שיעלה לה במאות אלפי הרוגים ופגיעה כלכלית משמעותית. במקרה הפחות טוב סין תפסיד בטאיוואן ומהומות בעקבות התבוסה יפילו את המפלגה הקומוניסטית של סין.

למה? בואו ונשחק רגע בתרחיש של פלישה סינית לטאיוואן:

פלישה לאי תהיה חייבת להיות אמפיבית, משום שזו הדרך היחידה להביא מספיק כוחות להשתלט על האי ו-24 מיליון תושביו. כבר כאן סין תתקל במספר בעיות: ראשית, בשביל לבצע פלישה אמפיבית חייבים לרכז לפני את הכוחות בחוף ולטעון אותם על ספינות. ריכוז הכוחות הוא הכרחי בשביל לקצר את זמני הטעינה וההובלה, מה שאומר שכל הכנה לפלישה תהיה קלה לגילוי מלוויינים או מטוסי ריגול. בייג׳ין יכולה להסוות את ריכוז הכוחות לפלישה כ״תרגיל צבאי״, אולם בכל מקרה טאיוואן תעלה כוננות, וכנראה גם ארה״ב.

שנית, בין טאיוואן והיבשת מפרידים כ-180 ק״מ של ים, עם מעט מאוד איים שיכולים לספק איזו הגנה לכוח מתקרב. כוח פולש סיני יהיה חשוף לצוללות, התקפות מהאוויר וטילים נגד ספינות מהאי עצמו [מקור]. משום שרובו של האי הררי, לסין יש מעט מאוד חופים בהם תוכל להנחית כוח גדול – הם מרוכזים בעיקר בדרום האי, הרחק מהמרכזים העירוניים של טאיוואן, או בצפון האי, בדיוק היכן שנמצאים המרכזים העירוניים ורוב האוכלוסייה של טאיוואן. בייג׳ין תצטרך לבחור בין לפלוש לצד הרחוק של האי ולהילחם אל עבר הבירה טאיפיי, או לנסות ולכבוש את טאיפיי תחילה ולהסתכן בתגובת נגד מאסיבית מצד טאיוואן.

חופים מתאימים לפלישה לטאיוואן מסומנים בצהוב. שימו לב לריכוז הבסיסים לידם.

ותגובת נגד מאסיבית תהיה: אחרי שהכוחות הסינים יגיעו לאי, הם יתקלו במלכודות בחופים, התקפות מהאוויר והפגזות אריטלריה מצד הכוחות המגינים [מקור]. היה והפולשים הסינים יצליחו להקים ראש גשר, אחרי מספר רב של אבידות, הם יצטרכו להתחיל בחדירה לאי, המשלב הרים, ג׳ונגלים וערים צפופות. בייג׳ין תאלץ להילחם בכמיליון חיילי מילואים, להגן על קווי האספקה שלה מכוחות גרילה ולנהל קרבות דלת אל דלת בטאיפיי ובמרכזים העירוניים של האי.

וטאיוואן לא תתמודד לבדה עם סין.

קרוב לוודאי שארה״ב תתערב בשעות הראשונות של הפלישה עם התקפות מהאוויר של הכוחות הסינים, מזיזה לאזור את שתי נושאות המטוסים הקבועות שלה במזרח אסיה ושמה בכוננות את הכוחות שלה ביפן ודרום קוריאה. האמריקנים יבקשו לתקוף את הצי הסיני שירוכז במצר טאיוואן, להשיג עליונות אווירית בשביל להתחיל לשלוח אספקה לאי ולאיים על סין בחזיתות אחרות כך שלא תוכל לרכז את כל כוחותיה באי.

למה שארה״ב תעשה זאת? טאיוואן חשובה לארה״ב משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, טאיוואן היא חוליה בשרשרת האיים המקיפה את סין, שרשרת איים בה ארה״ב שולטת וחוסמת את ההתפשטות של סין אל תוך האוקיינוס השקט. אם בייג׳ין תכבוש את טאיוואן, היא תוכל לשלוח בחופשיות צוללות וספינות אל האוקיינוס השקט, מאיימת לראשונה מזה 80 שנה על המולדת האמריקנית.

שנית, טאיוואן חשובה לתעשיית השבבים העולמית, ועם ההשתלטות של בייג׳ין עליה היא עלולה לפגוע קשות בתעשייה האמריקנית.

שלישית, ארה״ב מחוייבת מזה כ-70 שנה לביטחונה של טאיפיי, דמוקרטיה בת 24 מיליון בני אדם. אם ארה״ב לא תצא להגנת האי, המעמד שלה בכל מזרח אסיה יפגע קשות: יפן ודרום קוריאה ישקלו מחדש את היחסים שלהן עם וושינגטון לעומת בייג׳ין, מעדיפות להתקרב לבייג׳ין שתתפס כהגמון האזורי החדש. אגב, דרום קוריאה היא המקום היחיד חוץ מטאיוואן שנמצא כיום בחזית השבבים המתקדמים, כך שהתקרבות של דרום קוריאה לסין אחרי כיבוש טאיוואן תסגור לחלוטין את אספקת השבבים לארה״ב.

וושינגטון לכן כמעט בוודאות מלאה תתערב בפלישה סינית לטאיוואן, תכה בכוחות הסינים באי, תשגר אספקה לטאיפיי ותאיים על החוף המזרחי של סין אם זו לא תפסיק את הפלישה. כוחות אמריקנים, ביחד עם כוחות מהודו, אוסטרליה, בריטניה ועוד, יטילו מצור על הונג קונג ושנחאי, מקווים לפגוע כלכלית בבייג׳ין ולשכנע אותה לסגת.

משום כך, במקרה הטוב עבור המפלגה הקומוניסטית, היא תסבול ממאות אלפי מתים, תחווה מכה כלכלית משמעותית אך לפחות תשתלט על טאיוואן. סנקציות אמריקניות יוטלו עליה, ומלחמה קרה חדשה תתחיל. בייג׳ין יכולה לקוות שאם היא תחזיק מספיק זמן, מתישהו סביב 2040 העולם ישלים עם הכיבוש של טאיוואן והסנקציות שהוטלו עליה יוסרו.

במקרה הפחות טוב, תמיכה אמריקנית לטאיפיי תביס את הכוחות הסינים באי, והמפלגה הקומוניסטית תופל בהתקוממות עממית: העם הסיני יתקומם נגד המפלגה שנכשלה לכבוש את טאיוואן, והרסה את הכלכלה של סין בדרך. סין תתמוטט, והעולם יתחיל להשתקם מהמלחמה במזרח.

האם סין יכולה לעשות משהו היום כדי למנוע את התבוסה שלה בתרחיש פלישה עתידי? כן, כמה דברים: ראשית, היא בונה את כוחה הימי כך שיוכל להטיל מצור אפקטיבי על טאיוואן ולהרתיע את הצבא האמריקני מלהתערב [מקור]. אם ארה״ב לא תוכל לשלוח כוחות דרך הים, אם ארה״ב אפילו לא תוכל לקרב את נושאות המטוסים שלה לאי, הדבר יצמצם את הסיכויים לתבוסה סינית באי ואולי אף ירתיע את ארה״ב מלהתערב בכלל במלחמה, חוששת מקרב ימי נגד סין בו היא תפסיד.

שנית, סין בונה כוח רקטי מתקדם שמטרתו לאיים על נושאות המטוסים האמריקניות ועל בסיסי ארה״ב באזור [מקור], כמו גם לכתוש את צבא טאיוואן וההנהגה שלו. במקרה של פלישה לטאיוואן כוח הטילים הסיני יפציץ בשעות הראשונות את הכוחות האמריקנים ביפן, דרום קוריאה וגואם וישתק אותם, ויכה בכוחות הצבא וההנהגה של טאיוואן. הודות לטווח הארוך של הטילים הבליסטים שלהם, הסינים יוכלו בשלב השני למקם סוללות בטיבט בשביל לאיים על נושאות המטוסים האמריקניות באוקיינוס השקט.

שלישית, סין בונה יכולות סייבר מתקדמות בשביל לפגוע במערכות התקשורת והמידע של ארה״ב וטאיוואן. סקרנו את הנושא יותר בהרחבה בניתוח מס׳ 18, המאבק על ים סין הדרומי [ראו כאן]: בייג׳ין מעוניינת למנוע מארה״ב לראות את שדה הקרב ולהיות מסוגלת לנווט בו. ע״י תקיפת רשתות תקשורת של צבא ארה״ב, הפלת לוויינים ושיבוש תקשורת של מל״טים, בייג׳ין תעוור את האמריקנים למתרחש בטאיוואן. את טאיוואן עצמה סין תתקוף עם כלי סייבר שמטרתם להפיל מערכות תקשורת ובקרה, מעכבת את היכולת של האי לגייס את כוחות המגן שלו.

כמובן, גם טאיוואן וארה״ב מתכוננות כל אחת לנצח במלחמה:

טאיוואן מתמקדת בכוחות א-סימטרים, כוחות ניידים שיכולים לתת מכה משמעותית בתרחיש של פלישה: היא בונה טילים לפגוע בערי החוף של סין ובריכוזי הכוחות [מקור], בונה צוללות לפגוע בכוחות הימיים של סין ורוכשת מטוסי F‪-16 לשם קרבות אוויר והפצצות [מקור]. היא בונה בונקרים ומנהרות שיאפשרו לה שרידות גבוהה במקרה של מתקפה סינית, בונקרים מהם תוכל להפעיל את כוחות האוויר והטילים שלה. טאיוואן מתכוננת לספוג את המתקפה הראשונה של סין ואז להכות בעוצמה בריכוזי הכוחות הסיניים בחוף ובים.

בעוד טאיוואן מתכוננת לספוג את המכה הסינית ולהשיב במכה משלה, ארה״ב בוחנת מחדש את כל פריסת הכוחות שלה באזור. האמריקנים בילו את שני העשורים האחרונים בשתי מלחמות יבשתיות ארוכות באפגניסטן ועיראק. הבסיסים שלהם במזרח אסיה נבנו כשהאיום המרכזי היה פלישה ימית מבריה״מ. לא הצבא האמריקני ולא הבסיסים האמריקנים ערוכים כיום למערכה ימית מול יריב עם ארסנל טילים גדול.

ארה״ב לכן חושבת מחדש על פריסת הכוחות שלה במזרח אסיה כך שתוכל להתמודד עם איום הטילים הסיני [מקור]. במקום להתבסס על מספר קטן של בסיסים גדולים, ארה״ב מתכוונת להקים מספר רב של בסיסים קטנים, כל אחד עצמאי לוגיסטית ומסוגל להגיב במהירות למתקפה סינית. וושינגטון גם מתכוונת להתאים מחדש את כוחות הצבא שלה למערכה ימית, במיוחד את המארינס: המארינס הפכו בעקבות המלחמות באפגניסטן ועיראק לכוח יבשתי מאסיבי, עם מספר רב של טנקים וסוללות אריטלריה. כעת התוכנית היא להפוך אותם לכוח ימי נייד, שיוכל ״לדלג״ במהירות בין איים ולהכות בצי הסיני ממרחק באמצעות טילים ומל״טים [מקור].

כל אחד מהצדדים בפלישה פוטנציאלית לטאיוואן שוקד על בניית כוחו, ומרוץ החימוש במזרח אסיה כבר החל. משום אופיו של הסכסוך, יש כאן פוטנציאל רב לתעשיית הביטחון הישראלית. אך לפני שנעסוק בפוטנציאל, בואו ונחזור לשאלה בה התחלנו: למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.

מלחמת התשה

בואו ונתבונן רגע מחדש בכל הדיווחים על הפעילות הסינית בטאיוואן: מה המטרה שלהם? כמעט כל יום בחודשים האחרונים מטוסים סינים חודרים למרחב האווירי של האי, מכריחים את טאיוואן להזניק מטוסים כדי לסלק אותם. סין מבצעת תרגילים ימיים מסביב לאי בתדירות חודשית, וספינות סיניות חודרות למים הטריטוריאליים של טאיוואן אחת לכמה ימים, לעיתים מחפשות לעייף את משמר החופים של טאיוואן ולעיתים גונבות חול בשביל עבודות בנייה בסין [מקור].

במקביל לתרגילים הצבאיים, סין מנסה למשוך מהנדסים וחברות מטאיוואן אליה, מנסה לגנוב טכנולוגיה מהאי ולצמצם את החשיבות הטכנולוגית שלו בתעשייה העולמית [מקור]. קיים גם חשש שבקרוב ספינות משמר החופים של סין יתחילו להציק לספינות מטאיוואן, משבשות את הסחר לאי [מקור].

מה המטרה של כל הצעדים האלו? רק ״לעשות שרירים״ נגד טאיוואן וארה״ב?

קרוב לודאי שלא. העובדה שהאירועים האלו קורים בתדירות כמעט יומית מצביעה על כך שבייג׳ין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי. היא מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.

בואו ונחזור למהלך הלוגי של סין שעשינו בתחילת הניתוח: בייג׳ין רוצה להביא את טאיוואן תחת שליטתה. טאיוואן לא מעוניינת לחזור לשליטתה, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של בייג׳ין (כפי שקרה להונג קונג). בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.

איך זה עובד? כרגע, בייג׳ין מנסה להתיש את צבא טאיוואן. לסין כ-2,000 מטוסים, מול 400 של טאיוואן [מקור]. בכל פעם שמטוס סיני חודר למרחב האווירי של טאיוואן, צריך להזניק מולו מטוס יירוט. כל הזנקה כזו עולה כסף ומעייפת את הטייסים של טאיוואן. המצב כבר הגיע לנקודה שלעיתים טאיוואן פשוט לא מזניקה מטוסים, בשביל לחסוך עלויות.

התשה של צבא טאיוואן משפיעה לרעה על אזרחי האי והממשלה שלו. אם הצבא עייף מכדי להגן על הריבונות של האי, כמה הוא יהיה מוכן להילחם מול כל עוצמתו של צבא השחרור העממי? שיבוש הסחר הימי סביב האי ופגיעה ביתרון הטכנולוגי שלו גובים מחיר כלכלי ואסטרטגי מהממשלה. ביחד, העייפות והמחיר הכלכלי, יכולים לדחוף את טאיפיי להתחיל ולדבר על איחוד של האי, ולהתחיל להתכונן אליו בדרכי שלום. טאיפיי תוריד את ראשה ותכנע לבייג׳ין, בשביל להסיר מעצמה את הלחץ הצבאי הקבוע עליה. בייג׳ין תנצח את המלחמה על האי מבלי לירות כדור אחד.

סין כנראה לא מצפה שטאיפיי פשוט תוותר על כל סממן עצמאות ותפתח את השערים לכוחות הסינים. העם בטאיוואן מתנגד לאיחוד עם היבשת, עם כ-60% מהנשאלים בסקר מסוף 2020 מתנגדים לאיחוד [מקור]. מצד שני, רוב העם גם מתנגד להכרזת עצמאות של טאיוואן, ומעדיף אמצעים דיפלומטים על פני אמצעים צבאיים כדרך להוריד את המתיחות מול בייג׳ין. סין היא עדיין יעד הייצוא מספר 1 של טאיוואן [מקור], והקשרים הכלכלים נותרו חזקים על אף הלחץ הצבאי של בייג׳ין על האי.

עם מספיק לחץ צבאי לאורך מספיק זמן, בייג׳ין קרוב לודאי מקווה שטאיפיי תיכנע לדרישותיה, מקווה להוריד את הלחץ ממנה. תחילה סין תדרוש שטאייפי תסכים להבנות 1992, שלטענת בייג׳ין משמעותן שטאיפיי מכירה ברפובליקה העממית כריבון היחיד של העם הסיני. לאחר מכן היא אולי תציע לצמצם את סד״כ הכוחות במצר טאיוואן, מה שאומר בפועל צמצום צבא טאיוואן. בייג׳ין וטאיוואן יסכימו ״להתחיל לפעול לאיחוד האי והיבשת״, עם צעדים קונקרטיים כמו הקמת מנהרת רכבת או ביטול הדרכונים של טאיוואן. בייג׳ין תלחץ על טאיפיי להתנער מהאמריקנים, שרק מפריעים לקשרים ביניהן.

ברור לי שעבור מי שטאיוואן יקרה לליבו התרחיש נראה מופרך. יכול להיות שגם לתושבי טאיוואן התרחיש כרגע נראה מופרך. אך המטרה של הסינים בלחץ העקבי שלהם על האי הוא להפוך את המופרך לסביר – אם כל מה שצריך כדי להוריד את הלחץ הצבאי הוא להכיר בסין, למה שטאיוואן לא תעשה את זה? בראייתה של בייג׳ין זו פשוט שאלה של כמה לחץ צריך להפעיל על טאיפיי עד שהיא תשנה את החישוב האסטרטגי שלה.

הלחץ המתמיד על טאיוואן גם מביא את ארה״ב לתהות האם היא באמת תהיה מוכנה לצאת למלחמה להגנת האי, ומה זה אומר בכלל הגנת האי: האם ארה״ב תתקוף את סין אם זו תירה על ספינות משמר החופים של טאיוואן? האם היא תשלח מפציצים אסטרטגים אם בייג׳ין תשתלט במהירות על אחד האיים הקטנים המקיפים את האי המרכזי?

יש מי שכבר קורא לארה״ב לצמצם את המחויבות שלה לטאיוואן לאור הלחץ הסיני: מאמר שהתפרסם ב-Foreign Affairs מה-28 באפריל 2021 קורא לארה״ב לבחון מחדש את המחויבויות שלה במזרח אסיה, במיוחד המחויבות להגנת טאיוואן [מקור]. לטענת כותב מאמר, ארה״ב היא מעצמה בנסיגה, והיא חייבת לשקול מחדש את הפריסה הצבאית שלה בשביל לוודא שלא תכנס למלחמה עם המעצמה העולה של סין.

המאמר הזה מתכתב עם שאלות שעולות בנוגע למידת כוחה של ארה״ב מול סין: האם ארה״ב תשמור על העליונות הימית שלה אל תוך העשור הנוכחי? האם היא עדיין תוכל להגן על טאיוואן? סין ממשיכה לבנות ספינות ונושאות מטוסים בקצב מסחרר, מאיימת להפוך לכוח הימי המוביל מספרית במזרח אסיה [מקור]. לחץ קבוע על טאיוואן, ביחד עם צמצום הפער הצבאי מול ארה״ב, עלול להביא את וושינגטון לסגת מההבטחות שלה לאי, מה שרק ידחוף אותו להיכנע לדרישותיה של בייג׳ין בנוגע לאיחוד.

מכאן שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי. הלחץ הזה נועד לבחון את מידת המחויבות של טאיוואן לעצמאותה ושל וושינגטון להגנתה. ככל שיעברו השבועות אנחנו נראה עוד תרגילים ימיים ועוד חדירות אוויריות, עם בייג׳ין שומרת על הטרדה עקבית של טאיפיי. המתיחות במצר טאיוואן לא הולכת להיעלם, מה שרק יגביר את המוכנות של מדינות מתועשות להבטיח את אספקת השבבים שלהן – ארה״ב תמשיך ביוזמה להקמת מפעלי שבבים, וכמוהה האיחוד האירופי, הודו ומדינות נוספות.

פוטנציאל המירוץ הביטחוני

המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. שני הצדדים מתכוננים לתרחיש בו אזור המצר יהיה רווי טילים ומטוסים, והם מחפשים דרכים לחדור אל האזור, לצמצם את האיום הרקטי ולהגן על מערכות המידע שלהם. התעשיות הישראליות יכולות להציע שלל פתרונות, אם בתחום יירוט הטילים, הגנת הסייבר, מערכות אוטונומיות ועוד.

אני מעוניין להתמקד במערכות אוטונומיות, משום שאני חושב שהן רלוונטיות לא רק לסכסוך סביב טאיוואן: משום שהצבא האמריקני מודאג ממצב בו הוא צריך להכניס מטוסים וספינות לאזור רווי טילים, הוא מפתח נשק אוטונומי שיוכל לפעול לבד, גם באזורים בהם יש שיבוש תקשורת, לאתר מטרות בעלות עניין ולתקוף. DARPA, רשות הפיתוח הצבאית בארה״ב, עובדת לדוגמה על נחילי מל״טים לתקיפת מטרות [מקור], אך לא רק – היא גם עובדת על פיתוח צוללות בלתי מאויישות [מקור], שיוכלו לתקוף מטרות ימיות עמוק בעורף האויב. בתיאוריה רשת של צוללות כאלה תהיה פרושה בכל מזרח אסיה, תאיים על הכוח הצבאי של סין.

מערכות אוטונומיות יכולות להיות רלוונטיות גם בניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה: אחד החששות הגדולים הוא שצבא סין ינסה לבצע פלישה מהירה לאחד האיים הקטנים המקיפים את טאיוואן, משתלט עליהם לפני שטאיוואן או ארה״ב יוכלו להגיב. בייג׳ין עשתה דבר דומה להודו בקיץ 2020, משתלטת במהירות על שטח בהימליה. מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש. רשת של מל״טים מעל מצר טאיוואן תיתן לטאיפיי ניתור רציף על תנועת הכוחות הסינים ובמקרה הצורך תוכל לתקוף במהירות כוח פולש. היא גם פוטנציאלית תוכל לחסוך לטאיוואן הוצאות ע״י צמצום מספר ההזנקות של מטוסים.

טאיוואן לא תהיה אבל הלקוח היחיד של מערכת כזו: סכסוכי גבולות הפכו בשנים האחרונות לחזית החדשה לתחרות בין מעצמות, מאפשרים למדינות ללחוץ זו את זו מבלי להוביל למלחמה מלאה. מדינות דרום מזרח אסיה, סביב ים סין הדרומי, נאלצות כיום להתמודד עם חדירות של ספינות סיניות לשטח הימי שלהן. הודו חוששת מחדירות של סין בהימליה. קייב עוקבת בחשש אחר הכוחות הרוסים ליד גבולה, כמו גם המדינות הבלטיות. ארה״ב מתכננת חומה דיגיטלית בגבולה הדרומי. כל המדינות האלו מחפשות יכולות ניטור לשטחים גדולים, עין טכנולוגית להגן על ביטחונן. אפשר וכאן נמצאת המערכת הביטחונית המהפכנית הבאה של התעשייה הישראלית: רשת של מל״טים וחיישנים שתוכל להיפרס במהירות ולהציע מעקב רציף אחר אזורי עניין. אם אחד מכם יצליח לממש אותה, אל תשכחו להזמין אותי לאירוע ההשקה.




פלג 63: סקירה עולמית מס׳ 5

תקציר

  1. נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד.
  2. יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור, והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה. פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות.
  3. בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר. למה?
    1. ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים.
    2. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים.
    3. הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.
  4. סוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.
    1. בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״.
    2. לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן.
    3. ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות
  5. המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה.
  6. אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק.הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו. , במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני.
    1. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית החודש היא הזדמנות טובה לעמוד על עובדה גיאופוליטית בסיסית שנמצאת ברקע של כל הניתוחים שלנו, אך שעד היום לא יצא לנו לדבר עליה:

ניתן לחלק את העולם בשתי חלוקות:

בחלוקה הראשונה אנחנו יכולים לחלק את המסה היבשתית של העולם לשתי קבוצות:

  1. אירו-אסיה, שמכונה בגיאופוליטיקה ״האי העולמי״.
  2. והאיים המקיפים אותה – אפריקה שמתחת לסהרה, האמריקות, אוסטרליה.

רובן של האדמות החקלאיות בעולם, המשאבים בעולם, והאוכלוסייה בעולם, נמצאים ב״אי העולמי״: אם אלו האדמות החקלאיות של אירופה והודו, שדות הנפט והגז של המפרץ הפרסי או מרכזי האוכלוסייה בסין, הודו ויפן. זו הסיבה שקוראים לאירו-אסיה ״האי העולמי״ – היא מהווה את מרכז הכוח הפוליטי, הכלכלי והדמוגרפי של העולם. מי ששולט באי יכול לשלוט בעולם.

החלוקה השנייה היא בתוך האי העולמי, בין אזור החוף הארוך שלו, הנמתח מחופיה המזרחיים של סיביר, דרך מזרח אסיה, תת היבשת ההודית, המזרח התיכון ואירופה, ובין המרכז שלו, הלב שלו, שהוא מרכז אסיה ורוב המסה היבשתית של רוסיה. אזור החוף נקרא ״חוג הנזר״, Rimland, ובו נמצאים רוב המשאבים, האוכלוסייה והאדמות החקלאיות של האי העולמי. חוג הנזר הוא-הוא מרכז הכוח העולמי, נמתח על אלפי קילומטרים לכל אורך האי העולמי.

חוג הנזר מקיף את ״ארץ הלב״, Heart Land, גוש יבשתי שקשה מאוד לחדור אליו משום שהוא מוקף מדבריות והרים, והוא מכיל משאבים משמעותיים של נפט וגז. ארץ הלב אבל אינה חשובה כלכלית כמו חוג הנזר, משום שהיא ברובה מדברית והתנועה בה קשה, נעדרת גופי מים שיאפשרו מסחר ער בדומה לחוג הנזר.

האי העולמי והאיים המקיפים אותו, חוג הנזר וארץ הלב באי העולמי.

רובן המוחלט של ההתפתחויות הגיאופוליטיות של 200 השנים האחרונות היו בחוג הנזר, או במאבק בין חוג הנזר וארץ הלב: במאה ה-19 האימפריה הבריטית, ששלטה ברובו של חוג הנזר, נאבקה נגד התפשטות הצארות הרוסית לתוכו. במאה ה-20 הנאצים ניסו לחדור דרך רוסיה אל תוך אזור הלב, בשביל לשלוט באי העולמי כולו. במלחה הקרה ארה״ב, ששלטה בחוג הנזר ע״י הכוח הימי שלה, נאבקה בבריה״מ בשביל למנוע ממנה, שוב, לחדור אל חוג הנזר. היום בעולם הרב-קוטבי שלנו יש לנו מצד אחד את סין ורוסיה, שתי מדינות הנמצאות בארץ הלב, מול קואליציה של מדינות חוג הנזר והאיים המקיפים את אירו-אסיה – ארה״ב, קנדה, אוסטרליה, הודו, יפן ובריטניה. התחרויות הגיאופוליטיות שלהן נמצאות גם הן ברובן בחוג הנזר.

חוג הנזר וארץ הלב נמצאים ברקע של רוב הניתוחים שלנו, והם הבסיס לרבים מהמתחים שקיימים היום במערכת הבינלאומית שלנו. בסקירה העולמית היום נראה עד כמה חוג הנזר נוכח בניתוחים שלנו ע״י בחינה של 4 מדינות נזר, שלא משנה מה קורה במערכת הבינלאומית – איכשהו שומרות על הרלוונטיות שלהן: יפן, טאיוואן, איראן וטורקיה. בואו נתחיל.

פגישת סוגה-ביידן

נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד. העובדה שהפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן היא עם ראש ממשלת יפן באה להדגיש את החשיבות של הברית בין וושינגטון וטוקיו, כפי שביידן עצמו העיד במסיבת העיתונאים עם ראש הממשלה:

יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית. סקרנו בהרחבה בניתוח מס׳ 19, ״המשחק היפני״ [ראו כאן] את המעמד החדש של יפן באזור, וכאן רק אחזור על עיקרי הדברים: יפן היא מדינת אי עם אוכלוסייה גדולה, תעשייה מתקדמת, אך ענייה מאוד במשאבים טבעיים. בניגוד לארה״ב, יפן אינה יכולה לנקוט מדיניות בדלנית משום שהיא צריכה גישה למשאבים הנחוצים לתעשייה והאוכלוסייה שלה. היא לכן מוכרחת לנהל אינטרקציה עם מזרח אסיה.

הודות למיקום שלה יפן יכולה להקרין כוח על כל מערב האוקיינוס השקט, מחופיה של סיביר עד המים הטרופיים של אינדונזיה. משום שהיא נמצאת בחלק המזרחי של חוג הנזר, היא מהווה גורם משפיע על הכלכלה העולמית, יכולה תיאורטית לשלוט בסחר בין מזרח אסיה ואירופה, כמו גם בין מזרח אסיה וצפון אמריקה. העמדה הגיאוגרפית מעצימה את יפן, נותנת לה עמדה נוחה ממנה היא יכולה להשפיע על האזור סביבה.

בתחילת המאה ה-20 ההשפעה היפנית הייתה בצורה של אימפריאליזם פאשיסטי-גזעני, עם טוקיו כובשת ומשעבדת את העמים השונים של מזרח אסיה. בשיאה האימפריה היפנית שלטה על כל השטח מחצי האי הקוריאני, לאורך החוף הסיני ועד אינדונזיה והאיים הצפוניים של אוסטרליה. למזלה של יפן, הפעילות הצבאית האגרסיבית שלה הביאה אותה למלחמה עם ארה״ב, ובסופה יפן הובסה, נכבשה, והוקמה מחדש כדמוקרטיה ליבראלית, המבוססת על כיבוד זכויות אדם והחוק הבינלאומי.

אני אומר למזלה, משום שהיום כשיפן שוב באה לנהל אינטראקציה עם האזור סביבה, להשפיע על מזרח אסיה, היא יכולה להשפיע עליו לא ע״י כיבוש צבאי, אלא ע״י סחר חופשי, השקעות בתשתיות וקידום של הסדר הליבראלי הבינלאומי, המבוסס על זכויות אדם, החוק הבינלאומי ופתיחות כלכלית, פוליטית ותרבותית. הודות לשינוי שנכפה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, יפן היא היום המובילה של האג׳נדה הליבראלית במזרח אסיה [מקור]. חשוב להבהיר – ליבראלי אין כאן כוונתו לליבראלי במובן של שמאל פוליטי. הכוונה כאן ב״ליבראלי״ היא גישה ביחסי חוץ המאמינה שהיחסים בין מדינות צריכים להתבסס על החוק הבינלאומי, ודוחה את הרעיון שכוח הוא שקובע מי צודק ומי לא [מקור].

יפן הפכה בשנים האחרונות לכוח ליבראלי מוביל במזרח אסיה: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, כמשקל נגד ל״דרך המשי החדשה״ של סין. היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור: היא חתמה בינואר 2021 על הסכם ייצוא צבאי עם וויטנאם, ובמרץ 2021 חתמה על הסכם דומה עם אינדונזיה [מקור]. והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה [מקור].

פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות. בהצהרה המשותפת שהתפרסמה בסוף הפגישה שני המנהיגים הכריזו על המחויבות לחזון היפני של מרחב הינדו-פסיפי חופשי. בהצהרה הם גם הכירו בצעדים האגרסיבים של סין באזור, אם בים סין הדרומי, הונג קונג או טאיוואן.

האזכור של טאיוואן הרים הרבה גבות – יפן וארה״ב לא הזכירו את המדינה בהצהרות משותפות מאז 1969 [מקור]. סין בחודשים האחרונים הגבירה את המאמצים הצבאיים שלה לאיים על טאיוואן, כשרק בתחילת אפריל ראינו מספר תרגילים ימיים של סין מסביב לאי, כולל בהשתתפות של נושאת מטוסים סינית [מקור]. טאיוואן בתגובה הודיעה שהיא החלה בייצור המוני של טילים ארוכי טווח [מקור], שבלי ספק נועדו לאיים על החוף המזרחי של סין, והזהירה את סין שהיא תשקול להפיל מזל״טים שיחדרו לשטחה [מקור]. המתיחות בין טאיוואן לסין ממשיכה לעלות במקביל למשבר השבבים העולמי, משבר שרק יחמיר אם טאיוואן לא תוכל לספק שבבים לכלכלה העולמית. ההחלטה של סוגה וביידן להזכיר את טאיוואן היא לכן לא מקרית – היא נועדה לשלוח מסר ברור לבייג׳ין ששתי המעצמות מודאגות מהמצב במצר.

לבסוף, במסגרת ההצהרה יפן קיבלה על עצמה להגדיל את כוחה הצבאי בשביל לשחק תפקיד משמעותי יותר במערך הביטחון האזורי של מזרח אסיה. יפן כבר היום היא שחקן חשוב במערך הזה: יש לה ברית הגנה עם ארה״ב, המחויבת להגן על השלמות הטריטוריאלית שלה, כולל בנשק גרעיני. היא מארחת מספר בסיסי צבא של ארה״ב שמהווים את עמוד השדרה של הנוכחות האמריקנית באזור. יש לה הסכמי שיתוף פעולה צבאיים עם אוסטרליה והודו, שני שחקנים חשובים נוספים במזרח אסיה.

ככל שנתקדם בתוך העשור הזה, המעמד של יפן במזרח אסיה קרוב לוודאי רק יגדל. נכון שיש לה אוכלוסייה מבוגרת, אך האוכלוסייה שלה לא צפויה להשתנות באופן רדיקלי בעשורים הקרובים – יפן כבר זקנה, והיא תמשיך להיות זקנה. לעומתה, מדינות כמו סין, דרום קוריאה, ו-וויטנאם צפויות לעבור שינויים דמוגרפים מהירים, עם עליה חדה במספר הזקנים אצלן. הן יסבלו מכל התוצאות של שינוי חד בדמוגרפיה, בעוד יפן תישאר יציבה חברתית.

הודות לרמת הטכנולוגיה הגבוהה של התעשייה שלה, והעמדה הגיאוגרפית הייחודית שלה, יפן תמשיך להיות שחקן כלכלי וביטחוני משמעותי במזרח אסיה אל תוך 2030. יפן יכולה להיות שוק פוטנציאלי לחברות ישראליות העוסקות בתחומים של אבטחת סייבר, מל״טים, מודעות ימית, טילים ויירוט טילים, כמו גם לעזור להן לקבל גישה לשווקים של דרום מזרח אסיה, ע״י שיתוף פעולה עם יצרנים יפנים. נכון לחברות ישראליות לבחון את האפשרות הזו בתכנון האסטרטגי שלהן.

טאיוואן

כמו יפן, גם טאיוואן היא חלק מחוג הנזר של אירו-אסיה. בניגוד ליפן, לטאיוואן אין אוכלוסייה גדולה – כ-24 מיליון בני אדם, פחות מאוכלוסיית שנחאי. היא גם לא מדינה גדולה – האי הקטן של טאיוואן קצת יותר גדול מבלגיה או מולדובה. מה שכן יש לטאיוואן הוא מיקום גיאוגרפי אסטרטגי – היא מחברת בין ים סין המזרחי והדרומי – ונכס אסטרטגי: ייצור שבבים, במיוחד ענק השבבים הטאיוואני TSMC.

בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. עסקנו בסקירה עולמית מס׳ 4 במשבר השבבים שהתחיל בסוף 2020 ונובע משיבושים שגרמה מגיפת הקורונה [ראו כאן]. כעת נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר [ראו כאן וכאן]. למה? ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים. מפעלים מתוכננים לקום בארה״ב ומדינות נוספות, אך לוקח זמן להקים ולהפעיל את המפעלים האלה, בערך כ-4 שנים. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים: לדוגמה, יצרני הרכב ציפו שהביקוש יקרוס ב-2020, ולא יתאושש לפני 2021. הם ביטלו לכן הזמנות לשבבים, והיצרנים התקדמו לענות לבקשות אחרות. מה שקרה בפועל הוא שהביקוש לרכבים התאושש מהר מהצפוי בסוף 2020, כמו גם ביקוש למוצרי אלקטרוניקה כמו טאבלטים, מחשבים וטלפונים ניידים. יצרני הרכב נתקעו ללא שבבים ועם תור ארוך אצל היצרנים. עכשיו יצרני הרכב ויצרנים אחרים נאבקים על מקום בקווי הייצור.

הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה [מקור]. ייצור שבבים הוא תהליך אינטנסיבי מבחינת צריכת מים [מקור] והבצורת מכריחה את ממשלת טאיוואן לבצע הקצאת מים לתעשיות השונות בה, כולל תעשיית השבבים באי. אם זה נשמע לכם הזוי שבצורת בטאיוואן משפיע על היצע השבבים העולמי, זכרו ש-TSMC לבדה מפיקה מעל מחצית מהרווחים בשוק יצרניות השבבים [מקור].  כל עוד הבצורת תמשך, טאיוואן תהיה מוגבלת ביכולת שלה להגדיל את ייצור השבבים בה. אגב, יש כאן פוטנציאל עסקי לחברות בתחום טכנולוגיות המים – טאיוואן לא תהיה המדינה האחרונה לסבול מבצורות ועם תעשיית שבבים גדולה. אפשר ויש כאן פוטנציאל מסחרי לפתרונות טכנולוגים בתחום הטיפול בשפכים תעשייתים, התפלה מיועדת לתעשיית השבבים וכדומה.

המחסור בשבבים לא משפיע רק על יצרני רכב: צרכני אלקטרוניקה פרטיים מתקשים להשיג מעבדים וכרטיסים גרפיים למחשבים שלהם [מקור]. קוואלקום, מתכננת שבבים חשובה לטלפונים ניידים, מתקשה לענות לביקוש לשבבים במכשירים ניידים [מקור]. אפילו אפל החלה לעכב ייצור של אייפדים ולפטופים עקב מחסור בשבבים [מקור]. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.

כמובן, המרוויחות הגדולות מכל הסיפור הן יצרניות השבבים, שהפכו להיות עוד יותר מבוקשות: TSMC דיווחה על עלייה של 20% ברווחים ברבעון האחרון שלה הודות לביקוש הגדל לשבבים [מקור]. הרצון להגדיל את הייצור כנראה יתרום גם לרווחים של יצרני מכשור שבבים, כמו Applied Materials.

איראן

אם יפן וטאיוואן מייצגות כיצד מדינות יכולות להשתמש בגיאוגרפיה ובידע שלהן בשביל להפוך עצמן למשפיעות, איראן היא דוגמה איך הגיאוגרפיה שומרת על מדינה רלוונטית בזירה הבינלאומית גם כשמופעל עליה לחץ כלכלי חריף. בסוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.

ראשית, בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״. המספר הזה, 400 מיליארד דולר, הוא הסיבה המרכזית שההסכם נתפס כקו חיים קריטי לטהרן. אולם עיון בטיוטות ההסכם מראה שלא מוזכר שום סכום, ודאי לא 400 מיליארד, וגם לא מוזכר פרויקט ספציפי כלשהו שיבוצע במסגרת ההסכם [מקור]. הגדיל לעשות דובר משרד החוץ הסיני בסוף מרץ שהבהיר שההסכם לא כולל שום סכום ספציפי או פרויקט ספציפי [מקור].

ההסכם בהחלט מכיל הכרזות בומבסטיות על כך שסין ואיראן ישתפו פעולה בתחום האנרגיה, יעבדו לשלב את טהרן בדרך המשי החדשה ויגבירו את שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי שלהן. אולם אם להצהרות האלו לא מצורפים צעדים קונקרטיים, הן בגדר הצהרות בלבד. האיראנים והסינים אגב מודעים לזה: בראייתם ההסכם הוא יותר ״מסגרת״ ליחסים בין איראן וסין, מתאר באילו תחומים סין ואיראן ירצו לעבוד יחד. התקשורת היא שניפחה את ההסכם הזה ל״שותפות אסטרטגית היסטורית״.

שנית, לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן. איראן מייצאת בעיקר נפט, גז ומוצרים של התעשייה הקלה שלה, כמו חלקי מכונות וטקסטיל [מקור]. הסינים מייצאים בעיקר מכשירי אלקטרוניקה, טקסטיל, חלקי מכונות ומוצרים פטרו-כימיים [מקור]. סין בהחלט מייבאת כמות גדולה של נפט וגז, אך היא מתחרה בתעשייתה הקלה האיראנית. ככל שטהרן תגדיל את הסחר שלה עם סין, היא תפגע בצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח שלה ותהפוך עצמה יותר ויותר תלויה בתעשיית האנרגיה שלה. לכן כל הסכם כלכלי ביניהן בסופו של יום עלול לפגוע בטהרן יותר מלעזור לה.

שלישית, ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור]. סין משתדלת מאוד שלא להיתפס כתומכת בצד אחד בלבד באזור, מה שאומר בהכרח שהאיראנים לא יקבלו תמיכה ייחודית שלא תוצע גם לריאד או אבו-דאבי. יש אף מי שרואה בהסכם ניסיון סיני להביא את היחסים עם איראן לאותה רמה שיש לבייג׳ין עם מדינות אחרות באזור, כמו טורקיה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור].

ההסכם ההיסטורי בין איראן לסין הוא פחות היסטורי ממה שמנסים לצייר אותו כאן בארץ או בעולם. זו לא תחילתה של ברית סינית-איראנית, וכנראה גם לא של השקעה סינית מאסיבית בתשתית של איראן. ההסכם אבל כן חושף אמת גיאוגרפית פשוטה, שמקבלי ההחלטות כאן בארץ צריכים להכיר: אי-אפשר להטיל סנקציות על איראן ולקוות שהיא תנמק כמו צפון קוריאה או וונצואלה. מדיניות של ״לחץ כלכלי מקסימאלי״ כנראה לא תצליח לדרדר אותה להתמוטטות.

איראן, בניגוד לשתי המדינות האלו, היא צומת משמעותי בחוג הנזר: היא מחברת יבשתית את סין והודו למפרץ הפרסי ואירופה. היא יצרנית הנפט היחידה במפרץ הפרסי שיכולה להציע חיבור יבשתי לשדות האנרגיה שלה גם לתעשיות הגדולות של מזרח אסיה וגם לאלו של האיחוד האירופי. היא מדינה גדולה מבחינת אוכלוסייה, עם כ-82 מיליון בני אדם, מה שהופך אותה לשוק פוטנציאלי גדול במזרח התיכון, ושוק נגיש גם למזרח אסיה וגם לאירופה.

בנוסף, משום המיקום שלה איראן גם לא נמצאת באופן טבעי באזור ההשפעה של אף מעצמה: צפון קוריאה תלויה בסין גיאוגרפית בשביל חיבור לעולם. וונצואלה נמצאת בתוך אזור ההשפעה האמריקני בים הקריבי. איראן נמצאת בין אזורי השפעה – של סין, של רוסיה, של ארה״ב. המשמעות היא שתמיד תהיה תחרות בין מעצמות על השפעה על איראן, ואיראן תמיד תנצל את התחרות הזו כדי להשיג הטבות מאותן מעצמות. היום אנחנו רואים את זה באיזון שאיראן עושה בין ארה״ב ואירופה ובין רוסיה וסין: ככל שארה״ב תגביר את הלחץ הכלכלי על טהרן, היא רק תדחוף אותה יותר לבייג׳ין ומוסקבה. ככל שהיא תנסה ״לחנוק אותה״, כך סין ורוסיה ירצו יותר לתמוך בה, מעוניינות להבטיח שטהרן לא תיפול בידי ארה״ב.

אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״ על טהרן לכן תמיד תהיה מוגבלת: ככל שילחצו עליה יותר, כן יהיה זול יותר למעצמה אחרת לעזור לאיראן להמשיך לשרוד. בעולם הרב-קוטבי שלנו, איראן היא שחקן חשוב מדי בשביל להצליח לבודד אותו לחלוטין.

טורקיה

המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בשיא ימיה של האימפריה העות׳מאנית, טורקיה הייתה לא פחות מעצמה אירופית מצרפת או בריטניה – משום שהיא שוכנת לחוף הים השחור, היא בקלות יכולה להתחבר ללב של אירופה דרך הדנובה. במשך מאות שנים היא שלטה על הבלקנים וחלקים ממזרח אירופה, ואף איימה על ווינה ומדינות מרכז אירופה.

שיא התפשטות האימפריה העות׳מאני לתוך מזרח אירופה.

בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה. מול רוסיה טורקיה, הודות למיקום שלה, יכולה לאזן מול הרוסים באגן הים השחור, בקווקז, בסוריה ובים התיכון. במרכז אסיה היא יכולה לאזן מול ההשפעה הסינית, הודות לקשרים הכלכליים והתרבותיים שלה עם העמים הטורקמנים של האזור [מקור]. טורקיה היא שחקן אירו-אסיאתי, וכוח שיעצב את הזירה האזורית שלנו אם נרצה ואם לא.

לכן תיאורטית, משיקול אסטרטגי בלבד, היינו מצפים שממשל ביידן יחפש להחזיר את טורקיה למחנה המערבי. זה נכון שהיחסים בין טורקיה למערב מדרדרים מזה כעשור: ארדואן הפך את טורקיה ממדינה דמוקרטית ומערבית לאוטוקרטיה אסלאמית. הוא משתף פעולה לעיתים עם יריבים למערב כמו רוסיה ואיראן, ומאיים על חברות נאט״ו כמו יוון וצרפת, כמו גם על בעלות ברית של ארה״ב באזור כמו ישראל ומצרים. אחרי שטורקיה רכשה סוללות נ״מ מהרוסים, היא סולקה מתוכנית ה-F‪-35, ויש קולות שאף קוראים להעיף את טורקיה מנאט״ו [מקור].

מצד שני, טורקיה יכולה לבלום את סין ורוסיה, שתי היריבות הגדולות של ארה״ב, כמו גם את איראן. זה נכון שטורקיה משתפת לעיתים פעולה עם טהרן ומוסקבה, אך היא גם מתחרה איתן: הרוסים והטורקים תומכים בצדדים יריבים בלוב, מנהלים קרבות דרך שליחים בסוריה והטורקים החלו לאחרונה בתמיכה צבאית וכלכלית באוקראינה [ראו כאן]. מול איראן הטורקים מתחרים על השפעה בקווקז, סוריה, עיראק ומרכז אסיה [מקור].

אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק. הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו: הסרת סנקציות על תעשיית הביטחון שלה, הלוואות דולרים בשביל לייצב את הכלכלה [ראו כאן], ואפילו החזרה של טורקיה לתוכנית ה-F-35. אני לא אומר שבהכרח הגזרים האלו יחזירו אותה, ואני לא חושב שארה״ב צריכה להתעלם מהרקורד הדמוקרטי הבעייתי של טורקיה, אך לבעוט אותה לחלוטין מחוץ למחנה המערבי הוא לא רעיון חכם.

והנה, במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני [מקור], מעורר את זעמם של הטורקים שממשיכים להכחיש שרצח עם שיטתי נעשה ב-1915 נגד הארמנים [מקור]. זה נכון שיש כאן צדק היסטורי כלפי הארמנים, אך תפקידו של הבית הלבן אינו לתקן את הרקורד ההיסטורי – מטרתו לנהל את מדיניות החוץ של ארה״ב. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי [ראו כאן].

האם ההכרזה על רצח העם הארמני היא הסוף ליחסים האסטרטגים בין ארה״ב וטורקיה? קרוב לודאי שלא. טורקיה תמשיך להיות ציר גיאוגרפי חשוב באירו-אסיה, והיא עדיין חברה בנאט״ו. למען האמת אין לנאט״ו שום מנגנון להוציא חברה ממנו גם אם ארה״ב הייתה רוצה זאת. הודות להשפעה שלה באגן הים השחור, במזרח התיכון וצפון אפריקה טורקיה תהיה שחקן שאם ממשל ביידן יתעלם ממנו, הוא יתקשה לנהל מדיניות בלימה אפקטיבית מול רוסיה וסין. יכול להיות שממשל ביידן יתעקש לשמור על יחסים מתוחים עם אנקרה – אך בכך הוא בעיקר יפגע בעצמו.




פלג 62: המאבק הירוק

תקציר

  1. ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים.
  2. במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים. זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן.
  3. אולם לתפיסה הזו שתי בעיות: א׳ העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם. ב׳ שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם.
  4. בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. הדרך לקדם את המאבק בשינוי האקלים צריכה להיות דרך תחרות בין מדינות, במקום ע״י שיתוף פעולה. מדינות יחפשו להיות ראשונות לפתח טכנולוגיות מתקדמות בתחום האקלים, לבצע שדרוג תשתית כולל לתעשייה ירוקה, ויטילו מסי פחמן וקנסות אחרים על מדינות מזהמות.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים [מקור]. בתקופת אובמה שתי המדינות הגיעו להסכם היסטורי להקטנת גזי החממה, הסכם שגם סלל את הדרך להסכם פריז בנושא האקלים. תחת ממשל טראמפ שיתוף הפעולה נעצר, עם ממשל טראמפ פורש מהסכם פריז ולוקח את ארה״ב בכיוון ״ירוק פחות״. כעת ממשל ביידן מקווה להחזיר את שיתוף הפעולה בין סין לארה״ב בתחום האקלים, גם ובמקביל לתחרות ביניהן בתחומים כמו טכנולוגיה, זכויות אדם וביטחון אזורי. הביקור הסתיים לכאורה בהצלחה – שתי המדינות הצהירו שהן מחויבות למאבק בשינוי האקלים, מחויבות לצמצם את גזי החממה שלהן ולעבור למשק אנרגיה ירוק יותר [מקור].

אולם האם באמת מה שהעולם צריך הוא שיתוף פעולה אמריקני-סיני בתחום האקלים? ועד כמה שוות ההתחייבויות של סין בנוגע למאבק אקלים? ב-2020 לדוגמה סין הובילה כיצרנית מספר 1 בעולם של חשמל מפחם, והיא אישרה בשנה שעברה הקמה של עוד תחנות חשמל מבוססות פחם, בתפוקה כוללת של 46 ג׳יגה וואט חשמל [מקור]. זה יותר מתפוקת החשמל מפחם שכבר קיימת במדינות כמו רוסיה או גרמניה. וכל זה למרות שסין מחויבת מאז 2015 ליעדי צמצום גזי החממה של הסכם פריז, אותו הסכם ממנו טראמפ פרש.

בניתוח היום נכיר את הדינמיקה החדשה של המאבק באקלים – לא שיתוף פעולה, כי אם תחרות. אחרי שלושה עשורים בהם התנועה הירוקה בזירה הבינלאומית התקדמה ע״י הבנות והסכמים בינלאומיים, נראה שהיא עומדת לעשות את הקפיצה הבאה שלה לא דרך שיתוף פעולה והבנות, כי אם דרך תחרות ומאבק. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

כולנו עולם אחד(?)

במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים: כך לדוגמה ב-1987 נחתם הסכם בינלאומי לצמצום השימוש בחומרים מזיקים לשכבת האוזון [מקור]. ב-1997 נחתם פרוטוקול קיוטו, הסכם בינלאומי נוסף, לצמצום גזי חממה [מקור] וההסכם הזה הוחלף בהסכם פריז שנחתם ב-2016 [מקור]. המשותף לכל ההסכמים האלו שהם נעשו במסגרת האו״ם והם מייצגים הסכמה בינלאומית ומוכנות בינלאומית לעבוד יחד כדי לצמצם את פליטת גזי החממה לאטמוספירה.

הסיבה שהמאמץ הירוק במשך רוב שנותיו התבסס על שיתוף פעולה היא ההנחה שבסופו של יום, לכל מדינות העולם אמור להיות אכפת מה קורה לעולם. בזמן שיש סוגיות רבות שהן רלוונטיות רק למדינה כזו או אחרת – סכסוכים טריטוריאלים, הבטחת אספקה של משאבים, פיקוח נשק וכדומה – המאבק נגד שינוי האקלים הוא במהותו מאבק גלובאלי, משום ששינוי האקלים משפיע באופן גלובאלי. זה לא משנה אם אתה חקלאי באתיופיה, איש עסקים בסינגפור או אומן רחוב בברלין, כולנו מושפעים משינוי האקלים. אין מדינה שיכולה להגיד שהיא אינה מושפעת ממנו, ואין מדינה שלא תסבול מהנזק ששינוי האקלים יגרום, אם ישירות ואם בעקיפין, ע״י פגיעה בכלכלה הגלובאלית. שינוי האקלים הוא איום גלובאלי, ולכן, כך ההנחה הולכת, המאמץ צריך להיות גלובאלי, ע״י עבודה משותפת של מדינות העולם דרך המוסדות הבינלאומיים שיש לנו – בעיקר האו״ם.

זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: איום האקלים הוא איום משותף על שתיהן, והוא צריך להיות, כפי שהצהיר ג׳ון קרי בסוף ינואר 2021, סוגיה נפרדת משאר היחסים בין סין וארה״ב [מקור]. ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן. אלו תפיסות וותיקות, שהביאו הישגים נאים לאורך השנים, אך אלו תפיסות שלא רק מעריכות הערכת יתר כמה אכפת למדינות משינוי האקלים, הן מתעלמות לחלוטין מהמאפיין המשמעותי החדש של הזירה הבינלאומית – תחרות גיאופוליטית.

תחרות גיאופוליטית משמעותה שמדינות נאבקות זו בזו לשם השגת האינטרס הלאומי שלהן. במקום לשתף פעולה זו עם זו בשביל להבטיח גישה לשווקים ומשאבים, הן נאבקות זו בזו, מתחרות זו עם זו, בשביל להבטיח את הישרדותן ושגשוגן הלאומי. לאורך הניתוחים של פל״ג ראינו דוגמאות רבות לתחרות הגיאופוליטית הזו: אם זה במאבק לייצור עצמאי של שבבים, התחרות להבטחת קווי אספקה, תחרות טכנולוגית בין מדינות ואפילו תחרות על חיסונים לקורונה [ראו כאן]. העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם.

נוסף על התחרות הגיאופוליטית, שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם. כן, אף אחד לא רוצה לחיות בעולם שחלקו שממה מדברית, חלקו מרחבי קרח ארקטיים וביניהם רצועה חקלאית דקה שרובה נשלטת ע״י מוסקבה [ראו כאן]. אולם תרחיש האימים הזה הוא: א׳ אמור לקרות רק בעוד עשורים, לקראת 2050. ב׳ מדובר בסופו של יום רק בתרחיש, הערכה של העתיד לבוא. אנחנו לא יודעים בוודאות של 100% איך יראה העולם בעוד שלושים שנה. אנחנו יכולים להעריך, אך לא לדעת.

אני לא מנסה לזלזל חלילה במי שעיסוקו להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של שינוי האקלים. אני מנסה להסביר את המציאות הפוליטית שרבים שוכחים ממנה: כשמנהיג מחליט לצמצם את גזי חממה במדינה שלו, במיוחד במדינה מתפתחת, הוא צריך לבצע בחירה בין צמצום גזי חממה ובין אינטרסים אחרים, מנוגדים לאותו יעד.

מה למשל? לדוגמה פיתוח כלכלי שתלוי בחשמל זול, חשמל שעבור רוב העולם המתפתח מופק ע״י פחם [מקור]. פחם הוא חומר דלק קל לשינוע ואחסון, ופשוט להפיק ממנו אנרגיה. בניגוד לנפט הוא לא דולף, ובניגוד לגז הוא לא דורש מכלים מיוחדים לאחסון. הוא גם מספק אנרגיה קבועה, ללא צורך באמצעי אחסון כלשהם – בניגוד לאנרגיה סולארית או מהרוח. לכן עבור מדינות מתפתחות רבות אם הברירה היא בין חשמל זול ובין צמצום גזי חממה, הן יבחרו בחשמל הזול.

במדינות רבות גם קיימת תעשייה של הפקת דלקים, אם פחם, נפט או גז טבעי, ותעשיית חשמל שמבוססת על אותם דלקים. כשמדינה מחליטה לצמצם את כריית הפחם או לסגור תחנות כוח מזהמות, היא פוגעת במחייתם של אלפים מאזרחיה. זה לא משנה שהפגיעה נעשת בשביל ״להציל את העולם״ – בסופו של יום פוגעים במחייתם של אנשים, והדבר יוצר טינה ותסכול. כל מנהיג יהסס לעשות את הצעד הזה, מחשש שאותם אלפים עוד ינקמו בו – אם ע״י בחירת היריב שלו, אם ע״י הפגנות ומהומות.

הדוגמה הכי טובה לחוסר ההצלחה של מאבק האקלים לשנות את החישוב הפוליטי של מדינה היא סין. למרות שסין לאורך השנים התחייבה להיאבק בזיהום התעשייתי בה ולצמצם את גזי החממה שהיא פולטת, התוצאות הן במקרה הטוב מעורבות: סין בהחלט שיפרה את איכות האוויר בחוף המזרחי העשיר שלה, אך עשתה זאת ע״י העברה של מפעלים ותחנות כוח מזהמות פנימה אל תוך המדינה [מקור]. היא הקימה תחנות כוח סולאריות ורוח רבות, אך אלו מגובות ע״י תחנות כוח פחמיות – שיעור הניצול של תחנות כוח פחמיות בסין עומד על 50%, בעוד של תחנות כוח סולאריות על 15% ושל רוח על 24% [מקור]. המשמעות היא שלמרות שסין מתקינה לוחות סולריים בקצב מסחרר, את האנרגיה הסולארית מגבה אנרגיה מפחם. אותו הדבר נכון גם לשוק הרכב החשמלי בסין – גם אם כל צי הרכב הסיני יעבור לרכבים חשמליים, הוא ברובו יוטען ע״י פחם, הדלק המזהם ביותר [מקור].

יש מספר סיבות מדוע סין מסרבת להתנתק מפחם, שמהווה עדיין כמעט שני שליש מתפוקת החשמל שלה [מקור]: ראשית, מדובר בדלק זמין וזול עבורה. עתודות הפחם של בייג׳ין נמצאות במקום הרביעי בעולם, והיא מייצרת כמעט מחצית מכל הפחם בעולם. סין עדיין נמצאת בתהליך אורבניזציה נרחב, וצפויה להוסיף עוד כ-350 מיליון תושבים לערים שלה בשנים הקרובות [מקור]. היא צריכה מקור חשמל זול וזמין בשביל לתמוך בתהליך הזה – ופחם זמין לה ובשפע.

שנית, בניית תחנות כוח הייתה ועודנה דרך קלה לעמוד ביעדי צמיחה מקומיים. כפי שסקרתי באופן נרחב בקיסר אדום [ראו כאן], הממשל המקומי בסין נתון תחת לחץ תמידי לעמוד ביעדי הצמיחה שהממשל המרכזי קובע. תחנות כוח הן דרך פשוטה לעמוד ביעדי הצמיחה, מעניקות גם תעסוקה לעובדי בניין, גם למהנדסי חשמל וגם לעובדים בתחנה, עם היתרון הנוסף של חשמל זמין למחוז.

שלישית, תחנות כוח מעסיקות עשרות מיליוני בני אדם. כל צמצום מהיר מדי במספר התחנות יגרום להמוני מובטלים, שיאיימו על שלטון המפלגה. משום שתחנות כוח של אנרגיה מתחדשת לרוב מעסיקות פחות אנשים בממוצע מתחנות כוח פחמיות [מקור], המעבר לאנרגיה ירוקה לא יציע משרות לרוב העובדים המפוטרים. וזה עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון את העובדים במכרות הפחם שיהפכו מחוסרי עבודה.

כמובן, סין ממשיכה להצהיר שהיא מחויבת למאבק בשינוי האקלים ולהשקעה באנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה ירוקה. אולם היא עושה זאת בעודה מפעילה את צי תחנות הכוח הפחמיות הגדול בעולם, מקימה תחנות פחם חדשות שימשיכו לעבוד גם בעוד 40 שנה, ואף עוזרת להקים כ-100 תחנות כוח פחמיות חדשות במדינות מתפתחות כמו מצרים, דרום אפריקה וקניה [מקור].

נוסף על החסמים הפנימים מדוע לא להפסיק את השימוש בפחם, התחרות הגיאופוליטית בין סין וארה״ב תקשה על שיתוף הפעולה ביניהן בתחום האקלים. בזמן שממשל ביידן מאמין שניתן להתחרות ולשתף פעולה במקביל, דובר משרד החוץ הסיני הבהיר עוד בסוף ינואר 2021 ששיתוף פעולה בתחום האקלים קשור למצב היחסים הכולל בין סין וארה״ב [מקור]. הוא הבהיר שזו תהיה טעות מצד ממשל ביידן לחשוב שסין תשתף פעולה בתחום אחד, בעוד ארה״ב פוגעת בבייג׳ין במה שהיא רואה כענייניה הפנימיים: הונג קונג, שינג׳יאנג, טאיוואן וכן הלאה.

בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. בייג׳ין תחפש כיצד למנף את הרצון הזה בשביל להשיג רווחים אסטרטגים עבורה – לגרום לממשל לוותר בנושא הדמוקרטיה בהונג קונג, להסיר הגבלות ייצוא טכנולוגי נגד חברות סיניות ולהסיר את המכסים שנותרו ממלחמת הסחר של טראמפ. ממשל ביידן, שבוי עדיין בתפיסה ששיתוף פעולה הוא הדרוש למאבק בשינוי האקלים, עלול להסכים בחוסר רצון להיכנע לדרישות סין, מאמין שהוא מוותר בנושאים ״פחות דחופים״ בשביל לקדם את המאבק באיום האסטרטגי הכי גדול בעיניו על ארה״ב.

הבעיה שגם אם יסכים לעשות וויתורים, לא סביר שסין תהיה מוכנה להסכים ליעדים שיאיימו בצורה רצינית על הפיתוח הכלכלי שלה או היציבות הפוליטית בה. היא כנראה תציע יעדים שבכל מקרה היא תעמוד בהם, או תבקש הקלות משום שהיא עדיין נחשבת ״מדינה מתפתחת״ שלא הגיעה לתיעוש מלא. בשלב הזה, כשהסינים יסרבו לכל מחויבות משמעותית בתחום האקלים, ממשל ביידן יהיה במלכוד: אם הוא ינסה ללחוץ על בייג׳ין, הוא עלול לאבד את שיתוף הפעולה. אם הוא ימשיך עם שיתוף הפעולה ויעלים עין, הוא לא יצליח להביא את הסינים לקבל על עצמם יעדים משמעותיים.

ומה שנכון לסינים יהיה נכון גם למדינות מתפתחות אחרות כמו אינדונזיה והודו, שמסתמכות על חשמל זול מפחם בשביל הצרכים של האוכלוסייה הגדלה שלהם. אם וושינגטון תנסה להשיג איתן שיתוף פעולה, היא כנראה תשיג יעדים צנועים אם בכלל.

הפתרון לדילמה הוא פשוט: ארה״ב לא צריכה לשתף פעולה עם סין בשביל עצירת שינוי האקלים, היא צריכה להתחרות בה. בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו, גם המאבק בשינוי האקלים יכול, ולמען האמת הוא כבר הופך, לחלק מהתחרות הגיאופוליטית בין המעצמות.

המאבק הירוק

המודל השיתופי של המאבק לשינוי האקלים התאים לעולם של היפר-גלובליזציה, של שיתופי פעולה בינלאומיים גדלים והולכים ומתחים נמוכים בין מדינות העולם. העולם הזה, כפי שראינו מספר פעמים בפל״ג, הסתיים. במקומו אנו כעת בעולם רב-קוטבי חדש, עולם רב-קוטבי שמתאפיין בעיקר ע״י תחרות, לא שיתוף פעולה [ראו כאן]. וכפי שהתחרות הזו מעצבת את הסחר שלנו, את הטכנולוגיה שלנו ואת הביטחון שלנו, התחרות הזו גם מתחילה לעצב את המאבק בשינוי האקלים.

תסתכלו לדוגמה על יוזמות האקלים של השנתיים האחרונות: בסוף 2020 בייג׳ין הכריזה שהיא מתכוונת להפוך לניטראלית מבחינת פליטה של פחמן דו-חמצני (פד״ח) עד 2060 [מקור]. מעט אחריה יפן הודיעה שגם היא תהפוך ניטראלית פחמן, ותעשה זאת מוקדם יותר – ב-2050 [מקור]. מדובר בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם, ויפן מובילה כיום בעולם במחקר ויישום של כלכלה מבוססת מימן [מקור]. הכרזות כאלה יכולות לדחוף מחקר ופיתוח בשתי המדינות, ולעודד מדינות אחרות במזרח אסיה להתחייב גם הן לניטראליות פחמן. שתי המדינות גם עשו את ההתחייבויות ללא לחץ או הסכם בינלאומי כלשהו.

יוזמה שאפתנית יותר, והרבה יותר תחרותית באופייה, היא של האיחוד האירופי, שפרסם בסוף 2019 את הגרין דיל שלו [מקור]. הגרין דיל הוא תוכנית אסטרטגית של האיחוד לא רק לצמצם את גזי החממה שלו, אלא גם להפוך אותו למוביל בתחומים של אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות ירוקות, ממקם את עצמו כענק חדשנות בתחום הכלכלה הירוקה. ניתוח מקיף של היוזמה פורסם באתר המשחק הגדול בספטמבר 2020 ע״י יהונתן פלוטניק, ואני מזמין אתכם לעיין בו בשביל להעמיק בנוגע ליוזמה [ראו כאן].

ממשל ביידן מתכנן גם הוא השקעה מאסיבית בתשתיות ירוקות ומחקר ופיתוח ירוק, תוך מתן דגש על ייצור אמריקני ופיתוח אמריקני [ראו כאן]. הממשל מעוניין להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב בעולם, להפוך אותה לפורצת דרך בתחומים של טכנולוגיה ירוקה ולבצע שדרוג תשתית משמעותי, שלא רק יחזיר את מעמדה כמרכז תעשייתי עולמי אלא גם יעזור לה במאבק בשינוי האקלים.

מה שמשותף לכל היוזמות האלו שהן לא מחפשות לעבוד עם מישהו, אלא להתחרות עם מדינות אחרות. היוזמות האלו לא נובעות ממאמץ בינלאומי מתואם, אלא מהחישובים האינטרסנטים של כל אחת מהמעצמות. הדגש כאן הוא לא לחלוק ידע או לעבוד ביחד להילחם בשינוי האקלים – הדגש הוא להבטיח שהמדינה שלי תהיה בקו החזית של המאבק, תהיה בקו החזית של הטכנולוגיה והתעשייה.

הסיבה שהן עושות את זה היא מפני שהן מאמינות, כל אחת, שיש רווחים להשיג מלהיות ראשונה במאבק הירוק. ראשית כל יש את הרווח הדיפלומטי בלהיות ״מובילה ירוקה״, מדינה אליה נושאים עיניים כדוגמה למדיניות ירוקה. כששינוי האקלים הוא סוגיה בינלאומית, שמעסיקה ארגונים רבים ואנשים רבים, להיות מובילה ירוקה נותן למדינה כוח רך שהיא יכולה להשתמש בו בשביל להשפיע במקומות אחרים – ככל שממשל ביידן לדוגמה יתקדם באג׳נדה הירוקה שלו, הוא כנראה ישיג עוד השפעה על האיחוד האירופי, השפעה שהוא יוכל להפנות נגד סין.

מעבר לרווח של כוח רך, מדינות גם מזהות פוטנציאל משמעותי בכלכלה הירוקה החדשה: בשביל להקטין פליטת גזי חממה, זיהום תעשייתי, בזבוז מים והרס אדמות, מדינות יהיו חייבות להשקיע בצורה מאסיבית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ירוקות, ולאחר מכן להשקיע בשדרוג התשתיות שלהן. הגרין דיל האירופי לדוגמה דורש השקעה של כטריליון אירו [מקור]. חברות ירוקות כיום מתומחרות ב-4 טריליון דולר לפי שווי המניות שלהן [מקור].

בעולם של היפר-גלובליזציה, הפוטנציאל הכלכלי העצום של השוק הירוק כנראה לא היה נתפס כהזדמנות אסטרטגית. אך אנחנו לא חיים כבר בעולם של היפר-גלובליזציה, אלא בעולם של לאומנות כלכלית: למדינות חשוב שיהיו להן חברות משלהן בתחומי טכנולוגיה קריטיים. חברות כאלה מקטינות את התלות שלהן במדינות זרות, נותנות להן רווח כלכלי, ונותנות להן השפעה דרך אותן חברות. זו הסיבה שארה״ב, האיחוד האירופי וסין עובדות כל אחת לעודד חברות מובילות גלובאלית בתחומים כמו שבבים, בינה מלאכותית ו – טכנולוגיה ירוקה [מקור].

מדינות גם רואות במעבר לכלכלה ירוקה הזדמנות לשדרוג כולל של התשתית שלהן, כך שהיא לא תהיה רק ירוקה יותר, אלא גם יעילה יותר. לדוגמה, תוכנית התשתית של ממשל ביידן בעלות של כ-2 טריליון דולר נועדה גם לקדם מעבר לאנרגיה ירוקה, וגם לתקן ולשפר את מערכת התחבורה והכבישים בארה״ב [מקור]. זה לא שכל דבר ירוק הוא גם בהכרח יעיל, או שחיבור מפעלים לאנרגיה מתחדשת פתאום יקפיץ את הפרודוקטיביות שלהם – שחקנים פוליטיים פשוט זיהו שאם הם מדביקים ״ירוק״ לתוכנית תשתית, הם יכולים לגייס הרבה יותר תמיכה בשבילה.

ואם ״ירוק״ עוזר לגייס תמיכה להשקעה לאומית בתשתיות, התחרות הגיאו-פוליטית עוזרת לתמיכה בשינוי הירוק. המאבק הירוק כבר לא נתפס כמשהו שנכפה באופן חיצוני על מדינה ע״י הסכמים בינלאומיים, אלא נובע ממנה, מהחישוב האסטרטגי שלה. האיחוד האירופי, ארה״ב, סין, הודו ומדינות נוספות משקיעות באנרגיה מתחדשת ומחקר ופיתוח משום שהן רואות בו כאינטרס הלאומי שלהן. לא בטוח אם האינטרס הזה יהיה חזק מספיק בשביל לגמול את סין מפחם, אך הוא מבטיח שגם ללא הסכמה בינלאומית מדינות ימשיכו לבצע שינוי ירוק אצלן.

נוסף על המניע הפנימי, התחרות בין המדינות גם תאפשר להן להטיל זו על זו מכסים וקנסות בשביל לאכוף את האג׳נדה הירוקה שלהן, עם מדינות מפותחות מחפשות לצמצם את הזיהום במדינות מתפתחות דרך כלים כלכלים. כלי אחד כזה הוא מס פחמן, מס מיוחד שיוטל על מוצרים בהתאם לכמות הפד״ח שנפלטה בייצור שלהם [מקור]. מס פחמן יכול להיות מוטל על מוצרים מיובאים ממדינות מזהמות, כמו סין לדוגמה. משום שרוב החשמל בסין מופק ע״י פחם, גם מוצרים ירוקים כמו טורבינות רוח וסוללות לרכבים חשמליים הם בעלי ״טביעת אצבע״ גדולה של פד״ח, משום החשמל המזהם שנדרש לייצורם [מקור]. הבעיה שמנגנון השוק אינו משקף את הזיהום שנוצר, והמוצרים הסינים נותרים מבוקשים הודות למחיר הנמוך שלהם. מס פחמן יתקן זאת, יגלם במחיר המוצרים את הזיהום שהיה כרוך בייצורם.

מס פחמן עד היום נותר בגדר אפשרות תיאורטית בלבד משום ההתנגדות העזה של סין אליו. רק בשבוע שעבר בשיחה בין שי ג׳ינפינג נשיא סין לקנצלרית גרמניה ונשיא צרפת שי הביע מורת רוח והתנגדות מוחלטת לרעיון של מס פחמן אירופי [מקור]. כל עוד האיחוד האירופי וארה״ב מתמקדות בשיתוף פעולה עם סין בנושא האקלים, הן לא יטילו מס פחמן. כל עוד הן לא יטילו מס פחמן, לסין לא יהיה מניע ברור לצמצם את השימוש שלה בפחם. היא תמשיך להקים תחנות רוח ושמש כמובן, אך שום דבר לא יכריח אותה לצמצם דרסטית את תעשיית הפחם שלה.

סביר להניח שהמצב הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן: התחרות הגיאופוליטית בין סין לארה״ב והאיחוד האירופי מתגברת, וסביר שגם התסכול מהזיהום המאסיבי של סין יגדל. ביחד, שתי המגמות ידחפו את ארה״ב והאיחוד לוותר על הניסיון לשתף פועלה עם בייג׳ין בתחום האקלים, ובמקום ללחוץ אותה לפעולה ע״י הטלת מס פחמן, חסימת יצרנים מזהמים וכלים אחרים. מס פחמן גם יעזור לתעשיות שלהן מול הייצור הזול מסין.

המשמעות של כל המגמה החדשה הזו שמי שמתעניין במאבק בשינוי האקלים, מי שרוצה לקדם אג׳נדה ירוקה, צריך לעשות שינוי מחשבתי – לא עוד חיפוש אחר הסכמים בינלאומיים חוצי גבולות, או דרישה מגופים בינלאומיים לכפות אג׳נדת אקלים על העולם. אם גרטה לדוגמה רוצה באמת לעשות שינוי במאבק באקלים, היא צריכה לא לדבר באו״ם על העתיד, אלא לשכנע את האיחוד האירופי להטיל מס פחמן על סין. התחרות הגיאופוליטית היא כוח חדש במאבק לשינוי האקלים. התנועות הירוקות שישכילו להבין זאת יצליחו להגיע להישגים משמעותיים.

כחול לבן ירוק

איפה ישראל עומדת בכל המאבק הירוק? הודות לשימוש הנרחב של ישראל בגז טבעי והגדלת השימוש באנרגיה מתחדשת, התעשייה הישראלית כנראה לא תפגע באופן משמעותי ממס פחמן. יותר מזה – מס פחמן יוכל לעזור לתעשייה הישראלית, אם הוא יהפוך מוצרים ישראלים לזולים יותר לעומת המקבילים הסינים שלהם. נכון שמדינת ישראל תבחן את הפוטנציאל לתעשייה המקומית בתרחיש של מס פחמן בתעשיות המתקדמות.

המאבק הירוק גם מביא תמריצים ממשלתיים בארה״ב ובאיחוד האירופי לחדשנות ירוקה, אם בצורה של מענקים, הלוואות או הטבות מס. ע״י שיתופי פעולה עם חברות אמריקניות ואירופיות, אפשר וחברות ישראליות יוכלו לקבל גישה לאותם תמריצים. ממשלת ישראל גם יכולה לפעול לפתוח את תוכניות התמריצים האלו לחברות הזנק ישראליות, בדומה לגישה שיש לנו כבר היום לתוכנית עידוד המחקר והפיתוח של האיחוד, Horizon Europe [מקור].

אולם המאבק הירוק גם ישים חברות ישראליות בצומת החלטה עם מי ללכת – האם עם משקיעים סינים, או שמא אמריקנים? בעולם של תחרות טכנולוגית גדלה, גם בתחום של טכנולוגיה ירוקה, חברות ישראליות כנראה לא יוכלו עוד לקבל השקעות ולעבוד גם עם סין וגם עם ארה״ב. כל תוכנית אסטרטגית לחברה תצטרך לבחור עם איזו מהמדינות הולכים לפיתוח וייצור.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 61: תקועים במינסק

תקציר

  1. רוסיה בשבועות האחרונים מגייסת כוחות רבים ושולחת אותם לגבול עם אוקראינה.
  2. המטרה היא קרוב לודאי להלחיץ את האוקראינים שיבצעו פרובוקציה נגד הרוסים, ובתגובה רוסיה תפעל צבאית להביס אותם.
  3. תבוסה צבאית של אוקראינה נועדה להתניע מחדש את התהליך הפוליטי סביב הסכמי מינסק – הסכמים במסגרתם אוקראינה תצרף מחדש את הרפובליקות הבדלניות בחבל דונבאס, דבר שעלול לערער אותה ואף לגרום למלחמת אזרחים חדשה.
  4. מטרה של רוסיה הוא לגרום לזה לקרות ולא, בניגוד למה שחושבים, לספח את הדונבאס והבדלנים בו אליה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבועות האחרונים קורה משהו שלא מבשר טובות לא לאוקראינה, לא לאירופה ולא לביטחון הגלובאלי כולו: רוסיה מגייסת כוחות רבים, כולל כוחות ארטילריה ושריון, ושולחת אותם לגבול שלה עם אוקראינה ולחצי האי קרים [מקור]. סרטונים שעלו לרשת במרץ מראים שיירות שריון על רכבות, נגמ״שים בכבישים ומה שנראה כגיוס הכי גדול של כוחות רוסים ליד אוקראינה מאז 2014.

ריכוז הכוחות בגבול מגיע אחרי רבעון מתוח בין רוסיה ואוקראינה ובין רוסיה והמערב: מאז ינואר השנה הגבול בין אוקראינה ובין הרפובליקות הבדלניות של אזור דונבאס (Donbas) הפך מתוח, עם חיילים אוקראינים נהרגים מירי הכוחות הבדלנים [מקור]. ממשל ביידן סימן את רוסיה כאחד האיומים האסטרטגים הגדולים על ארה״ב אם לא הגדול שבהם, דבר שהתבטא גם בחבילת סיוע צבאי חדשה לאוקראינה בסך 125 מיליון דולר [מקור] וגם בקריאה של הנשיא ביידן לפוטין ״רוצח״. לבסוף, היחסים בין מוסקבה והאיחוד האירופי נמצאים במשבר מאז כליאתו של מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני, צעד שהביא את האיחוד להטיל סנקציות על רוסיה [מקור].

השאלה הגדולה עכשיו היא האם רוסיה מתכוונת לפלוש למזרח אוקראינה, והאם זו עלולה להיות הפתיחה למלחמה אירופית גדולה יותר [מקור]: האם כוחות השריון שהיא העבירה לגבול הם הכנה להשתלטות על כל מזרח אוקראינה? או שמא מדובר בסה״כ בבלוף, ניסיון רוסי ״לעשות שרירים״ מול המערב ולהשיג ממנו וויתורים כלשהם – אולי להפסיק את הסיוע לאוקראינה? להסיר סנקציות? אולי להרגיע את הטון מוושינגטון?

התשובה היא מורכבת: רוסיה אינה מעוניינת לפלוש למזרח אוקראינה ולכבוש אותה. היא אינה מעוניינת לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס. מה שרוסיה רוצה היא שקייב תספח אותן. הרוסים לא רוצים להשתלט על אוקראינה – הם רוצים להכריח אותה ליישם את הסכמי מינסק שימנעו מאוקראינה לצמיתות להצטרף לנאט״ו ואולי אפילו יגרמו לפירוק של המדינה. זה כנראה נשמע אבסורדי, אבל הבנייה הצבאית של רוסיה בגבול כנראה נועדה להביא לפתרון דיפלומטי של הסכסוך במזרח אוקראינה, שכבר חגג 6 שנים. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

״רוסיה החדשה״

עסקנו בעבר בהרחבה בצורך הרוסי בעומק אסטרטגי, במצב הגיאופוליטי הבעייתי שלה במזרח אירופה ועד כמה היא חשופה לפלישה מהמערב. למי שמעוניין בריענון או בהרחבה, מוזמן לפנות לניתוח מס׳ 44 ״המשחק הרוסי״ [כאן] או ניתוח מס׳ 28 ״המאבק על בלארוס״ [כאן]. בגדול רוסיה מעוניינת למנוע כל נוכחות זרה במזרח אירופה בשביל להבטיח את הלב הדמוגרפי שלה סביב מוסקבה. אחרי התפרקות בריה״מ רוסיה איבדה את חגורת הביטחון שלה סביב הלב – היא איבדה את המדינות הבלטיות, שהצטרפו לנאט״ו; היא איבדה את בלארוס, השער למוסקבה; והיא איבדה את אוקראינה.

הרפובליקות של בריה״מ. שימו לב לחגורת המדינות מערבית לרוסיה באירופה.

מבין כל הרפובליקות לשעבר של בריה״מ, ספק אם יש מי שחשובה יותר לרוסיה מאוקראינה. כלכלית, באוקראינה נמצאים שטחים חקלאיים רבים ומכרות פחם, ששימשו בעבר להאכיל ולתדלק את התעשייה הסובייטית. גיאוגרפית, אוקראינה נתנה למוסקבה גישה לים השחור עם קו חוף ארוך ושליטה בחצי האי קרים, וכמו כן גישה לפולין מדרום. דרך אוקראינה גם עובר הנתיב הדרומי למוסקבה – ברגע שחוצים את נהר הדנייפר במרכז המדינה, כל שנדרש הוא לנוע צפונה בשביל להגיע למוסקבה. תרבותית והיסטורית, מזרח אוקראינה הייתה חלק מהאימפריה הצארית מאז המאה ה-18, עם כיבושיה של יקטרינה הגדולה את אגן הים השחור מהעות׳מאנים. אותו חלק מאוקראינה נקרא ״רוסיה החדשה״ [מקור].

האיבוד של אוקראינה בהתפרקות בריה״מ הייתה לכן מכה כלכלית, אסטרטגית והיסטורית. רוסיה איבדה את הגישה הנוחה לים השחור, והנתיב למוסקבה דרך הדנייפר הפך שוב פתוח לאויבים פוטנציאלים. כפי שהרחבתי בניתוח ״המשחק הרוסי״, המטרה של מוסקבה מאז התפרקות בריה״מ היא להחזיר את ההשפעה שלה על אותה חגורת ביטחון, למנוע כניסה של כוחות זרים ולהבטיח מחדש את הלב הדמוגרפי שלה. וכאן נכנסת אוקראינה.

סיפור היחסים בין רוסיה ואוקראינה הוא בגדול הסיפור של מוסקבה מנסה למנוע בכל דרך אפשרית את ההתקרבות של אוקראינה למערב, ובמיוחד הפיכתה לחלק מנאט״ו. המדינות הבלטיות כבר עברו לנאט״ו בשנות ה-2000. אם אוקראינה הייתה עוברת גם לנאט״ו, זה היה מציב כוחות מערביים בשתי צמתים קריטים לרוסיה – הים הבלטי והים השחור, עם יכולת מערבית להקרין כוח עמוק אל תוך הלב הרוסי – אל מוסקבה, אל הקווקז, אולי אפילו לים הכספי.

עם אוקראינה החשש שהיא תעבור לצד המערבי הפך ממשי ב-2007, אז קייב התחילה בדיונים על הסכם שיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי [מקור], הסכם שתוכנן להיות צעד ראשון לקראת צירופה האפשרי לאיחוד האירופי בעתיד. ההסכם היה אמור לכלול בין השאר הסכם סחר חופשי בין קייב ובריסל ואימוץ רגולציות ותקנים אירופים ע״י קייב, שני צעדים שהיו אוטומטית מכניסים את אוקראינה לתוך אזור ההשפעה הכלכלי של בריסל. משם ועד לצירוף פוליטי של קייב לאיחוד הדרך קצרה.

התגובה הרוסית הייתה לנסות וללחוץ את אוקראינה לבטל את השיחות ובמקום להצטרף לפרויקט השוק המשותף של מוסקבה – האיחוד הכלכלי של אירו-אסיה. נתונה ללחץ משני כוחות גדולים, קייב ניסתה לתמרן בין רוסיה והאיחוד: היא לא דחתה את הרעיון להצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך גם לא ניסתה לקדם את הצטרפותה. היא המשיכה בשיחות על הסכם חדש עם האיחוד, בעודה מנסה לפייס את חששותיה של רוסיה מפני התפשטות מערבית. היא ניסתה לדוגמה להציע דרכים שונות בהן היא תצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך לא באמת תהיה חברה בו [מקור].

מוסקבה כמובן ראתה מבעד למהלכים האלו והגבירה את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על קייב לוותר על ההסכם עם האיחוד האירופי – רוסיה הטילה מגבלות על ייבוא מאוקראינה, מה שפגע אנושות בכלכלה [מקור]. השיחות על ההסכם נמשכו, ונוסח סופי נכתב כבר ב-2012. אולם שבוע לפני מועד החתימה עליו, בסוף נובמבר 2013, נשיא אוקראינה דאז ויקטור יָנוּקוֹבִיץ׳ הודיע שלא יחתום על ההסכם עם האיחוד ובמקום יחל בשיחות להסכם סחר עם רוסיה [מקור]. קייב גם לא הסתירה מה היה הגורם לסירוב: היא הצהירה בפירוש שהיא מעדיפה לעבוד עם רוסיה בשביל לחדש את המסחר עמה, טוענת שמשיקולים של ביטחון לאומי אינה יכולה להתעלם מהיחסים שלה עם מוסקבה [מקור]. בתגובה אלפי מפגינים יצאו לרחובות קייב למחות על המהלך, הפגנות שהתחילו את המשבר הפוליטי באוקראינה והביאו לבריחתו של ינוקוביץ׳ מהמדינה בפברואר 2014 ועליית ממשלה פרו-מערבית ואנטי-רוסית חדשה.

הנפילה של ממשלת ינוקוביץ׳, דווקא כאשר הוא סוף-סוף נכנע ללחץ הרוסי, כנראה נתפסה בקרמלין לא רק כעיכוב לצירוף של אוקראינה לרוסיה אלא כאיום ממש: הממשל החדש שקם התאפיין בגישה פרו-מערבית ואנטי-רוסית ברורה [מקור]. חשש עלה שקייב עומדת לסלק את הצי הרוסי מחצי-האי קרים ולפתוח את הדלת לנאט״ו. מעט אחרי שינוקוביץ׳ ברח מהמדינה, כוחות בלתי מזוהים – כנראה כוחות מיוחדים של רוסיה – השתלטו על חצי-האי קרים בסוף פברואר 2014 [מקור]. באותו זמן הפגנות ומהומות אלימות התחילו במזרח אוקראינה, בדונבאס – האזור ההיסטורי של ״רוסיה החדשה״ עם ריכוז משמעותי של דוברי רוסית.

בחודשים הבאים מה שהתחיל כהפגנות אלימות הפך ללוחמה לכל דבר: כוחות בדלנים החלו לתקוף את צבא אוקראינה, כנראה נתמכים ע״י חיילים וציוד צבאי רוסי. באפריל 2014 אוקראינה הכריזה על מבצע צבאי נגד ״הטרוריסטים״ במזרח, אך לאחר מספר ניצחונות בקיץ 2014 על המורדים, התערבות רוסית החלה להטות את הכף נגד אוקראינה. התקדמות צבא אוקראינה נעצרה בסתיו 2014, ובתחילת 2015 הצבא ספג מספר תבוסות מצד הכוחות הבדלנים, כנראה בתמיכת חיילים ושריון רוסי [מקור].

ללא יכולת להכריע את הסכסוך צבאית, קייב הסכימה לשיחות על הפסקת אש. בתיווך גרמניה וצרפת, נחתמו שני פרוטוקולים שמטרתם להביא לסיום של הסכסוך במזרח אוקראינה ולהחזיר את הסדר לאזור: הסכם מינסק הראשון נחתם בספטמבר 2014 והיה אמור להביא להפסקת אש קבועה. אחרי שזו הופרה, נחתם הסכם מינסק השני, בפברואר 2015. מאז המצב במזרח אוקראינה התייצב פחות או יותר – חיילים אוקראינים עדיין נהרגים מאש צלפים ופצצות מרגמה, אך לא היו עוד מבצעים צבאיים רחבי היקף באזור מאז החתימה על הסכם מינסק השני.

הסכמי מינסק הם המפתח בשביל להבין מה רוסיה מחפשת להשיג באוקראינה. הם המפתח להבין מה מוסקבה תרצה להשיג במבצע צבאי מוגבל ומדוע אוקראינה עד היום לא מצליחה להתגבר על הסכסוך במזרח המדינה.

התפוח המורעל

הסכמי מינסק מגדירים סדרה של צעדים לשם סיום הסכסוך במזרח אוקראינה [מקור]: כוחות זרים יצאו מדונבאס, והעימות הצבאי יסתיים. בחירות מקומיות יערכו לבתי נבחרים בשתי הרפובליקות הבדלניות. שינויים בחוקה של אוקראינה יכירו במעמד המיוחד של אותן רפובליקות והן יצורפו מחדש למדינה, כעת במעמד של רפובליקות אוטונומיות. יהיה להן בית נבחרים משלהן, כוח צבא משלהן והן אפילו יוכלו לנהל יחסי חוץ משלהן עם רוסיה.

שימו לב לשתי נקודות מרכזיות: ראשית, לפי הסכמי מינסק הרפובליקות הבדלניות של דונבאס לא יפרדו מאוקראינה או יסופחו לרוסיה, אלא יחזרו מחדש לשליטתה של קייב. שנית, הרפובליקות יקבלו מעמד אוטונומי מיוחד בתוך המדינה האוקראינית, זוכות ליותר עצמאות פוליטית ותרבותית ממה שהיה להן בעבר. מי שמתנגדת לפתרון הזה היא אוקראינה, ומי שתומכת בפתרון הזה היא רוסיה.

הטעות בנוגע לסכסוך בדונבאס היא לחשוב שרוסיה מעוניינת לספח את האזור אליה. בזמן שהדונבאס מכיל את אחד משדות הפחם הגדולים באירופה, וסיפוח של כל החלק דובר הרוסית של אוקראינה יתן למוסקבה מעבר יבשתי בינה לחצי האי-קרים, סיפוח לא ישרת את המטרה ארוכת הטווח של מוסקבה למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט״ו. סיפוח גם רק יעודד את המערב לתמוך בקייב.

המטרה של מוסקבה היא לא לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס, אלא להפוך אותן לסוס טרויאני בתוך המדינה האוקראינית. במקרה הטוב, הרפובליקות יחסמו כל ניסיון של קייב להתקרב לנאט״ו ולאיחוד האירופי: במקרה שקייב תנסה לעשות מהלך כזה, הרפובליקות יאיימו בפרישה מאוקראינה. צעד כזה יבלום את ההצטרפות של אוקראינה לנאט״ו משום שנאט״ו מסרב לצרף אליו מדינה עם סכסוך טריטוריאלי פעיל [מקור].

במקרה המאוד טוב (עבור רוסיה), הרפובליקות יגרמו מלחמת אזרחים חדשה באוקראינה: אוקראינה מכילה חוץ מדוברי רוסית גם רומנים, מולדבים והונגרים. המעמד החדש של הרפובליקות דוברות הרוסית במזרח המדינה עלול לעודד עוד קבוצות אתניות לדרוש עצמאות גדולה יותר עבור עצמן. בנוסף, באוקראינה מחנה לאומני משמעותי, שמתנגד לכל מעמד אוטונומי לרפובליקות הבדלניות ולכל צמצום בכוחה של קייב במדינה. אם הסכמי מינסק ייושמו באופן מלא, לא רק שהממשלה בקייב שתיישם אותם כנראה תופל, אלא שכוחות לאומנים יקראו למלחמה חדשה בשביל לכבוש את הרפובליקות האוטונומיות [מקור].

מפה אתנית-לשונית של אוקראינה. כחול – אוקראינים, אדום – רוסים, כתום – הונגרים, ירוק – רומנים/מולדבים, סגול – בולגרים.

הסכמי מינסק הם תפוח מורעל עבור אוקראינה – אם היא תיישם אותם, היא במקרה הטוב תחדיר סוכנים רוסים קבועים לתוך מערכת השלטון שלה. במקרה הרע, היא תפסיק לתפקד. זו לכן הסיבה שעל-אף שנחתמו ב-2015, קייב עד היום נמנעת מליישם אותם באופן מלא. שינויים קבועים בחוקה לא נעשו, והחוק המיוחד שמכיר במעמד של שתי הרפובליקות הבדלניות צריך הארכה כל שנה בפרלמנט [מקור]. הוא גם עדיין לא ייושם, משום שלא נערכו ברפובליקות בחירות שקייב מכירה בהן. כשבאוגוסט 2015 נעשה ניסיון לשנות את החוקה באופן קבוע, מהומות פרצו בין מפגינים לאומנים וכוחות משטרה, מהומות בהן נהרג שוטר ונפצעו כ-100 בני אדם [מקור]. סקר מסוף 2019 הראה שכ-60% מהציבור באוקראינה מתנגד לכל מתן אוטונומיה לרפובליקות בדונבאס [מקור].

התוצאה הסופית של הסכמי מינסק היא שכבר 6 שנים רוסיה תומכת בפתרון דיפלומטי להחזיר את השטחים לידי קייב, וקייב מסרבת, מודעת להשלכות הפוליטיות שיהיו אם תחזיר את השטחים האלו כרפובליקות אוטונומיות. כבר 6 שנים שממשלות בקייב קמות ונופלות על השאלה כיצד להיחלץ מהסכמי מינסק, מחפשות דרכים שונות ליישם את ההסכמים כך שהשטח יחזור לידי אוקראינה מבלי שזו תעניק מעמד מיוחד לרפובליקות הבדלניות. הרוסים כאן הם הצד שרוצה את הפתרון הדיפלומטי שסוכם עליו. ונראה שאחרי 6 שנים של המתנה לפתרון, הם מתכוננים ליצור את התנאים בשביל סוף סוף ליישם אותו.

עריכה מחדש של השולחן

בשלושת החודשים הראשונים של 2021 קרו שלוש התרחשויות מרכזיות שכנראה דוחפות את מוסקבה לנסות ולהכריח את קייב ליישם את הסכם מינסק, אם תרצה ואם לא: ראשית, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, החל לפעול נגד גורמים פרו-רוסים בתוך אוקראינה. כשרק נבחר ב-2019, נראה שזלנסקי מתכוון לקדם קו פרו-רוסי במטרה להביא לסיום הסכסוך בדונבאס [מקור]. זלנסקי נבחר על ההבטחה לסיים את המלחמה במזרח, והוא ניסה ע״י דיפלומטיה אישית ו-וויתורים למוסקבה להביא לסיום הסכסוך.

עכשיו אבל נראה שזלנסקי, מסיבות לא ברורות לחלוטין, החליט לשנות גישה: בפברואר 2021 מועצת הביטחון הלאומי של אוקראינה הטילה סנקציות נגד אחד מבעלי הברית החשובים והקרובים ביותר של פוטין במדינה – ויקטור מדודשוק (Medvedchuk) [מקור]. כדי שתבינו עד כמה זה משמעותי, ויקטור היה השליח ההומניטרי של זלנסקי לחילופי שבויים בדונבאס, והוא חבר הפרלמנט האוקראיני. הוא גם ביחסים אישיים כל-כך טובים עם פוטין שנשיא רוסיה הוא הסנדק של בתו [מקור].

נוסף על הטלת הסנקציות נגד מדודשוק, זלנסקי הטיל סנקציות על שורה של גופים בתוך אוקראינה המואשמים בתעמולה לטובת הרוסים, כולל שלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים במדינה [מקור]. ביחד הצעדים האלו משקפים תפנית לרעה ביחסים של זלנסקי עם מוסקבה, משום שהוא לוקח ממנה את ערוצי ההשפעה האזרחיים שלה במדינה. אולם אם הקרמלין לא יכול להשפיע על אוקראינה דרך ערוצים אזרחיים, הוא עדיין יכול להשפיע עליה דרך ערוצים צבאיים.

ההתפתחות השנייה השלילית לרוסיה היא ההידרדרות ביחסים עם גרמניה וצרפת בעקבות מאסר נבלני. גרמניה וצרפת הן המתווכות המרכזיות בין רוסיה ואוקראינה, והן מהוות את הגב הבינלאומי המרכזי של זלנסקי מול מוסקבה. הידרדרות היחסים בין שתי המעצמות האירופיות לרוסיה משמעותה שהן לא ילחצו את קייב לקדם את היישום של הסכמי מינסק, ואולי אף יהיו פתוחות להצעות מצד אוקראינה לניסוח מחדש של החלקים הפוליטים בהסכמים כך שהרפובליקות הבדלניות יקבלו פחות אוטונומיה וקייב לא תבצע התאבדות פוליטית אם תיישם אותם.

לבסוף, הכניסה של ממשל ביידן מבשרת מתיחות חדשה בין רוסיה וארה״ב, עם וושינגטון מחפשת לבלום את מוסקבה במזרח אירופה. עוד לפני שביידן בכלל נבחר הוא סימן את רוסיה כ״איום הגדולה ביותר על ארה״ב״ [מקור]. רוסיה הפכה בחוגים דמוקרטים למעין ״שד״, אם תרצו ״השטן הגדול״ – רוסיה נתפסת כמי שמפיצה אוטוקרטיה בעולם, פוגעת בדמוקרטיה ע״י קמפיינים של דיסאינפורמציה וכמובן אחראית לבחירתו של דונאלד טראמפ.

מאז שביידן נכנס לבית הלבן הרטוריקה והפעולות של הממשל לא התמתנו: ביידן האשים את פוטין שהוא רוצח, והממשל מסמן שהוא פתוח לאפשרות שגיאורגיה ואוקראינה יצטרפו לנאט״ו, שני קווים אדומים עבור מוסקבה. עם בית לבן אגרסיבי יותר מול מוסקבה, לקייב לא תהיה סיבה לקדם את הסכמי מינסק. להפך – היא תעדיף לנצל את שעת הרצון מוושינגטון בשביל לבנות את כוחה הצבאי ולנסות ולהקטין את הסיכון לחיי הכוחות שלה במזרח המדינה.

שלוש ההתפתחויות האלו – שינוי היחס מצד זלנסקי, ההידרדרות ביחסים עם ברלין ופריז, כניסת ממשל ביידן – מבשרות שהסכמי מינסק כנראה לא ייושמו בשנים הקרובות, והסכסוך הקפוא במזרח המדינה לא יגיע לפתרון נוח למוסקבה. במקום, קייב עלולה לנצל את היחסים המתוחים בין רוסיה והמערב בשביל לחזק את עצמה, מושכת סיוע כלכלי, צבאי ודיפלומטי. במקום לערער את אוקראינה, הסכסוך במזרח המדינה עוד עלול לחזק אותה, אם קייב תשתמש בו כהוכחה מדוע המערב צריך לתמוך בה.

מה שרוסיה צריכה הוא להתניע מחדש את התהליך הפוליטי של הסכמי מינסק. אם היא לא יכולה לעשות זאת דיפלומטית, דרך ערוצי התקשורת הקיימים עם המערב, היא תעשה זאת צבאית: עימות צבאי במזרח המדינה יכריח את גרמניה וצרפת להתניע מחדש את התהליך הפוליטי כדרך למנוע עימותים נוספים. מוסקבה תטען שיש פתרון דיפלומטי בנמצא – הסכמי מינסק – וכל שנדרש הוא לכפות על קייב ליישם אותם. אחרי תבוסה צבאית, אוקראינה תתקשה לעמוד בלחץ מצרפת וגרמניה ליישם את ההסכמים, עם שתי המדינות מוטרדות מעימותים נוספים. רוסיה גם תוכל להשתמש בעימות צבאי כתירוץ להציב ״משקיפי שלום״ מטעמה במזרח אוקראינה, מה שיהפוך את הנוכחות הצבאית של רוסיה באזור רשמית ויערער עוד את קייב.

בשביל שזה אבל יעבוד רוסיה צריכה שאוקראינה תהיה הראשונה לירות, שאוקראינה תהיה התוקפן. הבנייה הצבאית בגבול כנראה נועדה להלחיץ את אוקראינה ולגרום לה לעשות טעות – אולי להפגיז עמדה של הבדלנים, או לנסות לבצע מתקפת מנע מול מה שנראה כמתקפה רוסית בלתי נמנעת. התמיכה של ארה״ב והאיחוד האירופי באוקראינה רק מעלים את הביטחון של קייב, וזו עלולה להתפתות ולחשוב שאם תפתח ראשונה במתקפה, בעלי הברית המערביים שלה עדיין יתמכו בה.

ברגע שפרובוקציה אוקראינית תקרה, אם תקרה, יש שני תרחישים אפשריים לתגובה רוסית:

התרחיש הראשון והפחות סביר, לפחות כרגע, היא פלישה מוגבלת לדרום-מזרח אוקראינה. פלישה כזו כנראה תבקש ליצור רצף יבשתי מדונבאס לחצי האי קרים, ולהרחיב את השליטה הרוסית בדרום אוקראינה עד שפך נהר הדנייפר, צפונית מערבית לחצי-האי קרים. פלישה כזו גם תביס את האוקראינים וגם תיתן לרוסיה הישגים טריטוריאליים.

יש אבל שתי בעיות מרכזיות עם התרחיש הזה: ראשית, השלג של חודשי החורף הפשיר וכעת התחילה ״עונת הבוץ״ במזרח אוקראינה. כפי שהגרמנים למדו במלחמת העולם השנייה וכפי שהרוסים לבטח יודעים, עונת הבוץ מקשה על כל תנועה מאסיבית של שריון. ללא תנועה כזו, רוסיה לא תצליח בפלישה מהירה לאוקראינה. עונת הבוץ אמורה להסתיים רק במאי-יוני.

שנית, הצבא האוקראיני עבר בשנים האחרונות מספר שדרוגים משמעותיים, אם בדוקטרינה, אימון כוחות, שדרוג של ציוד צבאי או פשוט הוספה של עוד חיילים [מקור]. צבא אוקראינה של היום הוא לא הצבא של 2015. במקום מערכה צבאית מהירה רוסיה עלולה למצוא את עצמה במלחמת התשה ממושכת עם הכוחות האוקראינים, שיבקשו להסב כמה שיותר אבדות לרוסים.

התרחיש השני והסביר יותר הוא שרוסיה מתכוננת למבצע צבאי מוגבל אך אינטנסיבי באזור דונבאס, מבצע שיבקש לכתוש במהירות את הכוחות האוקראינים ולגרום תבוסה צורבת לקייב. רוסיה תציג את עצמה כמגינה של הרוסים באוקראינה וכמי שעדיין תומכת בפתרון בדרכי שלום של הסכסוך ע״י הסכמי מינסק. אוקראינה תתפס כתוקפן, רוסיה כמדינה שומרת החוק, והתהליך הפוליטי של הסכמי מינסק יותנע מחדש, כעת עם תבוסה צבאית מוחצת של אוקראינה בידי הרוסים.

בשני התרחישים המטרה היא לא הניצחון הצבאי עצמו. הניצחון הצבאי משמש רק כמנוף בשביל להביא לפתרונות פוליטים: הצבה של משקיפי שלום, יישום של הסכמי מינסק, אולי אף הפלה של זלנסקי מכס השלטון. המשחק הגיאופוליטי של רוסיה לא מחפש ליצור מחדש את בריה״מ בכל מזרח אירופה ע״י כיבוש צבאי – לרוסיה אין את המשאבים לזה ונאט״ו עומדת בדרכה. במקום המשחק הגיאופוליטי של רוסיה נועד ליצור מדינות חסות או מדינות בלתי-מתפקדות שלא יכולות לאיים עליה. ב-2020 היא הכניסה את בלארוס תחת כנפיה, והציבה את כוחותיה בקווקז בין אזרבייג׳ן וארמניה. כעת ב-2021 נראה שמוסקבה מתכוננת להשתמש בעימות צבאי מוגבל בשביל להכריח את הפתרון הפוליטי שבו היא מעוניינת.

מה המערב יעשה בתגובה? הסכמי מינסק עדיין נתפסים כפתרון הדיפלומטי המוסכם היחיד לסכסוך במזרח אוקראינה. בזמן שגרמניה וצרפת דנות באפשרויות שונות כיצד ליישם את ההסכמים, אין מי שמתנגד לעצם קיומם. המשמעות היא שגם אחרי פעולה צבאית רוסית במזרח אוקראינה, המערב יהיה מוגבל בתגובה שלו: נאט״ו לא תפלוש לרוסיה. ארה״ב אולי תספק סיוע צבאי לאוקראינה, אך לא מעבר. גינויים בינלאומיים ישמעו, סנקציות נוספות אולי יוטלו על מוסקבה, אך בסופו של יום הפתרון הפוליטי היחיד שקיים לסכסוך הוא הפתרון שמאיים לערער את אוקראינה. בסופו של יום, מוסקבה כנראה תמשיך להיות בעלת היוזמה מול המערב באוקראינה.




פלג 60: מי צריך את ירדן?

תקציר

  1. קיים דיון ער בישראל האם מדינת ישראל צריכה לספוג כל פעולה של ירדן, בשם שמירת היציבות שלה.
  2. בזמן שכל צדדי הדיון מסכימים שירדן מהווה מדינה חשובה אסטטרגית לביטחון ישראל, התפיסה שלה כמדינה שבירה היא שגויה.
  3. ירדן מבססת את היציבות שלה על מערך ביטחון פנים משוכלל ומיומן ויחסי ספק-לקוח בין בית המלוכה והשבטים. הבסיס הזה מושפע מעט מאוד מפעולותיה של ישראל.
  4. בסופו של יום עתידה וגורלה של הממלכה ההאשמית נמצא בידיה שלה.

להורדת הפרק – קישור.

היי ניצן כאן. לפני שנתחיל, הערה מנהלתית קצרה – תכננתי שהחודש נתחיל את ההרצאות הקצרות של פל״ג. לשמחתי, בתי הבכורה נולדה לפני כמה ימים ואנחנו עדיין מתאקלמים להרחבה החדשה למשפחה. זו גם הסיבה שהפרק הזה יוצא בחמישי. אני מכוון שההרצאה החודשית הראשונה תהיה כבר בתחילת מאי, אם יאפשרו הנסיבות. כמובן, אעדכן ברגע שיהיו את פרטי ההרצאה. וכעת לניתוח.

ביום שבת האחרון, ה-3.4, עצרו השלטונות בירדן 20 בני-אדם בחשד לניסיון הפיכה נגד השלטון [מקור]. נסיך הכתר לשעבר, חמזה בן חוסיין, הושם תחת מעצר בית באשמת ניסיון לפגוע בשלטון ומתיחת ביקורת נגד בית המלוכה. הנסיך צילם סרטון במעצר הבית והכחיש שהוא ביקר את השלטון, ואז המשיך ותקף את השלטון: בסרטון הוא טוען שלא הוא אחראי לכך שמפחדים בירדן לבקר את בית המלוכה, ולא הוא אחראי לשחיתות הממשלה ולעוני של העם [מקור].

הידיעה על ניסיון הפיכה לכאורה בירדן מגיעה כשלושה שבועות אחרי תקרית דיפלומטית בינינו ובין הירדנים: תחילת התקרית ביום רביעי, ה-10.3. באותו יום היה אמור לעלות להר הבית יורש העצר, חוסיין בן עבדאללה. הביקור בוטל, מסיבות לא ברורות לחלוטין: לטענת הירדנים ישראל דרשה להצמיד לנסיך מאבטחים של השב״כ בהר הבית, מה שיפגע בריבונות הירדנית במקום [מקור]. לטענת ישראל, הירדנים הפרו את ההסכמות עמם והנסיך הגיע עם יותר מאבטחים משסוכם [מקור]. טענה אחרת היא שישראל סירבה שהנסיך בכלל יעלה להר הבית עם מאבטחים חמושים, משום שזו תהיה הפגנת ריבונות ירדנית ופגיעה בריבונות הישראלית [מקור]. בכל מקרה, יורש העצר ביטל את הביקור ולא עלה להר הבית.

יום לאחר מכן, בחמישי, נתניהו היה אמור לבקר באמירויות. מטוס נשלח מהאמירויות להביא אותו, אך עוכב בירדן. אחרי כשעתיים נתניהו כנראה הבין שירדן מנסה לעשות לו תרגיל והורה לסגור את המרחב האווירי של ישראל לטיסות מירדן, ללא התייעצות מוקדמת עם הקבינט או משרד החוץ והביטחון [מקור]. כשרשות התעופה קיבלה את ההוראה מנתניהו, היא התחילה לגרור רגליים בניסיון לעכב את ביצוע ההחלטה, חוששת לפגיעה הבינלאומית שתתרחש. לבסוף, אחרי יותר משעתיים, הירדנים אישרו למטוס נתניהו להמריא, ונתניהו ביטל את ההוראה לסגור את השמיים. גורם מדיני ישראלי טען לאחר התקרית שההחלטה רק נועדה ללחוץ את הירדנים שיאשרו את המראת המטוס [מקור]. הירדנים לבסוף אישרו, אך זה כבר היה מאוחר מדי ונתניהו לא המריא לאמירויות.

הרבה דיונים התחילו אחרי התקרית הדיפלומטית הזו, בין אם בקשר לביטול ביקור יורש העצר, ההחלטה לסגור את השמיים או איך שההחלטה הזו בוצעה. אני לא מתכוון להיכנס לכל הדיונים האלו מפני שאני לא חושב שיש לי ממש ערך מוסף לתת בהם: אני לא יודע מה בדיוק קרה בנוגע ליורש העצר הירדני, אני לא יודע מה נתניהו חשב להשיג עם ההחלטה על סגירת השמיים, אם הוא בכלל רצה לסגור את השמיים או רק להפעיל לחץ על הירדנים.

יש אבל דיון אחד שהוא מעניין, והוא קשור גם לתקרית הדיפלומטית בתחילת מרץ וגם לאירועי השבת האחרונה: אחרי התקרית הדיפלומטית רבים בממסד הביטחוני והאקדמי בארץ יצאו בגנות הפעולה של נתניהו, מאשימים אותו בהחלטה פזיזה שעלולה לערער את ירדן. היחסים בינינו לירדנים מתוחים כבר כמה זמן, במיוחד אחרי תוכנית השלום של טראמפ והסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ. ירדן חשה שהיא נדחקת הצידה בזירה האזורית והופכת למדינה שולית בסדר אזורי חדש, בו דומיננטי ציר ישראל-המפרץ מול הציר של איראן-טורקיה. ישראל, כך לפי אותם מבקרים, דוחקת את ירדן הצידה ומערערת את יציבותה.

נגענו בסוגיה של ירידת מעמדה האסטרטגי של ירדן בניתוח מס׳ 45, ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. מעמדה של ירדן באזור במשך שנים נסמך על שני עמודים מרכזיים: עמוד אחד הוא של ספקית ביטחון למונרכיות של המפרץ ושותף ביטחון לארה״ב. לירדן כוח צבאי מיומן ששימש במקומות כמו בחריין בשביל להגן על בית המלוכה, והיא שותף צבאי חשוב של ארה״ב באזור. העמוד השני היה שירדן שימשה כמתווכת בין מדינות המפרץ וישראל, מהווה את הערוץ הלא רשמי ביניהן.

הסכמי הנורמליזציה פגעו בשני העמודים: אם בין ישראל והמפרציות יש יחסים דיפלוטיים רשמיים, לא צריך יותר את ירדן. ובזמן שירדן היא כוח צבאי מיומן, היא לא מגיעה לתחכום הטכנולוגי של ישראל, מה שאומר שישראל תוכל להיות ספקית הביטחון החדשה של המפרץ. גם לא עוזר לירדן שחלק ממדינות המפרץ, כמו האמירויות וערב הסעודית, מחפשות לבנות כוח צבאי עצמאי משלהן, מה שעדיין נותן מקום לטכנולוגיה כחול לבן אך לא לחיילים ירדנים.

הירדנים מרגישים שכוחם נחלש. תוכנית השלום של טראמפ, והאיום בסיפוח הבקעה, נתפסו כאיום על ירדן: אם החלום של מדינה פלשתינית במערב הירדן יקבר, הפלשתינים עלולים לנסות ולהקים אותה בירדן. יש טוענים שעבדאללה חשד שנתניהו וטראמפ רוצים לעשות מהלך בו ירדן תוכרז כפלסטין [מקור], או שעוד פלשתינים יגורשו מהגדה לירדן.

בכל מקרה, היחסים בינינו לירדנים מתוחים. ובכל פעם שמתרחשת תקרית כלשהי בינינו לעמאן עולים הקולות שאנחנו – בדרך כלל זה אנחנו – צריכים להבליג לפעולה ירדנית כזו אחרת, משום שאם נגיב – זה יערער את הממלכה. לעומתם, קולות אחרים עולים ודורשים להגן על הכבוד הלאומי, וגם אינם מבינים מדוע ישראל אמורה לספוג את התנהגותה של מדינה שבבירור חלשה יותר ממנה. הקולות האלה רואים בירדן ובבית המלוכה מי שחיים על כידוני צה״ל וצבא ארה״ב. מילא שאנחנו צריכים להגן עליהם – למה אנחנו גם צריכים לספוג את כל מה שעושה בית המלוכה הירדני על חשבוננו?

לכאורה יש כאן דיון שטחי – צד אחד קורא לנו ״להיות מחושבים״, צד אחר קורא ״להגן על כבודנו״, שני הצדדים מזלזלים זה בזה ונראה ששני הצדדים אפילו לא מדברים באותה שפה: האחד בשפה של אינטרסים ואסטרטגיה, השני בשפה של עקרונות וכבוד. אני חושב אבל שהדיון הזה הוא הרבה יותר עמוק ממה שהוא נראה בהתחלה, אם מנסים רגע לבחון מה באמת טוענים הצדדים ומה הן בדיוק נקודות המחלוקת ביניהם.

מה בעצם טוען כל אחד מהצדדים? צד אחד טוען שהדבר הכי חשוב הוא לשמור על יציבות ירדן, ואם לשם כך ישראל צריכה לנשוך את הלשון מפעם לפעם זה מחיר שכדאי לשלם. הצד השני טוען שישראל לא צריכה לספוג כל מה שהירדנים עושים, ומטיל ספק אם על החשיבות האסטרטגית של ירדן ואם על כך שבאמת כל תגובה ישראלית יכולה להבעיר את הממלכה.

בעצם הצדדים נבדלים בתשובה לשתי שאלות יסודיות: א׳ מה החשיבות של לירדן לביטחון ישראל ו-ב׳ איך ירדן מושפעת או עלולה להיות מושפעת מהפעילות של ישראל. בשביל לענות על השאלה השנייה כמובן גם צריכים לשאול מהו המבנה הפוליטי של ירדן ומהי הדינמיקה בתוכה, בשביל להבין איך ישראל משפיעה עליה.

הניתוח היום מבקש לבחון את השאלות האלו ולעזור לנו להבין טוב יותר על מה בעצם אנחנו מתווכחים – מה החשיבות של ירדן, איך אנחנו משפיעים עליה ואיך עלינו להתנהל מולה. אני חושב שהגישה שרואה חשיבות עליונה לייצוב ירדן מתעלמת מהעובדה שירדן יציבה יותר ממה שאנו חושבים, ומה שעלול להפיל אותה נמצא במערכת שלה עצמה, לא בנו. ירושלים כנראה לא תהיה מה שיבעיר את עמאן.

מי צריך את ירדן בכלל?

מדינת ישראל ״פרוצה״ מ-4 כיוונים: ממערב יש את הים התיכון, חזית ימית נוחה. מדרום שפלת החוף והנגב מהווים המשך של חצי האי סיני. בצפון הגליל מתחבר ללבנון, כשהגבול הגיאוגרפי של ארץ ישראל הוא נהר הליטני. במזרח, ישראל מחוברת לעבר הירדן המזרחי דרך בקעת הירדן, הערבה וים המלח. הגבול שלנו עם עבר הירדן המזרחי הוא גם הגבול היבשתי הארוך ביותר שלנו.

מפה טופוגרפית של ישראל. ירוק – מישור או מתחת לפני הים, חום – הרים או רמות.

נוסף למאפיינים הגיאוגרפים, יש לנו גם מאפיינים אתנים-דמוגרפים שהופכים את הגבול המזרחי שלנו לחשוב אסטרטגית: רובו של עבר הירדן המערבי, אזור יהודה ושומרון, מאוכלס פלשתינים, חלקם עוינים את ישראל. הם מהווים חלק מרצף ערבי סוני לאורך הסהר הפורה, שמתחיל במרכז עיראק, עובר, או עבר, בסוריה, ומסתיים בירדן וצפון ערב הסעודית. אם יתחברו לעבר הירדן המזרחי, ישראל תתמודד בטול-כרם ושכם לא רק עם הפלשתינים, אלא אם רצף ערבי הנמתח עד בגדאד.

ירדן מהווה לכן איום אסטרטגי פוטנציאלי משמעותי לא משום המשאבים שלה – אין לה כמעט, לא נפט ולא גז, בקושי מים – אלא משום מיקומה. מדינה ירדנית עוינת תיצור איום קרקעי על ישראל שיכריח את צה״ל להפנות כוחות לאזור הבקעה והערבה, במטרה להרתיע כל מחטף קרקעי. מדינה כזו גם עלולה להתחבר עם גורמי טרור ברשות הפלשתינית ולהפוך לעומק האסטרטגי של ארגוני ג׳יהאד נגד ישראל – בירדן יהיו בסיסי האימונים והציוד שלהם, והגדה וירושלים יהיו אזור הקרב שלהם.

גם לא חייבים מדינה ירדנית עוינת. מדינה נכשלת בעבר הירדן המזרחי, בה השלטון המרכזי אינו יכול עוד לתפקד ולהגן מפני גורמים זרים, תהפוך לחממת טרור דומה ללבנון בשנות ה-80׳, אולי אפילו גרועה יותר: ירדן גובלת בעיראק וסוריה, שם יש נוכחות גם של דאע״ש וגם של איראן. התמוטטות של ירדן תביא את שני הגורמים האלה פנימה, ואלה יחפשו כיצד ליצור חזית טרור חדשה נגד ישראל – אם ע״י ירי בגבול, חדירות מחבלים, או בסיסי טילים חדשים.

כמובן, איומים כאלה כבר קיימים בסוריה ולבנון, וצה״ל הוכיח שהוא יכול להכיל אותם, גם אם לא לחסל אותם. אולם זה שאנחנו יכולים להתמודד עם איום לא אומר שאנחנו צריכים להתמודד עם איום. אחד העקרונות של מדיניות אסטרטגית שקולה הוא לנסות ולצמצם עד כמה שאפשר את האיומים על מדינה ומספר הסכסוכים בהם היא משתתפת, במטרה לשחרר כמה שיותר משאבים למקרה ויופיע איום משמעותי. מדינה צריכה לחפש לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הסכסוכים בהם היא נמצאת, בשביל להבטיח שאם יתרחש סכסוך גדול, יהיו לה המשאבים להפנות אליו.

עד כאן אינני חושב שיש מחלוקת משמעותית בין שני הצדדים בדיון שלנו על יציבות ירדן ותגובת ישראל: כולנו מכירים בחשיבות האסטרטגית של עבר הירדן המזרחי, רובנו אני מניח שמחים שיש לנו הסכם שלום עם ממלכת ירדן, גם אם מדובר בשלום קר. היציבות והיעדר הסכסוך בינינו לירדנים משרתים אותנו. המחלוקת נעוצה בשאלה איך משמרים את היציבות הזו.

הממסד הביטחוני בארץ מאמין שבשביל לשמור על יציבות ירדן ועל השלום עמה, אנחנו צריכים לשמור על שלטון השושלת ההאשמית במדינה. לשושלת יש יחסי ידידות עם התנועה הציונית הנמתחים על פני עשרות שנים, החל בהסכם ויצמן-פייסל מ-1919. השושלת לאורך השנים הייתה פרו-מערבית, שמרנית ביחסה להרפתקאות צבאיות ומחפשת בעיקר לשמור על שלטונה בממלכת עבר הירדן המזרחי שניתנה לה ע״י הבריטים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

כאן אבל עולה השאלה ממי צריך לשמור את שלטון השושלת. ירדן היא קלחת אתנית ופוליטית: אתנית ישנו מיעוט קטן של שבטים בדואיים שהיו תושביה המקוריים של עבר הירדן, אליהם הצטרפו פליטים פלשתינים לאחר מלחמת העצמאות. ההאשמים הם במידה רבה מיעוט ערבי-בדואי השולט על רוב ערבי פלשתיני. חשוב גם לציין שחוץ מהפלשתינים והשבטים, בירדן חיים עוד כ-1.3 מיליון פליטים סורים, ופליטים מעיראק [מקור], פליטים שאינם מעוניינים לחזור למדינות שלהם ועדיין לא שולבו במדינה הירדנית.

פוליטית, בית המלוכה נלחץ בין לאומנים המעוניינים להתעמת עם ישראל בשם הכבוד הלאומי, רפורמים המחפשים לבצע שינויים מרחיקי לכת בפוליטיקה ובכלכלה הירדנית, ואיסלמיסטים, המעוניינים לראות את ירדן תומכת בפלשתינים ונוקטת עמדה פחות פרו-מערבית בזירה הבינלאומית [מקור]. בזמן שאין איום ישיר על שלטון בית המלוכה, האופוזיציה הפוליטית בירדן מעוניינת לראות צמצום בכוחו של המלך והפיכתה של ירדן לדמוקרטיה אמתית, כזו בה הפרלמנט יכול לפקח על הקבינט, והמלך אינו חופשי לעשות כרצונו [מקור].

נוסף על המתחים האתנים והפוליטים, ירדן נמצאת במשבר כלכלי בן כמעט עשור, מאז סביבות 2010. מלחמת האזרחים בסוריה פגעה בכלכלה הירדנית, שמתקשה להתאושש: התמ״ג צומח בקצב נמוך יותר מקצב הגידול באוכלוסייה, האבטלה עומדת על מעל 15%, והחוב הלאומי זחל בשנים האחרונות לכמעט 90% מהתמ״ג. כשליש מהצעירים בירדן מובטלים, מה שהופך אותה כר פורה לארגוני טרור המחפשים לגייס לוחמים [מקור].

בית המלוכה לכאורה יושב על פתחו של הר געש פעיל, מנסה לתמרן בין כוחות אתנים, פוליטים וכלכלים שמעוניינים לפרק את המדינה הירדנית ולהביא את איום הטרור לגבולנו המזרחי. ירדן היא לכאורה מדינה שבירה ועדינה, שישראל חייבת לנהוג בה בכפפות משי: כאשר יורש העצר מבקש לעלות להר הבית, הוא מעוניין לחזק את בית המלוכה מול הלאומנים והאיסלמיסטים. כאשר המלך רותח על תוכנית השלום של נתניהו וטראמפ, הוא עושה זאת משום שהפלשתינים נושפים בעורפו. ישראל צריכה להבין את המצב העדין של המלך ולהיות מוכנה לנשוך את הלשון בשביל היציבות של ירדן, יציבות שבסוף משרתת אותנו.

אולם נקודת המבט הזו מתעלמת משלוש עובדות חשובות: ירדן היא ממש לא עדינה ושבירה; המלך עבדאללה הוא לא בית המלוכה; וישראל צריכה לתהות עד כמה הממלכה ההאשמית היא ברת קיימא. האם במקום לדאוג ליציבות של ירדן, אנחנו לא פשוט מעכבים את הדעיכה הבלתי נמנעת שלה?

בחינה מחדש

בואו נפתח בתצפית עליה אין חולק: כשהאביב הערבי הסתער על המזרח התיכון, ירדן לא נפגעה ממנו. המלך לא הופל, המדינה לא התמוטטה. סוריה כן. תימן כן. במצרים שלטון מובארק הגיע לקיצו. בבחריין בית המלוכה ניצל רק הודות להתערבות חמושה של ערב הסעודית ואבו-דאבי. ירדן שרדה, עם הפגנות, מהומות, אך שרדה.

זה נכון שירדן היא קלחת של קבוצות אתניות, פוליטיות ומצוקה כלכלית. אולם בו בזמן יש לה שני עמודי יציבות חשובים שעוזרים לה לספוג מהלומות ולשמור על השלטון היציב: העמוד הראשון הוא מערך ביטחון הפנים הגדול שלה, העוסק בלוחמה בטרור, מודיעין מסכל ומעקב אחר גורמי אופוזיציה עוינים למלך. מערך ביטחון הפנים של ירדן פועל ברובו חופשי מפיקוח פרלמנטרי או משפטי [מקור], ומשמש הלכה למעשה כזרוע הביטחון של בית המלוכה בירדן.

העמוד השני הם היחסים בין בית המלוכה לשבטים השונים של ירדן, שמהווים את רוב הפיקוד הבכיר בצבא והפקידות הבכירה במדינה. קיים קשר סימביוטי בין בית המלוכה לשבטים, או אם תרצו יחסי ספק-לקוח: השבטים תומכים בבית המלוכה, נותנים לו גיבוי פוליטי-בטחוני מול רוב האוכלוסייה בירדן. בתמורה בית המלוכה מעניק להם משרות במגזר הציבורי, הזדמנויות עסקיות בכלכלה הירדנית וכוח פוליטי במדינה [מקור]. השבטים מחזיקים את בית המלוכה, מספקים לו בסיס כוח, ובית המלוכה בתמורה מתגמל את השבטים כלקוחות שלו.

המפסידה העיקרית ביחסים האלו היא האוכלוסייה הכללית: הממשלה אוספת מיסים ומענקים זרים, ומפנה אותם לשבטים. היא מעבירה את הכספים אם דרך מערכת הביטחון, אם דרך סבסוד או משרות במגזר הציבורי. האוכלוסייה הכללית היא זו שנושאת בעלות של חוסר היעילות, השחיתות והמגזר הציבורי המנופח. היא יכולה לצאת להפגנות, היא יכולה לחולל מהומות, אך מערך הביטחון ימשיך להיות לצידו של בית המלוכה, שדואג לממן אותו.

המערכת הזו לא תעלם מחר, והיא מושפעת מעט מאוד גם מהפעילות של ישראל וגם מהאישיות הספציפית של המלך – המלך עבדאללה לא המציא את המערכת, והיא כנראה תמשיך עם יורש העצר או אם המלך יוחלף. זו הנקודה השנייה החשובה שיש לשים לב אליה: אישים ישראליים הצביעו על ניסיון ההפיכה לכאורה בירדן כהוכחה לשבירות שלה ולכמה רגישים יחסינו עמה. אבל מה זה משנה לישראל מי המלך?

קשה להאמין שאם תהיה הפיכה בחצר המלוכה ומלך חדש יקום, הוא יהרוס את הקשר עם השבטים או יפנה בקו מתלהם ואנטי מערבי: כחמישית מהוצאות הממשלה בירדן מכוסות ע״י מענקים זרים, בעיקר ממדינות מערביות [מקור]. ללא המענקים האלו, בית המלוכה לא יוכל לשמור על נאמנות השבטים. ללא נאמנות השבטים, בית המלוכה יהיה חסר בסיס כוח במדינה. מכאן שכל מלך, יהיה אשר יהיה, מוגבל ביכולת שלו לצאת נגד המערב. הוא יכול לקוות שאת המענקים המערביים יחליפו הסינים והרוסים, אך זה הימור שלא כדאי לו לעשות: וונצואלה ואיראן זוכות לסיוע ממוסקבה ובייג׳ין, אך להן יש נפט ומיקום אסטרטגי להציע. לירדן יש מעט מאוד להציע בנכסים אסטרטגים לשתי המעצמות.

בו בזמן שיחסי ספק-לקוח בין בית המלוכה לשבטים הופכים את ירדן להרבה יותר יציבה ממה שנראה במבט ראשון, הם גם מהווה עול משמעותי על המדינה: כשהקצאת המשאבים הולכת לפי שיקול פוליטי ולא כלכלי, בהכרח שהיא תהיה בלתי יעילה. ירדן מדורגת במקום ה-75 בקלות עשיית עסקים בה (ישראל במקום ה-35), עם קשיים מיוחדים בהתחלה של עסק, אכיפת חוזים והשגת אישורי בנייה [מקור]. חוסר יעילות גורמת לפרודוקטיביות נמוכה, שמביאה לצמיחה נמוכה בכלכלה ובהכנסת האזרחים. משום שאוכלוסיית ירדן ממשיכה לגדול, לממשלה יהיה עם הזמן פחות ופחות משאבים ביחס לאוכלוסייה, מה שיקשה עליה להשקיע בפיתוח תשתיות, מחקר וחינוך.

ירדן בעצם נתונה במלכודת עוני, משום שהממשל קודם כל מחויב ליציבותו לפני דאגה לרווחת התושבים. האם המצב הזה בר-קיימא? הודות לתמיכה זרה בירדן, בית המלוכה יכול להמשיך ולקיים את המערכת, כשאת הפער בין ההכנסות וההוצאות שלו ממלאים תורמים זרים. אולם זה לא בהכרח ימשיך כך:

תרחיש אפשרי אחד הוא התקוממות עממית נרחבת שתשים את בית המלוכה בין הפטיש לסדן: תורמים מערביים ידרשו ממנו לבצע רפורמות דמוקרטיות אמתיות שיפגעו בכוחו ובמערכת שלו עם השבטים.

תרחיש שני הוא הפיכה של השבטים נגד בית המלוכה, מחליטים להקים דיקטטורה צבאית או אוליגרכיה.

תרחיש שלישי הוא מלחמת יורשים או נסיכים, בו כל נסיך משיג תמיכה של חלק מהשבטים.

שימו לב שכל שלושת התרחישים נובעים מעצם אופיה של המערכת הירדנית, לא מפעולה כזו או אחרת של ישראל. וזו הנקודה החשובה ביותר להבין: בסופו של יום, הפיכה בירדן, התמוטטות של ירדן, היא ברבור שחור. אנחנו לא יודעים מה יגרום לברבור, ולכן סימון כל פעולה ישראלית כ״מערערת״ הוא חסר משמעות: יכול להיות שהסירוב לתת ליורש העצר לעלות להר הבית יוביל לנפילת בית המלוכה. יכול להיות שלא. אנחנו לא נדע מה יגרום לנפילת בית המלוכה עד שזה יקרה, ואין לנו דרך לדעת מראש מה יפיל או יכול להפיל את בית המלוכה הירדני. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהמערכת הירדנית עצמה מכילה את הגורמים שעלולים לערער אותה. אם הם יצליחו לעשות זאת לא תלוי במה ישראל תעשה, אלא במה ירדן תעשה, ומה האתגרים עמה תתמודד.

כמובן, ישראל יכולה לעזור לירדן לנסות ולצאת ממלכודת העוני שלה, ע״י פיתוח ההון האנושי בה, אספקה יציבה וזולה של גז ומים, ייעוץ ותמיכה בתחומים של ממשל דיגיטלי, חממות היי-טק, ומשיכת משקיעים זרים. היא יכולה לעזר לה עם ביורוקרטיה מסורבלת, לאפשר לה תנועה קלה יותר לים התיכון דרך הנמלים כאן בארץ ולנסות ולעודד מחקר אקדמי משותף בינינו ובינם.

אולם ישראל לא חייבת לעשות את כל זה ולספוג כל פעולה ירדנית שבבירור נועדה להיות על חשבוננו בשביל לרצות איזה גורם בזירה הפוליטית הפנימית. העובדה שהמלך עבדאללה מתמרן בין קבוצות שונות בירדן אינה מעניינה של ישראל. אנחנו יכולים להתחשב, אך לא חייבים לספוג כל צעד. הבחירה של עבדאללה לרצות את הלאומנים או האיסלמיסטים היא בחירתו שלו – שלו כמנהיג פרטי של מערכת שכנראה תשרוד גם אחריו. ההתמקדות בו, בגורלו הפרטי, מעוורת אותנו לכך שירדן יציבה יותר ממה שנדמה לנו ושמה שיכריע את גורלה יהיו גורמים מבניים עליהם יש לנו כמעט 0 שליטה או השפעה.

סיכום

ממלכת ירדן חשובה לנו, אך אנחנו מבלבלים לפעמים בין החשיבות של הממלכה למצבו של המלך. עבדאללה השני עומד בראש מערכת שהיא בסופו של יום מעין טפיל על האוכלוסייה הירדנית – לוקחת ממנה משאבים כדי לקיים את עצמה דרך ההסדר בין בית המלוכה לשבטים. ישראל לא צריכה להשלים עם כל פעולה של עבדאללה, ומצבו בזירה הפוליטית הפנימית אינה עניין אסטרטגי לנו.

ישראל גם צריכה לשאול את עצמה עד כמה היא תהיה מוכנה להגן על המערכת שבית המלוכה בנה: האם נתמוך בנשק בבית המלוכה אם יתחיל לירות באזרחים? האם נבחר צד במאבקי ירושה? ישראל צריכה את ירדן יציבה, אך אין היא צריכה לקחת צד בסכסוכים שלה. נשתדל לעזור אם נוכל, ננסה להתחשב במצבו של המלך, אך אין סיבה לדרוש מאיתנו לנשוך את הלשון על כל פעולה ירדנית. ממלכת עבר הירדן המזרחי יציבה יותר ממה שנראה, וגורלה, בסופו של יום, נתון בידיה שלה.




פלג 59: סיכום רבעון 1, 2021

להורדת הפרק – קישור.

בתחילת 2021 פרסמתי את הסקירה העולמית לשנת 2021, עם המגמות הגדולות לשנה והאירועים הצפויים לכל אחד מרבעוני השנה. עם הסיום של הרבעון הראשון של השנה, הגיע הזמן לחזור לסקירה העולמית של 2021 ולראות איפה צדקתי, איפה לא, אילו הפתעות היו לאורך הדרך.

הגדרתי בתחזית ל-2021 שלוש מגמות גדולות: מאמצי החיסון למאבק בקורונה, אי-שקט אזרחי עקב עליית מחירי מזון והמשך סגרים, ומתיחות גיאופוליטית, בעיקר בין ארה״ב, רוסיה וסין. אני לא חושב שזה נכון עדיין לקבוע אם המגמות הללו התממשו משום שהן ברמה השנתית – אי-אפשר להגיד אם אלו באמת המגמות המגדירות של השנה לפני שהשנה הסתיימה. אנחנו כן אבל יכולים להתייחס להתפתחויות בשלוש המגמות, ובמיוחד במגמת החיסונים:

כפי שכתבתי עוד בסוף ינואר 2021, אם ארה״ב תצליח להגיע ל-2 מיליון מנות חיסון ביום, היא תוכל לחזור לכמעט שגרה כבר הקיץ. אני שמח לעדכן שארה״ב הגיע ליעד של 2 מיליון מנות חיסון ביום בממוצע שבועי כבר בתחילת מרץ, ואם היא תשמור על הקצב – מה שצפוי שיקרה הודות לאספקה סדירה של חיסונים – היא תחזור לשגרה כבר ברבעון השלישי של 2021, סביבות אוגוסט [מקור].

המצב באיחוד האירופי הוא פחות אופטימי. מחסור בחיסונים, חלוקה איטית והתחסנות איטית כולם פוגעים בקצב החיסונים של האיחוד. עם כמיליון מנות בממוצע ביום, האיחוד יסיים לחסן את רוב האוכלוסייה שלו רק בסוף הרבעון השלישי או ברבעון הרביעי של 2021. הדבר מכריח את האיחוד להמשיך בסגרים, מה שפוגע בכלכלה שלו ופוגע בצמיחה של הכלכלה העולמית.

אצלנו בישראל הודות לקצב והיקף החיסונים, מספר החולים הקשים ממשיך לרדת ואנחנו כבר חזרנו לכמעט שגרה, מה שתואם להערכה שישראל תשוב לרמת פעילות כלכלית כמעט שגרתית כבר בתחילת הרבעון השני של 2021. אנחנו נהיה המדינה הראשונה במערב לעשות זאת, מה שיכול למשוך משקיעים לשוק הישראלי שמחפשים יעדים נמוכי סיכון בעוד אירופה וארה״ב ממשיכות בקמפיין החיסונים שלהן.

באירופה עיכוב בחיסונים הביא באופן בלתי נמנע להארכת בסגרים: אנחנו מסיימים את הרבעון הראשון של 2021 עם סגר חדש בפריז; סגרים ברוב איטליה למעט עבודה ופעולות חיוניות; ובגרמניה בוחנים את האפשרות לסגר חדש עד ה-18 באפריל [מקור]. הארכת הסגרים הביאה להפגנות ומהומות בגרמניה [מקור], הולנד [מקור] וערים נוספות באירופה [מקור], עם אזרחים זועמים המפגינים נגד הסגרים וההגבלות למאבק בקורונה.

במקביל להפגנות נגד הסגרים, הערכתי שנראה הפגנות עקב התייקרות מחירי המזון בעיקר בעולם המתפתח. ברבעון האחרון ראינו סדרה של הפגנות בלבנון [מקור], עיראק [מקור], דרום איראן [מקור], סנגל [מקור] ומדינות נוספות. בזמן שברוב ההפגנות האלו הטריגר היה אירוע פוליטי או ביטחוני – בסנגל המעצר של איש אופוזיציה, באיראן אלימות בגבול עם פקיסטן – ברור שהדרדרות במצב הכלכלי תורמת לחוסר יציבות במדינות האלו, וחוסר היציבות ממשיכה ומזינה את ההידרדרות הכלכלית.

בזירה הגיאופוליטית ראינו את ממשל ביידן שומר על מתיחות עם סין ומגדיל אותה מול רוסיה. מול סין ממשל ביידן ביצע סדרה של צעדים גם להוכיח את תמיכתו בבעלי ברית וגם לשמור על הלחץ על בייג׳ין: ב-16 במרץ ממשל ביידן אישר העברת מוצרים טכנולוגים לטאיוואן לצורך בניית הצוללות שלה [מקור]. טאיוואן מתכוונת לייצר את הצוללת המקומית הראשונה שלה ב-2025, והאישור של ביידן הוא עזרה חשובה לטאיפיי להשגת היעד של תעשיית צוללות עצמאית. מזכיר ההגנה ומזכיר המדינה גם ביקרו בדרום קוריאה, יפן והודו באמצע מרץ, הצהירו על המחויבות של ארה״ב לביטחון המדינות ולפי דיווחים ארה״ב ויפן אף סיכמו לשתף פעולה במקרה של משבר צבאי במצר טאיוואן [מקור].

בכל הנוגע ללחץ על בייג׳ין, נכון לרבעון הראשון, ממשל ביידן לא ביצע יוזמות משמעותיות מול הסינים, אך גם לא נסוג מקו המדיניות שהתחיל בו ממשל טראמפ: רובם המוחלט של המכסים שטראמפ הטיל עדיין קיימים, עם מזכירת הסחר של ביידן מתחייבת להמשיך ולהשתמש בסנקציות ומכסים נגד הסינים [מקור]. ממשל ביידן הידק את ההגבלות על ייצוא רכיבי 5G לחוואווי [מקור] ובוחן את התלות האמריקנית במדינות זרות, בעיקר סין, לרכיבים קריטים. ב-17 במרץ ממשל ביידן הטיל סנקציות על 24 אישים סינים בעקבות פגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור].

כל הצעדים האלו מחזקים את הטענה שלי עוד מאוקטובר 2020, שהמקור שלה עוד ב-2019 בסדרה קיסר אדום: ״העימות בין ארה״ב לסין הוא אסטרטגי וחוצה מפלגות. נשיא דמוקרטי, עם קונגרס דמוקרטי ועם סנאט דמוקרטי הוא ממשל לא פחות עוין לבייג׳ין מממשל רפובליקני״ [ראו כאן].

כן יש אירוע אחד משמעותי שביידן יזם ומסמן בתקווה את התגבשות הקואליציה האזורית מול סין: המפגש הרשמי הראשון של כל חברי הקוואד – ארה״ב-יפן-הודו-אוסטרליה – ב-12 במרץ [מקור]. דיברנו כבר בעבר על הקוואד, על החשיבות שלו למבנה הביטחוני של מזרח אסיה: מדובר בקואליציה של מדינות דמוקרטיות שהדאגה המרכזית שלהן היא האגרסיביות הסינית באזור. העובדה שארבעת ראשי המדינות הסכימו להיפגש תחת השם ״מפגש קוואד״ היא איתות ברור לבייג׳ין שהקוואד הוא כבר לא רק רעיון או קואליציה זמנית, אלא מבנה שכל ארבעת החברות בו רוצות לראות אותו מתחזק.

מול הרוסים ממשל ביידן מעלה את המתיחות בניגוד חד לקודמו, גם ברטוריקה וגם במעשים. קשה להבין מנקודת מבט אסטרטגית למה ממשל ביידן כל-כך מדגיש את העימות עם רוסיה: משיקול אסטרטגי קר ארה״ב צריכה לחפש כיצד להוציא את רוסיה ממרחב ההשפעה של סין, או לכל הפחות לא ללחוץ אותה עוד לכיוון בייג׳ין [מקור]. במקום ממשל ביידן ממשיך בקו תקיף מאוד נגד מוסקבה: ביידן הסכים בראיון לרשת abc מה-17 במרץ להגדרה של פוטין כ״רוצח״ [מקור]. ארה״ב הודיעה שתשלח סיוע צבאי בהיקף של כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור] ותחת ביידן נאט״ו החל להגביר את התרגילים הצבאיים שלו בים השחור [מקור].

כמובן, הרוסים מגיבים ללחץ הצבאי עליהם בלחץ צבאי משלהם: הם ערכו מספר תרגילים צבאיים משלהם בחצי האי קרים [מקור] ובים השחור [מקור]. הם גם הזהירו בתחילת מרץ את גרמניה וצרפת לרסן את קייב, שמא יפרוץ משבר חדש במזרח אוקראינה [מקור].

במקביל למתיחות הצבאית מול ארה״ב, רוסיה המשיכה להעמיק את אחיזתה בבלארוס, מגדילה את שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות ואת התלות הכלכלית של בלארוס ברוסיה [מקור]. בתחילת ינואר בלארוס חתמה על הסכם חדש לפיו היא תייצא חלק ממוצרי הנפט שלה דרך נמלים רוסים ולא דרך המדינות הבלטיות. ההסכם הזה גם מחזק את רוסיה כלכלית, גם מגדיל את השפעתה על בלארוס וגם פוגע במדינות הבלטיות [מקור]. כפי שהראנו בניתוח מס׳ 28 [ראו כאן], בלארוס מהווה ציר אסטרטגי חשוב במזרח אירופה. העמקת השליטה של רוסיה במדינה מחזקת אותה בטווח הארוך ומגדילה את השפעתה במזרח אירופה. ממשל ביידן עדיין לא הציג אסטרטגיה ברורה כיצד להפוך את המגמה הזו.

אצל סין, הרבעון הראשון ראה המשך מתיחות במיצר טאיוואן ובים סין המזרחי מול יפן: מטוסים סינים חדרו מספר פעמים למרחב האווירי של טאיוואן [מקור]. ספינות משמר החופים היפני נאלצו מספר פעמים לרדוף אחר ספינות משמר החופים הסיניות בים סין המזרחי [מקור]. בים סין הדרומי סין ביצעה מספר תמרונים אווירים שמטרתם לדמות תקיפה נגד נושאת מטוסים אמריקנית ששהתה באזור [מקור].

החזית היחידה שלא ראתה עלייה במתיחות אלא דווקא ירידה בה הייתה הגבול בין הודו לסין, שם הסינים וההודים הסכימו על אזור מפורז ביניהם [מקור]. הצעד הזה אבל, בראייתי, לא מקטין את הסיכוי להתנגשויות עתידיות בין בייג׳ין וניו-דלהי. מזג האוויר ברבעון הראשון של 2021 באזור ההימלאיה הוא חורפי, עם דרכים רבות חסומות בגלל קרח. הסכמה לאזור מפורז אפשרה לסינים להסיג את כוחותיהם בתנאי אקלים קשים, ותיתן להם את החופש לפעול בנקודות אחרות לאורך הגבול עם בוא האביב והקיץ. התחרות האסטרטגית בין הודו וסין למשאבי המים של טיבט לא תסתיים השנה, ותמשיך להיות מאפיין קבוע ביחסים בין שני הענקים גם בשנים הבאות, כפי שראינו בניתוח מס׳ 20 [מקור].

אז זה מבחינת המגמות הגדולות. בוא נצלול להערכות לרבעון הראשון, נראה האם התחזיות התממשו ולמה אנחנו יכולים לצפות ברבעון השני של השנה.

רבעון ראשון – תמונת מצב

אני אתחיל מלמנות את התחזיות לרבעון הראשון של 2021, ואז נעבור עליהן יותר בהרחבה, נראה במה צדקתי, מה לא, ולמה.

אז, אילו היו התחזיות לרבעון הראשון של 2021:

  1. הארכה של הסגרים באירופה, סגרים חדשים בסין, וכנראה סגרים בארה״ב בעידוד ממשל ביידן.
  2. ממשל ביידן יאבק מול הרפובליקנים בסנאט בשביל להעביר תוכנית המרצה חדשה. סביר שהתוכנית שתעבור לבסוף בקונגרס, אם תעבור, תהיה מצומצמת בהרבה.
  3. סוגית החוץ היחידה שכנראה תזכה ליחס מצד הממשל יהיה המשא ומתן עם איראן.
  4. הסבירות שביידן יצליח להביא את איראן להסכם חדש ומשופר, שכולל את סוגיות הטילים והטרור האזורי, היא כמעט אפסית.
  5. לכן התרחיש הסביר הוא הסכם חלקי, בו איראן תעצור את העשרת האורניום בתמורה להקלות מצומצמות, בעיקר בתחום מכירת הנפט.
  6. סביר שנראה מגעים בין ממשל ביידן והאייתוללות כבר ברבעון הראשון, עם אפשרות להסכם חלקי לקראת סוף הרבעון הראשון או תחילת השני (מרץ-אפריל).

אז בואו נתחיל עם הסגרים: כפי שציינתי קודם, אירופה האריכה את הסגרים שלה מספר פעמים הרבעון, ללא סוף באופק. סין וארה״ב לעומת זאת נמנעו מסגרים נוספים: אחרי הסגר הגדול בצפון מזרח המדינה בינואר בסין לא היו סגרים גדולים נוספים. חלק מההצלחה כנראה נובעת מהצמצום במספר הנסיעות במהלך חגיגות השנה החדשה. הממשל פעל לצמצם את החזרה של עובדים מהערים לכפרים לכבוד השנה החדשה, מה שהביא לירידה של כ-74% במספר הנסיעות לעומת שנה שעברה [מקור] וכנראה למניעת התפרצויות חדשות.

בארה״ב, אחרי קפיצה במספר המאובחנים היומי בסוף 2020, תחילת 2021 ראתה ירידה במספר המאובחנים, כמו גם ירידה במספר החולים קשה. הירידה במספר המאובחנים והחולים מגיעה ביחד עם קמפיין החיסונים בארה״ב, בו הדגש ניתן למבוגרים ואנשים בעלי מחלות רקע, בדומה לישראל. נכון ל-22 במרץ בזמן שבארה״ב רק 13.5% מהאוכלוסייה חוסנה בשתי מנות, כמעט מחצית מהאוכלוסייה מעל גיל 65 חוסנה. עם המשך התקדמות קמפיין החיסונים, ארה״ב נמצאת בהחלט בדרכה לחזרה לכמעט שגרה ברבעון השלישי של 2021, אם לא מוקדם יותר.

נוסף על ירידה בתחלואה והימנעות מסגרים נוספים, ארה״ב הצליחה להעביר תוכנית המרצה חדשה בסך 1.9 טריליון דולר, בניגוד למה שהערכתי. מה קרה? מדוע ממשל ביידן לא היה צריך להיאבק עם הרפובליקנים ולצמצם את התוכנית? טוב, הדמוקרטים בסנאט השתמשו בפרוצדורה פרלמנטרית שנקראת “Budget Reconciliation”. הפרוצדורה נועדה להאיץ תהליכי אישור תקציב והיא מאפשרת להעביר תקציבים בסנאט ללא צורך ברוב של 60 חברים, אלא ברוב רגיל. תוכנית ההמרצה עברה על חודו של קול, עם כל 50 חברי הסנאט הדמוקרטים מצביעים בעד ו-49 חברי הסנאט הרפובליקנים מצביעים נגד. לרפובליקנים יש גם 50 מושבים בסנאט, אך חבר הסנאט מאלסקה נאלץ לחזור לביתו בשביל להשתתף בלוויה של חמו ולכן לא נכח כדי להצביע [מקור]. הדמוקרטים העבירו את התוכנית בסנאט והיא אושרה סופית בבית הנבחרים, שם הם מחזיקים ברוב.

חשוב לציין שדפוס ההצבעה על תוכנית ההמרצה מתאים לתחזית שלנו בניתוח מס׳ 39, ״אחרי הבחירות״, מנובמבר 2020 [מקור]. הערכתי שם שהרפובליקנים, מול נשיא דמוקרטי ורוב דמוקרטי בבית הנבחרים, יחזרו לאסטרטגיה שלהם מימי אובמה של החרמת כל יוזמה מצד הבית הלבן או הדמוקרטים. אם הם יצליחו ב-2022 להשיג רוב בבית הנבחרים, וושינגטון תחזור להיות משותקת והבית הלבן לא יוכל לקדם את החקיקה שהוא רוצה. זה האיום הכי גדול שמרחף מעל ראש ממשל ביידן.

בחזית האיראנית, ממשל ביידן התחיל במגעים בלתי רשמיים עם האיראנים, אך האיראנים כרגע משחקים ״קשים להשגה״ ודורשים מארה״ב להסיר את כל הסנקציות כתנאי בכלל להתחיל משא ומתן לחזרה להסכם הגרעין [מקור]. יכול להיות שרוחאני מבקש להסיר את כל הסנקציות לפני הבחירות לנשיאות ביוני באיראן, מה שבתקווה יחזק את המתונים בבחירות הקרובות.

תהיה אשר תהיה המטרה של האיראנים בהתעקשות שלהם להסרה מלאה של הסנקציות, ממשל ביידן מוגבל ביכולת שלו לבצע זאת. בסוף פברואר 40 סנאטורים רפובליקנים הגישו הצעה שתאסור על הנשיא להסיר את הסנקציות על איראן עד שזו תוותר לחלוטין על שאיפותיה הגרעיניות [מקור]. ישנם סנטורים דמוקרטים שכנראה יתנגדו להסרת הסנקציות הקשורות בפעילות הטרור של איראן [מקור], ויחד עם הרפובליקנים הם עלולים לא רק לעצור את מאמצי הממשל אלא גם להביך אותו – זה יראה רע מאוד אם החקיקה הראשונה שתעבור בסנאט בתמיכה דו-מפלגתית תהיה נגד הבית הלבן.

לביידן יש מרחב פעולה מצומצם לפעול מול איראן, וטהרן תצטרך במוקדם או במאוחר להשלים עם זה. המשא ומתן בין הצדדים ימשך, וההסכם המשמעותי ביותר שיצא מהתהליך יהיה הסכם חלקי, על הפסקת חלק מהפעילות הגרעינית בתמורה להסרת חלק מהסנקציות – אלה שלא קשורות לפעילות הטרור של איראן.

נוסף על המתיחות הגיאופוליטית ברבעון ומאמצי החיסון, בתחילת פברואר התחוללה הפיכה במיאנמר שעדיין מטלטלת את המדינה: הצבא ממשיך לפעול באלימות נגד המפגינים, גם באמצעות ירי חי נגדם [מקור], וארה״ב ממשיכה בתגובה להגדיל את לחץ הסנקציות נגד הצבא. בסבב הסנקציות האחרון שהוכרז עליו ב-22 במרץ, ארה״ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות על 11 אישים בצבא, כולל רמטכ״ל מיאנמר [מקור]. לפי מקורות דיפלומטים האיחוד גם שוקל להטיל סנקציות נגד הקונצרנים הגדולים של הצבא, מה שיהיה אפקטיבית בידוד כלכלי של מיאנמר כולה.

בסה״כ התחזית של הרבעון הראשון קלעה: המגמות הגדולות, של מתיחות בין סין-ארה״ב ורוסיה התקיימו, האיחוד האירופי ממשיך להתקשות במאמצי החיסונים שלו בעוד ארה״ב דוהרת קדימה. המגעים בין איראן לארה״ב מתקדמים באיטיות, עם טהרן דורשת הרבה יותר ממה שארה״ב יכולה לספק. הרפובליקנים מתבצרים בעמדתם, דוחים כל יוזמה מהבית הלבן והדמוקרטים.

ההצלחה של הדמוקרטים על-אף ההתבצרות הרפובליקנים להעביר תוכנית המרצה חדשה, וההצלחה של ארה״ב וסין להימנע מסגרים משמעותיים נוספים, היו בניגוד לתחזית והן חדשות מעודדות לכלכלה העולמית. בכל מקרה המגמה הגדולה, של התאוששות כלכלית בארה״ב, ממשיכה לעמוד, ואנחנו יכולים כעת לפנות ולהסתכל מה צפוי לנו ברבעון השני של 2021.

רבעון שני

האופי של הרבעון השני נשלט ע״י פרט טריוואלי אך כל-כך חשוב: מזג האוויר. התחממות בחצי הכדור הצפוני מקלה על תנועה, מה שאומר תנועה של מהגרים לגבול ארה״ב ותנועה של כוחות צבא במוקדי החיכוך השונים.

סין כבר החלה לנצל את מזג האוויר הנוח יותר במרץ עם תרגילים בני חודש בים סין הדרומי [מקור]. עם המתיחות בין ארה״ב וסין ממשיכה, בייג׳ין תחפש עימותים מול טאיוואן, יפן, והודו, כמו גם הגדלת הפעילות הצבאית שלה בים סין הדרומי בשביל לאכוף את ״הריבונות״ שלה בים.

המתיחות שנבנת בין ארה״ב ורוסיה עלולה להתבטא בתקריות גבול באוקראינה וגיאורגיה, שתי מדינות שעדיין מקוות להצטרף לנאט״ו ביום מן הימים. במרץ התחילו דיווחים על כך שהרוסים מזרימים ציוד צבאי למזרח אוקראינה [מקור], והאשמות מצד הממשלה בקייב שמוסקבה מנסה לחמם את הגזרה [מקור]. מוסקבה לא תהסס להגיב ללחץ אמריקני ע״י תקריות עם אוקראינה, והעמדה התקיפה של וושינגטון רק תעודד הסלמה, לא נסיגה, מצד הרוסים.

קרוב יותר לבית, העלייה בטמפרטורה תאפשר למהגרים ממרכז אמריקה להגיע ביתר קלות לגבול עם ארה״ב, ואנו צפויים לראות שיירות מהגרים ועלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ביחס ל-2018 ו-2020, ואולי אפילו 2019 שהייתה שנת שיא. כבר ברבעון הראשון של 2021 התחילו דיווחים על עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול הדרומי של ארה״ב, עם כמעט 100,000 מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו בפברואר 2021 [מקור]. אני מזכיר שאת כל המשבר הזה חזינו כבר באוקטובר 2020, לפני כמעט חצי שנה, בניתוח מס׳ 37 על המשבר במקסיקו ומרכז אמריקה [ראו כאן].

משבר ההגירה לא משאיר לממשל ביידן הרבה ברירות מבחינת התגובה שלו. למרות שהוא התחייב למדיניות אחרת מזו של טראמפ, הממשל הפעיל מחדש מתקנים לכליאת קטינים בגבול הדרומי [מקור] ומתכנן לבנות ״חומה דיגיטלית״ בגבול הדרומי – בדיוק כפי שחזינו בניתוח מס׳ 37. לפי דיווח מרויטרס ממשל ביידן גם מתכוון לחזור למדיניות מימי ממשל אובמה: במהלך משבר ההגירה של 2014, ארה״ב החליטה לתמוך פיננסית במקסיקו בשביל שהיא תאבק במהגרים בגבול הדרומי שלה, במקום שארה״ב תצטרך לעשות זאת [ראו כאן]. לפי הדיווח ברויטרס מה-17 במרץ 2021, מקסיקו מתכוננת שוב לעצור שיירות מהגרים לפני שיגיעו לארה״ב [מקור], קרוב לוודאי בתמיכת ממשל ביידן. לא יפתיע אותי אם בתמורה לפעולה קשה יותר נגד מהגרים, ארה״ב תעביר עודפי חיסונים למקסיקו.

האירוע הכי מעניין ביוני יהיה כנראה הבחירות לנשיאות איראן, וכרגע עדיין צפוי שהמנצח יהיה מקרב המחנה השמרני במדינה. קשה להגיד עד כמה זה יחמיר את חוסר היציבות במזרח התיכון, או את האגרסיביות של איראן – גם ככה הנשיא האיראני משולל כל סמכות בנושאי ביטחון וחוץ שחשובים לרפובליקה האיסלמית. מי שמנהל את האסטרטגיה הלאומית של איראן הוא המנהיג העליון ח׳אמנאי, שלא עושה סימנים שהוא הולך לשום מקום.

הבחירה בשמרן כן יכולה להיות טובה לישראל, אם הנשיא החדש יעדיף רטוריקה מיליטנטית נגד ארה״ב והמערב. ישראל תוכל לנצל את הרטוריקה הזו בשביל לגייס התנגדות בקונגרס לכל הקלה אפשרית בסנקציות ובכך להגביל את ההקלות שממשל ביידן יציע לטהרן.

סיכום

אנחנו מסיימים את הרבעון הראשון של 2021 עם תמונה מעורבת: מצד אחד קמפיין החיסונים בארה״ב, בישראל, מתקדם בצורה נהדרת, מחזק את הציפייה לחזרה לכמעט שגרה בקיץ 2021. מצד שני הקשיים של האיחוד האירופי עם החיסונים משפיעים על הכלכלה הגלובאלית כולה, משום שהאיחוד הוא עדיין אחת הכלכלות הגדולות בעולם.

ארה״ב לא הורידה את הלחץ על סין, והיא מוסיפה לחץ על רוסיה. מצד אחד זה מוכיח את התזה שהעימות בין סין וארה״ב הוא אסטרטגי, ופחות תלוי במי יושב בבית הלבן. מצד שני, עליה במתיחות, במיוחד בין ארה״ב לרוסיה, מעלה את הסיכוי להתנגשות צבאית. אנחנו נכנסים לרבעון השני של 2021 דרוכים ומקווים שהמתיחות לא תהפוך להתנגשות צבאית חדשה. עוד נראה.




פלג 58: שני הכינוסים של סין

להורדת הפרק – קישור.

בסוף השבוע האחרון, בין ה-18 ל-20 במרץ, התכנסו בכירים מסין וארצות הברית באלסקה למפגש טיפה מוזר. ‏בדרך כלל לפני מפגשים דיפלומטים רמי דרג, עם בכירים כמו מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי, יש עבודת הכנה רבה שמטרתה ליצור אג׳נדה מוסכמת ומטרות ברורות למפגש. מפגשים פומביים בין בכירים הם לרוב רק חתימה רשמית על מה שהוסכם הרבה לפני מאחורי הקלעים. הסיבה שעושים את זה היא לא קונספרטיבית ולא מנסים להסתיר משהו מהציבור – פשוט הרבה יותר קל לנהל משא ומתן ולפתור חילוקי דעות הרחק מאור הזרקורים. עבודת ההכנה נועדה למנוע ריבים פומביים ופיצוץ פגישות עקב חילוקי דעות.

לכן המפגש באלסקה היה כל-כך מוזר: ראשית, הצד הסיני והצד האמריקני אפילו לא הסכימו על ההגדרה של מהו בדיוק המפגש שהם מתכוונים לקיים. הסינים קראו לו ״דיאלוג אסטרטגי״, אך מזכיר המדינה בלינקן הכחיש והתעקש שמדובר בסה״כ במפגש שמטרתו להתחיל דיאלוג בין הצדדים [מקור].

שנית, ב-17 במרץ, יום לפני המפגש, וושינגטון הטילה סנקציות על 24 פקידים סינים עקב פגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור]. הסנקציות הן איתות ברור מצד וושינגטון שהיא לא מוותרת על ״התחרות״ מול סין, גם בעודה מחפשת לשתף עמה פעולה.

לבסוף, לא הוגדרו מראש שום יעדים או צעדים קונקרטיים עליהם הצדדים יסכימו. לפי הצהרות של מזכיר המדינה בלינקן המטרה המרכזית של המפגש הייתה ״לדבר״, לפתוח דיאלוג בין הצדדים. הסינים העדיפו לקחת זאת למקום אחר.

כבר בהצהרות הפתיחה ב-18 במרץ הסינים והאמריקנים החליפו מהלומות. אחרי שמזכיר המדינה הביע את החשש האמריקני מהפעילות הסינית בשיג׳יאנג, הונג קונג והתקפות סייבר, הסינים השיבו שזה לא מעניינה של וושינגטון. המשלחת הסינית דחתה את עצם הלגיטימיות של ארה״ב למתוח ביקורת על סין. ראש המשלחת, דיפלומט בכיר בשורות המפלגה הקומוניסטית, הבהיר שלארה״ב אין זכות לדבר בשם העולם, אין לה זכות לדבר על התקפות סייבר כשהיא המובילה בהן ושבמקום לבקר את הדמוקרטיה בסין אולי כדאי שתטפל בדמוקרטיה אצלה, לאור ההסתערות על הקפיטול בינואר השנה והפגיעה באזרחים אפרו-אמריקנים [מקור]. הסינים סיכמו בהבהרה שהם יפעלו נגד כל התערבות אמריקנית ויגנו על הריבונות הלאומית שלהם.

הפגישה הסתיימה עם מעט הסכמות קונקרטיות. שני הצדדים הסכימו להקים קבוצת עבודה בנושא המאבק באקלים, דיברו על אפשרות להקלות בוויזה בין המדינות בשביל לעודד people to people connections ופעולה משותפת נגד מגפת הקורונה [מקור]. הם לא הגיעו להסכמות בנוגע להונג קונג, שינג׳יאנג או הלחץ הצבאי על טאיוואן. בנוסף, היו ציפיות שבסוף הפגישה תהיה הכרזה על מפגש בין ביידן ושי ג׳ינפינג, נשיא סין. הכרזה כזו לא ניתנה

המפגש באלסקה הגיע שבוע אחרי שסין סיימה את שני הכינוסים שלה, שני האירועים הפוליטיים המרכזיים של 2021. מדובר בשבוע בו מתכנסים במקביל הקונגרס הלאומי של סין וועידת הייעוץ הפוליטי של העם הסיני. ועידת הייעוץ כוללת נציגים מהמפלגה הקומוניסטיות ומפלגות אחיות לה, בכירים בממשל, אנשי עסקים ומומחים שונים. מטרת הועידה להעלות הצעות ליוזמות ממשלתיות וחקיקה שהקונגרס הלאומי לאחר מכן מאמץ והופך לחוק.

השנה שני הכינוסים היו במיוחד חשובים משום שבהם הוצגה תוכנית החומש הכלכלית של סין לשנים 2021-2025 ואת החזון ארוך הטווח של סין ל-2035. דיברנו על תוכנית החומש והחזון האסטרטגי עוד בניתוח מס׳ 49, על עתיד פעולותיה של סין [ראו כאן]. אז כתבתי שם כך:

״בייג׳ין תכריז כנראה במרץ השנה על תוכנית החומש הבאה שלה, שתהיה על בסיס המודל של סירקולציה כפולה. כפי שהסברתי בניתוח מס׳ 38 [ראו כאן], סירקולציה כפולה משמעותה שכלכלת סין תמשיך להיות מכוונת ייצוא, אך פחות תלויה בייבוא מהחוץ, בעיקר של רכיבים ושירותים מתקדמים. מכאן סביר שנראה שלושה דברים בתוכנית החומש הבאה, ובהתנהלות הכלכלית של סין ב-2021 וקדימה:

התוכנית תכלול תמיכה משמעותית בתעשיית השבבים של סין, במטרה להקטין את התלות שלה בשבבים זרים. בייג׳ין קרוב לוודאי תלחץ את ממשל ביידן להסיר את הסנקציות על יצרני השבבים שלה, ולפתוח מחדש את הכלכלה האמריקנית להשקעות סיניות. צפוי שנראה הכרזות על שיתופי פועלה חדשים בין חברות סיניות וזרות בתחום השבבים, לדוגמה עם Nvidia, TSMC, ואולי אפילו אינטל.

התוכנית תעודד פיתוח של אפליקציות לתשתית ה-5G המתקדמת במדינה ושדרוג בסיס הייצור שלה, אם אלו רכבים אוטונומיים, האינטרנט של הדברים (IoT), או שדרוג של מפעלים לייצור חכם [דוגמת מפעל אריקסון שהחל לפעול בסוף 2019 בסין]. בייג׳ין גם תפרסם את החזון הכלכלי שלה ל-2035, שקרוב לוודאי יכלול את שדרוג התעשייה בסין ועלייה בשרשרת הערך הגלובאלית עם הכנסה של יותר טכנולוגיה ושירותים לכלכלה.״

הערכתי באותו ניתוח שנראה את בייג׳ין ממשיכה להדק את אחיזתה בזירה הפנימית, במיוחד לוחצת את הונג קונג וממשיכה לפרק את הדמוקרטיה בה.

אנחנו נמצאים עכשיו אחרי שני הכינוסים. אנחנו נמצאים אחרי המפגש הראשון בין בכירים מסין וממשל ביידן החדש. מה אנחנו יכולים ללמוד מתוכנית החומש החדשה של סין? מהחזון האסטרטגי ל-2035? והאם אנחנו יכולים להמשך ולצפות שהמגמה שחזינו בתחילת השנה, של אגרסיביות סינית בזירת החוץ והידוק השליטה הפוליטית פנימה, אכן תמשך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

תוכנית החומש החדשה

עסקתי בעבר, גם במסגרת הסדרה ״קיסר אדום״ במשחק הגדול [ראו כאן] וגם בפל״ג בבעיות הכלכליות של סין ובצורך שלה לשדרג את הבסיס הכלכלי שלה למשהו יותר בר-קיימא מייצור זול. הצמיחה ההיסטורית של סין התבססה על ייצור זול, מנצלת עובדים מהגרים מהכפר בשביל להפוך למפעל הייצור של העולם [מקור]. הפיתוח הכלכלי של סין, וההזדקנות של האוכלוסייה, הביאו להקטנת מספר העובדים הזמינים ולעלייה במשכורות שלהם, כחלק מעלייה ברמת החיים בכלל. סין הפכה עם השנים יותר ויותר יקרה לייצור זול, ומפעלים התחילו לצאת ממנה עוד לפני סכסוך הסחר עם טראמפ [מקור].

כתום – אוכלוסייה בגיל העבודה בסין באלפים (ציר שמאלי), אדום מקווקו – אחוז האוכלוסייה בגיל העבודה מסה״כ האוכלוסייה בסין (ציר ימני), צהוב מקווקו – אחוז האוכלוסייה בגיל העבודה מסה״כ האוכלוסייה ביפן (גם ציר ימני)

אחרי המשבר הכלכלי של 2008 התלות של המשק בייצור זול וייצוא הגבילה את היכולת שלו להגיב לשינויים בביקוש העולמי, והממשל הסיני נאלץ להתערב ע״י הגדלת חוב כדי לשמור על צמיחת המשק. סין הפכה תלויה בהלוואות והזרקת אשראי לשם המשך צמיחה כלכלית. הייצור העודף בה גדל, מספר חברות ה״זומבי״ גם גדלו והמשק הסיני הפך פחות ופחות יעיל [ראו כאן]. כל זה בעוד הייצור הזול בה הופך פחות ופחות כדאי ליצרנים בינלאומיים, שהחלו לחפש מקומות אחרים, כמו בנגלדש, הודו ואתיופיה.

תחת שי ג׳ינפינג המפלגה החלה לפעול בשתי חזיתות בשביל לנסות ולטפל בבעיה הזו בצורה נכונה יותר, בצורה שלא תגדיל את החוב: בחזית אחת היא ניסתה להוציא לאט את האוויר מבועת האשראי הסינית, משהו שטראמפ והקורונה שבשו [ראו כאן]. בחזית השנייה היא מקדמת את המעבר של סין לייצור מתקדם וכלכלת שירותים, כשבתקווה השדרוג הטכנולוגי יביא כלכלה יעילה יותר, עם צריכה פנימית גבוהה יותר ותלות נמוכה יותר באשראי.

הבעיה עם המעבר לכלכלה מתקדמת יותר טכנולוגית היא שהצורך בכוח אדם קטן, בו-בזמן שהדרישות לאיכות כוח האדם גדלות: כוח האדם צריך להיות משכיל ומיומן יותר בשביל לעבוד במפעל חכם. הצמיחה הטכנולוגית גם מתמקדת באזורי החוף של סין, שם נמצא הריכוז הכי גבוה של הון וכוח אדם איכותי במדינה, כמו גם תשתיות מתאימות ושינוע קל לשווקי העולם דרך נמלים.

התזה של ״קיסר אדום״ היא שהמעבר לכלכלה מתקדמת ישאיר רבים בסין ללא עבודה ויגדיל את הפער הכלכלי הגם ככה גדול שיש בין מזרח המדינה ומערבה. הפער הכלכלי הוא שמניע את המפלגה להגדיל את כוחה ולחזק את אחיזתה בחברה, מבקשת לצמצם ואם אפשר למנוע כל אי-שקט אזרחי ומהומות שיגרמו עקב עלייה באבטלה ופערים כלכלים גדלים [ראו כאן].

תוכנית החומש החדשה של סין, כמו גם החזון ל-2035, מראים שהמפלגה ממשיכה להיות מוטרדת מהבעיות המלוות את החלפת המודל הכלכלי בסין. לפי תוכנית החומש היא מתכוונת לנסות ולהשתלט על החוב, היא מתכוונת לשים את התעסוקה כיעד מרכזי חדש והיא מתכוונת לנסות ולמצוא מקורות צמיחה חדשים למשק, בראשם צריכה פרטית מקומית.

במאבק בחוב, בייג׳ין לראשונה לא קבעה יעד צמיחה לכל תקופת 5 השנים, אלא הסתפקה ביעד צמיחה צנוע של מעל 6% ל-2021, וציפייה שהתמ״ג הסיני של 2020 יכפיל את עצמו עד 2035 [מקור]. היעד של 6% צמיחה השנה הוא צנוע ביחס להערכות גופים חיצוניים כמו ה-IMF לדוגמה, שמצפה שכלכלת סין תצמח ב-8% השנה. הציפייה של הכפלת התמ״ג הסיני עד 2035 משמעותה צמיחה של בין 4.5% ל-5% של התמ״ג ב-15 השנים הקרובות.

מצד אחד, יעד צמיחה צנוע יותר מהציפיות הבינלאומיות יכול לתת לבייג׳ין להשתלט על החוב מבלי לפגוע בצורה משמעותית בכלכלה. הכלכלה הסינית במהלך 2020 צמחה ב-2.3% בלבד, וב-2019 ב-6%. סביר שגם אם בייג׳ין תקטין את כמות ההלוואות לעסקים, תיתן לחברות לא יעילות לפשוט את הרגל, ותנסה להשתלט על הקפיצה במחירי הנדל״ן, הכלכלה עדיין תצליח לצמוח ב-6% מול שנה שעברה. בייג׳ין גם הכריזה מפורשות שהיא שמה לעצמה יעד להשתלט על רמות החוב הגבוהות במשק הסיני, שרק גדלו בעקבות משבר הקורונה [מקור].

מצד שני, אם מתעמקים בפרטים הכלכלים רואים שבייג׳ין לא וויתרה לחלוטין על השימוש בחוב ככלי לצמיחה. לדוגמה, בייג׳ין קבעה את הרף לכמות החוב שממשלות מקומיות יוכלו להנפיק ב-2021 ל-3.65 טריליון יואן. לכאורה מדובר בצעד לצמצום החוב הממשלתי: ב-2020 הרף היה 3.7 טריליון. רק שאם מתעמקים במספרים, למרות שממשלות מקומיות יכלו להנפיק אגרות חוב בשווי 3.7 טריליון יואן, הן הנפיקו רק 3.62 טריליון יואן של אגרות חוב [מקור]. כלומר הרף שהממשל המרכזי קבע ל-2021 הוא גבוה מכמות החוב שהונפקה בפועל בשנת 2020, שנת משבר כלכלי, שנה בה הממשל המקומי הנפיק חוב בשביל להמריץ את הכלכלה. עם הרף הזה הממשל המרכזי מבטיח לעצמו שאם יצטרך, הוא יוכל לאפשר לממשלות המקומיות לגייס חוב בשביל להגיע ליעד הצמיחה מבלי שזה ייראה כאילו הוא ״וויתר״ על המאבק לצמצום החוב.

בנוסף, הציפייה לצמיחה בקצב של בין 4.5% ל-5% היא אופטימית מאוד, אולי אופטימית מדי. נכון, סין ידעה בעשור האחרון קצב צמיחה של בין 6% לכמעט 10% בשנה. אולם רבים הכלכלנים שמטילים ספק בנתונים, שאיכשהו תמיד מתאימים בדיוק ליעדי הצמיחה של הממשל המרכזי בבייג׳ין [מקור]. מחקר שהתפרסם ב-2019 בחן את הצמיחה בכלכלה הסינית ע״י מדדים אלטרנטיביים מתמ״ג – כמו תשלומי מס במחוזות, תנועת רכבות וכדומה – ומצא שמאז 2008 התמ״ג בסין צמח בקצב הנמוך ב-1.7% לעומת הנתון הרשמי [מקור]. כלומר בייג׳ין מצפה להינות מצמיחה דומה לזו שהייתה לה בעשור האחרון גם בעשור וחצי הבאים, בעודה מצמצת את כמות החוב המוזרמת למשק, המנוע העיקרי לצמיחה בעשור האחרון. האם היא תצליח? אולי. אך זה בהחלט יהיה מאתגר.

מה שעוד מעניין בתוכנית החומש החדשה הוא הדגש על תעסוקה: היעד לשנת 2021 הוא יצירת 11 מיליון משרות בערים והבאת שיעור האבטלה ל-5.5%, במקום 5.6% שהיה בסוף 2020 [מקור]. ראש ממשלת סין אמר שיש ״לחץ גובר״ לדאוג לתעסוקה של האוכלוסייה [מקור]. מאיפה נובע הלחץ הזה?

טוב, היה לנו את משבר הקורונה שגרם לעלייה מסוימת באבטלה – לפי המספרים הרשמיים עלייה של כמעט אחוז בשיא המשבר, מ-5.3% ל-6.2% [מקור]. אולם לאור הנתונים הרשמיים משבר האבטלה עקב הקורונה כמעט חלף לחלוטין. היחידים שעדיין סובלים מאבטלה גבוהה הם הצעירים בסין, בני 16 עד 24, שהאבטלה אצלם נותרה על 13.1% מאז פברואר 2020 [מקור].

שיעור האבטלה בערים בסין, פברואר 2019-פברואר 2021

הסבר אחר הוא שהממשל הסיני מנסה לבחון יעדים כלכלים אחרים מאשר צמיחת תמ״ג, יעדים שיעזרו להתמקד באיכות הצמיחה ולא בכמות הצמיחה [מקור]. אולם, יעד תעסוקה לא בהכרח מעיד על איכות הצמיחה – אם יש קפיצה באבטלה עקב פשיטת רגל של חברות לא יעילות, האם יש צמיחה איכותית או לא? תעסוקה גם ניתנת למניפולציה ע״י פקידים מקומיים, שיכולים לדרוש מחברות ממשלתיות לקחת עוד עובדים כדי להשיג את יעד התעסוקה הרצוי.

ההסבר שלישי הוא שיכול להיות שהממשל המרכזי בסין מתחיל להתכונן לעלייה באבטלה עקב המעבר לכלכלה מתקדמת. ע״י הדגשת הנושא של תעסוקה, של יצירת משרות, בייג׳ין רומזת שהיא צופה בעיות בשוק העבודה בהמשך הדרך ומוכנה להתמודד עם הבעיה, קרוב לוודאי ע״י הגדלת המשרות אצל החברות הממשלתיות. הבעיה אבל שהגדלת התעסוקה, ללא שיפור באיכות התעסוקה, תשפיע לרעה על היעד השלישי והמרכזי של בייג׳ין: הגדלת הצריכה.

צריכה מקומית הפכה לאחד הנושאים הכי לוהטים בשיח הכלכלי בבייג׳ין מאז משבר הקורונה ומלחמת הסחר של טראמפ. צריכה מקומית נתפסת כדרך לסין להבטיח את העצמאות הכלכלית שלה, עם חברות סיניות נשענות יותר על השוק המקומי משווקים זרים. היא גם נתפסת כדרך להשיג צמיחה בריאה יותר של המשק, צמיחה שאינה מבוססת על השקעות בתשתיות ומפעלים.

תוכנית החומש מציינת שהממשל יעבוד לשפר את הצריכה הפרטית, אך לא מפרטת בדיוק איך [מקור]. יש אזכורים על הקטנת הרגולציה בשוק המקומי, עידוד חברות לייצר עבור השוק המקומי ואפילו הקמת חנויות דיוטי-פרי בערים [מקור]. העניין הוא שהצריכה הסינית נמוכה לא בגלל שאין לצרכנים על מה להוציא, אלא שרבים מהצרכנים נאלצים להוציא את רוב המשכורת שלהם על ביטוח בריאות, מגורים וחינוך, מה שמותיר להם הכנסה פנויה קטנה אם בכלל בשביל צריכה [מקור].

בסה״כ, התמונה העולה מתוכנית החומש היא מעורבת. יעד הצמיחה מתון, ויש התחייבות לטפל בבעית החוב ורצון להשיג צמיחה איכותית יותר. מצד שני, לא ברור מה בדיוק בייג׳ין מתכוונת לעשות בשביל להשיג את הצמיחה האיכותית יותר: ללא רפורמות משמעותיות שיגדילו את ההכנסה הפנויה של הצרכן הסיני, בייג׳ין תמשיך להיות תלויה בהשקעות בתשתית בשביל צמיחה. יעד תמ״ג של 4.5%-5% בשנה לעשור וחצי הקרוב לא מבשר טובות להשתלטות על החוב. יעד תעסוקה רומז שבייג׳ין צופה עלייה באבטלה בהמשך הדרך, מה שיפגע עוד בצריכה.

האם זה הסוף של סין ככוח כלכלי? כמובן שלא. אך חשוב להבין את האתגרים שסין מתמודדת איתם, אתגרים דומים אגב לאלה איתם מתמודדות כלכלות מתקדמות רבות: צמיחה נמוכה, פערים כלכלים מתרחבים ואבטלה. הבעיה הייחודית של סין היא שהבעיות הכלכליות הן גם בעיות פוליטיות – המפלגה הקומוניסטית רואה בעלייה באבטלה או עמידה במקום בצמיחה איומים על שלטונה. בדמוקרטיה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למפלגת השלטון במשבר כלכלי שהיא תפסיד בבחירות. בסין המפלגה הקומוניסטית היא השלטון. לכן במקביל לצעדים שהיא נוקטת לטפל בבעיות הכלכליות, גם ראינו בשני הכינוסים את המפלגה ממשיכה להדק את שליטתה בחברה הסינית ולמעוך את הקולות המתנגדים לה.

המפלגה שולטת

בואו נחזור טיפה אחורה: למה ב-17 במרץ ארה״ב הטילה סנקציות נגד 24 פקידים סינים בקשר לפגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג? מה הייתה העילה של האמריקנים להטיל סנקציות דווקא בתאריך הזה? משום שב-11 במרץ, ביום האחרון לכינוס הקונגרס הלאומי של סין, הקונגרס הצביע בעד חקיקת ״רפורמות במערכת הבחירות בהונג קונג״ [מקור], שמטרתן בעצם לרוקן את הדמוקרטיה בהונג קונג מכל תוכן. איך?

טוב בשביל להבין את זה צריך קודם להכיר את המערכת הדמוקרטית של הונג קונג: בהונג קונג קיים חבר אלקטורים שבוחר את ראש הרשות המבצעת של הונג קונג, ״המנהיג של הונג קונג״ אם תרצו. חבר האלקטורים מונה 1,200 חברים המחולקים לארבע קבוצות: המגזר התעשייתי, המסחרי והפיננסי, המקצועות חופשיים, ארגוני עובדים, ארגונים דתיים וכדומה, ופקידים של מערכת השלטון בהונג קונג. חבר האלקטורים נועד לייצג את קבוצות האינטרס השונות של העיר, במיוחד את קהילת העסקים בה, ולנסות לאזן בין הקבוצות השונות. אחוז קטן מחבר האלקטורים שייך לאנשי מועצות המחוז, מעין ועדים שכונתיים שרובם נבחרים ישירות. פוליטיקאים פרו-דמוקרטיים שלטו באופן גורף בסיבוב האחרון של הבחירות הישירות למועצות המחוז בשנת 2019.

אחרי הרפורמות שאישר הקונגרס בבייג׳ין, 117 המושבים בחבר האלקטורים שהיו שמורים לחברי מועצות המחוז יועברו לחברי הועד המייעץ של העם הסיני, שיבחרו ע״י בייג'ין. חבר האלקטורים גם יורחב ל-1,500 חברים, במטרה שיותר "פטריוטים" – אנשים הנאמנים לשלטון של בייג׳ין – יוכלו להיבחר [מקור].

במסגרת הרפורמות גם מספר החברים במועצה המחוקקת של הונג קונג יורחב מ-70 חברים ל-90. יחד עם זאת, חלקם של המחוקקים שנבחרים ישירות יקטן והמושבים הנוספים יינתנו לחברי הקונגרס הלאומי של סין וחברי הועד המייעץ, וכן לנציגים מקהילת העסקים המועדפים ע״י המפלגה הקומוניסטית. לפחות שליש ממושבי המועצה המחוקקת ישמרו לחברי חבר האלקטורים שיבחרו ע״י מנהיג הונג קונג, שנבחר ע״י חבר האלקטורים [מקור].

לבסוף, במסגרת הרפורמות חבר האלקטורים יהפוך גם לארגון בוחן ומסנן של מועמדים, כדי להבטיח שפוליטיקאים ופעילים שרוצים להתמודד על מושבים במועצה המחוקקת הם אזרחים "פטריוטים", שידרשו להכריז נאמנות לבייג׳ין וממשלת הונג קונג לפני שיוכלו להיבחר.

מה כל זה אומר בת׳כלס? שבייג׳ין תשלוט בכל אחד מהגופים הדמוקרטים של הונג קונג ותוכל להכתיב מי יבחר אליהם ומי לא. היא תשלוט בחבר האלקטורים, שיסנן את המועמדים למועצה המחוקקת ולתפקיד ראש הראשות המבצעת. ע״י שליטה במועצה המחוקקת בייג׳ין תוכל להעביר חקיקה נוחה לה ללא הדרמה של הפעילים הדמוקרטים של הונג קונג. הרפורמות במערכת הבחירות בהונג קונג תסיים את הדמוקרטיה בעיר, הופכת אותה לחלולה כמו הדמוקרטיה ברפובליקה העממית עצמה.

נוסף על הרפורמה במערכת הבחירות בהונג קונג, בייג׳ין גם הכריזה על הכוונה לשדרג את מערכת המשפט שלה לדור הרביעי [מקור]. ״דור רביעי?״ אתם שואלים – כן, דור רביעי, ממש כמו בטלפונים. סין מתקדמת מאוד בשימוש שלה בכלים דיגיטלים בבתי המשפט, משתמשת לדוגמה באינטליגנציה מלאכותית לעזרה בפסיקה, תוכנות לזיהוי דיבור, ואף מערכת מקוונת למעקב בזמן אמת אחר משפטים [מקור].

העניין הוא שבו בזמן שהכלים הדיגיטלים מקלים על עותרים להגיש ראיות ולעקוב אחר המשפט, ואינטליגנציה מלאכותית מאפשרת להגיע לפסקי דין באופן מהיר יותר, הכלים הדיגיטליים גם מקלים על הממשל המרכזי לעקוב אחר שופטים ומשפטים. הוא יכול לעקוב בזמן אמת אחר המשפט, ולהתערב אם הוא רואה לנכון, והאינטליגנציה המלאכותית עלולה להפוך מגורם מייעץ לגורם הקובע את פסק הדין. צמצום הגורם האנושי בתהליך השיפוט יכול אולי לייעל את התהליך, אך גם לחשוף אותו יותר להשפעתה הישירה של המפלגה [מקור].

ביחד, הרפורמה בהונג קונג והמשך המהפכה הדיגיטלית במערכת המשפט משקפים את אותה מגמה שכבר עמדנו עליה בעבר: ריכוז הכוח הפוליטי בסין בידי המפלגה, שמעוניינת להבטיח שאין תחום בחברה הסינית שאינו נתון תחת שליטתה. המפגינים בהונג קונג ניסו ב-2019 לצאת נגד השליטה המתרחבת של בייג׳ין, והתשובה להפגנות והמהומות שלהם הייתה השתלטות מוחלטת של בייג׳ין על העיר. המשך המהפכה הדיגיטלית במערכת המשפט תגדיל את כוחה והשפעתה של המפלגה, שתוכל להתערב בדרכים עקיפות במשפטים שיעניינו אותה ולוודא שאין שופט שיוצא נגד ״קו המפלגה״.

עימות ארוך טווח

אז ראינו את החזון הכלכלי של המפלגה. ראינו את הפעולות לרוקן מתוכן את הדמוקרטיה בהונג קונג ואת החדירה שלה למערכת המשפט הסינית. מה עוד יש בתוכנית החומש? קדמה טכנולוגית ועצמאות מיצרנים זרים.

2019 ו-2020 הוכיחו לבייג׳ין שהיא תלויה מדי בטכנולוגיות זרות, במיוחד בתחום השבבים. התלות הזו עלולה להתגלות כחולשה אסטרטגית.

אנחנו חיים היום בעידן של תמורות טכנולוגיות משמעותיות, תמורות שיקבעו במידה רבה את הכוח הכלכלי והכוח הצבאי של מדינות: אם זה בפיתוח של כלים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית, שדרוג התעשייה לייצור חכם, תרופות מתקדמות, חומרים חדשים וכדומה. אנחנו חיים היום במרוץ טכנולוגי גדול במגוון תחומים, מרוץ שבמידה רבה יכול לקבוע מי יהיו המעצמות החדשות של העולם.

בייג׳ין ראתה ב-2019 וב-2020 כיצד ממשל טראמפ מטיל נגדה סנקציות והגבלות ייצוא ופוגע ביכולת של חברות סיניות להשיג את הטכנולוגיות הנחוצות להן. ממשל טראמפ דחק את חוואווי מתשתית ה-5G של המדינות המתועשות, הגביל את אספקת השבבים לחברה וצמצם משמעותית את ההשקעות הסיניות בסקטור הטכנולוגי בארה״ב. ממשל טראמפ הוכיח לבייג׳ין שהתלות שלה בחברות זרות היא חולשה אסטרטגית.

תוכנית החומש החדשה לכן מדגישה לא רק חדשנות טכנולוגית, אלא גם עצמאות טכנולוגית. במסגרת תוכנית החומש החדשה סין תפתח שבבים מתקדמים בעצמה, תפתח מערכת הפעלה מקומית, ותמשיך להשקיע בפיתוח של אינטליגנציה מלאכותית [מקור]. סין גם תקדם את השדרוג התעשייתי שלה ע״י פיתוח רובוטים מתקדמים, אינטרנט תעשייתי ותמשיך בפיתוח תשתית ה-5G שלה ע״י פיתוח אפליקציות לרשת ופיתוח רכבים אוטונומיים. אחת המטרות המוצהרות של כל הפיתוחים האלה היא להבטיח את היתרון התחרותי של סין מול ארה״ב, ולשמור על סין כמרכז הייצור של העולם [מקור].

יחד עם הפיתוח הטכנולוגי, הדגש הוא על עצמאות באספקה, אם של חומרים, אם של טכנולוגיות, אם של שרשרות אספקה. סין מתכוונת להגדיל את תקציב המחקר והפיתוח שלה ב-7% כל שנה במהלך תוכנית החומש, עם המטרה להגיע לפריצות דרך משל עצמה בטכנולוגיות מתקדמות [מקור]. הפיתוח של תעשיית שבבים ורובוטיקה עצמאית תאפשר לבייג׳ין להתחרות עם ארה״ב ויצרנים תעשייתים אחרים, כמו גרמניה ויפן, מבלי להיות חשופה לסנקציות כלכליות כלשהן.

נוסף לדרישה לעצמאות טכנולוגית, סין גם הגדילה את תקציב הביטחון שלה, בשיעור של 6.8%, לכ-202 מיליארד דולר, או פחות משליש מתקציב הביטחון של ארה״ב [מקור]. בזמן שהגדלת התקציב היא מתונה יחסית – ב-2020 הוא הוגדל ב-6.6% – הדגש בתחום הביטחון הוא על המשך המודרניזציה של כלי הנשק של הצבא ושילוב טכנולוגיות מידע בו. בחמש השנים הקרובות הצבא הסיני מתוכנן להמשיך בבניין הכוח שלו ולהגדיל את המוכנות שלו לניהול מלחמה רב-מימדית – אוויר, ים, יבשה, סייבר – ע״י תיאום הדוק יותר בין הזרועות השונות. המטרה הסופית היא להגיע ב-2035 לכוח צבאי ברמה עולמית, שיוכל להתחרות גם עם ארה״ב [מקור].

סיכום

שני הכינוסים של סין, ביחד עם המפגש באלסקה, מלמדים שבייג׳ין לא מתכוונת לסגת מדרישתה לראות בה כוח עולמי, או להשלים עם ההגמוניה האמריקנית. פנימה, המפלגה הקומוניסטית מגדילה את כוחה ואת אחיזתה בחברה. היא מנסה להתמודד עם בעיית החוב הגבוהה של הכלכלה וחוסר היעילות, בעודה מחפשת מקורות צמיחה אחרים. החוצה, המפלגה מתכוננת לסכסוך ארוך טווח עם ארה״ב בפרט ואולי עם המערב בכלל. הדגש על עצמאות טכנולוגית, על בניין הכוח הצבאי, על צבא חדשני שיכול להתחרות עם ארה״ב, כולם מצביעים על כך שבייג׳ין מעוניינת להפוך לכוח עולמי מתחרה לוושינגטון. חמש השנים הקרובות לפחות יתאפיינו בהמשך התחרות בין שתי המעצמות.




פרק 63 – פוסט אימפריום (11): המלחמה בטרור

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

״לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ״ (משלי, ט״ז י״ח) – סיימנו את הפרק הקודם בנקודת השיא של הרגע החד-קוטבי האמריקני: ארה״ב, בטוחה בעצמה ובערכיה, האמינה שההיסטוריה הגיעה לקיצה. את החישובים הגיאופוליטיים והלוגיקה של מאזני הכוח היא החליפה בתיאוריית הקשתות המוזהבות של תומאס פרידמן: שבין שתי מדינות עם סניפי מקדונלדס לא תהיה מלחמה. תחרות כלכלית תחליף את התחרות הצבאית והעולם ינוהל ע״י דמוקרטיות ליבראליות עם שוק חופשי. שגשוג כלכלי יביא לשלום עולמי.

זה לא קרה. אנחנו יודעים שזה לא קרה משום שאנו חיים בעולם שנשלט עדיין ע״י מלחמה, ע״י תחרות לכוח בין וושינגטון ובייג׳ין. מדוע העולם של קץ ההיסטוריה לא התממש? משום שדווקא כאשר איומים חדשים הופיעו נגד הסדר האמריקני, ארה״ב קיבלה על עצמה אימפריום שני נגד אויב מרושע אך משני בחשיבותו לסדר העולמי: הטרור האיסלאמי. בפרק היום נכיר את האימפריום השני של ארה״ב, ואיך פיגועי ה-11 בספטמבר באמת שינו את מהלך העולם. בואו נתחיל.

גיאופוליטיקה עוסקת בעיקר בכוחות, אינטרסים ומבנים. היא מחפשת את הגורמים הלא אנושיים שמשפיעים על בני-אדם, מחפשת לשרטט את המרחב האובייקטיבי שמעצב את המרחב הסובייקטיבי שלנו. בניתוח הגיאופוליטי מנהיגים וממשלות מתחלקים לשני סוגים: אלו שמבינים את המרחב האובייקטיבי בו הם פועלים, ואלו שלא. אוטו פון ביסמרק, קנצלר האימפריה הגרמנית, הבין שגרמניה נתונה בעמדה בעייתית בלב אירופה: מאיימת על היבשת ומאויימת ממנה. וילהלם השני, הקייזר שפיטר את ביסמרק, לא הבין שמדיניות כוחנית לא תביא את אירופה לכרוע ברך בפני גרמניה אלא תיצור קואליציה נגדה. ביסמרק הבין את המרחב האובייקטיבי והצליח ע״י תמרונים דיפלומטים לעכב את המלחמה שוילהלם ביהירותו הביא על העולם הישן.

אני מציין זאת משום שכאשר אנו באים לעסוק במדיניות החוץ של ארה״ב בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, קיימת עננה כבדה של מה אם – מה אם בוש הבן לא היה מנצח בבחירות לנשיאות אלא סגן הנשיא לשעבר אל גור? האם ארה״ב הייתה מתנהגת אותו דבר? אם אני אתחיל את הניתוח הגיאופוליטי של ארה״ב בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר ללא התייחסות לשאלה הזו, מישהו יפטור את הניתוח ב״בסדר, אבל אם גור היה נבחר הכול היה שונה״.

טוב, לא. לא סביר.

כשבוש ואל-גור התמודדו זה מול זה במירוץ לנשיאות בשנת 2000 הסוגיות הבוערות היו ביטוח לאומי (Social Security), חינוך והמצב המוסרי של החברה האמריקנית[1]. לא בוש ולא גור עסקו באופן נרחב באיום הטרור על ארה״ב, או בשאלת מקומה של ארה״ב בעולם. וושינגטון בסוף שנות ה-90׳ הייתה וושינגטון של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. רובו של הממסד הפוליטי, ודאי המועמדים בשתי המפלגות לנשיאות, היו מחויבים לתזה של מנהיגות אמריקנית והגדלת הגלובליזציה.

קחו לדוגמה את התיאור הזה של גור במאמר של ג׳ייקוב היילברון מקיץ 2000, ״מדיניות החוץ של הנשיא גור״: ״קשר אינטימי קיים בין התמיכה של גור בשימוש בכוח במדינות זרות והדבקות שלו בסוגיות סביבתיות. גור הוא נץ ליבראלי – ווילסוני (Wilsonian) מחויב עמוקות הרוצה לשנות לא רק אומות, אלא את האנושות עצמה״[2]. ״נץ ליבראלי״ – מה נץ ליבראלי היה עושה מול איום פונדמנטלי כמו אל-קאעידה?

או קחו דוגמה אחרת: לאחר נאום ״ציר הרשע״ של בוש, גור תמך בחלוקה הקטגורית שהציע בוש של אנחנו והם וסימון של עיראק כחלק מציר הרשע: ״יש משהו טוב בלהניח מדי פעם את הדיפלומטיה בצד ולשים את הקלפים על השולחן. יש ערך בלקרוא לרוע בשמו… גם אם אנו נותנים עדיפות בראש ובראשונה להרס רשתות טרור, וגם אם נצליח, עדיין יש ממשלות שעלולות לגרום נזק גדול ויש טיעון ברור שאחת מאותן ממשלות מייצגת קטגוריה משל עצמה כאיום הרסני במיוחד: עירק… כדאי שסגירת חשבון סופית עם הממשלה הזו תהיה על השולחן.״[3]

אם גור ואם בוש, התגובה של ארה״ב כנראה הייתה זהה. הניתוח היום יתמקד לא בבוש הבן כאדם, אלא בתגובה המערכתית של ארה״ב לפיגועי ה-11 בספטמבר. המטרה שלנו הפרק היום היא להבין מדוע קץ ההיסטוריה לא הגיע, מדוע הציפייה של ארה״ב בסוף שנות ה-90׳ לעידן שלום חדש שיבוא על בסיס פיתוח כלכלי לא הגיע. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שהייתה לנו שאנחנו כבר רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. כמובן, ערוצי התקשורת המסורתיים לא מספרים לכם דבר: יפן והודו מהדקות קשרים טכנולוגים, ארה״ב מרחיבה את נוכחותה בים סין הדרומי, מזרח אפריקה הופכת לחזית החדשה של התחרות הגלובאלית לכוח. יש לכם אבל מקום בו אתם יכולים לראות את התמונה הגדולה, להבין את השינויים שעוברים על עולמנו: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

הבעיות המבניות של הרגע החד-קוטבי

ראינו בפרק הקודם שהרגע החד-קוטבי הביא את ארה״ב להאמין שההיסטוריה הגיעה לקיצה, ושמאבקים מזויינים יוחלפו במאבקים כלכליים. דמוקרטיה ושוק חופשי יתפשטו בעולם, וכל שנשאר לארה״ב לעשות הוא לרתום את התפשטות הגלובליזציה בשביל לפתוח עוד ועוד שווקים אליה ולהרחיב את מחנה הדמוקרטיות בעולם.

אם נשתמש במערכת שלוש הצירים שהצעתי למדיניות החוץ של ארה״ב, הרי שהרגע החד-קוטבי שחרר את הציר הליבראלי גם מהציר הבדלני וגם מהציר הריאליסטי. לא היה עוד איום משמעותי על ארה״ב באירו-אסיה, ולכן לא הייתה מעצמה אחרת שיכלה לאזן אותה, להכריח אותה להתפשר על חזונה. התוצאה הייתה שהתוכנית של קלינטון של הגדלת מחנה החופש הייתה בעצם ביטוי מקסימליסטי של החזון הליבראלי שוודרו ווילסון ניסה לקדם בסוף מלחמת העולם הראשונה. ווילסון ניסה לקדם את החזון במערכת בינלאומית בה ארה״ב הייתה עדיין מעצמה אחת בין עוד מעצמות. העולם של קלינטון היה בו ארה״ב היא מעצמת-על יחידה, חופשית לכאורה משיקולים של מאזני כוח ואינטרסים ריאליים.

נכון, התוכנית של קלינטון הכירה באיום הטרור והאיום ממדינות פורעות חוק כמו עיראק וצפון קוריאה, אך בבסיסה היא הייתה עיוורת לשיקולים של מאזן כוח או גיאופוליטיקה. בראייתה כל מדינה שרוצה להשיג רווחה חומרית לתושביה היא חברה פוטנציאלית במחנה החופש האמריקני. לפי התוכנית התחרות המשמעותית ביותר לארה״ב תהיה בתחום הכלכלי, לא הצבאי. כפי שניסח זאת פרנסיס פוקוימה ב״קץ ההיסטוריה״: ״מותה של האידיאולוגיה פירושה שהיחסים הבינלאומיים יהפכו יותר ויותר ל׳שוק משותף׳, והפחתת הסבירות לסכסוך רחב היקף בין מדינות.״

קל יותר להבחין בשחרור של המחשבה האמריקנית מהריאליזם אם נתייחס לדחייתו של פוקוימה את הגישה הרואה בסכסוך בין מדינות אלמנט מובנה של המערכת הבינלאומית. לפי הגישה הריאליסטית העולם הוא מערכת אנרכית בה מדינות נאבקות זו בזו על הישרדות. הגישה הריאלסטית גורסת שמשום שאין חוק משותף לכולן, ואין להן ביטחון זו בזו, מדינות שואפות להגדיל את כוחן על חשבון המדינות הסובבות אותן. הן בתורן שואפות גם להגדיל את כוחן, והמערכת הבינלאומית מתנהלת בעיקר על בסיס סכסוך וחוסר ביטחון. העיקרון המנחה להתנהגות מדינות לפי הגישה הריאליסטית הוא האינטרס הלאומי: כיצד להבטיח ולהגדיל את כוחן.

פוקוימה האמין שניצחון הליברליזם והשוק החופשי במלחמה הקרה הביא למותה של האידיאולוגיה, משום שהליברליזם ניצח את היריב האחרון שלו – הקומוניזם הקולקטיבי של בריה״מ. הגישה הריאליסטית אבל עיוורת לשיקולים האידיאולוגים של פוקוימה, ולכן כשהיא באה להעריך כיצד יראה העולם אחרי המלחמה הקרה היא ראתה עולם רב-קוטבי דומה לזה של המאה ה-19. האינטרס הלאומי של מדינות לא השתנה אחרי המלחמה הקרה ולכן לא סביר שההתנהגות שלהן תשתנה. פוקוימה מביא כדוגמה לקו הטיעון הזה מאמר של צ׳ארלס קראוטהאמר שהסביר שאחרי נפילת בריה״מ רוסיה תשוב להתנהגותה במאה ה-19. לפי קראוטהאמר האינטרס הלאומי של רוסיה לא השתנה, ולכן התנהגותה לא תשתנה. לפי פוקוימה האידיאולוגיה של רוסיה השתנתה, ולכן גם בהכרח ההתנהגות שלה תשתנה.

מי צדק? קשה להגיד. מצד אחד, ברור שהתחזית שרוסיה תחזור להתנהג כמו הצארות במאה ה-19 הייתה נכונה. רוסיה של פוטין היא רוסיה המחפשת להשתלט מחדש על הפריפריה שלה בשביל להגן על הלב הכלכלי והדמוגרפי שלה במישור הרוסי. השתלטות אגב לא אומרת בהכרח כיבוש צבאי, ניתן לשלוט בשטח גם ע״י יצירת מנופי לחץ אפקטיביים, אם כלכלים, אם צבאיים.

מצד שני, האגרסיביות הרוסית באה עם נסיגה בדמוקרטיה של רוסיה והרצון שלה לשתף פעולה עם המערב. פוטין הפך יותר לאומני, המשטר הרוסי פחות דמוקרטי, והיחסים עם המערב החלו יותר ויותר להיתפס כמאבק אידיאולוגי ותרבותי[4]. האם הלאומנות האנטי-מערבית הובילה למאבק, או שמא המאבק הוביל ללאומנות האנטי-רוסית? האם כדי להשיג את תמיכת הציבור באינטרס הלאומי פוטין הפך את המערב לאויב הנפש של הרוסים, או שמא קודם המערב נתפס כאויב נפש ורק אז בא המאבק?

זו שאלה מורכבת לענות עליה מה קודם למה: האם אינטרסים לאומיים מנוגדים מתבטאים באידיאולוגיות מנוגדות, או שמא אידיאולוגיות מנוגדות יוצרות אינטרסים לאומיים מנוגדים. ברור שאידיאולוגיות מנוגדות מגבירות את המתח הקיים בין אינטרסים מנוגדים, ולעיתים אף יוצרות מתחים חדשים: הסכסוך בין ישראל לאיראן נובע מהאידיאולוגיה המהפכנית של האייתוללות, לא מאינטרסים לאומים מנוגדים. יפן וארה״ב תמיד יהיו בתחרות על השפעה במזרח אסיה, אך יפן דמוקרטית וליבראלית תתמקד בתחרות כלכלית ותחפש שיתוף פעולה דיפלומטי, בעוד יפן אימפריאליסטית תתמקד במלחמה. אותו הדבר נכון לגרמניה, שלפני מלחמת העולם השנייה ראתה עצמה אנטי-מערבית, דבר שהגביר את המתח שגם ככה היה קיים בינה ובין שכנותיה באירופה.

אני לא מתכוון לנסות ולענות כאן על השאלה המורכבת הזו, שמחייבת מחקר היסטורי שאין לי לא את הזמן או המשאבים לבצע. אני גם לא צריך. השאלה שמעניינת אותנו היא למה הרגע החד-קוטבי הפסיק, למה מלחמות וסכסוכים חזרו למרכז הבמה העולמית. התשובה היא פשוטה: משום שארה״ב דחתה ברגע החד-קוטבי את הריאליזם, היא הפכה עיוורת לאינטרס הלאומי של מדינות. מובלת ע״י הגישה הליבראלית, ארה״ב האמינה שכל מדינה תרצה להצטרף אליה בשביל שפע. אולם מדינות לא בהכרח מבקשות להשיג רק שפע, וחלקן מוטרדות גם בשמירת כוחן. בכך שהאמריקנים דחו את הגישה הריאליסטית, הם דחו את השוני בין מדינות. התעלמות מהשוני הזה מנע מארה״ב להצליח ולשלב את שתי המדינות הכי חשובות להמשך קיומו של הסדר הליברלי: רוסיה וסין. התוצאה הייתה שתי מדינות שצפו מבחוץ על הסדר האמריקני וחיפשו כיצד לערער אותו.

למה צירוף רוסיה וסין היה כה קריטי? קל להבין זאת אם נשווה בין סוף המלחמה הקרה וסוף מלחמת העולם השנייה. בסוף מלחמת העולם השנייה ארה״ב לקחה בכוח את יפן ומערב גרמניה והפכה אותן לחלק מהמערב, אם ע״י חוקה חדשה ליפן, אם ע״י גינוי וביעור של הנאציזם ממערב גרמניה. בפעולה הזו ארה״ב הרחיבה את הסדר הליבראלי הבינלאומי כך שיכלול כמעט את כל המעצמות הגדולות של אותה עת: בריטניה, צרפת, טורקיה, מערב גרמניה, ויפן.

שלוש מדינות גדולות נשארו בחוץ: בריה״מ, המדינה הגדולה ביותר מבחינת שטח באירו-אסיה; סין, הענק הדמוגרפי של אירו-אסיה; והודו, הענק הדמוגרפי השני של אירו-אסיה. התמוטטות הגוש הסובייטי ואירועי כיכר טיאנאנמן ב-1989, התפרקות בריה״מ ב-1991, היו כולם הזדמנויות להביא את סין ורוסיה לתוך הסדר האמריקני, ע״י עידוד דמוקרטיה וזכויות אדם בשתיהן. אולם בשנות ה-90׳ הציפייה הייתה שהן באופן טבעי יכנסו לסדר, ולכן לא רק שארה״ב לא דרשה זאת מהן, היא אף אפשרה לסין להיכנס לארגון הסחר העולמי בעודה דיקטטורה מפלגתית. במקום שהרגע החד-קוטבי ישמש בסיס להרחבה אחרונה של הסדר האמריקני, הוא שימש כתירוץ לוותר על המאבק להרחבתו. סין ורוסיה נותרו מחוץ לו, והן התחילו לראות בהתנהלות האמריקנית איום עליהן.

הרגע החד-קוטבי הביא את ארה״ב להתנהל במזרח אירופה ללא התחשבות באינטרסים הרוסים. מאמינים שרוסיה איבדה את כוחה הצבאי והכלכלי להשפיע על מדיניות המערב, עיוורים לאינטרס הלאומי הרוסי, ממשל קלינטון וממשל בוש אחריו הרחיבו את נאט״ו אל תוך מזרח אירופה, תמכו דיפלומטית בהפיכות צבע בעלות סנטימנט אנטי-רוסי וממשל בוש פרש מהאמנה נגד טילים אנטי-בליסטים ב-2002[5]. גם ממשל רוסי דמוקרטי היה מתקשה להשלים עם מהלכים כאלה שפגעו במרחב הפעולה של מוסקבה, והיה מחפש כיצד לאזן מחדש מול ארה״ב. ממשלו של פוטין, שעלה על רקע הכאוס של שנות ה-90׳ שקושר לניסיון כושל במודלים מערביים, ראה בצעדים איום על רוסיה וזלזול בה.

המלחמה בטרור של בוש וההכרזה על קידום הדמוקרטיה בעולם רק הוסיפו מתחים. הפלישה לאפגניסטן הציבה כוחות אמריקנים במרכז אסיה, ״הבטן הרכה של רוסיה״. הפלישה לעיראק הסירה לקוח של נשק ותמיכה רוסית במזרח התיכון. יועצים אמריקנים החלו ב-2002 לאמן כוחות גיאורגים בקווקז[6]. לאט-לאט רוסיה ראתה כיצד ארה״ב מקיפה אותה בכוחות צבא ומתעלמת מעמדתה בנושאים כמו עצמאות קוסובו, תוכנית הגרעין האיראנית או הרחבה נוספת של נאט״ו מזרחה. כל ממשל רוסי, כל ממשל רוסי שמעוניין להבטיח את עצמאותה של רוסיה, היה מודאג מהצעדים הללו.

בעוד רוסיה באירופה ובמזרח התיכון נלחצה ע״י האמריקנים, בייג׳ין בתחילת שנות ה-2000 שבה בה מההתחייבויות שלה לארגון הסחר העולמי בנוגע לרפורמות ושחרור המשק משליטה ממשלתית[7]. חברות בבעלות ממשלתית לא הופרטו כי אם הוכנסו תחת שליטה ריכוזית חדשה. מגזרים שלמים במשק הסיני נותרו סגורים, ואלו שכן היו פתוחים לחברות מערביות היו עם תנאי כניסה של הקמת מיזמים משותפים עם חברות מקומיות או ייצור מקומי, מה שהביא בעקיפין להעברת טכנולוגיה. חברות התקשו להגן על זכויות היוצרים שלהן, וגניבת קניין רוחני הפכה לדבר שגרתי. ייצור עודף מסין נזרק לשווקי העולם, פוגע במפעלים ויצרנים אמריקנים. התוצאה של כל זה? סין הפכה למרכז הייצור החדש של העולם, עם צמיחה שנתית של מעל 10% בין 2000 ל-2008. ארה״ב באותה תקופת זמן איבדה 3.5 מיליון משרות ייצור[8], עלייה באבטלה במידווסט[9], שהתאפיין באחוז גבוה של משרות ייצור, וסטגנציה בהכנסה החציונית של משקי בית[10].

כשמוצרים זולים זרמו לשוק האמריקני ממשל בוש סירב להפעיל סנקציות נגד סין, לדוגמה העלאת מכסים על ייבוא מסין או חסימת הייבוא של מוצרים מסוימים כמו פלדה ואלומיניום. הממשל האמין שסחר חופשי עם סין משרת בסופו של יום את ארה״ב, ושסחר חופשי יביא לליברליזציה של סין העממית. הפגיעה הכלכלית במגזר הייצור ובמעמד הביניים נתפסה כמחיר הכרחי ל״התייעלות״ של המשק האמריקני. סחר חופשי נתפס כתנאי הכרחי למשק משגשג, וכמטרה בפני עצמו. הממשל המשיך לסחור עם סין, בעוד היא נוקטת מהלכים להגן על המשק שלה מתחרות זרה ומסבסדת את החברות שלה.

התוצאה הסופית היא שסין הפכה לכוח כלכלי שני רק לארה״ב, בעודה שומרת על כל המאפיינים האוטוקרטים שלה. אם בשנת 2000 היא הייתה הכלכלה ה-6 בגודלה בעולם, הרי שב-2008 היא כבר הפכה לשלישית בגודלה בעולם, וב-2010 עקפה את יפן בשביל להפוך לשנייה בגודלה. את הכוח הכלכלי שלה באותן שנים היא תרגמה לכוח דיפלומטי, מציעה הלוואות למדינות תחת סנקציות אמריקניות כמו סודן[11], ומגדילה את השפעתה על מדינות שרצו לסחור עמה (רוב העולם בשלב הזה).

בין ארה״ב וסין ישנו מתח מובנה משום העלייה של סין כמדינה אנטי-ליבראלית באזור קריטי לביטחון האמריקני – מזרח אסיה. אם רוסיה רק החלה להיות מוקפת כוחות אמריקנים בשנות ה-2000, סין כבר הייתה מוקפת למעלה מחצי מאה, עם בסיסים אמריקנים בדרום קוריאה, יפן, הפיליפינים, אוסטרליה וסינגפור. כשרוסיה של פוטין החלה לחפש כיצד לאזן מול האמריקנים, היא מצאה שותף קשוב בדמות סין העממית, עכשיו הרבה יותר עשירה וחזקה משהייתה בימי בריה״מ.

הצמד הזה, רוסיה וסין, הם הצמד שהביא את הסוף של הרגע החד-קוטבי. הם הצמד שפתח בתהליך לעולם הרב-קוטבי. ארה״ב נכשלה לשלב אותן לסדר שלה. ארה״ב נכשלה להבין אפילו שהיא צריכה לשלב אותן בסדר שלה. רוסיה במזרח אירופה החזירה את ההיסטוריה ליבשת, גורמת למזרח אירופה לחפש פתרונות ביטחון בעוד גרמניה מחפשת כיצד לרסן את הדוב הרוסי עם עסקאות כלכליות. במזרח אסיה, העלייה של סין מביאה את הודו ויפן לבנות את כוחן הצבאי, מחפשות כיצד לרסן את הדרקון העולה של המזרח. התחרות לכוח התחילה להופיע שוב במערכת הבינלאומית. ודווקא בתחילת שנות ה-2000 כשרוסיה וסין היו עדיין יחסית חלשות, כשארה״ב עוד יכלה לרסן אותן, היא קיבלה על עצמה אימפריום חדש נגד אויב בלתי-רלוונטי לעתיד הסדר האמריקני: הטרור האיסלאמי.

אימפריום חדש

בניגוד למה שנוטים לחשוב, מתקפת הטרור של אל-קאעידה לא הפריכה את התזה של ״קץ ההיסטוריה״. פוקוימה במאמרו ״קץ ההיסטוריה״ לא חזה את הקץ לקונפליקטים בכלל, אלא את הקץ לקונפליקטים גדולים בין המדינות הפוסט-היסטוריות. בשנות ה-90׳ ממשל קלינטון ראה קונפליקטים רבים שהבית הלבן העדיף לטאטא הצידה משום שהם לא היו מעניינים – הם היו קונפליקטים באזורים ״ההיסטוריים״ של העולם, והתרחשו במדינות זניחות כלכלית עבור ארה״ב. הרצון להתנער מהסכסוכים האלו הועצם אחרי תקרית הפלת הבלאק-הוק בסומליה ב-1993 בה נהרגו אמריקנים במסגרת משימת שלום בינלאומית.

הטראומה מהתקרית בסומליה הביאה את ממשל קלינטון לחשוש מהתערבויות נוספות שיסכנו חיי אמריקנים. כאשר התחילו דיווחים על רצח העם ברואנדה ב-1994, הפקידות הבכירה בממשל העדיפה לגרור רגליים. גם כשהתחילו להתברר ממדי הרצח, הפנטגון, מבין שלא יזכה לגיבוי מצד הדרג הפוליטי, סירב לשלוח אפילו מטוס לוחמה אלקטרונית לשיבוש אות הרדיו בו השתמשו הרוצחים לתאם את פעולותיהם[12]. שליחת חיילים אפילו לא באה בחשבון.

בתקופתו של קלינטון ואל-גור בוצעו מתקפות הטרור הראשונות של אל-קאעידה נגד יעדים אמריקנים: פיצוץ רב עוצמה בחניון של מרכז הסחר העולמי ב-1993, פיצוץ מכונית תופת נגד חיילים אמריקנים בריאד ב-1995 ומתקפה משולבת נגד השגרירויות האמריקניות בקניה ובטנזניה ב-1998, שם נהרגו 224 בני-אדם. המתקפות הביאו את ממשל קלינטון להכריז על טרור כאיום לאומי – לא רק כבעיה של אכיפת חוק – אך לא נעשה מאמץ מרוכז להרוס ארגונים כמו אל-קאעידה או ארגוני טרור אחרים[13]. טרור בהחלט היה סוגיה, אך סוגיה משנית. בקץ ההיסטוריה החשיבות הגדולה ביותר הייתה להסכמי סחר והרחבת הגלובליזציה. רבים ציפו שהטרור יפתר מעצמו עם הצמיחה הכלכלית.

המתקפה על מרכז הסחר העולמי ב-2001 לא שינתה את התפיסה שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שפיתוח כלכלי יביא לפתרון בעיות האלימות בעולם. היא פשוט הראתה שהעולם ההיסטורי הוא עדיין איום על העולם הפוסט-היסטורי. שהעולם ההיסטורי יכול להושיט את ידו ולפגוע בעולם הפוסט-היסטורי בליבו. אחרי ה-11 בספטמבר טרור הוא כבר לא בעיה משנית, וארה״ב לא יכולה עוד להמתין שהשבטים הנלחמים של אפגניסטן יגלו את הגלובליזציה. מה שנדרש עכשיו הוא להביא את סוף ההיסטוריה אליהם.

דוגמה מעולה לאיך ההבנה הזו תורגמה לגישה גיאו-אסטרטגית חדשה/ישנה – חדשה כי האיום חדש, ישנה כי היא דומה לחלוקה בימי המלחמה הקרה – הוא מאמר של תומאס ברנט (Branett), גיאו-אסטרטג צבאי, ממרץ 2003 בשם ״המפה החדשה של הפנטגון״[14]. ברנט קידם בתחילת המלחמה בטרור תיאוריה גיאו-אסטרטגית חדשה לעולם, כזו שנועדה לסמן מי האיומים הכי גדולים על ארה״ב ומה צריכה להיות אסטרטגית-העל החדשה שלה. ברנט הציע להסתכל על העולם דרך המשקפיים של הגלובליזציה, בדומה לממשל קלינטון בשנות ה-90׳, אך במקום לחשוב עליה כמשהו בינארי של כישלון/הצלחה, צריך לחשוב עליה כתהליך היסטורי שההתקדמות שלו משתנה בזמן ובמרחב.

יש אזורים של העולם, מה שברנט קרא להם ״הליבה המתפקדת״ או ״הליבה״, בה הגלובליזציה הכתה היטב שורש ומתפתחת כל הזמן. אלו אזורים הקשורים זה לזה ברשת סבוכה של קשרי מסחר, פיננסים, טכנולוגיה ותרבות, קשרים שמבטיחים שגשוג אישי, יציבות פוליטית והיעדר מלחמה. האזורים האלו הם העולם הפוסט-היסטורי של פוקוימה והם עיקר הכוח הכלכלי של העולם.

מסביב לליבה יש אזורים בהם הגלובליזציה מתקשה להתפתח, או שאינה קיימת כלל. אלו אזורים מבודדים משרשרות הייצור והידע הגלובאליות, אזורים בהם הפיתוח הכלכלי נמוך וכן הפיתוח האנושי. אלו אזורים בהם שולט עוני, חוסר יציבות פוליטית, מלחמות וטרור. ברנט קרא לאזורים האלו ״הפרצה הלא משתלבת״, או בפשטות ״הפרצה״. בפרצה קורים כל הדברים הנוראים: מלחמות אזרחים, טיהורים אתניים, מלחמות. ממנה יוצאים סמים וארגוני פשע וטרור ששולחים את ידיהם אל תוך הליבה.

התיאוריה של ברנט היא פשוטה: כל עוד הליבה לא תטפל בפרצה, הפרצה תפגע בליבה. ארה״ב הייתה מודעת לפרצה כבר בשנות ה-90׳, אך האמונה בהתפשטות הבלתי-נמנעת של הגלובליזציה וחוסר החשיבות הכלכלית של מדינות הפרצה הביאו את ממשל קלינטון להזניח את ״הפרצה״ ולקוות שהיא פשוט תיסגר מעצמה.

היא לא.

ברנט ראה במתקפה של אל-קאעידה בלב מנהטן, בלב הגלובליזציה, אירוע משמעותי משום שהוא הכריח את ארה״ב להכיר שהפרצה לא הולכת לשום מקום ושארה״ב, כמנהיגה של הליבה, חייבת לסגור אותה. הוא לכן הציע אסטרטגיה חדשה לארה״ב: חיזוק מערכות החיסון של הליבה נגד איומי הפרצה, חסימת האיומים מהפרצה ע״י חיזוק מדינות התפר שקשורות בין הליבה לפרצה – מדינות כמו מקסיקו, ברזיל, טורקיה ודרום אפריקה, וסגרת הפרצה, ע״י מאבק בטרור העולמי והכנסת המדינות הנמצאות בה לליבה, אם צריך בכוח הנשק. אפגניסטן, עיראק, איראן – כולן צריכות להשתלב בגלובליזציה ובקץ ההיסטוריה, אם ירצו ואם לא.

המעניין הוא שהחלוקה הגיאו-אסטרטגית של ליבה מול פרצה חפפה עם החלוקה המוסרית שהעם האמריקני החל לעשות בין ״אנחנו״ ו״הם״, אנחנו הטובים אוהבי החופש והם הרעים תומכי העריצות. כמו במלחמה הקרה אחרי ה-11 בספטמבר ארה״ב ראתה את עצמה במאבק מוסרי חדש של טוב מול רוע. את הקומוניזם האתאיסטי של בריה״מ החליף האסלאם הפונדמנטאלי, אך בבסיסה החלוקה נשארה זהה: דמוקרטיה מול רודנות, זכויות אדם מול דיקטטורה, שלום מול מלחמה, חופש מול כפייה. ביחד שתי החלוקות האלו, ליבה מול פרצה, טוב מול רע,  הגדירו המאמץ האמריקני הגלובאלי להגן ולקדם את החירות בעולם מול הטרור, מה שהנשיא בוש קרא לו ״המלחמה בטרור״.

למה זה נשמע לנו מוכר? כי אנחנו מכירים כבר פעם אחת בה ארה״ב לקחה על עצמה להגן על החירות והדמוקרטיה, מחלקת את העולם למחנה הטוב ומחנה הרוע: האימפריום הראשון, בו ארה״ב קיבלה על עצמה לבלום את הסובייטים. המלחמה בטרור של בוש היא האימפריום השני.

קל לראות את הסימנים של אימפריום כבר בנאום של הנשיא בוש בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001. ראשית, יש לנו את החלוקה בין אנחנו והם, החלוקה המוסרית:

״אמריקנים שואלים ׳למה הם שונאים אותנו?׳

הם שונאים את מה שהם רואים כאן בחדר הזה: ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. המנהיגים שלהם מונו ע״י עצמם. הם שונאים את חירויותינו: חופש הדת שלנו, חופש הביטוי, חופש ההצבעה וההתאספות והיכולת שלנו לחלוק זה על זה.

[…]

ראינו את סוגם בעבר. הם יורשי כל האידיאולוגיות הרצחניות של המאה העשרים. על ידי הקרבת חיי אדם לשרת את החזונות הרדיקליים שלהם, על ידי נטישת כל ערך למעט הרצון לכוח, הם הולכים בדרך של הפשיזם, הנאציזם והטוטליטריות. והם ילכו בדרך ההיא עד לקבר הלא מסומן של שקרים שהושלכו ע״י ההיסטוריה.״

לאחר מכן, יש לנו את הגדרת התוכן של האימפריום, את התפקיד החדש של ארה״ב: ארה״ב תאבק בטרור העולמי, תאבק במדינות התומכות בו, ותקדם את הערכים של חירות הפרט ודמוקרטיה ברחבי העולם. ארה״ב תנהיג את העולם לעידן חדש של שגשוג:

״המלחמה שלנו בטרור מתחילה באל-קאעידה, אך היא לא מסתיימת שם. זה לא ייגמר עד שכל קבוצת טרור בהישג יד עולמי תימצא, נעצרה והובסה.

האמריקנים שואלים, ׳איך נילחם וננצח במלחמה הזו׳?

אנו נכוון כל משאב בפיקודנו – כל אמצעי דיפלומטיה, כל כלי מודיעין, כל מכשיר לאכיפת החוק, כל השפעה כספית וכל כלי מלחמה הכרחי – להשמדה ולהבסת רשת הטרור העולמית.

יש המדברים על עידן אימה. אני יודע שיש מאבקים לפנינו וסכנות להתמודד איתן. אבל המדינה הזו תגדיר את הזמנים שלנו, ולא תוגדר על ידיהם.

כל עוד ארצות הברית של אמריקה נחושה וחזקה, זה לא יהיה עידן אימה. זה יהיה עידן של חירות ברחבי העולם.

נגרם לנו נזק גדול. סבלנו מאובדן גדול. וביגון ובכעס שלנו מצאנו את המשימה שלנו ואת הרגע שלנו.

חופש ופחד נמצאים במלחמה. התקדמות החופש האנושי, ההישג הגדול של תקופתנו והתקווה הגדולה של כל דור, תלויה כעת בנו.

האומה שלנו, דור זה, תרים את האיום האפל של אלימות מצד עמנו ועתידנו. אנו נגייס את העולם למטרה זו על ידי מאמצינו, על ידי אומץ לבנו. לא נתעייף, לא נתלבט ולא ניכשל.״

קשה לנו לחשוב על המלחמה בטרור של בוש כאימפריום חדש מפני שאנחנו שופטים אותה על פי הכישלונות שלה: עיראק ואפגניסטן הרוסות, אלפי הרוגים אמריקנים וארה״ב עם חוב של טריליוני דולרים. לא ממש נשמע כמו דוגמה למנהיגות גלובאלית. אבל זה לא כל מה שממשל בוש עשה.

בו בזמן שארה״ב יצאה למלחמה נגד אל-קאעידה באפגניסטן ונגד סדאם בעיראק, היא קידמה שורה של הסכמי סחר חופשי, דיאלוג אסטרטגי עם סין, והגדילה את סיוע החוץ שלה מ-24 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-54 מיליארד דולר בסוף הכהונה השנייה של בוש ב-2008. ארה״ב תחת בוש הפכה לתורמת הגדולה ביותר למאבק באיידס ומלריה. ממשל בוש האמין שבשביל להיאבק בטרור העולמי, ארה״ב חייבת לתמוך בסחר חופשי ודמוקרטיה כערכים הנגדיים לטרור האסלאמי.

אנחנו גם שוכחים שהמלחמה בטרור של בוש כן עזרה בקידום הדמוקרטיה וירידה בתמיכה בטרור. ב-2003 החונטה של בורמה הודיעה על מפת דרכים לקראת מעבר לשלטון דמוקרטי. מנהיג לוב קדאפי, תומך טרור ידוע וכאב ראש ארוך שנים של ארה״ב, הסכים ב-2003 לפרק את תוכנית הנשק להשמדה המונית שלו ולהפסיק את תמיכתו בטרור. סוריה יצאה מלבנון ב-2005, מסיימת כיבוש של כמעט 30 שנה. מהפכות צבע ב-2003 וב-2004 בגיאורגיה ואוקראינה העלו ממשלים דמוקרטים ופרו-מערביים בשתי המדינות.

למה אבל האימפריום השני לא חידש את הפאקס אמריקנה? למה המלחמה בטרור של בוש לא הביאה לעידן חדש של יציבות ושגשוג באירופה ומזרח אסיה? למה דווקא בשלהי כהונתו השנייה של הממשל ראינו את רוסיה מרימה שוב את ראשה בפריפריה של אירופה, עם המלחמה נגד גיאורגיה? למה קיבלנו את טראמפ ואת מלחמת הסחר נגד סין ואת האביב הערבי במזרח התיכון?

הבעיה של האימפריום השני שהוא היה מנותק מהמציאות. האימפריום השני נוצר ועוצב ע״י ארה״ב שיכורה מהרגע החד-קוטבי. לא היו באימפריום השני שיקולים של מאזן כוח מול סין ורוסיה כי שתיהן נחשבו חלשות מול וושינגטון, חלשות ובדרך להצטרף למחנה הגלובאלי. לא היו באימפריום שיקולים של עלות מול תועלת, משום שארה״ב חשבה שהיא יכולה לעשות כל שנדרש – גם אם זה להפוך את אפגניסטן ועיראק לדמוקרטיות מערביות. לא היו בו אפילו שיקולים מינימאליים של איך על ארה״ב לנהוג כחברה בקהילה הבינלאומית, מעדיפה לפעול באופן חד צדדי ללא הסכמה בינלאומית.

האימפריום הראשון כוון נגד בריה״מ ועלה בקנה אחד עם המציאות הגיאופוליטית של אותו זמן: בריה״מ הייתה איום יבשתי משמעותי על אירופה, המזרח התיכון ומזרח אסיה, וארה״ב בלמה את האיום הזה ע״י הכנסת רוב המדינות המתועשות תחת המטריה הביטחונית שלה. משום האיום האדום מערב אירופה, מזרח אסיה והמפרץ הפרסי קיבלו את המנהיגות האמריקנית על עצמן, מעדיפות להיות במחנה האמריקני מלהיות לבד מול האיום האדום. הפאקס אמריקנה נוצר ונתן לנו עשורים של שגשוג כלכלי ויציבות ביטחונית (פחות או יותר), עם ארה״ב פועלת ביחד עם בעלות בריתה לבלימת מוסקבה.

האימפריום השני כוון נגד ארגוני טרור והתעלם לחלוטין מהמציאות הגיאופוליטית: סין ורוסיה התחזקו והחלו לשתף פעולה. המלחמה בטרור של בוש הפחידה את שני המשטרים האוטוקרטים, שרצו לאזן מול העליונות האמריקנית ולהבטיח שהם לא יהיו הבאים בתור ב״קידום הדמוקרטיה״. בעוד הם בונים את כוחם והשפעתם, ארה״ב השקיעה את מלוא מאמציה בחורים שכוחי האל של העולם, מקומות כמו אפגניסטן, עיראק, סומליה ופקיסטן. במלחמה הקרה ארה״ב שלחה את מיטב בניה להגן על המרכזים התעשייתיים של אירופה ומזרח אסיה. במלחמה בטרור היא שלחה אותם לכבוש את בית הקברות לאימפריות של אפגניסטן, או לצוד מחבלים במדבריות של עיראק. היא עשתה זאת כדי לצרף את האזורים האלו לגלובליזציה האמריקנית, לתת להן שוק חופשי ודמוקרטיה. ומשום שהיא הייתה שבויה בקונספציה של ״קץ ההיסטוריה״ היא גם ציפתה שזה יעבוד.

קל לראות עד כמה החשיבה האסטרטגית בארה״ב הייתה מנותקת מהמציאות אם נשוב למאמר של ברנט ולדוגמה ההיסטורית בה הוא משתמש כדי להצדיק את כיבוש עיראק ואפגניסטן: הכיבוש של גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה. גרמניה ויפן היו שתי אומות שחיו תחת שלטון טוטליטרי אנטי-ליברלי, שארה״ב הצליחה להביא אותן אל חיק הדמוקרטיה והמערב. אם ארה״ב הצליחה פעם אחת, מדוע שלא תצליח פעם שניה? ועוד אחרי הניצחון האידיאולוגי של הליברליזם והשוק החופשי?

שתי סיבות: ראשית, יפן וגרמניה היו מדינות לאום מוגדרות לפני הכיבוש האמריקני. יפן חוותה כ-300 שנים של בידוד מהעולם ושלטון מרכזי שעיצב אותה כאומה אחת. גרמניה הייתה אומה מאוחדת כמעט 80 שנה לפני הכיבוש האמריקני, עם היסטוריה תרבותית משותפת ומובדלת בת מאות שנים. אפגניסטן ועיראק היו שתיהן מדינות בהן הזהות הלאומית הייתה חלשה יותר מהזהות התת-לאומית של השבטים והחמולות והזהות העל-לאומית של האסלאם והערביות.

שנית, לגרמניה ויפן הייתה סיבה מאוד טובה להצטרף למחנה המערבי: בריה״מ. זו נקודה שעמדנו עליה בפאקס אמריקנה וחשוב לחזור עליה: מדינות המחנה המערבי קיבלו את ההנהגה האמריקנית והיו מוכנות להפסיק להילחם זו בזו משום שפחדו מהסובייטים. לטוקיו וברלין לא הייתה אפשרות אחרת אלא לפנות לוושינגטון מול הכוח האדיר של מוסקבה. אפגניסטן ועיראק לעומת זאת, גם אם היו מדינות לאום מוגדרות, לא היו נתונות לאיומה של מעצמת על אגרסיבית. גם אם ארה״ב הייתה מצליחה להקים בהן דמוקרטיות יציבות, הן היו פונות להתרחק מהאמריקנים ולאזן בין וושינגטון ובין המדינות האחרות סביבן – עיראק מול רוסיה, איראן וערב הסעודית, אפגניסטן מול איראן, רוסיה, סין, פקיסטן והודו. גם אם ארה״ב הייתה מצליחה בבניית המדינות האלו, הן היו מתרחקות ממנה. אז למה מלכתחילה להשקיע משאבים רבים כל-כך בלבנות אותן?

וושינגטון קיוותה שאפגניסטן, ויותר מזה עיראק דמוקרטית, תביא לשינוי בדינמיקה של המזרח התיכון. מפרצה שחווה אלימות ועוני, עיראק תכנס אט-אט לתוך הליבה של הגלובליזציה. עיראק חופשית תהיה מערבית, תהיה יציבה, תהיה בשורה חדשה לאומה הערבית. בתפיסה של קץ ההיסטוריה, תחרות לכוח נובעת מתחרות אידיאולוגית. בתיאוריה של קידום הדמוקרטיה של בוש, אלימות נובעת מפגיעה בחירות. כפי שבוש עצמו אמר בנאום מה-6 בנובמבר 2003 על מדיניות החוץ של המערב במזרח התיכון: ״60 שנה של תמיכה בדיקטטורות לא הביאו ליציבות, משום שיציבות אינה יכולה לבוא על חשבון חירות״[15]. עיראק חופשית תהפוך את המזרח התיכון חופשי, והוא בתורו יהפוך יציב ושליו יותר.

ההנחה הסמויה של ברנט, של בוש, של כל האליטה הפוליטית של ארה״ב באותו זמן הייתה שמדינות יכולות להפוך לדמוקרטיות מערביות אם רק יתנו להן את הכלים. שהדמוקרטיה היא אוניברסאלית, שהמודל האמריקני הוא אוניברסאלי. זו הנחה שהייתה כבר בבסיס האידיאליזם האמריקני מאז ווילסון, ואפשר לראותה כבר בעמדותיהם של מייסדי הרפובליקה. עם קלינטון ובוש האידיאליזם האמריקני התבטא בצורה מוחלטת, הליברליזם הבינלאומי של וושינגטון זכה לביטוי הכי מלא שלו, עם קידום בזירה הבינלאומית של דמוקרטיה וזכויות אדם, הפלת משטרים דיקטטורים והבאת חירות לעמים תחתם. האירוניה שדווקא ע״י הצעדים האלו, במיוחד ע״י המלחמה נגד הדיקטטורה בעיראק, המלחמה בטרור של בוש לא רק פגעה בכוחה של ארה״ב, נתנה לסין ורוסיה להתחזק, אלא גם עשתה משהו חמור יותר: היא פגעה אנושות בסדר הליבראלי הבינלאומי.

סדאם והכובע

תעצרו אותי אם אתם מכירים את הבדיחה הזו:

הדוב והאריה מחליטים לתת מכות לארנב. "מה ההצדקה שניתן לזה?" שואל האריה. "נלך אליו, נראה אם יש לו כובע או לא. אם יש – נצעק עליו למה יש לו כובע וניתן לו מכות. אם אין – נצעק עליו למה אין לו כובע וניתן לו מכות", עונה הדוב. הולכים השניים אל הארנב ומוצאים אותי עם כובע – ״למה יש לך כובע!?״ ומפרקים אותו במכות.

כמה ימים אחר כך, אחרי שחזר הארנב מאשפוז, מחליטים השניים שוב להביא לארנב מכות. "איך נעשה את זה הפעם?" שואל האריה. "נלך אליו, נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן לנו עם פילטר – נצעק עליו למה עם פילטר וניתן לו מכות. אם לא – מצעק עליו למה בלי פילטר וניתן לו מכות ", עונה הדוב. הולכים השניים אל הארנב ומבקשים סיגריה. "עם פילטר או בלי פילטר?" שואל הארנב. "למה אין לך כובע!?״.

הבדיחה המטופשת הזו היא ניסוח לא רע של הגישה האמריקנית לפלישה לעיראק והפלת סדאם חוסיין.

ב-1991 אחרי שבוש האב נמנע מלהפיל את סדאם במלחמת הפרץ הראשונה ביל קריסטול, כותב שמרני משפיע, החל בקמפיין הדורש את הפלתו של סדאם[16].ב-1998 פרנסיס פוקוימה, ביחד עם מספר אישים משפיעים אחרים כמו רוברט קגן (היסטוריון וסופר ניאו-קונסרבטיבי), דונלד רמספלד (מזכיר ההגנה העתידי של בוש הבן ומזכיר ההגנה תחת פורד) ופול וולפוביץ (האיש מאחורי אסטרטגית ההגנה האזורית של צ׳ייני מ-1992) קראו במכתב לנשיא קלינטון להפיל את סדאם[17].

אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר עוד ועוד חוגים בוושינגטון החלו להיות קשובים לרעיון של הפלת סדאם. שבועיים אחרי שבוש נשא את נאום ״ציר הרשע״ שלו בינואר 2002, אל גור תמך בקריאה לסלק את סדאם חוסיין. באותו חודש הסנאטור ג׳ו ביידן, בזמן מתן עדות של מזכיר המדינה קבע נחרצות ש:״סדאם חייב ללכת וארה״ב תצטרך להפעיל כוח. השאלה היחידה לדעתי היא איך, לא אם״[18].

החלה להיווצר תפיסה שסדאם תומך בטרור – גם אם אין ממש עדויות שהוא תומך בו – ושהוא רודף אחר נשק להשמדה המונית – גם אם אין ממש עדויות שהוא עושה זאת. השיח הפך מאם סדאם הוא איום לכמה סדאם הוא איום: בינואר 2003 קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי של בוש הבן, הבהירה בראיון ל-CNN שתמיד יש אי-וודאות, אך אנחנו לא רוצים ש״האקדח המעשן יהיה ענן פטריה״[19], כלומר אנו לא רוצים לגלות שלסדאם יש יכולת גרעינית רק כאשר הוא ישתמש בה. מאמר ב-Foreign Affairs מגיליון מרץ/אפריל 2002 הבהיר שהאפשרות של עיראק גרעינית היא כל כך חמורה, שאין ברירה אחרת אלא לפלוש אליה ולהפיל את סדאם[20]. אפילו תומס פרידמן תמך בפלישה לעיראק והפלת סדאם, מאמין שזה הצעד הנכון היסטורית[21]. וושינגטון רצתה את הראש של סדאם, עם או בלי כובע.

כמובן, כחברה בסדר הליבראלי הבינלאומי, ארה״ב חיפשה אישור חוקי לפלוש לעיראק. היא ניסתה להשיג הסכמה כזו דרך מועצת הביטחון, לוחצת עליה לדרוש מסדאם לאפשר בדיקות נשק אצלו ולהבטיח שהוא אינו מנסה להשיג נשק להשמדה המונית, גרעיני או אחר. החלטה 1441 של מועצת הביטחון מנובמבר 2002 עשתה בדיוק את זה, דורשת מסדאם לאפשר מידית לפקחים בינלאומיים להיכנס לעיראק ולבחון את המתקנים שלו, אך נמנעת מלקבוע שאם לא יענה הדבר בהכרח יוביל למלחמה. סדאם נענה, מאפשר לפקחים של האו״ם להיכנס.

בזמן שהעיראקים ניסו להתנות בדיקות מסוימות, והיה מחסור במסמכים מסוימים, ההתרשמות הכללית של פקחי האו״ם הייתה שעיראק נענתה להחלטת מועצת הביטחון, והיא פועלת יחד עם הפקחים להוכיח שהיא אינה פועלת להשיג נשק להשמדה המונית[22]. ב-7 במרץ 2003 פקח הנשק הראשי של האו״ם הבהיר שיידרשו מספר חודשים בשביל לוודא שעיראק עומדת בהתחייבויות שלה לפירוק נשק גרעיני[23].

על אף המאמצים של פקחי האו״ם ושיתוף הפעולה של בגדאד, הממשל האמריקני, ביחד עם בריטניה וספרד, ניסה לקדם כבר בסוף פברואר החלטה שתכריז שעיראק אינה עומדת בהחלטה 1441 ומאיימת ב״תוצאות חמורות״ לעיראק[24]. בתגובה רוסיה וצרפת הכריזו ב-6 במרץ שהן יטילו וטו נגד כל החלטה במועצת הביטחון שתוביל למלחמה בעיראק[25], נתמכות ע״י גרמניה וסין שגם הן התנגדו למלחמה.

מבינות שאין להן תמיכה במועצת הביטחון בשביל פעולת מלחמה נגד עיראק, בריטניה וארה״ב החליטו לפעול לבדן, ללא אישור מועצת הביטחון: ב-17 במרץ 2003 בוש הודיע באופן רשמי לקונגרס שהמאמצים הדיפלומטיים מול עיראק נכשלו, סימן ברור שארה״ב עומדת לפלוש למדינה[26]. ארה״ב החלה בהתקפה האווירית נגד עיראק ב-19 במרץ 2003.

ארה״ב פלשה לעיראק במרץ 2003, הפילה את סדאם, והוציאה אותו להורג בדצמבר 2006. מתחים עדתיים פרצו לאחר הפלישה האמריקנית והביאו פיגועי תופת ועלייתן של מליציות אתניות. עיראק, אחת המדינות החזקות באזור צבאית ויצרנית נפט משמעותית, הפכה לשבר כלי. ארה״ב נאלצה להשקיע מיליארדי דולרים בניסיון לייצב את המדינה, מנסה לתמוך בתהליך פוליטי דמוקרטי שרק הקצין את המתחים העדתיים בה.

אגב, לאחר הפלישה לעיראק לא נמצא נשק להשמדה המונית[27]. האמריקנים קראו לזה כישלון מודיעיני, אך אף אחד לא איבד את משרתו בגלל זה: בוש לא הודח, טוני בלייר לא פוטר. אף אחד מהאינטלקטואלים שתמכו במלחמה בעיראק לא הפך מצורע בגלל התמיכה שלו במלחמה ללא הצדקה.

כי בסוף מה זה משנה אם לארנב יש או אין כובע?

מכה אנושה

למה אני מספר לכם את זה? או, נשאל אחרת, מה זה משנה אם היה או לא היה נשק להשמדה המונית? אם לארה״ב היה או לא היה אישור ממועצת הביטחון לפלישה לעיראק? הרי סדאם היה אויב של ישראל, דיקטטור צמא דם וסדיסט שהוא ובניו הטילו אימה על תושבי עיראק. אז מה אם לא הייתה באמת סיבה קונקרטית לפלוש לעיראק? האם המאבק ברשע אינו מצדיק את עצמו?

לא. אחרי הפלישה לעיראק ואחרי שהתגלה שאין לעיראק נשק להשמדה המונית, תומכים רבים במלחמה ניסו לטעון שהמלחמה עדיין מוצדקת משום שהיא הפילה דיקטטור צמא דם[28]. גם אם נניח שסדאם חוסיין היה השטן עלי אדמות, הרי שהפלישה האמריקנית לעיראק עשתה הרבה יותר נזק לעיראק ולסדר הבינלאומי ממה שסדאם אי פעם היה יכול לעשות.

כשארה״ב פלשה לעיראק והפילה את סדאם, מנהיגים בבייג׳ין, מוסקבה וטהרן צפו ומה שהם חשבו: אם היום פולשים לסדאם בגלל שהוא השטן, מה מונע שמחר לא יפלשו אלי? הפלישה לעיראק הכניסה את כל המעצמות האוטוקרטיות למצב פאניקה: הם ראו איך ארה״ב, ללא שום הצדקה ברורה, פולשת למדינה ריבונית, מפילה את השלטון בה ומביאה אליה אנרכיה. סין ורוסיה אחרי הפלישה לעיראק הפכו הרבה יותר חשדניות בארה״ב, והרבה יותר מוטרדות ממעמדה כמעצמת העל היחידה של העולם. ארה״ב הפכה עם הפלישה לעיראק את הרגע החד-קוטבי לאיום אסטרטגי.

ארה״ב גם יכלה לפלוש לעיראק משום שלסדאם לא היה נשק גרעיני להרתיע אותה. יותר מזה – הוא ניסה לעבוד עם האו״ם ולהוכיח שאין לו נשק להשמדה המונית ובכל זאת פלשו אליו. כשאנחנו היום עוסקים בתוכנית הגרעין של איראן, אנחנו שוכחים שבראש של האייתוללות נמצאת התמונה של טנקים אמריקנים בבגדאד. הם יודעים שזה לא באמת משנה אם אתה רוצה להשתמש בנשק גרעיני או לא, או אפילו אם יש לך או לא – אם ארה״ב תרצה להפיל אותך, היא תעשה זאת. והביטוח היחיד נגד האמריקנים הוא נשק גרעיני. בוש הבן, בפלישה שלו לעיראק, הוכיח למדינות אנטי-מערביות שעדיף להחזיק בנשק גרעיני גם תחת סנקציות.

הפלישה לעיראק גם השפיעה על איראן בדרך אחרת: עם עיראק של סדאם מחוץ לתמונה, טהרן יכלה להתפשט ברחבי המזרח התיכון. עד לפלישה ב-2003 ארה״ב יכלה לשמור על יציבות במפרץ הפרסי עם כמה אלפי חיילים משום שעיראק ואיראן איזנו זו את זו. ברגע שארה״ב הסירה את עיראק, איראן הייתה כבר לא מאוזנת. היא יכלה לשלוח מליציות לעיראק, לסוריה, לתמוך ביתר קלות בחיזבאללה, לתמוך בחות׳ים בתימן. מאז 2003 ארה״ב נאלצת להציב עשרות אלפי חיילים במפרץ הפרסי כפיצוי על הוואקום שהותיר סדאם.

סיכום

הפלישה לעיראק הייתה טעות, והיה ברור שהיא תהיה טעות עוד לפני שהפצצה הראשונה הוטלה. עיראק שימשה כאיזון לאיראן, עיראק לא הייתה עם איזו זהות לאומית יציבה, ועם שחי כל-כך הרבה שנים תחת דיקטטורה לא יהפוך בתוך שנה למי שיכול לנהל דמוקרטיה. האמריקנים השקיעו את המאמצים שלהם בעיראק ואפגניסטן מתוך אמונה שברגע שהן ישתנו, כל המזרח התיכון ישתנה. הם תפסו את זה כמאמץ הלאומי שלהם, כקריאה הגדולה של הדור, להיאבק בטרור ולקדם את החופש והדמוקרטיה. האימפריום השני הביא את ארה״ב לקחת על עצמה פרויקט שאפתני פי כמה מזה של האימפריום הראשון, והיא נכשלה בו מפני שהוא לא היה אפשרי. היא נכשלה, והחמיצה את הרגע החד-קוטבי.

בפרק הבא נראה מתי בדיוק הסתיים הרגע החד-קוטבי, ואיך נשיא אמריקני חדש ניסה להתמודד עם אומה מבולבלת, מתוסכלת ועייפה – ברק אובמה. תודה לכם על ההקשבה.


[1] Arthur H. Miller and Thomas F. Klobucar, “The Role of Issues in the 2000 U.S. Presidential Election”, Presidential Studies Quarterly, Vol. 33, No. 1, 2000 Presidential Election (Mar., 2003).

[2] Jacob Heilbrunn, “President Gore's Foreign Policy”, World Policy Journal, Vol. 17, No. 2 (Summer, 2000).

[3] Melvyn P. Leffler, “September 11 in Retrospect”, Foreign Affairs, Vol. 90, No. 5 (Sept.-Oct. 2011).

[4] Maria Lipman, “How Russia has come to loathe the West”, European Council on Foreign Relations, 13/03/2015. https://ecfr.eu/article/commentary_how_russia_has_come_to_loathe_the_west311346/

[5] Light, Margot, “Russian-American Relations under George W. Bush and Vladimir Putin”, Irish Studies in International Affairs, Vol. 19 (2008).

[6] EurasiaNet, “US military advisors headed to Georgia to promote anti-terrorism training, 27 February 2002, available at: https://www.refworld.org/docid/46a484c31b.html

[7] Paul Blustein, “The Untold Story of How George W. Bush Lost China”, Foreign Policy, 02/10/2019. https://foreignpolicy.com/2019/10/04/the-untold-story-of-how-george-w-bush-lost-china/

[8] U.S. Bureau of Labor Statistics, All Employees, Manufacturing [MANEMP], retrieved from FRED, Federal Reserve Bank of St. Louis; https://fred.stlouisfed.org/series/MANEMP, March 10, 2021.

[9] US Bureau of Labor Statistics, Midwest Economy, unemployment. https://data.bls.gov/pdq/SurveyOutputServlet

[10] Statista, “Median household income in the United States from 1990 to 2019”, September 2020. https://www.statista.com/statistics/200838/median-household-income-in-the-united-states/

[11] Nour Eldin A Maglad, “Scoping study on Chinese relationswith Sudan, AERC Scoping Studies on China-Africa Economic Relations, Nairobi: African EconomicResearch Consortium (AERC), (2008).

[12] Samantha Power, “Bystanders to Genocide”, The Atlantic, Sept. 2001. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2001/09/bystanders-to-genocide/304571/

[13]The 9/11 Commission Report”, Washington D.C: US Congress, 2004. Chapter 4.

[14] Thomas P.M. Barnett, “The Pentagon’s New Map”, Esquire, 10/09/2016. https://www.esquire.com/news-politics/a1546/thomas-barnett-iraq-war-primer/

[15] “President Bush Discusses Freedom in Iraq and Middle East: Remarks by the President at the 20th Anniversary of the National Endowment for Democracy”, The White House, 6/11/2003. https://georgewbush-whitehouse.archives.gov/news/releases/2003/11/20031106-2.html

[16] Howard Kurtz, “Bill Kristol, Keeping Iraq in the Cross Hairs”, The Washington Post, 18/03/2003. https://www.washingtonpost.com/archive/lifestyle/2003/03/18/bill-kristol-keeping-iraq-in-the-cross-hairs/72191034-2d12-44a0-aaa1-39ecab6d9dce/?utm_term=.5419aa2fa6a4

[17] “Letter to President Clinton on Iraq”, Project for the New American Century, 26/01/1998. https://web.archive.org/web/20080909200819/http://www.newamericancentury.org/iraqclintonletter.htm

[18] Melvyn P. Leffler, (Sept.-Oct. 2011).

[19] Wolf Blitzer, “Search for the 'smoking gun'”, CNN, 10/01/2003. https://edition.cnn.com/2003/US/01/10/wbr.smoking.gun/

[20] Kenneth M. Pollack, “Next Stop Baghdad?”, Foreign Affairs, Vol. 81, No. 2 (March/April 2002). https://www.foreignaffairs.com/issues/2002/81/2

[21] Thomas L. Friedman, “Thinking About Iraq (II)”, The New York Times, 26/01/2003. https://www.nytimes.com/2003/01/26/opinion/thinking-about-iraq-ii.html

[22] “Full text: Blix address”, BBC, 14/02/2003. http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2763653.stm

[23] “Blix: Inspectors 'need months', BBC, 07/03/2003. http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2829213.stm

[24] “U.S., U.K., Spain draft resolution on Iraq, CNN, 24/02/2003. https://edition.cnn.com/2003/US/02/24/resolution.text/index.html

[25] John Tagliabue, “France and Russia Ready to Use Veto Against Iraq War”, The New York Times, 06/03/2003. https://www.nytimes.com/2003/03/06/international/europe/france-and-russia-ready-to-use-veto-against-iraq-war.html

[26] “Bush Officially Notifies Congress:  Iraq Diplomacy Has Failed – 03/19/2003”, Voice of America, 26/10/2009. https://www.voanews.com/archive/bush-officially-notifies-congress-iraq-diplomacy-has-failed-2003-03-19

[27] “CIA’s final report: No WMD found in Iraq”, NBC News, 26/04/2005. https://www.nbcnews.com/id/wbna7634313

[28] See for example: Christopher Hitchens, “A War to Be Proud Of”, Washington Examiner, 05/09/2005. https://www.washingtonexaminer.com/weekly-standard/a-war-to-be-proud-of ; Robert Kagan, “Why I Support the Iraq War”, Slate, 03/05/2006. https://slate.com/news-and-politics/2006/05/why-i-support-the-iraq-war.html




לאן נעלמתי?

אני אתחיל מהנקודה החשובה ואז אחזור להתחלה: הפרק הבא של המשחק הגדול ייצא ב-21/3.

עכשיו להתחלה:

לאיפה נעלמתי? טוב, אין לי תשובה מרגשת או מעניינת לתת: ב-2020 עבדתי על כמה פרויקטים גדולים. באחד לא הערכתי נכון את הזמן הדרוש בשבילו והבנתי שאם לא אתמקד בו, הוא לא יסתיים בתאריך היעד שהצבתי לו. אז החלטתי לשים בצד לשבועיים את המשחק הגדול, בתקווה לחזור לכתיבת הפרק עם סיום הפרויקט.

טעיתי בהערכה שלי. מה שהיה אמור להסתיים בשבועיים הסתיים בחודשיים וחצי. במשחק הגדול לא התפרסם פרק חדש כבר חצי שנה.

אני מקווה שבהמשך 2021 אוכל לשתף אתכם בפרויקט שעבדתי עליו. אני יודע שאיבדתי חלק מהמאזינים בגלל העיכוב, ואני מתנצל שלא פרסמתי הודעה כלשהי לפני – אני לא אוהב לדווח על בעיות בלי פתרונות. אז הפרויקט הגדול הסתיים, הפרק הבא כבר בשלבי עריכה סופיים ובעז״ה אנחנו חוזרים ללוח שידורים רגיל של פרקים אחת לחודש. נשתמע.




פלג 57: הבעיה הימית של ישראל

תקציר

  1. לאחר המתקפה ב-25 בפברואר על ספינה בבעלות איש עסקים ישראלי במפרץ אומן, דיווח ב-Wall Street Journal חשף שישראל מנהלת מזה שנתיים מערכה ימית נגד איראן, תוקפת ספינות איראניות בדרך לסוריה.
  2. הדיון בארץ מתמקד בסוגיה של מה הייתה מטרת המתקפה האיראנית (כנראה) על הספינה הישראלית, ולא בבעיה הימית הגדולה יותר של ישראל: כיצד לאבטח את נתיבי השיט שלה ולהגן על הצי האזרחי שלה.
  3. במקום להתמקד בבעיה מנקודת מבט צבאית בלבד, מומלץ להסתכל עליה כחלק מבעיה מבנית רחבה יותר, של נסיגה במחויבות האמריקנית לשיט חופשי בעולם. יש עוד מדינות המאוימות ע״י פגיעה בנתיבי השיט, והמדינות האלו יכולות לעבוד עם ישראל להגן על השיט האזורי.
  4. במקום לחפש כיצד לייצר משוואת הרתעה חדשה מול איראן, ישראל צריכה לחפש כיצד ליצור מבנה ביטחון אזורי שיבטיח את חופש השיט באזור ויאבק בטרור והברחות. כך ישראל תמנף את היתרון המשמעותי שיש לה מול איראן – הלגיטימיות שלה בזירה הבינלאומית – כדי לגייס מדינות למאמץ משותף שאינו מכוון ישירות נגד איראן, אך יפגע בכל זאת.

להורדת הפרק – קישור.

ב-25 בפברואר, לפני כשבועיים פחות או יותר, אירע פיצוץ מסתורי בספינת משא במפרץ עומאן [מקור]. לספינה לא נגרם נזק משמעותי ואף אחד מאנשי הצוות לא נפגע, ובכל זאת התקרית משכה את תשומת ליבה של מערכת הביטחון והתקשורת בארץ, משתי סיבות: א׳ מהפגיעה בה נראה שהיא הותקפה, אם ע״י טילים קטנים או מוקשים שהוצמדו עליה, דפוס פעולה המזכיר את זה של משמרות המהפכה. ב׳ הספינה נמצאת בבעלות עקיפה של איש עסקים ישראלי העוסק בשינוע מכוניות. רבים בארץ החלו להפנות אצבע מאשימה לכיוון איראן, ביניהם גם שר הביטחון בנימין גנץ שאמר ש״סביר״ שההתקפה בוצעה ע״י איראן [מקור].

מאוחר יותר גילינו, לפי דיווח ב-Wall Street Journal, שישראל תוקפת ספינות איראניות [מקור]. לפי הדיווח ב-Wall Street Journal ישראל מנהלת מזה שנתיים, מאז 2019, מערכה ימית נגד איראן. ספינות איראניות שנשאו נפט או נשק לאסד בסוריה הותקפו ע״י צה״ל במטרה למנוע את הגעתן. המתקפות לא הטביעו אף ספינה, אך הן היו מספיק הרסניות בשביל להכריח את חלק מהספינות לחזור אחורה ולא להגיע ליעדן. אם בהתחלה דיברו בישראל על כך שהאיראנים החליטו לפתוח בחזית חדשה נגדנו, לפתע נראה שהאיראנים פשוט החליטו להחזיר לנו באותה חזית שאנחנו מנהלים נגדם. כעת עולה השאלה מה על ישראל לעשות בתגובה לצעד האחרון של טהרן – האם להגיב בעוצמה, לשלוח איתות אזהרה, או משהו אחר?

הפיגוע במפרץ עומאן, והגילוי על המערכה הימית הסודית של ישראל נגד טהרן, הן הזדמנות לעסוק בבעיה אסטרטגית לישראל שעדיין לא זכתה למלוא ההתייחסות כאן בארץ, למרות ההשלכות שלה על הביטחון והשגשוג שלנו כאן בציון: אבטחת נתיבי השיט שלנו. מה על ישראל לעשות כדי להבטיח את שלום צי הסוחר שלה, ולמה הגישה המסורתית שלנו לבעיות ביטחון, של לסמוך רק על עצמנו, לא תצליח מול הבעיה החדשה. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

התלות הימית שלנו

בשביל להבין את החשיבות של אבטחת נתיבי השיט שלנו צריך להבין קודם עד כמה מדינת ישראל תלויה בייבוא לקיומה: אנחנו מייבאים כמעט את כל הדגן שאנחנו צורכים [מקור], אם לתזונת בעלי חיים ואם לתזונת בני-אדם. הודות למאגרי הגז בים התיכון נוכל להשיג עצמאות אנרגטית במשק החשמל, אך נצטרך להמשיך ולייבא נפט ממדינות כמו אזרבייג׳ן בשביל לענות על הביקוש לדלק אצלנו [מקור]. משום שרוב הייבוא לישראל נעשה דרך הים [מקור], שיבוש בתנועה הימית תשבש את אספקת המזון והדלק לישראל, שיבוש שבתורו ישפיע על המחירים לצרכן ועל הפעילות הכלכלית כאן בארץ.

בצד הייצוא, כשני שליש מהייצוא הישראלי נעשה דרך האוויר [מקור], כשדומיננטיים בו יהלומים, מכונות, ציוד רפואי וציוד אופטי. הייצוא הישראלי מהווה כ-30% מהתמ״ג [מקור], כך שייצוא דרך הים מהווה בעצם 10% מהתמ״ג שלנו. בהנחה וישראל תשכיל לפתוח לעצמה שווקים במזרח אפריקה, להגדיל את הייצור החכם בה ואת ההשתלבות שלה בשרשרות אספקה חדשות, הייצוא הישראלי ימשיך ויגדל ואיתו החשיבות של הייצוא הימי.

הבעיה שניצבת בפני ישראל, והיא בעיה שתהפוך חמורה יותר עם הזמן, היא כיצד להגן על צי הסוחר שלה מפני אויבים. ישראל קמה וצמחה בעולם בו השיט העולמי מוגן מפני התקפות ע״י ארה״ב, שהשתמשה בצי האדיר שלה להגן עליו [מקור]. אנחנו חיים היום בעולם בו לארה״ב יש הרבה פחות עניין להגן על נתיבי השיט העולמיים, מה שאומר שמדינות יצטרכו להגן כל אחת על הצי שלה ונתיבי השיט החשובים לה.

קל לראות את השינוי אם נסתכל לדוגמה על המתקפות האיראניות בקיץ 2019, ושממשיכות עד היום, נגד ספינות ומכליות במפרץ הפרסי. לאחר המתקפות האיראניות ארה״ב הקימה קואליציה ימית הכוללת אותה, את ערב הסעודית, בריטניה, איחוד האמירויות ועוד מדינות קטנות אחרות בשביל לנטר את המים סביב מצר הורמוז ובאב אל-מנדב [מקור]. היא לא גבתה מחיר מאיראן על ההתקפות שלה נגד מיכליות בזמן ממשל טראמפ, וסביר שלא נראה את ארה״ב גובה מחיר מטהרן גם תחת ביידן.

השוו את התגובה הזו לתגובה האמריקנית למלחמת המכליות של 1984-1988 בין איראן ועיראק במפרץ הפרסי, אז כוחות איראנים תקפו מכליות זרות באזור [מקור]. התגובה האמריקנית הייתה לשלוח את כוחות הצי ללוות מיכליות במפרץ [מקור] ולתקוף את הכוחות האיראנים, עם מספר מבצעים אמריקנים שבאו כתגובה להתקפות האיראניות וכללו התקפה של אסדות נפט איראניות וכוחות איראנים בשטחה הריבוני של טהרן [מקור]. לפני 30 שנה ארה״ב תקפה באיראן בשביל להגן על נתיבי השיט מהמפרץ הפרסי. היום הטוב ביותר שאפשר לצפות לו הוא הפצצת כוחות שליחים איראנים בעיראק או סוריה.

השינוי מציב בעיה לכל מדינה שתלויה בצי סוחר לצרכיה, מה שאומר כמעט כל מדינה מתועשת כיום בעולם: סין צריכה את נתיבי השיט פתוחים בשביל לייצא לאירופה ובשביל נפט מהמפרץ הפרסי, יפן צריכה את נתיבי השיט בשביל נפט ומזון, 50% מהייצוא של האיחוד האירופי נעשה דרך הים [מקור] וכן הלאה וכן הלאה. הודות לגלובליזציה כל מדינה מתועשת כיום תלויה לצרכיה בסחר ימי. חלקן יכולות להרשות לעצמן להקים כוח ימי שיגן על צי השיט שלהן – יפן, סין, צרפת ובריטניה לדוגמה. אחרות, שלא מחזיקות במשאבים להקמת כוח ימי, יצטרכו למצוא פתרונות אחרים. אנחנו, ישראל, נמצאים בקטגוריה של ״האחרות״. ואנחנו צריכים להתחיל לחשוב כיצד להתמודד עם הבעיה הימית שלנו.

ללכת על הראש

התקרית במפרץ עומאן חושפת בפני ישראל בעיה אסטרטגית שמטופלת בצורה צרה מדי, לפחות לפי הדיון הציבורי והדיון הביטחוני כפי שהוא מדווח בתקשורת. עם היוודע דבר המתקפה על ספינת המשא הישראלית התחיל בארץ דיון האם איראן ידעה שהספינה בבעלות ישראלית ומה המטרה של המתקפה. בזמן שנראה שאין חולק שהאיראנים אכן ידעו שמדובר בספינה בבעלות ישראלית עקיפה, יש וויכוח מה הייתה מטרת המתקפה: רונן בן ישי, הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, טען שהמתקפה נועדה להלחיץ את האמריקנים ולשלוח מסר לממשל ביידן שכדאי לו למהר ולהסיר את הסנקציות שמא תהיה הסלמה באזור [מקור]. לפי בן ישי הכתובת של המתקפה האיראנית לא הייתה ישראל.

לעומתו במערכת הביטחון יש מי שסבר שהאיראנים תקפו את הספינה דווקא מפני שהייתה ישראלית, ומטרתם או לשלוח לנו מסר או שזו יריית הפתיחה למערכה של טרור ימי נגד ספינות ישראליות במפרץ הפרסי [מקור]. מה המסר שאיראן מעוניינת לשלוח? לא ברור – יכול להיות שזו נקמה על חיסול ראש תוכנית הגרעין האיראנית בשנה שעברה. יכול להיות שזה איתות לישראל שיש לה בטן רכה שאפשר לפגוע בה ולכן עליה לרסן את פעילותה בסוריה. ויכול להיות, וזה רק מתחיל לקבל התייחסות, שאיראן נקמה בנו על המתקפות נגד הצי שלה.

ב-11 במרץ התפרסם דיווח ב-Wall Street Journal בו נטען שישראל תקפה מאז 2019 ספינות איראניות בדרכן לסוריה, נושאות נשק או נפט למשטר אסד [מקור]. לפי העיתון ישראל בסה״כ תקפה 12 ספינות מאז 2019. המטרה של המתקפות הייתה כנראה להפעיל לחץ כלכלי על משטר אסד ולפגוע ביכולת של איראן לתמוך בכוחות השליחים שלה בסוריה. הדיווח על מתקפות ישראליות נגד כלי שיט איראנים בא אחרי שנתיים בהן ספינות איראניות חוו תקלות ״מסתוריות״, של פיצוצים בלתי מוסברים ושריפות [מקור]. בזמן שבאף אחת מהתקלות לא נהרגו אנשי צוות או טבעו ספינות, הן האטו ולעיתים הכריחו ספינות לשוב לאיראן כדי לתקן את הנזקים שגרמו. לאור הדיווח יכול להיות שישראל גם עמדה מאחורי הפיצוץ של צינור הנפט התת-ימי של בית הזיקוק הסורי בעיר בניאס ב-2019 [מקור].

בארץ הדיווח עורר סערה משום שריצ׳רד סילברסטיין, בלוגר אנטי-ישראלי ידוע, קשר בין הדיווח ב-WSJ ובין אסון הזפת שהתרחש כאן בחופי הארץ החל מאמצע פברואר [מקור]. סילברסטיין טען בפוסט מ-12/03 שמקור צבאי מסר לו ששייטת 13 תקפה את מכלית הנפט האיראנית אמרלד ושהתקיפה הזו היא שגרמה לדליפת הנפט שפגעה בחופי הארץ. סילברסטיין גם טען שזו הסיבה שמערכת הביטחון סירבה לתמוך בשרה גילה גמליאל שהגדירה את אסון הזפת כפיגוע טרור אקולוגי ע״י איראן – מערכת הביטחון לא רצתה שייחשף שהיא אחראית לאסון האקולוגי.

סילברסטיין הוא לא מקור מידע אמין. אבל הדיווח ב-WSJ הוא כנראה אמין, לאור העובדה ששר הביטחון בנימין גנץ אישר כי ישראל פועלת לסכל פעילות איראנית חשודה בים [מקור]. כפי שמובא בכתבה באתר וואלה, שר הביטחון אמר כי: ״אנחנו פועלים לשבש העברות אמל"ח מאיראן ודברים שקשורים באמל"ח וביכולות צבאיות באוויר בים וביבשה […] אני לא אומר אם עשינו משהו או לא עשינו משהו. לנו יש חובה לפעול נגד זה ונמשיך לעשות את זה. ישראל איננה אחראית לשפיכת הנפט שהביאה לאסון הזפת בחופים".

אם ישראל תוקפת ספינות איראניות בחשאי, רק הגיוני שאיראן תשיב לנו בהתקפה נגד ספינות ישראליות בחשאי. אני חלילה לא מנסה לתת לפעילות האיראנית צידוק מוסרי, או מנסה לטעון שספינה שנושאת אמל״ח לרוצח המונים כמו אסד דומה לספינה שנושאת כלי רכב אזרחיים. אני מדבר מנקודת מבט אסטרטגית בלבד: אם ישראל החליטה לפעול ימית נגד איראן, אין סיבה שאיראן לא תפעל נגד ישראל גם בים.

איראן גם תרצה לפעול נגד ישראל בים משום שזו כנראה הזירה היחידה בה יש לאיראן יתרון על ישראל: לישראל יש כוח ימי קטן יחסית, שאינו יכול להגן על כל הצי האזרחי שלה. הדומיננטיות האווירית של ישראל אינה רלוונטית בזירות ימיות רחוקות כמו המפרץ הפרסי. לאיראן יש את הכלים, האנשים והניסיון בתקיפה חשאית של ספינות קרוב לחופיה. איראן לא יכולה להשיב לנו בזירה האווירית משום העליונות האווירית שלנו. היא מתקשה לתקוף אותנו יבשתית הודות למערכות יירוט הטילים שלנו. הזירה הימית היא הזירה האחרונה בה לישראל עדיין אין עליונות טכנולוגית על איראן. אז למה לא לפעול בה?

העובדה שישראל תקפה ספינות איראניות יכולה להציע שהמתקפה במפרץ עומאן הייתה בעצם מסר איראני לישראל להפסיק עם המתקפות על הספינות שלה. משום שלאיראן היתרון בחזית הימית במפרץ הפרסי, לישראל אין הרבה ברירות אלא להתקפל. ההחלטה המסתמנת במערכת הביטחון של ״להרגיע״ את החזית הימית עם איראן מראה שירושלים כנראה הבינה את המסר מטהרן ומבינה את הנחיתות שיש לנו מול איראן בזירה הימית [מקור]. ההחלטה הזו אבל לא התקבלה בתמימות דעים: לפי דיווח בישראל היום ראש המוסד יוסי כהן קרא לתגובה חריפה נגד טהרן, ״ללכת להם על הראש״ כדבריו, בעוד הרמטכ״ל אביב כוכבי תמך בתגובה מדודה יותר, כזו שלא תהיה בה סכנת הסלמה [מקור].

האם זו אבל ההחלטה הנכונה לישראל? יש מי שטוען שישראל לא צריכה להבליג על המתקפה האיראנית. לדוגמה עומר דוסטרי ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון טוען שהמתקפה האיראנית היא איום על חופש השיט הישראלי במפרץ הפרסי [מקור]. איום על חופש השיט עלול לפגוע בקשרי המסחר בינינו ובין מדינות המפרץ ולפגוע בתהליכי הנרמול בינינו. לטענת דוסטרי אסור לה לירושלים להבליג, והיא צריכה לפתוח במתקפה גלויה על נכסים איראנים מחוץ למדינה, לדוגמה הפצצת מתקנים ומבנים של משמרות המהפכה והמליציות שלהן בסוריה ועיראק. המטרה היא ליצור משוואת הרתעה חדשה מול טהרן: מתקפה על אוניות ישראליות תענה במתקפה על נכסי טרור איראנים.

לכאורה מערכה כזו יכולה לצמצם את האיום מהפעילות הימית של איראן ע״י יצירת קשר בין חופש השיט במפרץ הפרסי ושלום כוחות היבשה של טהרן. הבעיה היא שאנחנו כבר עכשיו תוקפים את כוחות היבשה של טהרן בסוריה ועיראק. אנחנו מתנגדים לעצם נוכחותם, ופועלים בהתמדה לבלום אותם. משוואת ההרתעה חופש שיט-נכסי טרור לכן או תגביל אותנו מאוד, או תהיה חסרת משמעות: בשביל שהיא תעבוד, אנחנו נהיה חייבים לתקוף בסוריה רק כשתוקפים ספינות ישראליות במפרץ הפרסי. אם נתקוף בסוריה ללא קשר, הרי שאין באמת לטהרן סיבה לא לתקוף ספינות שלנו – זה כמו לנסות וליצור התניה לכלב בין שמיעת פעמון לאוכל, רק שאנו נותנים לו אוכל גם בלי פעמון. אם נציית למשוואה הזו, נהיה מוגבלים מאוד ביכולת שלנו לבלום את ההתבססות האיראנית בסוריה, שתלויה ביכולת שלנו לתקוף נכסים איראנים. האיראנים אגב ישמחו למשוואה כזו – הרבה יותר חשוב להם להתבסס בסוריה מלאיים על חופש השיט שלנו במפרץ הפרסי.

משוואה כזו גם לא ממש מבהירה מה נחשב כספינה ״שלנו״: האם כל ספינה פרטית בבעלות ישראלית, גם אם עקיפה, היא ספינה ישראלית שמדינת ישראל תגן עליה? מה אם הספינה בבעלות זרה והצוות ישראלי? או שהמשא עליה הוא ישראלי? מבלי משים אנחנו עלולים להפוך לחברת האבטחה של כל ספינה עם קשר כלשהו לישראל. מפעילי ספינות במפרץ הפרסי ירוצו לסמן את עצמם כישראלים, בידיעה שצה״ל יגן עליהם.

אפשר להשיב שמה שיקבע אם ישראל תגיב על התקפת ספינה או לא הוא האם איראן תקפה את אותה ספינה בגלל הקשר שלה לישראל – האם טהרן בעצם כיוונה לתקוף את כלי השיט כדי לפגוע בישראל. אולם קריטריון כזה מוציא את ההחלטה מידינו והופך אותנו נגררים לאיראנים – מה אם הם יתחילו לתקוף ספינות בבעלות יהודים מצרפת או ארגנטינה כי הם רואים בזה מתקפה על ישראל? לחילופין, מה אם הם יתקפו ספינות של צים בגלל שהן נושאות ציוד לערב הסעודית, ללא קשר להיותן ספינות צים? גם אז נתקוף? בשביל להגן על הייבוא הסעודי?

הבעיה עם הדיון על הרתעה ותקיפה שהוא מוגבל מדי, צר מדי, ומנסה לעסוק בבעיה צבאית רק מנקודת מבט צבאית. בזמן שזה נשמע פרדוקסלי, לא לכל בעיה צבאית או ביטחונית יש פתרון שהוא צבאי בלבד. צריך לנקוט נקודת מבט רחבה יותר בשביל לפתור את הבעיה הימית של ישראל.

צר המקום מלהכיל

עסקנו בעבר, בניתוח מס׳ 30, בבעיה של תפיסת הביטחון הישראלית המסתכלת על הכול דרך קנה האקדח, משעבדת את הביטחון הלאומי לנקודת מבט צבאית בלבד [ראו כאן]. עם הבעיה הימית של ישראל יש לנו דוגמה איך המבט הצר הזה מונע מאתנו לפתור בעיה צבאית, משום שהפתרון לה הוא לא צבאי בלבד. כיצד?

איראן יכולה לאיים על צי הסוחר של ישראל משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שלאיראן יש מיקום גיאו-אסטרטגי נוח בשביל לאיים עלינו בצורה אפקטיבית. לאיראנים יש נוכחות צבאית גם במצר הורמוז וגם במצר באב אל מנדב בין תימן וקרן אפריקה. משמרות המהפכה תוקפים ספינות במצר הורמוז והחות׳ים במצר באב אל מנדב והים האדום [מקור] .

https://www.solaceglobal.com/wp-content/uploads/2019/07/Map-Gulf-II.png
מתקפות ואירועי טרור בחצי האי הערב ב-2018 ו-2019. הגורם התוקף מקודד בצבע: ירוק – איראן, כחול – חות׳ים, אדום – לא ידוע, שחור – ארגון טרור.

הסיבה השנייה היא שישראל לא יכולה להגן על צי הסוחר שלה לבדה. תיאורטית אם לישראל היה כוח ימי גדול מספיק ובסיסים במקומות כמו קרן אפריקה ועומאן, היא הייתה יכולה לספק הגנה רציפה לספינות שלה בים האדום ובמפרץ הפרסי. מדינות כמו דרום קוריאה, והודו פרסו ספינות לאזור כדי להגן על המכליות שלהן, ומדינות כמו ארה״ב, בריטניה וצרפת יכולות לשלוח כוחות ימיים משמעותיים לנקודות חיכוך.

הבעיה שלנו שלא רק שאין לישראל כוח ימי גדול, כוח כזה הוא גם יקר לייצור: ספינת סער 6 אחת עולה כ-1.8 מיליארד ש״ח [מקור], בערך כמו חצי טייסת מטוסי ״אדיר״. אם ישראל תרצה להגן על קווי השיט שלה עד האוקיינוס ההודי היא תצטרך להפעיל מספר ספינות בים האדום ובים הערבי, תוך שהיא שומרת גם כוח ימי במזרח הים התיכון מול הטורקים.

מה שהמתכננים הישראלים כנראה ירצו הוא למצוא פתרון טכנולוגי לבעיה: ישראל תשאף לפתח צי של כלי שיט בלתי-מאויישים, מה שבתקווה יוזיל את עלות הכוח הימי. רפא״ל פיתחה את הפרוטקטור, כלי שיט בלתי מאויש למטרות סיור ותקיפה [מקור], וגם למספנות ישראל ואלביט מערכות בלתי מאוישות ימיות משלהם. כרגע נראה שהמערכות האלו שימושיות בעיקר במים הריבוניים של ישראל למטרות סיור והגנה, פחות יכולות לשמש להקרנת כוח הרחק מהמדינה משום הצורך במפעיל אנושי ומשום זמן השיט המוגבל – כשבוע. בעתיד אולי מערכות גדולות יותר יוכלו לפעול בזירות רחוקות לאורך זמן.

אולם גם אם ישראל תפתור את הבעיות הטכניות ותצליח להקים כוח שיט בלתי מאויש וזול יחסית, ישראל עדיין תצטרך בסיסים בשביל לתמוך בכוחות הים שלה בזירות רחוקות. היא תצטרך בסיסי כאלה בשביל לוגיסטיקה, בשביל תיקונים לספינות, בשביל כוחות שיתמכו בהן. אין דרך בה ישראל תוכל להציב בסיסים כאלה, או כוחות תומכים כאלה, ללא קואליציה אזורית כלשהי, ללא הסדר אזורי כלשהו. לכן גם אם ישראל תתעצם ימית, היא תהיה חייבת להקים קואליציה כלשהי, מבנה ביטחון אזורי כלשהו, שיתמוך בפעילות שלה לאבטחת נתיבי השיט.

ברור לי שבשלב הזה אני אולי כבר נשמע כמו תקליט שבור – כמעט בכל סוגיה הקשורה לישראל, הפתרון של קואליציה עולה. הסיבה היא שישראל היא מדינה קטנה, במיקום אסטרטגי, שצריכה עוד מדינות בשביל למנף את היתרונות שלה. בגישה הביטחונית שלנו כיום הדגש הוא על פעולה חד-צדדית, חשאית, ללא ניסיון לנהל דיאלוג עם שחקנים אזוריים כלשהם. שותף הביטחון הכי חשוב שלנו באזור המזרח התיכון היא ארה״ב, מדינה שהיא כוח גלובאלי אך גם ממוקמת כ-9,000 ק״מ מאיתנו. היא אינה מדינה אזורית ואם היא תעזוב את האזור, או תצמצם משמעותית את נוכחותה, אנו עלולים למצוא את עצמנו מבודדים.

ההעדפה שלנו לפעילות חשאית פוגעת ביכולת שלנו לרתום את אחד היתרונות הכי חשובים שיש לנו מול איראן: לגיטימיות. איראן היא מדינה תומכת טרור שמנצלת אנרכיה כדי לקדם את מטרותיה. איראן תלויה בחוסר יציבות, בחוסר שקיפות פיננסית, במדינות בלתי-מתפקדות, בשביל לקדם את ענייניה. אין אף מדינה שתומכת בגלוי בטרור, ואין אף מדינה שתהיה מוכנה לתמוך בפעולות האיראניות באזור. יש מדינות שמשתפות עמה פעולה בנקודות ספציפיות – טורקיה בסוריה לדוגמה – או שתומכות בה בשביל לפגוע בארה״ב – רוסיה וסין. אך אין לאיראן שום מדינה התומכת בה בפעילותה האזורית, שרואה בה פעילות לגיטימית, ושתהיה מוכנה להשקיע ממשאביה לשם כך. איראן לא יכולה להעמיד מטרה לגיטימית בשביל לגייס מדינות סביבה, מה שמגביל מאוד את היכולת שלה למנף את כוחה וגורם לה להיות כמעט מבודדת באזור.

לעומתה, ישראל יכולה להשתמש במטרות מקובלות על כל שחקן בזירה הבינלאומית – חופש שיט, שלטון החוק, מאבק בטרור – כדי להוות בסיס לפעילות משותפת ויצירת הסדרי ביטחון שמשרתים את ישראל. אם נשתמש במטרות לגיטימיות כבסיס לקריאה לפעולה אזורית, לא נצטרך לפעול לבד נגד איראן או להגן על הצי האזרחי שלנו. לא נצטרך להיות תלויים רק בארה״ב בשביל פעילות הביטחון שלנו. יוון, קפריסין, איטליה, צרפת, בריטניה, גרמניה – כל המדינות האלו מודאגות מפשע ימי וחוסר יציבות בנתיבי שיט בינלאומיים. כל המדינות האלו תומכות במאבק בטרור. חלק מהמדינות האלו ישמחו להצטרף לפעולות שמטרתן להגביל את משלוחי הנשק לסוריה. השאלה היא רק איך אנחנו אורזים את המאמץ הזה – כמאמץ למען מטרה לגיטימית – והאם אנו מוכנים להפסיק ולפעול מחוץ למערכת הבינלאומית ולהתחיל לפעול בה.

איראן, כפי שעמדנו על כך בניתוח מס׳ 43 [ראו כאן] מתחזקת מאנרכיה, ממדינות בלתי מתפקדות. היא חודרת אליהן ומציעה תמיכה למיעוט השיעי באותן מדינות, שבחוסר ברירה הופך ללקוח של טהרן. אם אנחנו רוצים לבלום את האיראנים, לצמצם את השפעתם באזור, אנחנו לא יכולים להיות מי שמוסיף עוד אנרכיה, שמערער את הסדר האזורי. תקיפת כלי שיט אזרחיים אינה לגיטימית, וגם תקיפת כלי שיט צבאיים ללא פרובוקציה אינה לגיטימית. כשאנחנו עושים את זה אנחנו פוגעים בליגיטימיות שלנו, ואנחנו מכשירים את פעילותה של איראן – כי אם תוקפים את הצי האזרחי שלה, מדוע שלא תשיב באותו מטבע?

אם אנחנו רוצים לגייס מדינות לפעול למטרות לגיטימיות, אנחנו חייבים גם אנחנו לפעול לאותן מטרות. אי אפשר לדבר על אבטחת השיט בים התיכון בעודנו תוקפים בחשאי ספינות. כן, פעולה לא חשאית עלולה לסכן את כוחותינו – אך כך גם פעולה חשאית. היתרון בפעולה לא חשאית, בפעולה שבה המטרה המוצהרת היא מטרה לגיטימית, שהיא יכולה להביא עוד מדינות לפעול יחד אתנו. שהיא יכולה לגייס תמיכה בינלאומית שבעקיפין תפגע באיראן. שהיא תסיר חלק מהעול על מערכת הביטחון שלנו, שאין לה את המשאבים לטפל לבדה בבעיה הימית שלנו. להפציץ את איראן וליצור משוואת הרתעה הם לא הפתרון הנכון לטווח ארוך. שינוי אופי הפעילות שלנו, גיוס מדינות לצידנו, זו הדרך הנכונה.

יש תקווה

ישראל כבר נמצאת בתחילתו של השינוי הזה. הברית שלנו עם יוון וקפריסין ממשיכה להתגבש: בשבוע שעבר ערכנו עם שתי המדינות האחרות תרגיל ימי, בו השתתפה גם צרפת [מקור]. התרגיל כלל דימוי לוחמה נגד צוללות, מבצע חיפוש והצלה ודימוי קרב ימי. ב-8.3 ישראל חתמה עם קפריסין ויוון על חיבור רשת החשמל שלה לזו של קפריסין, ואת של קפריסין לזו של האיחוד האירופי [מקור]. החיבור, שיהפוך פעיל ב-2025, עתיד לתת לנו יתירות במערכת החשמל ועומק אסטרטגי מול איום הטילים המדויקים של חיזבאללה.

ישראל יכולה להשתמש בשיתוף הפעולה הביטחוני עם שתי המדינות בשביל לקדם יוזמה של ביטחון שיט ומאבק בטרור ובפשיעה הימית במזרח הים התיכון. היא יכולה לצרף ליוזמה הזו את ארה״ב ובריטניה, שני שחקנים מערביים שמודאגים מהפעילות האיראנית. המטרה הרשמית של היוזמה לא תהיה איראן – היא תהיה יציבות וביטחון בים התיכון. בפועל היוזמה הזו תהדק את הפיקוח על סוריה ותדאג לעצור משלוחי נשק ונפט לאסד מבלי שאנחנו נצטרך לפעול באופן חשאי נגד ספינות איראניות ומבלי שאנחנו נתן הצדקה לאיראנים לתקוף את ספינות הסחר שלנו.

ומה אם בכל זאת יתקפו? ישראל תוכל לדרוש את השתתפותה בקואליציה הימית של ארה״ב במפרץ הפרסי, בה משתתפות בין היתר בריטניה, איחוד האמירויות וערב הסעודית [מקור]. ישראל לא בהכרח תהיה חייבת לשלוח ספינות. היא תוכל לדוגמה להפעיל כלים בלתי מאוישים או לשלוח צוותים לספינות מערביות. כך גם נגדיל את הביטחון לספינות שלנו באזור, וגם נגדיל את ההשתלבות וההשפעה שלנו במבני ביטחון אזוריים.

בטווח הארוך, ישראל יכולה לבחון את הפריסה של רשת כלים בלתי-מאויישים, אם מל״טים, אם כלי שיט, בשביל ליווי כלי שיט אזרחיים בים האדום ובים התיכון. לא סביר שחברות השיט הגדולות יפתחו יוזמה כזו לבדן, ומדינות יצטרכו להתערב באופן פעיל כדי להגן על נתיבי השיט שלהן. אסור לנו שנתיבי השיט של מזרח הים התיכון, של הים האדום, של המפרץ הפרסי, יאויימו ע״י כוחות עוינים, ודאי לא איראן. ע״י ביסוס הפעילות שלנו על המטרה הלגיטימית של חופש שיט וביטחון שיט, אנו יכולים גם לצמצם את צעדיה של איראן, גם לשמור על האינטרסים הכלכלים שלנו, וגם להגדיל את השפעתנו בזירה האזורית.




פלג 56: מלחמת החיסונים

חידוש המנוי לפל״ג: לחיצה על הקישור ובחירת renew – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-4.3, חברת אסטרה-זנקה פנתה לממשלת איטליה בבקשה לאשר ייצוא של רבע מיליון חיסונים לאוסטרליה ממפעל שיש לה ליד רומא. איטליה סירבה, בתמיכת נציבות האיחוד האירופי [מקור].

למה אסטרה-זנקה מלכתחילה ביקשה? מאז ינואר ישנו מנגנון פיקוח ייצוא באיחוד, שמטרתו להבטיח שיצרניות חיסונים יענו קודם על החוזים שלהן לאיחוד האירופי לפני שהן מייצאות מחוץ לו. על הנייר לאיחוד יש כמעט 1.2 מיליארד מנות חיסון שהוזמנו, אך יצרנים רבים מתעכבים באספקה לאיחוד. האיחוד במיוחד מתוסכל מאסטרה-זנקה שחתכה בחצי את כמות המנות שהיא צפויה להעביר לאיחוד ברבעון הראשון של 2021 והזהירה שהיא עלולה לחתוך בעוד 50% את כמות המנות שיועברו ברבעון השני של 2021. אוסטרליה אגב פחות מוטרדת מהידיעה, משום שהיא אמורה להתחיל לייצר כמיליון מנות חיסון החל מסוף מרץ [מקור].

למה אני מספר לכם על הידיעה הזו? אנחנו בישראל חיים בסוג של בועה. זה היה נכון עוד לפני הקורונה: יש לנו אובססיה עם לראות כל דבר דרך העדשות של ״איך זה קשור לישראל״ או ״איך זה משפיע על ישראל״, מה שמביא אותנו לעיתים לראות את כל הזירה הבינלאומית כסובבת סביבנו. אולם אני לא כאן בשביל לדבר אתכם היום על ההתעניינות שלנו בנו.

אנחנו בישראל חיים בבועה משום שיש לנו את כל מנות החיסון שאנחנו צריכים מבלי שהיינו צריכים להיאבק במדינות גדולות יותר לאספקה, להסתמך על האו״ם שיעביר לנו חיסונים או לייצר אותם בעצמנו. מדינה של פחות מ-10 מיליון בני אדם קיבלה את המנות הדרושות שלה, היא מחסנת את האוכלוסייה שלה והיא עומדת לחזור לעסקים כמעט כרגיל. כל זה בעוד בעולם הרחב, באיחוד האירופי, באפריקה, במזרח אסיה, יש מאבק לחיסונים, יש מחסור בחיסונים, שמביא מדינות להילחם זו בזו על אספקה ואנשים להיות מוכנים לשלם אלפי דולרים תמורתם.

אנחנו חיים בבועה בה אנחנו לא מרגישים ופחות מודעים למאבק הגלובאלי שיש היום לחיסונים. הידיעה על איטליה היא רק דוגמה אחת לתחרות בין מדינות על חיסונים וחומרי הגלם הדרושים להם. בפרק היום נסקור את התחרות, את הגיאופוליטיקה של חלוקת החיסונים, ומה המשמעות של מלחמות החיסונים לעתיד הגלובליזציה. בואו נתחיל.

כיצד לייצר חיסון

עד למשבר הקורונה חיסונים לא נתפסו כמשאב לאומי. תעשיית החיסונים הייתה, עד לבוא הקורונה, אחד הסקטורים הפחות תחרותיים בתחום תעשיית התרופות [מקור]. תהליכי פיתוח ארוכים, ניסויים קליניים ארוכים עוד יותר ותהליך אישור איטי הרתיעו חברות רבות מלהיכנס לתחום בו הרווח הוא גם ככה נמוך יחסית להשקעה. משום הצורך בהשקעה כספית גבוהה ותהליכי פיתוח ארוכים, ב-2018 שוק החיסונים נשלט ע״י 4 חברות בלבד: גלקסו-סמית׳-קליין, מרק, סאנופי (Sanofi) ופייזר.

הקורונה שינתה את השוק באופן רדיקלי משום שממשלות הפכו נואשות ברצון שלהן להשיג את החיסון. עם הנזק הכלכלי מסגרים לאומיים והחשש מקריסה של מערכת הבריאות עקב מטופלים רבים מדי, ממשלות ראו בחיסון את הפתרון האולטימטיבי לבעיות שלהן. הן האיצו לכן את תהליך האישור לחיסונים, מקטינות את הזמן שחברה צריכה להמתין בין פיתוח החיסון ויציאתו לשוק.

הקורונה גם יצרה שוק חדש ועצום לחיסונים: משום שהקורונה היא מחלה חדשה, רוב האוכלוסייה העולמית אינה מחזיקה בחסינות טבעית אליה. בנוסף, בניגוד לפוליו או חצבת, קורונה היא (עדיין) מחלה של העולם המפותח והמתפתח. גם אחרי מבצע החיסונים הראשון, בהנחה ולא יפותח חיסון שיהיה אפקטיבי לכל החיים, אנשים יצטרכו להמשיך ולהתחסן כל שנה בערך. הערכה היא ששוק החיסונים לקורונה יהיה בהיקף של כ-10 מיליארד דולר בשנה, ואולי אף יגיע ל-25 מיליארד דולר בשנה, כתלות בתדירות החיסונים ובעלות למנה [מקור].

משום כך המירוץ לחיסון נגד הקורונה משך המון חברות, וותיקות וחדשות. משום שיש כל-כך הרבה יצרנים פוטנציאלים, ברמה התיאורטית כבר השנה אמור להיות לכל העולם מספיק חיסונים. לפי הצהרות של יצרני חיסונים, אלה שכבר אושרו ואלה שעדיין בפיתוח, ב-2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד מנות, מספיק בשביל כל אוכלוסיית הבוגרים בכדור הארץ [מקור]. תיאורטית, לא אמורות להיות מלחמות חיסונים.

רק שתיאורטית כמובן עובד רק בתיאוריה. על הנייר עד סוף 2021 ייוצרו כמעט 12 מיליארד חיסונים, אך מדינות לא רוצות להמתין עד סוף 2021 בשביל לגלות אם יש מספיק חיסונים. לחלקן אין ברירה אלא להמתין: מדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או צפון קוריאה לא יכולות פשוט לסגור חוזים ישירות מול פייזר או מודרנה למנות חיסון. אין להן את הכסף בשביל זה. הן ומדינות מתפתחות אחרות תלויות ביוזמת החיסון הבינלאומית, COVAX, שמטרתה להבטיח שגם למדינות מתפתחות תהיה גישה לחיסונים.

מה היא COVAX? COVAX היא אחת משלושת עמודי התווך של Accelerator Access to COVID-19, שהושק באפריל על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), הנציבות האירופית וצרפת בתגובה למגיפת הקורונה. היוזמה מפגישה בין ממשלות, ארגוני בריאות עולמיים, יצרנים, מדענים, מגזר פרטי, חברה אזרחית ופילנתרופיה, במטרה לספק גישה חדשנית ושוויונית לאבחון, טיפולים וחיסונים נגד קורונה. עמוד התווך היא COVAX, שנועדה להבטיח שכל מדינות העולם, גם מדינות מתפתחות יקבלו גישה למנות חיסון. רוב העולם המתפתח תלוי ב-COVAX.

מדינות מפותחות לעומת זאת יכולות לקנות ישירות מיצרנים, והרבה. חצי מאספקת החיסונים של העולם כבר ננעלה ע״י מדינות מפותחות בחוזים, למרות שהן מהוות רק כ-15% מכל האוכלוסייה הגלובאלית [מקור]. קנדה לדוגמה קנתה מספיק מנות בשביל לחסן את האוכלוסייה שלה 7 פעמים, האיחוד האירופי שלוש פעמים וארה״ב פעמיים וקצת. המשמעות היא שגם אם 12 מיליארד מנות ייוצרו מחר, הן יחולקו בהתאם לכוח הכלכלי של מדינה ולא לפי האוכלוסייה המבוגרת שלה.

גם אם לא הייתה את בעית החוזים, ישנן בעיות לוגיסטיות בייצור וחלוקה של חיסונים. כאן כדאי אולי להקדים ולהסביר איך בדיוק מייצרים חיסונים. ישנן שתי דרכים מרכזיות לייצור חיסונים, כתלות בסוג החיסון: דרך אחת, המסורתית נקרא לה, היא ייצור של הווירוסים עצמם בגרסה מוחלשת או חלבונים של הווירוס ע״י תרביות תאים בביו-ריאקטורים. בדרך השנייה, החדשנית יותר, חיידקים משמשים לייצור ה-DNA של הווירוס, DNA שאחר-כך משמש לייצור ה-mRNA הויראלי [מקור]. ה-mRNA הזה מוזרק לגוף בחיסונים כמו מודרנה ופייזר וגורם לתגובה חיסונית. בשני המקרים, לוקח זמן, לעיתים חודשים, עד שמגיעים לאופטימיזציה של הייצור. הרחבה של יכולות הייצור גם היא לוקחת זמן, משום הסטנדרטים הגבוהים בהם המפעלים נדרשים לעמוד. השיטה החדשנית יותר של mRNA גמישה יותר מזו המסורתית, אך גם היא צריכה זמן לייצור החומר הגנטי ואריזתו בצורה שניתן להזריק אותו לגוף.

אחרי הייצור, שינוע וחלוקה הופכות לשתי הסוגיות המרכזיות. חיסוני ה-mRNA של מודרנה ופייזר דורשים קירור במינוס 70 מעלות, מה שהופך אותם ללא רלוונטים ברוב המדינות המתפתחות שאינן מחזיקות מתקני קירור מתאימים או אפילו עם אספקת חשמל יציבה מספיק. חיסונים מסורתיים של ווירוסים מוחלשים או חלבוני ווירוס דורשים קירור סטנדרטי ב-4 מעלות צלזיוס, אך לוקח יותר זמן להעביר קו ייצור מסורתי לייצור חיסון נגד וריאנט חדש. כלומר עד שהעולם המתפתח יקבל את החיסונים המסורתיים, יכול להיות שהוא כבר יצטרך גרסה חדשה נגד הוריאנטים השונים.

המשמעות של כל זה היא שלמרות שתיאורטית יצרני החיסונים התחייבו לכמעט 12 מיליארד מנות חיסון, אנחנו לא יודעים מתי הן יתחילו להגיע, למי הן יהיו רלוונטיות והאם זו באמת תהיה הכמות הסופית שתיוצר, או הרבה פחות. העולם לכן נתון כרגע במחסור, במחסור של מה שנתפס כמשאב הכי קריטי בשביל להתמודד עם מגפת הקורונה. מה שקורה עכשיו בעולם הוא מה שקורה בכל פעם שיש תחרות על משאבים מוגבלים: מלחמה.

המאבק על חיסונים

ההחלטה של האיחוד האירופי להטיל חסם ייצוא על חיסונים היא רק דוגמה אחת למה שמדינות מוכנות לעשות בשביל להבטיח לעצמן אספקה. היא גם לא מבשרת טובות למאמץ לחסן את העולם. אירופה היא אחד ממרכזי הייצור החשובים בעולם לחיסונים: ב-2019 אירופה ייצרה 76% מכלל החיסונים בעולם [מקור]. מחסום הייצוא של האיחוד יכריח יצרנים לחפש מקומות אחרים בשביל להרחיב את יכולת הייצור שלהם, חוששים שבריסל תמשיך להתערב בעסקים שלהם.

בעוד אירופה חוסמת ייצוא של חיסונים, בארה״ב ממשל ביידן הפעיל את חוק הייצור לצרכי ביטחון (Defense Production Act, DPA). החוק נותן לממשל סמכויות נרחבות בנוגע לניהול יכולת הייצור של ארה״ב. במילים פשוטות, החוק מאפשר לנשיא לדרוש מחברות אמריקניות לתעדף חוזים ממשלתיים על פני חוזים אחרים, ולכוון את יכולות הייצור ומאגרי החומרים בידיהן למטרות לאומיות [מקור]. משמעות החוק היא שארה״ב שומרת לעצמה את חומרי הגלם הדרושים לייצור חיסונים, ודואגת שיצרנים אמריקנים יסיימו קודם את ההתחייבויות שלהם לממשל הפדראלי לפני שהם מייצאים את החיסונים למדינות אחרות. בכך ממשל ביידן ממשיך את הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ מתחילת דצמבר 2020, צו שדרש מחברות אמריקניות לתעדף את ארה״ב במילוי חוזי חיסונים [מקור].

סגירת השוק האמריקני לייצוא משפיעה על שרשרות אספקה בחלקים אחרים של העולם. אחד המפעלים החשובים ביותר במאמץ לחסן את העולם המתפתח הוא מכון הסרום של הודו (Serum Institute of India, SII), שמתכוון לייצר כמיליארד מנות חיסון ב-2021, כחלק ממאמץ החיסון של COVAX [מקור]. הבעיה של המכון שהפעלת חוק הייצור בארה״ב מקשה עליו להשיג חומרי גלם הנחוצים לייצור החיסונים שלו [מקור]. בהנחה שהחוק ימשיך לפעול עד שארה״ב תשיג את כל מנות החיסון שלה, אפשרי שמכון הסרום ומרכזי ייצור אחרים בעולם לא יוכלו להשיג את חומרי הגלם הנחוצים להם עד אמצע 2021, אז ארה״ב אמורה להשיג את כל מנות החיסון הדרושות לה ובתקווה להטיל לשחרר את החסמים.

לצערנו, מחסור במשאב חיוני תמיד מביא לשחיתות ופשע. במדינות בהם אספקת החיסונים מוגבלת, אנחנו רואים כיצד שחיתות פוליטית וארגוני פשע מנסים להשתלט על אספקת החיסונים או למכור זיופים. ישנם מספר דיווחים ממדינות שונות בעולם בהן אליטות פוליטיות וכלכליות השתמשו בקשרים שלהן בשביל לעקוף בתור להשגת חיסון. לדוגמה בלבנון בסוף פברואר הבנק העולמי איים לעצור את המימון של חיסוני קורונה למדינה לאחר דיווח שמספר פוליטיקאים קיבלו זריקות בבניין הפרלמנט, מבלי שברור אם הם חלק מקבוצת סיכון [מקור]. שני שרים בפרו ושר אחד בארגנטינה התפטרו אחרי שהתגלה שקיבלו את החיסון עקב יחס מועדף [מקור]. תובעים בשתי המדינות כמו גם בברזיל בוחנים אלפי מקרים נוספים של פקידים שהשתמשו בכוחם הפוליטי בשביל לדאוג לעצמם ולמקורבים להם.

המחסור בחיסון גם מביא ארגוני פשע לנסות ולגנוב או למכור חיסונים מזוייפים. אין מדינה בה התופעה יותר ברורה ומסוכנת לבריאות הציבור ממקסיקו, שם הקרטלים החלו להקים אתרים למכירת חיסונים מזויפים המתחזים לאלה של יצרניות תרופות כמו פייזר או מודרנה, ויש חשש שהם יחדרו לשרשרות האספקה של החיסונים בשביל לגנוב אותם בדרכם למרפאות מקומיות [מקור]. מקסיקו כבר סובלת מאחד משיעורי התמותה הגבוהים בעולם עקב הקורונה, והקרטלים כעת מאיימים לעכב את מאמצי החיסון שלה.

בזירה הבינלאומית, המחסור בחיסונים ברוב העולם מציע למדינות שיש להן עודף מנות או יכולת ייצור לעזור למדינות שאין להן. סין ורוסיה החלו לייצא חיסונים למדינות מתפתחות ומדינות במזרח אירופה, וגם הודו החלה לשלוח מנות חיסון לעולם המתפתח. התופעה מכונה ״דיפלומטית חיסונים״, ובתקשורת העולמית מציגים אותה כתחרות הבאה להשפעה גלובאלית בין סין וארה״ב [מקור].

אני חושב שהתקשורת העולמית מנסה לנפח סיפור שאין בו ממש מצד ההשפעה ארוכת הטווח שהוא נותן: גם מדינה שתקבל חיסונים מסין או רוסיה לא תהפוך אוטומטית למדינת חסות שלהן. גם לא נראה שהחיסונים הסינים או הרוסים מזיזים מדינה ממחנה אחד לאחר – רוב אירופה מסרבת לחיסונים הרוסים או הסינים, ומי שפתוחות לקבל אותן הן בעיקר מדינות באפריקה ודרום אמריקה שנואשות לחיסונים. ארה״ב גם צפויה להצטרף למרוץ החל מהרבעון השלישי של 2021: לאמריקנים כנראה יתחילו להיווצר עודפי חיסונים, עודפי חיסונים שהם יוכלו להשתמש בהם בשביל לתמוך לדוגמה במקסיקו, ברזיל, או מדינות בדרום מזרח אסיה.

ברזיל היא אגב אחת הדוגמאות היחידות לאיך דיפלומטית חיסונים באמת יכולה לשנות את שיוך המחנה של מדינה: במשך רוב כהונת טראמפ ברזיל אותתה שהיא שוקלת להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה [מקור]. אחרי שטראמפ הוחלף בביידן ברזיל הודיעה שלא תחסום אף יצרן מלהשתתף במכרזים שלה [מקור]. עכשיו היא משתמשת בנושא של גישה לתשתית ה-5G שלה כדי למשוך את סין וארה״ב לספק לה חיסונים, מתחרות על השפעה בכלכלה הגדולה ביותר של אמריקה הלטינית [מקור]. ברזיל אבל היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – דיפלומטית חיסונים לא תשנה הרבה את הגישה של מדינות העולם לסין, רוסיה או ארה״ב, בדיוק כפי שדיפלומטית המסכות לא עשתה זאת [ראו כאן].

יש גם אינדיקציה אחת לפחות שאולי דיפלומטית החיסונים פועלת גם בצורה של מניעת חיסונים: לטענת שר הבריאות של טאיוואן עסקה לרכישת 5 מיליון מנות חיסון מיצרן החיסונים הגרמני BioNTech SE הוקפאה עקב לחץ חיצוני [מקור]. אפשר וגישה לחיסונים הפכה למנוף הלחץ החדש של בייג׳ן נגד טאיפיי.

מה שכן, ומה שחשוב לשים לב, הוא שמדינות מחפשות לתת את החיסונים ישירות, ולא דרך גוף בינלאומי שלישי. זה מדגיש את אחד המאפיינים של העולם הרב-קוטבי החדש שלנו – ההיחלשות של מסגרות בינלאומיות רבות משתתפים בזירה הבינלאומית. ממשל ביידן הכריז על החשיבות שהוא רואה בארגונים רב-לאומיים ובשיתוך פעולה בינלאומי, אך חסם את הייצוא של חומרים קריטים מארה״ב. האיחוד האירופי, הקול הכי חזק לשיתוף פעולה בינלאומי בימי טראמפ, הטיל חסם ייצוא על חיסונים. כל הצעדים האלה כמובן מובנים, וברור שמדינות יעדיפו קודם לתת עזרה לאוכלוסייה שלהן לפני שהן יוצאות לעזור למדינות אחרות. אך זה לא משנה את ההשפעה בפועל של כל הצעדים האלו: הם מוכיחים שוב למדינות שהן לא יכולות עוד להסתמך על שרשרות האספקה הגלובאליות בעת משבר.

לאומנות חיסונים

אחד הנושאים שאנחנו חוזרים עליהם כאן שוב ושוב היא העלייה של לאומנות כלכלית והשבירה של שרשרות האספקה הגלובאליות לשרשרות אספקה מקומיות יותר. רק בשבוע שעבר דיברנו על המחסור בשבבים ואיך הוא יביא מדינות מתועשות להחזיר חלק מיכולת הייצור של שבבים אליהן. המחסור בחיסוני קורונה יעשה את אותו דבר לשרשרות האספקה של חברות התרופות.

מה שמשותף לשני המשברים, החיסונים והשבבים, שהם חשפו את השבירות של קווי האספקה הגלובלים ואת התלות של מדינות בסחר הבינלאומי בשביל לספק צרכים חיוניים. עוד לפני משבר הקורונה מדינות ידעו שהן תלויות בייצור במדינות אחרות בשביל צרכיהן, אבל לא הייתה להן סיבה לטפל בתלות הזו. הגישה ששלטה במשך שלושים השנים האחרונות במערכת הגלובאלית היא זו של קץ ההיסטוריה, של סיום הסכסוך בין מדינות, ושההיפר גלובליזציה שחווינו, של יציאת מפעלים ממדינות, היא טובה מפני שהיא מורידה את יוקר המחייה. הסכנה האסטרטגית ביציאת יכולות ייצור לא זכתה להתייחסות משום שהניחו שמשברים כמו מלחמה או מגפה הם נחלת העבר.

משבר הקורונה שינה את זה, הוא עורר מדינות לסכנה האסטרטגית בלהיות תלויות במדינות אחרות לצרכים חיוניים כמו ציוד מגן, תרופות או חיסונים. כשהאבק של משבר הקורונה ישקע, מדינות יסתכלו על מוצרים קריטיים שהן צריכות וירצו את שרשרות האספקה חזרה אצלן. הן ירצו אותן חזרה אצלן משום שהן יזכרו את התקופה שלנו, בה מדינות היו צריכות להתחרות זו עם זו על מנות חיסון ומשאבים.

בטווח הארוך לאומנות חיסונים פוגעת בכלכלה העולמית, משום שהיא מעכבת את החזרה של כל הכלכלה הגלובאלית לכמעט-שגרה, או מה שמכנים ״השגרה החדשה״ עם הקורונה כמחלה אנדמית. אפריקה כנראה תחזור לכמעט שגרה ב-2022 או 2023, וארה״ב אולי תצא בקיץ 2021 מהמגפה אך שותפי הסחר החשובים שלה – האיחוד האירופי, מקסיקו, סין – יהיו עדיין בקמפיין החיסונים שלהם. התאוששות לא שווה בחלקים שונים של העולם תתבטא בצמיחה לא שווה, וביקוש נמוך יותר ממה שהיה יכול להיות למוצרים ושירותים. לפי מחקר אחד חלוקה לא שווה של חיסונים עלולה לעלות לכלכלה הגלובלית כ-9.2 טריליון דולר, בערך פי 2 מהתמ״ג של יפן [מקור].

אולם נזקי טווח ארוך והפסדים פוטנציאלים לא מורגשים. אף אחד לא מרגיש את ההפסד מצמיחה נמוכה יותר ממה שיכולה להיות, כולם מרגישים את ההפסד מהיעדר חזרה לשגרה במדינה שלהם. אנחנו נראה את שרשרות האספקה לייצור חיסונים הופכות לנושא של ביטחון לאומי, עם מדינות משקיעות משאבים בהקמת מפעלים אצלן והקטנת התלות במדינות אחרות. כאן יהיה מעניין לראות האם מדינות האנגלוספרה, עליהן דיברנו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], יהדקו את שיתוף הפעולה ביניהן גם בתחום של ייצור חיסונים ותרופות. אפשר והן יחתמו על הסכמים בתחום של תיאום ייצור חיסונים וחלוקת עודפים.

המעניין הוא שבזמן שמדינות גדולות בעלות אוכלוסייה רבה יצטרכו לרכז את יכולת הייצור אצלן בשביל לענות לביקוש מקומי, מדינות קטנות יותר יהיו גמישות ביכולת שלהן לחלוק ביכולת הייצור. מפעל שיכול לייצר מיליון מנות חיסון בשבוע עבור ארה״ב לא מזיז בחישוב האסטרטגי. עבור מדינה כמו ישראל, עם 10 מיליון בני אדם, או מדינה כמו דנמרק עם כמעט 6 מיליון בני אדם, מפעל כזה יכול להבטיח שהן יהיו בשגרה כמעט תמידית, עם המפעל מייצר את כל המנות הדרושות מול התפרצות של וריאנט חדש בתוך חודשיים או פחות. לישראל, ולמדינות קטנות כמוה, יש פוטנציאל משמעותי בשיתוף פעולה ביניהן דווקא בעולם של לאומנות חיסונים.

ציר ישראלי

אם לאומנות כלכלית היא נושא אחד שאני חוזר עליו בניתוחים של פל״ג, הרי שישראל כציר אסטרטגי במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל היא הנושא השני. אנחנו מדינה קטנה עם פוטנציאל אנושי גבוה ומיקום מעולה באירו-אסיה, גובלים בים התיכון ובים האדום וקרובים למפרץ הפרסי, מזרח אפריקה ומזרח אירופה. דווקא כשהעולם עובר למגמה של לאומנות כלכלית, של החזרת קווי ייצור אליו, של הגנה אגרסיבית יותר על אינטרסים לאומיים, ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים עם מדינות דומות לה ועם מעצמות גדולות כמו ארה״ב, הודו ויפן. ישראל היא לא ארה״ב או הודו – אנחנו לא מחזיקים בשוק צרכני גדול מספיק בשביל לחסום ייבוא ואנחנו לא מחזיקים בכוח צבאי חזק מספיק בשביל להתמודד לבד עם כל האיומים סביבנו – איראן, טורקיה, תימן, חיזבאללה בלבנון ועוד.

הנקודה שאני חוזר בה בכל הניתוחים השונים של פל״ג שישראל צריכה לחשוב בצורה של השתתפות בקואליציות, של הצטרפות לשרשרות האספקה החדשות של העולם, של חיפוש אחר שיתופי פעולה שיעצימו אותה ואת השותפות שלה. החיסונים הם עוד כיוון בו אנו יכולים לעבוד עם מדינות נוספות בשביל לחזק אותנו, לחזק אותן, להגדיל את ההשפעה שלנו בעולם ולעשות בו טוב.

דוגמה אחת היא דיפלומטית החיסונים בה ישראל רצתה להתחיל [מקור], ושמחזיקה פוטנציאל רב עבורה. אנחנו מדינה שהבעיה המרכזית שלה היא שרוב האזור שלה מחרים אותה רשמית, גם אם לא בפועל. התחלנו לשבור את החרם עם הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. אנחנו יכולים להשתמש בחיסונים להמשיך ולהגדיל את מעגל המדינות שמנרמלות איתנו יחסים: למה שלא נשלח מנות חיסון לעיראק, תימן, סומליה או לבנון? דיפלומטית חיסונים לא תהפוך אותן לאוהבות ישראל, אך היא בהחלט יכולה להיות מה שידחוף אותן להסכים לנרמול יחסים אתנו.

ישראל גם יכולה לעבוד עם מדינות נוספות ויצרניות חיסונים בשביל להקים מפעלי ייצור בארץ, ולחתום על הסכמים בינלאומיים לחלוקה של מנות הייצור בין המדינות השונות. ראש ממשלת אוסטריה וראש ממשלת דנמרק נפגשו בשבוע שעבר עם ראש הממשלה נתניהו בדיוק בשביל לדון על אפשרות כזו [מקור], ולטענת ראש הממשלה ישראל נמצאת בשיחות עם פייזר ומודרנה להקמת מרכז מחקר ומפעל ייצור למנות חיסון כאן בארץ [מקור]. הסכמים כאלה, מרכז ייצור כזה, יחזקו את המעמד הבינלאומי של ישראל ויחזקו את הכוח הדיפלומטי שלה.

סיכום

התחרות לחיסונים היא עוד כוח שמופעל על הכלכלה הגלובלית שלנו וידחוף לפירוקה. ברמה התיאורטית מדינות יכולות להרוויח יותר אם יעבדו ביחד, אך מה שעובד בתיאוריה לא קורה במציאות. האינטרס הלאומי של כל מדינה להבטיח אספקת חיסונים לה הביא אותן וימשיך להביא אותן להתחרות על מנות חיסון. בטווח הקצר העולם המתפתח יפגע מהתחרות הזו, מתקשה להשיג את מנות החיסון הדרושות לו. בטווח הארוך, מדינות ירצו להחזיר קווי אספקה לתרופות וחיסונים אליהן. כמו עם שבבים, כמו עם רכיבים לתעשיית הביטחון, הלאומנות הכלכלית תגיע גם לתעשיית התרופות. דווקא בעולם כזה ישראל יכולה להינות מיותר פתיחות ושיתוף פעולה בינלאומי, עובדת ביחד עם המדינות הקטנות של העולם על קואליציה חדשה בתחום החיסונים. נראה אם זה יתממש.




פלג 55: סקירה עולמית מס׳ 4

תקציר

  1. ארבע נושאים בסקירה העולמית היום: מה קורה במיאנמר, מחסור עולמי בשבבים, סטטוס קמפיין החיסונים בעולם, והמהלכים האחרונים של האיראנים והאמריקנים זה מול זה.
  2. במיאנמר הצבא מתמודד עם התנגדות אזרחית חריפה להפיכה, והחל לירות במפגינים בשביל לפזר אותם. ממשל ביידן הטיל סנקציות ראשוניות בתחילת פברואר, וצפוי השבוע להטיל סנקציות נוספות.
  3. עלייה בביקוש למוצרי צריכה אלקטרונים (טלפונים/מחשבים), ביחד עם התאוששות מהירה מהצפוי בביקוש לכלי רכב, יצר צוואר בקבוק באספקת השבבים העולמית. יצרני רכב מתקשים להשיג את השבבים הדרושים שלהם, והמבנה של התעשייה מקשה עליה להגיב למחסור, שעלול להתפשט גם למוצרי צריכה אלקטרונים. יש כבר מחסור בקונסולות פלייסטיישן.
  4. תמונת ההתחסנות העולמית היא מעורבת: ארה״ב עומדת על 1.7 מיליון זריקות ביום, פחות מהדרוש לחזרה לכמעט שגרה באוגוסט. האיחוד האירופי עומד על כמיליון זריקות ביום, מה אומר שהוא אולי יגיע לחסינות עדר רק בסוף 2021 אם בכלל.
  5. בישראל יש ירידה בקצב מנות החיסון היומית, אך הגענו למעל 80% חיסון בקבוצות הגיל המבוגרות, מעל גיל 50. אם מספר החולים במצב קשה ימשיך לרדת, אפשר לקוות לחזרה לכמעט שגרה כבר באפריל.
  6. איראן מנסה ללחוץ את ממשל ביידן להסיר את כל הסנקציות של ממשל טראמפ לפני שהיא שבה בכלל לשולחן המשא ומתן לחזרה שלה להסכם הגרעין. לא סביר שביידן יוכל להיענות לדרישה הזו, סביר שהאיראנים יצטרכו להתפשר בשביל לקדם חזרה חלקית להסכם הגרעין בתמורה להקלה חלקית בסנקציות.

להורדת הפרק – קישור.

ברוכים הבאים לסקירה עולמית מס׳ 4. הסקירה העולמית היום נועדה לתת לנו תמונת מצב של 4 משברים או תהליכים מתפתחים בזירה הבינלאומית, חלקם עם השלכות משמעותיות להתאוששות הכלכלית שצפויה לקראת סוף השנה וחלקם חשובים ליציבות האזור שלנו כאן במזרח התיכון: מה קורה במיאנמר מאז שסקרנו אותה לאחרונה, משבר השבבים שמביא את תעשיית הרכב לכמעט עצירה, סטטוס קמפיין החיסונים בעולם, והמהלכים האחרונים של האיראנים במו״מ הגרעיני מול ארה״ב. בואו נתחיל.

מיאנמר

עזבנו את מיאנמר בדיוק אחרי ההפיכה הצבאית בה. הסברתי שההפיכה היא מהלך של הצבא שנועד למנוע את התחזקותה של הליגה הלאומית לדמוקרטיה, האיום הכי גדול על המשך שליטת הצבא במדינה. ראינו כבר אז שההפיכה תעמיד את הצבא מול האזרחים, שתומכים בליגה הלאומית לדמוקרטיה.

בניתוח של מיאנמר גם עמדנו על כך שמדובר במבחן הראשון הגדול של ממשל ביידן בתחום מדיניות החוץ: כיצד הוא יאזן בין ההתחייבות שלו להגנה על זכויות אדם ובין התחרות שלו מול סין, והאם הוא יצליח להביא את הודו ויפן להטיל גם הן סנקציות על מיאנמר.

מעט אחרי שפורסם הניתוח ממשל ביידן החליט להטיל סנקציות נגד הצבא במיאנמר, מטיל סנקציות חדשות על 8 אנשים, על שלוש חברות בתעשיית אבני החן במדינה, ומעדכן את הסנקציות על שני אנשים נגדם כבר היו סנקציות קיימות [קישור]. התגובה של ממשל ביידן היא מתונה, אך שולחת מסר ברור שסנקציות נוספות יוטלו בהתאם למצב: הטלת סנקציות על שלוש חברות בתעשיית אבני החן מאותת לחונטה שביידן יהיה מוכן לפגוע בעסקים. הוא אבל עדיין לא הטיל סנקציות על שני הקונצרנים הגדולים של הצבא,  Myanmar Economic Holdings Limited (MEHL) and Myanmar Economic Corporation MEC)). סנקציות עליהם יהיו אפקטיבית סנקציות על רוב כלכלת מיאנמר, משום הכוח הרב של הקונצרנים.

בנוסף לארה״ב, בריטניה [מקור] וקנדה [מקור] הטילו סנקציות על חברים בכירים בצבא מיאנמר. לעומתן מדינות האזור בולטות בשתיקתן, אפילו קבלה מסוימת של ההפיכה: הודו שומרת על שתיקה רועמת בכל הנוגע להפיכה. יפן הודיעה שתעצור סיוע נוסף למדינה אך לא תטיל עליה סנקציות [מקור]. תאילנד ואינדונזיה היו המדינות הראשונות לקיים מפגש דיפלומטי רשמי עם מנהיגי ההפיכה, צעד שנותן להם לגיטימיות [מקור]. המפגש שלהן הוא חלק מניסיון של איגוד מדינות דרום מזרח אסיה להביא לפתרון בדרכי שלום למשבר.

האם ממשל ביידן נכשל בהבאת האזור להחרים את החונטה? קשה להגיד. לא נראה שהוא לחץ את מדינות האזור ליישר עמו קו, ואין לו גם אינטרס לעשות זאת: אם הוא ילחץ את מדינות דרום מזרח אסיה, הן עלולות להגיב בהתקרבות לסין. אין גם דיווחים שהוא ניסה ללחוץ את יפן או הודו להטיל סנקציות על מיאנמר. יש אפילו ערך מסוים בכך שמדינות האזור מנסות להביא לפתרון בדרכי שלום, בעוד ארה״ב מפעילה לחץ כלכלי על החונטה – הלחץ יעודד אותה להסכים לפתרון בדרכי שלום.

הבחירה של ביידן בתגובה מוגבלת אך ברורה מראה שהממשל מתוחכם מספיק להבין את המתח שיש לו בין העמדה המוסרית ובין העמדה הפרגמטית שלו, בין הצורך להגן על זכויות אדם ובין התחרות עם סין. העובדה שהוא בחר בתגובה מוגבלת, עם אופציה להרחיב אותה בהמשך, מלמדת אותנו שאנחנו נצטרך להיות סבלנים כשנרצה לתת שיפוט של הפעולות שלו. הממשל לא רץ לפעול, אלא לוקח את הזמן לתכנן ולהגיב בצורה מדודה. זה לא אומר בהכרח שהוא יהיה אפקטיבי, אך זה אומר שצריך להתבונן בסבלנות בפעולות שלו ולהמתין לפני שיפוט סופי.

מה קרה בכל הזמן הזה במיאנמר? הצבא נתקל בתגובת נגד אזרחית חריפה, כנראה תגובת נגד שהוא לא ציפה לה, לא בהיקף הזה: עשרות אלפים יצאו להפגין נגד המשטר הצבאי ובקריאה לשחרר את אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י. הצבא הטיל ב-8 בפברואר עוצר לילי ואיסור על התקהלויות [מקור], אך זה לא מנע מאנשים להמשיך ולצאת להפגין. ההתנגדות האזרחית זוכה לתמיכה גם מארגוני העובדים במדינה, עם עובדים רבים במגזר הציבורי [מקור], המגזר הפרטי ואפילו במערכת הבריאות שובתים [מקור].

התגובה של הצבא כמובן הסלימה באלימות שלה מול ההפגנות: תחילה הוא ניסה לנתק את האינטרנט במדינה, אם ע״י חסימה של פייסבוק ואם ע״י קריעה פיזית של כבלים בחוות שרתים [מקור]. כשזה לא עבד, הצבא עבר לירי במפגינים. הירי ההמוני האחרון היה ממש בראשון הזה, עם לפחות 18 הרוגים [מקור].

הצבא והאזרחים נמצאים עכשיו במה שאפשר לקרוא לו ״מלחמת התשה״: כל צד אינו יכול להכריע במהירות את הצד השני, ולכן עובר לשחיקה שלו. הצבא מנסה לשחוק את האזרחים ע״י אלימות ומעצרים, מקווה להתיש אותם. האזרחים משבשים את חיי היום-יום במדינה, פוגעים במקורות התקציב של הצבא ומקווים להשיג תמיכה בינלאומית שתכריח את הצבא לסגת.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים מעין מלחמת התשה בתוך מדינה: ראינו מלחמות כאלה בבלארוס ובהונג קונג. הבעיה של המפגינים שהם אינם מחזיקים באופן ישיר באמצעים להפיל את הצבא או המשטר. הם מקווים שאו שהקהילה הבינלאומית תבוא לתמיכתם, או שהמשטר עצמו יתפורר כשכוחות ביטחון בו יעברו לצידם.

המפגינים במיאנמר מקווים כנראה לתמיכה אמריקנית ובינלאומית במאמציהם. אולם האמריקנים ובעלי בריתם לא רוצים לראות את מיאנמר נדחקת לידי הסינים, שכרגע תומכים בשקט בהפיכה הצבאית. במשך יותר משבוע אחרי ההפיכה טיסות לא מסומנות מסין נחתו במיאנמר, ואיש אינו יודע מה בדיוק הן נשאו בפנים. הממשל הסיני טוען שהמטוסים נשאו ״פירות ים״, אך למה להביא שרימפס בטיסות חשאיות? סביר שהמטוסים הביאו או ציוד צבאי לחונטה, או חיילים ומומחי סייבר סינים [מקור]. תשתית האינטרנט של מיאנמר מבוססת ברובה על ZTE וחוואווי, שתי חברות סיניות [מקור]. הסינים יכולים לעזור לחונטה להקים מערכת צנזורה מקוונת דומה לזו שיש בסין עצמה.

ממשל ביידן קרוב לודאי יטיל עוד סנקציות על מיאנמר, ויחפש לתמוך במאמצים של מדינות דרום מזרח אסיה להביא לפתרון בדרכי שלום של המשבר. לא סביר שתהיה פעולה צבאית של ממשל ביידן נגד מיאנמר, והודו ויפן כנראה ימשיכו לעשות עסקים עם המדינה ולחפש כיצד לשמור על יחסים טובים עם החונטה. לאזרחים לא נותר אלא לקוות שהלחץ הכלכלי משיבוש חיי היום-יום במדינה, ותמונות הירי באזרחים, יביאו לפחות את חלק ממנהיגי הצבא להסיר את תמיכתם בהפיכה. אחרת כל מה שמחכם להם היא מלחמת התשה ארוכה, עם עוד הרוגים ועוד מעצרים.

מחסור בשבבים

בינואר ופברואר השנה יצרני רכב בארה״ב ואירופה החלו לחתוך בקצב הייצור של רכבים, עם חברות כמו פורד, קרייזלר ואאודי משביתות קווי ייצור ושולחות עובדים לחופשה. למה הן משביתות את המפעלים? הן לא משביתות מפעלים בגלל ירידה בביקוש לרכבים, שהתאושש לרמה של כמעט לפני המשבר. הסיבה שיצרני הרכב משביתים את המפעלים היא מחסור בשבבים [מקור].

בדרך כלל כשאנחנו חושבים על שבבים ומוצרים שמכילים שבבים אנחנו חושבים על מחשבים או טלפונים ניידים. כשמדברים על רכבים ושבבים בדרך כלל מתמקדים ברכבים אוטונומיים והביקוש שלהם לשבבים מתקדמים. אולם גם הרכבים שיש לנו היום, הרכבים המאוישים, מכילים בממוצע כ-50 שבבים. השבבים הללו עושים המון פעולות לא סקסיות אך נחוצות, כמו שליטה במערכת הבלמים, היגוי, כיוונון אורות או הזזת חלונות. מדובר בשבבים זולים, חלקם עולים פחות מ-30 סנט, אבל שאי-אפשר להוציא רכב בלעדיהם. אאודי לא תמכור רכב שאי-אפשר להוריד בו את החלונות, נכון?

המחסור הפך כל-כך חמור שמדינות החלו להתחרות זו עם זו על גישה לשבבים. גרמניה [מקור] וארה״ב [מקור] שתיהן לוחצות את טאיוואן ויצרנית השבבים שלה, TSMC, בשביל לוודא שיצרני הרכב שלהן מקבלים שבבים ראשונים. בתגובה למחסור בשבבים ביידן התחייב להשיג מימון בסך 37 מיליארד דולר לטובת הגדלת הייצור המקומי של שבבים בארה״ב [מקור], צעד אבל שיביא פתרון רק בטווח הארוך – לוקח כשנתיים להקים מפעל שבבים, ועוד כ-3 שנים עד שמצליחים להגיע לרמת איכות גבוהה בייצור. עד אז, הצפי הוא שמשבר השבבים ילווה את תעשיית הרכב לאורך 2021 וצפוי גם לגלוש למקומות אחרים, כמו לתעשיית הטלפונים הניידים וקונסולות משחקים. לדוגמה סוני מאשימה את המחסור בשבבים בקשיי הייצור של ה-PS5 [מקור].

מה קורה כאן? למה יש מחסור בשבבים? ואיך זה ישפיע על המגמה הגדולה יותר שדיברתי עליה כבר כמה פעמים של עליית הלאומנות הכלכלית בגלובליזציה שלנו?

שבבים הם מוצר מתקדם מאוד ומורכב מאוד לייצור. רכבים משתמשים בעיקר בשבבים מיושנים [מקור], אבל אפילו השבבים הללו דורשים השקעה עצומה בייצורם: הקמת מפעל לייצור שבבים כאלה תעלה כ-4 מיליארד דולר ולוקח למפעל כ-5 שנים עד שהוא הופך רווחי ומחזיר את ההשקעה [מקור]. שבבים מתקדמים יותר דורשים מפעלים בעלות של 20 מיליארד דולר, וככל שהשבב הופך מתקדם יותר, כן גדלה העלות. משום העלויות העצומות של הקמת מפעלים והזמן הארוך עד להגעה לבשלות של קו הייצור, רוב חברות השבבים היום רק מתכננות שבבים, לא מייצרות אותם. חברות כמו אפל ו-Qualcomm מתכננות את השבבים, ואז מעבירות את התוכניות ליצרניות שבבים, שמתעסקות אך ורק בייצור השבבים. יצרנית השבבים הגדולה והמתקדמת בעולם כיום היא TSMC, שמרכז הייצור שלה נמצא בטאיוואן.

יצרני הרכב צריכים בעיקר שבבים מיושנים, שבבים שאין להם ביקוש ברוב תעשיית האלקטרוניקה. TSMC מייצרת כ-70% מהשבבים לתעשיית הרכב, אך אלו מהווים רק 3% מסך כל הרווחים שלה [מקור].  TSMC  ויצרנים אחרים מתמקדים בעיקר בייצור שבבים מתקדמים, כאלה הדרושים ברשתות 5G, רכבים אוטונומיים או אינטליגנציה מלאכותית. שם נמצאת גם הצמיחה של השוק וגם הרווח הגדול – שבבים מתקדמים יכולים להימכר במאות דולרים, בעוד שבבים של יצרניות הרכב נמכרים בסנטים או דולרים בודדים.

תעשיית השבבים מזה כעשור הופכת יותר ויותר מרוכזת במספר קטן של חברות. TSMC היא הגדולה שבהן, מחזיקה כמעט חצי משוק ייצור השבבים מבחינת מכירות. עבור היצרניות אין סיבה להגדיל את יכולת ייצור לשבבים ישנים, כשהביקוש הוא בשבבים החדשים. מצד שני, ליצרן חדש קשה להיכנס לשוק ולענות לביקוש לשבבים ישנים משום העלות הראשונית הגבוהה ומשום שהשוק לא צפוי לצמוח. מי יהיה מוכן להשקיע 4 מיליארד דולר ולהמתין חצי עשור בשביל מפעל שמייצר מוצר עבור שוק שעומד במקום?

עד ל-2021 גם לא הייתה ליצרן כזו סיבה להיכנס לשוק: יצרניות השבבים ענו לביקוש של חברות הרכב, שומרות על יכולת ייצור שבבים ישנים ברמה כזו שתענה על הביקוש השנתי הצפוי. משום ששוק הרכב העולמי נמצא בקיפאון מבחינת מספר היחידות הנמכרות מאז 2010 [מקור], ליצרני השבבים לא הייתה סיבה להגדיל את הייצור. משום שהביקוש לא עלה, לא היה גם צפי שיהיה מחסור. יצרניות השבבים התייעלו עם הזמן, מצמצמות יכולת ייצור עודפת, ותעשיית הרכב התייעלה, מקטינה מלאי והופכת יותר ויותר תלויה באספקה בדיוק בזמן – מזמינה מראש את הכמות הדרושה לה, במקום להחזיק מלאי במפעל.

בדרך כלל זה עובד. בדרך כלל זה מאוד יעיל. וכמו שראינו בעוד הרבה קווי אספקה – ברגע שיש משבר כמו הקורונה, מה שבדרך כלל עובד באופן יעיל נכשל לחלוטין בשעת משבר. מה שקרה ב-2020 והביא למשבר ב-2021 הם שני דברים: הביקוש לאלקטרוניקה בקרב צרכנים פרטיים זינק, והביקוש לרכבים התאושש מוקדם מהצפוי.

הקפיצה בביקוש מצרכנים פרטיים באה בשני גלים. בגל הראשון אנשים קנו מחשבים אישיים, צגים וציוד אחר לעבודה או בשביל ללמוד מרחוק. בגל השני, שהתחיל בסתיו האחרון, הגיע ביקוש לגאדג'טים לבידור ביתי כמו קונסולות משחק, טלוויזיות, סמארטפונים וטאבלטים. מכירות מחשבים אישיים עלו ב-4.8% בשנת 2020 ל -275 מיליון יחידות [מקור]. זה הפך ירידה של שנים, וזו הצמיחה השנתית הגבוהה ביותר בשוק המחשבים מאז 2010.

גם גאדג'טים אחרים נמכרו היטב. איגוד הצרכנים הטכנולוגיים, קבוצת סחר אמריקאית, פרסמה כי שנת 2020 הייתה השנה הגדולה ביותר עם כמעט 442 מיליארד דולר בהכנסות ממכירות קמעונאיות, והיא צופה ביקוש גדול לקונסולות משחק, אוזניות ומוצרי בית חכם בשנת 2021. 2020 הייתה השנה הטובה ביותר למכירות טאבלטים מזה שלוש שנים [מקור]. הקפיצה בביקוש למוצרי צריכה אלקטרונים כמובן הביא לקפיצה בביקוש לשבבים מתקדמים, בהם נמצא רוב הרווח של יצרניות השבבים. יצרניות האלקטרוניקה כמו אפל, סוני ו-Nvidia הסתערו על TSMC וחברותיה עם הזמנות חדשות, קונות את רוב יכולת הייצור שלהן בטווח הזמן הקרוב.

בזמן שהביקוש למוצרי אלקטרוניקה זינק, חברות רכב ביטלו בתחילת 2020 את ההזמנות שלהן, בציפייה לירידה חדה בביקוש לכלי רכב. הירידה החדה לא קרתה, ובמקום הביקוש התאושש מוקדם מהצפוי. לקראת סוף 2020 יצרני הרכב גילו שאין להם מספיק מלאי של שבבים לייצור ושיש תור ארוך לפניהם במפעלי ייצור השבבים. בזמן שהיצרנים מנסים ללחוץ בכל דרך אפשרית את TSMC וחברות אחרות להגדיל את יכולת הייצור שלהן, גם אם הן יחליטו להקים קווים חדשים ייקח חודשים עד שהם יצליחו להיענות לביקוש. אין להם גם סיבה להשקיע יותר מדי ביכולת ייצור חדשה – ברגע שהזינוק בביקוש יירגע, יכולת הייצור החדשה תהפוך ליכולת ייצור עודפת. אז למה להשקיע מיליארדים במה שיהיה מיותר בעוד שנה?

בטווח הקצר סביר שהרווחים של יצרניות רכב יפגעו בגלל השבתה של מפעלים, בעוד הרווחים של יצרניות שבבים יגדל משום שיוכלו להעלות מחירים. אם המחסור אבל יגדל, הוא ידלוף לעוד תעשיות – אם טלפונים חכמים, מחשבים ומוצרי צריכה אלקטרונים נוספים. הדבר יכול לעכב את התאוששות הייצור העולמי, ואפילו לעליית מחירים של מוצרי צריכה אלקטרונים.

בטווח הארוך המצב לא ישתפר ללא השקעה פעילה של הממשל האמריקני, משום שכל-כך יקר להקים מפעלים חדשים [מקור]. ממשל ביידן הכריז על כוונתו להשקיע 37 מיליארד דולר בייצור אמריקני של שבבים, במקביל לבחינה של קווי אספקה קריטים של ארה״ב בתחומי השבבים, סוללות רכבים, תרופות ויסודות נדירים [מקור]. המטרה של הבחינה למצוא היכן ארה״ב תלויה מדי במדינות זרות ולפתור את התלות הזו. המשמעות של הצעד היא הגדלת העצמאות התעשייתית של ארה״ב ע״י החזרת קווים, או ״לאומנות כלכלית״. המגמה הזו תמשיך ותתחזק לתוך העשור הנוכחי, מעצבת מחדש את הגלובליזציה כפי שאנו מכירים אותה. המרוויחים הגדולים יהיו כנראה יצרני שבבים אמריקנים ויצרני ציוד כמו Applied Materials, שיהנו מתמיכה פדראלית בהקמת מפעלי שבבים חדשים בארה״ב.

ומהשבבים, לחיסונים.

סטטוס חיסונים

מה שיקבע במידה רבה מתי הכלכלה העולמית תתחיל לחזור לשגרה היא מידת ההתחסנות של האוכלוסייה העולמית, ובמיוחד במדינות המתועשות. אז איך ההתקדמות?

ארה״ב עומדת על כ-1.7 מיליון זריקות ביום בממוצע שבועי, כ-300 אלף פחות ממה שנדרש בשביל להגיע להתחסנות מלאה עד אוגוסט. אבל יש חדשות טובות – החיסון של ג׳ונסון את ג׳ונסון אושר ע״י מנהל התרופות האמריקני [מקור]. החיסון דורש רק מנה אחת וקירור במקרר סטנדרטי. ניתוח של ה-FDA מצא שהחיסון בעל אפקטיביות של כמעט 90% במניעת מקרים קשים של ווירוס הקורונה, והוא אפקטיבי גם מול הוריאנט הדרום אפריקני [מקור]. משום שהוא משתמש בטכנולוגיה אחרת מהחיסון של מודרנה ופייזר, אין תחרות בייצור של החיסונים – כלומר ג׳ונסון את ג׳ונסון יכולים להאיץ את הייצור, מבלי להתחרות על משאבים עם פייזר או מודרנה.

פייזר ומודרנה הצליחו בשבועות האחרונים להגדיל את כמות החיסונים שהן מייצרות, מצפות להגיע ל-300 מיליון מנות חיסון כל אחת עד יולי [מקור]. ג׳ונסון את ג׳ונסון מצפים לייצר 100 מיליון מנות לארה״ב באותו פרק זמן, מה שאומר שעד הקיץ לארה״ב יהיו את כל מנות החיסון הנדרשות לה. פייזר גם הודיעה שהצליחה לפתח בוסטר לוריאנט הדרום-אפריקני והיא מוכנה להתחיל בניסויים קלינים עבורו [מקור], וריאנט שלא ידענו על קיומו עד לפני חודשיים. זה מעודד משום שזה מצביע על כך שתעשיית התרופות העולמית יודעת להגיב במהירות ולפתח חיסונים חדשים עבור הוריאנטים השונים. מה שימשיך להיות צוואר הבקבוק הוא הייצור וחלוקת החיסון.

באירופה הסיפור הוא יותר מורכב. למרות מאמצים להגביר את קצב החיסונים, אירופה עדיין עומדת סביב המיליון מנות חיסון ביום – קצת יותר מחצי מהקצב האמריקני. הרגולציה של האיחוד בנוגע לאישור וקנייה חיסונים מתסכלת את המדינות השונות בו, שמחפשות דרכים אחרות להשיג חיסונים בעצמן: אם ע״י קנייה מרוסיה וסין ישירות, אם ע״י קנייה מספקים פרטיים, ואם ע״י מו״מ ישיר עם יצרני החיסונים [מקור].

לדבר שלוש תוצאות: ראשית, אירופה אולי תחזור לכמעט שגרה לכל המוקדם בסוף 2021 אם בכלל. זה ימשיך את הפגיעה הכלכלית במדינות האיחוד, ויפגע בצמיחה של הכלכלה הגלובאלית.

שנית, ללא יכולת לחסן את האוכלוסייה מדינות אירופה יאלצו להאריך את הסגר אצלן, מגדילות את אי-השקט האזרחי. גרמניה הודיעה שתאריך את הסגר עד אמצע מרץ [מקור], איטליה מתכננת להאריך עד אפריל [מקור] וצרפת מנסה להימנע מסגר כולל במדינה ע״י סגרים מקומיים באזורי התפרצות [מקור].

שלישית, משבר הקורונה שוב חושף את הכישלון של האיחוד לפעול בזמני משבר. הוא נכשל בתחילת המגפה לעזור לאיטליה. הוא הגיע להסכם היסטורי בקיץ האחרון להקים קרן המרצה לכלכלות האיחוד, אך הכסף יחולק כנראה רק בקיץ השנה [מקור]. הוא נכשל בלאשר במהירות חיסונים לקורונה, נכשל ברכש ונכשל כעת בחלוקה.

אירוסקפטיות הולכת להתחזק בעקבות משבר הקורונה, עם מדינות האיחוד פחות ופחות סומכות על בריסל שתדאג להן. הן יחפשו להחזיר לעצמן כמה שיותר עצמאות בתחומים של בריאות וביטחון, מה שיגביר את המתחים הגם ככה קיימים באיחוד בין גרמניה וצרפת ובין גרמניה וצרפת למזרח אירופה. זו תהיה עוד פגיעה בסיכוי של האיחוד להיות שחקן גיאופוליטי משמעותי בזירה הבינלאומית.

ישראל רואה האטה מסוימת בקצב הכולל של החיסונים אצלה, אך היא עומדת על שיעור חיסון של 80% ויותר בקבוצות הגיל מעל 50 [מקור]. אנחנו כבר התחלנו בפתיחה של עסקים ומסעדות, ובתקווה אם מספר החולים הקשים ימשיך לרדת נוכל לחזור לכמעט שגרה באפריל, המדינה הראשונה לעשות זאת במערב.

בזמן שבמערב המיקוד הוא בחיסונים, נראה שבמזרח אסיה המיקוד הוא עדיין בסגרים אפקטיביים. סין התחילה עם חיסונים נגד קורונה ביולי 2020, אך עומדת נכון לפברואר על רק 40 מיליון מנות חיסון שניתנו. חלק מהסיבה לאיטיות במתן חיסונים היא האפקטיביות של הסגרים המקומיים בסין: הודות לסגרים מהירים ואפקטיביים, לאוכלוסייה אין ממש סיבה להתחסן משום שהיא רוב הזמן נהנית מתנועה חופשית ועסקים כרגיל [מקור]. גם ביפן ודרום קוריאה מבצעי החיסונים זוחלים: יפן התחילה את מבצע החיסונים שלה רק באמצע פברואר [מקור]. גם כאן חלק מהסיבה הם עוצרים מקומיים אפקטיבים, וחלק אחר היא הדרישה של ממשל יפן מפייזר לבצע ניסוי קליני לחיסון על יפנים, בשביל לנסות ולעודד את שיעור ההתחסנות של האוכלוסייה. היעדר ביטחון בחיסונים הוא תופעה שכיחה ביפן, עם פחות מ-30% מהיפנים מאמינים שחיסונים בטוחים [מקור]. דרום קוריאה גם היא התחילה את מבצע החיסונים שלה באמצע פברואר, מקווה לחסן כ-70% מהאוכלוסייה שלה עד סוף הרבעון השלישי של 2021 [מקור].

בעולם המתפתח התמונה קודרת יותר, עם רוב מדינות אפריקה מתקשות אפילו להשיג את מנות החיסון הדרושות להן. סביר שעד תחילת 2022 רוב העולם המתועש יתחסן, ולאחר מכן מוקד מאמץ החיסון יעבור לעולם המתפתח, ולפיתוח של חיסונים עמידים יותר נגד וריאנטים. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר המאמצים לאורך 2021.

איראן

ונסיים עם ההתקדמות, או שמא נכון יותר להגיד היעדר ההתקדמות במו״מ הגרעיני בין איראן למערב. לפני כשבוע ארה״ב הכריזה באופן רשמי שהיא מוכנה לחזור ביחד עם בעלות בריתה באירופה לשולחן המשא ומתן עם איראן, ולדון בחזרה להסכם הגרעין [מקור]. האיראנים השיבו להצעה ב-28 בפברואר בדחייה מוחלטת שלה, מדגישים שללא הסרה מלאה של הסנקציות הם לא יחזרו לשולחן המשא ומתן [מקור]. זאת למרות מחוות של רצון טוב מצד ממשל ביידן, למשל אישור לדרום קוריאה להפשיר נכסים איראנים בשווי של כמיליארד דולר המוחזקים אצלה [מקור].

מה קורה כאן? אני כבר זמן מה מדגיש שהמשא ומתן סביב הסכם הגרעין מפגיש בין שני צדדים שדורשים אחד מהשני דברים שהשני לא יכול לספק [מקור]: ממשל ביידן כנראה רוצה הסכם גרעין משודרג, שיעסוק גם בתוכנית הטילים של איראן ובהתנהגות האזורית שלה [מקור]. לכל הפחות הסכם בו יש הארכה להגבלות שהוטלו על טהרן במסגרת ההסכם הקודם. טהרן רוצה שכל הסנקציות שהטיל ממשל טראמפ יוסרו בשביל שתחזור להסכם הישן, ואז אולי היא תהיה מוכנה לדון בהסכם חדש.

טהרן רוצה שממשל ביידן יוותר על קלף המיקוח הכי חזק שלו כתנאי שאיראן תחזור להסכם הישן, שלא לדבר על הסכם חדש. ביידן, גם אם היה מוכן לעשות את הצעד הזה, נתון בבעיה פוליטית משמעותית: רוב הסנקציות שהטיל ממשל טראמפ הן על בסיס פעילות הטרור של איראן והיעדר השקיפות הפיננסית בה. אם ביידן יסיר את כל הסנקציות על איראן, הרפובליקנים וסנטורים דמוקרטים מתונים יצאו נגד הממשל. הרפובליקנים יוכלו לנצל זאת בשביל להעביר חקיקה בסנאט לסנקציות חדשות על איראן, סנקציות אותן הממשל כבר לא יוכל להסיר. הרפובליקנים גם ישתמשו בהסרת הסנקציות האלו כדי לסמן את ממשל ביידן והדמוקרטים כתומכי טרור. אני מזכיר שאנחנו נמצאים כשנה וחצי לפני בחירות האמצע בארה״ב.

האיראנים מנסים ללחוץ את ממשל ביידן בשביל שיוריד את הסנקציות, חושבים כנראה שעם מספיק לחץ הממשל יתקפל. התקיפות של כוחות אמריקנים בעיראק ותקיפות נגד ריאד שהתרחשו בשבועות האחרונים כנראה גם הן נועדו להפעיל לחץ על הממשל. אולם ממשל ביידן לא התקפל, בוחר במקום לתקוף מרכז לוגיסטי של המליציות האיראניות בגבול עיראק-סוריה [מקור]. הממשל גם בוחן שימוש בבסיסים סעודים בים האדום במקרה של הסלמה מול איראן [מקור], מאותת בעצם שהוא מתכונן לעימות צבאי אם יידרש.

הברירה היחידה שיש לאיראנים היא אם להתחיל במגעים להסרה חלקית של הסנקציות בתמורה לחזרה חלקית להסכם הגרעין, או להמשיך בהסלמה מול ממשל ביידן ולקוות שוושינגטון בשלב כלשהו תלחץ ותתקפל. בהנחה והמטרה המרכזית של הממשל היא יציבות במזרח התיכון [מקור], התוצאה היחידה שהאיראנים עלולים להשיג היא הגדלת הנוכחות הצבאית של ארה״ב במפרץ והתמיכה הצבאית של וושינגטון בערב הסעודית. עוד נראה אם האיראנים יבינו את הטעות שלהם, ויתחילו לחפש כיצד למקסם את מה שהם באמת יכולים להשיג במו״מ עם הבית הלבן השנה.




פלג 54: בחיפוש אחר יציבות

תקציר

  1. ממשל ביידן לכוד בקונפליקט שמגדיר מזה עשור את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון: הרצון להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ.
  2. ממשל אובמה ניסה להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ ע״י יצירת מאזן בין איראן וערב הסעודית. המאמץ נכשל.
  3. ביידן מנסה כעת להשיג יציבות ע״י חיפוש פתרון דיפלומטי למלחמה בתימן ומניעת פצצה גרעינית איראנית בדרכי שלום.
  4. הרצון האמריקני להשיג ״יציבות״ הוא מורשת מתקופת האימפריה הבריטית. ארה״ב לקחה את האחריות על האזור מהבריטים, וממשיכה עד היום לראות בעצמה גורם האחראי ליציבות האזור, גם כשזה לא האינטרס העליון שלה.
  5. ממשל טראמפ ניסה להתרחק מהחיפוש אחר יציבות, מבקש במקום לנהל את האזור ע״י יצירת קואליציה של מדינות חסות אמריקניות. מאמצי הנורמליזציה ומכירות הנשק נועדו להביא את הקואליציה הזו.
  6. לא סביר שממשל ביידן ימשיך במאמצי הנורמליזציה. סביר שהוא ינסה לצמצם את ההשקעה האמריקנית באזור, מה שיביא לעלייה בחוסר היציבות, בעיקר ע״י עידוד של אגרסיביות איראנית.

להורדת הפרק – קישור.

עבר קצת יותר מחודש מאז ביידן נכנס לתפקיד, וכבר נשמעת נגדו ביקורת: ביידן והממשל שלו לא מבינים את המזרח התיכון. ראייה אחת היא ההחלטה של ממשל ביידן לבטל את ההגדרה של החות׳ים כארגון טרור [מקור]. החות׳ים בתגובה הגבירו את ההתקפות נגד ערב הסעודית [מקור] ונגד ממשלת תימן. ראיה אחרת היא ההחלטה לחזור למו״מ על הסכם הגרעין עם איראן [מקור], למרות מתקפות טילים על כוחות אמריקנים והשגרירות בעיראק [מקור]. ויש גם את ההכרזה של הממשל על כיוונון מחדש ביחסים עם ערב הסעודית: הנשיא יפסיק לדבר עם מוחמד בן סלמן, המנהיג בפועל, ובמקום ידבר רק עם המלך סלמאן [מקור].

יכול להיות שממשל ביידן לא מבין את המזרח התיכון. אך איזה ממשל כן הבין?

אובמה האמין שע״י הסכם גרעין עם איראן הוא יוכל להביא את טהרן להיות שחקן יותר אחראי במזרח התיכון, יכריח את ערב הסעודית להשלים עם טהרן ויביא שלום קר לאזור ע״י איזון בין שתי המדינות [מקור]. הוא יצא מעיראק במהירות, רק כדי לחזור אליה בשביל להדביר את המדינה האסלאמית

בוש הבן פלש לעיראק ואפגניסטן במחשבה שהוא יוכל להקים בהן דמוקרטיות יציבות שישנו את האזור כולו, ובמקום ערער את כל מבנה הכוח של המזרח התיכון – ההתפשטות האיראנית היא במידה רבה באשמתו של בוש.

קלינטון האמין שע״י תהליך אוסלו הוא יוכל להביא מזרח תיכון חדש.

בוש האב הופתע מהפלישה של סדאם לכווית [מקור].

רייגן תמך בסדאם נגד איראן המהפכנית [מקור], חימש את איראן נגד סדאם (בעזרתה של ישראל) [מקור], ותמך במוג׳אהדין באפגניסטן, מהם תצמח לימים אל-קאעידה.

קרטר היה בטוח שח׳ומייני הוא איש קדוש, שיביא תחייה מחודשת לאומה האיראנית [מקור].

החריג היחיד הוא אולי טראמפ, בדגש על ה״אולי״. טראמפ רצה לבלום את איראן ע״י לחץ כלכלי מקסימאלי, אך איראן בכל זאת התפשטה, ממשיכה לתמוך במליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה בתימן עם מל״טים מתקדמים וטילים [מקור]. תחת טראמפ איראן תקפה מיכליות נפט במפרץ, הפילה מל״ט אמריקני ותקפה מתקני נפט סעודים. הוא רצה להוציא את הכוחות האמריקנים מצפון סוריה, מה שהיה מחזק את טורקיה ופוגע בכורדים. בכלל היחס של ממשל טראמפ לטורקיה הוא הרבה יותר ידידותי ממה שרובנו מוכנים להכיר בו: צעדי הסנקציות נגד טורקיה, לדוגמה הוצאתה מתוכנית ה-F-35 או הסנקציות על תעשיית הביטחון שלה, נבעו בעיקר מהקונגרס, שלחץ על הבית הלבן לפעול [ראו כאן וכאן]. בתוך ממשל טראמפ פקידים בכירים ראו בטורקיה גורם מאזן מול איראן שארה״ב צריכה לתמוך בו [מקור].

כן ניתן לזקוף לממשל טראמפ שתי הצלחות: ראשית, הסכמי הנורמליזציה בין ישראל ל-4 מדינות ערביות. ספק אם הדבר היה קורה ללא ממשל טראמפ. שנית, ממשל טראמפ לא הרחיב את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. הוא בהחלט פעל במזרח התיכון, בהחלט החזיק כוחות במזרח התיכון, אך הוא לא הרחיב את הנוכחות שלהם. הוא שמר על מצב הכוחות כפי שהיה תחת ממשל אובמה, ממשל ששם לו למטרה להקטין את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון ולצאת ממנו ובמקום זאת רק הגדיל אותה. תחת אובמה ארה״ב הגדילה את כוחותיה בעיראק ואפגניסטן, נכנסה לסוריה, תמכה בפלישה הסעודית לתימן [מקור] והגדילה את מספר תקיפות המל״טים נגד ג׳יאהדיסטים בסומליה [